- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 8 דקות
פוליטיקה, מיניות וטקסטורות עשירות: יעל שוב חוזרת אל תחנות חייו של הבמאי שהפך את הקולנוע למחקר פסיכולוגי חשוף ומהפנט.
ברנרדו ברטולוצ'י נולד ב-1940 בפארמה. אביו היה משורר, מבקר קולנוע ופרופסור להיסטוריה של האמנות, והיה מקריא לו יצירות של מרסל פרוסט וג'וזף קונרד. אמו היתה גם היא פרופסורית לשירה. "זאת היתה ילדות מוזהבת", סיפר ברטולוצ'י ל"ניוזוויק". "בית גדול ונוח, משרתים, הורים מבינים. גדלתי באווירה שקידמה הבעה אישית ויצירתיות ודבקות באינטלקטואליזם".
בגיל 12 ברטולוצ'י החל לפרסם שירים בכתבי עת, ובגיל 15 הוא רכש מצלמת 16 מ"מ וצילם שני סרטים אילמים על ילדים בכפר. כסטודנט לספרות באוניברסיטת רומא, ברטולוצ'י התיידד עם הסופר והמשורר פייר פאולו פאזוליני, והשניים היו שותפים לדירה. ברטולוצ'י שימש כעוזר במאי בסרטו הראשון של פאזוליני, "אקטונה" (1961) והחוויה שכנעה אותו להתמקד ב"שפה הפיוטית האמיתית". הוא עזב את האוניברסיטה, ועלה לרגל לסינמטק בפריז, ללמוד את הטכניקות של במאי הגל החדש, בעיקר ז'אן לוק גודאר, שהשפעתו ניכרה בסרטיו המוקדמים.
סרטו הראשון "La commare seca" - מותחן על רצח זונה על גדות הטיבר -היה עיבוד לסיפור מאת פאזוליני, שגם כתב את התסריט. סרטו הבא, "לפני המהפכה" (1964), סיפר על צעיר שמנסה להתכחש לעברו האריסטוקרטי על ידי פניה לאידיאולוגיה מרקסיסטית, אך בסופו של דבר בוחר בנישואים בורגניים לצעירה ממשפחה טובה. כאן ניכרו ניצוצות ראשונים של הסגנון שלו - אקלקטיציזם שעירב את הסגנון הזורם של מאסטרים כמו מקס אופולס וג'ון פורד, עם העריכה השבורה של גודאר, והמוטיב החוזר של מחול כמטאפורה לחיים. אהבתו לאופרות של ורדי ניכרה בבחירתו למקם את סצנת הסיום בבית האופרה, בעת העלאת "מקבת".
את "השותף" (1968) עיבוד חופשי ל"הכפיל" של דוסטויבסקי, הוא כינה מאוחר יותר "סאדו-מזוכיזם - הוא היה סאדיסטי כלפי הצופים ומזוכיסטי כלפי, משום שהציבור שנא אותי". באכזבתו, ברטולוצ'י איבד את אמונתו ש"עם קולנוע אתה יכול לעשות מהפיכה". הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית וצילם עבורה סרטים תיעודיים. במקביל הוא החל לעבור פסיכואנליזה, והחוויה צבעה את סרטיו הבאים, שהיו מלאים קודים פסיכואנליטיים.
הקריירה שלו המריאה ב-1970 עם צמד סרטים שבמרכזם רצח פוליטי על רקע השלטון הפאשיסטי באיטליה של שנות השלושים. "אסטרטגיית העכביש" (בהשראת "בוגד וגיבור" מאת חורחה לואיס בורחס) מספר על אתוס מניאני שחוזר לעיירת הולדתו. את פניו מקבל פסלו של אביו, המוצב בכיכר העיירה הסהרורית. האב, שהיה חבר המחתרת האנטי-פאשיסטית, נחשב לגיבור אחרי שנרצח, כך אומרים, בידי פאשיסטים ב-1936, בעת שצפה ב"ריגולטו". משום שאתוס נראה בדיוק כמו אביו (ומגולם בפלשבק על ידי אותו שחקן, ג'וליו ברוגי), אנשי העיירה מבלבלים בין השניים, והבלבול מעורר באתוס משבר אקזיסטציאליסטי. הוא יוצא לחקור את הרצח ומגלה שאביו היה מעורב במזימה להתנקש במנהיג פאשיסטי, אלא שברגע האחרון המטרה הוחלפה. הייתכן שאביו לא היה גיבור אלא בוגד?
