מה לא נאמר על קפרי, האי היפהפה שהצליח לכשף את מיטב האומנים, הסופרים ועשירי העולם? קפרי היה אחד היעדים המועדפים על קיסרי רומא, וגם היום מושך אליו אינספור מטיילים וזוגות מאוהבים. הנופים מרהיבים, הרחובות נוטפים סטייל ושיק, והאווירה יוקרתית ומיוחדת. אם אתם מתכננים ביקור בנאפולי או בסורנטו ואמלפי אתם חייבים לעצמכם גם ביקור באי קפרי...
האי קפרי נדמה לעיתים כהר מבוצר הצומח מתוך הים הטירני, פינת חמד קסומה שהפכה ליעד מיתולוגי בזכות האומנים הרבים – סופרים, משוררים וציירים – שביקרו במקום והתאהבו בו.
מקור השם לא ברור: יש הטוענים שהמילה קפרי מגיעה מהמילה היוונית לחזירי בר, לדברי אחרים מקור שמו של האי הוא במילה הלטינית לעיזים. כך או אחרת, בעבר שגשגו באי חיות רבות, ובמשך דורות רבים פעלה באנאקפרי קהילה שהתבססה בעיקר על חקלאות (הגידולים המרכזיים היו עצי זית ולימון).
המתישבים הראשונים באי היו היוונים, אך האי פרח בעיקר תחת רומא. אוגוסטוס קיסר בנה לרוחב האי וילות, גנים ואמת מים. יורשו של אוגוסטוס, הקיסר טיבריוס, הפך את קפרי לאי נופש שהעניק לו מפלט מתככי רומא, ובנה לא פחות מ-12 וילות בין הצוקים והמערות (3 מהן שרדו חלקית עד היום, וניתן לבקר בהריסותיהן). הווילה המפורסמת מכולן היא וילה יוביס (Villa Jovis), כלומר הווילה של יופיטר, הממוקמת בקצה הצפון-מזרחי של האי, ששימשה כמשכנו המרכזי של הקיסר עד למותו בשנת 37 לפנה"ס. המיקום הנידח כמעט של הווילה בוודאי לא היה מקרי – טיבריוס הגיע לקפרי משום שחשש לחייו, ובחר בפינה מבודדת באי כדי להרחיק מעצמו מתנקשים פוטנציאליים. מצד שני, הוא המשיך לתפקד כקיסר, ושלט על האימפריה מבית הנופש המפואר שלו. גם אם היום כמעט קשה לדמיין זאת, לפני 2000 שנה הווילה התפרשה על פני למעלה מ-7000 מ"ר, ונחשבה לפנינה של ממש. על מנת להגיע למקום, יש ללכת לאורך מסלול רגלי (כ-45 דקות).
לאורך ההיסטוריה החליף קפרי ידיים, ובמשך רוב המאות האחרונות היה האי תחת שליטת ממלכת נאפולי, למעט תקופות קצרות שבהן שלטו על האי כוחות זרים (וביניהם הפיראט הידוע ברברוסה, הצרפתים, והבריטים).
במאה ה-19 הפך קפרי לאחד היעדים האהובים על אנשי תרבות ואומנות, כמו גם על עשירי אירופה. התעשיין הגרמני פרידריך אלפרד קרופ (מייסד חברת קרופ) הפך את קפרי לביתו, ונודע כאחד הדמויות הבולטות באי. קרופ היה הומוסקסואל בתקופה שבה יחסים הומוסקסואלים נאסרו על פי חוק. הוא הואשם בכך ששכב עם נערים צעירים בקפרי, וניהל רומן ממושך עם מוזיקאי צעיר בן 18 תושב האי. הרומן עורר שערורייה רבתי, וקרופ נאלץ לעזוב את האי עד שהרוחות ירגעו אך השערורייה רדפה אותו עד לגרמניה, ותמונות מהאורגיות שערך עם הנערים בקפרי הגיעו גם לאישתו. זמן קצר לאחר הפרסום נפטר קרופ, ועל פי ההערכה היתה זו התאבדות.
