אין כמו פלרמו (פאלרמו): אוצרות אומנותיים ואדריכליים מפורסמים, ארנצ'ינה פריכים ולוהטים, גלידה מדהימה, אנשים סוערים, ואווירה שמצליחה לבלבל לגמרי את כל התיירים. במאמר זה נצטרף למרטינה, פאלרמיטנית מבטן ומלידה, לסיור ברחבי העיר. ונחגוג ביחד עם המקומיים את החג הכי חשוב בפלרמו: חגה של הקדושה רוזליה צ'או, שמי מרטינה! בחורה פאלרמיטנית (ילידת פלרמו) שאוהבת את העיר שלה, ולפעמים גם שונאת אותה... בכל פעם שיש לי קצת זמן פנוי, אני מנצלת את ההזדמנות ויוצאת לטייל ברחבי המרכז ההיסטורי של העיר המרהיבה והמשוגעת הזאת, שכובשת ומפתה את כל מי שמגיע אליה, ומצליחה לבלבל את כל המבקרים. אני רוצה לקחת אתכם לביקור מיוחד בפלרמו – גם בחלקים המוכרים וגם בחלקים שרק המקומיים יודעים עליהם. אבל לפני שנצא לדרך, עצה ידידותית: בפלרמו כדאי להתלבש בשכבות, משום שהטמפרטורה כאן יכולה להשתנות ברגע, ולצנוח מ-25 מעלות ל-10 מעלות. ועצה נוספת: בואו רעבים! האוכל בפלרמו הוא אחת האטרקציות הפופולריות בעיר... התחנה הראשונה שבה כדאי לכם לבקר בעיר היא פיאצה אינדיפנדנצה (Piazza Indipendenza). כאן נמצא אחד האתרים החשובים והמופלאים ביותר בפלרמו – פאלאצו דיי נורמני (Palazzo dei Normani), הידוע גם בתור פאלאצו ראלה (Palazzo Reale). הפאלאצו דיי נורמני נולד כמשכנם של מלכי סיציליה בתקופה הנורמנית, ובתוכו אינספור חדרים מקושטים בפאר רב, כנסיות, והיהלום שבכתר – הקפלה פלטינה (Cappella Palatina ), בזיליקה קטנה בסגנון סיצילאני-נורמני שקירותיה מכוסים לחלוטין בפסיפסים ביזנטיים מוזהבים שמכשפים את המבקרים. רוב הפסיפסים עוסקים בנושא "ישו פנטוקראטור" (כלומר ישו שליט העולם כל היכול), ואילו תקרת העץ היא מלאכת מחשבת של לוחות עץ מעוטרים בציורים נדירים ויקרי ערך. סוד קטן: מתחת לקפלה מסתתרת כנסייה קטנה נוספת (אבל הכניסה אליה אסורה רוב הזמן). הפאלאצו דיי נורמני נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, וכיום משמש המבנה כמקום מושבה של האסיפה המחוזית ובית המחוקקים של סיציליה. בתום הביקור, נכנס לתוך ליבה הפועם של פלרמו דרך אחד משערי הכניסה המרכזיים של העיר מאז המאה ה-15: פורטה נואובה (Porta Nuova). השער המונומנטלי הזה יוביל אותנו לעבר הרחוב העתיק ביותר בעיר, הקסארו (Cassaro), שלאחר איחוד איטליה שינה את שמו ונקרא כיום על שם המלך ויטוריו אמנואלה (Corso Vittorio Emanuele). כאן מתחיל כור ההיתוך הפאלרמיטאני האמיתי, ואופיה של העיר נחשף בפני המבקרים: תוכלו לראות אנשי עסקים יושבים באחד מבתי הקפה האופנתיים מול קתדרלת סנטה ורג'ינה מריה אסונטה (Santa Vergine Maria Assunta) ומדסקסים עסקים בעודם לוגמים כוס אספרסו; תיירים מכל רחבי העולם שנמשכים ליופי המשוגע של פלרמו; ופאלרמיטנים שלא מדברים מילה באיטלקית, מבינים רק את הדיאלקט המקומי, נשענים על הקירות ואוכלים בהנאה מאכלים מטוגנים כבר בשמונה בבוקר. איכשהו, תיירים נוטים תמיד לפנות דווקא אל הפאלרמיטנים האלה ולבקש הוראות הגעה לשלל האתרים בעיר. ולמרות שלא אלה ולא אלה מדברים איטלקית, איכשהו כולם מצליחים להבין אחד את השני... הגענו כעת לקתדרלה – אחד האתרים האהובים בעיר, מסוג המקומות שכולם נכנסים אליהם כדי להתפעל, לצלם, ולהעלות סטורי לאינסטגרם... הקתדרלה נבנתה במאה ה-12 והיא מעוצבת בסגנון ערבי-ביזנטי-נורמני. ערבי – משום שבזמן הכיבוש הערבי של סיציליה, הכנסיה הוסבה למסגד. נורמני – בגלל שלאחר שרוג'רו הראשון כבש את סיציליה, הוא הפך את המסגד בחזרה לכנסייה, ושיפץ אותה בסגנון נורמני. ההשפעות הנאו-קלאסיות נובעות מכך שבמאה ה-18 עבר המבנה שיפוץ מקיף נוסף. מעניין לדעת שמבנים רבים בעיר מספרים דרך האדריכלות שלהם את ההיסטוריה של סיציליה כולה – האי שנכבש שוב ושוב, וספג לתוכו את ההשפעות התרבותיות של הכובשים השונים. לא פלא שהקתדרלה מככבת ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בעיר! מומלץ לשלם כמה יורו ספורים והצטרף לסיור מודרך, שיעזור לכם להבין מה אתם רואים. לאחר הסיור המודרך מומלץ להתעכב ולבקר במרפסות הפנורמיות של הקדתרלה, שמהן אפשר להנות מנוף מרשים במיוחד – כל העיר פלרמו נפרשת מתחת לרגליכם, גם החלקים היפים, וגם החלקים הפחות יפים של העיר. מכאן נמשיך לאורך קורסו ויטוריו אמנואלה, נציץ לתוך החנויות הרבות שישמחו את חובבי השופינג והמזכרות, ונעצור להתרעננות קטנה בקפדוניה (Cappadonia ) – אחת מחנויות הגלידה והגרניטה הטובות באזור. חובה להזמין כאן בריוש (לחמניה מתוקה) ממולא בגלידה! טיפ – מי מכין את הגלידה הכי טובה בפלרמו? בפלרמו, כדאי לדעת, פועלות כמה מהגלידריות הטובות ביותר בסיציליה, ואני ממליצה לכם מאד לטעום כמה שיותר גלידות וגרניטות בכמה שיותר מקומות! נסו לדוגמה את הבריוש עם גלידה בגלידריית סיניור די קרבוניאנו (Il Signor di Carbognano). לגלידריה הזאת יש מספר סניפים ברחבי העיר, והגלידה מעולה בכולם. גם באזור התחנה המרכזית יש גלידריה מעולה בשם דה צ'יצ'ו (da Ciccio) . לאורך קורסו ויטוריו אמנואלה יש מספר נוסף של כנסיות יפהפיות. תיירים רבים מדלגים עליהן, ומתמקדים במקומות המפורסמים ביותר בעיר, אבל אם יש לכם זמן אני ממליצה בחום להיכנס פנימה ולגלות כמה מהאוצרות הפחות מוכרים בעיר. מומלץ במיוחד להיכנס לכנסיית אורטוריו דל סנטיסימו רוזריו אין סנטה צ'יטה (Oratorio del SS. Rosario in Santa Cita), הנמצאת בוויה ואלוורדה 3 (Via Valverde), וידועה בזכות הפסלים המדהימים שפיסל ג'אקומו סרפואה (Giacomo Serpotta). עוד כנסייה שלדעתי אסור להחמיץ היא כנסיית סנטיסימו סלבטורה (La Chiesa di Santissimo Salvatore) , הידועה בזכות צורתה הייחודית – היא נראית כמו תאטרון קטן, ומעוטרת כולה בשיש צבעוני ופרסקאות יפים. כעת הגעתם לאחת הנקודות הכי חשובות במרכז ההיסטורי של פלרמו – אי קוואטרו קאנטי (I Quattro Canti). שמה הרשמי של הכיכר הזאת הוא פיאצה וילנה (Piazza Villena), אבל כמעט אף אחד לא קורא לה כך. בנקודה זו מתחברים ארבעת הרובעים של העיר, וארבעה פסלים המוקדשים לארבע הקדושות המגנות של פלרמו (נינפה, אגתה, אוליבה וכריסטינה) מעטרים אותה. בנוסף, ניצבים כאן גם פסלים של כמה מהמלכים החשובים בהיסטוריה של פלרמו – המלך שארל החמישי, פיליפ השני, פיליפ השלישי, ופיליפ הרביעי. בלב הכיכר הבארוקית והמרשימה נמצאת מזרקה המעוטרת בפסלים אלגוריים המסמלים את ארבע העונות. בשלב זה תוכלו לבחור: אפשרות אחרת היא ללכת לכיוון פונטנה פרטוריה (Fontana Pretoria ), המכונה גם "פיאצת הבושה" (פיאצה דלה ורגונייה – Piazza della Vergogna) בשל כל הפסלים הערומים המוצבים בה. כאן נמצאות שתי כנסיות יפות במיוחד: כנסיית סן קטלדו (Chiesa di San Cataldo) שנבנתה בסגנון ביזנטי-ערבי-נורמני ומפורסמת בזכות הכיפה האדומה שלה, וכנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו (Santa Maria dell’Ammirgalio). אפשרות שנייה היא להמשיך ישר לאורך ויה מאקדה (via Maqueda), ולהתחיל לאכול... המלצה לוהטת – הארנצ'ינה הכי טובים בפלרמו! ויה מאקדה הוא הרחוב שבו תמצאו כמה מחנויות הארנצי'נה (Arancine) הטובות בעיר. המקומות האהובים עליי באופן אישי נקראים קה פאלה ( ke palle ), ספריגולה פלרמו ( sfrigola Palermo ) ופלרמו סטור קפה ( Palermo Store Cafè ) . ולפני שנמשיך, תיקון קטן: אני יודעת שכולכם חושבים שלכדורי האורז הממולאים מסיציליה קוראים "ארנצ'יני", אבל זו טעות! השם הנכון הוא ארנצ'ינה (arancine), ואפילו האקדמיה האיטלקית ללשון הכריזה שכך יש לקרוא למאכל. בכמה חלקים של סיציליה אמנם מתעקשים לקרוא לארנצ'ינה "ארנצ'יני", אבל הם לא מבינים שום דבר... ואם תבקשו מהמוכר בפלרמו ארנ'ציני (arancini) במקום ארנצינה (arancine), יצחקו לכם בפרצוף (ואולי אפילו יכעסו). בכל מקרה – ברחוב הזה תוכלו למצוא ארנצ'ינה אבורו (abburro) – כלומר ללא מילוי, בטעם חמאה, ארנצי'נה אקארנה (accarne) – כלומר במילוי בשר, ארנצ'ינה במילוי חצילים, אפונה, ועוד... בנוסף תוכלו למצוא עוד מיליון סוגים של מאכלים מטוגנים, וסנדוויצ'ים מתפקעים מרוב מילוי וטעם. הפופולריים ביותר הם פאניני אה פאנלה אה קאצילי (Panini a panelle e cazzilli) – סנדוויצים מבצק רך במילוי חביתת חומוס נימוחה וקרוקטים מתפוחי אדמה, ו פאניני קון לה מילצה (Panini con la milza , הנקראים בדיאלקט פאניני קה מאוזה Panini ca meusa), כלומר סנדוויצ'ים ממולאים בטחול. רגע, אל תעשו פרצוף! זהו אחד המאכלים המזוהים ביותר עם העיר. כן, פה בפארלמו אנשים מאד אוהבים לאכול חלקי פנים... לקינוח (אם ישאר לכם מקום) תוכלו כמובן להזמין קנולו ממולא בריקוטה טרייה. בפלארמו מכינים את הקנולי הטובים ביותר! המתכון שלנו לפאנלה: לאחר שאכלתם ושבעתם, המשיכו ללכת לכיוון תאטרו מאסימו ויטוריו אמנואלה (teatro Massimo Vittorio Emanuele) . זהו תאטרון האופרה הגדול ביותר באיטליה, והשלישי בגודלו באירופה. אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם להיכנס פנימה ולהצטרף לסיור המודרך ולגלות את כל הסיפורים והאגדות שנקשרו בתאטרון הזה. המבנה עצמו מרשים מאד, ובמיוחד התקרה הניידת המעוטרת בפרסקאות (בחודשי הקיץ נהגו להסיט את התקרה, ולתת לאוויר הקריר להיכנס לתאטרון ולאוורר את החלל). התחנה הבאה במסלול שלנו היא פיאצה רוג'רו סטימו (Piazza Ruggero Settimo). כדי להגיע לכאן נלך לאורך ויה רוג'רו סטימו (via Ruggero Settimo), יעד מושלם לעשות בו קצת שופינג. הפיאצה עצמה ידועה בזכות התאטרון שבה (תאטרו פוליתאמה גריבלדי – Teatro Politeama Garibaldi) ומשום שהיא מקום מפגש פופולרי עבור הצעירים שמגיעים הנה עם הסקייטבורדים שלהם או משחקים כדורגל. לו הייתי אתם הייתי מתיישבת קצת לנוח בשלב זה, על אחד מספסלי השיש הלבנים מול התאטרון. לאחר שהתאוששתם, נמשיך ללכת לאורך ויה ליברטה (Via Libertà) , רחוב הידוע בזכות הבוטיקים היוקרתיים שבו. בסוף הרחוב ממתין לכם פארק פיירסאנטי מאטארלה (Parco Piersanti Mattarella) , שעד לפני כמה שנים נודע בכינוי "ג'ארדינו אינגלזה" (Giardino Inglese) כלומר הגן האנגלי, בגלל העיצוב האנגלי הטיפוסי שלו. לכאן מגיעות מידי סוף שבוע משפחות רבות, והילדים נהנים להתרוצץ בין הצמחים העתקים, לעלות על מתקני המשחקים, ולאכול גלידה כמובן. אם עדיין לא אכלתם, או שאכלתם אבל שוב מקרקרת לכם הבטן, תוכלו למצוא באזור זה כמה מסעדות מומלצות. מקום שאני אוהבת במיוחד ומתמחה באוכל מקומי בסגנון מודרני הוא לוקאלה פלרמו ( Locale Palermo ). זהו ביסטרו מקסים, במרחק קצר מתאטרון פוליתאמה, וחובה להזמין פה מקום מראש! אם אתם מחפשים מקום מסורתי יותר, נסו את אוסטריה באלארו ( Osteria Ballarò ), לא רחוק מקווארטו קאנטי. האוכל פה נהדר! מומלץ מאד להזמין מקום מראש. עוד מקום מומלץ מאד הוא לה קורטה דיי מנג'וני ( La Corte dei Magioni ), התפריט פה פאלרמיטני מסורתי, והמנות עצומות בגודלן. כדאי לבוא עם תיאבון רציני! חיי הלילה של פלרמו - לאן אפשר לצאת בערב בפלרמו? האזורים הפופולריים ביותר הם פיאצה סנט'אנה (Piazza Sant’Anna) ופיאצה סן מאג'ונה (Piazza San Maggione). פיאצה סנט'אנה מלאה במקומות בילוי, אבל לרוב כולם מעדיפים לשבת בחוץ, בפיאצה עצמה, לשתות, לקשקש וגם לרקוד (לעיתים קרובות עובר שם איש על אופנוע עם מערכת הגברה, שם מוזיקה ומרקיד את כולם). אם אתם מחפשים אזור קצת יותר אלגנטי, עם ברים שמגישים קוקטיילים ואת מיטב היינות, נסו את הרחובות הקטנים שמסביב לתאטרון מאסימו (Teatro Massimo), או את ויה דיי קיאווטיירי (Via dei Chiavettieri) – רחוב מלא במקומות בילוי פופולריים. מתי כדאי לבקר בפלרמו? החגיגה הסוערת של סנטה רוזליה התקופה הטובה ביותר לבקר בעיר היא בחודש יולי, משום שזו העונה שבה פלרמו מציינת את חגה של הקדושה המגנה של העיר – סנטה רוזליה (Santa Rosalia). מידי ה-14 ביולי מארגנת העיר חגיגה גדולה, הידועה בדיאלקט הפאלרמיטני בשם "או פיסטינו" (U FISTINU). החגיגה הזאת מתקיימת ברצף מזה 397 שנה (ולמעשה רק מגפת הקורונה עצרה אותה). כל משפחה בפארלמו נכנסת לאוטו בשעות אחר הצהריים המאוחרות (למרות שהאירוע מתחיל רק בתשע בערב), ומגיעה למרכז ההיסטורי, בניסיון לתפוס את המקומות הטובים ביותר, קרוב ללב האירועים, כדי לראות את התהלוכה הגדולה (שנקראית לה ספילטה דל קארו טריונפלאה – la sfilata del carro trionfale). חלק בלתי נפרד מהמסורת הוא להתייצב באזור הנמל, לעמוד בתור, ולקנות סנדוויץ' עם טחול – או פאני קה מאוזה (U pani ca meusa) או את אחד מהסנדוויצ'ים המקומיים האחרים. המקום הכי פופולרי לקנות בו סנדוויצ'ים נקרא פאנה קה מאוזה (Pane Ca’ Meusa) והוא נמצא בפורטה קארבונה (Porta Carbone). הם מכינים שתי גרסאות מיוחדות של הכריך המיתולוגי הזה – סקייטו (schietto), עם שפריץ של לימון וקצת גבינה מגוררת מעל הטחול, או מאריטאטו (maritatu), לאמיצים בלבד, עם תוספת נדיבה של ריקוטה. חובה לאכול את הסנדוויץ' הזה בעמידה. לכל היותר תוכלו להישען על האוטו, לנגוס, להיאנח, וללכלך את הידיים בשומן (משום שאת הטחול מטגנים בשומן חזיר לפני שמכניסים אותו לכריך...). מקום נוסף, קדוש ומקודש, נקרא ל'אנטיקה פוקצ'ריה סן פרנצ'סקו ( L’Antica Focacceria San Francesco ). חנות זו נולדה בשנת 1834, והיא ככל הנראה המפורסמת ביותר בעיר. רבים טוענים שכאן מכינים את כריך הטחול ואת כריך הפאנלה (חביתת חומוס) הטובים ביותר בפלרמו. שבעים ומרוצים, תוכלו כעת לצפות בתהלוכה עם הקארו (carro) – העגלה שבונים מידי שנה, ועליה מורכב הפסל של הקדושה רוזליה, המכונה בפלרמו "A SANTUZZA". הכרכרה מקושטת בפרחים צבעוניים, ורוכבות עליה גם ילדות לבושות בלבן, ולראשן זר ורדים (סמל הקדושה). לצידן עומדים רקדנים שמלהיבים את הקהל ומשליכים על הצופים עלי כותרת של פרחים. העגלה יוצאת לדרך מאזור פורטה נואובה (Porta Nuova), ומגיעה לשער שממול – פורטה פליצ'ה (Porta Felice). במהלך התהלוכה נערכים מופעים שונים המסמלים את הנס של סנטה רוזליה, שהצילה את האוכלוסיה המקומית בזמן מגפת הדבר שתקפה את העיר בתחילת המאה ה-17. לפי האגדה, העגלה שעליה פסל הקדושה רוזליה חייב לחצות את שער פורטה נואובה עד חצות בדיוק, אחרת אסון יפול על תושבי פלרמו. ואכן, אם תשאלו את המקומיים הם יספרו לכם שבשנים שבהן הפסל איחר להגיע וחצה את השער אחרי חצות, פקדו את העיר רעידות אדמה הרסניות. אבל לפני שהקדושה מגיעה לשער, רוב הקהל זז לכיוון הים, משום שבחצות מתחילים הזיקוקים, המשוגרים לאוויר לפי מקצב המוזיקה שמנגנת התזמורת. הזיקוקים מסמלים את האור – החיים שרוזליה הקדושה העניקה בחזרה לתושבי פלרמו. במהלך החגיגה אי אפשר שלא לאכול באבאלוצ'י (babbaluci) – שבלולים מאודים המוגשים עם פטרוזיליה ושום, או סקאצ'ו (u scacciu) – פירות יבשים, ומולוני פריסקו (muluni friscu) – אבטיח קר (כל שמות המאכלים הם כמובן בדיאלקט פאלרמיטני!) בלי שלושת המאכלים האלה, זו לא החגיגה של סנטה רוזליה! זו ללא ספק אחת החגיגות החשובות והיפות בפלרמו, וביום שלמחרת (ה-15 ביולי) יוצאת תהלוכה דתית מהקתדרלה של העיר ובה נושאים המאמינים את שרידיה של הקדושה. אבל למען האמת כיום מעטים הולכים לתהלוכה, ורוב תושבי העיר מנצלים את יום החופש כדי לצאת לכפר ולארגן חגיגה מסוג אחר – על האש! אחד המאכלים הנפוצים ביותר שהמקומיים אוהבים לאכול ביום זה הוא סטיגיולה (stigghiola) – מעין נקניקייה שעדיף לא לשאול מה בדיוק היא מכילה, ולהסתפק בידיעה שהיא טעימה באופן שערורייתי. לצד הבשר מגישים כמובן גם קאקואוצ'ולי (cacuoccioli) – ארטישוקים טריים צלויים על פחמים ומתובלים בשמן זית, שום, פטרוזיליה, מלח ופלפל. נקודת התצפית הכי מרשימה על פלרמו אם תרצו לראות את פלרמו והמפרץ כולו מנקודת תצפית מיוחדת, ואתם מוכנים להתאמץ כדי להגיע למקום, תוכלו לטפס במעלה ה"אקיאנטה" (acchianta). זהו מסלול הליכה במעלה הר פלגרינו (monte Pellegrino) באורך 4 ק"מ. למעשה, זהו לא סתם מסלול הליכה אלא מסלול המיועד לצליינים, וקהל המאמינים נוהג לערוך אותו פעם בשנה, בחודש ספטמבר. חלקם מטפסים למעלה יחפים, וחלקם מטפסים על הברכיים והידיים, כסמל לאמונה ולענווה. כמובן שתוכלו לעלות לכאן גם עם נעליים. כאשר תגיעו לכנסיה הקטנה שבראש ההר, תראו שהעייפות נעלמת באופן פלאי ממש, ובמקומה תמלא אתכם תחושת התפעלות והתרוממות. הנוף הנשקף מהנקודה הזאת הוא מרשים במיוחד, ושווה את המאמץ. לחילופין, ניתן להגיע למעלה גם עם רכב פרטי. ואם אתם שואלים את עצמכם מדוע כתבתי בתחילת המאמר הזה שאני אוהבת את פלרמו אבל לפעמים גם שונאת אותה, אסביר מיד: למרות שפלרמו עשירה באוצרות אמנותיים ותרבותיים, דברים רבים לא עובדים בעיר, החל מהתחבורה הציבורית וכלה בשירותים היומיומיים. פלרמו היא עיר מופלאה, אבל לא פשוטה, ורבים מאיתנו בוחרים לעזוב אותה למען יעדים שבהם קל ונוח יותר לחיות. פלרמו שלי יכולה להציע הרבה יותר ממה שאי פעם נוכל לדמיין, אבל הניהול הלא נכון וחוסר האכפתיות של חלק מהתושבים עצמם פוגעים בעיר ומשאירים לעיתים חור בלב. וחבל... משום שפלרמו, בואו נודה על האמת, היא אחת ויחידה.

רוב התיירים מכירים את סיציליה כיעד מושלם לחובבי טבע וחופים, ארכיאולוגיה והיסטוריה, ואוכל משובח, כמובן. אבל מה שרוב המבקרים לא יודעים הוא שמתחת לפני השטח מסתתרת היסטוריה יהודית מפתיעה ומרתקת. הפעם נצא למסע בעקבות הקהילה היהודית העתיקה שבעיר סירקוזה, ונבקר במקווה שהתגלה במקרה וחשף את עברה המורכב של העיר מאמר אורח: ג'וזפה פוצ'ו בכל רחבי איטליה נמצאים אתרים יהודים חשובים, וביניהם גטאות, בתי כנסת ובתי קברות. ערים כגון רומא וונציה מפורסמות במיוחד בזכות ההיסטוריה היהודית שלהן – מעטים התיירים שלא שמעו על הגטו היהודי בוונציה ועל הקהילה היהודית ברומא. אבל מה שמבקרים רבים לא יודעים, ולמעשה רוב האיטלקים בעצמם לא יודעים, הוא שדווקא בדרום איטליה שגשגה פעם קהילה יהודית גדולה ומפוארת. הקהילה היהודית באי סיציליה הייתה חשובה וגדולה במיוחד, וחלק גדול מבני הקהילה בחרו להתיישב בעיר סירקוזה – אחת הערים העתיקות והחשובות באי. סירקוזה, הידועה כעירו של הממציא היווני ארכימדס, נוסדה לפני כ-2800 שנה כמושבה יוונית. היהודים הראשונים הגיעו לעיר כבר לפני כ-1500 שנה בתקופת האימפריה הרומית. הקהילה גדלה משמעותית בימי הביניים, ועמדה בקשרי מסחר עם קהילות אחרות ברחבי הים התיכון. מכתבים ששלחו תושבי היהודים של סירקוזה נמצאו גם בגניזת קהיר. במאות ה-10 וה-11 הקהילה המשיכה לצמוח, ובמאה ה-15 מספרם של תושבי העיר היהודים הגיע לכ-35,000 איש, אך בשנת 1492 אירוע דרמטי הביא לסופה של הקהילה: צו הגירוש שהוציא מלך ספרד (באותם הימים סיציליה הייתה תחת שליטת ספרד) הוביל לסילוקם של כל היהודים משטח האי. רובם היגרו למחוז קלבריה שבדרום איטליה, ליוון או לרומא. במשך שנים רבות איש כמעט לא שמע על הקהילה היהודית בסיציליה. אבל בשנים האחרונות מספר תגליות ארכיאולוגיות עוררו עניין מחודש בקהילה העתיקה. לפני מספר שנים החליטה אשת אצולה סיציליאנית בשם אמליה דניאלי (Amalia Danieli) לשפץ מבנה עתיק ששייך למשפחתה ולהפוך אותו לחנות. במהלך העבודות היא שמה לב שישנו חלל תת קרקעי מלא בהריסות, שלא הופיע בתוכניות המתאר של המבנה. המבנה של הגברת דניאלי ממוקם ברובע העתיק שבדרום מזרח האי אורטיג'ה (Ortigia), במרכז ההיסטורי של סירקוזה. האזור כונה "לה ג'ודקה" (La Giudecca), ושימש ככל הנראה כרובע היהודי של העיר החל מהמאה העשירית ועד 1492. הפועלים של המרקיזה דניאלי חפרו ופילסו את דרכם פנימה, וגילו להפתעתם שהחדר המסתורי היה חדר מדרגות, שהוביל לעומק 10 מטרים מתחת לפני האדמה היישר לתוך אולם מרובע ובו עמודים מרובעים ותקרות מקומרות. חלקן העליון של דלתות הכניסה היה מקושת – צורה טיפוסית לאדריכלות היהודית המקומית. נדרשו כמה וכמה משאיות כדי לפנות את הפסולת שהצטברה לאורך השנים במבנה, אבל בסופו של דבר הוא פונה, ואז נחשפו בו שלוש בריכות בחלל המרכזי ושני חדרים קטנים יותר, שגם בהם ניצבו בריכות – כולן מחוברות למים זורמים. לנציגי העירייה, שהוזעקו על ידי האצילה, לא היו ספקות: מדובר על מקווה מהמאה החמישית לספירה – בריכת טבילה יהודית ששימשה לטקסי טהרה. לדברי המומחים, מדובר היה על אחד המקוואות החשובים באגן הים התיכון. אתר המקווה התגלה בסמוך לכנסיית סן ג'ובאנלו (San Giovannello) הממוקמת בפיאצטה דל פרקורסורה (piazzetta del Precursore) – כנסייה שלפי היסטוריונים רבים שימשה בעברה, בימי הביניים, כבית הכנסת הראשי של הרובע. ההשערה הזאת התחזקה לאחר שנמצאו במקום משפטים בעברית שנחרטו באבן. החלל הפנימי והחיצוני של כנסיית סן ג'ובאנלו המבנה הצמוד למקווה משמש היום כבית אירוח (בשם קאזה ביאנקה – Casa Bianca), ועומד בסמוך לרחוב שחצה את השכונה מצפון לדרום, ונקרא עד היום "ויה דלה ג'ודקה – Via della Giudecca", כלומר רחוב היהודים. בנוסף, המבנה ניצב על רחוב מקביל לוויה דלה ג'ודקה, בשם ויה אלגונה (via Alagona), אבל כדי להיכנס לחצר הפנימית שמובילה למבנה עצמו, יש לחצות סמטה צרה שבימי הביניים נקראה "רואה דלי באני – Rua delli bagni", כלומר – רחוב המרחצאות. המקווה של קאזה ביאנקה נהנה ממיקום אקסקלוסיבי ומיוחד, ולא רק משום שאפשר להיכנס ולבקר בו כמעט תמיד (שעות הפתיחה הן גמישות מאד, אבל יש לתאם את הביקור מראש). המקווה נמצא במרחק קצרצר מהאטרקציות המרכזיות של רובע הג'ודקה ואורטיג'ה כולה: פיאצה דואומו (Piazza Duomo), ויה אנדולינה (Via Andolina), טיילת אלפאו (Lungomare Alfeo), פיאצה ארכימדה (Piazza Archimede), פסל דיאנה (la statua di Diana), מעיין ארטוזה (לה פונטה די ארטוזה – la fonte di Aretusa), ארמון מאניאצ'ה (קסטלו מאניאצ'ה – Castello Maniace), מוזיאון בלאומו (מוזיאו בלאומו – Museo Bellomo), מוזיאון המריונטות הסיציליאניות (מוזאו דיי פופי סיצ'יליאני – Museo de i Pupi Siciliani), ומקדש אתנה (טמפיו די אתנה – Tempio di Atena). גם ה"נאפוליס" (Neapolis), כלומר האתר הארכיאולוגי שבלב העיר ובו התיאטרון היווני העתיק ופסל "האוזן של דיוניסוס" (אורקיו די דיוניסיו – Orecchio di Dionisio) נמצאים במרחק הליכה קצר. ובמילים אחרות – הג'ודקה של סירקוזה נמצאת באחד המקומות העתיקים ביותר באירופה. החיים היהודים בסיציליה עד שנת 1492 מנתה הקהילה היהודית בסיציליה כ-5000 איש באזור סירקוזה לבדה, והגיוני להניח שלפחות מחציתם גרו באי אורטיג'ה, מכיוון שהאי היה מקום ההתיישבות המרכזי באזור. התושבים היהודים היו חרוצים, מעורבים בחיי העיר, ודאגו בעצמם לצרכיהם. כל בתי העסק שנדרשו על מנת לקיים את חיי היום יום של הקהילה תפקדו היטב, והקהילה ניהלה מאפיות, קצביה, חנויות מסוגים שונים, טחנת קמח, שוק לתושבי הרובע, ואפילו מרפאה. ככל הנראה פעלו במקום מספר בתי כנסת, ולא רק אחד. בית הכנסת שעמד בפיאצה דל פרקורסורה (Piazza del Precursore) היה כפי הנראה המרכזי שבהם, ומשך אליו מספר גדול יותר של מתפללים. כפי הנראה שם גם ישב הרב. לא ידוע היכן בדיוק ניצבו שאר בתי הכנסת. האם ישנם עוד מקוואות נסתרים בסירקוזה? לאור הנוכחות הידועה והמוכרת של קהילה יהודית גדולה בסירקוזה, מוזר ומפתיע שאיש לא ידע על המקווה, עד שהוא התגלה במקרה על ידי המרקיזה עמליה דניאלי. אבל האם זהו המקווה היחיד בסירקוזה? למען האמת, ישנם ברובע אורטיג'ה עוד שני אתרים ארכיאולוגיים שעשויים להיחשב כבריכות טהרה, כלומר כמקוואות, אבל גם החוקרים וגם בכירים בעירייה טוענים שלא יתכן ששני המבנים האלה היו שייכים לקהילה היהודית בסירקוזה, ושלא סביר שהם שימשו כמקוואות. גם הקהילה היהודית באיטליה שותפה לדעה זו. כפי הנראה, מדובר היה בשני בורות מים רגילים, בריכות הדומות מאד בצורתן למקוואות, אבל לא כאלה ששימשו לטבילה וטהרה. בריכה אחת נמצאת מתחת לכנסיית סן פיליפו אלה ג'ודקה (San Filippo alla Giudecca), ואילו השנייה נמצאת מתחת לבית ברחוב ויקולו דל'אוליבה (Vicolo dell’Oliva). איך נראה המקווה העתיק בסירקוזה? הכניסה אל המקווה של קאזה ביאנקה נעשתה ברגליים יחפות. ההוכחה לכך היא שבתום 52 המדרגות המובילות למקווה ישנה מעין בריכה זעירה ומרובעת, שכפי הנראה הייתה מלאה במים, ושימשה את המאמינים כדי שיוכלו לשטוף את הרגליים לפני הכניסה למתחם. חלל המקווה עצמו היה מרובע, ובגודל כ-30 מ"ר. ניצבו בו שלוש בריכות טבילה, עם מדרגות שאפשרו לאנשים להיכנס ולצאת מהן, ובריכה רביעית שמעולם לא הושלמה (כנראה בשל חוסר מקום). כל בריכת טבילה הייתה בעומק של כ-1.40 מטר, וזכתה לאספקת מים קבועה וטרייה בזכות תעלה שהובילה מים פנימה ותעלה שהובילה מים החוצה (שתי התעלות חוברו למאגר המים התת קרקעי של העיר – האקוויפר של סירקוזה). ברור מאליו שאם תושבי המקום טרחו וחפרו מקווה בעומק 10 מטרים מתחת לפני האדמה, הסיבה לכך הייתה אחת ויחידה: על מנת שיוכלו לחבר אותו לאקוויפר, כדי שיזין באופן ישיר את בריכות המקווה. מהחדר המרכזי ניתן להיכנס באמצעות שני מסדרונות זעירים לשני חדרים קטנים יותר, שבכל אחד מהם ניצב בור טבילה. הבחירה לעצב את המקווה בצורה כזאת נובעת מרצון לכבד את המרחב האינטימי של המשתמשים במקווה. יכול גם להיות שהנשים שטבלו במקווה השתמשו בבריכות הקטנות והאישיות כדי לזכות בפרטיות. בנוסף, גילו החוקרים במהלך החפירות מעין תעלה שחיברה את המבנה עם פני השטח. תפקידה, כפי הנראה, היה לא רק להאיר את החלל באור טבעי אלא גם כדי להבטיח אוויר נקי, ואולי גם, כפי שטענו אחדים מהחוקרים, על מנת להוסיף בתקופות מסוימות מים חמים למקווה. סירקוזה היא אחת הערים העתיקות בעולם, לא פחות מרומא ומטרנובה (Terranova). ידוע שמתחת לפני האדמה מסתתרים גם היום אוצרות רבים שעדיין לא התגלו. למעשה, אין ספק שמתחת לעיר המודרנית מסתתרת עיר נוספת: בזכות מיקומה האסטרטגי של סירקוזה היא נכבשה שוב ושוב, והייתה יעד לקולוניאליזם. בנוסף, רעידת האדמה הדרמטית שהחריבה כמעט את כל העיר בשנת 1693 הובילה לכך שסירקוזה נבנתה בפועל מחדש לאורך המאה ה-18, וחלקים שלמים מעברה נותרו נסתרים מתחת לפני הקרקע. פרטים רבים לא ידועים לנו עד היום. מסיבה זו, בכל פעם שמתנהלת חפירה ארכיאולוגית בעיר, נחשפים עוד ועוד אוצרות נסתרים. אולי בעתיד יתגלו אוצרות נוספים של הקהילה היהודית העתיקה בעיר. ובינתיים, עד שזה יקרה, גם הקהילה היהודית הקטנה שגרה בעיר מתחילה להתעורר. בשנים האחרונות החלה הקהילה לפעול מחדש, וכיום היא מונה כ-40 איש.

