כשמה של המנה כן היא, כרוב ממולא ללא עוף, כי העוף ברח, מנה מהעיר ברשה בצפון איטליה, מתכון שרק מקומיים מכירים, עקבו אחר הנחייתו של השף דוד שושן לכרוב ממולא מושלם מצרכים ל: 4-5 סועדים: 20 עלי כרוב סבוי (Verza) אפשר גם כרוב לבן רגיל למילוי: 300 גר' פרורי לחם 200 גר' פרמז'ן מגורד 2 ביצים 100 גר' חמאה חצי כוס פטרוזיליה קצוצה דק' 2 שיני שום חלב/מים לפי הצורך מלח/פלפל/אגוז מוסקט לפי הצורך אופן ההכנה: מסירים כ-20 עלי מהכרוב בזהירות וחולטים כ-5 דקות במים רותחים עם מלח. שוטפים במים קרים ומניחים לסינון הנוזלים. בסיר קטן ממיסים שני שליש מכמות החמאה ומוסיפים את 2 שיני השום המעוכות. מבשלים על אש נמוכה עד שהשום מזהיב. מעבירים את החמאה המומסת לקערת ערבוב ללא השום ומוסיפים את פירורי הלחם, הגבינה, הביצה והפטרוזיליה. מערבבים היטב ומוסיפים את המלח (בזהירות כיוון שגם הגבינה מלוחה) הפלפל ואגוז המוסקט. מוסיפים מעט חלב או מים עד שהתערובת הופכת רכה אך לא מדי (מרקם של פלסטלינה מעט רכה). מחממים תנור ל-180 מעלות. על קרש חיתוך מניחים בזהירות את העלים עם החלק המחוספס כלפי מעלה. מניחים מהמילוי בשליש התחתון של העלה, מקפלים את הצדדים פנימה ואז מגלגלים את החלק התחתון לסגירה. מסדרים בסיר או בכלי חסין חום. מניחים מעל את חתיכות החמאה שנשארו ומעט עלי מרווה. מוסיפים 2-3 כפות מים ומכסים... מבשלים בתנור כ-30 דקות מסירים את המכסה ומבשלים ל-10 דקות נוספות.

למה לבקר בפארמה? העיר שממוקמת באמצע הדרך בין בולוניה למילאנו נופלת בדרך כלל בין הכיסאות והמטיילים נוטים לדלג עליה. למשל בשנת 2018 ביקרו בפארמה 375 אלף תיירים, נשמע הרבה? האמת היא שזהו מספר זניח בקנה מידה איטלקי, לצורך השוואה במילאנו ביקרו 10 מיליון תיירים באותה שנה. בשנת 2020 תוכרז פארמה כבירת התרבות האיטלקית, העיר הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה ממילאנו עשירה ביצירות אומנות ובמסורות עתיקות שנים המוסיפות להתקיים שם גם היום. הנה מה שאפשר לעשות כשמבקרים בפארמה הגעה לעיר: בין אם מגיעים ברכב או ברכבת, ההגעה לפארמה היא קלה, היא נמצאת במיקום נוח לאלו המגיעים מהכביש המהיר מילאנו-בולוניה (Milano-Bologna) וגם מהכביש של פארמה - לה ספציה (Parma - La Spezia). שדה התעופה שלה נמצא רק 5 ק"מ ממרכז העיר. קו הרכבת מילאנו-בולוניה, עוצר בפארמה לפחות אחת לשעה. הדואומו, הבַּטִיסטֵרוֹ (il Battistero) וקורֵג'וֹ (Correggio) בפיאצת הדואומו (piazza del Duomo) נמצאים הקתדרלה המוקדשת לסנטה מריה אַסוּנְטַה (Santa Maria Assunta) ובית הטבילה הוא הבפטיסטריום (il battistero). החזיתות הרומנסקיות - גותיות מטעות במראן הפשוט לכאורה שכן בפנים טמון עושר של פרסקאות, קישוטי ועיטורי זהב. כיפתו של המזבח הראשי מכוסה בפְרֵסְקוֹ (ציור קיר) של אנטוניו דה קורג'ו (Correggio), אחד מציירי הרנסנס החשובים אם כי הוא ידוע פחות מאחרים, אפשר לומר ש"הקדים את זמנו" ובסגנונו נמצאים רמזים לסגנון הבארוק. גם הקְרִיפּטַה (נישה המיועדת לקבורה הנמצאת לרוב מתחת לכנסיה) מרשימה ביופייה יוצא הדופן. מגדל הפעמונים המתגבהה לצד הכנסייה מתנשא לגובה של 63 מטרים. הבפטיסטריום (Il Battistero בית הטבילה) בנוי מן השיש האדום של ורונה ולו צורת מתומן, בשפת הסמלים של הרנסנס צורה זו המשויכת לנצחיות. בעיצובו היה משום חידוש שלא נראה קודם לכן, מעין מגדל קטום. העיטורים בחלקה הפנימי של הכיפה מחולקים לשישה נושאים מרכזיים: הראשון מייצג את השמיים האדומים של האהבה הנצחית, השני את השמיים מלאי הכוכבים מעל ירושלים והזימון לגן העדן, השלישי-מייצג את השליחים של ישו ואת האוונגליסטים בעוד שברביעי נראה ישו על כס המלוכה. החמישי מייצג את חייו של יוחנן המטביל ובשישי מוצגות סצנות מחיי אברהם. המתחם המונומנטלי ה"פִּילוֹטַה" מתחם ה"פילוטה", שקיבל את שמו מהמילה הספרדית "pelota" (כדור) בשל המשחקים שנהגו לשחק בחצרות, הוא קומפלקס הכולל בתוכו את "המוזיאון הארכאולוגי" (il museo archeologico) את "ספריית פַּאלַאטִינַה" (biblioteca Palatina) את "תיאטרון פַארְנֵזֵה" (teatro Farnese) ואת "הגלריה הלאומית" (la Galleria Nazionale). הוא נבנה על ידי משפחת פַארְנֵזֵה (Farnese) דוכסי העיר פארמה, בין סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. הביקור הקומפלקס מתחלק לשתי קומות. תיאטרון פַארְנֵזֵה (teatro Farnese) , נכנסים אליו דרך דלת עץ גדולה ומעליה כתר הדוכסות, התיאטרון נבנה תוך זמן קצר סביב שנת 1617 לכבוד ביקורו של קוֹסִימוֹ דֵה מֵדִיצִ'י (Cosimo Dè Medici) בעיר. לבסוף, למרות שפרויקט המסע שלו דעך, התיאטרון נחנך בשנת 1628 לכבוד ליל הכלולות של מרגריטה דה מדיצ'י (Margherita Dè Medici) ודוכס פארמה אודוארדו פארנזה (Odoardo Farnese). מבנה התיאטרון הוא יצירה של האדריכל ג'וֹבַאן בַּטִיסטַה אַלֵאוֹטִי (Giovan Battista Aleotti), שעשה שימוש בחומרים פשוטים: עץ, סְטוּקוֹ (סוג של טיח) ועיסת נייר כדי לדמות שַיש ומתכות יקרות. במהלך מלחמת העולם השנייה נפגע התיאטרון בהפצצות ועבודות השחזור נמשכו עד 1965. הגלריה הלאומית (la Galleria Nazionale) נבנתה בהזמנתם של משפחת פַארְנֵזֵה. הסיור מתחיל באגף המערבי של המתחם וממשיך בגלריה ארוכה בכיוון אחד. היצירות בתערוכה מחולקות לפי תקופה ואזור גאוגרפי, אך חלק ניכר מהן מוקדש לציורים מתקופת הרנסנס. בין היצירות המפורסמות ביותר נמצאת "לה סְקַפִּילְיַאטַה" (“La Scapigliata”) של לאונרדו דה וינצ'י, אך בולטות גם יצירות מופת של בֵּאַטוֹ אנג'ליקו (Beato Angelico), טִינטוֹרֵטוֹ (Tintoretto), טְיֵפּוֹלוֹ (Tiepolo ) וואן דייק (van Dyck). ספריית פַּאלַאטִינַה (La Biblioteca Palatina) הוקמה ב- 1 באוגוסט 1761, כאשר דון פיליפו די בּוֹרְבּוֹנֵה דוכסה של פארמה Don Filippo di Borbone)), הוציא צו בו ביקש להפגין את רצונו להעמיד בשטח השלטון שלו ספריה לתועלת הציבור, שיכולה לשמש לנושאי לימוד שונים. בצו זה הוא מינה את פאולו פאצ'אודי (Paolo Paciaudi) יליד טורינו, להיות חוקר עתיקות וספרן. כיום יש בספריה 800,000 כרכים, 6,000 מהם כתבי יד מוארים בעיטורי זהב. הספרייה פתוחה בימי שני-חמישי כל היום ובשישי ושבת רק בשעות הבוקר. למידע נוסף . המוזיאון הארכאולוגי (Il Museo Archeologico) הוקם בשנת 1760 על-ידי פליפו די בּוֹרבּוֹנֵה (Filippo di Borbone) כדי לשמר את הממצאים שנמצאו בעיירה הרומית וֵלֵיַיה (Veleia). המפורסם מהם הוא "לוח היסודות" מברוזנה (tabula alimentaria). עם השנים התרחב האוסף והוא מחולק לשני חלקים, האחד מאגד אוספים היסטוריים, והשני שומר על עדויות ממחוז פארמה. טיפ : קיים כרטיס משולב המאפשר כניסה למתחם כולו בעלות של 10 יורו. החל מהשעה 14:00 ניתן לרכוש כרטיס במחיר מופחת של 5 אירו לסיור חלקי. למידע נוסף ורכישת כרטיסים. פיאצה גַרִיבַּלדִי אם פיאצה דואומו היא סמל כוחה הדתי של העיר, פיאצה גריבלדי היא סימלה הפוליטי והאזרחי של פארמה. הפיאצה התפתחה עוד בתקופת הרומאים בה שכן הפורום (מרכזה הפוליטי והמסחרי של העיר) שבהמשך נקרא פיאצה גרנדה (Piazza Grande) ובשנת 1893 שונה שמה של הפיאצה והיא הוקדשה לגריבלדי. בפיאצה נמצאים כמה מבנים ישנים חשובים של העיר כמו בית העירייה (il Palazzo del Comune) , בניין משנת 1221, ה palazzo del Governatore מבנה משנת 1285. וכנסיית סן פייטרו הייחודית (chiesa di San Pietro) . עד שנת 1753 אֶכסֶדרָת הכנסייה פנתה אל הפיאצה. היה זה אדריכל בית המשפט, פֵּטִיטוֹ (Petitot), שרצה להעניק לעיר מראה מודרני יותר, הפך את המבנה על פיו והציב את החזית לכיוון הפיאצה ואיחד צבעים וצורות. שיפוצי הכנסייה השפיעו גם על שני הבניינים האחרים, שהפכו ממבנים בסגנון הרומי המאוחר לסגנון הניאו-קלאסי והבארוק. כיום, ה palazzo del Governatore, מארח תערוכות אמנות מתחלפות. פלאצו דוקלה והפארק שלו חשיבותו של הפלאצו דוקלה (Palazzo Ducale) ושל הפארק שנושא את אותו השם, טמונה בהיסטוריה שלו יותר מאשר בהווה שלו. הארמון נבנה בשנת 1561, לדרישתו של אוטביו פַארְנֵזֵה (Ottavio Farnese), שהבין את הצורך במושב קבוע לבית המשפט. את הפרויקט תכנן האדריכל וִינְיוֹלַה (Vignola) סגנון הבנייה היה רומי עם נגיעות מפירנצה. בכניסה נבנתה מזרקה עם פסלים רבים ומזרקות מים שבזמנו הפכו את המתחם למפורסם ביותר. היה זה האדריכל פטיטו שהרס את אותן מזרקות במחצית השנייה של המאה ה-18 כנראה בגלל בעיות בריאות שגרמו. עם סוף שושלת פראנזה חלה התדרדרות במצבו של הפארק שהחמירה עוד יותר עם מלחמת הירושה האוסטרית במהלכה נכרתו ונשרפו כל העצים העתיקים שהיו בפארק לצרכי המלחמה. וכך, לאט לאט הפכו האולמות המעוטרים ופאר בית המשפט לזיכרון רחוק והמצב הלך והחמיר עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההפצצות גרמו לנזקים חמורים בחלקו הפנימי של המבנה ועבודות השחזור נמשכו משנת 1959 עד 1968. כיום, המבנה משמש כמטה הקַרַבִּינְיֵירִי (המשטרה) בתוך המבנה עדיין נמצאות יצירות של צֵ'זַרֵה בַּליוֹנִי (Cesare Baglioni) וגרם מדרגות אחד מהמאה ה-18 שמוביל לקומה הראשונה. בחצרות הפלאצו קוּזַאנִי (Palazzo Cusani), מבנה מתקופת הרנסנס הנמצא בכיכר סן פרנצ'סקו (piazzale San Francesco), ומשמש כיום כבית המוזיקה (Casa della musica), נמצא אחד מהפסלים היפים ביותר שקישטו את הפארק בעבר. “I Du Brasè” בדיאלקט של פארמה: "שני המחובקים". הפסל מייצג את הקרב בין הרקולס לענק אנטאוס והוא יצירתו של הפסל הפלמי וונדרסטורק (Vandersturk) שתוארך לשנים 1684/1687. בזיליקת סנטה מריה דֵלַה סְטֵקַאטַה ייחודה של הכנסייה הוא בכך שהיא נבנתה סביב ציור קיר, לקראת סוף המאה ה -14 צוירה "המדונה המניקה" על חזית בניין, הציור הפך למושא עלייה לרגל של תושבי פארמה. ראשית נבנתה סביב הציור גדר כדי לנתב את זרימת ההמונים, וכך קיבלה הכנסייה את שמה "המדונה של הגדר" (Madonna della Steccata). בשנת 1521 הוחלט על בניית מבנה הכנסייה. בתוך הבזיליקה נמצא פרסקו יצירתו של אחד מגדולי הרנסנס פארמיג'אנינו (Parmigianino) "הבתולות החכמות והבתולות השוטות" (Le vergini sagge e le Vergine stolte), צופה על המזבח הראשי. במבנה גם מוזיאון "קוֹסְטַנְטִינְיַאנוֹ" (Museo Costantiniano), בו נשמרות יצירות אמנות, אבל ייחודו הוא בסיפורם של מסדר אבירי "סאן ג'יורגיו", מסדר האבירים היה למעשה מסדר הקיסר הרומי קונסטנטינוס, שורשיו עתיקים מאוד הוא נוסד בשנת 313 והתקיים עד 1700 לערך. המוזיאון פתוח מה-1 במרץ ועד ה-30 בנובמבר. למידע נוסף וכרטיסים. פארמה ומוזיקה פארמה ומוסיקה הן שתי מילים נרדפות, בעברה פעלו בה שמות גדולים שכתבו חלק חשוב מהיסטורית המוסיקה, ניקולו פאגאניני אחד מגדולי הכנרים בכל הזמנים, ארטורו טוסקניני המנצח הדגול, ג'וזפה ורדי מלחין נודע ואחד ממחברי האופרות הגדולים שידעה המוסיקה, רנאטה טבאלדי זמרת הסופרן מהאהובות בכל הזמנים, קרלו ברגונצי זמר הטנור שהיה מזוהה עם יצירותיו של ורדי. בשל הצורך במקום ראויי בעיר נבנה תיאטרון ה Teatro Regio שהיה רצונה של מריה לואיזה (Maria Luisa) מדוכסות פארמה, מריה לואיזה הבינה שתיאטרון פראנזה לא מתאים לצרכיה. וכך נוסד בשנת 1821 תיאטרון הדוכסות החדש בעל 1800 מקומות ישיבה. יידרשו שמונה שנות עבודה לבנייתו של התיאטרון, הוא נחנך ב-16 במאי 1829 בפתיחה חגיגית בביצוע האופרה הלירית "זאירה" יצירתו של וינצֵ'נזוֹ בֵּלִינִי (Vincenzo Bellini) שהולחנה במיוחד לרגל המאורע. עוד במאה ה -17, תיאטראות היו עניין של יוקרה באיטליה, אמצעי תרבותי, אך מאז המחצית השנייה של המאה ה -19 המדינה כבר לא יכלה להתמודד עם ההוצאות שנחשבו למותרות והעבירה את הבעלות על ה- Teatro Regio לעיריית פארמה, האחרונה לא יכלה להתמודד עם העלויות והתיאטרון עמד סגור כמעט 30 שנה, בשנת 1894 נערך משעל עם בקרב תושבי פארמה מה שגרם לדלתותיו להיפתח מחדש. חזיתו קלאסית, פנים המבנה בלבן וזהב ותקרתו מעוטרת בדמויותיהם של גדולי המחזאים, פרסקו מידיו של הצייר ג'וֹבַאן בטיסטה בורגזי (Giovan Battista Borghesi), התיאטרון אירח הצגות, אופרות, קונצרטים הוא מואר בנברשת במשקל 1100 ק"ג שהובאה במיוחד מפריז. עד היום, בין סוף ספטמבר לסוף אוקטובר, Teatro Regio מארח את פסטיבל ורדי, על שם המלחין שנולד במחוז פארמה. ניתן לבקר בביתו שבבּוּסֵטוֹ (Busseto) וממולץ לשכור אייפד ואוזניות, בעלות של 5 אירו, כך תוכלו לגלות את קורות חייו של ג'וזפה ורדי ( Giuseppe Verdi ) . לבית הולדתו של המנצח ארתורו טוסקניני (Arturo Toscanini) הכניסה היא בחינם, ממוקם ברובע אוֹלטְרֵטוֹרֵנטֵה ( Oltretorrente ). דורות של אוכל טוב המטבח האיטלקי ידוע באוכל הטוב שלו, והרבה ממנו מגיע מחבל אמיליה רומאניה בו נמצאת העיר פארמה שרבים מסווגים אותה כבירת הקולינריה האיטלקית, אכן הרבה מנות ידועות הן מפארמה. המטבח הוא מסורתי מאוד והשתנה מעט מאז שנת 1200 (!) בבסיסו נמצאת כמובן הפסטה הטרייה, "פסטה פרסקה" באיטלקית, אותה מכינים מקמח וביצים טריות ומרדדים במערוך בטכניקה העוברת מדור לדור. גם חמאה אפשר למצוא בשפע במסורת של מטבח זה כמו גם גבינות, ונקניקים נהדרים, למשל הפרושוטו די פארמה שכולם מכירים. הכוכבת הבלתי מעורערת היא כמובן גבינת הפרמיג'אנו רג'אנו (פרמז'ן) הידועה בכל העולם, האזכור הראשון שלה נמצא בספר - "דקאמרון" (1350 לערך) של המשורר והסופר ג'ובאני בוקאצ'ו בן תקופת הרנסנס. עוד מנות מפורסמות הן הקַפֵּלֵטִי והטוֹרטֵלִי שני סוגים של כיסוני פסטה ממולאים בעשבי תיבול או דלעת. כמו כן ידועות פטריות בּוֹרְגוֹטַרוֹ (funghi di Borgotaro) והמאפה המתוק לחג המולד הוא ה-סְפּוֹנְיַאטַה דִי בּוּסֵטוֹ (Spongata di Busseto) - במילוי ריבת תפוחים ואגסים, פירות מסוכרים, צנוברים ושקדים. מה לשים בוויז? מסעדת "גְרֵפְּיַה" (Greppia) ברחוב גריבלדי ידועים בקַפֵּלֵיטִי וב- Bistro di Piazza Garibaldi מכינים טורטלי בעשבי תיבול, אבל לא רק! האוכל של פארמה הוא באמת שם דבר, לא מדובר רק באוכל מוגן ומפוקח (D.O.C) ובמסעדות ידועות, אלא גם באוכל רחוב מעולה. נקניקים שונים הם מרכיב עיקרי בכריכים עסיסיים שאוכלים ברחוב, ובפרוסות (ברוסקטה) שחולקים עם חברים. נקניק ה קוּלַטֵלוֹ (culatello) מוזכר לראשונה במסמך משנת 1735, הנקניק המזוהה מאוד עם העיר פארמה (מוצר מוגן DOP) הוכנס בשנת 1999 לפרויקט "הקרן למזון איטי" (“presidi di slow food”) במטרה לשמור על איכותו. את הנקניק מכינים בין אוקטובר לפברואר, כאשר אזור הבַּאסַה פַּרְמֵנזֵה (Bassa Parmense- אזור גאוגרפי בפארמה) עטוף שלג וקור, והוא נחתך ביד לצורת האגס הקלאסית. מה לשים בוויז? La trattoria Corrieri היא מלכת הקוּלַטֵלוֹ, שם פורסים את הנקניק לעייני הסועדים. המקום נמצא במרכז העיר Str. Conservatorio, 1, 43121 Parma PR . La Degusteria Romani בבּוֹרְגוֹ פַּלְמיַה (Borgo Palmia) מציעים פלטת נקניקים, פולטנה מטוגנת ולחם ביתי, שניתן גם לקחת ב: take away וגם את מנת ה- anolini da passeggio שמוגשת בתוך כוס. Borgo Palmia, 2/C, 43122 Parma 100 מטרים מפייאצה גאריבלדי נמצאת פֵּפֵּן (Pepen) , שמוכרת מסרטו של ברטולוצ'י (Bertolucci) ומהביקורות בעיתון הטיימס. היא ידועה בזכות הקַרצ'וֹפַה - ארטישוק , פוקאצ'ה מעולה עם גבינה מותכת וארטישוק. טיפ: להתאזר בסבלנות, יתכן שיהיה תור ארוך, אבל זה שווה את ההמתנה! בפֵּפֵּן יש אמנם מעט מקומות ישיבה, אבל שני ביסים מהפוקצ'ה יגרמו לכם לשכוח את חוסר הנוחות. Borgo, Vicolo Sant'Ambrogio, 2, 43121 Parma PR קרצ'ופה בפפן ועוד אתרים שבכתבה בוידאו בפארמה מתקיימים פסטיבלי אוכל לאורך השנה, בחודש מאי מתקיים מידי שנה "פסטיבל אוכל רחוב" בפארק דוקלה (Parco Ducale) לעמוד הפייסבוק . פסטיבל הפרושוטו, בחודש ספטמבר נערך פסטיבל "הפרושטו קרודו" (prosciutto crudo) המפורסם והידוע של פארמה, לפרטים: אתר הפסטיבל .

הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות. לאורך מאות שנים הייתה זו המוזיקה שהיטיבה לבטא את מלוא חיוניותו מאיטלקית: יונתן פיין הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות. לאורך מאות שנים הייתה זו המוזיקה שהיטיבה לבטא את מלוא חיוניותו. בתחילה במסורת המפוארת של המוזיקה הקלאסית, שאותה הלחינו וביצעו אמנים אשר עיצבו את הקלאסיקה האיטלקית כולה. לאחר מכן, במאה העשרים, דרך פזמונים עממיים, שבוצעו בניב הנפוליטני בערי האי כחלק מהפולקלור המקומי, אך ההד הנרחב שזכו לו חצה גבולות לאומיים. גם היום נאהבים רבים ברחבי העולם, שרים את המנגינות של כמה שירים נפוליטנים מפורסמים, שחודרים ללב המאזין כי מילותיהם טעונות המשמעות הן שירה של ממש. די להזכיר דוגמאות אחדות: "O' Sarracino/Caravan Petrol" שכתב וביצע רנאטו קרוסונה ב-1958. המילה sarracino מתייחסת למוסלמים שהגיעו לנאפולי מהמזרח, ולערבים באופן כללי. היא מבוססת על המלה הלטינית sarraceni, שבתורה לקוחה ממונח ארמי שפירושו "תושבי המדבר".למרות השם הזה, בשיר מסופר על צעיר נפוליטני נעים הליכות וטוב מראה שצועד לו לאורך הלונגומארה וזוכה להערצתה הלא מסויגת של חבורת נשים. "sarrancino", לפיכך, זוכה לשימוש פרודי יותר מאשר ציון גיאוגרפי קונקרטי. את מילות השיר מלווה לחן מזרחי במקצת. “O sole mio” שיר נפוליטני קלאסי שנכתב והולחן בסוף המאה התשע-עשרה. ההשראה ללחן שאובה ככל הנראה ממראה זריחה במאר נרו, והשיר מוקדש לזוכה בתחרות היופי הראשונה בנאפולי. ישנם עשרות ביצועים מהוללים לשיר, אבל המפורסם ביותר שייך ללוצ'אנו פבארוטי, שמקדים אף את אלביס פרסלי, שביצע גרסה אנגלית תחת השם "it’s now or never". ​ "Tu vuò fà l'americano" רנאטו קרוסונה הוא אביו של עוד אחד מהשירים הנפוליטנים המפורסמים ביותר בכל הזמנים. בשיר מסופר על איטלקי שרוצה לחיות כמו אמריקני, אבל משאלתו לא מתממשת כיוון שהוא עדיין נסמך על הוריו. זהו תמצית החלום האמריקני של סוף מלחמת העולם השנייה. השיר בוצע בגרסה מקורית בסרט "טוטו, פפינו והפנטיות", ולאחר מכן ביצעו אותו גם מאט דיימון וג'וד לאו ב"הכישרון של מר ריפלי". בשנים האחרונות גרסה קצבית יותר הייתה לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של מועדונים רבים בכל העולם. ​ "Malafemmena" מונח נפוליטני המתאר אישה מתירנית. השיר נכתב ב-1951 על ידי אנטוניו דה קורטיס, הידוע יותר כ"טוטו", עבור תחרות מוסיקלית. הוא מגולל אהבה מיוסרת לאישה, המתוארת כמרשעת חסרת לב על שום הסבל שהיא גורמת למחזרה. ​ "Torna a Surriento" את השיר כתב ארנסטו דה קורטיס ב-1902, והוא הוקלט לראשונה באותה שנה כאשר הנשיא דאז ג'וזפה זנרדלי שהה בסורנטו. עשרות זמרים ידועים מרחבי העולם, ביצעו אותו במרוצת השנים, ביחניהם אלוויס פרסלי, פלאסידו דומניגו, לוצ'יאנו פבארוטי ואנדראה בוצ'לי. “O sole mio” - לוצ'אנו פברוטי השפה רק בתנועות ידיים "Tu vuò fà l'americano" - הכישרון של מר ריפלי "Torna A Surriento" - אנדראה בוצ'לי "Tu vuò fà l'americano" - דני ברילאנט "Malafemmena" - אנטוני דה קרטיס אם אתם עומדים לצאת לטיול בנאפולי היפה , ייתכן והקשבה לשירים האלה והצצה בתרגום הטקסטים, יביאו אתכם לידי כזאת התלהבות שכל ספק או התלבטות יתפוגגו מאליהם. ​ הנפוליטניות חייבת לא מעט מזהותה לניב המיוחד לה, לאופני השימוש בו, למסורות שהוא נושא, להומור שלו – לכך שהוא קניינם לא רק של מי שנולד וגדל בעיר שבצל הווזוב, אלא של כל מי שרוצה להכיר את העיר ולהתערות בין תושביה. הנפוליטנים הם אנשים פשוטים ומסבירי פנים, וייתכן שבזכות כך הם ולשונם הפכו מושא לסקרנות ולפעמים אף להערכה של ממש. ​ ישנם ניבים רבים באיטליה, וגם לכפר הקטן ביותר יש וריאנט משלו לאיטלקית. מצב זה נובע מכיבושיה הרבים של ארץ המגף לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד מכך ששליטים שונים משלו באותו זמן באזורים שונים של אדמת איטליה. על פי רוב, כל הניבים האלה מובנים לדוברי איטלקית, ואולם כמה ניבים יוצאי דופן כה רחוקים מהשפה הלאומית שגם איטלקים מבטן ומלידה יתקשו להבינם. עם ניבים אלה נמנים סארדו (ניב המדובר בסרדיניה ונחשב לרחוק ביותר מן האיטלקית, בשל בידודו הגיאוגרפי של האי שבו התהווה), הניב הסיציליאני (שהתפרסם הודות ליותר מדי סרטי מאפיה), קלברזה (המושפע מיוונית, ערבית וצרפתית) טרנטינו (שנשמע יותר כמו גרמנית מאשר איטלקית), וכמובן הנפוליטנית. ​ אם אתם חובבי היסטוריה מושבעים, לא תתנגדו למעט רקע היסטוריוגרפי. תהיה זו משימה קשה לאתר את המקור הראשוני ביותר של הנפוליטנית, כיוון שהעיר, שכובשים יוונים ייסדו במאה השמינית לפני הספירה, החליפה מאז ידיים כה רבות: נורמנים, שוואבים, צרפתים, ספרדים ואוסטרים – כולם היו בנאפולי ולכל עם נודעה השפעה משלו על התהוות השפה המקומית, שגם כיום ניכרות בה עקבות ההיסטוריה. ניתן אפוא לומר כי הנפוליטנית אינה שותפה למין או לנסיבות ההיווצרות של האיטלקית. ​ השפה שהשפיעה על השפה הלאומית יותר מכל לאורך השנים היא צרפתית. תפוצתה, אשר החלה בימי קרל הגדול (במאה התשיעית) כחלק מהמסחר הער בין צרפת לאיטליה, התעצמה עם הזמן הודות למסעי הצלב ולהגעתם של צליינים רבים לרומא. לאחר מכן, במאות הבאות, השפעתה נמשכה באורח קבוע למדי, ובמאה השבע-עשרה והשמונה-עשרה תרמו לכך המהפכה הצרפתית ותפוצתם של רעיונות הנאורות. אבל כפי שצוין קודם לכן, השפעתה על הנפוליטנית לא הייתה כה מכרעת, כיוון שזו הייתה נחלתם של עמים זרים רבים. לכל היותר ניתן להצביע על נוכחות סמויה של יצירי כלאיים של ביטויים צרפתים וספרדים. תפוצתו של הניב הנפוליטני, כאמור, מעולם לא הייתה מוגבלת לעיר הולדתה. לזמן מה, זו הייתה השפה הרשמית של ממלכת שתי הסיציליות, אף שלא תמיד נהנתה מאוטונומיה מלאה. בהמשך, כאשר הגיע גאריבלדי ושלטון המלוכה הסתיים, החליפה איטלקית את הניב הנפוליטני. הממשל המקומי נאבק באחרון והפך אותו לנחלתם של פושעים, שודדים ופורעי חוק למיניהם. ​ היום ניתן לקבוע שיופיה של השפה, המיוצאת לכל העולם באמצעות השירים הפופולריים, עובר תהליך של "דה-וולגריזציה". הרי למונחים כה רבים בנפוליטנית יש "קונוטציות וולגריות", או לפחות קשר מועט מאוד למובנם המילוני המדויק, בעיקר בקרב הצעירים. פירוש המילה vrenzola , למשל, מאז ותמיד היה "מעט", וכך אם מישהו קורא, "sta ascenno na vrenzela e sole" , כוונתו היא ש"יוצאת רק מעט שמש." היום, לעומת זאת, vrenzola מתפרש גם כאישה עממית וולגרית. ​ מסיבה זו בדיוק מצא לנכון אונסק"ו להתערב. הפיחות והדלדול הקבועים בלימוד ובמעמד הנפוליטנית הביאו את אונסק"ו להכיר בה כמורשת תרבותית לא רק של איטליה אלא של העולם כולו. על פי אונסק"ו זו השפה המדוברת ביותר בדרום איטליה, אחרי איטלקית. מתוך 11 מיליון תושבים, 7.5 מיליון תושבים דוברים נפוליטנית ברמה זו או אחרת. וכך, מרגע ההכרה של אונסק"ו ואילך, ניתן לקרוא לעתים קרובות בעיתונים, בעיקר מקומיים ש"נפוליטנית היא שפה, לא ניב!" ואכן, למונח "ניב" נלוו בשנים האחרונות קונוטציות שליליות, אפילו מעליבות, כי ניבים אחרים באיטליה הפכו לסימן היכר של אנשים נטולי השכלה המשתייכים למעמד חברתי נמוך (בשעה שבפועל, ניב הוא מערכת לשונית ייחודית לאזור מוגדר גיאוגרפית ותרבותית, שבאמצעותה יכולים פרטים להשתייך לקבוצה מסוימת בלי שיהיה בכך כל יסוד לעימות עם קבוצה אחרת. דימוי שלילי זה התפתח בשל הוולגריזציה של הניבים השונים, לרבות אובדן המשמעות המקורית של מונחים רבים והנטישה של הניב ככלל על ידי דוברים מן התרבות הגבוהה, מחשש להצטייר כבלתי משכילים. ההכרה של אונסק"ו פותחת את הדלת להערכה מחודשת של מעמד הניב, והפעם כחלק מהותי ממורשת תרבותית שראוי להגן על קיומה. ​ בכל אופן, אם מבקשים לדון במאפייני הנפוליטנית, התחום הראשון שיש להתעכב עליו הוא זה של ניבולי פה. שום שפה לא משתווה לנפוליטנית המדוברת בכל הנוגע להטחת עלבונות וקללות, לא בעושר אוצר המילים ולא ביצירתיות המטפורות בביטויים השונים. למונחים רבים בנפוליטנית אין אפילו מקבילה באיטלקית, היות שהם נטועים היטב בתרבות ובהיסטוריה המקומיים. דוגמה אחת היא המלה friarielli: ניצנים טריים של מין מקומי של כרוב שהנפוליטנים, בצוק העתים, סיגלו לעצמם את ההרגל לטגן בשמן ולאכול. ​ מאפיין נוסף של הנפוליטנית הוא שלא מדברים את השפה, אלא צועקים אותה. מרבית יושבי האי נוהגים לדבר בקול רם למדי. לאדם הבא מן החוץ הרגל זה עשוי להיראות קולני, שלא לומר פראי. אבל גם לנטייה זו יש הסבר: יש להניח שאחראית לכך העובדה שבמשך מאות בשנים מורגלים הנפוליטנים במסורת של התקהלויות גדולות במקומות ציבוריים (בשווקים, ברחובות וכך הלאה). ​ עוד יש לציין בין מאפייני השפה את מחוות הידיים, שנהפכו לאמצעי ביטוי לכל דבר ועניין אשר משלים את המילים. לעיתים תנועות הידיים חיוניות להעברת המסר המבוקש במלואו. על פי מחקר בינלאומי שפרסם האנתרופולוג דזמונד מוריס, הנפוליטנית ניחנה ברפרטואר העשיר והמורכב ביותר של תקשורת לא מילולית. אפשר להתרשם מהיצירתיות והדמיון שמפגינים הנפוליטנים במחוות ותנועות הידיים בסרטון יוטיוב המציג שיחה שלמה ללא אף מילה. בל נשכח את הביטויים ומטבעות הלשון. עליזים, משעשעים, ססגוניים, או לפעמים מרים, נבואיים או ציניים, הביטויים הנפוליטנים מכסים את מלוא גווני הקיום האנושי, וגם אם רבות מן המטפורות מתארות מצבים מן העבר, המהות והמשמעות לעולם נותרות אקטואלית. הנה כמה דוגמאות טיפוסיות: בימינו אפשר לראות בשפה או הניב הנפוליטנים אטרקציה תיירותית שאינה נופלת בחשיבותה מסמטאות העיר העתיקה או האמנות המקומית, האופיינית לנאפולי הסוערת ושטופת השמש. כזו הקורצת לא רק לאיטלקים, אלא לתיירים מכל העולם.