עד היום אפשר לראות את הרחוב המפותל והמרשים שנקרא על שמו (ויה קרופ), ומחבר את גני אוגוסטוס (היפהפיים) עם מנזר סן ג'קומו שלחופי מרינה פיקולה, הנמל הקטן באי. השביל שימש את קרופ כדי להגיע לחוף, למערה הקטנה שבה ערך כמה ממסיבות החשק המפורסמות שלו.
הספרים והמסות הרבות שנכתבו על קפרי תרמו לאידיאליזציה של האי היפהפה, עד שהפך למיתוס שהוא היום. נדמה שאין סלבריטאי בעולם שלא הגיע בשלב זה או אחר לקפרי, ורשימה (חלקית בהחלט) כוללת את ז'קלין קנדי והנסיכה דיאנה, לאונרדו די קפריו ומריה קארי (שאף מחזיקה בווילה על האי). במקביל הפך קפרי ליעד מועדף על זוגות בירח הדבש שלהם, מה שהגדיל כמובן את מספר המבקרים במקום.
הצד השלילי של ההתאהבות חסרת המעצורים הזאת, הוא שטפון התיירים. בחודשי הקיץ מוצף האי בגדודים גדודים של תיירים הנפלטים מהסירות, ומונהגים בידי רועי הצאן, סליחה, מדריכי הקבוצות, לאורך המסלול הסטנדרטי העובר בין הנקודות המרכזיות באי.
רק מי שיחמוק מהמון האדם ויתהלך לאורך הסימטאות הצדדיות או יצא לטבע, יצליח למצוא רגע של שקט. המקומיים, כך נראה, מסתמכים על מעין ג'יפיאס פנימי המוביל אותם לאורך מסלולים אלטרנטיביים שמרחיקים אותם מהטירוף הכללי ומאפשרים להם להגיע למכולת ולחזור הביתה מבלי להיתקל במאה חמישים תיירים יפנים וארבעים זוגות בירח דבש. אני ממליצה לכם לבקר באי בקצב שלכם, לא לדחוס יותר מידי אטרקציות לתוך יום אחד, ולהתרחק מידי פעם מהאתרים הידועים ביותר על מנת שתצליחו לגלות צד אחר של קפרי, מיוחד ואינטימי יותר.
סיור בסירה מסביב לאי קפרי
אין דרך יפה יותר להעריך את יופיו של האי מאשר שיט בסירה מסביב לאי. ישנם עשרות סיורים שיוצאים ממרינה גרנדה (לדוגמה הסיור הזה), וכל שנותר לכם הוא לעלות על הסיור שמתאים לכם. בזמן השיט תוכלו לראות את אחד הסמלים של האי: מצוקי פאראליוני (Faraglioni), שלושת הסלעים המיתמרים מהיום, לחופי קפרי. השלושה, הנקראים טרה (Terra), מצו (Mezzo) ופואורי (Fuori), מופיעים כמעט על כל גלויה של האי וניתן גם לראות אותם מהתצפית במעלה הר סולארו.
השם "פאראליוני" מגיע מהמילה היוונית "פארו", שפירושה מגדלור, שכן בימי קדם נהגו תושבי האי להדליק על הסלעים מדורות כדי לכוון את הסירות שהגיעו לאזור. בשמם של הסלעים נקשרה גם אגדה מפורסמת – מספרים שכאן, בים שמסביב למצוקים, גרו הסירנות ששירתן הטריפה את המלחים וגרמה להם להתאבד.
בספרו המפורסם "האודיסיאה" מספר הומרוס כיצד התמודד אודיאוס (או אוליס, כפי שהוא נקרא במיתולוגיה הרומית), עם שירת הסירנות: כששט ליד קפרי, ביקש ממלחי הסירה לאטום את אוזניהם בשעווה ודונג, ולקשור אותו לעמודי הסירה בקשרים שלא יוכל להתיר. כך ניצל הצוות כולו, והסירה המשיכה במסעה למרות השירה המפתה והקטלנית.
