המסע שלנו בעקבות המוזיקאים הבולטים באיטליה נמשך, וגם הפעם הרשימה מלאה בשמות שכל חובב מוזיקה ישמח להכיר. על חלק מהמוזיקאים האלה בוודאי כבר שמעתם, ואילו אחרים אולי מוכרים לכם קצת פחות. אבל דבר אחד בטוח – את השירים האלה לא תוכלו להפסיק לזמזם... לאורה פאוזיני Laura Pausini מי לא מכיר את מלכת המצעדים? לאורה פאוזיני יכולה להתפאר בקריירה מעוררת קנאה וחובקת עולם – לפי ההערכות מכרה פאוזיני כ-70 מיליון (!) אלבומים לא רק באיטליה אלא בכל רחבי העולם, ושיריה מככבים במצעדים כבר 30 שנה. פאוזיני פרצה לתודעה בשנת 1993 בתחרות סן רמו עם השיר La solitudine, ניצחה בקטגוריית "הזמר/ת החדש/ה" ובשנה שלאחר מכן ניצחה שוב, והפעם בתחרות הראשית עם השיר Strani amori. היא שיתפה פעולה עם מיטב הזמרים בעולם, החל משארל אזנאבור וריי צ'רלס וכלה בפיל קולינס ומייקל ג'קסון, הקליטה שירים בחמש שפות (רוב האלבומים של פאוזיני יצאו גם באיטלקית וגם בספרדית) וזכתה לאורך הקריירה שלה בלמעלה מ-220 תקליטי פלטינה ובמספר פרסי גראמי. לאורה פאוזיני, מימין בהופעה, משמאל בשנת 1993 בקבלת פרס הזמרת החדשה בפסטיבל סן רמו - Public domain פאוזיני נולדה בשנת 1974 בעיר פאנצה (Faenza) ליד רוונה . כשהתפרסמה בעקבות הזכייה בפסטיבל סן רמו היא עדיין היתה תלמידת תיכון, ואת האלבום הראשון שלה הקליטה בשעות הערב, על מנת שתוכל ללמוד במהלך היום לבגרויות. מאותו רגע נדמה שהקריירה שלה לא נעצרה לרגע. רשימת השירים הידועים של לאורה פאוזיני נדמית אינסופית: Strani amori, tra te e il mare, Vivimi, Resta in ascolto, Come se non fosse stato mai amore, Non c’è, incalcelabile, Invece no ועוד... פלייליסט לשירי לאורה פאוזיני: ארוס רמאצוטי - Eros Ramazzotti מניסיוני, אם תבקשו מאדם זר (אמריקאי, לדוגמה) לומר לכם מיהו הזמר האיטלקי העכשווי המועדף עליו, הוא יענה ברוב המקרים "ארוס ראמצוטי". וזה מובן והגיוני! אחרי הכל, אנחנו מדברים על זמר שזכה בשני פסטיבלי סן רמו, הוציא 18 אלבומים מצליחים, ומכר לאורך הקריירה שלו כ-60 מיליון תקליטים. בדומה ללאורה פאוזיני גם רמאצוטי טיפח קריירה בינלאומית, והשירים שלו מתורגמים באופן קבוע לספרדית ומצליחים במגוון מדינות. ארוס ראמצוטי, מימין בהופעה, במרכז בזכיתו בסן רמו 1986, משמאל בשנת 2015 הילד שנולד בפרברי רומא התפרסם בזכות שירים כמו Una storia importante, Una terra promessa (שדיבר על הקושי של הדור הצעיר לבנות לעצמו עתיד) ו-Adesso tu (שקטף את הפרס הראשון בפסטיבל סן רמו ). שורשיו הצנועים של הזמר מצאו חן בעיני הקהל, אבל ההתחלה היתה קשה – הוא לא התקבל לקונסרבטוריום והחל לימודי ראיית חשבון (מהם נשר). למרבה המזל בסופו של דבר הצליח רמאצוטי לפרוץ. הקול הייחודי, הסגנון שכבש את הקהל גם בשוויץ, צרפת וגרמניה, הדואטי ששר עם טינה טרנר וההצלחה בפטסיבל סן רמו עשו את שלהם והפכו אותו לכוכב. הקריירה של רמאצוטי נמשכת כבר למעלה מארבעה עשורים, וסיבוב ההופעות הנוכחי שלו, הנערך בימים אלה ממש, כולל גם הופעות ברחבי דרום, מרכז וצפון אמריקה. פלייליסט לשירי ארוס רמאצוטי: החולם – סמואלה ברסאני - Samuele Bersani הילד שחלם להיות זמר בחצר המלך בימי הביניים (!) הפך לאחד מהזמרים המעניינים בנוף המוזיקלי האיטלקי. סמואל ברסני, יליד 1970, תמיד היה טיפוס חולמני. הוא מוכר בתור מחברם של שירים עמוקים ורוויי משמעות ש"מתחבאים" לעיתים בתוך מנגינות פשוטות לכאורה. המוזיקה שלו החלה לעורר עניין בשנות ה-90, ובזכות מפגש עם לוצ'ו דאלה הוא הצטרף לסבב ההופעות של הזמר הידוע ואף כתב עבורו בשנת 1996 את השיר "Canzone". הוא זכה בלא פחות מארבעה פרסים מטעם club Tenco. באלבום "FREAK" משנת 1997 תוכלו למצוא שניים מהלהיטים הגדולים ביותר שלו – Giudizi universali ו-spaccacuore. הוא הופיע בפסטיבל סן רמו עם השיר "Replay" (שגם זיכה אותו בפרס מינה מרטיני), והקדיש שיר נוסף, "occhiali rotti"’ לעיתונאי אנצו באלדוני שנהרג בזמן שדיווח מעירק בשנת 2004. השיר זיכה אותו בפרס מטעם אמנסטי איטליה. שלושה שירים ידועים במיוחד של סמואלה ברסאני: Replay, Giudizi universali, Spaccacuore פלייליסט לשירי סמואלה ברסאני: ג'ובאנוטי – Jovanotti הנער בר המזל יש אומנים באיטליה שאין צורך להציג – מספיק להזכיר את שמם וכבר מתחילים להתנגן בראש השירים המוכרים והאהובים ביותר שלהם. ג'ובאנוטי ללא ספק נמנה על אותה רשימה מצומצמת של אמנים. סגנונו של ג'ובאנוטי התפתח מאז שנות ה-90: בתחילת דרכו הוא התמחה בעיקר בשירים שהאיצו את קצב פעימות הלב של בני הנוער, אך עם השנים הוא התפתח כאמן. הוא פרץ לתודעה עם שירים כמו "Ciao mamma" ו-"Ragazzo fortunato", ובהמשך עם להיטי-על כמו "Bella" ו-"La mia ragazza è magica", אבל נדמה שהשיר הידוע ביותר שלו הוא "Per te", המוקדש לבתו, תרזה. ג'ובאנוטי, המכונה ג'ובא על ידי המעריצים, מתפקד גם כמעין די.ג'יי קיצי, ומידי שנה השירים שהוא מקליט במאי חורכים את הרדיו ללא הפסקה עד ספטמבר (הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן שירים כמו "L’estate adosso" ו-"Il più grande spettacolo dopo il big bang"). הוסיפו לכך את הופעות הענק הוא עורך על החופים היפים באיטליה, המכונים "Jova beach party", ותבינו מדוע הוכתר ג'ובאנוטי למלך הקיץ. רשימת שירי החובה שכדאי להכיר היא ארוכה, ולצד השירים שהזכרתי עד כה אני ממליצה לכם להאזין גם ל: Ombelico del mondo, Mi fido di te, ו-Le tasche piene di sassi. ג'באנוטי גם שירי אהבה מפתיעים פלייליסט לשירי ג'ובאנוטי: הוריקן מנסקין - (Maneskin) – הסופה שסחפה את איטליה ההתחלה היתה דומה לזו של צעירים רבים שמשוטטים ברחובות רומא עם גיטרה על הגב, מופיעים בפני כל מי שמוכן להקשיב, ומנסים לפרוץ לסצינה. מנסקין חלמו להופיע על הבימות החשובות בעולם, חלמו להתקבל לתוכנית הריאליטי איקס פקטור, וחלמו שזו תשמש כמקפצה וכרטיס כניסה לעולם המוזיקה. ובכן – לפעמים חלומות מתגשמים! הם אמנם הגיעו "רק" למקום השני באקס פקטור, אבל ברור מאליו, בדיעבד, שהם היו הזוכים האמיתיים. מימין סולן להקת "מנסקין" דאמיאנו דוד, משמאל כל חברי להקת מנסקין יחד בזכות הנחישות והעבודה הקשה, ובעיקר בזכות תועפות הכישרון, הם כבשו את הלב. לא כל הזמרים יודעים איך להיות "חיות במה" ולהפנט את הקהל בהופעות, אבל למנסקין יש מספיק אנרגיה בשביל להצית את העיר ולהלהיב את הצופים, ותוך זמן קצר הפכו לשם הכי חם בתעשייה. ההצלחה שלהם חוצה גבולות, ונמשכה גם בארצות הברית וברחבי אירופה. כמה מהשירים החשובים ביותר שלהם הם: Torna a casa, Mammamia, Chosen. פלייליסט לשירי מנסקין: פרנצ'סקה מיקיילין - Francesca Michelin גם במקרה הזה התגלתה תוכנית הריאליטי "אקס פקטור" כמקפצה מושלמת: מיקיילין, הזמרת הצעירה עם הקול של רוקרית מנוסה הגיעה מבאסאנו דל גרפה ותוך כמה שבועות הצליחה לשכנע את כולם שהיא הווינרית האמיתית. היא התחילה לשיר ולנגן כבר בגיל 12 במקהלת הגוספל בכנסייה בעיר הולדתה, ובנתה את הקריירה שלה בין היתר בזכות שיתופי פעולה אומנותיים ודואטים מצליחים (לדוגמה השיר Chiammami per nome עם הזמר Fedez). מקורות ההשראה שלה הם להקות כמו קווין, ג'נסיס ורד הוט צ'ילי פפרז, אבל בסופו של דבר היא נשארת תמיד נאמנה לסגנון הייחודי שפיתחה. היא הגיעה למקום השני בפסטיבל סן רמו עם השיר Nessun grado di seprazione (שהפך ללהיט ענק) ואף ייצגה את איטליה באירוויזיון. כמה מהשירים הידועים ביותר של מיקיילין הם: Magnifico, Distratto, Un cuore in due פלייליסט לשירי פרנצ'סקה מיקיילין: ג'אנה נאניני – Gianna Nannini הרוקרית על מנת למנות את השירים החשובים ביותר של נאניני, נדרש מאמר שלם, לא רק פסקה קצרה. ג'אנה היא אחת הרוקריות החשובות באיטליה, מאז שפרצה לראשונה בתחילת שנות ה-80. הסינגל "America" משנת 1979, השיר הראשון שיצא מהאלבום "California" נחשב לפרובוקטיבי והצליח לעורר כמעט מיד את עניין הציבור והמבקרים. האלבום Romanza משנת 1984 הפך ללהיט לא רק באיטליה אלא גם בגרמניה, אוסטריה ושוויץ. ילידת סיינה (עד היום ניתן לבקר בקונדיטוריה המשפחתית – Nannini, על הרחוב הראשי בעיר). היא מוכרת בזכות שירים כמו "Il corpo della voce", ו-"Sei nell’anima". בשנת 2018 היא זכתה בפרס Lunezia כרוקרית החשובה באיטליה. בין השירים הידועים ביותר שלה: Meravigliosa creatura , Ragazzo dell’Europa, Sei nell’anima. פלייליסט לשירי ג'אנה נאניני: צ'זארה קרמוניני - Cesare Cremonini המאהב הלטיני הרבה דברים טובים יצאו מבולוניה , וקרמוניני הוא ללא ספק אחד מהם. על מנת לדבר עם צ'זארה קרמוניני צריך לדבר קודם על Lunapop, הלהקה שבה היה חבר לפני שיצא לדרך עצמאית. ההצלחה הראשונה שלו היתה בזכות האלבום …Squerez?, ומשם אי אפשר היה לעצור אותו. בשנת 1999 לא היו נער או נערה באיטליה שלא ידעו את המילים לשירים כמו "50 special" או "vorrei". רוב האהבות מסתיימות בסופו של דבר וגם האהבה בין חברי הלקה נגמרה. Lunapop אמנם התפרקה ורוב חבריה נעלמו מעין הציבור, אבל קרמוניני יצא לדרך עצמאית ומוצלחת: אלבום הסולו הראשון שלו, Bagus, טיפס לראש המצעדים בזכות שירים כמו Vieni a vedere perchè, ו-Latin lover ומכר למעלה מ-250,000 עותקים. שירים רבים שלו הפכו ללהיטים, וביניהם "Il comico", "La nuova stella di Broadway", וגם היום, כ-25 שנה מאז שיצא לדרך, ההופעות שלו עדיין מושכות קהל גדול. כמה מהשירים הידועים ביותר של קרמוניני: Nessuno vuole essere Robin, PadreMadre, Dicono di Me פלייליסט לשירי צ'זארה קרמוניני: ביאג'ו אנטונאצ'י - Biagio Antonacci כמה זמרים אתם מכירים זכו לכך שיקדישו להם שיר? אנטונאצ'י יכול להתגאות בכך שבשנת 2005 יצא באיטליה שיר בשם "הייתי רוצה לשיר כמו ביאג'ו אנטונאצ'י" (השיר הפך ללהיט, כמובן). זמרים רבים מקנאים בו, יש להודות – הקול העמוק והסגנון הרגיש והמלנכולי הפכו לסימני ההיכר שלו ומתכון להצלחה. סיפורו של אנטונאצ'י שונה מזה של זמרים אחרים – הוא החל את דרכו כשוטר בעיר גארלסקו, בה גר זמר מצליח אחר באותם הימים בשם Ron, מנהיג להקהת Stadio. ביאג'ו הצליח להשיג אצלו אודישן, והמפגש היה כל כך מוצלח עד שהוא הוזמן לשמש כמופע הפתיחה של הלהקה! האלבום הראשון שלו, משנת 1989 לא זכה להצלחה שלה קיווה, ובינתיים המשיך אנטונאצ'י לכתוב שירים עבור אמנים אמרים (מסורת שהמשיך לאורך השנים – בין השאר כתב אנטונאצ'י את השיר Tra te e il mare עבור לאורה פאוזיני). רק עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1999, הוא הצליח לפרוץ לתודעה בעזרת הלהיט הענק "Iris" מתוך האלבום "Mi fai stare bene". שיתופי הפעולה שלו עם זמרים אהובים כמו לאורה פאוזיני וקלאודיו באליוני תרמו לפופולריות שלו, ובשנת 2007 הוא הופיע מול 60,000 איש באצטדיון סן סירו במילאנו. עובדה מעניינת: בשיר "Seria" משנת 2022 מככבת בקליפ כוכבת השחייה האיטלקיה פדריקה פלגריני. כמה מהשירים הידועים ביותר של ביאג'ו אנטונאצ'י: Quanto tempo ancora, Sappi amore mio, Iris. פלייליסט לשירי ביאג'ו אנטונאצ'י: המלחין סטפאנו בולאני - Stefano Bollani לא רק זמרים התברגו לרשימת המוזיקאים החשובים ביותר באיטליה, אלא גם מלחינים, כמו סטפאנו בולאני, לדוגמה, המוכר בעיקר כפסנתרן מבריק הממלא אולמות בהופעותיו. בולאני החל לנגן בגיל 6, ולהופיע באופן מקצועי בגיל 15. הוא ניגן בהופעות של ג'ובאנוטי וראף (Raf) בשנות ה-90, ובהמשך בנה לעצמו מוניטין כנגן ג'ז. שיתופי הפעולה החשובים ביותר שלו נערכו עם נגן החצוצרה אנריקו ראווה (Enrico Rava), וביחד הוציאו השניים 15 אלבומים. ב-2004 יצא האלבום הראשון שהקילט עם תזמורת סימפונית (של טוסקנה). בולאני פעיל גם בשוק הבינלאומי: אלבומו "Smat Smat" הוגדר על ידי מגזין אנגלי כאחד הטובים בעולם בשנת 2003, והוא היה המוזיקאי הלא-אמריקאי הראשון שזכה בתואר מוזיקאי השנה מטעם מגזין Swing Journal. הוא עובד גם כמנצח עבור תחנת הרדיו האיטלקית RAI 3, והלחין את הפתיחים של תוכניות רבות. פלייליסט לשירי סטפאנו בולאני:

הוא השחקן הראשון שמדמיינים כשחושבים על הקולנוע האיטלקי הקלאסי – מוכשר כמו שד, בעל חוש הומור מתוחכם, וסקס אפיל שסחף את הקהל. לאורך הקריירה שלו הוא כיכב בכמה מהסרטים החשובים ביותר שנוצרו בארץ המגף, החל מ"לה דולצ'ה ויטה" וכלה ב"שמונה וחצי", אבל עבור יעל ישראל, את מרצ'לו מסטרויאני יש לזכור דווקא בזכות סרט אחר... למרות היופי הגברי המעודן והסקס־אפיל שנדף ממנו למרחק קילומטרים, שתי ההופעות הקולנועיות של מרצ'לו מסטרויאני שנחרטו בי, מתוך שלל תפקידי היפיוף שובר־הלבבות, הם דווקא בסרטים שבהם הוא מגלם גבר חלש, כנוע, לא מאצ'ו, אפילו קצת רדוף. ממש לא התפקידים שהעניקו לו את המוניטין של "המאהב הלטיני הגדול של הקולנוע" – כינוי שהוא שנא, אגב. דמות אחת שנחרטה בי היא של ההומוסקסואל העדין והרגיש ב" יום מיוחד " של אטורה סקולה. ביום שבו מוסוליני נושא נאום וכל התושבים הולכים לראותו, נשארים שניים בשכונת המגורים המפלצתית והכעורה ברומא – פרי האדריכלות הפשיסטית המבעיתה. השניים הם עקרת־בית ולדנית, אישה מיוסרת ומתוסכלת בגיל העמידה ( סופיה לורן ), וגבר גיי, גם הוא בגיל העמידה, הלוא הוא מסטרויאני. הוא הלך כאן על דמות הפוכה לגמרי מן המאצ'ו או מן המאהב הרומנטי הגדול, שאפיינו אותו בידועים שבסרטיו. דואט המשחק של לורן ומסטרויאני, שמגלים זה לזו את ליבם החבול בשעות הספורות שבהן נשמע הנאום הצווחני של מוסוליני ברדיו, הקשר שנקשר ביניהם – קשר של אנשים נחותים, הנרדפים בחברה פטריארכלית דורסנית – הוא חזק, נוגע ומרגש. פעם נוספת מגלם מסטרויאני גבר חלש כעלה נידף, וזה דווקא בסרט של פליני , שליהק אותו לשניים מסרטיו היותר מוקדמים, משנות ה-60, בתור האלטר־אגו המוחצן שלו: יפיוף כפי שפליני לא היה מעולם, ובדרך כלל מוצג כסוג של גבר גאוותן, חמקמק, קר ואנוכי, בסרטים "שמונה וחצי" ו"לה דולצ'ה ויטה". דווקא בסרט " עיר הנשים " (1980), מסטרויאני – עדיין האלטר־אגו של פליני – הוא כבר לא הגבר היפה, האלגנטי והלא־מושג, זה שמשתמש וזורק, אלא גבר מבוגר, מפוחד, פגיע ואובד־עצות. זנאפורץ זה הוא לא רק חלש, הוא גם נלעג. הוא האנטי־תיזה המוחלטת של המאצ'ו האיטלקי. זה כאילו שפליני הפך את המאהב הלטיני הגדול מן הפנים אל החוץ, וגילה שהמאצ'ו השוביניסטי שמחשיב את עצמו, בעצם יושב למעלה ב"כס מלכותו" ורועד מפחד. במהלך הזיותיו הארוטיות ברכבת, זנאפורץ נקלע לוועידה של פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועותיה של עקרת־בית מפלצתית, נרדף על ידי נערות תוקפניות, ועובר עוד כמה הרפתקאות משונות עם כל סוגי הנשים. לעולם לא אשכח את מסטרויאני המבוגר, המנסה לנוס כעכבר מבוהל מכפרייה שמנה שחושקת בו, וכמעט אונסת אותו בחממה שנמצאת באיזה שדה נידח. יותר נלעג מזה לא יכול להיות. כאן, למעשה, שבר פליני את מיתוס המאצ'יזמו, והפך את הגבר למרמס תחת רגלי נשים חזקות ובולעניות, בהתאם לרוח המהפכה הפמיניסטית שהחלה כעשור לפני כן. גם כאן מסטרויאני נוגע אל הלב, דווקא משום שהוא חושף צדדים שבריריים, מפוחדים ורכים בעבודת המשחק המתוחכמת ורבת־הפנים שלו. אין ספק שלמרות שהוא ופליני עשו ביחד רק חמישה סרטים, הוא ייזכר לעד כ"ה-שחקן של פליני." מעניין לציין שאת התפקיד שהקנה לו את שמו כיפיוף של הקולנוע האיטלקי, ב"לה דולצ'ה ויטה", הוא בכלל לא היה צריך לקבל. המפיק דינו דה לורנטיס רצה כוכב גדול, את פול ניומן, אבל פליני התנגד. הוא לא רצה כוכב מוכר אלא "פרצוף סתמי". מסתבר שמסטרויאני לא נעלב, וגם לא חשב שהוא שיא היופי, ולכן ענה לפליני: "מצוין, אין בעיה, פרצוף סתמי זה אני." כמאהב הקולנועי האולטימטיבי של הקולנוע האירופי (בין אם גילם אותו כפסל־שיש קר ומנוכר, כמו ב"לה דולצ'ה ויטה", או כגבר סקסי סוער ומלא חשקים ב"נישואים נוסח איטליה"), היו לו שלל תפקידים בשלל סרטים. נדמה שבצעירותו אי אפשר היה ללהק אותו לדמות שונה מזו של המאהב הנצחי: יופי קורן כזה הרי מזמין תפקידים עם שפע של סקס־אפיל. זה התחיל כבר ב"לילות לבנים" של לוקינו ויסקונטי, ב"נישואים נוסח איטליה" של דה־סיקה, וכמובן, בסרטים שהעניקו לו את שיא פרסומו וחרטו את שמו לעד בפסגת הקולנוע העולמי: "שמונה וחצי" ו"לה דולצ'ה ויטה". אין ספק שהסצנה האלמותית שתהיה מזוהה איתו לעד, היא זו שבה הוא טובל במלוא יופיו הקורן במזרקת טרווי שברומא, ומחזר אחרי אניטה אקברג היפיפייה, המוצגת כאלילה נשגבת ולא מושגת. אבל מסטרויאני התמיד להיאבק בליהוק שניסו להלביש עליו – זה של המאהב היפיוף. לכן בכל פעם שהוא לוהק לתפקיד מסוג זה, מייד אחריו הוא העדיף תפקיד שונה ב-180 מעלות, למשל ב"גבר בהריון", אחת מן הקומדיות האיטלקיות העממיות, שגם בהן הוא לא סירב להופיע, ובהן הוא שיחק בתפקידים קומיים ליצניים, שהיו אנטי־תיזה לדמות המאהב. גם אין פלא שמייד אחרי "לה דולצ'ה ויטה", הוא בחר בקומדיה הסאטירית "גירושים נוסח איטליה" של פייטרו ג'רמי, בה הוא מגלם גבר נלעג, נכלולי ואובססיבי, השונא את אשתו ומתכנן לחסל אותה בלי להיענש. והתוכנית שלו מצליחה: הוא דוחף אותה לזרועות גבר אחר, אז רוצח אותה, ויוצא עם שנת מאסר אחר בלבד, משום שזה נחשב אז כ"פשע של תשוקה". מסטרויאני היה כאן עדיין גבר צעיר, יפה ומושך, אבל בזכות משחקו המורכב הוא הצליח להגחיך עד זוב דם את דמותו של המאצ'ו. ושוב, כפי שתמיד ניסה ללכת נגד הליהוק המקובל שלו כגבר יפה, לעיתים הוא שב לתפקיד המאהב הלטיני, כמו בדרמה הרומנטית "מקום לאוהבים" של דה־סיקה, שהיה גם הסרט שהשפיע מאוד על חייו הפרטיים. שם הוא הכיר את פיי דאנאוויי, שלדבריו, הייתה אהבת חייו. אבל דאנוואי רצתה נישואים וילדים, ואילו מסטרויאני שגדל כקתולי סירב להתגרש מאשתו, השחקנית פלורה קארבלה, אם בתו הראשונה. מקץ שנתיים דאנאווי עזבה אותו, והוא טען שמעולם לא התגבר על הקשר: "היא הייתה האישה שהכי אהבתי. תמיד אצטער שאיבדתי אותה. איתה חשתי שלם בפעם הראשונה בחיי." וכשם שהוא שהיה המאהב הקולנועי הגדול מכולם, מסתבר שגם בחייו הוא היה שובר־לבבות לא קטן. טוענים שהיו לו רומנים עם אנוק איימה (ששיחקה לצידו ב"לה דולצ'ה ויטה"), עם אורסולה אנדרס, עם קלאודיה קרדינלה, וגם עם לורן האטון. עם קתרין דנב ארך הרומן המתוקשר ארבע שנים, והקשר הביא ללידת בתו השנייה, השחקנית קיארה מסטרויאני. לאחר מכן הוא חי עם הסופרת אנה מריה טאטו. הם נשארו יחד עד מותו מסרטן הלבלב בגיל 72, בשנת 1996. מסטרויאני שיחק במספר שיא של סרטים:147. היו לו כל כך הרבה סרטים יפים שלא יישכחו, עד שממש קשה להקיף את כולם. תמיד הפתיע אותי שהוא לא זכה מעולם באוסקר, למרות שהיה מועמד שלוש פעמים, בפעם האחרונה ב-1987, על "עיניים שחורות" של ניקיטה מיכלקוב. גם כאן, כבר בזקנתו, הוא גילם גבר רך, החושף את הצדדים הנשיים והפגיעים באישיותו. בכלל, מסטרויאני הצעיר תמיד נדמה בעיניי לאפרסק מוצק ויפהפה, ואילו בזקנותו – לאפרסק בשל וקמוט, אבל כל כך מתוק, פגיע, אפילו קצת ילדותי: מרצ'לינו שכזה. בשנת 1993, כאשר הוא ביקר בישראל (בפעם השנייה; הראשונה הייתה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ב-1987), הוא ביקש שנקרא לו מרצ'לינו, והיה כל כך מתוק ומתמסר לשאלותינו, מבקרי הקולנוע הישראלים, בערב שנערך לכבודו בקולנוע "לב" בתל אביב. הוא כבר היה מבוגר, לא יפה וזוהר כמו בעבר, אבל דווקא איכויות אלה הן שהעניקו לו בעיניי אנושיות, נגישות ושבריריות, לעומת דמויות הגבר האגוצנטרי היהיר וההורס מרוב יופי, מסרטיו המוקדמים. ובלי הנקודה היהודית, נדמה שאי אפשר. הביוגרף של מסטרויאני טען שהוא סיפר לו, שאימו התוודתה בפניו לפני מותה שהיא יהודייה, ששם נעוריה היה אידה אידלסון, ושהיא נולדה ב-1898 במינסק שבבלארוס ובילדותה היגרה עם הוריה, משה ומלכה, לאיטליה. אין לכך סימוכין רשמיים, אז אולי כן ואולי לא. בכל מקרה, אנחנו נזכור אותו תמיד כאחד השחקנים המדהימים ביותר של הקולנוע: בלתי נשכח.

שיחות על אמנות קולנוע ומוזיקה מאוריציו דה בוניס, מבקר קולנוע, אמנות ומסאי איטלקי ואורית יודוביץ, במקור מתל אביב, צלמת, עוסקת בקשר בין צילום, קולנוע וכתיבה, משוחחים ביניהם וחולקים עמנו את מחשבותיהם ודעותיהם על אמנות, קולנוע, מוזיקה וספרות, באיטלקית מתורגמת לעברית. ביקורת הסדרות: ״האפיפיור הצעיר״ ו ״האפיפיור החדש״. על קולנוע איטלקי עכשווי כפי שהוא מתבטא ביצירותיו של פאולו סורנטינו: ״האפיפיור הצעיר״ ו ״האפיפיור החדש״. כדאי להכיר את עבודתו של סורנטינו במאי ייחודי ומוכשר, הסדרות משודרות בערוץ HOT בארץ. ג'ורג'ו מורנדי " אין דבר יותר מופשט מהמציאות " אמר ג'ורג'ו מורנדי. הוא ידוע כצייר האובייקטים, ואכן כשמביטים בציוריו הצפייה בהם דורשת התבוננות עמוקה. שיחה על חייו וציוריו, המופשט, צילום וקולנוע דרך עיניו של מורנדי. לא רק פבארוטי - חלק א' אופרה ושירה הם חלק בלתי נפרד מהתרבות והמסורת האיטלקית. ניתן לומר ששירת האופרה היא חלק מה-ד.נ.א של האיטלקי. אז מדוע אנחנו מכירים רק את פבארוטי או בוצ'לי? חלק א' של שיחה מרתקת על מוסיקה, אופרה, שירה. לא רק פבארוטי . לא רק פבארוטי - חלק ב' בפרק ב' השיחה מתמקדת במסורת הקשורה לטנורים האיטלקיים. שימו בצד את פבארוטי ואת בוצ'לי. הקול ההרואי של פרנקו קורלי, האלגנטיות הווקאלית של ג'אני ריימונדי והעוצמה הלוהטת של פרנקו בוניסולי. הנה לכם השירה האופראית האותנטית. מוניקה ויטי - הפנים המודרניות של הקולנוע האיטלקי מוניקה ויטי , הייתה אחת השחקניות הדגולות של הקולנוע האיטלקי, שיחקה בסרטים רבים של הבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני אבל לא רק... אורית יודוביץ ומאוריציו דה בוניס משוחחים בקצרה על הקריירה הענפה שלה, מתחילת דרכה בתיאטרון ועד שכבשה את ליבם של המבקרים על המסך הגדול, אלו סרטים שעיצבו את פני הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו היום. מוניקה ויטי זכתה חמש פעמים בפרס דוד די דונטלו כשחקנית הטובה ביותר, שבעה פרסי גלובוס הזהב כשחקנית הטובה ביותר, פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים, ובפרס אריה הזהב על מפעל החיים בפסטיבל ונציה לקולנוע.

