פאביה היא יעד שכדאי לגלות – פעם בירתה של ממלכת איטליה ועירם של הלונגוברדים, היום היא מפורסמת בזכות הצ'רטוזה המרשימה שלה, ופינות החמד הרבות בעיר. לאחר ביקור קצר, גם נדיה קרישי חזרה מאוהבת... מפתיעה לטובה, העיר פאביה ונהר הטיצ'ינו  - צילום: Depositphotos כבר יצא לכם לבקר בפאביה (Pavia)? אם לא, אני ממליצה לכם להקדיש לה את אחד מימי החופשה שלכם בפעם הבאה שאתם באזור מילאנו. אני חושבת שהיא תפתיע אתכם לטובה! קל להתאהב ברחובות המרוצפים ובחזיתות הבניינים הצבועות בגוני טרקוטה חמים, ונעים לבלות יום נינוח בין המוזיאונים, הכנסיות, ופינות החמד שבהן מתקבצים הסטודנטים הרבים הלומדים בעיר.   סיפורה של פאביה שורשיה של העיר בעידן הטרום-רומאי, וככל הנראה היו אלה השבטיים הליגוריים והקלטים, שהתיישבו לגדות נהר הטיצ'ינו (Ticino), שהקימו באזור זה את גרעין ההתיישבות הראשון. למעשה, במקור  נקראה העיר "טיצ'ינום" (על שם הנהר), והיא נשלטה בידי רומא (אך שמרה על מעמד אוטונומי באופן חלקי, ותושביה לא נהנו מזכויות פוליטיות כמו אזרחי האימפריה). חשיבותה המרכזית של פאביה נבעה ממיקומה על צומת דרכים חשוב ואסטרטגי – כאן חלפו סוחרים שהתקדמו רגלית על הדרך לגאליה שבצפון, וכאן חלפו גם סירות, ששטו לאורך נהרות הטיצ'ינו והפו (שני נהרות מרכזיים בצפון איטליה, המהווים נתיבים חשובים המקשרים את העיר עם אגם מאג'ורה מצד אחד, ועם הים האדריאטי מהצד השני). בהמשך, כאשר נכבש השטח בידי הגותים, צמחה פאביה כמרכז צבאי. בשנת 489 הורה המלך תאודוריק לבנות בה ארמון, אמפיתיאטרון וחומות חדשות, אך תהילתם של הגותים הייתה קצרה: בשנת 572, בתום מצור ארוך, נאלצו הגותים לוותר על פאביה ולמסור אותם ללונגוברדים. כך, הפכה פאביה לבירת הממלכה הלונגוברדית, וזכתה לשמה החדש: פאפיה Papia. פאביה הייתה למרכז החשוב ביותר של התרבות הלומברדית , ונוכחותם של המלכים הלונגוברדים ששכנו בה (הידועים שבהם היו אוטרארי ואגילולפו) השפיעה על העיר מבחינה עירונית, דתית ותרבותית. לרוע המזל, קשה כיום לדמיין איך נראתה פאביה הלונגוברדית: מבנים רבים מאותה תקופה אבדו ולעיתים קרובות מתקשים החוקרים לאתר אפילו את מיקומם. עם זאת, שריד חשוב אחד נותר – כנסיית סנט'אוזביו (Sant'Eusebio), שנבנתה כקתדרלה גותית, שופצה ככנסייה אריאנית לונגוברדית, ומאוחר יותר הפכה לכנסייה קתולית (רוב המבנה נהרס, ונותרה ממנו רק הקריפטה). קתדרלה זו קשורה גם לסיפורה של אחת הדמויות המפורסמות בהיסטוריה של פאביה: המלכה הלונגוברדית תאודולינדה, שפעלה רבות כדי להמיר את דתם של הלונגבורדים לקתוליות. כנסיית סנט'אוזביו, הקריפטה - צילום: Ilaria napoletano המלכה תאודולינדה הייתה בתו של הדוכס הבווארי גריבלד ונצר לשושלת לונגוברדית חשובה מצד אמה. היא נישאה למלך הלונגוברדי אוטארי (Autari) על מנת לחזק ולהבטיח את הברית בין הבווארים ללונגוברדים. יפה ואינטליגנטית, חזקה ומתוחכמת מבחינה פוליטית, תאודולינדה בנתה לעצמה מוניטין כמלכה לכל דבר, ולא רק כרעייתו של המלך. השפעתה המרכזית הייתה, כאמור, בזירה הדתית: ידידותה עם האפיפיור גרגוריוס הראשון (הנחשב למייסד מוסד האפיפיורות