חופים נסתרים שבהם אפשר לשחות לצד הדגים, כפרים עתיקים ועיירות צבעוניות שכובשות את הלב. איך אפשר שלא להתאהב בצפון סיציליה? והפעם, מרטינה סקיירה תיקח אתכם למסע בין כמה יעדים בלתי נשכחים במרחק קצר מפלרמו שלום לכם! זו שוב אני, מרטינה מפלרמו, הבחורה שאוהבת ושונאת את העיר שלה… והפעם הייתי רוצה לדבר איתכם על אחד הדברים האהובים עליי בסיציליה – הקיץ! כן, אני אחד מאותם אנשים ברי מזל שחיים באי המוקף במים צלולים, כך שזה לא מפתיע שהקיץ הוא העונה האהובה עליי… בסיציליה העונה מתחילה בסוף אפריל, ובתחילת מאי החופים כבר מלאים באנשים שנהנים מהשמש ומהים. חופים מומלצים באזור פלרמו – לאן כדאי ללכת? בקיץ, כולם הולכים לים, כמובן. אבל לאן כדאי ללכת? בפלרמו עצמה, למען האמת, יש מעט מאד חופים יפים שמתאימים לשחייה. החוף המפורסם ביותר נקרא מונדלו (Mondello), והחול הזהוב והדקיק שבו, והמים התכולים, מתחרים ללא מאמץ בחופים באיים הקריביים. בחודשי האביב ובתחילת הקיץ זהו מקום יפהפה, אבל אני חייבת לתת לכם עצה ידידותית – מומלץ להתרחק מהאזור הזה בחודשים יולי-אוגוסט, משום שאז החוף עמוס מאד, ולא נקי במיוחד . אם לא מתחשק לכם לצאת מפלארמו עצמה, תוכלו לבקר בשמורת הטבע היפהפייה קאפו גאלו (Capo Gallo), שגובלת בעיר. הים פה מעורר קנאה מרוב יופי, ותוכלו לשחות בין דגיגונים קטנים. שימו לב – החוף הזה לא מתאים למי שלא יודע לשחות היטב, או למי שמפחד ממים עמוקים. ואל תשכחו למרוח כמות מכובדת של קרם שיזוף על כל חלק בגוף... השמש פה מכה חזק! חוף מונדלו ושמורת קאפו גאלו הם היעדים הפופולריים ביותר בקרב בני הנוער של פלרמו, ובקאפו גאלו תוכלו למצוא תמיד חבר'ה שמתחרים ביניהם בקפיצות למים מהסלעים. החופים האלה כל כך פופולריים משום שקל להגיע אליהם בעזרת התחבורה הציבורית. צילומים: מרטינה סקיירה אני עדיין זוכרת את הפעמים הראשונות שהלכתי לשם לבד, עם החברות שלי – קמנו מוקדם בבוקר משום שהדרך לים נראתה אינסופית, התייצבנו בתחנה עמוסות ציוד, ואחרי מסע של שעתיים באוטובוסים מלאים עד אפס מקום הצלחנו להגיע לחוף, מרוצות עד הגג. אני מספרת לכם את כל זה על מנת שתבינו עד כמה החופים חשובים לנו, הפאלרמיטנים, ועד כמה הם חלק בלתי נפרד מחוויות החיים של מי שגדל וגר בעיר הזאת. החוף הוא מקור אינסופי להנאה, וגם סמל לחופש. במידה רבה, החופים מסמלים את המעבר מילדות לנעורים. איפה אוכלים? אם יצא לכם להגיע לחוף מונדלו (Mondello), אני ממליצה לכם ללכת לאכול ארנצי'נה מדהימה (Arancina -היא כדור אורז ממולא מסיציליה. כבר דיברנו על זה שהמאכל נקרא ארנצ'ינה ולא, חס וחלילה, ארנצ'יני… זוכרים?) במקום שנקרא בר טורינג (Bar Touring). תמורת כמה יורו תוכלו להשביע כל רעב, עם ארנצ'ינה עצומה בגודלה. לחילופין, נסו את הבריוש (לחמניה מתוקה) במילוי גלידה. ואם אתם מעדיפים ארוחה של ממש, על בסיס דגים (ברור מאליו שכאן תוכלו למצוא דגים ופירות ים טריים במיוחד), אני ממליצה לכם על שלושה מקומות: הראשון נקרא טרטורייה דה פיירו אה מונדלו ( Trattoria da Piero a Mondello ). זה מקום פשוט, וביתי מאד. התפריט קצרצר, אבל האוכל מעולה. שני המקומות האחרים נקראים פולדו 2 ( Poldo2 ) וטרטוריה דה קאלוג'רו ( Trattoria da Calogero ), והם מציעים חוויה אלגנטית יותר. ואם אתם מחפשים את המקום המושלם ליהנות בו מאפריטיבו על החוף, כמו שאנחנו הפאלרמיטנים אוהבים לעשות, לכו לאומבליקו דל מונדו ( ombelico del mondo ). משמעות השם היא "הפופיק של העולם", כלומר מרכז היקום, ועבורנו כאן באמת נמצא המרכז... באומבליקו תוכלו להתפרש על כסאות נוחים מתחת לשמשיות קש, ולהנות מקוקטיילים טעימים מול הים. ואם הגיע הזמן לארוחת הערב, המקום הכי מגרה ומפתה הוא D2 DANIELS (אתם חייבים לנסות את המנות על בסיס פיסטוק!) אם שכרתם רכב (מומלץ מאד), תוכלו להתרחק מהעיר ולהגיע לכפרים קטנים ומיוחדים באזור, וגם לחופים המרוחקים יותר. כדאי במיוחד לבקר בכפר קטן בשם בורגו פאריני (Borgo Parrini), שחלקים ממנו עוצבו בהשפעת יצירות האומנות של האדריכל הספרדי הידוע, אנטוניו גאודי. שם הכפר, פאריני, נובע מהעובדה שמי שעמדו בראשו בעבר היו כמרים ישועיים, ובדיאלקט הסיציליאני, כמרים נקראים "פאריני". תוכלו לבקר בכפר כולו תוך פחות משעה, אבל הביקור הקצר מצדיק לגמרי את הנסיעה לכאן. המבקרים מכנים את הכפר "ברצלונה הזעירה", ואין ספק שכיף לטייל בין הרחובות הצבעוניים וציורי הקיר. אל תפספסו את הציור המרשים המוקדש לפרידה קאלו! צילומים: מרטינה סקיירה בנוסף, אני ממליצה במיוחד על החוף בבאגריה (Bagheria). בעיירה היפה הזאת תוכלו להתרשם מווילות עתיקות שנבנו בסגנון הבארוק, כמו וילה פאלאגוניה ( Villa Palagonia ), לדוגמה. זוהי אחת הווילות החשובות ביותר שנבנו בסיציליה, והיא התפרסמה בזכות הפסלים המפלצתיים שמעטרים אותה. וילה חשובה וידועה נוספת היא וילה קתוליקה ( Villa Cattolica ), שמארחת בתוכה את מוזיאון רנאטו גוטוזו (Guttuso) ובו יצירות של הצייר הסיציליאני הידוע. תסמכו עליי - כדאי לכם לבקר בשתיהן! לאחר הביקור בווילות, כדאי גם ללכת לשחות. ומה המקום הכי מתאים לטבילה מרעננת? התשובה היא חד משמעית: אל תוותרו בשום פנים ואופן על הביקור בחוף מדהים שנקרא באיה דיי פרנצ'זי (Baia dei Francesi). כדי להיכנס לחוף הקטן הזה, תצטרכו לעבור דרך שער קטן (זוהי דרך פרטית, אבל אל תדאגו, השער תמיד פתוח…). המשיכו ללכת ישר, ולאחר ירידה קטנה יתגלה לכם לפתע המפרץ המופלא הזה, עם המים בצבע אזמרגד שמכשפים את המבקרים. עצה חשובה : בואו לכאן מצוידים בסנדלי-ים (סנדלים המתאימים להליכה על סלעים ומשטחים רטובים), משקפת, ושנורקל. כך תוכלו לשחות ולצלול בין הדגיגונים הצבעוניים, קיפודי הים, וכוכבי הים שמחכים לכם כאן! לא רחוק מבאגריה ומחוף באיה דיי פרנצ'זי, ליד העיירה סנטה פלביה (Santa Flavia), נמצא יעד מומלץ נוסף: הכפר הקטן והמקסים סנט'אליה (Sant'Elia). זהו כפר דייגים רומנטי ויפהפה, שממוקם לחופי מפרץ זעיר, עם מים צלולים לחלוטין. קצת קשה להסביר במילים עד כמה יפה פה. רק מי שיגיע, יבין! ועכשיו נעזוב את אזור באגריה (Bagheria), וניסע לכיוון העיר צ'פאלו (Cefalù). אם אתם מבקרים בחודשי הקיץ, אני ממליצה לכם בחום לקחת את הרכבת מפלרמו, ולא להגיע ברכב פרטי. בלתי אפשרי למצוא פה חנייה! מתחנת הרכבת של צ'פאלו, המשיכו ברגל לעבר מרכז העיר, ותוך חמש דקות תמצאו את עצמכם על החוף, מול נוף שישאיר אתכם חסרי נשימה. זה הזמן לפרוש את מגבת החוף שלכם, להתפרקד, וליהנות מהנוף הנהדר ומהמים הצלולים למשך כמה שעות. צ'פאלו ערוכה לקלוט את התיירים הרבים שמגיעים אליה, וקל למצוא פה חופים פרטיים מכל הסוגים, שבהם אפשר לשכור כסאות נוח ושמשיות, ולקנות אוכל ושתייה. לאחר שנרגעתם והשתזפתם, וצללתם שוב ושוב לתוך המים, הגיע הזמן להתלבש ולסייר גם בצ'פאלו (Cefalù) עצמה, משום שזוהי אחת העיירות היפות ביותר בסיציליה. מרגע שתכנסו ללב צ'פאלו, תבינו למה כולם מתאהבים בה: העיירה היא מבוך של סמטאות צרות ורומנטיות, ומלאה בחנויות ובוטיקים מכל הסוגים, לצד אינסוף מסעדות (בהמשך המסלול אמליץ לכם על כמה מקומות מיוחדים. אתם כבר יודעים שמי שמבקר בסיציליה, לא יכול שלא לאכול, ולאכול, ולאכול במהלך החופשה!). ההתקדמו לאורך הרחוב המרכזי של צ'פאלו, ובשלב מסוים תראו מצד שמאל שער גדול המוביל לגרם מדרגות. היכנסו פנימה, ותוכלו לראות בית מרחץ מתקופת הרנסנס (גם היום מגיעים לכאן מי מנהר הצ'פאלינו הסמוך). רדו במורד המדרגות, חלצו נעליים, ותוכלו לטבול את הרגליים במים הקרים. כן - הם קפואים לגמרי, אבל בחודשי הקיץ הלוהטים, זה בדיוק מה שצריך כדי להתאושש מהשמש הסיציליאנית! תושבי המקום מספרים אגדה עתיקה על המים האלה. הם אומרים שנהר הצ'פאלינו (Cefalino) נולד כתוצאה מהכאב שחשה נימפה שהרגה את המאהב שלה, שבגד בה. לאחר שרצחה אותו היא נמלאה חרטה, והטביעה את עצמה במי בית המרחץ. לאחר שתצאו מכאן, המשיכו ללכת לאורך הרחוב הראשי, ובמהרה יתגלה לכם, מצד שמאל, שער בסגנון גותי, בשם פורטה פסקרה (Porta Pescara). אם יש לכם זמן, תוכלו לחצות אותו לרדת לחוף, לעצירה קצרה. לחילופין, המשיכו לאורך הרחוב הראשי, עד שתגיעו למגדלור המפורסם של צ'פאלו. כאן צילמו סצנה מפורסמת מתוך הסרט "סינמה פרדיסו", אחת מיצירות המופת של הקולנוע האיטלקי, בבימוי של ג'וזפה טורנטורה. הסצנה המוזכרת מתוך הסרט "סינמה פרדיסו" שצולמה בנמל הקטן של צ'פאלו בתום הביקור תוכלו לעצור לאפריטיבו מרענן, בסגנון סיציליאני, בבר יין (אנוטקה - enoteca, באיטלקית) בשם לה פטיט טונו ( Le Petit Tonneau ). שבו על המרפסת הקטנה המשקיפה על הים, ותוכלו ללגום בשלווה מוחלטת כוס יין סיציליאני איכותי. מכאן, המשיכו לעבר הדואומו, המוכר בשם Cattedrale della Trasfigurazione. הדואומו מוכר כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, בזכות הארכיטקטורה הערבית-נורמנית המיוחדת שלו. לאמיצים שביניכם אני ממליצה לסיים את הביקור בסטייל, ולטפס במעלה הגבעה (40 דקות!) על מנת להגיע למבצר צ'פאלו (Rocca di Cefalù). הנוף הנשקף מכאן הוא מדהים, ותוכלו ליהנות מתצפית של 360 מעלות על העיר כולה. הדאומו של צ'פאלו מבחוץ ומבפנים - צילומים: מרטינה סקיירה איפה אוכלים בצ'פאלו? אם אתם רוצים לאכול ארוחת צהריים שמבוססת על המטעמים המקומיים, לכו למסעדת דה טרישלה ( da Triscele ), מסעדונת קטנה בוויה אומברטו 34 (via Umberto), שתשמח אתכם בוודאות. אפשרות נוספת היא מסעדת בסטיונה וקוסטנצה ( Bastione & Costanza ), שמציעה לא רק אוכל מעולה אלא גם נוף יפהפה. חוף מצאפורנו וקסטלבואונו – שני יעדים ליד צ'פאלו שרק המקומיים מכירים אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם לבקר בחוף נוסף שנמצא במרחק כמה קילומטרים מצ'פאלו עצמה. זהו חוף מצאפורנו המדהים (spiaggia di Mazzaforno). כל הסיציליאנים מכירים את החוף הזה בזכות המים התכולים והצלולים, שממש מזמינים אתכם לצלול פנימה. גם כאן תוכלו לשחות לצד אינספור דגיגונים צבעוניים. כדאי לכם לדעת שהאזור שבו אתם נמצאים התפרסם אמנם בזכות החופים היפים שלו, אבל זו לא האטרקציה היחידה באזור. במרחק כמה קילומטרים בלבד מצ'פאלו, מסתתר כפר עתיק בשם קסטלבואונו (Castelbuono), שאנחנו הסיציליאנים מכנים קסטידובונו (Castiddubonu). כדאי להגיע לכאן כדי לבקר במבצר קסטלו דיי ונטימילייה המפורסם (Castello dei Ventimiglia), שבנה הרוזן דיי ונטימילייה בשנת 1317. אל תחמיצו את הביקור בתוך המבצר עצמו - הוא מרתק! לאחר מכן תוכלו לבקר גם בכפר עצמו, שיגרום לכם לחשוב שחזרתם בזמן, והגעתם לימי הביניים. אם תהיו רעבים אחרי הביקור, אני ממליצה לכם לטעום את הקפה האיכותי והמאפים המעולים בבר פיאסקונארו ( Bar Fiasconaro ). הבר הזה מפורסם במיוחד בזכות מאפה שהם מכינים מידי שנה בחג המולד, ונקרא פאנטונה נטליציו ( panettone natalizio ) אבל יש כאן עוד מטעמים מעולים שכדאי לטעום. ואם אתם מחפשים מקום לארוחת צוהריים סיציליאנית אמיתית פה באזור, לכו לאנוטקה טאברנה ( Enoteca Taverna U.V.A Club ), המתמחה במנות בשריות וביינות מקומיים. שמורת הטבע לו זינגארו – גן עדן לחובבי טבע אי אפשר לסיים את הכתבה הזאת מבלי לדבר על אחת משמורות הטבע הכי מפורסמות והכי יפות בסיציליה, שנמצאת במרחק קצר מכאן. אני מדברת על שמורת זינגארו (Riserva dello Zingaro), כמובן. כדי לטייל בשמורה הזאת אני ממליצה לכם לבוא לבושים באופן מתאים: נעלי הליכה נוחות, בגד ים, כובע, והרבה מים, משום שתצטרכו ללכת במשך כמה שעות כדי להגיע למפרצונים הקטנים שעל החוף. ישנם שבעה מפרצים קטנים פה בשמורה, והם לא פחות ממרהיבים. המפרץ הראשון נמצא במרחק כשעה מתחילת המסלול, אבל תרשו לי לתת לכם עצה – אם אתם רוצים לראות את המפרצים היפים באמת, כדאי לכם להמשיך ללכת עוד קצת, ולהתקדם לעומק השמורה. כשתגיעו, לא תוכלו שלא להתפעל מהטבע שיקיף אתכם ומהים הצלול והתכול שרק מחכה שתקפצו פנימה לתוכו. אבל שימו לב – זוהי שמורת טבע, וחשוב להקפיד מאד על הניקיון, כדי להגן על בעלי החיים שבמקום. טיפ : רוצים לראות את הנוף אבל לא מתחשק לכם לצאת למסלול הליכה ארוך בשמורה? אין בעיה! מנמל טרפאני (Trapani) יוצאות סירות רבות, שלוקחות את המבקרים לשיט מודרך לאורך החופים של השמורה. כך תוכלו ליהנות מהנוף, בלי להתאמץ ובלי להזיע (אבל גם בלי לראות את הטבע מקרוב)… אני מקווה שהמאמר הזה עורר בכם סקרנות להכיר כמה מפינות החמד הפחות מוכרות, אבל בהחלט יפהפיות, שמחכות לכם בצפון סיציליה. כפי שבוודאי כבר הבנתם, במרחק קצר מפלרמו מסתתרים אוצרות רבים. אם תבואו לבקר בסיציליה בחודשי הקיץ, לא תוכלו להשתעמם, אפילו אם ממש תנסו!

סיציליה כולה מלאה בהפתעות, וגם חלקו המערבי של האי מציע למטיילים אטרקציות ששווה להכיר. העיירה העתיקה אריצ'ה, החופים היפהפיים בפביניאנה, בריכות המלח העתיקות בטרפאני והמקדש היווני בסג'סטה הם רק כמה מהאתרים המיוחדים שמחכים לכם כאן... אם קראתם את המאמרים הקודמים בסדרה, אתם כבר יודעים שאני מאוהבת לגמרי באי המיוחד הזה, ומבקרת בסיציליה בכל הזדמנות. אין שום מקור אחר באיטליה שמצליח לשלב בצורה כל כך מופלאה תרבות לצד אוכל מדהים, היסטוריה בת אלפי שנה ופסטיבלים צבעוניים וסוערים, חופים מושלמים ושמורות טבע יפהפיות. סיציליה היא מקום מיוחד, ואני מקווה שגם בכם יתעורר החשק לגלות אותה! סן ויטו לו קאפו הדרך הפשוטה ביותר להגיע לסיציליה המערבית היא בטיסה לפלרמו. בשדה התעופה של פלרמו תוכלו לשכור רכב, לסייר בעיר עצמה ובאתרים שמסביבה (המתוארים במאמרים הקודמים ), ואז לנסוע עד שתגיעו לסן ויטו לו קאפו (San Vito Lo Capo). זו עיירה הידועה בזכות החופים המופלאים שלה ובזכות הרחובות מלאי החיים. סן ויטו היא נקודת מוצא נוחה לסיורים במערב האי, ועיירה מקסימה בזכות עצמה: בכל פינה תוכלו למצוא חנויות מעניינות, מסעדות וגלידריות, ומידי שנה בחודש ספטמבר מתקיים כאן גם פסטיבל הקוסקוס המפורסם ! קוסקוס דגים בסיציליה, טעמים עזים - צילום דורון צויבל ואם אתם תוהים מה הקשר בין קוסקוס לסיציליה, אז כדאי שתדעו שמדובר על מאכל טיפוסי מאוד לאזור, שהביאו עימם הערבים כשכבשו את האי לפני מאות שנים. היום מנות קוסקוס מזוהות עם החלק הזה של סיציליה, ומהוות חלק בלתי נפרד מהתפריט. פסטיבל הקוסקוס התפרסם עם השנים, ומושך כיום קהל רב, בזכות האווירה הצוהלת והמעדנים המפתים. סן ויטו לו קאפו ממוקמת למרגלות הר מונקו (Monte Monaco), ובזמן שתשרעו על החול הלבן והדקיק באחד החופים תוכלו להתפעל לא רק מהמים התכולים והצלולים אלא גם מההר המרשים המתנשא מימינכם. בשעות בערב, כשהלבנה מציצה מאחוריו, זהו מראה קסום ורומנטי במיוחד. קל לבקר בסן ויטו לו קאפו משום שהמרכז ההיסטורי של העיירה הוא קטן ונוח, ואפשר להגיע לכל מקום ברגל. ומה עושים עם הרכב ששכרתם? אם המלון שלכם מציע חניון לאורחים – הרווחתם. ואם לא, תוכלו להיעזר באחד החניונים העירוניים: החניון הציבורי (Parcheggio comunale) שנמצא בוויה לה גולט (via la Goulette 32), במרחק כעשר דקות ממרכז העיר. אפשר לחנות פה בחינם. חניון סוגאמלי (Parcheggio Sugameli), שנמצא גם הוא בוויה לה גולט (via la Goulette 11), ועולה כ-5 יורו לשעה. זה החניון הקרוב ביותר לחוף. חניון פונטנה (parcheggio Fontana) שנמצא ב-via san Vito al Tagliamento. ואם לא מצאתם מקום באף חניון, תוכלו לחנות ברחוב, במקומות המסומנים בפס כחול, ולשלם לפי שעה (לקריאה נרחבת על נהיגה באיטליה, קראו את המדריך שלנו. כאן ). במרכז העיירה סן ויטו לו קאפו תוכלו למצוא כנסייה-מבצר שנבנתה במאה ה-15. במקור היתה זו כנסיה עתיקה שנבנתה למען הקדוש המגן של העיר, אבל עם השנים היא הוקפה בביצורים, כדי להגן עליה מפני מתקפות של שודדי ים. כיום מדובר על מבצר של ממש, המארח בתוכו מוזיאון. אם תעלו על הגג, תוכלו להנות מנוף מקסים. מהכיכר הראשית של סן ויטו לו קאפו מתפרשים שלל רחובות צרים ומלאים במקומות בילוי. ואם אתם רעבים, הגעתם למקום הנכון! תוכלו למשל ללכת לפיצריה בשם Pizza e Sfizi ב-via Dante Alighieri. המבחר כאן מרשים, המחירים סבירים, ואחרי שזללתם פיצה סיציליאנית מצויינת תוכלו לקנח בקנולי ביתי אמיתי (תענוג!). קחו בחשבון שהמקום קטן ויש רק שולחנות ספורים בחוץ, ולכן אני ממליצה לכם להגיע לכאן מוקדם יחסית, ולתפוס מקום לפני שהפיצרייה מתמלאת בסועדים. אם אתם מחפשים מסעדה של ממש, המקום הטוב ביותר ללכת אליו, לדעתי, הוא Gnà Sara , ב-via Duca degli Abruzzi. בחודש אוגוסט ובמהלך פסטיבל Cous Cous הסיכוי היחידי שלכם למצוא מקום פנוי הוא אם תגיעו מוקדם, בשעה 19:00. אחרת תיאלצו לחכות בתור ארוך... מנות החובה כאן הן כל מה שמבוסס על טונה (הם משתמשים בטונה כחולת ספיר איכותית וטעימה במיוחד!), והפסטה האופיינית לאזור זה – פסטה ארוכה שנקראת בוזיאטה (busiate) ועשויה "אלה אטרפנזה", כלומר "בסגנון העיר טרפאני". טיפ: אם אתם רוצים להביא איתכם הביתה קצת מטעמי סיציליה, דעו לכם שהמעדניות בעיר מוכרות כמעט כולן רטבים מוכנים על בסיס טונה (שהם מכינים בעצמם!), ואת הפסטה המסורתית של המקום. דרך הבילוי המעודפת על המבקרים בסן ויטו לו קאפו היא להעביר את היום כולו על החוף. אם זו גם התוכנית שלכם, אני ממליצה לכם להצטייד מראש ולקנות בשעות הבוקר כריכים מעולים או פיצה באחת מהמאפיות הרבות שמפוזרות בכל רחבי העיר. מנת החובה היא ה"קונצאטו" (Cunzato), כמובן – לחם מחיטת דורום, שנאפה בתנורי עץ, ומתובל בעגבניות, זיתים, גבינת פקורינו, אנשובי ושמן זית מעולה. אם מיציתם את החוף ומתחשק לכם לצאת להרפתקה, תוכלו לצאת לסיור בסירת מפרש. ישנן מספר חברות המפוזרות לאורך החוף ומציעות הפלגות במחירים הנעים בין 15 ל-30 יורו (תלוי באורך ההפלגה). במהלך השיט תוכלו לעשות עצירה לשחייה, ושנורקלינג כמובן! בדרך תשוטו גם מול כמה מהאתרים המרכזיים באזור, כמו לדוגמה שמורת הטבע זינגארו (La Riserva dello Zingaro), והטונארה (tonnara) – המקום שבו צדו את דגי הטונה. מתחמי הדיג שבהם דגו את הטונה היו נפוצים בכל רחבי סיציליה, ומדובר על מסורת עתיקה. כיום הדיג הצטמצם באופן משמעותי, אבל המבנים עצמם עדיין עומדים וניתן לבקר בהם. צילומים: אלסנדרה לאונרדי אטרקציה נוספת שתוכלו לראות במהלך השיט היא הסלעים המשוננים המכונים פאראליוני די סקופלו (I Faraglioni di Scopello) – המראה המרשים שנוצר מהשילוב בין הסלעים האדירים והמים בצבע טורקיז הפך את האזור הזה לחביב במיוחד על בימאים, וסצינות ממספר סרטים צולמו כאן, כמו לדוגמה אושן 12 (Ocean’s 12) בכיכובם של ג'ורג' קלוני ובראד פיט. החופים הכי טובים באזור סן ויטו לו קאפו ישנם חופים רבים באזור, וכמה מהמומלצים ביותר הם: קאלה דל בואה מארינו (Cala del Bue Marino) – חוף מקסים ונוח (יש חניון ללא תשלום במרחק 500 מטר בלבד). אפשר לשכור כסא נוח ושמשייה ולזנק לים הצלול. קאלה טונארלה דל אוצו (Cala Tonnarella dell’Uzzo) – חוף קצת פחות נגיש, כדי להגיע אליו צריך ללכת ברגל במשך כחצי שעה, אבל המקום שווה את המאמץ! חוף מאקארי (Spiaggia Makari) – נוף מושלם ומים מדהימים. אפשר לשכור פה כסאות נוח ושמשיות, אבל אין איפה לקנות אוכל ושתייה, כך שכדאי להצטייד מראש. קאלטה סנטה מרגריטה (Caletta Santa Margherita). תוכלו לחנות בחניון המוסדר ולעלות על רכבת התיירים הקטנה שתביא אתכם עד לחוף עצמו. כאן מחכים לכם ארבעה מפרצונים קסומים, המשקיפים על מי טורקיז צלולים. הכניסה לחוף היא בתשלום (כארבעה יורו לאדם). כמובן שעדיף להימנע מלהגיע לאזור בשיא העונה, ובמיוחד בסופי שבוע בחודש אוגוסט. מומלץ לוותר על הביקור כאן גם בימים שבהם יש רוח חזקה. אריצ'ה – פנינה לא מוכרת במערב סיציליה לאחר שמיציתם את סן ויטו לו קאפו, הגיע הזמן להמשיך ליעד הבא. אריצ'ה (Erice) היא עיירה חיננית הממוקמת במרחק כ-40 קילומטרים מסן ויטו, ותוכלו להגיע אליה תוך כשעה בעזרת הרכב השכור שלכם. אני ממליצה לכם להתכונן נפשית לנסיעה לאורך כביש מפותל וקצת תלול... מכיוון שאריצ'ה ממוקמת בגובה 750 מטרים מעל פני הים, אפשר ליהנות כאן מתצפית נהדרת על כל מפרץ טראפאני (Trapani), על האיים האגאדיים, הר קופאנו (Cofano), והעמקים שמסביב. אריצ'ה היא מבוך של סמטאות זעירות, כנסיות עתיקות, בתים מפוארים שנשכחו עם הזמן וחצרות נסתרות שמשתלבות זו בזו. שורשיה של העיר עתיקים ביותר, ולפי האגדה היה זה איניאס, גיבור מלחמת טרויה והאפוס "איניאדה" (מאת המשורר הרומי וירגיליוס), שייסד אותה כשנמלט מאויביו. כאן הקים איניאס מקדש לאלה ונוס – אחד המקדשים העתיקים באגן הים התיכון! לאורך הדורות עברו כאן כולם – היוונים והפיניקים, הרומאים והנורמנים, וכל עם השאיר אחריו משהו מעצמו, באופן שעיצב את העיר. אני ממליצה לכם לבקר גם בדואומו של אריצ'ה, שנבנה במאה ה-14 בסגנון גותי, וגם בכנסיית סן מרטינו (San Martino), שבנה המלך רוג'רו השני, ומעוטרת כולה באריחים צבעוניים ובפרסקאות מרשימים. כדאי לבקר גם במבצר ונוס (Castello di Venere) – מצודה נורמנית מרשימה שנבנתה על גבי אותו מקדש עתיק שבנה איניאס, ובו התקיים הפולחן לאלה ונוס. הנוף הנשקף מכאן הוא עוצר נשימה, וגם ההיסטוריה של המקום מרתקת: היו אלה השבטים הסיקאניים שייסדו במקום מקדש במאה ה-12 לפנה"ס, שהוקדש לאלת הפיריון. כאשר הגיעו למקום הפיניקים (מייסדי העיר אריצ'ה) גדל המקדש ועימו גם הטקסים במקום, שכללו הפרחת יונים לבנות שהפכו לסמל האלה. אם יש לכם זמן, תוכלו גם לבקר במגדל פפולי ( Torretta Pepoli ) שמאז 1870 מארח בתוכו מוזיאון קטן המתאר את סיפורה של העיר, ואולי גם במוזיאון הארכיאולוגי המקומי. ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב לכל האתרים בעיר, שנקרא אריצ'ה קארד (Erice card). מה אוכלים באריצ'ה? המטבח הטיפוסי לאריצ'ה דומה לערים אחרות בחלק זה של סיציליה, ועשיר במנות דגים ופסטה. אך דבר אחד מייחד בכל זאת את העיר: ה"ג'נובזי" (genovesi) – קינוח העשוי מבצק פריך ועליו קרם פטיסייר. המקום המוצלח ביותר לנסות בו את המעדן הזה הוא Grammatico , בוויה ויטוריו אמנואלה (via Vittorio Emanuele 14), שם תוכלו גם למצוא מעדנים טיפוסיים נוספים לאזור כמו מוסטאצולי (mustazzoli) – סוג של עוגיות על בסיס שקדים. אם אתם מחפשים מסעדה מוצלחת, נסו את La Pentolaccia , הממוקמת בתוך מנזר לשעבר שנבנה במאה ה-16. כאן לא תמצאו מנות של מסעדת מישלן, אלא תפריט עממי למדיי אבל טעים מאד: קוסקוס עם דגים, רביולי ממולאים, ועוד. ואם אתם מחפשים מקום קליל עם אוכל רחוב טעים, כריכים ובעיקר ארנצ'יני מצויינים, לכו ל- Tonda Fritta . בקטגוריית המטוגנים – אין להם מתחרים! בריכות המלח בטרפאני ובמרסלה אחת האטרקציות המיוחדות באזור היא בריכות המלח של טרפאני ופאצ'קו ( Saline di Trapani e Paceco ). מדובר על שמורת טבע הנמצאת במרחק כחצי שעה מאריצ'ה, בה מפיקים עדיין, בדיוק כפי שעשו בעבר, מלח מהים. תוכלו לראות פה טחנות רוח, בריכות מלח ענקיות ולהקות פלמינגו המנקדות את הנוף בוורוד. הכניסה בחינם, והביקור במקום אורך כשעתיים. בריכות מלח אפשר למצוא גם בעיירה מרסלה (Marsala), אך הביקור שם מורכב יותר: מדובר על לגונה של ממש, המכונה לו סטאניונה ( lo Stagnone ), וממוקמת במרחק כ-45 קילומטרים מאריצ'ה, ו-70 קילומטרים מסאן ויטו לו קאפו. זהו אזור מוגן, ובו בריכות מלח לאורך קו החוף וארבעה איים זעירים (הידוע מביניהם נקרא מוציה – Mozia). תוכלו לצאת לסיור בסירה פרטית (הסיור ארוך מאד – 5 שעות, וגם יקר – 100 יורו), או שפשוט תוכלו לעלות על סירה שתיקח אתכם לאי מוציה (במחיר 5 יורו לאדם. הכניסה לאי עצמו עולה 9 יורו נוספים). האי יושב לראשונה על ידי הפיניקים שהשתמשו בו לצרכי מסחר בזכות מיקומו האסטרטגי. בהמשך עברו כאן גם היוונים והרומאים, ולבסוף הוא עבר לידי המסדר הישועי. בשנת 1902 אציל אנגלי בשם ג'וזף ויטאקר, שהתרגש מהממצאים הארכיאולוגיים במקום, החליט להתיישב באי. הווילה שבנה משמשת כיום כמוזיאון . האיים האגאדיים אם אתם נמצאים באזור טראפאני, אתם לא יכולים לפספס את אחת הפנינים של האזור: האיים האגאדיים. ומבין האיים, הידוע והאהוב ביותר הוא פאביניאנה ( Favignana ), כמובן. כיום מכונה פאביניאנה אי הפרפר, בשל צורתו, אבל בעבר כינו אותו היוונים העתיקים אאגוזה, כלומר אי העיזים, בשל מספרן הגבוה של עיזי הבר ששעטו בין השבילים. קל להגיע לפביניאנה: סירות יוצאות מנמל טרפאני, ותוך כחצי שעה תמצאו את עצמם לחופי האי הנהדר הזה. האטרקציה העיקרית היא החופים, כמובן, אבל לא רק: תוכלו לבקר גם במבצר סנטה קתרינה (Forte Santa Caterina), שנבנה בתקופת השלטון הערבי באי. אחד החופים הידועים ביותר הוא קאלה רוסה (Cala Rossa) – המקום המושלם לשכוח בו מכל צרות החיים ולצוף במים הצלולים. תוכלו גם לשכור זוג אופניים ולרכוב עד שתגיעו לטונרה פלוריו (Tonnara Florio), האתר שבו נהגו ללכוד ולצוד דגי טונה בשיטות העתיקות (והאלימות) ששימשו את אנשי האי במשך מאות שנים. אפשר כמובן גם לצאת לסיבוב בסירה מסביב לאי, ולגלות פינות חמד נוספות כמו לדוגמה קאלה אזורה (Cala azzura) – מפרצון מושלם שתענוג לשחות בו! המים כל כך צלולים, שלא תרצו לעזוב לעולם. אם תרצו להתרענן קצת, כדאי לכם לעצור לגרניטה וגלידה בגרנד קפה פלוריו ( Grand Caffè Florio ) שבפיאצה מאדריצ'ה (Piazza Madrice). המקדש של סג'סטה סיור יומי נוסף שאפשר לצאת אליו מסן ויטו לו קאפו הוא לעבר המקדש היווני העתיק של סג'סטה ( Parco archeologico di Segesta ). עבור חובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה, האתר המיוחד הזה, הנמצא במרחק כ-60 קילומטרים מהחוף, הוא יעד מעניין במיוחד. המקדש הדורי בסג'סטה נבנה במאה החמישית לפנה"ס והוקדש לאלה הרה. הוא השתמר במצב נהדר, וניצב מול תאטרון יווני מרשים אף הוא. על מנת להגיע למקדש העצום, שנמצא בראש גבעה, תוכלו ללכת ברגל (כחצי שעה) או להיעזר בשאטל שפועל במקום (כלול במחיר כרטיס הכניסה). כפי שאתם רואים, חלקה המערבי של סיציליה מציע לא מעט. כל מה שנשאר לכם לעשות הוא לעלות על טיסה, ולגלות את כל היופי הזה בעצמכם...