הפיתול העלילתי של החלפת הקורבן מקביל למה שקורה באופרה של ורדי שבמהלכה התרחש הרצח - ליצן החצר ריגולטו שוכר מתנקש שיהרוג את הדוכס שפיתה את בתו ג'ילדה, אך המתנקש רוצח את ג'ילדה במקום. ריגולטו מגלה זאת רגע לפני שהוא משליך את השק עם הגווייה לנהר. בזוועתו, הוא זועק "הקללה!", וזו כמו זולגת מן האופרה אל הסרט, שבסופו אתוס רוצה לעזוב את העיירה אך מגלה לתדהמתו שתחנת הרכבת עזובה, והמסילה מכוסה עשב, כאילו לא חלפה שם רכבת מזה זמן רב.
"אסטרטגיית העכביש" נדמה לחלום פרוידיאני של בן הרדוף על ידי דמות האב שלא הכיר. בעיצוב האווירה הסהרורית השתתף הצלם הדגול ויטוריו סטורארו, שצילם שמונה מסרטיו של ברטולוצ'י, ונודע בטקסטורות העשירות שברא, ובתנועות מצלמה מורכבות ואלגנטיות שמכניסות את הצופים לתוך נקודת המבט של הגיבור.
אף שנוצר באותה שנה, "הקונפורמיסט" היווה קפיצת דרך משמעותית מבחינה קולנועית. ברטולוצ'י כתב את התסריט על פי נובלה מאת אלברטו מורביה, אבל דחה את הניתוח הכלכלי והחברתי המוצע בספר לטובת חקר פסיכולוגי של מוחו של פאשיסט, ברוח התיאוריה של הפסיכיאטר הגרמני וילהלם רייך, שראה בפשיזם ובנאציזם עיוות אישיותי שנוצר בעקבות אלפי שנים של דיכוי המאוויים המיניים על ידי המוסר והדת. "הקונפורמיסט" מתאר את ניסיונו של גבר להתגבר על תחושות האשמה והבושה כתוצאה מהטרדה מינית טראומתית בילדותו, דרך היתלות בנורמליות על ידי נישואים לאישה בורגנית פשוטה, והפיכה לפונקציונר של המדינה הפאשיסטית.
מבנה הנראטיבי שבור. ההווה מתרחש בפריז ב-1938 ומתאר את מרצ'לו קלריצי' (ז'אן לואי טרינטיניאן) ונהגו יוצאים השכם בבוקר בעקבות מכוניתו של פרופסור קוודרי האנטי-פשיסט. במהלך הנסיעה מרצ'לו רדוף על ידי זיכרונות מילדותו ועד הימים האחרונים בהם הגיע לפריז עם אשתו ג'וליה (סטפניה סנדרלי) במטרה להיפגש עם המורה שלו לשעבר, ולרגל אחריו בעבור המפלגה הפאשיסטית (כתובתו ומספר הטלפון של הפרופסור זהה לזה של גודאר, ובכך ברטולוצ'י מסמן את תחילת פרידתו המטאפורית מאביו הקולנועי).
לצד טראומת הילדות (הוא פותה על ידי נהג ארוך שיער, ואז ירה בו והרגו) מרצ'לו רדוף על ידי שגעונו של אביו המאושפז במוסד לחולי נפש. נדמה שכל החלטה שהוא עושה נובעת מחרדותיו לגבי נטיותיו המיניות הלא נורמטיביות. לכן הצטרף למפלגה הפוליטית השלטת ונישא לבורגנית פתיה, וכל זאת ללא תשוקה או רגש נראים לעין. פניו קפואות והליכתו נוקשה כמו היה איש פח. עם זאת יש בו רמץ של משיכה למיניות אחרת, ובפריז הוא מנהל רומן עם רעייתו של הפרופסור, אנה (דומיניק סנדה), שמפתה גם את אשתו.
אם הרצח של אתוס בבית האופרה ב"אסטרטגיית העכביש" מעלה הדים מרצח הנשיא לינקולן בתיאטרון, סצנת הרצח ביער ב"הקונפורמיסט" מעלה באוב את התנקשות הסנטורים בקיסר הרומאי יוליוס, בהם ידידו ברוטוס שבגד בו מתוך אמונה פוליטית. מבין העצים מגיחים ארבעה מתנקשים מסתוריים ותוקעים סכינים בגופו של הפרופסור. אנה מתדפקת באימה על חלון מכוניתו של מרצ'לו, אך הוא נשאר קפוא, אימפוטנט, ואינו עושה דבר.