של ימי הביניים) הובילה לכך שהלונגוברדים נטשו את האמונה האריאנית לטובת הקתוליות, על כל המשתמע מכך. כמובן שהמהלך לא היה רק דתי, אלא גם (ובעיקר) פוליטי. עם מות בעלה השני, אגילולף (Agilulf), תאודולינדה מלכה בעצמה על ממלכת הלונגוברדים בשמו של בנה, הקטין, עד שיוכל לתפוס בעצמו את השלטון. תחת הנהגתה נהנתה הממלכה הלונגוברדית מתקופת שלום ושגשוג, ואינטלקטואלים ואמנים חסו בחצרה. היא קבורה בקתדרלה של מונצה (Monza).   מה כדאי לראות בזמן הביקור בעיר? פיאצה דלה ויטוריה (piazza della vittoria) פיאצה דלה ויטוריה (מילולית: כיכר הניצחון), הידועה גם בשם פיאצה גרנדה, ממוקמת בין קורסו קאבור (Corso Cavour) לקורסו מאציני (Corso Mazzini) , ונחשבת ללב ליבו של המרכז ההיסטורי של פאביה. כאן חלף פעם הדקומנוס מקסימוס (decomanus maximus), כלומר הרחוב המרכזי בעידן הרומאי, ובסמוך לו הפורום. בימי הביניים הפך המתחם למקום מושבן של משפחות שליטות, כמו למשל משפחת בקריה (Beccaria) רבת העוצמה. הבתים המבוצרים שניצבו כאן בעבר הוחרבו בשנת 1356 בזמן המלחמה בין פסיה למילנו, בעקבות המצור על פאביה שהטילו חייליו של ויסקונטי. לאחר שפונו ההריסות, נבנתה הכיכר לבקשתו של גלאצו השני לבית ויסקונטי (Galeazo II Visconti), והפכה במהרה למרכז העיר ומקום שבו מילאו את האוויר צהלות שמחה ופחד, לסירוגין: כאן חגגו תושבי העיר אירועים גדולים, וכאן גם הוצאו להורג פושעים מול הקהל השואג. הכיכר מוקפת ברצף ארוך של פורטיצ'י (כלומר מסדרונות מקורים, המגנים על הולכי הרגל מפני הגשם). הברולטו (Broletto), שבו נערכו ההוצאות להורג, עבר הסבה, ולאחר תקופה שבה שימש כבית העירייה הוא הפך לאחד מבנייני האוניברסיטה בעיר. אם תכנסו פנימה, תוכלו לראות ששולבו במבנה מקטעים מהמבצר המקורי, שנבנה במאה ה-13, והורחב במאה ה-16.  פיאצה דלה ויטוריה  Piazza della Vittoria - צילום: נדיה קרישי הרחובות המקורים המקיפים את הפיאצה - צילום: נדיה קרישי הדואומו של פאביה: קתדרלת סנטו סטפנו (Cattedrale di Santo Stefano) הדואומו של פאביה (קתדרלת פאביה) הוא תחנת חובה למבקרים בעיר: מבנה מרשים הבנוי בצורת צלב יווני ולו שלוש ספינות המוקפות בקפלות. סיפורו של הדואומו אמנם מתחיל בשנת 1488, אז הונחה האבן הראשונה, אך העבודה עליו הסתיימה רק כ-400 שנים מאוחר יותר, בשנות ה-30 של המאה ה-20! אמנים יידועי שם השתתפו בבנייתו לאורך השנים, וביניהם גם לאונרדו דה וינצ'י והאדריכל דונטו ברמנטה (Donato Bramante). הכיפה המרכזית של הקתדרלה, הניצבת בגובה 97 מטרים, נחשבת לרביעית בגודלה באיטליה, ובתוך הקריפטה שמורים שרידיו של סן סירו (San Siro), הבישוף הראשון והקדוש הפטרון של העיר. בקריפטה שמור חפץ קדוש נוסף – קופסה מכסף וקריסטל המכילה לדברי המאמינים קוצים מכתר הקוצים של ישו.   