סיציליה מסחררת את המבקרים, ולא קשה להבין מדוע – האי היפהפה הזה מציע הכל מכל! היסטוריה מרתקת ונופים נהדרים, אוכל מדהים וחופים בלתי נשכחים, אתרים ארכיאולוגיים וערים שוקקות חיים. החיים כאן מורכבים מאד ופשוטים מאד בו זמנית, ולקסם של סיציליה פשוט אין מתחרים... בסדרת המאמרים שלפניכם נבקר במקומות היפים יותר באי. מוכנים לצאת לדרך? סיציליה היא האי הגדול ביותר בים התיכון, ומקום כה שונה וייחודי בהשוואה לשאר 19 המחוזות האיטליה, עד כי נדמה לעיתים שמדובר על מדינה נפרדת. במאמר זה (ובמאמרים הבאים בסדרה) נגלה את סודותיו של האי, ונבין מדוע סיציליה כה שונה מכל שאר חלקי איטליה. נתמקד במקומות היפים ביותר שכדאי לכם לבקר בהם ונסקור כמובן את האתרים החשובים ואת המאכלים שאסור לפספס! משום שהאוכל בסיציליה, כדאי לכם לדעת, הוא אחת האטרקציות העיקריות של האי... המנות הסיציליאניות נחשבות לכמה מהטובות ביותר באיטליה, והאי הזה מציע באמת הכל: יינות מצוינים, גלידות וגרניטות מדהימות, עוגות ועוגיות בלתי נשכחות, דגים טריים טריים, פסטות ברוטב שיגרום לכם ללקק את הצלחת כשאף אחד לא מסתכל, שמן זית טהור ואיכותי ופיצות שאי אפשר לעמוד בפניהן... יש מי שמגיע לסיציליה רק בשביל האוכל (והים), ואני לא יכולה להאשים אותו! פסיפס אנושי ותרבותי שאין שני לו סיציליה מתגאה בהיסטוריה עתיקה: הראשונים שהתיישבו בה היו הפיניקים, בסביבות המאה השישית לפנה"ס, ובהמשך הגיעו גם היוונים שבנו ברחבי האי מקדשים רבים (חלקם עדיין ניצבים במקום, וניתן לבקר בהם). לאחר מכן נכבשה סיציליה על ידי הרומאים, ולאחר שקרסה האימפריה הרומית שלטו בה הוונדלים, הביזנטיניים, הערבים, הנורמניים, הקיסרות הרומית הקדושה, ה"אימפריה" האראגונזית, ולבסוף גם בתי המלוכה סבויה ובורבון, עד שנולדה הרפובליקה האיטלקית (1946). כל האוכלוסיות הרבות האלה, על מנהגיהן ותרבויותיהן, הותירו חותם בסיציליה, והשפעותיהן ניכרות עד היום – באוכל, באומנות, בדיאלקט המקומי ובתרבות. אפשר לדוגמה למצוא ברחבי האי מבנים בכל סגנון אדריכלי, החל ממקדשים יווניים ותיאטראות רומיים ועד כנסיות בארוקיות וארמונות בסגנון מוסלמי-ביזנטי . בנוסף, ים צלול ויפהפה מחבק את סיציליה מכל עבר, והאי משופע במאות חופים מרהיבים בצבעים שונים – טורקיז ותכלת, ירוק אזמרגד וכחול עמוק. ואם כל העושר הנהדר הזה לא מספיק לכם, דעו שבמרחק הפלגה קצרה מסיציליה אפשר למצוא איים קטנים נוספים המשתייכים לה, וידועים בקרב המטיילים כפנינים של ממש, כמו לדוגמה האיים האיאוליים (Le Eolie), האיים האגאדיים (Le Egadi), ואיי פלאג'ה (Le Pelagie). חובבי טבע ואדרנלין? אל דאגה – אם מתחשק לכם לבקר בהר געש אמיתי, גם את זה תוכלו למצוא בסיציליה. האֵטְנה (הנכתב לפעמים גם כך: אתנה - Etna), הר הגעש הפעיל ביותר באירופה, נמצא במרחק קצר מהעיר קטניה (Catania) שבמזרח האי. ביקור בסיציליה פירושו מסע עשיר באומנות ותרבות, היסטוריה וטבע, אבל גם שריצה עצלה ובטן-גב על החופים והנאה מובטחת. לאורך השנים ביקרתי בסיציליה אינספור פעמים, ואני מתכוונת להמשיך ולחזור לאי האהוב עליי שוב ושוב. סיציליה היא מסוג המקומות שחודרים לך ללב, וכל מי שמבקר בה פעם אחת, משתוקק לחזור. אתם עוד תראו... אחרי הביקור שלכם באי, גם אתם תתאהבו בסיציליה... כיום קל במיוחד להגיע לסיציליה, וחברת הלואו-קוסט ריינאייר (Ryanair) מפעילה טיסות ישירות מתל אביב לקטניה (Catania). אבל כדאי לזכור – קל אמנם להגיע לסיציליה, אבל קשה לנוע בתוכה. התחבורה הציבורית באי לוקה בחסר (בלשון המעטה...). מסיבה זו, מומלץ מאד לשכור רכב על מנת שתוכלו לטייל בנוחיות. קטניה – עיר סואנת ושוקקת חיים נתחיל את המסע הסיציליאני שלנו בעיר קטניה (Catania). קטניה היא עיר עם קצב משלה – קצב פרוע ומשוגע! תיירים רבים מדלגים עליה, ומתמקדים ביעדים קטנים, יפים, ומוכרים יותר, כמו סירקוזה (Siracusa), טאורמינה (Taormina) ואגריג'נטו (Agrigento), אבל כדאי לכם לדעת שבתור העיר השנייה בגודלה בסיציליה (אחרי פלרמו), קטניה מציעה לתיירים לא מעט. זוהי עיר כאוטית לגמרי (אני ממליצה לכם לחצות את הכביש בזהירות גדולה. הנהגים פה לא יעצרו לכם במעבר החצייה), אבל גם שוקקת חיים בכל שעה משעות היממה: הנמל והטיילת שלאורך הים מלאים במקומות בילוי, והעיר לא עוצרת לרגע. 17 פעמים כוסתה העיר בלבה ושלוש פעמים כמעט נחרבה לחלוטין: בעקבות שתי רעידות אדמה שכמעט מחקו את העיר, ולאחר התפרצות אלימה במיוחד של הר הגעש אטנה, ובכל פעם קמה קטניה מהריסותיה כמו עוף החול. מרכז העיר הוא פיאצה דל דואומו (Piazza del Duomo), ושם גם נמצא הפסל שהפך לסמלה של קטניה – מזרקת הפיל (La Fontana dell’Elefante), שפוסלה במאה ה-18 ובראשה הוצב פסל מסתורי בצורת פיל, מאבן בזלת, שעד היום לא הצליחו החוקרים לזהות את מקורו המדויק. אחד הדברים המאפיינים את החלק הצפון מזרחי של סיציליה (האזור שבו נמצאת קטניה) הוא ריבוי המבנים הבנויים מאבן בזלת שחורה, שמקורה כמובן בהתפרצויות הגעשיות הרבות שהתרחשו לאורך השנים, וסיפקו למקומיים חומר גלם זמין לבניין. בפיאצה סטזיקורו (Piazza Stesicoro), לדוגמה, אפשר לראות שחלק קטן מהאמפיתאטרון הרומי בנוי מאבן בזלת. בכל חנות בעיר תמצאו גם מזכרות חינניות העשויות אבן געשית – קמעות ועגילים, צמידים וחפצי נוי – והכל במחירים סבירים מאד. קטניה היא גם נקודת מוצא מצוינת לטיולי כוכב, ומכאן תוכלו להגיע בקלות להר האטנה (Etna), לטאורמינה וגני נאקסוס (Taormina e Giardini Naxos), לאצ'י טרצה (Aci Trezza), ועוד. טיפ : אם אתם מבקרים בסיציליה בחודש פברואר, אתם חייבים להגיע לקטניה! בחמישה בפברואר חוגגת העיר את חגה של הקדושה המגנה על העיר, אגתה הקדושה, והעיר כולה מתמלאת בתהלוכות, דוכנים ואירועים. הר הגעש אטנה – חוויה שאסור להחמיץ! הביקור בהר הגעש אטנה הוא חוויה בלתי נשכחת. אם תגיעו לכאן תזכו לראות מקרוב נוף שנראה כמעט כאילו צולם על הירח – מכתשים מרשימים, סלעים געשיים ומערות וולקניות. ניתן לטפס עד לגובה 3300 מטרים, וכאשר תגיעו לפסגה, תמצאו את עצמכם במרחק קצר ביותר מלוע הר הגעש! הנוף הנשקף מנקודה זו, כפי שאתם בוודאי מדמיינים לעצמכם, הוא מדהים. על מנת להשלים את המסלול, עומדות בפניכם שתי אפשרויות: או שתצאו לסיור מודרך עם מדריך שמכיר את האזור, או שתתחילו את המסלול באופן עצמאי, תגיעו עד לנקודה המרוחקת ביותר שאליה מותר להגיע ללא ליווי, ומשם תמשיכו לטפס ביחד עם אחד המדריכים שנמצאים במקום (בעיני האופציה השנייה היא המועדפת). אם תחליטו לצאת לדרך לבד, הכניסו לתוך מכשיר הניווט שלכם את הכתובת ריפוג'ו סאפיינצה- RIFUGIO SAPIENZA – מבקתה זו מתחיל המסלול. המרחק מקטניה ל -RIFUGIO SAPIENZA הוא 35 קילומטר בלבד, אבל הדרך עצמה, העולה לגובה 1900 מטרים, מלאה בפיתולים ועיקולים ולכן ייקח לכם כשעה להגיע לכאן מהעיר. תוכלו להחנות את הרכב בחניון הגדול שבתחילת המסלול. בסמוך לו תמצאו גם מסעדות, חנויות למזכרות, ובתי המלון. מכאן תוכלו לצאת לסייר במכתשי סילבסרטי (קרטרי סילבסטרי – Crateri Silvestri), שנוצרו בעקבות ההתפרצות של האטנה בשנת 1892. הביקור במכתשים הוא חוויה מרגשת, וקשה לתאר את התחושה המתעוררת כאשר מתבוננים בנוף, שנראה כאילו נלקח מתוך כוכב לכת אחר, אולי מאדים. המסלול פה הוא פשוט, ולא דורש מהמטיילים להיות בכושר גבוה במיוחד, או לבוא מצוידים בציוד הליכה או טיפוס. מנקודה זו יוצאים גם כמה מסלולי הליכה במעלה ההר, ואחד הידועים שבהם הוא מסלול גב החמור (סנטיירו סקיינה דל'אזינו – Sentiero Schiena dell’Asino). המסלול נמצא במרחק כ-1.5 קילומטרים מ-RIFUGIO SPAIENZA, ותוכלו להגיע לנקודת ההתחלה שלו עם הרכב שלכם. משם יש להמשיך רגלית, ולאחר כ-40 דקות הליכה תגיעו לעמק בובה (Valle del Bove): זהו מקום שאין שני לו, מכוסה בהתפרצויות געשיות בנות 64000 שנה. המסלול הזה קשה ומעייף מעט יותר מקודמו, אבל הנוף מצדיק את המאמץ. אם אין לכם חשק ללכת ברגל, תוכלו להיעזר ברכבל שיוצא מ-RIFUGIO SAPIENZA (כ-30 יורו לאדם לכרטיס הלוך-חזור) ומגיע לגובה 2500 מטרים. מתחנת הרכבל תוכלו להמשיך ברגל, או בג'יפים (כ-40 יורו לאדם), ולהגיע עד לנקודה הגבוהה ביותר שאליה מותר לטפס על ההר (בליווי מדריך מוסמך בלבד. המדריכים נמצאים במקום וניתן לשכור את שירותיהם כשתגיעו). זה אולי מובן מאליו, אבל שווה לציין זאת בכל מקרה – אם ההר בדיוק באמצע התפרצות, כמובן שלא תוכלו לעלות למעלה! מה כדאי ללבוש כשיוצאים לבקר בהר הגעש אטנה? אתם תזדקקו לנעליים המתאימות לטרקים ולהליכה בהרים, מכנסיים ארוכים, סוודרים (גם בקיץ – קר למעלה!) וכובע, משום שהשמש מכה חזק. טאורמינה וגני נאקסוס קטניה היא גם בסיס טוב לטיולים באזורים שמצפון לעיר, ובמיוחד לטאורמינה ( Taormina ) וגני נאקסוס ( Giardini Naxos ). טאורמינה היא עיירה מקסימה הידועה בזכות התיאטרון היווני-רומי המרהיב שלה, ובזכות האי הזעיר והיפהפה המכונה "איזולה בלה" (Isola Bella) המחובר לעיר עצמה באמצעות שביל צר העשוי חול. מאז שנת 1988 הוכרז האי כשמורת טבע, ולאחר שתשלמו את דמי הכניסה (כ-4 יורו) תוכלו לבקר במקום, וגם לשבת על החוף ולטבול במים הצלולים. לאורך קו החוף של טאורמינה עצמה ניתן למצוא מספר חופים מוסדרים ואלגנטיים במיוחד. אם יש אתר אחד שאסור לכם להחמיץ בזמן הביקור בטאורמינה, זהו התיאטרון המפורסם שבנו היוונים במאה השלישית לפנה"ס. הנוף הנשקף מהתיאטרון יפה מכפי שאוכל לתאר במילים. במקום הייחודי הזה נערך מידי שנה פסטיבל האומנויות הבינלאומי המוקדש למוזיקה, קולנוע, תיאטרון, ומחול. אומנים יידועי שם ואורחים חשובים מכל רחבי העולם נוהרים לכאן לאורך הפסטיבל (שנערך לרוב בחודש יולי) ופסטיבל הסרטים של טאורמינה מושך לא מעט סלבריטאים. חובבי תיאטרון קלאסי ישמחו לדעת שבמהלך הפסטיבל מועלים מחזות מאת מיטב מחזאי יוון העתיקה (אך המחזות הם בשפת המקור...). בחודשי הקיץ התיאטרון פתוח מידי יום בין 9 ל-19, ומחיר כרטיס הכניסה עומד על 13.5 יורו. כדאי לכם לבקר כמובן גם בווילה העירונית ( Villa Comunale ), המסומנת בחלק מהמפות גם בשם פארקו טרווילאן Paco Treveylan). הווילה ידועה בזכות הגן המרשים שלה, שתוכנן בסגנון אנגלי, ומשמר גם היום את העיצוב הרומנטי בן המאה ה-19. מומלץ לבקר גם בפאלאצו קורוואיה (Palazzo Corvaja), שנבנה בזמן הכיבוש הערבי של האי בין המאה ה-10 למאה ה-11. כיום מארח המבנה מוזיאון קטן המוקדש למסורות הסיציליאניות. וכמובן שכדאי לעצור גם באחד המבנים המרשימים והחשובים בעיר – פאלאצו סנטו סטפנו (Palazzo S. Stefano), יצירת מופת אדריכלית שנבנתה בסגנון גותי-סיציליאני, עם אלמנטים ערביים ונורמניים. הרחוב המרכזי של טאורמינה – קורסו אומברטו פרימו (Corso Umberto I) – הוא אלגנטי ומקסים, ומלא בחנויות קטנות וטיפוסיות, גלידריות, מסעדות, בוטיקים ועוד. התחנה הבאה במסלול היא גני נאקסוס (Giardini Naxos) – אחד החופים המפורסמים ביותר בסיציליה, ולמעשה באיטליה כולה. מדובר למעשה על סדרה של חופים על הים היוני (אחת מזרועות הים התיכון), ולכל חוף מאפיינים משלו. חוף רקאנאטי (Spiaggia Recanati) הוא חוף רחב ידיים, ולאורכו מספר אזורים מוסדרים בתשלום, שנקראים באיטלקית "באניו" (bagno). הכניסה לבאניו עולה כסף, ובתמורה תקבלו שמשייה וכיסא נוח. חוף רקאנאטי אהוב במיוחד על הצעירים, בזכות כל הדיסקוטקים שפועלים כאן בשעות הלילה. חוף נוסף הוא חוף סקיזו (Spiaggia di Schisò), הידוע בזכות החול הזהוב, המים הנקיים, והצמחייה השופעת שצומחת לאורכו. בסמוך לחוף אפשר גם למצוא מבצר קטן ואתר ארכיאולוגי מעניין. חוף נוסף נקרא פורטיצ'ולו סאלה (Spiaggia di Porticciolo Sala), וכאן אפשר למצוא מפרצים קטנים המופרדים ביניהם בסלעים געשיים גדולים – המראה ייחודי מאד! אצ'י טראצה – החוף הנסתר אם תרצו ליהנות מנוף מיוחד, אני ממליצה לכם לא לוותר בשום פנים ואופן על אצ'י טרצה (Aci Trezza), עיירה קטנה השוכנת במרחק 15 קילומטר מדרום לקטניה. זוהי עיירה מפורסמת במיוחד באיטליה, שכן כאן התרחשה עלילת ספרו הידוע של ג'ובאני ורגה (Giovanni Verga) – בית מאלאווליה. הספר, שעובד בהמשך לסרט בידי לוקינו ויסקונטי, נחשב לאבן דרך תרבותית במדינה. אך הדבר שמרשים במיוחד את התיירים הרבים הנוהרים לכאן מכל רחבי העולם הוא השמורה הימית המוגנת, שבליבה "צומחים" מתוך המים עמודי אבן געשית מרשימים המכונים "הציקלופים" (I Ciclopi). לפי האודיסאה כאן חי הקיקלופ פוליפמוס, בנו של אל הים פוסידון, שהשליך סלעים לעבר אודיסאוס בזמן שזה נמלט לעבר הים. הסלעים האלה, מספרת האגדה, ניצבים במקום עד היום. במרחק קצר מהעיירה נמצא גם אי קטנטן בשם לאקאה (Lachea), וניתן להגיע אליו באמצעות סירות דייגים, או בעזרת קאנו שאפשר לשכור במקום (אם אתם בכושר טוב...). החוף כאן הוא סלעי (לא חולי), אבל במתחם Ghenea תוכלו למצוא דק עשוי עץ שעליו הוצבו מיטות שיזוף, שמשיות, קיוסקים ועוד. זה המקום המושלם ללגום בו קוקטייל בזמן השקיעה, לצלול למים העמוקים, לראות את הדגיגונים הצבעוניים ששוחים סביב-סביב, ופשוט ליהנות מהקסם של הקיץ הסיציליאני. איפה אוכלים? אני מגיעה לכאן לעיתים קרובות, ושניים מהברים האהובים עליי (זכרו שבר באיטליה הוא מעין קיוסק-בית קפה, ולא מקום שמגיש אלכוהול בשעות הלילה) נקראים בר מיתוס – Bar Mythos , ובר עדן – Bar Eden . בר מיתוס נמצא ממש מול החוף, ואילו בר עדן ממוקם בפיאצה המרכזית של העיירה. בשניהם תוכלו לטעום כמה מהמעדנים הסיציליאניים המושלמים ביותר: גרניטה המוגשת לצד לחמניית בריוש מתוקה (אם עוד לא יצא לכם לטעום גרניטה סיציליאנית, מדובר על מאכל גאוני, הנחשב לגרסה הקלילה והמרווה של הגלידה), קנולי ממולא בריקוטה טרייה, מאפים מבצק עלים פריך ומתוק ועוד ועוד... בשעות הערב, מסעדות רבות באזור מגישות מנות על בסיס דגים טריים – שלל שהביאו הדייגים המקומיים. וכמובן שלא חסרות פה פיצריות. לאורך השנים אכלתי כמעט בכל המסעדות בעיירה, ושני המקומות האהובים עליי, ללא ספק, הם טרטוריה פורטו נואובו ( Trattoria Porto Nuovo ), שנמצאת ב-Lungomare dei Ciclopi 143/b, ופיצרייה ארגוסטה ( Pizzeria Aragosta ), שנמצאת במרחק קצר משם ב-Lungomare dei Ciclpi 173. שני המקומות משקיפים על הים, והנוף מקסים! בנוסף אני גם אוהבת מאד את מסעדת Acqua del Ferro , הנמצאת קצת מחוץ העיירה עצמה. בין המנות שאסור לכם להחמיץ כשאתם מבקרים באזור: גלילי דג חרב (אינוולטיני די פשה ספדה – involtini di pesce spada), פסטה אלה נורמה (Pasta alla Norma) עם חצילים וריקוטה, פסטה עם פסטו פיסטוקים (פסטו אל פיסטקיו – pesto al pistacchio), ארנצ'יני (כדורי אורז ממולאים ומטוגנים – אחד המאכלים הידועים ביותר בסיציליה), ושלל מטוגנים (הסיציליאניים יודעים לטגן כל דבר עד לשלמות!). את כל הטוב הזה כדאי ומומלץ לשטוף עם הבירה המקומית, בירה סיציליאנית בשם מסינה (Messina). אם אתם מעדיפים יין, נסו את היין האדום המקומי שנקרא נרו ד'אבולה (Nero d’Avola), אבל קחו בחשבון שזהו יין חזק מאד, שלא מתאים לכולם. מי שמעדיף יינות לבנים יאהב את את הגרקאניקו (Grecanico). בסיציליה אוכל רחוב הוא פופולרי מאד, ובכל מקום תמצאו דוכנים שמוכרים סנדוויצ'ים, לחם ממולא בטחול (מנה ידועה מאזור פלרמו ), ו"צ'יפולינה" (cipolline), שהם למעשה כיסונים קטנים ממולאים בגבינה ובצל. קניון אלקנטרה אחת משמורות הטבע הידועות בסיציליה נמצאת במרחק 17 קילומטר בלבד מקטניה. קניון (ערוצי) אלקנטרה ( Gole dell’Alacantra ) הוא גן בוטני-גאולוגי, הממוקם לאורך ערוץ נהר האלקנטרה, ומציע למטיילים חובבי טבע נוף מרהיב. קירות הקניון, שנוצרו כתוצאה מהתפרצות געשית לפני 8000 שנה, מתמרים לגובה עוצר נשימה של 25 מטרים, ורוחב הערוץ נע בין 4 ל-5 מטרים. הקניון עשיר בצמחייה שופעת ובתצורות גאולוגיות מרתקות, וכיף לבוא לכאן ולצאת למסלול הליכה, או אפילו סתם לשבת לפיקניק או להשתזף לגדות הנהר הקפוא והתכול. מחיר הכניסה עומד על כ-13 יורו (ילדים מתחת לגיל 6 לא משלמים), וניתן לחנות בכניסה לשמורה ולרדת למטה רגלית או בעזרת מעלית. ליד החניון תמצאו כמובן גם ברים, מסעדות וחנויות מזכרות. כפי שאתם רואים, יש שפע של דברים לעשות באזור קטניה! במסלול הבא נבקר ביעדים מרתקים נוספים. ובינתיים כדאי לכם להזדרז ולהזמין טיסה... אין כמו סיציליה!

בעת העתיקה היתה זו העיר היוונית החשובה והמפוארת ביותר בסיציליה, ועד היום ניצב בה אתר ארכיאולוגי מפורסם. אל איזו עיר אנחנו מדברים? על אגריג'נטו, כמובן! ואם עדיין לא ביקרתם בעמק המקדשים המרהיב של העיר, הגיע הזמן לארוז את המזוודה ולצאת לדרך... שלום לכולם, ודרישת שלום מסיציליה היפה! במאמרים הקודמים שלי חשפתי בפניכם את סודותיה היפים של פלרמו שלי , והמלצתי לכם איפה למצוא את החופים הטובים ביותר בפלרמו והסביבה . הפעם, הגיע הזמן למשהו קצת אחר... הפעם, אספר לכם על עיר השוכנת במערב סיציליה – אגריג'נטו המפוארת – ובעיקר על עמק המקדשים המרהיב שבזכותו התפרסמה העיר. אגריג'נטו (Agrigento) היא עיירה השוכנת בדרום מערב סיציליה , ומפורסמת בזכות עמק המקדשים המלכותי ( La Valle dei Templi ) שצמוד אליה – פארק ארכיאולוגי גדול ובו מספר מקדשים יווניים בסגנון דורי, שהשתמרו באופן מופלא, כמעט ללא פגע. היום אגריג'נטו היא עיר קטנה למדיי, והאוכלוסייה המקומית מונה פחות מ-60,000 איש. אבל בעת העתיקה, כאשר סיציליה היתה תחת כיבוש יווני, נחשבה אגריג'נטו לעיר היוונית החשובה ביותר בכל האי ולא פחות מ-300,000 איש התגוררו בה! הביקור באגריג'נטו הוא מעין מסע בזמן, אבל לפני שתצאו לדרך, קבלו ממני טיפ קטן: אם אתם מעוניינים לבקר באתר המיוחד הזה, אני ממליצה לכם להימנע מלהגיע לעמק המקדשים בחודשי הקיץ . כדאי לזכור שאגריג'נטו קרובה יותר לאפריקה מאשר לשאר איטליה, ובחודשי הקיץ העמק לוהט ממש. גם בשאר חודשי השנה הסיור במקום מתאים בעיקר למי שבכושר בסיסי, ומסוגל לטפס במעלה הגבעה כדי להגיע למקדשים. גם כדי להגיע ממקדש למקדש תאלצו ללכת קצת, אבל אני מבטיחה לכם שהאתר כל כך יפה ומרשים, שהעיניים והלב שלכם יודו לרגליים שלכם על המאמץ שהשקיעו. הביקור בפארק הארכיאולוגי מתחיל במשרד הכרטיסים, כמובן. כאן ישאלו אתכם אם אתם רוצים לבקר גם בגני קולימבת'רה, לצד הביקור בעמק. התשובה היא חד משמעית כן, ותיכף אסביר לכם מדוע. אני ממליצה לכם גם לשכור את המדריך הקולי, על מנת שתוכלו להבין באמת את סיפורם של המקדשים, וליהנות מהחוויה השלמה. כשתכנסו לתוך המתחם, תבינו למה עמק המקדשים כישף את הסופר המפורסם גתה, שכינה אותו "חזון מפואר". ותבינו גם למה עמק המקדשים של אגריג'נטו נכלל (משנת 1997) ברשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו. הכל התחיל בשנת 590 לפנה"ס, כאשר נוסדה בעמק הזה ממש עיר בשם אקרגאס (Akragas) על ידי מתיישבים שמוצאם במקור מרודוס וכרתים. השם אגריג'נטו, אגב, הגיע רק בשלב מאוחר יותר, וניתן על ידי הרומאים שכבשו את האזור בסביבות שנת 200 לפנה"ס. המקדש הראשון בו תתקלו הוא מקדש יונו, מלכת האלים (במקור היה זה מקדש הרה, אלת הנישואין והאימהות היוונית). המקדש עדיין שלם ברובו, למרות שחלקים ממנו ניזוקו בעקבות מתקפת הקרתגים בסביבות שנת 400 לפני הספירה. לכאן נהגו להגיע זוגות צעירים כדי להתחתן, אבל גם נשים נשואות הגיעו למקדש לעיתים קרובות, כדי להתלונן בפני האלה על בעליהן הבוגדניים... הן ידעו שהיא תוכל להבין אותן, משום שבעלה, זאוס, אף פעם לא שמר את ידיו לעצמו, ואפילו דאג להעסיק נימפה בשם אכו, שתדבר עם יונו ללא הפסקה ותסיח את תשומת ליבה מבגידותיו. כאשר יונו גילתה מה תפקידה של אכו היא כל כך כעסה, שהיא הטילה עליה קללה: אכו לעולם לא תוכל לומר מילים משל עצמה, אלא רק לחזור על מילותיהם של אחרים (ומכאן המילה באנגלית, אכו, כלומר הד). אם תתקדמו לאורך המסלול, תתקלו בביצורים יוונים, שתפקדו כחומות הגנה, ולאחר מכן בנקרופוליס הנוצרי הקדום שנקרא קברי ארקוסוליום (Tombe ad Arcosolio, מעין קטקומבות נוצריות), שנחפרו ברכס הסלעי שהקיף את הפוליס. המשיכו ללכת ותגיעו למקדש קונקורדיה (Templio della Concordia), הגדול והמפורסם מבין המקדשים בעמק. למעשה, זהו אחד המקדשים היווניים-דוריים שהשתמרו בצורה הטובה ביותר בעולם. המקדש נבנה בסביבות המאה החמישית לפני הספירה, כלומר הוא עומד על כנו מזה כ-2500 שנה. הסגנון הוא דורי טיפוסי, עם שישה עמודים בחזיתות הראשיות ושלושה עשר עמודים בצדדים. העמודים עצמם נבנו מאפר ימי געשי שנחצב מקרקעית הים, ואם תתקרבו, תוכלו לראות שישנן קונכיות המשובצות בתוך העמודים. כיום העמודים הם בצבע חול, אך בעבר היה המבנה כולו בצבע לבן, ואילו ראשי העמודים נצבעו באדום בוהק ובכחול עז. לאחר שהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, מקדשים רבים נהרסו והתושבים שהאמינו בדתות הפגניות נרדפו. מקדש קונקורדיה ניצל מהרס משום שהוא הוסב לכנסיה: קירות נבנו בחללים שבין העמודים, וכך הפך המקדש היווני לקתדרלה שנקראה על שם פייטרו ופאולו הקדושים. הארכיבישוף של אגריג'נטו אף הוזמן לערוך במקום טקס, כדי לגרש מהמקום את רוחו הרעה של השטן... כאשר המקדש שופץ בשנת 1785, הוסרו ממנו הקירות ושאר הסממנים הנוצריים, והוא חזר למראהו המקורי. בהמשך השביל תיתקלו בשרידים של שני ענקים (אני בגובה 1.56 מטר, והרגשתי כמו נמלה לידם...). הפסלים היו חלק ממקדש זאוס, אך בעוד שהם שרדו המקדש עצמו נהרס כמעט לגמרי, בין היתר משום שהאבנים שממנו נבנה נבזזו עם השנים, ושימשו כחומר גלם לבניית מבנים אחרים בסביבה. היום כל מה שאפשר למצוא פה הוא בלוקים המפוזרים ברחבי השטח. גובהו של מקדש זאוס היה כשלושים מטרים, כמו בניין בן עשר קומות (אם תבקרו במוזיאון הארכיאולוגי באגריג'נטו, תוכלו לראות מודל המבהיר איך נראה מקדש זאוס בעבר). בזכות גודלו העצום, אפשר היה לראות אותו מכל נקודה בעיר! מקדש זאוס נבנה כפי הנראה כדי לציין את ניצחון היוונים על כוחות קרתגו, והוא נחשב למקדש היוני הגדול ביותר שאי פעם נבנה. באופן אירוני, המקדש מעולם לא הושלם משום שבשנת 406 פלשו כוחות קרתגו לעיר, ובזזו אותה. בין עמודי המקדש הוצבו פסלים ענקיים המכונים "טלמונים" (Telamoni), או "אטלסים", שנשאו עם ידיהם את משקל המקדש. היום הפסלים מוטלים על האדמה ונראים כמו יצורים מופלאים השוכבים ומשתזפים תחת השמש הלוהטת של אגריג'נטו. 38 ענקים ניצבו מסביב למקדש, והם כוסו בגבס לבן ובוהק (אם תתקרבו, תוכלו לראות עדיין שבבים לבנים על הפסלים). בסמוך, נמצא אזור אקראגאס הקדוש, ובו ניצבו מקדשים המוקדשים לאלה דמטר, אלת התבואה המגנה על פוריות האדמה והנשים. במקום זה נערכו טקסי אש מסתוריים כחלק מפולחן האלה, ופסטיבל תסמופוריה – חגיגת הפיריון שבה השתתפו רק נשים. החגיגות נמשכו שלושה ימים, ובמהלכן הוקרבו קורבנות לאלה. מהמקדש עצמו נוצרו שרידים מעטים בלבד. כעת, התקדמו לעבר גני קולימברת'ה (המהווים חלק מהפארק הארכיאולוגי). הגן מייצג את תמצית הצמחייה הים תיכונית, ומלא כולו בעצים מכל המינים אך בעיקר עצי הדר. זהו מקום שבו תוכלו להרגיש את הניחוחות והצבעים הטיפוסיים לסיציליה שלנו, ואני בכוונה משתמשת במילה "שלנו", משום שהיא גם שלכם – סיציליה פתוחה לכולם, בפני כל מי שאוהב אותה ורוצה בה. כאשר אתם מסיירים בין העצים אני ממליצה לכם להושיט את היד ולקטוף פרי כלשהו, אבל קחו בחשבון שמדובר על הימור: תוכלו למצוא קלמנטינות מתוקות ועסיסיות אבל גם תפוזים מרים וחמוצים... בכניסה לגן עומד דוכן ובו מוכרים מוצרים העשויים מפירות העצים האלה. לסיום הביקור אני ממליצה לכם להיכנס גם למוזיאון הארכיאולוגי, ובו תמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים ומעניינים, וגם מודלים המדמים את המקדשים כפי שנראו לפני אלפיים שנה. כמובן שבאגריג'נטו תוכלו לבקר באתרים נוספים ולא רק בפארק הארכיאולוגי. אגריג'נטו ידועה כמקום הולדתו של אחד מאנשי התרבות החשובים ביותר באיטליה – הסופר, המשורר והמחזאי המבריק לואיג'י פיראנדלו (Luigi Pirandello). פיראנדלו זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1934, והתפרסם בזכות יצירות אלמותיות כמו "מתיא פסקל המנוח", "שש נפשות מחפשות מחבר", "אחד, אף אחד ומאה אלף", ו"אנריקו הרביעי". בית הולדתו של פיראנדלו הוסב למוזיאון, ומוצגים בו חפצים אישיים וגם טיוטות של יצירות שכתב. בגן השופע שמקיף את הבית תוכלו לראות גם את קברו של פירנדלו. אם נותר לכם עוד קצת כוח, אל תפספסו את הביקור במרכז ההיסטורי של העיר אגריג'נטו עצמה. תוכלו להתפעל מהכנסיות הקטנות והטיפוסיות לסיציליה, מהאדריכלות המקומית, וגם מגרם המדרגות הצבעוני והמגניב בקצה ויה אתנה (via Etna) הידוע בשם "מדרגות האומנים" (Scalinata degli Artisti). מומלץ כמובן לנסות גם את הגרניטה המפורסמת, שנחשבת לאיכותית במיוחד! בעבר אנשי הקרח, או ה"ניווארוני" (nivaroni) כפי שמכנים אותם בסיציליאנית, היו מביאים גושי קרח גדולים מהר האתנה הסמוך, ומשתמשים בהם כדי להכין גרניטות נהדרות עם פירות טריים. המסורת נשמרה, והיום המקום שאסור לכם לפספס הוא קפה קונקורדיה (Caffè Concordia), המגדנייה המפורסמת בפיאצה פיראנדלו. כדאי להזמין פה כוס של הגרניטה המסורתית של אגריג'נטו, העשויה אך ורק מלימונים (בניגוד לאזורים אחרים בסיציליה, שבהם מכינים גרניטות גם עם שקדים או פיסטוקים). כדאי להזמין את ה"טורטה פיראנדליאנה" – עוגת קרם בניחוח משכר של לימונים סיציליאנים טריים, המקושטת עם שקדים מקורמלים ותותי בר. לאחר הביקור באתרי התרבות החשובים האלה, אי אפשר שלא להתעכב עוד קצת באזור ולקפוץ לחוף כדי לשחות קצת ולהתרענן. משום שלסיציליה יש מזל גדול – האי עשיר גם בהיסטוריה מדהימה וגם בחופים נהדרים. אי אפשר שלא לבקר בחוף הידוע סקאלה דיי טורקי (Scala dei Turchi), מתחם מרהיב העשוי אבן שיש לבנה המשתפלת אל תוך הים. המים עצמם, עליי להודות, לא מדהימים באזור הזה, אבל יש לכך סיבה – כל האזור עשיר בחימר. החימר אמנם מעכיר את המים, אבל גם מועיל מאד לבריאות העור. וכמובן שיש יתרון נוסף לאזור הזה – החוף כל כף יפה, שכל תמונה שתצלמו תצא מדהימה, ותגרור מבול של לייקים בפייבוק ובאינסטגרם! איפה אוכלים? בסיציליה, כידוע, האוכל הוא אטרקציה בפני עצמה, וכמובן שאגריג'נטו לא מאכזבת. באזור סן לאונה (San Leone), על החוף ממש, אני ממליצה לכם לעצור במסעדה בשם Uovo di Seppia , שנפתחה לאחרונה. התפריט כאן מבוסס כולו על דגים טריים להדהים. באותו אזור תוכלו לנסות גם את מסעדת Il Molo המצויינת, ואם תרצו להתרווח באזור עמק המקדשים עצמו, אל תפספסו את מסעדת Il Re di Girgenti , שמתמחה במנות מקוריות ומודרניות (וטעימות תמיד). אם, לעומת זאת, תרצו להתמקד באוכל רחוב סיציליאני קלאסי, לכו ל- Siculo , מקום מצויין שמתמחה בסנדוויץ' טחול המסורתי של האי, ובשאר מעדנים סיצילאניים. ואם אתם מחפשים מקומות בילוי לשעות הערב, נסו את Il Mojo או את Bar Athenea 90 . אני מקווה שהצלחתי להצית בכם סקרנות, ולגרום לכם לרצות לבקר באי היפהפה שלנו בעל אלף הפנים והצבעים. עמק המקדשים של אגריג'נטו הוא באמת מקום מרתק, בעיקר עבור חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה. זו פינה מקסימה של האי, שלא כדאי לפספס. להתראות בקרוב בסיציליה!

