הסופר והמשורר יונתן ברג טוען שהספרות חזרה להיות השליחה שלנו לעולם פנימי וחיצוני ומציע שלושה ספרים הלוקחים אותנו לטיול באיטליה ובנפש פנימה
הספרות שנדחקה לפינה
הרבה לפני צי המטוסים, הטרמינלים והבידוק הבטחוני, הספרות הייתה סוכנות הנסיעות הגדולה. בעידן שבו כל אחד הוא הסופר של עצמו, כבר היה נדמה שאין אנחנו נזקקים עוד לאותם שגרירים, שרבים מהם לוקים במלנכוליה גלויה או סמויה. מי צריך את הסיבוך הנפשי ואת תיאורי הנוף מלאי הפרטים? למי נותרה מערכת תודעתית שתפענח את הסימנים? נראה שברגרסיה של מציאות הקורונה צי הספרות חזר לעמוד בנמל התעופה, השגרירים שוב מצביעים על הסמטאות והסיורים שוב יוצאים כסדרם. אתם מוזמנים לשלושה סיורים כאלה באיטליה השוממת של ההווה והשוקקת של הדמיון.
כדי להצטנן מעט אנחנו טסים לעבר קצה איטליה, לכפרים הקטנים השוכנים למורדות הרי האלפים. הם נטושים כמעט לגמרי, אבל גם בהם עוד מרחפת מסורת. פה חיים אנשי ההרים. הם מטפסים ומדברים מעט, מרגישים שלווה רק בגובה, שם המילים מאבדות נפח, וההישרדות מחלצת מהאדם את טבעו האמיתי. ספרו של פאולו קונייטי "שמונה הרים"(מאיטלקית: שירלי פינצי־לב; הוצאת "מודן") הוא שיר הספד רגיש לעולם אנשי ההרים ההולך ונעלם. הדורות הצעירים באזור אינם מסוגלים לגשר בין המהירות הניבטת מהמסכים לחיים הצמודים לטבע, טבע שהשעון שלו בלתי משתנה, איטי ונטול דחיפות. הספר מתאר זוג חברים הגדלים בנוף ההרים הגבוהים המנהלים מערכת יחסים מורכבת ורבת תפניות, כשביניהם נכנסת אישה. העלילה עוברת דרך הילדות שלהם, גילוי הפלגים והצמחייה, הבקתות ובעלי החיים, ההתבגרות, הבחירות והמחירים. האחד מגיע מהעיר, חוזר אליה ואף נודד ליבשות אחרות, ואילו האחר אינו יכול לעזוב את מתאר הפסגות גם כשהכול הולך ומתפורר, גם כשהוא נותר לבדו בנוף אנושי שומם. אבל הסיפור הזה הוא רק עילה לשיר ההלל להשפעת הטבע על הנפש. פה אנחנו מנועים מפסגות כאלה, אבל לא מהמאבק הפנימי של בן האנוש ויחסי הקרבה־דחייה שלו עם הטבע. הטבע במופעים העצומים שלו, זה שמולו יש צורך בשידוד מערכות משמעותי של תפיסת הקיום. הרומן של קנייטי, שנעשה לרב מכר ואף זכה בפרס סטרגה, הוא גם קינה על מה שהטכנולוגיה ריסקה, ובד בבד, כדרך הספרות, הוא גם החייאה מחדש של אותו עולם שהוא מקונן עליו, עד כדי כך שיכול הקורא ממש לעלות בין הפלגים, אל גושי הסלע העצומים שמעבר להם השלג הטהור, לבצוע מגבינת התום ולשתות יין מקומי ללא הפסקה. שבועות אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, קניתי גבינת תום במכולת ועצמתי את עיניי כדי להתעורר באותה בקתה מכוסה שלג שבה מסתתר אחד הגיבורים במעין הפגנה אחרונה וחסרת סיכוי מול עולם נכחד.
המשורר הרוסי יוסיף ברודסקי לא היה כזה שנדמה כבעל אישיות לטינית־ים תיכונית. המשקל והחרוז של השירים שלו, הנושאים הקלסיים ואותה פתטיות סלאבית נדמים כמו משהו המתאים לנוף בוהק של שלג וקור עז. אבל כמו רבים אחרים ונציה נשכה אותו בעקב והארס פעפע בו שנים רבות, פעפע עד שמת ונקבר בסן־מיקלה, האי שבו שכן בית הקברות הסמוך לעיר, משקיף לעד על התעלות ועל הרציפים שבהם מצא בית. הוא, שגורש במשפט מפורסם מברית המועצות ונגזר עליו להיות פליט עד סוף חייו.
ונציה של ברודסקי נפרשת בספר "חותם המים" (מאנגלית: לאה דובב; הוצאת "מאגנס"), שהוא מעין מסה אישית המתגלגלת מפרק לפרק ונצברת לתעלה ההולכת ונחפרת מתחת לעיר, תעלה שממנה צץ ברודסקי מדי פעם בפעם כדי לחטוף תמונת כיכר, גשר אבן או ציור, ולאחר מכן וחוזר למטה לחשוב על איטליה, על המים והריח בתוך נפשו של המשורר, ובעיקר על האור והעין המשחקים זה עם זה.