הקולנוע האיטלקי התברך בלא מעט שחקניות מעולות, אבל היו כמה שהתבלטו מעל כולן. חמש הנשים המככבות בכתבה שלפניכם הצליחו לשנות את פני הקולנוע וכבשו לבבות בכל רחבי העולם. הן אמנם שונות בתכלית זו מזו, אבל כמה דברים משותפים להן בכל זאת: כולן פורצות דרך, מוכשרות להפליא, והצליחו להפנט את הצופים. מיהן חמש השחקניות האיטלקיות ששינו את פני הקולנוע? כבר מימיו הראשונים של הקולנוע זכו הסרטים באיטליה לפופולריות גדולה. האיטלקים התאהבו מיד בחידוש הטכנולוגי וב"תמונות הנעות", ועד מהרה החלה לצמוח במדינה תעשיית קולנוע משגשגת. בהתחלה הסרטים היו אילמים, כמובן, והוקרנו בליווי מוזיקה חיה שניגן פסנתרן. בהמשך השתלטו על הזירה הסרטים "המדברים", ואת המסך כבשו כמה דיוות בלתי נשכחות. במאמר זה נתמקד בחמש מהשחקניות האיטלקיות הגדולות ביותר בכל הזמנים. לידה בורלי (Lyda Borelli) בלתי אפשר לפתוח את הרשימה הזאת עם שם אחר. לידה בורלי היתה אחת מכוכבות-העל הראשונות של הקולנוע – לא רק באיטליה אלא בעולם כולו. למעשה, עוד לפני שצמחו כוכבות גדולות בצרפת או בארצות הברית, כבר הצליחה בורלי לכבוש את הבמה ולהתפרסם כדיווה. ההערצה לכוכבי הבמה, ובמיוחד למפורסמים והכריזמטיים שבהם, נולדה באותם הימים, ובורלי זכתה במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 למעמד מיתולוגי. בורלי נולדה בשנת 1848 למשפחת אמנים ושיחקה על בימות התאטרון מילדות. הסרט שקיבע את מעמדה כדיווה, בזכות מבטה האינטנסיבי והמכשף ותנועות הגוף התאטרליות, עלה לאקרנים בשנת 1913 ונקרא "Ma l’amore mio non muore" (בבימויו של מ. קמריני – M. Camerini). לידיה בורלי מייצגת את ה"פאם פאטאל" – אישה יפה, חופשית ועצמאית, שחיה את חייה באופן הפוך לגמרי לחייהן של רוב הנשים בתחילת המאה הקודמת. נוכחותה ייצגה חדשנות ותקווה, את האפשרות להביט מעבר למודלים הנשיים המסורתיים והמדכאים, וכך היא הצליחה לכבוש לא רק את הגברים, שהתאהבו ביופיה, אלא גם ובעיקר את הנשים, שהעריצו את האפשרויות שהיא ייצגה. בדומה לשחקנית דגולה נוספת של התקופה – פרנצ'סקה ברטיני Francesca Bertini – הצליחה בורלי לכבוש מקום לא רק על מסך הסרטים האילמים, אלא בתודעה הציבורית. הקריירה של בורלי היתה קצרה אך אינטנסיבית, והסתיימה באופן טרגי: בשנת 1959 נפטר בנה בטרם עת והצער דחף אותה אל תהומות השגעון ובסופו של דבר, לאחר כעשור שבו התמכרה לאלכוהול כדרך להשתיק את הצער, גם אל מותה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נקלע הקולנוע האיטלקי למשבר, אך בשנות ה-20 של המאה הקודמת נרשמה התאוששות מרשימה, ואף נבנו האולפנים הענקיים של Cinecittà ברומא (בהם ניתן לבקר גם היום). הקולנוע עצמו השתנה – הסרטים האילמים שלוו בנגינת פסנתר הוחלפו בסרטים שבהם המוזיקה הוקלטה ישירות על הסרט, ובהמשך בסרטים מדברים, שזכו לתפוצה והצלחה בשנות ה-30. אופיים של הסרטים השתנה גם הוא, ושיקף את התהפוכות החברתיות הגדולות: לאחר מלחמת העולם השנייה יצאו לאקרנים סרטים ניאו-ריאליסטים רבים, שהתמקדו במציאות היום-יומית המורכבת, הספוגה לעיתים קרובות בעוני ויאוש. גם הקומדיות הרבות שצולמו באותן הימים התאפיינו בתוכן סאטירי במיוחד. על רקע זה צמחה אחת השחקניות הגדולות באיטליה: אנה מניאני . אנה מניאני (Anna Magnani) מניאני נולדה ברומא בשנת 1908, בת לתופרת ולנוטריון עשיר שמעולם לא הכיר בה כבתו. היא ננטשה על ידי אמה וגודלה על ידי סבתה ודודותיה. הנטישה הזו, הראשונה מבין רבות, צילקה אותה לעד. היא למדה מוזיקה ואחר כך משחק; מנהל האקדמיה לאמנות דרמטית, סילביו ד'אמיקו, הצהיר שלא יוכל ללמד אותה הרבה משום שהיא כבר הייתה שחקנית טבעית. יופיה של מניאני מעולם לא היה יופי קלאסי, וכוחה נבע מהכריזמטיות והאקספרסיביות שלה: היא לא שיחקה את התפקידים שלה – היא חיה אותם. ב-1942 נולד בנה, לוקה (Luca), אך אביו, שחקן גם הוא, נטש אותה מיד כשנכנסה להריון – הנטישה השנייה של חייה. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1945 התפרסמה מניאני בכל רחבי העולם הודות לסרט "רומא עיר פרזות" שצילם הבמאי רוברטו רוסליני ברומא שנחרבה במלחמה. מניאני נסחפה למערכת יחסים עם רוסליני אך לימים גם הוא נטש אותה, למען השחקנית אינגריד ברגמן – הנטישה השלישית בחייה. חייה האישיים היו רצופי מהמורות, אך במקביל היא נישאה על גלי הערצה של הקהל והמבקרים: מניאני זכתה בפרסים רבים וביניהם גם בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר בשנת 1956 עבור הסרט "השושנה המקועקעת" (La rosa tatuata, בבימויו של דניאל מאן). היא הייתה השחקנית האיטלקית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי הזה. בהמשך כיכבה מניאני בסרטיהם של במאים חשובים רבים (פאזוליני, זפירלי , פליני ) וקטפה פרסים נוספים על הופעותיה העוצמתיות. היא נפטרה ב-1973, מסרטן הלבלב. סופיה לורן (Sofia Loren) מי לא מכיר את השחקנית האיטלקית המפורסמת ביותר בכל הזמנים, הדיווה פר אקסלנס של הקולנוע האיטלקי? קשה לי להאמין שקיים אפילו חובב קולנוע אחד בעולם שלא שמע על סופיה לורן. סופיה וילאני שיקולונה (Sofia Villano Scicolone) נולדה ב-1934 ברומא, בת למרקיז שיקולונה ולמאהבת שלו, רומילדה, פסנתרנית יפהפייה מנאפולי. מאותה מערכת יחסים נולדה בת נוספת, מריה, שלא הוכרה על ידי האב. המרקיז מעולם לא התחתן עם רומילדה, והאם נאלצה לחזור עם שתי בנותיה לנאפולי , ולהיעזר בקרובי משפחתה על מנת לשרוד. לאורך מלחמת העולם השנייה חיה המשפחה הקטנה בעוני, ובתום המלחמה החליטה רומילדה לקחת את סופיה בת החמש-עשרה לרומא ולרשום אותה למספר תחרויות יופי. כך החלה הקריירה של סופיה הצעירה, כדוגמנית עבור הכריכה של רומני-משרתות, שהצטלמה תחת שם הבמה סופיה לזארו (Sofia Lazzaro). היה זה המפיק קרלו פונטי (Carlo Ponti) שזיהה את יופיה וכשרונה, ושכר אותה מיד כשחקנית בסרטים שהפיק. בהמשך נישאו השניים, ועוררו שערורייה רבתי: פונטי היה מבוגר מלורן בשנים רבות, ולמעשה כבר היה נשוי (באותם הימים הגירושים היו אסורים באיטליה. בסופו של דבר הצליחו השניים להסדיר את האיחוד ביניהם). לאחר שהחלה לבסס את עצמה ולהרוויח שינתה את שמה לסופיה לורן, ואף שילמה לאביה על מנת שיכיר באחותה, מריה, כבתו. לורן עשתה זאת על מנת להעניק לאחות מעמד לגיטימי, שכן מריה נקראה בשם משפחתה של האם, ובאותם הימים מי שנשא את שם המשפחה של האם סבל מאפלייה ובושה. לורן שיחקה במספר קומדיות איטלקיות מצליחות וביניהן "הזהב של נאפולי" (משנת 1954, בבימויו של ויטוריו דה סיקה Vittorio De Sica), "בסימן ונוס" (1955, בבימויו של דינו ריזי Dino Risi), "לחם, אהבה ו..." (1955, לצד ויטוריו דה סיקה) וסרטים רבים נוספים, קומיים ודרמטיים כאחד. יופייה יוצא הדופן ועוצר הנשימה של לורן כבש כמובן את הקהל, אבל לא היה זה רק המראה החיצוני שהפך אותה לכוכבת על: היא היתה שחקנית ספונטנית, שטענה את הדמויות שגילמה ברגש אותנטי. בלתי אפשרי היה להתעלם מנוכחותה על המסך, ובמהרה הקריירה שלה נסקה ובשנת 1957 היא הגיעה להוליווד. גם בארצות הברית כבשה לורן את הלבבות. היא כיכבה בסרטים רבים לצד גדולי השחקנים של התקופה וביניהם קארי גרנט (עמו ניהלה מערכת יחסים), מרלון ברנדו, ג'ון וויין, גרגורי פק, ברט לנקסטר, פול ניומן ועוד רבים אחרים. כמה מהסרטים האמריקאים הידועים ביותר בכיכובה הם "הגאווה והתשוקה" (The pride and the passion (1957), הסחלב השחור (The black orchid, 1958), "אישה מסוג זה" (That kind of woman, 1958) ו"הרוזנת מהונג קונג" (A countess from Hong Kong, 1968). לורן קטפה גם מספר רב של פרסים, והחשוב מביניהם היה האוסקר עבור השחקנית הטובה ביותר בסרט "לה צ'וצ'ארה" (La Ciociara משנת 1960 בבימויו של ויטוריו דה סיקה). היתה זו הפעם הראשונה שבה שחקנית איטלקית קטפה את הפרס הזה עבור סרט בבימוי איטלקי (כאשר זכתה מניאני בפרס, הופק הסרט על ידי חברה אמריקאית). בשנת 1991 זכתה לורן בפרס אוסקר נוסף (אוסקר עבור הקריירה). בשנות ה-70 חזרה לורן לשחק בעיקר בסרטים איטלקיים, אף שמידי פעם כיכבה גם בהפקות אמריקאיות. בסך הכל שיחקה לורן לאורך הקריירה שלה בלמעלה מ-100 סרטים, ובשנת 2009 נכנסה לספר השיאים של גינס כשחקנית האיטלקיה שזכתה במספר הפרסים הגבוה ביותר בהיסטוריה. סופיה לורן היא אחת ויחידה. כיום היא מתגוררת בשוויץ, וממשיכה לככב מידי פעם בהפקות (זכורה במיוחד ההופעה שלה בסרט "כל החיים לפניו", ששודר בנטפליקס). מוניקה ויטי (Monica Vitti) לפני כשנה נפטרה אחת מהשחקניות הגדולות שהפציעו על המסך האיטלקי: מוניקה ויטי (1931-2022). ויטי התפרסמה גם מחוץ לאיטליה בזכות נוכחותה האניגמטית, יופיה הבלתי טיפוסי וקולה הצרוד, המזוהה עימה כל כך. היא כיכבה בסרטים אומנותיים ונחשבה לאחת השחקניות הבולטות של הקולנוע האיטלקי המודרני, וזכתה לאורך השנים בחמישה פרסי דונטלו (האוסקר האיטלקי) ושבעה פרסי גלובוס הזהב. ידועות במיוחד היו הופתעותיה בסרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, מהחשובים שבבימאי איטליה. בשנת 1961 היא כיכבה בסרטו "הלילה" (לצד מרצ'לו מסטרויאני וז'אן מורו) ובהמשך גם ב"ליקוי חמה" (1962, לצד אלן דלון) ובמדבר האדום (1964, הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה באותה השנה). מוניקה ויטי - צילומים: flickr/Public domain בהמשך דרכה אופיה התוסס של ויטי דחף אותה לכיוון אחר, והיא הפכה למזוהה באופן מוחלט עם הקומדיות האיטלקיות. היא כיכבה בסרט "בחורה עם האקדח" (La ragazza con la pistola) של מריו מוניצ'לי (Mario Monicelli), אחד מבימאי הקומדיות הידועים באיטליה, ובמהרה נודעה כמלכת ה"קומדיה אל'איטליאנה" (קומדיה בסגנון איטלקי, ז'אנר קולנועי שהתפתח באיטליה בשנות ה-50, 60 ו-70 של המאה העשרים). אחד מסרטיה המוצלחים ביותר מז'אנר זה היה "Dramma della gelosia", בבימויו של אטורה סקולה, בו שיחקה לצידו של מרצ'לו מסטרויאני. מפורסמים לא פחות היו הסרטים התוססים והחכמים שיצרה ביחד עם אלברטו סורדי (Alberto Sordi), אחד הקומיקאים האיטלקים הבולטים במאה ה-20, כמו לדוגמה "אבק כוכבים" (Polevere di stelle) משנת 1973 ו-"אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת" (Io so che tu sai che io so) משנת 1984. מוניקה ויטי אמנם מוכרת פחות מסופיה לורן (מחוץ לגבולות איטליה) אבל מדובר על אחת השחקניות המוכשרות והמעניינות בתולדות הקולנוע האיטלקי. מריאנג'לה מלאטו (Mariangela Melato) אחת השחקניות הבולטות ביותר על המסך האיטלקי בשנות ה-70 היתה מריאנג'לה מלאטו. מלאטו נולדה במילאנו ב-1941, והחלה את הקריירה שלה בתיאטרון. בהמשך היא השתלבה בסצינת הקולנוע, וכבשה במהרה תפקידים מרכזיים: היא שיחקה בסרט האימה "תומס" (1970) בבימויו של פופי אוואטי (Pupi Avati), ובסרט "Per grazia ricevuta" (1971), יצירתו הראשונה כבמאי של השחקן האיטלקי הפופולרי נינו מנפרדי (Nino Manfredi). הסרט הזניק את הקריירה של מנפרדי כבמאי, וזכה לשבחי הביקורת. באותה השנה כבר קודמה מלאטו למעמד השחקנית הראשית, וכיכבה בסרט "מעמד הפועלים הולך לגן עדן" (La classe operaia va in paradiso) דרמה פוליטית בבימויו של אליו פטרי (Elio Petri) שזכתה לביקורות מצויינות בפסטיבל קאן וגם בפרס דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר. מלאטו עצמה זכתה בפרס "סרט הכסף" עבור תפקידה. שנות השבעים היו תור הזהב בקריירה של מלאטו, וחלק נכבד מההצלחה לה זכתה הגיע בזכות התפקידים שגילמה בקומדיות הגרוטסקיות של הבמאית לינה ורטמולר (Lina Wertmuller): תפקידיה בסרט "Mimì metallurgico", "film d’amore e d’anarchia" (משנת 1973) וההצלחה הקופתית הגדולה "סחף חושים" (Travolti da un insolito destino nell’azzuro mare d’agosto משנת 1974) – קומדיה רומנטית שמצד אחד עוררה ביקורת בשל תכנים שנתפסו כמיזוגניים, ומצד שני זכתה לשבחים על האופן שבו ייצגה את המאבק בין המעמדות. גם הסרט "השוטרת", שבו גילמה בחורה צעירה המתמרדת נגד הטרדות מיניות ודיכוי בלתי פוסק והופכת לשוטרת עירונית, זכה להצלחה גדולה. המאפיין העיקרי של מלאטו, שהפך אותה לפרפורמרית ייחודית, היה פניה הבלתי שגרתיים והאקספרסיביים כל כך, מעין זיקית המתאימה את עצמה באופן מושלם לתפקיד שונים ולנסיבות שונות. כשרון המשחק שלה לצד הכריזמה הגדולה שהקרינה הפכו אותה לאחת השחקניות המוערכות בקולנוע האיטלקי. בשנות ה-80 חזרה מלאטו לשחק על בימות התאטרון, וזכתה להצלחה. היא נפטרה בשנת 2013 מסרטן. מוניקה בלוצ'י (Monica Bellucci) בשנות ה-80 סבל הקולנוע האיטלקי מהתדרדרות מסויימת, אך בשנות ה-90 שוב התעוררה הסצינה לחיים בזכות כניסתם לזירה של בימאים חדשים ושחקנים ושחקניות יוצאי דופן. אחת הבולטות שבהם היתה מוניקה בלוצ'י (Monica Belucci). בלוצ'י נולדה ב-1964 בצ'יטה די קסטלו שבפרובינציית פרוג'ה , והחלה את דרכה כדוגמנית; היא דיגמנה עבור מותגים כמו פנדי ודולצ'ה וגבאנה, ועד מהרה הפכה לסמל מין בזכות יופיה החושני ויוצא הדופן ותנועותיה המתפתלות. אל המראה החיצוני שלה הצטרפו גם תועפות של קסם ואלגנטיות, וכך זינקה בלוצ'י ממעמד של דוגמנית לשחקנית מבוקשת. היא אמנם החלה את דרכה בכמה סרטים נשכחים למדיי באיטליה, אך במהרה עוררה עניין בחו"ל והוזמנה להשתתף בהפקות בינלאומיות כמו "דרקולה" (1992) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. היא שיחקה גם בסרטים בצרפת, ובשנת 1996 פגשה על סט הצילומים של הסרט "L’appartement" את השחקן הצרפתי ונסן קאסל. עד מהרה נישאו השניים במונטקרלו (בלוצ'י וקאסל התגרשו ב-2011). סרטים בולטים נוספים שבהם כיכבה בלוצ'י הם "מלנה" (Malena) מאת הבמאי ג'וזפה טורנטורה (שביים את "סינמה פרדיסו" הידוע), שני הסרטים האחרונים בטרילוגיית המטריקס (2003) ו-"הפסיון של ישו", סרטו מעורר המחלוקת של מל גיבסון (בלוצ'י גילמה את מריה מגדלנה, כלומר מרים המגדלית). בשנת 2005 היא גם כיכבה בסרט על פי אגדות האחים גרים, בבימויו של טרי גיליאם. במידה רבה הצליחה בלוצ'י, בזכות קיסמה האישי, להזניק מחדש את תדמיתו העולמית של הקולנוע האיטלקי בשנות ה-90. היא נבחרה שוב ושוב לרשימות בסגנון "הנשים היפות בעולם". כל אחת מחמש הנשים המופלאות האלה תרמה בדרכה לסיפורו של הקולנוע האיטלקי. הן לא היו היחידות כמובן, ולצידן חשוב להזכיר שחקניות רבות ונהדרות נוספות: ג'ולייטה מזינה, ג'ינה לולובריג'ידה, וירנה ליזי, קלאודיה קרדינלה, פרנקה ולרי, סילבנה מנגנו , ואחרות. אני מקווה שבעתיד אוכל לספר לכם גם עליהן...

מתכון למנת עוף מנחמת עם יין אדום ועשבי תיבול נפלאים, מנה כפרית אך מעודנת עקבו אחר הוראותיו של השף דוד שושן מצרכים: 1.5 ק"ג שוקי עוף 400 גר' עגבניות קלופות או מרוסקות 1 בצל קלוף 2 גזרים בינוניים קלופים 1 גבעול סלרי שטוף ונקי 2-3 שיני שום 100 מ"ל יין אדום 1 גבעול רוזמרין חופן עלי פטרוזיליה שטופים מלח\ פלפל שחור שמן זית זיתים שחורים (לא חובה) אופן ההכנה: קוצצים היטב את הבצל, הגזר והסלרי מחממים סיר רחב ונמוך או מחבת רחבה עם 3-4 כפות שמן זית. צולים את הבצל, הגזר והסלרי כ: 5-6 דקות תוך כדי ערבוב על להבה בינונית עד שמשחימים קלות. מוסיפים פנימה את השום (מועכים קלות קודם) וצולים כ: 2 דקות נוספות. מסדרים את כרעי העוף על התערובת וצולים יחד עם הירקות כ: 2-3 דקות נוספות. מוסיפים פנימה את היין האדום ומאדים מעט. מוסיפים פנימה את העגבניות (אם משתמשים בעגבניות קלופות יש צורך לטחון אותן מעט קודם) ומערבבים. מוסיפים את ענף הרוזמרין (ואת הזיתים למי שמעוניין) מוסיפים מים עד לגובה העוף אם הנוזלים לא מגיעים, מכסים במכסה ומבשלים על אש נמוכה כ: 40 דקות. מסירים את המכסה ובודקים את רכות העוף. העוף צריך להיות רך מאוד. אם יש צורך ממשיכים לבשל עם מכסה סגור עד שהעוף מתרכך. טועמים את הרוטב ומתבלים עם מלח ופלפל לפי הצורך. ממשיכים לבשל כ: 5 דקות נוספות עם מכסה פתוח על מנת שהמלח ימס היטב והרוטב יצטמצם. מוסיפים את עלי הפטרוזיליה הקצוצים ומניחים בצד ללפחות שעה לפני ההגשה. מחממים שוב ומגישים.

אומני רנסנס רבים חתמו על יצירותיהם בשמם, וחלקם אף הגדילו לעשות ושתלו את דיוקניהם בציורים שציירו. מי היו האומנים הללו ומדוע הם עשו זאת? עד הרנסנס לא היה כמעט ידוע מי היו האומנים שיצרו את היצירות, אפילו הגדולות והחשובות שבהן. בעידן הרנסנס, שבו החלו אנשים לעסוק בהומניזם ולשים את בן האדם במרכז, הוענקה חשיבות ליוצרים אינדיבידואליים, וקרנם של האומנים עלתה. בהתאם לכך אנחנו רואים אומנים רבים שהחלו לחתום על יצירותיהם, כמו תובעים בעלות על היצירה, אף על פי שזו הוזמנה על ידי מישהו אחר. במקרים אחרים אנחנו רואים שהאומנים ציירו את הדיוקן של עצמם בתוך ציור רב משתתפים, ממש כפי שנהוג היה לצייר את דיוקנאות התורמים או חשובי העיר. אחרים הרהיבו עוז ואיישו את דמותה של דמות היסטורית כלשהי בקלסתרון שלהם. בוטיצ'לי (1475) הערצת המלכים את ישו התינוק (Adoration of the Magi) הוא נושא מוכר וידוע ברנסנס האיטלקי. גספארה דל לאמה הזמין את סנדרו בוטיצ'לי הצעיר לצייר אותו בקפלה פרטית בכנסיית סנטה מריה נובלה. דל לאמה עלה ממעמד פשוט מאוד ונעשה לאחד האנשים העשירים בפירנצה, אולם לא זכה להתקבל על ידי המכובדים בגלל אופי עסקיו. תרומה זו לכנסייה החשובה הייתה אמורה לשקם את שמו בחברה ולהעניק לו כבוד. הוא בחר בבוטיצ'לי, אשר למד שנים רבות בסדנה של פרה פיליפו ליפי, וזו הייתה אחת העבודות העצמאיות הראשונות שלו. דל לאמה הנחה את בוטיצ'לי שבציור יופיעו הדיוקנאות שלו (לבוש בגלימה תכלת ושיער לבן, מביט אל הצופה) ושל בני משפחת מדיצ'י, ששלטו בפירנצה באותו זמן (קוזימו דה מדיצ'י הוא המלך הראשון שכורע ברך לרגלי ישו התינוק). בסוף שורת המלווים, בצד ימין למטה, ניצב בוטיצ'לי בעצמו, מביט אלינו, הצופים, ברבע סיבוב, תובע את מקומו במעמד החשוב הזה. הוא לא טעה – זו הייתה היצירה שהשיקה את הקריירה הנהדרת שלו. פיליפינו ליפי (1481) פיליפינו ליפי היה בנו של פרה פיליפו ליפי, שהיה מורו של סנדרו בוטיצ'לי ואחד האומנים החשובים ברנסנס המוקדם. שמו של ליפי מעיד על ההיסטוריה שלו – הוא גדל במנזר והושבע כאח במנזר, שם גם החל לצייר. להבדיל מפרה אנג'ליקו, הוא לא שמר על נדריו. הוא התאהב באחת הנזירות, והשניים ברחו מהמנזר ונולד להם פיליפינו. פיליפינו ממש גדל בסדנה של אביו, שלימד אותו את מלאכת הציור, אולם ליפי האב נפטר כשהבן היה בן 12 בלבד. ליפי הבן, כמו אביו, הרבה לצייר פרסקאות בנושאים דתיים. אחת העבודות הגדולות הראשונות שלו הייתה ציור המאכלס שתי סצנות: משמאל פטר הקדוש, שנצלב הפוך, ומימין המחלוקת של סימון מגוס. בשולי המולת האנשים המתווכחים ניתן לזהות גבר צעיר בכובע מביט אלינו. זהו פיליפינו ליפי. רפאל (1509–1511) רפאל היה אולי הצייר בעל הקריירה המושלמת ביותר בין אומני הרנסנס, ומעניין לאן היה מגיע אילולא מת ממחלה בגיל 37. הוא היה אהוד על כולם – פטרוניו ועמיתיו האומנים – החזיק סדנה גדולה מאוד והיה נערץ על ההמונים וגם על האפיפיור. יוליוס השני הזמין אותו לצייר את חדריו הפרטיים בוותיקן. בחדר הספרייה בחר רפאל לצייר על הקיר את הציור 'אסכולת אתונה'. רפאל ביקש ליצור הקבלה בין תור הזהב של אתונה לתור הזהב של רומא. הציור הוא מופת לציור רנסנסי – קומפוזיציה סימטרית בעלת פרספקטיבה מושלמת שאייש בגדולי הפילוסופים וההוגים של אתונה. במרכז הסצנה אנחנו רואים את אפלטון ואריסטו דנים זה עם זה בהליכה. על אפלטון (משמאל) הלביש רפאל את פניו של ליאונרדו דה וינצ'י. בחזית יושב מהורהר על המדרגות הראקליטוס, שדיוקנו הוא זה של מיכלאנג'לו, שנודע במגפי העור האימתניים שלו. רפאל חולק כבוד רב למי שהחשיב כמוריו, אולם רצה להנציח גם את עצמו בתוך קבוצת אנשים מימין. מולו, בגבו אלינו, דמותו של האסטרונום פתולומיי לבוש גלימה צהובה ואוחז בכדור הארץ בידו. רפאל עצמו מציץ אלינו, הצופים, בלבוש ובמבע צנועים במיוחד. מיכלאנג'לו (1536–1541, 1550, 1555) שנים אחרי שסיים לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית, הוזמן מיכלאנג'לו לצייר את קיר המזבח בקפלה. נושא הפרסקו הוא יום הדין, ובמרכז דמותו של ישו הסוער, השופט את הנשמות בין גן עדן לגיהינום. בין אלה הממתינים לשיפוט יושב לו על ענן הקדוש ברתולומאו, שעל פי הסיפור עורו נפשט ממנו. ברתולומאו מחזיק את עורו שנפשט, אולם הדיוקן המתקבל לא דומה לזה שאוחז בו אלא של מיכלאנג'לו עצמו, אולי רמז לתסכול של מיכלאנג'לו, שהרגיש שאנשי הוותיקן " פשטו את עורו " בעבודות שלא יכול היה לסרב להן. בשנים האחרונות עברה אחת הקפלות בוותיקן רסטורציה, והפרסקו שתיאר את צליבתו של פטר הקדוש נוקה. את הפרסקו צייר מיכלאנג'לו ב־1550, וכעת מומחים טוענים כי האיש בעל הטורבן הכחול, החמישי משמאל בשורה העליונה, נושא את תווי פניו של מיכלאנג'לו עצמו, וזאת על פי השוואה לדיוקנאות מוכרים אחרים שלו. כשהזדקן החל מיכלאנג'לו להרהר במותו שלו, וכך בין יצירות מוזמנות כאלה ואחרות החל לעבוד על פסל שייעד למאוזולאום שלו. הפסל מתאר את ההורדה מהצלב, ואת גופו חסר החיים של ישו, שנישא על ידי אימו מריה ומרים המגדלית. בראש הקומפוזיציה דמותו של נקדימון, שתווי פניו זהים לאלה של מיכלאנג'לו עצמו. מיכלאנג'לו לא היה מרוצה מהפסל, מכיוון שככל הנראה התגלו פגמים בשיש, והוא שבר כמה מהגפיים של הדמויות. רק מאוחר יותר רכש אחד מעשירי פירנצה את הפסל, והוא שכר אומן שיתקן את השברים, שעדיין ניכרים בפסל. קראוואג'ו (1597, 1609–1610) ב־1597 הזמין מקראווג'ו פרנצ'סקו מאריה דל מונטה מגן טקסי מעוטר לכבודו של הדוכס הגדול פרדיננדו דה מדיצ'י. קראווג'ו החליט לצייר על המגן העגול את ראשה הכרות של המדוזה. אצל קראווג'ו המדוזה עדיין חיה והיא נראית מוכת אימה, על אף שראשה נערף. תווי הפנים שלה הם אלה של קראווג'ו עצמו, שאולי רצה להדגיש שהוא לא מפחד מהמוות. 12 שנים מאוחר יותר צייר קראווג'ו את ניצחונו של דוד על גוליית – דוד הצעיר, שקיבל את דמותו של צ'קו, העוזר הצעיר ומאהבו של קראווג'ו, אוחז בראשו הכרות של גוליית. זהו ראשו של קראווג'ו עצמו. הפעם ניכר שהחיים עזבו אותו – עיניו בולטות, לסתו שמוטה ופיו פעור ללא תוחלת. כשדוד מתבונן בגוליית אנחנו לא רואים שמחת ניצחון, אלא דווקא עצב וחמלה. קראווג'ו, שחייו הקצרים היו רוויי אלימות, ליהק את עצמו בתפקיד "הרע" שנענש ומת. אולי הייתה לו תחושה נבואית שמותו יהיה כרוך באלימות, שכן הוא מת ממחלה בעת שגלה מרומא מכיוון שהורשע ברצח. הכותבת: שולמית אורן - בלוג האומנות So Art