מתי מקובל לאכול את "עצמות המתים" ואיך יצרו עניי סיציליה מנה "מפוארת" דווקא מהדג הזול ביותר בשוק? מהו הקינוח הכי פופולרי בחגו של ג'וזפה הקדוש ומי המציא את הקסטה הסיציליאנית? מרטינה סקיירה, סיציליאנית עם תיאבון רציני, יוצאת בעקבות המנות המסורתיות של מחוז הולדתה שלום לכולם! המסע שלנו לעומקה של התרבות הסיציליאנית נמשך, והפעם רציתי לדבר איתכם על המאכלים המסורתיים שאוכלים אצלנו לרגל החגים המרכזיים. ברור מאליו שהמאכלים האלה מהווים חלק בלתי נפרד מדנ"א של העיר, אז איך אוכל שלא להקדיש מאמר לנושא הטעים הזה? אני לא יודעת איפה אתם נמצאים עכשיו, בזמן שאתם קוראים את הכתבה, אבל אני יכולה להגיד לכם איפה אני: בביתי שבפלרמו (מן הסתם), מתכוננת לחג הפסחא שעומד בפתח. בימים אלה החנויות מתמלאות במאכלים ומתוקים טיפוסיים לחג, ולכן חשבתי להתחיל את הכתבה הזאת דווקא מקינוח. ולא סתם קינוח, אלא קינוח טיפוסי לחג הפסחא הנוצרי: כבשי מרטורנה (פקורה די מרטורנה - Pecore di Martorana ). הקינוח המיוחד הזה מיוצר רק פעם בשנה, והכבשים המפוסלות מבצק שקדים ואבקת סוכר אמורות לסמל את האופן שבו ישו כיפר במותו על חטאי האנושות. על הכבשים מופיע גם חותם בצורת צלב כי רו (או צלב קונסטנטיונוס), המורכב משתי האותיות הראשונות במילה משיח, על רקע דגל סגול עם כיתוב מוזהב. קינוח נוסף ופופולרי במיוחד בתקופת פסחא הוא הפופו קון ל'אובו (Pupo con l’uovo ): עוגייה המיוצרת בשלל צורות, הכוללת בתוכה ביצה קשה שלמה. מוטיב הביצה חוזר על עצמו במאכלים רבים לרגל החג משום שהביצה מסמלת לידה מחדש, ומנה בוקעים חיים חדשים. דבר נוסף שלא יחסר בפסחא, ויככב על כל שולחן סיציליאני ופלרמיטאני, הוא הקסטה הסיציליאנית, כמובן. בין אם מדובר על הקסטה בגרסה האפויה או בגרסה הקלאסית , הקינוח הזה הוא חובה מוחלטת. למעשה, יש אצלנו ביטוי: "Tintu è cu un mancia cassata a matina ri Pasqua", כלומר: "רע הוא מי שלא אוכל קסטה בבוקר חג הפסחא". כן, אנחנו עד כדי כך אובססיביים לגביה! מעניין לדעת שהן הקסטה והן כבשי המרטרונה הגיעו למטבח הסיציליאני מהמטבח הערבי – סיציליה הייתה נתונה תחת כיבוש ערבי במשך מאות שנים, והיו אלה הערבים שהביאו עימם לאי מעדנים כמו שקדים (ומכאן שגם קמח שקדים ומרציפן), פירות הדר, פיסטוקים ועוד מרכיבים רבים שהפכו למרכיבים חיוניים בבישול הסיציליאני. כמה דברים שחובבי הקסטה הסיציליאנית ירצו בוודאי לדעת: בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הגרסה המקורית של הקסטה היא הגרסה האפויה. הקסטה האפויה מורכבת מבצק פריך במילוי ריקוטה (מחלב כבשים, כמובן), ומשובצת בנטיפי שוקולד מריר. מספרים שאת הקסטה האפויה המציא רועה צאן, שהחליט לילה אחד לערבב ריקוטת כבשים עם דבש וקרא לה "קוואסאת", על שם הקערה שבה הכין את המאכל. לדעתי האישית הקסטה האפויה היא הגרסה הטעימה ביותר של הקינוח הזה, אבל אין מה לזלזל בקסטה הסיציליאנית – גם היא מעדן של ממש, ומתאימה במיוחד לחובבי המתוקים. המאפיין העיקרי של הקסטה הסיציליאנית הוא עושר הצבעים: בצק השקדים נצבע בירוק, הפירות המסוכרים הם אדומים או כתומים, והקרם שבפנים הוא לבן כמובן. הקסטה המודרנית הומצאה בשנת 1873 על ידי אופה בשם סלבטורה גולי (Gulì), והוא זה שהחליף את הבצק הפריך בעוגת ספוג בסגנון ספרדי (אתם בוודאי יודעים שסיציליה נשלטה למשך תקופה על ידי הכס הספרדי, וגם הספרדים, בדומה לערבים, השפיעו על הקולינריה של האי). גולי גם עיטר את החלק העליון של הקינוח עם דלעת מסוכרת שהגיעה ממנזר Badia del Cancelliere בפלרמו. כך נולדה גרסה נוספת של הקינוח – ה-zuccata. עם השנים התקבעה גרסה פופולרית ואחידה למדיי, המורכבת מעוגת ספוג (ספוגה בליקר), מילוי ריקוטה מתוק, בצק שקדים לעיטור, פירות מסוכרים וציפוי סוכר (גלאסה) צבעוני. חג הפסחא אמנם ידוע במיוחד בזכות המאכלים הטיפוסיים שלו, אבל אצלנו בפלרמו כל חג נוצרי מתגאה במנות ובקינוחים טיפוסיים: לרגל יום האב (festa del papà), ב-19 במרץ, מכינים אצלנו ספינצ'ה די סן ג'וזפה (sfincia di San Giuseppe) : מאפה מטוגן ורך, המלא עד אפס מקום בריקוטה ממותקת עם נטיפי שוקולד, ומקושט בשכבה נוספת של ריקוטה, שבבי פיסטוקים, ופירות מסוכרים. מנה קלילה מאד... שורשיו של הקינוח הזה עתיקים במיוחד, ואת הגרסה המודרנית של הקינוח המציאו הנזירות בפלרמו, שהקדישו את המעדן לג'וזפה הקדוש, אביו של ישו. כפי שבוודאי הבנתם, מאכלים וקינוחים רבים נולדו במנזרים! הספינצ'ה איננו המאכל היחיד שמכינים לרגל החג – כולם יודעים שבלתי אפשרי לחגוג את ה-19 במרץ מבלי להגיש לשולחן מנה יפה של פסטה עם סרדינים ושומר בר (Pasta con le Sarde e il Finocchietto) . המעדן הזה נולד כ"מנה של עניים", והוא עשוי ממרכיבים שחסרי-האמצעים יכלו להרשות לעצמם: סרדינים, הידועים כדגים הזולים ביותר בשוק, ושומר בר, שכל אחד יכול היה לקטוף בעצמו על צד הדרך. מספרים שאת המנה הזו המציא טבח חכם בתקופה שסיציליה הייתה תחת השליטה הביזנטית. הימים היו קשים, ושני דברים לא חסרו באי אף פעם: מלחמות, ורעב. הטבח בעל כושר האלתור הצליח ליצור מנה טעימה מחומרי הגלם הבסיסיים ביותר, והיום מדובר על מנה אלגנטית, שעברה כמה התאמות לחיך המודרני וזוכה להצלחה גדולה במסעדות. ואם כבר נשארים בתחום הסרדינים, כדאי לכם להכיר מנה נוספת הנחשבת לאחת החשובות ביותר במטבח הפרלמיטנית: סרדה אה בקאפיקו (Sarde a Beccafico) . הסרדינים הממולאים האלה נקראים על שם ציפור (סבכי אפור, ובאיטלקית – beccafico) שידועה באהבתם לתאנים (becco – מקור, fico – תאנה). ואם אתם שואלים את עצמכם למה מנה המבוססת על סרדינים נקראת על שם ציפור, ההסבר הוא פשוט: בימי הביניים נהגו העשירים ביותר לאכול את הציפור הזאת, שנחשבה למעדן, והוגשה בארוחות רשמיות על גבי מגש כסף כאשר נוצות הזנב שלה מופנות כלפי מעלה. איש מלבדם לא יכול היה להרשות לעצמו את המעדן, ולכן החליטו העניים להמציא גרסה משל עצמם, אבל עם חומרי גלם נגישים קצת יותר: במקום הציפור הם השתמשו בסרדינים זולים, ומילאו אותם בפירורי לחם פשוטים, צימוקים וצנוברים. מהאלתור החסכוני הזה נולדה אחת המנות הסיציליאניות המסורתיות והמזוהות ביותר עם האי. למתכון שלנו לספגטי עם סרדינים (סרדה אה בקאפיקו) אגב, מנה פשוטה נוספת המבוססת על דגים זולים שהעניים יכלו להרשות לעצמם, היא פסטה צ'אנצ'ובה (pasa c’anciova) , כלומר פסטה עם אנשובי. זו מנה קלה להכנה שזכתה לפופולריות גדולה בקרב כל הסיציליאנים שנאלצו להגר צפונה, למילאנו, בחיפוש אחר עבודה. מסיבה זו רבים כינו את המנה "pasta a milanisa". פסטה צ'אנצ'ובה מבוססת על מרכיבים שניתן היה לשמור במזווה ולשלוף בכל רגע נתון: רוטב עגבניות משומר (את העגבניות קטפו וטחנו האיכרים בחודשי הקיץ, והכינו מהן שימורים שהספיקו לכל חודשי החורף), אנשובי כבושים במלח, רסק עגבניות, ופסטה כמובן. המרכיב הנוסף היה פירורי לחם קלויים, הקרויים בדיאלקט "muddica atturrunata", שרבים כינו (בצחוק מריר) "הגבינה של העניים" (משום שגבינה אמיתית, שאפשר לגרר על הפסטה, היתה מוצר לעשירים. העניים הסתפקו בלגרר פירורי לחם). פרוש מחדש לפסטה צ'אנצ'ובה ואם כבר מדברים על פסטה, אני לא יכולה שלא לספר לכם על מנה בשם אנלטי אל פורנו (Anelletti al forno) , שמככבת על השולחן אצלנו בבית כמעט בכל יום ראשון, וגם כשאנחנו יוצאים לפיקניק על חוף הים (כן, המיתוס הוא נכון... פה בפלרמו מקובל לנסוע לים ולארוז מספיק אוכל כדי להאכיל גדוד שלם...). האנלטי אל פורנו היא מנת פסטה אפויה עם רוטב בתנור, וכמו שאומרים אצלנו: ככל שהיא "נחה" יותר כך היא נעשית טעימה יותר, מה שהופך אותה למנה אידיאלית לפיקניקים. הפסטה שעליה מבוססת המנה, פסטת "אנלטי", מעוצבת בצורת טבעות. מספרים שמקור השם הוא העגילים העגולים שענדו הנשים הערביות בסיציליה. ומה נכנס לתוך המנה הזאת? עדיף שתשאלו מה לא נכנס... ראגו (רוטב בשר ועגבניות), כמובן, אבל גם ביצים קשות, אפונה, חצילים מטוגנים, גבינות קשות, מוצרלה, נקניקים... ככל שתכניסו יותר מרכיבים כך המנה תצא טעימה יותר. אפשר לומר, בקיצור, שזו מנה מצוינת למי שרוצה לרוקן את המקרר מתכולתו. את כל הטוב הזה שמים בתבנית, שופכים מעל כמה ביצים טרופות ומעליהן שכבה נדיבה של פירורי לחם ומשם ישר לתנור. אני נשבעת לכם שמדובר במעדן! אבל בואו נחזור למנות החגים. מנה נוספת שנולדה (כנראה) לרגל חג חשוב היא הקינוח הסיציליאני המושלם שאין איך להתעלות על טעמו המופלא. אני מדברת על הקנולו (cannolo), כמובן! ראשית כל כדאי להבהיר: את הקנולי הטובים ביותר, תמצאו בפלרמו כמובן. לאחר שהבהרנו את הסוגייה הזאת, אפשר להמשיך בדיון. הקנולו (וברבים: קנולי) הוא גליל ופל פריך ומטוגן ממולא בריקוטת כבשים ממותקת ונטיפי שוקולד. איך אפשר שלא להתאהב בקנולו? ואיך אפשר לאכול רק אחד? אי אפשר, לדעתי, ולכן מומלץ לאכול שני קנולי לפחות. כיום אפשר למצוא קנולי במילויים שונים: לא רק עם ריקוטת כבשים מסורתית אלא גם במילוי קרם פטיסייר, קרם פיסטוקים, ושוקולד. אומרים ששורשיו של הקנולו מגיעים גם הם לתקופת הכיבוש הערבי של האי, אבל ישנן עדויות שמאכל דומה למדיי (גליל בצק פריך ממולא בגבינה מתוקה) היה קיים כבר בתקופת הרומית, לפני כ-2000 שנה. ויש מי שטוען שגם הקנולו נולד, כמו מתוקים רבים כל כך, לרגל חג, וליתר דיוק: כקינוח טיפוסי לתקופת הקרנבל. חוקרים רבים מאמינים שהגרסה הנוכחית של הקנולו והמצאה על ידי הנזירות ממנזר Santa Maria di Monte Oliveto שבפלרמו. למתכון שלנו לקנולו סיציליאנו מאכלים מסורתיים רבים בסיציליה קשורים לחג מסוים. במאמרים הקודמים סיפרתי לכם על מאכלי רחוב פלרמיטאנים ומה נוהגים לאכול אצלנו ביומה של רוזליה הקדושה פטרונית העיר, וכעת אני רוצה לספר לכם מה אוכלים ב-2 בנובמבר, יום המתים. ביום זה כל תושב פאלרמו (ובאיטלקית: פלרמיטאנו) יוצר את ה-"U Cannistru" שלו, כלומר סל (או סלסלת) המתים. במרכז הסלסלה ניצב פסל סוכר מיוחד, המעוצב בצורה של סמל סיציליאני (לדוגמה ה"טסטה די מורו", Testa di Moro). האגדה מספרת שפסלון הסוכר המעוצב הומצא על ידי טבח של אציל שירד מנכסיו, וכבר לא יכול היה להרשות לעצמו לארגן ארוחות מפוארות. הטבח רב-התושייה הצליח להשתמש בסוכר פשוט כדי לעצב פסלונים מיוחדים ואכילים שהרשימו את האורחים לא פחות מהמאכלים המפוארים שהוגשו בעבר. מסביב לפסל המרכזי הזה, ממלאים את הסלסלה שפע של מטעמים: פירות מרטורנה (frutta di Martorana – פירות העשויים מרציפן ומעוטרים בצבעים מלאי חיים עד שהם נראים כמו הדבר האמיתי. מספרים שהפירות הומצאו על ידי נזירות במנזר מרטורנה לרגל ביקורו של האפיפיור במקום), "פופי אה צ'נה" (pupi a cena – פסלונים קטנים העשויים מבצק סוכר), ועוגיות פריכות בשם "עצמות המתים" (le Ossa di Morto). הן נקראות כך משום שהן אמורות להזכיר לחוגגים את עצמות הנפטר, ולחבר בין המתים לחיים ביום החג, ולמרות שהן עשויות ממרכיבים פשוטים בהחלט (קמח, סוכר וקינמון) הן טעימות להפליא. ביום זה מקובל גם לתת לילדים הקטנים מתנה נחמדה, ולספר להם שזו מתנה מהמתים. המתנה מלווה באזהרה: אם הילדים יתנהגו יפה, הם יקבלו עוד מתנות. אבל אם הם לא יתנהגו יפה, בלילה יבואו המתים ויגרדו להם את הרגליים... חג נוסף הוא יומה של סנטה לוצ'יה, הקדושה המגנה על הראייה, שנערך מידי שנה ב-13 בדצמבר. לפי המסורת זהו יום צום, או יום שבו אוכלים רק חיטה ואורז, אבל אני חייבת להודות שכיום מעטים מאד עדיין דבקים במסורת הזאת. המנהג לאכול רק חיטה ואורז נולד בגלל הבצורת שתקפה את סיציליה במאה ה-16. הרעב היה קשה, והסיציליאנים התפללו ללוצ'יה הקדושה שתשביע את האוכלוסייה. סנטה לוצ'יה עשתה מעשה חסד, וספינות מלאות בחיטה הגיעו לנמל סירקוזה. מרוב רעב גרגירי החיטה בושלו מיד, מבלי שהספיקו לטחון אתם לקמח, וכך נולד מאכל בשם קוצ'ה (cuccià). הגרסה הבסיסית ביותר של הקוצ'ה מורכבת מחיטה שבושלה במים רותחים וזילפו מעליה קצת שמן זית, אבל עם השנים המאכל התפתח, והיום מדובר על מעדן מתוק שכולם אוכלים מידי ה-13 בדצמבר. גם המתכון המשודרג הוא פשוט: יש לבשל את החיטה, ואז לערבב אותה עם ריקוטה מתוקה ונטיפי שוקולד (או שוקולד מריר מומס – זו הגרסה האהובה עליי!). ה-13 בדצמבר גם ידוע כ"יום הארנצ'ינה" (il giorno dell’arancina), כפי שאתם בוודאי זוכרים מהמאמר הקודם שכתבתי . למתכון שלנו לארנצ'ינה, כאן . ובכן חברים, כפי שבוודאי הבנתם רשימת המאכלים הטיפוסיים לסיציליה היא ארוכה ומפוארת, אבל נדמה לי שהפעם נסתפק במאכלים שהזכרתי עד כה. נתראה במאמר הבא!

המסע שלנו ברחבי האי נמשך, והפעם נבקר בעיירות בארוק מרשימות ובחופים היפים ביותר ליד סירקוזה, נטעם מאכלים סיציליאניים מופלאים על חוף הים ונגלה אתרים ארכיאולוגיים מתקופת יוון העתיקה. לא פלא שסיציליה היא אחד היעדים האהובים על המטיילים! במאמר זה, השני בסדרה, נמשיך את המסע שלנו ברחבי סיציליה – האי בים התיכון שבו תוכלו למצוא הכל מכל, ולצאת לחופשה המושלמת. הפעם נבקר בכמה אתרים חשובים במיוחד: העיר סירקוזה והפארק הארכיאולוגי שלה, הנקרופוליס (עיר המתים) של פנטליקה , העיר הבארוקית נוטו , הווילה הרומאית בקזאלה, קלטאג'ירונה (עיר הקרמיקה), ו מודיקה (עיר השוקולד). כמו כן נבקר גם בכמה מהחופים היפים ביותר באי! וילה דל קאזאלה – הווילה הרומאית המפורסמת באי לאחר שביקרנו באזור מזרח סיציליה, ובעיקר באזור קטניה וסביבותיה , הגיע הזמן להיפרד לשלום מחלק זה של האי ולנסוע דרום-מערבה. אבל בדרך לשם נעצור לרגע במרכז סיציליה, בעיירה בשם פיאצה ארמרינה (Piazza Armerina), משום שכאן נמצאת אחת הווילות הרומאיות הידועות באיטליה כולה: ווילה רומאנה דל קאזאלה (Villa romana del Casale). הווילה, שנבנתה בהמאה הרביעית לספירה, התגלתה בשנת 1950 והתפרסמה מיד בכל רחבי העולם בזכות הפסיפסים המרהיבים המקשטים אותה. למעשה, הפסיפסים בווילה הרומאית בקזאלה נחשבים לכמה מהחשובים מסוגם בעולם כולו, ומאז שנת 1997 נכללת הווילה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. על מנת להיכנס לאתר, חובה להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי . טיפ קטן : הווילה מכוסה בכיפת פרספקס על מנת להגן עליה, ולכן חם מאד בפנים. מומלץ לבוא בבגדים קלים ונוחים. ישנם דברים רבים שעדיין לא ידועים על הווילה, אך ההערכה המקובלת היא שהמבנה העצום היה בבעלותו של אדם חשוב שנמנה על האצולה הרומאית של אותם הימים. להערכתם של חוקרים רבים בשלב מסויים השתייכה הווילה למרקוס אורליוס מקסימיאנוס, אחד הגנרלים הבכירים בצבא הרומי. הווילה מחולקת לארבעה מתחמים, ומתפרשת על פני לא פחות מ-3000 מ"ר. בין היתר אפשר לבקר באולם קבלת הפנים, אולם הנשפים, אולם התפילה והפולחן, ובחדרים הפרטיים ששימשו את בני המשפחה. הדבר המופלא ביותר בווילה הוא האופן שבו היא מקושטת, כמובן: פסיפסים ענקיים ומרהיבים, המתארים סצינות מחיי היום יום, מכסים את הרצפות. ידועות במיוחד הן סצינת הציד המרשימות והעשירות בפרטים, והפסיפס של הנערות המתעמלות, בו ניתן לראות נערות רומאיות בביקיני המשחקות בכדור ומבצעות אימוני כושר עם משקולות! לאחר הביקור בווילה עצמה, אני ממליצה לכם להתעכב עוד קצת באזור ולבקר גם בעיירה הסמוכה – פיאצה ארמרינה (Piazza Armerina). העיר עצמה יפה ומעניינת, ועשירה במבנים בארוקיים ונורמניים מלאי קסם. אחרי הביקור בווילה בוודאי תהיו רעבים, וזה המקום המושלם לאכול בו ארוחת צהריים, באחת מהמסעדות הרבות שנמצאות בסמוך לכנסייה הראשית של העיר (הדואומו). הדואומו של פיאצה ארמרינה הוא קתדרלה מרשימה מהמאה ה-17, המשלבת אלמנטים נורמניים, גותיים ובארוקים, ומתגאה בכיפה הגבוהה ביותר בסיציליה! אם אתם מעדיפים משהו קטן וקליל, תוכלו לעצור בבר דואומו (Bar Duomo) המשקיף על הקתדרלה ולנשנש ארנצ'ינו או שניים, או סנדוויץ' סיציליאני עסיסי. לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, אני ממליצה שתיסעו לכיוון העיר קלטג'ירונה (Caltagirone), שנמצאת במרחק 40 דקות בלבד מפיאצה ארמרינה. קלטג'ירונה נמנית של שמונת הישובים בעמק נוטו המוכרים כאתרי מורשת עולמית בזכות אדריכלות הבארוק המאפיינת אותם, אבל הדבר המיוחד ביותר בקלטג'ירונה הוא תעשיית הקרמיקה המפוארת שהפכה את העיר לשם דבר ברחבי העולם. בזמן שתסיירו לאורך הרחובות, תתקלו באינספור קישוטים מקרמיקה בכל פינה ועל כל בניין. גם הרחובות עצמם מקושטים, ואחת האטרקציות הידועות ביותר היא גרם המדרגות שנקרא סקלינטה די סנטה מריה דל מונטה (Scalinata di Santa Maria del Monte), ובו כל מדרגה מכוסה באריחי קרמיקה מאויירת! חלק מהמדרגות מקושטות גם באריחי קרמיקה שעליהם מופיע מגן דוד – סמל לקהילה היהודית שחיה בעיר במאה ה-15, באזור ויה לודקה (via Ludeca). בקלטג'ירונה תוכלו כמובן למצוא אינספור חנויות המוכרות כלי קרמיקה בעבודת יד. ההיצע פה הוא עצום, אינסופי ומסחרר – החל מצלחות, כוסות, אגרטלים וכלי בית וכלה באריחים, שולחנות, כסאות ותיבות. אם אתם מעוניינים לקנות פריטים גדולים במיוחד, ולשלוח אותם לישראל, כדאי לכם לפנות לאחת החנויות הגדולות שמציעות גם משלוחים, כמו לדוגמה צ'רמיקה סופיה ( Ceramiche Sofia ). סירקוזה – הפנינה העתיקה של סיציליה התחנה הבאה במסלול שלנו היא העיר סירקוזה (Siracusa), הנמצאת במרחק כשעתיים נסיעה מקלטג'ירונה. סירקוזה היא עיר עתיקה ביותר, שנוסדה על ידי יוונים מקורינתוס במאה השמינית לפנה"ס. הגרעין הקדום של העיר נמצא באי אורטיג'ה (Ortigia), המחובר לסירקוזה, ונחשב ללליבה ההיסטורי. מעניין לזכור שכל סיציליה, ולמעשה חלקים שלמים ונרחבים מדרום איטליה, נשלטו במשך תקופה משמעותית על ידי היוונים, וזכו לכינוי "יוון הגדולה" (ובלטינית: Magna Graecia). אך היוונים לא היו היחידים! מכיוון שסירקוזה נשלטה לאורך השנים בידי עמים רבים, עד היום מפארים אותה מבנים מתקופות היסטוריות שונות שנבנו על ידי תרבויות שונות. מאז שנת 2005 מוגדרת סירקוזה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וידועה במיוחד בזכות הפארק הארכיאולוגי שלה, הכולל בתוכו את האמפיתאטרון הרומי , מערות עתיקות החצובות באבן הנקראות "לאטומיה" (Latomie), ואת מערת אוזנו של דיוניסוס (l’orecchio di Dioniso) – מערה מלאכותית הידועה בזכות האקוסטיקה המדהימה שבפנים. בזמן הסיור בסירקוזה עצמה תוכלו להתרשם מבניינים רבים שנבנו מאבן בהירה, בגווני חול וזהב, המשווים לעיר מראה מיוחד. מדובר על מבנים מימי הביניים, מתקופת הרנסנס ובעיקר מתקופת הבארוק. הבארוק הסיצילאני, הנפוץ לכל אורכו של החוף המזרחי של האי, לבש צורה שונה מזו של הבארוק הרומאי ומתאפיין במראה מעודן יותר. הסיבה לכך שאפשר למצוא כאן בניינים רבים כל כך בסגנון הבארוק היא שבשנת 1600 פקדה את האי רעידת אדמה נוראית, שהחריבה חלק גדול מהמבנים. תושבי סירקוזה נאלצו לבנות את עירם מחדש, וכך נבנתה סירקוזה בהשפעת הסגנון הבולט באותה התקופה – הבארוק. כמה אתרים נוספים שאסור לכם להחמיץ בזמן הביקור בעיר הם קסטלו מאניאצ'ה ( Castello Maniace ), מבצר יפהפה מהמאה ה-13 הממוקם על הים ממש, ופונטה די ארטוזה (Fonte di Aretusa), מעיין קטן המוקף בצמחי פפירוס, ומתחבא בלב האי אורטיג'ה. וכמובן שלא תוכלו לעזוב את האי מבלי שתבקרו בדואומו – הקתדרלה המרכזית והמרהיבה של סירקוזה, שנבנתה על גבי מקדש יווני עתיק מהמאה החמישית לפנה"ס. הכיכר שבה ממוקמת הקתדרלה (פיאצה דואומו – piazza Duomo) מרשימה במיוחד, ומוקפת בבניינים עתיקים ששימשו בעבר למגוריהן של משפחות אצולה. איפה אוכלים? בסירקוזה תוכלו למצוא אינספור מסעדות, ורבות מהן מעולות ממש! אחת הטובות ביותר בעיני היא מסעדת אריקריאטי ( Arricriati ), שנמצאת על קו המים, ב-Lungomare Alfeo 7. האוכל נהדר והמחירים משתלמים. אל תפספסו את מנת הדגל שלהם – דג חרב! (ובאיטלקית: פשה ספאדה pesce spada). בקרבת המבצר (קסטלו מניאצ'ה) נמצאת מסעדה מומלצת נוספת בשם Locanda Maniace . זהו מקום קטן, אלגנטי ואינטימי, שמתמחה בדגים, כמובן, כמו רוב המסעדות הסיציליאניות. עיר המתים של פנטליקה במרחק 40 דקות בלבד מסירקוזה, מתחבא אתר נוסף שלדעתי אסור לכם להחמיץ: הנקרופוליס של פנטליקה (La Necropoli di Pantalica), כלומר עיר הקברים של פנטליקה, ובה למעלה מ-5000 קברים עתיקים. מדובר על רמה המוקפת בגאיות, ששימשה בתקופת הברונזה כאתר קבורה. תושביה העתיקים של סיציליה (שהתגוררו במקום עוד לפני שהגיעו לאי השבטים האיטלקיים) חפרו את הקברים לתוך הסלע, ובמאות שלאחר מכן, בעיקר בתקופה הביזנטית ובימי הביניים, הפכו הקברים למוקד לעלייה לרגל ולפולחן. זהו מקום מרתק, אבל הביקור בו לא מתאים לכל אחד. על מנת להגיע למערות יש ללכת לאורך דרכים צרות ולפעמים תלולות, עם עליות וירידות רבות. כדאי להימנע מלבקר פה בשיא הקיץ, משום שהחום הוא בלתי נסבל, ומקשה מאד על המבקרים. החופים היפים ביותר באזור סירקוזה לאחר שחוויתם את יופיה של סירקוזה, והתפעלתם מהאדריכלות, האומנות (והאוכל!) הגיע הזמן לתפוס קצת שמש וגלים, ולגלות את החופים היפים ביותר באזור סירקוזה. החופים מסביב לסירקוזה נחשבים לכמה מהיפים ביותר בסיציליה כולה. בנוסף, רבים מהם ידועים כפחות תיירותיים (בהשוואה לחופים באזור פלרמו , לדוגמה), ובחודשי הקיץ העמוסים זה יתרון גדול... אחדים מהחופים אינם מוסדרים, ומהווים למעשה חלק משמורות הטבע של האי. כאשר החוף הוא חלק משמורה לא תמיד קל להגיע אליו. אבל מי שיצליח לפלס את דרכו בין הסלעים והצמחים, ימצא מפרצים בתוליים וים תכול ויפהפה. החוף האהוב עליי נמצא בעיירה סן לורנצו (San Lorenzo), והוא ידוע בזכות החול הדקיק והבהיר, והמים הצלולים בצבע תכלת. המקום הזה הוא קסם אמיתי! ניתן להגיע לחוף תוך כ-40 דקות מסירקוזה. לצד החופים המסודרים בתשלום, תוכלו למצוא גם חופים שפתוחים לקהל הרחב ללא דמי כניסה. אני בדרך כלל מעדיפה ללכת לחוף הפתוח שנמצא בקצה דרך מספר 3 (Strada III). אבל אם אתם מעדיפים לתפוס קצת שמש בחוף מוסדר, עם שירותים ובר, אני ממליצה לכם לנסות את לידו סן לורנצו ( Lido San Lorenzo ) או את לידו אגואה ביץ' ( Lido Agua Beach ), הנחשב לאלגנטי ויקר יותר. . חוף סן לורנצו - מגוגל מאפס אם אתם מכירים קצת את סיציליה, יכול להיות שהאזור הזה יראה לכם מוכר, ובצדק. חוף סן לורנצו נמצא במרחק קצרצר מאחת משמורות הטבע הידועות באי – שמורת ונדיקרי ( Riserva naturale di Vendicari ). על מנת לבקר בשמורה יש להחנות את הרכב בחניון המוסדר, ולהמשיך ברגל לכיוון הים. בשמורה תמצאו מספר חופים (באיטלקית חוף נקרא ספיאג'ה – spiaggia): החוף הקרוב ביותר לחניון, במרחק 300 מטרים בלבד, הוא חוף אלורו (Spiaggia di Eloro), המציע למבקרים חול דק וזהוב וממצאים ארכיאולוגיים מיוון העתיקה. חוף מריאנלי (Spiaggia Marianelli) הוא פראי ורחוק יותר, וקשה יותר להגיע אליו. זה חוף שמשמש בעיקר נודיסטים. חוף קלמוסקה (Spiaggia Calamosche) הוא הידוע ביותר, ויש לו גם חניון משל עצמו. מדובר על מפרץ יפהפה, ועל מנת להגיע למים הצלולים יש ללכת על שביל באורך כקילומטר מהחניון ועד לקו המים. החוף האחרון בשמורה, לפני שמגיעים לסן לורנצו, הוא חוף ונדיקארי (Spiaggia Vendicari) – חוף רחב ידיים ויפהפה, עם חול לבן ומים שקופים. אם תצללו למטה, תוכלו לראות את הריסותיה של הטונרה (Tonnara) – אזור ששימש לדיג דגי טונה מהמאה ה-17 ועד שנת 1945. בסמוך נמצא המגדל העתיק, שהפך לסמל החוף. חוף מפורסם נוסף, שנמצא במרחק 20 דקות בלבד מסירקוזה, הוא חוף פונטנה ביאנקה (Fontane Bianche) האהוב. זהו חוף רחב ידיים המוקף בטבע ירוק ושופע. החול פה דקיק ובהיר, והמים צלולים ואף פעם לא קרים מידי. וכאילו שכל זה לא מספיק, אפשר גם לאכול סנדוויצ'ים מעולים בקיוסקים הרבים המפוזרים לאורך החוף! נוטו – עיר הבארוק של סיציליה לאחר שנרגעתם בחופים, הגיע הזמן לחזור לאתרים החשובים באי. התחנה הבאה במסלול שלנו היא נוטו (Noto), אחת העיירות המיוחדות בסיציליה. נוטו אמנם מוכרת פחות מאשר סירקוזה, אבל עבור חובבי אומנות וארכיטקטורה, זהו יעד חובה. מאז שנת 2002 נכללת נוטו ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, ובשנים האחרונות היא הפכה לפופולרית מתמיד. הזמן האידיאלי לבקר בעיר המרשימה הזאת הוא בשעות אחר הצריים המאוחרות, כאשר הבניינים המפוארים שנבנו במאה ה-17 בסגנון הבארוק הסיציליאני מוארים באור רך וזהוב המשווה להם מראה קסום. היכנסו לנוטו דרך השער הראשי – פורטה ראלה (Porta Reale), ומכאן תוכלו להמשיך רגלית לאורך הרחוב הראשי של העיר, קורסו ויטוריו אמנואלה (Corso Vittorio Emanuele). הרחוב מלא בחנויות מזון ובוטיקים, חנויות מזכרות ושאר הפתעות. כדאי להתעכב מול הבניינים המרשימים ביותר, כמו לדוגמה קתדרלת סן ניקולו (Cattedrale di San Nicolò), פאלאצו דוצ'ציו (Palazzo Ducezio), ופאלאצו לאנדולינה (Palazzo Landolina). איפה אוכלים בנוטו? אני ממליצה לכם לעצור בבית קפה בשם קפה קוסטנצו ( Caffè Costanzo ), משום שכאן תוכלו למצוא את הגלידה הטובה ביותר בעיר! קפה קוסטנצו נמצא ב-via Silvio Spaventa 7, והטעמים שאסור לכם בשום פנים ואופן לפספס הם פיסטוק ושוקולד. אגב, גלידה בטעם פיסטוק היא מעדן סיצילאני מסורתי אמיתי, ואחד הדברים הכי טעימים ביותר שהאי הזה מציע. בנוסף, תוכלו למצוא בבית הקפה הזה מעדנים טיפוסיים נוספים, כמו קנולי (cannoli) ממולא בריקוטה ושוקולד, כמובן. זה מקום שבו כדאי לשכוח את הדיאטה, ולהתמקד בתענוגות החיים... מעבר לכך תוכלו למצוא בעיר גם אוכל סיציליאני מעולה, ובמחירים הוגנים. אם אתם מחפשים מקום איכותי לארוחת הערב, כדאי לכם להזמין מראש מקום בטרטוריה דל קרמינה ( Trattoria del Carmine ). זוהי מסעדה משפחתית, שמאז שנת 1968 מתמחה במנות סיציליאניות קלאסיות. ואם אתם מחפשים אלטרנטיבה קלילה יותר, נסו את PicNic – מקום מודרני המתמחה בסנדוויצ'ים מעולים, קוסקוס בסגנון סיצילאני, ועוד. צמחונים וטבעונים ישמחו לגלות פה שפע של מנות נטולות בשר! איזה מן מזכרות כדאי לקנות ברחוב הראשי של נוטו? אם מתחשק לכם לקנות מזכרת טיפוסית לאי, כדאי לכם לבחור את אחד הפריטים שמייצגים באופן מסורתי את סיציליה: דגם קטן של הכרכרה הסיציליאנית (carretto siciliano), מהסוג ששימש את האיכרים במאה ה-19 וקושט בקישוטים צבעוניים מאד, או מריונטות סיציליאניות (pupi siciliani), שהיו פופולריות במיוחד במאה ה-19 ובעזרתן המחיזו סיפורים פופולריים על אבירים ונסיכות, ואולי אפילו מאראנצאנו (marranzano) – כלי נגינה מקומי, בעל צליל טיפוסי. לאחר שקניתם כמה מזכרות, תוכלו להמשיך את הביקור במרכז ההיסטורי של נוטו. אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם להיכנס גם לתאטרון המרשים של העיר, לכנסיית סן דומניקו (La chiesa di San Domenico), וללכת לאורך רחוב ניקולאצ'י (via Nicolaci). אם במקרה יוצא לכם להגיע לנוטו בחודש מאי – הרווחתם! זו התקופה שבה נערך פסטיבל הפרחים הידוע של העיר, ובכל פינה מקושטת בפסלים מרהיבים העשויים פרחים צבעוניים. מודיקה – עיר השוקולד של סיציליה התחנה הבאה במסע שלנו היא העיירה מודיקה (Modica). מודיקה ממוקמת בחלקו הדרומי יותר של האי, במרחק קצר מראגוזה (Ragusa) היפה. גם במודיקה וגם בראגוזה תוכלו להתרשם מארכיטקטורה נפלאה בסגנון הבארוק, וממרכז היסטורי יפה במיוחד. שתיהן נמצאות במרחק של כשעה ורבע מסירקוזה, וארבעים דקות מנוטו (Noto). מודיקה מחולקת לשני חלקים – חלקה העתיק של העיר נמצא במעלה ההר, ונקרא מודיקה אלטה (Modica Alta) ואילו חלקה המודרני של העיר נמצא במורד ההר ונקרא מודיקה בסה (Modica Bassa). החלק העתיק הוא קסום במיוחד: סמטאות צרות ומתפתלות, כנסיות רומנטיות (ובמיוחד קתדרלת סן ג'ורג'ו – Cattedrale di San Giorgio), בתים אציליים ומרשימים, ויפה מכולם – הרובע העתיק המכונה "קרטלונה" (Cartellone), בו חיה בעבר קהילה יהודית זעירה בה נעשה פוגרום ב-15 לאוגוסט 1474. העיר כולה מלאה בחנויות מזכרות, אבל לא רק! מודיקה מפורסמת בזכות השוקולד שמייצרים במקום, ונחשב למשובח במיוחד. בכל רחבי המרכז ההיסטורי תוכלו למצוא בוטיקים המתמחים בשוקולד מודיקה. מה שמייחד את השוקולד המקומי הוא האופן שבו מעבדים את פולי הקקאו, והתוצאה היא שוקולד גרגירי (ולא חלק), בעל מתיקות מעודנת מאד בהשוואה לשוקולדים אחרים, ופריך מאד. זהו שוקולד שונה מאד מהשוקולדים המסחריים – כדאי לכם לנסות אותו, ולראות אם הוא לטעמכם. לא כולם אוהבים אותו... הכתובת הידועה ביותר בעיר עבור חובבי השוקולד היא Antica Dolceria Bonajuto , מפעל קטן שפועל מאז שנת 1880 וממוקם בקורסו אומברטו 159. בסמוך אליו תוכלו למצוא גם את מוזיאון השוקולד העירוני (והקטן). מעבר לשוקולד, תוכלו לטעום במודיקה מספר מטעמים מקומיים המבוססים על התוצרת הטיפוסית לאזור, כמו למשל עגבניות מסוג פאקינו (pomodoro Pachino), חצילים מעוגלים, שעועית, שקדים, וגבינת קאצ'ו'וואלו (caciocavallo). מסעדה מומלצת המתמחה במנות המסורתיות של מודיקה היא Ristorante Accursio , הממוקמת בתוך בניין עתיק והיסטורי. זוהי מסעדה אלגנטית ואיכותית, והמחירים בהתאם... אם אתם מעדיפים מקום עממי ונגיש יותר, נסו את ה- Locanda del Colonnello , או את La Sirenetta , המתמחה במנות דגים ובפיצה. כפי שאתם רואים, לא חסרים אתרים מיוחדים בסיציליה, ואפשר לבקר באי היפהפה הזה שוב ושוב ובכל פעם לגלות הפתעות חדשות. ועדיין לא סיימנו! במאמר הבא בסדרה נגלה את חופיה המערביים של סיציליה. להתראות בקרוב...