כנסיית סן פייטרו אין צ'ל ד'אורו Chiesa di San Pietro in Ciel d’Oro מילולית, משמעות שמה של הכנסייה הוא "כנסיית פטרוס הקדוש בשמיים הזהובים", ואם יוצא לכם להגיע לפאביה, אני ממליצה לכם לא להסתפק רק  בביקור קצר בדואומו אלא לבקר גם בבזיליקה היפה הזאת. כנסיית סן פייטרו הראשונה נבנתה במקור בתקופה הלונגוברדית, במאה ה-8 לספירה, אך המבנה שלפנינו חדש יותר: הכנסייה נבנתה מחדש במאה ה-12 ונחנכה על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השני בשנת 1132. חזית הגמלון, העשויה מלבנים אדומות ואבן חול, אופיינית לתקופה. אגני הקרמיקה לעומת זאת ייחודיים למדיי, והובאו ככל הנראה מהמזרח התיכון בידי עולי רגל במסעותיהם לאורך הוויה פרנצ'יג'נה (via Francigena ). דלת הכניסה מעוטרת בפסלים המייצגים יצורים אמיתיים ופנטסטיים, ובקריפטה שמורים שרידיו של הפילוסוף סרפינו בואזיוס (Serafino Boezio), שהיה למשך תקופה אחד מיועציו הקרובים ביותר של המלך הגותי המיתולוגי תאודוריק, אך בהמשך הורשע בקשירת קשר נגד המלך והוצא להורג. הבזיליקה הזאת מופיעה גם בדקאמרון של בוקאצ'ו (בסיפורם של טורלו וסלאח א-דין), ומוזכרת בהערכה רבה גם במכתב ארוך שכתב המשורר פטררקה לידידו בוקאצ'ו. למרבה הצער במהלך הפלישה הנפוליאונית חוללה ונבזזה הכנסייה, ולאחר ההרס שגרמו החיילים היא קרסה ונותרה עזובה ונרקבת במשך שנים ארוכות.   בית קפה על המזח של פאביה - Imbarcadero "l’imbarca", כפי שקוראים לו תושבי פאביה, הוא בית קפה ייחודי: הוא צף ומתנדנד לו על הנהר, במרחק קצר מהגשר המקורה של פאביה (ראו בהמשך), ומציע נוף מרהיב על נהר הטיצ'ינו. כדאי לכם להגיע לכאן לקראת השקיעה – כל שעליכם לעשות הוא לעקוב אחר הנורות הקטנות המובילות אל הכניסה, ומעניקות לבית הקפה הילה קסומה ועליזה. אם תגיעו מוקדם תספיקו לתפוס את אחד השולחנות שבחוץ – נקודת תצפית מושלמת לערב נינוח על המים. ואם אתם תוהים מה כדאי להזמין מהתפריט, אני אישית ממליצה על כוס של יין בונארדה אולטרפו פאבזה (Bonarda dell’Oltrepo pavese), שתוכלו ללגום בנחת בזמן שהמים מסביב מערסלים אתכם... הגשר המקורה של פאביה – il Ponte coperto הגשר המקורה של פאביה (המכונה גם "הגשר הישן") הוא אחת מפינות החמד המפורסמות והמצולמות ביותר בצפון איטליה, ואי אפשר לבקר בעיר מבלי לחלוף פה. הגשר בעל חמש הקשתות מקורה לחלוטין, חוצה את נהר הטיצ'ינו, ומחבר את המרכז ההיסטורי לבורגו טיצ'ינו (borgo Ticino) – רובע עתיק הצמוד לעיר. לעיתים קרובות מצולם הגשר בשעות הבוקר או הערב, כאשר הוא "בוקע מתוך הערפל" הסמיך שעוטף את פאביה, וההילה המסתורית שמשווה לו הערפל תרמה לפופולריות שלו בקרב המטיילים. הגשר אמנם נראה עתיק, אבל המבנה שניצב בפנינו היום הוא למעשה שחזור משנת  1949 (זהה כמעט לחלוטין למקור) – הגשר המקורי נחרב למחצה בהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה, ורק הקפלה, הממוקמת באמצע הגשר ומעוטרת בפסל של הקדוש יאן מנפומוק, שרדה. אגב, לא היתה זו הפעם הראשונה שהגשר הותקף... כבר בשנת 1796, במהלך המערכה האיטלקית שניהל נפוליאון בצפון איטליה, מלכדו חיילים אוסטריים את הגשר במטרה להרוס את דרכי הגישה לעיר, אך מסיבות לא ידועות המטען לא התפוצץ והגשר נותר שלם. לאחר שתחצו את הגשר, תמצאו משמאלכם את ויה מילאצו (Via Milazzo), רחוב המפורסם בזכות בתיו הצבעוניים. כאן נהגו הכובסות להתייצב מידי בוקר, ולכבס את בגדי תושבי פאביה. לכבודן, נבנה פסל ברונזה