חג הפסחא הוא אחד החגים החשובים ביותר באיטליה הקתולית, ולרגל החג מתמלאת הארץ כולה באירועים מעניינים (ומאכלים טעימים...). איך מציינים האיטלקים את חג הפסחא? איפה נערכות התהלוכות המרשימות ביותר לרגל יום שישי הקדוש ומהם המאכלים הטיפוסיים שכדאי לכם לנסות אם אתם מבקרים באזור? לשרה פרסקטי יש כמה רעיונות מוצלחים חג הפסחא מציין את תחייתו מהמתים של ישו, שלושה ימים אחרי שנצלב, ומתקיים תמיד ביום ראשון. בניגוד לחג המולד, שנחגג מידי שנה ב-25.12, אין לפסחא תאריך קבוע – מידי שנה התאריך המדויק נקבע בהתאם ללוח השנה הירחי. חג הפסחא הוא רגע השיא של השבוע הקדוש (La settimana santa) שמתחיל שבוע קודם לכן (עם "יום ראשון של הדקלים" -- Domenica delle palme). במהלך השבוע הקדוש מציינים גם את יום חמישי הקדוש (היום שבו נערכה הסעודה האחרונה), ואת יום שישי הטוב (היום שבו נצלב ישו). חג הפסחא נחגג בסוף התענית – תקופה של 40 יום שבה האיטלקים שומרי מסורת מכריזים על פיורטי (fioretti), כלומר התנזרות מתענוגות (או חטאים) מסויימים, כמו שתיית אלכוהול או אכילת מאכלים מתוקים. לפי המסורת הקתולית, כל ימי השישי לאורך חודשי התענית מוגדרים כ"יום שישי הרזה", ולא אוכלים בהם בשר. המנהג הזה אמנם נפוץ פחות בקרב הדורות הצעירים, אבל הוא לא נעלם – אל תתפלאו אם בזמן שתטיילו ברחבי איטליה תמצאו שהמסעדות המסורתיות מעדכנות את התפריטים בתקופה הזאת, ומגישות מגוון מנות קלות יותר, על בסיס ירקות. אבל כל זה נמשך רק עד חג הפסחא עצמו, כאמור, ובתום התענית ולרגל הפסחא איטליה כולה נשטפת בגל צוהל של חגיגות דתיות, שכוללות כמובן גם ארוחות מפוארות ועשירות. בכל אזור, ובעצם בכל עיר, תוכלו למצוא מסורות ספציפיות ומיוחדות לחג. סקרנים לגלות כיצד חוגגים את החג החשוב הזה ברחבי ארץ המגף? המשיכו לקרוא! איך חוגגים את חג הפסחא ברחבי איטליה? לפני שנענה על השאלה "איך", יש לענות על השאלה "עם מי?". כדאי לדעת שפה באיטליה קיימת אמירה רווחת: " חג המולד עם ההורים שלך, פסחא עם מי שאתה רוצה " (Natale con i tuoi, Pasqua con chi vuoi). בניגוד לכריסטמס, שנחגג תמיד בקרב המשפחה, לא כולם בוחרים להעביר את חג הפסחא דווקא עם בני משפחתם. יש מי שבוחרים לחגוג עם חברים, יש מי שמנצלים את החג כדי לצאת לטיול מחוץ לעיר, ויש מי שמסתפקים בארוחת צהריים קלה ביום החג, כדי לשמור על הרוח ועל התיאבון לקראת פסקואטה (Pasqueta), היום השני של חג הפסחא (Lunedì dell’Angelo), שמוקדש באופן מסורתי לברביקיו עם חברים. פסחא בסיציליה מסורת הפסחא בסיציליה מורגשת במיוחד. מספר אירועים דתיים נערכים ברחבי האי לרגל החג, והידוע ביותר הוא תהלוכת המסתורין (la processione dei Misteri) המתרחשת בטרפאני (Trapani) ונמשכת לא פחות מ-24 שעות (!), החל ממוצאי יום שישי הטוב ועד שבת. התהלוכה מתארת את הפסיון של ישו (כלומר מסע הייסורים שעבר ישו בדרך לצליבה), ומוצגים לאורכה פסלי קודש המדגימים את תחנות הפסיון השונות (לדוגמה: הלקאת ישו בידי החיילם הרומיים, כתר הקוצים שנחבש לראשו, ועוד). הפסלים נישאים ברחובות העיר על ידי המאמינים, המערסלים אותם מול הקהל. תהלוכת המסתורין של טרפאני נטועה עמוק בתרבות המקומית ונחגגת כבר למעלה מ-400 שנה. זהו אחד מרגעי השיא בעיר, ומשתתפים בו רבים מבני טרפאני כמו גם קהל המבקרים הגדול שמגיע במיוחד כדי לצפות באירוע. אבל טרפאני איננה המקום היחיד שבו תוכלו לצפות בחגיגות החג. אחד האירועים המיוחדים ביותר שנערכים לרגל הפסחא מתקיים בפלרמו , וליתר דיוק בעיירה פריצי ( Prizzi ). הארוע נקרא ריקוד השדים ( il ballo dei diavoli ), ומתקיים באופן מסורתי בשעות אחר הצהריים של חג הפסחא עצמו. כוכב הריקוד הוא המוות, המיוצג על ידי גבר הלבוש בצהוב ועל פניו מסכה בצורת גולגולת. ה"מוות" מלווה בשדים הלבושים בבגדים אדומים שפניהם מוסתרות מאחורי מסכות פח. המוות והשדים מתהוללים ברחבי העיר לצלילי מוזיקה, ובין ריקוד לריקוד מבקשים כסף מהעוברים ושבים. לאחר שהם מגיעים לכיכר המרכזית של העיירה (פיאצה בארונה, Piazza Barone ) מתעמתים המוות והשדים עם מלאכים הלבושים בבגדים בהירים, ולאחר "קרב" מוכרז ניצחונם של המלאכים. כי הטוב תמיד מנצח! אירוע חשוב נוסף נערך בעיירה אנה ( Enna ) שבמרכז סיציליה, והתהלוכה שמארגנים בני העיר לרגל יום שישי הטוב היא אחת הגדולות והמפוארות באי, וגם אחת העתיקות ביותר – בני אנה מציינים את הפסיון של ישו מאז שנת 1261, והחגיגות מושפעות מאד מהמסורות הספרדיות (סיציליה הייתה נתונה במשך תקופה ארוכה תחת שליטת הכתר הספרדי). למעלה מ-2500 אנשים בקפוצ'ונים מחודדים ולבנים פוסעים ברחובות ונושאים עימם לפידים ופסלים בגודל אדם של ישו ושל המדונה הבוכיה. זהו ארוע כל כך חשוב, עד שחגיגות השבוע הקדוש של אנה זכו להכרה רשמית מטעם אונסק"ו. מסורות חג הפסחא בטוסקנה אחת המסורות היפות במחוז טוסקנה נערכת בפירנצה: אני מדברת על טקס פיצוץ העגלה ( lo Scoppio del Carro ), כמובן! ביום החג עצמו גוררים שני זוגות שוורים לבנים עגלה גדולה, בעודם מלווים במצעד של מוזיקאים, חיילים בלבוש טיפוסי למאה ה-15, ומניפי דגלים. העגלה עמוסה כולה בזיקוקים, וכאשר מגיעה התהלוכה אל הקתדרלה של פירנצה מחובר אליה חוט ארוך שנמתח כל הדרך עד למזבח המרכזי של הקתדרלה. על רקע שירת Gloria in excelsis Deo מצית הארכיבישוף של פירנצה יונה (מלאכותית), והיונה נעה לאורך החוט עד שהיא מגיעה לעגלה ומובילה לסדרה של פיצוצים. שורשי המסורת הזאת עתיקים מאד – לפי האגדה המקומית הכול התחיל בשנת 1097 כאשר פאצינו די פאצי ( Pazzino di Pazzi ), פיורנטיני מבטן ומלידה, השתתף במסע הצלב לארץ הקודש והיה הראשון שהצליח לטפס על חומות העיר ירושלים. לאות הוקרה העניק לו מפקדו אבני צור (להצתת אש) שנלקחו מכנסיית הקבר הקדוש. האבנים הובאו לפירנצה, ונשמרות מאז בכנסיית Santi Apostoli . בעזרת אבני הצור האלה מציתים מידי שנה את הלהבה המשמשמת להדלקת הפתיל ש"מפוצץ" את העגלה המלאה בזיקוקים. בעבר חולקו הלהבות לאנשים בקהל, והם הציתו בעזרתן את האח הביתי, כך שהאש סימלה תחייה ותנועה מחודשת. כיום מדובר בעיקר על אירוע תרבותי, המושך קהל רב. טקס פיצוץ העגלה בכיכר הדאומו בפירנצה - צילומים: Flickr גם היום השני של החג, פסקואטה , מלא בהפתעות וכיף לצעירים ולמבוגרים. הדרך המקובלת ביותר לחגוג, כאמור, היא באמצעות פיקניקים וברביקיו , אבל מקומות רבים עורכים גם ציד ביצים (בדומה למסורת האמריקאית של חיפוש אחר ביצי פסחא). בגן ברדיני (Giardino Bardini) שבפירנצה נערך ציד ביצים מסורתי (מומלץ לוודא את הפרטים מראש עם לשכת התיירות המקומית) ואין ספק שכיף להשתתף באירועים האלה, המשלבים בילוי משעשע לכל המשפחה עם הקסם הנצחי של אדריכלות הרנסנס האיטלקית. חגיגות הפסחא בטוסקנה אינן שלמות ללא האוכל המסורתי, כמובן! אחת המנות המוכרות היא סקיאצ'טה די פסקואה (Schiacciata di Pasqua), עוגה המזכירה מעט את הפאנטונה (Panetone) ודורשת תהליך הכנה ארוך במיוחד (כשלושה ימים), המתחיל עם הכנת מחמצת וכולל מספר התפחות. העוגה עשירה בזרעי אניס וליקר, ואי אפשר לחגוג את החג בלעדיה! אפשר ללוות את פרוסת העוגה עם כוסית של היין המתוק המפורסם ביותר בטוסקנה – וינסנטו (vinsanto), כמובן. גם בטוסקנה, כמו בכל רחבי איטליה, המנה הבשרית הנפוצה ביותר המוגשת לרגל החג היא טלה. איך חוגגים את פסחא ברומא וסביבותיה? רומא היא לא רק עיר הבירה שלנו – היא מרכז ההיסטוריה, הארכיטקטורה, האמנות והתרבות האיטלקית, ועד היום מתקיימות בה מסורות המשלבות בין הדת הקתולית לטקסים פגאניים עתיקים. לרגל חג הפסחא (תחילת האביב), העיר כולה מתעוררת ובקולוסיאום נערך טקס הוויה קרוצ'יס (Via Crucis) המפורסם, בראשות האפיפיור. זוהי מסורת חשובה שראשיתה במאה ה-18, ולכבודה נבנות ארבעה עשר במות, המייצגות את ארבעה עשר התחנות במסע הפסיון של ישו. במהלך יום שישי הטוב הולכים המאמינים בין הבמות, ומשלימים בעצמם את המסע. טקס הוויה קרוצ'יס בשנת 2022 רגע חשוב נוסף הוא המיסה הנערכת בחג הפסחא עצמו (יום ראשון) הכוללת את ברכת הביצים (la benedizione delle uova). הביצים הן סמל למחזוריות החיים ולידה מחדש, ומככבות במנות רבות בחג. המסורת העתיקה הזאת נחגגת בקהילות שונות לא רק ברומא אלא בכל רחבי אזור לאציו. בתום המיסה מתאספים כולם סביב שולחן עמוס, כדי ליהנות מארוחת הבוקר המיוחדת ביותר בשנה. ארוחת הבוקר פסחא היא טקס אמיתי עבור הרומאים, מעין בראנץ' המבוסס על פיצת גבינה ועל קורטלה (coratella), מנה מסורתית העשויה מחלקי פנים של טלה. מסורות חג הפסחא במחוז פריולי ונציה ג'וליה מחוז פריולי עשיר בחגיגות, חלקן דתיות וחלקן בעלות שורשים פגניים, ששרדו לאורך השנים והשתלבו לתוך המסורות הקתוליות. אחת החגיגות הדתיות החשובות ביותר היא התהלוכה המכונה Processione della Madonna del Buonconsiglio, כלומר תהלוכת מדונת העצה הטובה, שבמהלכה נישא פסל הבתולה מכנסיית סנטה מריה דל בואונקונסיליו אל הקתדרלה של אודינה (Udine). בטריאסטה , לעומת זאת, מופע תיאטרוני בשם Excommunication of the Jews מתחקה אחר סיפור גירוש היהודים מהעיר (שהתרחש במאה ה-18). בפורדנונה (Pordenone), במהלך יום שישי הטוב, נערכת תהלוכה דתית בשם Gioia, שבמהלכה קוראים את מחרוזת התפילה ומבקרים בכנסיות השונות של העיר. אחת התהלוכות הידועות ביותר נערכת בעיר ארטו (Erto), מסורת שתחילתה במאה ה-16, כאשר העיר נאבקה במגפת הדבר שאיימה על חיי התושבים. הבגדים המפוארים שלובשים המשתתפים הפכו את התהלוכה הזאת לאחת המוכרות במחוז. לפי המסורת, בשעה חצות ביום שבת מצלצלים פעמוני הכנסיות, כדי לבשר על תחייתו של ישו. בעבר נהגו המאמינים לקום ולרחוץ את פניהם לקול הפעמונים, כדי למרק את הנשמה מהחטאים. ביום ראשון, פסחא עצמו, מקובל לאכול פוקצ'ות מסורתיות וביצים קשות. המסורת הקולינרית הפריוליאנית נעה בין מתוק למלוח, ואחד המאפים הנפוצים ביותר הוא הפינצה (pinza) – מאפה בריוש על בסיס מחמצת הממולא בצימוקים ופירות מסוכרים. את הפינצה אוכלים בעיקר לארוחת בוקר ביום ראשון של חג הפסחא, אבל גם כנשנוש וכקינוח במהלך החג. בין המנות המלוחות אנו מוצאים פרושוטו (בסגנון פראג, המבושל על העצם, מעושן, ומוגש חם), ומנה טיפוסית למחוז בשם קארז'ונס (cjarsons) המזכירים רביולי. תושבי פריולי גאים במיוחד במנה הזאת, והמתכון להכנתה הוא סוד משפחתי שעובר מדור לדור. קארז'ונס כיסונים מומלאים בריקוטה בצורת כבוע קטן חג הפסחא בפוליה תקופת חג הפסחא מורגשת במיוחד במחוז פוליה, עד כדי כך שקיים אתר ייעודי המעודכן מידי שנה, ובו אפשר למצוא את מגוון האירועים שנערכים לרגל החג החשוב כל כך לפולייזים. מגוון מאכלים טעימים מאפיינים את תקופת הפסחא בפוליה, ואם אתם באזור לא תוכלו לפספס את הקרטלטה (cartellate) הטעימים – סרטי בצק בצורת פרח המטוגנים בטיגון עמוק ואז מושרים בליקר מתוק ומוגשים עם דבש ופירות יבשים. לרבות מהמנות המוגשות בתקופה זו יש משמעות סמלית: פסטת הקאוואטלי ברוטב וינקוטו (cavatelli al vincotto), שמגיעה מאזור סלנטו, ידועה בצבעה האדום (בזכות היין המבושל, וינקוטו) שאמור להזכיר את הדם ששפך ישו במהלך ייסוריו על הצלב. מנה ידועה נוספת היא הקודורה (cuddura), מעין טראלו (עוגייה מלוחה ומעוגלת) המעוטרת בביצים קשות, סמל ידוע של חג הפסחא ששורשיו מגיעים למעשה כבר לתקופה הרומית (ביצים סימלו תחייה וחידוש והוקרבו כמנחה לאלים). כמה מהאירועים הדתיים החשובים ביותר נערכים בערים טראנטו (Taranto) ובארי (Bari), ובליבה של בארי העתיקה נערכות שתי תהלוכות חשובות ביום שישי הטוב (היום שבו נצלב ישו, בגבעת הגולגולתא). רוב האירועים כאן הם דתיים, ורבים מהם מושפעים מאד מהמסורת ההיספנית (דרום איטליה נשלט במשך תקופה ארוכה על ידי הספרדים. חג הפסחא בנאפולי אי אפשר לדבר על חג הפסחא באיטליה מבלי להתייחס למסורת הנפולטנית המפוארת , ובעיקר למתוקים של העיר. המעדן האופייני לתקופה זו הוא הפסטיירה הנפוליטנית (pastiera napoletana): עוגה טעימה המורכבת מבסיס פריך במילוי ריקוטה, חיטה מבושלת ופירות הדר מסוכרים. בנאפולי זהו סמל של ממש! טקסי חג הפסחא בנאפולי מתחילים ביום חמישי הקדוש (לפי המסורת – היום שבו נערכה הסעודה האחרונה). ביום זה מקובל לאכול מרק מולים. ביום שישי הטוב נערכות תהלוכות המציינות את הפסיון, ורבים פוקדים את בתי הקברות שבעיר. ביום שבת, ערב החג, נוהגים רבים לצאת לסיורים ברחבי מרכז העיר (ולהשוויץ בבגדים החדשים שנקנו לכבוד החג). לאחר המיסה ביום ראשון כולם נהנים מארוחת צהריים משפחתית דשנה, בעוד שהיום שני של החג (פסקואטה) מוקדש לטיולים מחוץ לעיר: קזרטה, פומפיי , חוף אמלפי... וכמובן שאיש לא יוצא לטיול ללא צידה לדרך! המעדן הפופולרי ביותר שכל נפוליטני שמכבד את עצמו ייקח אתו הוא הקאסאטיילו (casatiello), פשטידה מלוחה ועשירה בסלמי, גבינה וביצים קשות. חג הפסחא בוונטו ולומברדיה בכל רחבי המחוז נערכות חגיגות, אבל המקום המעניין ביותר שזו תוכלו לראות חגיגת פסחא מסורתית הוא בורמיו (Bormio), עיירה באלפים הלומברדיים. החגיגות כאן, הידועות בשם "Pasquali di Bormio" כוללות תהלוכה של עגלות מקושטות (בעבר היו אלה טלאים, שהובאו לכנסיה), בגדים מסורתיים ותחרויות בין רובעי העיירה. לצד האירועים הדתיים, נערכים גם אירועים אזרחיים מהנים ואם תגיעו למילאנו לרגל פסקואטה (Pasquetta), תוכלו לבקר בפסטיבל הענקי המוקדש לפרחים וצמחים: mercato di Fiori e piante di Molano. באופן כללי כדאי תמיד לבדוק בלשכת התיירות העירונית מה מתוכנן, משום שתקופת החג מלאה בהפתעות מעניינות. וכמובן שאי אפשר לשכוח את מעדני החג! גם מחוז ונטו וגם מחוז לומברדיה ידועים במתוקים הטיפוסיים לחג הפסחא, המבוססים על בצק מחמצת ועוברים תהליך ארוך של התפחה והכנה. בוונטו (Veneto) תוכלו למצוא את הפוגאסה (fugassa) – פוקצ'ה מתוקה שהמתכון להכנתה משתנה בהתאם לעיר שבה אתם נמצאים. בוורונה , למשל, ממלאים אותה בצנוברים וצימוקים, ואילו בויצ'נזה (Vicenza) מבשמים את הבצק עם קינמון ריחני. לעיתים קרובות מעטרים את הפוגסה בביצי שוקולד מתוקות, אחד הסמלים הבולטים ביותר של חג הפסחא. ידוע אף יותר (ולא רק בוונטו אלא בכל רחבי איטליה) הוא מאפה בשם "קולומבה" (כלומר יונה). הבצק שממנו מכינים את הקולומבה דומה לזה של הפאנטונה, המאפה המפורסם שמכינים בחג המולד, וזה לא מקרי. שורשיו של הקינוח אמנם מבוססים על קינוח מהעידן הלונגוברדי, שהאוכלוסיה המקומית העניקה כאות שלום, אבל הגרסה המודרנית נולדה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר מוטה (Motta), יצרן הפאנטונה הגדול באיטליה, חיפש דרך להכין גרסה נוספת של המאפה הפופולרי גם בתקופת פחסא ולא רק בחג המולד, כדי להגדיל את המכירות. כפי שבוודאי הבנתם, בכל מקום שבו תהיו באיטליה, השבוע הקדוש מלא באירועים מיוחדים, תהלוכות דתיות וחגיגות קולינריות. נסיעה מהנה!

הרומן "המאורסים" מאת אלסנדרו מנצוני (״I promesse sposi״) הוא אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית. איטליה היא כל מיני דברים. היא תרבות, היא אמנות, היא פרסקאות ענק בכנסיות, היא כנסיית סן מרקו בונציה , היא המגדל של פיזה , היא הקולוסיאום ברומא . איטליה היא גם דַנְטֵה , פֶּטְרַארְקָה, פּירַאנְדֶלּוֹ ומנצוני. לרומן הזה חשיבות רבה לא רק בספרות האיטלקית, והוא מקור לחדשנות וסקרנות בקרב קוראים מכל העולם. זוהי סיפורת עשירה שיש בה גם התייחסות היסטורית והיא משמשת מקור השראה לקולנוע, תיאטרון וקומיקס עלילת המאורסים מתרחשת במילאנו והאיזור הכפרי של לומברדיה, בין 1628 ל- 1630. הנה לפנינו נער ונערה מאוהבים, כומר, מדריך רוחני, אדון אחד שמתנגד לחתונה וכל זה על רקע מגפת הדבר. הסיפור הוא פרי דמיונו של מנצוני, אבל יש בו גם דברים שהיו באמת. מנצוני נחשב לסופר חלוצי והיצירה הזו, למרות היותה קלאסית, היא גם חדשנית. דון אַבּוֹנְדִיוֹ הוא הכומר הממונה על חגיגות החתונה של רֵנצוֹ ולוּצִ'יַה, בני זוג מאורסים, טוואי משי במקצועם. חייליו של דון רודריגו, אחד מאדוני הכפר, דורשים ממנו שלא יערוך את החתונה. מאחר ואינו יודע איך להתמודד עם האיומים, הוא מחליט לדחות את החתונה, עד שרנצו, בעקשנותו, גורם לו לגלות את שמו של יריבו. הזוג מחליט להינשא בכל זאת, בחתונת הפתעה מרובת תחבולות, אלא שתוכניתו של רנצו לחטוף את לוצ'יה ולהינשא לה, נכשלים והשניים נמלטים. רנצו מוצא את עצמו במילאנו בעיצומו של מרד ולוצ'יה שוהה במנזר במוֹנְזַה. ​ רנצו מנסה בשנית לחטוף את לוצ'יה. בניסיון החטיפה השני, לוצ'יה נכלאת בטירה של אדון אפל, אִינוֹמִינַטוֹ - האדון ללא השם. לוצ'יה נודרת את נדר הפרישות (התנזרות מגברים), ובכך מעוררת את רחמיו של האדון. היא משתחררת אך מוצאת עצמה בלב האסונות של מילאנו: הכוללים מגיפת דבר. השניים נלקחים ללַזַרֵטוֹ, מקום אליו נלקחו כל חולי הדבר כדי לקבל טיפול. לאחר תהפוכות רבות, מגיע לשם גם רנצו, שמוכן לסלוח ליריבו שנמצא על ערש דווי. מגפת הדבר חולפת ולוצ'יה, בעזרתו של דון כריסטופורו, מתירה את נדר הפרישות שלה. שני האוהבים הצעירים יכולים כעת להתאחד ולהתחתן. רנצו, או בשמו המלא, לורנצו טרמאלינו, מתואר כצעיר בן עשרים, יפה תואר וחם מזג. הוא טוואי משי במקצועו ובעל חווה אותה הוא מנצל לעבודה כשעונת הטוויה אינה פעילה. הוא איש אמיד, שאוהב לעבוד למרות קשיי השוק והוא נושא עליו תמיד את פיגיונו. לוּצ'יה מוֹנְדֵלַה היא נערה בת עשרים שיופייה אינו מצדיק את משיכתו של דון רודריגו (שבאמת החליט לפתות אותה בגלל התערבות שערך עם דודו אַטִילְיוֹ). היא בת יחידה של האלמנה אַנְיֵזֵה. במבט ראשון נדמה כי לוצ'יה מתוארת כנערה הנכנעת בקלות לאירועים שקורים לה. במציאות היא תמיד מוכנה להגן על העקרונות שלה ועל אהבתה לרנצו. לעומת שני אלה שהם פרי הדימיון, דמותו של דון רודריגו יריבו של רנצו שרוצה בכל מחיר למנוע את חתונתם של שני הצעירים - מבוססת על האציל הוונציאני, פַּאוֹלוֹ אוֹרְגַ'יאנוֹ, שחי בעיירה אורג'יאנו במאה ה-17, והואשם בהתעללות באישה צעירה. גם דמותו של אִנוֹמִינַטוֹ – האיש ללא השם, מבוססת על דמות אמיתית. הוא מתואר כהתגלמות הרוע, אך בסופו של דבר יילך לחפש נחמה אצל הקרדינל בּוֹרוֹמֵאוֹ בטענה כי הוא מרגיש את הגיהינום בוער בליבו. לפי תיאורו בספר נראה שהוא מבוסס על פְרַנְצֵ'סקוֹ בֵּרנַרדִינוֹ וֹיסקוֹנטִי (שהיה הלורד של בּרִיניַאנוֹ ופַּגַאזַאנוֹ) או על אחיו, גַ'אן גַלֵאַזוֹ, זאת מפני שלמשפחת ויסקונטי היו צאצאים משותפים עם משפחת בֵקַארְיַה, שזהו שם משפחתה של אימו של מנצוני. אפשר לראות ברומן הזה את האב הקדמון של סדרות הטלוויזיה. הוא לא פורסם בבת אחת. אלא ב- 108 פרקים שבועיים, כך נשארו קוראיו במתח, ממתינים לפרק נוסף, במשך שנתיים. גם הדיאלוגים בין הדמויות נכתבו בצורת מחזה תיאטרון, או תסריט טלוויזיוני. ​ מנצוני היה צריך להתמודד עם עותקים מזויפים של עבודתו. החוברות היו כל כך מבוקשות עד שהיה צריך להסתכן בקניית עותק מזויף. עד כדי כך היו מבוקשות, שהוא שכר מאייר שיעלה על דף את דמויות סיפורו ואת הסיפור כולו, כדי להפוך את עבודת הזיוף לקשה יותר. המאייר בר המזל שנבחר לבצע את העבודה היה פרנצ'סקו גונין. הרומן מצליח לגרום לקורא לדמיין את עצמו בתוך הנופים שהוא מתאר, זהו שיר הלל ללומברדיה, שמוקדש למילאנו ( הלַזַרֵטוֹ הוא מקום שעדיין קיים באזור הנוכחי של Porta Venezia), ללֵקוֹ, לאגם קומו ולאזור הכפרי שמסביב. אפילו המנות המתוארות ברומן - מהכרוב ועד העוף - הן מנות מהמטבח המקומי, עניות אך מלאות אופי. בספר מוזכרת "הפולנטה האפורה", למה פולנטה אפורה ולא צהובה? התירס, שממנו מכינים את הפולנטה, הגיע לצפון איטליה רק אחרי 1682. במקרה של הפולנטה של מנצוני, מדובר בפולנטה שהוכנה מכוסמת, שלה יש צבע אפרפר-חום. יופיו של הרומן הזה נמצא בפרטים הקטנים. קחו לעצמכם עותק והתחילו לחפש בין השורות, בין המילים של לוצ'יה לבין אהבתו של רנצו. אם תעשו זאת תגלו שבאיזור הזה של אגם קומו, יש הרבה יותר מאשר תיאור קפדני של עובדות, נופים ותווים. הספר ראה אור לראשונה בעברית, בשנת 1964, ובקרוב יראה אור בתרגום חדש של מרים שוסטרמן בהוצאת כרמל.

