Search this site

במרחק קצר מרומא מסתתרות עיירות חוף יפהפיות שרוב התיירים מעולם לא שמעו עליהן. אבל האיטלקים מכירים אותן היטב, ונוהרים לכאן מידי קיץ מאז ימי רומא העתיקה... אם אתם מחפשים את היעד המושלם לחופשת קיץ בסגנון איטלקי, במקום המשלב חופים יפים, טבע, אוכל טוב וגם חיי לילה סוערים, לאלסנדרה לאונרדי יש כמה הצעות מעניינות מחוז לאציו עשיר בעיירות קטנות ומיוחדות שכדאי לכם לגלות, במיוחד אם אתם מחפשים מקום "של מקומיים" להעביר בו את חופשת הקיץ. האתרים והעיירות המככבים במאמר הזה מציעים מגוון פעילויות, ולצד הפעילות המועדפת על כולם – שריצה עצלה מתחת לקרני השמש – תוכלו ליהנות גם מסיורים באתרים היסטוריים מרתקים, מסלולי הליכה, ועוד. העיירות שבהן אתמקד הן סן פליצ'ה צ'ירצ'או (San Felice Circeo), סבאודיה (Sabaudia), טרצ'ינה (Terracina), ספרלונגה (Sperlonga), פורמיה (Formia), וגאטה (Gaeta). ואם אתם חובבי ים וחופים, המאמר הזה בדיוק בשבילכם, משום ששילבתי בתוכו גם המלצות לחופים היפים ביותר בלאציו. בואו נצא לדרך! איך כדאי להגיע לכאן ואיך כדאי לנוע ממקום למקום? הדרך הטובה ביותר לנוע ממקום למקום באזור הזה היא בעזרת רכב שכור, בעיקר אם אתם מעוניינים להגיע לפינות מרוחקות יותר, לחופים נסתרים, ולשמורות הטבע. אבל גם אם לא מתחשק לכם לשכור רכב, חלק מהאתרים המתוארים במאמר נגישים: סן פליצ'ה צ'ירצ'או, לדוגמה, מרוחקת כשעה וחצי מרומא (105 ק"מ), ואפשר להגיע אליה באוטובוס (של חברת Cotral) שיוצא מתחנת Roma Laurentina. סן פליצ'ה צ'ירצ'או סן פליצ'ה צ'ירצ'או היא אחת מעיירות החוף היפות והנחשבות במחוז לאציו, ויעד מועדף על העשירים והמפורסמים. רבים מהם גם רכשו פה וילות מפוארות, הממוקמות במרחק קצר מהים הנהדר. החוף של סן פליצ'ה צ'ירצ'או ומבצר פאולה - צילומים: Depositphotos השם צ'ירצ'או מגיע מהמיתולוגיה היוונית: כאן, מספרת האגדה, גרה המכשפה קירקה, שעלילותיה מתוארות באודיסיאה. האזור כולו מפורסם בזכות הטבע היפהפה: הים פה נהדר, כמובן, אבל גם הפארק הלאומי צ'ירצ'או (Parco Nazionale del Circeo) נחשב לגן עדן עבור חובבי טבע ומסלולים. הפארק הלאומי נוסד בשנת 1934 וכולל בתוכו יערות נרחבים, ארבעה אגמים, ודיונות לאורך החוף שמגיעות כמעט עד העיירה סבאודיה (Sabaudia). בחודשי הקיץ מארגנים מנהלי השמורה שפע של סיורים ופעילויות נוספות (בהרשמה מראש, פרטים באתר הפארק). החודשים הטובים ביותר לבקר פה הם יוני וספטמבר, כדי להימנע מהכאוס ומגדודי התיירים שמגיעים ביולי-אוגוסט. בצ'ירצ'או ישנם גם אתרים ארכיאולוגיים פרהיסטוריים, ותוכלו לבקר במספר מערות וביניהן מערת גוטארי (grotta Guttari) שבה מצאו החוקרים גולגולת בת 50,000 שנה, מערת העיזים (Grotta delle Capre) ומערת צ'ירצ'ה (La Grotta di Circe) שאליה אפשר להגיע רק דרך הים. על מנת להגיע לרוב האתרים האלה יש להתקדם לאורך מסלולי ההליכה המסומנים על מפת הפארק. חלק מהמסלולים מתאימים רק למטיילים מנוסים, ואילו אחרים (כמו המסלול שמוביל לפסגת הר צ'ירצ'ה – Picco di Circe) נגישים מעט יותר. בעיירה צ'ירצ'או עצמה תוכלו לשוטט ברחובות היפים ולהתפעל מהפיאצה המרכזית – פיאצה לנצואיזי (Piazza Lanzuisi). אל תחמיצו גם את המגדל המרשים מהמאה ה-13 (שבנו האבירים הטמפלרים), ואת מגדל השעון מהמאה ה-19. בפארק הסמוך (Parco di Vigna) תמצאו את שרידי חומת העיר, מימי הביניים. מקסים במיוחד הוא המגדלור – il faro di Capo Circeo, וליד החניון בכניסה לעיר ישנה נקודת תצפית שממנה אפשר להשקיף עליו וליהנות מנוף רומנטי. החופים באזור הם בתשלום (ולרוב תצטרכו לשלם גם עבור החנייה). אחד המומלצים מביניהם הוא חוף Carrubo, שנמצא על Lungomare Maiolati. המים כאן צלולים והנוף יפה, והחוף מתאים גם למשפחות עם ילדים. למרות הקירבה לאזור הנמל, המים נקיים, בוהקים בצבע איזמרגד מקסים, ונעים מאד לקפוץ פנימה ולשחות פה. החופים המרוחקים יותר, שבמפרצים הקטנים שלאורך החוף (המכונים Batterie) הם אמנם אינטימיים יותר אבל הרבה פחות נגישים. אם תרצו לאכול, דעו שהמנות הנפוצות והפופולריות ביותר באזור, באופן לא מפתיע במיוחד, הן מנות המבוססות על דגים, כמובן. יש שפע של מסעדות דגים באזור הנמל, כמו לדוגמה Barracrudo ו-Taverna al Porto. אם אתם מעדיפים אוכל רחוב, או שתמרצו לנשנש מנה של דגים ופירות ים מטוגנים, נסו את Pesce & Farina, ב-via Tittoni 82. אם מתחשק לכם לאכול דווקא פיצה, לכו ל-Il Pachino, מחוץ למרכז, ב-Strada Provinciale 87. סבאודיה סבאודיה (Sabaudia) נמצאת במרחק קצר מסן פליצ'ה צ'ירצ'או, וקל לשלב בין היעדים. גם במקרה הזה מדובר על עיירה שלווה המלאה בווילות מפוארות שבנו העשירים שיכולים להרשות לעצמם בתים נאים על קו המים ולצד הדיונות. לאורך כל החוף היפהפה תמצאו מגוון קיוסקים המציעים מזכרות טיפוסיות לתיירים, ציוד שחייה, ונשנושים למיניהם. רוב החופים הם פרטיים, והכניסה בתשלום. האטרקציות המרכזיות באזור זה הן אגם פאולה (Lago di Paola) והמבצר הצמוד אליו – Torre Paola, אחד ממגדלי השמירה שנבנו לאורך החוף במאה ה-16 על מנת להגן על האזור מפני מתקפות שודדי הים. אגם פאולה הוא מקום קסום, ונעים במיוחד לטייל פה לאורך אחד ממסלולי ההליכה, או לשכור סירה קטנה או קאנו ולשוט באגם עצמו. אם מתחשק לכם פשוט לנוח, כמובן שתוכלו להשתרע על אחד החופים, ולהינות מקרני השמש החמימות. סבאודיה ידועה גם כיעד לבילויים ליליים, והאזור מלא בבארים ובדיסקוטקים שבהם תוכלו להתפרע עד השעות הקטנות (בחודשי הקיץ, כמובן). אחד המקומות המגניבים ביותר הוא Saporetti, באר שנהנה ממיקום מדהים על המים ממש, ומציע נוף בלתי נשכח. לצד הבאר פועל גם חוף פרטי ולידו מסעדת דגים מוכרת. כיף להגיע לכאן לפני ארוחת הערב, ולשבת לאפריטיבו שבמהלכו תוכלו להינות ממוזיקה חיה, קוקטיילים טובים ובירות איכותיות. טארצ'ינה – Terracina אם תמשיכו לנסוע דרומה, תגיעו לטראצ'ינה (Terracina), עיירה המפורסמת הן בזכות החוף הארוך והיפה שלה, והן בזכות המרכז ההיסטורי המעניין. ניתן להגיע לכאן ברכב פרטי או ברכבת מרומא (קחו את הרכבת מרומא טרמיני ל-Priverno, ומשם רכבת נוספת ל-Terracina). טראצ'ינה היא פנינה קטנה של ממש: יש כאן ממצאים ארכיאולוגיים מעניינים לצד מבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס – שילוב מרתק, והכל במרחק קצר מהחוף הנהדר. האתרים המרכזיים שבהם כדאי לכם לבקר הם: קורסו אניטה גריבלדי (Corso Anita Garibaldi) – הרחוב הראשי של העיר, שלאורכו תמצאו בניינים מרשימים במיוחד וגם את כנסיית Chiesa del Purgatorio הבארוקית. האזור הארכיאולוגי שנקרא Il Capitolium, ובו ניתן למצוא את שרידיו של מקדש קפיטוליני רומאי מהמאה הראשונה לפנה"ס. פיאצה דל מוניצ'יפיו (piazza del Municipio), שנודעה בעבר, בתקופה הרומית, כ-Foro Emiliano, ועדיין אפשר לראות בה את הריצוף המקורי מהמאה הראשונה לפנה"ס. בפיאצה זו אפשר לראות גם קטע מהוויה אפיה (Via Appia, הדרך העתיקה שיצאה מרומא), קתדרלה עתיקה, ואת הריסותיו של האמפיתאטרון הרומי חלקים ממבצר Frangipane, מהמאה העשירית מבצר Giove Anxur (פירוש השם בלטינית הוא "מבצרו של הילד"), מהמאה הראשונה לפנה"ס, בגובה 201 מטרים מעל פני הים. מנקודת התצפית הזאת נשקף נוף יפהפה. אפשר להגיע לכאן ברגל (אם אתם חובבי הליכה) או ברכב. הכניסה בתשלום (כ-7 יורו). אם כל היופי הזה עורר בכם תיאבון, לכו למסעדת Centro Ittico da Ernesto Terracina, שנמצא בפיאצה אלדו מורו (Aldo Moro). התפריט כולו מבוסס על דגים בלבד, והמחירים סבירים מאד. לחילופין, נסו את Anxuria Osteria, בלב המרכז ההיסטורי. גם כאן רוב המנות הן עם דגים, אבל התפריט מציע אפשרויות נוספות, והפסטה מצויינת. ספרלונגה – Sperlonga אם תמשיכו לאורך החוף תגיעו לספרלונגה (Sperlonga), עיירה לבנה הניצבת על צוק, משקיפה על הים, ומתפארת בכמה מהחופים היפים ביותר בכל מחוז לאציו. החול כאן עדין ובהיר מאד, כמעט לבן, והמים התכולים והצלולים מעטרים את ספרלונגה כמו כתר. רחובות העיירה עצמה צרים ומקסימים, ומלאים בחנויות, מסעדות, בוטיקים ומועדונים. קל להתפתות להעביר את היום כולו על הים, אבל ספרלונגה מציעה כמה הפתעות נוספות: אל תחמיצו את המערה של הקיסר טיבריוס, לדוגמה, שבנה פה את אחת מהווילות שלו. הממצאים הארכיאולוגיים שנחפרו במקום מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי המקומי. במרכז ההיסטורי של העיירה, בין הבתים, נמצאים מגדל ניביו (Torre del Nibbio) והמגדל המרכזי (Torre Centrale), שניהם מהמאה ה-16, ופאלאצו סבלה (Palazzo Sabella), בית מגורים היסטורי מימי הביניים. מומלץ להתעכב גם בפיאצטה דלה קונקורדיה (Piazzetta della Concordia) המקסימה, ובה מבנה עם תקרה מקומרת הצבועה בכחול שמימי. האוכל הטעים הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הביקור בספרלונגה, וכיאה לעיירה שיושבת על קו החוף ממש, תוכלו למצוא כאן בעיקר מסעדות דגים מעולות. שניים מהמקומות הטובים ביותר לדעתי הם Il Porticciolo, ליד הנמל, ו-Gli Archi (נהדר אבל יקר יותר) במרכז ההיסטורי. פורמיה – Formia מכאן נמשיך דרומה, לכיוון פורמיה (Formia) וגאטה (Gaeta). אל שני היעדים האלה תוכלו להגיע ישירות מרומא גם ללא רכב פרטי – הרכבת לפורמיה יוצאת מתחנת הרכבת טרמיני מידי שעה, בערך. משם תוכלו גם להמשיך הלאה עם אוטובוס, ולהגיע תוך כעשר דקות לגאטה. פורמיה (Formia) היא עיר עשירה בהיסטוריה, וכבר במאה הראשונה לפני הספירה בנו כאן הרומאים וילות נופש על הים (עד היום אפשר לבקר בהריסותיהן של כמה מהווילות האלה, כמו לדוגמה בווילה של לוצ'ו מאמורה – Lucio Mamurra). אזור פורמיה היה אהוב במיוחד בשל הקירבה לטבע ולחופים המוזהבים. היום, בדיוק כמו לפני 2000 שנה, פורמיה היא המקום המושלם לנוח בו, לעבוד על השיזוף, וליהנות מהחיים. במרכז ההיסטורי של פורמיה תוכלו למצוא מספר אתרים מעניינים: מגדל מולה (La Torre di Mola), חלק ממבצר שבנה קרלו השני, מלך נאפולי, במאה ה-13 המגדל המתומן שהיווה חלק ממבצר עתיק (Castellone). זהו מגדל השמירה היחיד ששרד מבין 12 המגדלים שעמדו פה בעבר התאטרון הרומאי, מהתקופה הקיסרית (פתוח לביקורים פעמיים בחודש, בימי ראשון) קברו של הפילוסוף והמדינאי מרקוס טוליוס קיקרו (צ'יצ'רונה – Cicerone, באיטלקית). הקבר המיוחס לפילוסוף הידוע פתוח למבקרים רק ביום ראשון השלישי מידי חודש (ביקורים מודרכים בלבד, באיטלקית, בהזמנה מראש: sinusformianus@gmail.com) המוזיאון הארכיאולוגי ובו ממצאים מהתקופה הרומית (בעיקר מהמאות הראשונה והשנייה לפנה"ס). מחפשים קצת שמש, ים ואוכל טעים? אם אתם חובבי גלישה, חוף וינדיצ'ו (Vindicio) הוא החוף בשבילכם, בזכות הרוח החזקה שמבטיחה גלים איכותיים. ואם אתם אוהבים לצאת לטרקים או פשוט לטיולים רגליים בטבע, אל תפספסו את שמורת הטבע Parco dei Monti Aurunci. מתחשק לכם לאכול משהו טעים במיוחד? גם עבורכם יש לי המלצות: האזור הזה משופע במנות טיפוסיות ומעדנים מקומיים איכותיים שכדאי לכם מאד לטעום, כמו לדוגמה מרקי קטניות (מנה פופולרית מאז ימי רומא העתיקה), מרק פירות ים, נזידים עם עשבי בר, ופסטה עם צדפות טריות שהדייגים מביאים מידי בוקר. אחד המקומות המוצלחים ביותר לטעום בהם את המנות הטיפוסיות לאזור הוא Chinappi, מסעדה ותיקה בנוף המקומי שפועלת מאז שנת 1957, או במסעדת Rugantino – קצת פחות יקרה ועדיין מצוינת. גאטה – Gaeta מפורמיה (Formia) תוכלו להמשיך לעבר גאטה (Gaeta), עיירה זעירה ומקסימה, המצטיינת ביופי טבעי ובמאכלים נהדרים. ובמילים אחרות – תענוג לעיניים ולחיך! אני מציעה לכם להתחיל את הביקור פה עם ארוחת בוקר רצינית באחד הבארים שברחוב הראשי של העיירה, ויה אינדיפנדנצה (via Indipendenza). אני בדרך כלל הולכת ל-Pasticceria Scalesse, משום שהם מכינים את המאפים הכי טובים באזור! לאחר מכן לכו לחוף סראפו (Serapo), שנמצא במרחק כ-10 דקות ממרכז העיירה. החוף מחולק למתחמים פרטיים (צפו לשלם בין 20 ל-40 יורו ליום עבור שמשייה עם שתי מיטות שיזוף). מבין החופים הרבים באזור, אני מעדיפה שניים: Lido Risorgimento, ו-Aurora. האטרקציות העיקריות בגאטה הן ההר המוכר בכינוי Montagna Spaccata ומערה יפהפיה בשם Grotta del Turco. על מנת להגיע למערה, טפסו אל קצה צוק מונטה אורלנדו (Monte Orlando) ואז רדו לאורך גרם המדרגות החצוב בתוך ההר (המסלול נחשב לקדוש, ובימי קדם שימש לפולחן). בסוף המדרגות תמצאו את עצמכם מול המערה שנמצאת על המים ממש. בימי הביניים נהגו שודדי ים להתחבא במערה הזאת, ורבים אחרים מצאו בה מקלט זמני. זה מקום מיוחד, אבל כדאי שתדעו שהביקור פה לא מתאים לכולם... יש הרבה מאד מדרגות, והעליה בחזרה למעלה קשה! אי אפשר לעזוב את גאטה מבלי לטעום את המעדנים המקומיים. אם אתם מחפשים "נשנוש זריז", כדאי לכם לנסות את הטיילה (tiella), אחד המאכלים הטיפוסיים לעיירה. זוהי מעין פשטידה מלוחה, במגוון מילויים. אחד המקומות המוצלחים ביותר לטעום את הטיילה הוא ב-Antico Forno Giordano, מאפייה שפועלת מאז שנת 1890. מעבר לכך, במרכז ההיסטורי היפה של גאטה, ליד המבצר הארגונזי, תוכלו למצוא מספר מסעדות נוספות. נסו לדוגמה את Comeilmare – מסעדת דגים צעירה וכיפית הנמצאת במרחק קצרצר מקו החוף. לחילופין, נסו את ristorante La Salute, ואל תשכחו להזמין את אחת המנות הידועות פה – הזיתים של גאטה!

בין אם אתם חובבי רוק או מוזיקה אלקטרונית, מעריצי אופרה או ג'ז, חודשי הקיץ באיטליה מציעים שפע מסחרר של הופעות מעולות. מהם הפסטיבלים שאסור להחמיץ באיטליה, ואיפה קונים כרטיסים? ריכזנו עבורכם את המידע החשוב ביותר הקיץ מגיע ונדמה שכולם כבר מפנטזים על החופשה שאליה יצאו: שבוע על החוף או אולי טיול בהרים... כולם, חוץ ממני, כמובן. משום שאני, קוראים יקרים, חובבת חסרת מרפא של הופעות ומוזיקה חיה, ומבחינתי הקיץ הוא עונת הפסטיבלים וההופעות. אני מצפה לרגע הזה כל השנה, וכמו תמיד לוח השנה שלי כבר מלא בהופעות שאני מחכה לראות בקוצר רוח. נכון, גם בחודשי החורף אפשר ליהנות מהופעות, אבל זה לא אותו הדבר. בלילות הקיץ החמים ההופעות תחת האוויר הפתוח טעונות באנרגיה אחרת, ומבחינתי זו חוויה שונה לגמרי והרבה יותר מרגשת. אישית אני חובבת גדולה של מוזיקת רוק, אבל מגוון ההופעות בחודשי הקיץ רחב במיוחד, ומצפון איטליה ועד דרומה תוכלו למצוא שפע של אירועים המתאימים ללמעריצי כל ז'אנר מוזיקלי אפשרי. המבחר הוא עצום – אמנים בינלאומיים, להקות רוק, פסטיבלי מוזיקת ​​ג'ז, פסטיבלי מוזיקה אלקטרונית, אופרה, ועוד... כדי להקל עליכם לנווט בין כל האירועים, התמקדתי בכתבה הזאת בשמונה פסטיבלים מעניינים במיוחד, שכדאי לכם מאד להכיר. השילוב המושלם בין לוקיישנים מרהיבים, אמנים מוכשרים וקהל אנרגטי ונלהב הופכים את הפסטיבלים האלה לאירועים שאסור להחמיץ! ההופעות באתפיתאטרון העתיק של טאורמינה בואו נתחיל עם ההופעות שנערכות באחד המקומות המדהימים ביותר באיטליה. מי שיגיע לכאן ירוויח לא רק הופעה מעולה, אלא גם אווירה מדהימה ותצפית בלתי נשכחת על אחד מהתאטראות הרומיים השמורים ביותר במדינה. האמפיתאטרון של טאורמינה נבנה על ידי היוונים (ששלטו בסיציליה) סביב המאה ה-3 לפני הספירה, ושופץ והורחב בהמשך על ידי הרומאים, על מנת לערוך בו הופעות, קרבות גלדיאטורים ושחזורים של קרבות ימיים. כיום הוא יכול לארח עד 4300 צופים. המיקום של התאטרון לא פחות ממדהים, ומשקיף על מפרץ קטניה מצד אחד ועל הר אתנה מצד שני. איך אפשר להתחרות בזה? בקיץ 2023 יארח האמפיתאטרון של טאורמינה את נגן הכינור הבינלאומי דיוויד גארט (David Garrett, 18 ביוני), את פסטיבל הסרטים של טאורמינה (Taormina Film Festival, בין ה-24 ביוני ל-1 ביולי), והופעה של רקדן הבלט האיטלקי המפורסם ביותר במדינה, רוברטו בולה (Roberto Bolle, 29 ביולי). בחודש אוגוסט יופיעו כאן ארוס רמאצוטי (Eros Ramazzotti), ג'אני מורנדי (Gianni Morandi), נק (Nek), אנטונלו ונדיטי (Antonello Venditti) ופרנצ'סקו דה גרגורי (De Gregori). ב-30 באוגוסט יופיע גם רוברט פלאנט (Robert Plant, סולן לד זפלין) וב-1 בספטמבר יעלה על הבמה אנדראה בוצ'לי (Andrea Bocelli). פרטים נוספים על כל ההופעות ניתן למצוא באתר הרשמי של הפסטיבל. אנדראה בוצ'לי בטאורמינה ב-2019 ההופעות המסעירות בקירקוס מקסימוס ברומא משמעות השם "קירקוס מקסימוס" בלטינית היא "הזירה הגדולה ביותר". התיאור הזה היה מדויק בתקופת רומא העתיקה, ונותר מדויק גם היום! הקירקוס מקסימוס מתפרש על פני כ-8.5 ק"מ, ויכול לארח עד 250,000 צופים. המתחם נבנה בזמן שלטונו של יוליוס קיסר, ושימש לאורך השנים למטרות שונות. גם היום נחשבת הבמה הזאת לאחת היוקרתיות והמבוקשות ביותר עבור אומנים איטלקיים ובינלאומיים. בקיץ 2023 יופיעו כאן ברוס ספרינגסטין (21 במאי), גאנז אנד רוזס (8 ביולי), ו-Imagine Dragons (5 באוגוסט). וכמובן שאפשר למצוא בלוח ההופעות המתכונן גם אומנים איטלקיים: מרקו מנגוני (Marco Mengoni, 15 ביולי) ומקס פצאלי (Max Pezzali, 2 בספטמבר). לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי. "הבוס" ספרינגסטין ברומא עם השיר Point Blank ב-2016 פסטיבל הג'ז באומבריה – אחד מאירועי הג'ז החשובים בעולם כל חובב וחובבת ג'ז יודעים שעליהם להגיע פעם אחת בחיים לפחות לפסטיבל הג'ז באומבריה. זהו לא רק אחד מפסטיבלי הג'ז הידועים בעולם, אלא גם אחד הוותיקים שבהם. למעשה, בשנת 2023 יציין הפסטיבל יום הולדת חמישים! מייסד הפסטיבל, קרלו פניוטה (Carlo Pagnotta), החל את הפרויקט ביחד עם קבוצת חברים חובבי הז'אנר בשנת 1973, ועדיין משמש כמנהל האומנותי. לאורך השנים הופיעו כאן מיילס דיוויס, סטינג, סטן גץ, דיזי גילספי, אורנט קולמן, קווינסי ג'ונס, ליידי גאגא, סנטנה, פרינס, לייזה מינלי, אלטון ג'ון, ועוד רבים אחרים... השנה יערך הפסטיבל מה-7 ביולי ועד ה-16 ביולי, ובין עשרות ההופעות המתוכננות, ישנן כמה בולטות במיוחד: בוב דילן (7 ביולי), הפסנתרן סטפנו בולאני (8 ביולי), מיקה (10 ביולי), ובן הארפר (13 ביולי). לפרטים נוספים מומלץ לבדוק את האתר הרשמי. Dee Dee Bridgewate, מתוך אומבריה ג'אז 2022 פסטיבל הקיץ של לוקה: האירוע המוזיקלי הכי לוהט בטוסקנה לאורך 22 שנות קיומו של הפסטיבל הופיעו בו למעלה מ-300 אמנים והתייצבו אליו לא פחות ממיליון צופים. פסטיבל הקיץ של לוקה הוא אירוע שרק הולך וגדל, ומתקיים מדי שנה בכיכרות היפות ביותר של העיר, בלב המרכז ההיסטורי המוקף חומה. הערב הפותח של הפסטיבל השנה יוקדש ללהקת KISS (29 ביוני), שיצאו לסיבוב ההופעות העולמי האחרון שלהם. בימים שלאחר מכן יעלו על הבמה Simple Red (1 ביולי), Generation SeX (להקה שנולדה מהאיחוד בין Generation X וה-Sex Pistols, 4 ביולי), בוב דילן (6 ביולי), Placebo (13 ביולי), נורה ג'ונס (14 ביולי), One Republic (16 ביולי), Lil Nas X (20 ביולי), Blur (22 ביולי), ה-Chemical Brothers (23 ביולי), ורובי וויליאמס (28 ביולי). פרטים נוספים באתר הרשמי של הפסטיבל. מתוך לוקה סאמר פסטיבל 2022 - פסטיבל בגודל אינטימי שמושך אליו שמות גדולים פאנק-רוק אמיתי בפסטיבל Slamdunk ה-Slamdunk Festival בעיר בלאריה איגאה מרינה (Bellaria Igea Marina), על חוף הים האדריאטי נחשב לאירוע הדגל של חובבי הפאנק רוק באיטליה. הפסטיבל יערך בין ה-1 ל-3 ביוני ב-Bay Arena, במרחק קילומטרים ספורים מעיירת הנופש הידועה רימיני (Rimini), כך שאפשר לשלב בין החופים להופעות, ולבנות לעצמכם סוף שבוע ארוך ומהנה במיוחד. ההדליינרים יהיו Sum41, Rancid, Simple Plan, וה-Off Spring, לצד שפע של להקות מאיטליה ומשאר העולם. אם אתם מחפשים פתרונות לינה בתקציב נמוך, דעו לכם שאפשר לישון באוהלים במרחק קצר מהבמה. וטיפ אחרון: זכרו שה-2 ביוני הוא יום חג באיטליה – חלק מהמקומות יהיו סגורים, ובתי המלון יהיו מלאים... אם אתם מתכננים להגיע, קחו את החג בחשבון על מנת שתוכלו להיערך בהתאם. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי. פסטיבל האופרה בוורונה התמזל מזלי לחיות בוורונה במשך למעלה מ-5 שנים, ואני עדיין חוזרת אליה בשמחה, ולא רק בזכות האומנות והיין! כולם מכנים את ורונה "עיר האהבה", בגלל רומיאו ויוליה, אבל לדעתי שם מדויק יותר יהיה "עיר האהבה והאופרה". הסיבה ברורה: בלב העיר ניצב אחת התאטרות הרומיים החשובים והיפים באיטליה, הארנה (Arena), המארח מידי קיץ אינספור הופעות. לצד המוזיקאים הרבים שמגיעים לכאן ידועה הארנה בעיקר זכות פסטיבל האופרה המושך קהל מכל רחבי העולם. השנה יפתח הפסטיבל ב-16 ביוני עם אאידה, של ג'וזפה ורדי, ולאורך חודשי הקיץ יועלו כאן אופרות נוספות: כרמן, הספר מסביליה, ריגולטו, לה טרוויאטה, טוסקה, ועוד. כדאי לדעת שבשנת 2023 יציין פסטיבל האופרה של ורונה 100 שנה להיווסדו, ולרגל האירוע מתוכנן ליין-אפ מעניין במיוחד! לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. להרצאה "לא רק פבארוטי" על זמרי הטנור האיטלקים, כאן. כל מה שמחכה לצופים בעונת ה-100 ב-2023 בארנה של ורונה פסטיבל קוקה-קולה במילאנו מידי קיץ נצבעת מילאנו באדום לרגל ה- Indipendent Days Coca Cola Festival, שהיום נקרא פשוט I-Days, ומתגאה בליין אפ מיוחד. בעבר נערך הפסטיבל בפארק מונצה (שבו נערכים מרוצי פורמולה 1), אבל בשנים האחרונות הוא עבר להיפודרום של מילאנו (Ippodromo di Milano), הקרוב יותר לעיר. השנה יופיעו כאן Florence + The Machine (22 ביוני), Rosalìa (23 ביוני), Paolo Nutini (24 ביוני), Travis Scott (30 ביוני), The Black Keys וליאם גאלאגר (1 ביולי), ה-Red Hot Chili Peppers (2 ביולי) וה-Artic Monkeys (15 ביולי). לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר רשמי. פסטיבל idays ב-2018 פסטיבל המוזיקה האלקטורנית Kappa Futurfestival בטורינו המוטו של הפסטיבל הזה הוא "העתיד נמצא בטורינו", ואחד הדברים שמייחדים את האירוע הוא שטביעת הרגל הפחמנית שלו היא אפס. מידי שנה מתקבצים כאן חובבי מוזיקה אלקטרונית המגיעים מלמעלה מ-100 מדינות ברחבי העולם. הפסטיבל נמשך לאורך סופשבוע שלם, ומתקיים בפארק דורה (Parco Dora) בעיר. בשנת 2016 הגדיר הניו יורק טיימס את הפסטיבל כ"אירוע שאסור להחמיץ" עבור חובבי הז'אנר, ובשנת 2019 זכה הפסטיבל בפרס Best International Music Festival מטעם DJ Awards. השנה יערך הפסטיבל בין ה-30 ביוני ל-2 ביולי, ורשימת ה-DJ שיעלו לבמה ארוכה ומפוארת במיוחד. בלתי אפשרי למנות את כולם, ולכן אתמקד בכמה מהאהובים עליי: Black Coffee, Michael Bibi, Swedish House Mafia, The Martinez Brothers, Maceo Plex, Peggy Gou, Carl Cox. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי. איפה קונים כרטיסים להופעות באיטליה? שלוש הפלטפורמות המרכזיות לרכישת כרטיסים להופעות באיטליה הן: Ticketone, Ticketmaster, ו-Live Nation. לפעמים אפשר למצוא כרטיסים להופעה מסויימת בכל שלושת האתרים, ולפעמים רק אתר אחד מוכר אותם באופן בלעדי. שימו לב: לפי החוק האיטלקי כל כרטיס הוא אישי ולא ניתן להעברה. בהחלט יתכן שבכניסה יבקשו מכם להציג מסמך מזהה כדי להראות שאתם אכן בעלי הכרטיס. אם אתם מעוניינים לתת את הכרטיס למישהו אחר, הקפידו לשנות את השם שעליו (דרך האתר, ללא תשלום, עד כמה ימים לפני ההופעה). ניתן לשלם עבור הכרטיסים עם כרטיסי אשראי, PayPal, ו-ApplePay ברוב המקרים. שימו לב לסוג הכרטיס שאתם קונים: ניתן לבחור בכרטיס שיגיע אליכם הביתה בדואר, וניתן לחסוך כמה יורו ולבחור בכרטיס מסוג Print @ home ticket שישלח אליכם באופן אלקטורני, ותדפיסו לבד. אני מקווה שתמצאו את ההופעה המתאימה לכם, ותתייצבו בשורה הראשונה כדי לרקוד ולשיר בגרון ניחר. דבר אחד בטוח – אני אהיה שם.