לא רק בונג'ורנו! פיצה! פסטה! – שיחון איטלקי – עברי לישראלי המבולבל באיטליה הגיע הזמן! כרטיס טיסה יש, מלון הוזמן, המזוודה ארוזה – נוסעים לאיטליה! אם נשאל ישראלי טיפוסי מה הוא יודע לומר באיטלקית. כנראה נקבל משהו כזה: בונג'ורנו, צ'או, פיצה, פסטה, פטוצ'יני, ספגטי, ג'לאטו ורביולי. ראשית נגלה שרוב המילים שרובנו מכירים הן שמות מאכלים.. שנית, נשקול ללמוד עוד כמה מילים למקרה שנהייה שבעים ונרצה לדבר על משהו אחר לפני הנסיעה הקרובה לאיטליה, בואו נלמד איך לתקשר באיטלקית באופן בסיסי, ועל הדרך נכיר כמה מנפלאות התרבות האיטלקית, והאיטלקים המוזרים והמקסימים. בּוּאוֹנְג'וֹרְנוֹ Buongiorno ברכת השלום הנפוצה ביותר. מילולית "יום טוב". בשימוש משעות הבוקר ועד לשעות הצהריים. כאן המקום לומר: השתמשו בזה! ברכו לשלום! האיטלקים הם אנשים חמים ונעימים, מסבירי פנים, ואוהבים מאוד שמדברים,או לפחות מנסים לדבר, בשפתם. בנוסף, לנו כישראלים יש הגנה מסוימת מפני הטמפרמנט האיטלקי הידוע: גם אנחנו בעלי טמפרמנט לא קטן, וגם אנחנו יודעים עד כמה אנחנו בתכלס אנשים חמים ונהדרים. גם אם קולניים קצת... אז מה? במהלך ביקורנו נזהה בקלות וברוח טובה המון מאפייני התנהגות "ישראליים" אצל האיטלקים, דבר שעבור תיירים ממדינות "שקטות" וסגורות יותר – עשוי לגרום לרתיעה מסוימת. בּוּאוֹנָה סֶרָה – בּוּאוֹנָה נוֹטֶה Buona sera \ Buona note ערב טוב ולילה טוב האמת שקיימת גם ברכה ל"אחר צהריים טובים" אבל כמעט ולא משתמשים בה בדיבור יומיומי. בכל הקשור לברכות, ליחס לזולת בכלל ולתיירים בפרט, אצל האיטלקים מתגלה חמימות ונעימות כמעט בכל מקום שנבקר בו באיטליה. וזה ממש לא מובן מאליו, כי במובנים אחרים, כמו אוכל, סגנון, ואפילו שפה איטליה שונה כמעט בכל היבט אפשרי בין אזור לאזור. לא צריך להרחיק עד השוואת קיצון בין סיציליה הדרומית בעלת האווירה הים תיכונית לבין מילאנו הצפונית, הקרה שאנשים בה ממהרים תמיד. די בנסיעה לא ארוכה במיוחד ברכבת בין רומא לנאפולי, כדי לגלות מנטליות שונה לגמרי. אך כאמור בכל הקשור לקבלת הפנים ולחמימות – כולם נהדרים, ונדיר מאוד שתייר נתקל ביחס שלילי. גרָצֶייה Grazie – תודות באיטלקית לא אומרים תודה אחת, אלא תמיד תודות ברבים ובנדיבות ואם בא לכם לפרגן ולהוסיף אלפי תודות אז: גרָצֶייה מילֶה ! Grazie Mille השפה האיטלקית מקסימה, והמבטא שלה לא פחות, אך גם אם תאמרו "גרצייה" במבטא עברי צברי משובח, וללא ר' מתגלגלת – זה יעבוד מצוין. המבטא שלנו מזכיר לאיטלקים מבטאים צפוניים מסוימים, והם מזהים ומבינים בקלות גם את ה ר' הגרונית שלנו. לא פחות משעשע להיתקל בישראלים שלמדו איטלקית בגיל מאוחר (כמו עבדכם הנאמן) ובשל המבטא העברי "נחשדים" בדרום איטליה כמילאנזים, בני העיר מילאנו. סקוּזי/ סקוּזָה –Scusi\Scusa - איך וממי לבקש סליחה באיטלקית בשני המקרים המשמעות היא "סלח לי" או "סלחי לי". אז למה שתי מילים שונות? או! בגלל הבדל קטן אך ענק, ומאוד חשוב באיטלקית. צורת דיבור יומיומית מול צורת כבוד, המתבטאת בפניה בגוף שלישי לאנשים מבוגרים, לנציגי ממשל או בסיטואציה רשמית נפנה ב"סקוזי". – שפירושו בעברית – יסלח לי לצעירים או בסיטואציה חברית וקרובה יותר – ב"סקוזה". – סלח לי נכון, ברגע שנפתח את הפה יבינו מיד שאנו תיירים ולא דוברי איטלקית, אז ככלל אף אחד לא באמת ייעלב אם נטעה. (בניגוד לסטודנט איטלקי שיפנה למרצה שלו ב"סקוזה" וזו כבר די חוצפה) אבל, ככה אנחנו יכולים לתת לאנשים הרגשה טובה ומכבדת. אז אם אפשר למה לא? סלחו לנו האדון הנכבד או הגברת הנכבדה ועזרו לנו? לפרידה נעימה נוכל להוסיף את המילה לֶאִי Lei לאחר אמירת תודה. כלומר: גרציה לאי Grazie a lei שבתרגום לעברית משמעותו: "תודה לאדוני" או "תודה לגברתי". משתמשים בזה כמשמעות של כבוד נוסף או הערכה יתרה, ויעריכו אתכם על השימוש במושג הזה. מצד שני דיברתם עם בחור צעיר בן 20? היפרדו ממנו לשלום) בצ'או - Ciao שזו אמירת השלום החברית והיומיומית, גם במפגש וגם בפרידה. ובכל זאת מה אוכלים? בואו נלמד דרך אוכל דבר נוסף על השפה האיטלקית: על פי סיומת שם העצם ניתן לדעת אם מדובר על זכר או נקבה רבים או יחיד. סיומת "A" בסוף מילה – משמעותה נקבה. נכון, פיצה היא צורת נקבה. Pizza רוצים כמה פיצות? וכנראה שתרצו, אז עליכם לבקש Pizze - פיצֶה שזו צורת רבות. E בסיומת שם עצם מסמן – רבות. (חוץ מבמקרים יוצאים מהכלל) בסיומת שם עצם בזכר יחיד נמצא את הצליל - O הג'לטו Gelato שזו כמובן גלידה, בסיומת "O" וברבים? נמצא את כל המסתיימים ב "i" - ספגטי, רביולי וכן הלאה. Spaghetti, Ravioli מילים חשובות נוספות: לאכול: מָאנְגַ'יאַרֶה - Mangiare לשתות - בֶּרֶהֶ Bere. איפה? Dove ככלל, באיטליה של היום, לא משנה במי תתקלו, אם הוא צעיר יחסית, רוב הסיכויים שהוא דובר אנגלית, לפחות ברמה מסויימת. אבל נגיד שהגעתם לכפר קטן, ורק כמה מבוגרים נמצאים בסביבתכם ואין להם מושג באנגלית. ואתם צריכים להגיע לכנסייה Chiesa - קיאֶזָה או למקום כלשהו שרשום לכם על פתק או בספר הטיולים. עשו את הדבר הבא: סלח לי + איפה + ה' הידיעה + שם המקום. יש המון גירסאות ליידוע באיטלקית, וזה נושא מסורבל ומורכב למדי, אז נסתפק בשתיים: ה' הידיעה בצורת זכר: Il ובצורת נקבה La. אם השם מצלצל לכם כנקבה: "dove la Chiesa" איפה הכנסייה? ואם נשמע לכם זכר "Dove il coloseo" – איפה הקולוסיאום? (קולוסיאו באיטלקית) גם אם זה לא יצא לכם נכון לגמרי דקדוקית, וסביר שכך יקרה, יבינו אתכם וזה מה שחשוב. ואם צריך להידחף? אתם ברכבת תחתית, וצריכים לרדת בתחנה הקרובה. אה-מה-מה, ביניכם לבין הדלת עומדים עשרות אנשים. וזה קורה. מה עושים? אופציה ראשונה: להיכנס לפאניקה. לא טוב. אופציה שניה: לבקש. ניתן להשתמש ב"סְקוּזָאטֶה" Scusate שמשמעותו סילחו לי, או במקובל יותר "פֶּרְמֶסוֹ" Permesso במשמעות "בקשת רשות" לעבור. או בכל זאת להיכנס לפאניקה ואז גם ככה כולם יזוזו... העיקר שתרדו בתחנה הנכונה. בכל הקשור לכסף או "סוֹלְדִי" Soldi השאלה הנפוצה תהיה כמה זה עולה, או פשוט "כמה"? "קוּאָנטוֹ קוֹסְטָה" או "קוּאָנְטוֹ". Quanto costa \ Quanto רק שלא ממש נבין את התשובה נכון? לא נכון. הוא רוצה למכור, הוא ימצא דרך להסביר לכם... אם במקרה ייצא לכם לדבר קצת עם איטלקים על כסף, סיכוי טוב שתשמעו תסכול מסוים בשל המעבר ליורו שעשה את החיים באיטליה יקרים ומסובכים מעט יותר. איטלקים רבים היו שמחים לחזור ללירטה הישנה והטובה. אמנם מטבע קצת פחות יציב, אך כשהכול זול, כנראה שזה לא מפריע לאף אחד. ואם נטעה? נטעה. אז מה? או שיבינו אתכם, או שיתקנו אתכם, ובמקרה הכי גרוע יבקשו מכם לומר שוב. זה אפילו כיף ומשעשע. אפילו בטלוויזיה לא הכול מדוייק. מכירים את הפרסומת לפסטה פרפקטו - PERFECTO נכון? אז השחקן האיטלקי בפרסומת (והוא איטלקי ללא צל של ספק) אומר מילה שלא קיימת , לפחות לא באיטלקית באיטלקית אומרים פֶּרפֶטוֹ Perfetto שפירושו "מושלם" על מנת למנוע עיצורים סמוכים זה לזה ולגלגל את השפה מעט יותר על הלשון. אז מה? הוא אמר, אנחנו הבנו את המסר, וכולם מרוצים! וזו בדיוק המסקנה מהשיעור הקצר שעברנו כאן. בביקור הקרוב שלכם באיטליה – נסו להשתמש כמה שיותר באיטלקית. רק טוב ייצא מזה. אז כל מה שנשאר זה לומר לכם להתראות. Arrivederci אָריבֶדֶרצ'י אז מה למדנו? תרגום בעברית תעתיק עברי המילה באיטלקית יום טוב ​בּוּאוֹנְג'וֹרְנוֹ ​Buongiorno ערב טוב בּוּאוֹנָה סֶרָה Buona sera לילה טוב בּוּאוֹנָה נוֹטֶה Buona note תודות גרָצֶייה Grazie אלפי תודות גרָצֶייה מילֶה Grazie Mille סלח לי (פנייה יומיומית) סקוּזָה Scusa יסלח לי (פניית כבוד) סקוּזי Scusi תודה לאדוני / גבירתי (בכבוד) גרָצֶייה אה לֶאִי ​Grazie a lei שלום / להתראות (דיבור יומיומי) צ'או Ciao פיצה פיצה Pizza פיצות פיצה Pizze גלידה ג'לטו Gelato רביולי רביולי Ravioli ספגטי ספגטי Spaghetti לאכול מָאנְגַ'יאַרֶה Mangiare לשתות בֶּרֶהֶ Bere איפה דובה Dove כנסייה קיאֶזָה Chiesa קולוסיאום קולוסאו Colosseo ה' הידיעה - זכר יחיד איל IL ה' הידיעה - נקבה יחידה לה LA סילחו לי סְקוּזָאטֶה Scusate ​(אבקש) רשות פֶּרְמֶסוֹ Permesso כסף סוֹלְדִי Soldi כמה עולה? קוּאָנטוֹ קוֹסְטָה Quanto costa כמה? קוּאָנטוֹ Quanto מושלם פֶּרפֶטוֹ ֹPerfetto להתראות אָריבֶדֶרצ'י Arrivederci

מחוז לה מארקה, בדומה לאומבריה, מצטיין בטבע נפלא, עיירות עתיקות ומעניינות, וגם אוכל טעים ויינות איכותיים שכיף לגלות. אם אתם מתכננים לבקר באורבינו ופזארו, אנקונה ואסקולי פיצ'נו, אל תשכחו לדגום גם את המאכלים הטיפוסיים והיינות האיכותיים ביותר... באופן כללי, נדמה לי שאפשר לחלק את איטליה לשתי קטגוריות: האזורים שמוצפים בתיירים, והאזורים שרוב המטיילים עדיין לא שמעו עליהם. מחוז לה מארקה משתייך כמובן לקטגוריה השנייה. נכון, המחוז איננו ידוע כמו טוסקנה או פיימונטה, ואין כאן את ההיצע הקולינרי והאנולוגי שתמצאו בסיציליה או בוונטו , אבל ההשוואות האלה לא ממש הגיוניות, בעיני. לכל מחוז באיטליה יש את המאפיינים הייחודיים שלו, ולעיתים גם המקומות שלא נהנים מיחסי ציבור טובים מציעים קסם אותנטי ומיוחד. אם החלטתם לתת צ'אנס למחוז לה מארקה, אל תשכחו לטעום את המעדנים הטיפוסיים למקום, כמובן, שהרי מהו טיול באיטליה בלי אוכל ויין?... מה אוכלים? התפריט במחוז לה מארקה מושפע מכמה פקטורים: הגאוגרפיה של המחוז (מישורים, גבעות והרים, ומכל אזור מגיעים מטעמים אחרים), הקרבה לים (עיר הבירה של המחוז, אנקונה, מפורסמת בזכות מאכלי הים שלה) והקרבה למחוזות אחרים (התפריט באורבינו ובמונטפלטרו, למשל, מושפע מאד ממחוז אמיליה רומאניה השכן). אחת ממנות הדגל של המחוז היא "אוליבה אסקולנה" (olive Ascolane): זיתים ממולאים ומטוגנים בטיגון עמוק. המנה מגיעה מהעיר אסקולי פיצ'נו Ascoli Piceno, ומבוססת על השימוש בזיתים מסוג טנרה אסקולנה Tenera Ascolana – זיתים גדולים ובשרניים במיוחד, הממולאים בבשר (בקר, חזיר ועוף) שבושל בבישול ארוך, ולאחר מכן הועשר בתוספת נדיבה של פרמיג'אנו רג'אנו . מנה ידועה נוספת היא הווינצ'יסגראסי (vincisgrassi) – גרסה מקומית ופופולרית במיוחד ללזניה. כמו ברבים מהמאכלים באזור זה, גם במנה זו נעשה שימוש נרחב בחלקים ה"עניים" של הבשר, ומילוי הלזניה עשוי מתערובת של לבבות עוף, כבד עוף ועוד, בתוספת בשמל ופרמיג'אנו רג'אנו (נראה כי אין מנה באיטליה שלא זוכה בשלב זה או אחר לתוספת של פרמיג'אנו רג'אנו). מיותר לציין שאחרי שתסיימו את המנה שלכם, לא תוכלו לזוז מהכיסא במשך שבוע. מספרים שאת המנה המציאה גברת אחת מאנקונה לכבוד הגנרל אלפרד הראשון, נסיך וינדיש-גרץ, שהביס בקרב את כוחותיו של נפוליאון ושחרר את אנקונה מהמצור הצרפתי. לאות הוקרה, החליטה הגברת להמציא מנה מיוחדת (ועתירת כולסטרול) עבור המצביא המהולל. לא מפתיע שבמחוז היושב לאורך הים ישנן מנות רבות המבוססות על דגים ופירות ים, אבל מעניין לראות שאחת ממנות הדגים הפופולריות ביותר מבוססת דווקא על דג בקלה מיובש (stoccafisso), ולא על דגים טריים. המנה נקראת "סטוקו אל'אנקונטנה" (Stocco all’Anconetana), ומורכבת מנתחי דג בקלה המבושלים עם גזרים, סלרי, שמן זית, תפוחי אדמה ועגבניות, בתוספת אחד היינות הידועים באזור – ורדיקיו (ראו בהמשך). הכל נשלח לקרבי התנור ומתבשל לאט לאט, עד שהניחוחות ממלאים את כל הבית. זוהי אחת המנות הפופולריות באנקונה, ומידי שנה מארגנת אקדמיית הבקלה של אנקונה (כן, יש דבר כזה) פסטיבל המוקדש לתבשיל . מנות נוספות המבוססות על השפע הימי הן מרק הדגים של המארקה (ברודטו מארקיג'אנו – Brodetto Marchigiano), המורכב מציר פירות ים, דגים, ועגבניות. גרסה דומה מוגשת באזור העיירה פורטו רקאנטי (Porto Recanati), אבל במקום עגבניות מוסיפים המקומיים זעפרן שמבשם את המנה וצובע אותה בגוני זהב. לאורך החוף נוהגים גם לאכול קלמרי עם אפונה, ותמנון עם תפוחי אדמה. מאכל רחוב אהוב הוא הקרשה (Crescia), שאפשר אולי לכנות "הפיתה האולטימטיבית": ההשפעה של מחוז אמיליה רומניה השכן ברורה במיוחד במקרה הזה, ואם לאמיליאנים יש את הפיאדינה (piadina), למרקיג'אנים (כך נקראים תושבי מחוז מארקה) יש את הקרשה. מקורן של שתי המנות הוא עתיק למדיי, ומעריכים שהן נולדו במטבחים המאולתרים של הצבא הביזנטי שחנה באזור ונלחם בגותים. על מה מדובר? הקרשה היא מעין פיתה שטוחה, המשוכה בשומן חזיר, ועליה מפזרים את כל טוב הארץ – נקניקים, גבינות, ירקות, ועוד. באזור העיירה המקסימה אופידה (offida) קיימת גרסה קצת שונה, המכונה קיקיריפיינו (chichi ripieno), כלומר "קיקי ממולא": מעין פנקייק שטוח וממולא בטונה, זיתים, אנשובי, פלפלים, וארטישוקים קטנים – כמה פשוט, ככה טעים! כפי שכבר ציינו, מחוז לה מארקה מגוון מבחינה טופוגרפית, ומאכלים רבים מגיעים מההרים (במיוחד המאכלים ה"מחוספסים" יותר). כזה הוא לדוגמה הבודלינו ד'אניילו (Budellino d’agnello), כלומר מעי טלה המשמש כבסיס למספר תבשילים כפריים בסגנון של פעם. פופולרי אף יותר הוא הצ'אוסקולו (Ciauscolo), נקניק לא מבושל, העשוי מבשר חזיר, המיושן במשך כשבועיים ומשמש כבסיס לרוטב לפסטה או כממרח ללחם. מאזור אסקולי פיצ'נו מגיע מעדן מטוגן נוסף – קרמה פריטה (crema fritta), עיגולי קרם פטיסייר בניחוח אניס, המטוגנים בטיגון עמוק. מנה טיפוסית למטבחי האיכרים הייתה הצ'אווארו (Ciavarro) – נזיד עדשים, שעועית וחיטה (המרכיבים המדויקים השתנו בהתאם לעונה), שעשה שימוש מיטבי בחומרי הגלם הפשוטים והזולים ביותר שהתושבים הצליחו להשיג. פשוט ככל שיהיה מדובר על מרק משביע, עשיר בחלבון, ופופולרי עד היום. באופן דומה נולדה מנה פשוטה נוספת – ארבה סטרינגאטה (erbe stringate), כלומר עשבי בר שאפשר היה ללקט באופן חופשי בשדות, ולטגן במחבת עם מעט שום ושמן זית (משמעות המילה "סטרינגאטה" בדיאלקט המקומי היא "שהעבירו אותם" טיגון במחבת). את העשבים המטוגנים אפשר היה להגיש לצד מנה פופולרית נוספת מאזור ההרים – קוניליו אלה פרוקטה (Coniglio alla porchetta), כלומר ארנב המבושל באותה שיטה שבה מכינים פורקטה . ורשימת המאכלים והתבשילים נמשכת... באזור אנקונה (Ancona) תוכלו למצוא לעיתים קרובות מנה עם שם מטעה – היא אומנם נקראת "פיצת גבינה", אבל בפועל מדובר על לחם גבינתי ממולא, שנהגו להכין בתקופת התענית לפני חג הפסחא. המאכלים המוגשים בתקופה זו אמורים להיות סגפניים, ועל כן משעשע למדיי לדעת שהמתכון המסורתי לפיצת גבינה כלל לא פחות מ-40 ביצים... כיום הפרופורציות השתנו, כמובן, והמתכון קליל הרבה יותר. מזכיר יותר פנטונה מפיצה "פיצת גבינה" ועל קריטמון ימי שמעתם? הוא לרוב מוכר יותר בשם "סליקורניה", או אספרגוס ים. הצמח הפשוט הזה גדל פרא על הסלעים שעל הים, אך איש לא קורא לו בשמו המדעי. באזור אנקונה הוא מכונה פשוט "פאקאסאסי" (Paccasassi) ומשביע את רעבונם של המקומיים מזה מאות שנים. העלים הבשרניים והעשירים במלח טעימים ופריכים, ועשירים בוויטמין C. למעשה, זה היה אחד הצמחים שהמלחים שיצאו לים לקחו עימם, כדי להעשיר את התזונה שלהם. פאקאסאסי מוקפץ במחבת היה מאכל פופולרי עוד במאה ה-16, והוא נותר מעדן אהוב גם היום. לכל מחוז באיטליה יש את הפסטות שלו, וכמובן שגם מחוז מארקה מתגאה במספר סוגים של פסטה. אחת המפורסמות שבהן היא המקרוני די קאמפופילונה (I maccheroni di Campofilone) – שיטת ההכנה דומה ליריעות הבצק המשמשות ללזניה, רק שבמקרה הזה לאחר שמכינים את יריעת הפסטה העשירה בביצים יש לפרוס אותה לרצועות דקיקות ביותר. אם קראתם את הכתבה על אורבינו, אתם בוודאי יודעים שסוג אהוב נוסף של פסטה הוא הלומאקלה (Lumachelle) – מנה משביעה וטעימה בכל מצב ובכל מזג אוויר. מימין המקרוני די קאמפופילונה ומשמאל הלומאקלה - צילום: Depositphotos ואיך אפשר שלא להזכיר את הקאפלטי (cappelletti), פסטה ממולאת ואהובה במיוחד המוגשת בחגים? סוגים פופולריים נוספים של פסטה הם טורצ'לי (torcelli) וסטרונקטלי (Stroncatelli), ובעיר מונטפלטרו (Montefeltro) תוכלו למצוא סוג נוסף של פסטה שהקדים את זמנו, והיה משתלב היטב בין הפסטות עתירות החלבון שממלאות את מדפי הסופרמרקט כיום – טאקוני (Tacconi), פסטה העשויה מקמח פול. לצד הפסטה, זוכים גם הניוקי למקום של כבוד במחוז, ובעיר סניגליה (Senigallia) אין בית שבו לא מכינים קוטאניי (Cutanei) – ניוקי טעימים המוגשים בליווי רוטב בשר (ראגו) או גבינה. הקאפלטי פסטה שאוכלים בחג במולד טאקוני היא פסטה יחודית מקמח פול מחוז לה מארקה מוכר גם בזכות הגבינות והנקניקים הטיפוסיים שלו: גבינת פקורינו בשם קאשוטה די אורבינו (Casciotta di Urbino) הידועה כגבינה האהובה על מיכלאנג'לו בונארוטי , והפרושוטו המפורסם מהעיירה קארפנייה (Prosciutto di Carpegna) שנחשב למעדן מיוחד בקרב גרגרנים וידענים. ומה שותים? על פניו נדמה שסצנת היין במחוז לה מארקה מצומצמת יחסית, אבל דווקא יש כאן כמה פנינים ששווה להכיר. ראשית כל – שניים מהיינות הלבנים הידועים ביותר באיטליה מגיעים ממחוז לה מארקה: קסטלי די יזי ורדיקיו ריזרבה (Castelli di Jesi Verdicchio Riserva) וורדיקיו די מאטרה (Verdicchio di Matera Risreva). שני היינות נהנים ממעמד DOCG. קסטלי די יזי ורדיקיו ריזרבה, אחד היינות הלבנים הטובים באיטליה יינות קסטלי די ייזי מיוצרים ממינימום 85% ענבי ורדיקיו (verdicchio) – הענב המפורסם ביותר במחוז. מדוע מכונה היין ורדיקיו (באיטלקית: ירוק)? משום קליפתם של הענבים האלה מאופיינת בגוונים ירוקים עדינים שמוצאים את דרכם ליין עצמו, ומוסיפים זהרורים ירוקים לנוזל הזהוב הטיפוסי. ומדוע קסטלי? משמעות המילה "קסטלי" במקרה הזה איננה מבצרים או מצודות, אלא כפרים עתיקים ומבוצרים שזכו לתהילה מסיבות היסטוריות – באחד מהם (יזי – Jesi) נולד בשנת 1194 פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בין ה"קסטלי" המרכזיים בתעשיית היין תמצאו את מונטקארוטו (Montecarotto) סרה דיי קונטי (Serra de’ Conti), וסאן פאולו (San Paolo). מבין הקסטלי השונים, אחד המקומות הטובים ביותר לטעום בהם את היין הפריך והקופצני הזה הוא העיירה קופרמונטאנה (Cupramontana), שאף מיתגה את עצמה באופן רשמי כ"בירת הוורדיקיו". באופן כללי רובו הגדול של הייצור מתקיים באזור פרובינציית אנקונה, אבל כמה מהיינות מגיעים מפרובינציית מאצ'רטה (Macerata). שורשיו של הענב המפורסם ביותר במחוז, שמזוהה באופן בולט עם לה מארקה, מגיעים דווקא מצפון איטליה, וליתר דיוק ממחוז וונטו. הוורדיקיו הוא קרוב משפחה של הטרביאנו די לוגאנה (Trebbiano di Lugana), והגיע ככל הנראה במהלך המאה ה-14, לאחר שמגפת הדבר השחור הותירה הרס וחורבן וסוחרים ואיכרים מאזור וונטו ולומברדיה נדדו דרומה כדי לאכלס מחדש את האזור ולתפוס את מקומם של מי שנפטרו מהמחלה. הטרביאנו די לוגאנה (המשמש לייצור יין הלוגאנה המפורסם) והוורדיקיו הם אמנם קרובי משפחה, אבל הם אינם זהים – לא מבחינה גנטית וגם לא בטעמים ובארומות: הראשון מתאפיין בניחוחות פרחוניים יותר ואילו השני פירותי וחמצמץ יותר. זהו ענב גומיננטי, ויש מי שמכנים אותו "אדום בלבוש לבן", משום שבניגוד ליינות לבנים רבים, פוטנציאל היישון כאן הוא משמעותי, בדומה ליינות אדומים. הוורדיקיו מחולק לכמה תת קטגוריות – החל מה"פשוטה" ביותר, ועד לגרסה הקלאסית (Classico) ולגרסת הריזרבה (Riserva). ככל שמתקדמים בסולם הדרגות כך מפנה החמצמצות הקלילה את מקומה לטובת טעמים מורכבים יותר – פרחים ושקדים, וגוף מאוזן שמאפשר להתאים את היין למנות דגים ופירות ים דומיננטיות יותר. על פניו, הוורדיקיו תמיד יהיה ורדיקיו ולכן אם טעמתם את הוורדיקיו מקסטלי די יזי, הבנתם את הייחוד של האזור, לא? ובכן – לא... ולכן כדאי מאד לטעום גם את היין המפורסם השני של המחוז, הוורדיקיו די מאטליקה (Verdicchio di Matelica DOCG). מי שיגיע לבקר באזור המארקה, ויצא לסיור בין העיירות, יבין מיד את שורשי ההבדלים בין היינות: היקבים באזור יזי נשתלו על גבעות נמוכות יחסית, לא רחוק מקו החוף, ולכן הענבים מושפעים מאד מהים. הוורדיקיו של מאטליקה (Verdicchio di Matelica), לעומת זאת, נמצא רחוק מקו המים, ונהנה מיתרון אחר – ההבדלים המשמעותיים בטמפרטורות בין היום והלילה. הגפנים כאן נשתלו במורד ההרים, לכיוון דרום, והשילוב בין הפקטורים האלה יוצר יין מעולה. היין קיים במספר גרסאות (DOC, מבעבע, ריזרבה ופסיטו passito). האיכותית מביניהן היא ה-Verdicchio di Metalica Riderva DOCG – יין שעל פי חוק יש ליישן במשך פרק זמן מינימלי של 18 חודשים, ויכבוש אתכם בזכות הניחוחות המלאים והעשירים של תפוחי עץ ירוקים, שזיפים צהובים, דשא, פירות טרופיים, דבש, שקדים, וכמובן גם בזכות המינרליות הדומיננטית אך נעימה. הרשימה לא מסתיימת כאן – גם חובבי יין מושבעים לא תמיד מודעים לכך שמחוז לה מארקה מתגאה למעשה בחמישה יינות שזכו למעמד DOCG – השניים הידועים ביותר הם הוורדיקיו די קסטלי די יזי ריזרבה והוורדיקיו די מאטליקה ריזרבה, אבל ישנם עוד שלושה שלרוב נחבאים אל הכלים: קונרו (Conero DOCG) המיוצר באזור אנקונה, אופידה (Offida DOCG) המיוצר באזור העיירה המקסימה אופידה, ואחרון חביב: ורנאצ'ה די סרפטרונה (Vernaccia di Serrapetrona DOCG). לרשימה המכובדת הזאת מצטרפים עוד 15 יינות בקטגוריית DOC, ועוד יינות רבים שלא מקוטלגים תחת קטגוריה רשמית, אבל מומלצים בהחלט. הקונרו (Conero) הוא יין אדום, העשוי ממינימום 85% ענבי מונטפולצ'אנו וכ-15% ענבי סנג'ובזה. ניחוחות הדובדבנים, וניל, טבק ופירות יער אדומים משתלבים זה בזה, והופכים את הקונרו למועמד אידיאלי לליווי המנות הבשריות של המחוז. האופידה (Offida) מיוצר בכמה גרסאות: ה-Offida Rosso DOCG, מיוצר גם הוא, בדומה לקונרו, מענבי מונטפולצ'אנו (כמות מינימלית: 85%) ומיושן במשך שנתיים לפחות, מתוכן שנה אחת בחביות עץ. גם ה-Offida Passerina DOCG, המיוצר מענבי פסרינה (Passerina) הוא יין ששווה לנסות, אבל המוצלח מכולם, לטעמי, הוא ה-Offida Pecorino DOCG. הוורנאצ'ה די סרפטרונה (Vernaccia di Serrapetrona) הוא יין מבעבע המיוצר מענבי ורנאצ'ה אדומים (Vernaccia nera), בניגוד לענבי הוורנצ'ה הירוקים והמוכרים יותר, הוא ידוע בזכות הטעמים הצעירים והפירותיים שלו – דובדבנים טריים וריבת דובדבנים, למשל (אם אתם אוהבים למברוסקו טוב, אתם תאהבו גם את היין הזה). מורכבות הטעמים נובעת משלב ביניים בתהליך הייצור, ובו מוסיפים ליין ענבים שעברו ייבוש חלקי. באילו יקבים תוכלו לטעום את היינות הטובים של אזור מרקה? האפשרויות הן רבות, ואני ממליצה לכם לחפש גם את היקבים הגדולים והמפורסמים, אבל גם את היקבים הקטנים והמוכרים פחות. באזור אופידה נסו את יקב Castignano , באזור קסטלי די יזי נסו למשל את היינות האורגניים ומצוינים של יקב Andrea Felici , וכדי לטעום את היינות של מאטליקה, נסו את יקב Collestefano .

המותג "איטליה" שווה, להערכת הכלכלנים, כ-1820 מיליארד (!) יורו, ואחד המרכיבים המהותיים ביותר של המותג "MADE IN ITALY" הוא תעשיית האופנה. אוכל טוב, יין טוב, מכוניות יפות ובגדים מרהיבים – אלה ארבעת הדברים שבזכותם ידועה ארץ המגף. סיפורה של תעשיית האופנה באיטליה מרתק וסוער, ואין אדם שלא שמע על ג'ורג'ו ארמאני, ולנטינו, ורסאצ'ה וגוצ'י. אבל המעצבים הבולטים האלה אינם היחידים שכדאי להכיר... הפעם נדבר על שבע מעצבות איטלקיות ייחודיות, שחוללו, כל אחת בדרכה, מהפכה האיטלקים ידועים בזכות החוש האסתטי המפותח שלהם, ונדמה שהיכולת להתאים צבעים ולבחור גזרות מחמיאות שלובה בדנ"א של המקומיים. הקונספט המכונה " אופנה " היה קיים מאז ומתמיד – ברומא העתיקה, וכמובן שגם בימי הביניים וברנסנס (הרי חלק נכבד מעושרה של פירנצה נבנה בזכות תעשיית הצמר שפרחה בעיר). אך אם נרצה למקד את הדיון ולנקוב בתאריך הלידה המדויק של האופנה האיטלקית המודרנית, הפוסט-פשיסטית, הרי שחוקרים רבים יצביעו על ה-12 בפברואר 1951, אז נערכה באולם הנשפים המרהיב של ווילה טוריג'אני בפירנצה תצוגת האופנה האיטלקית הראשונה – The first Italian high fashion show , שהתבססה כולה על הקונספט "MADE IN ITALY". התערוכה, שיזם ג'ובאני בטיסה ג'ורג'י, נוצרה במטרה מוצהרת: לקדם את בתי האופנה המקומיים (שהתקשו לעיתים להתחרות מול בתי האופנה הצרפתיים ששלטו בסצינה). עשרה בתי אופנה איטלקיים השתתפו בתצוגה, ומעניין לשים לב לעובדה שכחצי מתוכם נוהלו בידי נשים: האטלייה Carosa, של הנסיכה ג'ובאנה קאראצ'ולו (Giovanna Caracciolo), אטלייה Simonetta della duchessa Visconti, האטלייה של ויטה נובראסקו (Vita Noberasco), והאטלייה של ג'רמנה מארוצ'לי (Germana Marucelli) נודעו ככמה מבתי האופנה המבוקשים ביותר בארץ המגף בשנות החמישים. עולם האופנה השתנה באופן מהותי לאורך השנים, וכיום בתי אופנה רבים נמצאים בבעלותם של תאגידי ענק. חלקן של הנשים בסצינת האופנה האיטלקית עולה ויורד, וברשימת מעצבי העל האיטלקיים מככבות גם מעצבות ומנהלות – מיוצ'ה פראדה ודונטלה ורסאצ'ה הן שתיים מהבולטות ביותר. על פניו, נראה הגיוני שכתבה זו תעסוק קודם כל בהן, אך למרות ששתיהן ראויות כמובן לכתבה משל עצמן, לא אכתוב עליהן הפעם. הפעם, הייתי רוצה להתמקד דווקא בכמה מעצבות מוכרות הרבה פחות, מוכשרות להפליא, ששינו כל אחת בדרכה את עולם האופנה האיטלקי. אלזה סקיאפרלי אלזה סקיאפרלי (Elsa Schiaperelli) הייתה דמות מיתולוגית מבחינות רבות – יצירתית ואקצנטרית, היא שיחקה תפקיד חשוב בסצינת האופנה האירופאית בשנות ה-20 וחיה חיים רבי פיתולים שיכלו בקלות להפוך לסדרה מצליחה בנטפליקס. קשריה עם הציירים הסוריאליסטים (ובעיקר דאלי) השפיעו על עבודותיה האוונגרדיות, ואף שלא היתה לה כל הכשרה מקצועית פורמלית, רבים מהבגדים והאביזרים שעיצבה זכו למעמד איקוני, וצבע אחד – shocking pink הפך למזוהה עימה באופן מוחלט. סקיאפרלי נולדה בשנת 1890 ברומא, למשפחה מיוחסת – אמה היתה אשת אצולה נפוליטנית ואביה היה אקדמאי בכיר ומומחה לסנקסריט. קרובי משפחה נוספים עסקו במחקר גם הם – בן דוד של אביה היה אגיפטולוג שאף גילה את קבר נפרטרי, ודודה היה אסטרונום ידוע. מצד אחד, העושר התרבותי שבו גדלה סקיאפרלי השפיע עליה עמוקות ופיתח את סקרנותה. מצד שני שמרנותם של הוריה והסביבה בה גדלה חנקה אותה, והיא ניסתה להתחמק ממנה בכל דרך. בגיל 23 היא התארסה (לאחר יום היכרות אחד!) והתחתנה עם וילהלם פרדריך וונדט דה קרלור, נוכל ומתחזה שרמנטי שהציג את עצמו כרופא ובלש בעל כוחות ניבוי על טבעיים. לאחר שהזוג גורש מאנגליה בשנת 1915 בשל פעילותו של דה קרלור, הם עברו לפריז ומשם לניו יורק, ושוב הסתבכו בצרות, והפעם בשל הקשרים שפיתחו עם אנרכיסטים ובולשביקים. מיד לאחר הולדת בתם המשותפת עזב דה קרלור את סקיאפרלי, והיא מצאה אוזן קשבת ותמיכה אצל חברתה הקרובה גבריאל בופה-פיקבייה, אישתו של הצייר פרנסיס פיקבייה. בעזרתה של חברתה השתלבה סקיאפרלי במעגלי האומנים של התקופה, וקשרה קשרים עם דמויות ידועות כמו מרסל דושאן ומאן ריי. מכיוון שמעולם לא הוכשרה באופן מקצועי כתופרת סקיאפרלי לא נהגה להשתמש בגזרות אלא עיצבה את הדגמים שלה ישירות על גוף הדוגמנית (ולעתים על גופה שלה), בדיוק כפי שעשה המנטור שלה, מעצב ההוט-קוטור פול פוירט. המשיכה שלה לעל-טבעי, לרוחני ולסוריאליסטי ניכרה בבגדים שעיצבה ובעיקר בסוודרים עם דוגמאות טרומפ לויל, בבחירה לקדם בגדים מחמיאים וחופשיים (חלקם נחשבו לחופשיים מידי, ועוררו שערוריות), בכפתורים המיוחדים ודרמטיים שעוצבו במגוון צורות (ספינות, צרצרים ועוד) ובזכות התכשיטים הסוריאלסיטיים שיצרה, כמו שרשרת גדולה מחומר פלסטי שקוף וחדשני לתקופה, המשובץ בחרקים בצבעים מטאליים. שמלות בעיצובה של אלזה סקיאפרלי בגדים רבים נתפרו מבדים מיוחדים, שיוצרו במרקמים בלתי שגרתיים ונועדו לחקות חומרים בטבע, וחוש ההומור לא נפקד מעיצוביה – אחת השמלות שעיצבה בתקופת היובש בארצות הברית (תקופה בה נאסר למכור אלכוהול) כללה כיס פנימי נסתר שבו אפשר היה להחביא בקבוק משקה. היא שילבה באופן מכוון ריצ'רצ'ים גדולים ובולטים בעיצוביה, נעזרה בטכנולוגיות חדשות ושיתפה פעולה עם אמנים ידועים מזרם הדאדא והסוריאליזם. אחד משיתופי הפעולה הידועים ביותר שלה היה עם סלבדור דאלי, איתו היא יצרה את הכובע בצורת נעל והכובע בצורת לובסטר (שהפכו שניהם לפרטים איקוניים) ושמלות כמו "שמלת השלד" (skeleton dress) ו"שמלת הלובסטר" שעליה צייר דאלי לובסטר גדול (השמלה התפרסמה אף יותר כאשר לבשה אותו ווליס סימפסון, בת זוגו של אדוארד השמיני, מלך אנגליה שוויתר על הכתר). בשיא תהילתה הפעילה סקיאפרלי אטלייה עצום בפריז, אך מלחמת העולם השנייה ריסקה את חלומותיה ולאחר המלחמה היא לא הצליחה להתאים את עצמה למציאות החדשה (בניגוד ליריבתה המרה, קוקו שאנל). למרות שבית סקיאפרלי נסגר, הצליחה אלזה סיקאפרלי להותיר חותם משמעותי בתחום. ג'וליאנה כהן קאמרינו ג'וליאנה כהן קאמרינו (Giuliana Coen Camerino) היתה מעצבת אופנה יהודיה ומייסדת מותג אופנה עילית שנקרא על שם בתה, רוברטה. קאמרינו נולדה בוונציה בשנת 1920, והתפרסמה בזכות החליפות המחוויטות והאלגנטיות והתיקים שעיצבה. בזמן מלחמת העולם השנייה נאלצה קאמרינו להימלט עם משפחה לשוויץ, בשל רדיפות הפשיסטים, אך כשחזרה לאיטליה היא שבה לפעילות במלוא המרץ. בשנת 1956 היא זכתה בפרס נימן מרכוס, שהוגדר באותם הימים כ"פרס האוסקר של עולם האופנה". בשנות ה-60 וה-70 המשיך המותג לצמוח, והיא אף פצחה במספר שיתופי פעולה עסקיים עם תאגידי ענק כמו מיצובישי וזכתה לתערוכה שהוקדשה לעבודתה במוזיאון הוויטני בניו יורק. אם יזדמן לכם לבקר במוזיאון התלבושות בפאלאצו פיטי , תוכלו לראות כמה בגדים בעיצובה. קמרינו נפטרה בשנת 2010. האחיות פונטנה האטלייה של האחיות פונטנה (Sorelle Fontana) נפתח בשנת 1943 ברומא והתמחה בהוט קוטור איטלקי אמיתי, מהסוג שמשרת כוכבות קולנוע ונסיכות. זואי, מיקול וג'ובאנה נולדו בעשור השני של המאה ה-20, בתקופה סוערת במיוחד. הן אמנם גדלו בעיירה קטנה ליד פארמה אך מיד כשבגרו עברו לרומא, בניסיון לפרוץ. האטלייה שהקימו התמחה בבגדי ערב יוקרתיים, ולאחר התחלה קשה (האחיות פתחו את בית העסק בזמן מלחמת העולם השנייה) נהנה הגיעה תקופת שגשוג: הבום הכלכלי ששטף את איטליה בשנים שלאחר המלחמה אפשר את צמיחתן המהירה. לאחר שהשחקנית האמריקאית מירנה לוי רכשה מהם קולקציה שלמה נפתח בפניהן גם השוק האמריקאי. הן עיצבו את בגד החתונה של מריה פיה די סבויה, בתו של המלך אומברטו השני (המלך האחרון של איטליה), ושמלות ערב עבור ז'קלין קנדי, גרטה גארבו, סופיה לורן ורבות אחרות. שיתוף הפעולה בין האחיות פונטנה לתעשיית הקולנוע היה אינטנסיבי, והן אלה שהופקדו על עיצוב המלתחה של אניטה אקברג בסרט " לה דולצ'ה ויטה ". בגדים בעיצובן מוצגים עד היום במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, ובמוזיאון הלובר בפריז. רוזה ג'נוני אחדות מהמעצבות האיטלקיות התפרסמו בזכות חזונן האומנותי, ואחרות – בזכות פעילותן מחוץ לאולמות התצוגה. רוזה ג'נוני (Rosa Genoni) נולדה בשנת 1867 בעיירה קטנה במחוז לומברדיה, על הגבול עם שוויץ, בת בכורה למשפחה בת לא פחות מ-19 ילדים. ה"קריירה" שלה (אם כי קשה לכנות עבודת ילדים "קריירה") החלה בגיל עשר, כאשר נשלחה למילאנו לעבוד כשולייה אצל קרוב משפחה ששימש כחייט. בגיל 18 היא כבר נחשבה לתופרת שמלות מומחית. במקביל לצמיחתה המקצועית, התעוררה ג'נוני פוליטית ובלטה בחוגים הסוציאליסטים בעיר. היא נודעה כתומכת נלהבת בזכויות נשים ואף נשלחה לפריז לכינוס סוציאליסטי כנציגה מטעם מפלגת הפועלים האיטלקית. היא החליטה להישאר בעיר ולהתפתח מבחינה מקצועית, ולמדה טכניקות תפירה ורקמה חדשות ויצרה קשרים בעולם החייטות והאופנה. כאשר חזרה לאיטליה היא המשיכה הן בפעילותה המקצועית והן בפעילותה החברתית, לצד נשים נוספות שנאבקו למען זכויות נשים ופועלים. היא עבדה עבור בית האופנה המילאנזי Maison H. Haardt, ובשנת 1906 אף הציגה עיצובים מקוריים משל עצמה בתערוכת האקספו שנערכה במילאנו בשנת 1906. עיצוביה הושפעו באופן בולט מהרנסנס ומימי הביניים, והיא שאפה באופן מוצהר להפוך את איטליה לשחקנית מרכזית בעולם האופנה, במקום שחקן משני שמעתיק עיצובים מפריז. ג'נוני היתה שותפה להקמת קונגרס הנשים הראשון באיטליה בשנת 1906, וב-1915 השתתפה כנציגת המדינה בקונגרס הנשים הבינלאומי לצד דמויות חשובות נוספות כמו לוחמת זכויות האדם וזוכת פרס הנובל ג'יין אדאמס (דמות מרתקת בפני עצמה, אבל אולי אני משוחדת – כתבתי עליה ספר ...). מיותר כמעט לציין שדעותיה הסוציאליסטיות והפציפיסטיות של ג'נוני התנגשו ישירות עם אלה של המשטר הפשיסטי באיטליה, והיא אף פוטרה ממשרתה כמורה לאופנה לאחר שסירבה להישבע אמונים למשטר. למרות הקשיים השונים עיצוביה זכו להצלחה, ושמלות בעיצובה נרכשו על ידי שחקניות בולטות של התקופה כמו לידה בורלי (Lyda Borelli) ולואיזה קזאטי (Luisa Casati). בשנת 1925 היא הוציאה לאור ספר המוקדש לתולדות האופנה באיטליה. היא נפטרה בעיר וארזה בשנת 1954, ונקברה במילאנו. סטלה ג'ין סטלה נובארינו (Stella Novarino), המוכרת יותר בשמה המקצועי – סטלה ג'ין (Stella Jean) ביססה את שמה מזה מספר שנים כאחת המעצבות הבולטות מתוך גל המעצבים החדשים באיטליה. היא פרצה לתודעה כבר כסטודנטית, ותצוגת הסיום שלה זכתה לתהודה עולמית כאשר העלתה על המסלול דוגמניות בבגדים צבעוניים, עזים ומתוחכמים ששאבו השראה בולטת מהקריביים ומיבשת אפריקה (ג'ין היא ממוצא מעורב – אביה איטלקי ואילו אמה נולדה בהאיטי). סטלה נובארינו במהלך תצוגת אופנה של המותג סטלה ג'ין בשנת 2016 היא החלה את דרכה כדוגמנית, אך הבינה במהרה שמעניין אותה יותר לעצב בגדים מאשר לדגמן אותם על גופה. היא סומנה במהרה על ידי מגזין ווג ואחרים, והציגה בשנת 2013 דגמים בעיצובה בתצוגה של ג'ורג'ו ארמאני. בשנת 2014, כאשר הייתה בת 35 בלבד, הוזמנה להשתתף בתערוכה שעסקה באופנה איטלקית במוזיאון V&A היוקרתי בלונדון. רשימת הסלבריטאיות שלבשו בגדים בעיצובה היא ארוכה, וכוללת את סיונסה, ריהאנה, וסנדרה בולוק. אחד האלמנטים המאפיינים בעבודתה של ג'ין הוא הדגש על FAIR TRADE, בניסיון לייצר בגדים בתנאי עבודה הוגנים ולחבר בין המצויינות האיטלקית לנשים שתופרות את הבגדים במדינות מתפתחות. מטרתה המוצהרת של ג'ין, לדבריה, היא להעניק לאותן נשים שפועלות מאחורי הקלעים ביטחון כלכלי, ולשמר דרך הבגדים עצמם מסורות אסתטיות עתיקות מרחבי העולם. בין השאר משמשמת ג'ין כשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם. אלברטה פרטי מזה כארבעה עשורים שאלברטה פרטי (Alberta Ferretti) מככבת ברשימת המעצבים הבולטים באיטליה וידועה בזכות הבגדים האלגנטיים, החושניים והמחמיאים שהיא מעצבת. כיום פרטי היא בין מנהליו של תאגיד AEFFE , המחזיק בבעלותו גם את המותגים מוסקינו (Moschino) ופוליני (Pollini) ופועל ב-69 מדינות ברחבי העולם. היא החלה את דרכה בשנת 1968 בבוטיק קטן בשם JOLLY, בעיר קתוליקה (Cattolica), שם מכרה בעיקר מותגים אחרים אך גם כמה פריטים בעיצובה, אך נדמה שפרטי נולדה עם מחט ביד – אמה ניהלה בוטיק תפירה קטן, ופרטי הצעירה העבריה בו שעות רבות. בדומה לכל המעצבים באיטליה, גם היא עברה למילאנו כדי לפרוץ. הסגנון העיצובי שלה שם דגש גדול על הבדים שבהם היא משתמשת, ועל הפרטים הקטנים, והגימורים בעבודת יד. עיצוביה נעשו חביבים על מגזיני האופנה, והיא פתחה בשנת 1996 בוטיק גם בארצות הברית. לאורך השנים נלבשו בגדיה של פרטי על ידי סדרה ארוכה של שחקניות ודוגמניות, החל מג'ניפר לופז וקלאודיה שיפר וכלה באמאל קלוני והנסיכה רניה מירדן. לואיזה ספניולי Luisa Spagnoli ונסיים עם מעצבת שלמעשה לא ממש היתה מעצבת אלא אשת עסקים מצליחה, שאמנם החלה את דרכה בעיצוב פריטי יוקרה אך התפרסמה בעיקר בזכות העבודה שהמציאה את אחד הממתקים הפופולריים באיטליה – הנשיקה, "באצ'ו" של חברת פרוג'ינה. לואיזה סרג'נטיני (Sargentini) נולדה למוכר דגים ועקרת בית. לאחר שהתחתנה בגיל 21 עם אניבאלה ספניולי, הם הקימו ביחד עם שותפים נוספים את חברת השוקולד פרוג'ינה אבל מערכת היחסים התפרקה ובמהרה עזב ספניולי את הבית והעסק. אז החל גם סיפור האהבה המפורסם בין ספניולי לג'ובאני בויטוני (Giovanni Buitoni), אחד השותפים, ובן למשפחת בויטוני הידועה שהקימה את אחד מעסקי המזון הגדולים באיטליה. ספיונלי הצטרפה לניהול העסק, ואף עמדה בראש הפעילות בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר בויטוני התגייס לצבא. בשנת 1918 החלה ספניולי עסק חדש, וגידלה ארנבי אנגורה, שסורקו מידי יום כדי לאסוף מפרוותם את סיבי האנגורה היקרים. עסקי האנגורה התרחבו במהרה, וכך נולד בית האופנה נושא שמה, שהתמחה בפריטי יוקרה מצמר אנגורה, שכבשו את ליבן של סלבריטאיות התקופה כמו סופיה לורן ואנה מניאני . עם זאת, מי שבפועל פיתח את בית האופנה מצטיין בבגדים אלגנטיים ואיכותיים, היה בנה, מריו. שנתיים לאחר מותה הפך המותג מעסק ארטיזנלי שייצר מוצרי אנגורה לחברה שייצרה בגדים באופן מסחרי. אף שלא הספיקה להגשים את חזונה בימי חייה (היא נפטרה בגיל 58 בלבד), הספיקה ספניולי לעשות דבר אחר: בשנת 1922 היא המציאה את אחד הממתקים הידועים ביותר באיטליה – הבאצ'ו (bacio). לאחר ששמה לב שכמויות משמעותיות של שוקולד ושבבי אגוזים נזרקות בסוף כל יום עבודה במפעל פרוג'ינה, היא החליטה ליצור ממתק חדש ש"ינצל את השאריות". בשל צורתו המשונה של השוקולד רצתה ספניולי לקרוא לממתק "קאצוטו", כלומר אגרוף, אך זן זוגה חשש (בצדק) שהשם לא יתקבל באהדה, והציע במקום זה מונח מתוק בהרבה: נשיקה. ההצלחה היתה מיידית ומסחררת, ונמשכת למעשה עד היום.