האפילוג מתרחש ברומא, ביולי 1943. כשמוסוליני נופל, מרצ'לו מחליף את עורו ומתכחש לעברו כפאשיסט. הוא יוצא לטייל עם ידידו העיוור איטלו ובקולוסאום הם נתקלים בגבר שנראה כמו הנהג שפיתה אותו בילדותו. מרצ'לו מצביע עליו, צועק "רוצח!" ומעביר אליו את אשמת רצח הפרופסור. ואז הוא פונה אל איטלו וצועק "פאשיסט!". האם כל מסלול חייו נבע מטעות? או שמא אשמת הרצח השני מעלה בו את אשמת הרצח הראשון?
"הקונפורמיסט" ניחן בטקסטורה וויזואלית עשירה - אקסטרים לונג שוטים של דמויות זעירות על רקע ארכיטקטורה פאשיסטית נחתכים לתקריבים קלאוסטרופוביים של מרצ'לו בתוך המכונית. פילטרים צבעוניים, זוויות צילום אלכסוניות ועלי שלכת עפים ברוח מזכירים את המלודרמות הסוערות של דגלס סירק משנות החמישים. משחקי אור וצל מאיירים את משל המערה של אפלטון, המכוון אותנו לראות את הסרט כולו כהשלכה סובייקטיבית. מה שנתפס כ"מציאות נורמלית" בימי הפאשיזם היה מעוות ולא נורמלי, והתחושה הזאת עוברת בסגנון האקספרסיוניסטי של הסרט. "הקונפורמיסט" הוא סרט קר מאוד מבחינה רגשית אך חושני מכל בחינה אחרת, והניגוד הזה תורם לעוצמתו ההיפנוטית.
"הטנגו האחרון בפריז" (1972) הפך לאחד האירועים התרבותיים הכי מדוברים של שנות השבעים. היום הוא זכור לשמצה בשל הווידוי המאוחר של ברטולוצ'י שבמהלך צילומי "סצנת המרגרינה", מריה שניידר בת ה-19 הותקפה מינית על ידי מרלון ברנדו בהנחיית הבמאי. שניידר סיפרה לא פעם על מה שנעשה בה, אך דבריה זכו להדהוד רק ב-2013 כשברטולוצ'י אישר את גרסתה, ועדיין הגן על בחירתו בטענה שרצה להוציא ממנה "תגובה אמיתית של תסכול וזעם".
את בחירתו לערער את הגבולות המקובלים בין פורנוגרפיה לקולנוע לגיטימי הוא הסביר כך: "האקט הארוטי הוא מה שהכי הווה בחיים היום. טעם טוב - זאת בעיה של כמרים, לא של במאי קולנוע... לדבר על טעם טוב או טעם רע זה סיפור ישן בשביל גברות לבנות שיער בחדרי תה. זה לא טיעון אסתטי חשוב. בשבילי פורנוגרפיה זה לא כשאתה מראה עולם של ארוטיקה, אלא כשאתה מראה אימז' מזויף, או לא מצליח לתת לצופים רגש אמיתי".
ברנדו וברטולוצ'י "שינו את פני אמנות הקולנוע באותו אופן ש'פולחן האביב' של סטרווינסקי שינה את פני המוזיקה ב-1913", הכריזה המבקרת רבת ההשפעה פולין קייל. "הטנגו" מספר על פול, אמריקאי בפריז, המתאבל על אשתו שזה עתה התאבדה, ומנסה לברוח מחייו. בדירה ריקה המוצעת להשכרה הוא פוגש את ז'אן, והשניים מזדיינים ללא אומר. פול שוכר את הדירה והם שבים ונפגשים במשך כמה ימים. הוא קובע את כללים: "אין לך שם וגם לי אין שם. בלי שמות כאן... אני לא רוצה לדעת עליך שום דבר... אנחנו נשכח כל מה שאנחנו מכירים, הכל...". כללי הטקס הופכים את הדירה למעין מקדש לסקס. שלושת החלונות שמאחורי מזרון האהבים המונח על הרצפה נראים כמו טריפטיך, ובתוך המרחב הזה פול שולט בז'אן באמצעות הסקס. הוא מכתיב את המהלכים, ומנסח נאומים אנטי בורגניים אגרסיביים. מבחינתו גם הסקס הוא התרסה אנטי בורגנית.