התייר הישראלי נחשב באזור אגם גארדה לתיר מבוקש מפני שידוע שאיננו מהסס להוציא סכומים גדולים של כסף. אך מובטח כי היחס בין תמורה לעלות במקרה של ״גארדלנד״ איננו לטובת התייר אחת האטרקציות המפורסמות ביותר באזור ורונה ואגם גארדה, הוא פארק השעשועים גארדלנד. למעשה מרוכזים בצידו הדרומי של האגם כארבע פארקים גדולים ממוסחרים ותעשיתיים של חברת Canevaworld, אשר בחודשי הקיץ הם עמוסים מאוד והביקור בהם כולל עמידה ארוכה בתורים, הוצאה כספית מופרזת לתשלום על כרטיסי כניסה, מזנונים ומזכרות בתוך הפארק עצמו. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות מבחינה חיצונית הפארק עמוס מתקני פלאסטיק בצבעים רועשים, מוזיקה, ומבני בטון. למבקרים מזומנות צעדות ארוכות ומשמימות ברגל ממתקן למתקן, כשהנוף הנגלה לעיניהם הוא של דוכנים לממכר קרפ עם נוטלה, פופקורן, וצמר גפן מתוק. רחוק מהאווירה הלחוצה, הצפופה והמלאכותית של ״גארדלנד״ מתגלה איטליה על כל יופיה, ועל שפעת הדברים שיש לה להציע. פעילויות המשלבות את כל היתרונות הטופוגרפים של המקום. טיפוס הרים, מסלולי מכשולים, שחיה בברכות טבעיות, התנסות בנהיגה בקרטינגים, ראפטינג במורד הנחלים תוך חשיפה לטבע הפראי והירוק. הקיץ בצפון איטליה, בשונה מישראל, מלווה בגשמים שיורדים מעת לעת, ועל כן הנוף בתקופת הקיץ הוא ירוק ושופע. ביערות אפשר למצוא פירות למאכל ופרחים מרהיבים. וטיפ אחרון, שאולי לא תשמעו מסוכני הנסיעות, החלק הדרומי של האגם, הוא החלק בו המים מלוכלכים יחסית והוא צפוף מתוייר ומלא במסעדות גרועות. ככל שתצפינו יותר כך יתגלה לכם אגם גארדה על כל יופיו. מה כן לעשות ? קאניונינג - canyoning מה זה קניונינג? מי שאוהב מים וטבע וכמובן יודע לשחות (אין צורך בידע נוסף) חייב להתנסות בחוויה הזאת. מסביב לאגם גארדה קיימים מקומות שלא ניתן להגיע אליהם ללא סירות ומדריכים. קניונים נחבאים מהעין ומפלי מים נסתרים. תתנסו בחוויה היחודית של שחיה במים צלולים, ירידה בסנפלינג דרך נקיקים בהר וביקור במקומות שברגיל כף רגל אדם לא דורכת בהם. תפגשו את נפלאות הטבע הנסתר של אגם גארדה. אפשר לעשות גם סיור caveing, שהוא טיול שלם בתוככי ההר, תוך חשיפה לברכות טבעיות, מסעות רגליים, וטיפוס. את החוייה כולה תוכלו לתעד במצלמות ספורט מיוחדות, גם מתחת למים, שיסופקו לכם על ידי הצוות ולהפיק וידאו פרטי. מתאים לכל הגילאים והמינים. אין צורך בציוד מיוחד רק להזמין מקום בתאום מראש וכל הציוד יגיע עם הצוות. לאתר להזמנת מקומות ולפירוט נוסף קאניוניג פארק הרפתקאות - Busatte Adventure ​ בפארק ההרפתקאות הממוקם בצפון האגם, אפשר להנות ממסלולים אקרובטים העשויים מחבלים, גשרים, ואומגות ובנויים בין העצים. הם כוללים עליות, מורדות, קפיצות סנפלינג ועוד. הכל בתוך הטבע. המסלולים מחולקים לרמות קושי: ירוק, ירוק+, כחול, אדום, שחור. הכניסה מותרת לפי גובה הילד מ 125ס״מ - 145ס״מ. הילדים מוגנים בקסדות וציוד טיפוס מקצועי. חוויה ספורטיבית מקורית וטבעית. בנוסף ישנם מסלולי אופני BMX סלולים בטבע, מגרשי כדורסל וכדורעף, וטראקים מאורגנים. למזמינים כרטיסים דרך אתר האינטרנט של הפארק 20% הנחה. לאתר להתפנק בסטייל - מעיינות חמים קולה Colà דיל משתלם ביותר מתאים מאוד למשפחות עם ילדים. מצויין ונוח עם תינוקות. סמוך לאגם גארדה נמצא אתר ספא ומעיינות טבעיים מהיפים באיטליה. באתר עצמו שני אגמים מנביעה טבעית שהתגלו בשנת 1989 הפרוסים בתוך פארק המשתרע על 130 דונמים ובו צמחים נדירים. נביעות המים החמים מגיעות מעומק של 160-200 מטר מתחת לפני האדמה. באגמים גם זרמי ג׳קוזי, מפלים וגייזרים. טמפרטורת המים נעה בין 30-39 מעלות צלזיוס. במעינות קיים דיל משתלם מאוד: אם שכרתם דירה או חדר במקום, אתם מקבלים, כלול במחיר, כניסה לפארק לכל המשפחה לימיי השהייה. כולל יום ההגעה ויום העזיבה. בשטח הפארק ישנו גם מלון יוקרה השוכן בתוך וילה עתיקה ששוחזרה ובו 27 חדרים. קיימת גם אפשרות זולה ונוחה יותר למשפחות, דירות להשכרה בהן אפשר לבשל. בכל חדרי המלון זורמים במקלחות והאמבטיות מי הנביעה בטמפרטורה של כ 37 מעלות, בחדרים היוקרתיים יש ג'קוזי ענק עם מערכת תאורה מיוחדת להרגעה, הדבר יחודי למלון זה. בנוסף יש בשטח הפארק, סאונות מכל הסוגים, חדר כושר, מסאג׳ם, סולאריום, טיפולי גוף ופנים. לפרטים נוספים קרטינג לילדים אופנועים ומכוניות מרוץ לחובבי הספורט המוטורי שני מתקני קרטינג אחד מקורה ליום גשום והשני באוויר הפתוח. לבחירתכם: Ala karting circuit מסלולים באוויר הפתוח. האתר מציע מכוניות קרטינג, מיני מוטו, וסקוטרים לתחרויות, המסלול מאוד טכני ודורש מיומנות בסיסית. שעות פתיחה: בוקר 9-12:30 אחה״צ 17:00- 13:30 לאתר Affi kart indoor מסלול מקורה מקצועי למבוגרים וילדים כאחד. ילדים מגיל 6 ומעלה גובה מינימלי 120ס״מ. שעות פתיחה: שני עד חמישי 00:30- 18:00 שישי: 18:00-02:00 שבת: 14:00-02:00 ראשון: 10:00-02:00 לאתר הבחירה של המקומיים - מעיינות ג׳יונונה Terme di Giunone בצד המזרחי של ורונה נמצא פארק המים ״מעיינות ג׳ונונה״. על שם האלה יונו- באיטלקית, ג׳יונונה. על פי המיתולוגיה הרומית יונו היא אלת הנישואים, האמהות, והלידה. בכניסה לאתר, שורה של ברזים מהם נובעים ללא הפסקה מים מינרלים לשתייה. תושבי האזור באים למלא שם אספקת מי שתיה. גם אתם תוכלו לעשות זאת כמובן, ללא תשלום. מי הנביעה ממלאים גם בריכה עתיקה שנראית כמו סט מסרט של ברטולוצ’י. בכל שאר הפארק ישנן מדשאות רחבות ידיים, עם מקומות לפיקניק או לרביצה והתרגעות. בריכות מודרניות, ג׳קוזי, מגלשות מים: פתוחות, סגורות או עם אבובים. ברכות נוספות מחולקות בהתאמה לגילאים. תינוקות, ילדים, בני נוער, ומבוגרים. הפארק מאובזר היטב, הוא מציע מגרש טניס מחימר, מסעדה, מזנון, מקלחות וחדרי הלבשה. ממוקם על גבעה בעיבורי ורונה ועיירת היין הלבן, סוואבה Soave, שחורשות וכרי אחו ירוקים אופיינים לה במשך כל תקופת הקיץ. המחירים מאוד סבירים וניתן להעביר יום מלא עד שבע וחצי בערב. לאתר

מהם הנקניקים שכל גרגרן וחובב מטעמים איטלקיים חייב לטעום, ומיהו מלך הנקניקים של ארץ המגף? מה הקשר בין כיוון הרוח לייצור פרושוטו, ולמה השתנה הטעם האיטלקי במזון? ראיון עם מרקו פרניקיני, טועם נקניקים מומחה, בעקבות הנקניקים המרכזיים בארץ המגף וגם כמה מוצרים ייחודיים שמעטים מכירים הדרך היחידה לראיין מומחה לנקניקים היא במהלך אפריטיבו. לדעתי לפחות. וכך, ביום גשום וסוער, התיישבתי לשיחה רצינית על נקניקים, סלמי ופרושטו עם מומחה טוסקני אמיתי. כדי להניע את גלגלי השיחה, הזמנו שנינו כוס שפריץ (הראשונה מבין לא משנה כמה), ויצאנו לדרך. שלום מרקו! ספר לנו קצת על הרקע שלך בתחום. "שלום לכולם, ונעים להכיר. שמי מרקו פרנקיני: ואני לא סתם אוהב נקניקים אלא גם טועם מומחה מטעם ארגון ONAS – הארגון האיטלקי הלאומי של טועמי הנקניקים. ONAS היא אגודה איטלקית שנועדה למעשה לשמור על המאכל המסורתי והעתיק הזה, שהוא אחד מהמטעמים הקלאסיים וההיסטוריים של המטבח האיטלקי". "האגודה קיימת מזה כ-20 שנה, ומונה בערך 5000 חברים. אנחנו מארגנים קורסים, אירועי טעימות, ומגוון פעילויות שנועדו לאפשר לקהל להכיר את המוצרים המסורתיים והמיוחדים המיוצרים במדינה. אנחנו מנסים גם לתת לצרכנים מידע חשוב שיעזור להם לבחור בצורה חכמה את הנקניקים הטובים והאיכותיים ביותר, גם ביחס למחיר. ישנם מאות סוגי נקניקים באיטליה, ואת חלקם מייצרים כבר מאות שנים בשיטות מסורתיות מרתקות, ואלה דברים שחשוב לנו לשמר ולהפיץ. לכל נקניק יש את הסיפור שלו, את טכנולוגיית הייצור שלו, דברים שמייחדים אותו ומנחים אותנו בתהליך הטעימה וההערכה". אז בוא נתחיל מההתחלה. מהי נקודת ההתחלה, בעצם? "אני מציע שנתחיל מהחזיר, משום שבאיטליה, כמעט כל הנקניקים עשויים מבשר חזיר. החלק ה"נחשב" ביותר הוא ירך החזיר, וממנה מכינים את הפרושוטו (prosciutto) – כפי הנראה הנקניק האיטלקי המפורסם ביותר. כדאי לדעת שאת הפרושוטו מייצרים באזורים ספציפיים במדינה, והאזורים האלה, שבהם מיוצר הפרושטו הטוב והמפורסם ביותר, לא נבחרו במקרה", הוא מבהיר. "הנתח שממנו מכינים פרושטו הוא נתח גדול, ירך שלמה של חזיר ששוקל כ-150 קילו, והירך הזאת צריכה להתיישן במשך פרק זמן ארוך עד שהפרושוטו יהיה מוכן לאכילה. היום בעזרת האמצעים הטכנולוגיים אפשר להשלים את תהליך היישון מבלי להסתכן בזיהומים ושאר בעיות, אבל צריך לזכור שהמוצרים האלה נולדו לפני מאות שנים, בתקופה שבה האמצעים היו שונים לגמרי. וכדי לשלוט בחיידקים ובכל הגורמים שיכולים לגרום לבשר להתקלקל, נדרשו תנאים מאד מסויימים. כך תרבות הפרושוטו התפתחה בעיקר באזורים שבהם היו תנאי מיקרו-אקלים מתאימים". כמו אזור פארמה, שממנו מגיע הפרושוטו די פארמה (prosciutto di Parma) הידוע? "בדיוק. הפרושטו המפורסם ביותר בעולם הוא פרושטו די פארמה (Parma), אבל האמת היא שאת הפרושטו הזה לא מייצרים בפארמה עצמה, אלא בעיירה קטנה במרחק כ-20 קילומטרים מפארמה שנקראת לאנגיראנו (Langhirano). הרוח מהים הטירני מגיעה לכאן באופן ישיר, רוח שחוצה את ההרים האפנינים, מאבדת את הלחות שלה, וכשהיא מגיעה ללנגיראנו היא כבר יבשה. בזכות הרוח הזאת הצליחו המקומיים לייצר פרושוטו "מתוק", כלומר פרושוטו שמכינים בעזרת כמות קטנה יחסית של מלח", הוא מסביר. "מי שיסע היום לבקר בלנגיראנו יראה עדיין את המבנים ההיסטוריים שבהם נהגו ליישן את הפרושוטו, מבנים עם עשרות חלונות צרים וארוכים, שאפשר היה לפתוח ולסגור לפי הצורך וכך לשלוט בכמות האוויר שנכנסה פנימה לחלל היישון, לפי הכיוון שבו נשבה הרוח. שם התיישנו הנתחים במשך 12 חודשים לפחות". ומה לגבי הפרושוטו הידוע מסן דניאלה? "מצב דומה אנחנו מוצאים למרגלות האלפים, בצפון מזרח איטליה, באזור סן דניאלה שבמחוז פריולי. שם מייצרים את הפרושטו השני המפורסם באיטליה – פרושוטו די סן דניאלה (prosciutto di San Daniele). זה אזור שנמצא ממש על ציר מפרץ טרייסטה, הנקודה שבה מסתיים הים האדריאטי, וגם שם הרוחות מושלמות לייצור נקניקים. גם את הפרושוטו של סן דניאלה מייצרים ללא תוספות, אפילו לא תבלינים. רק מלח, ותנאי הטבע שמיישנים את הבשר ומאפשרים לו לפתח ארומות ייחודיות". לצד המוצרים הידועים האלה יש כמובן גם סוגים רבים של פרושוטו מקומי, במגוון ערים באיטליה, נכון? "בהחלט. פרושוטו שונה לחלוטין מבחינת הטעמים והניחוחות שהוא מציע הוא הפרושוטו הטוסקני (prosciutto Toscano), הידוע בתור פרושוטו "לא מתוק". פעם כינו אותו "פרושטו מלוח", אבל היום היצרנים מנסים לצמצם את כמות המלח. למה קראו לו ככה? זה לא שבאחרים לא השתמשו במלח, בוודאי שהשתמשו, אבל במקרה של הפרושוטו הטוסקני לא היו את תנאי מזג האוויר שאפשרו לייצר את הנקניק מבלי להשתמש בכמות משמעותית של מלח. וזה כמובן משפיע על הטעם". גם הפרושוטו מפארמה וגם הפרושוטו מסן דניאלה מוגדרים כ"פרושוטו קרודו" (prosciutto crudo), כלומר פרושוטו שלא עברו בישול, וזאת לעומת הפרושוטו קוטו (prosciutto cotto) – סוג אחר לחלוטין של פרושוטו, שכן עבר בישול. ברזאולה – הנקניק שנולד מתוך צורך וכבש בסערה את השוק "נקניק נוסף שחובה להזכיר הוא הברזאולה (Bresaola), כמובן. גם משום שכיום זה הנקניק האיטלקי הנמכר ביותר בעולם, אפילו יותר מהפרושוטו. איטליה מייצאת לעולם כמויות גדולות של ברזאולה", אומר פרנקיני. "במקור היו מייצרים ברזאולה מבשר סוס, וגם היום עדיין פועלים כמה יצרנים קטנים שממשיכים את המסורת הזאת, אבל הרוב המוחלט עברו לייצר ברזאולה מבשר בקר. זה נקניק שנחשב לבריא בגלל שהוא מכיל כמות גדולה של חלבון, אחוזי שומן נמוכים מאד, וכמות קטנה יחסית של מלח. כלומר נקניק שמתאים מאד לצורת האכילה המומלצת כיום", הוא מסביר. "למרות הטעמים המודרניים, הברזאולה היא למעשה נקניק עתיק מאד, ומיוצרת באופן מסורתי באזור שנקרא ולטלינה (Valtellina) במחוז לומברדיה, על גבול שוויץ. אלה נקניקים שנוצרו בהתחלה מתוך צורך – בעבר הפרות היו כוח עבודה בשדות, לא גידלו אותן בשביל הבשר ובטח שלא שחטו אותן סתם כך. מי ישחט את הטרקטור שלו, שמאפשר לו לעבד את האדמה? אבל כשהחיה הזדקנה, וכבר לא עבדה כמו פעם, האיכרים השתמשו בבשר שלה כדי להאכיל את המשפחה. הכינו מהפרה נקניקי ברזאולה, ובעזרתם שרדו את חודשי החורף הקפואים". מעניין לדעת שנקניק דומה לברזאולה מיוצר בוואל ד'אוסטה, ונקרא מוצ'טה (mocetta). המוצ'טה מיוצרת לרוב מבשר פרות מבוגרות אבל יש גם מי שמכין אותה מבשר ציד (צבי, או חזיר בר), והיא מתאפיינת בטעמים עזים במיוחד: לאחר שלב ראשוני של ייבוש הבשר במיכלי עץ או טרקוטה מתחיל שלב היישון, שנמשך כשלושה חודשים. ואם אנחנו כבר מדברים על עמק אוסטה, כדאי להכיר מוצר נוסף הטיפוסי לאזור זה – ז'מבון דה בוס (jambon de bosses), הגרסה המקומית לפרושוטו, המוכר בזכות ניחוחותיו הייחודיים המגיעים מעשבי התבלין שנקטפו בהרים ומשמשים לעטוף את ירך החזיר. מורטדלה – הנקניק האהוב על ילדי איטליה הנקניק הבא ברשימה הוא המורטדלה הפופולרית. למרות שנדמה שמדובר במוצר מודרני יחסית, העדות הכתובה הראשונה לקיומה של המורטדלה (mortadella) – הנקניק המפורסם מבולוניה העשוי בשר חזיר, מתובל בפלפל שחור ומשובץ בפיסטוקים – מגיעה מהמאה ה-15, ולמעשה נראה שכבר ברומא העתיקה נהגו לייצר נקניקים דומים מאד. "כבר מהשם אפשר להבין שהמקור הוא מהמילה מורטאיו (mortaio), כלומר מכתש", מסביר פרנקיני. "משום שאת נקניק המורטדלה מכינים מבשר חזיר שמעכו וטחנו במכתש ועלי גדולים מברונזה. היום משתמשים במכונה, כמובן. עבור הנקניקים האלה השתמשו בבשר באיכות נמוכה יותר מנתחי הבשר ששימשו לפרושוטו. לאחר שקצצו ובישלו את הנקניק, קיבלו מעין גליל ענק, עם ניחוח משכר, שהעניק לו בעיקר תבלין אחד: זרעי כוסברה". נקניק המורטדלה נאכל בפוקאצ'ה גם על פיצות מלווה בפיסטוק ובגבינות לבנות כמו בוראטה המורטדלה של פראטו – הנקניק של הרמאים... "מלבד המורטדלה המפורסמת של בולוניה יש עוד כל מיני מורטדלות ברחבי איטליה, מוכרות הרבה פחות", מספר פרנקיני. "אם תגיעו לעיר פראטו שבטוסקנה, לדוגמה, תמצאו סוג של מורטדלה שמייצרים רק שם – המורטדלה די פראטו (mortadella di Prato). מדובר על נקניק "צעיר" יחסית, שנולד רק במאה ה-19, בנסיבות קצת חשודות... יום אחד הכין קצב כלשהו בעיר נקניק, אבל הנקניק התחיל להתקלקל תוך ימים ספורים. הקצב לא התכוון לבזבז את הבשר, ואלתר פיתרון: הוא פירק את הנקניק, שלף החוצה את הבשר, בישל אותו, והוסיף לו תבלינים וליקר אדום פופולרי בטוסקנה בשם אלקרמס. הצבע האדום של הליקר הסתיר את הצבע האפור של הבשר המבושל, והתוצאה היתה נקניק טעים שהקצב הצליח למכור..." המורטדלה די פראטו על פיצה נקניק אווז – הפרושוטו של הקהילה היהודית באיטליה נקניק נוסף שכדאי להכיר מגיע מאזור פאביה, מעיר בשם מורטרה (mortara), עיר שבה מאז ומתמיד הכינו נקניקים מאווז. הוא נקרא סלמה די מורטרה (salame di Mortara). שם נהגו להשתמש בצוואר האווז כ"מיכל" לנקניק, ומילאו אותו בבשר אווז וחזיר. מכיוון שבאזור ההוא שגשגה קהילה יהודית גדולה, נולד גם פרושטו מאווז בלבד, מה שנקרא באיטליה "salame ecumenico" כלומר נקניק שלא מכיל בשר חזיר. עד היום מייצרים באזור מורטרה נקניקים ופרושטו מאווז, שזוכים לפופולריות גדולה. נקניקים דומים מיוצרים באזורים נוספים, כמו במחוז פריולי. סלסיצ'ה – הנקניקיה העסיסית שהאיטלקים מעריצים בכל רחבי איטליה, ובעיקר בדרום, אנחנו מוצאים אינספור סוגים של סלסיצ'ה (salsiccia)", מסביר פרנקיני. "הסלסיצ'ה היא למעשה נקניקיה טרייה ומאכל עתיק במיוחד שיוצר כבר לפני 2000 שנה. אפשר "לייבש" אותה קצת, אבל עקרונית הבשר עדיין רך. אמורים לבשל את הסלסיצ'ה לפני השימוש משום שמדובר על בשר טרי בסופו של דבר, שלא עבר שום תהליך יישון ושימור ולכן יכולים להיות שם כל מיני דברים מסוכנים לבריאות, אבל יש גם מי שאוכל את הסלסיצ'ה טרייה, ללא בישול. זה מנהג נפוץ בטוסקנה ולפעמים גם אני עושה את זה, אבל רק כשאני ממש בטוח במקור של הבשר", הוא אומר. הסלסיצ'ה נאכלת גם על פסטה בצורת ראגו, גם על פיצות וכריכים וגם ללא בישול "הסלסיצ'ות המפורסמות ביותר בדרום איטליה מגיעות ממחוז קלבריה (סלסיצ'ה קלברה – salsiccia Calabra), או ממחוז בזיליקטה (סלסיצ'ה לוגאניקה – salsiccia Luganica) שנראית כמו קונכייה של שבלול, ארוכה ארוכה ומגולגלת סביב עצמה". מסורת הסלסיצ'ה באיטליה מפורסמת מאד, ואינספור סגרות (פסטיבלי אוכל) המוקדשות לסלסיצ'ה נערכות בכל רחבי המדינה, ואת ניחוח הנקניקיות הנצלות על הגריל אפשר להריח למרחקים. ידועות במיוחד הן הסלסיצ'ה מהעיר ברה (salsiccia di Bra) שבמחוז פיימונטה, והסאלאמלה (salamella) מלומברדיה. קאפוקולו (capocollo) "אי אפשר לבקר באיטליה ולא לטעום פעם אחת נקניק מסוג קאפוקולו", אומר פרניקיני. "מדובר על נקניק העשוי מנתח איכותי ונחשב של החזיר, החלק שמחבר את הצוואר לגב ולצלעות. ממנו מכינים את ה"קופה" (coppa) המפורסמת של אזור פיאצ'נצה (Piacenza), ובניגוד לנקניקים אחרים המיושנים באוויר יבש למדיי, הנקניק הזה מתיישן בתנאי לחות גבוהים יחסית, כך שמתקבל בסופו של דבר נקניק רך, מתוק, עם ניחוחות מדהימים... באופן כללי מאזור פיאצ'נצה מגיעים כמה מהנקניקים הידועים והאיכותיים ביותר באיטליה, כמו ה-salame piacentino, ה-coppa piacentina וה-pancetta piacentina. כמובן שבאזורים שונים באיטליה מייצרים את הקאפוקולו בצורה שונה, ולכן פרופיל הטעמים שונה לגמרי. אם אי פעם יצא לכם לבקר בפוליה, נסו את הקאפוקולו של העיר מרטינה פרנקה (capocollo di martina franca). מוצר מעולה!" כריך עם נקניק קאפוקולו איכותי קולאטלו די זיבלו (culatello di Zibello) "אין כמו קולאטלו", מכריז פרנקיני. "אם אתם מגיעים למחוז אמיליה רומאניה אתם חייבים לנסות את הנקניק הזה", הוא אומר. "הקולאטלו הוא מלך הנקניקים באיטליה, ומיוצר מהחלק הכי איכותי של הירך, שהיא עצמה החלק הכי איכותי של החזיר. חותכים את החלק שנקרא פיוקו (fiocco), מוסיפים מלח, ומכניסים את נתח הבשר לתוך השלפוחית של החזיר. מכיוון שהאזור שבו מייצרים את הנקניק הזה הוא לח מאד, קרוב לנהר הפו, מקובל ליישן את הנקניקים האלה מתחת לפני הקרקע והם מאבדים לחות בקצב איטי מאד. כאשר פורסים את הקולאטלו לפרוסות דקיקות, כמקובל, מתגלה איזון טעמים מדהים וניחוחות מופלאים ממש, שקשה למצוא בנקניקים אחרים", הוא מתלהב. יישון נקניקי קולאטלו די זיבלו בפארמה נקניקים קלאסיים שאסור לפספס "רבים מהנקניקים הידועים ביותר מגיעים מאזור צפון איטליה, אבל אסור לשכוח את אומבריה ואת מרקה. באומבריה יש נקניקים מדהימים, מסורת ארוכה מאד של נקניקים באיכות גבוהה במיוחד, כמו הנקניקים מהעיר נורצ'ה (Norcia), לדוגמה. וגם במארקה יש נקניקים ששווה לגלות, כמו לדוגמה הצ'אסקולו (ciasculo), נקניק שמיוצר כבר למעלה מאלף שנה, מיוצר מחלקים שונים של החזיר, כולל הפרושטו, הכתף והפנצ'טה, ומתובל בשילוב של תבלינים ויין לבן. הוא רך מאד, ואפשר למעשה למרוח אותו", אומר פרנקיני. ורשימת הנקניקים המסורתיים שחובה לטעום נמשכת ונמשכת... חובה להזכיר כמה מהכוכבים הבלתי מעורערים של המטבח האיטלקי, להם עוד נקדיש בהמשך כתבות נוספות. מי שמטייל בצפון איטליה, באזור הדולומיטים, חייב לטעום את הספק (speck): נקניק ארומטי, עז טעם ופופולרי מאד. המבקרים בטוסקנה חייבים לטעום את הפינוקיונה (finocchiona), נקניק אהוב במיוחד המועשר בזרעי שומר בר, ואת הלארדו די קולונטה (lardo di Colonnata), שומן חזיר המיושן בתיבות שיש בהרים שבצפון טוסקנה ומוגש בנתחים דקים. המבקרים במחוז לאציו חייבים לנגוס בכריך המתפקע מפורקטה די אריצ'ה (porchetta di Arice), כמובן. הפורקטה, חזיר צלוי וממולא שנפרס לפרוסות כמו נקניק עסיסי, היא אחד המטעמים העתיקים באיטליה, ויוצרה ככל הנראה כבר בידי השבטים הלטיניים, אפילו עוד לפני שהאזור נכבש בידי הרומאים. באותו אזור חובה לטעום כמובן גם את הגואנצ'לה (guanciale), הנקניק המלוח ועז-הטעם המשמש כבסיס לכמה מרטבי הפסטה החשובים ביותר ברומא, ובראשם הקרבונרה והאמטריצ'נה כמובן. באותה הזדמנות כדאי מאד לטעום גם את "בן דודו" עז הטעם של הגואנ'צלה – הפנצ'טה (pancetta) המשמשת כבסיס למנות רבות. ומי שמדרים לאזור קלבריה חייב לטעום את הנקניק הרך והחריף, שאפשר למרוח ממש על לחם, ונקרא נדויה (‘nduja). מדובר על מנה קלאסית ממש. איך השתנה החיך האיטלקי לאורך השנים? בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתעניינים במוצרים מסורתיים ובשיטות ייצור מזון עתיקות, ונרשמים לסדנאות ואירועי טעימות. אך מצד שני, הטעמים של הקהל הרחב ממשיכים להשתנות, ולא תמיד לטובה, מספר פרנקיני. "אני נולדתי בשנות ה-60 באזור המארמה, אזור כפרי בדרום טוסקנה, ואני רואה עד כמה הדברים שונים כיום. אני זוכר שכשהייתי ילד נהגו להכין אצלנו נקניק בצבע די כהה, שהיה עשוי משאריות הבשר שנשארו אצל הקצב, חלקים כהים יותר, עשירים יותר בדם. אלה חלקים שאי אפשר היה לשים בסלסיצ'ה, אז לקחו אותם, ביחד עם הכבד והטחול וכמות מסוימת של שומן, מלח, פלפל וקצת קליפת תפוז, והכינו נקניק מסורתי שנקרא אמאצפגאטו (amazzafegato). פעם זה היה נפוץ מאד, אבל היום זה מוצר נדיר למדיי. אי אפשר למצוא אותו", מספר פרנקיני. "בגלל שמדובר על מוצר בסגנון מסורתי עם טעם חזק ודומיננטי, כהה וחזק, ואנשים כבר לא רגילים לזה. ככל שעובר הזמן אנחנו מתרגלים לטעמים שטוחים יותר, רגועים ועדינים יותר, אנשים ממש נמנעים מטעמים חזקים". "זה לא רק קשור לבשר," הוא אומר. "חברה טובה הגיעה לבקר אותנו בחווה המשפחתית ונתתי לה לטעום גזר טרי, ששלפתי מהשדה. היא היתה בהלם מהטעם! זה היה יותר מידי עבורה, היא לא היתה רגילה לטעם של גזר אמיתי, לדומיננטיות של הטעמים האותנטיים, אלא רק לטעם המעודן והכבוי של מוצרים מהסופרמרקט..." "דוגמה נוספת לנקניק שקשה מאד למכור כיום היא הסורפרסטה (sopressata), כך קוראים לה אצלנו בטוסקנה, אבל במקומות אחרים היא נקראת קופה די טסטה (coppa di testa). מדובר על נקניק של עניים, מכינים אותו מבשר הראש של החזיר, בעיקר, מחלקים שמקובל היה לזרוק. מבשלים הכל, מסירים את הבשר מהעצם, חותכים לחתיכות קטנות, ומקבלים מעין נקניק שהוא פסיפס של חלקים, עם הרבה ג'לטין. מוצר מופלא לדעתי, אבל מבחינה אסתטית הוא לא נראה טוב, הבשר המבושל מקבל צבע אפור שמרתיע את הצרכנים, והם גם נרתעים מהג'לטין ומחתיכות השומן שמשובצות בנקניק... אנשים לא יודעים איך לאכול את זה, מטאפורית ומעשית", צוחק פרנקיני. "אנשים לא רגילים יותר לראות את הדבר עצמו, רק גרסה מעודנת של המציאות". "היו מכינים גם נקניקי דם, מוצר שהיו קשה למצוא, לדעתי הרבה צעירים בכלל לא יודעים שזה מוצר שקיים. אי אפשר למצוא אותם בסופרמרקט כמובן, מקסימום באיזו קצבייה בעיירות קטנות". הנקניק היה פעם קינוח... "כיום מקובל להגיש את הנקניקים כמגש אנטיפסטי, אבל המסורת הוותיקה בכפרים היתה להגיש את הנקניקים כקינוח", מספר פרנקיני. "לא בסופה של ארוחה עם 10 מנות כמובן, אלא בסוף ארוחת ערב משפחתית רגילה. אצלנו היו אוכלים מרק עשיר, תבשיל ירקות כלשהו, ולקינוח חריץ גבינה גדול, או נקניק. הנקניקים גם היו ארוחת הביניים שלנו כשהיינו ילדים – לחם עם נקניק, לחם עם פנצ'טה..." טוב, היום כבר לא צריך את הקלוריות שפעם קיבלו מארוחה גדולה, זה לא כמו בעבר שהיו אוכלים ארוחת בוקר כבדה ואז יוצאים לעבוד בשדות... "נכון, אבל זה לא רק זה, יש עוד דבר שצריך לקחת בחשבון", מוסיף פרנקיני. "אנשים בעבר חיו ממה שהם ייצרו. אנשים לא אכלו הרבה בשר, ואת הבשר שהם כן אכלו, הם גידלו והכינו בעצמם. היום שבו שחטו את החזיר היה יום חג לכל הכפר, ולכל אחד במשפחה היה תפקיד מוגדר, גם לילדים הקטנים. זה היה מפעל שלם להכין אוכל לכל החורף מהחיה ששחטו." "אין ספק שדברים משתנים – החיים משתנים, הטעם של הקהל, ולזה צריך להוסיף את העובדה שהאזורים הכפריים מתרוקנים מתושבים, רבים מהגרים לערים וכך הרבה מסורות נעלמות ונשכחות. אבל אנחנו מנסים לשמר את מה שהיה, ולספר את הסיפור של המוצרים המיוחדים האלה. ולשמחתי יש הרבה אנשים שמתעניינים", הוא מסכם.