איפה תוכלו למצוא פסיפסים מרהיבים מהחשובים בעולם, אוכל משובח, יינות טעימים, ומרכז היסטורי מקסים? ברוכים הבאים לרוונה, פנינה קטנה במחוז אמיליה רומאניה שרוב התיירים (עדיין) לא מכירים רוונה (Ravenna) היא יעד מפתיע. מצד אחד היא נמצאת מתחת לרדאר, ומטיילים רבים כלל לא מודעים לדבר קיומה. מצד שני, ערים מעטות באיטליה יכולות להתחרות במה שרוונה מציעה למבקרים בה – אומנות מרשימה, מטבח מקומי מצוין, מרכז היסטורי עשיר ואתרים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות עולמית הנמצאים במרחק הליכה קצרצר זה מזה. בסיור בן חצי יום בעיר תוכלו לבקר בכנסיות עתיקות המכוסות בפסיפסים מדהימים שמככבים באופן קבוע בחמישייה הפותחת של הפסיפסים היפים ביותר בעולם, לשוטט בין אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, להנות מהאוכל האזורי המשובח, וגם לצאת קצת לטבע. רוונה יושבת במרחק קצר מחופי הים האדריאטי, במחוז אמיליה רומניה (Emilia Romagna) המפורסם שבצפון-מרכז איטליה. כיום העיר המנומנמת מוכרת למספר קטן יחסית של מטיילים, אבל העבר שלה מפואר בהרבה. שנים ארוכות שימשה רוונה כנמל צבאי חשוב, ובהמשך, בין השנים 402-476, לאחר שרומא התמוטטה, היא שימשה כבירת האימפריה הרומית המערבית ולאחר מכן כבירת הממלכה האוסטרוגותית. במאה החמישית והשישית לספירה זו הייתה אחת הערים החשובות העולם הנוצרי, ומקום מושבו של המלך תאודוריך הגדול. בזה אחר זה נבנו כאן מבנים מרשימים, שעוטרו בכמה מהפסיפים היפים ביותר באיטליה ובעולם. עד היום, למעשה, נחשבת רוונה למרכז בינלאומי ללימוד אומנות הפסיפס. הגעה לעיר ושעות הפתיחה של האטרקציות המרכזיות: הדרך הפשוטה ביותר להגיע לראוונה היא בעזרת רכב פרטי, אך מרגע שתגיעו, לא תזדקקו לו יותר – המרכז ההיסטורי של העיר, בו מרוכזות כל האטרקציות החשובות, הוא קטן למדיי וקל לסייר בו ברגל. מידע מעודכן על כל שעות הפתיחה של כל הכנסיות והמוזיאונים בעיר ניצן למצוא באתר התיירות הרשמי של ראוונה . נתחיל את הסיור שלנו בלב המרכז ההיסטורי של העיר, במקום לא צפוי – הקבר של דנטה אליגיירי (Dante Alighieri). אליגיירי, שבימים אלה מציינת איטליה 700 שנה למותו, הוא אחד המשוררים הידועים בעולם. הפואמה האפית שחיבר, "הקומדיה האלוהית", נחשבת ליצירה החשובה ביותר באיטלקית והיוותה למעשה את הבסיס לשפה האיטלקית המודרנית. חלקה האחרון של הקומדיה האלוהית נכתב בראוונה עצמה, מעט שאליגיירי נפטר ממלריה. מכאן, נפנה לביקור בכנסיה הסמוכה, בזיליקת סן פרנצ'סקו (Basilica di San Francesco), הממוקמת בכיכר סן פרנצ'סקו (Piazza San Francesco). הבזיליקה נבנתה במאה התשיעית לספירה, ושופצה מספר רב של פעמים. החלק המפורסם ביותר של הבזיליקה הוא הקריפטה (cripta) שלה, חלל עשוי אבן הממוקם מתחת לפני הקרקע, בו נקברו אנשים חשובים. גם היום אפשר לראות את רצפת הפסיפס המקורית של הקריפטה, המכוסה באופן קבוע במים שנעים בגלים קטנים בין עמודי האבן העתיקים. אם תהיתם איך הגיעו הנה המים, התשובה פשוטה – אלה מי ים, שגובהם עלה עם השנים, וכיום הם פולשים באופן קבוע לרוונה. כעת, נמשיך לחלק העתיק ביותר של העיר, ונבקר בכמה מהכנסיות עם הפסיפסים המיוחדים ביותר. בזיליקת סנט'אפולינר נואובו (Basilica di Sant’Apollinare Nuovo) נבנתה בתחילת המאה השישית על ידי המלך תאודוריך הגדול, ושימשה בתור קפלה פרטית של ארמון המלוכה. הכניסה לבזיליקה מרשימה, והחלל שטוף אור. משני צידי הכנסייה מופיעים פסיפסים מופלאים, המתארים סצנות שונות מחייו של ישו. האגדה מספרת שצבעם המוזהב של הפסיפסים היה כה מרשים, עד שהם הפריעו למתפללים להתרכז בתפילה, והאפיפיור גרגוריוס הראשון התרגז ודרש שיכסו אותם. בין הפסיפסים הרבים ניתן לראות גם דיוקן של יוסטיניאן, קיסר ביזנטיון. לאחר שכבש יוסטיניאן את רוונה הוא דאג "לשפץ" את הפסיפסים, ולהחליף את דמותו של המלך תאודוריך בדמותו שלו... כדאי להקדיש מעט זמן כדי להתבונן בפרטים הרבים שמתחבאים בתוך הפסיפסים. האם אתם מצליחים לראות את הפסיפס ובו מלאך כחול, העומד משמאלו של ישו, מאחורי שלוש עיזים? לטענת היסטוריונים אחדים, זהו האיור הראשון באומנות מערבית של השטן. מכאן, נמשיך לבית ההטבלה הנאוני (Battistero Neoniano) , הנחשב לבית ההטבלה הנוצרי המוקדם היפה ביותר שהשתמר בעולם. המבנה הנמוך והמתומן הוא העתיק ביותר מבין שמונת המבנים בעיר שנמנים על רשימת אתרי המורשת של אונסק"ו, ונבנה לפני למעלה מ-1500 שנה. צורתו המתומנת של המבנה נפוצה מאד בעולם הנוצרית – שבע צלעות מסמלות את שבעה ימי הבריאה, והצלע השמינית מסמלת את תחיית המתים. עם השנים התעוות המבנה והריצפה המקורית שקעה, וכיום היא נמצאת כשלושה מטרים מתחת לפני הקרקע. הפסיפסים בבית הטבילה מקסימים במיוחד, ומכיוון שהתקרה נמוכה מאד, תוכלו להתרשם מהם מקרוב ולהינות מכל הפרטים הקטנים. שימו לב במיוחד לתקרה, המתארת את יוחנן המטביל עומד לצד ישו, כשהם מוקפים בשניים עשר השליחים, הלבושים בטוגות מוזהבות. עבודה רבה ומדוקדקת נדרשת כדי לייצר פסיפסים באיכות כה גבוהה. מקור המילה פסיפס הוא מהמילה היוונית העתיקה "פספוס", שמשמעותה "אבן". אומנות עיטור הרצפות (והחל ממאה הראשונה לספירה גם קירות) נולדה כבר לפני 2600 בטורקיה. לאורך השנים השתכללו שיטות העבודה, ומפסיפסים פשוטים העשויים אבנים לא מסותתות וחלוקי נחל, עברו האמנים ליצור דוגמאות מורכבות. הגיע הזמן לעצירת התרעננות. מבית ההטבלה לכו במשך כמה דקות לאורך ויה רספוני המרכזית (Via Rasponi) עד שתגיעו לכיכר מקסימה בשם פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo) . מזה מאות שנים שהכיכר הזאת היא ליבה הפועם של העיר. בימי הביניים פעל כאן השוק, ובמאה ה-15 הורחבה ושופצה הכיכר ביוזמת השלטונות הוונציאנים (רוונה הייתה תחת שליטת ונציה). אם תסתכלו על שני העמודים שבלב הפיאצה, תראו תזכורת מעניינת לעבר הוונציאני של העיר. האם אתם רואים שעל כל אחד מהעמודים ניצב פסל? הפסל הראשון הוא של סנט אפולינר , הקדוש המגן של העיר, ואילו הפסל השני הוא האריה של סן מרקו , אחד הסמלים הוונציאנים הידועים ביותר. שבו באחד מבתי הקפה שעל הכיכר, כמו בר טצה ד'אורו (Tazza d’Oro) לדוגמה, ותנו לרגליים לנוח מעט. מומלץ להזמין קפוצ'ינו בקלייה איכותית וקורנטו מתוק (הגרסה האיטלקית לקרואסון) במילוי קרם פטיסייר או שוקולד או ריבה. באזור זה תמצאו גם חנויות רבות, שישמחו כל חובב וחובבת שופינג. בין שפע המותגים האיטלקיים הקבועים תמצאו גם כמה בוטיקים מיוחדים יותר, כמו לה סטמפריה דיי פסקוצ'י (La Stamperia dei Pascucci) , חנות לכלי בית עם אוסף נהר של מפות, כריות וחפצים אומנותיים אחרים המודפסים בטכניקות מסורתיות ובעבודת יד. אם יש לכם זמן, תוכלו לעצור בבית הטבלה מרשים נוסף – בית ההטבלה האריאני (Battistero Ariano) , הנמצא במרחק מספר דקות הליכה. במקור נבנה בית ההטבלה לפי האמונה האריאנית, אמונה נוצרית עתיקה שהאמינה שאלוהים ברא את ישו, ולכן מעמדו של ישו הוא נמוך מזה של אלוהים. הוויכוח סביב מעמדו של ישו גלש במהרה לפסים אלימים ואיים לפלג את הכנסייה, ובשנת 325 התקיימה ועדת ניקיאה, כנס בישופים בינלאומי שאליו הגיעו כ-300 בישופים והקיסר קונסטנטינוס, ונקבע שהמאמינים בתאולוגיה האריאנית הם כופרים. בהמשך השתלטה האמונה הקתולית על אזורים נרחבים שעדיין דבקו באריאניות, כולל רוונה, וגם בית הטבילה הוסב. מכאן, נמשיך למוזיאון הארכיבישופי (Museo Arcivescovile), משכנו הפרטי של הארכיבישוף שעבר הסבה והפך לחלל תצוגה ציבורי. האוסף כאן כולל סרקופגים, פסלים עתיקים וכתובות, אבל שני המוצגים המפורסמים ביותר הם כסא הארכיבישוף העשוי שנהב מגולף, שנבנה על ידי מיטב האמנים בקונסטנטינופול עבור מסימיניאנו, הארכיבישוף הראשון של רוונה, וקפלת סנט'אנדראה הזעירה והחיננית, המתחבאת בנישה צדדית בקומה הראשונה של המוזיאון. מכאן נמשיך לאורך ויה סן ויטאלה (via San Vitale) לעבר אחד המונומנטים המפורסמים ביותר בראוונה – המאוזוליאום של גאלא פלקידיה (Mausoleo di Galla Placidia) . גאלא פלקידיה היתה בת אצולה רומית ומיוחסת מאד. כביתו של הקיסר תאודוסיוס הראשון, עתידה היה ברור מהרגע הראשון – היא תינשא לקיסר ותמשיך את השושלת. אבל להיסטוריה היו תוכניות אחרות עבורה. באוגוסט שנת 410 פלשו השבטים הוויזיגותים לרומא, ובמהלך שהדהים את העולם הכניעו את העיר ובזזו את אוצרותיה. בין היתר, הם גם לקחו בשבי את גאלא פלקידיה עצמה, שבסופו של דבר גם התחתנה עם אטהולף, מלך הוויזיגותים. לאחר שהוויזיגותים נאלצו לחתום על הסכם פשרה עם רומא בתמורה למזון הוחזרה גאלא למשפחתה, התחתנה (בכפייה) מחדש, ילדה את ולנטיאן השלישי (קיסר האימפריה הרומית המערבית), ומשלה בשמו עד שהוא הגיע לבגרות. גאלא פלקידיה היתה נוצרית אדוקה, ותרמה לשיפוצן של מספר רב של כנסיות, וביניהן גם כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. באופן מפתיע, המאוזוליאום שנושא את שמה איננו באמת הקבר שלה (היא קבורה כנראה בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא) אבל בנה ואחיה כן קבורים שם, והיא כפי הנראה מימנה את בנייתו. המאוזוליאום המקסים והמעוטר בפרסקאות עדינים ויפהפיים נבנה בצורת צלב עם תקרות קמורות ותקרה מרהיבה, המדמה את שמי גן העדן. האווירה המיוחדת במקום היפנטה מבקרים רבים וביניהם גם את הפסיכיאטר הידוע קארל יונג, שחזר למקום פעמיים וכתב עליו. וכעת, הגיע הזמן לבקר בכנסייה המפוארת ביותר בראוונה, ואחת היפות ביותר מסוגה בעולם – בזיליקת סן ויטאלה. בזיליקת סן ויטאלה (Basilica di San Vitale) המפוארת תוכננה כמבנה מתומן בעל שתי קומות, עם סדרה של קשתות ועמודים וריצפה העשויה דוגמאות מורכבות של שיש. פסיפסים מרהיבים ביופיים מעטרים את הקירות (בעיקר את אזור המזבח). הבזיליקה נחשבת לאחד המבנים הביזנטיים היפים בעולם, הן בשל המבנה האדריכלי (המשלב אלמנטיים ביזנטיים ורומיים) והן בשל הפסיפסים שמקשטים אותה. יופיים של הפסיפסים משך מבקרים רבים לאורך השנים, והצייר גוסטב קלימט כל כך הושפע מהם עד שהם גרמו לו להתחיל את התקופה המוזהבת שלו, במהלכה יצר כמה מהיצירות הידועות ביותר שלו וביניהן "הנשיקה". סן ויטאלה נבנתה במימונו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. אם תביטו למעלה, על הפסיפסים שמעל המזבח, תוכלו לראות את ישו היושב על כדור הארץ ומולך על העולם, ואילו על הפסיפסים שבצדדים מופיעים אנשי כמורה בכירים והקיסר יוסטינאנוס הראשון כמובן, בקרבה גדולה (ולחלוטין לא מקרית) לפסיפס של ישו עצמו. יוסטיניאנוס הראשון היה אחד הקיסרים החשובים ביותר באימפריה הביזנטית, ובמשך 38 שנות שלטונו התרחבה האימפריה באופן משמעותי. הוא מוכר בין השאר בזכות המהפכה שערך כאשר ביצע קודיפיקציה של החוק הרומי, ובזכות מסעות הכיבושים הנרחבים שניהל, בניסיון להחזיר את האימפריה הרומית לגדולתה. יוסטיניאנוס למשפחת לוחמים, ועלה וטיפס בהיררכיה הצבאית עד שהגיע לתפקיד ראש מערך הכוחות של האימפריה הביזנטית במזרח. בשנת 518 תפס דודו, יוסטיניוס הראשון, את השלטון, וכאשר נפטר הדוד, הפך יוסטיניאנוס לקיסר בעצמו. ועכשיו, הסתכלו על הפסיפסים מהצד השני של המזבח. האם אתם מזהים את דמות האישה שבמרכז הפסיפס? זוהי תאודורה , בת זוגו המיתולוגית של יוסטיניאנוס, והאישה שפניה מופיעים על אינסוף גלויות, ספרים ומגנטים בחנויות המזכרות ברוונה. תאודורה לא הייתה רק אשתו אלא גם קיסרית משותפת (בין השנים 527-548), והיא הצליחה להלהיב את הדמיון במשך כ-1500 שנה בזכות אישיותה המורכבת, חוכמתה ואכזריותה, והשערוריות הרבות שהייתה מעורבת בהן. קשה לפעמים להפריד בין ההשמצות והרכילויות לעובדות ההיסטוריות, אבל כפי הנראה תאודורה החלה את דרכה בעולם כרקדנית, שחקנית, ועובדת בבית בושת. כשהגיעה לקונסטנטינופול פגישה מקרית עם יוסטיניאנוס, אז רק אחיינו של הקיסר, שינתה את חייה. הם הפכו לזוג שאיש לא הצליח להפריד, אבל הם נישאו בפועל רק אחרי מאבקים, ורק לאחר שיוסטיניאנוס הצליח לשנות את החוק שאסר על נישואין בין אצילים לפשוטי העם. תאודורה תפסה תפקיד פעיל בשלטון, ומלכה במובנים רבים לצד בעלה. כאשר הוא חלה בדבר, היא מילאה את תפקיד השליט בפועל במשך כשלוש שנים, עד שהחלים. אבל התדמית שלה עד היום מושפעת בעיקר מהספר "ההיסטוריה הסודית" של ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס. פרוקופיוס נולד בעיר קיסריה והיה כפי הנראה או יהודי או שומרוני שהתנצר. בספר שכתב הוא תיעד את עלילות השליטים בחצר הקיסרות, ביקר בחריפות את יוסטיניאנוס, ותקף במיוחד את תיאודורה על התנהלותה שהייתה לדבריו אכזרית ומשפילה. באופן אירוני מעט, גם תיאודורה וגם יוסטיניאנוס מוכרים כקדושים על ידי הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית. לאחר שביקרתם באתרים החשובים ביותר, הגיע הזמן לאכול . רוונה נמצאת כאמור במחוז אמיליה רומניה, אחד המחוזות הידועים ביותר באיטליה מבחינה קולינרית. אם אתם מחפשים מקום מסורתי אבל קליל שבו תוכלו לטעום כמה מהמנות המסורתיות של האזור, כמו לדוגמה פסטה בשם פסטלי (passatelli) או פסטה ממולאת נהדרת בשם קפלטי (cappelletti), נסו את אחת המסעדות שסביב המרקטו קופרטו (Mercato Coperto). השוק המסורתי עבר מתיחת פנים רצינית בשנים האחרונות, והפך למתחם קולינרי שוקק חיים, שבו אפשר לקנות מוצרים טריים ואיכותיים מאד, או לשבת לארוחת צוהריים טעימה באחת המסעדות שבפנים. בביקור האחרון שלנו בעיר טעמנו מנה של קפלצ'י (cappellacci) ירוקים במילוי גבינת פקורינו עם חמאה ומרווה, ספגטי עם בוטרגה טרייה ופלאן עם פטריות כמהין, ושלושתם היו מצוינים. את הארוחה חייבים ללוות ביין כמובן, ושני היינות שהכי הגיוני להזמין באזור זה של איטליה הם סנג'ובזה (Sangiovese - אם אתם אוכלים ארוחה על בסיס בשרי ומחפשים יין אדום ובעל גוף) או אלבנה (Albana - יין לבן ועדין, טיפוסי לאמיליה רומניה). אם אתם מתעניינים ביין, ומעוניינים לטעום את היינות המקומיים באנוטקה (enoteca - בר יין) אותנטית, תוכלו לנסות גם את קה דה וין (Ca’ de Vin) , מסעדה ובר יין פופולרי בלב העיר, לא רחוק מקבר דנטה. תפריט היינות פה נרחב, ולמרות שהיינות של אמיליה רומניה לרוב אינם מתוחכמים ואלגנטיים כמו היינות הטוסקניים או היינות ממחוז ונטו, הם בהחלט ישמחו לבב אנוש! את היין אפשר ללוות בפיאדינה (piadina), מאכל הרחוב הפופולרי ביותר במחוז. הפיאדינה נראית קצת כמו פיתה שטוחה (אבל בניגוד לפיתה הבצק מכיל שומן, לרוב שומן חזיר) והיא מוגשת עם אינספור מילויים, כמו פרושוטו, נקניק מורטדלה, גבינות, ועוד. אם אתם מעדיפים מסעדה רצינית יותר, נסו את אנטיקה טרטוריה דל גאלו 1909 (Antica trattoria al Gallo 1909) – מסעדה יפהפייה, המעוצבת בסגנון אר נובו (Art Nouveau) מקורי, ומתמחה במנות פסטה מעולות, פטריות כמהין ומנות בשריות (כולל בשר ציד). בחודשי הקיץ נעים לשבת בחוץ, בפטיו המרווח והמעוטר כולו בצמחים ופרחים. אם תרצו לסיים את היום מחוץ לעיר, בטבע, תוכלו לנסוע ברכב למרינה די רוונה (Marina di Ravenna ). בכל מקום פה תמצאו ברים נחמדים, מסעדות חוף ופינות קטנות ושקטות שבהן תוכלו להתרווח מול הגלים, לתפוס קצת קרני שמש, וליהנות.

ערים מנומנות וציוריות לחופי האגם, אוכל טעים, יקב עתיק שבו זממו שליטי האזור מזימות פוליטיות... המסע סביב אגם טראזימנו נמשך! לאחר שביקרתם בגדה המערבית של אגם טראזימנו , הגיע הזמן לבקר בגדה המזרחית. פאסיניאנו סול טראזימנו – Passignano sul Trasimeno פסיניאנו היא אחת העיירות המתוקות ביותר על האגם, ונקודת עצירה מומלצת. לאחר שחניתם באחד החניונים על גדות האגם, היכנסו למבוך הסימטאות הצרות המובילות אל המבצר שבקצה העיירה – Rocca di Passignano. ההליכה איננה קשה, והנוף הנשקף מהמבצר מרשים (במיוחד אם מזג האוויר בהיר והראות טובה, כמובן). העיירה מתאימה מאד גם להפסקת צהריים, או לארוחת ערב נעימה. אם אתם מחפשים מסעדה מודרנית ויוקרתית יותר, הזמינו שולחן ב - Ristorante enoteca il Molo , שנמצאת קרוב מאד לקו המים. התפריט מהוקצע, והדגש הבולט הוא על דגים מהאגם, המככבים בשלל מנות. אם תעדיפו מקום נגיש וקליל יותר, הזמינו מראש שולחן ב - Trattoria del Pescatore . האוכל אמנם חסר יומרות אבל טעים, והמנות נדיבות. בחודשי הקיץ פסיניאנו מתעוררת לחיים, ואחת הדרכים המהנות לגלות את האגם, היא לשכור סירה קטנה ולצאת לשיט (עבור סירות מנוע קטנות לא נדרש רישיון שיט). לפרטים נוספים צרו קשר עם חברת Passignano rent boats . קסטל ריגונה – Castel Rigone התחנה הבאה במסלול קרובה מאד, ואם הגדרנו את פסיניאנו כעיירה קטנה, הרי שקסטל ריגונה הוא כפר מיקרוסקופי. ועדיין, שווה לבקר כאן מסיבה אחת: בזכות הנוף הנשקף לאורך הדרך, כמובן! נסיעה קצרה במעלה ההר תוביל אתכם על הכפר העתיק, בגובה 653 מטרים מעל פני הים, המאוכלס בכמה מאות תושבים בלבד. הכפר הוקם כמאחז צבאי בהוראתו של מפקד הצבא האוסתורגותי בזמן שארגן מצור על פרוג'ה במאה השישית. מאתיים שנה מאוחר יותר נבנה במקום מבצר, בנקודה אסטרטגית שהקיפה על האגם והעמק. הפיתוי לעצור פה לארוחת צהריים הוא גדול, אבל האמת היא שהמסעדות במקום פשוטות למדי... אולי עדיף לשבת לכוס קפה בפיאצה, ואז להמשיך בדרך ולאכול באחת המסעדות המומלצות שנמצאות לגדות האגם. מונטה דל לאגו – Monte del Lago בדומה לרוב הכפרים שלחופי האגם אין כאן מונומנטים חשובים, אלא פשוט סימטאות מקסימות וחוות חקלאיות. הישוב הוקם במאה ה-14 כתחנת מסחר, לניהול הסחורות שהגיעו לעיר הסמוכה (מאג'ונה – Magione) מהאגם. שמן הזית האיכותי של מונטה דל לאגו מיוצר כבר מאות שנים, ואחד המקומות שבהם תוכלו לטעום אותו הוא החווה של לוקה פאלומבארו – Luca Palombaro . כדאי לטעום גם את שמן הבית הפירותי יותר, המיוצר מזן של זיתים טיפוסי לאומבריה (Cole Agogia) וגם את השמן הדומיננטי יותר (ובעיני גם טעים ומאוזן יותר), ה-Roncone, המיוצר משילוב של זנים קלאסיים לאזור. ניתן לערוך סיורים מודרכים בבית הבד ההיסטורי (שכבר איננו בשימוש ומתפקד כמוזיאון בלבד), וטעימות, כמובן. היורים מתקיימים בתיאום מראש בלבד. במרחק קצר ממונטה דל לאגו, ליד העירה מאג'ונה (Magione) תוכלו למצוא מבצר עתיק שהוסב לחווה חקלאית ויקב – קסטלו די מאג'ונה Castello di Magione . במהלך הביקור במקום (בתיאום מראש בלבד) תוכלו לבקר במבנה העתיק, ולטעום את היינות, כמובן. מומלץ להזמין את הסיור המקיף, הכולל גם ביקור בחדרים עצמם. קסטלו די מאג'ונה נבנה במאה ה-12 על ידי מסדר אבירי מלטה כבית חולים עבור צליינים שעשו את דרכם לארץ הקודש. במאה ה-15 הפך המבנה לטירה ומבצר, ובין החדרים האלה תוכננה גם הפיכה צבאית נגד צ'זארה בורג'ה, שתוארה בספר "הנסיך" מאת ניקולו מאקיאוולי. הכל החל בשנת 1502 כאשר בורג'ה, הידוע גם בכינוי "ולנטינו", משך כמה חוטים פוליטיים וארגן לעצמו דוכסות חדשה שתהיה תחת שליטתו – דוכסות רומניה (Romagna). כחלק מהתוכנית החליט בורג'ה להפוך את בולוניה לבירת הדוכסות, ועל הדרך להיפטר מהאציל ששלט באותם הימים בעיר – ג'ובאני בנטיווליו (Giovanni II Bentivoglio). כצפוי, הרעיון לא הלהיב במיוחד את משפחות האצילים באזור, שדאגו מאד מהכוח שהצטבר בידיו של בורג'ה. נציגים מאותן משפחות נפגשו לפגישה חשאית במבצר, בחדריו של הקרדינל אורסיני (Orsini), והחליטו לכרות ברית הגנה אסטרטגית עם משפחת מדיצ'י, עם רפובליקת ונציה ועם משפחת דה מונטלפטרו (Da Montelfeltro), אך בשל הדלפות ובגידות התוכנית נכשלה, ובהמשך נקם בורג'ה באכזריות במי ששאפו להפילו. לא רחוק מהיקב אפשר למצוא גם חוף נעים בשם Zocco beach , הממוקם בסמוך למונטה דל לאגו. אם אתם מחפשים מסעדה לארוחת הצהריים, ההימור המוצלח ביותר יהיה לנסוע לעיירה סן פליצ'אנו (san Feliciano) הסמוכה. כיאה לעיירה שהחלה את דרכה ככפר דייגים, תוכלו למצוא כאן כמה טרטוריות פשוטות אבל טעימות: על קו המים ממש תמצאו את Osteria Rosso di Sera , המתמחה, כצפוי, במנות דגים ובעיקר בדגי האגם. גם הפסטה, אגב, מוצלחת מאד. אופציה נוספת היא Libera Lepre - Osteria & Cantina . המסעדה לא נמצאת על קו המים אלא במרחק כרבע שעה מגדות האגם, באזור מוקף בגפנים. האי פולבזה (Isola Polvese) אם קראתם את הכתבה על הגדה המערבית של האגם אתם יודעים שישנם שלושה איים קטנים באגם טראיזמנו. על שני האיים הראשונים דיברנו בכתבה הקודמת, וכעת הגיע הזמן לבחון את האי השלישי. פולבזה הוא הגדול מבין איי האדם, אך מובן מאליו שהמילה "גדול" היא יחסית – פולבזה מתפרש על פני 7 קמ"ר בלבד. קל להגיע הנה בעזרת מעבורת (מהעיירה San Feliciano), ומעניין לדעת שהשטח כולו מוגדר כפארק מדעי-דידקטי, ופועלים כאן מספר פרוייקטים מחקריים. לא ידוע רבות על ההיסטוריה של האי, אבל ניתן עדיין לראות את הריסות הווילות שבנו במקום הרומאים. החל מהמאה ה-12 שלטה פרוג'ה על האי ועל כ-500 תושביו. לאחר שנזירי המנזר האוליבטני שפעל במקום החליטו לנטוש את האי, החלה ההתדרדרות האיטית שהובילה לנטישת המקום. בשנת 1959 רכש את האי תעשיין ממילאנו, שבנה במקום וילה מפוארת אך בשנת 1973 חזר האי לידי עיריית פרוג'ה, והפך לשטח ציבורי. במהלך הביקור במקום אפשר לבקר בהריסות המנזר ובמה שנותר מהמבצר שהוקם פה בימי הביניים. באתר הרשמי (באיטלקית בלבד) אפשר למצוא מידע נוסף בנוגע לפעילויות שמארגנים כאן, המחקר המדעי שמתנהל ברחבי האי, סדנאות, שיעורים, ועוד. קורצ'אנו – Corciano בדומה ליעדים נוספים גם קורצ'אנו הוא כפר זעיר שלא מציע אתרים או מונומנטים משמעותיים, אלא בעיקר קסם רב ונופים יפים. קורצ'אנו נכלל ברשימת העיירות היפות באיטליה, ונעים לסייר בין הסימטאות ולשתות כוס קפה או יין בפיאצה הראשית. מכיוון שהעיירה קרובה כל כך לפרוג'ה (8 ק"מ בלבד) אפשר בקלות לשלב בין היעדים. סמלה של קרוצ'אנו, המגדל המבוצר המעוגל – Torrione di Santa Maria מכיל בתוכו אוסף קטן של מוצגים אומנותיים והיסטוריים אך שעות הפתיחה מוגבלות (יש לפנות למשרד התיירות המקומי). המתחם הארכיאולוגי ובו כמה עשרות קברים אטרוסקיים סגור כרגע לציבור, אבל ניתן לבקר באוסף הארכיאולוגי הקטנטן של העיירה. האזור מתאים גם לחובבי הליכה, ולאורך הר מאלבה (Monte Malbe) מתפרשים מספר מסלולים מעניינים. האגדה מספרת שהיתה זו דמות מיתולוגית שייסדה את קורצ'אנו: לאחר חורבן טרויה, הגיע יוליסס לאיטליה, ביחד עם כמה מחסידיו. יוליסס ייסד את העיר פרוג'ה, אך טען שבנה אותה עבור עצמו ועבור משפחתו, ועל האחרים, וביניהם האציל קורג'אנו, למצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כך, יצא קורג'אנו לדרך, ובמרחק קצר מפרוג'ה ייסד את הכפר קורצ'אנו. אומברטידה (Umbertide) אומברטידה מרוחקת כ-40 דקות מאגם טראזימנו, בעמק טברה (val di Tevere). בליבה חולף נהר הטברה המפורסם – הנהר השלישי באורכו באיטליה (405 ק"מ), שחוצה גם את רומא. המרכז העתיק מוקף חומה, ובלב העיר הקטנה מיצב עדיין מבצר גדול, שהוסב למוזיאון וחלל אירועים. כפי שאולי ניחשתם, שמה המקורי של העיירה לא היה אומברטידה (אלא פראטה – Fratta), והיא זכתה לשמה החדש רק לאחר איחוד איטליה, ונקראה כך לכבוד מלך איטליה, אומברטו הראשון לבית סבויה . בדומה לאזור כולו היו אלה השבטים האומברים העתיקים שהתיישבו כאן בתקופת הברזל, ובהמשך האטרוסקים והרומאים. בימי הביניים שלטה פרוג'ה על העמק והעיירות שבתוכו. אומברטידה איננה בהכרח יעד של ממש, אבל היא נקודת עצירה נוחה אם אתם מסיירים באזור – אפשר לבקר במבצר (Rocca medieval), שנבנה בשנת 1385 ומארח כעת תערוכות מתחלפות, בכנסיית סנטה קרוצ'ה הגותית, ולהתרשם מציורו של לוקה סיניורלי (Luca Signorelli), ובמנזר מונטקורונה (Abbazia di Montecorona), שנוסד, לפי המסורת, בשנת 1008 על ידי רומואלדו הקדוש (San Romualso), מייסד המסדר הקמלדולזי. המנזר כבר לא מיושב, ולמעשה רק הכנסייה שבליבו ממשיכה לפעול. חללים אחרים נסגרו, והיער שמסביב, שהעצים והצמחים שבו שימשו בעבר את הנזירים לייצור תמציות מרפא, נמכר. עם זאת, בלב המתחם פועלת עדיין מסעדה נעימה. האוכל טעים, ומעניין לאכול תחת לתקרות המקומרות באווירה המיוחדת שבמקום. העיתוי המוצלח ביותר לביקור באומברטידה הוא לרגל חגיגות ה- Fratta 800 , בתחילת ספטמבר. במשך ארבעה ימים חוזרת אומברטידה בזמן, למאה ה-19, לתקופה שבה כוחותיו של גריבלדי נלחמו למען עצמאות איטליה. למרות שמדובר על עיירה קטנה, מתנדבים רבים יצאו מאומברטידה כדי להילחם לצד גריבלדי. במהלך החגיגה לובשים התושבים בגדים היסטוריים, ומארגנים תהלוכות ססגוניות וצוהלות בלב העיר. את החגיגות מלווים כמובן דוכני מזון, הופעות, ויין. טורג'אנו (Torgiano) ואם כבר הזכרתי את המילה יין – הנה טיפ חשוב: אם אתם חובבי יין, דעו שהעיירה טורג'אנו נמצאת במרחק נסיעה קצר מהאגם. כך, גם אם אין לכם זמן לנסוע למונטפאלקו (Montefalco), עדיין תוכלו לבקר ביקב טוב ולטעום את היינות המקומיים. לאן כדאי ללכת? במקרה הזה התשובה ברורה: אחד היקבים הידועים באזור שייך למשפחת לונגארוטי (Lungarotti), שמנהלת יקב נוסף גם במונטפאלקו . יקב ג'ורג'ו לונגארוטי גדול ומעניין, וניתן לשלב את הביקור עם סיור במוזיאון היין ( MUVIT ), ובמוזיאון שמן הזית ( MOO ), ששייכים שניהם לאותו מתחם. במוזיאון שמן הזית תוכלו ללמוד על זני הזיתים הנפוצים ביותר באומבריה, על הטכניקות המסורתיות שבאמצעותן מופק השמן באזור זה, ועל ההיסטוריה של גידול זיתים. המוזיאון כולל גם מספר מכונות עתיקות ששימשו את איכרי האזור, ואף מספר ממצאים ארכיאולוגיים. התערוכה במקום מתייחסת כמובן גם לתפקידו של השמן לא רק כמאכל אלא גם כמרכיב חשוב בטקסים דתיים – החל מהתקופה הרומית וכמובן שגם בהמשך. במוזיאון היין, הממוקם באחד האגפים של אחוזת המשפחה, ניתן למצוא לא פחות מאשר 3000 פריטים הקשורים לעולם היין, וביניהם כמה מאות ממצאים ארכיאולוגיים. בין פריטי האוסף: אגרטלים חיתיים, אמפורות רומאיות, כדי קרמיקה יווניים ואטרוסקיים, מכונות מימי הביניים לייצור יין, וחפצי אומנות שונים שקובצו לכאן מכל רחבי אגן הים התיכון, בניסיון להדגים את חשיבותו של היין בתרבות המקומית. אבל אתם לא חייבים לאהוב יין כדי ליהנות מהביקור בטורג'אנו! כיאה לאזור חקלאי המתמחה בגידול דגנים, החלה בשנים האחרונות לפעול בעיירה מבשלת בירה אמיתית ואיכותית – Fabrica Birra Perugia. ואולי המנוח "החלה" איננו מדוייק – המותג המקורי נוסד כבר בשנת 1865, אך הפסיק את פעילותו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בשנת 2006 החליטה קבוצה של צעירים מקומיים להחיות את תעשיית הבירה בעיר, ומה שהחל כיוזמה מטורפת של משוגעים לדבר הפך להצלחה של ממש. ניתן לעצור במקום ללגימה זריזה, או לתאם מראש ביקור מודרך. פרטים נוספים באתר הרשמי . ואם אתם רעבים, אחת המסעדות המוצלחות באזור היא Siro Albergo e Ristorante – מלון המפעיל גם מסעדה מודרנית וטעימה.