מחוז אומבריה פחות מוכר מטוסקנה, וגם היינות האומברים סובלים מאנונימיות מסויימת. אבל האמת היא שדווקא כאן, בלב איטליה, תמצאו כמה יינות מצטיינים. אם אתם מחפשים משהו חדש ומעניין לטעום, היינות האומברים האיכותיים רק מחכים שתתנו להם צ'אנס... אומבריה היא אחד המרכזים החקלאיים החשובים באיטליה, ואפשר למצוא כאן מוצרים באיכות נהדרת – שעועית ועדשים, שמן זית ודגנים, פסטה וכמהין, בשר וגבינות – זהו אזור המצטיין בשפע קולינרי אמיתי. מה שפחות ידוע הוא שגם היינות של אומבריה מצטיינים באיכותם, ואם אתם מפקפקים בטענה הזאת, דעו שיין לבן מאומבריה בשם Castello della Sala (ראו בהמשך) זכה לפני כמה שנים בתואר "היין הלבן הטוב ביותר באיטליה". למסורת ייצור היין באומבריה יש היסטוריה ארוכה במיוחד. האטרוסקים גידלו גפנים וייצרו כאן יין כבר לפני 2500 שנה, וכמובן שהרומאים המשיכו בדרכם. בימי הביניים שגשגו הגפנים על הגבעות, ובמאה ה-16 הכריז האפיפיור פאולוס השלישי שהיינות מאומבריה הם " מושלמים גם לקיץ וגם לחורף ", והוא לא טעה. רוב יינות המחוז לא מאוד מוכרים מחוץ לאיטליה, אבל בשנים האחרונות ניכר שהמצב מתחיל להשתנות. תיירות היין באומבריה פורחת, ויותר יותר מטיילים, איטלקים וזרים, מגיעים לכאן בחיפוש אחר היינות המסורתיים של המחוז. לצד היינות ה"ותיקים" אפשר למצוא גם כמה יינות חדשים ומעניינים, שייננים מקומיים הרפתקנים מפתחים במרץ. מהם היינות המפורסמים ביותר במחוז אומבריה? באופן כללי, רבים מהיינות הידועים ביותר באיטליה הם יינות המוגדרים כ-DOCG או DOC, כלומר יינות המיוצרים באזור גאוגרפי מוגדר, על פי חוקים מוגדרים (ויהיה מי שיאמר: נוקשים). החוקים הללו מבטיחים שיין הנושא שם מותג מוגן (לדוגמה: Chianti Classico DOCG, Barolo DOCG וכן הלאה) יענה על קריטריונים ברורים וידועים. אף שהם מגבילים את טווח הפעולה של היננים, החוקים הללו מבטיחים שכל בקבוק יין הנושא את שם המותג יעמוד בסף איכות מסויים וייצג אותו נאמנה. בין היתר, מגדירים חוקי ה-DOC וה-DOCG את הענבים שבהם מותר להשתמש (אילו זנים ובאילו אחוזים?), שיטות השקייה, זמן יישון מינימלי (בחבית ובבקבוק), ועוד. מחוז אומבריה מתגאה בשני יינות המוגדרים כיינות DOCG: Torgiano Riserva DOCG ו-Montefalco Sagrantino DOCG. אל השניים האלה מצטרפים 13 יינות נוספםים המוגדרים כ-DOC, כמו לדוגמה Todi DOC, Colli Martani DOC, Orvieto DOC, Montefaclo DOC ואחרים. מהם הענבים הנפוצים במחוז אומבריה? באומבריה מיוצרים הן יינות לבנים והן יינות אדומים . הענב הלבן המפורסם ביותר במחוז הוא הגרקטו (Grechetto), המשמש כבסיס לאינספור יינות, והענב האדום הידוע ביותר הוא הסגרנטינו (Sagrantino). מספר הזנים והיינות כאן הוא נמוך בהשוואה למחוזות אחרים, אבל אין פירוש הדבר שלא תמצאו באומבריה כמה הפתעות מעניינות ומשתלמות מאוד. אז מה כדאי לשתות? הרשימה שלפניכם כוללת כמה מהיינות הידועים ביותר, וגם כמה יינות מוכרים פחות אבל מומלצים במיוחד. כשזה מגיע ליין, אין תחליף לסקרנות: כדאי תמיד לנסות הכל ולאמץ גישה סקרנית. רק כך תוכלו למצוא יינות שיסובבו לכם את הראש (במובן החיובי של המילה, כמובן). Torgiano Rosso Riserva DOCG הטורג'אנו הוא אחד מיינות הדגל של המחוז, ומככב במסעדות. היין העוצמתי הזה מיוצר לא רחוק מפרוג'ה , סביב העיירה טורג'אנו (Torgiano), ועשוי מענבי סנג'ובזה (70% לפחות) ומשילוב של ענבים נוספים – מקומיים (כמו קאנאיולו) או בינלאומיים. הטורג'אנו בפירוש איננו יין קליל לארוחת הצהריים – מדובר על יין גדול ובעל גוף, שמלווה לרוב מנות בשריות. תהליך הייצור המוקפד מתיר ליצרנים לשחרר את היין לשוק רק לאחר שהתיישן במשך 36 חודשים (6 חודשים מתוכם בבקבוק). קיימת גם גרסה פשוטה יותר של היין הזה – Torgiano DOC, והקטגוריה הזאת כוללת בתוכה גם יינות לבנים (Torgiano DOC bianco) וגם יינות אדומים (Torgiano DOC rosso). היין קיים גם בגרסה מבעבעת. איפה אפשר לטעום יין Torgiano Rosso Riserva DOCG מצוין? נסו את יקב TENUTA DI TORGIANO מקבוצת LUNGAROTI , אחת מיצרניות היין הגדולות והחשובות באומבריה. Montefalco Sagrantino DOCG את יין הסגרנטינו מייצרים בעיירה העתיקה מונטפאלקו (Montefalco) שנוסדה בידי הרומאים וצמחה בימי הביניים. שמה של העיר ניתן לה על ידי הקיסר פרידריך השני, בשל מיקומה הגבוה, קרוב לפסגת ההר (פירוש המילה Monte, באיטלקית, הוא הר), ובשל מספרים הגבוה של בזים (falco) שחגו בשמיים. מידי שנה נערך כאן פסטיבל יין מוצלח, המושך קהל גדול. המונטפלקו סגרנטינו מיוצר מ-100% ענבי סגרנטינו הגדלים בתחומי האזור המורשה. היו אלה (כנראה) הנזירים הפרנציסקנים שהביאו את ענבי הסגרנטינו לאומבריה, אף שחוקרים מסויימים טוענים שזן הענבים הזה הגיע למחוז אף קודם לכן, בעזרתם האדיבה של נזירים ביזנטיים. כך או אחרת, היין שהופק מהענבים האלה שימש לעיתים קרובות לטקסים דתיים. לאחר שנים ארוכות של הזנחה זכה המונטפאלקו סגרנטינו למעין רנסנס קטן בשנות ה-90, בזכות כמה מבקרי יין שגילו אותו מחדש והחלו לשווק אותו לקהל בינלאומי. כיום מדובר על אחד היינות הידועים ביותר במחוז. זהו יין בעל גוף גדול וכוח מתפרץ, בין היתר בשל העובדה שענבי הסגרנטינו מכילים כמות גבוהה במיוחד של טאנינים. חלק חשוב מתהליך ייצור היין מוקדש לעידון וריכוך הטאנינים האלה – על פי חוק יש ליישן את היין במשך 30 חודשים לפחות (12 מתוכם בחביות עץ). לאחר מכן על היין "לנוח" בבקבוק במשך 4 חודשים נוספים. בזכות הטעם הקטיפתי וניחוחות הפירות השחורים, העור והווניל, מתאים המונטפאלקו סגרנטינו לליווי המנות הבשריות הטיפוסיות למחוז, החל מבשר צלוי וכלה בפסטה ברוטב ראגו עשיר. גרסה נוספת של אותו היין היא ה-Sagrantino passito. במקרה זה הענבים עוברים תהליך ייבוש מקדים, והתוצאה היא יין קינוח עשיר המתאפיין בטעמים דומיננטיים של פירות אדומים. איפה טועמים יין מונטפאלקו מצויין? נסו את היקב ההיסטורי Arnaldo Caprai . Orvieto DOC ו-Orvieto Classico DOC זהו אחד היינות הלבנים האיכותיים במחוז, וכנראה שגם אחד הידועים שבהם. היין מזוהה עם העיר אורבייטו ועם מחוז אומבריה, כמובן, אבל מיוצר למעשה גם באזור ויטרבו (Viterbo), שבצפון לאציו. כמו רבים מהיינות האטרוסקים, גם שורשיו של היין הזה עתיקים במיוחד. היו אלה האטרוסקים העתיקים ששתלו כאן גפנים, והשתמשו במערות שחצבו באבן הטוף כדי לייצר ולשמר את היינות שהכינו. יין אורבייטו נודע כחביב במיוחד על שליטים ואנשי דת, ונשלח בכמויות מסחריות דרומה, לרומא. מספרים שהאפיפיור גרגוריוס השישה עשר אף ביקש שגופתו תישטף ביין הזה לפני שיובא לקבורה. כיום ניתן למצוא יינות Orvieto Classico, המיוצרים באזור ההיסטורי, ממש מסביב לעיר אורבייטו, ויינות Orvieto DOC המיוצרים בכל רחבי האזור, ולא רק מסביב לעיר. יין האורבייטו מיוצר עם ענבי גרקטו (grechetto) וטרביאנו טוסקנו (או פרוקאניקו procanico, כפי שנקרא הזן באזור זה). השילוב בין השניים הוא שילוב מנצח, והתוצאה היא ינות מאוזנים, עגולים, עם ניחוחות של פרחים ואפרסקים בשלים ומינרליות נהדרת (המאפיינת בעיקר את היינות שמגיעים מאזורים וולקניים). מעניין לדעת שישנם שני זנים של ענבי גרקטו – גרקטו די אורבייטו, וגרקטו די טודי (Todi). שניהם משמשים לייצור יינות אורבייטו, אך ההבדלים בטעם בין השנים – ניכרים. לצד היין הלבן הקלאסי (Orvieto Classico) ניתן למצוא כאן גם יין קינוח בשם Orvieto DOC muffa nobile, המיוצר בעיקר במחוז השכן (לאציו), לא רחוק מאגם בולסנה. הגפנים באזור הזה מרוויחות שלוש פעמים – גם ממבנה הקרקע, גם מהבריזה העשירה בלחות, וגם מהבדלי הטמפרטורות המשמעותיים בין היום והלילה. פירוש המילה muffa הוא עובש, אבל לא כל העובשים מסוכנים תמיד עבור היין. במקרה הזה העובש הוא למעשה בברכה, משום שהמתקפה של פטריית הבוטריטיס מובילה ליצירתו של "ריקבון אציל", המעלה משמעותית את ריכוז הסוכרים בענב. בזכות התהליך הזה ניתן לייצר יינות קינוח עשירים ומורכבים בטעמים וניחוחות. איפה אפשר לטעום Orvieto Classico DOC? יקב Decugnano dei Barbi הוא יקב היסטורי ויפה ליד אורבייטו, המציע מספר יינות איכותיים וגרסה טעימה במיוחד של ה-Orvieto Classico DOC. Todi DOC יין טודי כמעט ולא מוכר מחוץ למחוז אומבריה, אבל אם יצא לכם לבקר בעיר היפה והעתיקה Todi, כדאי לכם לטעום את היין המקומי. כמו רובם המוחלט של היינות הלבנים באזור גם יין טודי מיוצר מענבי גרקטו. מעניין להשוות בין היין הזה לבין "בן דודו" מאזור אורבייטו. זהו יין לבן ומאוזן, פרחוני ובעל גוף. איפה אפשר לטעום יין Todi DOC מצוין? נסו את היינות ביקב Peppucci המשפחתי. Castello della Sala קסטלו דלה סלה איננו סוג של יין אלא יקב חשוב – אחד היקבים בבעלות משפחת אנטינורי המפורסמת. היקב מתפרש על פני שטח של 200 הקטרים, ובליבו ניצב מבצר עתיק מהמאה ה-14. רוב הזנים שנשתלו כאן הם ענבים לבנים – מקומיים (גרקטו) ובינלאומיים (שרדונה, סוביניון בלאן), ולצידם גם זן אחד מעט מפתיע: פינו נרו, שלדברי ינני האחוזה משגשג כאן בצורה יוצאת דופן. היין המפורסם ביותר המיוצר פה הוא ה- Cervaro della Sala , יין הדגל של היקב. מדובר על יין העשוי מענבי שרדונה וגרקטו, העובר גם תסיסה מלולקטית ויישון בחביות. היין כיכב במקום הראשון ברשימת "100 היינות הלבנים הטובים ביותר לחודשי הקיץ", שפרסם מבקר היין הידוע ג'יימס סקלינג James Suckling. מומלץ מאוד לטעום את ה-Cervara della Sala אם אתם באזור. ואם כבר יוצא לכם להגיע ליקב ואתם מחפשים יין קינוח איכותי, דעו לכם שהיין ה-muffato המיוצר כאן (Muffato della Sala), שצבעו זהוב וכל כולו ניחוחות של פירות יבשים וזעפרן, הוא לא פחות ממעולה. Colli del Trasimeno DOC יין נוסף (או ליתר דיוק – קטגוריית יינות נוספת) שכמעט איש לא מכיר היא ה-Colli del Trasimeno. היינות האדומים והלבנים המשתייכים לקטגוריה הזאת (המכונה לעיתים בפשטות Trasimeno DOC) מיוצרים מגפנים שגדלות על הגבעות התלולות מסביב לאגם טראזימנו. תנאי מזג האוויר המצויינים מאפשרים ליקבי האזור ליצור יינות נעימים מאוד לשתייה. את היינות האדומים מייצרים מענבי סנג'ובזה וגמאי (Gamay), ואילו את היינות הלבנים – מענבי גרקטו (Grechetto). איפה אפשר לטעום יינות Trasimeno DOC טובים? נסו את יקב Pucciarella המקסים. יינות גרקטו 100% ישנם כמה וכמה יינות באומבריה העשויים מ-100% ענבי גרקטו, ולעיתים קרובות משתלם לטעום אותם. נסו לדוגמה את Montefalco grechetto DOC, המיוצר באזור מונטפאלקו. אני מקווה שהרשימה הקצרה הזאת עוררה בכם סקרנות ורצון ללגום משהו חדש. היינות האומברים אולי לא נחשבים למתוחכמים וליוקרתיים ביותר באיטליה, אבל אין ספק שהם טעימים, כיפיים, והרבה יותר מעניינים ומורכבים ממה שרוב המבקרים מתארים לעצמם. בנוסף, הם נותנים תמורה מעולה למחיר. לחיים!

לא ברור איך הצליחה פרוג'ה להישאר מתחת לרדאר של המטיילים, אבל דבר אחד בטוח: המבקרים בה רק מרוויחים מכך. בניגוד ליעדים אחרים שמוצפים בגדודי תיירים מאפריל ועד אוקטובר, פרוג'ה משמרת לרוב את הקסם האותנטי שמאפיין את מחוז אומבריה כולו. עבור חובבי אומנות, אדריכלות והיסטוריה, זהו יעד מומלץ במיוחד את מחוז אומבריה כבר היללתי ופיארתי בעבר , וסביר להניח שעוד אמשיך לשבח בכתבות עתידיות. הסיבה היא פשוטה: מדובר על אזור מקסים, הרבה פחות מטוייל ומוכר מטוסקנה , אבל יפה לא פחות ממנה. עיר הבירה של מחוז אומבריה היא פרוג'ה , ואם יזדמן לכם לבקר בה בחודשים בקרובים (החל מחודש מרץ 2023), תוכלו ליהנות מהפתעה נוספת: לרגל חגיגות 500 השנה למותו של פרוג'ינו, צייר יליד אומבריה ואחד מהבולטים שבאומני הרנסנס האיטלקי, מתוכננת תערוכה גדולה במיוחד במוזיאון העירוני (הגלריה הלאומית של אומבריה - Galleria Nazionale dell’Umbria ). הציור המפורסם ביותר שיוצג בתערוכה הוא ה-Sposalizio della Vergine (נישואי הבתולה, כלומר חתונתם של מריה ויוסף, הוריו של ישו) – יצירה חשובה של פרוג'ינו שנלקחה מהעיר לפני 200 שנה על ידי כוחותיו של נפוליאון . הציור הועבר לצרפת והטלטל ממקום למקום עד שהגיע לעיר קן (Caen) ושם גם נשאר (בתום התערוכה בפרוג'ה יוחזר הציור ל-Musée des Beaux-Arts). יצירות נוספות שיגיעו לעיר הן "La lotta tra Amore e Castità" בהשאלה ממוזיאון הלובר, "Galitzin" מהנשיונל גלרי בוושינגטון, וה-"Polittico della Certosa di Pavia" מהנשיונל גלרי בלונדון. פייטרו פרוג'ינו - מימין: "המאבק בין אהבה וצניעות" - משמאל: חתונתם של מריה ויוסף - צילומים: Public domain פרוג'ה – אחת הערים העתיקות באיטליה סיפורה של פרוג'ה מתפרש על פני לא פחות מ-3000 שנה. אף שהאזור יושב כבר בידי השבטים האומברים העתיקים (שנדדו לאזור כבר במאה ה-12 לפנה"ס), היו אלה האטרוסקים שהקימו את פרוזיה (Perusia) העתיקה, אחת מ-12 הערים בקונפדרציה האטרוסקית המפורסמת והבסיס לעיר הנוכחית. עד היום ניתן לראות את מה שנשאר מחומות העיר שבנו האטרוסקים: חומות מאבן ארוורטין ושערים עתיקים ומרשימים, המדגימים את יכולותיהם ההנדסיות של בני העם העתיק הזה, ששלט בחלקים נרחבים מאיטליה. פרוג'ה נבנתה בנקודה אסטרטגית – העיר נבנתה על סדרה של גבעות בגובה כמעט 500 מטר מעל פני הים, ומשקיפה על שני עמקים – עמק טיברינה (Tiberina) מצד אחד, ועמק אומברה (Umbra) מהצד השני. ליבה העתיק של העיר היה הגבעה שכונתה גבעת השמש (קולה דל סולה – colle del sole) ושם עמד הארקופוליס, המקדש המרכזי בעיר. בהמשך נכבש האזור על ידי הרומאים, ולאחר מכן בידי טוטילה מלך האוסטרגותים, השליט מעורר האימה שנודע בשל אכזריותו. טוטילה גם היה זה שהוציא להורג את סנט ארקולנו (ERCOLANO), בישוף פרוג'ה, שהפך בהמשך לפטרון המגן של העיר. בימי הביניים פעלה פרוג'ה כעיר-מדינה עצמאית. בשל קרבתה לרומא (כ-160 קילומטרים) שימשה פרוג'ה לעיתים כעיר מחסה לאפיפיורים שנמלטו מהתככים והמרידות ברומא, ולאורך המאה ה-13 אף נערכו בה מספר קונקלווים (לבחירת אפיפיור חדש). במלחמה העקובה מדם שהתנהלה באיטליה בין הגואלפים לגיבלינים התייצבה פרוג'ה לצד הגואלפים (תומכי האפיפיור) ועד היום מפוזרים ברחבי מרכז העיר סמלים גואלפים. מה כדאי לראות בפרוג'ה? כל ביקור בעיר מתחילה בפיאצה הראשית שלה, פיאצה קוואטרו נובמברה (פיאצת ה-4 בנובמבר, Piazza IV Novembre) המרהיבה, שהביקור בה הוא מעין ביקור בזעיר אינפין בפרוג'ה כולה, בזכות שילוב הסגנונות האדריכליים. המבנה המפורסם ביותר בפיאצה הוא פאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei Priori), מקום מושבם של הפריורי, כלומר שליטי פרוג'ה בימי הביניים. הפאלאצו נבנה בסגנון גותי בין המאות ה-13 וה-15, ונחשב לאחד היפים מסוגו באיטליה. מומלץ להיכנס פנימה ולבקר באולמות המעוטרים, ובמיוחד ב-Sala dei Notari , בו פעלה גילדה החלפנים. הציורים כאן הם מעשה ידיו של פרוג'ינו (Perugino , ועוד נדבר עליו בהמשך) והרשימו את האפיפיור עד כדי כך שהוא החליט לזמן את פרוג'ינו לרומא, על מנת שיסייע לקשט את הקפלה הסיסטינית. מימין: היכל הנוטריונים (Sala dei Notari) - צילום: Georges Jansoone משמאל: דיוקן עצמי פרוג'ינו - צילום: Public domain בקומות העליונות של הפאלאצו דיי פריורי ממוקמת הגלריה הלאומית של אומבריה, המוזיאון החשוב במחוז. לצד מרכז השלטון, כלומר הפאלאצו דיי פריורי, ניצבת קתדרלת סן לורנצו (San Lorenzo) המרשימה. לפי האגדה כאן נשמרה טבעת הנישואין של מריה, אימו של ישו. לורנצו הוא אחד משלושת הקדושים המגנים של העיר, לצד סן קוסטנצו (Costanzo) וסן ארקולנו (Ercolano). מול הקתדרלה ניצבת מזרקה מרהיבה מהמאה ה-13, שפיסלו ג'ובאני וניקולה פיזאנו. בפיאצה אפשר לראות גם את סמלה של העיר – הגריפון, החיה המיתולוגית עם גוף של אריה (מלך החיות) וראש וכנפיים של עיט (מלך הציפורים). מכאן המשיכו לרוקה פאולינה (Rocca Paolina), מבצר מרשים בלב העיר, שבמשך כ-300 שנה סימל את כוחו של האפיפיור בעיר, ואת אחיזת הברזל שלו בפרוג'ה. הרוקה מחברת בין חלקה העליון של העיר לחלקה התחתון, והיא כוללת בתים וסמטאות אבן מימי הביניים ששולבו לתוך המבנה בזמן תהליך הבנייה. כיום מעטרות את חלק מהחללים יצירות אומנות מודרניות. סיפורה של הרוקה פאולינה מעניין גם הוא: המבצר נבנה על ידי האפיפיור פאולוס השלישי (כלומר אלסנדרו פארנזה, בן לשושלת פארנזה הידועה) ותוכנן על ידי האדריכל אנטוניו דה סנגאלו שתכנן גם את וילה פארנזה . הרוקה פאולינה נבנתה כעונש על מלחמת המלח שניהלה פרוג'ה בשנת 1540 נגד האפיפיור. העילה למלחמה היתה מס המלח שהטיל האפיפיור על העיר, אך מול כוחותיו של האפיפיור לא היה לפרוג'ה שום סיכוי. בניית המבצר היתה עדות ברורה לכך שפרוג'ה הפסידה והוכפפה לרצונו של השליט האמיתי. לצורך בניית הרוקה פורקו חלקים שלמים מהרובע העתיק, כולל כ-300 בתים, והאבנים שנלקחו מהם שימשו לבניית חלקים מהמבצר. אתר פופולרי נוסף הוא בור המים הידוע בשם פוצו אטרוסקו (Pozzo Etrusco), מבנה הנדסי מרשים שבו אגרו האטרוסקים מים כבר לפני 2300 שנה. הבור העתיק יכול להכיל למעלה מ-420,000 ליטרים של מים! מעניין לדעת שפרוג'ה כולה מלאה בבארות שנועדו לספק מים, לאור העובדה שאין כאן מקורות אחרים. על מנת לספק לעיר מים באופן רציף בנו השליטים בשנת 1254 אקוודוקט (אמת מים) באורך כ-4 קילומטרים, שהוביל מים למזרקה הראשית. בהמשך הוסב האקוודוקט לרחוב, והיום אפשר להתרשם מהבתים הקטנים והצבעוניים שנבנו לאורכו. אקוודוקט‏ שהפך לרחוב בפרוג'ה - צילומים: Depositphotos מכאן אפשר להמשיך ולסייר לאורך לב ליבה של פרוג'ה – קורסו ואנוצ'י (Corso Vanucci) – רחוב מלא בחנויות, מסעדות ובוטיקים של אמנים. מומלץ לבקר גם ברחובות הסמוכים (כמו ויה דיי פריורי Via dei Priori) כדי להתרשם מהחנויות המסורתיות. אם אתם חובבי מלאכות יד, כדאי לכם לבקר גם בסטודיו Brozzetti , בו עדיין פועלים נולים עתיקים, ובסטודיו Moretti Caselli המייצר ויטראז'ים מרהיבים. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר בשני אתרים מעניינים נוספים: כנסיית סן דומניקו המרשימה (San Domenico), שנבנתה בידי המסדר הדומניקני, וכנסיית סן קוסטנצו (San Costanzo), שנקראית על שמו של קוסטנצו הקדוש, אחד הקדושים המגנים של העיר. הכנסיה נודעה ברחבי פרוג'ה בזכות אמונה תפלה: צעירות העיר נהגו להגיע לכאן לפני החתונה, כדי לגלות אם אהבתן תשרוד. לפי המנהג היה עליהן להביט בתקרה, ובאורות שריצדו על פניו של הפסל של קוסטנצו הקדוש. אם נדמה היה להן שראו את הקדוש קורץ להן, הן ידעו שיזכו להקים בית מאושר. ואם לא – החתונה נידונה לכישלון... כנסיית סן קוסטנצו - צילומים: Lumen roma אם במקרה יצא לכם לבקר בפרוג'ה בחודש ינואר, תוכלו להשתתף בחגיגות המוקדשות לפטרון העיר: ב-28 בינואר נערכת צעדת הלפידים – מסורת שנמשכת כבר 700 שנה, מאז שנת 1310. הצעדה יוצאת מפיאצה דיי פריורי ומגיעה עד לכנסיה. למחרת נערך בעיר שוק גדול וססגוני. פרוג'ה – העיר שחינכה את אומני הרנסנס כמה מהאמנים החשובים באיטליה רכשו את השכלתם המקצועית בפרוג'ה ואחרים פעלו בה לאורך כל חייהם. רפאל, מהחשובים שבאמני הרנסנס , אמנם נולד בעיר אורבינו (Urbino), אך הוא עבר בגיל 16 לפרוג'ה, כדי ללמוד בסטודיו של פרוג'ינו. החווייה היתה מעצבת עבור רפאל הצעיר, והקשר בין השניים היה הרבה יותר מאשר קשר סטנדרטי בין מורה לתלמיד – רפאל העריץ את פרוג'ינו, וקיבל ממנו השראה. את שנותיו המוקדמות העביר רפאל בפרוג'ה ובעיר צ'יטה די קסטלו (Città di Castello), ויצר שם את כמה מעבודותיו החשובות (רובן, למרבה הצער, נלקחו מהמחוז ומוצגות כיום במוזיאונים בפריז, לונדון, מילאנו ורומא). אך לא הכל נלקח מפרוג'ה - בכנסיית SAN SEVERO אפשר עדיין למצוא את הפרסקו Trinita e santi, שעליו עבדו המורה והתלמיד: רפאל צייר את החלק העליון, ואז עזב את פרוג'ה בהוראת האפיפיור והתייצב לעבוד ברומא. לאחר שנפטר רפאל הוזעק פרוג'ינו להשלים את הציור, וצייר את החלק התחתון. מי היה פרוג'ינו? לאורך חייו הפך פרוג'ינו לאחד האומנים הבולטים במדינה, ועבודותיו הוצבו בבולוניה , פירנצה , ונציה ו מילאנו . פרוג'ינו היה אומן מוכר ואיש עסקים מוכשר לא פחות. הוא פעל ללא הפסקה כדי להשיג כמה שיותר עבודות, ואף פתח בתי ספר ללימוד אומנות (גם בפירנצה) וכך שתלמידיו יוכלו לצייר ציורים שהוא עצמו לא הצליח להשלים מפאת מחסור בזמן. השיטה היתה פשוטה: פרוג'ינו נהג לצייר את החלקים המרכזיים בציור, והותיר את החלקים ה"פחות מעניינים" בידי תלמידיו. הבעיה היתה שכדי לחסוך בזמן ולתקתק את קצב יצור העבודות, הפכו ציוריו של פרוג'ינו למעין Copy-paste, והוא חזר שוב ושוב על אותן קומפוזיציות והשתמש שוב ושוב באותן פנים (כפי שאפשר לראות בזמן הביקור באולמות המוזיאון הלאומי של אומבריה, בקומות העליונות של הפאלאצו דיי פריורי). ההשראה לפנים המתוקות והמלאכיות המככבות ברבות מציוריו היתה אישתו, קיארה פאנצ'לי (Chiara Fancelli) שנחשבה לאחת הנשים היפות בפרוג'ה. למעשה, לאט לאט עיצבה פאנצ'לי מחדש את אידיאל היופי הנשי כפי שבא לידי ביטוי בציורים ואף החליפה את דיוקנה של סימונטה וספוצ'י (האישה שהעניקה השראה לבוטיצ'לי), שנחשבה לאידיאל. מימין: סימונטה וספוצ'י - משמאל: קיארה פאנצ'לי - צילומים: Public domain מתי כדאי לבקר בפרוג'ה? אחד מהרגעים המתוקים ביותר (תרתי משמע) לביקור בעיר הוא בזמן פסטיבל השוקולד EUROCHOCLATE שנערך פעמיים בשנה – באביב (סוף חודש מרץ-תחילת אפריל), ובסתיו (חודש אוקטובר). רגע מוצלח נוסף הוא בזמן פסטיבל הג'ז הפופולרי UMBRIA JAZZ מידי חודש יולי. הפסטיבל, שיחגוג השנה (2023) את המהדורה ה-50, מושך אומני ג'ז ידועים מרחבי העולם איפה אוכלים? האוכל הפרוג'יני טעים ואותנטי, וישנם שפע של מקומות שבהם תוכלו לטעום את המנות המסורתיות. מקום קלאסי וטעים הוא Ristorante Il Giurista , ובו תוכלו לטעום את הפסטות הטיפוסיות לעיר (כולל פסטה עם כמהין – מעדן טיפוסי לאומבריה!), ומנות בשר עשויות היטב. חובבי המקומות המודרניים והמוקפדים יהנו ב- Stella Ristorante Osteria e Locanda , ומי שמחפשים מסעדה יוקרתית ומיוחדת, ירצו להזמין מראש שולחן ב- Avverso Ristorante .

ברוכים הבאים למדריך האודיו שלנו בעברית למוזיאון האוּפיצי שבפירנצה.‏ בעזרת מדריך זה תוכלו להפיק את המירב מהביקור באחד מהמוזיאונים החשובים בעולם והחשוב ביותר באיטליה.‏ גם אם אתם דוברים אנגלית טובה, אין כמו להקשיב להסברים ופירושים ליצירות אמנות בשפת האם שלכם, מפיו של ‏אמן ישראלי דבר ראשון : קחו את המפה בכניסה למוזיאון או השתמשו בקובץ כאן. מפת מוזיאון האופיצי להורדה : בפודקאסט שלפניכם הצייר והפובליציסט יונתן הירשפלד מסביר ומפרש 26 ציורים מהחשובים בתולדות האומנות המערבית. אלו הן יצירות מופת של הציירים החשובים ביותר מתקופת ימי-הבניים ועד הברוק, קאראווג'ו, טיציאן, רפאל, דה וינצ'י, אל גרקו, רמברנדט ועוד...