הגעתם לחופשה ברומא ואתם לא יודעים מה כדאי להזמין במסעדה? מחפשים מנות רומאיות אמיתיות, אבל לא בטוחים איפה תוכלו למצוא אותן? אל דאגה! גייסנו את סברינה ספינלי, דור חמישי (!) ברומא כדי להמליץ לכם על 15 המנות האותנטיות ביותר נעים להכיר, שמי סברינה! אני בת 23, ורומאית מבטן ומלידה. המשפחה שלי גרה כאן מזה חמישה דורות, ובזכותם זכיתי להכיר ולטעום את המנות הטובות ביותר בעיר. אם אתם חובבי איטליה, אתם בוודאי יודעים שהמסורת הקולינרית הרומאית מתגאה במנות רבות. ישנם את תבשילים קבועים שתמיד יככבו על שולחן ארוחת הצהריים של סבתא, וישנן גם מנות מתוחכמות יותר, מהסוג שמוגש במסעדות מפורסמות. אבל כדי לטעום גם את אלה וגם את אלה, חובה להתייעץ עם רומאי מקומי, שיתן לכם כמה טיפים טובים. במאמר הזה נצלול לעומק הסיר (המטאפורי) ונגלה את התבשילים הרומאיים האמיתיים, אלה שמגישים במסעדות המיועדות למקומיים, ולא לתיירים. גם אם נדמה לכם שאתם מכירים את המטבח הרומאי, אני מבטיחה לכם שהמאמר הזה יפתיע אתכם... רעבים? מוכנים? בואו נצא לדרך! הוד מלכותה הקרבונרה (Carbonara) עליכם לדעת שעבורנו, הרומאים, הקרבונרה היא קצת כמו בת אהובה – כזו שיש לגונן עליה. מאז ומתמיד נודעו בעיר גרסאות שונות למנה: יש מי שמכין אותה עם פרושוטו, יש מי שמשתמש בבייקון, ויש מי שאפילו מוסיף שמנת, למרבה הזוועה. אבל קרבונרה אמיתית מכילה חמישה מרכיבים בלבד: פסטה, גואנצ'אלה (סוג של נקניק שמכינים מלחי חזיר), גבינת פקורינו רומאנו, חלמון ביצה, ופלפל שחור. וזהו. אל תבטחו באף גרסה אחרת. קרבנורה שמכילה מרכיבים אחרים, איננה קרבונרה אמיתית... אני עדיין זוכרת איך כשהייתי ילדה קטנה הייתי מתיישבת במטבח וצועקת – היום אני מבשלת! אני אכין קרבונרה לכולם! וסבתא שלי היתה תמיד עונה: "בסדר, אבל אל תכניסי פנימה מרכיבים לא נחוצים, ותיזהרי שלא תצא לך חביתה!" לאחר מכן היא היתה יוצאת לגינה, וחוזרת למטבח עם ביצים טריות מהתרנגולות שגדלו אצלנו בחצר, "כדי שהקרבונרה תצא כמו שצריך," היא היתה אומרת. למרות שניסיתי להכין את המנה לבד, סבתא תמיד עזרה לי בשלב העדין ביותר של הכנת המנה – שלב ה"מנטקטורה" (mantecatura), כלומר הרגע הגורלי שבו יוצרים את הקרם העדין שעוטף את הפסטה, הקרם שעומד בלב המנה, ומטריף את כל הסועדים. השנים חלפו, ואכלתי אינספור מנות של קרבונרה. אבל המקום היחיד שבו הצלחתי לטעום שוב את אותם טעמים משפחתיים מוכרים היה במסעדת מאטארלו – אחד המקומות האותנטיים ביותר שאני מכירה בעיר. כפי שאפשר להבין משם המקום ("מאטרלו" הוא מערוך, באיטלקית), השפים כאן מקפידים להכין את הפסטה בעבודת יד מידי יום, לפי השיטה המסורתית. ואני יכולה להבטיח לכם שלפסטה שלהם יש טעם שעולה על האחרות! אם תגיעו לפה תוכלו למצוא לא רק קרבונרה (כמעט) כמו של סבתא שלי, אלא גם אווירה רומאית אמיתית, המלצרים מדברים בינם לבין עצמם בדיאלקט רומאי, והם יגרמו לכם להרגיש כמו בבית. אני ממליצה לכם לבוא רעבים, ולא להסתפק רק במנות הפסטה. כדאי מאד לטעום גם את מנות האנטיפסטי השונות, כמו לדוגמה את ה-"pizzicarolo riccio", או את הארטישוק בסגנון רומאי (קרצ'ופו אלה רומאנה – carciofo alla romana). אתם עוד תודו לי! מסעדת מאטארלו מפעילה מספר סניפים בעיר (פרטים באתר שלהם), והם כולם מעולים. המתכון שלנו לקרבונרה פסטה ברוטב קרבונרה ומגש אנטיפסטו עם נקניקים מעולים במסעדת מאטארלו. צילום: סברינה ספינלי בוקאטיני אל'אמטריצ'אנה (Bucatini all’Amatriciana) גם האמטריצ'אנה, עבורי, היא מנת ילדות: רוטב מושלם העשוי מגואנצ'לה (נקניק מלחי חזיר), עגבניות, וגבינת פקורינו. זו מנה רומאית קלאסית ואהובה, עזת טעמים, והפסטה שהכי מתאימה לרוטב העשיר הזה היא בוקאטיני, כמובן. האיטלקים מאד מקפידים להתאים את צורת הפסטה לסוג הרוטב, ולכל רוטב יש את הפסטה הנכונה עבורו. אבל אני חייבת להתוודות ולספר לכם שכשהייתי קטנה, הכינו לי את המנה המפורסמת הזאת עם פסטה קצרה (ריגאטוני) ולמרות שזו הפסטה "הלא נכונה", התוצאה לא היתה רעה בכלל... הבעיה הייתה שכילדה פשוט לא הצלחתי לאכול בוקאטיני. ניסיתי וניסיתי לגלגל את הפסטה הארוכה מסביב למזלג אבל תמיד נכשלתי, הבוקאטיני תמיד ברחו לי, וכל הבגד שלבשתי התמלא ברוטב... לכן הכרחתי את אמא שלי להתעלם מהמסורת ולהכין לי פסטה אמטריצ'נה עם ריגאטוני. היום, תודה לאל, אני מצליחה לאכול את המנה המסורתית בדיוק כפי שאמורים להכין אותה... מימין פסטה בוקאטיני עם רוטב אמטריצ'אנה – שילוב רומאי קלסאי. צילום: סברינה ספינלי פסטה ברוטב קאצ'ו אה פפה (La Cacio e Pepe) כנראה שזו הפסטה המפורסמת ביותר ברומא. איך אפשר שלא להעריץ אותה? אין ספק שזו המנה האהובה ביותר על אמא שלי, ובכל פעם שאנחנו הולכות לאכול בחוץ, היא תמיד מזמינה אותה. לדעתי היא יכולה לכתוב ספר על מנות הקאצ'ו אה פפה הכי טובות שאכלה לאורך חייה... הקאצ'ו אה פפה היא מנה מיתולוגית אבל שורשיה במטבח הרומאי העני, והיא מכילה למעשה רק שלושה מרכיבים: פסטה, גבינת פקורינו רומאנו (כלומר קאצ'ו), ופלפל שחור (כלומר פפה). כפי שאתם בוודאי מבינים מרשימת המרכיבים הקצרה הזאת, המנה התפרסמה לא בזכות חומרי הגלם, אלא בזכות טכניקת הבישול! כדי להכין את הפסטה הנפלאה הזאת כמו שצריך, חייבים לדעת איך ליצור את הקרם המושלם. אסור בתכלית האיסור לגרום לגבינה להיקרש או להיפרד, להיפך! חובה ליצור קרם עדין שיעטוף את הפסטה, ויגרום לכולם ללקק את השפתיים. רוצים ללמוד איך מכינים את המנה כמו שצריך? פסטת הקאצ'ו אה פפה הטובה ביותר שאמא שלי ואני אכלנו מוגשת במסעדה קטנה ומשפחתית בשם טרטוריה דה דאנינו (Trattoria da Danino). לא רק שהאווירה כאן היא נעימה, הבעלים גם מבצעים את המנטקטורה (כלומר הקרמת הפסטה) ממש מול עיניכם, בתוך גלגל ענק של גבינת פקורינו רומאנו. אני מבטיחה לכם שתישארו בפה פעור כשתראו את היכולות הטכניות של השפים, ואחרי שתטעמו את הקאצ'ו ופפה שלהם, תזמינו מיד עוד מנה. המתכון שלנו לקאצ'ו אה פפה ועכשיו, אני רוצה להיות נאמנה להבטחה שהבטחתי לכם בתחילת המאמר, ולהיות לכם לחברה רומאית אמיתית. כזו שנותנת טיפים והמלצות, וחושפת בפניכם מקום שמעטים מכירים... אם אתם מתלבטים איזו פסטה להזמין, ולא מצליחים להחליט בין הקרבונרה, האמטריצ'אנה והקאצ'ו אה פפה, אל דאגה. יש מקום ברומא שמציע פסטה רומאית אמיתית בשיטת אכול כפי יכולתך. כאן תוכלו להתיישב, לכרוך את המפית מסביב לצוואר, למתוח את האצבעות, לאחוז במזלג, ותמורת כ-20 יורו (בצהריים) להזמין את כל המנות שבתפריט, ללא מגבלות! המנות נדיבות מאד, טעימות מאד, ונאמנות למקור. ואיך נקרא המקום המופלא הזה? מסעדה סנצה פונדו (Senza Fondo), והיא ממוקמת לא רחוק פיאצה נאבונה. עבורנו, הרומאים, זוהי כתובת ידועה ואהובה. טריפה אלה רומאנה (Trippa alla Romana) כן, אני יודעת. הטריפה (trippa) היא אחד מאותם מאכלים שמעוררים דיונים ערים וסוערים בקרב הקהל. יש מי ששונא את המאכל הזה ומסרב בתוקף להתקרב אליו אפילו, אבל הרבה רומאים יגידו לכם שמי שלא אוכל טריפה, כלל לא ראוי להיקרא רומאי... אני מצידי יכולה לומר לכם שזהו אחד המאכלים האהובים עליי, ורק אם תטעמו אותו בעצמכם תוכלו לומר שטעמתם את טעמה של רומא האמיתית. תבשיל הטריפה הוא בעצם תבשיל קיבה – הטריפה (trippa) היא אחת מקיבות הפרה, וכמו מנות רבות כל כך, גם המנה הזו נולדה בבתיהם של העניים שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות חלקי בשר יוקרתיים יותר. אצלי בבית מבשלים טריפה לעיתים קרובות: אמא שלי מתעוררת מוקדם בבוקר, שמה סיר עם רוטב על הכיריים, מביאה אותו לרתיחה, ואז מכניסה פנימה את הטריפה ומניחה לה להתבשל במיצי הרוטב במשך שעתיים וחצי לפחות. את הטאץ' הסופי מעניק לתבשיל הזה עשב תבלין מקומי שנקרא מנטוצ'ה רומאנה (mentuccia romana), שצומח בכל רחבי מרכז איטליה ומזכיר בטעמו מעין שילוב בין נענע לטימין. הדרך הנכונה לאכול את הטריפה היא עם פרוסה עבה של לחם ביד, כדי לספוג את כל הרוטב. ואל תשכחו לגרר מעל המנה שכבה נדיבה מאד של גבינה (גבינת פקורינו רומאנו, כמובן!) הגבינה צריכה לכסות את הטריפה כמו שלג לבן. האם הצלחתי לשכנע אתכם לטעום את הטריפה הרומאית המיתולוגית? אני מקווה שכן. מדובר על אחד מעמודי התווך של המטבח הרומאי, ומעדן שכדאי לנסות. עוגת ריקוטה ודובדבנים חמוצים (Crostata di ricotta e visciole) אחחחח, עוגת דובדבנים חמוצים... איזה עונג! גם זו אחת מהמנות הקלאסיות שעליהן גדלתי, ואני לא יודעת מי הכינה יותר עוגות שכאלה לאורך השנים – אמא שלי, או סבתא שלי. עליי להודות שבצק פריך כמו הבצק הפריך שמכינה סבתא שלי, סבתא מריה, עוד לא יצא לי לטעום בשום מקום אחר. לאורך השנים ניסינו כולנו לחלץ ממנה את המתכון המדויק, אבל סבתא שלי רק מחייכת בתמימות ואומרת שאין לה מתכון, היא עובדת לפי העין, ומרגישה עם הידיים מה הבצק מבקש... אם מתחשק לכם לטעום קרוסטטת דובדבנים וריקוטה דומה לזו של סבתא שלי, כדאי לכם להגיע ל– Sora Lella. המסעדה הקטנה והמשפחתית הזאת מתמחה באוכל רומאי בטעם של פעם, ובתפריט הקינוחים שלהם מתחבאת הקרוסטטה המפורסמת. נסו ותתאהבו גם אתם! אבאקיו אלה סקוטדיטו (Abbacchio alla scottadito) סביר להניח שמעולם לא שמעתם על המנה הזאת, וזה בסדר. לרוב רק תושבי רומא, או אנשים ממחוז לאציו, מכירים אותה. מדובר על צלעות טלה בבישול ארוך, המוכרות גם בשם אבאקיו אלה רומאנה (Abbacchio alla Romana), ומוגשות בעיקר בתקופת חג הפסחא, אבל במסעדות המסורתיות בעיר תוכלו למצוא אותן לאורך כל השנה. זו מנה מעולה ועסיסית, והיא ממש לא מתאימה לסכין ומזלג – את הצלעות האלה חייבים לאכול עם הידיים! אין מה לעשות – מי שרוצה להיות רומאי אמיתי, צריך ללמוד איך לאכול כמו המקומיים. את מנת האבאקיו אלה סקוטדיטו מגישים לשולחן כשהיא לוהטת מחום, מיד אחרי שהסירו את הצלעות מהגריל, ומכאן גם השם "סקוטדיטו", כלומר "שורף האצבעות"... בכל פעם שאנחנו יוצאים לארוחה משפחתית אבא שלי מזמין לעצמו מנה שלמה מהתבשיל הזה, ואוי ואבוי למי שיגע לו בצלחת. הוא מתיישב בפנים רציניות ליד השולחן ומנקה כל צלע בסבלנות ובמיומנות של אכלן מקצועי. לדעתו (וגם לדעתי, משום שלפעמים הצלחתי לגנוב לו צלע קטנה מהצלחת כשלא שם לב...) המקומות הטובים ביותר לטעום את המנה הרומאית הטיפוסית הזאת הם מסעדת Da Oio, בשכונת טסטאצ'ו, ומסעדת Bottega trattoria de Santis, בשכונת ריונה. אבאקיו ברודטאטו (Abbacchio brodettato) המתכון להכנת המנה הזאת פשוט מאד, ועדיין – התוצאה טעימה באופן מדהים. גם זו מנה המבוססת על צלעות טלה, אבל בניגוד למנה הקודמת, הפעם מבשלים את הצלעות במעין מרק סמיך, המועשר בביצה ובגבינת פקורינו רומאנו, שיוצרים ביחד קרם מופלא. הבשר נשאר רך ועסיסי, וכמו שאמא שלי תמיד אומרת: "אחרי שתטעמו את המנה הזאת פעם אחת, לא תוכלו לוותר עליה לעולם!" אצלי בבית מכינים את האבאקיו ברודטאטו בדרך כלל לכבוד חגו של סטפנו הקדוש, ביום שאחרי חג המולד, אבל תוכלו למצוא את המנה גם בשאר חודשי השנה במסעדות המסורתיות ביותר, כמו לדוגמה Sora Lella. סופלי (I supplì) מדובר על מאכל פשוט ומושלם: אורז מבושל עם רוטב עגבניות, ממולא במוצרלה, מטוגן בשמן עמוק, ומוגש לוהט. כאן ברומא מכנים את המעדן הזה "סופלי אל טלפונו", משום שאחרי שנוגסים בסופלי המוצרלה שבפנים נמשכת ומסתלסלת כמו חוט של טלפון קווי (זוכרים?). כשהייתי קטנה נהגתי לעצור כל יום אחרי בית הספר בפיצריה שמתחת לבית שלי, לקנות סופלי אחד רותח ופריך, ולאכול אותו לאורך הדרך הביתה. איזה עונג! את הסופלי תוכלו למצוא בכל פיצריה ובכל מסעדה, הם תמיד מופיעים בתפריט. אבל את הטובים ביותר, לדעתי, תוכלו למצוא ב- Supplì Roma שבשכונת טרסטוורה, וב- Supplizio שבשכונת ריונה! המתכון שלנו ל: "סופלי אל טלפונו" קארצ'ופי אלה רומאנה וקארצ'ופי אלה ג'ודיה (I Carciofi alla Romana ed I Carciofi alla giudia) יצא לכם כבר לשמוע על שתי מנות הארטישוקים המפורסמות ביותר באיטליה? שתיהן מגיעות מרומא, ושתיהן מופלאות. עליכם לדעת שאנחנו הרומאים מחכים בקוצר רוח לתחילת האביב, כדי שנוכל כבר לטעום את שני המאכלים הטריים והמסורתיים האלה. אל תתבלבלו ביניהם: קארצו'פי אלה ג'ודיה (כלומר - ארטישוקים בסגנון יהודי) הם ארטישוקים המטוגנים בשמן עמוק, ומוגשים כשהם פריכים להפליא. ואילו הקארצ'ופי אלה רומאנה (כלומר - ארטישוקים בסגנון רומאי) מתבשלים בתוך נוזל חם המועשר בעשבי תיבול ושום, וכך הם נשארים רכים ועסיסיים. לו הייתי צריכה לבחור רק מנה אחת מבין השתיים, זו היתה משימה בלתי אפשרית. אני אוהבת את שתי הגירסאות במידה שווה! מכיוון שמדובר על מנות קלאסיות של ממש, תוכלו למצוא אותן בכל מסעדה רומאית שמכבדת את עצמה, ובעיקר באזור הגטו היהודי, כמובן. מתכון שלנו לארטישוק משומר. קארצ'ופי אלה ג'ודיה (בצד שמאל) וקארצ'ופי אלה רומאנה (בצד ימין). שתי מנות קלאסיות של המטבח הרומאי. צילום: סברינה ספינלי סלטימבוקה אלה רומאנה (Saltimbocca alla Romana) גם המנה הזאת, כמו כל המנות במטבח הרומאי, איננה עשירה במיוחד. לכאורה, מדובר בסך הכל על פרוסות בשר עגל עם פרושטו מעל, וקצת מרווה. אבל כפי שבוודאי כבר הבנתם, הבישול הרומאי לא מבוסס על מספר המרכיבים, אלא האופן שבו מכינים אותם ומחברים ביניהם. ואני יכולה להבטיח לכם שבמקרה הזה, החיבור הנכון בין המרכיבים יוצר פיצוץ של טעמים שמסחרר את הפה! אחד המקומות הטובים ביותר לטעום סלטימבוקה אלה רומאנה (חוץ מבמטבח של אמא שלי, כמובן), הוא מסעדת Saltimbocca, שנאמנה לשמה ומגישה גרסה מצויינת במיוחד של המנה הרומאית הקלאסית הזאת. המסעדה נמצאת במרחק קצר מפיאצה נאבונה. עגבניות ממולאות באורז (pomodori con il riso) המנה המיתולוגית הזאת היא גם אחת האהובות עליי, ולא הייתי מחליפה אותה בעד אף מנה אחרת בעולם. המתכון המשפחתי לעגבניות עם אורז עובר אצלנו מדור לדור – אמא שלי למדה אותו מסבתא שלי, ואני למדתי אותו מאמא שלי, כך שמעבר לטעם הנהדר, המנה הזאת משמעותית עבורי מבחינות רבות נוספות. אם תרצו לטעום את הגרסה המוצלחת ביותר, תצטרכו לבוא אליי, לארוחת צהריים... אבל מכיוון שרוב הסיכויים שזה לא יקרה, תצטרכו "להסתפק" בעגבניות המעולות של La Taverna del Ghetto, בגטו היהודי ברומא. עוגיות יין (Ciambelline al vino) הצ'אמבלינה אל וינו, כלומר עוגיות היין, הן מאפה מתוק טיפוסי לאזור הקסטלי רומאני, והן מוגשות תמיד בסוף הארוחה לצד כוס יין ביתי. הדרך הנכונה לאכול אותן היא לטבול אותן ביין, כמובן! אזור הקסטלי רומאני הוא אזור קסום מבחינתי, ובעיקר העיירה פרסקאטי (Frascati). אני ממליצה לכם מאד להקדיש יום טיול לאזור המופלא הזה, שנמצא במרחק חצי שעה בלבד מרומא, ומציע גם שלווה ויופי ודם אוכל מצוין. אל תפספסו את הנוף עוצר נשימה מנקודת התצפית שבקצה העיר. ובזמן שתנוחו מוך השקיעה, ותלגמו כוס יין מקומי, תוכלו לשיר לעצמכם, כמו ששר הזמר האיטלקי אנטונלו ונדיטי "כמה שאת יפה, רומא לעת ערב..." ריגאטוני קון לה פאייטה (Rigatoni con la Pajata) גם המנה הזאת היא קצת כמו הטריפה (trippa) – מעוררת מחלוקת אבל מעולה, מסוג המנות שאו שאוהבים אהבה עזה, או ששונאים מכל הלב. נחשו לאיזה מחנה אני משתייכת... אצלי בבית, כשאמא שלי או החבר שלי הולכים לקצב ומצליחים להשיג את הפאייטה, זו חגיגה של ממש! מתחיל סבב טלפונים לדודים, בני דודים, סבים וסבתות, וכולנו מתקבצים סביב השולחן, מוכנים ומזומנים לחסל, כף אחר כף, את כל תכולת הסיר. מה זו הפאייטה? אל תבהלו מההסבר... מדובר על מעי של עגל חלב (שעדיין יונק). אבל אל תתנו להגדרות להרתיע אתכם, מדובר על מעדן! ואם אתם סקרנים ורוצים לנסות את המנה הרומאית האותנטית הזאת, לכו למסעדת Cecchino dal 1887, בשכונת טסטאצ'ו (Testaccio), ותזמינו לכם מנה יפה. רק כך תוכלו להבין אם אתם נמנים על האוהבים או על השונאים. כדאי לכם לזכור רק דבר אחד – מי ששונא את המנה הזאת, לא יכול לסבול אפילו את הריח שלה... פאג'ולי קון לה קוטיקה (Fagioli con le cotiche) כפי שבוודאי כבר הבנתם, המטבח הרומאי המסורתי לא משתמש בהרבה מצרכים. מדובר על מטבח עני, של איכרים, שלמדו לנצל באופן מקסימלי את המעט שהיה להם, ולהפוך מרכיבים מעטים למנות מדהימות שעד היום מוגשות במסעדות הטובות ביותר. פאג'ולי קון לה קוטיקה, כלומר שעועית המוגשת ברוטב אדום העשוי עגבניות ועור חזיר, היא מנה קלאסית פה ברומא, וכזו שמתבשלת בבישול ארוך – לפחות שעתיים על אש נמוכה. כשאני הולכת למסעדה, בין אם מדובר על מסעדה שכונתית או מסעדת יוקרה, אני תמיד מזמינה מנה של פאג'ולי בתור אנטיפסטו (למרות שזו מנה כל כך ממלאת ועשירה בקלוריות, שרוב האנשים מזמינים אותה כמנה עיקרית...). אבל אני לא יכולה לעמוד בפניה. עבורי, זו רומא האמיתית. אני ממליצה לכם לנסות אותה, ואני רוצה לתת גם טיפ קטן למקצוענים: אם אתם מזמינים לכם צלחת של פאג'ולי, דעו שעל פי חוק חובה לנגב עם לחם את הרוטב שבצלחת! קודה אלה ואצ'ינרה (Coda alla Vaccinara) מי לא שמע על תבשיל זנב השור המפורסם של רומא? זהו אחד התבשילים הידועים של עיר הבירה, וגם המנה הזאת נולדה בזכות הגאונות היצירתית של הנשים העניות שנאלצו ליצור יש מאין, ולהאכיל משפחות רעבות עם מעט מאד כסף, ומעט מאד מצרכים. סבתא שלי נהגה לספר לי שבתקופות החשוכות ביותר, הדרך שלה לשחרר קיטור ולהתמודד עם הקשיים היתה להיכנס למטבח ולהמציא מתכונים שלא סתם יהיו טעימים, אלא יצליחו לקבץ את כולם מסביב לשולחן, לרגע אחד של אושר משותף. עבורי, הקודה אלה ואצ'ינרה הוא תבשיל שמזכיר את הילדות, את הריח של הבית, ואת סבתא שלי. ואגב, זו היתה סבתא שלי שהודתה שהקודה אלה ואצ'ינרה במסעדת דה בוקטינו Da Bucatino, בשכונת טסטאצ'ו, טובה כמעט כמו שלה! הדרך הנכונה לאכול את המנה הזאת היא עם הידיים בלבד, אבל מכיוון שהתבשיל מלא רוטב, הרבה מסעדות יגישו לכם סינר קטן, כדי שתוכלו לאכול מבלי להתלכלך. כאן מסתיים המסע שלנו בעקבות המנות הטיפוסיות לרומא – תודה שהצטרפתם אליי. אני מקווה שהייתי חברה טובה ומדריכה טובה, ושבפעם הבאה שתמצאו את עצמכם במסעדה קטנה בלב העיר היפה בעולם, תנסו את אחת מהמנות האהובות על הרומאים... מנות שעבורנו הן סימן אמיתי לבית.

לכל מדינה יש את הזמרים האיקוניים שלה, שדורות שלמים גדלו על המוזיקה שלהם. מיהם, אם כן, השלמה ארצי, יפה ירקוני ואריאל זילבר האיטלקים? מיהם הזוהר ארגוב, ירדנה ארזי וחווה אלברשטיין של ארץ המגף? רשימת היוצרים הגדולים והמשפיעים ביותר באיטליה היא ארוכה במיוחד. בכתבה זו, הראשונה מתוך שלוש, נתמקד בכמה מהיוצרים החשובים ביותר שכל חובב מוזיקה איטלקית חייב להכיר פברואר הוא ללא ספק החודש המתאים ביותר לדבר על מוזיקה איטלקית, ולו בשל העובדה הפשוטה שבימים אלה משודר פסטיבל סן רמו, מוסד תרבותי שאף איטלקי לא יכול לברוח מפניו. בין אם אתם מעריצים שרופים או שונאי הפסטיבל, דבר אחד בטוח – אין אדם במדינה שלא מכיר את שירי התחרות ושאין לו דעה מנומקת ומפורטת על הזוכה. מידי שנה מצליחים זוכי פסטיבל סן רמו לעורר מחלקות בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, והוויכוחים על השירים הטובים ביותר הם אינסופיים. ועדיין, ישנם כמה זמרים שהתפרסמו לא מעט בזכות הפסטיבל הזה, נכנסו לקונצנזוס, והפכו לנכס צאן ברזל. לכל מדינה יש את הזמרים הקלאסיים והאהובים שלה, שעליהם גדלו דורות שלמים, וגם לאיטליה יש כמה כוכבי תרבות בלתי מעורערים. בכתבה הזאת, הראשונה מתוך שלוש, נפגוש כמה מהשמות הגדולים והחשובים ביותר שכל חובב מוזיקה איטלקית חייב להכיר. דומניקו מודוניו, הזמר-המשורר האיטלקי המסורתי "נפלא, איך אתה לא שם לב עד כמה העולם הוא נפלא..." שר דומניקו מודוניו (Domenico Modugno), ואז מתחיל הפזמון, נוקב ומתוק במידה שווה, של אחד משיריו המפורסמים ביותר – Nel blu dipinto di blu (volare). לאורך הקריירה שלו שר מודוניו שירים בעלי עומק, שהתמקדו כמעט תמיד בנושאים כמו פרידות כואבות והמוות ובכל זאת הצליחו לרתק את המאזינים. השיר הידוע ביותר של מודוניו, שהכתב ביחד עם פרנקו מיליאצ'י (Franco Migliacci), נולד בעקבות שני אירועים: חלום שחלם מיליאצ'י על ציור של שאגאל, ובו ראה פסוקים כתובים על הרקיע, וסופה חזקה שהתפוצצה בשמי רומא והעיפה לאוויר את כל הגיליונות שעליהם כתבו השניים טקסט שבעקבות האירוע עובד מחדש והפך לפזמון המפורסם. מודוניו היה קנטאאוטורה (cantautore, כלומר זמר-משורר) קלאסי, שכתב, הלחין וביצע את השירים שלו בעצמו. הוא נולד בעיירה היפהפיה פוליניאנו אה מארה בשנת 1928, ולאורך כל חייו המשיך לשאת את מחוז הולדתו עמוק בליבו. גם תושבי המחוז, מצידם, נשאו אותו בליבם ועד היום ניצב על הטיילת בעיר פסל גדול של מודיניו שיצר הפסל הארגנטינאי הרמן מג'ר. לאורך השנים הקליט מודוניו כ-230 שירים וזכה ארבע פעמים בפסטיבל סן רמו, שיא שאף אחד אחר עדיין לא הצליח לשבור. משפחתו של מודוניו רצתה שהוא ילך בעקבות דודו ויתגייס למשטרה, אבל למודוניו היו תוכניות אחרות, ובמקום שוטר הוא הפך לממציא הפופ האיטלקי, כוכב במדינה שעדיין ליקקה את פצעיה אחרי מלחמת העולם השנייה. פלייליסט לשיריו של דומניקו מודוניו: פרנצ'סקו דה גרגורי ולוצ'ו דאלה – הנסיכים של הזמר האיטלקי גם אלה שנולדו בשנות חמישים וגם אלה שנולדו בשנות התשעים מזמזמים מידי פעם את אחד השירים הידועים של פרנצ'סקו דה גרגורי (Francesco de Gregori) – שירים שנכנסים ללב ולא יוצאים יותר מהראש. אם אי פעם יצא לכם להיות באחת ההופעות שלו, בוודאי שמתם לב לכך שקהל המעריצים שלו חובק דורות, ואת השורות ממלאים גם מעריצים שמאזינים למוזיקה שלו עוד מתחילת הקריירה שלו וגם צעירים שגילו אותו רק לאחרונה. פרנצ'סקו דה גרגורי הוא הרבה יותר מ"סתם" זמר – הוא נחשב למשורר ומספר הסיפורים האיטלקי, והמילים שהוא רוקם עוסקות בנושאים פשוטים ואמיתיים שכולם יכולים להזדהות איתם. בזכות מגע הקסם של הזמר והיוצר הרומאי מצליחים הטקסטים להפוך לפלאים קטנים ומרגשים. השיר המיתולוגי LA DONNA CANONE משנת 1983, אחד השירים הידועים ביותר בשפה האיטלקית, הוא טקסט עשיר מרגש שנולד בהשראת סיפור אמיתי: יום אחד שמע דה גרגורי שקרקס נודד התייתם מהאטרקציה היפה ביותר שלו, לאחר שכוכבת המופע, אישה שנהגו לירות מתוך תותח, עזבה את הקרקס כדי לרדוף אחר הדבר שבו התאהבה. מאותו סקנדל נולד השיר הקלאסי, שמדגיש עד כמה חשוב שנסתמך על האינסטינקטים שלנו ונרדוף אחרי חלומותינו. כמה מהשירים הידועים ביותר של דה גרגורי הם SEMPRE E PER SEMPRE ו-BUONANOTTE FIORELLINO, וגם היום הוא מצליח למלא אצטדיונים ואולמות בזכות השירה הצרופה שמייחדת אותו כאמן. פלייליסט לשיריו של פרנצ'סקו דה גרגורי: לצד דה גרגורי ניצב נסיך נוסף: לוצ'ו דאלה (Lucio Dalla), אחד האומנים החשובים ביותר במוזיקה האיטלקית. דאלה החל את הקריירה שלו כנגן אקודריון וניגן ב-1967 עם ג'ימי הנדריקס. הוא פרץ לקונצנזוס האיטלקי בין השנים 1979-1981 בין היתר בזכות כמה שיתופי פעולה חשובים, והשירים שכתב באותה התקופה נחשבים עד היום לכמה מהטובים ביותר שלו (בעיקר השירים שאת מילותיהם כתב בעצמו), כמו למשל L’anno che verrà המיתולוגי, שמלווה כל תחילת שנה אזרחית חדשה באיטליה. אחד השירים הידועים ביותר שלו הוא Caruso, שנכתב בהשראת זמר האופרה הנפוליטני אנריקו קארוזו (השיר מכר עד היום למלעה מ-38 מיליון עותקים ברחבי העולם). קארוזו - נכתב בהשראת זמר האופרה הנפוליטני אנריקו קארוזו לוצ'ו דאלה נולד בבולוניה, והקדיש לעיר הולדתו את השיר Balla balla ballerino, שעסק בפיגוע הנורא שהתרחש בתחנת הרכבת בעיר בשנת 1982. בניגוד לפרנצ'סקו דה גרגורי, שמעולם לא השתתף בפסטיבל סן רמו, דאלה דווקא השתתף בפסטיבל חמש פעמים אבל מעולם לא זכה בו. פלייליסט לשיריו של לוצ'ו דאלה: לוצ'ו בטיסטי – המשורר אפשר לומר שמלוצ'ו עד לוצ'ו, לא קם כלוצ'ו. משום שבסופו של דבר, אי אפשר לדמיין בכלל את המוזיקה האיטלקית ללא לוצ'ו בטיסטי (Lucio Battisti). כשמנסים לכתוב על משוררים בסדר גודל של בטיסטי קשה שלא לחטוא בקלישאות בנאליות, אבל במקרה של בטיסטי השירים שלו מדברים בעד עצמם, והקול שלו, לעיתים שקט כל כך עד שצריך להגביר את הווליום כדי לקלוט את הצלילים העדינים, מבהיר איך גם לחש יכול לבטא עוצמה. שיריו של בטיסטי, שלעיתים קרובות מעלים חיוך על שפתי השומעים, מדברים על אהבות ועל רגשות עזים שלעיתים נדמים רחוקים מהמציאות שלנו היום. הוא שיתף פעולה לאורך הקריירה שלו עם התמלילן מוגול (Mogol, נולד בשם ג'וליו רפטי) והשניים הפכו לצמד אומנותי. כך הגיעו לעולם שירים ידועים ונפלאים כמו "mi ritorni in mente" ו"il mio canto libero". כאשר אני חושבת על לוצ'ו אני רואה מיד לנגד עיני את דמותו הקטנה ואת הראש המלא בתלתלים, המראה האיקוני שהיום אהוב כל כך אבל בתחילת הדרך הטריד מאד את חברת התקליטים שלו, עד כדי כך שמנהלי החברה רצו לצלם אותו מהגב, משום שלטענתם בטיסטי לא נראה כמו מישהו שיכול לככב על השער. הוא היה טיפוס דיסקרטי, שהתרחק מאמצעי התקשורת ומחיי הפרסום, ולא אהב להופיע בפומבי. הפעם היחידה שבה השתתף בפטסיבל סן רמו הייתה בשנת 1969, עם השיר Un’avventura. לוצ'ו בטיסטי – המשורר האיטלקי, פסטיבל סן רמו 1969 פלייליסט לשיריו של לוצ'ו בטיסטי: לוצ'אנו פאברוטי ואנדראה בוצ'לי: שני ענקי האופרה שכבשו גם את הקהל הרחב אי אפשר לדבר על המוזיקה האיטלקית מבלי להתייחס לאופרה, שממלאת גם היום תפקיד מרכזי כל כך בתרבות המוזיקלית של המדינה. ואי אפשר לדבר על האופרה באיטליה מבלי להתייחס לשני כוכבים שפרצו מחוץ לגבולות האופרה המסורתית והפכו לשמות המוכרים בכל בית: לוצ'אנו פאברוטי, ואנדראה בוצ'לי. לוצ'אנו פאברוטי, בעל הקול המבריק והטכניקה המושלמת, מפורסם ברחבי העולם לא פחות מאשר באיטליה עצמה. הופעת הבכורה שלו נערכה בתאטרון לה סקאלה במילאנו בשנת 1965, וכבר 7 שנים מאוחר יותר הוא כיכב על הבמה בניו יורק וכבש את הקהל והמבקרים עם הביצוע שלו לאופרה "בת הגדוד", שבעקבותיו עלה וירד המסך, לקול תשואות הקהל, לא פחות מ-17 פעמים. אי אפשר היה לעצור את הכישרון של פאברוטי ותהילתו נסקה לכוכבים: ב-1990 הוא ייסד ביחד עם פלסידו דומינגו וחוסה קרראס את "שלושת הטנורים", וההופעה המדהימה הפכה לתקליט הקלאסי הנמכר ביותר בכל הזמנים. ב-1993 הוא הופיע מול חצי מיליון צופים בסנטרל פארק בניו יורק במסגרת פרויקט "Pavarotti & friends" שבמהלכו הזמין אמנים מפורסמים מרחבי העולם לקונצרט שגייס כספים למטרות צדקה. המורשת המוזיקלית הענפה שהשאיר אחריו פבארוטי במותו ממשיכה לרגש מיליוני מעריצים גם היום. פלייליסט לשיריו של לוצ'אנו פאברוטי: אנדראה בוצ'לי הוא קול אופראי נוסף. הוא נולד כבד ראייה, ואיבד לחלוטין את מאור עיניו בגיל 12, אך לא נתן לדבר לעצור אותו. בוצ'לי החל את דרכו על בימות התאטרון והפך לשם מוכר בקרב הקהל הרחב (מי לא שמע את הדואט של בוצ'לי עם אד שירן?) ברחבי העולם. בוצ'לי התגלה כבר בגיל 6 כילד פלא שהפליא לנגן בפסנתר, ובאותם הימים עדיין לא ידע שהכלי החשוב ביותר שבבעלותו הוא למעשה הקול שלו. בוצ'לי התגלה כאשר התייצב לאודישן שערך הזמר ZUCCHERO והתמודד על תפקיד שיועד במקור לפבארוטי. היה זה פארוטי בעצמו שהמליץ על בוצ'לי, ואמר – אני מכיר בחור טוב שמנגן על פסנתר... הפשרה שהתקבלה בסופו של דבר היתה שפבארוטי יקליט את הגרסה הרשמית של השיר Miserere, ואילו בוצ'לי יצטרף ל-ZUCCHERO בסיבוב ההופעות ויבצע את השיר על הבמה. ציידת הכשרונות קתרינה קאזלי זיהתה את הכישרון, החתימה את בוצ'לי ושכנעה אותו להופיע בשנת 1992 בפסטיבל סן רמו עם השיר Il Mare calmo della Sera, ומאותו רגע אי אפשר היה לעצור את זמר האופרה הצעיר שזכה גם להצלחה בינלאומית עם השיר Con te Paritrò. פלייליסט לשיריו של אנדראה בוצ'לי: פבריציו דה אנדרה ולואיג'י טנקו – נציגי האסכולה הג'נובזית שני הזמרים הגדולים האלה נחשבים לנציגי האסכולה הג'נובזית – אותה קבוצה של אמנים שפעלה בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחידשה את פני המוזיקה האיטלקית. פבריציו דה אנדרה (Fabrizio de André) התפרסם בזכות שיריו על דמויות מנודות שנדחקו לשולי החברה, וטקטסים שהיו שונים במפגיע מהשירים הרומנטיים והסנטימנטליים הפופולריים באותם הימים. למעשה, הטקסטים שכתב מי שהוכתר כ"משורר המנודים" אף נכללים בתוכניות הלימוד בבתי ספר במדינה מאז שנות ה-70. שירים כמו "La Guerra di Piero" ו-"La canzone di Marinella" הם שניים מהידועים ביותר מהרפרטואר שלו. דה אנדרה לא פחד לשיר על זונות ועל אנשים חלשים ונשכחים, וגם לא היסס לשיר בניב הליגורי הנפוץ באזור הולדתו. את הכינוי "פאבר" (Faber) העניק לו חברו השחקן פאולו וילאג'ו (Paolo Villaggio) משום שהזמר אהב כל כך לצייר עם עפרונות המותג פאבר. אנרכיסט, פציפיסט ומרקסיסט, דה אנדרה היה על הכוונת של השירותים החשאיים במדינה ונחשד בתמיכה בבריגדות האדומות. בשנת 1979 נחטפו דה אנדרה ובת זוגו על ידי כנופיה בזמן ששהו בווילה שלו בסרדיניה, ושוחררו רק אחרי 117 יום, תמורת כופר נכבד. פלייליסט לשיריו של אנדראה בוצ'לי: לואיג'י טנקו (Luigi Tenco), מוכר לרבים בזכות הפרס על שמו ובשל מותו המסתורי בחדר מלון במהלך פסטיבל סן רמו בשנת 1967. הוא היה אמן ייחודי וכותב אוונגרדי, בין הראשונים שעסקו ישירות בפוליטיקה ובזכויות נשים במדינה. הוא דיבר על דמויות ששרדו בשוליים, וגם הוא בעצמו התקשה לעיתים קרובות להתקבל על ידי המיינסטרים. מבחינות רבות היה טנקו "זמר של זמרים", ועבודתו זכתה להערכה בקרב אנשי המקצוע. דה אנדרה (De André), לדוגמה, העריך מאד את טנקו והחשיב אותו כאחד המנטורים שלו. השיר הידוע ביותר של טנקו הוא Ciao Amore Ciao, ולזכרו של הזמר נוסד פרס טנקו, שמוענק מידי שנה למי שתרמו תרומה משמעותית למוזיקה האיטלקית. פלייליסט לשיריו של לואיג'י טנקו: הנמרה מקרמונה – מינה מאציני היא מכונה בפשטות "מינה", ואין אדם אחד באיטליה שלא מכיר אותה, את אחת הזמרות הגדולות שקמו פה. הקול הנשי והעדין מצד אחד אך עוצמתי מצד שני הפך אותה לאחת המבצעות האיטלקיות הגדולות של המאה ה-20. מינה זכתה לכינוי "הנמרה מקרמונה" בזכות כשרונה וגם בזכות האופי החזק והסוער שלה. היא התפרסמה בעקבות שירים כמו "”mi sei scoppiato dentro al cuore ו-"se telefonando", שזכו לעשרות ביצועים וחיקויים בהמשך. מינה השתתפה לראשונה בפסטיבל סן רמו בשנת 1961 עם השיר “Le mille bolle blue” וכיכבה באופן קבוע בטלוויזיה האיטלקית בשנות ה-60 וה-70. היא הייתה דיווה בלתי נשכחת, אייקון אופנה, אומנית פורצת דרך וכוח טבע שאי אפשר להתעלם ממנו. בשנת 1978 החליטה להסתגר בביתה שבלוגאנו (שוויץ), ואף שהמשיכה להקליט שירים היא נמנעה מלהופיע בציבור. גם כיום, בגיל 82, נחשבת מינה למיתוס איטלקי. פלייליסט לשיריה של מינה: רינו גאטאנו אף שחלפו למעלה מ-40 שנה מאז שרינו גאטאנו (Rino Gaetnao) נהרג בתאונת דרכים, כשהיה בן 31 בלבד, השירים שלו עדיין אהובים ומוכרים מאד באיטליה. גאטאנו היה זמר-משורר שכתב שירים אירוניים, שהסתירו רק בקושי את דברי הביקורת החריפים שלו נגד הממסד הפוליטי ועווולות חברתיות. את המילים הקליטות וחסרות-הפחד ממשיכים לשיר גם היום מבוגרים וצעירים במדינה. הוא הופיע עם השיר Gianna ששר בשנת 1978 בפסטיבל סן רמו, כשהוא לבוש במגבעת שחורה, פראק שחור, חולצת טריקו פסים ונעלי ספורט (לתדהמת המבקרים). באופן אירוני מעט, דווקא השיר הזה, שגאטאנו כלל לא אהב, זכה להצלחה עצומה. הטקטסים שכתב הקדימו את זמנו לעיתים קרובות, ורק שנים לאחר מותו הוא זכה להערכה מחודשת. כיום הוא נהנה ממעמד של זמר קאלט באיטליה, וערוץ הטלוויזיה הממלכתי RAI אף הקדיש לו מיני-סדרה, בשם ma il Cielo è sempre più blu , על שם אחד משיריו הידועים ביותר. פלייליסט לשיריו של רינו גאטאנו: רפאלה קרה רפאלה קרה, זמרת הפופ, הרקדנית, והאייקון הלהטב"י עדיין נחשבת לאחד הדברים הטובים שיצאו ממחוז אמיליה-רומניה. היא החלה את דרכה בטלוויזיה, ומילאה תפקידים רבים מספור, לעיתים קרובות כמנחה. ההופעות הססגוניות ושלה נכנסו לפתניאון התלבושות באיטליה (קרה הייתה הראשונה שהופיעה בטלוויזיה בטבור חשוף, ועוררה שערורייה רבתי). לאחר שנפטרה בשנת 2020 החלו פרוייקטים שונים להנצחתה, וביניהם אופרה שלמה שנכתבה לכבודה ומתוכננת לעלות בברגמו בשנת 2023. עד היום אין מסיבת ריקודים באיטליה שבה לא מושמע לפחות פעם אחת השיר המיתולוגי Tanti auguri. פלייליסט לשיריה של רפאלה קרה: פרנקו בטאיטו – רומנטיקה שוברת לב אין כפי הנראה זוג אחד באיטליה שלא שר בשלב מסויים זה לזו את השיר La cura של בטיאטו (Franco Battiato). איכשהו, הפך השיר לצופן קוד שמסמל באיטליה את מלוא החיבה והכבוד שבני זוג רוחשים זה לזה. השיר נכתב במקור לזכרו של חבר קרוב של בטיאטו, אך הפך להמנון הרומנטי הלאומי. בטיאטו, הזמר עדין הלב, הצליח לכבוש בשקדנות את מקומו בזירה. הוא השתתף בפסטיבל סן רמו כזמר וגם כמחבר – השיר שכתב, Per Elisa (ששרה הזמרת ALICE) זכה במקום הראשון בשנת 1981. בשנת 1989 הוזמן בטיאטו לשיר בפני האפיפיור, ונהג לספר שהוא כל כך התרגש שלא הצליח לסיים את השיר. בתחילת הקריירה שלו התמקד בטיאטו במוזיקה אוונגרדית, אך לקראת סוף ה-60 הוא עבר לעולם הרוק, וזכה במספר הגבוה ביותר של פרסי Club Tenco (על שם לואיג'י טנקו). המוזיקה שלו כיכבה ברבים מסרטיו של נני מורטי. פלייליסט לשיריו של פרנקו בטיאטו: אלבאנו ורומינה – הצמד המלכותי של המוזיקה האיטלקית אלבאנו קאריזי (Albano Carrisi) החל את הקריירה שלו בגיל צעיר ביותר, כשעבר מפוליה (מחוז הולדתו) למילאנו כדי לשמש כזמר רקע בהופעות של אדריאנו צ'לנטאנו (זמר מבריק נוסף, שעליו נדבר בכתבה הבאה). היכולות הווקאליות המרשימות של אלבאנו הובילו אותו במהרה לקדמת הבמה, וכאשר התחתן עם רומינה פאוור (Romina Power), בתם של שני שחקנים אמריקאים ידועים, הפכו אלבאנו ורומינה לפאוור קאפל שכבש את הבמות בשנות ה-80 בכל רחבי איטליה (וגם בחו"ל). לעיתים קרובות הכישרון של אלבאנו (שאף החליף למשך תקופה את פבארוטי ושר לצד שני הטנורים הידועים חוסה קררה ופלסידיו דומינגו) נדחק למקום משני לטובת התדמית הסלבריטאית הנוצצת של השניים. חייהם של אלבאנו ורומינה היו ספוגים בשערוריות, ורגע השיא היה כאשר בתם נעלמה באופן מסתורי. כיום מנהל אלבאנו יקב עצום בעיר הולדתו, ומייצר מיליוני בקבוקי יין, חלקם נושאים את שמות השירים שלו כמו "Nostalgia" ו-"Felicità". פלייליסט לשירי הצמד אלבאנו ורומינה:

מרק ירקות המזוהה כל כך עם איטליה, מרק שאפשר למצוא לכל אורך המגף האיטלקי בגרסאות שונות, הוא מתאים לכל ימות השנה, עשיר בסיבים בריאותיים וטעמים ומחמם את הלב. צפו במתכון בהנחייתו של השף דוד שושן עקבו אחר התהליך למרק מעולה מינסטרונה - Minestrone למינסטרונה יש עשרות גרסאות והן תלויות באיזור ובעיקר בעונה ובזמינות הירקות. את מרבית הירקות ניתן להחליף באחרים ומומלץ לגוון מפעם לפעם ולהתנסות בהרכב ירקות ועשבי תיבול חדש. במידה ורוצים להוסיף פנימה פסטה קצרה, יש להוסיף ממש בסוף הבישול על מנת שלא תתרכך מדי. במידה ולא רוצים לצרוך את כל המרק בפעם אחת, עדיף להוסיף את הפסטה, החיטה או האורז רק לכמות שאוכלים באותו היום. המינסטרונה יכול להאכל מיד והוא אף טעים יותר ביום שלמחרת. מתכון ל-4 סועדים: מצרכים: 1 תפוח אדמה 1 בצל 1 ענף סלרי 1 גזר 1 ברוקולי (פרחים וגבעול) 5-6 עלי ברוקולי או קייל חצי כוס עגבניות מרוסקות שעועית לבנה טרייה או יבשה ומבושלת 1 ענף רוזמרין 150גר' חיטה\פסטה קצרה מלח פלפל שמן זית אופו ההכנה: קוצצים דק את הבצל, חותכים לקוביות קטנות את הגזר, תפוחי האדמה, הקישוא והסלרי. מפרידים את פרחי הברוקולי מהגבעול ושומרים אותו בצד. מפרקים בעדינות את פרחי הברוקולי לפרחים קטנים. קולפים את גבעול הברוקולי וחותכים לקוביות קטנות. קולפים וחותכים את תפוחי האדמה לקוביות קטנות. בסיר בינוני (4 ליטר) מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל, הגזר והסלרי על אש בינונית נמוכה תוך כדי ערבוב (מדי פעם) במשך 3 דק'. מנמיכים את האש וממשיכים לטגן כ - 5 דק' נוספות. מוסיפים פנימה את תפוחי האדמה והשעועית מערבבים ומכסים את הסיר. מבשלים כ - 5 דק' (מערבבים מדי פעם). מוסיפים את ענף הרוזמרין ומוסיפים כ: 1.5 ליטר מים. מביאים לרתיחה איטית ומבשלים כ - 40 דק'. מוסיפים פנימה את פרחי הברוקולי ואת העלים ומערבבים היטב. מוסיפים פנימה את מחית העגבניות, מתבלים במלח ופלפל, ומבשלים כ - 20 דק'. מסירים את הרוזמרין. מוסיפים פנימה את הפסטה ומבשלים לפי הוראות היצרן (במידה ומוסיפים חיטה\כוסמין, יש להשרות קודם במים על מנת לקצר את זמני הבישול) מבשלים עד שהפסטה מוכנה. מזליפים מעט שמן זית מעל. בתאבון.

בכתבה זו, השנייה מתוך שלוש, נמשיך במסע בעקבות הזמרים והזמרות שכל חובב מוזיקה איטלקית צריך להכיר. אם מעולם לא שמעתם על רנאטו זרו, ואסקו רוסי, אליזה וזוקרו, צפויה לכם הפתעה נעימה... אליזה - Elisa הרשימה שלנו מתחילה בקול נשי – עדין אך עוצמתי ומיוחד, שהפך לשם דבר באיטליה. אליזה טופולי (Elisa Toffoli), הזמרת ילידת טריאסטה המוכרת פשוט בתור "אליזה", יכולה להתגאות ב-25 שנות קריירה ו-9 תקליטי זהב. היא אחראית לכמה להיטים אלמותיים שהפכו לפסקול (המטפורי) המלווה אינספור סיפורי אהבה, והמילים בשירים שלה הן אמיתיות ואותנטיות בדיוק כמוה. למרות שכינו אותה "הדיווה", היא מעולם לא הרגישה כמו דיווה ותמיד הקפידה שהקהל והמבקרים יעסקו במוזיקה שלה ולא בסיפורים וברכילויות אודותיה. אליזה השתתפה פעמיים בפסטיבל סן רמו, ובשנת 2001 זכתה עם השיר Luce - tramonti a nord est. כמה מהשירים האהובים והמוכרים ביותר שלה הם L’anima vola, Eppure sentire, ו-Gli ostacoli del cuore. פלייליסט לשירי אליזה טופולי: פיורלה מאנויה (Fiorella Mannoia) הופעת הבכורה של פיורלה מאנויה נערכה בפסטיבל קסטרוקארו (Castrocaro) כשהזמרת הייתה בת 14 בלבד. היא בחרה לבצע דווקא יצירה גברית, שיר של אדריאנו צ'לנטאנו שתאם את גון הקול המיוחד שלה, והבחירה התגלתה כמהלך חכם. באותו הערב הבינה פיורלו שהקול ה"דרמטי" והנמוך שלה מצליח לכשף את המאזינים. לאורך השנים התחרו מוזיקאים ביניהם על הזכות לשיר ביחד איתה דואטים, ועד היום היא משתפת פעולה ומופיעה עם זמרים וזמרות מכל הקשת המוזיקלית האיטלקית. היא הופיעה לראשונה בפסטיבל סן רמו בשנת 1981 עם השיר "Caffè nero bollente" ומאותו רגע רעמת השיער הג'ינג'ית המרהיבה שלה והאנרגיה האינסופית הפכו לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו. פלייליסט לשירי פיורלה מאנויה: הקפיץ: אדריאנו צ'לנטאנו – Adriano Celentano איך אפשר שלא לדבר על צ'לנטאנו, שבהשראת אלביס פרסלי הביא את הרוקנרול לאיטליה. החל מהסאונד וכלה בתנועות הגוף, צ'לנטאנו הפך לסמל המקומי של הרוקנרול האמריקאי בשנות ה-60 באיטליה. הוא נולד במילאנו, בוויה גלוק (Gluck), ושמו של הרחוב אף הונצח בכותרת של אחד משיריו המפורסמים ביותר. בשנת 1961 הופיע צ'לנטאנו בפסטיבל סן רמו עם השיר "24 אלף נשיקות" ( 24 milla baci) כשגבו מופנה אל הקהל, וכך מיד יצר לעצמו תדמית של מישהו שלא רוצה לשחק לפי הכללים. את הכינוי שלו, "הקפיץ", הוא הרוויח בזכות העובדה שבתחילת הקריירה שלו הוא עבד כחקיין של השחקן והקומיקאי ג'רי לואיס. צ'לנטאנו נודע בזכות הכריזמה האינסופית שלו, ואחד השירים הגאוניים שהוציא נקרא "Prisencolinensinainciusol". מה משמעות הכותרת? שום דבר, למעשה – השיר כולו הוא נונסנס מוחלט מתחילתו ועד סופו. על כך הגיב צ'לנטאנו ואמר שאחרי תקופה של שירים המבוססים על טקסטים מאתגרים, הוא החליט לכתוב משהו חסר משמעות, רק בשביל הכיף. השיר הידוע ביותר של צ'לנטאנו הוא Azzurro, אבל ידועים לא פחות גם הדואטים היפים ששר עם מינה, הנמרה מקרמונה. מאז 1991 מנהלת אשתו, השחקנית קלאודיה מורי (Claudia Mori) את חברת תקליטים שלו, ואפשר לומר שהם אכן, ככותרת אחד השירים הפופולריים שלו, "הזוג הכי יפה בעולם" (la coppia più bella del mondo)! אדריאנו צ'לנטאנו עם השיר Prisencolinensinainciusol פלייליסט לשירי אדריטנו צ'נלטנו: הנער הנצחי: ג'אני מורנדי Gianni Morandi צ'לנטאנו לא היה היחיד שכבש את הבמות באיטליה בשנות ה-60. באותם הימים צמח כוכב נוסף... סגנונו הטבעי והפשוט של ג'אני מורנדי מצא חן מיד בעיני הקהל, וכך החלה קריירה ארוכה ומוצלחת. מורנדי הפך ל"ג'אני הלאומי" – הנער הנצחי, העדין והמנומס, שהתאים לכל הדורות. הוא השתתף לא פחות מ-7 פעמים בפסטיבל סן רמו כמתחרה, אבל גם כמנחה: מורנדי, למעשה, לא רק אחראי לשירים קלאסיים כמו "fatti mandare dalla mamma" ו-"scende la pioggia" אלא גם ידוע כאחד ממנחי הטלוויזיה הפופולריים במדינה והשתתף לאורך השנים בלא פחות מ-60 תוכניות שונות. הוא הדוד, החבר והאח שכולנו היינו רוצים. הספרה שמסמלת את הקריירה של מורנדי היא הספרה שש: 60 שנות קריירה, 60 תוכניות טלוויזיה, 600 שירים שכתב לאורך חייו, ו-60 מיליון תקליטים, קלטות ודיסקים שמכר. פלייליסט לשירי ג'אני מוראנדי: מקס גאזה – Max Gazzè "מוזיקה יכולה לגרום לאנשים לדבר רק על אהבה", אמר פעם מקס גאזה. מנקודת מבטו, המוזיקה היא חוברת ההדרכה של המציאות, והכל הוא מוזיקה. הטקסטים שכתב הזמר-משורר יליד רומא הם לעיתים קרובות מלאכת מחשבת עדינה, כמו לדוגמה השיר "mentre dormi", שכיכב בפסקול של הסרט "Basilicata coast to coast" וזכה בפרס דונטלו (האוסקר האיטלקי) לשיר הטוב ביותר. גאזה השתתף 6 פעמים בפסטיבל סן רמו, אבל מעולם לא זכה – אירוני למדיי נוכח העובדה שהוא אחד הזמרים המושמעים ביותר ברדיו האיטלקי. ההופעה שלו בפסטיבל בשנת 2021 עם השיר "il farmacista" (הרוקח) נחקקה בזיכרון הקולקטיבי, בזכות העובדה שלאורך ההופעה הוא חיקה שלל דמויות היסטוריות, החל מלאונרדו דה וינצ'י וכלה בסלבדור דאלי. גאזה השווה את סגנון הכתיבה וההלחנה שלו לזה של ילד שמנסה לכתוב שיר, באופן הטבעי והספונטני ביותר שאפשר. מקס גאזה מגלם את לאונרדו דה וינצ'י בשיר לפסטיבל סן רמו בשנת 2021 פלייליסט לשירי מקס גאזה: זוקרו – Zucchero, קולו של הבלוז האיטלקי אדלמו פורנצ'אקי (Adelmo Fornaciari), הידוע בשם Zucchero, הוא דוגמה מעולה לאופן שבו אדם יכול להתאהב לפתע פתאום במוזיקה, גם אם כל חייו תכנן לעשות משהו אחר. כמו לעסוק בוטרינריה, למשל... זוקרו למד וטרינריה ולאורך הלימודים פרנס את עצמו בשלל עבודות, החל מאופה וכלב בקצב, אבל קצת לפני שסיים את התואר ואת התזה, הבין שאהבתו האמיתית היא המוזיקה. ובאופן מיוחד – מוזיקת הבלוז. הוא החל את דרכו עם השיר Taxi שזכה בפסטיבל קסטרוקארו בשנת 1981, אבל אלבום הבכורה שלו לא בדיוק המריא. באמצע שנות ה-80 הוא יצא למסע בארה"ב ושם התקרב למוזיקת ג'ז ובלוז, וכך התעצב הסגנון שהפך להיות מזוהה עימו. כשהופיע בפסטיבל סן רמו עם השיר "Donne" הוא הגיע אמנם למקום האחד לפני אחרון, אבל היה זה כישלון זמני: הקהל אהב מאד את השיר, והוא עדיין מושמע לעיתים קרובות. בזכות מלודיות כובשות כמו "Diamante" "Diavolo in me" ועוד, הפך זוקרו לנציג הבלוז באיטליה ולאמן אהוב במיוחד. פלייליסט לשירי זוקרו: טיציאנו פרו – Tiziano Ferro את הכישרון של פרו קשה להסתיר. כילד וכנער סבל פרו מבריונות בבית הספר, שגרמה לו לפתח הפרעות אכילה. הוא מצא מפלט במוזיקה, ובמהרה התברר שהנער הביישן הוא למעשה כוכב שרק מחכה לפרוץ. הוא הצליח לעורר את תשומת ליבה של אחת מחברות התקליטים הגדולות באיטליה וזכה בחוזה, אבל תחילת דרכו היתה רצופה במהמורות, והשירים שהוציא לא עוררו עניין. רק בשנת 2001, לאחר שניסה שוב ושוב, הגיעה הפריצה המיוחלת עם סינגל Xdono ואז עם האלבום השלם Rosso Relativo שכבש את המצעדים באיטליה ובאירופה. השיר "Xdono" נכתב על גבי ספסל בעיר הולדתו, לטינה (Latina), והמקום הפך לאתר עלייה לרגל עבור מעריציו. פרו התמודד עם דכאונות קשים לאורך חייו, עד שלבסוף השלים עם זהותו ויצא מהארון בשנת 2015. כיום הוא נשוי לבן זוגו ויקטור אלן, ואב לשניים. בשנת 2020 שודרה בערוץ אמזון פריים סדרה דוקומנטרית על חייו (Ferro)/ פלייליסט לשירי טיציאנו פרו: הרוקר מקורג'יו: לוצ'אנו ליגבואה (Luciano Ligabue) גם סצנת המוזיקה האיטלקית הצליחה לייצר רוקר שרמנטי: לוצ'אנו ליגבואה, כמובן. ליגבואה נולד בעיר קורג'יו (Correggio) בשנת 1960 והחל את הקריירה שלו בזכות מורה בבית הספר שהאמין בו ודחף אותו להגשים את חלומותיו. ליגבואה הצעיר הבין במהרה שהחלום שלו הוא אחד ויחיד: להיות מוזיקאי. אבל הדרך לשם לא היתה לינארית, ולפני שהפך לזמר מצליח הוא עבד גם כרואה חשבון, סוחר, מכונאי וקריין ברדיו. 1990 היתה השנה שבה פרץ לתודעה, עם השיר "Balliamo sul mondo", שיר נצחי שגם היום הוא מבצע בכל קונצרט שלו, וכל המעריצים שרים ביחד איתו. כשיצא האלבום "Buon compleanno Elvis" בשנת 1995, הפך ליגבואה לכוכב ועד היום הוא נחשב לאחד הזמרים הפופולריים באיטליה. הוא מעריץ של אינטר (Inter) ואחד השירים הכי הפופולריים שלו – "Urlando contro il Cielo" – מושמע באיצטדיון סן סירו בכל פעם שהקבוצה מבקיעה גול. הקונצרט הגדול ביותר שלו נערך בשדה התעופה של רג'ו אמיליה, ולא פחות מ-165,000 איש התייצבו כדי לחגוג ביחד איתו! פלייליסט לשירי לוצ'אנו ליגבואה: רנאטו זרו - Renato Zero רנאטו זרו, אחד היוצרים האקלקטיים ביותר בסצינה המוזיקלית האיטלקית, החל את הקריירה שלו בגיל 14 בלבד. את האהבה למוזיקה הוא ספג מהבית – אביו, שהיה שוטר, חלם בעצם להפוך לזמר טנור והתאמן ללא הפסקה. בתחילת הדרך לא זכה רנאטו הצעיר להצלחה גדולה, אבל הוא החליט להפוך את העלבונות שהטיחו בו לבדיחה – כאשר המבקרים אמרו לו שהוא שווה פחות מאפס, הוא שינה את שם המשפחה שלו מפיאקני (Fiacchini) ל-זרו (Zero, כלומר אפס). בשנות ה-70 וה-80 נהנה זרו מהצלחה משמעותית, בזכות להיטים אלמותיים המושמעים גם היום כמו "amore sublime", "il carrozzone" ו-"I migliori anni della nostra vita". המעריצים שלו מכונים "sorcini" (כלומר עכברונים) על שם תקרית מפורסמת: יום אחד ראו כמה מעריצים את זרו רוכב על אופנוע, והחלו לרוץ אחריו. במהרה נוצר המון שלם שרץ אחרי הקטנוע, אבל כאשר המשטרה הגיע כדי לחלץ אותו אמר הזמר: הניחו להם, הם כמו העכברונים שרצים אחרי החלילן מהמלין... מילות השירים שלו והבגדים הדרמטיים והאוונגרדיים שלבש על הבמה הפכו אותו לסמל. הוא אותנטי, מלא חיבה ובעלי נפש חופשית, וממשיך להופיע – ב-7 במרץ צפוי זרו להתחיל סיבוב הופעות נוסף, שנקרא "Zero a Zero". פלייליסט לשירי רנאטו זרו: ואסקו רוסי (Vasco Rossi) – המיתוס רוסי הוא אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר באיטליה, אבל אל תתנו לשם הפשוט והעממי להטעות אתכם – מדובר על אחד האלילים המוחלטים של המוזיקה האיטלקית, וזמר שממלא איצטדיונים בהרף עין. ההופעה שלו במודנה בשנת 2017 נחשבת עד היום להופעה (בתשלום) הגדולה ביותר שנערכה אי פעם, והדיחה מהמקום הראשון את ההופעות של פול מקרתני, טינה טרנר ואלביס פרסלי. ואסקו רוסי בעל הקול הנושך והמחוספס הוא רוקר הרד קור (בשונה מליגבואה, ששר יותר בסגנון האבנים המתגלגלות), והשירים שלו עשו היסטוריה. האלבום "Bollicine" נבחר על ידי מגזין הרולינג סטונס לאלבום הטוב ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האיטלקית. בשנת 1972 הוא יסד עם חברים תחנת רדיו אלטרנטיבית בשם Punto Rdio שבה יכל להשמיע קטעי מוזיקה שאהב במיוחד כמו שירים של פינק פלויד וג'נסיס. אחד משיריו הידועים ביותר, "Albachiara", בלדת רוק פואטית בסגנון ואסקו רוסי טיפוסי, הוקדש לבתו של בעל בית הקפה שבו נהג לשתות מידי בוקר. רשימת השירים שלו שהפכו לקלאסיקות ארוכה במיוחד, וזו אחת הסיבות לכך שהקונצרטים של רוסי ארוכים כל כך: הוא מנסה לנגן כמה שיותר מהלהיטים החשובים ביותר מידי הופעה, וכך כל ארוע הופך להפקה באורך 3 שעות... וסקו רוסי בקונצרט MODENA PARK מול מאות אלפי מעריצים פלייליסט לשירי ואסקו רוסי: מרקו מנגוני (Marco Mengoni) – אחד השמות החמים בתעשייה זה עתה ירד המסך על פסטיבל סן רמו 2023, והזוכה השנה היה מרקו מנגוני שקטף, שוב, את המקום הראשון (הפעם הראשונה היתה בשנת 2013, כאשר מנגוני ניצח עם השיר L’essenziale). מנגוני הוא תופעה – ילד ממשפחה צנועה שגדל בעיירה רונצ'יליונה שבמחוז לאציו, והגיע בשנת 2009 לתוכנית הריאליטי X factor חמוש בכישרון עצום ושפע של חלומות. הוא זכה במקום הראשון עם השיר Dove si vola, ומאותו הרגע נסק מעלה מעלה. בעשור האחרון קטף מנגוני פרס אחרי פרס – הוא הגיע לראש מצעד האלבומים האיטלקי 7 פעמים ברצף, זכה פעמיים ב-BEST EUROPEAN ACT של ערוץ MTV, ומכר מיליוני עותקים מאלבומיו. השיר Due Vite זוכה סן רמו 2023 - מרקו מנגוני פלייליסט לשירי מרקו מנגוני: פינו דניאלה (Pino Daniele ) – קולה של נאפולי את הרשימה הזאת חותם זמר ידוע במיוחד – פינו דניאלה, המיתוס מנאפולי. דניאלה היה זה שהפיץ את המוזיקה הנפוליטנית ברחבי איטליה, ואף הביא אותה מעבר לגבולות המדינה. בראיונות שונים הוא סיפר עד כמה קשה היה לפרוץ מבחינה מוזיקלית בנאפולי של אותן השנים. הרקע הפשוט שממנו הגיע (דניאלה הוא בנו של סוור בנמל נאפולי), לא סייע למצב אבל בסופו של דבר הוא הצליח, והפך את נסיבות חייו למקור השראה מתמשך. דניאלה הביא במילות שיריו את המציאות המורכבת, האינטימית והנוקבת ביותר של החיים בנאפולי ובמחוז קמפניה בכלל. שתיים מהדוגמאות המייצגות ביותר לעבודתו הן השירים השיר "Na tazzulella ‘e cafè", וגם "Nupule è", שניהם מהאלבום "terra mia". בדומה לזוקרו (Zucchero), גם עבור פינו דניאלה שימשה מוזיקת הבלוז כמקור השראה חשוב שאפשר תמיד להישען עליו, והשפעתו של הז'אנר המוזיקלי הזה חיה ונוכחת בשיריו. קולו העדין והמלודי נחרט בליבם של רבים, ולא פחות מכך המילים מעוררות ההשראה. כיום למעשה פועל הפרלמנט האיטלקי להעניק לפינו דניאלה, שנפטר בשנת 2015, תואר של כבוד בספרות איטלקית. אף שפינו דניאלה כבר עזב אותנו פיזית, בזכות המוזיקה הבלתי נשכחת שלו הוא לא נשכח, ושיריו מושמעים ברדיו לעיתים קרובות. פלייליסט לשירי פינו דניאלה:

המסע שלנו בעקבות המוזיקאים הבולטים באיטליה נמשך, וגם הפעם הרשימה מלאה בשמות שכל חובב מוזיקה ישמח להכיר. על חלק מהמוזיקאים האלה בוודאי כבר שמעתם, ואילו אחרים אולי מוכרים לכם קצת פחות. אבל דבר אחד בטוח – את השירים האלה לא תוכלו להפסיק לזמזם... לאורה פאוזיני Laura Pausini מי לא מכיר את מלכת המצעדים? לאורה פאוזיני יכולה להתפאר בקריירה מעוררת קנאה וחובקת עולם – לפי ההערכות מכרה פאוזיני כ-70 מיליון (!) אלבומים לא רק באיטליה אלא בכל רחבי העולם, ושיריה מככבים במצעדים כבר 30 שנה. פאוזיני פרצה לתודעה בשנת 1993 בתחרות סן רמו עם השיר La solitudine, ניצחה בקטגוריית "הזמר/ת החדש/ה" ובשנה שלאחר מכן ניצחה שוב, והפעם בתחרות הראשית עם השיר Strani amori. היא שיתפה פעולה עם מיטב הזמרים בעולם, החל משארל אזנאבור וריי צ'רלס וכלה בפיל קולינס ומייקל ג'קסון, הקליטה שירים בחמש שפות (רוב האלבומים של פאוזיני יצאו גם באיטלקית וגם בספרדית) וזכתה לאורך הקריירה שלה בלמעלה מ-220 תקליטי פלטינה ובמספר פרסי גראמי. לאורה פאוזיני, מימין בהופעה, משמאל בשנת 1993 בקבלת פרס הזמרת החדשה בפסטיבל סן רמו - Public domain פאוזיני נולדה בשנת 1974 בעיר פאנצה (Faenza) ליד רוונה. כשהתפרסמה בעקבות הזכייה בפסטיבל סן רמו היא עדיין היתה תלמידת תיכון, ואת האלבום הראשון שלה הקליטה בשעות הערב, על מנת שתוכל ללמוד במהלך היום לבגרויות. מאותו רגע נדמה שהקריירה שלה לא נעצרה לרגע. רשימת השירים הידועים של לאורה פאוזיני נדמית אינסופית: Strani amori, tra te e il mare, Vivimi, Resta in ascolto, Come se non fosse stato mai amore, Non c’è, incalcelabile, Invece no ועוד... פלייליסט לשירי לאורה פאוזיני: ארוס רמאצוטי - Eros Ramazzotti מניסיוני, אם תבקשו מאדם זר (אמריקאי, לדוגמה) לומר לכם מיהו הזמר האיטלקי העכשווי המועדף עליו, הוא יענה ברוב המקרים "ארוס ראמצוטי". וזה מובן והגיוני! אחרי הכל, אנחנו מדברים על זמר שזכה בשני פסטיבלי סן רמו, הוציא 18 אלבומים מצליחים, ומכר לאורך הקריירה שלו כ-60 מיליון תקליטים. בדומה ללאורה פאוזיני גם רמאצוטי טיפח קריירה בינלאומית, והשירים שלו מתורגמים באופן קבוע לספרדית ומצליחים במגוון מדינות. ארוס ראמצוטי, מימין בהופעה, במרכז בזכיתו בסן רמו 1986, משמאל בשנת 2015 הילד שנולד בפרברי רומא התפרסם בזכות שירים כמו Una storia importante, Una terra promessa (שדיבר על הקושי של הדור הצעיר לבנות לעצמו עתיד) ו-Adesso tu (שקטף את הפרס הראשון בפסטיבל סן רמו). שורשיו הצנועים של הזמר מצאו חן בעיני הקהל, אבל ההתחלה היתה קשה – הוא לא התקבל לקונסרבטוריום והחל לימודי ראיית חשבון (מהם נשר). למרבה המזל בסופו של דבר הצליח רמאצוטי לפרוץ. הקול הייחודי, הסגנון שכבש את הקהל גם בשוויץ, צרפת וגרמניה, הדואטי ששר עם טינה טרנר וההצלחה בפטסיבל סן רמו עשו את שלהם והפכו אותו לכוכב. הקריירה של רמאצוטי נמשכת כבר למעלה מארבעה עשורים, וסיבוב ההופעות הנוכחי שלו, הנערך בימים אלה ממש, כולל גם הופעות ברחבי דרום, מרכז וצפון אמריקה. פלייליסט לשירי ארוס רמאצוטי: החולם – סמואלה ברסאני - Samuele Bersani הילד שחלם להיות זמר בחצר המלך בימי הביניים (!) הפך לאחד מהזמרים המעניינים בנוף המוזיקלי האיטלקי. סמואל ברסני, יליד 1970, תמיד היה טיפוס חולמני. הוא מוכר בתור מחברם של שירים עמוקים ורוויי משמעות ש"מתחבאים" לעיתים בתוך מנגינות פשוטות לכאורה. המוזיקה שלו החלה לעורר עניין בשנות ה-90, ובזכות מפגש עם לוצ'ו דאלה הוא הצטרף לסבב ההופעות של הזמר הידוע ואף כתב עבורו בשנת 1996 את השיר "Canzone". הוא זכה בלא פחות מארבעה פרסים מטעם club Tenco. באלבום "FREAK" משנת 1997 תוכלו למצוא שניים מהלהיטים הגדולים ביותר שלו – Giudizi universali ו-spaccacuore. הוא הופיע בפסטיבל סן רמו עם השיר "Replay" (שגם זיכה אותו בפרס מינה מרטיני), והקדיש שיר נוסף, "occhiali rotti"’ לעיתונאי אנצו באלדוני שנהרג בזמן שדיווח מעירק בשנת 2004. השיר זיכה אותו בפרס מטעם אמנסטי איטליה. שלושה שירים ידועים במיוחד של סמואלה ברסאני: Replay, Giudizi universali, Spaccacuore פלייליסט לשירי סמואלה ברסאני: ג'ובאנוטי – Jovanotti הנער בר המזל יש אומנים באיטליה שאין צורך להציג – מספיק להזכיר את שמם וכבר מתחילים להתנגן בראש השירים המוכרים והאהובים ביותר שלהם. ג'ובאנוטי ללא ספק נמנה על אותה רשימה מצומצמת של אמנים. סגנונו של ג'ובאנוטי התפתח מאז שנות ה-90: בתחילת דרכו הוא התמחה בעיקר בשירים שהאיצו את קצב פעימות הלב של בני הנוער, אך עם השנים הוא התפתח כאמן. הוא פרץ לתודעה עם שירים כמו "Ciao mamma" ו-"Ragazzo fortunato", ובהמשך עם להיטי-על כמו "Bella" ו-"La mia ragazza è magica", אבל נדמה שהשיר הידוע ביותר שלו הוא "Per te", המוקדש לבתו, תרזה. ג'ובאנוטי, המכונה ג'ובא על ידי המעריצים, מתפקד גם כמעין די.ג'יי קיצי, ומידי שנה השירים שהוא מקליט במאי חורכים את הרדיו ללא הפסקה עד ספטמבר (הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן שירים כמו "L’estate adosso" ו-"Il più grande spettacolo dopo il big bang"). הוסיפו לכך את הופעות הענק הוא עורך על החופים היפים באיטליה, המכונים "Jova beach party", ותבינו מדוע הוכתר ג'ובאנוטי למלך הקיץ. רשימת שירי החובה שכדאי להכיר היא ארוכה, ולצד השירים שהזכרתי עד כה אני ממליצה לכם להאזין גם ל: Ombelico del mondo, Mi fido di te, ו-Le tasche piene di sassi. ג'באנוטי גם שירי אהבה מפתיעים פלייליסט לשירי ג'ובאנוטי: הוריקן מנסקין - (Maneskin) – הסופה שסחפה את איטליה ההתחלה היתה דומה לזו של צעירים רבים שמשוטטים ברחובות רומא עם גיטרה על הגב, מופיעים בפני כל מי שמוכן להקשיב, ומנסים לפרוץ לסצינה. מנסקין חלמו להופיע על הבימות החשובות בעולם, חלמו להתקבל לתוכנית הריאליטי איקס פקטור, וחלמו שזו תשמש כמקפצה וכרטיס כניסה לעולם המוזיקה. ובכן – לפעמים חלומות מתגשמים! הם אמנם הגיעו "רק" למקום השני באקס פקטור, אבל ברור מאליו, בדיעבד, שהם היו הזוכים האמיתיים. מימין סולן להקת "מנסקין" דאמיאנו דוד, משמאל כל חברי להקת מנסקין יחד בזכות הנחישות והעבודה הקשה, ובעיקר בזכות תועפות הכישרון, הם כבשו את הלב. לא כל הזמרים יודעים איך להיות "חיות במה" ולהפנט את הקהל בהופעות, אבל למנסקין יש מספיק אנרגיה בשביל להצית את העיר ולהלהיב את הצופים, ותוך זמן קצר הפכו לשם הכי חם בתעשייה. ההצלחה שלהם חוצה גבולות, ונמשכה גם בארצות הברית וברחבי אירופה. כמה מהשירים החשובים ביותר שלהם הם: Torna a casa, Mammamia, Chosen. פלייליסט לשירי מנסקין: פרנצ'סקה מיקיילין - Francesca Michelin גם במקרה הזה התגלתה תוכנית הריאליטי "אקס פקטור" כמקפצה מושלמת: מיקיילין, הזמרת הצעירה עם הקול של רוקרית מנוסה הגיעה מבאסאנו דל גרפה ותוך כמה שבועות הצליחה לשכנע את כולם שהיא הווינרית האמיתית. היא התחילה לשיר ולנגן כבר בגיל 12 במקהלת הגוספל בכנסייה בעיר הולדתה, ובנתה את הקריירה שלה בין היתר בזכות שיתופי פעולה אומנותיים ודואטים מצליחים (לדוגמה השיר Chiammami per nome עם הזמר Fedez). מקורות ההשראה שלה הם להקות כמו קווין, ג'נסיס ורד הוט צ'ילי פפרז, אבל בסופו של דבר היא נשארת תמיד נאמנה לסגנון הייחודי שפיתחה. היא הגיעה למקום השני בפסטיבל סן רמו עם השיר Nessun grado di seprazione (שהפך ללהיט ענק) ואף ייצגה את איטליה באירוויזיון. כמה מהשירים הידועים ביותר של מיקיילין הם: Magnifico, Distratto, Un cuore in due פלייליסט לשירי פרנצ'סקה מיקיילין: ג'אנה נאניני – Gianna Nannini הרוקרית על מנת למנות את השירים החשובים ביותר של נאניני, נדרש מאמר שלם, לא רק פסקה קצרה. ג'אנה היא אחת הרוקריות החשובות באיטליה, מאז שפרצה לראשונה בתחילת שנות ה-80. הסינגל "America" משנת 1979, השיר הראשון שיצא מהאלבום "California" נחשב לפרובוקטיבי והצליח לעורר כמעט מיד את עניין הציבור והמבקרים. האלבום Romanza משנת 1984 הפך ללהיט לא רק באיטליה אלא גם בגרמניה, אוסטריה ושוויץ. ילידת סיינה (עד היום ניתן לבקר בקונדיטוריה המשפחתית – Nannini, על הרחוב הראשי בעיר). היא מוכרת בזכות שירים כמו "Il corpo della voce", ו-"Sei nell’anima". בשנת 2018 היא זכתה בפרס Lunezia כרוקרית החשובה באיטליה. בין השירים הידועים ביותר שלה: Meravigliosa creatura , Ragazzo dell’Europa, Sei nell’anima. פלייליסט לשירי ג'אנה נאניני: צ'זארה קרמוניני - Cesare Cremonini המאהב הלטיני הרבה דברים טובים יצאו מבולוניה, וקרמוניני הוא ללא ספק אחד מהם. על מנת לדבר עם צ'זארה קרמוניני צריך לדבר קודם על Lunapop, הלהקה שבה היה חבר לפני שיצא לדרך עצמאית. ההצלחה הראשונה שלו היתה בזכות האלבום …Squerez?, ומשם אי אפשר היה לעצור אותו. בשנת 1999 לא היו נער או נערה באיטליה שלא ידעו את המילים לשירים כמו "50 special" או "vorrei". רוב האהבות מסתיימות בסופו של דבר וגם האהבה בין חברי הלקה נגמרה. Lunapop אמנם התפרקה ורוב חבריה נעלמו מעין הציבור, אבל קרמוניני יצא לדרך עצמאית ומוצלחת: אלבום הסולו הראשון שלו, Bagus, טיפס לראש המצעדים בזכות שירים כמו Vieni a vedere perchè, ו-Latin lover ומכר למעלה מ-250,000 עותקים. שירים רבים שלו הפכו ללהיטים, וביניהם "Il comico", "La nuova stella di Broadway", וגם היום, כ-25 שנה מאז שיצא לדרך, ההופעות שלו עדיין מושכות קהל גדול. כמה מהשירים הידועים ביותר של קרמוניני: Nessuno vuole essere Robin, PadreMadre, Dicono di Me פלייליסט לשירי צ'זארה קרמוניני: ביאג'ו אנטונאצ'י - Biagio Antonacci כמה זמרים אתם מכירים זכו לכך שיקדישו להם שיר? אנטונאצ'י יכול להתגאות בכך שבשנת 2005 יצא באיטליה שיר בשם "הייתי רוצה לשיר כמו ביאג'ו אנטונאצ'י" (השיר הפך ללהיט, כמובן). זמרים רבים מקנאים בו, יש להודות – הקול העמוק והסגנון הרגיש והמלנכולי הפכו לסימני ההיכר שלו ומתכון להצלחה. סיפורו של אנטונאצ'י שונה מזה של זמרים אחרים – הוא החל את דרכו כשוטר בעיר גארלסקו, בה גר זמר מצליח אחר באותם הימים בשם Ron, מנהיג להקהת Stadio. ביאג'ו הצליח להשיג אצלו אודישן, והמפגש היה כל כך מוצלח עד שהוא הוזמן לשמש כמופע הפתיחה של הלהקה! האלבום הראשון שלו, משנת 1989 לא זכה להצלחה שלה קיווה, ובינתיים המשיך אנטונאצ'י לכתוב שירים עבור אמנים אמרים (מסורת שהמשיך לאורך השנים – בין השאר כתב אנטונאצ'י את השיר Tra te e il mare עבור לאורה פאוזיני). רק עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1999, הוא הצליח לפרוץ לתודעה בעזרת הלהיט הענק "Iris" מתוך האלבום "Mi fai stare bene". שיתופי הפעולה שלו עם זמרים אהובים כמו לאורה פאוזיני וקלאודיו באליוני תרמו לפופולריות שלו, ובשנת 2007 הוא הופיע מול 60,000 איש באצטדיון סן סירו במילאנו. עובדה מעניינת: בשיר "Seria" משנת 2022 מככבת בקליפ כוכבת השחייה האיטלקיה פדריקה פלגריני. כמה מהשירים הידועים ביותר של ביאג'ו אנטונאצ'י: Quanto tempo ancora, Sappi amore mio, Iris. פלייליסט לשירי ביאג'ו אנטונאצ'י: המלחין סטפאנו בולאני - Stefano Bollani לא רק זמרים התברגו לרשימת המוזיקאים החשובים ביותר באיטליה, אלא גם מלחינים, כמו סטפאנו בולאני, לדוגמה, המוכר בעיקר כפסנתרן מבריק הממלא אולמות בהופעותיו. בולאני החל לנגן בגיל 6, ולהופיע באופן מקצועי בגיל 15. הוא ניגן בהופעות של ג'ובאנוטי וראף (Raf) בשנות ה-90, ובהמשך בנה לעצמו מוניטין כנגן ג'ז. שיתופי הפעולה החשובים ביותר שלו נערכו עם נגן החצוצרה אנריקו ראווה (Enrico Rava), וביחד הוציאו השניים 15 אלבומים. ב-2004 יצא האלבום הראשון שהקילט עם תזמורת סימפונית (של טוסקנה). בולאני פעיל גם בשוק הבינלאומי: אלבומו "Smat Smat" הוגדר על ידי מגזין אנגלי כאחד הטובים בעולם בשנת 2003, והוא היה המוזיקאי הלא-אמריקאי הראשון שזכה בתואר מוזיקאי השנה מטעם מגזין Swing Journal. הוא עובד גם כמנצח עבור תחנת הרדיו האיטלקית RAI 3, והלחין את הפתיחים של תוכניות רבות. פלייליסט לשירי סטפאנו בולאני:

הוא השחקן הראשון שמדמיינים כשחושבים על הקולנוע האיטלקי הקלאסי – מוכשר כמו שד, בעל חוש הומור מתוחכם, וסקס אפיל שסחף את הקהל. לאורך הקריירה שלו הוא כיכב בכמה מהסרטים החשובים ביותר שנוצרו בארץ המגף, החל מ"לה דולצ'ה ויטה" וכלה ב"שמונה וחצי", אבל עבור יעל ישראל, את מרצ'לו מסטרויאני יש לזכור דווקא בזכות סרט אחר... למרות היופי הגברי המעודן והסקס־אפיל שנדף ממנו למרחק קילומטרים, שתי ההופעות הקולנועיות של מרצ'לו מסטרויאני שנחרטו בי, מתוך שלל תפקידי היפיוף שובר־הלבבות, הם דווקא בסרטים שבהם הוא מגלם גבר חלש, כנוע, לא מאצ'ו, אפילו קצת רדוף. ממש לא התפקידים שהעניקו לו את המוניטין של "המאהב הלטיני הגדול של הקולנוע" – כינוי שהוא שנא, אגב. דמות אחת שנחרטה בי היא של ההומוסקסואל העדין והרגיש ב"יום מיוחד" של אטורה סקולה. ביום שבו מוסוליני נושא נאום וכל התושבים הולכים לראותו, נשארים שניים בשכונת המגורים המפלצתית והכעורה ברומא – פרי האדריכלות הפשיסטית המבעיתה. השניים הם עקרת־בית ולדנית, אישה מיוסרת ומתוסכלת בגיל העמידה (סופיה לורן), וגבר גיי, גם הוא בגיל העמידה, הלוא הוא מסטרויאני. הוא הלך כאן על דמות הפוכה לגמרי מן המאצ'ו או מן המאהב הרומנטי הגדול, שאפיינו אותו בידועים שבסרטיו. דואט המשחק של לורן ומסטרויאני, שמגלים זה לזו את ליבם החבול בשעות הספורות שבהן נשמע הנאום הצווחני של מוסוליני ברדיו, הקשר שנקשר ביניהם – קשר של אנשים נחותים, הנרדפים בחברה פטריארכלית דורסנית – הוא חזק, נוגע ומרגש. פעם נוספת מגלם מסטרויאני גבר חלש כעלה נידף, וזה דווקא בסרט של פליני, שליהק אותו לשניים מסרטיו היותר מוקדמים, משנות ה-60, בתור האלטר־אגו המוחצן שלו: יפיוף כפי שפליני לא היה מעולם, ובדרך כלל מוצג כסוג של גבר גאוותן, חמקמק, קר ואנוכי, בסרטים "שמונה וחצי" ו"לה דולצ'ה ויטה". דווקא בסרט "עיר הנשים" (1980), מסטרויאני – עדיין האלטר־אגו של פליני – הוא כבר לא הגבר היפה, האלגנטי והלא־מושג, זה שמשתמש וזורק, אלא גבר מבוגר, מפוחד, פגיע ואובד־עצות. זנאפורץ זה הוא לא רק חלש, הוא גם נלעג. הוא האנטי־תיזה המוחלטת של המאצ'ו האיטלקי. זה כאילו שפליני הפך את המאהב הלטיני הגדול מן הפנים אל החוץ, וגילה שהמאצ'ו השוביניסטי שמחשיב את עצמו, בעצם יושב למעלה ב"כס מלכותו" ורועד מפחד. במהלך הזיותיו הארוטיות ברכבת, זנאפורץ נקלע לוועידה של פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועותיה של עקרת־בית מפלצתית, נרדף על ידי נערות תוקפניות, ועובר עוד כמה הרפתקאות משונות עם כל סוגי הנשים. לעולם לא אשכח את מסטרויאני המבוגר, המנסה לנוס כעכבר מבוהל מכפרייה שמנה שחושקת בו, וכמעט אונסת אותו בחממה שנמצאת באיזה שדה נידח. יותר נלעג מזה לא יכול להיות. כאן, למעשה, שבר פליני את מיתוס המאצ'יזמו, והפך את הגבר למרמס תחת רגלי נשים חזקות ובולעניות, בהתאם לרוח המהפכה הפמיניסטית שהחלה כעשור לפני כן. גם כאן מסטרויאני נוגע אל הלב, דווקא משום שהוא חושף צדדים שבריריים, מפוחדים ורכים בעבודת המשחק המתוחכמת ורבת־הפנים שלו. אין ספק שלמרות שהוא ופליני עשו ביחד רק חמישה סרטים, הוא ייזכר לעד כ"ה-שחקן של פליני." מעניין לציין שאת התפקיד שהקנה לו את שמו כיפיוף של הקולנוע האיטלקי, ב"לה דולצ'ה ויטה", הוא בכלל לא היה צריך לקבל. המפיק דינו דה לורנטיס רצה כוכב גדול, את פול ניומן, אבל פליני התנגד. הוא לא רצה כוכב מוכר אלא "פרצוף סתמי". מסתבר שמסטרויאני לא נעלב, וגם לא חשב שהוא שיא היופי, ולכן ענה לפליני: "מצוין, אין בעיה, פרצוף סתמי זה אני." כמאהב הקולנועי האולטימטיבי של הקולנוע האירופי (בין אם גילם אותו כפסל־שיש קר ומנוכר, כמו ב"לה דולצ'ה ויטה", או כגבר סקסי סוער ומלא חשקים ב"נישואים נוסח איטליה"), היו לו שלל תפקידים בשלל סרטים. נדמה שבצעירותו אי אפשר היה ללהק אותו לדמות שונה מזו של המאהב הנצחי: יופי קורן כזה הרי מזמין תפקידים עם שפע של סקס־אפיל. זה התחיל כבר ב"לילות לבנים" של לוקינו ויסקונטי, ב"נישואים נוסח איטליה" של דה־סיקה, וכמובן, בסרטים שהעניקו לו את שיא פרסומו וחרטו את שמו לעד בפסגת הקולנוע העולמי: "שמונה וחצי" ו"לה דולצ'ה ויטה". אין ספק שהסצנה האלמותית שתהיה מזוהה איתו לעד, היא זו שבה הוא טובל במלוא יופיו הקורן במזרקת טרווי שברומא, ומחזר אחרי אניטה אקברג היפיפייה, המוצגת כאלילה נשגבת ולא מושגת. אבל מסטרויאני התמיד להיאבק בליהוק שניסו להלביש עליו – זה של המאהב היפיוף. לכן בכל פעם שהוא לוהק לתפקיד מסוג זה, מייד אחריו הוא העדיף תפקיד שונה ב-180 מעלות, למשל ב"גבר בהריון", אחת מן הקומדיות האיטלקיות העממיות, שגם בהן הוא לא סירב להופיע, ובהן הוא שיחק בתפקידים קומיים ליצניים, שהיו אנטי־תיזה לדמות המאהב. גם אין פלא שמייד אחרי "לה דולצ'ה ויטה", הוא בחר בקומדיה הסאטירית "גירושים נוסח איטליה" של פייטרו ג'רמי, בה הוא מגלם גבר נלעג, נכלולי ואובססיבי, השונא את אשתו ומתכנן לחסל אותה בלי להיענש. והתוכנית שלו מצליחה: הוא דוחף אותה לזרועות גבר אחר, אז רוצח אותה, ויוצא עם שנת מאסר אחר בלבד, משום שזה נחשב אז כ"פשע של תשוקה". מסטרויאני היה כאן עדיין גבר צעיר, יפה ומושך, אבל בזכות משחקו המורכב הוא הצליח להגחיך עד זוב דם את דמותו של המאצ'ו. ושוב, כפי שתמיד ניסה ללכת נגד הליהוק המקובל שלו כגבר יפה, לעיתים הוא שב לתפקיד המאהב הלטיני, כמו בדרמה הרומנטית "מקום לאוהבים" של דה־סיקה, שהיה גם הסרט שהשפיע מאוד על חייו הפרטיים. שם הוא הכיר את פיי דאנאוויי, שלדבריו, הייתה אהבת חייו. אבל דאנוואי רצתה נישואים וילדים, ואילו מסטרויאני שגדל כקתולי סירב להתגרש מאשתו, השחקנית פלורה קארבלה, אם בתו הראשונה. מקץ שנתיים דאנאווי עזבה אותו, והוא טען שמעולם לא התגבר על הקשר: "היא הייתה האישה שהכי אהבתי. תמיד אצטער שאיבדתי אותה. איתה חשתי שלם בפעם הראשונה בחיי." וכשם שהוא שהיה המאהב הקולנועי הגדול מכולם, מסתבר שגם בחייו הוא היה שובר־לבבות לא קטן. טוענים שהיו לו רומנים עם אנוק איימה (ששיחקה לצידו ב"לה דולצ'ה ויטה"), עם אורסולה אנדרס, עם קלאודיה קרדינלה, וגם עם לורן האטון. עם קתרין דנב ארך הרומן המתוקשר ארבע שנים, והקשר הביא ללידת בתו השנייה, השחקנית קיארה מסטרויאני. לאחר מכן הוא חי עם הסופרת אנה מריה טאטו. הם נשארו יחד עד מותו מסרטן הלבלב בגיל 72, בשנת 1996. מסטרויאני שיחק במספר שיא של סרטים:147. היו לו כל כך הרבה סרטים יפים שלא יישכחו, עד שממש קשה להקיף את כולם. תמיד הפתיע אותי שהוא לא זכה מעולם באוסקר, למרות שהיה מועמד שלוש פעמים, בפעם האחרונה ב-1987, על "עיניים שחורות" של ניקיטה מיכלקוב. גם כאן, כבר בזקנתו, הוא גילם גבר רך, החושף את הצדדים הנשיים והפגיעים באישיותו. בכלל, מסטרויאני הצעיר תמיד נדמה בעיניי לאפרסק מוצק ויפהפה, ואילו בזקנותו – לאפרסק בשל וקמוט, אבל כל כך מתוק, פגיע, אפילו קצת ילדותי: מרצ'לינו שכזה. בשנת 1993, כאשר הוא ביקר בישראל (בפעם השנייה; הראשונה הייתה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ב-1987), הוא ביקש שנקרא לו מרצ'לינו, והיה כל כך מתוק ומתמסר לשאלותינו, מבקרי הקולנוע הישראלים, בערב שנערך לכבודו בקולנוע "לב" בתל אביב. הוא כבר היה מבוגר, לא יפה וזוהר כמו בעבר, אבל דווקא איכויות אלה הן שהעניקו לו בעיניי אנושיות, נגישות ושבריריות, לעומת דמויות הגבר האגוצנטרי היהיר וההורס מרוב יופי, מסרטיו המוקדמים. ובלי הנקודה היהודית, נדמה שאי אפשר. הביוגרף של מסטרויאני טען שהוא סיפר לו, שאימו התוודתה בפניו לפני מותה שהיא יהודייה, ששם נעוריה היה אידה אידלסון, ושהיא נולדה ב-1898 במינסק שבבלארוס ובילדותה היגרה עם הוריה, משה ומלכה, לאיטליה. אין לכך סימוכין רשמיים, אז אולי כן ואולי לא. בכל מקרה, אנחנו נזכור אותו תמיד כאחד השחקנים המדהימים ביותר של הקולנוע: בלתי נשכח.

מתכון למנת עוף מנחמת עם יין אדום ועשבי תיבול נפלאים, מנה כפרית אך מעודנת עקבו אחר הוראותיו של השף דוד שושן מצרכים: 1.5 ק"ג שוקי עוף 400 גר' עגבניות קלופות או מרוסקות 1 בצל קלוף 2 גזרים בינוניים קלופים 1 גבעול סלרי שטוף ונקי 2-3 שיני שום 100 מ"ל יין אדום 1 גבעול רוזמרין חופן עלי פטרוזיליה שטופים מלח\ פלפל שחור שמן זית זיתים שחורים (לא חובה) אופן ההכנה: קוצצים היטב את הבצל, הגזר והסלרי מחממים סיר רחב ונמוך או מחבת רחבה עם 3-4 כפות שמן זית. צולים את הבצל, הגזר והסלרי כ: 5-6 דקות תוך כדי ערבוב על להבה בינונית עד שמשחימים קלות. מוסיפים פנימה את השום (מועכים קלות קודם) וצולים כ: 2 דקות נוספות. מסדרים את כרעי העוף על התערובת וצולים יחד עם הירקות כ: 2-3 דקות נוספות. מוסיפים פנימה את היין האדום ומאדים מעט. מוסיפים פנימה את העגבניות (אם משתמשים בעגבניות קלופות יש צורך לטחון אותן מעט קודם) ומערבבים. מוסיפים את ענף הרוזמרין (ואת הזיתים למי שמעוניין) מוסיפים מים עד לגובה העוף אם הנוזלים לא מגיעים, מכסים במכסה ומבשלים על אש נמוכה כ: 40 דקות. מסירים את המכסה ובודקים את רכות העוף. העוף צריך להיות רך מאוד. אם יש צורך ממשיכים לבשל עם מכסה סגור עד שהעוף מתרכך. טועמים את הרוטב ומתבלים עם מלח ופלפל לפי הצורך. ממשיכים לבשל כ: 5 דקות נוספות עם מכסה פתוח על מנת שהמלח ימס היטב והרוטב יצטמצם. מוסיפים את עלי הפטרוזיליה הקצוצים ומניחים בצד ללפחות שעה לפני ההגשה. מחממים שוב ומגישים.

אומני רנסנס רבים חתמו על יצירותיהם בשמם, וחלקם אף הגדילו לעשות ושתלו את דיוקניהם בציורים שציירו. מי היו האומנים הללו ומדוע הם עשו זאת? עד הרנסנס לא היה כמעט ידוע מי היו האומנים שיצרו את היצירות, אפילו הגדולות והחשובות שבהן. בעידן הרנסנס, שבו החלו אנשים לעסוק בהומניזם ולשים את בן האדם במרכז, הוענקה חשיבות ליוצרים אינדיבידואליים, וקרנם של האומנים עלתה. בהתאם לכך אנחנו רואים אומנים רבים שהחלו לחתום על יצירותיהם, כמו תובעים בעלות על היצירה, אף על פי שזו הוזמנה על ידי מישהו אחר. במקרים אחרים אנחנו רואים שהאומנים ציירו את הדיוקן של עצמם בתוך ציור רב משתתפים, ממש כפי שנהוג היה לצייר את דיוקנאות התורמים או חשובי העיר. אחרים הרהיבו עוז ואיישו את דמותה של דמות היסטורית כלשהי בקלסתרון שלהם. בוטיצ'לי (1475) הערצת המלכים את ישו התינוק (Adoration of the Magi) הוא נושא מוכר וידוע ברנסנס האיטלקי. גספארה דל לאמה הזמין את סנדרו בוטיצ'לי הצעיר לצייר אותו בקפלה פרטית בכנסיית סנטה מריה נובלה. דל לאמה עלה ממעמד פשוט מאוד ונעשה לאחד האנשים העשירים בפירנצה, אולם לא זכה להתקבל על ידי המכובדים בגלל אופי עסקיו. תרומה זו לכנסייה החשובה הייתה אמורה לשקם את שמו בחברה ולהעניק לו כבוד. הוא בחר בבוטיצ'לי, אשר למד שנים רבות בסדנה של פרה פיליפו ליפי, וזו הייתה אחת העבודות העצמאיות הראשונות שלו. דל לאמה הנחה את בוטיצ'לי שבציור יופיעו הדיוקנאות שלו (לבוש בגלימה תכלת ושיער לבן, מביט אל הצופה) ושל בני משפחת מדיצ'י, ששלטו בפירנצה באותו זמן (קוזימו דה מדיצ'י הוא המלך הראשון שכורע ברך לרגלי ישו התינוק). בסוף שורת המלווים, בצד ימין למטה, ניצב בוטיצ'לי בעצמו, מביט אלינו, הצופים, ברבע סיבוב, תובע את מקומו במעמד החשוב הזה. הוא לא טעה – זו הייתה היצירה שהשיקה את הקריירה הנהדרת שלו. פיליפינו ליפי (1481) פיליפינו ליפי היה בנו של פרה פיליפו ליפי, שהיה מורו של סנדרו בוטיצ'לי ואחד האומנים החשובים ברנסנס המוקדם. שמו של ליפי מעיד על ההיסטוריה שלו – הוא גדל במנזר והושבע כאח במנזר, שם גם החל לצייר. להבדיל מפרה אנג'ליקו, הוא לא שמר על נדריו. הוא התאהב באחת הנזירות, והשניים ברחו מהמנזר ונולד להם פיליפינו. פיליפינו ממש גדל בסדנה של אביו, שלימד אותו את מלאכת הציור, אולם ליפי האב נפטר כשהבן היה בן 12 בלבד. ליפי הבן, כמו אביו, הרבה לצייר פרסקאות בנושאים דתיים. אחת העבודות הגדולות הראשונות שלו הייתה ציור המאכלס שתי סצנות: משמאל פטר הקדוש, שנצלב הפוך, ומימין המחלוקת של סימון מגוס. בשולי המולת האנשים המתווכחים ניתן לזהות גבר צעיר בכובע מביט אלינו. זהו פיליפינו ליפי. רפאל (1509–1511) רפאל היה אולי הצייר בעל הקריירה המושלמת ביותר בין אומני הרנסנס, ומעניין לאן היה מגיע אילולא מת ממחלה בגיל 37. הוא היה אהוד על כולם – פטרוניו ועמיתיו האומנים – החזיק סדנה גדולה מאוד והיה נערץ על ההמונים וגם על האפיפיור. יוליוס השני הזמין אותו לצייר את חדריו הפרטיים בוותיקן. בחדר הספרייה בחר רפאל לצייר על הקיר את הציור 'אסכולת אתונה'. רפאל ביקש ליצור הקבלה בין תור הזהב של אתונה לתור הזהב של רומא. הציור הוא מופת לציור רנסנסי – קומפוזיציה סימטרית בעלת פרספקטיבה מושלמת שאייש בגדולי הפילוסופים וההוגים של אתונה. במרכז הסצנה אנחנו רואים את אפלטון ואריסטו דנים זה עם זה בהליכה. על אפלטון (משמאל) הלביש רפאל את פניו של ליאונרדו דה וינצ'י. בחזית יושב מהורהר על המדרגות הראקליטוס, שדיוקנו הוא זה של מיכלאנג'לו, שנודע במגפי העור האימתניים שלו. רפאל חולק כבוד רב למי שהחשיב כמוריו, אולם רצה להנציח גם את עצמו בתוך קבוצת אנשים מימין. מולו, בגבו אלינו, דמותו של האסטרונום פתולומיי לבוש גלימה צהובה ואוחז בכדור הארץ בידו. רפאל עצמו מציץ אלינו, הצופים, בלבוש ובמבע צנועים במיוחד. מיכלאנג'לו (1536–1541, 1550, 1555) שנים אחרי שסיים לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית, הוזמן מיכלאנג'לו לצייר את קיר המזבח בקפלה. נושא הפרסקו הוא יום הדין, ובמרכז דמותו של ישו הסוער, השופט את הנשמות בין גן עדן לגיהינום. בין אלה הממתינים לשיפוט יושב לו על ענן הקדוש ברתולומאו, שעל פי הסיפור עורו נפשט ממנו. ברתולומאו מחזיק את עורו שנפשט, אולם הדיוקן המתקבל לא דומה לזה שאוחז בו אלא של מיכלאנג'לו עצמו, אולי רמז לתסכול של מיכלאנג'לו, שהרגיש שאנשי הוותיקן "פשטו את עורו" בעבודות שלא יכול היה לסרב להן. בשנים האחרונות עברה אחת הקפלות בוותיקן רסטורציה, והפרסקו שתיאר את צליבתו של פטר הקדוש נוקה. את הפרסקו צייר מיכלאנג'לו ב־1550, וכעת מומחים טוענים כי האיש בעל הטורבן הכחול, החמישי משמאל בשורה העליונה, נושא את תווי פניו של מיכלאנג'לו עצמו, וזאת על פי השוואה לדיוקנאות מוכרים אחרים שלו. כשהזדקן החל מיכלאנג'לו להרהר במותו שלו, וכך בין יצירות מוזמנות כאלה ואחרות החל לעבוד על פסל שייעד למאוזולאום שלו. הפסל מתאר את ההורדה מהצלב, ואת גופו חסר החיים של ישו, שנישא על ידי אימו מריה ומרים המגדלית. בראש הקומפוזיציה דמותו של נקדימון, שתווי פניו זהים לאלה של מיכלאנג'לו עצמו. מיכלאנג'לו לא היה מרוצה מהפסל, מכיוון שככל הנראה התגלו פגמים בשיש, והוא שבר כמה מהגפיים של הדמויות. רק מאוחר יותר רכש אחד מעשירי פירנצה את הפסל, והוא שכר אומן שיתקן את השברים, שעדיין ניכרים בפסל. קראוואג'ו (1597, 1609–1610) ב־1597 הזמין מקראווג'ו פרנצ'סקו מאריה דל מונטה מגן טקסי מעוטר לכבודו של הדוכס הגדול פרדיננדו דה מדיצ'י. קראווג'ו החליט לצייר על המגן העגול את ראשה הכרות של המדוזה. אצל קראווג'ו המדוזה עדיין חיה והיא נראית מוכת אימה, על אף שראשה נערף. תווי הפנים שלה הם אלה של קראווג'ו עצמו, שאולי רצה להדגיש שהוא לא מפחד מהמוות. 12 שנים מאוחר יותר צייר קראווג'ו את ניצחונו של דוד על גוליית – דוד הצעיר, שקיבל את דמותו של צ'קו, העוזר הצעיר ומאהבו של קראווג'ו, אוחז בראשו הכרות של גוליית. זהו ראשו של קראווג'ו עצמו. הפעם ניכר שהחיים עזבו אותו – עיניו בולטות, לסתו שמוטה ופיו פעור ללא תוחלת. כשדוד מתבונן בגוליית אנחנו לא רואים שמחת ניצחון, אלא דווקא עצב וחמלה. קראווג'ו, שחייו הקצרים היו רוויי אלימות, ליהק את עצמו בתפקיד "הרע" שנענש ומת. אולי הייתה לו תחושה נבואית שמותו יהיה כרוך באלימות, שכן הוא מת ממחלה בעת שגלה מרומא מכיוון שהורשע ברצח. הכותבת: שולמית אורן - בלוג האומנות So Art