העיירות הציוריות, המים השלווים, הגבעות המכוסות גפנים, שדות החיטה... כל אלה הופכים את אזור אגם טראזימנו ליעד מושלם לסופשבוע רומנטי ונינוח. קצב החיים כאן איטי, וקשה למצוא "אטרקציות" גדולות, אבל זה ממילא לא משנה. כשתגיעו לכאן תבינו שקסמו של האגם טמון בשונות של המקום, ובשלווה הנעימה שתעטוף במהרה גם אתכם... ברוכים הבאים לאגם טראזימנו – האגם הרביעי בגודלו באיטליה ואחד היעדים המרכזיים במחוז אומבריה היפה. אף שאגם טראזימנו מוכר הרבה פחות מהאגמים הפופולריים שבצפון איטליה, הוא בהחלט מצדיק ביקור. הדרך הנעימה ביותר לסייר כאן היא בשיטוט נינוח בין העיירות היפות שלחופי האגם – בכתבה הזאת, המוקדשת לגדה המערבית, אתמקד בכמה מהיעדים הידועים ביותר לא רק על האגם עצמו אלא גם במרחק נסיעה קצר ממנו. בכתבה השנייה בסדרה , אסקור את העיירות המעניינות לאורך הגדה המזרחית. אגם טראזימנו הוא אגם טקטוני, כלומר אגם שנוצר עקב תזוזה של הלוחות היבשתיים, אותה תזוזה שהובילה גם להיווצרותם של הרי האפנינים – הרכס באורך 1200 ק"ר שחוצה את איטליה מצפון לדרום. מכיוון שאין לאגם טראזימנו נהר המנקז אותו באופן טבעי, איכות המים במקום עלולה להיות בעייתית לעיתים. מערכי ניקוז מלאכותיים נבנו לאורך השנים, אך האיזון העדין הופר פעם אחר פעם – במשך מאות שנים סבלו ישובי האזור מהצפות, ואילו בהמשך התעוררה בעיה הפוכה, והיום האגם עומד בפני סכנת התייבשות. ישנם מספר חופים מוסדרים לאורך האגם, אך תמיד מומלץ לבדוק את מצב המים לפני שאתם קופצים פנימה. גם אם תחליטו שלא מתחשק לכם לשחות, עדיין מומלץ לשכור סירת פדלים או קאנו, ולצאת לשיט רגוע. האווירה במקום נעימה מאד, ומתנהלת, כך נדמה, על פי חוקים משל עצמה. אל תצפו למצוא כאן את סוג האטרקציות או השירותים שזמינים באגם מאג'ורה או קומו , וכמובן שתשתית התיירות מפותחת הרבה פחות בהשוואה לאגם גארדה , לדוגמה. ועדיין, כדאי לבוא לכאן. הקסם האותנטי שמציע אגם טראזימנו מפצה על החסרונות האפשריים. הנימפה, הנסיך, ואגם טראזימנו לפי אגדה מקומית, מקור שמו של האגם הוא בנימפה בשם אג'ילה, שהתאהבה בנסיך טראזימנו (בנו של טירנו, Tirreno, דמות במיתולוגיה היוונית ואחד המייסדים של ברית הערים האטרוסקיות). בניסיון לחזר אחרי הנסיך החלה אג'ילה לשיר והזמינה את טראזימנו הצעיר למים, אך הוא, מרוב התרגשות, טבע. כך הוחלט לקרוא לאגם על שמו של הנסיך המאוהב, ומספרים שהנימפה עדיין מחפשת אחריו, נואשת. הסבר מדעי מעט יותר סיפק לוח ברונזה עתיק שהתגלה באזור קורטונה, וחשף שכבר בתקופה האטרוסקית נקרא האגם טארמינאס (Tarminass), ויתכן שהם לא היו הראשונים לכנות כך את האגם – לאטרוסקים קדמו השבטים האומברים, ולמעשה האזור כולו יושב כבר בתקופה הפרה-היסטורית, כפי שעולה מממצאים ארכיאולוגיים שנחפרו במקום ומוצגים כיום במוזיאון הארכיאולוגי בפרוג'ה . טואורו סול טראזימנו – Tuoro sul Trasimeno התחנה הראשונה שלנו במסלול לאורך גדתו המערבית של אגם טראזימנו היא העיירה טואורו סול טראזימנו. טואורו נראית שלווה להפליא היום, וכמעט קשה להאמין שכאן ממש התחולל אחד הקרבות הידועים ביותר בעת העתיקה. בחודש יולי בשנת 217 לפנה"ס הצליח הצבא הקרתגני, בפיקודו של חניבעל, להשמיד את הצבא הרומי בהנהגת גאיוס פלאמיניוס, בעזרת מארב קטלני ומתוחכם שנחשב גם היום לאחד המארבים המוצלחים ביותר בהיסטוריה. באותם הימים התקדם צבאו של חניבעל דרומה, ואילו הצבא הרומי נשלח צפונה על מנת למנוע מהקרתגנים להגיע לרומא. חניבעל הצליח לחדור לאזור אטרוריה באמצעות דרך שנחשבה כמעט בלתי אפשרית, ביצתית ומסוכנת (ואכן, צבאו של חניבעל שילם מחיר יקר והאבדות היו רבות), והמתין לרומאים. המארב שהציב חניבעל התמקד באזור העיירה טאורו, מתוך ידיעה שבנקודה זו הצבא הרומאי יאלץ לעבור. על הגבעות הוצבו לוחמים גאליים, ועל מנת להעצים את אפקט ההטעייה טרחו הקרתנגים להצית מדורות במרחק רב מהאגם, כדי לבלבל את הרומאים בנוגע למיקומם האמיתי של הכוחות. תוכניתו של חניבעל הצליחה, וכאשר הגיעו הרומאים הפכה הזירה במהירות לטבח. השילוב בין מתקפת הפתע ותנאי הראות הקשים הוביל להשמדת הליגיונות הרומאים – כ-15,000 חיילים נהרגו, ומספר דומה נפל בשבי. כיום, טואורו שלווה בהרבה (למרות שתמיד אפשר להציץ למעלה, אל הגבעות, ולבדוק שאף חייל סורר לא מתחבא בין העצים). העיירה עצמה מנומנמת וחביבה, והאטרקציה המרכזית בה היא מתחם המכונה Campo del Sole – מיצג של 27 פסלי אבן על גדות האגם. לאחר הביקור בו, תוכלו לעצור לקפה מול המים. מטואורו יוצאת גם המעבורת המובילה לאיזולה מאג'ורה (ראו בהמשך). איזולה מאג'ורה (Isola Maggiore) שני איים ניצבים מול טואורו – איזולה מאג'ורה (Isola Maggiore) ואיזולה מינורה (Isola Minore). איזולה מאג'ורה הוא הגדול מבין השניים, וניתן להגיע אליו באמצעות מעבורת מפסיניאנו (Passignano), טואורו (Tuoro) וקסטילונה דל לאגו (Catiglione del Lago). על האיזולה מאג'ורה (המיושב עד היום) התארחו לאורך השנים אורחים חשובים, וביניהם גם פרנציסקוס הקדוש שהעביר כאן בשנת 1211 את ארבעים ימי התענית. כמאה שנה מאוחר יותר נבנה כאן מנזר פרנציסקני, והאי אף שימש כבית לכ-500 איש עד המאה ה-19, אז החלה האוכלוסיה לנטוש את האי הקטן. מה אפשר לראות במהלך הביקור באיזולה מאג'ורה? את המבצר – קסטלו גויילמי (Castello Guglielmi), שהוסב למלון יוקרה אבל פשט את הרגל ומאז ננטש, את העיירה עצמה, ונעים כמובן לטייל לאורך מסלולי ההליכה השונים שחוצים את האי, ומתפתלים בין עצי הזית העתיקים. המקום לא תמיד היה פסטרולי – בין החודשים פברואר עד יוני 1944 שימש האי כמחנה כליאה בו הוחזקו יהודים ואסירים פוליטיים. קשים ככל שהיו התנאים במקום, גורלם של מי שנכלאו פה עלול היה להיות גרוע בהרבה, ועד היום ניצבת על האי אנדרטה שמספרת את הסיפור הדרמטי שהתחולל כאן: כאשר קיבל מפקד המשטרה בפרוג'ה ארמאנדו רוקי (Armando Rocchi) הוראה מהגרמנים לשלוח יהודים ואסירים למחנה ריכוז, הוא שלח אותם לאי, במקום. בהמשך, כאשר הגרמנים הפסידו והחלו לסגת מהאזור, המצב החמיר וכוחות נאציים הגיעו לאי בחיפוש אחר האסירים. ההצלה הגיעה ממקור בלתי צפוי: כומר האי, אוטביו פוסטה (Ottavio Posta) פעל להחביא את היהודים והאסירים ביער במשך שלושה ימים, ולאחר מכן, ביחד עם דייגי האי, הם הושיטו את כולם לעבר העיירה סנט'ארקנג'לו (Sant’Arcangelo), הממוקמת בצד השני של האגם, ושוחררה בינתיים בידי הכוחות הבריטיים. קסטיליונה דל לאגו – Castiglione del Lago קסטיליונה היא הגדולה מבין העיירות שלחופי אגם טראזימנו, ויעד פופולרי בקרב מבקרים – הרחוב הראשי מלא בחנויות קטנות ונחמדות, וישנן כמה וכמה מסעדות שבהן תוכלו לעצור לארוחת צהריים או ערב. אם מתחשק לכם משהו קליל נסו את L’angolo del buongustaio , מעדנייה המתמחה במוצרים ויינות טיפוסיים לאזור. אם תרצו לאכול במסעדה רצינית קצת יותר, הזמינו שולחן ב - Ristorante L’Acquario . קסטליונה דל לאגו היא גם נקודה טובה לצאת ממנה גם לסיורי אופניים – אם תרצו לשכור אופניים, נסו את Cicli Marinelli Ferrettini . אם הגעתם לקסטיליונה, כדאי לשלב בביקור טעימת יינות – האזור ידוע גם בזכות היינות המיוצרים בו, בעיקר מהענב הטיפוסי לאגם, Gamay del Trasimeno (המוכר באזורים אחרים כגרנאש). זהו יין אדום פירותי וטעים במיוחד, וישנם מספר יקבים שבהם תוכלו לטעום את התוצרת המקומית. נסו לדוגמה את יקב Madrevite , הממוקם במרחק קצר מהעיירה. פאניקאלה – Panicale פאניקאלה ממוקם בדרום מזרח עמק קיאנה, ומשקיף על אגם טראזימנו. הכפר נקרא כפי הנראה על שם סוג של דוחן (panico באיטלקית, או Foxtail millet באנגלית) שגידלו באזור בעבר, ונראה כי האזור יושב כבר בעת העתיקה. בימי הביניים פעל הכפר בכפיפות לפרוג'ה עד שזו הוכרעה על ידי כוחות צבא האפיפיור, והאזור כולו עבר לשליטת הכנסייה. זהו ללא ספק אחד הכפרים הציוריים והמיוחדים באזור, ויעד ששווה לעצור בו. מספר התיירים שמגיעים במיוחד לפאניקאלה נמצא במגמת עלייה, לא רק בשל יופיו של האזור אלא גם בזכות סדרת טלוויזיה בריטית שצולמה כאן (ובפרוג'ה) בשם Signora Volpe על בלשית בריטית שמתחילה מחדש את חייה בכפר הציורי. ישנן כמה סיבות לעצור פה: הכנסייה הראשית, כנסיית סן סבסטיאנו, המתהדרת בציור של פרוג'ינו, וחובבי הז'אנר יוכלו גם לבקר במוזיאון התחרה הזעיר (Museo del Tulle) שפועל בעיר. הנסיעה במעלה ההר אל פאניקאלה חושפת לכל אורכה נופים נהדרים, אבל מה שבאמת מייחד את פאניקאלה הוא האווירה – בכיכר הראשית ישנן מספר מסעדות ומקומות לשבת בהם לכוס יין, והמקום המוצלח ביותר נקרא Lillo Tatini, מסעדה בניהול משפחתי שהחלה את דרכה לפני 24 שנים כמכולת, והפכה במרוצת השנים לכתובת אהובה במיוחד. אחת ממנות הדגל שלהם היא גרסה אלטרנטיבית לקרבונרה , המורכבת מרביולי במילוי ביצי שלו, בתוספת גואנצ'לה (סוג של נקניק). מנה מוצלחת נוספת היא הצלופח, שמגיע מהאגם. אם תרצו לעצור לטעימת יינות זריזה באזור, נסו את חוות למבורגיני ( Tenuta Lamborghini ), ולא, אין קשר למכונית הידועה... הביקורים והטעימות נערכים בתיאום מראש בלבד. למדריך היינות שלנו מאומבריה, כאן . מונטלאונה ד'אורבייטו – Monteleone d’Orvieto הכפר המקסים מונטלאונה ד'אורבייטו הוא לא רק אחד היפים באזור, אלא גם מככב ברשימת הכפרים היפים באיטליה – ובצדק. פחות מ-1500 תושבים גרים בין סימטאות האבן העתיקות, ואין כאן "אטרקציות" של ממש – הסיבה המרכזית להגיע לביקור היא על מנת להתרשם מיופיים של הבתים ומהנוף המרהיב של עמק קיאנה הנשקף מהחומות. האזור יושב כבר במאה השלישית לפנה"ס על ידי האטרוסקים, כפי שעולה ממצאים ארכיאולוגיים שנחפרו במקום. בנייתו של הכפר הנוכחי החלה במאה ה-11, והוא נקרא כפי הנראה על שם האפיפיור לאו התשיעי, שחלף במקום בדרכו לרומא. צ'יטה דלה פייבה – Città della Pieve אף שהיא לא ממוקמת על גדות האגם ממש, צ'יטה דלה פייבה היא חלק בלתי נפרד מהסיור מסביב לאגם טראזימנו. העיירה ידועה בעיקר בשל העובדה שכאן נולד פרוג'ינו, ונמצאת במרחק דקות ספורות מהגבול עם טוסקנה. מה יש כאן? קסם אומברי טיפוסי: סמטאות צרות ובתים העשויים לבנים אדומות, תצפית יפה על עמק ואל די קיאנה – Valdichiana, ומבצר מרשים. זהו גם מקום מוצלח לעשות בו קצת שופינג, ולאכול ארוחת צהריים – נסו את מסעדת Bruno Coppetta המצויינת או את Trattoria Silvana המסורתית. המתיישבים הראשונים (המתועדים) באזור היו האטרוסקים, ואחריהם הגיעו הרומאים, כמובן. במאה השביעית הוקם פה ישוב של ממש, שאז עדיין נקרא קסטלו דלה פייבה, ושימש בעיקר כנקודת תצפית מבוצרת. במהשך נכבשה העיר על ידי פרוג'ה אך שוחררה בשנת 1188, והמשיכה לשגשג במשך תקופה כעיר עצמאית, תחת חסותו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, עד שנכבשה שוב. המבצר העתיק, המכונה בפשטות La Rocca נבנה במאה ה-14 על ידי פרוג'ה כדי להשקיט מרידות חוזרות ונשנות. כיום המבצר סגור למבקרים, איך ניתן לבקר באטרקציות אחרות כמו המגדל המבוצר – Torre del Pubblico שחצי ממנו נבנה במאה ה-11 וחצי במאה ה-16, והקתדרלה (Concattedrale dei Santi Gervasio e Protasio). את המזבח בקתדרלה מעטר ציור של פרוג'ינו, כמובן, המתאר את סיפורם של שני האחים המרטירים שעל שמם נקראית הכנסיה – ג'רבאזיו ופרוטאזיו, ילידי מילאנו, שלפי המסורת הוצאו להורג בזמן רדיפות הנוצרים בתקופתו של נרון קיסר. הכנסיה הנוכחית נבנתה במאה ה-12 מעל מבנה עתיק אף יותר, מהמאה השביעית לספירה, ובאזור הקריפטה ניתן עדיין לראות עמודי אבן שנותרו מהכנסיה המקורית. ציור נוסף של פרוג'ינו – הטבלתו של ישו Battesimo di Gesù– מעטר את אחת הקפלות. כדאי לבקר גם ב-Oratorio di Santa Maria dei Bianchi כדי לראות יצירה נוספת של פרוג'ינו – L’adorazione dei Magi )הערצת חכמי קדם – נושא נפוץ בציורים דתיים). הציור הידוע בוצע ב"מחיר מבצע" על ידי פרוג'ינו, שהסכים לקבל בעבורו 100 פיורינים, ואף העניק למזמינים הנחה נוספת על סך 25 פיורוינים בתנאי שיספקו לו פרד, על מנת שיוכל להגיע לעיר. כאשר גם התשלום הזה בושש להגיע, הוסכם בסופו של דבר שפרוג'ינו יקבל בית בעיר כשכר עבור עמלו (אין ספק שמחירי הנדל"ן היו שונים אז...). המבנה בו נמצא הציור איננו כנסיה אלא מקום מושבה של ה-confraternità, קבוצת מאמינים חילוניים (כלומר שלא השתייכו לשום מסדר דתי), המקדמת מעשי צדקה ופעילות דתית. זוהי אחת משתי קבוצות בעיר, ומידי שנה עורכים המאמינים תהלוכות דתיות שבמהלכן הם חוגרים חגורות עור מיוחדות ומחברים אליהן צלבי ענק במשקל כ-40 קילוגרם שאותם הם נושאים ברחבי העיר. אתר נוסף שכדאי לבקר בו הוא הרחוב הצר להדהים (אחד הרחובות הצרים ביותר באירופה) – Viccolo Bacciadonne. הזמן המעניין ביותר לבקר בעיר הוא בחודש אוגוסט, כאשר נערכת בה חגיגה ימי ביניימית גדולה בשם Palio dei Terzieri , שבמהלכו מתחרים אלה באלה תושבי שלושת הרבעים – Borgo dentro, Castello, ו-Casalino, והכל בלבוש עתיק. התחרויות מלוות בתהלוכות ססגוניות, מופעים, ושפע של אוכל ויין כמובן. מוכנים להמשך הסיור?

בלב מחוז המארקה, על שפת הים האדריאטי, נחה בשלווה פזארו. לרוב זהו לא יעד שנמצא על כוונת המטיילים, אבל בשנה הקרובה המצב צפוי להשתנות: פזארו נבחרה לכהן כבירת התרבות של איטליה לשנת 2024, וזרם המבקרים צפוי לגדול. אם אתם סקרנים לגלות את עיר הולדתו של רוסיני, לנוח קצת על החוף ולגלות אזור בלתי מוכר, פזארו מחכה לכם... האם אי פעם שמעתם על פזארו? סביר להניח שהתשובה היא שלילית, אני יודעת. אבל אולי בתום קריאת הכתבה הזאת, יתעורר בכם רצון להגיע לביקור קצר. אם אתם מחפשים עיר חוף מעניינת להעביר בה חלק מהחופשה שלכם, פזארו (Pesaro) שבמחוז מארקה (Marche) תשמח לארח אתכם. המרכז ההיסטורי של פזארו עשיר באתרים מעניינים, ובזכות העובדה שכאן ממש נולד המלחין הידוע ג'ואקינו רוסיני (Gioacchino Rossini) התפרסמה פזארו כעיר המוזיקה. ואם כל זה לא מספיק, דעו לכם שבזכות החופים היפים ומגוון אתרי האומנות בעיר, נבחרה פזארו לבירת התרבות של איטליה לשנת 2024 (ראו בהמשך). כמה מילים על עברה של העיר... מי שרוצה לדבר על ההיסטוריה של פזארו, צריך להתחיל מממצא חשוב ומיוחד, שמספר רבות על ההיסטוריה של העיר: האסטלות של נובילרה, כמובן (la stele di Novilara). האסטלות (לוחות זיכרון העשויים מאבן) נבנו מאבן חול, והתגלו בעיירה נובילרה (Novilara) הסמוכה לפזארו – אזור שיושב כבר בתקופת הברזל, במאה התשיעית לפנה"ס. שלוש אסטלות התגלו והתפרסמו בזכות עיטוריהן הייחודיים: הראשונה מכוסה בכתב יד עתיק, ולדעת החוקרים זהו כתב היד הנכחד של אזור פיצ'נום (Picenum) במרכז איטליה. אסטלה זו מוצגת כיום במוזיאון האתנוגרפי ברומא. האסטלה השנייה, המוצגת במוזיאון הארכיאולוגי באנקונה (Ancona), מכוסה בתחריטים המתארים קרבות ימיים ולוחמים. והאסטלה השלישית, העתיקה ביותר, מוצגת במוזיאון הארכיאולוגי בפזארו. לדברי החוקרים הא"ב העתיק המופיע על האסטלות הגיע מהיוונית ארכאית, עובדה המדגימה שבתקופה שבה כבשו היוונים ערים שונות לחופי הים התיכון הם הגיעו גם לאזור המארקה (Marche). בהמשך אומץ הכתב גם בידי עמים עתיקים נוספים וביניהם האטרוסקים. בהמשך, בשנת 184 לפנה"ס, התיישבו הרומאים באזור והקימו את העיר פיזאורום (Pisaurum). העיר נבנתה על הוויה פלמיניה (via Flaminia) והפכה למרכז מסחרי חשוב, בין היתר בזכות גילדות הסחר שפעלו בה (החל מהנגרים וכלה בקדרים). בימי הביניים שלטו בפזארו משפחות אצולה, ובמשך מאות שנים עברה פזארו מיד ליד: משליטתם של בני מאלטסטה (Malatesta), אדוני רימיני, לידיהם של בני ספורצה (Sforza), שהשתלטו על העיר בשנת 1445, ובהמשך לידי שושלת דלה רוברה (Della Rovere). תחת שליטתה של משפחה זו, בין השנים 1513-1631, נהנתה פזארו משיא תהילתה. ג'ואקינו רוסיני – בנה המפורסם ביותר של פזארו אין אף חובב מוזיקה בעולם שלא שמע על רוסיני, מלחינן המוכשר של כמה אופרות ידועות במיוחד כמו למשל "הספר מסיביליה". רוסיני נולד בשנת 1792 ונחשב לפזארזה (Pesarese, כלומר יליד פזארו) מבטן ומלידה. בנם של זמרת ונגן בתזמורת, הוא גילה כישרון מוזיקלי מגיל צעיר. בזכות קולו הערב היו מי שהציעו לסרס אותו, כדי לשמר את קולו המיוחד (מנהג נפוץ באותם הימים) אך אימו התנגדה בתוקף. רוסיני היה ונותר התושב המפורסם ביותר בפזארו, וכיום התאטרון בפיאצה לזריני, שבמקור נקרא תאטרון השמש, נקרא על שמו. התאטרון שופץ ועוטר בסגנון נאו-קלאסי, ונחנך מחדש בשנת 1818. בערב הפתיחה בוצעה אופרה של רוסיני, כמובן, בשם "עורב הנחלים" (la gazza ladra). בָּמָת האולם המפואר של תאטרון רוסיני בעיר פזארו מוזיאון רוסיני במרחק קצר מהתאטרון ניצב מוזיאון רוסיני , בתוך פאלאצו אנטלדי (Palazzo Antaldi) המפואר, המעוטר בפרסקאות עשירים. כאן ניתן לערוך מסע לאורך תחנות חייו של המלחין ולהתרשם מפסלים, מהפסנתר המקורי של רוסיני, ומסרטוני וידאו שיאפשרו למעריצים לצלול לעומק חייו של האיש. אם תרצו להשלים את החוויה תוכלו לבקר גם בבית שבו נולד רוסיני, ב-29 בפברואר 1792. מאז שנת 1900 מוגדר הבית כאתר לאומי, והמבקרים בו יכולים להתרשם מקטעי מולטימדיה המתארים את חייו של המוזיקאי, ומציורים שונים המוקדשים לו (וביניהם גם ציור של גוסטב דורה המתאר את רוסיני על ערש דווי). עובדה מעניינת: לאורך הדרך המובילה מהכיכר הראשית של פזארו – פיאצה דל פופולו – אל ביתו של רוסיני משובצים אריחי קרמיקה המעוטרים בסמלים מוזיקליים. בזמן הביקור שלכם בעיר, נסו למצוא אותם... ה"כדור" של פומודורו אם תבקשו ממישהו הוראות ניווט בפזארו, סביר מאד להניח שהוא ישתמש ב"פאלה די פומודורו" כנקודת ציון. הפאלה היא האנדרטה המפורסמת ביותר בעיר, מיצב שבנה האמן ארנלדו פומודורו בשנת 1998, אך יש לדעת שזהו למעשה רק עותק, והיצירה המקורית נמצאת ברומא, בכניסה למשרד החוץ. הכדור המתכתי המוקף במים נועד לתאר את כפל המציאות – חלקה מבחוץ אך מורכבת ומתגלה כמלאה במנגונים סבוכים ברגע שמציצים פנימה. היצירה מזמינה אותנו לגלות מה מתחבא בקרביים של מה שמבחוץ נראה לכאורה מושלם. פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo) זה אולי נשמע מצחיק, אבל המבנה היפה ביותר בפיאצה דל פופולו, הכיכר הראשית של העיר, המבנה הראשון שימשוך את מבטכם, הוא בניין הדואר המרכזי של פזארו... סניף הדואר נבנה בתוך כנסייה לשעבר (כנסיית סן דומניקו), ומדובר על פאלאצו מתקופת הרנסנס עם חזית נפלאה שקשה לפספס. בסמוך אליו ניצב הפלאצו דוקאלה (Palazzo Ducale) שמשמש כיום כבניין ממשלתי ובעבר היה מוקם מושבם של שליטי העיר. הפאלאצו דוקאלה נבנה במאה ה-14, לפי הוראותיו של אלסנדרו ספורצה. סיור בין מסדרונות המבנה מאפשר למבקרים להפליג על כנפי הדימיון, ובניסיון להבין כיצד נראו האולמות לפני 600 שנה, בזמן ששימשו את השליטים רבי העוצמה שערכו בהם משתאות, נשפים ופגישות פוליטיות חשובות. במרכז הפיאצה דל פופולו בולטת המזרקה היפהפיה, שנבנתה לפי הוראותיו של פרנצ'סקו מריה דלה רוברה השני. המזרקה בנויה משיש אדום מוורונה ואבן לבנה מאיסטריה, והשילוב בין השניים מרשים. למרבה הצער, זהו רק עותק של המקור – המזרקה המקורית הושמדה על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. פיאצה מוסקה פאלאצו מוסקה (Palazzo Mosca), המבנה שנקרא על שם המשפחה שהורתה על בנייתו באמצע המאה ה-16, ניצב בלב כיכר מוסקה ומאכלס כיום את המוזיאון העירוני . בין האולמות אפשר למצוא כמה יצירות מופת, וביניהן "הכתרת הבתולה" של ג'ובאני בליני (Giovanni Bellini) לצד עבודות של טינטורטו , גואידו רני (Guido Reni) ופאלמה הצעיר (Palma il Giovane). בכיכר עצמה, המכונה על ידי המקומיים "הסלון של פזארו", אפשר למצוא את פסליו של ג'וליאנו ואנגי (Giuliano Vanghi), המוקדשים לדמויות שעיצבו את סיפורה של פזארו ושל מחוז מארקה, החל מפדריקו די מונטפלטרו (Federico di Montefeltro) ועד למשורר ג'אקומו לאופרדי (Leopardi) והצייר רפאל (יליד אורבינו). הפסלים המעטרים את פיאצה מוסקה מטרו האופניים של פזארו אם יצא לכם לטייל בעיר גדולה, בוודאי נעזרתם במטרו, ואתם יודעים שכדי להגיע ממקום למקום יש לבחור את הקו המתאים (כל קו מסומן בצבע נפרד). גם בפזארו המצב דומה, אבל במקום קווי מטרו תת קרקעיים תמצאו מסלולי אופניים נרחבים, המחברים את כל חלקי העיר. חלקם כבר נבנו, אחרים בשלבי בנייה, אבל המטרה ברורה – להפוך את פזארו לעיר המושלמת עבורי הולכי רגל ורוכבי אופנים. נחמד לבקר כך בעיר, במיוחד אם אתם מטיילים עם ילדים. ה"ביצ'יפוליטנה" (bicipolitana, הלחם של המילים ביצ'י, כלומר אופניים, ומטרופוליטנה, כלומר מערכת המטרו) תושלם עד שנת 2024, כאשר פזארו תוכתר כבירת התרבות באיטליה לאותה השנה. הביצ'יפוליטנה – מערכת ה"מטרו" של פזארו ספריית סן ג'ובאני אם אתם חובבי תרבות, או שסתם מתחשק לכם לקחת הפסקה קצרה, עצרו לביקור קצר בספריית סן ג'ובאני (La biblioteca di San Giovanni). הספריה מתפרשת על פני כ-2000 מ"ר ומכילה למעלה מ-9000 מסמכים, ספרים, עיתונים וגם סרטים. בספריה אפשר למצוא גם בית קפה ספרותי וגינה, שבהם תוכלו להתרווח בניחותא ולהירגע קצת. אחד מאולמות הספריה הקתדרלה של פזארו וטרנציו הקדוש סן טרנציו (San Terenzio) היה הבישוף הראשון של פזארו, והוכתר לקדוש המגן של העיר. גופתו שמורה עד היום בקתדרלה של שם סנטה מריה אסונטה (Cattedrale di Santa Maria Assunta). הקתדרלה שופצה בשנת 1503, לאחר שצ'זארה בורג'ה (Borgia) הידוע לשמצה החריב את מגדל הפעמונים, ובמהלך השיפוצים הורחב המבנה. בשנת 1865 נערך שיפוץ נוסף, ובמהלכו נחשפה בזיליקה נוצרית מוקדמת מתחת למבנה. חזית הקתדרלה נחשבת לדוגמה היחידה בעיר של אדריכלות רומנסקית. אמנים שונים השתתפו בעיטור הקתדרלה, אבל אחד מהם היה מוכר במיוחד – להערכת החוקרים הפרסקו בתחתית הספינה השמאלית נוצר בידי מספר אמנים מאורבינו, ואחד מהם היה רפאל הצעיר! הקהילה היהודית בפזארו נראה כי העדויות הראשונות לנוכחותה של קהילה יהודית בפזארו הן משנת 1214, ולדברי אחרים – משנת 1300. במשך תקופה התגוררו בעיר בני משפחת סונצ'ינו (Soncino), חלוצי הדפוס שפעלו במאות ה-15 וה-16 והיו הראשונים שהדפיסו ספר תנ"ך שלם ומנוקד בעברית. הקהילה חיה בשלווה (יחסית) תחת שלטונן של שושלות מלטסטה (Malatesta) וספורצה (Sforza), ונהנתה מחופש דת, אך במקביל הוטלו עליה מגבלות שונות והיהודים נאלצו ללבוש סימני זיהוי ולעסוק במספר מצומצם מאד של מקצועות. המצב השתנה לרעה עם הגעתם של השליטים החדשים – שושלת דלה רוברה (Della Rovere). שליטי העיר אמנם קלטו לתוכה יהודים שנמלטו מערים אחרות בעקבות רדיפות, אך במקביל גם הטילו על יהודי העיר מגבלות שונות. כאשר עברה פזארו לשליטת הכנסייה בשנת 1631 נבנה בה הגטו, ויהודי העיר אולצו לגור בו. שלושה בתי כנסת נבנו בתוך הגטו, אך ככל שמעמדה של פזארו כעיר מסחר ירד, כך גם הצמטצמה הקהילה היהודית שהתגוררה בה. כאשר כבשו את האזור כוחותיו של נפוליאון שוחררו היהודים מהגטו, אך לאחר שפזארו שבה לשליטה איטלקית בשנת 1846 שוב הוטלו על היהודים מגבלות. רק בשנת 1860 זכו היהודים לאמנציפציה, ועזבו את הגטו (שנהרס ברובו בתחילת המאה ה-20). כיום ניתן לבקר באחד מבתי הכנסת שעדיין עומד על תילו. שעות הפתיחה מצמומצמות מאד, ולרוב בית הכנסת פתוח בימי חמישי בשעות אחר הצהריים בלבד. בית הכנסת של פזארו פזארו – בירת התרבות של איטליה לשנת 2024 מידי שנה נבחרת עיר אחרת לשמש כבירת התרבות של איטליה, ובשנת 2024, כאמור, תהיה זו פזארו. הערים נבחרות בזכות ייחודן התרבותי והאומנותי, ואין ספק שפזארו מציעה עבר עשיר שמעניין לגלות. תחת הכותרת "פזארו 2024" קובצו עשרות אירועים שיערכו לאורך כל השנה ברחבי העיר, וזאת לצד שלל האירועים שנערכים בה מידי קיץ, בעיקר על קו החוף, כמו למשל "נרות תחת הכוכבים" (Candele sotto le stelle), שנערך מידי שנה ב-10 באוגוסט, ובמהלכו למעלה מ-20,000 נרות מאירים את הבמות שעליהן נערכים פסטיבלים וקונצרטים. הקהל כולו לבוש בלבן, והאווירה מחשמלת. מידי שנה נערך בעיר גם פסטיבל קולנוע ( Mostra nazionale del nuovo cinema ) ועשרות הופעות במסגרת פסטיבל המוזיקה ( festa della Musica ) ופסטיבל אופרה על שם רוסיני ( Rossini opera festival ). מומלץ ליצור קשר עם משרד התיירות לקראת הביקור שלכם בעיר, ולברר מה מתוכנן בזמן שהותכם. ומה אוכלים? כמובן שאי אפשר להתעלם מהמסורות הקולינריות של העיר. גם פזארו מתגאה במנות הייחודיות לה, והאובססיה המקומית היא למרכיב אחד: ביצים. כמעט בכל מתכון טיפוסי לפזארו מככבות הביצים, אפילו בקפוצ'ינו המוגש לארוחת הבוקר! כן כן, בפזארו מוגשת גרסה של קפוצ'ינו המכונה cappuccino con lo zaba, כלומר קפוצ'ינו עם קרם זביונה (המכיל ביצים). בזמן האפריטיבו יוגשו לכם פיצות קטנות עם פרוסות של ביצים קשות ומיונז – הפיצות האלה אמנם מכונות "רוסיני", אך רוסיני המקורי נודע כגרגרן והדוניסט, וסביר להניח שלא היה מתרשם במיוחד מהמנה... לארוחת צהריים נסו מנה מקומית בשם טלייאטלה עם שעועית מנובילרה (tagliatelle con I fagioli di Novilara) – במקור הפסטה לא הכילה ביצים, שכן אלה שימשו כמטבע בין הסוחרים, אבל כיום מקובל להכין את הטלייאטלה עם ביצים, ואחת המסעדות המתמחות במנה המסורתית הזאת היא Il Pergolato di Maria . מנת פסטה ידועה נוספת היא ה-Cappelletti alla pesarese, מעין רביולי ממולאים בשלושה סוגי בשר: בשר בקר, חזיר, ועוף. רוסיני העניק את שמו למנה נוספת בעיר – קנלוני בסגנון רוסיני. במקרה הזה הפסטה ממולאת בתערובת של בצל, מרווה, כבד עוף וכבד בקר. כיאה לעיר שיושבת לחופי הים האדריאטי, בפזארו קל למצוא גם תבשילי דגים ופירות ים. נסו לדוגמה את ה- Brodetto di Pesce alla pesarese (מרק דגים טיפוסי לאזור). אם אתם מעדיפים בשר, נסו את הפסטיצ'טה (pasticciata) – צלי בקר בבישול ארוך עם תבלינים ורוטב עגבניות. זו מנה המוגשת באופן טיפוסי לארוחת הצהריים של יום ראשון, לצד ירקות מרירים שנאספו בשדה, ופיאדינה (piadina) – לחם שטוח שסופג את הרוטב. פסטיצ'טה – תבשיל בקר טיפוסי לפזארו