מסורות עתיקות וסיפורים מבעיתים, קרנבלים פרועים במיוחד ומירוצי סוסים מאתגרים – התרבות הסרדית היא מיוחדת, סוערת, ושונה לחלוטין משאר איטליה. באי הקשוח הזה נותרו שרידים לתרבויות עתיקות שנעלמו כבר מזמן משאר חלקי ארץ המגף, ומי שיגיע לכאן בעיתוי המתאים, יגלה עולם נשכח... מבין כל מחוזות איטליה, מחוז סרדיניה הוא המסתורי והקשה ביותר לפענוח. מי שיבקר רק בחופים (המרהיבים) יטעה לחשוב שמדובר על יעד קיץ קלאסי, ותו לא. אבל ברגע שתתרחקו מעט מהים ותעשו את דרככם לעומק האי, תבינו מיד שסרדיניה מתנהלת לפי חוקים אחרים. התרבות המקומית לא דומה לזו שתמצאו בשום חלק אחר באיטליה, והמסורות העתיקות עדיין משחקות תפקיד חשוב בזהות האי. כפרים מסויימים קפאו בזמן, היריבויות העתיקות חזקות ומרות בדיוק כפי שהיו בעבר, והשפה הסרדית היא זו ששולטת, לא האיטלקית. אמונות עתיקות ותפלות בסרדיניה סרדיניה היא ביתם של לוחמים עתיקים ורועי צאן קשוחים, פיות ושדים, מנזרים דתיים וקרנבלים, אמונות תפלות, מוזיקה מסחררת, ומסורות דתיות רבות עוצמה שנארגו לתוך הדנ"א של התושבים. כאן שולטים סיפורים על טורקו (Torco), בנו של נפטון אל הים, חצי אדם וחצי דג, שהגן על הסרדים מפני מתקפות שודדי הים, ועל הענקים (Gentiles), יצורין גבוהי קומה ולעיתים בעלי עין אחת בלבד (כמו הקיקלופים – המסורות הסרדיות הושפעו מאד מהמיתולוגיה היוונית), שהפחידו את רועי הצאן. זהו אי שבו עדיין מספרים על כרכרת המתים (su carru e’ sa morti), הרתומה לארבעה סוסים כרותי-ראש שדוהרים בלילות ומבשרים לחסרי המזל על מותם הקרב. נפוצים הם גם הסיפורים על המכשפות, הקוגאס (Cogas), שנולדו עם זנב קטן וצלב שעיר על הגב. הטרף האהוב על המכשפות האלה היו תינוקות רכים, ולכן נהגו האימהות לפזר מסביב לעריסה גרגירי אורז. לפי האמונה הפופולרית המכשפות לא ידעו לספור מעבר לספרה שבע, ובזמן שניסו לספור את הגרגירים התבלבלו, ולא פגעו בתינוק. ואיך אפשר לשכוח את הפיות (Janas)? הפיות המסתוריות שאכלסו את מערות האי, או כך לפחות מספרים... היאנאס (או ז'אנאס, בדיאלקט המקומי) הן פיות קטנטנות ויפות באופן עוצר נשימה. שמלתן אדומה, את פניהן מכסה רדיד רקום בחוטי כסף וזהב, והן מעבירות את ימיהן בטוויית יריעות זהב. מתי תוכלו לראות אותן? לעיתים נדירות – הן יוצאות מהמערה רק בלילות ירח מלא... עדיף היה לפגוש פיה מאשר להזדקק ל- accabadora – כוהנות המוות שתפקידן היה להביא את המוות לפתחם של מי שייחלו למותם בשל מחלה קשה או גססו תוך סבל רב. האקבדורה נהגו להרוג את החולים במגוון דרכים, אך השיטות הנפוצות ביותר היו חנק או מכה לראש עם פטיש עץ. לא ברור האם מדובר על דמות אמיתית – לדברי חוקרים אחדים האקבדורה היו בסך הכל נשים שסעדו חולים במצב קשה, ובוודאי שלא הרגו אותם, אך המיתוס השתרש בכל האי. הן "עזרו" לנפש להשתחרר מהגוף החולה בשלל דרכים: הן רוקנו את חדרו של החולה מכל חפציו (על מנת שהנפש תבין שתפקידה הסתיים) או שטיהרו את החלל ושרפו עשבים ריחניים. הסיפור הכעיס מאד את הכנסייה, כמובן, שהבהירה שכל ניסיון "לעזור" לאדם לעזוב את העולם הזה הוא חטא גדול שעונשו מוות. ואלה אינם הסיפורים היחידים. סרדים רבים שמעו מאז שהיו ילדים על תהלוכת המתים, הראולה (reula) המפחידה, ויחשבו פעמיים לפני שיבקרו בנוראגי בשעות הלילה מחשש שיתקלו בתהלוכה שכזו. בזמן התהלוכה המתים יוצאים לדרך כשהם לבושים בסדינים לבנים, כדי לכפר על חטאיהם. אם במקרה יתקלו בעובר אורח הם יתקפו אותו, ויכסו את גופו בסימנים כחולים (המכונים "צביטות המתים"). הדרך היחידה להינצל היא אם אותו ברנש אומלל מזהה במקרה את אחד המתים כקרוב משפחה, ומבקש ממנו לשמור עליו. לחילופין, אפשר לומר במהירות את תפילת תריסר המילים הקדושות של סן מרטינו, טכניקה ידועה להרחקת שדים (השיטה עובדת, טוענים, גם נגד השטן וסופות מסוכנות. אתם מוזמנים לבדוק ולדווח). רבים גם יזהירו אתכם מפני ה-ogu pigau (עין הרע). כל אחד יכול להטיל עין הרע, אך את הקללות המסוכנות ביותר, מספרים, הטילו הכמרים והעיוורים, והקורבנות שסבלו יותר מכל היו הילדים. כדי להגן על הילדים אפשר היה לתלות מסביב לצווארם פיסה מקרן צבי, שבורכה בברכה מיוחדת המכונה ברבוס, Berbus. הברבוס, למקרה שתהיתם, הוא לחש המורכב ממילים בעלות כוח מאגי, שיכולות להגן על האדם מפני שלל צרות ואסונות. זו איננה תפילה רגילה, אלא חלק מטקס שלם המורכב ממעשים ומילים. דוגמה מעניינת (ומשעשעת...) לברבוס שנהגו לומר רועי הצאן נגד הבזים שתקפו את עדרי הצאן שלהם הייתה "נשר נשר, רגליך מדשדשות, אני אכרות אותן בשבילך. שתהפוך לנטל, שתהפוך לצרור של סרפדים, לך לעזאזל". הקרנבלים והפסטיבלים של סרדיניה אם תוכלו לבקר בסרדיניה בזמן שהמקומיים חוגגים את אחד הפסטיבלים או הקרנבלים הידועים באי – הרווחתם. ישנם עשרות אירועים במהלך השנה, קיבצנו למענכם את המרכזיים והמעניינים שבהם: סה סארטיליה – Sa Sartiglia כשהסרדים חוגגים, הם חוגגים ברצינות. מרוץ הסארטיליה משלב שלל חגיגות פרועות בניחוח ימי ביניימי (תהלוכות, תחפושות מוזיקה ואוכל), ואם מזדמן לכם להגיע לאזור אוריסטאנו בתקופת הקרנבל, שווה להשקיע מאמץ ולהשתתף בחגיגה. בכל רחבי איטליה קיימים אירועים דומים, המשלבים מירוצים ( כמו הפאליו ) עם משחקי מלחמה. הטורנירים האלה הפכו לחלק מחיי האצולה במאה ה-11, ושימשו כדרך אפקטיבית ומלהיבה לאמן את האבירים והחיילים באומנות הרומח והכידון. התיעוד הראשון של הסארטיליה הוא מאמצע המאה ה-16, אך קרוב לוודאי שמדובר על אירוע עתיק אף יותר שנולד כתוכנית אימונים צבאית והפך סביב תקופת הרנסנס לשעשוע עבור האצילים. המתחרים לבושים בבגדים מסורתיים ובמסכות לבנות, ודוהרים במהירות לעבר כוכב תלוי. עליהם לנעוץ את חרבם בדיוק במרכז, ולתלוש את הכוכב. בעבר, האמינו תושבי העיר שאם יצליחו הרוכבים, סימן שהקציר יהיה מבורך. הקרנבל של גאבוי – Il Carnevale di Gavoi העיירה גאבוי ממוקמת באחת הפינות הנסתרות ביותר של סרדיניה – מחוז בארבאג'ה (הכלל הידוע עבור איים תקף שבעתיים בסרדיניה – ככל שמתרחקים מקו החוף ומתקדמים לעומק האי, כך מאטים מחוגי הזמן, ונחשפות מסורות עתיקות שחשבנו שנכחדו מן העולם...). שורשיו של הקרנבל של גאבוי עתיקים, והחגיגות מבוססות במידה רבה על פולחן האל דיוניסוס (מהמיתולוגיה היוונית). עם השנים עוצבו המסורות מחדש ולבשו גוון נוצרי, וכיום החגיגות מתחילות ביום חמישי ה"שמן" (giovedi grasso), כאשר מאות בני העיירה מתאספים בכיכר הראשית כשהם אוחזים בתופי מרים בעבודת יד, העשויים מעור כבש. התופים, כיאה לחברה חקלאית, נבנו מחומרי גלם שהיו זמינים בכל חווה, ובסיס העץ שלהם הורכב מקערות העץ ששימשו להכנת גבינת הפקורינו הסרדית (sos malunes, בדיאלקט המקומי). כמה סוגי מסכות מכסים את פני המשתתפים: מסיכת ה-Zizzarone, מסיכת ה-Marieddu ומסיכת ה-Marianna Frignoza. החגיגות נמשכות עד יום שלישי השמן (Martedi grasso). הקרנבל של מאמויאדה (Carnevale di Mamoiada) הקרנבל במאמויאדה הוא ללא ספק אחד הקרנבלים הגדולים והססגוניים באי. כ-2400 תושבים מתגוררים במאמויאדה הזעירה, ולא נגזים אם נאמר שרובם ככולם משתתפים בחגיגה הסוערת, לצד אינספור תיירים ומבקרים המגיעים למקום במיוחד. החגיגות במקרה הזה מתחילות מוקדם, כבר ב-17 בינואר, יום חגו של אנטוניו הקדוש (S. Antonio abate), אבל רגע השיא האמיתי מגיע ביום שלישי השמן (המוכר יותר בכינוי הצרפתי "מארדי גרא"), היום האחרון של חגיגות הקרנבל. ביום שלמחרת, יום רביעי של האפר (Mercoledi delle ceneri) מתחילה תענית ה"לנט", שנמשכת עד פסחא . בכיכר המרכזית בעיר מתאספים ההמונים, חבושים במסיכות ולבושים בבגדים מסורתיים, מאמויאדה כולה נשטפת בגל של צהלות וטירוף, ויין הקנונאו זורם כמו מים . מרתק לראות כיצד מבצעים תושבי המקום את הריקוד המסורתי, ה-Ballo tondo. אחד מאירועי השיא הוא תהלוכת המאמוטונס (Mamuthones), דמויות מסתוריות הלבושות במסכות מפחידות ובפרוות העשויות צמר כבשים. על הגוף נקשרים עשרות פעמונים כבדים (המכונים קאריגה – carriga). לצידם פוסעים האיסואדורס (Issohadores), הלבושים בבגדים אדומים ומסיכות לבנות ומלווים את המאמוטונס. מקורם של המאמוטונס איננו ברור או ודאי. המאמותונס נולדו בעיירה מאמויאדה, המסיכות נוצרו כפי הנראה במאות הראשונות לספירה, והמצעדים הראשונים מתוארכים למאה התשיעית לספירה. לדברי אחדים מדובר בטקסים פאגאניים, נוראגיים, המתחברים לפולחן השור שהיה נפוץ בחברה החקלאית העתיקה. לדברי אחרים, הטקסים נוצרו בהשפעת פולחן דיוניסוס, שהיה נפוץ בחלקים נרחבים של אגן הים התיכון, אך אין לתיאוריות השונות סימוכין. הקרנבל של אוטאנה (Il Carnevale di Ottana) אחד הקרנבלים הסוערים בסרדיניה מתרחש באוטאנה – התושבים חובשים את המסיכות הידועות, ה-sos merdules, לצד מסיכות של חיות (שוורים וכבשים). שורשיו של הפסטיבל עתיקים, ומבוססים על חגיגות פגאניות שערכה אוכלוסיית החקלאים ורועי הצאן. ההערצה לשור בקרב החברות החקלאיות היתה נפוצה, גם בסרדיניה כמובן. מסיכות השור הדרמטיות הן אחד מהסימנים המזהים של הפסטיבל, ובמהלך התהלוכות "רודפים" השומרים (su merdule) אחר השוורים (su boe) ומנסים לתפוס אותם ו"להשתלט" עליהם. חגו של אפיזיו הקדוש (Festa di Sant’Efisio) לכל עיר באיטליה יש את הסיפור שלה על הקדוש שהציל את התושבים בזמן המגיפה, וכמובן שגם קליארי מתגאה באגדה דומה. מספרים שכאשר מגיפת הדבר השחור היכתה בעיר בשנת 1652, התפללו פרנסי העיר לעזרת הקדוש והבטיחו שאם יעזור לעיר הם יארגנו למענו תהלוכה דתית מפוארת מידי שנה. אפיזיוס הקדוש (אחד מהפטרונים המגנים של העיר) השתכנע כפי הנראה, ונרתם למשימה. מעניין לדעת, אגב, שעצמותיו של אפיזיוס קבורות בפיזה , ולא בקליארי. התהלוכה של אפיזיוס הקדוש היא החגיגה הדתית החשובה ביותר באי, והיא נמשכת ארבעה ימים (!), מהאחד במאי ועד הארבעה במאי. במהלך אותם ארבעה ימים הולכים המאמינים לאורך 65 קילומטר, מקליארי ועד נורה (Nora), במה שמוגדר כתהלוכה הדתית הארוכה ביותר באגן הים התיכון. על אף שמוקד החגיגה הוא בקליארי, בפועל מגיעות לעיר משלחות מכל רחבי סרדיניה – למעלה מ-5000 איש לבושים בבגדים הצבעוניים והרקומים המסורתיים לאזור הולדתם. התהלוכה כוללת גם טראקאס (traccas) – עגלות מקושטות הרתומות לשוורים, צלבים, וכמובן שגם את פסלו של הקדוש המגן. פסטיבל סן סימפליצ'ו (Festa di San Simplicio) החגיגות שנערכות לרגל יומו של הקדוש המגן של העיר אולביה (Olbia) הן בין הגדולות באי, וסיבה מספקת להגיע לעיר (בימים כתיקונם אולביה איננה יעד מעניין במיוחד). האלמנט הדתי משמש כמעטפת לסדרה של אירועים, החל ממרוצי סוסים וכלה בפסטיבלי אוכל, ואלפי תיירים נוהרים למקום כדי להשתתף בחגיגה. בשיאו של האירוע , ב-15 במאי, צועדים עשרות מתושבי העיר בלבוש סרדי מסורתי לעבר הבזיליקה המוקדשת לסימפליצ'ו הקדוש. פסטיבל ס'ארדיה (Festival S’Ardia) מהו מירוץ הסוסים הסרדי האולטימטיבי? מירוץ ס'ארדיה , כמובן. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מקור החגיגה הוא דתי, ומטרת הפסטיבל היא לציין את חגו של קונסטנטינוס הקדוש. אך בפועל, מדובר על אחד המרוצים הפרועים (והמסוכנים) באי. לא כל אחד יכול להשתתף – רשימת המתחרים הפוטנציאליים שנרשמו למירוץ מוכרזת ב-16 בינואר, יומו של אנטוניו הקדוש, ובזמן המירוץ בוחר ראש המירוץ את מי שיהיה חלק מ"צבאו" של קונסטנטין. הקרנבל של בוזה (Il Carnevale di Bosa) זהו אירוע שמח במיוחד, הסוחף את כל תושבי העיירה (ואלפי תיירים) – ילדים ומבוגרים יוצאים לרחובות עטויים במסיכות ואוחזים בכלי נגינה, מבצעים תעלולים ובאופן כללי פורקים כל עול. חלק נכבד מהמסיכות הן בעלות משמעות סמלית ומתייחסות למוות, ללידה, לטבע ולמסורות רעיית הצאן. באחד מרגעי השיא של הפסטיבל, ביום שלישי השמן, יוצאים התושבים לרחובות ורוקדים את ריקוד הכיסאות המסורתי (ballu de sas kaderas), אוכלים ושותים. בשעות הערב הם עוטים סדינים לבנים, ויוצאים לרדוף אחד אחרי השני ולהתהולל.

פרויקט היינות האיטלקיים נמשך, והפעם אנחנו בסרדיניה. האי הפראי והיפהפה הזה מתגאה בכמה מהחופים המרהיבים ביותר באיטליה, אבל זו לא הסיבה היחידה להגיע לביקור. סרדיניה היא יעד נהדר גם עבור חובבי יין, שכן תנאי האקלים והשטח הייחודיים של האי מאפשרים את יצירתם של כמה יינות מפתיעים ומוצלחים במיוחד. סקרנים? בואו ללגום איתנו! לא פשוט להסביר את סרדיניה. לא פלא שהמחוז הזה זכה למעמד אוטונומי באיטליה, שכן הוא באמת לא דומה לשום מקום אחר במדינה. לכאורה זהו יעד תיירותי קלאסי: החופים מרהיבים , האוכל מצויין ומסלולי ההליכה מרתקים. אבל האמת היא שיש משהו אחר ומסתורי בסרדיניה. זהו יעד קשה לפענוח וקשה עוד יותר להבנה, המושפע באופן עמוק ממסורות בנות אלפי שנה הממשיכות להתקיים בפינות נסתרות של האי. סרדיניה מציעה למבקרים בה גם טבע מפואר וגם אתרים ארכיאולוגיים מרתקים, גם עיירות צבעוניות ומיוחדות וגם אוכל טעים. ומה לגבי היין? טוב ששאלתם. היין הסרדי נהדר, והגיע הזמן להקדיש לו את תשומת הלב לה הוא ראוי. במאמר זה נסקור כמה מהיינות הבולטים באי, ונגלה כמה פנינים לא מוכרות. לפני שנתחיל, הערה טכנית: בעברית האי סרדיניה נקרא, כאמור, סרדיניה. באיטלקית, לעומת זאת, האי נקרא סַרְדֶנְיָה (Sardegna). מכיוון ששמם של רבים מהיינות פה כולל גם את שם האי, הכיתוב בעברית ישקף תמיד את שם היין באיטלקית (לדוגמה: מוניקה די סרדניה Monica di Sardegna DOC ולא מוניקה די סרדיניה). קאנונאו די סרדניה (Cannonau di Sardegna DOC) הקאנונאו הוא ללא ספק אחד היינות הסרדים המפורסמים והנפוצים ביותר. כדי להבין את היין האיקוני הזה, יש להבין את זן ענבים שממנו הוא מיוצר – זן שנושא את אותו השם (קנונאו). ענבי הקנונאו הם קרובי משפחה של ענבי הגרנאש (Grenache) הצרפתיים, ונחשבים לענבים העתיקים ביותר באזור הים התיכון – חפירות אריכאולוגיות שנערכו בסרדיניה גילו שזן הקנונאו צמח פה כבר לפני כ-3000 שנה. ענבי הקנונאו משמשים כבסיס למספר יינות, והידוע מבניהם הוא ה-Cannonau di Sardegana DOC – יין קטיפתי ועוצמתי המתאפיין בניחוחות מורכבים (צמחי תבלין, תבלינים מתוקים). על פי חוק מותר לייצר את הקנונאו בכל רחבי האי, אבל ברור מאליו שטעמו של היין משתנה באופן משמעותי בהתאם לאזור שבו הוא יוצר. מבט זריז במפה יבהיר שפני השטח באי משתנים באופן דרמטי בין אזור לאזור, וכך קורה שגם אם שני יקבים ישתלו את אותו הזן, יין הקנונאו שיתקבל יהיה שונה למדיי. בהחלט יתכן שתטעמו שני בקבוקי קנונאו כה שונים בטעמם זה מזה, עד שתשאלו את עצמכם: האם מדובר באמת על אותו היין? אם זה נשמע לכם מוזר, דעו שאינכם היחידים שמסתייגים מהשיטה. החלוקה המשונה הזאת מעוררת ביקורת גם בקרב היצרנים והמבקרים, וכבר שנים שהאיטלקים מנהלים דיון (ארוך...) על הצורך לארגן מחדש את מחוזות היין באי. מי יודע, אולי יום אחד זה גם יקרה... עד אז, תוכלו להתנחם בעובדה שקיימים כבר היום שלושה תת-אזורים המייצרים יין קנונאו מעניין במיוחד: Nepente di Oliena, ו-Capo Ferrato, ו-Jerzu. תחת הקטגוריה "יין קנונאו" תוכלו למצוא מספר יינות: קנונאו רוזה, קנונאו אדום, קנונאו אדום קלאסיקו, קנונאו אדום ריזרבה, יין קינוח מתוק (liquoroso) ויין קינוח יבש וארומטי במיוחד. על פי חוק, על מנת לקרוא ליין Cannonau di Sardegna DOC יש להשתמש בלפחות 85% ענבי קנונאו (הגדלים באי, כמובן), וליישן את היין במשך שנתיים (או יותר). לטעמי כמה מיינות הקנונאו הטובים ביותר מגיעים מחלקו הדרומי של האי, וליתר דיוק מפרובינציית נואורו (Nuoro), וממזרח האי, מאזור אוליאסטרה (Ogliastra). היינות האלה, הזוכים לתואר "קלאסיקו", מבוססים על לפחות 90% ענבי קנונאו, ומתאפיינים בניחוחות מפתים במיוחד. מעניין לדעת שהיין המיוצר ספציפית כאן זכה לפרסום רב לא רק בזכות טעמו (המצויין) אלא גם בזכות תרומתו המשוערת לאורך חייהם של התושבים. האי סרדיניה מוגדר כ-" BLUE ZONE ", כלומר אזור בעולם שבו אחוז גבוה מהתושבים מאריכים ימים וזוכים להגיע לגיל 100 (ואף למעלה מכך). הנושא מעורר עניין רב בקרב החוקרים, ונדמה כי לצד פקטורים גנטיים, גם התזונה הים-תיכונית המאוזנת (הכוללת יין קנונאו, כמובן, העשיר בפוליפנולים), שפע של פעילות גופנית וקשרי משפחה חזקים תורמים כולם לחייהם הארוכים של התושבים. ואם אתם זקוקים לסיבה נוספת כדי להגיע לביקור, דעו לכם שהחופים באזור הזה יפים במיוחד! איפה אפשר לטעום יינות קנונאו מצויינים? נסו את היינות הנהדרים שמייצר יקב GIUSEPPE SEDILESU ורמנטינו די סרדניה (Vermentino di Sardegna DOC) ו-ורמנטינו די גאלורה (Vermentino di Gallura) היין הנפוץ והנלגם ביותר בסרדיניה, כיאה לאי שבו החיים מתנהלים ברובם על קו המים, הוא הוורמנטינו, כמובן. ענבי הוורמנטינו משמשים כבסיס למספר יינות, אך השניים האיכותיים והמפורסמים ביותר הם ורמנטינו די סרדניה, וורמנטינו די גאלורה. את הוורמנטינו די סרדניה ניתן לייצר בכל רחבי האי, והיין אכן מיוצר בפרובינציות קליארי, אלגרו, ססארי ואוריסטאנו. כמובן שאיכות היין וטעמו משתנים בהתאם לאזור הייצור, אך באופן כללי ניתן לומר שהוורמנטינו די סרדניה הוא יין לבן יבש ונעים, המתאים מאד לאפריטיבו קליל (או אפילו כיין המלווה דגים על הגריל). הקרבה לים היא יתרון משמעותי, והבריזות המלוחות לא רק טוענות את היינות במינרליות נעימה אלא גם מגנות על הגפנים ומאזנות את הטמפרטורות הקיצוניות בחודשי הקיץ. חובבי הוורמנטינו (ואני בהחלט נמנית עליהם) מכירים בוודאי את היינות המיוצרים מהענב המצויין הזה באזור טוסקנה וליגוריה, אבל כדאי לדעת ש"ממלכת" הוורמנטינו האמיתית נמצאת בסרדיניה, ויינות הוורמנטינו של האי הם מיוחדים בהחלט. בניגוד לקנונאו, ענבי הוורמנטינו אינם סרדים מקוריים, והחוקרים חלוקים בדעתם בשאלה כיצד הגיעו לאי. יש מי שטוען שהענבים הגיעו מצפון איטליה, אחרים מאמינים שהגיעו מצרפת. יהיה המקור אשר יהיה, כיום הוורמנטינו הוא אזרח סרדי של כבוד. על פי חוק היין יש לייצר את יין הוורמנטינו מכמות מינימלית של 85% ענבי ורמנטינו (ועוד 15% ענבים לבנים לא ארומטיים). הוורמנטינו די סרדניה מתאפיין בניחוחות פרחים לבנים, פירותיות נעימה, וסיומת מרירה עדינה מאד. היין קיים גם בגרסה מבעבעת. הוורמנטינו די גאלורה (Vermentino di Gallura), לעומת זאת, משחק בליגה אחרת. זהו היין היחיד בסרדיניה שזכה למעמד DOCG, ונחשב ליין הלבן האיכותי ביותר המיוצר באי (ואחד הלבנים הטובים באיטליה). זהו יין מרשים ואלגנטי, מינרלי באופן נהדר, ובעל גוף שמתאים לליווי מנות "רציניות" יותר כמו דגים ופירות ים. איפה אפשר לטעום ורמנטינו די סרדניה מצויין? נסו את היינות של CANTINA SURRAU קאריניאנו (Carignano del Sulcis DOC) אחד היינות האדומים הטובים באי מגיע מהקצה הדרומי ביותר של סרדיניה, מאזור סולצ'יס (Sulcis). יין הקריניאנו מוכר הרבה פחות מהקנונאו, אבל שווה לגלות אותו! היין האדום הזה לוכד בתוכו את טעמי הים והצמחייה המקומית, הוא מינרלי ובעל גוף, ועשיר בטעמים מפתים של פירות וריבה וניחוחות תבלינים. אין ספק שזהו אחד היינות הסרדים המועדפים עליי (חבל רק שקשה למצוא אותו בחנויות מחוץ לאי...). איפה אפשר לטעום יינות קריניאנו מצויינים? נסו את היינות האיכותיים של CANTINA DI SNATADI מוניקה די סרדניה (Monica di Sardegna DOC) יין אדום נוסף שכמעט ולא מוכר מחוץ לאיטליה, הוא יין המוניקה. את המוניקה מייצרים מענבים הנושאים את אותו השם (מוניקה) והתוצאה היא יין בעל גוף בינוני, המתאפיין בטאנינים מעוגלים וניחוחות של פרי ופרחים (דובדבנים ופירות יער, בעיקר). זהו יין פשוט יותר מהקרינאנו או הקנונאו, ומתאים ללגימה לצד ארוחת צהריים קלה בקרב המשפחה. היכן אפשר לטעום יין מוניקה איכותי? נסו את היינות של יקב SANTA MARIAL LA PALMA רומנג'ה (Romangia IGT) לא כל היינות האיכותיים מוגדרים בהכרח כ- DOC או DOCG, וכדי לגלות את הפנינים הנסתרות כדאי להרחיב (מטאפורית) את החיך ולנסות גם דברים קצת אחרים. הרומנג'ה הוא יין נהדר, המיוצר באזור ססארי (Sassari), אך בהשוואה ליינות הידועים של האי הוא סובל מאנונימיות כמעט מוחלטת. יינות רומנג'ה קיימים במספר גרסאות (אדום, לבן, מבעבע ועוד), ועשויים משילוב של זנים טיפוסיים לאזור. איפה אפשר לטעום יין רומנג'ה מצויין? נסו את היינות המיוחדים והבלתי נשכחים של יקב TENUTA DETTORI טוריגה (Turriga IGT) ו-ISOLA DEI NURAGHI IGT אחד היינות החשובים בסרדיניה הוא הטוריגה, המיוצר באזור ISOLA DEI NURAGHI, מענבי קנונאו, קריניאנו, בובאלה סארדו (Bovale Sardo) ומלבזיה נרה (Malvasia nera). זהו יין שלא מתבדח: בעל גוף, נוכחות ובוקה עשיר, אלגנטי וכמעט דרמטי, הייתי אומרת, מסוג היינות שמביאים במתנה לארוחה חשובה או אירוע (צפו לשלם לפחות 80 יורו לבקבוק, כלומר מחיר דומה לבקבוק אמרונה או ברונלו... ). איפה אפשר לטעום את יין הטוריגה המצויין? הטוריגה מיוצר על ידי יקב ARGIOLAS בלבד. זהו יין חד פעמי, ומחירם של בקבוקים מבצירים נחשקים מטפס מעלה מעלה... אם לא מתחשק לכם לשלם סכום שכזה, נסו את "אחיו הצעיר" של היין הזה: ISOLA DEI NURAGHI ROSSO IGT של יקב TANI – יין נהדר ממש, ומעט יותר זול (כ-50 יורו לבקבוק). היקב הזה, יש לדעת, מייצר באופן כללי כמה מהיינות הסרדים הטובים ששתיתי, והם באופן קבוע קוטפים פרסים בתחרויות. יינות ISOLA DI NURAGHI IGT קיימים בכמה גרסאות (אדום, לבן, מבעבע...) ומיוצרים בכל רחבי האי, אבל כמובן שהאיכות לא אחידה. השם הרומנטי – אי הנוראגים – מתייחס למבני האבן המגליתים הפרהיסטוריים (נוראגה - nuraghe) הטיפוסיים לאי סרדיניה. הדרך הנכונה ביותר לטעום את היינות האלה היא לצד המאכלים הסרדיים המסורתיים. למאמר על המאכלים החשובים והטעימים ביותר בסרדיניה, לחצו כאן!

סרדיניה איננה רק יעד יפה מאד, אלא גם טעים מאד. אם עשיתם בשכל והזמנתם כרטיס טיסה לאחד האיים המיוחדים ביותר בים התיכון, כדאי לכם להכין את הקיבה לקראת כל המאכלים הטעימים שמחכים לכם... האוכל הסרדי הוא שונה ומפתיע, וגם אוהבי איטליה ותיקים נוטים להתבלבל מול המנות הסרדיות המסורתיות. אם אתם תוהים מה זה בכלל פרגולה ומהם מאלורדוס וקולרג'ונס, הכתבה הזאת היא בשבילכם מזל טוב! הגעתם לסרדיניה, טיילתם ושחיתם, ביקרתם וחקרתם, התיישבתם במסעדה טובה ועכשיו אתם תוהים – מה כדאי להזמין? הרשימה שלפניכם כוללת 12 מנות חובה שמומלץ ואף רצוי לטעום בזמן הביקור באי: 1. פרגולה סרדה (Fregola Sarda) אחת הפסטות הנפוצות ביותר בסרדיניה היא למעשה מעין הכלאה משונה בין קוסקוס לפתיתים. את הפרגולה מכינים משלושה מרכיבים בלבד: סולת מחיטת דורום (סמולינה), מלח, ומים. מדובר על פסטה עתיקה במיוחד, המתועדת כבר מהמאה ה-14, ומקור השם הוא מהמילה הלטינית frisare, כלומר "לקצוץ" או "לפורר". בעבר נהגו להכין את הפרגולה בימות השבוע בלבד, בימים שני עד שישי. הפרגולה משמשת כבסיס למספר מנות פופולריות, כמו לדוגמה Fregola con I Frutti di mare (פרגולה עם פירות ים), fregola con le arsele (פרגולה עם סוג של צדפות מוארכות), fregola al pomodoro (פרגולה ברוטב עגבניות), ופרגולה עם ירקות, כמובן. פרגולה סרדה פסטה הולכת עם הכל, בשר, דגים וירקות - צילומים: Depositphotos 2. דגים ופירות ים כיאה לאי (ולא סתם אי – האי השלישי בגודלו בים התיכון!), סרדיניה מציעה אינספור מנות המבוססות על דגים ופירות ים. אני עדיין זוכרת איך בביקור הראשון שלי בקליארי עמדתי בפה פעור מול חלון הראווה של אחת המסעדות ליד הנמל, והבטתי בדגי ענק מסוגים שעד לאותו יום לא זכיתי להכיר. מסורת הדיג היא חלק חשוב מהזהות המקומית, ועבור חובבי מאכלי ים, סרדיניה היא אושר קולינרי צרוף. אז מה כדאי לנסות? למנה ראשונה: פסטה עם בוטרגה (ראו בהמשך), ספגטי עם צדפות (spaghetti con le vongole), ואם תגיעו בעונה – פסטה עם קיפודי ים (spaghetti con I ricci di mare), כמובן. בדומה לבוטרגה, גם קיפודי הים לא מתאימים לכל חיך. יש מי שמאוהב בטעמם הימי ובמרקם הקרמי, ויש מי שנרתע ממנו. אני מתארת לעצמי שאתם יכולים לנחש לאיזה מחנה אני משתייכת. קיפודי ים לא זמינים כל השנה, משום שעל פי חוק מותר לדוג אותם רק בתקופות מסויימות. באזורים מסויימים נפגעה אוכלוסיית קיפודי הים בשל דיג מוגזם וכתוצאה מכך הוטלו כל הדייגים מגבלות שונות (בפוליה, לדוגמה, הוכרז לאחרונה איסור מוחלט על דיג קיפודי ים בשלוש השנים הקרובות, עד 2026). בסרדיניה למרבה המזל אפשר עדין למצוא את המעדן הזה, ובערים מסוימות, כמו קסטלסרדו (Castelsardo), עיירת חוף יפה הממוקמת בחלקו הצפון-מערבי של האי, זו מנת חובה. ומה לגבי המנה העיקרית? למנה העיקרית, או "סקונדו" (secondo) באיטלקית, נסו את אחת ממנות הדגל של העיר אלגרו (Alghero) – ארגוסטה אלה קטלאנה (aragosta alla Catalana), כלומר לובסטר בסגנון קטלאני. ולמה דווקא בסגנון קטלאני? משום שבמשך מאות שנים נשלט רוב האי על ידי ממלכת אראגון (היום ספרד), ועד עתה ההשפעות ההיספניות בולטות באי – באזורים מסויימים הדיאלקט הסרדי כמעט זהה לשפה הקטאלנית (המדוברת בברצלונה), ובמטבח המקומי נעשה שימוש אינטנסיבי בחזיר (השפעה ספרדית ברורה). 3. זעפרן – הזהב האדום של סרדיניה סרדיניה היא אחת מיצרניות הזעפרן הבולטות באיטליה, והזעפרן שמגיע מהאי נהנה ממעמד רשמי: zafferano di Sardegna DOP. מאז המאה ה-16 (לפחות) מגדלים תושבי העיירה סן גבינו (San Gavino) את פרחי הכרכום יקרי הערך. מחירו הגבוה של הזעפרן (קילו זעפרן יעלה כמעט 10,000 יורו) נובע מהקושי שבהפקתו: מכל פרח ניתן לקטוף (ידנית) רק שלוש צלקות, המשמשות להפקת התבלין. לאורך ההיסטוריה שימש הזעפרן לא "רק" כתבלין אלא גם כתרופה, סם אהבה, מרכיב בבשמים וקישוט שצבע את ארוחותיהם של אצילים בזהב. כיום משמש הזעפרן לתיבול שלל מאכלים, החל ממאלורדוס (malloreddus, כלומר ניוקי סרדי, ראו בהמשך) ברוטב זעפרן, עבור בפאנאדה (panada, מעין פשטידה מבשר חזיר, אפונה, עגבניות מיובשות וזעפרן) וכלה ב- Macarronis de spos, כלומר מקרוני החתן, מנה שהוגשה באופן מסורתי בחתונות ו- Caboniscu arrubiau cun tzafaranu, כלומר עוף צלוי בזעפרן. 4. פאנה קאראסאו (Pane Carasau) הלחם המזוהה ביותר עם סרדיניה הוא הפאנה קרסאו. זהו לחם עתיק במיוחד, ולפי הארכיאולוגים שערכו חפירות באי הפאנה קאראסאו הראשון נאפה באי לפני כ-3000 שנה לפחות (ואולי אף קודם לכן). תהליך הכנת הלחם הדקיק והמסורתי הזה נחשב לטקס של ממש באי. השלב הראשון, שנקרא S'inthurta, מתחיל עם הנץ החמה וכולל את הכנת הבצק (העשוי מקמח, מים ושמרים). השלב השני, שנקרא Cariare כולל את מתיחת הבצק ושיטוחו בעזרת ידיים ואגרופים. לאחר מכן יש להניח לבצק לתפוח, ואז לקרוץ ממנו עיגולים גדולים המונחים על מתקן מיוחד, עטופים בשמיכת צמר. לאחר ממשיכים לעבד את הבצק ולשטח אותו בעזרת האצבעות ופטישי עץ קטנים, ואז מעבירים אותו לתנור המוסק בגזרי עץ. במהלך האפייה מתנפח הלחם ונוצרות שתי שכבות שנפרדות זו מזו (כמו בפיתה). בשלב זה מוציא האופה המיומן את הלחם מהתנור, מפריד בזהירות רבה בין השכבות (בעזרת סכין חדה), ועובר לשלב האחרון, שנקרא קאראסארה (carasare): כל שכבה נאפית באופן נפרד, עד שהיא מגיעה לדרגת הפריכות הנדרשת. המתכון המסובך נולד מתוך הכרח: הסרדים היו זקוקים ללחם שיחזיק מעמד, והקאראסאו התאים מאד למשימה. אם מגנים עליו מפני רטיבות, לחם הקאראסאו יכול להחזיק מעמד חודשים רבים ואפילו שנה שלמה, ושימש כצידה הכרחית לרועי הצאן הסרדים שנדדו עם העדרים שלהם. תהליך הכנת הפאנה קרסאו, מהבצק, הרידוד עד הלחם המוכן - צילום: Depositphotos 5. טלה עם ארטישוקים (Agnello con i Carciofi) הארטישוק הסרדי הוא מעדן ידוע באיטליה. במדינה המתגאה בכמה וכמה זנים של ארטישוקים , המשמשים לסוגים שונים של תבשילים, הארטישוק מסרדיניה נהנה ממעמד של כוכב. השילוב בין בשר הטלה (כזכור סרדיניה היא אי של רועי צאן) והארטישוק שצומח בכל פינה הפך לאיקוני, ומוגש בכל מסעדה (בעיקר בתקופת חג הפסחא, אבל לא רק). אי אפשר לאכול מבלי ללגום משהו ליד, והשילוב המתבקש במקרה הזה הוא עם הוורמנטינו די גאלורה (Vermentino di Gallura), אחד מיינות הדגל של סרדיניה . 6. סאדה (או סבאדה) – Seada (Sebada) זוהי אחת המנות הפשוטות והמפתות ביותר במטבח הסרדי: עיגולי בצק עדין ופריך, ממולאים בגבינה, ומכוסים בזילוף נדיב מאד של דבש (רצוי דבש מפרחי עץ הערמון). זה טעים כמו שזה נשמע! למרבה הצער, גם כאן, כמו ברוב הבצקים בסרדיניה, נעשה שימוש בשומן חזיר (ולא בחמאה) על מנת להעניק לבצק את הפריכות הטיפוסית שלו. למעשה מקור המילה סבאדה הוא במילא SEU, שבדיאלקט הסרדי פירושה "שומן חיה". השילוב בין מתיקות הדבש למליחות הגבינה הופך את הסבאדה לאחת המנות הפופולריות בסרדיניה. 7. מאלורדוס (malloreddus) והפסטה הסרדית הנכחדת מחוז סרדיניה מתגאה בלמעלה מתריסר סוגי פסטה ייחודיים לו, החל מהפרגולה סרדה (fregula Sarda) שעליה כבר דיברנו בסעיף הראשון וכלה במאלורדוס (malloreddus), ניוקי סרדי – הפסטה המפורסמת ביותר באי. המתכון שלנו לניוקי סרדי המתכון לפסטה ללא ביצים ממנו מכינים את הניוקי סרדי את המאלורדוס אפשר למצוא בשפע של גרסאות, והגרסה המפורסמת ביותר נקראית malloreddus con il sugo alla Campidanese – ניוקי סרדי ברוטב עגבניות ונקניקיות מסוג סלס'יצה . כדי לייצר את הצורה הייחודית, נהגו נשות סרדיניה למעוך את קונכיות הפסטה הקטנות בעזרת מכשיר שנקרא צ'ולירי (ciuliri). הפסטה הפופולרית הזאת מוגשת בליווי רטבים נוספים – אם תגיעו לאזור החוף תוכלו למצוא מאלורדוס עם דג חרב (פשה ספדה pesce spada), ולעיתים גם את הגרסה הפשוטה ביותר, שאכלו האיכרים העניים – עם ירקות ושעועית. פסטה מסורתית נוספת היא הלוריגיטאס (lorighittas) – מעין טבעות פסטה מבצק סולת, שבאופן מסורתי הכינו ב-1 בנובמבר, חג כל הקדושים האיטלקי. הרוטב שליווה את הפסטה היה תלוי במעמדה הכלכלי של המשפחה – העניים הסתפקו ברוטב עגבניות, מי שיכול היה להרשות זאת לעצמו הוסיף גם בשר עוף לרוטב. העשירים ביותר אפילו שחטו חזיר. פסטות ידועות נוספות הן המקרונס דה בוסה (Maccarones de busa) – הגרסה המקומית לפסטה בוקאטיני, עם חור במרכז האטרייה, והקולורג'ונס (culurgiones) כמובן, אך להם נקדיש סעיף נפרד. אחד מסוגי הפסטה המעניינים ביותר הוא Su filindeu, או פשוט filindeu, פסטה דקיקה ומוארכת שאת שמה אפשר לתרגם כ"חוטי האלוהים". טכניקת ההכנה של הפסטה הזאת, המבוססת על יצירת חוטים דקיקים-דקיקים (בעובי מחט) מבצק סולת, נחשבת לאומנות נכחדת. למעשה, חוקרי קולינריה מגדירים אותה כפסטה הנדירה ביותר בעולם. בשל כמות העובדה העצומה הנדרשת כדי להכין את הפסטה, כיום רק בנות משפחה אחת בסרדיניה (בעיר נואורו Nuoro) ממשיכות לייצר אותה בשיטה המסורתית. בעבר נהוג היה להגיש את הפסטה הזאת לצליינים, ולבשל אותה בציר כבש עם פקורינו מגורר מעל. פסטת "חוטי האלוהים" נדירה ביותר ומשתמשים בה למרק 8. פורקדו (porcheddu) המטבח הסרדי הוא מטבח טעים להפליא אבל גם מחוספס בקצוות, ורוב המנות הן מנות איכרים שעברו התאמה מסויימת (לעיתים קרובות מינימלית) לחיך המודרני. הפורקדו – חזיר צלוי – היא מנה פופולרית מזה מאות שנים: חזיר צעיר (במשקל עד 6 קילו) צלוי שלם על שיפוד. לאחר צלייה איטית מאד מוגש החזיר על מצע של עלי הדס, בליווי כוס (או שתתים, או שמונה...) של יין אדום בעל גוף כמו יין הקריניאנו (Carignano) , לדוגמה. 9. קולרג'ונס (Culurgiones) נתחיל עם השאלה המתבקשת – איך הוגים ומאייתים את שמה של המנה המפורסמת ביותר בסרדיניה? והתשובה היא: תלוי איפה אתם נמצאים באי, משום שישנן לפחות 7-8 דרכים לכתוב את שם המנה... לצורך הכתבה הזאת בחרתי בדרך המלך, ובהגייה הנפוצה ביותר: קולורג'ונס (culurgiones). הקולורג'ונס הם הגרסה המקומית לרביולי, ונולדו במרכז סרדיניה, באזור אולייסטרה (Ogliastra), כמנה טיפוסית שאכלו רועי הצאן. מקור השם הוא כפי הנקראה מהמילה קולאוס (culleus), כלומר שק עור. זו מנה שמשקפת את החיבור העמוק והחזק בין תושבי סרדיניה לאדמה: צורת הפסטה, עם הקצוות ה"משוננים" אמורה להזכיר את צורתה של שיבולת החיטה (שממנה מכינים את הבצק), ואילו המילוי מורכב מחומרי גלם סרדיים טיפוסיים: תפוחי אדמה, פקורינו סרדו (pecorino sardo – סוג מקומי של גבינה עזת טעם מחלב כבשים), ועלי נענע (מנטה). באופן מסורתי נהגו להכין את המנה לקראת סוף תקופת הקציר, אבל כיום היא מוגשת לאורך כל השנה. הקולורג'ונס זכו למעמד רשמי באיטליה, ומוגדרים כמוצר IGP, כלומר מוצר טיפוסי למחוז, שמותר לייצר רק באזור גאוגרפי מוגדר, לפי המתכון המוכרז. את הבצק יש להכין עם סולת מקמח דורום והמילוי יכול להיות מבוסס על תפוחי אדמה וגבינה, או על גבינה בלבד (לדוגמה גבינת פיסקידו fiscidu, פקורינו טרי ומלוח). למתכון שלנו לקולורג'ונס 10. ספגטי עם בוטרגה (Spaghetti con la bottarga) את המנה הפשוטה אך מרהיבה הזאת אפשר למצוא בכל רחבי איטליה, אבל כדאי לדעת שסרדיניה היא מעצמת בוטרגה ורוב הבוטרגה במדינה מגיעה מהאי. ראשית כל – מה זה בוטרגה? הבוטרגה היא שק ביצי דגים של דג מסוג מולית (cefalo או muggine באיטלקית), או בורי, או טונה כחולת-ספיר, העובר תהליך של כבישה במלח וייבוש. התוצאה היא מעדן בעל טעמי אוממי עמוקים, ניחוח שאו שאוהבים או ששונאים, ומרקם שנמס על הלשון. את הבוטרגה מגררים (במתינות) מעל מנת הפסטה החמה, ומניחים לה להתמוסס לתוך האוכל ולעטוף אותו ברוך. בסרדיניה האובססיה לבוטרגה כה גדולה עד שמקובל לגרר אותה גם על פיצת פירות ים (בדיוק כפי שמגררים גבינה). הבוטרגה מככבת גם במגשי האנטיפסטי, לעיתים קרובות בשילוב עם גבינת ריקוטה טרייה. 11. זופה גאלורזה (zuppa gallurese) למרות השם (פירוש המילה זופה באיטלקית הוא מרק), מדובר למעשה על מעין לזניה, או פשטידה (אבל במקום עלי פסטה, משתמשים בפרוסות לחם). זהו אחד מהמאכלים הבסיסיים שהופיעו על השולחן של כל משפחה, וכמו רוב המאכלים בסרדיניה, גם כאן נעשה שימוש במוצרים מחלב ובשר צאן: את הלחם יש לבשל בציר כבש, והמילוי מורכב מגבינות מחלב כבשים (קאזיצולו casizolu, ופקורינו סרדו Pecoridno Sardo). 12. פארדולאס (Pardulas) והעוגיות הסרדיות סרדניה היא גן עדן לחובבי עוגיות, ומגוון העוגיות על בסיס שקדים (בעיקר) הוא מסחרר. אז מה כדאי לטעום? ראשית כל, את הפארדולאס כמובן (יש המכנים אותן פורמג'לה formagelle, ובצפון סרדיניה הן נקראות קסדינאס casadinas): עוגות ריקוטה קטנטנות העטופות בבצק פריך, שמקובל להגיש לרגל חג הפסחא . מומלץ לנסות גם את האמרטי סרדי (amaretti Sardi) – עוגיות פריכות ואווריריות העשויות קצף חלבון, שקדים וסוכר, וגם את הפיסטוקוס (pistoccus), הגרסה המקומית לעוגיות סבויארדי (המשמשות כבסיס לעוגת הטירמיסו), ואת הטורונה סרדו (torrone Sardo) העשוי פירות יבשים ודבש (והדבש בסרדיניה, כדאי לדעת, מעולה!). חובה לנסות את טיריקה (tiricche) – עוגיות יפהפיות מבצק שקדים המעוצבות בצורת כתר משונן וממולאות במגוון מילויים (המילוי המקורי היה יין מבושל, אבל כיום אפשר למצוא גרסאות נוספות עם ריבה, דבש ועוד), מוסטאצ'ולי (mostaccioli) מאזור העיר אוריסטאנו (Oristano) – עוגיות עדינות המזוגגות בסוכר (גלאסה), פבאסינאס (pabassinas) – עוגיות מבצק פריך עם פירות יבשים (אגוזים, שקדים, צימוקים) וזיגוג סוכר... כבר אמרנו שהשפע מסחרר, לא? את העוגיות אפשר לטעום לצד הקפה, או עם כוסית של הליקר המפורסם ביותר בסרדיניה: ליקר מעלי הדס (ראו סעיף הבא). בונוס: ומה שותים? ליקר מירטו (Liquore di Mirto)! את הליקר הריחני והטעים הזה, העשוי מעלי ופרחי ההדס, תוכלו למצוא בכל פינה (וזו גם מזכרת נחמדה להביא איתכם ארצה אחרי הביקור. כך, עם כל לגימה, תוכלו להיזכר בסרדיניה...). הליקר קיים בשתי גרסאות – כהה, ובהירה (בהתאם לסוג ההדס בו משתמשים). הגרסה הכהה נפוצה יותר. אני מקווה שמיצי הקיבה כבר פועלים במרץ, ושתוך כדי קריאה הזמנתם כרטיס טיסה. סרדיניה מחכה לכם!