חג הפסחא הוא אחד החגים החשובים ביותר באיטליה הקתולית, ולרגל החג מתמלאת הארץ כולה באירועים מעניינים (ומאכלים טעימים...). איך מציינים האיטלקים את חג הפסחא? איפה נערכות התהלוכות המרשימות ביותר לרגל יום שישי הקדוש ומהם המאכלים הטיפוסיים שכדאי לכם לנסות אם אתם מבקרים באזור? לשרה פרסקטי יש כמה רעיונות מוצלחים חג הפסחא מציין את תחייתו מהמתים של ישו, שלושה ימים אחרי שנצלב, ומתקיים תמיד ביום ראשון. בניגוד לחג המולד, שנחגג מידי שנה ב-25.12, אין לפסחא תאריך קבוע – מידי שנה התאריך המדויק נקבע בהתאם ללוח השנה הירחי. חג הפסחא הוא רגע השיא של השבוע הקדוש (La settimana santa) שמתחיל שבוע קודם לכן (עם "יום ראשון של הדקלים" -- Domenica delle palme). במהלך השבוע הקדוש מציינים גם את יום חמישי הקדוש (היום שבו נערכה הסעודה האחרונה), ואת יום שישי הטוב (היום שבו נצלב ישו). חג הפסחא נחגג בסוף התענית – תקופה של 40 יום שבה האיטלקים שומרי מסורת מכריזים על פיורטי (fioretti), כלומר התנזרות מתענוגות (או חטאים) מסויימים, כמו שתיית אלכוהול או אכילת מאכלים מתוקים. לפי המסורת הקתולית, כל ימי השישי לאורך חודשי התענית מוגדרים כ"יום שישי הרזה", ולא אוכלים בהם בשר. המנהג הזה אמנם נפוץ פחות בקרב הדורות הצעירים, אבל הוא לא נעלם – אל תתפלאו אם בזמן שתטיילו ברחבי איטליה תמצאו שהמסעדות המסורתיות מעדכנות את התפריטים בתקופה הזאת, ומגישות מגוון מנות קלות יותר, על בסיס ירקות. אבל כל זה נמשך רק עד חג הפסחא עצמו, כאמור, ובתום התענית ולרגל הפסחא איטליה כולה נשטפת בגל צוהל של חגיגות דתיות, שכוללות כמובן גם ארוחות מפוארות ועשירות. בכל אזור, ובעצם בכל עיר, תוכלו למצוא מסורות ספציפיות ומיוחדות לחג. סקרנים לגלות כיצד חוגגים את החג החשוב הזה ברחבי ארץ המגף? המשיכו לקרוא! איך חוגגים את חג הפסחא ברחבי איטליה? לפני שנענה על השאלה "איך", יש לענות על השאלה "עם מי?". כדאי לדעת שפה באיטליה קיימת אמירה רווחת: "חג המולד עם ההורים שלך, פסחא עם מי שאתה רוצה" (Natale con i tuoi, Pasqua con chi vuoi). בניגוד לכריסטמס, שנחגג תמיד בקרב המשפחה, לא כולם בוחרים להעביר את חג הפסחא דווקא עם בני משפחתם. יש מי שבוחרים לחגוג עם חברים, יש מי שמנצלים את החג כדי לצאת לטיול מחוץ לעיר, ויש מי שמסתפקים בארוחת צהריים קלה ביום החג, כדי לשמור על הרוח ועל התיאבון לקראת פסקואטה (Pasqueta), היום השני של חג הפסחא (Lunedì dell’Angelo), שמוקדש באופן מסורתי לברביקיו עם חברים. פסחא בסיציליה מסורת הפסחא בסיציליה מורגשת במיוחד. מספר אירועים דתיים נערכים ברחבי האי לרגל החג, והידוע ביותר הוא תהלוכת המסתורין (la processione dei Misteri) המתרחשת בטרפאני (Trapani) ונמשכת לא פחות מ-24 שעות (!), החל ממוצאי יום שישי הטוב ועד שבת. התהלוכה מתארת את הפסיון של ישו (כלומר מסע הייסורים שעבר ישו בדרך לצליבה), ומוצגים לאורכה פסלי קודש המדגימים את תחנות הפסיון השונות (לדוגמה: הלקאת ישו בידי החיילם הרומיים, כתר הקוצים שנחבש לראשו, ועוד). הפסלים נישאים ברחובות העיר על ידי המאמינים, המערסלים אותם מול הקהל. תהלוכת המסתורין של טרפאני נטועה עמוק בתרבות המקומית ונחגגת כבר למעלה מ-400 שנה. זהו אחד מרגעי השיא בעיר, ומשתתפים בו רבים מבני טרפאני כמו גם קהל המבקרים הגדול שמגיע במיוחד כדי לצפות באירוע. אבל טרפאני איננה המקום היחיד שבו תוכלו לצפות בחגיגות החג. אחד האירועים המיוחדים ביותר שנערכים לרגל הפסחא מתקיים בפלרמו, וליתר דיוק בעיירה פריצי (Prizzi). הארוע נקרא ריקוד השדים (il ballo dei diavoli), ומתקיים באופן מסורתי בשעות אחר הצהריים של חג הפסחא עצמו. כוכב הריקוד הוא המוות, המיוצג על ידי גבר הלבוש בצהוב ועל פניו מסכה בצורת גולגולת. ה"מוות" מלווה בשדים הלבושים בבגדים אדומים שפניהם מוסתרות מאחורי מסכות פח. המוות והשדים מתהוללים ברחבי העיר לצלילי מוזיקה, ובין ריקוד לריקוד מבקשים כסף מהעוברים ושבים. לאחר שהם מגיעים לכיכר המרכזית של העיירה (פיאצה בארונה, Piazza Barone) מתעמתים המוות והשדים עם מלאכים הלבושים בבגדים בהירים, ולאחר "קרב" מוכרז ניצחונם של המלאכים. כי הטוב תמיד מנצח! אירוע חשוב נוסף נערך בעיירה אנה (Enna) שבמרכז סיציליה, והתהלוכה שמארגנים בני העיר לרגל יום שישי הטוב היא אחת הגדולות והמפוארות באי, וגם אחת העתיקות ביותר – בני אנה מציינים את הפסיון של ישו מאז שנת 1261, והחגיגות מושפעות מאד מהמסורות הספרדיות (סיציליה הייתה נתונה במשך תקופה ארוכה תחת שליטת הכתר הספרדי). למעלה מ-2500 אנשים בקפוצ'ונים מחודדים ולבנים פוסעים ברחובות ונושאים עימם לפידים ופסלים בגודל אדם של ישו ושל המדונה הבוכיה. זהו ארוע כל כך חשוב, עד שחגיגות השבוע הקדוש של אנה זכו להכרה רשמית מטעם אונסק"ו. מסורות חג הפסחא בטוסקנה אחת המסורות היפות במחוז טוסקנה נערכת בפירנצה: אני מדברת על טקס פיצוץ העגלה (lo Scoppio del Carro), כמובן! ביום החג עצמו גוררים שני זוגות שוורים לבנים עגלה גדולה, בעודם מלווים במצעד של מוזיקאים, חיילים בלבוש טיפוסי למאה ה-15, ומניפי דגלים. העגלה עמוסה כולה בזיקוקים, וכאשר מגיעה התהלוכה אל הקתדרלה של פירנצה מחובר אליה חוט ארוך שנמתח כל הדרך עד למזבח המרכזי של הקתדרלה. על רקע שירת Gloria in excelsis Deo מצית הארכיבישוף של פירנצה יונה (מלאכותית), והיונה נעה לאורך החוט עד שהיא מגיעה לעגלה ומובילה לסדרה של פיצוצים. שורשי המסורת הזאת עתיקים מאד – לפי האגדה המקומית הכול התחיל בשנת 1097 כאשר פאצינו די פאצי (Pazzino di Pazzi), פיורנטיני מבטן ומלידה, השתתף במסע הצלב לארץ הקודש והיה הראשון שהצליח לטפס על חומות העיר ירושלים. לאות הוקרה העניק לו מפקדו אבני צור (להצתת אש) שנלקחו מכנסיית הקבר הקדוש. האבנים הובאו לפירנצה, ונשמרות מאז בכנסיית Santi Apostoli. בעזרת אבני הצור האלה מציתים מידי שנה את הלהבה המשמשמת להדלקת הפתיל ש"מפוצץ" את העגלה המלאה בזיקוקים. בעבר חולקו הלהבות לאנשים בקהל, והם הציתו בעזרתן את האח הביתי, כך שהאש סימלה תחייה ותנועה מחודשת. כיום מדובר בעיקר על אירוע תרבותי, המושך קהל רב. טקס פיצוץ העגלה בכיכר הדאומו בפירנצה - צילומים: Flickr גם היום השני של החג, פסקואטה, מלא בהפתעות וכיף לצעירים ולמבוגרים. הדרך המקובלת ביותר לחגוג, כאמור, היא באמצעות פיקניקים וברביקיו, אבל מקומות רבים עורכים גם ציד ביצים (בדומה למסורת האמריקאית של חיפוש אחר ביצי פסחא). בגן ברדיני (Giardino Bardini) שבפירנצה נערך ציד ביצים מסורתי (מומלץ לוודא את הפרטים מראש עם לשכת התיירות המקומית) ואין ספק שכיף להשתתף באירועים האלה, המשלבים בילוי משעשע לכל המשפחה עם הקסם הנצחי של אדריכלות הרנסנס האיטלקית. חגיגות הפסחא בטוסקנה אינן שלמות ללא האוכל המסורתי, כמובן! אחת המנות המוכרות היא סקיאצ'טה די פסקואה (Schiacciata di Pasqua), עוגה המזכירה מעט את הפאנטונה (Panetone) ודורשת תהליך הכנה ארוך במיוחד (כשלושה ימים), המתחיל עם הכנת מחמצת וכולל מספר התפחות. העוגה עשירה בזרעי אניס וליקר, ואי אפשר לחגוג את החג בלעדיה! אפשר ללוות את פרוסת העוגה עם כוסית של היין המתוק המפורסם ביותר בטוסקנה – וינסנטו (vinsanto), כמובן. גם בטוסקנה, כמו בכל רחבי איטליה, המנה הבשרית הנפוצה ביותר המוגשת לרגל החג היא טלה. איך חוגגים את פסחא ברומא וסביבותיה? רומא היא לא רק עיר הבירה שלנו – היא מרכז ההיסטוריה, הארכיטקטורה, האמנות והתרבות האיטלקית, ועד היום מתקיימות בה מסורות המשלבות בין הדת הקתולית לטקסים פגאניים עתיקים. לרגל חג הפסחא (תחילת האביב), העיר כולה מתעוררת ובקולוסיאום נערך טקס הוויה קרוצ'יס (Via Crucis) המפורסם, בראשות האפיפיור. זוהי מסורת חשובה שראשיתה במאה ה-18, ולכבודה נבנות ארבעה עשר במות, המייצגות את ארבעה עשר התחנות במסע הפסיון של ישו. במהלך יום שישי הטוב הולכים המאמינים בין הבמות, ומשלימים בעצמם את המסע. טקס הוויה קרוצ'יס בשנת 2022 רגע חשוב נוסף הוא המיסה הנערכת בחג הפסחא עצמו (יום ראשון) הכוללת את ברכת הביצים (la benedizione delle uova). הביצים הן סמל למחזוריות החיים ולידה מחדש, ומככבות במנות רבות בחג. המסורת העתיקה הזאת נחגגת בקהילות שונות לא רק ברומא אלא בכל רחבי אזור לאציו. בתום המיסה מתאספים כולם סביב שולחן עמוס, כדי ליהנות מארוחת הבוקר המיוחדת ביותר בשנה. ארוחת הבוקר פסחא היא טקס אמיתי עבור הרומאים, מעין בראנץ' המבוסס על פיצת גבינה ועל קורטלה (coratella), מנה מסורתית העשויה מחלקי פנים של טלה. מסורות חג הפסחא במחוז פריולי ונציה ג'וליה מחוז פריולי עשיר בחגיגות, חלקן דתיות וחלקן בעלות שורשים פגניים, ששרדו לאורך השנים והשתלבו לתוך המסורות הקתוליות. אחת החגיגות הדתיות החשובות ביותר היא התהלוכה המכונה Processione della Madonna del Buonconsiglio, כלומר תהלוכת מדונת העצה הטובה, שבמהלכה נישא פסל הבתולה מכנסיית סנטה מריה דל בואונקונסיליו אל הקתדרלה של אודינה (Udine). בטריאסטה, לעומת זאת, מופע תיאטרוני בשם Excommunication of the Jews מתחקה אחר סיפור גירוש היהודים מהעיר (שהתרחש במאה ה-18). בפורדנונה (Pordenone), במהלך יום שישי הטוב, נערכת תהלוכה דתית בשם Gioia, שבמהלכה קוראים את מחרוזת התפילה ומבקרים בכנסיות השונות של העיר. אחת התהלוכות הידועות ביותר נערכת בעיר ארטו (Erto), מסורת שתחילתה במאה ה-16, כאשר העיר נאבקה במגפת הדבר שאיימה על חיי התושבים. הבגדים המפוארים שלובשים המשתתפים הפכו את התהלוכה הזאת לאחת המוכרות במחוז. לפי המסורת, בשעה חצות ביום שבת מצלצלים פעמוני הכנסיות, כדי לבשר על תחייתו של ישו. בעבר נהגו המאמינים לקום ולרחוץ את פניהם לקול הפעמונים, כדי למרק את הנשמה מהחטאים. ביום ראשון, פסחא עצמו, מקובל לאכול פוקצ'ות מסורתיות וביצים קשות. המסורת הקולינרית הפריוליאנית נעה בין מתוק למלוח, ואחד המאפים הנפוצים ביותר הוא הפינצה (pinza) – מאפה בריוש על בסיס מחמצת הממולא בצימוקים ופירות מסוכרים. את הפינצה אוכלים בעיקר לארוחת בוקר ביום ראשון של חג הפסחא, אבל גם כנשנוש וכקינוח במהלך החג. בין המנות המלוחות אנו מוצאים פרושוטו (בסגנון פראג, המבושל על העצם, מעושן, ומוגש חם), ומנה טיפוסית למחוז בשם קארז'ונס (cjarsons) המזכירים רביולי. תושבי פריולי גאים במיוחד במנה הזאת, והמתכון להכנתה הוא סוד משפחתי שעובר מדור לדור. קארז'ונס כיסונים מומלאים בריקוטה בצורת כבוע קטן חג הפסחא בפוליה תקופת חג הפסחא מורגשת במיוחד במחוז פוליה, עד כדי כך שקיים אתר ייעודי המעודכן מידי שנה, ובו אפשר למצוא את מגוון האירועים שנערכים לרגל החג החשוב כל כך לפולייזים. מגוון מאכלים טעימים מאפיינים את תקופת הפסחא בפוליה, ואם אתם באזור לא תוכלו לפספס את הקרטלטה (cartellate) הטעימים – סרטי בצק בצורת פרח המטוגנים בטיגון עמוק ואז מושרים בליקר מתוק ומוגשים עם דבש ופירות יבשים. לרבות מהמנות המוגשות בתקופה זו יש משמעות סמלית: פסטת הקאוואטלי ברוטב וינקוטו (cavatelli al vincotto), שמגיעה מאזור סלנטו, ידועה בצבעה האדום (בזכות היין המבושל, וינקוטו) שאמור להזכיר את הדם ששפך ישו במהלך ייסוריו על הצלב. מנה ידועה נוספת היא הקודורה (cuddura), מעין טראלו (עוגייה מלוחה ומעוגלת) המעוטרת בביצים קשות, סמל ידוע של חג הפסחא ששורשיו מגיעים למעשה כבר לתקופה הרומית (ביצים סימלו תחייה וחידוש והוקרבו כמנחה לאלים). כמה מהאירועים הדתיים החשובים ביותר נערכים בערים טראנטו (Taranto) ובארי (Bari), ובליבה של בארי העתיקה נערכות שתי תהלוכות חשובות ביום שישי הטוב (היום שבו נצלב ישו, בגבעת הגולגולתא). רוב האירועים כאן הם דתיים, ורבים מהם מושפעים מאד מהמסורת ההיספנית (דרום איטליה נשלט במשך תקופה ארוכה על ידי הספרדים. חג הפסחא בנאפולי אי אפשר לדבר על חג הפסחא באיטליה מבלי להתייחס למסורת הנפולטנית המפוארת, ובעיקר למתוקים של העיר. המעדן האופייני לתקופה זו הוא הפסטיירה הנפוליטנית (pastiera napoletana): עוגה טעימה המורכבת מבסיס פריך במילוי ריקוטה, חיטה מבושלת ופירות הדר מסוכרים. בנאפולי זהו סמל של ממש! טקסי חג הפסחא בנאפולי מתחילים ביום חמישי הקדוש (לפי המסורת – היום שבו נערכה הסעודה האחרונה). ביום זה מקובל לאכול מרק מולים. ביום שישי הטוב נערכות תהלוכות המציינות את הפסיון, ורבים פוקדים את בתי הקברות שבעיר. ביום שבת, ערב החג, נוהגים רבים לצאת לסיורים ברחבי מרכז העיר (ולהשוויץ בבגדים החדשים שנקנו לכבוד החג). לאחר המיסה ביום ראשון כולם נהנים מארוחת צהריים משפחתית דשנה, בעוד שהיום שני של החג (פסקואטה) מוקדש לטיולים מחוץ לעיר: קזרטה, פומפיי, חוף אמלפי... וכמובן שאיש לא יוצא לטיול ללא צידה לדרך! המעדן הפופולרי ביותר שכל נפוליטני שמכבד את עצמו ייקח אתו הוא הקאסאטיילו (casatiello), פשטידה מלוחה ועשירה בסלמי, גבינה וביצים קשות. חג הפסחא בוונטו ולומברדיה בכל רחבי המחוז נערכות חגיגות, אבל המקום המעניין ביותר שזו תוכלו לראות חגיגת פסחא מסורתית הוא בורמיו (Bormio), עיירה באלפים הלומברדיים. החגיגות כאן, הידועות בשם "Pasquali di Bormio" כוללות תהלוכה של עגלות מקושטות (בעבר היו אלה טלאים, שהובאו לכנסיה), בגדים מסורתיים ותחרויות בין רובעי העיירה. לצד האירועים הדתיים, נערכים גם אירועים אזרחיים מהנים ואם תגיעו למילאנו לרגל פסקואטה (Pasquetta), תוכלו לבקר בפסטיבל הענקי המוקדש לפרחים וצמחים: mercato di Fiori e piante di Molano. באופן כללי כדאי תמיד לבדוק בלשכת התיירות העירונית מה מתוכנן, משום שתקופת החג מלאה בהפתעות מעניינות. וכמובן שאי אפשר לשכוח את מעדני החג! גם מחוז ונטו וגם מחוז לומברדיה ידועים במתוקים הטיפוסיים לחג הפסחא, המבוססים על בצק מחמצת ועוברים תהליך ארוך של התפחה והכנה. בוונטו (Veneto) תוכלו למצוא את הפוגאסה (fugassa) – פוקצ'ה מתוקה שהמתכון להכנתה משתנה בהתאם לעיר שבה אתם נמצאים. בוורונה, למשל, ממלאים אותה בצנוברים וצימוקים, ואילו בויצ'נזה (Vicenza) מבשמים את הבצק עם קינמון ריחני. לעיתים קרובות מעטרים את הפוגסה בביצי שוקולד מתוקות, אחד הסמלים הבולטים ביותר של חג הפסחא. ידוע אף יותר (ולא רק בוונטו אלא בכל רחבי איטליה) הוא מאפה בשם "קולומבה" (כלומר יונה). הבצק שממנו מכינים את הקולומבה דומה לזה של הפאנטונה, המאפה המפורסם שמכינים בחג המולד, וזה לא מקרי. שורשיו של הקינוח אמנם מבוססים על קינוח מהעידן הלונגוברדי, שהאוכלוסיה המקומית העניקה כאות שלום, אבל הגרסה המודרנית נולדה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר מוטה (Motta), יצרן הפאנטונה הגדול באיטליה, חיפש דרך להכין גרסה נוספת של המאפה הפופולרי גם בתקופת פחסא ולא רק בחג המולד, כדי להגדיל את המכירות. כפי שבוודאי הבנתם, בכל מקום שבו תהיו באיטליה, השבוע הקדוש מלא באירועים מיוחדים, תהלוכות דתיות וחגיגות קולינריות. נסיעה מהנה!

הרומן "המאורסים" מאת אלסנדרו מנצוני (״I promesse sposi״) הוא אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית. איטליה היא כל מיני דברים. היא תרבות, היא אמנות, היא פרסקאות ענק בכנסיות, היא כנסיית סן מרקו בונציה, היא המגדל של פיזה, היא הקולוסיאום ברומא. איטליה היא גם דַנְטֵה, פֶּטְרַארְקָה, פּירַאנְדֶלּוֹ ומנצוני. לרומן הזה חשיבות רבה לא רק בספרות האיטלקית, והוא מקור לחדשנות וסקרנות בקרב קוראים מכל העולם. זוהי סיפורת עשירה שיש בה גם התייחסות היסטורית והיא משמשת מקור השראה לקולנוע, תיאטרון וקומיקס עלילת המאורסים מתרחשת במילאנו והאיזור הכפרי של לומברדיה, בין 1628 ל- 1630. הנה לפנינו נער ונערה מאוהבים, כומר, מדריך רוחני, אדון אחד שמתנגד לחתונה וכל זה על רקע מגפת הדבר. הסיפור הוא פרי דמיונו של מנצוני, אבל יש בו גם דברים שהיו באמת. מנצוני נחשב לסופר חלוצי והיצירה הזו, למרות היותה קלאסית, היא גם חדשנית. דון אַבּוֹנְדִיוֹ הוא הכומר הממונה על חגיגות החתונה של רֵנצוֹ ולוּצִ'יַה, בני זוג מאורסים, טוואי משי במקצועם. חייליו של דון רודריגו, אחד מאדוני הכפר, דורשים ממנו שלא יערוך את החתונה. מאחר ואינו יודע איך להתמודד עם האיומים, הוא מחליט לדחות את החתונה, עד שרנצו, בעקשנותו, גורם לו לגלות את שמו של יריבו. הזוג מחליט להינשא בכל זאת, בחתונת הפתעה מרובת תחבולות, אלא שתוכניתו של רנצו לחטוף את לוצ'יה ולהינשא לה, נכשלים והשניים נמלטים. רנצו מוצא את עצמו במילאנו בעיצומו של מרד ולוצ'יה שוהה במנזר במוֹנְזַה. ​ רנצו מנסה בשנית לחטוף את לוצ'יה. בניסיון החטיפה השני, לוצ'יה נכלאת בטירה של אדון אפל, אִינוֹמִינַטוֹ - האדון ללא השם. לוצ'יה נודרת את נדר הפרישות (התנזרות מגברים), ובכך מעוררת את רחמיו של האדון. היא משתחררת אך מוצאת עצמה בלב האסונות של מילאנו: הכוללים מגיפת דבר. השניים נלקחים ללַזַרֵטוֹ, מקום אליו נלקחו כל חולי הדבר כדי לקבל טיפול. לאחר תהפוכות רבות, מגיע לשם גם רנצו, שמוכן לסלוח ליריבו שנמצא על ערש דווי. מגפת הדבר חולפת ולוצ'יה, בעזרתו של דון כריסטופורו, מתירה את נדר הפרישות שלה. שני האוהבים הצעירים יכולים כעת להתאחד ולהתחתן. רנצו, או בשמו המלא, לורנצו טרמאלינו, מתואר כצעיר בן עשרים, יפה תואר וחם מזג. הוא טוואי משי במקצועו ובעל חווה אותה הוא מנצל לעבודה כשעונת הטוויה אינה פעילה. הוא איש אמיד, שאוהב לעבוד למרות קשיי השוק והוא נושא עליו תמיד את פיגיונו. לוּצ'יה מוֹנְדֵלַה היא נערה בת עשרים שיופייה אינו מצדיק את משיכתו של דון רודריגו (שבאמת החליט לפתות אותה בגלל התערבות שערך עם דודו אַטִילְיוֹ). היא בת יחידה של האלמנה אַנְיֵזֵה. במבט ראשון נדמה כי לוצ'יה מתוארת כנערה הנכנעת בקלות לאירועים שקורים לה. במציאות היא תמיד מוכנה להגן על העקרונות שלה ועל אהבתה לרנצו. לעומת שני אלה שהם פרי הדימיון, דמותו של דון רודריגו יריבו של רנצו שרוצה בכל מחיר למנוע את חתונתם של שני הצעירים - מבוססת על האציל הוונציאני, פַּאוֹלוֹ אוֹרְגַ'יאנוֹ, שחי בעיירה אורג'יאנו במאה ה-17, והואשם בהתעללות באישה צעירה. גם דמותו של אִנוֹמִינַטוֹ – האיש ללא השם, מבוססת על דמות אמיתית. הוא מתואר כהתגלמות הרוע, אך בסופו של דבר יילך לחפש נחמה אצל הקרדינל בּוֹרוֹמֵאוֹ בטענה כי הוא מרגיש את הגיהינום בוער בליבו. לפי תיאורו בספר נראה שהוא מבוסס על פְרַנְצֵ'סקוֹ בֵּרנַרדִינוֹ וֹיסקוֹנטִי (שהיה הלורד של בּרִיניַאנוֹ ופַּגַאזַאנוֹ) או על אחיו, גַ'אן גַלֵאַזוֹ, זאת מפני שלמשפחת ויסקונטי היו צאצאים משותפים עם משפחת בֵקַארְיַה, שזהו שם משפחתה של אימו של מנצוני. אפשר לראות ברומן הזה את האב הקדמון של סדרות הטלוויזיה. הוא לא פורסם בבת אחת. אלא ב- 108 פרקים שבועיים, כך נשארו קוראיו במתח, ממתינים לפרק נוסף, במשך שנתיים. גם הדיאלוגים בין הדמויות נכתבו בצורת מחזה תיאטרון, או תסריט טלוויזיוני. ​ מנצוני היה צריך להתמודד עם עותקים מזויפים של עבודתו. החוברות היו כל כך מבוקשות עד שהיה צריך להסתכן בקניית עותק מזויף. עד כדי כך היו מבוקשות, שהוא שכר מאייר שיעלה על דף את דמויות סיפורו ואת הסיפור כולו, כדי להפוך את עבודת הזיוף לקשה יותר. המאייר בר המזל שנבחר לבצע את העבודה היה פרנצ'סקו גונין. הרומן מצליח לגרום לקורא לדמיין את עצמו בתוך הנופים שהוא מתאר, זהו שיר הלל ללומברדיה, שמוקדש למילאנו ( הלַזַרֵטוֹ הוא מקום שעדיין קיים באזור הנוכחי של Porta Venezia), ללֵקוֹ, לאגם קומו ולאזור הכפרי שמסביב. אפילו המנות המתוארות ברומן - מהכרוב ועד העוף - הן מנות מהמטבח המקומי, עניות אך מלאות אופי. בספר מוזכרת "הפולנטה האפורה", למה פולנטה אפורה ולא צהובה? התירס, שממנו מכינים את הפולנטה, הגיע לצפון איטליה רק אחרי 1682. במקרה של הפולנטה של מנצוני, מדובר בפולנטה שהוכנה מכוסמת, שלה יש צבע אפרפר-חום. יופיו של הרומן הזה נמצא בפרטים הקטנים. קחו לעצמכם עותק והתחילו לחפש בין השורות, בין המילים של לוצ'יה לבין אהבתו של רנצו. אם תעשו זאת תגלו שבאיזור הזה של אגם קומו, יש הרבה יותר מאשר תיאור קפדני של עובדות, נופים ותווים. הספר ראה אור לראשונה בעברית, בשנת 1964, ובקרוב יראה אור בתרגום חדש של מרים שוסטרמן בהוצאת כרמל.