כעובדת זמנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה זכתה פרנצ'סקה פלורי להיכנס לעשרות בתים, ולהגשים חלום ישן: להציץ לתוך חייהם של אנשים אחרים. על הדרך היא גם למדה איך השתנו לאורך השנים הטעם והערכים האיטלקיים הרצון התמידי לדעת דוחף אותנו אל מעבר לגבולותינו, והתאווה לחטט בעולמם של אחרים ולגלות כל מה שאפשר – בין אם מדובר על סודותיו של השכן או על אתרים נסתרים במדבר סהרה – טבועה בטבע האנושי. לימדו אותנו מגיל צעיר שלתחוב את האף לענייניהם של אחרים זה לא מנומס, אבל האמת היא שלפעמים אפילו הצצה קטנה אחת יכולה לחשוף הפתעות בלתי צפויות, ולא פלא שקשה לנו מאד להתאפק מול הפיתוי. בניגוד לאמרה הנפוצה, הסקרנות לא תמיד הורגת את החתול. בזכות התאווה לחטטנות נולדים לעיתים מפגשים מעניינים, ולעיתים בזכות מבט זריז וחטטני או ציתות לשיחה לא לנו, אנחנו זוכים לפגוש אדם חדש, או מוזיקה ותרבות ואוכל שונים משלנו. כך אנחנו נחשפים לחידושים שמרחיבים אל עולמנו ומשליכים אותנו לתוך מציאות אחרת, חדשה ומרגשת. בזמן טיול, חובה להיות סקרנים. כשאני מגיעה למקום חדש ולא מוכר אני פורקת את המזוודות ומיד יוצאת לטייל ברחובות, מרחרחת כמו כלב ציד, קשובה ומרותקת, מוכנה לספוג לתוכי ארכיטקטורה זרה ושפה חדשה. זו דרכי ללכוד תרבויות שמשוחחות איתי ממרחק מאות שנים, וכאשר רגליי העייפות מבקשות מנוחה אני מתיישבת אמנם בבית קפה זה או אחר, אבל לא מפסיקה לרגע להתבונן בעוברים ובשבים. סקרנות, כבר אמרנו... במרוקו, לדוגמה, מצאתי את עצמי מאזינה במשך רבע שעה לדיאלוגים בשפה שבה לא הבנתי אף מילה, אבל המנגינה המתוקה הצליחה בכל זאת להקסים אותי. ולא רק מילים. ריחות וטעמים לוכדים את שאר החושים שלנו, וגורמים לנו להרגיש בבית או אולי דווקא להתגעגע הביתה, ולהתאבל על המרחק שנפער בינינו לבין המוכר. התובנות הקטנות שמתגלות בזכות צפייה והאזנה מקרבות אותנו לפענוח הדבר שחיפשנו, וחושפות בפנינו משהו מהזהות של המקום, אבל מתי אפשר לומר שאנחנו באמת מכירים עם? שבאנו במגע עם האינטימיות של קבוצת אנשים? מה יכול לגרום לנו להרגיש שגילינו את החלקים הנסתרים ביותר של תרבות? מתי נוכל לומר שאנחנו מכירים מקום? עבורי התשובה ברורה – יש מקום שבו אפשר לחשוף את נפשו של עם, מקום אינטימי שבו כל אחד מאיתנו מוצא מפלט מהעולם החיצון. מקום שבו קירות פשוטים תוחמים בתוכם את התנועות, הקולות, הריחות, הטעמים והמילים שהתושבים הוגים בטבעיות גמורה. הבית. הבתים. כאשר אנחנו נכנסים לבתים, ושולחים מבט סקרן ימינה ושמאלה, רק אז אנחנו מתחילים לתפוס – תחושות, התרשמויות, רגשות... אנחנו מבחינים בפרטים, בחפצים, בצבעים, באורות ובצללים שמובילים אותנו לגלות את סודות המקום ובאמצעותם לפענח את סודות התרבות. מי האנשים שגרים בבית הזה? מה הם אוכלים בדרך כלל? באילו כלים הם משתמשים הכי הרבה? מהם החפצים החיוניים בבית? איך הם מקשטים את החללים שלהם? איזה צבעים הם מעדיפים? וגם אם זה נכון שלכל אדם יש טעם אישי, עדיין קל לראות שלכל עם יש כמה מאפיינים שמככבים בכל פינה, מעין מורשת גנטית-תרבותית שעוברת מדור לדור. באיטליה, לדוגמה, קשה לי להאמין שתמצאו בית ללא מקינטה (מכונה קטנה להכנת קפה). אפילו אני, שכלל לא שותה קפה, שומרת מקינטה אחת במטבח, כדי שאוכל להציע קפה לחברים שמגיעים לביקור. מה מגלים כשעובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה... במשך תקופה בחיי יצא לי להיכנס ולצאת מבתים ללא הרף. עבדתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה, ונדרשתי לפקוד אינספור בתים איטלקיים, ולמלא ביחד עם התושבים שאלונים בנוגעים לשגרת חייהם. התשובות ששמעתי מהתושבים לימדו אותי הרבה על השינויים בחברה האיטלקית, אבל גם הבתים לימדו אותי לא פחות. עד שלא נכנסתי לבית אחר בית, לא התעמקתי בקווי הדמיון שמחברים בין האיטלקים, אבל בסופה של החוויה הזאת הבנתי עד כמה הבתים מספרים לא רק על מי שגר בהם, אלא על האיטלקים כעם. על ההרגלים, התרבות וצורת הפעולה של האיטלקים. תמונה גדולה וממוסגרת של פדרה פיו (Padre Pio) הקדוש, התלויה במטבח, סיפרה לי שהסבתא שהיגרה לפראטו לפני עשרות שנים ממחוז קמפניה, עדיין שומרת על מסורת כיבוד הקדושים הקתוליים. בביתה של גברת בת שמונים הבחנתי בפסלוני בודהה רבים המפוזרים בכל פינה. כאשר שאלתי אותה על הפסלונים היא מיהרה להדגיש בפניי שהיא נוצריה, כאילו לא רצתה לבגוד באמונתה, ורק אז התוודתה שדווקא דמותו הרגועה של הבודהה מעוררת בה שלווה. מכונת תפירה ישנה שהוצבה במטבח אחד, ליד שולחן האוכל, הבהירה לי מיד עד כמה היא חשובה לבעלים, עוד לפני שהבעלים סיפרה לי על כך בעצמה. רהיט מלא בניירת התחובה באופן מרושל למדפים הדגים את שנאת הדיירים לבירוקרטיה. הברק השחור של המכשירים האלקטרוניים החדשניים שמילאו את ביתו של סטודנט צעיר חשף את תאוותו לטכנולוגיה. כשנכנסתי לביתן של משפחות מהגרים, שהגיעו לאיטליה בחיפוש אחר גורל טוב יותר, לרוב לא מצאתי כלום מלבד החפצים ההכרחיים ביותר: הקירות היו ריקים ורהיטים ספורים ניקדו את החלל. הסיפור של האנשים האלה היה כמעט בלתי נראה, וסופר כולו רק דרך סממנים גופניים מעטים – הבגדים שלבשו, צבע עורם, צורת עיניהם. ההבדל בין הבתים העמוסים לעייפה של האיטלקים לבתים העירומים מחפצים של המהגרים היה בוטה, כמעט. גם את הסטודנטים זיהיתי מיד – בתים קטנים, חדרים משותפים מלאים עד אפס מקום בתמונות, מלאים כל כך עד שלפעמים התעורר בי הצורף לקום ולצאת החוצה כדי לנשום מעט אוויר. כאן באיטליה, לרוב הבתים (מלבד דירות הסטודיו ודירות שני החדרים) ישנה צורה אחידה למדיי – כניסה עם מתלה למעילים ושולחן קטן שפעם, בימים אחרים, שימש לטלפון הביתי, מטבח, סלון, חדר או כמה חדרים, מרפסת או שתיים, חדר אמבטיה ושירותים. בבתים היקרים יותר יהיו כמובן חדרים נוספים, קומת מרתף, חנייה מקורה, בריכה. הסלון הוא נשמת הבית, או יותר נכון המרכז הסיפורי של הבית ותושביו. כאן נמצאות התמונות של בני המשפחה, ציורים ופרחים ושאר פריטים שמלמדים מעט על מי שמתגורר בין ארבעת הקירות האלה. זהו חלל התשוקות והיומרות, ומבט קשוב יחשוף גם את אלה וגם את אלה במהירות: פסנתר עבור חובבי המוזיקה, או מי שרוצים להיחשב כחובבי מוזיקה. טלוויזיה – גדולה או קטנה או בינונית – מעין נייר לקמוס המספר על דיירי הבית. ספה שגודלה ואיכותה מלמדים על מעמדם הכלכלי של הבעלים. שולחן מודרני או מסורתי ועליו הצלוחית המסורתית עם שוקולדים שאפשר להציע לאורחים. בחדר האוכל הסמוך מתקיימת תצוגת תכלית מסוג אחר: שם נערכות הארוחות החשובות, שאליהן מוזמנים גם אורחים. את החלל ממלא באופן מסורתי שולחן עץ מסיבי ומרשים, ומסביבו כסאות עץ מרשימים לא פחות. בקצה החדר ניצבת תמיד ויטרינה – ארון ובו מוצגים לראווה כלי הזכוכית והקרמיקה היקרים שמשמשים את בני המשפחה לארוחות החגים הרשמיות. בבתים הוותיקים יותר, חדרי האוכל עדיין משמרים לעיתים קרובות אווירה ועיצוב פורמליים מאד. בבתים המודרניים יותר הטשטשו מעט הגבולות, וחדרי האוכל נוטים להיות פורמליים הרבה פחות. כל הבתים זהים וכל הבתים שונים אני גרה בפראטו , עיר בת כ-200,000 תושבים, המפורסמת בזכות תעשיית הטקסטיל המניעה את גלגלי הכלכלה בעיר מאז ימי הביניים. העיר מתפרשת על רמה כמעט שטוחה, והבתים כאן משתרעים מהמרכז ההיסטורי ועד לפרברים, ברצף. אין לנו בפראטו גורדי שחקים, וגם לא בניינים גבוהים במיוחד – העיר כולה מורכבת מווילות ומבתים משותפים קטנים יחסית, שנבנו כאשר מהגרים מדרום איטליה הגיעו לפראטו כדי לעבוד במפעלי הטקסטיל. מסיבה זו, אפשר למצוא בבתים רבים בפרברי פראטו מאפיין ייחודי – בצמוד לבית נבנה מעין חדר נוסף, המכונה "לו סטאנצונה – lo stanzone" כלומר החדר הגדול, שנבנה בתקופת הבום הכלכלי הגדול שממנו נהנתה העיר בשנות ה-60 ונועד לשמש כסטודיו. בסטאנצונה נהגו המשפחות להחזיק נול תעשייתי אישי, שבעזרתו ייצרו בדים. אומרים שבאותם הימים לא היתה שנייה אחת של שקט בעיר, בשום שעה משעות היום והלילה, משום שבכל רגע ורגע עלו מחדר זה או אחר קולות הנול. היום אין לאף אחד כמעט נול בבית, והייצור מתבצע במפעלים. אבל הסטאנצונה עדיין קיים, ורק שינה את מטרתו – מסטודיו לתעשייה זעירה הוא הפך למחסן, או לחנייה. השינויים שהביא עימו הזמן בכל פעם שנכנסתי כדי לראיין דיירים שהתגוררו בדירה חדשה יחסית, ראיתי איך החדרים רחבי הידיים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 הוחלפו בחללים דחוסים יותר, בעיקר בדירות בערים הגדולות. ככל שהחיים נעשו מהירים יותר, כך השתנה גם הריהוט: האמבטיה שאפיינה את רוב הבתים האיטלקיים בשנות ה-80 וה-90 נעלמה לטובת המקלחת המעוצבת. הבידה , אחד הסמלים האבסולוטיים של הבית האיטלקי שרד את השינויים, אבל אינני יודעת עד מתי... בדירת שני החדרים שבה אני גרה במרכז העיר, לדוגמה, אין בידה. השירותים אמנם "טכנולוגיים" ומאפשרים למשתמשים גם לרחוץ את עצמם, אבל זה מצב חריג, ובעיני לפחות גם פחות נוח והיגייני מאשר החיים לצד ידידם הוותיק של האיטלקים – הבידה... חדרי השינה הם החדרים שהשתנו לאורך השנים יותר מכל חדר אחר, לדעתי. חדר השינה של סבא וסבתא רבא שלי היה פשוט מאד – ארון עץ גדול, שידה עם לוח שיש רחב מעליה (אחד הרהיטים האיטלקיים המסורתיים ביותר), מראה במסגרת עץ, ושתי כונניות קטנות מכל צד של המיטה. עד שנות החמישים של המאה ה-20 כל חדר כלל גם מעמד מברזל מפורזל שעליו הותקן כיור חרסינה, ולצידו הוצב קנקן קרמיקה. הכיור הקטן הזה שימש לשטיפת הפנים או רחצת הגוף, שכן באותם הימים שירותים ואמבטיה פרטיים היו לוקסוס שמעטים יכלו להרשות לעצמם. בהשוואה לחדרם של סבא וסבתא רבא שלי, חדרם של סבא וסבתא שלי היה ההיפך המוחלט: רהיטים מפוארים בסגנון ונציאני המעוטרים בעיטורים מפותלים, מראות מוזהבות שניסו לחקות את הסגנון הבארוקי, וספות קטנות ומצוייצות שנועדו לשמש לשיחות תרבותיות אבל הפכו לרוב למקום שעליו הונחו בגדים שדרשו גיהוץ. אלה היו רהיטים מאסיביים מעץ יקר, שנועדו לשרוד במשך עשרות שנים – לאורך כל ימי חייהם של הזוג שקנה אותם ליום חתונתם (ולמעשה אף מעבר לכך). מידי פעם, כשביקרתי בבתים של תושבים מבוגרים יותר, נתקלתי שוב בחדרים האלה, והמפגש עם האסתטיקה הזאת החזיר אותי מיד לבית של סבי וסבתי. לא הייתי צריכה אפילו להסתכל כדי לדעת שמעל ראש המיטה העשוי ברזל מפורזל, אמצא תמונה של המדונה הקדושה, או צלב שנועד להגן על הישנים. דור אחד אחר כך, ושום דבר מכל זה לא נשאר. כשנכנסתי לבתים המודרניים, הפאר בסגנון ורסאי של שנות החמישים הושלך הצידה לטובת חדרים אווריריים ופונקציונלים. את דלתות העץ המסיביות של ארון הבגדים (שאפשר היה לנעול עם מפתח) החליפו דלתות חרישיות המחליקות על צירי מתכת מבהיקים, ואת רהיטי העץ שבלתי אפשר היה להרים או אפילו להזיז מבלי להסתכן בפציעה החליפו חומרים קלים וקלילים, גם למראה וגם למגע. היום ברוב הבתים האיטלקים נושמים אוויר אחר בהשוואה לבתים של שנות הארבעים, החמישים, השישים ואפילו השבעים. הטעם הוא טעם בינלאומי, העיצוב מורכב משילוב של אלמנטים שיוצרים יחדיו יופי אחר וחדש. את סימני העבר פגשתי מחדש דווקא בכמה וילות מסורתיות ויוקרתיות יותר, שמשמרות בקנאות אלמנטים מימים אחרים, ומציגות לראווה רהיטים וחפצים עתיקים כמו קרמיקות כבדות, שידות מפוארות ונברשות ענק. המסר שמנסים בעלי הבית להעביר במקרים כאלה הוא ברור: זהו ביתה של משפחה עם שורשים עתיקים, אציליים. הריהוט הוא עתיק כמו המשפחה עצמה, וכאן המסורת העיצובית מספרת ללא מילים על המעמד החברתי. ימי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הסתיימו, אבל התחביב שלי נשאר, וגם היום, בין אם אני באיטליה ובין אם אני בחו"ל, אני תמיד שמחה להיכנס לבית שאני לא מכירה. כאשר אני נכנסת למקום חדש המשחק מתחיל, וכמעט מיד אני מתחילה לחלום ולרקום פנטזיות – לדמיין את חייו של הדייר ואת עברו, מאיפה הוא בא ומהם טעמיו ואהבותיו, חסרונותיו ופגמיו. עיניי הרעבות מסתכלות ימינה ושמאלה, סקרניות וחסרות מנוחה, ונרגעות רק כאשר הן נוחתות על פרט מעניין כלשהו שבו אני יכולה להתמקד וממנו יוולד הסיפור – סיפורו של האדם שגר פה.

האוכל המדהים של נאפולי ומחוז קמפניה מוכר למבקרים רבים, אבל מה לגבי היין? באזור זה מייצרים כמה מהיינות המוצלחים באיטליה, אבל רובם לא מאוד מוכרים מחוץ לארץ המגף. אם אתם סקרנים לטעום משהו חדש ומעניין אבל לא יודעים היכן להתחיל, המאמר הזה יעלה אתכם על הדרך הנכונה נתחיל בלציין את המובן מאליו: אי אפשר שלא להתאהב במראות, בניחוחות ובטעמים של מחוז קמפניה . נאפולי הבירה היא חגיגה משכרת של צבעים והפתעות, ובכל רחבי המחוז אפשר למצוא יעדים בלתי נשכחים כמו הריביירה האמלפיטנית, קפרי , סורנטו, סלרנו , פומפיי , קזרטה , ועוד. עובדה קצת פחות ידועה, היא שמחוז קמפניה מפורסם מסיבה נוספת: היינות המעולים שמיוצרים פה. רוצים ללגום משהו חדש? הגיע הזמן לחלוץ את הפקק המטפורי, ולצאת לדרך! היינות של מחוז קמפניה – כמה עובדות למעלה מ-165 מיליון ליטרים של יין מיוצרים במחוז קמפניה מידי שנה – כ-60% יינות אדומים, ו-40% יינות לבנים. הטופוגרפיה של המחוז מתאימה מאד לגידול גפנים, והאדמה הפוריה הפכה את האזור כולו ליעד חקלאי נחשק. היינות האדומים של קמפניה מתאפיינים בדרך כלל באופי דרמטי למדיי – אלה יינות גדולים, כבדים ועזים. היינות הלבנים הם מינרליים, פרחוניים ובאופן כללי מצויינים. ארבעת היינות הידועים ביותר במחוז הם גם אלה שזכו למעמד DOCG, המבטיח שיטות ייצור מחמירות ומסורתיות: Taurasi DOCG יין הטאורזי (Taurasi DOCG) המרשים, המיוצר מענבי אליאניקו (Aglianico), הוא יין אדום "גדול" קלאסי – בעל גוף ונוכחות, מבנה מורכב, ופוטנציאל יישון נהדר. רבים מכנים אותו " הבארולו של הדרום", בשל העוצמה המלווה כל לגימה. הטופוגרפיה של האזור משחקת תפקיד מכריע בבניית העוצמה הזאת – גפני האליאניקו צומחות בגובה 400, 500 ואף 600 מטרים מעל פני הים, ואדמת הגיר והחרסית המאפיינות את השטח משפיעות על מבנה היין. יין הטאורזי מיוצר באזור העיר אירפיניה (Irpinia), הנמצאת כ-50 קילומטר מנאפולי , ונחשב ליין עתיק ומודרני גם יחד – עתיק, משום שהוא תועד לראשונה לפני כ-2800 שנה, כאשר האזור נשלט על ידי היוונים. מודרני, משום שתהליך הייצור הנוכחי של היין מבטיח מוצר מתוחכם ואלגנטי, ועשיר בטעמים פירותיים סוערים (דובדבנים שחורים, שזיפים ופירות יער). על פי חוק, יין הנושא את השם טאורזי חייב להיות מורכב מלפחות 85% ענבי אליאניקו. שאר הענבים הם מזנים אדומים מקומיים. תהליך היישון אורך 3 שנים לפחות, ועבור יינות טאורזי ריזרבה (Taurasi Riserva) זמן היישון ארוך אף יותר: לפחות 4 שנים (ומתוכן 18 חודשים בחביות עץ אלון). איפה כדאי לטעום את הטאורזי? אחד המקומות המומלצים והמפורסמים ביותר הוא יקב Mastroberardino : היקב ששלף את היין העתיק מתהום הנשייה, החל לייצר אותו מחדש בשיטות מודרניות, והעלה אותו בשנת 1968 לגדולתו הנוכחית. Greco di Tufo DOCG אם עוד לא יצא לכם לטעום את אחד היינות הלבנים הטעימים באיטליה, זה הזמן לכפר על השנים האבודות. את היין האלגנטי, המינרלי, היבש ושופע הניחוחות הזה מייצרים מלפחות 85% ענבים מזן Greco di Tufo ו-15% ענבים מזן coda di volpe bianca. זהו אחד מהיינות הלבנים האיטלקים המועדפים עליי, ואם תתנו לו צ'אנס, אני בטוחה שהוא יהפוך לאחד האהובים גם עליכם. אחד היתרונות שלו הוא שמדובר ביין מושלם לליווי מנות דגים ופירות ים. דמיינו את עצמכם יושבים במסעדה קטנה, משקיפים על מפרץ נאפולי, מנשנשים צלחת של פסטה ברוטב פירות ים ולוגמים גרקו די טופו צונן. איזו מחשבה משמחת! היין מיוצר בפרובינציית אוולינו Avelino, וקיים בארבע גרסאות: גרקו די טופו, גרקו די טופו ריזרבה, גרקו די טופו ספומנטה (כלומר מבעבע, המיוצר במקרה זה בשיטת הקלאסית – שיטת שמפנואז), וגרקו די טופו ספומנטה ריזרבה. ענבי גרקו די טופו הם קרובי משפחה של ענב נפוץ אחר באזור זה – ענב הגרקו ביאנקו (Greco Bianco) והגיעו לאזור לפני אלפי שנה, מיוון העתיקה. הגפנים גדלות בגובה 400 מטר לפחות מעל פני הים, ובזכות תנאי מזג האוויר האופטימליים, הקרקע, וההבדלים המשמעותיים בין הטמפרטורות ביום ובלילה, מציג היין פרופיל טעמים וריחות מורכב ואף מפתיע. איפה כדאי לטעום יין גרקו די טופו מצטיין? אחד היקבים המפורסמים במחוז קמפניה הוא Feudi di San Gregorio , ואחד ממוצרי הדגל של היקב הזה הוא הגרקו די טופו שלהם. Fiano di Avellino DOCG יין הפיאנו הלבן מפורסם לא פחות מהגרקו די טופו, ואהוב בזכות הטעם המינרלי המאוזן והניחוחות המפתים של פרחי תפוז, אגוזים, ותפוחים. גם זן הפיאנו הגיע לאיטליה לפני אלפי שנה. היין נחשב לאחד היוקרתיים בימי הביניים, ועדויות מהמאה ה-12 מלמדות שהיה זה אחד היינות המועדפים על פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. כמובן שגם שיטת הייצור של היין הזאת מוגדרת על פי חוק, ובמקרה הזה על היין להכיל לפחות 85% ענבי פיאנו ו-15% ענבים מקומיים אחרים (הזנים המותרים לשימוש הם גרקו ביאנקו, קודה די ולפה ביאנקו, וטרביאנו טוסקנו). היין מיוצר בכל פרובינציית אוולינו (Avellino), אבל אין ספק שאופי היין וטעמיו משתנים בהתאם לאזור הספציפי בפרובינציה שממנו הוא מגיע. יינות פיאנו שמגיעים מאזור לאפיו (Lapio), לדוגמה, מצטיינים במבנה מורכב, פרחוניות נעימה ומינרליות גבוהה, ולדעת רבים זהו אחד האזורים הטובים ביותר. יינות פיאנו שמגיעים מאזור מונטפרדאנה (Montefredane) נחשבים לאיכותיים, ויינות הפיאנו מאזור הגבעות שממזרח לאוולינו (Avelino) מתאפיינים בניחוחות חזקים של מאפים קלויים ואגוזי לוז. איפה אפשר לטעום יין פיאנו די אוולינו מצויין? יקב Feudi di San Gregorio , שהזכרתי קודם בסעיף העוסק בגרקו די טופו, מצטיין גם בהכנת יינות פיאנו מצויינים. Aglianico del Taburno DOCG האליאניקו דה טאבורנו הוא היין הרביעי ממחוז קמפניה שזכה להיקרא DOCG (שאר היינות הם DOC, או IGP, או נטולי קטגוריה רשמית). זה יין אדום שלא בא לשחק משחקים – עז, כבד ודומיננטי, האליאניקו מתאפיין בניחוחות וטעמים של דובדבנים, ליקריץ, דיו ושזיפים שחורים. איפה אפשר לטעום יין אליאניקו די טאבורנו מצויין? נסו את Cantina del Taburno , המתמחה ביינות הטיפוסיים האלה מאז שנת 1972. Falanghina del Sannio DOC אחד היינות הלבנים הידועים ביותר ממחוז קמפניה אמנם לא מוגדר כיין DOCG, אבל זה לא מפריע לו לקטוף פרסים רבים. על פי חוק היין עשוי מכמות מינימלית של 85% ענבי פלנגינה ארומטיים. ישנם סוגים רבים (מאד) של יין פלנגינה – היין מתחלק לפי אזורי הייצור ולפי סוג היין עצמו (פלנגינה רגיל, פלנגינה מבציר מאוחר, פלינגה מבעבע, פלנגינה מבעבע שיוצר בטכניקת שמפנואז...). הרמה איננה אחידה, ולכן כדאי להתמקד ביקבים טובים, שנותנים את מלוא הכבוד ליין היבש והפרחוני הזה. איפה אפשר לטעום יין פלנגינה דל סאניו מצויין? נסו את יקב Fontanavecchia , אחד השחקנים המצטיינים באזור. Falerno del Massico DOC יין נעים וכיפי, המיוצר גם הוא מענבי פלנגינה. המתיקות הנעימה של ענבי הפלנגינה באה לידי ביטוי ביין השמח הזה, שמתאים במיוחד לחודשי הקיץ הלוהטים. היין מיוצר באזור קאזרטה (Caserta), וכולל שלושה תת-סוגים: פאלרנו לבן (לפחות 85% ענבי פלנגינה), פאלרנו אדום (לפחות 60% ענבי אליאניקו ועד 40% ענבי פיידירוסו), ופאלרנו פרימיטיבו, העשוי עם ענבים מזן פרימיטיבו (Primitivo). איפה אפשר לטעום יין פלארנו מצויין? נסו את היינות הטובים של Villa Matilde . Ischia DOC כיאה לאי עשיר באדמה וולקנית, איסקיה מציעה יין לבן מוצלח במיוחד. כמה חבל שכמעט אף אחד לא מכיר אותו! מסורת ייצור היין באיסקיה נמשכת מזה 2700 שנה, ובתקופה הרומאית כונה האי Enaria, כלומר ארץ היינות. בזכות האקלים, הרוח המגיעה מהים, ומבנה הקרקע, היינות כאן מתאפיינים במגוון רחב במיוחד של ניחוחות מפתים. יין מסוג Ischia DOC מתחלק ללא פחות מאשר שבע תת קטגוריות (הכוללות גם יינות אדומים וגם יינות לבנים). יין האיסקיה DOC הידוע והמוצלח מכולם הוא היין הלבן, המיוצר מענבי ביאנקוללה (Biancolella) ופורסטרה (Forestera), מגפנים שנשתלו במורדות הר אפומאו (Epomeo). איפה אפשר לטעום יין איסקיה DOC מצויין? נסו את היינות הטובים של יקב Cenatiempo . Lacryma Christi del Vesuvio DOC כיאה למוצר איטלקי אמיתי, גם את היין הזה מלווה אגדה דרמטית: מספרים שכאשר השטן ירד לגיהנום, הוא גנב עימו פיסה מגן העדן – כלומר פיסה ממפרץ נאפולי. כאשר ישו ראה מה הצליח השטן לגנוב, הוא הזיל דמעה ומהדמעה הזאת צמחו הגפנים שמהן מייצרים את היין. יהיו בוודאי כמה אגרונומים שיערערו על הסיפור הזה, אבל בואו לא נהיה קטנוניים... את הענבים מזן קפרטונה (Caprettone – המשמשים לייצור הלקרימה די קריסטו בגרסת היין הלבן) ופיידירוסו (Piedirosso– המשמשים לייצור הלקרימה די קריסטו בגרסת היין האדום) הביאו עימם היוונים במאה החמישית לפנה"ס. גם בתקופת רומא העתיקה שימש האזור הזה לגידול גפנים, וגם הנזירים שבנו מנזרים גדולים באזור בימי הביניים המשיכו את המסורת החקלאית ושתלו גפנים בכל מקום. גם היום כלום לא השתנה, ובזכות האדמה הפוריה והעשירה בלחות ממשיך אזור וזוב לשמש אלפי חקלאים. איפה אפשר לטעום יין לקרימה די קריסטו מצויין? נסו את היינות האיכותיים של יקב Casa Setaro .