קרנבלים פרועים ואמונה דתית עמוקה, 1800 קילומטרים של חופים מרהיבים, כפרים ציוריים שקפאו בזמן, אתרים ארכיאולוגיים מרתקים, אוכל מצויין, גאווה אינסופית בתרבות המקומית ודיאלקט יוצא דופן... איך אפשר להסביר את סרדיניה? אי אפשר, למען האמת, אך בסדרת הכתבות שלפניכם אנסה בכל זאת להציג את האי המיוחד הזה ולגלות אותו יחדיו סרדיניה היא תופעה שאין דומה לה באיטליה (ואני ממליצה לכם לקרוא את הכתבה על סרדיניה המסתורית כדי להבין עד כמה האי הזה מתנהל על פי חוקים משל עצמו...). בשפה הסרדית אפשר למצוא גם היום מילים שבניגוד לאיטלקית אינן בעלות שורשים רומיים או יוונים, אלא שרדו מאז הגירות השבטים הגדולות של התקופה הנאוליתית, לפני 6000 שנה. ותושבי האי, הסרדים עצמם, גם הם יישות נפרדת: בשל מיקומו האסטרטגי של האי אמנם נכבשה סרדיניה שוב ושוב, אך באופן מדהים למדיי, מבחינה גנטית נשארו הסרדים עם נפרד ויוצא דופן (ושונה משאר האיטלקים). מחקר מקיף שנערך באי לפני מספר שנים מיפה את הדנ"א של אלפי מתנדבים וחשף תוצאות מפתיעות: בקרב כ-45% מהנבדקים התגלה גן שנעלם בכל רחבי אירופה (מלבד בחבל הבאסקים). סרדיניה מציעה המון, אך מעטים מכירים אותה. בסדרת הכתבות המוקדשת לאי נגלה יחדיו את היעד המפתיע והמסחרר הזה, ונבקר בנקודות המעניינות ביותר. נתחיל בקליארי, עיר הבירה, ונסקור לפי הסדר את הנקודות החשובות ביותר בדרום סרדיניה, מרכז סרדיניה , וצפון סרדיניה . מוכנים? הדגל הסרדי – כיצד הוא נולד ומה הוא מסמל? לפני שנצא לדרך, כמה מילים על הדגל הסרדי שתפגשו בכל מקום בזמן ביקורכם באי. הדגל הסרדי מתנופף בגאווה לא רק ברחבי האי, אלא גם, לעיתים קרובות, במסעדות סרדיות ברחבי איטליה, בפסטיבלים בהם מוצב דוכן סרדי, ועוד. הסרדים גאים מאד במסורת ובזהות שלהם, ובאי אף פועלת תנועה בדלנית התומכת בעצמאות סרדיניה. למרבה ההפתעה, מקורו של אחד הסמלים החשובים של האי – לא לגמרי ברור. אחד ההסברים הבולטים קשור להיסטוריה הספרדית של האי. לפי תאוריה זו, היה זה פייטרו הראשון מלך אראגון שהמציא את הדגל כדי לחגוג את ניצחון צבאו בשנת 1096 על ארבעה מלכים ערבים (אי קוואטרו מורי, I quattro mori, כלומר ארבעת "הכהים"). לפי התאוריה הזו, היו אלה הסרדים שנלחמו בשליחות המלך נגד המלכים שודדי הים, ולאחר נצחונם נולד הדגל. צורתו של הדגל משלבת את ראשיהם של ארבעת המלכים המובסים עם צלב ג'ורג' (גאורגיוס) הקדוש – שלפי המסורת היה זה שסייע לסרדים בקרב. הסמל הופיע לראשונה בשנת 1281 במסמך רשמי של מלך ארגון, אבל כיכב כדגל רק באמצע המאה ה-14 בהקשר הסרדי, ואומץ כדגל סרדיניה הרשמי רק 600 שנה מאוחר יותר, בשנת 1950. וכעת – למסלול! תחנה ראשונה: קליארי עיר הבירה של סרדיניה איננה אחד היעדים התיירותיים המובילים באי, ורוב המגיעים לסרדיניה מתמקדים בחופים ובעיירות הציוריות, ולא בקליארי הגדולה. אבל אם יש לכם זמן, כדאי בהחלט להקדיש לה כמה שעות. קליארי בנויה על גבי 7 גבעות, ובזכות מיקומה האסטרטגי – נקודת מפגש קריטית בין אפריקה ואגן הים התיכון – היא שימשה כמרכז מסחרי חשוב והתנקזו לתוכה עמים שונים. את הנמל הראשון בקליארי ייסדו הפיניקים במאה השביעית לפנה"ס, ולמשך תקופה שלטו פה אנשי קרתגו עד שהובסו בידי הרומאים. תחת שלטונה של רומא שגשגה קליארי, וחיזקה את מעמדה כנמל מרכזי באזור. קליארי המודרנית בנויה מ-31 רובעים: המרכז ההיסטורי נבנה במאה ה-12 על ידי הפיזאנים וחלקים נוספים התווספו והורחבו בהמשך. כיום אפשר לחלק את העיר לשני חלקים מרכזיים – העיר העליונה (רובע קסטלו) והעיר החדשה, הקרובה לנמל. מה כדאי לראות בקליארי? כמו בכל עיר באיטליה, גם בקליארי ניצב דואומו, וקתדרלת סנטה מריה וסנטה צ'צ'יליה (cattedrale di Santa Maria e Santa Cecilia) מצדיקה בהחלט ביקור. הקתדרלה נבנתה במקור בתקופה שבה שלטו פה הפיזאנים , אך הורחבה משמעותית תחת ממלכת אראגון. החזית שופצה שוב במאה ה-20, בסגנון רומנסקי-פיזאני. בפנים תוכלו למצוא גם את קברו של המלך מרטינו, השליט האחרון מטעם אראגון בעיר. רובע קסטלו כולו, על סמטאותיו הצרות והמפותלות ובתיו ה"עטופים" בחומה מבוצרת (או ליתר דיוק – מה שנותר מהחומה), מעניין מאד לביקור. זהו החלק היפה ביותר בעיר, וכאן מרוכזות רוב האטרקציות. בעבר התגוררה באזור זה הקהילה היהודית בקליארי, עד שגורשה בידי האראגונזים. קתדרלת סנטה מריה וסנטה צ'צ'יליה, הדאומו של קליארי - Depositphotos אתר מעניין נוסף הוא האמפתיאטרון הרומאי , החצוב כולו באבן. מתחת לאמפיתאטרון ניתן עדיין לראות את המנהרות שבהן הוחזקו חיות הפרא שנשלחו לזירה כדי להילחם בגלדיאטורים. במאה החמישית הופסקו המופעים, והאמיפתאטרון, שבשיאו אירח לא פחות מעשרת אלפים איש (כלומר מחצית מאוכלוסיית קליארי באותם הימים!) הפך למחצבה. חלקים מהאמפיתאטרון פורקו ושימשו כחומר גלם לבניית ביצורי העיר. ואם אתם חובבי ארכיאולוגיה, כדאי לכם לבקר במוזיאון הארכיאולוגי העירוני, בו תוכלו להתרשם מאוסף הממצאים מהתקופה הנוראגית. המוזיאון הארכיאולוגי של קליארי והענקים המסתוריים ממונטה פראמה המוזיאון הארכיאולוגי כולו מעניין, אבל מעניינים במיוחד הממצאים ממונטה פראמה - Mont’e Prama פסלים מסתוריים של ענקים -לוחמים שהתגלו באי. הפסלים נוצרו בתקופה הנוראגית (בין סוף עידן הברונזה ותחילת עידן הברזל), והתגלו במקרה באמצע שדה חקלאי ליד מונטה פראמה, לא רחוק מאוריסטאנו, בשנת 1974. להערכת החוקרים מדובר על כמה מהפסלים האנתרופומורפיים העתיקים ביותר באזור הים התיכון, שניים רק לפסלים שנמצאו במצרים העתיקה. במקור התנשאו הפסלים לגובה 2.5 מטרים. הם נשברו לאלפי חתיכות לאורך השנים, ורק לאחר עבודת שחזור מדוקדקת הורכבו מחדש. לצד הענקים מצאו החוקרים פסלים נוספים – ראשים, מודלים מוקטנים של מבני נוראגי, ודמויות לוחמים. הפסלים והענקים נמצאו ליד הנקרופוליס, והחוקרים עדיין חלוקים בדעותיהם סביב השאלה מה ייצגו הפסלים. האם הם שימשו לפולחן? האם ייצגו את אבותיהם הקדומים של הנוראגים? מלכים ולוחמים? השאלות עדיין עולות על התשובות, והמחקר נמשך. פסלי הענקים המסתוריים ממונטה פראמה חופים באזור קליארי גם באזור קליארי תוכלו למצוא כמה חופים מומלצים. החופים המדהימים ביותר נמצאים במרחק כשעת נסיעה לכיוון מערב (ראו בהמשך), אבל גם אם תנועו מזרחה תוכלו למצוא כמה חופים נפלאים ונגישים, מבלי שתצטרכו לבזבז שעות רבות מאחורי ההגה. המים צלולים, החול דקיק לבן-זהוב, והמסעדות מגישות מנות דגים ופירות ים שישמחו לב אנוש. כמה מהחופים הטובים ביותר הם Cala Sinzias, Punta Molentis, ו-Spiaggia delle Ginestre (Costa Rei). חוף פונטה מולנטיס, לא רחוק מקליארי - Depositphotos פולה (Pula) התחנה השנייה במסלול היא פולה. קשה למצוא מילים לתאר את יופיו של החוף בפולה (Pula) – דיונות חול לבן ודקיק, צמחייה ים תיכונית המפיצה ניחוח עדין, מים מושלמים, אווירה שלווה... מסוג המקומות שבהם תרצו להישאר לנצח. או לפחות כמה ימים. החוף בפולה מתפרש על פני לא פחות מעשרה קילומטרים, ומחולק למספר מתחמים וביניהם Stella Marina ו-La Pineta הידועים. בשיא העונה לא פשוט למצוא פה פינה אינטימית הרחק מההמונים. לא פשוט, אבל אפשרי, בזכות גודלו של החוף. כל מה שצריך זה קצת מוטיבציה, ונכונות להתרחק מהאזורים המרכזיים! יופיו של הטבע איננו הסיבה היחידה להגיע לכאן – במרחק כ-20 קילומטרים מקו המים תוכלו למצוא גם אתר היסטורי חשוב: הפארק הארכיאולוגי נורה ( Parco archeologico di Nora ). הממוקם בנקודה אסטרטגית בה חלפו הפיניקים והרומאים לפני אלפי שנים. לפני שאתם מגיעים למקום, תוכלו להקדים ולערוך סיור וירטואלי ולהתרשם ממה שיש לאתר להציע. העיר העתיקה נורה (Nora) הוקמה על ידי שבטים סרדיים אך החלה לשגשג באמת בזמן הכיבוש הפיניקי ובהמשך תחת שליטת קרתגו. לאחר שהרומאים הביסו את קרתגו עברה נורה בשנת 238 לפנה"ס לידי רומא. חלקים מהעיר שקעו עם הזמן וקבורים כעת מתחת לפני הים, אך חלקים אחרים, וביניהם האמפיתאטרון וחלק מהריסות הווילה הרומאית העצומה שנבנתה במקום (להערכת החוקרים הווילה התפרשה על פי כ-900 מ"ר!) עדיין עומדים ופתוחים למבקרים. החופים של קיאה (Chia) התחנה הבאה במסלול שלנו היא קיאה, והמילה המתאימה ביותר לתיאור החופים באזור העיירה קיאה היא "וואו". עבור חובבי טבע וים זהו יעד מושלם: החופים מאובזרים וישנם גם אזורים המתאימים לגלישה, פינות נסתרות ומסלולי אופניים והליכה. ובקיצור: כל מה שנדרש עבור חופשה שמטעינה את המצברים ועוזרת לכם להתנתק מלחצי היום יום. אחד החופים היפים ביותר באזור זה (ולמעשה בסרדיניה כולה) הוא חוף Su Giudeu, ובו המים התכולים בוהקים מוקפים בדיונות חול זהובות-לבנות. הבילוי בחיק הטבע נוטה לעורר את התאבון, כמובן. אם אתם מחפשים מקום מוצלח להשביע בו את הרעב, נסו את מסעדת S’antigu conventu . האוכל טרי, פשוט, ומצויין. כמו בכל מסעדת האזור, הדגש כאן הוא על דגים ופירות ים. סנט'אנטיוכיו (Isola di Sant’Antiochio) התחנה הבאה היא האי סנט'אנטיוכיו, המחובר ליבשה באמצעות לשון אדמה צרה (שבנו כפי הנראה הפיניקים). זהו האי הרביעי בגודלו בים התיכון, והוא מציע נופים יפהפיים וחופים מושלמים. העיר המרכזית היא סנט'אנטיוכיו עצמה – פנינה קטנה שבה תוכלו לספוג את האווירה הסרדית. אחת האטרקציות המעניינות היא המוזיאון המקומי המוקדש לבדים העשויים משי ים (bisso באיטלקית, או byssus באנגלית). הביסו הוא בד דקיק וחסר משקל כמעט, המיוצר בטכניקה עתיקה וייחודית מחוטים שמפרישות צדפות מסוג פינה נוביליס (ובעברית: מניפנית אצילה). החוטים משמשים את הצדפות כדי להיצמד לסלע, ועל מנת לאסוף 100 גרם של משי ים, יש לצלול למעלה מ-150 פעמים כדי לקצור את החוטים. תהליך העבודה עדין ומפרך, וכיום רק אישה אחת בעולם, בשם קיארה ויגו, עדיין עוסקת במלאכה . ויגו, אגב, מגדירה את עצמה כיהודיה, ומתפללת פעמיים ביום לפי טקסטים בסרדית ובעברית. מומלץ לבקר גם בקתדרלה המרכזית, ובקטקומבות האבן שחצובות מתחתיה. מעניין לבקר גם בכפר העתיק (Villaggio Ipogeo) – כפר תת קרקעי המהווה חלק מהנקרופוליס הפיניקי . כמובן שגם בסנט'אנטיוכיו מחכים לכם חופים יפים, ואחד המומלצים ביותר באזור זה נקרא Cala Lunga. כשתגיעו, תבינו מיד מדוע הים בסרדיניה נחשב לאחד היפים באיטליה ולמה החוף הזה נכנס לרשימת החופים היפים באי. טיפ : אם אתם אמיצים, סעו לחוף (המרהיב!) Cala Grotta, יעד חביב במיוחד על בני נוער שמטפסים על הצוק ומזנקים ממנו למי הטורקיז הבוהקים והצלולים. ואם תרצו להדרים מעט, תוכלו לבקר גם בעיירה הזעירה מאלאדרושיה (Maladroxia) הידועה בזכות החוף המרהיב שכל כולו חול לבן ודקיק, והמים צלולים ובצבע תכלת וטורקיז (החיסרון היחיד הוא שבשיא העונה, עמוס פה מאד). כדי לטעום את המעדנים המקומיים, ובעיקר דגים ופירות ים באיכות גבוהה, נסו את מסעדת Il Tamarindo . כאן תוכלו למצוא גם מנות קלאסיות כמו פרגולה לצד מנות יצירתיות ומודרניות יותר. קרלופורטה והאי סן פייטרו התחנה הבאה במסלול היא העיירה קרלופורטה (Carloforte), וניתן להגיע אליה בקלות בעזרת מעבורת מסנט'אנטיוכיו. קרלופורטה מקסימה, ומככבת גם ברשימת "הכפרים היפים ביותר באיטליה": מבוך מקסים של בתי אבן נמוכים וצבעוניים, סמטאות מתפתלות שמזכירות את סמטאות הכפרים בליגוריה , גגות רעפים אדומים שמהם נשקף הים האינסופי ומסעדות מלאות במעדנים סרדים – יש שפע של סיבות לבקר בקרלופורטה! הדמיון לליגוריה איננו מקרי – העיירה נוסדה לפני כ-400 שנה בידי סוחרים ליגוריים באישורו של המלך קרלו אמנואלה השלישי לבית סבויה (על שמו נקראית העיירה). ברור מאליו שהאי הקטן מתגאה בחופים רבים, וחלקם מציעים אטרקציות נוספות, כמו שיעורי צלילה (נסו את חוף Punta delle Ocche המשמש צוללנים רבים), ואל תשכחו לטעום את האוכל המקומי המצויין, כמובן! מסעדת Mistral , לדוגמה, מציעה תפריט מסורתי אך עשוי היטב, המשלב פסטה ומנות דגים טריות במיוחד. איגלסיאס (Iglesias) וסביבותיה התחנה האחרונה במסלול היא איגלסיאס, שבמשך שנים נודעה בעיקר בזכות המכרות העשירים שפעלו במקום אך כיום זהו יעד תיירותי פופולרי. במקור נקראה העיר וילה די קייזה (Villa di Chiesa) אך שמה שונה לאחר שנכבשה בידי כוחות ממלכת אראגון (פירוש המילה "Iglesia" בספרדית הוא כנסיה). תחת הכיבוש הארגונזי שעיצב את האי פרחו באזור זה מסורות קתוליות שהובאו מספרד. עד היום חגיגות השבוע הקדוש (לפני חג הפסחא) שנערכות באיגלסיאס הן כמה מהדרמטיות והמפוארות ביותר באיטליה. מומלץ לבקר בקתדרלה של איגלסיאס – כנסיית סנטה קיארה (Santa Chiara) שנבנתה במאה ה-13, וגם בכנסיית סן פרנצ'סקו המפוארת שנבנתה בסגנון גותי-קטלאני. אם יצא לכם להגיע לאזור בחודש אוגוסט, תוכלו להתרשם מהתהלוכות הססגוניות שעורכים התושבים, הלבושים בבגדים מימי הביניים. הרובעים ההיסטוריים מתחרים ביניהם והעיר כולה לובשת חג. כאמור, חלק גדול מעושרה של איגלסיאס הגיע ממכרות העופרת והכסף שפעלו כאן. אם תרצו לחפור לעומק היסטוריית המכרות של העיר תוכלו לחבוש קסדה צהובה ולצאת לביקור (מודרך בלבד) במוזיאון המכרות ( Museo dell’Arte Mineraria ) של איגלסיאס והסביבה. במרחק קצר מאיגלסיאס נמצאת עיירה מעניינת נוספת – פורטו פלביה (Porto Flavia) , יעד מושלם לאוהבי ים. החוף כאן יפהפה, ומשקיף על הצוקים הגבוהים ביותר באיטליה (גבוהים אף יותר מהצוקים המפורסמים שמול האי קפרי ) – I Faraglioni di Mausa e Pan di Zucchero. צמד הצוקים מתנוסס לגובה 132 מטרים ומעניק נופך דרמטי לביקור במקום. החוף עצמו נפלא, ומציע שפע של מפרצונים קטנים ואינטימיים שבהם תוכלו לשחות במי האיזמרגד הצלולים. ואם כבר מדברים על קפרי, דעו שגם האזור הזה מתגאה במערה תכולה משל עצמו, ואפשר לשוט אליה בקיאק ! מדובר על חוויה בלתי נשכחת. המסע שלנו בחלקו הדרומי של האי הסתיים, לחצו על הכפתור כדי לעבור לכתבה השנייה בסדרה – מסע במרכז האי.

סרדיניה איננה רק חופים מרהיבים – האם ידעתם שהאי עשיר גם באתרים ארכיאולוגיים מרתקים? אם תרצו לדעת מי היו הסרדים העתיקים ומה הקשר בינים לבין הכנענים וסיסרא, מהי התרבות הנוראגית ומי בנה את אלפי מבני האבן המסתוריים המפוזרים ברחבי האי, הגעתם למקום הנכון. המסע לליבה של סרדיניה נמשך... מטיילים רבים המגיעים לסרדיניה מתמקדים בחופים בלבד, אבל לסרדיניה יש עוד הרבה מה להציע. המסלול המתואר בכתבה זו – השנייה בסדרת הכתבות המוקדשת לאי – מתמקד בכמה מהפינות המעניינות ביותר במרכז סרדיניה, ובעיקר באתרי התרבות הנוראגית העתיקה. לפני שנתחיל את המסלול עצמו, כדאי להקדים ולומר כמה מילים על התרבות המסתורית שעיצבה את האי (ואולי גם הגיעה לישראל...). מהי התרבות הנוראגית, והאם הסרדים היו גויי הים המתוארים בתנ"ך? רב הנסתר על הגלוי כאשר מדובר על התרבות הנוראגית העתיקה, וגם היום החוקרים חלוקים ביניהם בנושאים רבים. סרדיניה יושבה לראשונה לפני כ-40,000 שנה, ובמוזיאונים הארכיאולוגיים באי מוצגים כיום ממצאים שהתגלו מתרבויות פרה-נוראגיות, חלקם בני למעלה מ-10,000 שנה. חלקים נרחבים באי יושבו בתקופה הנאוליתית, בעיקר על ידי בני תרבות האוזיירי (Ozieri) והבונאנרו (Bonnanaro). באותה תקופה החלו לצוץ באי גם מבנים מגליתיים (שהיו נפוצים באותם הימים בכל רחבי אירופה). בהמשך, החלו לצוץ גם הנוראגי (Nuraghi), וחלקם הגיעו לגדלים מרשימים ולגובה 30 מטרים. המודל הנפוץ ביותר היו נוראגי מסוג THOLOS (הנפוצים גם ביוון) ונבנו מאבני בזלת במשקל מאות קילוגרמים שסותתו באופן מושלם. באותה התקופה החלו להיבנות גם המבנים המוכרים כ"קברי הענקים" (tombbe dei Giganti), ובתוכם נקברו עשרות ולעיתים מאות אנשים. "קברי הענקים" מימין שרידים, משמאל הדמיה של הקבר. אחד הדברים המעטים שאנחנו יודעים על אנשי הנוראגי הוא שהם התמחו בסיתות אבנים וידעו גם כיצד ליצוק נחושת וברזל. ידוע לנו גם, בזכות פסלוני ברונזה קטנים שנמצאו באתרי החפירות, שבחברה הנוראגית היו לוחמים, ציידים, חקלאים, כורים, מוזיקאים, ומנהיגים (שפוסלו כאנשים עוטי גלימה ומחזיקים בחרב). הנוראגים ניהלו קשרי מסחר ענפים, ולדברי חוקרים אחדים היה להם את הידע הטכני לבנות סירות אף באורך 15 מטרים, שאפשרו להם להגיע גם למרחקים גדולים. אף כי החוקרים אינם יודעים בוודאות מי היו השבטים באותם הימים בסרדיניה, כתביו של ההיסטוריון הרומאי פיליניוס הזקן מהווים מקור היסטורי חשוב, ומהם עולה כי שלושה שבטים מרכזיים אכלסו את האי: בדרום גרו האיליאנסי (Iliensi), במרכז הבאלארי (Balari), ובצפון סרדיניה הקורסי (Corsi). חלקם לפחות היגרו לסרדיניה סביב שנת 2000 לפנה"ס מהאזור שהיום מהווה חלק מספרד וצרפת. בתקופת הברזל התרבות הנוראגית התפתחה, וחפירות חשפו כי בכפר הממוצע נבנו בקתות, ובמרכז הוקם מבנה אבן מרכזי ששימש כנראה כמקום התכנסות. אל סרדיניה הגיעו גם מתיישבים פיניקים רבים. אך ככל שהחברה המקומית צמחה ושגשגה, כך הפכה סרדיניה למטרה נחשקת עבור עמים שכנים. בסביבות שנת 540 לפנה"ס תקף צבא קרתגו (היום תוניס) את האי, והצליח להשתלט על רובו (מלבד כמה ישובים מבודדים בלב סרדיניה). לאחר שקרתגו הובסה על ידי רומא, עבר האי לשליטת הרומאים. מקור השם והבניינים המסתוריים התרבות נקראת על שם המבנים המסתוריים שנבנו בכל רחבי האי – כ-7000 מבנים מעגליים, הנקראים נוראגי –Nuraghi (וביחיד: נוראגה Nuraghe), ועשויים אבן. הנוראגי הראשונים נבנו סביב שנת 1500 לפנה"ס, בבנייה יבשה, המבוססת על סיתות בלבד ללא שימוש במלט כלשהו. בתחילה הניחו רוב החוקרים כי מדובר על אתרי קבורה, אולם בהמשך התברר כי הנוראגי שימשו גם כמבצרים ובנקודות שונות בזמן קבוצות של אנשים אף חיו בתוכם. על חלק מהקירות נמצאו שאריות של ציפוי שעם (האם מטרתו הייתה לבודד את החלל? איננו יודעים) ושרידי צבע, המעידים על כך שהחלל הפנימי עוטר. עד היום לא לגמרי ברור מה היה תפקידם של המבנים המסתוריים. האם הם שימשו לטקסים דתיים? כמגדלי שמירה? קבר עבור מנהיגי הקהילה? מקום לאחסון מזון? סביר להניח שהתשובה היא: גם וגם וגם וגם. הנוראגי שימשו למגוון דברים לאורך ההיסטוריה. הקושי המרכזי העומד בפני החוקרים הוא שהתרבות הנוראגית לא השאירה אחריה מסמכים כתובים, ולכן רב הנסתר על הגלוי. התרבות הנוראגית הייתה תרבות פרה-היסטורית, ומשום כך אין לנו תיעוד כתוב ישיר אלא רק את מה שכתבו הרומאים, הפיניקים והיוונים. מה שכן נותר הם הממצאים הארכיאולוגיים הפיזיים – הנוראגי, וחללי הקבורה הגדולים המכונים בשמות הפואטיים "קברי הענקים" ו-"בתי הפיות" (דומוס דה יאנאס – Domus de Janas). האם קיימים נוראגי גם בארץ ישראל, והאם סיסרא היה סרדי? הארכיאולוג, החוקר והסופר הישראלי אדם זרטל ז"ל, האמין שהאתר המכונה "אל אחוואט", שבאזור השומרון, הוא למעשה נוארגה, וכי הוא נבנה על ידי מי שמכונים בתנ"ך "גויי הים" (ראו בהמשך), שהתיישבו גם בארץ ישראל ובנו מבנים לפי תרבותם. זרטל העריך כי אל אחוואט היה למעשה מקום מושבו של סיסרא, שר הצבא של מלך כנען, מנהיגם של גויי הים בארץ. לדבריו של זרטל סיסרא היה ממוצא סרדי, מאזור העיר סאסארי, ומשם שמו (לפני טענה אחרת מקור המילה "סיסרא" הוא מהמילה הסרדית העתיקה סרא, שפירושה "קצין"). טענתו של זרטל עוררה הדים בסרדיניה, וזכתה לתמיכתם של חוקרים יידועי שם שהצביעו על כך שקשה להתעלם מהדמיון המדהים בין סגנונות הבנייה בין המבנה בישראל והנוראגי בסרדיניה. ארכיאולוגיים אחרים הסתייגו מהתאוריה, וטענו כי החומות המקיפות את אל אחוואט בישראל נבנו בתקופה מאוחרת יותר. הצד ה"אפל" של סרדיניה – מי הוביל למשבר עידן הברונזה? משבר עידן הברונזה היה רגע מפתח בהיסטוריה העתיקה – תקופה בין המאה ה-13 והמאה ה-12 לפנה"ס שבה העולם כולו, כך נדמה, חרב. הרגע שבו הגיע הקריסה היה מפתיע, שכן העולם נהנה, כך נדמה, משגשוג יוצא דופן שהתבסס על שיפור היכולות הטכנולוגית, קשרי מסחר ענפים, ואימפריות בינלאומיות חזקות. אך בעקבות סדרה של רעידות אדמה ובצורות קשות שהובילו לרעב גדול, אימפריות ותרבויות (כמו לדוגמה האימפריה החיתית והתרבות המיקנית) קרסו, כוחה של מצרים נפגע (והיא איבדה את אחיזתה בכנען), ממלכות נפלו, עמים נדדו בחיפוש אחר משאבים, הסדר החברתי התמוטט והמסחר והתרבות ספגו פגיעה אנושה. אחד הגורמים שתרמו למשבר היה הפלישה (או ההגירה) של עמים המכונים גויי הים (The sea people). מי היו אנשי הים? השם הקולקטיבי "אנשי הים" או "גויי הים" מתייחס לקבוצה של עמים ממקומות שונים. אחד מאותם עמים היה פלשת (כפי הנראה הפלישתים, שגרו באזור ארץ כנען). עם אחר שזהותו ידועה (קרוב לוודאי) הוא הלוקה (Lukka), תושבי אזור אנטוליה. חוקרים נוספים טוענים שאחד העמים הנוספים, השקלש (Shekelsh) הגיעו מסיציליה. ובאופן מעניין במיוחד, רבים טוענים שהעם הנוסף היו השרדן (Sherden או Shardana), ששימשו בעבר כשכירי חרב עבור ממלכת מצרים (בתקופתו של רעמסס השני, לדוגמה). האם יש קשר בין השרדנה לבין סרדיניה? לדברי חוקרים רבים – כן. אחד המקורות שעליהם מתבססים החוקרים המזהים את תושבי סרדיניה עם השרדן הוא אבן נורה (The stone of Nora) – אבן שעליה נכתב בכתב פיניקי השם "שרדנה" – שמו הפיניקי של האי. האבן מוצגת כיום במוזיאון הארכיאולוגי בקליארי . רבים מאמינים שיש קשר בין שתי המילים, שכן הטקסט נכתב בכתב פיניקי, המשמיט אותיות אהווי, וברור שלשתי המילים שורש זהה. בנוסף, בטקסטים מצריים עתיקים מתקופתו של רעמסס השלישי מסופר על יורדי שם בשם "שרדן" SHERDEN או SHARDANA (שרדן—סרדן—סרדיניה). אנשי הים עוררו אימה במצרים העתיקה ובממלכות נוספות, ותוארו כמו שתקפו ללא רחמים בעודם מצוידים בכלי נשק מתקדמים יותר (מברזל), החריבו ושרפו ערים, ובמעשיהם הצליחו לערער את הסדר הפוליטי באזור כולו. ניסיונותיו של מלך החיתים לעצור אותם – נכשלו, ואילו רעמסס השלישי הצליח אמנם להדוף את מתקפותיהם, אך המחיר ששילם היה גבוה והנזק שנגרם לממלכת מצרים היה נרחב. וכעת, לאחר ההקדמה הארוכה הזאת, ולאחר שראינו שיש סיכוי לא רע שתושבי סרדיניה העתיקים מילאו תפקיד מרכזי ומכריע בהיסטוריה של העת העתיקה, ואולי גם הגיעו לישראל, הגיע הזמן לצאת למסלול עצמו! סו נוראז'י (Su Nuraxi) המסלול הפעם מתחיל בתחנה מרתקת במיוחד עבור חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה: הפארק הארכיאולוגי Su Nuraxi (סו נוראז'י) הממוקם ליד העירה בארומיני (Barumini). המתחם הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ונודע כאחד מהכפרים הנוראגיים הגדולים בסרדיניה. המבנים בו מתוארכים לשנת 1500 לפנה"ס, ומסביב למגדל הראשי והמגלים השמניים ניתן למצוא את הריסות הכפר עצמו, שהורכב מכ-50 מבני אבן (להערכת החוקרים גרו בכפר עד אלף איש, חלק מהבתים נהרסו עם הזמן). מדהים לשוטט בין המבנים, ללכת לאורך המנהרות הצרות שנחצבו באבן בתוך המצודה המרכזית (שנבנתה מאבני בזלת והתנוססה במקור לגובה כ-19 מטרים) ולדמיין כיצד חיו ועבדו כאן אנשים לפני 3500 שנה וכיצד הם הקימו מבצר מוגן שעמד בפני מתקפות אויבים. אוריסטאנו (Oristano) וחופי קבראס (Cabras) בסמוך לעיירה אוריסטאנו, וליתר דיוק – מפרץ אוריטסאנו – מסתתרים כמה מהחופים היפים ביותר בסרדיניה. אם אתם באזור, אל תחמיצו את חוף Is Arutas ואת חוף Putzu Idu. חוף Is Arutas נראה כאילו נשלף היישר מגלויה מהקריביים: חול לבן ואבני קוורץ זעירות לבנבנות-ורודות, מים צלולים להדהים (היזהרו – הם נעשים עמוקים כמעט מיד), ונופים סלעיים עוצרי נשימה. זהו גם יעד מצויין לשנורקלינג. בחודשי הקיץ אמנם עמוס פה, אבל המראה מצדיק את הביקור. למעשה, מגזין וניטי פייר בחר את החוף הזה לאחד היפים בעולם. בוזה (Bosa) האזור שבו ניצבת כיום העיירה המקסימה בוזה יושב לראשונה עוד בעידן הפרהיסטורי, כפי שעולה מקברים עתיקים ביותר שנמצאו במקום, והנוכחות במקום נותרה רציפה גם לאורך התקופה הנוראגית, הפיניקית והרומאית. במאה ה-13 עברה העיר לשליטת משפחת מלאספינה (Malaspina) שגם בנתה את המבצר העצום. בשנת 1297 ייסד האפיפיור בונפיקוס השמיני את ממלכת סרדיניה וקרוסיקה, והעביר את השליטה בה לממלכת אראגון, מהלך שיצר לא מעט מתחים פוליטיים מול משפחת מאלאספינה שבסופו של דבר ויתרו על השטח. בהמשך עברה בוזה לשליטת ממלכת ארבוראה ואז שוב לידי האראגונזים. במאה ה-18 עבר האזור לידי בית סבויה. כיום זוהי עיירה יפה, הידועה בעיקר בזכות בתיה הצבעוניים והססגוניים, והמרכז ההיסטורי שלה אהוב במיוחד על המטיילים. מומלץ לשלב את הביקור במקום עם העיירה הזעירה טינורה (Tinnura), שרבים מבתיה מכוסים בציורי קיר צבעוניים ומקסימים. אחד הרגעים המיוחדים ביותר להגיע לביקור בבוזה הוא בזמן הקרנבל – Il Carnevale di Bosa. לפרטים על הקרנבל, ועל שאר הקרנבלים המיוחדים והייחודיים של סרדיניה, קראו את הכתבה שהכנו על המסורות העתיקות של סרדיניה המסתורית . אוטאנה (Ottana) ומאמיואדה (Mamoiada) שניים מהקרנבלים המרתקים והסוערים ביותר בסרדיניה נערכים בעיירות האלה – אם אתם מגיעים בעונה המתאימה – אל תפספסו אותם! נואורו (Nuoro) ואטזארה (Atzara) נואורו (Nuoro) ידועה לאו דווקא בשל יופייה, אלא בשל המוזיאונים שבה. המתיישבים הראשונים הגיעו למקום לפני למעלה מ-6000 שנה, וגם היום אפשר לבקר ב"בתי הפיות" קברים עתיקים בני כ-5000 שנה. מומלץ לבקר בבית הולדתה של הסופרת זוכת פרס הנובל גרציה דלדה (Grazia Deleda), ובמוזיאון האתנוגרפי המוקדש לאורחות חייהם של הסרדים. אוסף התלבושות העתיקות מעניין במיוחד. במרחק קצר מנואורו, בלב האי, מתחבאת אטזארה (Atzara), עיירה עתיקה שחיה לפי קצב וחוקים משל עצמה (אפילו הדיאלקט המקומי כאן שונה מהשפה הסרדית הרגילה). אטזארה נמצאת בלב הרי הבארבג'ה (Barbagia), אזור שנותר נוראגי גם לאחר פלישות הפיניקים, והמשיך לשמר במשך מאות שנים מסורות עתיקות ומסתוריות. הביגוד המסורתי של אטזארה מפורסם בכל רחבי האי, ובאופן מדהים למדיי גם היום אפשר למצוא נשים מבוגרות הלובשות את הבגדים הצבעוניים והעתיקים. הסיור בין רובעי המרכז ההיסטורי מגלה בתים נמוכים מאבן גרניט בסגנון קטאלני (עדות לשליטה ארוכת השנים של ממלכת אראגון באזור זה). ישנן סיבות רבות להגיע לכאן, אבל המרכזית היא כדי לטעום את יינות האזור. תנאי השטח והאקלים כאן מתאימים במיוחד לגידול ענבי הקנונאו (שמהם מייצרים את יין הקנונאו Cannonau DOC – היין הסרדי המפורסם ביותר), אבל אפשר למצוא באזור מספר יקבים המתמחים גם ביינות נוספים וחשובים כמו ה-mandrolisai DOC המיוצר מענבי בובאלה (Bovale) וקנונאו. היין, המכונה "היין השחור", הוא מקור הגאווה המרכזי של יקב Fradiles , יקב משפחתי המתגאה בתוצרת איכותית במיוחד, המגיעה מגפנים בנות למעלה מחמישים שנה. אם יוצא לכם להגיע לאזור באמצע חודש מאי, תוכלו להשתתף בפסטיבל היין הגדול שעורכת העיר. מפרץ אורוזיי (Golfo di Orosei) כמה מהחופים היפים בסרדיניה מתחבאים במפרץ הקסום הזה, הממוקם בצידו המזרחי של האי, לא רחוק מהעיר נואורו (Nuoro). נקודות קסומות כמו Cala Gonone ו-Cala Luna יותירו אתכם בפה פעור. הדרך הטובה ביותר לטייל כאן היא לשלב גיחות לחופים עם סיורים בסירות – רק כך תוכלו להגיע למפרצים נסתרים ולמערות שאינן נגישות דרך היבשה. ואפרופו מערות – אחת מהמערות הידועות ביותר באיטליה נמצאת כאן ממש – La grotto del Bue Marino. על מנת להגיע אליה תצטרכו לעלות על אחד מסיורי הסירות. חוף מומלץ נוסף, המתאים במיוחד למי שמחפש טבע פרוע (ונטול המוני אדם) הוא חוף Ziu Martine (החוף נגיש לסירות בלבד).

