מפירנצה בימי המגיפה השחורה ועד למרחבי התודעה, המלצות למסעות שאפשר לצאת אליהם מהכורסה
וירוס הקורונה משאיר את איטליה בכותרות, שלא בטובתה. מאז שפורסמו החדשות על הנדבק הראשון, גבה הווירוס את חייהם של יותר מ־1,200 אנשים במדינה, וכמעט 15 אלף נדבקו (טבלה מתעדכנת, באיטלקית, אפשר למצוא כאן). סגר כולל הוטל על תושבי המדינה, ומעט התנועה שכן הותרה צריכה להיות מוצדקת ומגובה באישור, תוך שמירה של מרחק של מטר בין איש לרעהו.
עיסוק בתרבות ובספרות בפרט על רקע כזה עלול להיראות מיותר, ואולי סר טעם. מצד שני, נראה שאין זמן מתאים יותר לפעילות אינדיבידואלית, על־זמנית, שלא צריך לצאת מהבית בשבילה. הנה אפוא שירות לנצורים, בישראל ובאיטליה, בדמות כמה המלצות קריאה לימי הקורונה: מן הימים האחרונים ומדברי ימי האנושות, על החיים תחת הסגר ועל מסעות ביתיים, בחלל החדר או בחלל התודעה.
מאה שעות של בידוד
אפשר להתחיל בקולות היוצאים מאיטליה כיום. ככל שהתבהרה התמונה בנוגע לממדי המגפה, כך התרבו סיפוריהם של השוהים בבידוד, ולאחר מכן של השוהים במצור. בתחילה הנימה הכללית הייתה אופטימית, ואפילו חביבה לפרקים, גם אם הנסיבות לא היו סימפתיות. ברשימה ב"ניו יורקר" מסוף פברואר מתאר קנת' רוזן איך יצא לבלוש אחרי חותנו האיטלקי פָּפּי, בן 70 שסולד מהיגיינה, מסרב להישמע להנחיות ובאופן כללי לא מתרגש מהנגיף החדש (שטרם הוכרז כמגפה). משימת המעקב לוקחת את המחבר האמריקני – שגר זה שנים עם משפחתו אצל החותן בפֶלטרֶה, למרגלות הדולומיטים, ועדיין מרגיש כאורח בביתו – ברחבי העיר הסגורה למחצה. בעודו אורב לפפי במגרש חניה, הוא תוהה מהו הצעד הבא. "האם אתעמת איתו? האם אציב בפניו אולטימטום? האם אדווח עליו לרשויות?" הוא שואל את עצמו. "לא. אין מה לעשות מלבד להמשיך להסתכל. ולהתקלח כשאני מגיע הביתה".
טים פארקס, סופר ומתרגם ספרות איטלקית בעל שם המתגורר במילאנו, כבר היה משועשע פחות. במאמר מה-9 במרץ הוא מתאר את החיים במילאנו, עיר שבימים כתיקונם היא מנוע כלכלי המושך אנשים ממוצא וממעמד כלכלי שונה, שפתאום, חולקים אחריות וגורל בשל המגפה. "אפשר רק לקוות שההבנה ההדדית הזאת, כמו ריקוד שבו אסור לנו לגעת זה בזה, תישאר גם אחרי הנגיף", הוא כותב. סילביה ביורלי, כתבת האתר "פוליטיקו" ברומא, מספרת איך בילתה המשפחה את יום הולדתה ה־70 של דודה במרחק מטר זה מזה – נסיבות עגמומיות למדי. העיר ריקה, בבתי המרקחת אין מסכות והרעיון הזר כל כך לאיטלקים – להישאר בבית עם הילדים באביב – הולך ונעשה ממשי. רומא למודת ההיסטוריה נראית פעם נוספת כאילו היא בעיצומה של מלחמה. "אני לא חושבת שמשפחות הופרדו בסדר גודל כזה במערב אירופה מאז מלחמת העולם השנייה".
מסעות מהכורסה - דקאמרון, ג'ובאני בוקאצ'ו
אם ההשוואות ההיסטוריות של הימים האחרונים בלתי נמנעות, המגפה השחורה מאמצע המאה ה־14 היא מועמדת טבעית. כמו הקורונה, גם היא פרצה בסין, התעצמה והתפשטה בשל מסחר גלובלי ער והכתה באירופה ללא רחם. כשחושבים על המגפה באיטליה, אין דוגמה עזה ומשפיעה יותר מדקאמרון ("עשרה ימים" ביוונית). הספר שכתב הנזיר הפלורנטיני ג'ובאני בוקאצ'ו בסוף המאה ה־14 כשעשוע קל שאפילו לא ראוי להיכתב בלטינית, נחשב לאחת מפסגות הפרוזה העולמית ובעיני רבים לספר הפרוזה הראשון בתולדות המערב.
הדקאמרון נפתח בפירנצה מוכת המגפה השחורה, והעמודים הראשונים מספקים תיאור מעורר פלצות של ממדי החורבן. מתוך המצור הזה בורחים שבע צעירות ושלושה צעירים אל הגבעות של פייזולה לעשרה ימים של גרסה ימי ביניימית של בידוד. כדי להעביר את הזמן (בלי נטפליקס), הם מחליטים שבכל יום כל אחד יספר סיפור בנושא מסוים.