עבור רבים, היא היתה ונשארה השחקנית האיטלקיה הגדולה ביותר. נוכחותה רבת העוצמה חרכה את המסך, והתפקידים שמילאה בסרטים כמו "רומא עיר פרזות" הקנו לה מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי. מי היתה אנה מניאני, שהשנה ימלאו 50 שנה למותה? את אנה מניאני בלתי אפשרי לשכוח, למרות שהיא מתה לפני חמישים שנה. היא זכורה לי מהמון סרטים, אבל יש סרט אחד שלה שנתקע לי בראש ולא עוזב אותי לעולם: " בליסימה ", של לוקינו ויסקונטי, לדעתי, הטוב שבסרטיה. מניאני מגלמת בו עקרת־בית רומאית מתוסכלת ממעמד הפועלים, שמנסה לדחוף בכוח את בתה הקטנה לתעשיית הקולנוע של אולפני "צ'ינצ'יטה". חיה הדלים, הקשים ומרוקני הרגש לצד בעלה, גורמים לה להאמין שכך יחדרו לחייה האפרוריים קצת כסף וזוהר. הייאוש שלה, ההתנהגות האובססיבית, הגובלת כמעט בטירוף, העיניים הרושפות, הכמעט משוגעות, כמו אחת מהגרוגונות – אלות הזעם – את זה אי אפשר לשכוח לעולם. היא מענה את ילדתה העייפה והבוכייה, מתענה בעצמה, ולמרות זאת אי אפשר לכעוס עליה. היא כל כך נוגעת אל הלב כשהיא נשברת באחד הרגעים הקשים בסרט, אחרי שהיא וילדתה נזרקות מהאולפן בבושת פנים. עברו 72 שנים מאז שהסרט הנהדר הזה נעשה, אבל האימא הזו שבראו ביחד, בווירטואוזיות מופלאה, מניאני וויסקונטי, היא אב־טיפוס לכל האימהות האובססיביות והדחפניות שבאו לימים, שמנסות להכניס את ילדיהן בכוח לעולם הזוהר: הקולנוע, הטלוויזיה, המוזיקה, הדוגמנות, ולימים, לכל "הכוכב נולדים" האינסופיים שצצו בעולם. מניאני מעולם לא הייתה יפיפייה סקסית או סמל־מין כדוגמת קלאודיה קרדינלה, ג'ינה לולובריג'ידה או סופיה לורן. היא גם היא לא הייתה היפיפייה הקרירה, האריסטוקרטית והאלגנטית, כגון מוניקה ויטי , סילבנה מנגנו או וירנה ליזי, היפיפיות המעודנות של הבד האיטלקי בתור הזהב שלו. היו לה פנים פשוטות אך אקספרסיביות להפליא, ארשת קשת יום, צללים שחורים מתחת לעיניים, קומה לא גבוהה ולפעמים קצת עודף משקל, שיער עורבי סבוך ופרוע, ורק שפתיה המצוירות העניקו לה ליוות חן נשיית מסוימת. למעשה, היא נראתה קצת כמו מכשפה, סוג של גרוגונה: כהה, יצרית, סוערת, גועשת, עצמאית, תמיד דרמטית. דיווה ודרמה־קווין של ממש. לא פלא שהאיטלקים קראו לה "לה לופה" – הזאבה – על שום משחקה העוצמתי, הדינמי, המתמסר והטוטאלי, שממש שרף את המסך. אבל מניאני רק לגלגה על עצמה: "תעזבו את הקמטים שלי בשקט, הרווחתי אותם ביושר", אמרה שנים לפני שהשחקנית הצרפתייה סימון סניורה "גנבה" ממנה את האמירה האלמותית הזו. עם זאת, לימים כתבה טוני מיטשל ש"למניאני היה יופי טבעי שהתעלה על כל הסטריאוטיפים של היופי המקובל, ובכך הפך אותה לסקסית ונחשקת. היופי הפנימי שקרן ממנה הוא סמל לפמיניזם." וכך, למרות שלא הייתה מהיפות והסקסיות, מניאני הייתה השחקנית הכי אהובה באיטליה, וזאת על אף שבגרסאות מסוימות נטען שהיא בכלל לא הייתה איטלקייה מבטן ומלידה. בגרסה אחת נטען שהיא נולדה ברומא מסטוץ קצר בין אמה ואביה שהיה יליד קלבריה. אבל בגרסה אחרת, שהבמאי פרנקו זפירלי – איש סודה וחברה הקרוב - דבק בה, נטען שהיא נולדה מחוץ לנישואים בשנת 1908 באלכסנדריה שבמצריים, לאב מצרי ולאם יהודייה־איטלקייה שנטשה אותה בשלב כלשהו של ילדותה באיטליה, כך שגדלה אצל סבה וסבתה ברובע טרסטוורה שברומא, אז עדיין לא רובע הבילויים הרומאי הנוצץ, אלא לא יותר משכונת עוני עלובה בה גרו חלכאי ונדכאי העיר – שם היא שיחקה עם ילדי הרחוב הפרועים וכך התקשח אופייה. היא עצמה התעקשה על הגרסה שבה נולדה ברומא הפרולטרית, ולא במצריים, משום שתמיד ראתה בעצמה לפני הכל, פטריוטית איטלקייה עממית ונלהבת. הסרט "בליסימה" באורך מלא של הבמאי לוקינו ויסקונטי בכיכובה של אנה מנייאני - כתוביות באנגלית ייתכן ששם, בשכונת העוני, נוצקה בתוכה הדמות הארכיטיפית שהיא גילמה לימים בכישרון רב: נשים פשוטות, ארציות, בורות אך עצמאיות, שחייהן רוויות בטרגדיות. נשים כוחניות ועוצמתיות שהן "אימא אדמה", שלמרות המראה הלא הכי מושך שלהן, לפחות לא על פי צו האופנה, הייתה בהן עוצמה סקסית נועזת. נשים שחיו ופעלו הרבה לפני פרוץ הפמיניזם, אבל למרות חייהן הקשים, הן היו עצמאיות, ג'דעיות, ולא נתנו לגברים להכתיב להן את דרכן. ממש כמו מניאני בחייה הפרטיים. כבר בנעוריה, בזמן שלמדה משחק, היא לא התביישה להתפרנס כזמרת במועדוני לילה, בברים קטנים ובקברטים סליזיים. בשנות ה-30 היא כבר התברגה לסרטים שהופקו באיטליה הפשיסטית. אבל הפריצה הגדולה הגיעה אליה בגיל מאוחר יחסית, 37, ורק אחרי מלחמת העולם השנייה, בסרט "רומא עיר פרזות" של רוברטו רוסליני. אין ספק שהסרט הזה הציב את מניאני בראש החץ של הניאוריאליזם האיטלקי, שהיה אז בשיא פריחתו. היא הייתה האייקון שסימל את הפריחה הקולנועית האיטלקית הגדולה והמדהימה הזו של אחרי המלחמה, של סרטים שהתמקדו באנשים העממיים והעניים, המיוסרים והסובלים. בשלב זה בקריירה שלה כבר אי אפשר היה להתעלם מ"בולעת המסכים" הזו. גם מהוליווד הגיעו הצעות: לככב בסרט "השושנה המקועקעת", על פי מחזה של טנסי ויליאמס, שלמעשה כתב את המחזה עבורה. אותה הוא ראה לנגד עיניו כאשר כתב את דמות האישה הסיציליאנית המיוסרת שבעלה בגד בה, ולמרות זאת היא נשארת מסורה אליו, ושוקעת באבל כבד וקטטוני אחרי מותו. מי שראה את הסרט, לא ישכח את מניאני הדיכאונית והמיואשת, ואת יחסיה הגועשים עם גבר שמגיע העירה, אותו מגלם ברט לנקסטר. מובן שהאוסקר על התפקיד הגיע מיד. אגב, מניאני בכלל לא האמינה שהיא תזכה בפרס, ולכן לא טרחה לטוס להוליווד. היא הייתה בין הבודדים מזוכי האוסקר שלא הגיעו לטקס, שנייה רק למרלון ברנדו, שלא הגיע כמחאה על היחס המחפיר של האמריקאים לתושבי היבשת המקוריים, האינדיאנים. כאשר התקשר אליה עיתונאי איטלקי באמצע הלילה, הוא העיר אותה משינה והודיע לה על הזכייה. מה הייתה תגובתה? כרגיל, דרמה. גם באמצע הלילה. היא צרחה את נשמתה ואמרה לו שתהרוג אותו אם הוא עובד עליה. מסתבר שעל אף שכולם טענו שהיא תמיד הפגינה טונות של ביטחון עצמי, כנראה שגם היא הייתה מלאה בספקות עצמיים ולא העריכה את עצמה. טקס האוסקר בו זכתה מניאני בשחקנית הטובה ביותר, אך לא הגיעה לקבל את הפרס. גם בחייה הפרטיים, כמו גם בסרטיה, מניאני לא חוותה נחת. נכדתה, השחקנית אוליביה מניאני, סיפרה שהיא הייתה "נשמה רגישה, עצבנית, מסובכת ומוטרדת". לפעמים היא חיה רק על קפה שחור וסיגריות והתקשתה לישון, "הלילות שלי מזעזעים," אמרה, ונהגה להתייעץ עם אסטרולוגים, נומרולוגים ומיסטיקנים אחרים כדי לזכות בקצת שקט נפשי. נדמה שהדרמטיות הגועשת שאפיינה את תפקידיה הקולנועיים, חדרה גם לחייה. היה לה רומן הארוך וסוער עם הבמאי רוברטו רוסליני, שהסתיים במריבה עזה כאשר הוא זנח אותה לטובת אינגריד ברגמן. מספרים שיחסיהם היו רצופי מריבות, שהיא הייתה בעלת מזג אלים, ושבמריבותיהם היא זרקה עליו צלחות וכוסות. טענו גם שהיא הייתה אישה לא קלה, שלא היה קל לחיות איתה בגלל התקפי הזעם. כנראה שרק עם בנה היחיד מרומן קצר וחסר משמעות, היא הפגינה רכות וסבלנות, אולי בגלל הטרגדיה שפקדה אותו בגיל רך: הוא חלה בשיתוק ילדים, והיא טיפלה בו במסירות כל חייה, ואף נסעה לעבוד בהוליווד כדי שתוכל לשלם על טיפולים יקרים עבורו, שלא ממש עזרו. הוא נשאר נכה ובכיסא גלגלים. לפני ארבע שנים נעשה סרט תיעודי על חייה: "התשוקה של אנה מניאני". בסרט קיבצו ראיונות עם ענקי הקולנוע של העבר, שעבדו איתה וסיפרו עליה. הבמאי פדריקו פליני אמר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תגיב, מה תעשה או מה תאמר. מרצ'לו מסטרויאני טען שהיו לה עיניים ממגנטות ושהיא כישפה אותו. טנסי וויליאמס אמר: "היא הייתה אישה לא שגרתית, תמיד דיברה בכנות, מעולם לא הפגינה חוסר ביטחון וביישנות, ותמיד בזה למוסכמות החברתיות." ואילו ברט לנקסטר טען שאילולא הייתה שחקנית, ודאי הייתה גנגסטרית. ז'אן רנואר, שביים אותה ב"מרכבת הזהב", טען שהיא השחקנית הכי גדולה שהוא זכה לעבוד איתה, בט דיוויס אמרה שהיא השחקנית הכי גדולה אי פעם, ודיטריך הגדולה כינתה אותה "כוח טבע". עד כדי כך היא הרשימה את כל מי שהכיר אותה וחווה את עוצמתה הכמעט צונאמית. אין ספק שמניאני הייתה סוג של "כוח טבע", "הדיווה ממעמד הפועלים". אבל בסופו של דבר, גם הדמות הזו התחילה להימאס עליה. ב-1963, אחרי ששיחקה ביותר משלושים סרטים, היא אמרה: "נמאס לי לגמרי מהתפקידים הקבועים של אישה קולנית והיסטרית ממעמד הפועלים," והופעותיה הקולנועיות הלכו ופחתו. היא מתה עשור אחר כך, בגיל 65, מסרטן הלבלב. צעירה מדי. כאילו שרפה את פתיל חיה במהירות בגלל אותן אנרגיות סוערות שלה. אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה. האיטלקים רואים בה עד היום את "הנשמה הנצחית של הקולנוע האיטלקי". הם אמרו עליה שכאשר היא בוכה הקהל בוכה איתה, וכאשר היא צוחקת, הקהל צוחק איתה.

ברוכים הבאים וברוכות הבאות לגלריה בורגזה, מוזיאון לאומנות בליבה של רומא, העיר הנצחית. גלריה בורגזה היא אחד ממוזיאוני האומנות החשובים באיטליה, ומהווה משכן לכמה מהיצירות המופלאות ביותר של גדולי אמני הרנסנס והבארוק. גם אם אתם דוברים אנגלית טובה, אין כמו להקשיב להסברים ופירושים ליצירות אומנות בשפת האם שלכם, מפיו של ‏אמן ישראלי דבר ראשון : קחו את מפת המוזיאון בכניסה. בפודקאסט שלפניכם הצייר והפובליציסט יונתן הירשפלד מסביר ומפרש 20 יצירות מהחשובות בתולדות האומנות המערבית המוצגות בגלריה בורגזה ברומא. הסקירה היא על יצירות מופת של הציירים: קאראווג'ו, טיציאן, רפאל, ברונזינו, ואן באבורן ועוד... הפסלים: ברניני וקאנובה. כל מה שנותר זה לחבר את האוזניה במהלך הסיור במוזיאון או אפילו בבית ליד המחשב ולהאזין להסברים המרתקים. המלצה חשובה: הסתמכו על המפה שלקחתם בכניסה למוזיאון בכדי למצוא בקלות את הציורים במוזיאון, כך תוכלו לוודא שאתם עומדים מול הציור הנכון. מפעם לפעם המוזיאון מזיז ציורים ומשנה מיקומים ולכן לצערנו חלק מהציורים אינם נמצאים במקום בו צויין במדריך האודיו.

ה-16 באוקטובר 1943 היה אחד הימים הנוראיים ביותר בהיסטוריה של יהדות רומא – היום שבו צדו הנאצים למעלה מ-1000 בני הקהילה, ושלחו אותם לאושוויץ. זמן קצר לפני האקציה הסתובבה ברחבי הרובע אישה מקומית, שכונתה ה"משוגעת", וניסתה להזהיר את היהודים מפני העומד להתרחש, אך מאמציה היו לשווא – תושבי הגטו זלזלו בה והתעלמו ממנה. לדבריו של הארכיונאי גאטנו פטרלייה שמה של האישה היה אלנה די פורטו, וספרו "המשוגעת מכיכר ג'ודיה" מוקדש לסיפורה של אותה גיבורה נשכחת לעיתים הרעיונות לספרים יוצאי דופן נולדים ממש במקרה, וזה בדיוק מה שקרה לחוקר גאטנו פטרלייה ( Gaetano Petraglia ). "לפני כעשר שנים יצאתי לנסיעת עבודה בארכיון קטן בבזיליקטה, מחוז הולדתי", מספר פטרלייה בראיון לאתר באיטליה. "שם, בעיירה בשם לאגונגרו ( Lagonegro ), שמתי לב שנשמרו מספר תיקים שעסקו בכ-80 יהודים – כמעט כולם יהודים שהגיעו ממזרח אירופה, נמלטו מארצות הולדתם מאימת הנאצים ונעצרו מעט לפני שעלו על ספינה לפלשתינה או לארצות הברית. הם נכלאו או נשלחו לעיירות קטנות ומבודדות ברחבי איטליה מעט לפני שפרצה המלחמה, ביוני 1940". פטרלייה, שעובד בארכיון של משרד התרבות האיטלקי ובארכיון המרכזי ברומא, איננו זר לנושא. במסגרת עבודתו הוא עוסק לעיתים קרובות בקהילה היהודית בעיר, ובעבר גם השתתף בקבוצות מחקר שעסקו בגירוש יהדות רומא בזמן מלחמת העולם השנייה, ובהשבת הרכוש שנגזל מהיהודים בזמן המלחמה. "בין התיקים שמצאתי היה אחד שעורר מיד את תשומת הלב שלי", הוא מספר. "תיק שעסק באישה יהודיה מרומא, בשם אלנה די פורטו ( Elena di Porto ). בחודשים שלאחר מכן השם הזה ממש זמזם לי בראש, היתה לי הרגשה ברורה שאלנה מבקשת ממני לפתוח את התיק, ולחקור את הסיפור. ואכן, זמן מה לאחר מכן חזרתי לארכיון ופתחתי את התיק הזה. כך גיליתי בעזרת המסמכים המעטים וגזרי העיתונות שנשמרו בו סיפור מדהים, מפתיע וטרגי. סיפור שיכולתי להביא לידיעת הקהל בזכות ג'ונטינה ( Giuntina ), ההוצאה לאור שפרסמה את הספר La Matta di Piazza Giudia . אלנה די פורטו – גיבורה מפתיעה אלנה די פורטו היתה ללא ספק דמות בלתי שגרתית בנוף המסורתי של הגטו – אישה סוערת, אלימה לעיתים, שמשכה תשומת לב שלילית מצד המשטרה ונשלחה ארבע פעמים לבית חולים פסיכיאטרי (ומכאן הכינוי, השגוי, "המשוגעת"). איך היית מתאר את אלנה די פורטו? האם היא באמת היתה משוגעת? מהפכנית? או פשוט אישה שלא התאימה לשום סטריאוטיפ של התקופה? "אלנה הייתה צעירה שנולדה והתגוררה באזור שפעם היה הגטו של רומא – הגטו הוקם בשנת 1555 על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי ובוטל בשנת 1870 עם כיבוש רומא על ידי כוחותיו של גריבלדי והפיכת עיר הנצח לבירת איטליה. היא היתה נערה יהודייה שבין השנים 1928-1943 חוותה על בשרה רגעים מכריעים בהיסטוריה של יהודי רומא, ואף שיחקה תפקיד מכריע באותם אירועים," מספר פטרלייה. "היא היתה דמות מורכבת ומעניינת במיוחד, אישה בעלת אופי חזק ואימפולסיבי, בלי מעצורים על הלשון, אבל היא גם היתה נדיבה מאד, ותמיד היתה מוכנה לעזור לקהילה שלה". "היא היתה בהחלט מהפכנית, ביותר ממובן אחד. ראשית כל, היא היתה אישה חופשית, בעלת אישיות חזקה, מלאת חיים ומלאת רצון לחיות את החיים האלה בדרך שלה. היא בהחלט היתה אנטיקונפורמיסטית שלא התאימה למודל הנשי של התקופה, וגם לא למודל הנשי כפי שהגדירו אותו הפשיסטים: אישה שתשמש קודם כל כאם ורעיה ל"גבר החדש" הפשיסטי. היא היתה פרודה מבעלה, היא עישנה, אהבה כדורגל ואיגרוף, ולבשה מכנסיים – אישה "שערורייתית" לפי הסטנדרטים של אותם הימים. היא היתה מהפכנית, בין היתר, משום שהייתה לה נטייה מולדת לעמוד בתוקף נגד כל סוג של עוולה, יהירות והתעללות. היא נאבקה תמיד בנחישות ובאומץ, ועל הגישה הזאת וההתנהגות הזאת היא שילמה מחירים כבדים: קודם היא נשלחה לבית המשוגעים, למרות שכפי שאפשר לקרוא בספר היא כלל לא היתה משוגעת, ולאחר מכן היא נעצרה ונשלחה לגלות למשך שלוש שנים". את עניין ה"משוגעת" כדאי להבהיר מיד: באותם הימים אשפוז פסיכיאטרי היה דרך נפוצה עבור המשטר הפשיסטי להיפטר מאנשים שחרגו בצורה זו או אחרת מהנורמות המקובלות או הרצויות (למרות שלא סבלו משום מחלת נפש אמיתית). הנוהל האלים והפסבדו-מדעי הזה היה מקובל במיוחד, מספר פטרלייה, מול נשים שהוגדרו כ"מופקרות", או "משוגעות מבחינה מוסרית". הפסיכיאטרים שבדקו את אלנה די פורטו, לדוגמה, "איבחנו" אצלה "סימנים חשודים" כמו שפתיים עבות ושיער מקורזל (באותם הימים שלטה בזירה תורת האיגניקה – EUGENICS, לפיה מאפיינים פיזיים מסויימים כמו גודל הגולגולת וצורת הפנים העידו על אופי האדם ועל בעיות נפשיות). למרות ה"אבחון", אפילו הפסיכיאטרים של התקופה הסכימו בסופו של דבר שהבעיה המרכזית של אלנה די פורטו היתה אופייה ההסוער, ולא מחלה פסיכיאטרית כלשהי. חייה של די פורטו היו רצופי טלטלות, וחמישה חודשים לאחר ששוחררה היא אושפזה שוב. בהמשך היא התחתנה, ומהנישואין, שלא צלחו, נולדו לה שני ילדים – אנג'לו (Angelo) וסטימו (Settimio). לדבריו של פטרלייה הטלטלות הרבות האלה, והתדמית שיצאה לדי פורטו, תרמו בוודאי לעובדה שסיפורה נשכח במשך שנים רבות. "הסיפור של אלנה סופר שוב ושוב על ידי הילדים שלה, אנג'לו ( Angelo ) וסטימיו ( Settimio ), על ידי המשפחה שלה ועל ידי מכרים קרובים אבל במשך שנים רבות אך אחד לא הקשיב, או לא התייחס לסיפור הזה ברצינות, וכך סיפורה של אלנה נשאר רק בתחומי פיאצה ג'ודיה ( Piazza Giudia ), כלומר בתחומי הרובע היהודי", מסביר פטרלייה. "לדעתי זה קרה משום שאף אחד לא הקשיב לאלנה בימי חייה. לאחר שהיא נלקחה לאושוויץ, גם לא הקשיבו לבני משפחתה שסיפרו עליה. אנשים חשבו שמדובר "רק" על סיפורה של איזו אישה אוממלה וחסרת מזל, פשוטה וענייה, שנחשבה למשוגעת". "לכך יש להוסיף את הזמן שחלף, וטישטש את הזכרונות הדוהים. השיפוט השטחי לו זכתה אלנה די פורטה, העובדה שלא נתנו לה קרדיט על מעשיה, הובילו לכך שדמותה כמעט נשכחה, ואנשים לא הבינו עד כמה היא חשובה להיסטוריה של יהודי רומא. אבל ההיסטוריה לעיתים קרובות היא גם סיפורם של הצנועים והמדוכאים, לא רק של המנצחים רבי הכוח", מבהיר פטרלייה. החיים תחת המשטר הפשיסטי ברובע היהודי התקופה שבה חיה אלנה די פורטו היתה קשה מנשוא, וגם ההתחלה לה זכתה לא היתה קלה במיוחד. כמו שאר בני משפחתה ורבים מתושבי הגטו, התפרנסה די פורטו מעסקי הרוכלות. היא התגוררה בדירה צנועה מאוד בפיאצה דלה ג'ודיה (piazza della Giudia) ברובע היהודי ברומא, ועסקה למחייתה במכירת חפצים משומשים, בגדים וסמרטוטים. "חוקי הגזע הפשיסטים העלובים שינו, כידוע, באופן טרגי וקיצוני את חייהם של יהודי איטליה וגם את חייהם של יהודים זרים שנכחו בארצנו", מסביר פטרלייה. "מדובר על נושא מורכב ונרחב, אבל אם נגביל את הדיון למציאות ששררה בגטו לשעבר, ולסיפורה הספציפי של אלנה די פורטו, הייתי אומר שחוקי הגזע שחוקקו הפשיסטים השפיעו לפחות על שני היבטים של חייה ושל משפחתה. ראשית, החוקים ביטלו את הרשיונות שניתנו לרוכלים נודדים (כמו אלנה ובני משפחתה), מה שהקשה עליהם לשרוד, ואילץ אותם להיעזר באמצעים חוקיים יותר או פחות כדי להמשיך ולהתפרנס, איכשהו". האספקט השני היה קשור למתקפות האלימות על הגטו. עם התחזקות הפשיסטים באיטליה, הלכו וגברו ההתקפות על יהודי הרובע. לעיתים קרובות הגיעו צעירים מהתנועה הפשיסטית במטרה לפגוע באלימות ביהודים, וכבר באותם אירועים התלבטה דמותה של אלנה די פורטו, שסירבה לספוג בשתיקה את העלבונות והאלימות. "כאשר החלה החקיקה האנטי-יהודית, התגברו הפשיטות הפשיסטיות נגד יהודים, בעיקר ברובע היהודי. הפשיסטים צדו את היהודים במסעות ענישה של ממש", מסביר פטרלייה. "אבל לעתים קרובות כשהפשיסטים הגיעו הם מצאו את אלנה די פורטו שחיכתה להם. העדויות והמסמכים מלמדים שאלנה התייצבה מול הפשיסטים והגנה פיזית על חבריה הצעירים, ולעתים קרובות נלחמה עם התוקפים האלימים". באחד המקרים המתוארים בספר הגיעו הפשיסטים במטרה להכות את הצעירים היהודים שהתקבצו במועדון הביליארד המקומי. די פורטו הכתה אחדים מהם ואז השליכה את עצמה לרצפה בצרחות כדי למשוך את תשומת הלב אליה ולתת לצעירים זמן לברוח. כחובבת אגרוף היא הכירה את כל מועדוני הספורט באזור וחיברה ביניהם ובין הצעירים יהודים שרצו ללמוד להגן על עצמם מול הפשיסטים. במקרים אחדים כאשר ראתה די פורטו את הפשיסטים מתקרבים היא עלתה במהירות על האופניים שלה, דיוושה בטיסה ממקום למקום והזהירה את כל מי שהיה מוכן לשמוע שהפשיסטים בדרך. ההתנהלות הזאת, מאמין פטרלייה, מלמדת אותנו כיצד פעלה אלנה די פורטו בהמשך, בלילה הגורלי שבין ה-15 ל-16 באוקטובר 1943, שבו עוסק הספר. אבל לא נקדים את המאוחר. ביוני 1940 נכנסה איטליה למלחמה לצידו של היטלר. ברומא, בינתיים, עצרה המשטרה יהודים רבים בגטו וביניהם גם את אלנה די פורטו. לאור האשפוזים שלה, ולאחר שהוגדרה כסכנה לציבור, החליטו נציגי המשטרה להרחיק את די פורטו מרומא (היתה זו מדיניות נפוצה באותם הימים, שהופעלה נגד אזרחים שנחשדו ב"מסוכנות" זו או אחרת. גם הסופר הידוע קרלו לוי נשלח למחוז בזיליקטה ). כך, נשלחה די פורטו לעיירה בשם לאגונגרו (Lagonegro) במחוז בזיליקטה שבדרום איטליה. במשך שלוש שנים נדדה די פורטו בין מספר מקומות, ובמקביל מצבה הבריאותי התדרדר. ב-25 ביולי נפלה ממשלתו הפשיסטית של מוסוליני, ובאוגוסט 1943 הצליחה די פורטו לחזור לרומא. העיר שמצאה מולה היתה במצב קשה, אך המצב עמד להתדרדר עוד יותר: לאחר שאיטליה הכריזה על שביתת נשק מול בעלות הברית, פלשו הכוחות הגרמנים מצפון, כבשו חלקים נרחבים מהמדינה ועשו את דרכם לרומא. ב-9 בספטמבר התרחש אירוע מכונן בגטו: כ-100 יהודים, ששמעו שהגרמנים בדרך, פרצו לחנות שמכרה כלי נשק וגנבו משם כ-70 רובי ציד וכ-150 כדורים. יהודים נוספים ניסו לפרוץ לחנות נשק נוספת, אך נבלמו בידי כוחות המשטרה. בין העצורים (שהובילו את הפשיטה) היתה אלנה די פורטו. השבועות שלאחר מכן היו דרמטיים: הגרמנים הצליחו לכבוש את רומא, וזימנו את נציגי הקהילה היהודית למטה המשטרה, שם נמסר להם שאם יהודי העיר יצליחו לאסוף תוך 36 שעות 50 קילוגרם זהב, לא יאונה להם כל רע. נציגי הקהילה היהודית מסרו את הזהב שאספו לגרמנים ב- 28 בספטמבר, אך כמובן שהנאצים לא כיבדו את הבטחתם. התוכנית להשמדת הקהילה כבר יצאה לדרך. ה"משוגעת" שניסתה לשווא להצלי את יהודי הגטו ליבו של הסיפור מתרחש באחת היממות הטרגיות והאכזריות בהיסטוריה של יהדות איטליה: הלילה שבין ה-15 וה-16 באוקטובר, 1943. "ה-16 באוקטובר היה היום הטרגי ביותר בהיסטוריה של יהדות רומא," אומר פטרלייה, "היום שבו 1022 יהודים, איטלקים רומאיים, נלקחו לאושוויץ על ידי הגרמנים ובעזרתם של הפשיסטים. רק 17 חזרו, ומתוכם אישה אחת בלבד. האישה הזאת לא היתה אלנה די פורטו. גירושים נוספים נערכו בחודשים שלאחר מכן, כ-1700 יהודים נתפסו ברומא, ובך הכל 9000 איטלקים בכל רחבי איטליה". "עד היום מתנהלים ויכוחים על הרשימות שבהן השתמשו הגרמנים כדי לאסוף את היהודים. לפי המחקרים כיום, כנראה שהרשימות שבהן השתמשו הגרמנים לא היו הרשימות שנלקחו מראשי הקהילה היהודית, אלא רשימות שנלקחו ממשרד הפנים האיטלקי, או ממטה המשטרה של מחוז רומא. כך או אחרת – הגרמנים הסתובבו ברחבי העיר, עברו בית בית ולקחו ללא הבחנה גברים, נשים, ילדים, וקשישים. הם לא חסו על איש, גם לא על החולים". במשך שנים נפוץ ברומא סיפור, ולפיו באותו לילה גורלי היתה אישה אחת שניסתה להזהיר את היהודים מפני מה שעמד להתרחש אבל זכתה לקיתונות של בוז. "האירוע מתואר בספרו של ג'אקומו דבנדטי ( Giacomo Debenedetti ), שהיה סופר ומבקר ספרות חשוב", מסביר פטרלייה. "דבנדטי חיבר יצירה קצרה אבל חשובה בצורה בלתי רגילה בשם " 16 באוקטובר 1943 ", ושם הוא מספר על אישה אחת שניסתה להזהיר את יהודי רומא מפני האקציה המתוכננת. בספרו מכנה דבנדטי את האישה המסתורית "צ'לסטה" ( Celeste ), אבל אני מאמין שהאישה היתה אלנה די פורטו", אומר פטרלייה. "אני מאמין שזו היתה היא משום שישנם יותר מידי קווי דמיון בין האישה שדבנדטי מתאר לאלנה די פורטו: המראה הפיזי של שתי הנשים דומה, וכך גם התיאור הפסיכולוגי שלהן. גם מקום המגורים שלהן דומה וגם ההתייחסות ל"טירוף" שאפיין כמה מחברי משפחתה של האישה. לכך יש להוסיף את העובדה שבעבר אלנה תמיד נהגה להזהיר את יהודי הגטו בכל פעם שהפשיסטים הגיעו. היא תמיד פעלה למען הקהילה שלה, וישנן עדויות רבות לפיהן כך היא פעלה גם באותו יום נורא". בספרו מביא פטרלייה עדויות שונות שנאספו, של אנשים שמוכנים להישבע שהאישה המתוארת בספרו של דנבנדטי היתה אלנה די פורטו. מימין לוח זכרון לפרטיזנים ברומא עם שמה של אלנה די פורטו, משמאל תמונה מיום חתונתה די פורטו הצליחה להימלט אבל אז חזרה לאחור, הישר לידי הנאצים די פורטו עצמה הצליחה לברוח, אבל זמן קצר לאחר מכן היא הסתובבה ושבה לאחור כדי לעזור לגיסתה ולחמשת האחיינים שלה שנלכדו על ידי הגרמנים. כשבני המשפחה הועלו על המשאית, היא התעקשה לעלות עליה ביחד איתם. מהמסע האחרון הזה, היא כבר לא חזרה. די פורטו נשלחה לאושוויץ, ונרצחה שם. בעלה לשעבר, צ'זארה (Cesare), ושני ילדיה, אנג'לו (Angelo) וסמטימיו (Settimio), שרדו משום שהצליחו להימלט מהגרמנים בזמן. האם אלנה די פורטו היתה פרטיזנית? "נכון להיום אין לנו עדויות או תיעוד לכך שאלנה די פורטו השתייכה למפלגה אנטי-פשיסטית, או לתנועת הפרטיזנים", אומר פטרלייה. "זה המצב כרגע, לפחות. אבל אני רוצה לציין שזה שהיא לא היתה חברה בתנועת ההתנגדות ממש לא אומר שהיא לא התנגדה בעוצמה. להיפך, אני מאמין שהיא התנגדה בכל דרך שיכלה, באופן עמוק, אישי וספונטני, והנוכחות שלה ברחובות רומא בזמן ההתקוממות העממית לאחר שביתת הנשק ב-8 בספטמבר 1943, הדברים שהיא עשתה באותם הימים (כמו הפריצה לחנות הנשק, לדוגמה, א"ב) היו קריטיים לא פחות ממעשיהם של מי שעונים על ההגדרה הקלאסית של "פרטיזנים". בסוף חודש דצמבר 2022 הונחה אבן זיכרון ( pietra d’inciampo ) לזיכרה של אלנה די פורטו ברחוב Via Portico d’Ottavia 1 . "הצבתה של האבן, מעשה ידיו של האומן הגרמני גונתר דמניג ( Gunter Demnig ), נולדה מיוזמה של משפחת די פורטו, שבשנים האחרונות נאבקה ופעלה כדי לשמר את זכרה של אלנה", אומר פטרלייה. אף שהקרדיט מגיע לבני המשפחה, פטרלייה גאה באופן שהביא את סיפורה של הגיבורה הנשכחת. "אני מאמין שהספר שלי תיעד את סיפורה של אלנה בצורה מדוייקת, ובוודאי תרם להציל מתהומות השכחה סיפור שעלול היה להישכח. לכן היה זה עבורי רגע מרגש מאד להיות שם באותו הבוקר, כאשר הניחו את האבן. כעת כל מי שיצעד מול ביתה של אלנה ברובע היהודי, ויראה את האבן הזאת, יזכור את אלנה כפי שמגיע לה שיזכרו אותה".