מחוז אומבריה פחות מוכר מטוסקנה, וגם היינות האומברים סובלים מאנונימיות מסויימת. אבל האמת היא שדווקא כאן, בלב איטליה, תמצאו כמה יינות מצטיינים. אם אתם מחפשים משהו חדש ומעניין לטעום, היינות האומברים האיכותיים רק מחכים שתתנו להם צ'אנס... אומבריה היא אחד המרכזים החקלאיים החשובים באיטליה, ואפשר למצוא כאן מוצרים באיכות נהדרת – שעועית ועדשים, שמן זית ודגנים, פסטה וכמהין, בשר וגבינות – זהו אזור המצטיין בשפע קולינרי אמיתי. מה שפחות ידוע הוא שגם היינות של אומבריה מצטיינים באיכותם, ואם אתם מפקפקים בטענה הזאת, דעו שיין לבן מאומבריה בשם Castello della Sala (ראו בהמשך) זכה לפני כמה שנים בתואר "היין הלבן הטוב ביותר באיטליה". למסורת ייצור היין באומבריה יש היסטוריה ארוכה במיוחד. האטרוסקים גידלו גפנים וייצרו כאן יין כבר לפני 2500 שנה, וכמובן שהרומאים המשיכו בדרכם. בימי הביניים שגשגו הגפנים על הגבעות, ובמאה ה-16 הכריז האפיפיור פאולוס השלישי שהיינות מאומבריה הם "מושלמים גם לקיץ וגם לחורף", והוא לא טעה. רוב יינות המחוז לא מאוד מוכרים מחוץ לאיטליה, אבל בשנים האחרונות ניכר שהמצב מתחיל להשתנות. תיירות היין באומבריה פורחת, ויותר יותר מטיילים, איטלקים וזרים, מגיעים לכאן בחיפוש אחר היינות המסורתיים של המחוז. לצד היינות ה"ותיקים" אפשר למצוא גם כמה יינות חדשים ומעניינים, שייננים מקומיים הרפתקנים מפתחים במרץ. מהם היינות המפורסמים ביותר במחוז אומבריה? באופן כללי, רבים מהיינות הידועים ביותר באיטליה הם יינות המוגדרים כ-DOCG או DOC, כלומר יינות המיוצרים באזור גאוגרפי מוגדר, על פי חוקים מוגדרים (ויהיה מי שיאמר: נוקשים). החוקים הללו מבטיחים שיין הנושא שם מותג מוגן (לדוגמה: Chianti Classico DOCG, Barolo DOCG וכן הלאה) יענה על קריטריונים ברורים וידועים. אף שהם מגבילים את טווח הפעולה של היננים, החוקים הללו מבטיחים שכל בקבוק יין הנושא את שם המותג יעמוד בסף איכות מסויים וייצג אותו נאמנה. בין היתר, מגדירים חוקי ה-DOC וה-DOCG את הענבים שבהם מותר להשתמש (אילו זנים ובאילו אחוזים?), שיטות השקייה, זמן יישון מינימלי (בחבית ובבקבוק), ועוד. מחוז אומבריה מתגאה בשני יינות המוגדרים כיינות DOCG: Torgiano Riserva DOCG ו-Montefalco Sagrantino DOCG. אל השניים האלה מצטרפים 13 יינות נוספםים המוגדרים כ-DOC, כמו לדוגמה Todi DOC, Colli Martani DOC, Orvieto DOC, Montefaclo DOC ואחרים. מהם הענבים הנפוצים במחוז אומבריה? באומבריה מיוצרים הן יינות לבנים והן יינות אדומים. הענב הלבן המפורסם ביותר במחוז הוא הגרקטו (Grechetto), המשמש כבסיס לאינספור יינות, והענב האדום הידוע ביותר הוא הסגרנטינו (Sagrantino). מספר הזנים והיינות כאן הוא נמוך בהשוואה למחוזות אחרים, אבל אין פירוש הדבר שלא תמצאו באומבריה כמה הפתעות מעניינות ומשתלמות מאוד. אז מה כדאי לשתות? הרשימה שלפניכם כוללת כמה מהיינות הידועים ביותר, וגם כמה יינות מוכרים פחות אבל מומלצים במיוחד. כשזה מגיע ליין, אין תחליף לסקרנות: כדאי תמיד לנסות הכל ולאמץ גישה סקרנית. רק כך תוכלו למצוא יינות שיסובבו לכם את הראש (במובן החיובי של המילה, כמובן). Torgiano Rosso Riserva DOCG הטורג'אנו הוא אחד מיינות הדגל של המחוז, ומככב במסעדות. היין העוצמתי הזה מיוצר לא רחוק מפרוג'ה, סביב העיירה טורג'אנו (Torgiano), ועשוי מענבי סנג'ובזה (70% לפחות) ומשילוב של ענבים נוספים – מקומיים (כמו קאנאיולו) או בינלאומיים. הטורג'אנו בפירוש איננו יין קליל לארוחת הצהריים – מדובר על יין גדול ובעל גוף, שמלווה לרוב מנות בשריות. תהליך הייצור המוקפד מתיר ליצרנים לשחרר את היין לשוק רק לאחר שהתיישן במשך 36 חודשים (6 חודשים מתוכם בבקבוק). קיימת גם גרסה פשוטה יותר של היין הזה – Torgiano DOC, והקטגוריה הזאת כוללת בתוכה גם יינות לבנים (Torgiano DOC bianco) וגם יינות אדומים (Torgiano DOC rosso). היין קיים גם בגרסה מבעבעת. איפה אפשר לטעום יין Torgiano Rosso Riserva DOCG מצוין? נסו את יקב TENUTA DI TORGIANO מקבוצת LUNGAROTI, אחת מיצרניות היין הגדולות והחשובות באומבריה. Montefalco Sagrantino DOCG את יין הסגרנטינו מייצרים בעיירה העתיקה מונטפאלקו (Montefalco) שנוסדה בידי הרומאים וצמחה בימי הביניים. שמה של העיר ניתן לה על ידי הקיסר פרידריך השני, בשל מיקומה הגבוה, קרוב לפסגת ההר (פירוש המילה Monte, באיטלקית, הוא הר), ובשל מספרים הגבוה של בזים (falco) שחגו בשמיים. מידי שנה נערך כאן פסטיבל יין מוצלח, המושך קהל גדול. המונטפלקו סגרנטינו מיוצר מ-100% ענבי סגרנטינו הגדלים בתחומי האזור המורשה. היו אלה (כנראה) הנזירים הפרנציסקנים שהביאו את ענבי הסגרנטינו לאומבריה, אף שחוקרים מסויימים טוענים שזן הענבים הזה הגיע למחוז אף קודם לכן, בעזרתם האדיבה של נזירים ביזנטיים. כך או אחרת, היין שהופק מהענבים האלה שימש לעיתים קרובות לטקסים דתיים. לאחר שנים ארוכות של הזנחה זכה המונטפאלקו סגרנטינו למעין רנסנס קטן בשנות ה-90, בזכות כמה מבקרי יין שגילו אותו מחדש והחלו לשווק אותו לקהל בינלאומי. כיום מדובר על אחד היינות הידועים ביותר במחוז. זהו יין בעל גוף גדול וכוח מתפרץ, בין היתר בשל העובדה שענבי הסגרנטינו מכילים כמות גבוהה במיוחד של טאנינים. חלק חשוב מתהליך ייצור היין מוקדש לעידון וריכוך הטאנינים האלה – על פי חוק יש ליישן את היין במשך 30 חודשים לפחות (12 מתוכם בחביות עץ). לאחר מכן על היין "לנוח" בבקבוק במשך 4 חודשים נוספים. בזכות הטעם הקטיפתי וניחוחות הפירות השחורים, העור והווניל, מתאים המונטפאלקו סגרנטינו לליווי המנות הבשריות הטיפוסיות למחוז, החל מבשר צלוי וכלה בפסטה ברוטב ראגו עשיר. גרסה נוספת של אותו היין היא ה-Sagrantino passito. במקרה זה הענבים עוברים תהליך ייבוש מקדים, והתוצאה היא יין קינוח עשיר המתאפיין בטעמים דומיננטיים של פירות אדומים. איפה טועמים יין מונטפאלקו מצויין? נסו את היקב ההיסטורי Arnaldo Caprai. Orvieto DOC ו-Orvieto Classico DOC זהו אחד היינות הלבנים האיכותיים במחוז, וכנראה שגם אחד הידועים שבהם. היין מזוהה עם העיר אורבייטו ועם מחוז אומבריה, כמובן, אבל מיוצר למעשה גם באזור ויטרבו (Viterbo), שבצפון לאציו. כמו רבים מהיינות האטרוסקים, גם שורשיו של היין הזה עתיקים במיוחד. היו אלה האטרוסקים העתיקים ששתלו כאן גפנים, והשתמשו במערות שחצבו באבן הטוף כדי לייצר ולשמר את היינות שהכינו. יין אורבייטו נודע כחביב במיוחד על שליטים ואנשי דת, ונשלח בכמויות מסחריות דרומה, לרומא. מספרים שהאפיפיור גרגוריוס השישה עשר אף ביקש שגופתו תישטף ביין הזה לפני שיובא לקבורה. כיום ניתן למצוא יינות Orvieto Classico, המיוצרים באזור ההיסטורי, ממש מסביב לעיר אורבייטו, ויינות Orvieto DOC המיוצרים בכל רחבי האזור, ולא רק מסביב לעיר. יין האורבייטו מיוצר עם ענבי גרקטו (grechetto) וטרביאנו טוסקנו (או פרוקאניקו procanico, כפי שנקרא הזן באזור זה). השילוב בין השניים הוא שילוב מנצח, והתוצאה היא ינות מאוזנים, עגולים, עם ניחוחות של פרחים ואפרסקים בשלים ומינרליות נהדרת (המאפיינת בעיקר את היינות שמגיעים מאזורים וולקניים). מעניין לדעת שישנם שני זנים של ענבי גרקטו – גרקטו די אורבייטו, וגרקטו די טודי (Todi). שניהם משמשים לייצור יינות אורבייטו, אך ההבדלים בטעם בין השנים – ניכרים. לצד היין הלבן הקלאסי (Orvieto Classico) ניתן למצוא כאן גם יין קינוח בשם Orvieto DOC muffa nobile, המיוצר בעיקר במחוז השכן (לאציו), לא רחוק מאגם בולסנה. הגפנים באזור הזה מרוויחות שלוש פעמים – גם ממבנה הקרקע, גם מהבריזה העשירה בלחות, וגם מהבדלי הטמפרטורות המשמעותיים בין היום והלילה. פירוש המילה muffa הוא עובש, אבל לא כל העובשים מסוכנים תמיד עבור היין. במקרה הזה העובש הוא למעשה בברכה, משום שהמתקפה של פטריית הבוטריטיס מובילה ליצירתו של "ריקבון אציל", המעלה משמעותית את ריכוז הסוכרים בענב. בזכות התהליך הזה ניתן לייצר יינות קינוח עשירים ומורכבים בטעמים וניחוחות. איפה אפשר לטעום Orvieto Classico DOC? יקב Decugnano dei Barbi הוא יקב היסטורי ויפה ליד אורבייטו, המציע מספר יינות איכותיים וגרסה טעימה במיוחד של ה-Orvieto Classico DOC. Todi DOC יין טודי כמעט ולא מוכר מחוץ למחוז אומבריה, אבל אם יצא לכם לבקר בעיר היפה והעתיקה Todi, כדאי לכם לטעום את היין המקומי. כמו רובם המוחלט של היינות הלבנים באזור גם יין טודי מיוצר מענבי גרקטו. מעניין להשוות בין היין הזה לבין "בן דודו" מאזור אורבייטו. זהו יין לבן ומאוזן, פרחוני ובעל גוף. איפה אפשר לטעום יין Todi DOC מצוין? נסו את היינות ביקב Peppucci המשפחתי. Castello della Sala קסטלו דלה סלה איננו סוג של יין אלא יקב חשוב – אחד היקבים בבעלות משפחת אנטינורי המפורסמת. היקב מתפרש על פני שטח של 200 הקטרים, ובליבו ניצב מבצר עתיק מהמאה ה-14. רוב הזנים שנשתלו כאן הם ענבים לבנים – מקומיים (גרקטו) ובינלאומיים (שרדונה, סוביניון בלאן), ולצידם גם זן אחד מעט מפתיע: פינו נרו, שלדברי ינני האחוזה משגשג כאן בצורה יוצאת דופן. היין המפורסם ביותר המיוצר פה הוא ה- Cervaro della Sala, יין הדגל של היקב. מדובר על יין העשוי מענבי שרדונה וגרקטו, העובר גם תסיסה מלולקטית ויישון בחביות. היין כיכב במקום הראשון ברשימת "100 היינות הלבנים הטובים ביותר לחודשי הקיץ", שפרסם מבקר היין הידוע ג'יימס סקלינג James Suckling. מומלץ מאוד לטעום את ה-Cervara della Sala אם אתם באזור. ואם כבר יוצא לכם להגיע ליקב ואתם מחפשים יין קינוח איכותי, דעו לכם שהיין ה-muffato המיוצר כאן (Muffato della Sala), שצבעו זהוב וכל כולו ניחוחות של פירות יבשים וזעפרן, הוא לא פחות ממעולה. Colli del Trasimeno DOC יין נוסף (או ליתר דיוק – קטגוריית יינות נוספת) שכמעט איש לא מכיר היא ה-Colli del Trasimeno. היינות האדומים והלבנים המשתייכים לקטגוריה הזאת (המכונה לעיתים בפשטות Trasimeno DOC) מיוצרים מגפנים שגדלות על הגבעות התלולות מסביב לאגם טראזימנו. תנאי מזג האוויר המצויינים מאפשרים ליקבי האזור ליצור יינות נעימים מאוד לשתייה. את היינות האדומים מייצרים מענבי סנג'ובזה וגמאי (Gamay), ואילו את היינות הלבנים – מענבי גרקטו (Grechetto). איפה אפשר לטעום יינות Trasimeno DOC טובים? נסו את יקב Pucciarella המקסים. יינות גרקטו 100% ישנם כמה וכמה יינות באומבריה העשויים מ-100% ענבי גרקטו, ולעיתים קרובות משתלם לטעום אותם. נסו לדוגמה את Montefalco grechetto DOC, המיוצר באזור מונטפאלקו. אני מקווה שהרשימה הקצרה הזאת עוררה בכם סקרנות ורצון ללגום משהו חדש. היינות האומברים אולי לא נחשבים למתוחכמים וליוקרתיים ביותר באיטליה, אבל אין ספק שהם טעימים, כיפיים, והרבה יותר מעניינים ומורכבים ממה שרוב המבקרים מתארים לעצמם. בנוסף, הם נותנים תמורה מעולה למחיר. לחיים!

לא ברור איך הצליחה פרוג'ה להישאר מתחת לרדאר של המטיילים, אבל דבר אחד בטוח: המבקרים בה רק מרוויחים מכך. בניגוד ליעדים אחרים שמוצפים בגדודי תיירים מאפריל ועד אוקטובר, פרוג'ה משמרת לרוב את הקסם האותנטי שמאפיין את מחוז אומבריה כולו. עבור חובבי אומנות, אדריכלות והיסטוריה, זהו יעד מומלץ במיוחד את מחוז אומבריה כבר היללתי ופיארתי בעבר, וסביר להניח שעוד אמשיך לשבח בכתבות עתידיות. הסיבה היא פשוטה: מדובר על אזור מקסים, הרבה פחות מטוייל ומוכר מטוסקנה, אבל יפה לא פחות ממנה. עיר הבירה של מחוז אומבריה היא פרוג'ה, ואם יזדמן לכם לבקר בה בחודשים בקרובים (החל מחודש מרץ 2023), תוכלו ליהנות מהפתעה נוספת: לרגל חגיגות 500 השנה למותו של פרוג'ינו, צייר יליד אומבריה ואחד מהבולטים שבאומני הרנסנס האיטלקי, מתוכננת תערוכה גדולה במיוחד במוזיאון העירוני (הגלריה הלאומית של אומבריה - Galleria Nazionale dell’Umbria). הציור המפורסם ביותר שיוצג בתערוכה הוא ה-Sposalizio della Vergine (נישואי הבתולה, כלומר חתונתם של מריה ויוסף, הוריו של ישו) – יצירה חשובה של פרוג'ינו שנלקחה מהעיר לפני 200 שנה על ידי כוחותיו של נפוליאון. הציור הועבר לצרפת והטלטל ממקום למקום עד שהגיע לעיר קן (Caen) ושם גם נשאר (בתום התערוכה בפרוג'ה יוחזר הציור ל-Musée des Beaux-Arts). יצירות נוספות שיגיעו לעיר הן "La lotta tra Amore e Castità" בהשאלה ממוזיאון הלובר, "Galitzin" מהנשיונל גלרי בוושינגטון, וה-"Polittico della Certosa di Pavia" מהנשיונל גלרי בלונדון. פייטרו פרוג'ינו - מימין: "המאבק בין אהבה וצניעות" - משמאל: חתונתם של מריה ויוסף - צילומים: Public domain פרוג'ה – אחת הערים העתיקות באיטליה סיפורה של פרוג'ה מתפרש על פני לא פחות מ-3000 שנה. אף שהאזור יושב כבר בידי השבטים האומברים העתיקים (שנדדו לאזור כבר במאה ה-12 לפנה"ס), היו אלה האטרוסקים שהקימו את פרוזיה (Perusia) העתיקה, אחת מ-12 הערים בקונפדרציה האטרוסקית המפורסמת והבסיס לעיר הנוכחית. עד היום ניתן לראות את מה שנשאר מחומות העיר שבנו האטרוסקים: חומות מאבן ארוורטין ושערים עתיקים ומרשימים, המדגימים את יכולותיהם ההנדסיות של בני העם העתיק הזה, ששלט בחלקים נרחבים מאיטליה. פרוג'ה נבנתה בנקודה אסטרטגית – העיר נבנתה על סדרה של גבעות בגובה כמעט 500 מטר מעל פני הים, ומשקיפה על שני עמקים – עמק טיברינה (Tiberina) מצד אחד, ועמק אומברה (Umbra) מהצד השני. ליבה העתיק של העיר היה הגבעה שכונתה גבעת השמש (קולה דל סולה – colle del sole) ושם עמד הארקופוליס, המקדש המרכזי בעיר. בהמשך נכבש האזור על ידי הרומאים, ולאחר מכן בידי טוטילה מלך האוסטרגותים, השליט מעורר האימה שנודע בשל אכזריותו. טוטילה גם היה זה שהוציא להורג את סנט ארקולנו (ERCOLANO), בישוף פרוג'ה, שהפך בהמשך לפטרון המגן של העיר. בימי הביניים פעלה פרוג'ה כעיר-מדינה עצמאית. בשל קרבתה לרומא (כ-160 קילומטרים) שימשה פרוג'ה לעיתים כעיר מחסה לאפיפיורים שנמלטו מהתככים והמרידות ברומא, ולאורך המאה ה-13 אף נערכו בה מספר קונקלווים (לבחירת אפיפיור חדש). במלחמה העקובה מדם שהתנהלה באיטליה בין הגואלפים לגיבלינים התייצבה פרוג'ה לצד הגואלפים (תומכי האפיפיור) ועד היום מפוזרים ברחבי מרכז העיר סמלים גואלפים. מה כדאי לראות בפרוג'ה? כל ביקור בעיר מתחילה בפיאצה הראשית שלה, פיאצה קוואטרו נובמברה (פיאצת ה-4 בנובמבר, Piazza IV Novembre) המרהיבה, שהביקור בה הוא מעין ביקור בזעיר אינפין בפרוג'ה כולה, בזכות שילוב הסגנונות האדריכליים. המבנה המפורסם ביותר בפיאצה הוא פאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei Priori), מקום מושבם של הפריורי, כלומר שליטי פרוג'ה בימי הביניים. הפאלאצו נבנה בסגנון גותי בין המאות ה-13 וה-15, ונחשב לאחד היפים מסוגו באיטליה. מומלץ להיכנס פנימה ולבקר באולמות המעוטרים, ובמיוחד ב-Sala dei Notari , בו פעלה גילדה החלפנים. הציורים כאן הם מעשה ידיו של פרוג'ינו (Perugino , ועוד נדבר עליו בהמשך) והרשימו את האפיפיור עד כדי כך שהוא החליט לזמן את פרוג'ינו לרומא, על מנת שיסייע לקשט את הקפלה הסיסטינית. מימין: היכל הנוטריונים (Sala dei Notari) - צילום: Georges Jansoone משמאל: דיוקן עצמי פרוג'ינו - צילום: Public domain בקומות העליונות של הפאלאצו דיי פריורי ממוקמת הגלריה הלאומית של אומבריה, המוזיאון החשוב במחוז. לצד מרכז השלטון, כלומר הפאלאצו דיי פריורי, ניצבת קתדרלת סן לורנצו (San Lorenzo) המרשימה. לפי האגדה כאן נשמרה טבעת הנישואין של מריה, אימו של ישו. לורנצו הוא אחד משלושת הקדושים המגנים של העיר, לצד סן קוסטנצו (Costanzo) וסן ארקולנו (Ercolano). מול הקתדרלה ניצבת מזרקה מרהיבה מהמאה ה-13, שפיסלו ג'ובאני וניקולה פיזאנו. בפיאצה אפשר לראות גם את סמלה של העיר – הגריפון, החיה המיתולוגית עם גוף של אריה (מלך החיות) וראש וכנפיים של עיט (מלך הציפורים). מכאן המשיכו לרוקה פאולינה (Rocca Paolina), מבצר מרשים בלב העיר, שבמשך כ-300 שנה סימל את כוחו של האפיפיור בעיר, ואת אחיזת הברזל שלו בפרוג'ה. הרוקה מחברת בין חלקה העליון של העיר לחלקה התחתון, והיא כוללת בתים וסמטאות אבן מימי הביניים ששולבו לתוך המבנה בזמן תהליך הבנייה. כיום מעטרות את חלק מהחללים יצירות אומנות מודרניות. סיפורה של הרוקה פאולינה מעניין גם הוא: המבצר נבנה על ידי האפיפיור פאולוס השלישי (כלומר אלסנדרו פארנזה, בן לשושלת פארנזה הידועה) ותוכנן על ידי האדריכל אנטוניו דה סנגאלו שתכנן גם את וילה פארנזה. הרוקה פאולינה נבנתה כעונש על מלחמת המלח שניהלה פרוג'ה בשנת 1540 נגד האפיפיור. העילה למלחמה היתה מס המלח שהטיל האפיפיור על העיר, אך מול כוחותיו של האפיפיור לא היה לפרוג'ה שום סיכוי. בניית המבצר היתה עדות ברורה לכך שפרוג'ה הפסידה והוכפפה לרצונו של השליט האמיתי. לצורך בניית הרוקה פורקו חלקים שלמים מהרובע העתיק, כולל כ-300 בתים, והאבנים שנלקחו מהם שימשו לבניית חלקים מהמבצר. אתר פופולרי נוסף הוא בור המים הידוע בשם פוצו אטרוסקו (Pozzo Etrusco), מבנה הנדסי מרשים שבו אגרו האטרוסקים מים כבר לפני 2300 שנה. הבור העתיק יכול להכיל למעלה מ-420,000 ליטרים של מים! מעניין לדעת שפרוג'ה כולה מלאה בבארות שנועדו לספק מים, לאור העובדה שאין כאן מקורות אחרים. על מנת לספק לעיר מים באופן רציף בנו השליטים בשנת 1254 אקוודוקט (אמת מים) באורך כ-4 קילומטרים, שהוביל מים למזרקה הראשית. בהמשך הוסב האקוודוקט לרחוב, והיום אפשר להתרשם מהבתים הקטנים והצבעוניים שנבנו לאורכו. אקוודוקט‏ שהפך לרחוב בפרוג'ה - צילומים: Depositphotos מכאן אפשר להמשיך ולסייר לאורך לב ליבה של פרוג'ה – קורסו ואנוצ'י (Corso Vanucci) – רחוב מלא בחנויות, מסעדות ובוטיקים של אמנים. מומלץ לבקר גם ברחובות הסמוכים (כמו ויה דיי פריורי Via dei Priori) כדי להתרשם מהחנויות המסורתיות. אם אתם חובבי מלאכות יד, כדאי לכם לבקר גם בסטודיו Brozzetti, בו עדיין פועלים נולים עתיקים, ובסטודיו Moretti Caselli המייצר ויטראז'ים מרהיבים. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר בשני אתרים מעניינים נוספים: כנסיית סן דומניקו המרשימה (San Domenico), שנבנתה בידי המסדר הדומניקני, וכנסיית סן קוסטנצו (San Costanzo), שנקראית על שמו של קוסטנצו הקדוש, אחד הקדושים המגנים של העיר. הכנסיה נודעה ברחבי פרוג'ה בזכות אמונה תפלה: צעירות העיר נהגו להגיע לכאן לפני החתונה, כדי לגלות אם אהבתן תשרוד. לפי המנהג היה עליהן להביט בתקרה, ובאורות שריצדו על פניו של הפסל של קוסטנצו הקדוש. אם נדמה היה להן שראו את הקדוש קורץ להן, הן ידעו שיזכו להקים בית מאושר. ואם לא – החתונה נידונה לכישלון... כנסיית סן קוסטנצו - צילומים: Lumen roma אם במקרה יצא לכם לבקר בפרוג'ה בחודש ינואר, תוכלו להשתתף בחגיגות המוקדשות לפטרון העיר: ב-28 בינואר נערכת צעדת הלפידים – מסורת שנמשכת כבר 700 שנה, מאז שנת 1310. הצעדה יוצאת מפיאצה דיי פריורי ומגיעה עד לכנסיה. למחרת נערך בעיר שוק גדול וססגוני. פרוג'ה – העיר שחינכה את אומני הרנסנס כמה מהאמנים החשובים באיטליה רכשו את השכלתם המקצועית בפרוג'ה ואחרים פעלו בה לאורך כל חייהם. רפאל, מהחשובים שבאמני הרנסנס, אמנם נולד בעיר אורבינו (Urbino), אך הוא עבר בגיל 16 לפרוג'ה, כדי ללמוד בסטודיו של פרוג'ינו. החווייה היתה מעצבת עבור רפאל הצעיר, והקשר בין השניים היה הרבה יותר מאשר קשר סטנדרטי בין מורה לתלמיד – רפאל העריץ את פרוג'ינו, וקיבל ממנו השראה. את שנותיו המוקדמות העביר רפאל בפרוג'ה ובעיר צ'יטה די קסטלו (Città di Castello), ויצר שם את כמה מעבודותיו החשובות (רובן, למרבה הצער, נלקחו מהמחוז ומוצגות כיום במוזיאונים בפריז, לונדון, מילאנו ורומא). אך לא הכל נלקח מפרוג'ה - בכנסיית SAN SEVERO אפשר עדיין למצוא את הפרסקו Trinita e santi, שעליו עבדו המורה והתלמיד: רפאל צייר את החלק העליון, ואז עזב את פרוג'ה בהוראת האפיפיור והתייצב לעבוד ברומא. לאחר שנפטר רפאל הוזעק פרוג'ינו להשלים את הציור, וצייר את החלק התחתון. מי היה פרוג'ינו? לאורך חייו הפך פרוג'ינו לאחד האומנים הבולטים במדינה, ועבודותיו הוצבו בבולוניה , פירנצה, ונציה ומילאנו. פרוג'ינו היה אומן מוכר ואיש עסקים מוכשר לא פחות. הוא פעל ללא הפסקה כדי להשיג כמה שיותר עבודות, ואף פתח בתי ספר ללימוד אומנות (גם בפירנצה) וכך שתלמידיו יוכלו לצייר ציורים שהוא עצמו לא הצליח להשלים מפאת מחסור בזמן. השיטה היתה פשוטה: פרוג'ינו נהג לצייר את החלקים המרכזיים בציור, והותיר את החלקים ה"פחות מעניינים" בידי תלמידיו. הבעיה היתה שכדי לחסוך בזמן ולתקתק את קצב יצור העבודות, הפכו ציוריו של פרוג'ינו למעין Copy-paste, והוא חזר שוב ושוב על אותן קומפוזיציות והשתמש שוב ושוב באותן פנים (כפי שאפשר לראות בזמן הביקור באולמות המוזיאון הלאומי של אומבריה, בקומות העליונות של הפאלאצו דיי פריורי). ההשראה לפנים המתוקות והמלאכיות המככבות ברבות מציוריו היתה אישתו, קיארה פאנצ'לי (Chiara Fancelli) שנחשבה לאחת הנשים היפות בפרוג'ה. למעשה, לאט לאט עיצבה פאנצ'לי מחדש את אידיאל היופי הנשי כפי שבא לידי ביטוי בציורים ואף החליפה את דיוקנה של סימונטה וספוצ'י (האישה שהעניקה השראה לבוטיצ'לי), שנחשבה לאידיאל. מימין: סימונטה וספוצ'י - משמאל: קיארה פאנצ'לי - צילומים: Public domain מתי כדאי לבקר בפרוג'ה? אחד מהרגעים המתוקים ביותר (תרתי משמע) לביקור בעיר הוא בזמן פסטיבל השוקולד EUROCHOCLATE שנערך פעמיים בשנה – באביב (סוף חודש מרץ-תחילת אפריל), ובסתיו (חודש אוקטובר). רגע מוצלח נוסף הוא בזמן פסטיבל הג'ז הפופולרי UMBRIA JAZZ מידי חודש יולי. הפסטיבל, שיחגוג השנה (2023) את המהדורה ה-50, מושך אומני ג'ז ידועים מרחבי העולם איפה אוכלים? האוכל הפרוג'יני טעים ואותנטי, וישנם שפע של מקומות שבהם תוכלו לטעום את המנות המסורתיות. מקום קלאסי וטעים הוא Ristorante Il Giurista, ובו תוכלו לטעום את הפסטות הטיפוסיות לעיר (כולל פסטה עם כמהין – מעדן טיפוסי לאומבריה!), ומנות בשר עשויות היטב. חובבי המקומות המודרניים והמוקפדים יהנו ב- Stella Ristorante Osteria e Locanda, ומי שמחפשים מסעדה יוקרתית ומיוחדת, ירצו להזמין מראש שולחן ב-Avverso Ristorante.

ברוכים הבאים למדריך האודיו שלנו בעברית למוזיאון האוּפיצי שבפירנצה.‏ בעזרת מדריך זה תוכלו להפיק את המירב מהביקור באחד מהמוזיאונים החשובים בעולם והחשוב ביותר באיטליה.‏ גם אם אתם דוברים אנגלית טובה, אין כמו להקשיב להסברים ופירושים ליצירות אמנות בשפת האם שלכם, מפיו של ‏אמן ישראלי דבר ראשון: קחו את המפה בכניסה למוזיאון או השתמשו בקובץ כאן. מפת מוזיאון האופיצי להורדה: בפודקאסט שלפניכם הצייר והפובליציסט יונתן הירשפלד מסביר ומפרש 26 ציורים מהחשובים בתולדות האומנות המערבית. אלו הן יצירות מופת של הציירים החשובים ביותר מתקופת ימי-הבניים ועד הברוק, קאראווג'ו, טיציאן, רפאל, דה וינצ'י, אל גרקו, רמברנדט ועוד...