בעוד השניים נותרים אנונימיים זה לזה, הצופים מלווים אותם בחייהם הרגילים, שם הם מתגלים כאנשים שונים מאלה שבדירה. לצד גוויית אשתו המוטלת במלון העלוב שבבעלותה, פול נחשף בכאבו ובחולשתו. הוא דואב על כך שלא הכיר אותה באמת, ומופתע לגלות שהיא הלבישה אותו ואת המאהב שלה באותו חלוק. במקביל, ארוסה של ז'אן, טום, עושה עליה סרט תיעודי בשם "דיוקנה של צעירה", ושב ובוחן איך היא נראית דרך הפריים. גם הוא, בעצם, לא רואה אותה באמת. טום מגולם בידי ז'אן פייר לאו, כוכב סרטי הגל החדש הצרפתי, המעצב פרודיה על גודאר.
אחרי שלושה ימים גופת אשתו של פול מוכנה לקבורה, והוא מוכן לעטות מחדש את זהותו. הוא ניגש את ז'אן ברחוב ומציע לה "אהבה וכל השאר". אבל מחוץ לדירה פול מאבד את כוחו ומתגלה כשיכור פאתטי שחושף את ישבנו בציבור בהתרסה ילדותית (בתוך הדירה הוא תמיד נותר לבוש, ורק ז'אן היתה ערומה - ביטוי נוסף לשלטונו המיני בה). ז'אן מאבדת עניין ודוחה אותו, אך הוא עוקב אחריה לדירת הוריה. היא מאיימת לקרוא למשטרה, אך הוא חובש את כובע הקולונל של אביה המנוח, פוצח במונולוג אהבה היפרבולי, ומבקש לדעת את שמה. "ז'אן", היא אומרת, ויורה בו. פול מת על המרפסת בתנוחה עוברית, וז'אן מדקלמת נאום הגנה: "אני לא יודעת מיהו. הוא עקב אחרי ברחוב. הוא ניסה לאנוס אותי. הוא משוגע. אני לא יודעת את שמו". האירוניה היא שזאת האמת. על פי קייל, פול מייצג גבריות אמריקאית מאצ'ואיסטית טיפוסית. הוא מלא בתיעוב עצמי ומשמיע דברי בוז לצביעות, אבל הוא נראה כליצן מלא רחמים עצמיים. לכן הוא מובס על ידי הצעירה הצרפתיה, שבתום ההרפתקה שבה למקורותיה הבורגניים.
בשל תכניו המיניים, "הטנגו" נאסר להקרנה באיטליה ונגד ברטולוצ'י, ברנדו, שניידר והמפיק אלברטו גרימלדי, הוגשו כתבי אישום בשל קידום פורנוגרפיה. הממשלה האיטלקית אף שללה מברטולוצ'י את רישיון הבוחר לחמש שנים, ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי.
בשאר העולם הסרט היה ללהיט גדול, ולפתע הוליווד חפצה ביקרו של ברטולוצ'י. הוא בחר לכתוב ולביים את "1900" - מלודרמה אפית סוחפת, שמתחילה ביום מותו של ורדי (27 בינואר, 1901) ומתארת את ההיסטוריה והפוליטיקה האיטלקית במחצית הראשונה של המאה העשרים, דרך סיפורם של שני חברי ילדות - בן איכרים ובנו של בעל אדמות. כדי להצדיק את המוניטין הסקנדליסטי של הבמאי הסרט כלל סצנות של סקס ואלימות קשה.
סרטיו הבאים, "לה לונה" (1979) ו"סיפור עצוב על איש מצחיק" (1981), לא הרשימו את המבקרים וכשלו בקופות. את הקמבק הגדול עשה ברטולוצ'י ב-1987 עם "הקיסר האחרון", שגרף תשעה אוסקרים, בהם לסרט ולבמאי. "הקיסר האחרון" תיעד את חייו של שליט סין המודח שעבר חינוך מחדש בידי המשטר הקומוניסטי, ועם היותו אפוס היסטורי/פוליטי עתיר ניצבים, זה סרט אישי מאוד שנבע מחוסר הסיפוק של ברטולוצ'י מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית (הוא עזב אותה ב-1979).