ברוכים הבאים לפרארה: עירם של בני שושלת אסטה הסוערת ואחת הערים המרכזיות ברנסנס האיטלקי, מקום משכנה ההיסטורי של אחת הקהילות היהודיות החשובות באיטליה, ועיר הולדתו של הבמאי הידוע מיכלאנג'לו אנטוניוני פרארה נותרה איכשהו מתחת לרדאר של רוב התיירים, וחבל. מדובר על עיר קטנה יחסית אבל נעימה מאד, המתגאה בהיסטוריה מפוארת. בתקופת הרנסנס נחשבה דוכסות פרארה למרכז תרבות ראשון במעלה, והתחרתה בהצלחה בחצר שניהלו בני מדיצ'י (Medici) בפירנצה. המסלול שלפניכם ייקח אתכם לנקודות העיקריות שבעיר, ויחשוף מעט מעלילותיהם הדרמטיות והטרגיות של בני שושלת אסטה (Este), שהנהיגו את העיר במשך כ-400 שנה. פרארה נוסדה כפי הנראה במהלך המאה השישית לספירה, אך מקור השם "פרארה" לא לחלוטין ברור – יש הטוענים שהוא נובע משמה של נסיכה צעירה שגרה באזור (בשם מדונה פררה) ואילו אחרים מאמינים שהשם קשור לתעשיית כריית הברזל (פרום – ferrum בלטינית) באזור. בימי הביניים הפכה פרארה לעיר חופשית, ובשנת 1264 תפס את השלטון אוביצו השני (Obizzo II) לבית אסטה (Este), אחת ממשפחות האצולה החשובות והמשפיעות באירופה (בעלת קשרים לבית המלוכה הבריטי, ולשושלת הבסבורג-לוריין). מאותו רגע, ובמשך כ-400 שנה, נקשרו שמותיהן של העיר ושל משפחת אסטה זה בזה. נתחיל את המסלול שלנו בנקודה החשובה ביותר בעיר – קסטלו אסטנסה (Castello Estense) , הארמון המבוצר של משפחת אסטה. שושלת אסטה היתה מפוארת כשם שהייתה מסובכת, ושליטיה נודעו בכך שמצד אחד קידמו את העיר לפסגות של הצלחה ותהילה אומנותית ומצד שני הצליחו להסתבך בשערוריות של שנאה, אהבה, קינאה ותשוקה שלא היו מביישות אף אופרת סבון מקסיקנית. בנייתו של הארמון החלה בשנת 1385, ומלכתחילה הוא נועד לשמש גם כמבצר. שימו לב לחפיר המלא במים שמקיף את הארמון: בניגוד לחפירים רבים אחרים, הוא לאו דווקא נועד להגן על הארמון מפני אויבים חיצוניים, אלא בעיקר על השליט מפני המרידות של העם, שמאס במיסים הגבוהים שהוטלו עליו... מומלץ לקנות כרטיס ולבקר בארמון עצמו. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהאולמות הגותיים (סאלה גותיקה – Sale Gotiche ; שימו לב למודל המינאטורי של הארמון כפי שנראה במאה ה-14), במטבחים של הארמון (כאן הכינו מיטב טבחי פרארה ארוחות ענק לשליטים ולמאות אורחיהם), ובתאי הכלא האפלים, שבהם נכלאו אויבי השלטון. אחד האסירים המפורסמים ביותר שהושלכו לכלא שבארמון היה הנסיך ג'וליו, שניסה לתפוס את השלטון בכוח, ונעצר. עדיין אפשר לראות את ציורי הקיר שהוא ואחרים חרטו על הקירות, לפעמים גם בציפורניים. מפורסמים אפילו יותר היו זוג אסירים בשם פאריזינה והוגו. סיפור אהבתם ומותם של השניים שימש לאורך השנים השראה לספרים ויצירות אומנות באיטליה. על מנת להבין מה קרה שם, כדאי לדעת כמה דברים על ניקולו השלישי. ניקולו השלישי היה שליט אכזר ומתוחכם, בעל כישרון פוליטי לא מבוטל – הוא ידע לנווט במים הפוליטיים העכורים של התקופה, והצליח לשמור על מעמדה של פרארה – עיר מדינה קטנה – מול מעצמות גדולות ממנה בהרבה, כמו אימפריה הרומית הקדושה, רפובליקת ונציה ופירנצה. כאשר אויביו הפוליטיים הרגיזו אותו, הוא נקם: כאשר אוטובואונו דיי טרצי (Ottobuono dei Terzi), שליט פארמה עמד בדרכו, הוא טמן לו מלכודת, לכד אותו, הוציא אותו להורג, ונתן את גופתו למאכל לתושבי פרארה. הוא גם היה פטרון אומנות חשוב, ובמשך שלושים השנים שבהן הנהיג את פרארה משך אליו אומנים ידועים שם, כמו האדריכל המפורסם לאון בטיסטה אלברטי. אך יותר משאהב אומנות, אהב ניקולו השלישי נשים. למעשה, ביטוי נפוץ בפרארה באותם הימים היה: di qua e di la del po, sono tutti figli di niccolo, כלומר – מהצד הזה ומהצד הזה של נהר הפו, כולם הם בניו של ניקולו... ההיסטוריונים מאמינים שלאורך השנים החזיק ניקולו השלישי כ-800 מאהבות וזאת לצד שלוש הנשים הרשמיות שנשא. וכאן נכנסים לתמונה הוגו ופאריזינה. הוגו היה בנם של ניקולו ואשתו הראשונה, שנפטרה. פאריזינה (שמה האמיתי היה לאורה מאלאטסטה) הייתה אשתו השנייה והצעירה מאד של ניקולו. גילה למעשה היה קרוב יותר לגילו של הבן, הוגו, ואכן, לאחר מספר שנים של מגורים משתופים, התאהבו השניים. וכך גם נגזר גורלם. כאשר גילה ניקולו שבנו ואשתו מנהלים קשר רומנטי, הוא זעם. השניים נעצרו מיד, הושלכו לכלא, וזמן קצר לאחר מכן הוצאו להורג בעריפת ראש. ניקולו השלישי לא הסתפק בכך, ואף תיקן את החוק בפרארה כך שמאותו יום, הוטל עונש מוות על כל אישה בפרארה שנתפסה נואפת. לאחר הביקור בתאי הכלא, המשיכו לקומה הראשונה, לביקור בדירות המלכותיות. בניגוד לארמונות רבים אחרים באיטליה הדירות כאן דווקא לא מרשימות במיוחד, משום שהן רוקנו מחפצי החן שלהן לאורך השנים. הארמון הוא עצום, והחדרים בו רבים. אין צורך להתעכב על כולם, אבל כדאי לעצור במרפסת המקסימה המכונה "לוג'ה אה ג'ארדינו דלי אראנצ'י – Loggia e Giardino degli Aranci". זהו למעשה גן פורח של עצי תפוז, והמקום שבו נהגו נשות הארמון לשבת במשך שעות, ולהשקיף על העיר שמתחת (לרוב נאסר עליהן לצאת מהארמון). לאחר הביקור בארמון, המשיכו לעבר המרכז ההיסטורי של העיר. בלתי אפשרי לבקר בכל אתר ואתר שקשור למשפחת אסטה, אבל מעניין לדעת שגם היום נותרו לא פחות מ-51 בניינים הקשורים לשושלת בדרך זו או אחרת. התקדמו כעת לפיאצה סאבונרולה (Piazza Savonarola) . הכיכר נקראית על שמו של המטיף הדומניקני הקיצוני ג'ירולמו סאבונרולה, יליד העיר. סבונרולה נודע בעיקר בזכות פעילותו הדתית בטוסקנה, והיה אחד האנשים האחראיים על גירוש בני מדיצ'י ועל הקמתו של שלטון דתי ונוקשה בעיר. מהכיכר, המשיכו לעבר פאלאצו מוניצ'יפאלה (Palazzo Municipale). בניין העירייה המרשים נבנה בשנת 1243 ושימש כמקום משכנם של שליטי העיר עד שנבנה הארמון החדש והמפואר. שימו לב לשני הפסלים שבחזית הבניין – האיש שרוכב על סוס הוא ניקולו השלישי, ואילו האיש שיושב על כס השליט הוא הדוכס בורסו ד'אסטה. בורסו (Borso) היה אחיו הצעיר של ניקולו, ותפס את השלטון לאחר מותו. הוא זכה לפופולריות גדולה, ואף שלא נודע כפטרון אומנות בכל זאת הגיעו לעיר בתקופתו כמה אמנים חשובים ביותר כמו אנדראה מנטניה ופיירו דלה פרנצ'סקה. בנוסף הוא הזמין את אחת היצירות החשובות במאה ה-15 באיטליה – אולם החודשים (Sala dei mesi) בפאלאצו סקיפונייה (Palazzo Schifonaia). לאחר מותו של בורסו עלה לשלטון אחיינו, אלפונסו, המנהיג שנודע בעיקר בזכות הנשים שבחייו – אחותו, איזבלה ד'אסטה, ואישתו, לוקרציה בורג'ה (המוכרת לרוב בכינוי "הפאם פאטאל של הרנסנס"). איזבלה ד'אסטה נודעה כאחת הנשים החשובות ביותר ברנסנס – חזקה, משכילה מאד, דוברת שפות, פוליטיקאית מיומנת, חובבת אומנות ופרגמטית עד העצם, היא נישאה לפרנצ'סקו השני משושלת גונזגה ממנטובה . כמובן שלא היו אלה נישואי אהבה, אלא מהלך פוליטי, כפי שהיה מקובל באותם הימים – חוזה החתונה בין השניים נקבע כשאיזבלה הייתה בת 6 בלבד, ונועד לחזק את היחסים בין הנסיכויות השכנות. איזבלה מילאה תפקיד מרכזי בחצר המלכות במנטובה, והפכה את העיר למרכז תרבותי שוקק חיים. אך מאחורי הקלעים התנהלה דרמה אינסופית – גיסתה, לוקרציה בורג'ה, בת לאחת המשפחות המושחתות והידועות לשמצה ברנסנס, הפכה למאהבת של בעלה. מכאן, המשיכו לעבר הדואומו המפואר של פרארה (Cattedrale di Ferrara). הקתדרלה נבנתה במאה ה-12, ונדרשו 42 שנה כדי להשלים את המבנה הדרמטי. אחד האלמנטים המאפיינים של הדואומו הוא החזית הייחודית והמפוסלת, המשלבת אלמנטים רומנסקיים וגותיים. מומלץ להיכנס פנימה, ולהתרשם מהחלל המפואר שעוצב מחדש במאה ה-18 לאחר ששריפה כילתה את רוב העיטורים המקוריים. מכאן המשיכו לעבר פיאצה טרנטו אה טרייסטה (Trento e Trieste) שוקקת החיים. בעבר הכיכר הגדולה הזו נקראה פיאצה דלה ארבה (Piazza delle Erbe) והיא שימשה ככיכר השוק. מומלץ לעצור כאן להפסקת קפה. התחנה הבאה במסלול היא ויה מאציני (Via Mazzini) ואזור הגטו לשעבר . הקהילה היהודית בפרארה הקהילה היהודית בפרארה היא עתיקה למדיי, והתגבשה כפי הנראה לפני כ-800 שנה, אך יש הטוענים שהיהודים הראשונים הגיעו לעיר אף קודם לכן. תחת שלטונה של שושלת אסטה זכתה הקהילה היהודית בעיר לפרוח. אמנם, מערכת היחסים בין יהודי פרארה לבין שכניהם הנוצריים והשלטונות לא הייתה נטולת בעיות וקשיים, אבל לרוב זכתה הקהילה להגנה. לאחר גירוש ספרד ופורטוגל נקלטו בפרארה יהודים רבים, וביניהם גם דמות ידועה במיוחד – דונה גרציה נשיא, אשת העסקים, המדינאית והנדבנית הידועה שגדלה כאנוסה, חזרה ליהדות, ובילתה מספר שנים בעיר. דונה גרציה נשיא השתייכה לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל, והיא עצמה נחשבה לאחת הנשים העשירות באירופה במאה ה-16. היא ניהלה את הון העתק שמשפחתה צברה בזכות המסחר בתבלינים, ולאחר שנפטר בעלה והלחץ שהפעילה עליה האינקוויזיציה גבר, היא נאלצה לעזוב את פורטוגל. בתחילה היגרה דונה גרציה לאנטוורפן, אחר כך לוונציה, ולבסוף, בעקבות סכסוכים משפחתיים, הגיעה לפרארה. בפרארה נהנתה דונה גרציה נשיא מחסותו של הדוכס לבית אסטה, ולאחר שנים רבות כאנוסה, חזרה בגלוי ליהדות. היא מילאה תפקידי מפתח בקהילה ותרמה בין השאר להוצאתו לאור של "תנ"ך פרארה" – תרגום של התנ"ך ללדינו. בזירה הבינלאומית פעלה דונה גרציה נשיא לפדיון שבויים והקמת בתי חולים, וניסתה להציל את חייהם של יהודים שנידונו למוות על ידי האינקוויזיציה. כמובן שדונה גרציה נשיא לא הייתה הדמות המפורסמת היחידה, והקהילה היהודית בפרארה שקקה חיים. בזכות המדיניות המקלה של דוכסי פרארה, הורשו היהודים לא רק לפתוח בנקים ולעסוק בהלוואות בריבית, אלא גם לעבוד כרופאים, מהנדסים, ועוד. מלומדים רבים נמשכו לתרבות ההשכלה בחצר הדוכס, ובמאה ה-15 נחשבה הקהילה היהודית בעיר לאחת החשובות באיטליה. מספר בתי כנסת וכעשרה בתי דפוס פעלו בעיר, ומתוכם יצאו ספרים מרכזיים כמו כתביהם של רבי יצחק יהושע בן עמנואל מלאטיש והרב משה מטראצ'ינה, והאנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק", שחיבר הרופא והרב האיטלקי יצחק למפרונטי, יליד העיר. מהפך דרמטי עבור תושביה היהודים של פרארה לאחר מותו של אלפונסו השני לבית אסטה, עברה פרארה בשנת 1598 לשליטת האפיפיור, והמצב עבור היהודים בעיר השתנה באופן דרמטי. בשנת 1627 הוקם בעיר הגטו. על הגטו הופקדו שומרים נוצרים שמנעו מהיהודים לצאת בלילה, והחלונות של הבתים שפנו לעבר הצד הנוצרי של העיר נחסמו בלבנים או בסורגים (אפשר עדיין לראות את הסורגים על החלונות בוויה קונטרארי – via Contrari). רק בשנת 1859 הוענקו ליהודי העיר זכויות אזרחיות מלאות. כיום עומד ניתן לראות את בית הכנסת העתיק והיפה של פרארה (בוויה מאציני – via Mazzini 95), המורכב למעשה משלושה בתי כנסת שונים: ספרדי, גרמני ובנוסח קהילת פאנו, אך הוא סגור כרגע (2022) לשיפוצים. ניתן לבקר בבית הקברות היהודי של העיר, הנחשב לעתיק ביותר במחוז אמיליה רומניה. בית הקברות נמצא בוויה דל וינייה (Via delle vigne). בתקופה האפלה של הפשיזם ומלחמת העולם השנייה הפכה פרארה את פניה, ומעיר שקיבלה לתוכה את היהודים, הפכה לעיר שרדפה אותם. מתוך קהילה של כ-300 איש, 96 יהודים נתפסו ונשלחו למחנות ריכוז. רק 5 מהם שרדו. המכה האנושה שחטפה הקהילה היהודית בעיר מתוארת בין היתר בספר הידוע "הגן של פינצי קונטיני" מאת הסופר והאינטלקטואל ג'ורג'ו בסאני (Giorgio Bassani), שגדל והתגורר בפרארה. הספר גם עובד לסרט מצליח בבימויו של ויטוריו דה סיקה, וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. סיפורה של הקהילה, ושל יהדות איטליה כולה, מסופר במוזיאון היהודי הלאומי (ה- MEIS ), שהוקם בעיר במבנה ששימש בעבר כבית כלא (בו הוחזקו בין השאר גם יהודים ופעילים אנטי פשיסטיים כמו ג'ורג'ו בסאני עצמו). המוזיאון נמצא עדיין בשלבי בנייה, ובעתיד אמורים להתווסף לו מבנים נוספים (בסופו של דבר יוקמו חמישה בניינים, כמספר חומשי התורה). בניגוד למוזיאונים אחרים המתבססים על תצוגה קבועה, למוזיאון הזה אין אוסף קבוע משל עצמו, והוא עובד בשיתוף פעולה עם המוזיאונים הלאומיים האחרים ומקיים תערוכות מיוחדות בכל פעם סביב נושא אחר, החל מהיהודים בתקופת הרנסנס וכלה בתערוכה המתקיימת כרגע (עד מאי 2022) העוסקת בחיים בתוך הגטו ומחוצה לו. נמשיך מאזור הגטו לעבר ויה דלה וולטה (Via delle Volte), אחד הרחובות היפים והטיפוסיים לפרארה מימי הביניים. הרחוב כולו מורכב מסדרה של קשתות עתיקות, ומשמר באופן מושלם את מראה העיר כפי שנראתה לפני כ-800 שנה. כעת הגיע הזמן לבצע קפיצה בזמן, ולבקר בחלק ה"חדש" של פרארה, שנבנה בתקופת הרנסנס. בשנת 1492 הורה הדוכס ארקולה הראשון לאדריכל ביאג'ו רוסטי (Biagio Rosetti) לתכנן את העיר מחדש, ולהרחיב אותה לכיוון צפון. התוצאה נחשבת למופת של תכנון רציונלי ורנסנסי, והפכה את פרארה לעיר המודרנית הראשונה באירופה. בזכות עבודתו של רוסטי הוכרה פרארה כאתר מורשת עולמי מטעם אונסק"ו. מומלץ לסייר בין הרחובות הראשיים ולהתרשם מהבניינים המפוארים, במיוחד לאורך קורסו ארקולה אסטה (corso Ercole Este I), שם גם נמצא בניין היהלומים המפורסם של פרארה ( פאלאצו דיי דיאמנטי – Palazzo dei Diamanti) שנקרא כך על שם 8500 ה"יהלומים" מאבן המקשטים את החזית. אם תרצו לנוח מעט, תוכלו לסייר לאורך החומות העתיקות שמקיפות את העיר, ולעצור באחד הפארקים הרבים שמרגלותיהן (פארק מאסארי – Parco Massari הוא מקסים במיוחד, לדעתי). חובבי קולנוע ישמחו לדעת שפרארה היא עיר הולדתו של אחד הבימאים האיטלקים החשובים בתולדות הקולנוע – מיכלאנג'לו אנטוניוני (Michelangelo Antonioni). אנטוניוני (1912-2007) ביים מספר יצירות מופת וביניהן ל'אוונטורה (L’Avventura -1960), ליקוי חמה (L’eclisse-1962), יצרים (Blow up -1966) ונקודת זבריצקי (Zabriskie Point-1970). איפה עוד כדאי לבקר בפרארה אם נשאר לנו זמן? אתרים מעניינים נוספים הם מוזיאון בית רומאי (Casa Museo Romei), המוזיאון הארכיאולוגי העירוני (Museo Archeologico) ופאלאצו סיקפנויה (Palazzo Schifanoia). איפה אוכלים ומה כדאי לאכול בפרארה? פרארה מפורסמת גם בזכות המאכלים הטיפוסיים שלה. מומלץ במיוחד לטעום את הקפלאצ'י די זוקה (cappellacci di zucca), מעין רביולי ממולאים בדלעת, הנחשבים למאכל המזוהה ביותר עם העיר. אחת המסעדות המוצלחות ביותר לדעתי שבהן תוכלו לטעום את המנה הזאת ורבות אחרות היא ל'אוקה ג'וליבה ( L'oca Giuliva ). התפריט כאן משלב את המסורת המקומית עם טוויסט מודרני, והתוצאה מוצלחת מאד. חובבי הנקניקים בסגנון הארד קור ירצו אולי לטעום את הנקניק המפורסם ביותר בעיר, סלמה דה סוגו (salma da sugo), המיושן לא פחות משנה ואז מבושל לפני ההגשה. הפרארזים (תושבי פרארה) נשבעים שמדובר במעדן, אבל אחרים מכנים את המאכל הזה "הנקניק הכי קשה לעיכול באיטליה". מנה פופולרית נוספת היא הפסטיצ'ו פרארזה (pasticcio Ferrarese), מעין פשטידה מצופה בצק פריך שבתוכה מקרוני, בשר, פטריות ורוטב בשמל. אין ספק שהתפריט המקומי נוטה לכובד מסוים... מתי כדאי לבקר בפרארה? הזמן הטוב ביותר לבקר בעיר הוא בחודש מאי, בזמן שנערך בה מירוץ הפאליו המפורסם, הנחשב לעתיק ביותר באיטליה. לפרטים: www.paliodiferrara.it/en/

אחד הפולמוסים הגדולים והידועים של עולם היהדות התרחש במאה ה-18 בעיר פדובה שבצפון מזרח איטליה, עיר אוניברסיטאית שוקקת חיים ומרכז יהודי חשוב. את השלווה הלמדנית באותם הימים הפרה סערה גדולה שחולל בחור אחד צעיר – רבי משה חיים לוצאטו היה שמו. זהו בקצרה סיפורו של הרמח“ל לאורך הדורות דמותו וסיפור חייו של הרמח“ל עוררו סקרנות רבה בקרב קשת רחבה של אינטלקטואלים ואנשי רוח. לא רק סיפור חייו הדרמטי הוא שעורר עניין, אלא הניגודיות המובנית בדמותו: מחד גיסא בחור יהודי צעיר, סופר, משורר ומחזאי, הראשון לכתוב שירה בעברית חילונית על הטבע, כתיבה שהשפיעה עמוקות על השפה העברית המודרנית. מאידך גיסא מייסדה של חבורה רוחנית קבלית סודית שהתיימרה לשנות סדרי עולם, ולהוביל לזירוז הגאולה וגמר התיקון. במסה ”הבחור מפאדובה“ כותב חיים נחמן ביאליק על הרמח“ל ומרעיף שבחים: ”אכן איש הפכים רבים היה “הבחור מפאדובה” – אך לא איש תהפוכות. הפכים הם הם אשר עשו לנפשו את העושר ואת הגדולה. הם הם אשר הרימו אותו עליון על כל בני דורו והפלוהו מכלם, לתת את חותם “הבחור” במצחו ולעשות ל“חתן בראשית” של תקופה כבירה הרת אחרית וגאולה. חוזה גלוי עינים תוכן עלילות ומשורר לירי וענוג; משכיר שוחר תבונה והגיון ואיש מסתורין והזיה.“ השילוב בין האמביציוזיות של הבחור הצעיר לעובדה שפעל בתקופה רגישה במיוחד, כיובל לאחר פרשת משיח השקר שבתאי צבי, סחפו את הרמח“ל הישר לעין הסערה. מה שהחל כבעיה מקומית בפדובה הפך לדרמה פוליטית בינלאומית, שהובילה למנוסתו של הרמח"ל מהעיר – בתחילה הוא חיפש מקלט בקרב הקהילה היהודית באמסטרדם, ובהמשך מצא את עצמו בעכו ובגליל המערבי, שם נפטר בדמי ימיו במגפה. רוב מה שידוע על קורות חייו של הרמח“ל מבוסס על איגרות שכתב או שנכתבו אליו או בעניינו (ישנן גם אגרות שנכתבו בשמו אך לא על ידו, כנראה על מנת לטשטש את מורשתו הקבלית). ידוע שחייו היו קצרים אך אינטנסיביים ומלאים עליות ומורדות. בציר הזמן הקבלי, הרמח“ל ממוקם בסופה של שרשרת מקובלים מכובדת באיטליה, אך אין עוררין על כך שהיה גדול המקובלים בשרשרת. תלמידו יקותיאל גורדון כתב עליו כי " כשהיה בן 14 שנים היה יודע כל כתבי האר״י בעל פה". מורו (בילדותו), הרב ישעיהו באסאן, אישר זאת באיגרת נוספת בה כתב ״ לא היה גדול בביתי ממנ ו״. למרות גילו הצעיר, מכובדים ממנו הכירו אט אט בחוכמתו ובגדולתו. מתוך איגרות וכתובים אחרים ניתן ללמוד, למשל, שהייתה לו היכולת לראות את שורש נשמתם ואת תכליתם של אנשים בעולם. מהתכתובת בין הרמח“ל לרב״ך (רבי בנימין הכהן), שהיה מקובל בעצמו ומורו של הרמח“ל במשך שלוש שנים (הרב“ך צידד ברמח“ל לאורך המשבר), עולה שהרב“ך עצמו ביקש את עזרתו של תלמידו ושאל אותו על מקור שורש נשמתו ומדוע הוא סובל סבל רב על ערש דווי. לפי סיפור ידוע נוסף, ביום כיפור אחד סערה גדולה פקדה את העיר פדובה וחוללה בה הרס רב. הסערה, שתועדה גם באמצעים ברומטרים וגם ברישומיו של חברו הטוב של הרמח“ל – דוד ואלי, נגרמה לדברי המאמינים בשל ניסיונותיו של הרמח“ל להביא את המשיח בעזרת עשרה תלמידים שגייס למשימה. כאשר הניסיון נכשל והתלמידים המאוכזבים לא הבינו היכן טעו, כך הרגיע אותם הרמח"ל: ” אתם עשיתם עבודתכם על הצד היותר טוב רק תדעו שביום הכיפורים נעשה רעש בכל העולמות, שהיום יתגלה משיח ישראל, וכשנודע זה לס“מ (לסמאל) חרד מאוד ובא לפני הבית דין של מעלה" בהמשך הסיפור מתואר וויכוח בין הרמח“ל והס“מ (הצד השלילי) מול בית הדין של מעלה, שבסופו הוחלט להשאיר את הברירה לביאת המשיח בידי הרמח“ל אך בתנאי שיישאר רק אדם אחד בעיר ושניים במשפחה. הרמח“ל נסוג כי לא רצה להיות אחראי לביאת המשיח בצורה כזו, והסערה שכחה. הפולמוס השורשים והמניע העיקרי לפולמוס סביב הרמח"ל, שהקים עליו את הממסד הרבני, נטועים בסדרה של התגלויות מיסטיות (״מגיד״ בלשון הדת) שחווה הרמח“ל בצעירותו. בעקבות ההתגלויות חיבר הרמח“ל חיבורים התגלותיים והקים חבורה סודית אשר מנתה עשרה חברים, נכונים לאתגר המחייב יחידי סגולה: חריגה מהקיום הרגיל של המצוות, במטרה להוביל לתיקון העולם החומרי והשכינה. החבורה הייתה מתכנסת בחשאי בעיר פדובה והחברים בה היו לומדים בסתר בספר הזוהר ובכתבי האר“י. לחבורה השתייך גם משה דוד ואלי (רמד“ו) – רופא ולימים מקובל גדול בעצמו. החבורה הקפידה על כך שהלימודים יערכו ללא הפסקה לאורך כל שעות היממה, והמודל לפיו פעלו היה הישיבה של רבי שמעון בר יוחאי במערה במירון – "האידרא רבא“. פעילות החבורה נחשפה כתוצאה מרשלנותו של התלמיד יקותיאל גורדון, שלא הצליח לשמור את סוד ההתגלות שעבר הרמח“ל. השמועה עשתה לה כנפיים והרמח״ל נחשד במשיחיות ושבתאיות על ידי רבני ונציה. בעקבות פרשת שבתאי צבי מטרתם של הרבנים היתה לחסל כול תופעה נוספת כזו עוד בראשיתה, ולכן לימוד קבלה היה אסור ברבים. וכך החלה הסערה סביב הרמח״ל וכתביו (1729). הרדיפה שעבר הרמח״ל הייתה חסרת תקדים בהיקפה: בתחילה נאסר על הרמח"ל לכתוב ספרים וללמד קבלה, במיוחד חיבורים התגלותיים המשתייכים לספרות הנבואה המקראית. לאחר כמה שנים של מאבק מול רבנות ונציה, עמדו לצד הרמח“ל רק כמה רבנים בודדים שהיו מוכנים לסכן את שמם הטוב, אך עזרתם לא הצילה אותו ובסופו של דבר הוחלט להגלות את הרמח“ל ואת משפחתו לאמסטרדם. בדרך לאמסטרדם שיירתו נעצרה וכתביו נשרפו או נקברו. מהמידע המופיע באגרות העוסקות ברמח"ל ניתן ללמוד שהכתבים הללו כללו המשך לספר הזהר – "זהר תנינא“ שנכתב ממסרים והתגלויות, וחיבור שלם על ספר קהלת. הרמח״ל הדגיש בפני תלמידיו באיגרות ששלח כי שריפת כתביו היא גזירה משמים ויש להשלים עמה. במכתבים ששלח, הוא התעניין בעיקר בשלומם של תלמידיו. באמסטרדם מונה הרמח"ל לראש ישיבה ספרדית, וכתב ספרי מוסר כמו ״מסילת ישרים״ הנלמד בישיבות בישראל, אבל היום אנו יודעים שבזכות יכולותיו הדידקטיות והספרותיות הגבוהות הצליח הרמח"ל להחביא את תורת הסוד בתוך הטקסטים הללו, שהתפרשו כמוסרניים. בזמן ששהה באמסטרדם כתב הרמח"ל: ” מקום בישיבתם נתנו לי... מתקבצים ובאים אלי בכל עת “, והוסיף: ” קשה להם מאוד שאינני רוצה ללמד להם חכמת האמת “. באגרת נוספת כתב שהוא נמנע משיח קבלי ” עם איש בעולם “, אך בה בעת הבהיר: ” אמנם לעצמי חלילה לי מלהניחה אפילו שעה אחת “. הרמח“ל גם השאיר אחריו תיעוד מעניין של העולם היהודי הצפון-אירופאי באותן שנים: ” הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת“ל (תהילה לה‘) כי בפראנקפורט לבדו יהו בה כשלש מאות ת“ח בני ישיבה, ולב רחם להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם… “ מדבריו ניתן להבין כי הוא מסתייג מהעיסוק בפלפול, אך יש לציין כי בלימוד ב“אדיר במרום“ הרמח“ל מותיר גם מקום לתפקיד הפלפול בשבירת הקליפות. כיום בראייה לאחור ניתן לומר שהרמח“ל הקדים בזמנו את תנועת החסידות (שהחלה בתקופתו בהולנד) בניסיונותיו להפיץ את הקבלה ברבים, ניסיונות שעליהם שילם מחיר כבד. מנגד, כאשר התוודע לכתביו הגאון מווילנה, אמר שלו הרמח"ל היה עדיין חי, היה הולך ברגל לקבל את פניו וללמוד מפיו… גם באמסטרדם נפשו של הרמח“ל לא שקטה, והוא המשיך לחפש מקום בו יוכל לעסוק בקבלה בחופשיות. הפתרון היה ארץ ישראל הרחוקה. אין בידינו תיעוד רב של השנים שהעביר בישראל, אך ידוע שכשהיה בן 39 בלבד נפטר הרמח״ל ממגפת הדבר בזמן ששהה בעיר עכו. גם משפחתו נפטרה במגיפה. אין וודאות לגבי מקום קבורתו המדויק, אך סביר מאד להניח כי הוא נקבר בבית הקברות העתיק שבכפר יאסיף, מקום קבורה מקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה. בשנים שלאחר מותו נעלמו אט אט ההאשמות נגדו, והוא הפך מדמות מנודה ומעוררת מחלוקת לדמות נערצת על רוב הפלגים ביהדות. בהקדמה לספר ”ידיד נפשי“, המורכב מחלופת מכתבים בין הרב שרגא פיביל ברג לבין מורו הרב יהודה צבי ברנדווין (שהיה תלמידו הישיר של הרב יהודה הלוי אשלג בעל הסולם), כותב ברג: “ פעם הגעתי ללימוד עם מורי (ברנדווין) באמצע הלילה, וראיתי את פניו של מורי מאירים כמו זהר הרקיע, שאלתי את מורי מה קרה? ומורי כשחיוך גדול על פניו, סיפר לי שהערב מורי גמר את הכרך הששה עשר של התע“ס (תלמוד עשר ספירות, אותו חיבר אשלג על כתבי האר“י). באותו לילה בא אשלג בעל הסולם אל מורי בשנתו ונשק אותו. באותו לילה חלמתי גם אני ובאתי לספר את חלומי למורי. לפני שיכולתי לספר את חלומי, סיפר לי מורי את חלומו, ואז סיפרתי שחלמתי שהרב אשלג סיפר לי שמורי היה גלגול של ר‘ משה חיים לוצאטו (רמח“ל) שנינו שמחנו שמחה העולה מעבר למה שמילים יכולות להביע ולהסביר .“ (מבירור שנערך מדובר בטעות דפוס, הכוונה היא לאשלג כגלגול הרמח“ל) בין אם מדובר בטעות דפוס או לא, העובדות הן כדלקמן: הרב יהודה צבי ברנדווין כתב בחייו את המשך ספר הזהר הנקרא "תיקוני הזהר", אותו ההמשך של הספר שכתב הרמח“ל (ונשרף) בשם "זהר תנינא". עבודת חייו העיקרית של הרב אשלג מורו של ברנדווין היה "פירוש הסולם" לספר הזהר , הפירוש המקיף ביותר שנכתב.