כעובדת זמנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה זכתה פרנצ'סקה פלורי להיכנס לעשרות בתים, ולהגשים חלום ישן: להציץ לתוך חייהם של אנשים אחרים. על הדרך היא גם למדה איך השתנו לאורך השנים הטעם והערכים האיטלקיים הרצון התמידי לדעת דוחף אותנו אל מעבר לגבולותינו, והתאווה לחטט בעולמם של אחרים ולגלות כל מה שאפשר – בין אם מדובר על סודותיו של השכן או על אתרים נסתרים במדבר סהרה – טבועה בטבע האנושי. לימדו אותנו מגיל צעיר שלתחוב את האף לענייניהם של אחרים זה לא מנומס, אבל האמת היא שלפעמים אפילו הצצה קטנה אחת יכולה לחשוף הפתעות בלתי צפויות, ולא פלא שקשה לנו מאד להתאפק מול הפיתוי. בניגוד לאמרה הנפוצה, הסקרנות לא תמיד הורגת את החתול. בזכות התאווה לחטטנות נולדים לעיתים מפגשים מעניינים, ולעיתים בזכות מבט זריז וחטטני או ציתות לשיחה לא לנו, אנחנו זוכים לפגוש אדם חדש, או מוזיקה ותרבות ואוכל שונים משלנו. כך אנחנו נחשפים לחידושים שמרחיבים אל עולמנו ומשליכים אותנו לתוך מציאות אחרת, חדשה ומרגשת. בזמן טיול, חובה להיות סקרנים. כשאני מגיעה למקום חדש ולא מוכר אני פורקת את המזוודות ומיד יוצאת לטייל ברחובות, מרחרחת כמו כלב ציד, קשובה ומרותקת, מוכנה לספוג לתוכי ארכיטקטורה זרה ושפה חדשה. זו דרכי ללכוד תרבויות שמשוחחות איתי ממרחק מאות שנים, וכאשר רגליי העייפות מבקשות מנוחה אני מתיישבת אמנם בבית קפה זה או אחר, אבל לא מפסיקה לרגע להתבונן בעוברים ובשבים. סקרנות, כבר אמרנו... במרוקו, לדוגמה, מצאתי את עצמי מאזינה במשך רבע שעה לדיאלוגים בשפה שבה לא הבנתי אף מילה, אבל המנגינה המתוקה הצליחה בכל זאת להקסים אותי. ולא רק מילים. ריחות וטעמים לוכדים את שאר החושים שלנו, וגורמים לנו להרגיש בבית או אולי דווקא להתגעגע הביתה, ולהתאבל על המרחק שנפער בינינו לבין המוכר. התובנות הקטנות שמתגלות בזכות צפייה והאזנה מקרבות אותנו לפענוח הדבר שחיפשנו, וחושפות בפנינו משהו מהזהות של המקום, אבל מתי אפשר לומר שאנחנו באמת מכירים עם? שבאנו במגע עם האינטימיות של קבוצת אנשים? מה יכול לגרום לנו להרגיש שגילינו את החלקים הנסתרים ביותר של תרבות? מתי נוכל לומר שאנחנו מכירים מקום? עבורי התשובה ברורה – יש מקום שבו אפשר לחשוף את נפשו של עם, מקום אינטימי שבו כל אחד מאיתנו מוצא מפלט מהעולם החיצון. מקום שבו קירות פשוטים תוחמים בתוכם את התנועות, הקולות, הריחות, הטעמים והמילים שהתושבים הוגים בטבעיות גמורה. הבית. הבתים. כאשר אנחנו נכנסים לבתים, ושולחים מבט סקרן ימינה ושמאלה, רק אז אנחנו מתחילים לתפוס – תחושות, התרשמויות, רגשות... אנחנו מבחינים בפרטים, בחפצים, בצבעים, באורות ובצללים שמובילים אותנו לגלות את סודות המקום ובאמצעותם לפענח את סודות התרבות. מי האנשים שגרים בבית הזה? מה הם אוכלים בדרך כלל? באילו כלים הם משתמשים הכי הרבה? מהם החפצים החיוניים בבית? איך הם מקשטים את החללים שלהם? איזה צבעים הם מעדיפים? וגם אם זה נכון שלכל אדם יש טעם אישי, עדיין קל לראות שלכל עם יש כמה מאפיינים שמככבים בכל פינה, מעין מורשת גנטית-תרבותית שעוברת מדור לדור. באיטליה, לדוגמה, קשה לי להאמין שתמצאו בית ללא מקינטה (מכונה קטנה להכנת קפה). אפילו אני, שכלל לא שותה קפה, שומרת מקינטה אחת במטבח, כדי שאוכל להציע קפה לחברים שמגיעים לביקור. מה מגלים כשעובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה... במשך תקופה בחיי יצא לי להיכנס ולצאת מבתים ללא הרף. עבדתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה, ונדרשתי לפקוד אינספור בתים איטלקיים, ולמלא ביחד עם התושבים שאלונים בנוגעים לשגרת חייהם. התשובות ששמעתי מהתושבים לימדו אותי הרבה על השינויים בחברה האיטלקית, אבל גם הבתים לימדו אותי לא פחות. עד שלא נכנסתי לבית אחר בית, לא התעמקתי בקווי הדמיון שמחברים בין האיטלקים, אבל בסופה של החוויה הזאת הבנתי עד כמה הבתים מספרים לא רק על מי שגר בהם, אלא על האיטלקים כעם. על ההרגלים, התרבות וצורת הפעולה של האיטלקים. תמונה גדולה וממוסגרת של פדרה פיו (Padre Pio) הקדוש, התלויה במטבח, סיפרה לי שהסבתא שהיגרה לפראטו לפני עשרות שנים ממחוז קמפניה, עדיין שומרת על מסורת כיבוד הקדושים הקתוליים. בביתה של גברת בת שמונים הבחנתי בפסלוני בודהה רבים המפוזרים בכל פינה. כאשר שאלתי אותה על הפסלונים היא מיהרה להדגיש בפניי שהיא נוצריה, כאילו לא רצתה לבגוד באמונתה, ורק אז התוודתה שדווקא דמותו הרגועה של הבודהה מעוררת בה שלווה. מכונת תפירה ישנה שהוצבה במטבח אחד, ליד שולחן האוכל, הבהירה לי מיד עד כמה היא חשובה לבעלים, עוד לפני שהבעלים סיפרה לי על כך בעצמה. רהיט מלא בניירת התחובה באופן מרושל למדפים הדגים את שנאת הדיירים לבירוקרטיה. הברק השחור של המכשירים האלקטרוניים החדשניים שמילאו את ביתו של סטודנט צעיר חשף את תאוותו לטכנולוגיה. כשנכנסתי לביתן של משפחות מהגרים, שהגיעו לאיטליה בחיפוש אחר גורל טוב יותר, לרוב לא מצאתי כלום מלבד החפצים ההכרחיים ביותר: הקירות היו ריקים ורהיטים ספורים ניקדו את החלל. הסיפור של האנשים האלה היה כמעט בלתי נראה, וסופר כולו רק דרך סממנים גופניים מעטים – הבגדים שלבשו, צבע עורם, צורת עיניהם. ההבדל בין הבתים העמוסים לעייפה של האיטלקים לבתים העירומים מחפצים של המהגרים היה בוטה, כמעט. גם את הסטודנטים זיהיתי מיד – בתים קטנים, חדרים משותפים מלאים עד אפס מקום בתמונות, מלאים כל כך עד שלפעמים התעורר בי הצורף לקום ולצאת החוצה כדי לנשום מעט אוויר. כאן באיטליה, לרוב הבתים (מלבד דירות הסטודיו ודירות שני החדרים) ישנה צורה אחידה למדיי – כניסה עם מתלה למעילים ושולחן קטן שפעם, בימים אחרים, שימש לטלפון הביתי, מטבח, סלון, חדר או כמה חדרים, מרפסת או שתיים, חדר אמבטיה ושירותים. בבתים היקרים יותר יהיו כמובן חדרים נוספים, קומת מרתף, חנייה מקורה, בריכה. הסלון הוא נשמת הבית, או יותר נכון המרכז הסיפורי של הבית ותושביו. כאן נמצאות התמונות של בני המשפחה, ציורים ופרחים ושאר פריטים שמלמדים מעט על מי שמתגורר בין ארבעת הקירות האלה. זהו חלל התשוקות והיומרות, ומבט קשוב יחשוף גם את אלה וגם את אלה במהירות: פסנתר עבור חובבי המוזיקה, או מי שרוצים להיחשב כחובבי מוזיקה. טלוויזיה – גדולה או קטנה או בינונית – מעין נייר לקמוס המספר על דיירי הבית. ספה שגודלה ואיכותה מלמדים על מעמדם הכלכלי של הבעלים. שולחן מודרני או מסורתי ועליו הצלוחית המסורתית עם שוקולדים שאפשר להציע לאורחים. בחדר האוכל הסמוך מתקיימת תצוגת תכלית מסוג אחר: שם נערכות הארוחות החשובות, שאליהן מוזמנים גם אורחים. את החלל ממלא באופן מסורתי שולחן עץ מסיבי ומרשים, ומסביבו כסאות עץ מרשימים לא פחות. בקצה החדר ניצבת תמיד ויטרינה – ארון ובו מוצגים לראווה כלי הזכוכית והקרמיקה היקרים שמשמשים את בני המשפחה לארוחות החגים הרשמיות. בבתים הוותיקים יותר, חדרי האוכל עדיין משמרים לעיתים קרובות אווירה ועיצוב פורמליים מאד. בבתים המודרניים יותר הטשטשו מעט הגבולות, וחדרי האוכל נוטים להיות פורמליים הרבה פחות. כל הבתים זהים וכל הבתים שונים אני גרה בפראטו, עיר בת כ-200,000 תושבים, המפורסמת בזכות תעשיית הטקסטיל המניעה את גלגלי הכלכלה בעיר מאז ימי הביניים. העיר מתפרשת על רמה כמעט שטוחה, והבתים כאן משתרעים מהמרכז ההיסטורי ועד לפרברים, ברצף. אין לנו בפראטו גורדי שחקים, וגם לא בניינים גבוהים במיוחד – העיר כולה מורכבת מווילות ומבתים משותפים קטנים יחסית, שנבנו כאשר מהגרים מדרום איטליה הגיעו לפראטו כדי לעבוד במפעלי הטקסטיל. מסיבה זו, אפשר למצוא בבתים רבים בפרברי פראטו מאפיין ייחודי – בצמוד לבית נבנה מעין חדר נוסף, המכונה "לו סטאנצונה – lo stanzone" כלומר החדר הגדול, שנבנה בתקופת הבום הכלכלי הגדול שממנו נהנתה העיר בשנות ה-60 ונועד לשמש כסטודיו. בסטאנצונה נהגו המשפחות להחזיק נול תעשייתי אישי, שבעזרתו ייצרו בדים. אומרים שבאותם הימים לא היתה שנייה אחת של שקט בעיר, בשום שעה משעות היום והלילה, משום שבכל רגע ורגע עלו מחדר זה או אחר קולות הנול. היום אין לאף אחד כמעט נול בבית, והייצור מתבצע במפעלים. אבל הסטאנצונה עדיין קיים, ורק שינה את מטרתו – מסטודיו לתעשייה זעירה הוא הפך למחסן, או לחנייה. השינויים שהביא עימו הזמן בכל פעם שנכנסתי כדי לראיין דיירים שהתגוררו בדירה חדשה יחסית, ראיתי איך החדרים רחבי הידיים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 הוחלפו בחללים דחוסים יותר, בעיקר בדירות בערים הגדולות. ככל שהחיים נעשו מהירים יותר, כך השתנה גם הריהוט: האמבטיה שאפיינה את רוב הבתים האיטלקיים בשנות ה-80 וה-90 נעלמה לטובת המקלחת המעוצבת. הבידה, אחד הסמלים האבסולוטיים של הבית האיטלקי שרד את השינויים, אבל אינני יודעת עד מתי... בדירת שני החדרים שבה אני גרה במרכז העיר, לדוגמה, אין בידה. השירותים אמנם "טכנולוגיים" ומאפשרים למשתמשים גם לרחוץ את עצמם, אבל זה מצב חריג, ובעיני לפחות גם פחות נוח והיגייני מאשר החיים לצד ידידם הוותיק של האיטלקים – הבידה... חדרי השינה הם החדרים שהשתנו לאורך השנים יותר מכל חדר אחר, לדעתי. חדר השינה של סבא וסבתא רבא שלי היה פשוט מאד – ארון עץ גדול, שידה עם לוח שיש רחב מעליה (אחד הרהיטים האיטלקיים המסורתיים ביותר), מראה במסגרת עץ, ושתי כונניות קטנות מכל צד של המיטה. עד שנות החמישים של המאה ה-20 כל חדר כלל גם מעמד מברזל מפורזל שעליו הותקן כיור חרסינה, ולצידו הוצב קנקן קרמיקה. הכיור הקטן הזה שימש לשטיפת הפנים או רחצת הגוף, שכן באותם הימים שירותים ואמבטיה פרטיים היו לוקסוס שמעטים יכלו להרשות לעצמם. בהשוואה לחדרם של סבא וסבתא רבא שלי, חדרם של סבא וסבתא שלי היה ההיפך המוחלט: רהיטים מפוארים בסגנון ונציאני המעוטרים בעיטורים מפותלים, מראות מוזהבות שניסו לחקות את הסגנון הבארוקי, וספות קטנות ומצוייצות שנועדו לשמש לשיחות תרבותיות אבל הפכו לרוב למקום שעליו הונחו בגדים שדרשו גיהוץ. אלה היו רהיטים מאסיביים מעץ יקר, שנועדו לשרוד במשך עשרות שנים – לאורך כל ימי חייהם של הזוג שקנה אותם ליום חתונתם (ולמעשה אף מעבר לכך). מידי פעם, כשביקרתי בבתים של תושבים מבוגרים יותר, נתקלתי שוב בחדרים האלה, והמפגש עם האסתטיקה הזאת החזיר אותי מיד לבית של סבי וסבתי. לא הייתי צריכה אפילו להסתכל כדי לדעת שמעל ראש המיטה העשוי ברזל מפורזל, אמצא תמונה של המדונה הקדושה, או צלב שנועד להגן על הישנים. דור אחד אחר כך, ושום דבר מכל זה לא נשאר. כשנכנסתי לבתים המודרניים, הפאר בסגנון ורסאי של שנות החמישים הושלך הצידה לטובת חדרים אווריריים ופונקציונלים. את דלתות העץ המסיביות של ארון הבגדים (שאפשר היה לנעול עם מפתח) החליפו דלתות חרישיות המחליקות על צירי מתכת מבהיקים, ואת רהיטי העץ שבלתי אפשר היה להרים או אפילו להזיז מבלי להסתכן בפציעה החליפו חומרים קלים וקלילים, גם למראה וגם למגע. היום ברוב הבתים האיטלקים נושמים אוויר אחר בהשוואה לבתים של שנות הארבעים, החמישים, השישים ואפילו השבעים. הטעם הוא טעם בינלאומי, העיצוב מורכב משילוב של אלמנטים שיוצרים יחדיו יופי אחר וחדש. את סימני העבר פגשתי מחדש דווקא בכמה וילות מסורתיות ויוקרתיות יותר, שמשמרות בקנאות אלמנטים מימים אחרים, ומציגות לראווה רהיטים וחפצים עתיקים כמו קרמיקות כבדות, שידות מפוארות ונברשות ענק. המסר שמנסים בעלי הבית להעביר במקרים כאלה הוא ברור: זהו ביתה של משפחה עם שורשים עתיקים, אציליים. הריהוט הוא עתיק כמו המשפחה עצמה, וכאן המסורת העיצובית מספרת ללא מילים על המעמד החברתי. ימי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הסתיימו, אבל התחביב שלי נשאר, וגם היום, בין אם אני באיטליה ובין אם אני בחו"ל, אני תמיד שמחה להיכנס לבית שאני לא מכירה. כאשר אני נכנסת למקום חדש המשחק מתחיל, וכמעט מיד אני מתחילה לחלום ולרקום פנטזיות – לדמיין את חייו של הדייר ואת עברו, מאיפה הוא בא ומהם טעמיו ואהבותיו, חסרונותיו ופגמיו. עיניי הרעבות מסתכלות ימינה ושמאלה, סקרניות וחסרות מנוחה, ונרגעות רק כאשר הן נוחתות על פרט מעניין כלשהו שבו אני יכולה להתמקד וממנו יוולד הסיפור – סיפורו של האדם שגר פה.

האוכל המדהים של נאפולי ומחוז קמפניה מוכר למבקרים רבים, אבל מה לגבי היין? באזור זה מייצרים כמה מהיינות המוצלחים באיטליה, אבל רובם לא מאוד מוכרים מחוץ לארץ המגף. אם אתם סקרנים לטעום משהו חדש ומעניין אבל לא יודעים היכן להתחיל, המאמר הזה יעלה אתכם על הדרך הנכונה נתחיל בלציין את המובן מאליו: אי אפשר שלא להתאהב במראות, בניחוחות ובטעמים של מחוז קמפניה. נאפולי הבירה היא חגיגה משכרת של צבעים והפתעות, ובכל רחבי המחוז אפשר למצוא יעדים בלתי נשכחים כמו הריביירה האמלפיטנית, קפרי, סורנטו, סלרנו, פומפיי, קזרטה, ועוד. עובדה קצת פחות ידועה, היא שמחוז קמפניה מפורסם מסיבה נוספת: היינות המעולים שמיוצרים פה. רוצים ללגום משהו חדש? הגיע הזמן לחלוץ את הפקק המטפורי, ולצאת לדרך! היינות של מחוז קמפניה – כמה עובדות למעלה מ-165 מיליון ליטרים של יין מיוצרים במחוז קמפניה מידי שנה – כ-60% יינות אדומים, ו-40% יינות לבנים. הטופוגרפיה של המחוז מתאימה מאד לגידול גפנים, והאדמה הפוריה הפכה את האזור כולו ליעד חקלאי נחשק. היינות האדומים של קמפניה מתאפיינים בדרך כלל באופי דרמטי למדיי – אלה יינות גדולים, כבדים ועזים. היינות הלבנים הם מינרליים, פרחוניים ובאופן כללי מצויינים. ארבעת היינות הידועים ביותר במחוז הם גם אלה שזכו למעמד DOCG, המבטיח שיטות ייצור מחמירות ומסורתיות: Taurasi DOCG יין הטאורזי (Taurasi DOCG) המרשים, המיוצר מענבי אליאניקו (Aglianico), הוא יין אדום "גדול" קלאסי – בעל גוף ונוכחות, מבנה מורכב, ופוטנציאל יישון נהדר. רבים מכנים אותו "הבארולו של הדרום", בשל העוצמה המלווה כל לגימה. הטופוגרפיה של האזור משחקת תפקיד מכריע בבניית העוצמה הזאת – גפני האליאניקו צומחות בגובה 400, 500 ואף 600 מטרים מעל פני הים, ואדמת הגיר והחרסית המאפיינות את השטח משפיעות על מבנה היין. יין הטאורזי מיוצר באזור העיר אירפיניה (Irpinia), הנמצאת כ-50 קילומטר מנאפולי, ונחשב ליין עתיק ומודרני גם יחד – עתיק, משום שהוא תועד לראשונה לפני כ-2800 שנה, כאשר האזור נשלט על ידי היוונים. מודרני, משום שתהליך הייצור הנוכחי של היין מבטיח מוצר מתוחכם ואלגנטי, ועשיר בטעמים פירותיים סוערים (דובדבנים שחורים, שזיפים ופירות יער). על פי חוק, יין הנושא את השם טאורזי חייב להיות מורכב מלפחות 85% ענבי אליאניקו. שאר הענבים הם מזנים אדומים מקומיים. תהליך היישון אורך 3 שנים לפחות, ועבור יינות טאורזי ריזרבה (Taurasi Riserva) זמן היישון ארוך אף יותר: לפחות 4 שנים (ומתוכן 18 חודשים בחביות עץ אלון). איפה כדאי לטעום את הטאורזי? אחד המקומות המומלצים והמפורסמים ביותר הוא יקב Mastroberardino: היקב ששלף את היין העתיק מתהום הנשייה, החל לייצר אותו מחדש בשיטות מודרניות, והעלה אותו בשנת 1968 לגדולתו הנוכחית. Greco di Tufo DOCG אם עוד לא יצא לכם לטעום את אחד היינות הלבנים הטעימים באיטליה, זה הזמן לכפר על השנים האבודות. את היין האלגנטי, המינרלי, היבש ושופע הניחוחות הזה מייצרים מלפחות 85% ענבים מזן Greco di Tufo ו-15% ענבים מזן coda di volpe bianca. זהו אחד מהיינות הלבנים האיטלקים המועדפים עליי, ואם תתנו לו צ'אנס, אני בטוחה שהוא יהפוך לאחד האהובים גם עליכם. אחד היתרונות שלו הוא שמדובר ביין מושלם לליווי מנות דגים ופירות ים. דמיינו את עצמכם יושבים במסעדה קטנה, משקיפים על מפרץ נאפולי, מנשנשים צלחת של פסטה ברוטב פירות ים ולוגמים גרקו די טופו צונן. איזו מחשבה משמחת! היין מיוצר בפרובינציית אוולינו Avelino, וקיים בארבע גרסאות: גרקו די טופו, גרקו די טופו ריזרבה, גרקו די טופו ספומנטה (כלומר מבעבע, המיוצר במקרה זה בשיטת הקלאסית – שיטת שמפנואז), וגרקו די טופו ספומנטה ריזרבה. ענבי גרקו די טופו הם קרובי משפחה של ענב נפוץ אחר באזור זה – ענב הגרקו ביאנקו (Greco Bianco) והגיעו לאזור לפני אלפי שנה, מיוון העתיקה. הגפנים גדלות בגובה 400 מטר לפחות מעל פני הים, ובזכות תנאי מזג האוויר האופטימליים, הקרקע, וההבדלים המשמעותיים בין הטמפרטורות ביום ובלילה, מציג היין פרופיל טעמים וריחות מורכב ואף מפתיע. איפה כדאי לטעום יין גרקו די טופו מצטיין? אחד היקבים המפורסמים במחוז קמפניה הוא Feudi di San Gregorio, ואחד ממוצרי הדגל של היקב הזה הוא הגרקו די טופו שלהם. Fiano di Avellino DOCG יין הפיאנו הלבן מפורסם לא פחות מהגרקו די טופו, ואהוב בזכות הטעם המינרלי המאוזן והניחוחות המפתים של פרחי תפוז, אגוזים, ותפוחים. גם זן הפיאנו הגיע לאיטליה לפני אלפי שנה. היין נחשב לאחד היוקרתיים בימי הביניים, ועדויות מהמאה ה-12 מלמדות שהיה זה אחד היינות המועדפים על פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. כמובן שגם שיטת הייצור של היין הזאת מוגדרת על פי חוק, ובמקרה הזה על היין להכיל לפחות 85% ענבי פיאנו ו-15% ענבים מקומיים אחרים (הזנים המותרים לשימוש הם גרקו ביאנקו, קודה די ולפה ביאנקו, וטרביאנו טוסקנו). היין מיוצר בכל פרובינציית אוולינו (Avellino), אבל אין ספק שאופי היין וטעמיו משתנים בהתאם לאזור הספציפי בפרובינציה שממנו הוא מגיע. יינות פיאנו שמגיעים מאזור לאפיו (Lapio), לדוגמה, מצטיינים במבנה מורכב, פרחוניות נעימה ומינרליות גבוהה, ולדעת רבים זהו אחד האזורים הטובים ביותר. יינות פיאנו שמגיעים מאזור מונטפרדאנה (Montefredane) נחשבים לאיכותיים, ויינות הפיאנו מאזור הגבעות שממזרח לאוולינו (Avelino) מתאפיינים בניחוחות חזקים של מאפים קלויים ואגוזי לוז. איפה אפשר לטעום יין פיאנו די אוולינו מצויין? יקב Feudi di San Gregorio, שהזכרתי קודם בסעיף העוסק בגרקו די טופו, מצטיין גם בהכנת יינות פיאנו מצויינים. Aglianico del Taburno DOCG האליאניקו דה טאבורנו הוא היין הרביעי ממחוז קמפניה שזכה להיקרא DOCG (שאר היינות הם DOC, או IGP, או נטולי קטגוריה רשמית). זה יין אדום שלא בא לשחק משחקים – עז, כבד ודומיננטי, האליאניקו מתאפיין בניחוחות וטעמים של דובדבנים, ליקריץ, דיו ושזיפים שחורים. איפה אפשר לטעום יין אליאניקו די טאבורנו מצויין? נסו את Cantina del Taburno, המתמחה ביינות הטיפוסיים האלה מאז שנת 1972. Falanghina del Sannio DOC אחד היינות הלבנים הידועים ביותר ממחוז קמפניה אמנם לא מוגדר כיין DOCG, אבל זה לא מפריע לו לקטוף פרסים רבים. על פי חוק היין עשוי מכמות מינימלית של 85% ענבי פלנגינה ארומטיים. ישנם סוגים רבים (מאד) של יין פלנגינה – היין מתחלק לפי אזורי הייצור ולפי סוג היין עצמו (פלנגינה רגיל, פלנגינה מבציר מאוחר, פלינגה מבעבע, פלנגינה מבעבע שיוצר בטכניקת שמפנואז...). הרמה איננה אחידה, ולכן כדאי להתמקד ביקבים טובים, שנותנים את מלוא הכבוד ליין היבש והפרחוני הזה. איפה אפשר לטעום יין פלנגינה דל סאניו מצויין? נסו את יקב Fontanavecchia, אחד השחקנים המצטיינים באזור. Falerno del Massico DOC יין נעים וכיפי, המיוצר גם הוא מענבי פלנגינה. המתיקות הנעימה של ענבי הפלנגינה באה לידי ביטוי ביין השמח הזה, שמתאים במיוחד לחודשי הקיץ הלוהטים. היין מיוצר באזור קאזרטה (Caserta), וכולל שלושה תת-סוגים: פאלרנו לבן (לפחות 85% ענבי פלנגינה), פאלרנו אדום (לפחות 60% ענבי אליאניקו ועד 40% ענבי פיידירוסו), ופאלרנו פרימיטיבו, העשוי עם ענבים מזן פרימיטיבו (Primitivo). איפה אפשר לטעום יין פלארנו מצויין? נסו את היינות הטובים של Villa Matilde. Ischia DOC כיאה לאי עשיר באדמה וולקנית, איסקיה מציעה יין לבן מוצלח במיוחד. כמה חבל שכמעט אף אחד לא מכיר אותו! מסורת ייצור היין באיסקיה נמשכת מזה 2700 שנה, ובתקופה הרומאית כונה האי Enaria, כלומר ארץ היינות. בזכות האקלים, הרוח המגיעה מהים, ומבנה הקרקע, היינות כאן מתאפיינים במגוון רחב במיוחד של ניחוחות מפתים. יין מסוג Ischia DOC מתחלק ללא פחות מאשר שבע תת קטגוריות (הכוללות גם יינות אדומים וגם יינות לבנים). יין האיסקיה DOC הידוע והמוצלח מכולם הוא היין הלבן, המיוצר מענבי ביאנקוללה (Biancolella) ופורסטרה (Forestera), מגפנים שנשתלו במורדות הר אפומאו (Epomeo). איפה אפשר לטעום יין איסקיה DOC מצויין? נסו את היינות הטובים של יקב Cenatiempo. Lacryma Christi del Vesuvio DOC כיאה למוצר איטלקי אמיתי, גם את היין הזה מלווה אגדה דרמטית: מספרים שכאשר השטן ירד לגיהנום, הוא גנב עימו פיסה מגן העדן – כלומר פיסה ממפרץ נאפולי. כאשר ישו ראה מה הצליח השטן לגנוב, הוא הזיל דמעה ומהדמעה הזאת צמחו הגפנים שמהן מייצרים את היין. יהיו בוודאי כמה אגרונומים שיערערו על הסיפור הזה, אבל בואו לא נהיה קטנוניים... את הענבים מזן קפרטונה (Caprettone – המשמשים לייצור הלקרימה די קריסטו בגרסת היין הלבן) ופיידירוסו (Piedirosso– המשמשים לייצור הלקרימה די קריסטו בגרסת היין האדום) הביאו עימם היוונים במאה החמישית לפנה"ס. גם בתקופת רומא העתיקה שימש האזור הזה לגידול גפנים, וגם הנזירים שבנו מנזרים גדולים באזור בימי הביניים המשיכו את המסורת החקלאית ושתלו גפנים בכל מקום. גם היום כלום לא השתנה, ובזכות האדמה הפוריה והעשירה בלחות ממשיך אזור וזוב לשמש אלפי חקלאים. איפה אפשר לטעום יין לקרימה די קריסטו מצויין? נסו את היינות האיכותיים של יקב Casa Setaro.

עבור רבים, היא היתה ונשארה השחקנית האיטלקיה הגדולה ביותר. נוכחותה רבת העוצמה חרכה את המסך, והתפקידים שמילאה בסרטים כמו "רומא עיר פרזות" הקנו לה מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי. מי היתה אנה מניאני, שהשנה ימלאו 50 שנה למותה? את אנה מניאני בלתי אפשרי לשכוח, למרות שהיא מתה לפני חמישים שנה. היא זכורה לי מהמון סרטים, אבל יש סרט אחד שלה שנתקע לי בראש ולא עוזב אותי לעולם: "בליסימה", של לוקינו ויסקונטי, לדעתי, הטוב שבסרטיה. מניאני מגלמת בו עקרת־בית רומאית מתוסכלת ממעמד הפועלים, שמנסה לדחוף בכוח את בתה הקטנה לתעשיית הקולנוע של אולפני "צ'ינצ'יטה". חיה הדלים, הקשים ומרוקני הרגש לצד בעלה, גורמים לה להאמין שכך יחדרו לחייה האפרוריים קצת כסף וזוהר. הייאוש שלה, ההתנהגות האובססיבית, הגובלת כמעט בטירוף, העיניים הרושפות, הכמעט משוגעות, כמו אחת מהגרוגונות – אלות הזעם – את זה אי אפשר לשכוח לעולם. היא מענה את ילדתה העייפה והבוכייה, מתענה בעצמה, ולמרות זאת אי אפשר לכעוס עליה. היא כל כך נוגעת אל הלב כשהיא נשברת באחד הרגעים הקשים בסרט, אחרי שהיא וילדתה נזרקות מהאולפן בבושת פנים. עברו 72 שנים מאז שהסרט הנהדר הזה נעשה, אבל האימא הזו שבראו ביחד, בווירטואוזיות מופלאה, מניאני וויסקונטי, היא אב־טיפוס לכל האימהות האובססיביות והדחפניות שבאו לימים, שמנסות להכניס את ילדיהן בכוח לעולם הזוהר: הקולנוע, הטלוויזיה, המוזיקה, הדוגמנות, ולימים, לכל "הכוכב נולדים" האינסופיים שצצו בעולם. מניאני מעולם לא הייתה יפיפייה סקסית או סמל־מין כדוגמת קלאודיה קרדינלה, ג'ינה לולובריג'ידה או סופיה לורן. היא גם היא לא הייתה היפיפייה הקרירה, האריסטוקרטית והאלגנטית, כגון מוניקה ויטי, סילבנה מנגנו או וירנה ליזי, היפיפיות המעודנות של הבד האיטלקי בתור הזהב שלו. היו לה פנים פשוטות אך אקספרסיביות להפליא, ארשת קשת יום, צללים שחורים מתחת לעיניים, קומה לא גבוהה ולפעמים קצת עודף משקל, שיער עורבי סבוך ופרוע, ורק שפתיה המצוירות העניקו לה ליוות חן נשיית מסוימת. למעשה, היא נראתה קצת כמו מכשפה, סוג של גרוגונה: כהה, יצרית, סוערת, גועשת, עצמאית, תמיד דרמטית. דיווה ודרמה־קווין של ממש. לא פלא שהאיטלקים קראו לה "לה לופה" – הזאבה – על שום משחקה העוצמתי, הדינמי, המתמסר והטוטאלי, שממש שרף את המסך. אבל מניאני רק לגלגה על עצמה: "תעזבו את הקמטים שלי בשקט, הרווחתי אותם ביושר", אמרה שנים לפני שהשחקנית הצרפתייה סימון סניורה "גנבה" ממנה את האמירה האלמותית הזו. עם זאת, לימים כתבה טוני מיטשל ש"למניאני היה יופי טבעי שהתעלה על כל הסטריאוטיפים של היופי המקובל, ובכך הפך אותה לסקסית ונחשקת. היופי הפנימי שקרן ממנה הוא סמל לפמיניזם." וכך, למרות שלא הייתה מהיפות והסקסיות, מניאני הייתה השחקנית הכי אהובה באיטליה, וזאת על אף שבגרסאות מסוימות נטען שהיא בכלל לא הייתה איטלקייה מבטן ומלידה. בגרסה אחת נטען שהיא נולדה ברומא מסטוץ קצר בין אמה ואביה שהיה יליד קלבריה. אבל בגרסה אחרת, שהבמאי פרנקו זפירלי – איש סודה וחברה הקרוב - דבק בה, נטען שהיא נולדה מחוץ לנישואים בשנת 1908 באלכסנדריה שבמצריים, לאב מצרי ולאם יהודייה־איטלקייה שנטשה אותה בשלב כלשהו של ילדותה באיטליה, כך שגדלה אצל סבה וסבתה ברובע טרסטוורה שברומא, אז עדיין לא רובע הבילויים הרומאי הנוצץ, אלא לא יותר משכונת עוני עלובה בה גרו חלכאי ונדכאי העיר – שם היא שיחקה עם ילדי הרחוב הפרועים וכך התקשח אופייה. היא עצמה התעקשה על הגרסה שבה נולדה ברומא הפרולטרית, ולא במצריים, משום שתמיד ראתה בעצמה לפני הכל, פטריוטית איטלקייה עממית ונלהבת. הסרט "בליסימה" באורך מלא של הבמאי לוקינו ויסקונטי בכיכובה של אנה מנייאני - כתוביות באנגלית ייתכן ששם, בשכונת העוני, נוצקה בתוכה הדמות הארכיטיפית שהיא גילמה לימים בכישרון רב: נשים פשוטות, ארציות, בורות אך עצמאיות, שחייהן רוויות בטרגדיות. נשים כוחניות ועוצמתיות שהן "אימא אדמה", שלמרות המראה הלא הכי מושך שלהן, לפחות לא על פי צו האופנה, הייתה בהן עוצמה סקסית נועזת. נשים שחיו ופעלו הרבה לפני פרוץ הפמיניזם, אבל למרות חייהן הקשים, הן היו עצמאיות, ג'דעיות, ולא נתנו לגברים להכתיב להן את דרכן. ממש כמו מניאני בחייה הפרטיים. כבר בנעוריה, בזמן שלמדה משחק, היא לא התביישה להתפרנס כזמרת במועדוני לילה, בברים קטנים ובקברטים סליזיים. בשנות ה-30 היא כבר התברגה לסרטים שהופקו באיטליה הפשיסטית. אבל הפריצה הגדולה הגיעה אליה בגיל מאוחר יחסית, 37, ורק אחרי מלחמת העולם השנייה, בסרט "רומא עיר פרזות" של רוברטו רוסליני. אין ספק שהסרט הזה הציב את מניאני בראש החץ של הניאוריאליזם האיטלקי, שהיה אז בשיא פריחתו. היא הייתה האייקון שסימל את הפריחה הקולנועית האיטלקית הגדולה והמדהימה הזו של אחרי המלחמה, של סרטים שהתמקדו באנשים העממיים והעניים, המיוסרים והסובלים. בשלב זה בקריירה שלה כבר אי אפשר היה להתעלם מ"בולעת המסכים" הזו. גם מהוליווד הגיעו הצעות: לככב בסרט "השושנה המקועקעת", על פי מחזה של טנסי ויליאמס, שלמעשה כתב את המחזה עבורה. אותה הוא ראה לנגד עיניו כאשר כתב את דמות האישה הסיציליאנית המיוסרת שבעלה בגד בה, ולמרות זאת היא נשארת מסורה אליו, ושוקעת באבל כבד וקטטוני אחרי מותו. מי שראה את הסרט, לא ישכח את מניאני הדיכאונית והמיואשת, ואת יחסיה הגועשים עם גבר שמגיע העירה, אותו מגלם ברט לנקסטר. מובן שהאוסקר על התפקיד הגיע מיד. אגב, מניאני בכלל לא האמינה שהיא תזכה בפרס, ולכן לא טרחה לטוס להוליווד. היא הייתה בין הבודדים מזוכי האוסקר שלא הגיעו לטקס, שנייה רק למרלון ברנדו, שלא הגיע כמחאה על היחס המחפיר של האמריקאים לתושבי היבשת המקוריים, האינדיאנים. כאשר התקשר אליה עיתונאי איטלקי באמצע הלילה, הוא העיר אותה משינה והודיע לה על הזכייה. מה הייתה תגובתה? כרגיל, דרמה. גם באמצע הלילה. היא צרחה את נשמתה ואמרה לו שתהרוג אותו אם הוא עובד עליה. מסתבר שעל אף שכולם טענו שהיא תמיד הפגינה טונות של ביטחון עצמי, כנראה שגם היא הייתה מלאה בספקות עצמיים ולא העריכה את עצמה. טקס האוסקר בו זכתה מניאני בשחקנית הטובה ביותר, אך לא הגיעה לקבל את הפרס. גם בחייה הפרטיים, כמו גם בסרטיה, מניאני לא חוותה נחת. נכדתה, השחקנית אוליביה מניאני, סיפרה שהיא הייתה "נשמה רגישה, עצבנית, מסובכת ומוטרדת". לפעמים היא חיה רק על קפה שחור וסיגריות והתקשתה לישון, "הלילות שלי מזעזעים," אמרה, ונהגה להתייעץ עם אסטרולוגים, נומרולוגים ומיסטיקנים אחרים כדי לזכות בקצת שקט נפשי. נדמה שהדרמטיות הגועשת שאפיינה את תפקידיה הקולנועיים, חדרה גם לחייה. היה לה רומן הארוך וסוער עם הבמאי רוברטו רוסליני, שהסתיים במריבה עזה כאשר הוא זנח אותה לטובת אינגריד ברגמן. מספרים שיחסיהם היו רצופי מריבות, שהיא הייתה בעלת מזג אלים, ושבמריבותיהם היא זרקה עליו צלחות וכוסות. טענו גם שהיא הייתה אישה לא קלה, שלא היה קל לחיות איתה בגלל התקפי הזעם. כנראה שרק עם בנה היחיד מרומן קצר וחסר משמעות, היא הפגינה רכות וסבלנות, אולי בגלל הטרגדיה שפקדה אותו בגיל רך: הוא חלה בשיתוק ילדים, והיא טיפלה בו במסירות כל חייה, ואף נסעה לעבוד בהוליווד כדי שתוכל לשלם על טיפולים יקרים עבורו, שלא ממש עזרו. הוא נשאר נכה ובכיסא גלגלים. לפני ארבע שנים נעשה סרט תיעודי על חייה: "התשוקה של אנה מניאני". בסרט קיבצו ראיונות עם ענקי הקולנוע של העבר, שעבדו איתה וסיפרו עליה. הבמאי פדריקו פליני אמר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תגיב, מה תעשה או מה תאמר. מרצ'לו מסטרויאני טען שהיו לה עיניים ממגנטות ושהיא כישפה אותו. טנסי וויליאמס אמר: "היא הייתה אישה לא שגרתית, תמיד דיברה בכנות, מעולם לא הפגינה חוסר ביטחון וביישנות, ותמיד בזה למוסכמות החברתיות." ואילו ברט לנקסטר טען שאילולא הייתה שחקנית, ודאי הייתה גנגסטרית. ז'אן רנואר, שביים אותה ב"מרכבת הזהב", טען שהיא השחקנית הכי גדולה שהוא זכה לעבוד איתה, בט דיוויס אמרה שהיא השחקנית הכי גדולה אי פעם, ודיטריך הגדולה כינתה אותה "כוח טבע". עד כדי כך היא הרשימה את כל מי שהכיר אותה וחווה את עוצמתה הכמעט צונאמית. אין ספק שמניאני הייתה סוג של "כוח טבע", "הדיווה ממעמד הפועלים". אבל בסופו של דבר, גם הדמות הזו התחילה להימאס עליה. ב-1963, אחרי ששיחקה ביותר משלושים סרטים, היא אמרה: "נמאס לי לגמרי מהתפקידים הקבועים של אישה קולנית והיסטרית ממעמד הפועלים," והופעותיה הקולנועיות הלכו ופחתו. היא מתה עשור אחר כך, בגיל 65, מסרטן הלבלב. צעירה מדי. כאילו שרפה את פתיל חיה במהירות בגלל אותן אנרגיות סוערות שלה. אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה. האיטלקים רואים בה עד היום את "הנשמה הנצחית של הקולנוע האיטלקי". הם אמרו עליה שכאשר היא בוכה הקהל בוכה איתה, וכאשר היא צוחקת, הקהל צוחק איתה.