הסירנות לא היו היצור המיתולגי היחיד במים מסביב לקפרי. לדברי הומרוס, בעבר כבשו את האי גם ענקים קניבליים, שנהגו להשליך סלעים עצומים על סירות שהתקרבו לממלכתם. אל דאגה – היום נראה כי האי קפרי נקי מיצורים מיתולוגיים, וניתן לשוט אליו בבטחה.
מצוקי פאראליוני, אחד הסמלים של האי
המערה הכחולה של קפרי
קרוב לוודאי שזוהי אחת האטרקציות המפורסמות ביותר באי: מערה קטנה שבה צבע המים נדמה בלתי טבעי כמעט, וזוהר בגוון כחול מדהים.
האפקט המיוחד הזה נוצר בזכות קרני האור שחודרות פנימה דרך מעבר תת קרקעי ומשתקפות במים.
בתקופה הרומית שימשה המערה כאתר פולחן, והוצבו בה פסליהם של אלים שונים וביניהם נפטון, טריטון וסיבל (אלת פוריות). בימי הביניים האמינו המקומיים שהמערה היא מקום משכנם של שדים ורוחות רעות, ולמעשה עד היום יש מי שמאמין שנוכחות מסתורית רודפת את המערה... הקיסר טיבריוס נהג להשתמש במערה הכחולה כבריכת השחייה הפרטית שלו, והעביר בה שעות על גבי שעות, מתבודד מפני העולם.
למרות שמדובר באטרקציה תיירותית באופן מוגזם, עדיין שווה לבקר במערה הכחולה, ולו על מנת שתוכלו לומר "כן, הייתי שם" (גם אם לא תוכלו לשכשך בהם, כפי שעשה הקיסר).
על מנת להגיע למערה יש לעלות על אחת הסירות ששטות מסביב לאי, המציעה שיט בשילוב ביקור במערה. כשמגיעים לפתח המערה תתבקשו לרדת מהסירה הגדולה ולעלות על אחת מסירות העץ הקטנות שנכנסות פנימה (פתח המערה נמוך מאד, והסירות הגדולות לא יכולות להיכנס. למעשה גם הסירות הקטנות נכנסות במאמץ מסויים, וחובה להישכב על ריצפת הסירה כשנכנסים).
לאחר השיט, הגיע הזמן לבקר באי עצמו. מהנמל (מרינה גרנדה) תוכלו לעלות לעיירה קפרי בעזרת מונית, או עם הרכבת-רכבל הקטנה שמטפסת במעלה ההר.
גני אוגוסטוס בקפרי
קפרי עצמה קטנה, ואחת האטרקציות המרהיבות ביותר היא גני אוגוסטוס. הגנים הקטנים משקיפים על נוף מדהים למדיי, והפריחה המפוארת של הפרחים והעצים הופכת אותם לפינת חמד של ממש.
המדרגות הפיניקיות בקפרי
מגני אוגוסטוס אפשר לראות גם את המדרגות הפיניקיות: גרם מדרגות עתיק להפליא, חצוב באבן, שנבנה לפני כ-2600 שנה כדרך לחבר את הנמל הראשי של קפרי (מרינה גרנדה) עם אנאקפרי שבמעלה ההר. למרות שמן, כנראה שהמדרגות נבנו בידי היוונים, ולא בידי הפיניקים. הטיפוס במעלה המדרגות מיועד לאמיצים בלבד: לא פחות מ-921 מדרגות מפרידות בין הים לעיירה, ומסלול ההליכה נמשך כ-1.7 קילומטרים!).
ואם הטיפוס הזה נראה לכם קשה, חשבו על מה שעשו החיילים הצרפתיים שכבשו את האי בשנת 1806 מידי הבריטים: על מנת להסיח את דעתם של הבריטים ביימו חייליו של נפוליאון מתקפה על הנמל במרינה גרנדה, ובינתיים שלחו כוחות מיוחדים לטפס כמו כוחות קומנדו על המצוקים התלולים, והשתלטו על האי בדרך שכל הגנרלים הגדירו עד לאותו רגע כ"בלתי אפשרית".