איכות חיים נהדרת וחוות קסומות, הרים מרשימים ומסלולי הליכה מטופחים, מבצרים עתיקים ואחד משוקי חג המולד הטובים באיטליה... אם עוד לא ביקרתם בבולצאנו, עכשיו זה הזמן! בחודשי החורף, עיר הבירה של הדולומיטים הופכת ליעד נחשק במיוחד העיר בולצאנו הוקמה בעמק אדיג'ה בסוף המאה ה-12, ותחת פיקודו של בישוף טרנטו (Trento) הפכה למרכז עירוני חשוב עבור האזור כולו. סיפורה של בולצאנו הוא מעניין ומורכב: זוהי עיר כלאיים המשלבת עבר עתיק והווה מודרני, צומת דרכים המכונה "השער אל הדולומיטים" ובתוכו מתמזגות שתי תרבויות – האיטלקית והגרמנית. שתי תרבויות ושתי שפות... ואולי בעצם שלוש? מחוז טרנטינו אלטו-אדיג'ה (Trentino Alto Adige) נהנה ממעמד אוטונומי מיוחד באיטליה. המחוז מתחלק לנפת אלטו-אדיג'ה (המוכרת גם בשם נפת טירול) ונפת טרנטו. בירת המחוז כולו היא העיר טרנטו (Trento). תושבי בולצאנו הם אמנם איטלקים, אבל השפה המרכזית באזור היא הגרמנית (תיאורטית זוהי רק אחת מהשפות הרשמיות באזור, אך בפועל זוהי השפה המדוברת ברחוב). רוב תושבי העיר מדברים גם איטלקית, אך ככל שתצפינו ותתרחקו מהמרכז, כך ירד מספרם של דוברי האיטלקית, ואם בבולצאנו כ-70% מהתושבים מדברים איטלקית, הרי שבמראנו (Merano), לדוגמה, המספר יורד ל-50% בלבד. בבולצאנו פועלים בתי ספר איטלקיים וגרמניים, ובשניהם מתקיימים הלימודים בשתי השפות. גם התמרורים והשלטים הם דו לשוניים. בגיל 18 עליך לבחור לאיזו שפה אתה רוצה "להשתייך", ומי שמעוניין לעבוד במגזר הציבורי צריך להוציא רישיון המעיד על כך שהוא דובר את שתי השפות באופן שוטף. אבל למה בעצם מדברים גרמנית בבולצאנו? הסיבה לכך היא היסטורית, כמובן. מאז ומתמיד היה מחוז טרנטינו-אלטו אדיג'ה חלק מאוסטריה. רק בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהאימפריה האוסטרו-הונגרית הובסה, הפך המחוז לחלק מאיטליה. כך החל תהליך האיטליזציה של תושבי המקום, ונאסר עליהם לדבר בגרמנית, או לשאת שמות משפחה גרמניים, או ללמד את השפה בבית הספר. אך לצד שתי השפות הרשמיות, תושבי רבים במחוז מדברים שפה נוספת: לדינית . הלדינית היא השפה המרכזית בשמונה מחוזות קטנים בהרים, ומדובר בשפה רומאנית שהתפתחה מהלטינית הוולגרית (בדומה לשפת הרומאנש המדוברת בשוויץ). הלדינית הייתה שפתם של תושבי המחוז העתיקים שהתיישבו בעמקים לפני מאות שנים, ולמרות ההשפעות הזרות הצליחו לשמר את תרבותם ואת שפתם. למעשה, השפה הלדינית נחשבת לשפת הדולומיטים . רוצים ללמוד לדינית? אולי תוכלו להתחיל במשפט פשוט – כדי לומר "בוקר טוב" בלדינית, יש לומר: בון דה (Bun dè). עיר אחת, 5 רובעים העיר בולצאנו מתפרשת על פני 28 קמ"ר, ומתפרשת בין שלושת הנהרות המקיפים וחוצים אותה – נהר הטלוורה (Talvera), נהר האיזרקו (Isarco) ונהר האדיג'ה (Adige). בולצאנו מחולקת לחמישה רובעים, ולכל אחד מהם מאפיינים קצת שונים. שניים מהרובעים היו בעבר עיירות עצמאיות, והם סופחו לתוך בולצאנו רק במאה ה-20: רובע גריס (Gries) המאוכלס בצפיפות, ורובע רנצ'ו (Rencio). שלושת הרבעים האחרים הם Centro-Piani, Oltrisarco-Asalgo, ורובע Europa-Novacella, העתיק מכולם, שנקרא על שם הכנסייה המקומית (Abbazia di Novacella). זהו גם הרובע שמאחד את כל התרבויות בבולצאנו. הכנסייה העתיקה ברובע גריס, שנבנתה בסגנון גותי טיפוסי לאזור, ומפת הרובעים של העיר סיור בלב העיר בולצאנו אפשר בקלות לכנות את בולצאנו "עיר איכות החיים", ואכן, בכל פעם שמתפרסם באיטליה דירוג הערים שבהן איכות החיים נחשבת לטובה ביותר, בולצאנו מככבת במקומות הראשונים ברשימה. חלק ממה שתורם לאיכות החיים הוא שבבולצאנו, שניצבת למרגלות הדולומיטים, אפשר למצוא שפע של מרכזי תרבות, מתקני ספורט (מקורים וגם באוויר הפתוח) ומתקני ספא. מרכז העצבים של העיר הוא פיאצה וולטר (Piazza Walther), העשירה בבתי קפה ומסעדות, ולצד הקפה המשובח אפשר ללגום גם קצת היסטוריה. הפיאצה נחשבת לטרקלין של בולצאנו, והאווירה כאן מיוחדת לאורך כל השנה. בחודש דצמבר מתמלאת הכיכר בדוכנים לרגל פסטיבל חג המולד של בולצאנו, שנחשב לאחד המוצלחים באיטליה. סרטון שצולם בעיר בולצאנו בתקופת שווקי חג המולד המרכז הדתי הרוחני של העיר הוא הדואומו המרשים, כמובן, שנבנה על גבי הריסותיהן של שלוש כנסיות קדומות יותר: רומנסקית, מימי הביניים, ונוצרית מוקדמת. מרשים במיוחד הוא מגדל הפעמונים הגותי המתנוסס גבוה בשמי העיר. המקומיים גאים בו במיוחד, ומשווים אותו לעיתים אפילו למגדלי הפעמונים של כנסיית נוטרדאם בפריז... הסגנון האדריכלי הטיפוסי לעיר בולצאנו, ובאופן כללי לעיירות הדולומיטים, הושפע מאד מסגנונן של משפחות האצולה ששלטו באזור במהלך המאה ה-17 (וביניהן גם קלאודיה דה מדיצ'י, שמלכה בחבל טירול בשם בנה, פרדיננד מאוסטריה). מאז ימי הביניים שימשה בולצאנו כתחנת מסחר חשובה, שחיברה בין הצפון והדרום. עד היום, למעשה, נושאים רחובות רבים במרכז העיר את שמות בעלי המלאכה שפעלו בהם: ויה בוטאי (via Bottai), לדוגמה, היה הרחוב שבו פעלו ייצרני וסוחרי היין – ענף חשוב ורווחי במיוחד עבור העיר עוד מימי קדם. ברחוב זה נמצא גם מוזיאון הטבע של העיר. בוויה קונצ'אפלי (via Conciapelli) נהגו הבורסקאים לעבד עורות, והשתמשו לצורך כך בחומרים שמילאו את האוויר בסירחון שאי אפשר היה לטעות בו... בוויה ארג'נטיירי (via Argentieri) אפשר לשער שפעלו צורפי הכסף, אך מקור השם איננו ודאי, שכן ידוע שרבים מהצורפים עבדו דווקא באזור פיאצה דל גרנו (piazza del Grano) ופיאצה דלה ארבה (piazza delle Erbe), הכיכרות שבהן התנהלו שוקי המסחר והמזון. הארכיטקטורה המאפיינת את הרחוב מספרת את סיפורה של בולצאנו כולה: בשנת 1100 לא היה כאן רחוב אלא תעלה רחבה, וחזיתות הבתים הפונים לכיוון צפון (העתיקים ביותר) חוברו ביניהם בגשרים ומעברים שונים. בזמן הסיור במרכז ההיסטורי של העיר, כדאי לכם לעבור גם בשוק הירקות והפירות (Il mercato della frutta), שמתקיים מידי יום בפיאצה דלה ארבה (piazza delle Erbe). לצד התוצרת החקלאית שמוכרים איכרי האזור, תוכלו למצוא כאן גם מטעמים טיפוסיים, החל מנקניקים וכלה בגבינות טעימות, פטריות טריות ומיובשות, תבלינים מרחבי העולם, וברצל (brezel) – כמובן, הבייגלה המסורתי של בולצאנו! השוק נראה בדיוק כמו שוק חג המולד, אבל הוא למעשה פועל לאורך חודשי הקיץ. מדהים לזכור שהשוק מתקיים מאז שנת 1295. אוֹצִי – התושב המפורסם (והזקן) ביותר בבולצאנו... אי אפשר לבקר בבולצאנו מבלי לעצור ולומר שלום לתושב הידוע ביותר בעיר: אוֹצִי (Otzi), המומיה העתיקה המוצגת היום לראווה במוזיאון הארכיאולוגי של אלטו אדיג'ה . אם מעולם לא שמעתם על אוֹצִי, זו ההזדמנות שלכם להכיר מקרוב את המומיה המרתקת הזאת, שהתגלתה במקרה ב-19 בספטמבר 1991, בהרי האלפים. אוֹצִי חי כפי הנראה בעידן הנחושת, וגופתו השתמרה מתחת לקרח במשך לא פחות מ-5300 שנה. החוקרים שבחנו את גופתו גילו כי הוא מת ככל הנראה מפצע שנגרם על ידי פגיעת חץ כשהיה בן 46. בזכות הקור השתמרה המומיה באופן מושלם וטבעי לחלוטין, ולמעשה גם היום היא מוצגת בתוך חדר מיוחד עם בקרת אקלים בתוך המוזיאון, שנועד להגן עליה. לקריאה מלאה על אוֹצִי איש הקרח, כאן . מאזי – החוות המסורתיות של אזור הדולומיטים אם תצאו מגבולות בולצאנו עצמה, תוכלו לגלות לא רק את מסלולי הטבע הנהדרים ואת אתרי הסקי , אלא גם את החוות המסורתיות של האזור, שנקראות מאזי (masi). אולי יצא לכם לשמוע בעבר על המאזו (וברבים – מאזי): זוהי חווה הממוקמת בהרים, ולעיתים קרובות מציעה גם שירותי אירוח. בפרובינציית בולצאנו ובאופן כללי במחוז כולו, קיים משהו שנקרא מאזו קיוזו (maso chiuso), כלומר חווה סגורה. עד לפני זמן לא רב, היו חוקים מוגדרים שקבעו בדיוק מה יעלה בגורלה של החווה לאחר פטירתו של הבעלים, ובאופן ספציפי קבעו שאסור לחלק אותה. החווה עברה מדור לדור, ורק הבן הזכר הבכור ירש אותה בשלמותה. האחים האחרים יכלו לבחור לקבל פיצוי כספי, או להמשיך לגור עם האח הבכור. כאשר מחוז טרנטינו-אלטו אדיג'ה סופח לאיטליה, החוקים האלה בוטלו אף שבפועל האוכלוסייה המקומית המשיכה לקיים אותם (למרות שכבר לא הייתה שום חובה חוקית לעשות כך). בשנת 2001 תוקן החוק, על מנת לאפשר גם לבנות (ולא רק לבנים) לרשת את החווה. הביקור באחת החוות האלה הוא חוויה מרתקת לגדולים ולקטנים – במחוז פועלות כ-1600 חוות, ואם תעצרו לאכול באחת מהן, תשמחו לגלות שרוב המוצרים המוגשים לשולחן גודלו ויוצרו בחווה עצמה, או באחת החוות הסמוכות. זו תהיה חוויה טעימה במיוחד! והילדים ישמחו להשתתף באחת הפעילויות המיועדות להם, כמו לדוגמה איסוף פירות יער, או מפגש עם חיות המשק... טיולים בטבע, ארמונות ורכבלים בולצאנו היא יעד ידוע עבור חובבי הספורט, ובעיקר עבור חובבי סקי. במרחק קילומטרים ספורים מהעיר תוכלו למצוא מספר אתרים פופולריים, וקל להגיע אליהם בעזרת האוטובוסים והשאטלים שיוצאים ממרכז העיר ומבתי המלון השונים. האתרים המפורסמים מכולם הם Carezza Ski, Obereggen, ו- area sciistica alta Badia. אם אתם מעדיפים לצאת למסלולי הליכה בטבע, כדאי לכם לנסות מסלול בשם sentieri del Durer, שנקרא על שם הצייר הידוע מתקופת הרנסנס. זהו למעשה המסלול שדורר עצמו נאלץ להשלים כאשר הגיע בשנת 1494 לאיטליה. מדובר על מסלול באורך 35 קילומטרים, החוצה יערות ואגמים. האזור כולו הוא גן עדן לחובבי הליכה וטבע, וגם מהעיר עצמה יוצאים מספר מסלולים מעניינים שחלקם המתאימים גם לילדים . ראשית כל, כדאי לכם לעלות על הרכבל (המצוין!) שנקרא Renon Cablecar . הרכבל יוצא מלב העיר ממש, ומחבר את בולצאנו עם הרמה שמעל. מכאן תוכלו לראות נופים נהדרים, ולצאת למסלולי הליכה . אם אתם חובבי ארמונות, דעו שברחבי הדולומיטים פזורים כמעט 400 מבצרים וארמונות (קטנים וגדולים), וחלקם קרובים מאד לבולצאנו. שניים מהמיוחדים והמרשימים ביותר הם Roncolo castle (ובגרמנית: Runkelstein), ו- Maretsch castle . מסורות וחגיגות בבולצאנו בבולצאנו, אירועי התרבות והחגיגות הפולקלוריסטיות מתקיימים לאורך כל השנה. אבל אם תבקרו במקום בסתיו, תוכלו להשתתף באחת החגיגות המסורתיות ביותר: ה – Torggelen הוא מסורת של ממש, וכולל יציאה למסלול הליכה שנמשך יום שלם, מהזריחה ועד השקיעה, במטרה לקבל את פני הסתיו. המסלול יוצא לדרך מהעיר ועולה אל ההרים, ולאורכו אפשר לעצור ולטעום כל מיני מטעמים טיפוסיים... בסוף חודש אוקטובר נערך בעיר פסטיבל התפוחים, וב-6 בדצמבר חוגגים בבולצאנו (ובכל הדולומיטים) את חגו של סן ניקולה (San Nicola), המוכר יותר בשם סנטה קלאוס... סן ניקולה נוהג לבקר בדוכני שוק חג המולד בשעות אחר הצהריים, כשהוא מלווה במלאכים וגם בקרמפוס (Krampus), יצורים חצי אנושיים ומיתולוגיים שתפקידם להפחיד עם מסיכות ופעמונים רועשים את הילדים הקטנים שלא התנהגו יפה לאורך השנה... וכמובן שאי אפשר לשכוח את שוק חג המולד בבולצאנו , המושך עשרות אלפי מבקרים מידי שנה, ונחשב לאחד הפופולריים באיטליה. הידעתם? כמה עובדות מפתיעות על בולצאנו האם ידעתם שקזנובה העביר שישה ימים קצרים אך משמעותיים בבולצאנו... סיפור ביקורו של ג'אקומו קזנובה (המאהב הידוע) בעיר הוא קצר אבל בעל משמעות עבור המקומיים. ב- 31 באוקטובר 1756 הצליח קזנובה להימלט מהכלא הוונציאני (לאחר שנכלא שם בשל חטאים מוסריים...). המאהב רב התושייה הצליח לברוח לכיוון מינכן, ובדרך לשם הגיע לבולצאנו, עייף וחסר כל. מכיוון שלא היו לו לא כסף וגם לא בגדים, הוא התחבא בפונדק בשם Il Sole בעיר, עד שאדם מהימן שהסכים לסייע לו יביא לו כסף מוונציה. מספרים שמרוב פחד בזמן ששהה בפונדק הוא לא פתח את הדלת לאף אדם – אך ורק לחייטים שעמלו על בגדיו החדשים. מאותם שישה ימים בבולצאנו נותרה עדות אחת קצרה – מכתב בן 9 שורות, לצד כמה מטבעות וקלפי משחק שקזנובה השאיר אחריו. זה לא הרבה, אבל זה הספיק לתושבי בולצאנו כדי לאצור תערוכה ב-2011 ולכלול את ביקורו של קזנובה ברשימת ה"פרטים מסקרנים" שאי אפשר לפספס בעיר... איפה אוכלים? והנה הגענו לנושא הטעים מכולם! מה אוכלים בבולצאנו? ואיפה? לפני שנדבר על המקומות המומלצים, הערה קטנה בנוגע לאוכל עצמו: המטבח המקומי הוא מעולה, אבל גם עשיר מאד. השילוב הקבוע במטבחים בעיר כולל חמאה, לחם מלא, ונקניק בשם ספק (speck). המנה הפופולרית ביותר היא קאנדרלי (canederli): קציצות העשויות לחם, חלב, נקניק ספק, ביצים, מלח ופלפל, המבושלות בציר בשר בתיבול עירית קצוצה. קנדרלי מככבים גם בגרסאות אלטרנטיביות, עם גבינה, פטריות או תרד. הפטריות הטיפוסיות לאזור זה הן פטריות שנטרל, והן לרוב מוגשות כשהן מטוגנות או צלויות על הגריל, או בתוך ריזוטו עדין. אם תרצו לטעום את המטבח המקומי, נסו את Trattoria Cavallino Bianco , הממוקמת בלב בולצאנו. משפחת אנרטר מנהלת את המסעדה הפופולרית הזאת מאז שנת 1957, מה שהופך אותה למסעדה הוותיקה בעיר. המסורת מכתיבה את הקצב והטעמים, וכל פרט ופרט מעוצב בסגנון טירולזי, כולל המדים של המלצרים. התבשילים המוגשים במקום הם קלאסיקות מאזור טירול כמובן, החל מקנדרלי עם נקניקיות וכלה בנזיד בשר חזיר מעושן עם כרוב כבוש. החיסרון היחיד הוא שהם שקשה למצוא פה מקום פנוי, ולכן אני ממליצה לכם להזמין מקום מראש! מקום מומלץ נוסף הוא Osteria Hopfen – כאן תוכלו לטעום צלעות נהדרות העשויות על הברביקיו, המבורגר ושטרודל תפוחים מצוין (אין כמו השטרודלים של בולצאנו!). ומה לגבי היין המקומי? אסור לנו לשכוח את הגוורצטרמינר (Gewurtztraminer), כמובן! הזן הארומטי הזה, שהגיע למחוז בזכות סוחרים מאלזס וגרמניה, הוא אחד מהיינות הלבנים הפופולריים בטרנטינו-אלטו אדיג'ה ולמעשה בכל איטליה. אבל הגוורצטרמינר (או טרמינר, כפי שהוא מכונה כאן לעיתים קרובות) איננו היין היחיד שכדאי לגלות. היינות המיוצרים בדולומיטים נחשבים לאיכותיים במיוחד, וזוכים באינספור פרסים מידי שנה. אם אתם חובבי יין, כדאי לכם לנסות גם את הפינו נרו (Pinot Nero) המיוצר באזור זה, את הריזלינג ואת הקרנר (Kerner), המגיע היישר מהאלפים. יין נוסף הוא הלגריין (Lagrein). זהו יין שאיננו מוכר מספיק, וחבל – זהו יין אדום מצוין. בכל מקום תוכלו לראות גם פירות מיובשים. בעבר, מול כל בית במחוז (שנקרא רנון – RENON) נהגו לשתול עץ אגסים. את הפירות העסיסיים ייבשו תחת קרני השמש לקראת חודשי החורף הקרים. האגסים המיובשים נקראו kloatze, ומדובר על מעדן שהמקומיים עדיין אוהבים ומכינים באופן קבוע.

המוזיאון לארכיאולוגיה שבעיר בולצאנו בצפון איטליה מוקדש כולו לאדם אחד. חייו ומותו של אדם זה הם המפתח להבנת עידן הנחושת באלפים של דרום טירול. שמו הוא אוֹצִי - Ötzi, אך החוקרים מכנים אותו בכבוד רב - ״האיש שבא מן הקרח״. סיפורו מלהיט את יצר הסקרנות באופן חריג והביקור במוזאון הופך למסע צייד אחר כל פיסת מידע פודקאסט: טיול בסוף הקיץ כשמצאו את הגופה הודיעו מיד למשטרה. הם היו זוג. הלמוט ואריקה סימון. זה היה בצהרי יום חמישי בספטמבר 1991. הזוג סימון מהעיר נירנברג שבגרמניה, עסק בירידה מרכס הר שעל ההעפלה אליו שקדו כל אותו בוקר. הם היו בחופשה ואהבו לערוך טיולים רגליים ברכסי האלפים שבדרום טירול. לרגע נדמה היה להם שמצאו קיצור דרך, הם ירדו מהשביל המסומן אל ערוץ סלעי צר, מחפשים בזהירות מקומות בטוחים להניח את רגליהם. זה היה יום בהיר ושמשי, בערוץ זרמו מיי קרח נמסים למחצה ושכבות נוקשות של כפור עטפו את הסלעים ואת אדמת המדרון. הם נמצאו בגובה 3,210 מטר מעל פני הים. גבוה מאוד. למרות השמש, היה קר. למטה במורד נדמה היה שמישהו השליך שאריות מזון או בגדים בערוץ, משהו בצבע חום היה זרוק שם. הם המשיכו לרדת לכיוון בו רבץ החפץ החום, הם לא דיברו ביניהם, ניסו להקשיב, אולי ישמעו קולות אנשים מדברים. הם לא שמעו דבר. כשהיו במרחק מטרים ספורים עצרו והביטו בזעזוע במה שנגלה לעיניהם. מן הקרח ביצבצו כתפים חשופות של אדם. זרועותיו והחלק האחורי של ראשו נראו לעין. חזהו היה לחוץ אל הסלע הקפוא, לא רחוק ממנו נראו שאריות של קליפת עץ מגולגלת, שאולי היו חלק מתרמיל הגב שלו. מי הקרח התגלגלו במורד כתפיו וגבו. פניו היו כבושות בקרקע. משהתאוששו מעט מההלם הלמוט ואריקה החליטו לצלם את הגופה ולמהר לתחנת המשטרה. חקירת משטרה חוקרי המשטרה התבוננו בתמונה. הם לא היו מופתעים. הם ידעו כי במהלך השנים גבו פסגות ההרים מחיר כבד של חיי אדם. מטפסים רבים נעלמו מבלי שאיש ידע מה עלה בגורלם. כנהוג במקרים כאלה, בבוקר המחרת עמדו לשלוח מסוק וצוות חילוץ אל המקום. כאשר תהייה גופתו של המטייל חסר המזל בידם יקל עליהם לגלות את זהותו. אך יום המחרת לא היה יום נאה כקודמו. שני מחלצים עבדו במשך שעות ארוכות. בזהירות בעזרת אוויר חם וקיטור, קיוו להמיס את הקרח שבתוכו היה לכוד הגוף. לשווא. הם נכשלו וחזרו בידים ריקות. רק ארבעה ימים לאחר מכן תנאי מזג האוויר איפשרו את העברת הגופה והחפצים שנמצאו לצידה במסוק אל העיר האוסטרית אינסברוק. במכון הפתולוגי סקרו חוקרי המשטרה את הגופה ואת שרידי החפצים שנמצאו סביבה. משהו נראה היה להם מוזר. וכשהבינו מהו הדבר, לא האמינו למראה עיניהם. בין החפצים השחוקים שנשאו את סימני הזמן, היה גם גרזן בעל כת עץ ולהב מתכתי. את התעלומה הזו לא יכול היה לפתור שום חוקר משטרה. למקום הוזעק ארכיאולוג. קונרד ספינדלר, ארכיאולוג אוסטרי, ספינדלר בחן את הגרזן ואמר ״האדם הזה חיי לכל הפחות לפני 4000 שנה״ סנסציה עולמית ספינדלר החל משתמש בטכנולוגיה מודרנית המסייעת לאריכאולוגים לבדוק את גילו של חומר אורגני. ממצאיו הכו את העולם בתדהמה. הגופה מן ההר היתה השריד האנושי היחיד שהתגלה אי פעם מעידן הנחושת. גופתו של אוטצי עברה תהליך חניטה טבעי ועל כן השתמרה. הקרח שימר גם את בגדיו, נעליו וחפציו האישיים. ספינדלר למד שאוטצי חי בין 3350-3100 לפני הספירה. כלומר, לפני 5000 שנה לערך. מה שאומר שהוא כבר היה חנוט על ראש ההר בתוך הקרחון במשך 600 שנים כאשר הפרעונים הורו להתחיל לבנות את הפירמידות. מה גרם לכך שהגופה נחנטה ונשמרה? ככל הנראה שכבה של שלג כיסתה את גופו של אוטצי כמו גם את כל חפציו (דבר שמסביר את מציאתם לידו בדיוק כפי שהניח אותם, מבלי שהרוח סחפה אותם הרחק) שכבת השלג אפשרה לאוויר לחדור בעדה ויצרה סביבה שהיתה שילוב של קפאון, יובש ואווריריות. באלפי השנים שבאו לאחר מכן, עטף הקרחון את שכבת השלג ואת אוטצי תחתיה והביא את תהליך החניטה לכדי סיום. במותו היה אוטצי כבן 45, גובהו היה 160 ס״מ - גובהם הממצוע של בני התקופה הנאוליטית. הוא היה רזה. שקל 50 ק״ג בערך. עיניו היו חומות. שערו היה מתולתל וצבעו היה שחור, הוא הגיע עד כתפיו. בנוסף היה לו זקן ארוך למדי. מצב בריאותו לא היה טוב במיוחד. הצד השמאלי של הלסת העליונה היה שחוק כמעט לגמרי. אוטצי ובני תקופתו השתמשו בשיניהם כדי לעבד עור, עץ, עצמות, וגידים. במהלך חייו סבל מפציעות אחדות. נמצאו שתי צלעות סדוקות, שהחלימו היטב, שבר באף, וטפילי מעיים. כדי לשמר את הממצא הנדיר הוכן תא קרח אשר בתוכו נשמרו טמפרטורה ותנאי לחות זהים לאלו שעל ההר. כל חודשיים רוססה הגופה במים מעוקרים כדי למנוע את התיבשותה. לחוקרים נדמה היה שהם מכירים את גופו של אוטצי טוב משהם מכירים את גופם שלהם. עד שבוקר אחד, הבחין מישהו בחור קטן בחלק האחורי של הכתף השמאלית. סדרת בדיקות מחודשת נערכה במהירות והעלתה ממצא נוסף. בתוך גופו של אוטצי, קרוב ללבו, היה טמון ראש חץ קטלני. אוטצי לא היה חסר מזל שאיבד את דרכו בהרים, הוא היה קורבן רצח. תעלומה חדשה ביקשה פתרון - מי רצח את אוטצי ולמה? מי הרוצח? שלוש תאוריות עיקריות מציעות פתרון לתעלומה חיסול פוליטי הגרזן שנמצא לידו ושהיה החפץ שבעזרתו זוהה, היה גם סמל סטטוס בחברה הנאוליטת. מי שנשא גרזן שכזה שהיה אדם בעל השפעה פוליטית ובעל הון. כזכור אוטצי היה מבוגר, בסוף חייו ממש על פי תוחלת החיים בתקופה הנאוליטית. על כן יתכן שנלקח אל מעבר ההרים המבודד על ידי טוען לכתר צעיר שירה בו שם למוות. הבדיקה של הפצע מראה שהחץ נשלף מגופו של המת לאחר שנורה ורק ראש החץ נותר בתוך הגוף. החצים היו מזוהים עם בעליהם וככל הנראה נעשה כאן נסיון להעלים ראיות. על פי אותו הגיון, גם הושאר הגרזן המפואר ליד הגופה, כדי שהרוצח לא יזוהה על ידי החפץ של הנרצח. מלחמה אוטצי חי בתקופה שבה יבשת אירופה החלה משתחררת מעידן האבן. השבטים למדו לזהות מרבצי נחושת, למדו כיצד להתיכה ואיך להכין ממנה כלי נשק וכלי בית. הגילוי החדש הפך את מרבצי הנחושת ליקרי ערך ועל כן התנהלו מלחמות על הבעלות עליהם. יתכן שאוטצי השתתף בקרב שארך ימים מספר, קרב שהתחיל למטה בעמק ושבמהלכו ברח לבדו במעלה ההר ושם נתפס ונורה. קורבן מעמד רם בחברה הניאולטית היה שמור גם לשמאנים, הרופאים. מחקר האמונה והקודש בתרבויות הרריות עתיקות, מסביר, שבתקופה המדוברת הפסיקו בני האדם לנדוד והחלו להקים מושבי קבע. הנוף המקיף אותם הלך וצבר חשיבות לגביהם. במקרים רבים החלו לסגוד לפסגות ההרים. בגלל שהגופה נמצאה בדיוק במעבר בין שני הרים, בנקודה הגבוהה ביותר באזור, מסיקים החוקרים כי המקום נבחר בכוונה תחילה. אוטצי טיפס על ההר מרצונו או בכפיה ושם הוקרב קרבן לאלים. בתאוריה זו תומכות ראיות כמו החיצים שהיו ברשותו שהיו חסרי ראשי אבן ונוצות. הטלת מום בחפץ אישי היא סממן פולחני כמו גם השארת הגרזן בקרבת הגוף כדי לאפשר לבעליו לקחת אותו אל העולם הבא. כל אחת מהתאוריות סותרת באופנים מסויימים את התאוריות האחרות ועל כן נשארת תעלומת הרצח ללא פתרון חד משמעי. על גופו של אוטצי נתגלו כתובות קעקע רבות ובקרב חובבי הקעקועים הוא נחשב למקועקע הראשון. עוד שאלה אחת נותרה ללא מענה - של מי אוטצי? הערוץ הסלעי שבו נמצא על ידי הזוג סימון הוא המקום הפיזי שבו עובר כיום הגבול בין איטליה לאוסטריה. מפני שקשה לקבוע במדוייק היכן עובר קו הגבול בגובה כה רב ובתוואי שטח פראי מאוד, התעוררה מחלוקת בין שתי המדינות בימים שלאחר התגלית. לאחר בדיקות מדוקדקות נקבע כי אוטצי נמצא בטריטוריה איטלקית ועל כן הועבר המחקר והמוזאון לעיר האיטלקית ׳בולצאנו׳ אשר שוכנת קרוב לגבול עם אוסטריה. אך שאלת השייכות אינה מסתיימת כאן. הזוג אריקה והלמוט סימון תבעו ממשלת איטליה להכיר בהם כמוצאי המומיה ולציין את שמם בהקשר זה. אולם עורך דין שפנה אליהם מיוזמתו הפנה את תשומת ליבם לכך שהם זכאים ליותר. הם זכאים לבעלות על על אוטצי וזכאים לבקש להחזיקו ברשותם. בתחילה הציע להם ממשלת איטליה 5,000 יורו ולאחר מאבקים משפטיים העלו את ההצעה ל- 50,000 יורו. המשפט הסתיים בסופו של דבר לאחר מותו של הלמוט, ואריקה סימון קיבלה מממשלת איטליה 150,000 יורו. המוזאון נמצא כאמור בעיר הקטנה בולצאנו המוקפת בפסגות האלפים של דרום טירול. הוא פתוח בכל שבוע מיום שלישי עד ראשון בין השעות 18:00 -10:00 (כניסה אחרונה בחמש וחצי) אתר המוזאון