העיר מושכת אותו בריח המים הטחוב שאולי מזכיר לו את סנט פטרסבורג, שממנה הגיע. היא קוראת אליו באמצעות העבר המצוי תחת שכבות אבק בבתי המידות הנטושים של משפחות הסוחרים הגדולות, שכל מה שנותר להן הוא אין־ספור חדרים בפאלצו המשפחתי, שסיור בו הוא ירידה לעבר ממלכה אבודה.
הוא מבקר ברציפים ומהרהר על־אודות הזמן, חולף בכיכרות וחושב על ההיסטוריה. מנסה לשווא להתחקות אחר הקסם הבלתי מפוענח של האוויר בוונציה, של אותו מבוך אין־סופי ומתיש שיש בו משהו המכניס את האדם למצוקה ולפליאה. הוא מתאר את הערפל הנופל על העיר ומותיר את האדם עם עצמו ומול עצמו בלבד. במקרה שלו ברודסקי חולה לב, לב הנוקש ברעש הולך וגובר בתוך האוויר המיסטי והאגדתי של עיר האימפריה. ונציה שלו דומה לשירה עם הזרימה התמידית, התעתוע והערפל. הוא חש את הבלבול והצפיפות של העיר, אבל מוצא בהם מקום שבו אפשר להישכח ולשכוח, ואולי זה סוד הקסם של העיר. המבוך האין־סופי של גשרי אבן, ורידי המים והאוויר הכבד הם הזמנה להיבלע. מי לא רוצה להיעלם? רוצים בזה ודאי אלה שהוכתמו ב"טבע הדיוניסי של הדיו" כפי שכתב ברודסקי. יש בה, בוונציה, את אותו טבע המתגלה במלוא הדרו בפסטיבל המסכות.
תרזה מאג'ו היא אמריקאית בעלת שורשים משפחתיים בסיציליה. היא יוצאת למסע כדי לגלות מי היא ובטוחה שהגילוי יהיה מהיר ופשוט, אבל ככל שהזמן עובר היא מסתבכת יותר ויותר בתוך החיים הנסתרים של כפרי האי, סיבוך הממלא את ספרה הנהדר "קיטון האבן" (מאנגלית: כרמית גיא; הוצאת "עם עובד"). מאג'ו עוברת בין כיכרות זעירות שהן לב הכפרים, ושם היא שומעת תמיד על שכבות העומק, כלומר רכילות. אלמנות החיות זו עם זו במשק בית בזוגיות יוצאת דופן, רועי צאן בעלי חכמה קדומה של עידן הכפר המבודד, הפוליטיקה הפנימית וההיסטוריה שעבור רבים באי נחשבה לשמועה רחוקה ומוזרה על מעשים בלתי אפשריים וחסרי היגיון. למשל, סיפורים על נזירות הסגורות כבר שישים שנה מאחורי חומות אבן, עושי ניסים ומי מעיינות המחיים חולים.
היא צופה בפסל הבתולה היורד אל הכפרים מלווה בנרות עצומים, בגברים מטורפים מאמונה ובשירת הנזירות. היא ישנה במערות שהתגוררו בהן תושבים במשך מאות שנים ומתחקה אחר בתי מלוכה, כובשים ערבים וקהילות זעירות. היא משרטטת את מפת הקיום הנשי באי ואת המאבק האיטי והקשה לשינוי. כל זה, כיאה למאג'ו, מלווה בתחקיר מעמיק על המנות, על המאכלים ועל הקינוחים שנולדו על אדמת סיציליה ועוצבו בה.
תוך כדי הטיפוס מכפר לכפר, הביקור בבתי הקפה הקטנים והנסיעה ברכבת, כפי שקורה בכל מסע מעמיק, מגלה מאג'ו דבר חשוב יותר, קרוב יותר ודחוף יותר מהנוף שבחוץ: היא מגלה את הנוף שבפנים. היא מנקה את העפר מעל שורשי המשפחה ומבינה לפתע ממה היא עצמה מורכבת, מה יש בה מהנוף הים תיכוני ומה נלקח ממנה במעבר מהתוואי המשפחתי של כפרי סיציליה לאימפריה הגדולה.
לא רק היא – שלושת הספרים הם גילוי הפנים בעזרת החוץ. אולי זהו הדבר שהמטוסים השכיחו, אותן חופשות סוף־שבוע באתרי סקי, ברומא או במילאנו, הגיחות שיוצאים אליהן רק כדי לשכב למרגלות הים ולהתהפך מצד לצד, או היומיים בכנס בבית מלון, ללא מגע עם המציאות שבחוץ. כל אותם אוטובוסים מעופפים שבסך הכול נסעו משכונה לשכונה, במציאות גלובלית שינקה מאתנו את הדבר היחיד שמרחיב אותנו, האחר. היציאה לדרך היא דבר שונה לגמרי, ולשם צריך לחזור. ננפוש קרוב לבית. פחות זיהום, יותר סולידריות שבטית. נצא לדרך כדי להיות בדרך ולחזור אחרים, כפי שמציעים הספרים.