ב-2003, שלושים שנה אחרי "הטנגו", ברטולוצ'י סגר מעגל עם "החולמים" - על אח ואחות תאומים המפתים צעיר אמריקאי, מסתגרים בדירה גדולה ועושים הרבה סקס לא מצונזר. הסרט מתרחש בפריז של 1968 - השנים בהן ברטולוצ'י התגורר בעיר. "התרבות העכשווית החלה לשעמם אותי", הוא הסביר בשנות התשעים את בחירתו לעשות סרטים בארצות רחוקות כמו סין ("הקיסר האחרון"), טנג'יר ("שמים מגנים מעל", 1990) וטיבט ("בודהה קטן", 1993). "שנות השישים היו זמנים הרבה יותר מעניינים בשבילי - כאוטיים אבל מעניינים. כשנעשה ברור שזה מת, התחלתי לחפש השראה בתקופות ובתרבויות אחרות".
ב"החולמים" הוא חזר לאירופה ולשנים הטובות ההן, הפעם מעמדה של מורה. "אני רוצה שהנוער של היום יפגוש את הנוער של 1968. אני רוצה שהם יגלו שהיה משהו בעל ערך עז, חלום על אוטופיה. היום הכל קשור בצרכנות, כסף, רכוש, מה שאתה לובש. אין יותר אידאולוגיה". גרסת הנעורים של "הטנגו" היא יותר אמפתית וסלחנית, ועם זאת אירונית כלפי ההתלהבות האידיאולוגית של גיבוריו.
צילום מסך מתוך הסרט "החולמים" (2003)
ב"הטנגו" ברטולוצ'י גיחך על גודאר, אבל ב"החולמים" הוא מתרפק בנוסטלגיה על הקולנוע שלו ושל חבריו. איזבל (אווה גרין) ותאו (לואי גארל) פוגשים את מתיו (מייקל פיט) על מדרגות הסינמטק במהלך הפגנת תמיכה במנהלו אנרי לנגלואה שהודח מתפקידו. הקשר הראשוני נוצר על רקע אהבתם לקולנוע, והם (והסרט) מצטטים שלל קטעים מקלאסיקות הוליוודיות כמו "פריקס", "המלכה כריסטינה", ו"ונוס הבלונדינית", ומסרטי הגל החדש הצרפתי, בהם "עד כלות הנשימה", "חבורה נפרדת" ו"400 המלקות".
הסצנות הראשונות, שבהן הגיבורים חיים את חייהם דרך הקולנוע בשנים הכי מלהיבות של האמנות השביעית, הן נוסטלגיות ורעננות. איזבל לומדת מגרטה גרבו וממרלן דיטריך כיצד להתנהג כמו אלילת אהבה, מתיו פורס את משנתו לגבי העדפתם של סינפילים לשורות הראשונות בקולנוע, ותאו מסביר שהוא קרא ב"מחברות הקולנוע" שלהביט בקולנוע זה כמו להציץ דרך חור המנעול על אימא ואבא עושים סקס.
כשהשלושה מתחילים לחיות את הפנטזיות שלהם, הסרטים נדחקים הצידה. ואז אימא ואבא חוזרים הביתה ומציצים על צאצאיהם ישנים עירומים במיטה, גופותיהם שלובים זה בזה. היפוך המבט הוא אולי חיווי אירוני של ברטולוצ'י על עצמו, כבמאי מזדקן המציץ על צעירים. ואולי זו תגובה על צקצוקי הלשון שעורר סרטו "לגעת ביופי", שהתענג על חמוקיה של ליב טיילר בת ה-19, וגרר האשמות שהוא מתנהג כאשמאי זקן.
"לגעת ביופי" (1996) סימן את ההתחדשות הקולנועית של ברטולוצ'י, ששב לאיטליה אחרי גלות מרצון בת 15 שנה. היא אופיינה בנטישת האפוסים ההיסטוריים, האופראיים והפוליטיים, וחזרה לסרטים קאמריים, אינטימיים ודלי תקציב, העוסקים באנשים צעירים, כמו היה קולנוען מתחיל. אך כל סרטיו הם אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, לצד היותם מחקרים בקולנוע. "כל סרט שעשיתי התייחס לרגע מסוים מאוד בחיי", אמר ברטולוצ'י ב-1996. "אני רוצה לחשוב שאם מישהו רוצה להרכיב את סיפור חיי, הוא יכול להביט בסרטי ולדעת מה עברתי".
תגובות