כמה מהיעדים הנחשבים והנחשקים ביותר בסרדיניה מתחבאים בחלקו הצפוני של האי: פורטו צ'רבו (עיר הנופש המועדפת על המיליארדרים), קאסטלסרדו המקסימה ואיי המדלנה שקשה לתאר את יופיים במילים. המסע שלנו לסרדיניה נמשך... אלגרו (Alghero) – ברצלונה הקטנה תחילתו של המסלול באלגרו, המוכרת גם בכינוי "ברצלונה הקטנה". בשל מיקומה האסטרטגי, נחשקה אלגרו בידי רבים: הג'נובזים הקימו כאן מגדלי שמירה מבוצרים כדי להגן על העיר והפיזאנים הסתערו עליה פעם אחר פעם, אבל מי שהשפיעו יותר מכל על אלגרו, וגם עיצבו את דמותה, היו הקטאלנים. עד היום, ליבה ונשמתה של אלגרו הם קטאלנים, וכזה הוא גם הדיאלקט העירוני. נעים ומעניין לסייר באלגרו, ולהתרשם מהבתים הצבעוניים, הסימטאות הרומנטיות, וחנויות התכשיטים המוכרות פריטים מאלמוגים (אם אתם נמנים על חובבי הז'אנר, דעו שבעיר פועל גם מוזיאון המוקדש כולו לתחום – Il museo del corallo). כמובן שמומלץ לבקר גם בקתדרלה הראשית – Cattedrale dell’immacolata concezione. הביקור לא יהיה שלם מבלי שתטפסו על חומות העיר כדי להינות מהנוף, ותעצרו לאפריטיבו טעים על הטיילת מול הים, או בכיכר הראשית של אלגרו – פיאצה צ'יוויקה (piazza civica). טיפ : במרחק קצר מהעיר מתחבאת אטרקציה נוספת – מערות נטיפים בשם מערות נפטון (grotte di Nettuno). לרוב מקובל להגיע לכאן באמצעות סירה (סיורים מאורגנים יוצאים מנמל אלגרו) אבל אם אתם בכושר נהדר ומלאים במוטיבציה תוכלו גם לרדת לכאן רגלית, במורד גרם המדרגות החצוב בסלע (654 מדרגות "בלבד". קטן עליכם!). סאסארי (Sassari) התחנה השנייה במסלול היא גם העיר השנייה בגודלה בסרדיניה (אחרי קליארי). סאסארי נולדה מתוך הכרח, והוקמה בימי הביניים כתוצאה ממתקפות שודדי הים על פורטו טורס הסמוכה (ראו בהמשך). כך, החליטו התושבים למצוא מחסה בנקודה מרוחקת מהחוף, ובחרו רמה גבוהה ומוגנת כמיקום לעירם החדשה. אף שסאסארי עצמה היא עיר "צעירה" במונחים איטלקיים, בת כמה מאות שנים בלבד, חפירות אריכאולוגיות גילו כי האזור יושב כבר בתקופה הפרה-נוראגית. למעשה, בכל רחבי השטח ניתן למצוא "בתי פיות" (הכינוי המקומי לקברים העתיקים שנחפרו בסלע) והאתר הארכיאולוגי החשוב ביותר מאותם ימים עתיקים הוא מונטה ד'אקודי ( Monte d’Accodi ), מהתקופה הפרה-נוראגית (!) שנחפר על ידי בני תרבות האוזיירי (Ozieri). לא פחות מ-150 נוראגי נבנו כאן בתקופה הנוראגית, ועשרות בורות מקודשים וקברים התגלו בזמן החפירות הארכיאולוגיות שנערכו לאורך השנים. סאסארי עצמה אמנם איננה מתפארת במונומנטים חשובים, אבל מעניין לבקר בכנסיה המרכזית בעיר – קתדרלת סן ניקולה (Cattedrale di San Nicola), ולעצור לארוחה טובה. אם תרצו לטעום את המטבח המקומי, נסו את מסעדת Il Cenacolo המצויינת. האתרים המעניינים ביותר באזור נמצאים דווקא קצת מחוץ לעיר: כנסיית סנטיסימה טריניטה -- Santissima Trinità di Saccargia, הכנסייה החשובה והידועה ביותר בכל סרדיניה נמצאת במרחק קצר מסאסארי, על ראש גבעה המשקיפה על רמת סקארג'ה (Saccargia). רצינית, מרשימה, ומסתורית למראה, זו פנינה רומנסקית שחובבי אומנות לא ירצו לפספס. אם עיצובה של הכנסיה מזכיר לכם את הכנסיות בטוסקנה – אתם צודקים, והדימיון איננו מקרי. היו אלה הפיזאנים שבנו את הסנטיסימה טריניטה (בין המאות ה-11 וה-12, התקופה שבה שלטו באזור), והלוקזים (אנשי לוקה Lucca) שהשלימו את המלאכה במאה ה-13. קצת קשה לדמיין זאת כיום, אבל לפני כ-1000 שנה פעל כאן קומפלקס עצום בגודלו שהיה שייך לנזירים הקמלדולזים, והכנסייה היתה רק חלק אחד מהמתחם. הפרסקאות הצבעוניים מימי הביניים המעטרים את החלל הפנימי השתמרו בצורה כמעט מושלמת, ונדמה שהם לבדם מצדיקים את הביקור במקום. אתר מרתק נוסף הוא הנוראגה סנטו אנטינה ( Nuraghe Santu Antine a Torralba ). האתר ממוקם במרחק כ-40 דקות דרומית לסאסארי, ובו תוכלו להתרשם ממבני אבן המתוארכים לשנת 1800 לפנה"ס, ובעיקר מ"בית המלך" (Sa domu de Su Re) וממגדל השמירה המתנשא לגובה 24 מטרים. לצד הממצאים מהתקופה הנוראגית, ניתן לראות גם ממצאים רומיים. (לפרטים נוספים על מבני האבן ועל התרבות הנוראגית המסתורית, קראו את הכתבה השנייה בסדרה ). אחד הרגעים המוצלחים ביותר לביקור בסאסארי הוא בזמן הקוואלקטה סרדה ( La Cavalcata Sarda ), הנערכת מידי שנה ביום ראשון שלפני באחד במאי. במהלך הארוע צועדים ורוכבים תושבי העיר במרכז סאסארי בעודם לבושים בבגדים רקומים ועונדים תכשיטים מפוארים. לצד הסוסים ניתן למצוא גם טראקאס (traccas) – כרכרות סרדיות מסורתיות. כדאי ומומלץ לשלב את הביקור בעיר עצמה עם יום על החוף, כמובן. החופים הידועים ביותר בסאסארי הם Porto Ferro וחוף Argentiera. בנוסף, במרחק קצר מהעיר נמצא גם חוף La Pelosa, שהוכתר לא פעם ולא פעמיים כאחד היפים באי כולו! פורטו טורס (Porto Tores) פורטו טורס העתיקה ממוקמת במפרץ אסינארה, ובתקופה הרומית נודעה כאחד המרכזים החשובים באיטליה (אז היא נקראה פורטה יוליה, על שם יוליוס קיסר). בימי הביניים שימשה כבירת ממלכת טורס (אחת מארבע הממלכות, או ליתר דיוק – ג'ודיקאטי, או "שופטויות" באי ). כיום זוהי עיר נמל ותעשייה מרכזית (אם כי מאז שנת 2007 המרכזים התעשייתיים הולכים ומצטמצמים לטובת התיירות). בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל בעיר מרכז כליאה צבאי ידוע לשמצה (התנאים במקום היו קשים, ומתוך כ-23,000 שבויי מלחמה למעלה מ-8,000 איש נפטרו ממחלות שונות). במהלך הביקור במרכז ההיסטורי של העיר מומלץ לבקר בקתדרלה המרכזית – בזיליקה די סן גאבינו (Basilica di San Gavino) – שנבנתה במאה ה-11 בסגנון רומנסקי ונחשבת לגדולה ביותר בסרדיניה, ובאתר הארכיאולוגי Domus de Janas , האתר העתיק ביותר בסרדיניה, המתוארך לאלף הרביעי לפני הספירה (!) סטינטינו (Stintino), האי אזינארה (Isola Asinara) ובאדזי (Badesi) סטינטינו (Stintino) היא עיירה מקסימה, ומומלץ בהחלט לעצור בה לביקור. היא החלה את דרכה ככפר דייגים זערורי וצבעוני, והתפתחה לא מעט בזכות תעשיית התיירות (אך עדיין משמרת את קסמה המקורי). רבים מתושביה המקוריים של סטינטינו הגיעו מהאי אזינארה (ראו בהמשך), ופונו משם על ידי ממשלת איטליה לאחר שהוחלט להפוך את האי למושבת עונשין. גם היום אחד ממקורות ההכנסה החשובים באזור הוא דיג, ואפשר עדיין לראות את הטונארה (tonnare) העתיקות, ששימשו לדיג טונה (tonno, באיטלקית). יותר מכל דבר אחר, סטינטינו מפורסמת בזכות החופים המרהיבים שלה, ואחד הידועים והאהובים שבהם הוא החוף המכונה Spiaggia de la Pelosa. זהו אחד החופים המפורסמים בסרדיניה, ואם אתם מגיעים לאזור חובה לעצור כאן לביקור. האי אזינארה הוא מקום מרתק: פעם כלא ידוע לשמצה, מעין אלקטרז איטלקי, ואילו היום – שמורת טבע יפהפיה. זוהי פינה פרועה ונשכחת, הנמצאת במרחק קצר (בסירה) מפורטו טורס, ואפשר בקלות להעביר כאן יומיים מהנים מאד. אחד החופים הידועים באזור הוא Calla Rossa. כמובן שאי אפשר לעזוב את האזור מבלי שתבקרו בחופים במופלאים של באדזי (Badesi). האזור כולו זכה לכינוי "הקליפורניה של סרדיניה", בין היתר בזכות רוחות המיסטרל שנושבות פה והופכות את רצועת החוף ליעד אהוב במיוחד על חובבי גלישה. מבאדזי ניתן להשקיף על מפרץ אזינארה, וליהנות מהמים הצלולים להדהים. החוף המרכזי כאן הוא Li Junchi, אבל ישנם כמובן חופים רבים נוספים שתוכלו לגלות... אחד הבילויים המומלצים הוא לצאת לשיט בסירה לאורך המפרץ, או מסביב לאי. אם אתם הרפתקנים ומחפשים פעילות קצת יותר אקטיבית, תוכלו לשכור קאנו ולשוט בעצמכם לאורך נהר Coghinas. לקראת השקיעה, מומלץ לנסוע לכפר הסמוך, שנקרא איזולה רוסה (Isola Rossa), בשל האדמה האדומה שעליה נבנה. כשהשמש שוקעת הצבעים כאן מתחדדים אף יותר, והמראה מיוחד מאד. טיפ : בחודשי הקיץ נערך כאן הקרנבל הקיצי המפורסם של באדזי – Carnevale estivo di Badesi , אירוע שמושך קהל רב. כמובן שהאזור מציע גם מאכלים טעימים ויינות טובים – אל תעזבו מבלי שתנסו את יין הוורמנטינו די גאלורה המפורסם . אחד החופים ביפים ביותר באזור זה הוא חוף Poltu Biancu. קסטלסרדו (Castelsardo) התחנה הבאה במסלול היא קסטלסרדו, אחת העיירות היפות ביותר בסרדיניה. אף שהאזור היה מיושב כבר מהתקופה הפרה-נוראגית, העיירה עצמה הוקמה רק במאה ה-12 על ידי משפחת דוריה מג'נובה ששלטה באזור ובנתה את המבצר המרכזי (שנקרא באותם הימים קסטל ג'נובזה – Castel Genovese). רומנטית ומסתורית אך בו זמנית גם מסורתית וקסומה, קסטלסרדו מאפשרת הצצה לסרדיניה של פעם. המסורות העתיקות של האי השתמרו כאן היטב, וגם ביקור קצר בלב המרכז ההיסטורי יקח אתכם למסע אחורה בזמן. אחת התקופות המעניינות ביותר לבקר בקסטלסרדו היא בזמן חג הפסחא , והאירועים שנערכים בעיר לרגל השבוע הקדוש נחשבים לכמה מהדרמטיים ביותר באיטליה. בנוסף, בחודשי הקיץ מקיימים התושבים פסטיבל ססגוני במיוחד – Rio de Frijaneiro. בזמן הביקור בקסטלסרדו מומלץ לעצור גם בקתדרלה (Cattedrale di sant’Antonio Abate), הבנויה בסגנון גותי-קטאלני (הקתדרלה נבנתה בידי הספרדים במאה ה-16). מעבר ליופיו של המבנה עצמו, מיקומה של הקתדרלה מצדיק ביקור בזכות הנוף הנשקף ממנה. אם אינכם מתעצלים לטפס במעלה הגבעה, מומלץ לבקר גם במצודה שבנו הג'נובזים (כיום פועל בתוך החלל מוזיאון ). בתום הביקור אפשר לשבת לארוחת צהריים או ערב המבוססת על דגים טריים ופסטה בעבודת יד ב- Antica Pensione Pinna ולהשקיף על המפרץ בזמן שאתם נהנים מהאוכל שלכם. מקום מומלץ נוסף, המתמחה בדגים ופירות ים באיכות גבוהה, הוא מסעדת L’imperfetto . וכמובן שאי אפשר לסיים את הפרק על קסטלסרדו מבלי להתייחס לחופים היפהפיים באזור. האפשרויות הן רבות, אבל אם יש לכם זמן לבקר בחוף אחד בלבד, אל תפספסו את Li Cossi (במרחק כשעה מקסטלסרדו, לכיוון סנטה תרזה). סנטה תרזה גאלורה (Santa Teresa Gallura) העיירה הצפונית ביותר בסרדיניה היא יהלום קטן ואלגנטי ומצדיקה בהחלט ביקור. סנטה תרזה נוסדה בשנת 1808 על ידי המלך ויטוריו אמנואלה הראשון לבית סבויה , ונקראה על שם אישתו, מריה תרזה מאוסטריה. כיאה לעיירה שנוסדה על ידי מלך איטליה בכבודו ובעצמו, סנטה תרזה מתגאה בבתים אלגנטיים ורומנטיים למראה, נמל שוקק חיים, ושפע של מסעדות, חנויות ומקומות בילוי. לצד החופים היפים (כמו חוף Rena Bianca המרהיב), תוכלו גם לעשות שנורקלינג, לצאת למסלולי הליכה מעניינים ב"עמק הירח" (vale della luna), שנקרא כך בשל תצורות הסלעים המרהיבות שממלאות אותו, ולבקר גם במגדלור המפורסם של העיר (הגדול ביותר בסרדיניה) שנבנה על ידי האראגונזים במאה ה-16. בחודשי הקיץ נערכים כאן שפע של אירועים, ואחד הבולטים שבהם הוא פסטיבל הג'ז הידוע Musica sulle Bocche. בסמוך לסנטה תרזה מתפרש מקטע חוף מפורסם (ותיירותי מאד) המכונה "Costa Paradiso". הנופים והחופים כאן נפלאים, אבל גם עמוסים. כמה מהפופולריים ביותר הם Le Sorgenti, ו- Li Tamerici. ארכיפלג איי המדלנה (La Maddalena) נתחיל מהסוף – זהו אחד המקומות היפים ביותר באיטליה, נקודה. ואף שקשה מאד לבחור את החוף היפה ביותר בסרדיניה, אין ספק שמדובר במתחרה רציני מאד. איי המדלנה מציעים פיסה קטנה של גן עדן בקצה הצפוני ביותר של סרדיניה – טבע בתולי, חופים נפלאים, צמחייה ים תיכונית שצובעת את הנוף בגונים רכים של ירוק ואת האוויר בניחוחות מתוקים, ואווירה של חופש מוחלט. הארכיפלג מורכב מכ-60 איים קטנים, ומוגדר כשמורת טבע. שבעת האיים המרכזיים פה הם: לה מדלנה (La Maddalenna) – האי הגדול והמיושב ביותר, קפררה (Caprera), סנטו סטפנו (Santo Stefano), סנטה מריה (Santa Maria), ספארג'י (Spargi), בודלי (Budelli) וראצולי (Razzoli). כיף לסייר בין הסמטאות הצרות והרומנטיות של לה מדלנה, ולעצור לכוס יין איכותי בנמל קלה גאווטה (Porto di Cala Gavetta). אם יש לכם זמן, תוכלו לשלב את הביקור כאן עם גיחה לאי קפררה, יעד שמתאים במיוחד לחובבי מסלולי הליכה. כאן, באי השלו הזה, העביר ג'וזפה גריבלדי ( Giuseppe Garibaldi ) את העשורים האחרונים לחייו, והווילה שלו נחשבת לאתר ההיסטורי הפופולרי ביותר בסרדיניה כולה. כמובן שהאי הוא יעד מושלם לאוהבי שחייה: למעלה מ-40 קילומטרים של קו חוף פראי ויפהפה, מים צלולים להדהים ופינות נשכחות של טבע מפעים. שניים מהחופים הידועים ביותר הם Punta Tegge ו-Cala Spalmatore, אבל כדאי ואף מומלץ להתרחק מעט ולחפש חופים נסתרים, נטולי מבקרים, שבהם תוכלו להרגיש שהאי כולו שייך רק לכם. אחד החופים המרהיבים ביותר באי קפררה הוא Cala Coticcio, וכשתבקרו כאן תרגישו שאתם נמצאים באיים המלדיביים ולא בסרדיניה. חוף נפלא נוסף הוא Capocchia du Purpu. חוף ידוע נוסף (כיום סגור למבקרים, מומלץ לבדוק האם נערכים סיורים במקום בזמן הגעתכם) מתחבא באי בודלי הוא החוף הוורוד (La spiaggia Rosa), שנקרא כך משום שהחול בו נדמה ורוד בשל הקונכיות המנקדות אותו. חוף האיזמרגד – לה קוסטה זמרלדה (La Costa Smeralda) ברוכים הבאים לאזור היוקרתי ביותר בסרדיניה, ופיסת הנדל"ן היקרה ביותר לא רק באי אלא בסרדיניה כולה (תג המחיר הממוצע למ"ר אחד עומד על כ-20,000 יורו). חוף האיזמרגד, או חוף הברקת, בעברית, מתפרש על פני כ-55 ק"מ בצפון מזרח סרדיניה ונחשב מזה שנים רבות ליעד המועדף על מיליונרים, כוכבי קולנוע כמו ג'ורג' קלוני וזמרות בינלאומיות כמו ביונסה, פוליטיקאים וטייקונים הזקוקים לשירותים כמו מנחתים פרטיים להליקופטרים שלהם, מגרשי גולף מטופחים ומועדוני לילה יוקרתיים. לסילביו ברלוסקוני יש כאן וילה "צנועה" בגודל 4500 מ"ר המתפרשת על פני לא פחות מ-126 חדרים ושווה כ-260 מיליון יורו. לאחרונה נמכרה וילה אחרת בעיירה למשקיע סיני. תג המחיר: 80 מיליון יורו. האזור החל לשגשג ולמתג את עצמו מחדש בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר הנסיך כארים אגא חאן, ביחד עם קבוצת משקיעים, התאהב באי והחליט לפתח את מתקני הנופש המקומיים. העיירה המפורסמת ביותר במקום היא פורטו צ'רבו (Porto Cervo) והמקום כולו נראה כאילו נשלף מתוך מגזין אדריכלי. בין תחנות החובה במקום: כנסיית סטלה מריס (Stella Maris) היפה והמודרנית, חוף הנסיך (spiaggia del Principe) – הנקרא כך על שם כארים אגא חאן עצמו, חוף פברה (spiaggia del Pevere) המרשים, והבוטיקים הרבים המזכירים את החנויות היוקרתיות בקפרי . מידי שנה, בין מאי לספטמבר, נערכת כאן תחרות שיט חשובה ומאות סירות מפרש מתחרות ביניהן. שתי עיירות ידועות נוספות על חוף האזמרגד הן ארצקנה (Arzachena) וקאניג'ונה (Cannigione). קאניג'ונה הוא כפר דייגים מתוק, ונעים מאד לסייר לאורך הנמל, להשקיף על הים ועל האיים, ולהביט במים התכולים המערסלים את הסירות הלבנות העוגנות במזח. בדומה לרוב החופים באזור, גם האזור הזה מתאים מאד לשנורקלינג או סיורי שיט. ארצקנה היא חלק בלתי נפרד מהקוסטה זמרלדה, אבל האווירה כאן רגועה מעט יותר בהשוואה לפורטו צ'רבו. רגועה, אבל לא כדאי להתבלבל – זהו יעד יוקרתי לכל דבר, ומספיק להציץ בבוטיקים המאכלסים את הסימטאות הציוריות כדי להבין מיהו קהל היעד של המקום. חובבי היסטוריה ירצו אולי לבקר גם בפארק הארכיאולוגי היפה ARZACHENA המורכב משמונה מתחמים, הבולט שביניהם הוא ה- NURAGHE LA PRISGIONA.