מאה הסיפורים שהצטברו הם אנציקלופדיה חיה של הרעיונות, הערכים, הניבים והאזורים של איטליה כמעצמת מסחר עולה. אותה איטליה היא גם מבשרת התפישה ההומניסטית, שאנחנו חייבים לה לא רק יצירות מרהיבות אלא גם את ההבנה שהיום נראית אינטואיטיבית, ולפיה שבמרכז הקיום עומד האדם. לא בכדי הם מהווים מאז השראה לעשרות יצירות, ובכללן סרטו המדובר של פאזוליני הנושא את אותו שם. הכתיבה המבריקה, ההומור המושחז והרוח החופשית שיצאו מפירנצה הלומת המגפה והיוו השראה לאורך הדורות, יכולים לספק נחמה גם כיום. הדקמרון ראה אור בעברית בתרגום מופתי של גאיו שילוני ז"ל ואריאל רטהאוז, אבל הוא זמין לקריאה ברשת באנגלית ובאיטלקית.
מסע סביב חדרי / גזבייה דה מסטר
אחד החיבורים הבולטים בספרות הצרפתית במאה ה־18, שבכלל כתב איש צבא רוסיה בטורינו. גזבייה דה מסטר היה צייר וגנרל שפרש מהשירות הצרפתי, התגייס לכוחות הצאר ולבסוף נחת בטורינו, בעקבות אחיו, שהתמנה לשגריר הצאר בפיימונטה. לאחר שהסתבך בדו־קרב הוא נדון ל־42 ימי מעצר בית, וכאילו קרא את המדריכים האינטרנטיים לשוהים בבידוד כיום, הוא החליט לנצל את הזמן כדי לעשות משהו יצירתי. התוצאה: סיפור מסע פרודי המשתמש בכל המושגים והפאתוס של ספרי המסע של תקופתו כדי לתאר את שבתו בבית.
למה לצאת למסע סביב החדר? הוא לא עולה דבר, ולפיכך מתאים גם לעניים, אבל גם לעצלנים, לפחדנים ולשבורי הלב. החדר עצמו יתגלה מחדש למטיילים גם הוא: אחרי שדה מסטר ממקם את חדרו על קווי האורך והרוחב של האטלס ומתכנן כמה וכמה מסלולים בתוכו. הוא מתפנה אל קסמיהם של האח, הכורסה והקירות. פרט לרעיון המקורי ולהומור החד, "מסע סביב חדרי" מציע לא מעט תובנות על המרחב הביתי ואישי. בדומה לגיבורי הדקמרון, השהות הרחק מהעיר ההומה מאפשרת לדה מסטר להרהר בחברה שבה הוא חי ובנפש האדם. וכמו בוקאצ'ו, דה מסטר ראה בחיבור שלו שעשוע אינטלקטואלי פעוט, אך לאחר ששלח אותו לאחיו הנערץ, האחרון ראה בו יצירה משמעותית והביא אותו לדפוס. מספר ההמשך – "מסע לילי סביב חדרי", שלאחרונה ראה אור אף הוא בעברית בהוצאת נהר – האח הנערץ כבר פחות התלהב.
איך כדאי לחיות / רנה ורבין
גם בימינו אפשר לערוך מסעות מבלי לצאת מהבית. אבל אם דה מסטר ביקש להתוודע מחדש אל הגבולות ואל הנוף של חדרו, למה לא לפסוע צעד נוסף פנימה, אל תוך חדרי התודעה? על מסע כזה מדווחת רנה ורבין בספרה החדש. ורבין מגדירה את עצמה כפסיכונאוטית, כלומר חוקרת חלל התודעה. היא ניגשת למשימה עם ציוד מגוון ומשוכלל, הכולל חומרים משני תודעה, כמו אייווסקה ופטריות הזיה, טיפולים בכאב בשיטת גרינברג, וגם כתבים של שפינוזה, ויטגשטיין והרמב"ם.
בכל אלו היא משתמשת כדי לרדת לחקרם של מושגים שנראים לנו בסיסיים. מהי אמת? מהי אמונה, ברגע שהיא מתנתקת מן המסורת והמוסר הדתיים? אם מצליחים למשול במחשבות וברגשות החולפים, מה נשאר בתודעה? למה נראה לנו טבעי לאהוב בעת ובעונה אחת את כל ילדינו, אבל לא בני זוג שונים? מתוך החקירה האישית היא מספקת תמונה פנורמית משכנעת של קבוצה חברתית מובחנת: תל אביביים בני 25–45 העוסקים במקצועות חופשיים (בבוהמה או בהייטק), מנוכרים רגשית וחרדים, כמהים לאהבה וחוששים להיפגע.
השאלה שמציבה ורבין בכותרת ספרה נותרת פתוחה, והיא במידה רבה גם התשובה שמציע הספר: חיי חקירה (והרי כבר סוקרטס, הפילוסוף הראשון, אמר שלא ראוי לחיות חיים נטולי חקירה). אומנם דמויותיה של ורבין מגיעות לצפון הארץ, לאוניברסיטה העברית, למטפלים שונים ולהודו, אבל החקירה שלהן היא פנימית, ורובה מתבצעת על השטיח במרפסת או אגב הכנת תבשיל במטבח – נסיבות הולמות למדי, למרבה הצער, גם לסגר או לבידוד בן שבועיים.