יש לכם חברים איטלקים אבל אתם לא תמיד בטוחים איך להתנהל מולם? אתם פוגשים איטלקים בנסיעות עסקים אבל עדיין מנסים להבין מה מקובל ומה לא? חולמים להגר לארץ המגף, ומנסים לפענח את התרבות המקומית? לאחר כ-20 שנה באיטליה, לדורון צויבל יש כמה טיפים יעילים עבורכם... כמה קרובים, ככה שונים. הישראלים והאיטלקים אולי קרובים מנטלית, אבל הם לא באמת זהים. למרות החום האנושי והקסם האיטלקי המפורסם, עמוק בלב איטליה היא עדיין מדינה אירופאית, על כל המשתמע מכך. וגם אם זה לא נראה ככה בתחילה, האמת היא שבכל רחבי המגף, מצפון ועד דרום, שמים דגש גדול על מסורות ועל נימוסים. נכון, החום הישראלי, התעוזה, הפתיחות, והישירות הן תכונות נהדרות, ויהיו מצבים בהם יזכו להערכה. אבל לפעמים יש מצבים שבהם התכונות האלה דווקא עלולות להתפרש לא נכון ולהתנגש עם מה שמקובל באיטליה. בדיוק כפי שלנו הישראלים יש כל מיני "קודים בלתי כתובים" שכולם מכירים (חיבוק כשנפגשים, צ'פחה על הגב, לפתוח את המקרר אצל חברים, להיזרק אצל חבר בסלון על הספה מול הטלוויזיה...), כך גם לאיטלקים יש את הקודים הבלתי כתובים שלהם, שמבהירים אילו התנהגויות נחשבות למנומסות ומקובלות, ואילו לא. לפעמים קשה לפענח את הקודים האלה, אבל מניסיוני - זה תמיד משתלם. אם אתם מגיעים לאיטליה ורוצים לשחק לפי חוקי המשחק המקומיים, המאמר הזה מיועד לכם. אולי יפתיע אתכם לגלות מה נחשב לחוסר חינוך וגסות רוח בעיני האיטלקים... וגם אם חלק מהדברים שאכתוב כאן ישמעו לכם משונים ואולי אפילו הזויים, דעו לכם שעבור האיטלקי דווקא ההתנהגות הישראלית היא זו שתיראה משונה והזויה. אני מודע לעובדה שלנסות "להסביר את האיטלקים" במאמר כה קצר היא משימה קשה במיוחד. ובכל זאת אנסה, אתייחס לכמה נקודות מרכזיות, ול"טעויות" שגם אני בתחילת דרכי באיטליה עשיתי לרוב... ברכות לשלום אתחיל בשלום, משום שזה הדבר הראשון שעושים כשנפגשים. האיטלקים הם בדרך כלל אנשים חמים ומלאי חיבה, אבל בניגוד לישראל, חום אנושי לא מיתרגם בהכרח להתנהגות סחבקית ולחיבוקים וצ'פחות על הגב. האיטלקים מעריכים מאד התנהגות מנומסת ומעודנת, והצורה שבה תציגו את עצמכם במפגש הראשון עם מישהו תשפיע על האינטרקציה כולה. איך מקובל לברך באיטליה? הדרך הפשוטה ביותר לברך מישהו לראשונה היא באמצעות בלחיצת יד. אם אתם מברכים חברים שאתם כבר מכירים, מקובל לנשק אותם לשלום על הלחי (שתי נשיקות – קודם לחי שמאל, ואז לחי ימין). טיפ חשוב : נשיקות אינן מקובלות בפגישות עסקיות, או בפגישה עם אנשים שאינכם מכירים. איך מבקרים בבית של איטלקים? אחרי שנוצרים קשרי ידידות או חברות, יש סיכוי לא רע שהאיטלקים יזמינו אתכם לביתם. הפעם הראשונה שבה תבקרו בבית של מישהו היא ביג דיל , ומניסיוני – כדאי לקחת את ההזמנה ברצינות. עבור האיטלקי הבית מסמל המון. המשפט "ביתו הוא מבצרו" נכון מאד באיטליה... זהו צעד חשוב במערכת היחסים שלכם, ולכן אני ממליץ לכם לקחת בחשבון כמה דברים. ראשית כל – איך נכנסים. צלצלתם בפעמון, פתחו לכם, לכאורה אפשר להיכנס פנימה, נכון? כמעט. לפני שנכנסים בפועל מקובל לומר את המילה פרמסו – Permesso . אם אתם לא דוברי איטלקית זו לא דרישת חובה, המארח לא בהכרח יצפה לזה, אבל אם תאמרו זאת הוא ישמח ויעריך את המחווה. משמעות המילה "פרמסו" היא בקשת רשות כניסה, ואני יודע שזה מוזר לבקש להיכנס אחרי שכבר הוזמנתם ואף פתחו לכם את הדלת... אבל ככה זה עובד. אומרים "פרמסו" בכניסה - חלק מקוד הנימוס האיטלקי בדרך כלל כאשר תוזמנו לבית של מישהו זה יהיה לארוחה, או לאפריטיבו. החוק הבלתי כתוב באיטליה הוא די פשוט: אף פעם אל תבואו בידיים ריקות. אם אתם רוצים להשתלב באווירה הכללית אני ממליץ להביא משהו קטן שמכבד את האירוע – בקבוק יין, פרחים, עציץ וכו' (ראו הסבר מפורט בהמשך). לא כדאי להביא אוכל שבישלתם, אלא אם כן התבקשתם באופן ספציפי להביא משהו לארוחה המשותפת – יכול להיות שהמנה שהכנתם מתנגשת עם התפריט שתכננו המארחים, ואז תיווצר אי נעימות. בקבוקי יין ועציצים הם מתנות הרבה יותר ניטרליות וקשה לטעות איתם. לא אשכח את הפעם ההיא שבה הוזמנתי לארוחת ערב והבאתי בהפתעה סלט ישראלי. הצגתי אותו בגאווה למארחים והסברתי להם על גודל חיתוך הירקות, ואז נודע לי שהמארח לא אוהב מלפפון כי זה גורם לו בעיות בעיכול... אתם יכולים לדמיין שהרגשתי נבוך. אחרי שתכנסו המארח יציג בפניכם את ביתו ויקח אתכם לסיור (שבמהלכו הוא יתנצל על ה"בלגאן", למרות שבפועל הבית יהיה מצוחצח ומסודר למשעי). הסיכויים הם שתראו רק חלק מהבית ולא תחשפו לאזורים אישיים כמו חדר השינה למשל. זה סוג של שואו, ומטרת הסיור היא להראות לכם את הבית ולספר לכם קצת על המארח ועל המשפחה שלו. ההמלצה שלי היא להגיב בהתפעלות מתונה ובחיוכים. אל תשכחו להחמיא מידי פעם לעיצוב, למשפחה ולבית – זה תמיד עוזר! נימוסי שולחן הוזמנתם לסעודה? קודם כל זה סימן מצויין. שנית, כדאי לזכור שהאיטלקים לוקחים את האוכל שלהם ברצינות תהומית, וכל סעודה היא עניין חברתי. בישראל האינטרקציות האלה פחות משמעותיות, אבל אחרי שנים רבות באיטליה אני יכול להבטיח לכם – דרך הארוחה המשותפת האיטלקי לומד אתכם. על מה כדאי לשים דגש? הדבר הראשון שאני מציע לשים אליו לב הוא שכולם קיבלו את המנה שלהם לפני שאתם מתחילים לאכול. לא משנה אם אוכלים בבית או בחוץ, אם תסתכלו על השולחן תשימו לב שאף איטלקי לא יתחיל לאכול לפני שהאוכל הוגש לכולם. לכן, גם אם אתם מתים מרעב, אני ממליץ לחכות (אלא אם כן האוכל כבר מתחיל להתקרר ושאר האנשים בשולחן ממש מתעקשים שתאכלו). כדאי לזכור שלאיטלקים יש כל מיני קיבעונות מחשבתיים שנוגעים לאוכל. לדוגמה: אלא אם כן אתם מתחת לגיל 6, בעיני האיטלקים זה נחשב הזוי לגמרי לחתוך את הפסטה שלכם בסכין. למה? ככה... כשאתם אוכלים פיצה, לעומת זאת, הסכין שימושי מאד (וגם המזלג). אם אתם צריכים לקום לכמה דקות (כדי לצאת לעשן או כדי לגשת לשירותים) מקובל להכריז שתיכף תחזרו. טיפ חשוב : כשאתם מתיישבים בקבוצה, אל תפנו את הגב לאף אחד. ואם אתם חייבים לעשות זאת בגלל סידור הכיסאות – אני מאד ממליץ להתנצל מראש בפני זה או זו שתפנו להם את הגב. כאן באיטליה, אם תשבו לאורך זמן עם הגב למישהו, זה ייתפס כאקט מזלזל ומעליב. הארוחה מתקיימת בבית של חברים ואתם רוצים להציע עזרה? תנסו לשאול אם אפשר לעזור במשהו, רוב הסיכויים שתתקלו בסירוב, אולי יציעו לכם לעזור בעריכת השולחן, לפנות או להגיש יסרבו, כמו כן גם להוריד את הצלחות מהשולחן, לשטוף כלים? השתגעתם לא יתנו לכם. עוד מהמורה פוטנציאלית שכדאי לכם לחשוב עליה לפני, היא נושאי השיחה שעולים בארוחה. מקובל ונעים לשוחח במהלך הארוחה, אבל עם השנים למדתי שכדאי להימנע משיחות על נושאים נפיצים, שעלולות להעכיר את האווירה. לא כדאי, לדוגמה, ליזום שיחה על נושאים טעונים כמו דת, פוליטיקה, גזענות וכו', ואם מישהו מנסה לגרור אתכם לשיחה כזאת (וזה קורה לפעמים...) תחשבו אם מתאים לכם לשתף פעולה איתם. הבעיה בנושאים האלה היא שהאווירה עלולה להשתנות במהירות, ויכול מאד להיות שהמארחים שלכם יעלבו מכך שהארוחה שהם השקיעו בה הפכה לשדה קרב. מי משלם? יצאתם למסעדה עם איטלקים, אכלתם, נהנתם והנה – הגיע רגע התשלום. מה עושים? התשובה תלויה בסיטואציה: אם מדובר בארוחה בין חברים, החשבון יתחלק שווה בשווה בין כל המשתתפים (ללא קשר למה שהזמנתם ואכלתם בפועל). אם הוזמנתם לארוחה על ידי המארח (כפי שקורה לעיתים קרובות בפגישות עבודה ועסקים), המצב שונה. מקובל פה שהאורחים יציעו לשלם יתקלו בסירוב ואז שוב "יתעקשו" לשלם את החשבון, והמארח יסרב. כאורחים מצפים מכם לבקש לשלם, למרות שבפועל, ב-99% מהמקרים תיתקלו בסירוב מוחלט או התעלמות. בסופו של דבר זו ג'סטה, מתובלת בקצת משחקי כבוד... בשלב זה "הרשו" למארח לשלם על האורחים, והוסיפו שכשיבוא לבקר אתכם, החשבון יהיה עליכם. קוד לבוש האיטלקים ידועים בחוש האופנתי שלהם, עבורם הבגדים מייצגים את האדם. אצלנו הישראלים לא תמיד שמים דגש כל כך גדול על הדברים האלה, אבל כדאי לדעת שהלוק הזרוק האופנתי הישראלי לא יעבוד בארץ המגף. האיטלקים לוקחים את נושא האופנה ברצינות, ולכל סיטואציה יש את הבגדים המתאימים לה. למרות ששום דבר לא נאמר בצורה מפורשת (ולכן קשה לפעמים להבין את הדקויות), הציפייה היא שתתלבשו בצורה מסויימת, ושהבגדים שלכם יותאמו לאופי האירוע, העונה, והאזור באיטליה שבו אתם נמצאים. אם אתם נמצאים במילאנו בעונת החורף ומוזמנים למסעדת יוקרה – השתדלו להתלבש בהתאם. אבל האמת היא שגם אם אתם יושבים במסעדה טובה על הים, בשיא החום, עדיין מומלץ לבחור בגדים קלילים אבל יפים ומכובדים (חולצת פשתן או מוקסינים ישדרגו את הסטייל ויתאימו מאד). הטיפ הכי טוב שאני יכול לתת לכם הוא שלא משנה מה הסיטואציה, אל תתייצבו לשום מקום בבגדים זרוקים. אם אתם מתלבטים מה ללבוש, סגנון קָז'וּאָל-אלגנט בדרך כלל פוגע בול במטרה. בשעות הערב עדיף להדגיש יותר את האלגנט מאשר הקָז'וּאָל. אתם לא חייבים להיות מתוקתקים כמו האיטלקים, קָז'וּאָל-אלגנט בדרך כלל פוגע בול במטרה. ענייני שפה אחד הדברים שמיד תשימו אליהם לב בביקור במדינה הוא שהאיטלקים מתגאים בשפה שלהם ומעריכים מבקרים שעושים מאמץ לדבר באיטלקית. אם תרצו להשתלב באווירה, אני ממליץ לכם ללמוד כמה משפטים בסיסיים ולנסות לתקשר באיטלקית רצוצה. ברור שתטעו קצת (כולנו טועים!) אבל האיטלקים ישמחו מאד ויחשבו שזו מחווה יפה מצידכם. אם אתם דוברי השפה, המצב קצת יותר מסובך. מרגע שאתם דוברי השפה, יצפו מכם לדבר בצורה נכונה. אף אחד לא יעלב אם תטו פועל בצורה לא נכונה, כמובן, אבל יש משהו אחד שכן כדאי להקפיד עליו וזה הפנייה בגוף נכון. באיטלקית, בניגוד לעברית, קיימות שתי צורות פנייה: בגוף שני לחברים, ובגוף שלישי לאנשים זרים, בעלי תואר ותפקיד, או אנשים מבוגרים מכם. הנושא הזה חשוב לאיטלקים, ומאד צורם להם כשפונים אליהם בגוף שני. יש גם מי שממש נעלב. לכן ההמלצה שלי היא להשתדל להשתמש בתואר גברת (Signora) או אדון (Signore), ולפנות בגוף שלישי, כדי לכבד את האדם עימו אתם משוחחים. טיפ חשוב : כאשר מדובר באדם שאתם מרגישים קרובים אליו ולא בא לכם לדבר בגוף שלישי, מספיק לשאול בתחילת השיחה: "possiamo dare del tu?" אנחנו יכולים לדבר בגוף שני? ברוב המקרים התשובה תהיה חיובית ותלווה בחיוך. למקרה שתרצו לקשקש קצת באיטלקית, הנה מילים חיוניות לשיחה: תודה : גרָצֶיה (Grazie) בבקשה : פרֶגו (Prego) ​ שלום : בּוּאוֹנְג'וֹרְנוֹ (Buongiorno) ערב טוב : בּוּאוֹנָה סֶרָה (Buona Sera) סליחה : סקוּזָה (Scusa) למי שמכירים, סקוזי (Scusi) לאדם מבוגר או זר. להתראות : אָריבֶדֶרצ'י (Arrivederci) רוצים לקרוא עוד על השפה האיטלקית? לחצו כאן . כבוד למבוגרים כפי שבוודאי כבר הבנתם, כל נושא הנימוס חשוב פה באיטליה, ואתם תרוויחו הרבה נקודות אם תחליטו לשחק לפי החוקים המקומיים... לדוגמה: כשנכנסים לחדר מנומס לברך קודם את האדם המבוגר ביותר, ולפנות אליהם תמיד בגוף שלישי, כמובן. מרחב אישי אחרי כל ההסברים על הנימוס וגוף שני ושלישי, יכול להיות שיפתיע אתכם לגלות שלמרות כל זה, האיטלקים, בהכללה גורפת, הם אנשים חמים! המפגש עם רוב האיטלקים הוא נעים, ומקובל לעמוד קרוב למישהו בזמן השיחה. לא נדיר בכלל שהשיחה תלווה בתנועות ידיים או אפילו נגיעות בזרוע או בכתף, והכל בהתאם לרמת ההכרות, כמובן. עניין המתנות עוד חוק בלתי כתוב שגיליתי אחרי שעברתי לאיטליה הוא עניין המתנות. על מה מדובר? הענקת מתנות היא נוהג נפוץ באיטליה, במיוחד בתקופת החגים וכמובן לימי הולדת. אבל גם כאן, כמובן, יש לאיטלקים כמה חוקים... כשאתם קונים למישהו מתנה, אני ממליץ לחשוב אם המתנה מתאימה לאירוע. אם המתנה יפה מאד אבל יקרה מידי, היא עלולה לפעול כבומרנג ולהביך את המקבל (בעיה נוספת היא שמתנות יקרות מידי מעמידות את המקבל במצב בעייתי – הוא יצטרך לקנות לכם מתנה יקרה לא פחות לרגל האירוע הבא). מעבר למתנות לימי הולדת, כמו שציינתי כבר מקובל פה גם להביא מתנה קטנה כשמזמינים אתכם לארוחת ערב או למסיבה. זה נקרא באיטלקית פנסיירינו – Pensierino, כלומר "מחשבה קטנה", וזו מתנה סמלית שמשקפת את העובדה שחשבתם על האדם ואתם מרגישים חיבה כלפיו. אל תדאגו, זו לא צריכה להיות מתנה אישית: עציץ, פרחים, בקבוק יין, חפץ קטן ומקורי בעבודת יד – כל אלה נחשבים ל"פנסייריני" מצויינים שקשה לטעות איתם. דוגמא למתנה קטנה (פנסיירינו) שלא מביכה דייקנות אני יודע, אני יודע, האיטלקים ידועים כנינוחים ורגועים, ואיטליה איננה שוויץ. אבל אל תתבלבלו – מתחת לנינוחות הזאת מסתתרת חיבה גדולה לדייקנות, במיוחד בצפון המדינה. ההמלצה שלי היא לעשות מאמץ ולהשתדל להגיע בזמן לפגישות, במיוחד פגישות עסקיות. אם במקרה אתם נאלצים להתעכב, כדאי להתקשר ולהודיע, ככל שתדרימו האנשים יהיו פחות קפדנים. אולי הטיפים במאמר הזה יעזרו לכם להבין טוב יותר את המארחים האיטלקים שלכם, ותוכלו לנווט בקלות יותר במהלך המפגשים באיטליה. זה נכון שנימוסים ומחוות עלולים לפעמים להיראות כמו משהו מיושן, אבל כאן באיטליה הדברים האלה עדיין חשובים, אז לפני שאתם מחבקים, נכנסים לאיטלקי למטבח ופותחים לו את המקרר, או נזרקים לו על הספה, עצרו שניה! לדעתי אם תבחרו להתנהג לפי הקודים המקובלים באיטליה, ותשקיעו מחשבה במחוות הקטנות האלה שמשאירות רושם גדול על האדם שאיתו אתם נפגשים, תוכלו להפוך את המפגש כולו לנעים וחיובי הרבה יותר.

חמודה, ואלגנטית העיר ורונה ידועה כעירם של רומאו ויוליה מהמחזה של שיקספיר, עיר הנאהבים אם תרצו, בגלל קרבתה לאגם גארדה ויופיה ורונה היא יעד אהוב עבור ישראלים ובסיס לטיולי כוכב בצפון מזרח איטליה העיר העתיקה של ורונה היא עיר רומאית. מתווה הרחובות עשוי כשתי וערב; מאפייין של ערים רומאיות. היא נוסדה בשנת 550 לפנה"ס לערך, ונלקחה על ידי הרומאים בהמשך. מוקפת ומוגנת על ידי נהר האדיג'ה – Adige ונמצאת על צומת דרכים משמעותית המחברת את צפון אירופה עם איטליה. מיקום שעד עצם היום הזה תורם לשגשוגה של העיר. יש המון דרכים לחקור ולגלות את ורונה, המסלול שיתואר כאן הוא מסלול קלאסי הכולל את האתרים העיקריים, אורכו כיום שלם. נתחיל מן השער הגדול שבסופו של רחוב Porta Nouva נחצה מתחת לקשת עם השעון (נקודת מפגש לורונזים) ונגיע לככר Piazza Bra בה ממוקמת הארנה של ורונה- הארנה היא אמפיתיאטרון ונבנתה על ידי הרומאים. ניכר שהשפיעה בצורה דומיננטית על הבנינים הסובבים אותה שנבנו במאות השנים שלאחר מכן. הארנה השתמרה בצורה מרשימה בהתחשב בכך שהיא נבנתה אבן על אבן ללא חיזוקי בטון. סביבה היה בעבר מעגל קשתות נוסף שרק חלק קטן ממנו עוד קיים. אבנים רבות פשוט נגנבו במהלך השנים. הארנה שימשה כמו הקולוסאום ברומא לתצוגת קרב בין גלדיאטורים, אך גם למופעי שיט. קיימת מערכת הזרמת מים מן הנהר (Adige) הקרוב שמילאה אותה אותה כברכה. אם תרצו לבקר בפנים העלות היא 6 יורו לאדם תוכלו להתרשם מהאקוסטיקה שהשכילו ליצור כאן כבר לפני 2000 שנה, כמו גם מהמבנה עצמו. נמשיך למרכז העיר דרך via Mazzini רחוב הקניות הנוצץ והיוקרתי של ורונה. לקראת סופו בצד שמאל ברחוב פנימי נמצא בית הכנסת של ורונה. מבנה מרשים כשלעצמו. נמשיך עד סופו של רחוב Mzzini ונפנה ימינה ל via Capello כמה פסיעות ובמספר 23 נגיע ל - Casa Giulietta ביתה של יוליה עם המרפסת המפורסמת מהמחזה של שייקספיר. בתוכו ישנו מוזיאון קטן ובו מוצגת התפאורה מסרטו של פרנקו זפירלי "רומאו ויוליה" אחת האטרקציות המרכזיות בכיכר הקטנה שתחת המרפסת, הוא פסל ברונזה של יוליה. מוקד המשיכה העיקרי הוא השד הימני של הפסל. לא תוכלו לטעות מאחר והוא מבריק מרוב נגיעות. מסורת קלושה גורסת כי הנגיעה היא סגולה לאהבת נצח. לא תוכלו להתעלם מהפתקים התלויים על הקירות. הגרפיטי של הצעירים האיטלקים המבקרים במקום במסגרת טיול שנתי והשאירו חותמם. מידי פעם עורכת העירייה ניקיון של הקירות. נחזור לכיוון via Mazzini ונתחבר עם Piazza delle Erbe - ככר התבלינים. העתיקה ביותר מכל הכיכרות בעיר. היוותה את מרכז העיר הרומית ובלי שום קשר, יפיפייה. ב 2012 נבחרה לכיכר האהובה ביותר באיטליה. היא מוקפת במעט חנויות וברים שמתמלאים בשעות אחר הצהריים והערב ובשוק כמעט קבוע שעם השנים הפך משוק התבלינים לשוק תיירים. במרכז מזרקה קטנה ועתיקה מתקופת הרומאים שנקראת, Madonna Verona אחרי שסיימנו לראות את הכיכר נמצא במרכזה שער קשתי אשר בראשו תלוי חפץ שנראה כמו חט של פיל או ענף ישן מאוד. נעבור תחתיה לכיכר קטנה יותר הנקראת בלשון העם, ככר דנטה Piazza Dante שמה הרשמי הוא piazza dei Signori והיא נבנתה בתקופת ימי הביניים. היא שונה לחלוטין משכנתה בכך שהיא מוקפת בניינים ששימשו את מוסדות העיר. במרכזה ניצב פסלו של הסופר והמשורר דאנטה אליגיירי. הוא הוצב שם, מאוחר יחסית בשנת, 1865 כזכרון לתקופה בה גורש דנטה מפירנצה לגלות בורונה. הכיכר הזו שקטה הרבה יותר מפיאצה דל ארבה, והיא ממולצת למנוחה קצרה. אם אתם עם ילדים זהו מקום אידאלי עבורם לרוץ בו ללא חשש. נצא מכיכר דאנטה בפתח הנמצא ממש מול זה שדרכו נכנסנו (הפתח עם חט הפיל התלויה מעליו) נראה לפנינו מבנה שסגננו חריג. בניה בסגנון גוטי של אתר קבורה לאדונים החשובים של העיר ורונה. עיצוב הקברים הוא מהחשובים באדריכלות הגוטית בעולם ובהחלט החשוב ביותר בורונה. קשת סקליירה - עיצוב גוטי משם נמשיך ישר עד סופו של הרחוב עד שנגיע לרחוב החוצה בשם, סוטו ריבה – Sottoriva ברחוב זה תוכלו למצוא כמה בתי אוכל פשוטים וכמו כן ברים עדכניים שמגישים את "הספריצ" האפריטיב ששותים בשעות הצהרים והערב. נפנה שמאלה ונמשיך ישר עד שנהר האדיג'ה ימצא מימיננו .לא לפספס סימון על הקיר ממש לפני הנהר שמראה עד לאן הגיע מפלס המים בהצפה הגדולה בשנת 1882. ממשיכים ישר עד שמגיעים לרחוב Ponte Pietra, ועם רחוב זה ממשיכים עד שמגיעים לגשר בשם זהה – Ponte Pietra, גשר זה הוא היחידי מבין גשרי העיר, ששרד בחלקו, את הפצצות הגרמנים במלחמת העולם השנייה. רובו שוחזר והוא שריד מהתקופה הרומאית. התחנה הבאה, נמצאת מעבר לגשר, והיא התאטרון הרומאי - Teatro Romano במקור הגיע התאטרון עד למי הנהר. אפשר לראות שרידים במעקה. משם צפו הרומאים גם בתצוגות שייט. בזמנם התאטרון הכיל 3000 מקומות ישיבה וכיום רק 1860. אך הוא עדיין מהווה חלק מרכזי מחיי התרבות בורונה, מתארחים בו אמנים מכל העולם, מתקימות בו הופעות ג'אז, פרוזה, ריקוד, ותאטרון. יש בו גם מוזיאון ארכיאולוגי. יעדנו הבא הדאומו - Dumo (הכנסייה החשובה בעיר) אתר שאסור להחמיץ . את המגדל הלבן והגבוה רואים בברור מהתאטרון הרומאי. נצא מהתאטרון ונחזור לכיוון Ponte Pietra נחצה את הגשר בחזרה ובסופו נפנה ימינה לרחוב piazza Brolio נמשיך עם הרחוב שמתעקל שמאלה וימינה ונמצא מימיננו את הקתדרלה הגדולה המכונה "הדאומו"- זוהי כנסיה מתקופת הרנסנס, עם פרט מעניין; צריח הפעמון לא הושלם מעולם. אגדה מספרת שהבעיה עם סיום העבודות היתה החשש שמגדל הדאומו יהיה גבוה יותר מן המגדלים האחרים בקו השמיים של העיר. אך כנראה זוהי רק אגדה ואי סיום העבודות נבע ממחסור במשאבים. סביב ככר הדאומו תמצאו כמה ברים חמודים ומומלצים לרגיעה וטעימות. מומלצים המאפים בבר הקטן Caffe E Parole יעדנו הבאים כנסיית סאנט אנסטסיה – Chiesa di sant'anastasia ממנה נתרשם מבחוץ, כנסיה בסגון ימיי הביניים, שבנייתה לא נשלמה עד היום. נמשיך משם ברחוב corso sant'Anstasia רחוב זה מצטיין בחנויות מופלאות של רהיטי וינטאז' ו - home decor, עד מהרה נחלוף על פני piazza del Erbe משמאלנו, אך נמשיך ישר ושמו של הרחוב יתחלף ויקרא מעתה, "corso porta borsari" זהו הרחוב השני בחשיבותו מבחינה מסחרית ובו חנויות אופנה לרוב. בסוף הרחוב נגיע לשער גדול בעל שתי קשתות. זהו למעשה שער הכניסה ועל שמו נקרא הרחוב. תרגום השם הוא, שער התיקים. על שום שעל המבקש לעבור בו הוטל מס ששולם לגובים הרומאים שעמדו תמיד בפתחיו. התבוננו בארכיטקטורה של השער, שתי הקשתות הגדולות הולכות ומתחלקות לקשתות קטנות יותר ויותר ככל שמגביהים את המבט. יוצאים מהשער ממשיכים ישר ברחוב "corso Cavur" הליכה של כ - 7 דקות עד שמימיננו אנו פוגשים את הקשת Arco dei Gavi לזכר המורשת היוונית. לצידה נמצאים גם שרידים של כביש מתקופת הרומאים. שרידי הדרך המקורית שהובילה ממילאנו לורונה. סימני הכרכרות עדיין חרוצים היטב באבן. עוד כדקה הליכה ואנחנו בכניסה לקסטל וקיו Castelvechio המבצר על גדות נהר האדיג'ה בתוך המבצר שוכן מוזאון שתוכנן על ידי קרלו סקרפה, מהאדריכלים החשובים ביותר של המאה הקודמת. במוזיאון 30 חדרי סלון גדולים ובהם אמנות איטלקית . גם אם בחרתם לא להיכנס תוכלו לחוות קצת מהמבצר באזורים הניתנים לכניסה ללא תשלום כולל הגשר הרחב הנמתח מעל הנהר. מפת מסלול טיול - עיר עתיקה ורונה מה כתוב פה? BPV ? בטוחים? הלוגו של הבנק המרכזי של ורונה עוצב שיראה כמו המטבע הישן בעולם "שקל" עיצוב האדריכל קרלו סקרפה מפת מסלול טיול - עיר עתיקה ורונה

מאחורי החזות השלווה של הגבעות הטוסקניות מסתתרות יריבויות עתיקות וחשבונות פתוחים ומדממים. אז למה שונאים תושבי פירנצה את תושבי פיזה? ואיך כל זה קשור לקונטרדות העתיקות של סיינה, ולמרוץ הסוסים המפורסם ביותר באיטליה? מחוז טוסקנה הוא אחד המחוזות האיטלקיים הידועים ביותר בעולם בזכות המסורות התרבותיות שלו, היינות המשובחים והנופים הרומנטיים. אבל מעטים מחוץ לאיטליה יודעים שבין תושבי הערים היפות במחוז שוררת לעיתים יריבות עזה, ששורשיה טמונים בעבר הרחוק. היריבות הזאת מתפוצצת בשיא כוחה בעיר סיינה (SIENA), המחולקת לרבעים היסטוריים הנקראים "קונטרדות". מזה מאות שנים שהרבעים הללו מארגנים מידי שנה מרוץ ששורשיו בימי הביניים, ומתחרים ביניהם על פרס שנקרא ה"פאליו" (PALIO). מאז המאה ה-12, מחולק מחוז טוסקנה לערים, שבמשך תקופות ארוכות תפקדו כערי-מדינה עצמאיות. בעבר פיזה (PISA), לדוגמה, הייתה אחת הרפובליקות הימיות המרכזיות, וגם רפובליקות פירנצה, לוקה וסיינה היו בעלות חשיבות גדולה. עשרות מלחמות וקרבות נערכו בין הערים במטרה לכבוש שטחים זו מזו, וגם כאשר אוחד המחוז כמעט כולו תחת שלטונה של משפחת דה מדיצ'י החשובה, והפך לדוכסות טוסקנה, המשיכו הערים לטפח את היריבויות ביניהן. מה מקור היריבות ארוכת השנים? כל תייר שמגיע לטוסקנה עוצר לביקור בעיר פיזה (PISA) , ובאחד האתרים האייקוניים ביותר באיטליה כולה – פיאצה דיי מירקולי (כיכר הניסים) המפורסמת בזכות המגדל הנטוי שנבנה בסגנון רומנסקי, ובזכות הדואומו והבפטיסטריום המרהיבים. אבל מה שתיירים רבים לא יודעים הוא שמאחורי כל היופי הזה, מסתתרים כמה סכסוכים עתיקים. ההיסטוריה של פיזה רצופה במלחמות נקמניות עם הערים השכנות, ואחד הסכסוכים הדרמטיים ביותר הוא בין פיזה לליוורנו – סכסוך שנמשך מזה כ-800 שנה... מאז שנוצחה פיזה בקרב מלוריה (MELORIA ) בשנת 1284 בידי הרפובליקה הימית של ג'נובה, ממש מול חופי ליוורנו, היא נוטרת טינה עמוקה לעיר. בעקבות הקרב הפכה ליוורנו לנמל העיקרי באזור על חשבון פיזה, שראתה כיצד הולכת ומתאדה כל תהילתה. השנים שחלפו לא שיפרו את המצב בין הערים. קבוצות הכדורגל של פיזה וליוורנו מתעבות זו את זו, ולמעשה, עד היום תמצאו בכל מקום כמעט בפיזה גרפיטי ובו כתוב "ליוורנו מרדה" (ליוורנו חרא), ובכל מקום בליוורנו גרפיטי שמצהיר "פיזה מרדה". גם בין פיזה ולוקה (LUCCA) יש יריבות היסטורית ששורשיה בימי הביניים, מכיוון שהפיזאנים בזזו באופן קבוע את השטחים שתחת שליטת לוקה. בנוסף, לאורך המאה ה-11, הטילו הפיזאנים מיסים גבוהים ביותר על המלח שהגיע מהנמל, והרגיזו מאד את הפיורנטינים (תושבי פירנצה). כדי לא לשלם את המס, החלו תושבי פירנצה לייצר לחם ללא מלח, וכך נולד הלחם הטיפוסי לטוסקנה, הנקרא פאנה שוקו (PANE SCIOCCO), הנחשב למאכל אהוב וטיפוסי לאזור עד היום. גם תושבי פירנצה לא טמנו ידם בצלחת - פיזה סבלה מהמצאותיו של דנטה אליגיירי, המשורר האיטלקי החשוב ביותר במאה ה-13, כפי שתועדו בקומדיה האלוהית, יצירה קנונית בספרות האיטלקית. המשורר הדגול תקף ביצירה זו גם את תושבי העיר ארצו (AREZZO), ואפילו את בני עירו שלו, פירנצה, מסיבות פוליטיות. הפירונטינים והסנזים (תושבי סיינה), מצידם, החלו להילחם זה בזה החל מהמאה ה- 13. עשרות קרבות התנהלו בין שתי הערים היריבות, ובסופו של דבר הייתה זו פירנצה שיצאה כשידה על העליונה. במתקפה האחרונה נמלטו תושבים רבים מסיינה ומצאו מחסה בעיר מונטלצ'ינו (MONTALCINO) השכנה. מצד שני, מונטלצ'ינו הפכה בהמשך לעיר הולדתו של יין הברונלו המפורסם, אחד היינות הנחשבים והיוקרתיים בעולם, אז כנראה שמדברים רעים יוצאים לפעמים גם דברים טובים! היריבויות בין הערים נמשכות גם היום, וכוללות סיסמאות חריפות, עלבונות פיקנטיים, והתנגשויות בין אוהדי קבוצות הכדורגל של הערים השונות (משחקי הליגה האיטלקית זוכים לתשומת לב גבוהה מאד במדינה, וגם משחקי הליגות הנמוכות). אי אפשר לספור אפילו את שלטי הענק עם עלבונות בחרוזים שנתלו לאורך השנים באיצטדיונים בכל רחבי המחוז! חלקם בלתי נשכחים, אין ספק, אבל מלאים ב"תובנות" שאולי עדיף היה לצנזר... למרות היריבויות בין הערים, ברגעים של קושי ואסון, כל תושב טוסקנה ידע לעמוד לצד תושבי עירו. היריבות ההיסטורית בסיינה מגיעה לשיאים חדשים מבין כל הערים בטוסקנה, סיינה ידועה בכך שמתקיים בה סוג מיוחד של יריבות בין התושבים, הנמשך מזה מאות שנים. היריבות הזאת מגיעה לשיאה בזמן אירוע בעל משמעות אדירה עבור כל תושבי העיר – הפאליו של סיינה. הפאליו של סיינה הוא מירוץ סוסים מסוג מיוחד, המתקיים בכיכר הראשית של סיינה – פיאצה דל קמפו – בשני מועדים בשנה: ה-2 ביולי וה-16 באוגוסט (לעיתים מתקיימים מרוצים מיוחדים בתאריכים נוספים). זוהי אחת המסורות המפורסמות והאהובות ביותר באיטליה, והאירוע משודר בשידור חי בטלוויזיה הציבורית מידי שנה וזוכה לאחוזי רייטינג גבוהים בכל רחבי המדינה. כפי שעולה ממסמכים היסטוריים, מרוץ סוסים עירוני התקיים בסיינה החל מהמאה ה-12, בהשתתפות רוכבים בני אצולה מכל רובע בעיר. בהמשך הפכה התחרות לאירוע שבו השתתפה האוכלוסייה כולה, ולא רק בני האצולה. בשנת 1633 עברה התחרות, שנקראה בפי תושבי סיינה "הקריירה", למשכנה החדש בפיאצה דל קמפו היפה. הפיאצה, שנבנתה בימי הביניים, ממוקמת בלב העיר ממש. צורתה דומה לקונכייה, והיא נוטה קלות לכיוון דרום. רצפת הפיאצה מרוצפת בלבנים אדומות מטרקוטה, ומחולקת לתשעה מקטעים המופרדים זה מזה באמצעות פסי אבן לבנים. מכל עבר מוקפת הכיכר בבניינים, וניתן להיכנס אליה רק דרך אחד עשר מעברים צרים ומקורים הממוקמים בין הבניינים. בזמן הפאליו, רצפת הפיאצה מכוסה באבקת טוף, על מנת לאפשר לסוסים לרוץ במתחם. בזמן הביקור בפיאצה נוכל להתפעל מבניינים מרשימים כמו הפאלאצו פובליקו (PALAZZO PUBBLICO), מהמאה ה-13, מגדל טורה דל מנג'ה (TORRE DEL MANGIA) המפורסם, שנבנה במאה ה-14 ונחשב לאחד המגדלים העתיקים באיטליה, פאלאצו סנסדוני (PALAZZO SANSEDONI) שנבנה במאה ה-14 וחזיתו קעורה כדי להתאים לצורת הכיכר, ומזרקת גאיה (FONTE GAIA), בעיצובו של הפסל הידוע יאקופו דלה קוורצ'ה (JACOPO DELLA QUERCIA). אם תשוטטו מעט באזור, תמצאו מספר בניינים יפהפיים גם ברחובות הצמודים לכיכר, וביניהם אכסדרת הסוחרים (LOGGIA DELLA MERCANZIA) המפוארת מהמאה ה-17, ופאלאצו סאלימבני (PALAZZO SALIMBENI), מקום משכנו של הבנק הראשון בעולם. המראה הנשקף הוא מרהיב, וכאשר אתם מוקפים בבניינים האלה, הספוגים בהיסטוריה, עולה במתבונן התחושה שהוא נסחף לתקופה אחרת. מספרם של הרבעים ההיסטוריים של סיינה, המכונים "קונטרדות", היה בעבר גדול בהרבה ועמד על כ- 40. מאז שנת 1729 ירד מספרם ל-17. גבולותיו של כל רובע נקבעו על ידי נסיכת טוסקנה ומושלת העיר סיינה, ויולנטה מבוואריה, ונותרו תקפים עד היום. היום כל רובע הוא כמו עיר בתוך העיר, עם כנסייה וכומר וקפטן שמטפל בכל הנושאים הקשורים לפאליו, בעזרתם של כמה נציגים מקומיים. בתוך כנסיית הרובע שמורים חפצים עתיקים ובעלי ערך רב, כמו דגל הקונטרדה, פרסים שבהם זכה הרובע, ופריטים חשובים אחרים. הג'וקי (הרוכבים על הסוסים) רוכבים גם היום ללא אוכף, והם מוגדרים כשכירי חרב – הם לאו דווקא חייבים להיות בני הרובע עצמו. השכר הנאה שמשולם להם מותאם ליכולות ולמידת הערמומיות שלהם. בעבר היה מותר להם גם "לקבץ נדבות" ברחובות הקונטרדה, אבל מאז 1960 המנהג נאסר. הפאליו מנוהל לפי חוקים נוקשים ומדויקים מאד, שנקבעו כבר בשנת 1721 (מספר שינויים ושיפורים הוכנסו לאורך השנים). עשר קונטרדות יכולות להשתתף במרוץ – שבע הקונטרדות שלא השתתפו במירוץ הקודם, ושלוש קונטרדות שנבחרו בהגרלה. השופט במרוץ מכונה מוסיירה (MOSSIERE), והוא זה שקובע את מיקומם של תשעה מתוך עשרת הסוסים המתחרים. הסוס העשירי, המכונה DI RINCORSA, מועמד בצד, והוא יהיה זה שיזניק את המרוץ מתי שמתחשק לו, ללא מגבלות של זמן. אם הסוס לא יתחיל לרוץ ובינתיים ירד הלילה, המרוץ ידחה ליום שלמחרת! במהלך ההמתנה, שיכולה להיות מורטת עצבים עבור הסוסים, הרוכבים מדברים ביניהם וסוגרים עיסקאות עם חבריהם מקונטרדות ידידות, כדי לפעול נגד הקונטרדות היריבות. לעיתים קרובות רואים במהלך המרוץ מהלכים לא הוגנים בעליל, שעליהם מוטל עונש לפי חוקי המרוץ. הסנקציות יכולות להגיע אפילו עד כדי פסילה, הן של הרוכב, והן של הקונטרדה. במהלך המרוץ יש להשלים שלושה סיבובים מסביב לפיאצה דל קמפו, ומנצח הסוס שהגיע ראשון, גם אם הוא הגיע ללא הרוכב. נפילות הן נפוצות – הן של הרוכבים והן של הסוסים. מצב שבו רק הסוס מגיע לקו הסיום, נקרא סקוסו (SCOSSO). תושבי הקונטרדה המנצחת חוגגים את הניצחון מוטרפים מרוב אושר, ומתאספים סביב בימת הקפטן (PALCO DEL CAPITANO) כדי לקחת את דגל המשי (שנקרא PALIO) . הסוס והרוכב המנצחים נכנסים ברוב כבוד לכנסיית האסונטה (CHIESA DELL ASSUNTA), ושם מוענק להם דגל המנצחים שמידי שנה מאויר על ידי אמן אחר. היחסים בין הקונטרדות הם מורכבים מאד – בין חלק מהקונטרדות מתקיימים יחסים של ידידות או יריבות מרה, ואילו בין קונטרדות אחרות יש יחסים אדישים או נייטרליים. לכל קונטרדה יש שם ספציפי, סמל, וצבעים רשמיים שמבדילים אותה מהאחרות: נשר (AQUILA), זחל (BRUCO), שבלול (CHIOCCIOLA), ינשוף (CIVETTA), דרקון (DRAGO), דורבן (ISTRICE), חד-קרן (LEOCORNO), זאבה (LUPA), אווז (OCA), קונכייה (NICCHIO), גל (ONDA), פנתרה (PANTERA), חורש (SELVA), צב (TARTUCA), מגדל (TORRE), אייל (VALDIMONTE), וג'ירפה (GIRAFFA). לכל קונטרדה יש גם כינוי, שניתן לה לאורך השנים על ידי דמויות היסטוריות ידועות. הכינוי של קונטרדת הנשר, לדוגמה, הוא "האצילית", והוא ניתן לה בשנת 1536 על ידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בכבודו ובעצמו. מאז, בכל פעם שמדברים על הקונטרדה בהקשר רשמי, מקפידים לכנות אותה – "קונטרדת הנשר האצילית". קונטרדות אחרות זכו לכינויים כמו "הקיסרית", "השולטת", "העילית", ו"הקפיטנית". הג'וקי רוכבים כשהם לבושים במדים פשוטים – חולצה ומכנסיים בצבע הקונטרדה שעבורה הם מתחרים, ותושבי הקונטרדה עצמה עוטים לעיתים קרובות צעיפים יפהפיים, רקומים בעבודת יד, בצבעי הרובע שלהם. מאז מלחמת העולם השנייה, כל תושב סיינה "מוטבל" בקונטרדה שלו, כדי להדגיש את הקשר הנצחי בינו לבין הקונטרדה שאליה הוא שייך. טקס ההטבלה החילוני הזה מתקיים במזרקה העירונית, והפך עם השנים למסורת של ממש. היחסים החיוביים או השליליים בין הקונטרדות אינם נצחיים. הבריתות שנכרתות בין הקונטרדות הן אמנם חוזים של ממש, אבל עם השנים, הן עשויות להשתנות. מרגע שנחתם חוזה ברית מאמצות הקונטרדות התנהגויות מסוימות, כמו למשל חילופי דברי נימוסין בחיי היומיום, אבל המשמעות העיקרית של הברית מתגלה בזמן המרוץ עצמו. המטרה הסופית של כולם היא לנצח, כמובן, ולהביא את הפאליו לקונטרדה שלהם, אבל אם שתי קונטרדות כרתו ברית, הן לא תחבלנה באופן אקטיבי זו בזו במהלך המרוץ. אבל מה מקור יחסי היריבות? בשביל לגלות את הסיבות, עלינו לחזור אחורה בזמן. הקונטרדות, כפי שהסברתי קודם, היו בעבר רבות מאד, ועם השנים מספרן הצטמצם. חלקן התאחדו, והגבולות שלהן השתנו שוב ושוב לאורך השנים עד שנקבעו סופית. וזהו בדיוק שורש הבעיה. הגבולות המשתנים יצרו סכסוכים בין קונטרדה אחת לשכנתה, וגם היום, יחסי היריבות הם בעיקר בין קונטרדות שכנות. סיבות נוספות ליריבות הן עלבונות והתנהגויות פסולות שקרו לאורך השנים בזמן המרוצים עצמם, או מקרים שבהם בני קונטרדה מסוימת לא הוזמנו לחגיגות, וכן הלאה. מרוץ הפאליו מתקיים פעמיים בשנה, אבל לעיתים נקבעים מרוצים שלא מן המניין בתאריכים אחרים. בזמן שתי מלחמות העולם הפאליו לא התקיים, לדוגמה. אבל בסוף מלחמת העולם השנייה נקבע מרוץ מיוחד, שנקרא פאליו השלום (PALIO DELLA PACE). הפאליו לא התקיים גם בשנתיים האחרונות, בשל מגפת הקורונה. הפאליו, אם כן, הוא אירוע בעל חשיבות מהותית עבור תושבי סיינה, שחיים את המרוץ ואת המסורות הקשורות אליו לאורך כל השנה, ולא רק בסמוך לאירוע עצמו. עבורם, לא מדובר על אירוע תרבותי ופולקלוריסטי פשוט, שנועד רק למשוך תיירים. להיפך, הם לא אוהבים במיוחד את נוכחותם של הזרים. אפשר בהחלט לבקר בסיינה בזמן ימי הפאליו, כל עוד שתקפידו על כמה חוקים שנקבעו על ידי תושבי העיר: יש להתנהג בכבוד, אסור לעודד אף קונטרדה, אסור ללבוש את הצבעים של אף קונטרדה, יש לעמוד בצד ולא לתפוס את המקומות בשורות הראשונות (דבר בלתי אפשרי ממילא, למען האמת, מכיוון שכבר ביום שלפני המרוץ תושבים רבים תופסים את המקומות בשורות הראשונות, ונשארים לישון שם במהלך הלילה), ואסור להתלונן על האופן שבו מתייחסים לסוסים (הזוכים, לטענת הרוכבים ומארגני המירוץ, ליחס אוהב, וגם במקרה של תאונה לא מורדמים). לפני הפאליו, כל קונטרדה מארגנת ארוחת ערב מיוחדת תחת כיפת השמיים, לאורך רחובות הרובע והכיכרות, וגם תיירים יכולים להשתתף בה. ארוחת הערב שנועדה לחגוג את ניצחון הקונטרדה במרוץ, לעומת זאת, פתוחה לתושבי הקונטרדה בלבד. לא רק מירוצי סוסים סיינה וסביבותיה אינן רק יעד חובה לאוהבי היסטוריה, אלא גם לחובבי אוכל טוב ויין. באזור הזה ממש תמצאו יינות נהדרים, כמו יין הברונלו (BRUNELLO DI MONTALCINO) המפורסם. בנוסף, תוכלו לטעום מרקים, בשרים ומעדנים מתוקים מסורתיים ידועים כמו הפנפורטה (PANFORTE) – עוגה מתוקה המתובלת בדבש, קינמון ופירות יבשים, וריצ'ארלי (RICCIARELLI) – עוגיות רכות ומתוקות, בעלות צורה אליפטית, העשויות מבצק שקדים נימוח ומצופות בסוכר ווניל.