נָחַתֶּם באיטליה, אתם מתרגשים ומוכנים לצאת לדרך, אבל רגע! האם אתם מכירים את כל החוקים הבלתי כתובים של ארץ המגף? לפני שאתם מתרגזים מהאיטלקים ומהכללים ה"ביזאריים" שלהם, מומלץ לקרוא את המדריך הזה. אין ספק שהוא יחסוך לכם עצבים ומבוכה, ויעזור לכם ליהנות ולהבין את המקומיים... אוכל באיטליה שעות הפתיחה במסעדות אולי בעצם עדיף לקרוא לסעיף הזה "שעות הסגירה" של המסעדות... בניגוד לישראל, המסעדות באיטליה לא עובדות רצוף: רוב המסעדות יפתחו לצוהריים בשעה 12:30-13:00 ויסגרו בשעה 15:00 (שימו לב – לרוב לא יושיבו אתכם אחרי השעה 14:00). ארוחת הערב מוגשת משעה 19:00 ועד 22:00 בלילה (אבל לא יושיבו אתכם אחרי 21:00, ברוב המקרים). סדר אכילה המנות במסעדה, או: למה לא מגישים את כל המנות ביחד? האיטלקים אוהבים לאכול והם אוהבים לעשות את זה לאט (דרך אגב – זה גם יותר בריא). ארוחה איטלקית מורכבת מכמה מנות שחייבות להגיע לפי סדר מסוים. לא מגישים הכל ביחד, ובטח שלא מגישים הכל בצלחת אחת. הארוחה היא תהליך מסודר והגיוני, היא בנויה ממנות קטנות בשביל לא לגרום לתחושת עומס ואוי ואבוי למי שמנסה לנפץ אותו. את הארוחה מתחילים עם אנטיפסטי, לאחר מכן תוגש המנה הראשונה (פרימו – ראו הסבר בסעיף הבא), לאחר מכן המנה השנייה (סקונדו) ובסוף הקינוח ולאחריו הקפה. מה זה אפריטיבו ומה זה פרימו? הנה הטרמינולוגיה שעליכם להכיר: אפרטיבו (aperitivo): משקה אלכוהולי המוגש עם נשנושים, לפתיחת התאבון. אנטיפסטי (antipasti): מתאבנים (לעיתים קרובות יוגשו גבינות, נקניקים, ברוסקטות עם ממרחים, ועוד). פרימו פיאטו (primo piatto): מנה ראשונה – מרקים או פחמימות, כמו פסטה, ריזוטו, ניוקי, טורטליני ועוד. סקונדו פיאטו (secondo piatto): מנה עיקרית – מנות חלבון, בשר או דגים (או צמחוני). קונטורנו (contorno): תוספות המוגשות עם מנות עיקריות – ירקות, קטניות או תפוחי אדמה. דולצ'ה (dolce): קינוח מתוק, כמו לדוגמה פירות, גלידות, עוגות. גבינות (formaggi): מוגשות כאנטיפסטי לרוב, ובמסעדות יוקרה גם כקינוח, עבור מי שמעדיף לסיים בטעם מלוח. קפה (Caffè): מוגש בתום הארוחה כדי לשמור את הגוף ער. שימו לב: לא קפוצ'ינו אחרי האוכל! האיטלקים יזמינו אך ורק אספרסו, או מקיאטו. אמרו (amaro): דיז'סטיף סופר אלכוהולי המסייע לעיכול הארוחה. מוגש לאחר הקפה, בדרך כלל גראפה או ליקר עשבים. מה אוכלים? אוכל מקומי, כמובן! המטבח האיטלקי מפורסם בכל העולם, אבל פעמים רבות המנות ה"איטלקיות" המוגשות מחוץ לאיטליה (בעיקר בארצות הברית) שונות מאוד מהמטבח האיטלקי הטיפוסי. ההצעה שלנו: איפה שאתם נמצאים, נסו את המטבח המקומי. השתדלו להזמין מנות טיפוסיות לאזור, גם אם מעולם לא טעמתם אותן בעבר. אל תהססו להיות אמיצים והרפתקנים – זו הדרך הכי מוצלחת והכי טעימה לגלות את המטבח האיטלקי האמיתי, וגם אם המנה לא תמצא חן בעיניכם, לפחות ניסיתם משהו חדש ואותנטי, בטעמים חדשים. במקביל, לכו על המנות הקלאסיות לאזור ואל תתחכמו: בנאפולי , לדוגמה, אוכלים פיצה. זה ברור מאליו, וזו המנה שחייבים לנסות בעיר. בפירנצה נסו את הסטייק פיורנטינה (Bistecca Fiorentina), או פסטה עם ראגו חזיר בר. במילאנו הזמינו קוטולטה אלה מילאנזה (cotoletta alla Milanese) או ריזוטו זעפרן , בסיציליה פסטה אלה נורמה (pasta alla norma) או פסטה עם סרדינים ו קנולו או קסאטה לסיום, וכך הלאה. מתכונים איטלקים - בערוץ המתכונים של אתר באיטליה . צילומים: Depositphotos ארוחת הבוקר האיטלקית היא מתוקה ארוחת הבוקר האיטלקית הקלאסית היא מתוקה ובדרך כלל לא שופעת: קפוצ'ינו וקורנטו (הגרסה האיטלקית לקרואסון) או בריוש זו הקלאסיקה. יש מי שנסחף ומוסיף גם טוסטים עם מעט ריבה וחמאה, אבל שם עובר הגבול. ישראלי ממוצע אוהב לאכול ארוחות בוקר מלוחות וכבדות יותר (סלטים, ביצים, גבינה וכו'), ובתי מלון שעובדים עם תיירים מחו"ל כבר התרגלו לדרישה והחלו להגיש ארוחות בוקר עשירות יותר, אבל אם תבקשו ארוחת בוקר שכזאת במקום איטלקית טיפוסית במקום שלא מגישים, המקומיים ירימו גבה. אוהבים יין אבל לא יודעים מה לבחור? בקשו את יין הבית או עצה מהסומלייה מה לעשות, לא כולנו מומחים ליין. לא פשוט לנווט את דרכנו בסצנת היין האיטלקית (המתגאה בלמעלה מ-700 זנים רשמיים ו-46,000 יצרנים שונים), ולפעמים בחירת בקבוק היין במסעדה מתגלה כמשימה קשה. אז מה עושים? אפשרות אחת היא להמר על יין אקראי מהרשימה (אל דאגה, זה מה שעושים 99% מהתיירים, וברוב המקרים זה עובד ותקבלו יין לא רע). אפשרות נוספת היא להתייעץ עם המלצר שלכם. תתפלאו לגלות עד כמה המלצרים במסעדות יכולים לעזור בדברים האלה ואם יש סומלייה במסעדה בכלל זכיתם. האפשרות השלישית היא לבחור ביין הבית (וינו דלה קאזה – vino della casa). זהו היין הזול ביותר בתפריט, שמגיע היישר מהחבית. אם זו מסעדה ברמה בינונית ומעלה הוא גם יהיה טעים. רוב המסעדות מציעות גם יין הבית אדום וגם יין הבית לבן. אל תבקשו לשנות או להחליף מנות בארץ אולי מקובל או אפשרי לבקש מהמטבח לשנות מנה מסויימת, אבל באיטליה זה מאד לא מקובל. למעשה, זה נחשב למשהו שפשוט לא עושים. ההמלצה שלנו היא ללכת מלכתחילה למסעדה שבה יש מה שאתם מחפשים, במקום לנסות לשנות מנות. האיטלקים גאים באוכל שהם מכינים, וכל מנה, גם אם היא לא לטעמכם האישי, מוגשת כפי שהיא מוגשת מסיבות מדוייקות (בין אם מדובר על מסורת, או על טעמו האישי של הטבח). מה כן אפשר לבקש מבלי להסתכן בהתקף עצבים של השף? אם אתם מטיילים עם ילדים ונכנסים למסעדה, אפשר לשאול אם יש להם פסטה עם רוטב עגבניות פשוט אולי גם ראגו. אם אתם צמחוניים אפשר לבקש להסיר מרכיב בשרי ממנה (בהנחה שהמרכיב הזה איננו חלק בלתי נפרד מהרוטב. לדוגמה: אפשר לבקש פיצה ללא תוספת פרושוטו). אל תנסו להחזיר מנה כי לא טעים לכם, זה מתכון לצרות יכול להיות שהמנה שהזמנתם לא לטעמכם, אבל אלא אם כן משהו ממש לא תקין ואף חריג בה, לא תוכלו להחזיר אותה למטבח. אם תנסו להחזיר את המנה תדרשו להסביר מדוע – הרי הטבח יודע בדיוק מה הוא עושה ומדוע. במקרים מסויימים, כמו למשל סטייק שלא עשוי במידה הנכונה או פסטה עשויה מידי או אוכל קר – המנה תוחלף. אבל אם מדובר על עניין של טעם, קחו בחשבון שזהו קרב אבוד. ולמען האמת, האיטלקים לא בהכרח טועים. עצרו רגע לחשוב – אולי לא טעים לכם משום שאתם פשוט רגילים למשהו אחר? אחד הסיכונים בלטעום אוכל חדש ומקומי הוא שהאוכל לאו דווקא ימצא חן בעיניכם, וזה בסדר. אבל לא כדאי לנסות "לחנך" את האיטלקים שישנו את האוכל שלהם לכבוד התיירים. זמן לאפריטיבו! האפרטיף, או "אפריטיבו" באיטלקית, הוא מנהג שנולד ב-1786 בטורינו והתפשט בכל רחבי איטליה. זוהי יריית הפתיחה לאירועי הערב, החימום לקראת הארוחה. בזמן האפריטיבו נהוג לשתות כוס יין או קוקטייל (בדרך כלל אפרול, קמפרי, פרוסקו או נגרוני), וללוות את המשקה בכמה נשנושים פריכים: זיתים, תפוצ'יפס, בוטנים, וכן הלאה. הזמן הנכון ביותר עבור האפרטיבו הוא בסוף היום, אבל יש גם מי שמגישים אפריטיבו לפני ארוחת הצהריים. המטרה העיקרית של האפריטיבו היא להירגע בסוף היום, ולבלות קצת עם החברים. החשבון לא בכל מסעדה מביאים את החשבון לשולחן, אבל זה לא אומר שהמלצרים מתעלמים מכם. יש מקומות שבהם ניגשים לשלם ישירות בקופה, ויש מקומות שבהם המלצר ישאיר פתק על השולחן, ועם הפתק הזה עליכם לגשת לקופה. איך יודעים מה צריך לעשות? שואלים! על מנת לבקש את החשבון יש לומר: "איל קונטו, פר פאבורה" (il conto per favore), והמלצר כבר יסביר לכם איפה משלמים. טיפ / תשר במסעדות באיטליה אין חובה לתת תשר במסעדה. בחשבון הארוחה תמצאו שורה שנקראת coperto, המכסה גם את השירות. אם תרצו, תוכלו תמיד להשאיר טיפ נוסף (אם לדוגמה היה לכם מלצר נהדר ממש), אבל זה לא נחוץ. לשתות קפה באיטליה כולנו מכירים את הקפה האיטלקי המפורסם. כדאי לדעת שאת הקפה באיטליה שותים בארוחת הבוקר, ובסיום הארוחה. הפורמט של בתי הקפה האיטלקים הועתק גם לישראל, וכמו כל דבר באיטליה, גם כאן יש חוקים בלתי כתובים שאסור לשכוח. כדי להקל על חייכם, הכנו רשימה קצרה עם מונחי בסיס, וכמה טיפים יעילים. ואל תשכחו – מה שאתם מכירים מהארץ לא בהכרח רלוונטי לבתי הקפה באיטליה! קפה (caffè) = אספרסו. אם תבקשו באיטליה "קפה", ההנחה האוטומטית היא שאתם מבקשים אספרסו, וזה מה שיגישו לכם. אם אתם לא רוצים אספרסו, חשוב לפרט איזה מן קפה אחר אתם רוצים. קפה לונגו (caffè lungo) = קפה אספרסו ארוך קפה דופיו (caffè doppio) = קפה כפול ריסטרטו (ristretto) או קורטו (corto) = קפה אספרסו קצר במיוחד מקיאטו (macchiato) = קפה "מוכתם" עם מעט חלב וקצף קפוצ'ינו (cappuccino) = קפה אספרסו עם חלב מוקצף. אמריקנו (americano) = קפה עם תוספת מים חמים קפה קורטו ( caffè corretto) = קפה מתוקן עם אלכוהול לייף סטייל איטלקי איך מתלבשים? אל תנסו להתלבש כמו האיטלקים, זה קרב אבוד מראש. האיטלקים סופגים את הסטייל האיטלקי עוד בבית, והם (לרוב) לא שופטים את התיירים שמתלבשים אחרת מהם. איטליה מלאה בתיירים רוב השנה, והאיטלקים כבר התרגלו לראות את האאוטפיטים הכי מגוונים שאפשר לדמיין. זה נכון שהאיטלקים אוהבים להתלבש בסטייל , אבל הסגנון שלהם לא מוגזם כפי שאיטליה מוצגת לעתים בתקשורת. אולי רק במרכזי אופנה, כמו מילאנו, תוכלו למצוא אנשים בביגוד דרמטי במיוחד. רוב הזמן האיטלקים נוטים להתלבש בסגנון מאופק, אלגנטי, ומוקפד. הם יגהצו את הבגדים, ילבשו חולצה מכופתרת בערב אבל עם כמה כפתורים פתוחים, הנעלים איך לא? מעור תוצרת איטליה, לא תתפסו אותם יוצאים עם שיער רטוב מהבית, רוב הנשים יעשו פן מושקע. בכניסה לשבוע האופנה במילאנו - Depositphotos ההמלצה שלנו היא להביא עמכם בגדים שאתם מרגישים בהם בנוח, ושיתאימו לכל המצבים. לא צריך להסתובב עם שמלת נשף או טוקסידו, כמובן, אבל כדאי גם להינמע מבגדים פשוטים מידי ומכפכפי אצבע. קחו את הזמן.. . אי אפשר לראות הכל באיטליה. הסיבה שבגללה מגיעים לאיטליה 46 מיליון תיירים מדי שנה היא משום שארץ המגף מתפקעת ממש מרוב אטרקציות יפהפיות. איטליה מלאה באומנות , יין , אוכל ו מוזיאונים , זו ארץ מדהימה וגם גם חיים שלמים לא יספיקו כדי לגלות את כולה. כדאי לוותר מראש על הניסיון לדחוס כמה שיותר דברים לתוך טיול באורך שבוע. זה קרב אבוד, וההתעקשות הזאת רק תהרוס לכם את החווייה. האטו את הקצב, התענגו על היופי, העריכו את מה שאתם רואים, ותנו לעצמכם לשקוע בקצב האיטלקי. ברכה לשלום עם שתי נשיקות או שלוש? באיטליה מקובל לברך חברים בשתי נשיקות, תחילה על הלחי הימנית ולאחר מכן על הלחי השמאלית. דרך ברכה זו נפוצה בין שתי נשים או כאשר גבר ואישה נפגשים או נפרדים, בעוד ששני גברים שנפגשים בפעם הראשונה יעדיפו לרוב ללחוץ ידיים. הנשיקות אינן פלירטוט, אל דאגה. רק זכרו: קודם ימינה ואז שמאלה, כדי למנוע אי הבנות מצחיקות. באירועים מיוחדים – כמו חג המולד, ראש השנה או יום הולדת – יתנו האיטלקים שלוש נשיקות במקום שתיים, למזל טוב. מותר לשתות ברחוב, אבל זכרו להתנהג בצורה מכובדת מותר לשתות ברחוב באיטליה, ולא תקבלו על כך קנס. ניתן לשתות בירה, יין, קוקטיילים או משקאות חריפים, אבל זכרו: תרבות השתייה באיטליה היא מכובדת. האיטלקים אמנם שותים הרבה (במיוחד יין) אבל לא אוהבים להיות שיכורים בפומבי, ויסתכלו בזלזול גדול על מי ששותה באופן מוגזם. כוס או שתיים זה בסדר, אבל שמרו על השליטה העצמית שלכם, ואל תמשכו את תשומת הלב של המשטרה. האיטלקים מדברים בקול רם, אל תיבהלו האיטלקים, כמו הישראלים, מדברים לעיתים קרובות בווליום גבוה. מה שבתרבויות אחרות עלול להיחשב כ"דיבור כועס", מתגלה לעיתים קרובות בסך הכול כשיחה נלהבת על משחק כדורגל או על טעם הפיצה. אם מישהו "צועק" עליכם, סביר להניח שהוא רק מנסה למשוך את תשומת ליבכם. תנועת היד המפורסמת בישראל, כאשר מקפלים את אצבעות כף היד פנימה ומזיזים את היד למעלה ולמטה, זו תנועה שמשמעותה: "חכו רגע, רק שנייה". אבל באיטליה משמעות התנועה הזאת שונה לגמרי... כאן הכוונה היא ל-"מה את/ה רוצה?" (בכעס), או אפילו "חכה ותראה מה אני אעשה לך...". מכיוון שהתנועה נחשבת לאגרסיבית, מומלץ לא להשתמש בה בזמן שאתם מטיילים במדינה. צפון איטליה ודרום איטליה – כמו שתי מדינות שונות צפון המדינה ודרומה שונים זה מזה באינספור מובנים כאילו מדובר בשתי מדינות נפרדות, אם תהיו מודעים להבדלים האלה, תוכלו לתכנן את הטיול שלכם בצורה נכונה יותר. הנה כמה ההבדלים שכדאי לזכור: טבע : הצפון הוא גן עדן לאוהבי הרים, הדרום הוא גן עדן לאוהבי הים. זמן : בצפון הדברים מגיעים בזמן, בדרום... פחות. הנמיכו את הציפיות והיפטרו מהשעון, קצב הדברים בדרום שונה לגמרי. אנשים : בצפון איטליה רוב האנשים מסוגרים יותר, ואילו בדרום רוב האנשים פתוחים וחברותיים יותר ולעיתים יצאו מגדרם כדי לעזור לכם. חנויות : בצפון החנויות נפתחות ב-08:00 בבוקר ונסגרות ב-19:00. בדרום הן פועלות בין השעות 10:00-21:00 (או 20:00), עם הפסקות צוהריים באמצע. ארוחת ערב : בצפון ארוחות הערב מתחילות ב-19:00, בדרום אוכלים הרבה יותר מאוחר, בסביבות 21:00. אקלים : דרום איטליה נהנית מאקלים ים תיכוני שבדרך כלל חם יותר ב-5-10 מעלות מהצפון. - לטייל באיטליה - הזמינו כרטיסים למוזיאונים באינטרנט בעונת התיירות רוב המוזיאונים מלאים, ולכן מומלץ מאוד להזמין כרטיסים מראש באינטרנט (כשאפשר) בכדי לחסוך זמן ועמידה בתור. במוזיאונים רבים, כמו האופיצי לדוגמה, יש כניסה נפרדת עבור מי שכבר קנו את הכרטיסים מראש. הקפידו להזמין את הכרטיסים באתר הרשמי של המוזיאון ולא באתרים אחרים (במקרה הטוב – יגבו מכם עמלה מיותרת. במקרה הרע – מדובר על אתרים מזוייפים). מוניות באיטליה לא מקובל לקרוא למונית באמצעות נפנוף ותנועות, למרות שלפעמים זה יכול לעבוד. לא ניתן לעצור מוניות כשהן חולפות ברחוב. אז איך משיגים מונית? יש להתקשר לתחנת המוניות, או להזמין מונית באמצעות האפליקציה. אפשר גם ללכת ברגל לאחת מעמדות המוניות ולעלות שם על רכב. היזהרו מהונאות תיירים בערים הגדולות החדשות הרעות הן שרמאים, למרבה הצער, הם בעיה נפוצה בערים באיטליה. החדשות הטובות הן שקל יחסית להימנע מהם. כל מה שעליכם לעשות הוא להיות מודעים לטריקים הנפוצים, ולהשתמש בשכל הישר. איך תוכלו להגן על עצמכם מפני הונאות ורמאויות בטיול באיטליה? אל תתפתו לקבל "מתנות" מאנשים שאתם לא מכירים (במיוחד בתחנות ובכיכרות מרכזיות) אל תתנו כסף כדי לעזור למישהו להשיג כרטיס רכבת אל תסכימו לקבל עזרה בהנפקת כרטיסים לרכבת. אם אתם לא מצליחים לרכוש כרטיסים במכונה האוטומטית, גשו לדוכן הכרטיסים. אל תקנו ורדים מעוברי אורח אל תקנו ציורים (או כל דבר אחר ברחוב!) כדי לתמוך בארגוני צדקה ודאו שאתם עולים על מוניות רשמית עם מונה אל תקנו מותגי יוקרה אם המחיר נראה זול מידי. אל תקנו בשום פנים ואופן מותגי יוקרה מזוייפים מאנשים שמוכרים אותם ברחוב. אם שוטר יראה אתכם, אתם מסתכנים בקנס של עד 10,000 יורו. כן כן, זו לא טעות. עשרת אלפים יורו. שימו לב: אתם, ולא המוכר, מסתכנים בקנס העצום הזה. איטליה נלחמת בכל הכוח נגד תעשיית הזיופים. שימרו את הארנק בכיס הקידמי, והיזהרו מכייסים בתחנות הרכבת ובמקומות הומי אדם. השאירו מזוודות ותיקים במלון בשמירת חפצים ככלל, אין ממה לחשוש בנסיעה לאיטליה. זו מדינה בטוחה וידידותית. אל תחשדו יתר על המידה, לפעמים אנשים באמת עשויים לרצות לעזור. אבל כן חשוב להפעיל קצת היגיון בריא, ולשמור על עצמכם. אין טעם לשכור רכב כדי לבקר בערים ביקור בערים איטלקיות ברכב זה לא רעיון מבריק במיוחד. מאחר ורוב הכבישים נבנו לפני מאות או אלפי שנים כשעדיין לא היו מכוניות, התנועה יכולה להיות איטית. הכבישים יכולים להיות משובשים, ומציאת חניה יכולה לקחת הרבה זמן. רוב המרכזים העירוניים מכוסים במערכת מצלמות ZTL (אזורי תנועה מוגבלים) שרק לתושבים יש גישה אליהם ואם תכנסו לתוכם תקבלו באופן אוטומטי דו"ח. לקרוא בהרחבה כאן . מימין שלט ומצלמות בכניסה לאזור ZTL, משמאל רחוה טיפוסי בעיירה בטוסקנה - Depositphotos כדי לשמור על שפיותכם, עשו לעצמכם טובה: כאשר אתם מבקרים בערים, לכו ברגל. אפשר כמובן גם לרכוב על אופניים, או להשתמש בתחבורה הציבורית. קנו כרטיסים לתחבורה ציבורית בקיוסקים מרכזי הערים באיטליה מלאים בקיוסקים ודוכני עיתונים. כאן תוכלו למצוא את עיתוני היום, מגנטים זולים, גלויות, סיגריות ועוד. אבל מה שזרים לרוב לא יודעים, הוא שהקיוסקים האלה מוכרים גם כרטיסים לרכבת התחתית, לרכבות ואוטובוסים. אם אינכם יודעים מאיפה להשיג כרטיסים, פשוט שאלו בקיוסק הקרוב. כרטיסים נמכרים גם ברוב חנויות ה: Tabacchi המפוזרות בעיר. באיטליה יש באמת ארבע עונות בשנה, תכננו את הטיול בהתאם! כאשר אתם מתכננים את הביקור שלכם באיטליה, קחו בחשבון את מזג האוויר. אביב (מרץ-מאי): זהו זמן מצוין לבקר כמעט בכל ארץ המגף – הטמפרטורות נעימות מאד, הפרחים פורחים, ואפשר אפילו להתחיל לרחוץ בים (בדרום איטליה, כמובן. לא בצפון). קיץ (יוני-אוגוסט): זה הזמן בו זרם התיירים הבינלאומי מגיע לשיאו ורוב האיטלקים גם יוצאים לחופשות. זו התקופה הנכונה לגלות את הטבע ולהנות מהחיים הטובים: חופים, ים, טיולים באלפים ובאגמים... הערים, לעומת זאת, מזמינות הרבה פחות, ובחודשי הקיץ הן נעשות חמות במיוחד, צפופות מדי, ויקרות יותר. בחודש אוגוסט חנויות מקומיות רבות נסגרות לרגל חופשה. סתיו (ספטמבר-נובמבר): עונה מצוינת לביקור בערים. המחירים משתלמים יותר והטמפרטורות הנוחות הופכות את ההליכה לקלה ומהנה יותר. זו עונה נהדרת גם לסיורים בטבע משום שזו התקופה שבה נערכים בציר אשכולות הענבים ומסיק הזיתים. חורף (דצמבר-פברואר): החורף באיטליה נע בין קר לקפוא. ההליכה ברחובות אינה נעימה, יורד גשם לעתים קרובות, ובאופן כללי אנשים מעדיפים לבלות את זמנם בבית. בחורף, האטרקציות האיטלקיות העיקריות הן ללא ספק הפסגות המושלגות של הרי האלפים ואינספור אתרי הסקי שמתעוררים לחיים מדי חורף. אטרקציה חורפית נוספת היא ביקור בשוקי חג המולד כמובן! אין להיכנס לאתרים דתיים בלבוש חשוף איטליה גדושה בקתדרלות, כנסיות ובזיליקות מרהיבות, ומומלץ מאד לבקר בהן. אבל אם תרצו להיכנס פנימה, שימו לב למה שאתם לובשים או שהשומרים יעצרו אתכם בכניסה (בעיקר באתרים מרכזיים כמו הוותיקן). הכללים פשוטים: אין כניסה במכנסיים קצרים יותר מקו הברך, ובגופיות עם זרועות חשופות. גם חולצות בטן ומחשופים עמוקים מידי אינם מקובלים. ישנם מקומות שבהם יקפידו גם על הנעליים, ולא יאפשרו לכם להיכנס עם כפכפי אצבע. מובן מאליו שאף אחד לא יתן לכם להיכנס לאתר דתי אם תגיעו לבושים בבגדי ים/חוף. מי שתייה בחינם בברזיות הציבוריות הברזיות הציבוריות באיטליה נמצאות בכל מקום ממש (במיוחד בפארקים ובכיכרות מרכזיות) וכולם משתמשים בהן. המים שבהן נקיים וטריים, וחינם לגמרי. אם יש לכם בקבוק פלסטיק רב-פעמי, מומלץ למלא אותו במים בכל הזדמנות (בעונה החמה זה חובה!). אבל לפני שאתם שותים את המים, בדקו שלא מופיעות על המזרקה המילים: "NON POTABILE" שפירושן "לא מי שתייה". אין מה לעשות – איטליה יפהפייה, אבל לוקח זמן ללמוד איך לפענח את האיטלקים... טיול נעים!

מפת גוגל בעברית בה מסעדות, מזנונים, מרכולים ובתי קפה טבעוניים וצמחונים בכל איטליה. המפה היא כלי עזר שימושי לטיול באיטליה, היא מתאימה במיוחד לטבעונים ולצמחונים, אך גם אוכלי כשר יכולו להפיק ממנה תועלת לחצו במפה על הסמל כדי לראות את פרטי המקום בעברית בסלולרי הגדילו את המפה על ידי לחיצה על המרובע בצד ימין כך שהמפה תפתח באפליקציה של גוגל

באיטליה נהוג להזמין את עובדי המשרד או החברה, בסוף דצמבר, לפני חג המולד ולקראת סוף השנה, לארוחה במסעדה. זוהי דרך להודות לצוות העובדים על העבודה המשותפת במהלך השנה. ​האווירה הנכונה, אוכל, יין ומוסיקה יכולים להוציא מקליפתם גם את האנשים הכי סגורים מה לובשים? בדרך כלל ממשיכים מהעבודה ישר אל המסעדה. לכן, הגברים צריכים להגיע לבושים באופן אלגנטי כבר מהבוקר. הנשים מביאות מהבית בגדים להחלפה, כמו נעלי עקב מרשימות או שמלה סקסית. תלוי בבחירת המסעדה ואופי המשרד. על מה מדברים? חשוב יותר, על מה לא. הארוחה אמורה להיות מפגש חברתי, כלומר, כלל ברזל: לא מדברים על עבודה! אך, זה גם בהחלט לא הזמן להשתפך בפני קולגה או הבעלים על עניינים אישיים. מאידך יש להיזהר מיתר רשמיות. שביל הזהב הוא הפעלת מיומנות שיחה בענייני דיומא. שוב, בלי לספר על החיים האישיים. אלכוהול? באיטליה יין, וכל סוגי האפרטיבים והדז'יסטיפים הם חלק בלתי נפרד מהארוחה, אך זה לא אומר שלגיטימי להשתולל. השתכרות פרועה תשאיר רושם רע על הסובבים ותפגע ביחסי העבודה. מקובל לשתות מעט יין, רק כדי לסייע בהתפתחות שיחה מעניינת. בלוגרים איטלקים, ממליצים להמנע מרכילות במהלך הארוחה ומשאלות קיטבג : מתי נגמר? מי בחר את המקום? והתפריט? באותה נשימה הם ממליצים על הארוחה כזמן מושלם ליצירת קבוצות. הזדמנות להכיר טוב יתר את אנשים שביום יום הקשר איתם רופף. זה הזמן לדבר, לשבת לידם, לפתוח בשיחה, ליצור אווירת אחדות ולזרוע זרעים חיוביים לשנה הבאה.

השנה מארחת העיר מילאנו את היריד העולמי ה - EXPO. ה – EXPO, הוא האירוע הבינלאומי השלישי בחשיבותו בעולם מבחינת השפעה כלכלית ותרבותית, קודמים לו גביע העולם בכדורגל והמשחקים האולימפיים ליריד משמעות עצומה עבור מילאנו ואיטליה, בגלל שהמדינה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חריף. היריד העולמי, ידוע כמקור הכנסה גבוהה למדינה בה הוא מתקיים. מוקד המשיכה העיקרי של התערוכה הבינלאומית, הוא הביתנים שאותם מקימות המדינות המשתתפות בעלויות של עשרות מליוני יורו. כל אחת מהמדינות מציגה בביתן את הקשר בינה ובין הנושא בו עוסק היריד. במילאנו השנה יציגו כ-147 מדינות, וצפויים להגיע כ – 20 מיליון מבקרים. זוהי הפעם השניה בה איטליה מארחת את היריד העולמי הפעם הראשונה היתה בשנת 1906. הנושא הנבחר של היריד Feeding the planet, energy for life - יצור מזון וקיימות. היריד יעסוק בטכנלוגיה, המצאות, תרבות, מסורת, יצירה בהקשר של אוכל ותזונה. כמו כן ימשיך ויעסוק היריד בנושא המיים שהוצג ב 2008 ביריד סרגוסה בספרד, עם דגש חזק על הזכות למקורות מזון בריא, בטוח ומספק לכל תושבי העולם עד כה נמכרו כ- 8.5 מיליון כרטיסים. הניו יורק טיימס ועיתונים משפעים נוספים המליצו לשלב ביקור באקספו יחד עם טיול לאיטליה, וההערכות הן שכמליון אמריקאים קנו כרטיסים ליריד בעקבות זאת. על אף המשבר ישנה נהירה של מסעדנים ושפים למילאנו הפותחים מסעדות חדשות לקראת הארוע, כל בתי המלון במילאנו עצמה כבר מוזמנים מראש. בשל המחסור בחדרי מלון והפקעת המחירים במרכז העיר מומלץ ללון בערים שכנות כגון בולוניה או טורינו ולהגיע לאקספו בעזרת שרות הרכבות המהירות – freccia שמגיעות עד מרכז מילאנו בפחות משעה. קו רכבות בשם איטלוItalo מופעל נון סטופ ומגיעה ב- 44 דקות מטורינו למרכז מילאנו, חברת הרכבות האיטלקית מציעה כ- 37 רכבות מהירות כל יום ומחברת את מילאנו עם כל אירופה. הרעיון האיטלקי הוא לקשר בין השם מילאנו לבין המילה , 'אוכל' Food באותו אופן שבו העיר מקושרת למילה, אופנה, Fashion, משהו שירשם בזכרון הקולקטיבי של המבקרים וישאר גם לאחר סיום היריד. האיטלקים מקווים לצאת מהמשבר הכלכלי בעזרת האקספו. במהלך ששת חודשי היריד מילאנו תעשה הכל על מנת לצאת מגדרה ותציע מבחר גדול של אטרקציות בכל התחומים למבקרים השונים. מעבר לדאומו של מילאנו, והפרסקו הסעודה האחרונה של של דה וינצ'י , ניתן יהיה לבקר בתאטרון האופרה לה סקאלה שברגיל סגור בתקופת הקיץ. מתוכננות להתקיים בו 140 הצגות יומיות במהלך ששת החודשים. בעיר תתקיים תערוכת ענק לעבודותיו של ליאונרדו דה וינצ'י, ותערוכה נוספת המוקדשת לג'יוטו. כמו כן תערוכה גדולה של אמנים מכל העולם בשם ״האמא הגדולה" - the great mother שתציג 80 עבודות מהמאה ה 20 בנושא אמהות. בככר הדאומו יתקיימו הופעות פופ ורוק חיות בחינם וכמו כן בכל הפארקים בעיר. בנוסף יערכו שווקים לספרים ועתיקות. לאתר האקספו עצמו מבנה של עיר רומאית עם צלב במרכזה, כדי ליצג את איטליה. לא לכל המדינות יהיו ביתנים עצמאיים. חלקם יחלקו בינהם באזורים המשותפים. המדינות שמציגות לבד, מקימות ביתני ענק מפוארים ובהן כאמור, כל מדינה תציג את עצמה ואת הקשר שלה למזון, ולקיימות. הנה כמה דוגמאות לביתנים בתערוכה: הביתן הגרמני – הביתן הגדול ביותר 5000 מטרים מרובעים מעוצבים כמו שדות בחבל בואריה שבדרום גרמניה. בנוסף הגרמנים משחקים על הקלף הטכנולוגי וכל מבקר יוכל להשתמש בגאדג'ט בעזרתו יוכל לראות את העתיד הטכנולוגי של החקלאות הגרמנית. הביתן כולל גם מסעדות ואוכל גרמני מסורתי, המנסה לשבור את הסטיגמה אודות המטבח הגרמני. הביתן האסטוני - הביתן הכי ממוחזר אסטוניה מעוניינת ליצור לעצמה גם בימים כתיקונים, תדמית של מדינה צעירה, מתקדמת טכנולוגית ועסוקה במחשבות על העתיד. גם הביתן שלה מכוון לשם. הביתן נבנה מ-50% חומרים ממוחזרים ומעץ נורדי, הדגש החזק ביותר בביתן האסטוני הוא הטכנולוגיה, הם מתגאים בעובדה שתוכנת סקייפ הומצאה בארצם למשל. כדי לקשר בכל זאת את הביתן עם נושא התערוכה, מוצעת למבקרים ארוחה קלה ארוחה באריזת טייק אווי, שהרי לא על הווי פיי לבדו יחייה האדם. הביתן הצרפתי - הכי יצוגי ביתן מעץ בצורת שוק מקורה בנוי כך שניתן לפרקו ולהעבירו לשימוש נוסף. בפנים אפשר לטעום סוגים שונים של אוכל צרפתי מברסארי עד אוכל גורמה ישירות מהעם שהמציא את הכוכבים והמזלגות שמוענקים למסעדות. הביתן הישראלי - הכי ירוק יציג את אופייה המיוחד של מדינת ישראל והשיגיה בתחום החקלאות המתקדמת והמורשת החקלאית מתקופת המקרא ועד ימינו. השדות של מחר והמאבק הטכנולוגי ברעב ואקולוגיה בעתיד. בירוק ובשלושה מימדים. נפאל - הביתן הרוחני הביתן הנפאלי בנוי בצורת בית נפאלי טיפוסי מעץ בדיוק כמו למרגלות ההימאליה, צורתו מיצגת את מעגל החיים. בתוכו ידובר הרבה על מים ורעב ועל כך שלמרגלות ההימאליה הגידולים המקומיים אינם מספיקים,כדי להזין את כל התושבים. שוויץ - הביתן החינוכי השוויצרים היו הראשונים להודיע שהם משתתפים ביריד ובנו ביתן ובו ארבעה מגדלים שמיצגים מאגרי מזון. השוויצרים רוצים ללמד איך צורכים מזון בצורה חכמה. גם כאן הדגש הוא על רעב עולמי ועל הדרכים למנוע אותו. איך לפעול כדי שיהיה מזון טרי זמין לכל תושבי הפלנטה. הביתן האמריקאי עוצב על ידי הארכיטקט זוכה הפרסים, ג'ימס ביבר ומציג את מסורת החלקאות ארוכת השנים של ארצות הברית. חלק מהביתן בנוי כשדות אופקיים, בנויים לגובה, אשר קציר יערך בהם באופן יומיומי. בנוסף האמריקאים רוצים להציג את טרנד הפוד טראק הרווח בארצם, וקרונות מזון אמריקאים יגישו אוכל מסורתי כמו גם אתני ופיוז'ן. בכל יום חמישי תערך ארוחת חג הודיה מסורתית. הביתן האיטלקי - הביתן ששורד את הזמן האיטלקים, מפני שהמשחק הוא במגרש הביתי שלהם, קיבלו שני בנינים. ה"קארדו" ו "פאלצו איטליה" מטרתם היא להציג עמדה חד משמעית: כשמדובר בתוצרת המקומית של איטליה, כמו גם במסורת הבישול ובמוצרים המוגמרים, מדובר על הטוב ביותר. איטליה=מצויינות בתחום המזון וחומרי הגלם. כבתחומים אחרים הם שואפים לטבוע באופן ברור, גם בתחום המזון, את המושג Made in Italy. להחזיר לו את עטרתו שזוהרה הועם עם המעבר העולמי ליצור בסין. כרטיסים למזמינים מראש אפשר למצוא כאן €32 מבוגר, €41 מבוגר וילד, 69€ שני מבוגרים וילד, 54€ מבוגר + 2 ילדים, 82€ זוג מבוגרים ו 2 ילדים אקספו - יום אחרון - סיכום הגענו לקו הסיום. היום האחרון של היריד העולמי במילאנו בנושא המזון, אחרי 183 ימים של חגיגות, כנסים, דיונים על איך להזין את כדור הארץ והמון אוכל היריד נושם את נשימתו האחרונה. מה קרה באקספו עד עכשיו? נחצה רף של 20 מיליון מבקרים, נאפתה הפיצה הארוכה בעולם: קילומטר וחצי אורכה, ביקרו בו כמעט כל ראשי מדינות העולם או נשותיהם ומפורסמים אחרים כמו למשל בונו, שרון סטון, מישל אובאמה ועוד. זמן ההמתנה בכניסה לביתן היפני עמד על 10 שעות, יותר מטיסה ליפן... מקבץ תמונות מהיום היום האחרון בהחלט של אקספו 2015

על המסכה אמר פיטרו גראדניגו, הדוג'ה- 49 של ונציה: "דבר יפה היא המסכה, מפני שהיא גורמת לכל אדם בכל גיל תחושה של שוויון מול האחרים. כשהם לבושים מעיל שחור ומסכה לבנה, לבני שני המינים ניתנת האפשרות להתנהל בחופשית ולהביא את רעיונותיהם לכדי מימוש. אשמה יישא רק מי שיבלבל בין הטוב לרע באמצעות השימוש בחפץ אשר כשלעצמו הוא חסר פניות" ב - 1268 תועד בונציה לראשונה, חוק האוסר על שימוש במסכה. החוק אסר על גברים במסכות להשליך ביצים שרוקנו ומולאו במיי ורדים על נשים שטיילו ברחובות. עוד קודם לכן, בתרבות הונציאנית המונח "מסכה" שימש כדי לתאר את מי שהדביק על עצמו זקן ושפם מזוייפים. "מסכה" היה גם כינוי לנשים או גברים שהתלבשו בבגדי המין השני כדי להסוות את זהותם. המילה "מסכה" יצגה את הצורך להתמסר ולשקוע במשחק, בתעלול, או באשליה. משמעות ההתחפשות בדמות אחר הייתה הכרזה על חגיגה, על שבירת מוסכמות והתנהגות פרועה. בראשית המאה ה- 14 הלכו והתרבו חוקים שנועדו להגביל את חרותם של הונציאנים ואת השימוש שעשו במסכות. בראש ובראשונה במטרה לעצור את ההתדרדרות המוסרית של תושבי העיר, כוננה הרפובליקה את הקרנבל. כלומר, חוקקה חוקים שהגבילו את השימוש בתחפושות ומסכות רק לתקופתו. מיום סנטו סטפנו ועד חצות הלילה של "יום שלישי השמן" – Martedì Grasso. כמו כן נאסרה נשיאת נשק והתקוטטות המונית בציבור. נאסר על זונות להשתמש במסכות ועל חבישת מסכות בבתי הקזינו, לשם היו מגיעים גברים מחופשים על מנת להתחמק מבעלי חובם. בשלב זה ברור היה כי השימוש במסכה נועד להסתרת הזהות על מנת לנהל עסקים מפוקפקים או יחסים בינאישים בעלי אופי מסויים. ההרגל הונציאני להתחפש, הוליד מוצר חדש - "המסכה הונציאנית", אלו נעשו (ונעשות גם היום) מעיסת נייר. הן יוצרו בדגמים שונים, בצבעים שונים וקושטו באבנים טובות, בדים, וסרטים. עם המוצר התפתח המקצוע – "בונה מסכות" ואל משלח יד זה הצטרפו גם,בוני מיניאטורות, מעצבים ואמני נייר. באופן מפתיע ב – 1773 היו בונציה רק 12 בתי מלאכה רשמיים לבניית מסכות. מספר מועט, אם חושבים על הביקוש מצד המקומיים והתיירים. אופייני לוונציאנים ליצר מסכות בסתר, בסנדאות שקיומן לא דווח לשלטונות, כדי להמנע מתשלום מיסים. בתי המלאכה והסדנאות יצרו מקומות עבודה לאנשים רבים והצליחו להפיץ את "המסכה הונציאנית" בכל רחבי אירופה. במאה ה- 17 נעשה השימוש במסכות נפוץ כל כך עד ש"מועצת ה- 10", הגוף השלטוני של הרפובליקה, החמיר מאוד את העונשים שחלו על החובשים מסכות שלא כחוק. ב – 1776 נחקק חוק אשר דווקא חייב את השימוש במסכה ונועד להגן על כבוד המשפחה - נאסר על נשים ללכת לתאטרון מבלי לעטות מסכה או מטפחת פניהן. אחר נפילת הרפובליקה והעברת השליטה על ונציה לאימפריה האוסטרו הונגרית, לא התיר השלטון האוסטרי שימוש במסכות כלל. (מחוץ לאירועים פרטיים יוצאי דופן) ובכך למעשה חוסל כמעט לחלוטין הקרבנל. מאוחר יותר, התירו האוסטרים מחדש את השימוש במסכות בזמן הקרנבל אך בפעם הזאת גילו הונציאנים חשדנות ולא שמחו לשתף פעולה, אחרי הכל ונציה לא היתה עוד "עיר הקרנבל" אלא רק עיר קטנה בירכתי האימפריה, ועל כן, לא עוד חופשיה.

האם שבריר מן ההיסטוריה היהודית נמצא בעמק קטן וחבוי בצפון איטליה? האם יתכן שבעבר הרחוק מאוד, מבקרים מן המזרח התיכון, שאפשר לכנותם כמעט 'בני מלוכה', נחרתו בזכרונם של איכרים פשוטים, משרתים, וכובסות, בעודם רחוקים כל כך ממולדתם? התשובה היא, יתכן בהחלט. שהרי כך הם פני הדברים תחת אדמת ורונה המכוסה כרמים, המתקמרת לגבעות מוארות באור שמש ומתולמת בשבילים כפריים, מונצח סיפורם של שלושה צעירים יהודים מהמאה ה-3 לספירה. הם מתוארים על גבי ציורי קיר של היפוגאום עתיק בעמק ואלפנטנה - Valpantena. ונדמה כאילו בחרו במקום זה לבית. ואכן מכל הבחינות לא יכלו להיות מונצחים בדברי ימי התרבות, אלא שם. במקדש המציין את ביתם "של כל האלים", VALPANTENA , אשר פירושו, pan=כל Theon=אלים . מדוע צוירו דווקא בורונה? זוהי חידה המנסה לבוא על פתרונה מאז המאה ה- 17. משנות ה-60 עם זאת קיים הסבר היסטורי אשר מתמקד במאות הראשונות של העידן-החדש שאנחנו מכירים גם בשם, נצרות. הדברים התרחשו כך בראשית שנות ה- 60, על קירותיו של מקדש תת קקרעי בכפר ממזרח לורונה, התגלה ציור קיר ובו דמויותיהם של שלושה צעירים יהודים הצועדים על אדמת מסופוטמיה. הציור ניזוק באופן חמור בשל הלחות. ועל כן הובא הדבר לתשומת ליבה של ועדת מורשת התרבותית האיטלקית, אשר יזמה פעולות שחזור. במקור היה המקדש התת קרקעי מערה ובה מוקד נביעה של נחל. בתקופה הפרה - רומאית שימשה לפולחן פגאני (pagos –מסע) לאלוהות המים ולפוריות הנשית, כלומר ל'לימפות' ו'לנינפות'. המערה והמעיין שבה אשר מאמינים פקדו אותה מזה אלפיים שנה, הורחבה בתקופה הרומאית והפכה למקדש תת קרקעי. בנישה לרגלי מדרגות הכניסה הוצב פסלו של קורנליאנו, פטרון המקדש הרומאי. אלה שאז, בין המאה ה- 4 וה-5 לספירה, כמתבקש מן האמונה הרשמית החדשה - הנצרות - עברו החללים שינוי איקונוגרפי פתאומי. ציורי הקיר צריכים היו להתאים כעת לתאורי הברית החדשה ועל המקום היה להפוך קודש לפולחן פלאו-נוצרי. ציורי הקיר שמקשטים את הקירות מאז הם חשובים ביותר מסוגם בצפון איטליה. השינויים שנערכו, ושהתבטאו במראה וביעוד, הפכו את ההיפוגאום מאתר של פולחן פגאני לאתר לפולחן נוצרי. הפרסקו מרהיב. עיני הנערים מצוירות באופן יחודי והן דוגמא ומופת לאסטטיקה שמציגה איחוד בין הברית הישנה לחדשה. במבט העיניים ישנה עצמה כמו גם תמימות גדולה. ומבען משקף אושר שלם, למראה הנס שבזכותו ניצלו מרודנותו הרצחנית של נבוכדנצר; אחד מן המתנגדים הרבים להיות העם היהודי חלק מן העמים המרכיבים את האנושות. בציור מופיע גם נבוכדנצר, מראהו מופתע כמעט עד שיתוק, והוא מסייע בשפלות רוח למלאך השומר אשר נשלח על ידי אלוהים, לצנן את כבשן האש אליו התכונן להשליך את שלושת הצעירים. המלאך נגד האש, דו-קרב אזוטרי. התאור הגרפי; הציור, מפליא לספר את הנרטיב הידוע. מטרת הצייר היתה לחנך את העניים בני המקום, בתקופה שבה דת מונוטאיסטית חדשה, תפסה את מקומם של האלים מן העת העתיקה. על אותם אלים היה להשכח, לשקוע לאבדון בריק התודעות הפרטיות. כדאי לבקר במקדש ולהתבונן בעיניהם מלאות ההקלה של שלושת הנערים החוזים בנס ההתערבות האלוהית, ולבקר ב'דומוס' שלהם, שהינו אחד האוצרות השמורים והלא ידועים של ואלפנטנה. ירידה בחמש עשרה מדרגות תלולות לכיון טבור הגבעה מובילה אל מסדרון צר שאורכו כעשרים מטרים ומסתיימת במספר חללים תת קרקעים גדולים. שם מתגלה האפרסקו המרהיב, מצוייר ברגישות יוצאת מגדר הרגיל. הציורים על הקיר השמאלי שמורים עד היום במצב מצויין: דמויותיהם של המלך נבוכדנצר ושלושת הצעירים העומדים להיות מושלכים אל הכבשן ולהשרף באש. כך מונצח על קירות הקפלה שבהיפוגאום, פלא ההשגחה העליונה, החיים שניצלו מזועת המוות. הפרסקאות בשאר החלל כמו כדי להדגיש רעיונות של שיתוף ואחוות אחים בין הדת היהודית והנוצרית, אחווה שטרם הוכתמה בתסבוכת של פילוג וסגידה לכוח, הם צירוף רב קסם של דמויות נוצריות עתיקות, שמספרות תוך שהן משרות אווירת המשכיות, את סיפורה של 'ישראל' כזו, שיכולה להיות מקור אוניברסלי לתרבות, אהבה, וכבוד מקודש לקיום. מקור העומד כנגד מהללי אי הצדק, רצח-עם, והתעללות. אולי זה המסר החזק שדיוקן הצעירים המהלכים על אדמת מסופוטמיה, ממשיך להדהד לאורך מאות השנים, הישר מגומחת השמחה התת קרקעית בסנטה מריה אין סטלה בורונה.