את שאר הזמן מומלץ לבלות בשיטוטים נעימים בין הסימטאות והחנויות, ובלגימת כוס יין בכיכר מול הנוף... לאחר שספגתם את האווירה, תוכלו להמשיך בביקור, ולעלות לאנאקפרי.
אנאקפרי – העיירה שעל ההר
האי קפרי מחולק לשני עיירות מרכזיות: קפרי, ואנאקפרי, והעויינות בין השתיים ידועה. קפרי, שעל החוף, היא היעד המפורסם והיוקרתי, ואילו אנאקפרי, שבמעלה ההר, משמרת משהו מהקסם של פעם (כל עוד שתתרחקו מהמרכז התיירותי, כמובן). זהו כפרם של אנשי ההר ורועי הצאן (לדברי חלק מהחוקרים מקור השם קפרי הוא מהמילה קפרה, כלומר עיזים, על שם אוכלוסיית עיזי הבר הגדולה שמילאה בעבר את האי).
הדרך הצרה המתפתלת במעלה ההר ומחברת את קפרי לאנאקפרי מכונה the Mamma mia road, על שם קריאות ההתפעלות והלחץ שמשמיעים התיירים בזמן שהם נוסעים לאורכה. למה התפעלות? משום שהנופים הנשקפים לאורך הדרך הם מרשימים מאד. ולמה לחץ? משום שנדרשים כישורי נהיגה רציניים כדי לנווט לאורך הכביש הצר, במיוחד כאשר במסלול הנגדי מופיע לפתע מולכם אוטובוס… למרבה המזל, רק המקומיים המנוסים רשאים לנהוג בקפרי, ואין דרך להגיע לאי עם רכב משלכם. כדי לנוע ממקום למקום תוכלו להיעזר במוניות, באוטובוסים המקומיים, או בזוג הרגליים שעימו נולדתם.
באנאקפרי ישנן מספר אטרקציות שמומלץ מאד לבקר בהן:
סיור רגלי בעיירה אנאקפרי
וילה סן מיקלה באנאקפרי
אחד היעדים המפורסמים בעיירה הוא וילה סן מיקלה (Villa San Michele) – ביתו של הרופא השוודי אכסל מונתה, שכתב באי את זכרונותיו ופרסם את הספר האהוב "מגילת סן מיקלה". הספר, המשלב את זכרונותיו של הרופא עם קטעים בדיוניים שכתב, הפך לרב מכר עולמי ותרם לטיפוח המיתוס של קפרי. מונתה התאהב באי כבר כשביקר בו בגיל 18, ונדר שיום יבוא והוא יעוד ישוב אליו ויתגורר בו. לאחר קריירה מצליחה כרופא של העשירים והמפורסמים (בין השאר שימש מונתה כרופא החצר של מלך שבדיה, גוסטב החמישי) הוא חזר בסופו של דבר לקפרי. מונתה רכש שטח שעליו ניצבה אחת הווילות ההרוסות שהקים טיבריוס וקפלה על שם מיכאל הקדוש, ובנה שם את וילה סן מיקלה המפורסמת. הווילה שהוסבה למוזיאון היא מומלץ, והגנים המקיפים את המבנה מקסימים, במיוחד בחודשי האביב. אגב – האם ידעתם שאחד מבניו של מונתה שירת כקצין בכוחות הבריטים המיוחדים, ולקח חלק במלחמת העולם השנייה, ובקרב אנציו לשחרור רומא?
רכבל הכיסאות בהר סולארו באנאקפרי
אם היום יפה והראות טובה, אל תחמיצו את רכבל הכיסאות של הר סולארו (מונטה סולארו – Monte Solaro). רכבל הכיסאות שמטפס במעלה ההר נבנה בשנת 1952 ומאפשר למבקרים ליהנות מתצפית מיוחדת גם בלי לטפס במעלה מסלולי ההליכה. הרכבל יוצא לדרך מאנאקפרי, ומגיע עד לגובה של 589 מטרים – הנקודה הגבוהה ביותר באי.
מה אוכלים בקפרי?