בסופר מרקטים הגדולים באיטליה נמכרים גם מוצרים כשרים, מידי כמה חודשים מתעדכנת רשימה בהשגחת הרבנים של איטליה המציינת אלה מהמוצרים שנמצאים ברוב רשתות השיווק הגדולות והם כשרים הרשימה אינה כוללת חלב ישראל או לחם בהשגחה. הנה לינק לרשימה, יש תרגום גם באנגלית ובחלק מהמוצרים יש גם תמונות. ​המוצרים מופיעים בצד ימין של הדף, ברשימה הכתובה בצבע כחול בהיר. לחיצה על המוצר תפתח את הדף שלו, אשר בו לעיתים מופיעות גם תמונות. יש אפשרות לשאול שאלות ולהענות באנגלית. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו " איטליה למכורים " לטיפים ועצות ​ לינק לרשימת המוצרים הכשרים חשוב לציין שאתר ״באיטליה״ איננו אחראי לעדכון, לתקינות או לכשרות המוצרים המופעים ברשימה. האתר מבקש רק להביא לידעת המטייל את קיומה והשימוש ברשימה הוא על אחריותו האישית של כל מטייל. בכל מקרה של ספק יש להתיעץ עם סמכות רבנית המקובלת על המטייל. מסעדות ובתי קפה כשרים במילאנו Denzel מסעדת בשר כשרה (רבנות מילאנו), התמחות המבורגרים. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Via Giorgio Washington, 9, 20144 Milano טלפון: 02-48519326 משלוחים: deliveroo.it לאתר המסעדה Ba Ghetto Milano מסעדה וותיקה בסגנון ישראלי/איטלקי כשרה, לרשת סניפים בערים: מילאנו, רומא, פירנצה וונציה. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Via Sardegna, 45, 20146 Milano טלפון: 02-4694643 משלוחים: ristoranti.it , justeat.it לאתר המסעדה Carmel פיצריה ומסעדה חלבית כשרה בסגנון ישראלי מגישים גם מנות איטלקיות. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Viale S. Gimignano, 10, 20146 Milano טלפון: 02-416368 משלוחים: justeat.it לאתר המסעדה Snubar מסעדה לבנונית כשרה. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Via Giorgio Washington, 13, 20144 Milano טלפון: 02-45377861 משלוחים: deliveroo.it לאתר המסעדה My Kafè בית קפה וגלדירה (חלב ישראל) כתובת: Via Luigi Soderini, 44, 20146 Milano טלפון: 02-38232748 לאתר המסעדה מסעדות ובתי קפה כשרים ברומא Fonzie the Burger's House מסעדת המבורגרים כשרה בגטו היהודי, נוסדה ב-2012. שלושה סניפים: Via Catanzaro, 33, Roma טלפון: 06-42443654 Via di S. Maria del Pianto, 13, Roma טלפון: 06-66892029 Via della Vite, 53, Roma טלפון: 348-4591992 ubereats.com , justeat.it , fonzietheburgershouse.com , deliveroo.it , glovoapp.com : משלוחים לאתר המסעדה Yotvata יוטבתה מסעדה חלבית בגטו היהודי, פיצות, פסטות, דגים. חלב ישראל. כתובת : Piazza Cenci, 70, 00186 Roma טלפון: 06-42443654 משלוחים: deliveroo.it לאתר המסעדה Little Tripoli מסעדה בשרית מזרח-תיכונית המגישה גם מנות איטלקיות. גלאט כשר. כתובת : Via Polesine, 16/18, 00161 Roma טלפון: 06-64220481 משלוחים: thefork.it לאתר המסעדה Renato al Ghetto - Hostaria Kosher מסעדה בשרית רומאית כשרה בגטו היהודי. מנות מסורתיות מהמטבח הרומאי. כתובת : Via del Portico d'Ottavia, 5, 00186 Roma טלפון: 06-47545830 לאתר המסעדה Su Ghetto מסעדה בשרית רומאית כשרה בגטו היהודי. משתייכת למסעדת בגטו. כתובת : Via del Portico d'Ottavia, 1C, 00186 Roma טלפון: 06-68805605 משלוחים: ristoranti.it לאתר המסעדה BellaCarne מסעדה בשרית כשרה בגטו היהודי. מנות ללא גלוטן, ארוחות שבת. כתובת : Via del Portico d'Ottavia, 51, 00186 Roma טלפון: 06-6833104 משלוחים: bellacarne.it , justeat.it , deliveroo.it לאתר המסעדה Ba Ghetto Roma מסעדה וותיקה בסגנון ישראלי/איטלקי כשרה, לרשת סניפים בערים: מילאנו, רומא, פירנצה וונציה. כתובת : Via Livorno, 10, 00162 Roma טלפון: 06-4404840 משלוחים: ristoranti.it לאתר המסעדה Marlene’s gelateria גלידריה כשרה בגטו היהודי של רומא. כתובת : Via del Portico d'Ottavia, 1/B, 00186 Roma טלפון: 06-44233067 משלוחים: glovoapp.com , deliveroo.it עמוד הפייסבוק Daruma Sushi Kosher מסעדה יפנית כשרה המתמחה בסושי, פעילה משנת 2011. כתובת : Via del Portico d'Ottavia, 14, 00186 Roma טלפון: 06-68891836 משלוחים: darumasushi.com , deliveroo.it , justeat.it , glovoapp.com , ubereats.com לאתר המסעדה Nonna Betta מסעדה בשרית רומאית כשרה. כתובת : Via del Portico d'Ottavia, 16, 00186 Roma טלפון: 06-68806263 לאתר המסעדה מסעדות כשרות בונציה Gam Gam מסעדה ישראלית/יהודית כשרה בגטו של ונציה, ניתן לבצע הזמנות גם לשבת. כתובת : Cannaregio, 1122, 30121 Venezia טלפון: 366-2504505 משלוחים: glovoapp.com לאתר המסעדה מסעדות כשרות בפירנצה Ruth's Kosher Jewish Restaurant ליד בית הכנסת של פירנצה, מסעדה צימחונית, בשרי לפי הזמנה מיוחדת, ניתן להזמין ארוחות שבת. כתובת : Via Luigi Carlo Farini, 2a, 50121 Firenze טלפון: 055-2480888 לאתר המסעדה Ba Ghetto Roma מסעדה וותיקה בסגנון ישראלי/איטלקי כשרה, לרשת סניפים בערים: מילאנו, רומא, פירנצה וונציה. כתובת : Via Luigi Carlo Farini, 5r, 50121 Firenze טלפון: 055-2302567 משלוחים: ristoranti.it , justeat.it , ubereats.com , glovoapp.com לאתר המסעדה מפת גוגל לטבעונים וצמחונים - אלטרנטיבה לאוכלי כשר - ניתן להשתמש בה מהנייד

לרגל יום הולדתו השבעים של נני מורטי חוזרת יעל ישראל אל הבמאי האיטלקי הידוע, ובוחנת את השינויים והתהפוכות שעברה יצירתו לאורך השנים. סרטו האחרון, שהוקרן בפסטיבל קאן 2023, זכה אמנם לביקורות קשות, אך אין ספק שלמורטי נותרו עדיין דבר או שניים לחלוק עם הקהל... בחור גבוה וגמלוני כבן ארבעים, מזוקן ונאה, רוכב על ווספה ברחבי רומא השמשית שצבעה כעין הדבש הניגר, בסרט "היומן של נני מורטי". גבר גבוה, שחרחר, עדיין נאה למרות שכבר נושק לשישים, יושב מול בית הספר של בתו הקטנה, אורב בעיני נץ לדמותה הניבטת בחלון־הכיתה ושומר עליה מכול משמר, בסרט "אי של שקט". גבר מזדקן וקפדן כבן שבעים צועק מרות על בנו הצעיר שעשה תאונת דרכים ברחוב למטה, בסרט "שלוש קומות". כומר צעיר כבן שלושים חוזר לרומא אחרי מסע צליינות בסרט "המיסה הסתיימה", ומגלה שכל מי שהוא מכיר סובל מדיכאון ושואל את נפשו למות, ולכן הוא ממהר לנוס מעירו האהובה כדי שחלילה לא יידבק במשאלת־המוות של תושבי רומא המדוכדכים ממצבם. כל אלה הם נני מורטי, ה"ננים" המקסימים שנחרטו בזיכרוני מארבעים וחמש שנות קולנוע של מורטי כשחקן וכבמאי. הוא התחיל כשהיה צעיר מאד – כבר בגיל 23 קיבל מורטי תפקיד־משנה ב"פדרה פאדרונה" המהולל של האחים טאביאני, ובאותה שנה כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, ואף נטל לעצמו את התפקיד הראשי. מורטי הוא דוגמה לקולנוען ששולט כמעט בכל חלק בסרטיו, ואף לא מפחד לביים את עצמו בתפקידים הראשיים, שלא פעם מהדהדים פרטים אמיתיים רבים מחייו שלו. בסרטו העלילתי הכי מקסים בעיניי, " היומן של נני מורטי " משנת 1993, הוא מתאר את מצבו בגיל ארבעים, כאשר פוקדים אותו כל מיני תסמינים מוזרים, שעיקרם גירודים ונדודי שינה, אבל אף רופא לא מצליח לאבחן מה יש לו. לכן הוא מחליט לחפש את עצמו, לתהות על האיטלקיות, ולסגור את משבר גיל הארבעים שפקד אותו במסע מרתק באיטליה של שנות התשעים. כהרגלו, הוא תוקף את כל הנושאים הללו בהומור שחור, מדוכדך ונהיליסטי, שמאפיין כל יוצר קצת־מיואש וקצת ליצני בעידן הפוסט־מודרני. זה מתחיל בצילומים יפיפיים של הקיץ הרומאי הלוהט, בעיר החצי נטושה – אלה שהעניקו לו התואר " וודי אלן של רומא ". כשם שאלן הוא המאהב הקולנועי של ניו יורק, מורטי הוא ללא ספק המאהב הקולנועי המובהק של רומא. המסע ממשיך בנסיעות עם חברו הפילוסוף לאי סטרומבולי, היכן שרוברטו רוסליני צילם את "האדמה הרועדת" עם אשתו, אינגריד ברגמן. החלק הזה ביומן הקולנועי המבריק והשנון, מזמן כמה מן הקטעים האירוניים המצחיקים ביותר בקולנוע האיטלקי בן־זמננו. באחד מהם, עומדים נני וחברו הפילוסוף על הר הגעש, ומבחינים ממול בחבורת אמריקאים שמפטפטים ברעש רב. החבר, שטען בראשית המסע שהוא מתעב עד מוות את הטלוויזיה הרדודה והוולגרית, הספיק להתמכר אליה בינתיים במהלך הטיול. לכן הוא צועק לאמריקאים כדי לברר איתם מה קורה לרידג' בסוף העונה של "היפים והאמיצים". היש דימוי מצחיק ולעגני יותר מזה לחברה שאיבדה את כל כבודה ונכסיה התרבותיים למען טראש נחות? מול פאזוליני ורוסליני שאחריהם הם מתחקים במסע, ומול יתר ענקי הקולנוע האיטלקי, מה נשאר? ג'ניפר בילס בלהיט ההוליוודי המטופש, "פלאשדאנס"! איזו עליבות. מורטי וחברו אומנם מגנים את התרבות הפופולרית הגסה ואת הקולנוע האמריקאי הירוד, אבל בצר להם, הם גם מודים בחצי קול שנשבו בקסמם. אין יותר אנטוניוני, אין דה סיקה, אין פליני, אין ויסקונטי, אין ברטולוצ'י – אבל יש את ג'ניפר בילס שמורטי התאהב אז נואשות בדמותה הקולנועית. היא דווקא כן מגיעה לככב בסרטו. מורטי היוצר הוא אמן של הומור יבש ועוקצני, סוג של אנדר־סטייטמנט מבדח מאוד, פרי של אישיות נוירוטית שמתמודדת עם חרדותיה באמצעות הומור נוקב – אם תרצו, עוד נקודת השקה לוודי אלן. ב"אפריל", המשכו של "היומן", הוא מתמודד עם חרדותיו לקראת היותו אב בפעם הראשונה בחייו – אב לבן יחיד, כמובן. אין ספק שהפרט האוטוביוגרפי הזה מהדהד את הקטע העוקצני מ"היומן", שבו הוא מתקשר לכל מיני חברים שלו ברחבי איטליה, ותמיד עונים שם הילדים – כולם כאחד הם ילדות או ילדים יחידים, וכולם סוג של "ילדים עריצים" שמושלים בהוריהם. כך מגלה מורטי לתדהמתו המבודחת שאיטליה הפכה ל"אומת הילדים היחידים" – אולי פרי של נוירוזות חברתיות או פרטיות, אולי כתוצאה של תרבות־השפע, ואולי, פשוט כי נגמר הליבידו והלך החשק לעשות ילדים בעולם שהולך ונעשה אלים, מושחת ומנוכר, עולם שמתמוטט מערכיו. לא פלא שמורטי, שמאלני מובהק בהשקפותיו הפוליטיות ואף פעיל חברתי, גילם ב-2006 בסרטו " התנין " את סילביו ברלוסקוני, שאותו הוא כל כך מתעב, עד כי ב-2002 אף ארגן הפגנת־ענק נגדו ברומא. הסרט יצא לבתי הקולנוע ערב הבחירות, ויש הטוענים שיש לו חלק בהפסד המוחץ של ברלוסקוני. אולי ירדה לו אז אבן קטנה מליבו הנוירוטי, חרדה אחת פחות, שבטח שבה לככב בחייו בגדול עם בחירתה לאחרונה של אשת הימין הקיצוני, ג'ורג'ה מלוני, לתפקיד ראש ממשלת איטליה. טוב, חרדות אינן דבר זר למורטי הנוירוטי. אבל בעוד שהוא התייחס אליהן בהומור ב" יומן " וב" אפריל ", כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שהפך לאב, הוא כבר התייחס אליהם בכובד־ראש, ואילו בסרטיו הבאים הוא התמודד איתן לאו דווקא באמצעות הקומדיה כי אם בדרמה. הדרמה המשפחתית הראשונה הייתה " חדרו של הבן " (2001), שבה הוא מגלם את הגיבור הראשי שמאבד את בנו המתבגר, שמת בתאונת צלילה. אחריה הגיעה דרמה משפחתית מדכדכת נוספת, שמורטי אומנם לא ביים, רק השתתף בה: ב" אי של שקט " (2008), הוא מגלם גבר שאשתו מתה. האובדן מעביר אותו על דעתו, גורם לו לחרדות קשות לגבי בתו הקטנה, ובעקבות מותה של אשתו הוא יושב יום־יום בגינה הציבורית מול בית הספר של בתו, ומשגיח עליה מפני כל רע אפשרי. ב-2014 הגיעה הדרמה " אימא שלי ", שבה הוא ואחותו הבימאית מתמודדים עם רגשות היתמות שצפו בהם לאחר שאיבדו את אמם. ואז בא סרטו הלפני־אחרון, " שלוש קומות " (2021), עיבוד של מורטי לרומן של אשכול נבו הישראלי. גם כאן בולטים החרדות והאובדנים שהורסים את המשפחות באותו בניין: בנו של מורטי הורג אישה בתאונת דרכים, ובדירה למטה חושד האב ששכן זקן התעלל מינית בבתו הקטנה. סרטו האחרון, Il Sol dell’Avvenire , עדיין לא הוקרן בישראל. אם מסכמים את הקריירה הארוכה של מורטי, שהשנה יהיה בן 70, אפשר בהחלט לומר שהחצי הראשון של יצירתו, משנות ה-80-90, היה הרבה יותר מעניין מן היצירות הקולנועיות שלו שבאו אחר כך. איכשהו, לדעתי הוא איבד את ההומור המושחז שלו. האם זה משום שהוא הפך לאב, והחרדות לבנו הפכו ממשיות פתאום, ולא עוד רק פחדים מעורפלים של אב לעתיד? כאשר הוקרן בארץ סרטו "היומן של נני מורטי", מורטי בכבודו ועצמו הגיע לישראל לביקור. כצפוי, גם בפגישה איתנו העיתונאים, הוא היה מקסים וחינני בדרכו הטרגי־קומית. הוא לא היה שונה בהרבה מן הדמות שהוא גילם בסרט: צחוק־צחוק, אבל החיים קשים, לא? נקודת ההשקה עם עמיתו הניו יורקי, וודי אלן, רבות למדיי: כאמור, הוא משחק ברוב סרטיו בתפקיד הראשי, הוא סוג של גיבור טרגי־קומי מדוכדך ונהיליסטי, והוא מתעד את רומא אהובתו מכל הכיוונים. אבל בעוד שאלן ביים עשרות סרטים, שחלקן יצירות מופת של ממש, מורטי הוא הרבה פחות משמעותי בפריזמה של הקולנוע העולמי, ואל אמריקה הוא בכלל לא פרץ. אבל יש לו בהחלט מקום של כבוד בקולנוע האיטלקי המודרני, שאינו משופע כיום ביוצרים חד־פעמיים, כפי שהיה בעידן תור־הזהב של הקולנוע האיטלקי, אי אז בשנות ה-50-60-70. גם זה משהו. ואולי עוד מצפים לנו ממנו יצירות מעניינות בעתיד. נראה לי שכמו אלן, גם הוא לא ייפרד בקרוב מהקולנוע.

אם יזדמן לכם להגיע לסביבות העיר ויצ'נזה, כדאי לכם לבקר גם בכמה מהווילות המרשימות שתכנן אנדראה פלדיו, אחד האדריכלים החשובים בתולדות איטליה. הווילות הפלדיאניות השפיעו על דורות של ארכיטקטים ואמנים, ומושכות גם היום עשרות אלפי מבקרים. מהן הווילות היפות ביותר ובאיזו וילה התאהב נשיא ארצות הברית תומס ג'פרסון? הגיע הזמן לגלות... אחת התקופות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האדריכלות במחוז ונטו, ולמעשה בתולדות האדריכלות האיטלקית בכלל, היא תקופתו של פלדיו. באותם הימים, באמצע המאה ה-16, תכנן האדריכל הידוע סדרה של וילות (המכונות "הווילות הפלדיאניות") עבור משפחות האצולה העשירות ביותר בוונטו. רבות מהווילות הפלדיאניות עדיין עומדות על כנן, ואף הוכרו כאתרי מורשת על ידי ארגון אונסק"ו. רוב הווילות נמצאות בבעלות פרטית, אך חלקן פתוחות לקהל הרחב והביקור בהן מומלץ במיוחד לחובבי אומנות והיסטוריה. לפני שנדבר על הווילות כדאי לומר כמה מילים על פלדיו עצמו, על העקרונות שעמדו בבסיס עיצוביו, ועל האופן שבו תפס את תפקידן של הווילות שתכנן. אנדראה די פייטרו דלה גונדולה (Andrea di Pietro della Gondola) נולד בעיר פדובה בשנת 1508. את הכינוי "פלדיו" (Palladio) העניק לו פטרונו – האציל, הדיפלומט, והאינטלקטואל ההומניסט ג'אן-ג'ורג'ו טריסינו (Trissino). פלדיו נודע כאדריכל המשפיע ביותר בתקופת הרנסנס – הוא תכנן כנסיות רבות (כולן בוונציה), את הבזיליקה (בניין העירייה) והתאטרון האולימפי המרהיבים בוויצ'נזה, ואת הגשר הידוע בבסאנו דל גראפה , אך נודע בעיקר בזכות הווילות הקלאסיות שעיצב. הווילות היו למעשה אחוזות ענק שהקימו משפחות אצולה בשטחים שכבשה ונציה ושגשגו תחת שליטת הסרניסימה . ככל שירד כוחה של ונציה כמעצמה ימית, כך נטו יותר ויותר אצילים לעבור מהלגונה לפנים היבשה, ולהקים אחוזות כפריות (וילות) גדולות. הווילות היו אמנם מבנים מפוארים שאפשרו לבעלי הממון להציג בפני כל העולם את עושרם ואת טעמם המשובח, אבל יותר מכל דבר אחר, שימשו הווילות כהשקעה כלכלית וכמקום מפלט. ברמה הפרקטית הן הפכו למקור הכנסה חשוב, וברמה הנפשית הן העניקו לבעליהן מקום שבו יוכלו לנוח מחיי העיר הכאוטיים ולחיות חיים אידיליים, של רווחה ושלווה, ולהתפנות להנאות החיים כמו קריאה, הליכה באוויר הפתוח, אומנות, ועוד. בניגוד לווילה בעיר, שכונתה "פאלאצו" ונבנתה לגובה רב, הווילות הכפריות התפרשו באופן שונה, וכללו שתיים או שלוש קומות לכל היותר. הווילות של פלדיו כללו באופן טיפוסי שלוש קומות. החלל החיצוני היה חלק בלתי נפרד מהקונספט העיצובי, וגודר היטב על מנת להרחיק שודדים. לצד כל ווילה ניצבו גם מבנים משניים אך חשובים ביותר כמו הבארקסה (Barchessa) – מבנה דמוי אכסדרה, טיפוסי לווילות של ונטו, בו נהגו לאחסן את הזהב של אותם הימים: את גרגירי החיטה. מסביב נשתלו גני ירק ומטעים. קומת הקרקע שמשה כמעט תמיד לחדרי עבודה: מטבח, וחדרי הכביסה, למשל. הקומה הראשונה, המכונה באיטלקית "פיאנו נובילה" (piano nobile) שימשה למגורים ולאירוח. בקומה השלישית אוחסנה לעיתים קרובות התבואה. פלדיו שאב את ההשראה לווילות שתכנן מהאדריכלות הרומית והיוונית העתיקה (גם מהווילות וגם מהמקדשים), והעמודים המפוארים שנהג להציב בכניסה לרבים מהמבנים שתכנן הם דוגמה מובהקת לכך – העיצוב הקבוע כמעט בווילות של פלדיו כלל סטיו כניסה מעוטר בגמלון, ומספר זוגי של עמודים. עושרן ויופיין של הווילות של פלדיו הפך אותן לאחד הסמלים החשובים של מחוז ונטו, ואני ממליצה לכם לבקר בלפחות שתיים או שלוש מהן אם אתם מגיעים לאזור. באילו מהווילות כדאי לבקר?האפשרויות הן רבות! בואו נגלה את עשר הווילות המרכזיות של פלדיו: וילה אלמריקו קפרה, המכונה "לה רוטונדה" – Villa Almerico Capra (La Rotonda) וילת לה רוטונדה עוצבה ונבנתה על ידי פלדיו בשנת 1566 עבור איש הכנסייה יליד ויצ'נזה פאולו אלמריקו, וידועה בזכות סגנונה המלכותי. היא נבנתה בראש גבעה, ומתאפיינת בארבע חזיתות זהות לחלוטין, שכל אחת מהן מעוטרת בשישה עמודים מהסדר היוני. ההשראה הברורה לעיצוב המבנה הגיעה מהפנתיאון שברומא, ווילה אלמריקו עצמה שימשה כהשראה למאות מבנים שנבנו בעקבותיה (וביניהם גם ווילת מונטיצ'לו הידועה של תומס ג'פרסון). לאחר שמטפסים האורחים במעלה גרם מדרגות המרשים הם מגיעים לחדר המעוגל הנחשב ללב ליבה של הווילה, והוא שהעניק לה את שמה – הווילה "המעוגלת" (רוטונדה). מהחדר הזה, המעוטר בכיפה, ממשיכים האורחים לשאר החדרים. החלל המרכזי עוטר בפרסקאות רבים לאורך השנים. מאז שנת 1911 נמצאת וילה רוטונדה בבעלותה של משפחת ואלמאראנה (Valmarana), שהחליטה לפתוח אותה בפני הקהל הרחב בשנת 1986. הווילה פתוחה למבקרים בימי שישי עד ראשון, בין השעות 10:00-12:00 ו-15:00-18:00. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה "לה רוטונדה" בעלת ארבע החזיתות הזהות - Depositphotos וילה פוסקארי, המכונה "לה מאלקונטנטה" – "Villa Foscari, “La Malcontenta” משמעות המילה "מאלקונטנטה" באיטלקית היא "לא מרוצה", ויהיה מי שיחשוב ששמה של הווילה ניתן לה בעקבות איזה סיפור דרמטי או אגדה מפתיעה, אבל האמת פואטית קצת פחות... הווילה נקראה על שם העיירה שבה נבנתה, והוזמנה בידי שני אחים, ניקולו ואלוויזה פוסאקרי (Niccolo e Alvise Foscari). באותם הימים נהגו רוב הווילות לשלב בשטחן גם חוות, כאמור, אך האחים רצו משהו אחר והעדיפו לבנות נווה מדבר שליו, שאליו יוכלו להגיע בקלות בשיט מהלגונה של ונציה. את הקומה הראשונה עיטר בפרסקאות בטיסטה פרנקו (Battista Franco). בשנת 1566, זמן קצר לאחר השלמתה, ביקרו בווילה הצייר והיסטוריון האמנות ג'ורג'ו וזארי ובהמשך גם אנרי דה ולואה, שזמן קצר לאחר מכן הוכתר למלך צרפת (תחת השם אנרי השני). הווילה ידעה תקופות של פאר וגם, למרבה הצער, תקופות של הרס ונטישה. בשנת 1848 פלשו אליה החיילים האוסטריים (ואף פירקו חלקים מהמבנה). בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, בזכות עבודתן המאומצת של מספר אגודות שימור, שוקמה הווילה ונפתחה למבקרים. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי . וילה פיזאני (המכונה "לה נאציונלה") – Villa Pisani (La Nazionale) וילה פיזאני, הניצבת לגדות נהר הברנטה (Brenta), מכונה על ידי רבים מלכת הווילות של מחוז ונטו. הווילה ממוקמת בעיירה באניולו (Bagnolo), בין פדובה ל וונציה , ומשמשת כיום כמוזיאון לאומי ובו אוסף נרחב של ריהוט ויצירות אמנות מהמאות ה-18 וה-19. לעיתים קרובות נערכות בווילה תערוכות מתחלפות (בעיקר של אומנות מודרנית), המושכות בממוצע כ-150,000 מבקרים מידי שנה. בין האולמות המפוארים של הווילה פסעו לאורך השנים מלכים ודוג'י (שליטי ונציה), אצילים ואומנים. לא פחות מ-114 חדרים מרכיבים את הווילה, והמספר לא נבחר באופן אקראי. מאה וארבע עשר החדרים נבנו לכבודו של אלוויזה פיזאני, הדוג'ה המאה וארבעה עשר של ונציה. ידוע במיוחד הוא אולם האירועים הראשי, המעוטר בפרסקאות נפלאים של טייפולו. גן מטופח המקיף את הווילה, וכולל בתוכו גם מבוך מרשים. גני הווילה, שתוכננו בהשראת הגנים של ארמון ורסאי, זכו בפרס "הגנים היפים ביותר באיטליה" בשנת 2008. וילה פויאנה – Villa Pojana סיפורה של וילה פויאנה שונה מזה של שאר הווילות. משפחת פויאנה היתה ידועה ומחוברת היטב למוקדי הכוח בוונציה. כבר מימי הביניים הם בנו לעצמם מונטין כאנשי צבא, וכאשר שכרו בשנת 1549 את שירותיו של פלדיו, דאגו שהווילה המשפחתית תשקף את עברה הלוחמני של המשפחה (אף שבהמשך פנתה המשפחה לחקלאות). אב המשפחה, בוניפיציו פויאנה, ביקש מפלדיו שיתכנן מבנה חמור סבר, בסגנון כמעט צבאי. פלדיו הסכים, אך הרשה לעצמו לשלב אלמנטים נוספים לתוך העיצוב, וקיבל השראה מהמרחצאות הרומיים העתיקים שראה באחד מביקוריו ברומא והרשימו אותו מאד. כיום פתוחה הווילה למבקרים בין החודשים אפריל עד אוקטובר, בתיאום מראש בלבד. לפרטים ניתן לכתוב למייל: info@villapoiana.it וילה פויאנה – מימין החזית הקדמית, משמאל זו האחורית, הווילה הנוקשה ביותר שעיצב פלדיו. וילה בארבארו – Villa Barbaro לא פחות מ-4000 מבנים מוגדרים כ"ווילות היסטוריות" במחוז ונטו. זהו מספר מדהים, ללא ספק, ובין הווילות המעניינות ביותר אפשר למנות את וילה בארבארו שבעיירה מאזר (Maser), בפרובינציית וינצ'נזה. הווילה נבנתה עבור שגריר ונציה, מרקאנטוניו בארבארו, ונחשבת לאחת מנקודות השיא המקצועיות גם בקריירה של פלדיו וגם בקריירה של הצייר פאולו קאליארי (Paolo Caliari, הידוע יותר בשם "איל ורונזה"), שעיטר אותה בעבודותיו. בני הזוג בארברו רצו וילה שבה יוכלו לטפח את אחת התשוקות הגדולות שלהם – ייצור יין – לשתול יקבים ולבנות מרתף יינות מפואר במיוחד. משאלתם הוגשמה, ומרתף היינות מתפקד למעשה עד היום! העיצוב במקום הוא קלאסי ופונקציונלי, וקירות רבים עוטרו בציורי קיר בסגנון טרומפ לויל, היוצרים אשליות אופטיות מקסימות שנראות אמיתיות לגמרי. החזית עוצבה בסגנון פלדיאני טיפוסי, מושפעת ממקדשים יוונים עתיקים, וכוללת עמודי ענק בסדר יוני, התומכים בגמלון. חלק מהביקור בווילה כולל גם עצירה בטמפייטו (tempietto), כלומר הכנסייה שנבנתה במקום, ובמוזיאון הכרכרות היפה. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . מצד ימין ניתן לראות את הטמפייטו, הכנסייה שנבנתה במקום דוגמה לחלק מהפרסקאות הנפלאים של איל ורונזה בווילה בארבארו - מאזר - Public domain וילה קורנארו – Villa Cornaro בעירה פיומבינו דזה (Piombino Dese) ניצבת וילה קורנארו, שפלדיו בנה עבור ג'ורג'ו קורנארו בשנת 1552. כאן, אולי יותר מכל מקום אחר, אפשר לראות את הבגרות האומנותית שאליה הגיע האדריכל ואת האופן שבו שילב את שאיפותיו העיצוביות עם צרכיו של בעל הבית במבנה המהווה מצד אחד מפגן כוח ופאר, ומצד שני משמש כמרכז חקלאי. זוהי אחת הווילות ה"זריזות" ביותר שבנה פלדיו – בנייתה הושלמה תוך שנתיים בלבד! הפרקסאות המעטרים את הקירות הם פרי עבודתו של מתיה בורטולוני (Mattia Bortoloni), ופסליהם של אבות המשפחה, המפארים את נישות הסלון רחב הידיים, הם מעשה ידיו של קמילו מריאני (Camillo Mariani). הווילה סגורה כרגע למבקרים, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה קורנארו מימין החזית הקידמית של הווילה ומשמאל החזית האחורית - Hans A. Rosbach וילה אמו – Villa Emo מבחינות רבות מזכירה וילה אמו בסגנונה את וילה בארבארו, והדבר לא מפתיע לאור העובדה שפלדיו הפך לאדריכל הבית של אצולת ונטו, והכתובת הקבועה אליה פנתה כל משפחה עשירה שרצתה בית מרשים בכפר. הווילה הוזמנה על ידי לאונרדו אמו בשנת 1558. אל הווילה מוביל שביל ארוך ומרוצף באבנים מרובעות, והחלל החיצוני חף מקישוטים נוספים. פנים הווילה, לעומת זאת, מעוטר בעושר רב, ואת הקירות מפארים פרסקאות שצייר ג'ובאני בטיסטה זלוטי (Giovanni Battista Zelotti). שרטוטים של הווילה מופיעים בספרו של פלדיו ("ארבעת הספרים על אודות האדריכלות"), ותואמים כמעט לחלוטין את המבנה עצמו. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי . וילה סרגו – Villa Serego גם בוורונה תוכלו למצוא וילה פרי תכנונו של פלדיו. וילה סרגו ממוקמת בפרבר בשם סנטה סופיה אה פדמונטה (Santa Sofia a Pedemonte), בין גבעות ואלפוליצ'לה , אחד מאזורי היין המפורסמים בצפון איטליה. הווילה הוזמנה על ידי מרקאנטוניו סרגו (Marcantonio Serego), שרצה לחדש באופן דרסטי את האחוזה שירש מאביו. אין ברשותנו מידע רב אודות הווילה, אך מה שכן ידוע הוא שבהשוואה לפרוייקט המקורי שתכנן פלדיו, רק חלק קטן יחסית מהווילה נבנה בפועל, וכנראה שהיה זה מותו של הבעלים שהוביל לעצירת העבודות. לווילה ישנם כמה מאפיינים יחודיים לה, כמו למשל השימוש באבן על מנת לבנות את העמודים היוניים העצומים, המעניקים למבנה כולו עוצמה וכוח שקשה למצוא בווילות אחרות שתכנן פלדיו. כיום משמשת הווילה כמטה של יקב, וניתן להתרשם מהחלל החיצוני בלבד. למרות זאת, אם אתם באזור שווה לעצור לביקור – השילוב בין עבודתו של פלדיו לגפנים המקיפות את המבנה הוא מרשים במיוחד. וילה ואלמראנה ברסאן – Villa Valmarana Bressan הווילה תוכננה על ידי פלדיו בשנת 1542 עבור בני הדודים ג'וזפה אנטוניו ולמאראנה בעיירה ויגארדולו (Vigardolo), קילומטרים ספורים מוינצ'נזה, ונחשבת לאחד המבנים הראשונים שפלדיו תכנן באופן עצמאי לגמרי (כפי שאפשר לראות גם מכמות השרטוטים המוקדשים לווילה הזאת בספריו). מעניין לראות, דווקא בשל מספרם הרב של השרטוטים, שהתוצאה בפועל איננה תואמת את התוכניות, ואף שזוהי הווילה הראשונה המעוצבת בסגנון "פלדיו טיפוסי", כנראה שבמהלך תהליך הבנייה התרחשו אירועים שהכריחו את האדריכל לשנות את תוכניותיו. הווילה תוכננה כך שתורכב משתי דירות זהות – אחת לכל בן דוד – המחוברות ביניהן בחלל משותף. את האכסדרה מעטרים ציורי טרומפ לויל של 12 קיסרים רומאיים, כל אחד ב"נישה" מאויירת משל עצמו. הביקור בווילה אפשרי בתיאום מראש בלבד, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה ואלמראנה ברסאן - Hans A. Rosbach וילה באדואר (לה בדוארה) – Villa Badoer (la Badoera) הווילה ממוקמת בעיירה פרטה פולזינה (Fratta Polesine) ונבנתה סביב שנת 1555 עבור פרנצ'סקו באדוארו (Francesco Badoero), שנחשב למומחה הגדול ביותר של תקופתו לעבודתו של פלדיו, כך שההתאמה בין השניים היתה מושלמת. באדוארו התחתן נישואי נוחות עם אישה בשם לוצ'ילה לורדאן (Lucilla Loredan ), וקיבל לרשותו בעקבות הנישואין את השטח שעליו הוקמה הווילה. כמו אצילים רבים באותה התקופה, הוא החליט להקים במקום חווה חקלאית. המאפיין הבולט ביותר של הווילה הזאת, בשונה מהאחרות, הוא גרם המדרגות המרשים והארוך במיוחד המוביל לכניסה. חזית הווילה בנויה בסגנון פלדיאני טיפוסי, עם עמודים מסדר יוני המחזיקים מעליהם גמלון, שבתוכו קבוע סמל המשפחות (סמל שחוזר על עצמו בשלל פינות ועיטרים ברחבי הווילה). הווילה היתה אמורה לשמש כמשכנו של האדון בחווה החקלאית, והבחירה לבנות אותו על גבי הריסותיו של מבצר מימי הביניים לא היתה מקרית. אחד מהמבנים המשניים, ששימש לאחסנת תבואה, הוסב בשנת 2009 לשמש כמוזיאון ארכיאולוגי. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .

וילה ואלמרנה בעיר ויצ׳נזה נבנתה בסוף המאה ה-17. היא מכונה גם Ai Nani, ״אצל הגמדים״, בגלל 17 פסלי גמדים בסגנון גותי המתנוססים על החומה המקיפה אותה הגמדים הם חלק מסיפור אגדה אודות נסיכה גמדה אשר אביה כלא אותה בטירה והקיף אותה במשרתים גמדים כמוה כדי להסתיר ממנה את חריגותה. יום אחד נקלע אל גן הטירה נסיך יפה תואר. ליבה של הנסיכה יצא אליו, אך היא עמדה מיד על ההבדלים בינהם והניחה שהוא לעולם לא ישיב לה אהבה. לכן קפצה מראש מגדל אל מותה. המשרתים שהיו אמונים על שמירת שלומה, הפכו מרוב צער לפסלי אבן. הוילה קטנה באופן יחסי לוילות אחרות שנבנו בסביבתה ובתקופתה. חדרי קבלת הפנים, ׳הסלון׳ קטנים למדי. מתחם הוילה בנוי משלושה חלקים נפרדים. ״בניין ראשי״, בו נמצאים חדרי קבלת הפנים, ״בית אורחים״, ו-״האורוות״ (בניין האורוות שופץ במהלך השנים ושימש כסטודיו לאדריכל בן המאה ה-20 קארלו סקראפה משנת 1972 ועד מותו) הבניין הראשי נבנה ראשון. ב 1669. עבור המשפטן ג׳יאנמריה ברטולו. לאחר מכן הוילה נמכרה לג׳יוסטינו ואלמרנה אשר הוסיף לה את ב- 1720 את ״בית האורחים״ בעזרתו של הארכיטקט Francesco Muttoni. חשיבותה הגדולה של הוילה היא באפרקסאות שצייר על קירותיה גדול הציירים הונציאנים של התקופה, ג׳יאמבטיסטה טייפולו , ביחד עם בנו ג׳יאנדומניקו. טייפולו ובנו שבו זמן קצר לפני שהוזמנה מהם סדרת האפרסקאות מן העיר Würzburger בגרמניה שם עיטרו תקרה בארמונו החדש (הריזידנס) של השליט המקומי. פרוייקט עצום ומרהיב זה קנה שם דבר לעבודתם בעולם האמנות באירופה באותה התקופה. (1753) ועל כן ג׳יוסטינו ואלמרנה הזמין אותם לבוא ולעטר בציוריהם גם את הוילה שלו. ב -1757 הם באו לויצ׳נזה ובמהלך ארבעה חודשים יצרו שני מחזורי אפרסקאות מרהיבים הנחשבים כעת לאחת מפסגות הציור של המאה ה-18 ובה בשעה לאחד משיאי יצרתם של האב ובנו. בנוסף לאפרסקאות ישנם בוילה תבליטים מרהיבים ופסלים אשר על יצירתם אחראי Gerolmo Mengozzi Colonna, אמן יליד פררה אשר עבד עם טייפולו במשך ארבעים שנה. מחזורי האפרסקאות את האפרסקאות שבבית המרכזי צייר טייפולו ואת אלו שבאגף האורחים צייר בנו. (לבד מחדר אחד, הנקרא חדר ״האלים באולימפוס״ אשר גם הוא צוייר על ידי האב) על פי סגנונות הציור השונים והנושאים שבחרו, אפשר לראות בבירור שלשניים היו מקורות השראה שונים בתכלית זה מזה. הנושאים של טייפולו הם תמיד נשגבים, שמיימים, הוא מושפע מן הספרות ומן המיתולוגיה ונמשך לתאטרון. בנו לעומת זאת מבקש לתאר את הטבעי והפשוט, הוא מצייר את חייהם של האנשים סביבו ואת הטבע המקיף אותו. כאשר מבחינים בשוני בין הסגנונות בחדרים בהם עבדו האב ובנו יחד, אפשר לדמות מין מאבק זעיר המתרחש על פני קירות הוילה בינהם. מחזורי האפרסקאות של טייפולו בבית המרכזי במדרגות העולות מן הגן מובילות אל אולם מבואה ארוך. המבואה מוליכה אל כל ארבעת החדרים אשר משני צידיה. הקומה כולה נקראת״הפיאנו נובילה״ קומת האצילים בתרגום מילולי מאיטלקית. זוהי היא הקומה היצוגית שבה מקבלים אורחים. חדרי השינה נמצאים בקומה העליונה. נושאי האפרסקאות בבית המרכזי נלקחו מן היצירות הספרותיות הקאנוניות של תרבות המערב, כפי שנתפסו בתחילת המאה ה- 18. ראשית כל ״אפגניה באאוליס״ לאורפידס. לאחר מכן״האיליאדה״ להומרוס, ״האינאדה״ לוירגיליוס, ״אורלנדו המטורף״ ללודביקו אריאוסטו, שהוא אפוס איטלקי מתקופת הרנסס המספר על מסעות הצלב, אבירים, שיקויים, וקוסמות. ואחרון -״ירושלים המשוחררת״ לטורקוואטו טאסו, משורר איטלקי שווה בחשיבותו לדנטה ופטררקה. אפוס על שחרור ירושלים העוסק במסע הצלב הראשון, אולם הפך ליצירה פופלארית והיה ידוע גם מעבר למעגל האינטלקטואלי של התקופה, במהלך המאות ה-16 ה- 17 וה- 18, על שום ההתמקדות בחייהם האישים והרומנטיים של אבירי מסע הצלב. המבואה על קירות המבואה מתוארת סצנה מתוך המחזה ״איפגניה באאוליס״ לאוריפידס, מחזה יווני שנכתב בשנת 410 לפנה״ס. על מזבח שוכבת אפגניה בתם של אגממון ולימנטרה, מעליה אוחז בסכין ומתכונן להעלותה קורבן, עומד הנביא. הם מוקפים קהל אשר מבט מדוקדק בהם יגלה כי כולם מפנים את מבטם אל נקודה בצידו השמאלי של החדר, שם, בטכניקה ציורית היוצרת אשלית תלת מימד, מרחפת על גבי ענן בלווית שני מלאכים צביה פעוטה שנועדה לשמש קרבן במקום איפגניה. את הצביה שלחה האלה ארטמיס אלת הציד והירח. אם נביט למעלה אל התקרה נראה אותה מוקפת מלאכים. אגממון אביה של איפגניה ביקש להפליג עם צי ספינותיו אל עבר טרויה על מנת להשתתף במלחמה. אך האלה ארטמיס עצרה את הרוח ובכך עיכבה את אוניותיו בנמל וסיכלה את תוכניותיו. הנביא יעץ לאגממון להקריב את בתו לארטמיס כדי להפיס את כעסה. הבת הסכימה לשמש כקרבן. הציור מתאר את הרגע המדוייק של ההצלה והפיוס. אפשר להסתכל על דגלי הספינות מאחור ולראות שרוח מנשבת בהם. מבט נוסף אל צידה השני של התקרה יגלה את איאלואס אל הרוחות הנושף מפיו רוח על פני הים, רוח זו היא שגורמת לדגלים להתנפנף. הבת ניצלה, האלה מפוייסת, הרוח שבה לנשב והצי יוכל להפליג אל המלחמה. את אגממנון עצמו אנו רואים בצד ימין רכון ראש, עטוף בגלימה אדומה המכסה את פניו, איננו מסוגל להתבונן באסונה של בתו ומחמיץ גם את הצלתה. סלון האיליאדה על הקיר השני מצויירת שתי סצנות נוספות, באחת מהן, מכינים את כלי המלחמה לקראת היציאה לטרויה. ובשניה נראה אדם המביט אל המזבח בפנים מכורמות. יתכן וזהו הפטרון ובעל הבית, Giustino Valmarana. לצידו כלב הנפרד בצער מאדונו. (אולי יוליסס) מעל הדלת, במונו כרום, מתוארים ארבעת הנהרות החשובים ביותר באיטליה. אליהם יושבים על מוצאם. בריסדיה המשרתת של אכילס נלקחת בכוח ונמסרת לאגממנון כדי שיחזיקה בה בשבי כפקדון. אכילס הזועם מזנק לעבר אגממנון אך מינרווה אלת המלחמה והחכמה מופיע מן השמיים ואוחזת אותו בשערותיו. תפקידה בסיפור, על פי מסורת התאטרון היווני העתיק, הוא ה׳דאוס אקס מכינה׳, בלטינית: האל במקום המכונה, כלומר, המכשיר או הכלי אשר מניע את העלילה וגורם לאירועים שבסיפור להתגלגל קדימה. אכילס האבל מבקש נחמה אצל אמו טטיס אלת הים. ציור הנוף שבקיר האחרון באולם זה מיוחס לבנו של טייפולו, ג׳יאנדומינקו. על התקרה מצויירת מינרווה. מחזור האפרסקאות בחדר ״האיליאדה״ הוא בעל אופי תאטרלי מובהק, המודגש על ידי אופן בניית הקומפוזיציה. כל אפרסקו ובו דמויות המתארות ארוע, מוקף באלמנטים ארכיטקטונים (מצויירים) המעוצבים כקדמת במה. לרקע הוענק מימד של עומק במה מעוטר בתפאורה. התמונה האחרונה של אכילס ישוב בין שני עמודי שיש מצויירים, אשר מעבר להם נראה הים ממנו מגיחה טטיס אמו כדי לנחם אותו, חותמת את המבע התאטרלי של החדר כולו. גם כאן האמן מבקש לערב את הצופים בהתרחשות. ״השחקנים״ מתעלמים מקיומו אך הוא נוכח כצופה בלב האירועים עצמם. טייפולו בקש למלט את התודעה מן הפרוזאי ומהראלי, אל המחשבה העמוקה, השקיעה בעומק ההרהור. כאלו השורים על אדם כשהוא צופה במחזה או קורא בספר. טייפולו מקיף את הצופה באירועים המיתים הלובשים גוף וצורה ועל ידי טכניקת הציור שלו בורא אווירה איטית, בעלת פני שטח רחבים, משתרעים, אשר מסרבים לצמצום הנדרש על מנת לאזן בין חזון חלומי לחוויה קונקרטית. בין שני החלונות הפונים אל הדרך הראשית, צוייר אפרסקו המתאר את קופידון/ארוס בתעופה. הוא אוחז בידייו אשפה טעונה בחיצים רבי רושם מפני שביכולתם להפר את הסדר. מתחתיו באופן צורם שאיננו משתלב בסגנון הכללי של החדר מצוייר נוף מקומי ובו שני איכרים לבושים במלבושי התקופה שבה צוייר האפרסקו. דמותו של קופידון היא מעשה ידיו של טייפולו האב ואילו הנוף הכפרי צוייר על ידי בנו, ג׳יאנדומניקו. התמונה חסרת איזון וחריגה לאווירה האפית הכללית שבחדר. סלון אורלנדו הזועם - Orlando Furioso כאמור אפוס איטלקי מתקופת הרנסס שנכתב על ידי המשורר לודביקו אריאוסטו. אחת הפואמות הארוכות ביותר בספרות האירופאית. העלילה מתרחשת על רקע מלחמות הנוצרים במוסלמים במהלך מסעות הצלב. אך המוקד הינו עלילות המשנה - סיפורי האהבה, הכשפים וההרפתאקות של האבירים השונים. האפוס נקרא ״אורלנדו הזועם״ בגלל הסיפור על אהבתו החד צדדית של אורלנדו לנסיכה המוסלמית אנג׳ליקה. אהבה נכזבת שגורמת לו להשתגע. החדר שהקדיש טייפולו ל״אורלנדו הזועם״ פונה אל הצפון ועל כן אינו מואר באור ישיר. הציורים נראים כמו הגדלה של קנווסים הממוסגרים במסגרות עץ מסיביות בסגנון רוקוקו טהור, כלומר, עבור בני התקופה, סגנון עכשוי. כבר מן הציור הראשון המתאר את אנג׳ליקה הקשורה לסלע, ברור שגם כאן דמות נשית היא דמות המפתח המובילה את האירועים המתוארים.אנג׳ליקה נקשרת לסלע על ידי פירטים במטרה שלוויתן יטרוף אותה. האביר רוג׳רו רכוב על היפוגרף (יצור מיתולוגי אשר ראשו וכנפיו הם כאלו של נשר ואילו חלק גופו האחורי כשל סוס) מגיע לשחררה. בהמשך פוגשת אנג׳ליקה את החייל הפצוע מדורו - Modoro, ומטפלת בפצעיו. הם מתאהבים ונאלצים לתת לזוג האיכרים שנתן להם מחסה בביתם, את הטבעת שנתן אורלנדו לאנג׳ליקה כנדר והוכחה לאהבתו. את האיכרים באפרסקו צייר ג׳יאנדומניקו בנו של טייפולו. על הקיר האחרון ציור של אנג׳ליקה חורטת את שמו של מודורו על עץ בעוד הוא מביט בה בעיניים מלאות אהבה. על התקרה מצויר קופידון שעיניו מכוסות, נוהג בכרכרת עננים רתומה ברישול לכרובים נוספים סמל לתשוקת ההתאהבות המעוורת את האדם. האווירה בחדר היא אווירה הרואית פסטורלית, ונדמה שהיא ניזונה מאידיאליזציה חריפה של האינטימיות. בד בבד היא מסייעת לדיוק המהלך הפואטי אותו מוביל האמן באופן עקבי, חדר אחר חדר, של הז׳אנרים העיקרים בספרות מאז העת העתיקה. חדר ״אורלנדו הזועם״ מוביל בחזרה אל המבואה ומשם נכנסים אל סלון ה״אינאדה״ סלון האינאדה פואמה אפית רומית מאת וירגליוס. שניים עשר כרכים המתארים את הרפתקאותיו של אינאיס. נכתבה בימי השלום שהשכין אוגוסטוס לאחר שנרצח יוליוס קיסר. האינאדה נכתבה על מנת לברוא גיבור לאומי שמוצאו אלוהי למחצה ואנושי למחצה ובכך לפאר את הקיסרות. אינאיס הוא טרוייני אשר לאחר המלחמה עם יון יוצא למסע ארוך אשר יוביל אותו בסופו של דבר ללציוס שבאיטליה שם יקים את העיר רומא ויהווה ראשית לרומאים. גם בחדר זה גיבורת האפרסקאות היא אשה. דיידו. מלכת קרתגו. וגם מהלך חייה כחייהן של הגיבורות בחדרים האחרים, יופרע ויכוון על ידי התערבותם של האלים. האפרסקאות בחדר האינאדה מתארים, את הגעתו של איניאיס לחופי קרתגו ביחד עם משרת ובנו שם נגלת לו אמו, אלת האהבה, ונוס. ונוס חורשת המזימות, הופכת את נכדה לבנה בכורה, ארוס. כאשר מציג אינאס את עצמו בפני מלכת האי דיידו גורם לה ארוס להתאהב באינאס אהבה נואשת. זוהי מזימה של ונוס המנסה לעכב את איניאס בקרתגו, אולם גורלו של איניאס הוא להניח את היסודות להקמת רומא ועל כן במצוות מרקוריוס הוא מותיר מאחוריו את דיידו שבורת לב ומפליג מקרתגו. דיידו שאינה יכולה לשאת את אבדנו מתאבדת. טייפלו הקדיש את הקיר הגדול בחדר לפגישה בין דיידו לאינאיס מלווה בבנו אשר כנפי ארוס שלו גלויות רק לעיני הצופים באפרסקו וחבויות מפני האנשים הנוספים המצויירים בה. בפגישה זו ארוס גורם לדיידו להתאהב באינאיס. בעיניה של דיידו ניתן לראות את ניצני האהבה כמו גם את הצל הטרגי שמרחף על עתידה. התאבדותה של דיידו מסמנת שיבוש חמור העתיד לבוא על רומא ועל קרתגו. זוהי מעין פרשנות משנית או קריאה נוספת שהאפרסקו מעניק לאיניאדה, מעין פרשנות מזוקקת ומרוכזת של הסיפור. על קיר אחר מתוארת פגישת ונוס ובנה אינאיס עם ההגעה לחוף קרתגו. הציור במונוכרום מתאר את ונוס במערתו של בעלה וולקאנו, מלווה בבנם ארוס בבואה לבקש ממנו שיכין כלי מלחמה בלתי נראים עבור בנה אינאיס, שנולד לה מיחסים עם בן תמותה פשוט. האפרסקו שצוייר על התקרה נהרס בהפצצה במלחמת העולם השניה ועל כן החדר הזה חסר את ״הנימה המסכמת״ שמעניקה נוכחותם של האלים בציורי התקרות, כדי להדגיש את מעורבותם בגורלם של בני האדם. סלון ה״אינאדה״ מוביל לסלון האחרון המוקדש לאפוס בשם ״ירושלים המשוחררת״ סלון ״ירושלים המשוחררת״ ״ירושלים המשוחררת״ (1581) הוא אפוס שנכתב במאה ה- 16 על ידי טורקאווטו טאסו Torquato Tasso, (1544-1595) הספרות בתקופת הרנסנס התענינה מאוד במציאות פנטסטית שקוסמים, מכשפות, ושיקויים לקחו בה חלק. כל זאת סופר לעיתים קרובות על רקע מסעות הצלב לירושלים. באפוס ״ירושלים המשוחררת״. טייפולו מבין לעומק את המעשה הספרותי של טאסו. בעזרת מכחולו הוא משרטט הלכה למעשה את המאפיינים של הפואמה האלגית שהינה במידה רבה סנטימנטלית אך בה בשעה בעלת מרכיב חיוני של סיפור מוסר המעניק לה מימד שכלתני. רינאלדו, צלבן וחייל, נעצר בדרכו על ידי קוסמת בשם ארמידה. ארמידה הגנה על המוסלמים וניסתה לעכב את הצבאות הנוצרים. בעזרת קולה המכשף שרה לרינאלדו שיר שהרדים אותו ואפשר לה לחטוף אותו. ראשית היא לוקחת אותו למבצר ואז נושאת אותו בתוך כרכרה אל ״האיים ברי המזל״, איים ירוקים שופעי פריחה, המבטיחים תענוגות. בעזרת מראה מכושפת היא שולטת בו והוא מוותר על שאיפות הלחימה שלו ומבכר להשאר בחברתה. גופרדו די בוליונה, מפקד בצבא הנוצרי, שולח את חייליו לחפש את רינאלדו. הם מוצאים אותו ומציגים בפניו מגן. מתנתו של הקוסם מאסקלונה. רונאלדו מביט בהשתקפותו בתוך המגן והמגן מציג לפניו את כל השתלשלות העניניים כפי שקרתה. מעשיה של ארמידה מתגלים לפניו. רינאלדו חש בושה ומחליט לגבור על הכישוף ולשוב להיות לוחם וצלבן. הציור מוצג בצבעים חיים, הבעות הפנים עזות ומחוות הגוף רבות משמעות. טייפולו מתאר את רגע הפרדה בין רונאלדו לארמידה, זו עדין מנסה להפעיל עליו את השפעתה כשהיא מציגה את כל חושניותה אך רונאלדו כבר נשלט על ידי ההגיון. ארמידה מוצגת בתוך קומפוזיציה ״שבורה לחלקים״ הנוף שבאחורי התמונה מופרד ונמצא בעומק במרחק. בלתי מושג, כמו רגשות החיבה העדינים והפרטיים ביותר. טייפולו מצייר את האור באופן היוצר אווירה חושנית מועדנת שבמעודנות. אשר הדגש בה הוא על אינטימיות שבמבט יותר מאשר על אינטימיות גופנית. על התקרה מצויירת אלגוריה בה מנצח המוסר את החטא, האור את החושך והטוב את הרע. הצבעים בחדר יוצרים רושם כאילו הם מתמוססים ומעניקים לאפרסקו אווירת חולשה ורגשנות שנדמה שנעשתה בעצה אחת עם הטבע המקיף אותה הנשקף מן החלונות הפונים מערבה. האפרסקאות בשיאם בשעת השקיעה ובעונת הסתיו. נראה בבירור כי המוטיב החוזר בציורי טייפולו בבית הראשי עוסק בקורבן ובויתור כאחד מערכי האנושיות. איפגניה מקבלת על עצמה לשמש קורבן עבור טובתם של האכאים. בריסידה שפחתו של אכילס ואהובתו, נלקחת ממנו שלא ברצונה והוא אינו יכול להשיבה. ​ אורלנדו מקריב את אהבתו לאנג׳ליקה אך משתגע מעצמת הכאב. אנג׳ליקה בוחרת במדורו. ארמידה ננטשת על ידי רינאלדו כאשר הוא שב לחושיו ומחליט לעזוב האיים הירוקים על תענוגותיהם. ללודביקו ואלמרנה בעל הוילה היה חזון ברור כאשר הזמין את הציורים מטייפולו, שני הגברים המשכילים בחרו בעצה אחת את הנושאים הספרותיים והמיתולוגיים. האפרקסאות על התקרות בכל חדר, כמו מסכמים את הרעיונות שמאחורי הסיפורים. אלו הן אלגוריות שנושאן הוא ההתערבות האלוהי בגורל האנושי. מחזורי האפרסקאות בבנין האורחים - עבודתו של טייפולו הבן אגף האורחים צוייר כמעט כולו על ידי גי׳אנדומניקו טייפולו, בנו של הצייר הידוע וצייר בעצמו (חוץ מחדר אחד, ׳האלים באולימפוס׳ אשר גם הוא צוייר על ידי האב) האפרסקאות של הבן הן עדות לנטישתו את מורשת אביו. כלומר התעלמות מן הנושאים הקלאסיים והמיתיים לטובת התבוננות בחיים האמתיים ובטבע. טייפולו הבן העדיף לצייר את מה שראה. את סביבתו הטבעית. החדר הסיני האפרסקאות בחדר זה הם מפגן ראווה של התרבות הסינית כפי שמבין אותה טייפולו הבן. ברפובליקה הונציאנית כל שהיה ידוע על סין נשאב מן האופרה ״טורנדוט״ של קרלו גוצי ומן הסחורות שהגיעו אל ונציה בדרך הים משם. בציור מתוארת סגידה לאלת הירח ורכישת תבלינים ובגדים יקרי ערך. כל אלה אינם אלה תירוצים על מנת להציג בפני הצופה את המסחר המשגשג עם סין. הצייר שמעולם לא ביקר בסין תאר לעצמו את מראה לאחר שצפה באופרה וקרא ספרים בנושא. הוא דמיין חיות משונות, חרקי ענק, ירקות ופירות שצורתם אקזוטית וזרה. אולי בשל כך מתקיימת מעין נקודה עיוורת בציור. הסצנות המוצגות על הקיר חסרות רקע ממשי. מאחורי הדמויות כמעט לא מופיע נוף, או בנינים, ומה שכן מצוייר מודגש בקושי. רוב הרקע לבן. ג׳יאנדומניקו השתמש כאביו בטכניקה של יציאה מגבולות המסגרת המצויירת של האפרסקו, כדי ליצור אשליה תלת מימדית, באולם הסיני הוא עושה זאת בעזרת ענפיו של עץ. חדר האיכרים בחדר זה ג׳יאנדומניקו משנה לחלוטין את מוקד העניין שלו. הוא מתאר את חיי האיכרים בונטו מחוז הולדתו. על קיר אחד מתואר בציור יום שמש אביך (אופייני עד היום לקיץ הונציאני) אשר מטשטש את צבען של צמרות העצים. על כר דשא סביב שולחן סועדת משפחת איכרים ארוחה פשוטה. אפשר לראות על המפה הלבנה צלחת גדולה של פולנטה. (מאכל אופייני לאזור עד ימים אלה) איכר אוכל בעודו מחזיק את בנו בזרועתיו, אשתו אוכלת כאשר צלחתה מונחת על בטנה ההרה. על קיר נוסף איכרים שרועים תחת עץ עם כלי העבודה שלהם. הגברים מדברים בינהם או נחים. אישה אחת משחילה חוט בפלך טוויה. על הקיר שליד שתי נשים וילדה הולכות לשוק. הן לבושות בבגדיהן הטובים ואינן נועלות נעלי עבודה (כפי שאפשר לראות בציור הקודם) אלא נעלי עקב. בנוסף הן חובשות כובעים. בחלק האחר של אותו הקיר, אשה זקנה נחה בצילו של עץ. היא בדרכה לעיר למכור ביצים. בעודה נחה היא אוחזת במחרוזת התפילה ומשננת את תפילותיה. על הקיר ממול צייר ג׳יאנדומניקו תמונת נוף טיפוסית נפלאה. חדר הטיול - החדר הגוטי בחדר זה מתוארים האצילים בני החברה הגבוהה הגרים בכפר. הם האדונים במערך הכוחות הפאודלי של התקופה. עבודת האיכרים מהחדר הקודם, מאפשרת את חיי המותרות שלהם. האובייקטים הארכיטקטונים מצויירים בסגנון גוטי, וממסגרים גבירות הלבושות בבגדים מרהיבים, מטיילות עם מאהביהן, דעתן מוסחת בברור, על פניהן מבע משועמם, נראה שהפרטים הקטנים מהם מורכבים החיים אינם מעניינים אותם. טיולי האצילים מתוארים גם בנופים חורפיים וגם בנופים קייצים. חדר האלים באולימפוס כאן ניכר שוב כי היד המציירת היא זו של ג׳אנבטיסה טייפולו, טייפולו האב. הנושאים הם אותם נושאים מיתולוגים המזוהים איתו. הוא מחזיר את המתבוננים אל הנשגב. על קיר אחד יופיטר יושב על ענן כעל כסא מלכות. בידו האחת ברק ובאחרת שרביט. לרגליו נשר חי. חדר הקרנבל של ונציה גרם מדרגות משיש ירוק מצוייר על הקיר, מקיף את החדר ויוצר אשליה לפיה ניתן לעלות בהן אל קומה נוספת. משרת שחור יורד במדרגות על מנת להגיש משקה שוקולד חם. מבקרי האמנות משייכים גם הציור הזה לטייפולו האב. על שלושת הקירות האחרים סצנות מן הקרנבל של ונציה מצויירות על ידי בנו. קולומבינה ופנטלונה רוקדים (דמויות מהקומדיה דל ארטה), ׳השרלטן׳. ניכרת חשיבות שהצייר נותן להופעת פרטים קטנים. פרטים אלו מצויירים ביד קלה ובוטחת. גרם המדרגות מצויר על הקירות ומהטל לרגע בצופים הטועים לחשוב שהוא אמיתי התחושה האוחזת במבקרים עם סיום הסיור בין החדרים המעוטרים בחן כה רב, בסגנון המובהק של הרוקוקו היא לעיתים מבלבלת. יש מי שמוצאים אותו מופרז ביופיו, מלאכותי, ואף רעשני. היטיב לתארו, על יתרונותיו וחסרונות, העיתונאי האיטלקי גויידו פיובנה בן העיר ויצ׳נזה, בספרו "la metafisica dei sensi” ״סגנון הציור של המאה ה- 18 בא למלוא ביטויו דווקא כאשר הוא מוצג הרחק מן כנסיות והארמונות הגדולים. על אף האווירה האריסקטוקרטית האופפת אותו הוא במיטבו דווקא כאשר הוא עוסק בהלך הרוח של הבורגנות. בורגנות זו שטעמה האומנותי מוצג בחדריה שלה, כהזמנה למנוסה, כמכשיר לכיונון חלומות, כאוביקט המסייע לצריכה עד כילוי מיידי של הרגשות שבלב״

עשור של שינויים במדינה שמתעבת שינויים, איטליה ששורשיה נטועים עמוק בעבר מתייחסת לשינוים כאל מאורע דרמטי ולא רצוי. ובכל זאת גם איטליה משתנה, הרבה שינויים נרשמו בעשור האחרון, לפניכם סיכום עשור קצר: השפים העולים, הטרנדים באופנה ובעיצוב, קצת על ספרות, נדל"ן, תקשורת, איכות הסביבה, וגם משבר הגירה אחד. אוכל אופנה הגירה עיצוב נדל״ן איכות הסביבה תקשורת ספרות אוכל בעשור האחרון במסגרת מגמה עולמית שמכתיבות תרבות הראליטי והרשתות החברתיות, פרצו לתודעת הציבור שפים איטלקים שהפכו לכוכבי מדיה באיטליה ובעולם. מאסימו בוטורה השף בעל המסעדה הנחשבת לטובה בעולם, לפחות בשנתיים האחרונות (3 כוכבי מישלן), " אוסטריה פרנצ'סקנה " הוא מאסימו בוטורה מהעיר מודנה שבמחוז אמילייה רומאניה. ​ בוטורה הפך לשף סלבריטי בזכות כשרונו ויכולותיו היצירתיות על זה אין עוררין, בסדרת "שולחן השף" (נטפליקס) מספר בוטורה איך בתחילת דרכה של המסעדה הגיש מנות כמו הטורטליני בברודו הנשענות על מסורת עתיקה במודנה אך השינויים שהעביר אותן גרמו לחרם של תושבי המקום על המסעדה והיא נותרה ריקה. עד ש... כמו באגדות, יום אחד עבר שם מבקר מסעדות מאחד העיתונים החשובים באיטליה, סופת גשם וערפל אילצה אותו לעצור במודנה בדרכו למילאנו, הוא אכל במסעדה, כתב ביקורת מהללת בעיתון, וכל השאר היסטוריה. ​ בוטורה עשה לו שם עולמי. כדי לאכול אצלו תאלצו להמתין בתור לפחות חצי שנה, תמורת 500 אירו לסועד תאכלו טוב יותר ממלכים, המנות יהיו מדויקות בטעמיהן ויצירתיות. בוטורה אמר על עצמו בצחוק פעם "בדם שלי זורם חומץ בלסמי והשרירים שלי עשויים מפרמיג'אנו", בעזרת הכריזמה בה ניחן מקדם בוטורה את תדמית האוכל האיטלקי בצורה מקסימה, הוא פרסם ספר על חשיבותו של הלחם, יזם פרויקט של הקמת אולמות אכילה לנזקקים בהם מגישים אוכל שמבשבלים טובי השפים בעולם. קרלו קראקו עוד שף מוביל הוא קרלו קראקו, במקור מישוב קטן ליד העיר ויצ'נזה שבמחוז ונטו, ביסס אט אט במשך השנים את מעמדו כשף מוביל, עבד במסעדות בעלות שם באיטליה וצרפת,שימש כשופט בתוכנית "מאסטר שף איטליה" וכך בעצם פרץ אל תודעת הקהל האיטלקי, בהמשך הצטלם לגרסה האיטלקית ל: Hell’s Kitchen והשתתף בעונה של The Final Table בנטפילקס. לקראקו יש כוכב מישלן והוא בעל מסעדות במילאנו. הופיע גם בארץ בפרק על הכנת ריזוטו ב'מאסטר שף ישראל' ב - 2014. אנטונינו קאנאווצ'יולו מעיירה קטנה בפרובינציה של נאפולי למסעדת 2 כוכבי מישלן על אגם במחוז פיימונטה, קאנאווצ'יולו התחיל להתפרסם עוד בשנת 2003 אך פרסומו הגדול בא לו מ"מאסטר שף איטליה" בה השתתף כשופט יחד עם קראקו. קראקו עזב את התוכנית אולם קאנאווצ'יולו ממשיך. כראוי לנאפוליטני אמיתי מפגין קאנאווצ'יולו חום אנושי בטפמרטורה גבוהה (למשל בצ'פחות עזות על כפתי המתמודדים האהובים עליו) אך באותו הזמן גם קשיחות בלתי מתפשרת בעבודה במטבח, ההערכה שהוא רוחש לחומרי גלם פשוטים והחיפוש אחר מנות שגאוניותן בפשטותן מעוררים כבוד. קאנאווצ'יולו משפיע רעננות על המטבח האיטלקי, רעננות שהיתה כמיהה אליה במשך שנים. אופנה לדבר על איטליה בלי להזכיר את ה – “Moda” האיטלקית זו משימה לא קלה, כמו האוכל גם האופנה היא חלק מה DNA התרבותי האיטלקי, ולא מן הסתם איטליה היא אחת המדינות החשובות בעולם בתחום ומובילת טרנדים עולמיים. בתי האופנה הם רבים, גוצ'י, ולנטינו, ארמאני, פראדה, ורסאצ'ה, דולצ'ה גאבנה, פנדי, בוטגה ונטה ועוד רבים אחרים, נחשבים למותגים מובילים, הנה מעט ממה שהתרחש שם בעשור האחרון: בלוגרית אחת ששינתה הכל. קיארה פראני החלה את דרכה בתחילת העשור כבלוגרית אופנה, כמה שניות לפני שנוסד האינסטגרם, כיום היא נחשבת לחשובה שבין משפיעות הטרנדים האופנתיים. עם מותג ביגוד והנעלה משלה ו- 18 מיליון עוקבים. בעזרת הבלוג שכתבה (זוכרים? כמה שניות לפני האינסטרגם) The Blond Salad ערכה שיתופי פעולה עם חברות אופנה בינלאומיות. 5 שנים לאחר מכן בשנת 2015 הייתה לבלוגרית הראשונה שהופיעה על שער המגזין ווג. בהרווארד ביזנס סקול לימדו את מה שכינו תופעת פראני. ב- 2017 נבחרה על ידי מגזין פורבס לדמות המשפיעה ביותר בעולם האופנה. קיארה פראני שינתה את חוקי עולם האופנה והפכה למודל לחיקוי כלכלי בכל העולם. נותני הטון: כמה טרנדים שיצאו מבתי האופנה האיטלקים לאורך העשור: 2011 – ולנטינו מוציא את נעלי העקב הרוק סטאדס שהופכות ללהיט הקיץ של אותה שנה, גם Miu Miu מוציאים קולקציה נעלי עקב שזוכה להצלחה גדולה. 2015 – כולן רוצות את המוקסין החדש של גוצ'י Princetown בעיצובו של אלסנדרו מיקלה. 2018 – התיק/פאוץ של גוצ'י הוא האייטם החם של השנה. 2019 – השנה של בוטגה ונטה עם 4 פרסים בפסטיבל לונדון, סנדלי הסטרץ שלהם הופכות ללהיט, והחגורות של גוצ'י עם סמל ה GG בהחלט יזכרו כמייצגות העשור. חיבור בין אופנה ואמנות החיבור בין אמנות עכשווית לבין אופנה היא ללא ספק אמירה חשובה לזמננו. ​ פראדה וגוצ'י עפים על עצמם ויש להם סיבה. בשנת 2011 פתחה חברת פראדה את הסניף השני בונציה של ‎“Fondazione Prada”‎ (עמותת פראדה לאומנות) זאת לאחר שהסניף הראשון נפתח במילאנו עוד בסוף שנות ה 90. ​ גם גוצ'י עשו כן במרכז פירנצה מקום היווסדה של החברה, אז כמו שגוצ'י יודעים לעשות זאת בסטייל, מוזיאון "גוצ'י גארדן" עם מסעדה בניהולו של לא אחר מהשף הטוב בעולם מאסימו בוטורה. לקריאה נוספת על המוזיאון כאן . עיצוב תחום נוסף בו האיטלקים מכתיבים את הטון הוא האסתטיקה ויותר ספציפית Design, במילאנו נערכת כל אביב התערוכה החשובה בעולם לעיצוב “salone del Mobile”, ריהוט לבית ולגינה, למשרד. שווי השוק הוא 27 מיליארד אירו. ​ למרות שאין סגנון אחד ששולט בעיצוב פנים זאת לא תהיה טעות לומר שהעשור האחרון התאפיין בקווים נקיים ברובם. לא עוד שאבי שיק! פלטת הצבעים היא פאסטלית אבל גם הלבן, השחור,האפור והחום, נוכחים בעצמה. אפשר לראות גם הרבה רטרו לשנות החמישים, אבל בעיקר ניקיון ויזואלי שמודגש לעיתים על ידי פריט וינטג' יחידי. ​ לדוגמא, חברת הריהוט Cassina שנוסדה בשנת 1927 משווקת את קלאסיקות הריהוט שלה משנות החמישים, בין הפריטים המעניינים כיסא "סופר לג'רה" – “SuperLeggera” (סופר קל, בתרגום חופשי, שוקל 1.7 ק"ג בלבד) בעיצובו של Gio Ponti יוצר לראשונה בשנת 1957, כמו אז גם כיום הוא אייקון שהפך לקלאסיקה עיצובית. ספרות הספרות האיטלקית מאז ומתמיד היוותה חלק חשוב מהמרקם הספרותי העולמי, כתביהם של סופרים ומשוררים כמו דנטה , בוקאצ'יו , מנצוני , פרימו לוי, נטליה גינזבורג נלמדים בבתי ספר ואוניברסיטאות, מצער שרק חלק קטן מהסופרים של העשור האחרון תורגמו לעברית, בכל זאת הנה שני ספרים בולטים שתורגמו לעברית בעשור האחרון בספרות האיטלקית. ​ אֶלֶנָה פֶרַנטֶה – Elena Ferrante שם העט של סופרת שבשלב זה אינה מוכנה להיחשף, ובכל זאת מקובל לחשוב שמדובר במתרגמת אניטה רג'יה, ילידת טורינו, תושבת רומא, אשתו של הסופר דומניקו סטרנונה, שהנובלות שלו תורגמו לעברית על ידי הוצאת "כתר". מוכרת בארץ בזכות סאגת הלהיט בארבעה כרכים, " החברה הגאונה " (הספרייה החדשה). בשנת 2016 מגזין טיים כלל אותה ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם. ​ פאולו קונייטי - Paolo Cognetti ספרו "שמונת ההרים" (הוצאת מודן) הוא זוכה פרס ה Strega (לשנת 2017) פרס הספרות היוקרתי ביותר באיטליה, קולו של קונייטי סחף הרבה צעירים לקרוא את הספר, מקרה נדיר בו ספרות טובה הופכת כמעט מייד להצלחה בקופות. ​ יש לציין גם את: פרנצ'סקו פקורארו - Francesco Pecoraro עם ספרו "חיים בזמן שלום" (לא תורגם) ​ דאצ'יה מריאני - Dacia Maraini סופרת ומשוררת, היחידה שזכתה בשני הפרסים החשובים ביותר באיטליה "סטרגה" (1999 "חושך") "קאמפיילו" (1990 "החיים הארוכים של מאריאנה אוצ'ריה"), מעט שנויה במחלוקת, הוגדרה כפמיניסטית ולעיתים אנטישמית בעקבות דעות שהביעה בטור בעיתון "קוריירה דלה סרה". ספרה "קולות" (1994, הוצאת בבל) תורגם לעברית, בעשור האחרון ראו אור שבעה רומנים שלה שלא תורגמו עדיין, מתוכם נציין את "חייה של קיארה" ואת "המסיבה הגדולה" (רומן אוטוביוגרפי). איכות הסביבה באיטליה כמו בכל אירופה המערבית קיימת שיטת הפרדת פסולת, המערכת עובדת באופן טוב בצפון המדינה, דרומית לרומא המצב בעייתי למדי, במהלך העשור הקודם התגלה שארגון ה"קאמורה" המאפיה הפועלת במחוז קמפאניה, קשורה קשר הדוק לבעיית הפסולת במחוז, היא משנעת פסולת רעילה בצורה מאורגנת אך לא חוקית מצפון המדינה וקוברת אותה באזורים בשליטתה במחוז, כך היא גורפת הון. ​ הדבר עורר הדים רבים באיחוד האירופי שלו חוקים נוקשים בעניין מחזור אשפה, מעבר לכך התגלה מה שמכונה "משלוש המוות" הוא אזור בו נקברה הפסולת הרעילה במחוז קמפאניה, באזור זה עלתה התמותה מסרטן משמעותית ביחס לממוצע, גרטה לטיפולך! תקשורת אולי תתקשו להאמין אבל נכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא בכל מקום באיטליה יש אינטרנט מהיר. בעשור האחרון נפתח שוק התקשורת לתחרות והמחירים צללו פלאים, כיום גם חברות הסלולר מציעות חבילות הכוללות קווי אינטרנט בייתים. בכל זאת נדמה שאיטליה מדשדשת מאחור בכל הקשור לטכנולוגיה. כנראה שאת האיטלקים יותר מעניין אוכל אחרי הכל. נדל"ן בעשור שחלף איטליה חוותה את אחד ממשברי הנדל"ן החמורים שידעה, יחד עם יוון וספרד, האיטלקים ש 80% מהם בעלי בתים, עבורם ביתם הוא השקעתם הסולידית ביותר, צפו בערך השקעתם מצטמק, יש לסייג זאת בכך שאת מירב הפגיעה ספגו נכסים הממוקמים מחוץ למרכזי הערים הגדולות. ​ משבר הנדל"ן באיטליה החריף והגיע לשיאו באמצע העשור, היה היצע גדול של נכסים וקונים אין. בשנתיים האחרונות ישנה התעוררות מסוימת בשוק הנדל"ן, בתקווה שהתחלת העשור החדש תביא ביקושים חדשים, עסקאות במחירים אטרקטיביים קיימות בשוק, אך מי שמתכוון לרכוש בה נדל"ן צריך להיערך טוב לבירוקרטיה המסועפת, בעזרת לווי מקצועי משימת רכישת בית היא אפשרית בהחלט. משבר ההגירה בטח לא שמעתם על האי למפדוזה, האי הוא לא יעד תיירותי שמככב בפרסומות, למרות שאיטלקים רבים בוחרים דווקא בו כיעד שלהם לחופשה, חופיו כחולים להפליא והוא האי הדרומי ביותר של איטליה, הוא גם הנקודה הקרובה ביותר לטוניסיה רק 180 ק"מ של ים מפרידים בין שתי המדינות, האי הוא תפאורה יפה לדרמות רבות בעשור האחרון. ​ אחת הבעיות הגדולות שאיטליה מתמודדת איתן היא סוגיית ההגירה, הסוגייה לא ירדה לרגע מהאג'נדה הפוליטית לאורך כל העשור האחרון, היא החריפה ככל שעבר הזמן והגיעה לשיאה לאחר מינויו של מטאו סלביני לשר הפנים (ימין קיצוני) והחלטתו על סגירת הגבולות. פעולה זו הביאה לוויכוחים עם המקבילים לו בשאר מדינות אירופה, ולבעיות הומניטריות, טענתו המרכזית שבעיית המהגרים היא בעיה אירופאית לא רק של איטליה ושכל אירופה צריכה לשאת בנטל. ​ מראות יומיומיים בטלוויזיה של סירות דייג עם מאות מהגרים מצטופפים עליהן הפך למחזה שיגרתי. לאורך העשור מתו מאות מהגרים בהתהפכות הסירות בדרכן אל היעד, אלו ששפר מזלם ומגיעים אל האי חיים עדיין סובלים מתשישות ורעב לאחר שחצו את מדבר סהרה. ​ לאחר שנאספו על ידי חיל הים האיטלקי הם מכונסים במחנות מעצר באי עד להחלטה על גירושם או קבלת מקלט בינלאומי במקרה של "פליטים", מתנדבים מארגונים כמו "רופאים ללא גבולות" מחלקים להם מזון ומים. בעיית ההגירה רחוקה מלהיפטר ואיטליה ניצבת בפני עוד עשור בו תתמודד עם המשבר הנשטף אל חופיה. איטליה כמו כולנו מחליפה קידומת ומניחה מאחוריה עשור מלא בשינויים, אבל האם הם באמת מרחיקי לכת? היא מנסה לישר קו עם העולם ולפעמים להוביל, כמו למשל עם שינויים קוסמטיים בעיצוב ובאופנה, היא מנסה לטפל ללא הצלחה מרובה בבעיית ההגירה ומקבלת לתוכה עוד ועוד מהגרים שנקלטים בחברה, היא לא מצליחה לנקות מתוכה את השחיתות ואת ארגוני המאפיה, היא מציגה אבולוציה מינורית באוכל האיטלקי הנפלא, קצרה היריעה מלדבר על שינויים בתיירות (אולי המשגשגת ביותר בעולם) ועל המוסיקה שקיבלה לתוכה את הראפ בעשור האחרון, היא מתמודדת עם שינוי הרגלי הצריכה ומעבר מנהלי לאינטרנט, אל לנו לשכוח שאיטליה היא אחת המדינות שבהן התושבים המבוגרים ביותר באירופה בה גיל התמותה הממוצע הוא 82.5 שנים, ושעור הילודה מהקטנים ביותר.