פאדובה היא העיר שלי. לא נולדתי בה, אבל בעיר הזו אני גרה מאז שהייתי בת חמש. כאן הלכתי לבית הספר. כאן נמצאים החברים שלי. ולבטח זוהי העיר שאני מכירה טוב יותר מכל עיר אחרת בעולם מאמר אורח מאת: פאולה פוצאטו - Paola Pozzato היא נמצאת במחזו ונטו – Veneto, בצפון מזרח איטליה. מיקומה אסטרטגי למדי עבור מי שרוצה לבקר באזור זה. היא נמצאת במרחק 36 קילומטרים מונציה, כחצי שעה ברכבת. ומרחק שעה במכונית מורונה. אפשר גם לערוך טיולים אל הים ביזולו – Jesolo, או לטפס להרים אל העיר אזיאגו – Asiago. שני המקומות מרוחקים כשעה נסיעה מן העיר. השיקול שיכריע את הבחירה צריך להיות מה שמתחשק לאכול. דגים ופירות ים או בשר צייד וגבינות. לו הייתי צריכה לחשוב על פאדובה כעל אישה, הייתי מדמיינת אותה אלגנטית ואינטלגנטית, קצת בישנית אולי, ומסוגרת. מסוג הנשים שצריך סבלנות כדי להכיר אותן באמת. ואכן האלגנטיות של "פראטו דלה ואלה" – Prato della valle, אחת הפיאצות הגדולות באירופה, מותירה רושם בל ימחה. ואל מול "הבאזיליקה של סאן אנטוניו" – Basilica di S. Antonio, מתעוררת רוחניות גדולה. חמישה מיליון צליינים עולים אליה לרגל מידי שנה. לבסוף העיר כובשת את המבקר בעזרת "הקאפלה דלי סקרובני" – Cappella dgli Scrovegni, שקירותיה מכוסים בפרסקאות של ג'יוטו. הפרקסאות מצויירים בצבעים חזקים כמו ה–“Blu oltremare” , שפירוש שמו, "כחול עז" ,מחירו יקר שביקרים והוא עשוי מאבקת לאפיס לאזולי. המראה עוצר נשימה. כשחברים מחוץ לעיר באים לבקר אותי, אני אוהבת לקחת אותם לאכול ארוחת בוקר ב"קפה פדרוקי" – Caffè Pedrocchi, כדי שיהיו מוקפים בתחושה ובאווירה היסטורית. בית הקפה הוקם בשנת – 1831, יש בו שלושה אולמות בשלושה צבעים שונים: לבן, ירוק ואדום. האולם הירוק שבו אח גדולה ומבוערת, היה מיועד מאז ומתמיד לסטודנטים או לכל מי שרצה לשבת ולקרוא באולם מחומם, מבלי להזמין דבר. מעבר לכך ברחבי בית הקפה האלגנטי צעדו תמיד אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים אשר תרמו כולם להיסטוריה של איטליה. משם אני לוקחת אותם לשוטט ברחובות ה- Centro - המרכז, של העיר העתיקה. פאדובה היתה בעבר מוניקיפיום רומאי ולאחר מכן בימי הבינים, עיר. אנו מגלים אותה לאט: הדואומו – Il Duomo, פיאצה דאי סניורי – Piazza dei Signori, פיאצה דלה ארבה – Piazza delle Erbe, ופאלצו דלה רג'ונה – Palazzo della Ragione, המכונה גם – הסלונה – Salone מקום מושבו הישן של בית המשפט האזרחי של פאדובה. גגו מעוצב כתחתית הפוכה של ספינה. כאן גם מתחיל הסיור הקולינרי שלנו. מתחת לפאלצו דלה רג'יונה נמתחות שתי אכסדראות אשר בחסותן אפשר למצוא מעדניות בוטיק מקסימות. זוהי חגיגה של ממש לחוש הריח. ריחות הנקניקים מתערבבים באלו של התבלינים כתווי שיר. לדעתי דבר לא מתעלה על השילוב בין אוכל טוב ותרבות. היסטוריה של עיר בהכרח מורכבת גם מהמאכלים שלה ופרקים חדשים נכתבים מידי יום אם מצרפים ליצירתיות האנושית את חומרי הגלם האזוריים. וכך אין טוב מסיבוב ערב לחיך באוסטריות כדי לחתום את הביקור בפאדובה. כדאי להתחיל עם אפריטיבו - Aperitivo או ספריצ – Spritz, אשר הומצא בפאדובה עצמה והוא מזיגה בין יין לבן או יין מבעבע לליקר מסוג ביטר כמו קמפארי או אפרול, וסודה. אחר כך לפי החשק המשיכו כך, כאנטי פאסטי: נקניק סופרסה – Soppressa או נקניק סלמה - Salame אפשר גם, פרושוטו אווז – Prosciutto d’oca או רצועות בשר מירך סוס – Sfilacci di cavallo, מאכל ממשפחת הנקניקים שמכינים מבשר הירך הרזה של סוס. מיבשים במלח במשך שבועיים ואז חודש נוסף מעל האח. בסופו של התהליך כשהבשר יבש, חובטים בו בפטיש עד שהוא מתפורר לשערות מוכיות וטעימות. מאכל נוסף הוא, Folpetti אלו הם תמנונים זעירים. הדייגים קוראים להם מוסקרדיני, Moscardini. נהוג לבשל אותם במים בליווי עגבניות או לטגן בשמן זית. אחר כך למנה ראשונה ביגולי – Bigoli, פסטה ארוכה עבה וצינורית האופיינית מאוד לצפון איטליה. או ריזוטו – Risotto, גם מאכל זה, המוכר מאוד גם מחוץ לאיטליה, אופייני לכל החלק הצפוני של לשון היבשה והוא סימן היכר שלה יותר מהפסטה. למנה עיקרית בוליטו – Gran bollito con il Cren, נתחי בשר שונים המבושלים במים רותחים עם ירקות חורף שונים ומוגשים בליווי רטבי - חזרת. ולבסוף לקינוח עוגיות זאלטי – Zaleti , שהן עוגיות מבצק פריך עם צימוקים ואגוזים, או לחילופין, Fugassa, עוגה מסורתית גבוהה שנהוג היה להכין בחג הפסחא או לכבוד הצעת נישואין. משפחת החתן נהגה לטמון בתוך העוגה טבעת. את שני הקינוחים חובה ללוות בכוס יין, מהגבעות הסמוכות.

לאורך מסע בן חמישה ימים, אלווה אתכם בין הרחובות והסמטאות של העיר שלי, ואציג בפניכם את כל האטרקציות והפלאות שיש לרומא להציע. במאמר זה, הראשון מתוך ארבעה, נתחיל בלב המרכז ההיסטורי של העיר, אזור שהוכרז בשנת 1980 כאתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. אוביל אתכם לאורך מסלול המתמקד בכמה מהאתרים החשובים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה של העיר נבקר בקולוסאום (IL COLOSSEO) – הידוע כאחד משבעת פלאי עולם , הפורום רומאנום והפורומים האימפריאליים (IL FORO ROMANO-I FORI IMPERIALI), גבעת הקפיטולין (CAMPIDOGLIO), ואכסדרת אוקטביה (IL PORTICO DI OTTAVIA). בנוסף, נבקר במספר חנויות ומסעדות מומלצות באזור זה. בשלושת המאמרים הבאים, אחשוף בפניכם אתרים נוספים בעיר ואמליץ על מקומות מיוחדים שלא כדאי לפספס. כמה זמן כדאי להקדיש למסלול זה? הביקור בקולוסיאום אורך כשעה וחצי (לא כולל זמן ההמתנה בתור בכניסה לאתר), והביקור בפורום אורך בין שעתיים לשלוש שעות. הביקור באכסדרת אוקטביה אורך בין חצי שעה לשעה. זמן ההליכה בין האתרים השונים הוא כחצי שעה. כמה דברים שכדאי לדעת לפני שיוצאים לדרך. איך מגיעים? הדרך הפשוטה ביותר להגיע לקולוסיאום היא באמצעות קו B של המטרו של רומא (המכונה 'מטרופוליטנה' – METROPOLITANA). יש לרדת בתחנה הנקראית 'קולוסיאום', ונמצאת ממש ממול לקולוסיאום עצמו. לחילופין, ניתן להגיע לקולוסיאום עם אחד מקווי האוטובוס הבאים: 40, 51, 60, 75, 81, 85, 175, 204. על מנת להשתמש במטרו או באוטובוסים, יש לרכוש כרטיס. ישנם סוגים שונים של כרטיסים (כרטיס חד פעמי, כרטיס יומי, ועוד), אבל אני ממליצה לקנות כרטיס חד פעמי. מחירו של הכרטיס הוא 1.5 יורו וניתן להשתמש בו במשך 100 דקות, עבור נסיעה אחת בלבד. אפשר לקנות כרטיסים לתחבורה הציבורית בדוכני העיתונים, בחנויות המוכרות סיגריות (TABACCAI, באיטלקית), ובכניסה לתחנות המטרו. שימו לב – אי אפשר לקנות כרטיסים על האוטובוס עצמו. כרטיסי כניסה לקולוסיאום : ישנם שני סוגים של כרטיסי כניסה, המאפשרים שני סוגים של ביקורים. את הכרטיסים אפשר לקנות דרך אחד משני המוכרים הרשמיים: PARCO ARCHEOLOGICO COLOSSEO או COOPCULTURE. הכרטיסים עולים 16 יורו או 22 יורו, תלוי בסוג הכרטיס. הכרטיס במחיר 16 יורו תקף למשך 24 שעות ומאפשר כניסה לקולוסיאום, לפורום ולגבעת הפאלאטיום, והכרטיס במחיר 22 יורו מעניק כניסה לכל חלקי המתחם, כולל למנהרות התת קרקעיות שמתחת לקולוסיאום, המקדש של רומולוס ועוד. בין אם רכשתם את הכרטיס המלא או החלקי, פורמט הביקור יהיה דומה – המדריך שילווה אתכם יציג את האתר באופן כללי, ואז יניח לכם לסייר באופן עצמאי. שימו לב: על מנת להיכנס לאתר הקולוסיאום, יש להציג תעודת תו ירוק. רומא – עיר בלתי נשכחת תחושה עמוקה של השתאות ופליאה עוטפת את כל מי שמוצא את עצמו בפעם הראשונה מול הקולוסיאום, או ליתר דיוק – מול האמפיתיאטרון הפלאבי (Amphitheatrum Flavium). זהו שמו המקורי של הקולוסיאום, שנקרא על שם בני השושלת הפלאבית (FLAVII - השושלת השנייה של קיסרי רומא), שרצו להעניק לבירת האימפריה שטח גדול שבו יארחו קרבות גלדיאטורים, קרבות ימיים, קרבות מול חיות פרא, והוצאות להורג. בנייתו של הקולוסיאום הסתיימה בשנת 80 לספירה, וכדי לחנוך אותו, ציווה הקיסר טיטוס לארגן 100 ימי משחקים. האמפיתיאטרון יכול היה להכיל בתוכו למעלה מ-50,000 צופים, שישבו בארבעה סוגי מושבים שונים. במרכז האמפיתיאטרון ניצב היציע הקיסרי. לאורך השנים שופץ הקולוסיאום ואף הוסיפו לו שדרוגים שונים, כמו לדוגמה וילונות ניתנים להסרה, שנפרשו כדי להגן על הצופים מפני קרני השמש. חלקו החיצוני של הקולוסיאום צופה באבן טוורטין, והוא כלל 80 קשתות שבתוכן הוצבו פסלים (שאבדו עם השנים). הארנה של הקולוסיאום עוצב בצורת אליפסה, ונבנתה בחלקה מעץ ובחלקה מאבן. בזמן המשחקים, כוסתה האדמה בחול. מתחת לקולוסיאום נחצבה סדרה של מנהרות תת קרקעיות, הידועות בשם היפוגאום. לאחרונה (קיץ 2021) נפתחו המנהרות למבקרים בפעם הראשונה מזה 2000 שנה, וכיום אפשר לרדת למטה, ולסייר לאורך המעברים האפלים שבהם נכלאו חיות הפרא והאסירים לפני שעלו לארנה ויצאו לקרב על חייהם. קרבות גלדיאטורים היו אחד ממופעי הבידור המרכזיים עבור אנשי רומא העתיקה. לעיתים קרובות הכניסה למופע הייתה בחינם, והכרטיסים חולקו לקהל על ידי בעלי השררה שניסו לבנות לעצמם מעמד חברתי. לפעמים, היה זה הקיסר בעצמו שמימן את הכרטיסים. האנשים החשובים ביותר, כמו הסנטורים, ישבו ביציעים התחתונים, קרוב לזירה. אנשים חשובים פחות ישבו ביציעים הגבוהים יותר. גם נשים יכלו לצפות במופעים בקולוסיאום (בניגוד למשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, לדוגמה, שם הכניסה לנשים הייתה אסורה). שמם של הגלדיאטורים נקבע לפי הציוד שהחזיקו בידיהם – רטיאריוס , לדוגמה, היה גלדיאטור שנלחם עם כלי נשק שנראה כמו רשת של דייגים (Retiarius, מהמילה הלטינית לרשת). גלדיאטור תראקי נקרא כך משום שנלחם בסגנון תראקי, חמוש בחרב תראקית שכונתה 'סיקה'. מורמילו היה גלדיאטור לבוש בשריון כבד שחבש תמיד קסדה שעוטרה בדגי ים (ומכאן שמו – מורמילוס הוא דג ים בלטינית). רוב הגלדיאטורים היו עבדים, שעברו אימונים מפרכים. בניגוד לאמונה הפופולרית, רוב הקרבות לא היו עד מוות, וזאת משום שהרבה כסף הושקע באימון הגלדיאטורים ואף אחד לא רצה לאבד את ההשקעה! הגלדיאטורים היו פופולריים מאד, בדיוק כמו כדורגלנים היום. חלק מהם הפכו לאנשים עשירים ואף שוחררו מעבדות והפכו לאנשים חופשיים, אבל בכל זאת הם בחרו להמשיך ולהילחם בארנה. בכל פעם שאני מתהלכת ליד הקולוסיאום והפורום, אני תמיד מתרגשת מאד. נדמה לי שמהחומות העתיקות עולות עדיין השאגות של קהל הצופים, שהריע עבור לוחם זה או אחר, ולפעמים גם הכריעו את גורלו. דמיינו לעצמכם שאתם חוזרים אחורה בזמן, נכנסים לקולוסיאום בשעת בוקר מוקדמת, עולים במדרגות שמובילות למקום שלכם, ומתיישבים ביחד עם החברים שלכם, בציפייה מתוחה. לאט לאט היציעים מתחילים להתמלא, ובזמן שאתם ממתינים אתם יכולים למלא את הבטן במאכלים ומשקאות שמציעים המוכרים שעוברים בקרב הקהל. בתחילת היום אתם יכולים לצפות במופעים קטנים - הוצאות להורג של נידונים למוות, או קרבות בין גלדיאטורים פחות חשובים. רק מאוחר יותר, בשעות אחר הצהריים או הערב, תוכלו לראות את הקיסר שנכנס לזירה, מלווה בבני משפחתו. לידו תפסו את מקומם האנשים החשובים ביותר והבתולות הווסטליות (כוהנות של וסטה, אלת האש; תפקידן היה לשמר את האש הקדושה). בשלב זה, בין צעקות וקריאות, החלו הקרבות החשובים ביותר, שנמשכו עד לשעות הערב המאוחרות. ליד הקולוסיאום עדיין אפשר לראות את הריסות בית הספר לגלדיאטורים. אבל מדוע נקרא הקולוסיאום בשמו? השם נובע מכך שבעבר ניצב ליד הקולוסיאום פסל עצום ממדים בשם קולוסוס נרוניס (על שם הקיסר נירון). עם השנים, הפסל אבד. לאחר הביקור בקולוסיאום, בוודאי התעורר בכם רעב רציני! ממש ליד הקולוסיאום נמצאת אחת המסעדות המועדפות עליי במרכז ההיסטורי - HOSTARIA AL GLADIATORE הנמצאת ב – PIAZZA DEL COLOSSEO 5 . המסעדה משקיפה על הקולוסיאום עצמו, האווירה היא ביתית, ואפשר להזמין MENU COMPLETO (כלומר תפריט מלא הכולל מתאבנים, מנה ראשונה, מנה שנייה, שתייה וקפה) מצוין. המנה האהובה עליי היא הטונארלי קאצ'ו אה פפה (TONNARELLI CACIO E PEPE) – סוג של פסטה יבשה ארוכה, שמשתלבת בצורה מושלמת עם הגבינה ועם טעמו הפיקנטי של הפלפל השחור. מבין הקינוחים, אני לא מוותרת אף פעם על הטירמיסו ועל הסמיפרדו, קינוח שעשוי ביסקוויטים, קרם וקפה, ומותיר בפה טעם קטיפתי ומיוחד. בנוסף יש כאן גם פיצות, בשר, ואת היינות האיטלקיים הטובים ביותר. למתכון שלנו לספגטי קאצ'ו אה פפה, כאן . לאחר ששבענו, נמשיך את הסיור ונבקר בפורום, או ליתר דיוק בפורומים, שמתחילים מהקולוסאום ומגיעים עד פיאצה ונציה. הפורומים מחולקים פיזית לשני חלקים על ידי הרחוב VIA DEI FORI IMPERIALI, שחוצה אותם. הממצאים הארכיאולוגיים הנמצאים בפורומים משתייכים לתקופות היסטוריות שונות – מדובר על קומפלקס יחיד בעולם שמורכב ממבנים, מקדשים, ואזורים ציבוריים שבהם התקיימה הפעילות הפוליטית, המנהלתית והדתית ברומא העתיקה. לאחר שנכנסים לפורום רומאנום FORO ROMANO (הקולוסיאום נמצא מאחורינו), נראה מצד שמאל את העמודים של המקדשים העתיקים כמו מקדש סטורנוס, ומקדשים עתיקים ש"נבלעו" לתוך כנסיות עתיקות. באזור זה נוכל להתרשם גם ממספר שערי ניצחון - דמיינו לעצמכם שאתם חוזרים אחורה בזמן, ועדים לחגיגות הניצחון שערכו פה קיסרי רומא העתיקה: בראש המצעד עמדו הקיסרים עצמם, מתחת לשער הניצחון שנבנה במיוחד לכבודם כדי להנציח את הניצחון במלחמה, וקושט בתבליטים שפיארו אותם. מפורסמים במיוחד הם שער הניצחון שנבנה עבור ספטימוס סוורוס, ושער טיטוס, כמובן. שער טיטוס הוא אחד משני שערי ניצחון שנבנו על ידי הקיסר דומיטיאנוס למען אחיו, הקיסר טיטוס, כדי לחגוג את הניצחון על היהודים במרד הגדול בארץ ישראל שהתרחש בשנת 70 לספירה. השער מקושט בתבליטים, ואחד התבליטים המפורסמים ביותר מראה את תהלוכת הביזה שיצאה מירושלים, ואת החיילים הרומאים שנשאו עימם את מנורת הזהב מבית המקדש. מבנה חשוב במיוחד הוא הקוריה וסטיליה (CURIA), שם התכנסו הסנאט הרומי - מועצת האצילים שבמשך שנים רבות, בתקופת הרפובליקה, שלטה ברומא. כיום מתקיימים באזור זה כנסים ותערוכות. אם נמשיך לצעוד כאן בין קפלי הזמן וההיסטוריה, נגיע לשרידים של מקדש קיסר , המוקדש למצביא ולדיקטטור המפורסם יוליוס קיסר. כאן תוכלו לראות גם אבן גדולה שעליה עד היום רומאים ותיירים חולקים מידי יום כבוד לדמות ההיסטורית החשובה הזאת, ומניחים פרחים וכרטיסי ברכה לקיסר. גם אני ראיתי בהתרגשות איך אנשים מניחים כאן פרחים. אתר נוסף שאסור להחמיץ הוא הגבעה הפאלאטינית (גבעת הפאלאטיום), הגבעה המרכזית בין שבע הגבעות של רומא, והאתר שעליו בחרו קיסרי רומא לבנות את הארמונות שלהם. כדי להגיע לגבעה, יש לטפס במעלה גרם מדרגות. מהגבעה אפשר להשקיף על הקירקוס מקסימוס (CIRCUS MAXIMUS) , זירה עתיקה מאד, שבה התקיימו מרוצי סוסים וכרכרות. כיום זהו פארק ציבורי, שבו מתקיימים קונצרטים ואירועים. אתר נוסף שאסור לוותר עליו הוא בית הבתולות הווסטליות (CASA DELLE VESTALI) , הצמוד למקדש האלה וסטה. כאן התגוררות הכוהנות ששימרו את הפולחן העתיק של אלת האש הקדושה, ומסביב לגן שבמקום ניתן לראות פסלים של כמה מהבתולות הווסטליות המפורסמות. בצד הדרומי נותרו השרידים הארכיאולוגיים של החדרים שלהן. נשלים את הסיור בחלק זה של הפורום רומאנום עם ביקור בבזיליקת קוסטנטינוס (או בזיליקת מקסנטיוס וקונסטנטינוס), מבנה אזרחי חשוב מהמאה הרביעית, והגדול ביותר שנבנה בתולדות הפורום. הבזיליקה ממוקמת בצד הצפון מזרחי של הפורום, אחרי מקדש השלום ומקדש ונוס. מהצד השני של ויה דיי פורי נמצאים מבנים חשובים נוספים וביניהם מקדש מרס אולטור (MARS ULTOR), כלומר האל מרס הנוקם, שנבנה על ידי הקיסר אוגוסטוס לאחר קרב פיליפי בשנת 42 לפני הספירה, בו הובסו ברוטוסו וקאסיוס, מנהיגי הליברטורים ורוצחיו של יוליוס קיסר. כמו כן ניתן לראות את פורום ושוק טראיאנוס , מתחם נרחב של בניינים ועמודים ששימש לצרכי מסחר, ואת עמוד טראיאנוס , אחד המונומנטים החשובים של רומא הקיסרית. העמוד שימש כאנדרטה שהנציחה את ניצחונו של הקיסר טראיאנוס בכיבוש דאקיה (בין השנים 101 עד 106 לספירה). האנדרטה מעוטרת בתבליט באורך 200 מטרים, שמקיף את העמוד 23 פעמים ומטפס עד לקצה, ולכל אורכו מתוארים הקרבות והניצחון נגד דאקיה. העמוד הוא חלול – בעבר נשמר בתוכו האפר של הקיסר טראיאנוס, ופסל של הקיסר הוצב בראש העמוד, אבל מזה מאות שנים שהפסל הוחלף, וכעת בראש העמוד ניצב פסל של פייטרו הקדוש. אם תחליטו לבקר ברומא ב-21 באפריל, תוכלו להתרשם מתהלוכה בלבוש היסטורי, המציינת את לידתה של רומא באזור זה ממש. לאחר שנצא מאזור הפורום, נמצא את עצמנו מושלכים קדימה לתקופה היסטורית הרבה יותר קרובה לימינו. פיאצה ונציה היא אחת הכיכרות המפורסמות ביותר ברומא. על הכיכר נמצא את ארמון ונציה (כיום מקום משכנו של מוזיאון ), את אנדרטת ויטוריו עמנואלה השני (המכונה "איל ויטוריאנו"), ושלוש כנסיות עתיקות: כנסיית סן מרקו המטיף, כנסיית סנטה מריה מלורטו, וכנסיית השם הקדוש של מריה. כדי לצלם תמונה יפה של אנדרטת הוויטוריאנו, אני ממליצה לכם למקם את עצמכם בין השיחים שבמרכז הפיאצה! נלך כעת לאורך צידו הימני של הוויטוריאנו, אתר שלמען האמת איננו אהוב במיוחד על הרומאים, שמכנים אותו "מכונת הכתיבה". נמשיך ללכת עד שנגיע לשולי גבעת הקפיטולין (קמפידוליו - CAMPIDOGLIO). נעלה במעלה המדרגות שמצד ימין, ונגיע לפיאצה שהרצפה שלה מעוטרת על ידי עיצוב שיצר מיכלאנג'לו. במרכז הפיאצה ניצב פסל של הקיסר מרקוס אאורליוס. אבל שימו לב – זהו רק עותק! הפסל המקורי נמצא במוזיאונים הקפיטולניים . נרד בחזרה למטה ונמשיך שמאלה. לאחר כמה מטרים, מצד ימין, נראה את הכניסה לאתר ארכיאולוגי קטן, שאפשר לבקר בו בחינם. כאן אפשר לשוטט ולהנות מיופיו של תאטרון מרקלוס (TEATRO DI MARCELLO) שנחנך בשנת 23 לספירה (התאטרון נמצא מצד שמאל), ומהעמודים ששרדו ממקדש אפולו (נבנה בשנת 34 לספירה) שניצב בצד ימין, לצד שרידים ארכיאולוגים עתיקים נוספים, כמו האכסדרה של אוקטביה . אם נצא מהצד ההפוך לצד שדרכו נכנסנו, נמצא את עצמנו מול מה שפעם היה הגטו היהודי. זהו אחד הגטאות העתיקים ביותר בעולם (נבנה בשנת 1555). כאן נמצאים בית הכנסת הגדול של רומא והמוזיאון הצמוד אליו. שעות הפתיחה של המוזיאון משתנות בהתאם לעונת השנה, ומומלץ לבדוק את אתר המוזיאון לפני הביקור ולהזמין ביקור מודרך. האטרקציה המרכזית של השכונה הזאת היא המסעדות הכשרות, האהובות מאד גם על הרומאים וגם על התיירים. אלה מסעדות ותיקות, מפורסמות ומוערכות מאד, ולאחרונה התווספו אליהן גם מסעדות חדשות יותר המציעות סושי והמבורגרים. מפורסמות במיוחד הן מסעדת RENATO AL GHETTO , ומסעדת יוטבתה YOTVATA. המסעדה האהובה עליי היא מסעדת נונה בטה NONNA BETTA – האווירה כאן היא מאד מזמינה, ולארטישוקים הרומאים המטוגנים שהם מכינים כאן אין מתחרים! טיפ : בכל מסעדה שתבחרו, כדאי תמיד להזמין מקום מראש. לפני ארוחת הערב, תנו לעצמכם זמן ללכת לאיבוד בין הרחובות והסמטאות של האזור. תוכלו למצוא קונדיטוריות ומעדניות עם מעדנים שאי אפשר לעמוד בפניהם, גלריות אומנות, וחנויות המוכרות עבודות יד מכל סוג. מבין החנויות הרבות באזור אני ממליצה במיוחד על החנות של לאונה לימנטני (LEONE LIMENTANI). הבוטיק הזה מציע פריטים יוקרתיים מאז שנת 1820, ונכלל ברשימה הרשמית של החנויות המסורתיות האיכותיות ביותר של רומא. לאחר שתשוטטו לכאן ולכאן, תמצאו את עצמכם בסופו של דבר מול פיאצה מתאי (PIAZZA MATTEI) , כיכר קטנה ומקסימה, שבמרכזה ניצבת מזרקת הצבים (FONTANA DELLE TARTARUGHE) , שעליה עבד בין היתר הפסל הידוע ג'ובאני לורנצו ברניני (1588). לאחר ארוחת הערב, כדאי לצאת לסיור רגלי אחד אחרון, לפני השינה. פנו שמאלה לכיוון ה-LUNGOTEVERE, השדרה הנאה שנמתחת לאורך נהר הטברה, והמשיכו עד שתמצאו את עצמכם באזור המכונה FORO OLITORIO . כאן תוכלו להתרשם משני מקדשים קטנים ועתיקים במיוחד: מקדשו של האל פורטונוס (PORTUNUS), הנחשב לאחד המקדשים שמורים ביותר ששרדו מתקופת רומא הרפובליקאית, והמקדש המעוגל המוקדש להרקולס המנצח . מהצד השני תוכלו לראות כנסיה קטנה שבתוכה נמצא "פי האמת" – LA BOCCA DELLA VERITA . השריד הארכיאולוגי הזה, שהיה כנראה חלק ממזרקה או אולי אפילו מכסה ביוב ברומא העתיקה זכה לפרסום רב בזכות הסרט הידוע "חופשה רומאית" בכיכובם של אודרי הפבורן וגרגורי פק. בימי הביניים, השתרשה האמונה שהפסל יכול לחשוף שקרנים – אם אדם היה משקר בזמן שהיד שלו הייתה בתוך פי האמת, הפסל היה נושך אותו.