כמה מהמנות הקלאסיות של האזור הן רביולי קפרזי ועוגת קפרזה, כמובן. שתי המנות נקראות על שם האי, והפכו למיתולוגיות באיטליה.
רביולי קאפרזי (ravioli capresi) הם רביולי הממולאים במוצרלה ומוגשים עם רוטב עגבניות, ואפשר למצוא אותם בכל מסעדה באי.
סבתא רוזה מסבירה איך להכין רביולי קפרזי לפי המסורת המקומית
עוגת קפזרה (torta caprese) היא עוגת שוקולד ללא קמח, המועשרת באגוזי לוז טחונים.
כדאי לנסות כמובן גם את הגרסה המקומית לקוקטייל השפריץ – הקוקטייל הקלאסי המוגש בזמן האפריטיבו באיטליה. במקום להשתמש באפרול או בקמפרי, המקומיים משתמשים בליקר לימנוצ'לו, כמובן. והתוצאה מעולה!
ואם כבר מדברים על לימונצ'לו: בלתי אפשרי לעזוב את האי מבלי שקניתם לפחות בקבוק אחד של לימונצ'לו איכותי תוצרת המקום. האזור כולו מפורסם בזכות עצי הלימון הנהדרים שגדלים בו, וחלק נכבד מהלימונים משמשים לצורך הכנת לימונצ'לו. את בקבוק הלימונצ'לו שקניתם תוכלו לאחסן בפריזר, כמו איטלקיים אמיתיים, ולשלוף אותו בסוף הארוחה כדי להגיש לאורחים שלכם (או לעצמכם...) דיג'סטיף ראוי בניחוח קפרי.
איפה אוכלים ושותים בקפרי?
ראשית כל, שבו בכיכר הידועה של קפרי – פיאצה אומברטו פרימו (Umberto I) שכולם מכנים פשוט "לה פיאצטה" (la piazzetta). זהו העורק הראשי שבו כולם עוברים בסופו של דבר. לגמו כוס יין (כדאי לבוא מוכנים נפשית למחירים של קפרי. האי איננו בדיוק יעד זול), ותנו לעצמכם לשקוע באווירה הנעימה. המקום הידוע ביותר ללגום בו קוקטייל הוא: Al Piccolo Bar.
אם אתם מעוניינים לאכול באחת המסעדות המפורסמות ביותר באי, נסו את Da Paolino. האווירה קסומה, התפריט נהדר, והשירות מושלם. בואו לבושים היטב. הישיבה בחוץ, מתחת לעצי הלימון הכורעים מרוב פרי, היא חלק בלתי נפרד מהקסם של המקום.
מסעדות מפורסמות קצת פחות אבל מצויינות אפשר למצוא בעיקר באנאקפרי.
אם אתם מחפשים פיצרייה פשוטה וטעימה באנאקפרי, נסו את Pizzeria Aumm Aumm, ואם אתם מחפשים מסעדה מיוחדת עם נוף נהדרת, הזמינו מקום במסעדת Da Gelsomina. אופציה מצוינת נוספת היא מסעדת Lo Smeraldo, שיושבת על קו המים ממש.
מה קונים בקפרי?
אל תשכחו לעצור באחת החנויות הידועות של האי – Carthusia. המפעל הוקם בידי נזירים שייצרו בשיטות מסורתיות ועתיקות בשמים בניחוחות האי, החל מפרחים וכלה בלימונים כמובן. בקבוק קטן מהקולקציה שלהם הוא דרך נהדרת להביא קצת מקפרי בחזרה איתכם הביתה.
מזכרת קלאסית נוספת היא סנדלים בעבודת יד. סנדלי קפרי, כמו הסנדלים שז'קלין קנדי נהגה לנעול ביחד עם מכנסי קפרי שלה, הפכו לסמל של האי. את הסנדלים מכינים הסנדלרים לפי מידה, ובעיצוב המוצא חן בעיניכם. תוכלו למצוא חנויות גם בקפרי עצמה וגם באנקאפרי (המחירים באנאקפרי סבירים מעט יותר).
האי קפרי ממעוף רחפן