המייצג אותן במלאכתן. תצפית על הגשר, מוויה מילאצו via Milazzo - צילום: Depositphotos הגשר המקורה של פאביה - צילום: נדיה קרישי הצ'רטוזה של פאביה (La Certosa di Pavia) פירוש המילה "צ'רטוזה" הוא מנזר, וליתר דיוק מנזר של מסדר הקרטוזיאנים, שנוסד על ידי סנט ברונו בתחילת המאה ה-11, והצ'רטוזה של פאביה נחשבת לאחת הידועות מסוגה בצפון איטליה. הצ'רטוזה נבנתה במאה ה-14 לאורך הדרך המחברת בין פאביה למילאנו (עירה של שושלת ויקסונטי), ואחת הסיבות שהצ'רטוזה הזאת מפוארת כל כך, היא בשל יריבות קטנונית... באותה התקופה שלטה משפחת ויסקונטי במילאנו, ופרויקט הקמת הדואומו של מילאנו היה בשיאו. אך בנאי הדואומו סירבו להפוך את הקתדרלה ליצירה המפארת את משפחת ויסקונטי. כך, החליט ג'אן גלאצו ויקסונטי (Gian Galeazzo Visconti) להשקיע את מאמציו ואת כספו במקום אחר – בצ'רטוזה המפוארת שתשמש גם כמאזוליאום למשפחתו. עושרה יוצא בדופן של הצ'רטוזה מחייב את המבקר בה להאט את קצב הביקור, על מנת לקלוט ולהבין את הפרטים הרבים המקיפים אותו. החזית היא אנתולוגיה של מיטב הפיסול הלומברדי, והקלויסטרים (החלק החשוב ביותר במנזר קרטוזיאני)  מזמינים את המבקרים להאט את הקצב ולשוטט בהם באיטיות – ראשית כל בקלויסטר המרכזי (ובו תאי הנזירים) ולאחר מכן גם גם בקלויסטרים הקטנים, המעוטרים בפסלי טרקוטה, בהם התנהלו חיי היום יום של הנזירים. אי אפשר שלא להתרשם גם מהפרסקאות הנהדרים וממושבי המקהלה המגולפים בעץ – מלאכת מחשבת של ממש. הצ'רטוזה (המנזר) של פאביה - צילום: Depositphotos הקלויסטר הקטן שך המנזר - צילום: Depositphotos   תיאטרון פרסקיני Teatro Fraschini תיאטרון פרסקיני, שנקרא במקור תיאטרון דיי קוואטרו נובילי קוואליירי (Teatro dei quattro Nobili Cavalieri) כלומר תיאטרון ארבעת האבירים האצילים, הוא המרכז החשוב בפאביה לתרבות התיאטרון והמוזיקה. מאז שנת 2003 הוא מוגדר כ-"תיאטרון מסורתי" (כלומר תיאטרון הנהנה ממעמד מוכר בידי משרד התרבות האיטלקי, ומקבל מימון על מנת לקדם את תרבות המוזיקה בעיר ובמחוז). התיאטרון נבנה בזכות כספים שהותירו בצוואתם ארבעה אצילים מפאביה שרצו להקים תיאטרון חדש, שיתחרה בתיאטרון שניהל אציל אחר – ג'אקומו אומודאי (Giacomo Omodei), אדם רב גחמות שהטיל מגבלות שונות ומשונות על קהל הצופים שהגיע לתיאטרון שבבעלותו.  התיאטרון החדש נחנך בשנת 1773  ונותר בידי אותם ארבעה אצילים במשך כמאה שנים, עד שנקע לקשיים כלכליים ונמכר לעיריית פאביה. אז גם שונה שמו של התיאטרון, וכיום הוא נקרא על שם זמר האופרה יליד העיר – גאטנו פרסקיני (Gaetano Fraschini). התקרה המאויירת של התיאטרון - צילום: נדיה קרישי טירת ויסקונטי Il Castello Visconteo טירת ויסקונטי, ופארק הציד הצמוד אליה, נבנו בשנת 1360 לבקשתו של גלאצו השני לבית ויסקונטי (Galeazzo II). הטירה החלה את דרכה כמבצר צבאי, ושופצה על מנת שתוכל לארח בנוחות את חצר האצולה של משפחת ויסקונטי, שעברה לפאביה. הטירה נותרה בידי המשפחה עד שנת 1413. הפארק העצום השתרע על פני לא פחות מ-12 קמ"ר, וכאן התנהל אחד הקרבות החשובים בהיסטוריה של העיר: קרב פאביה בשנת 1525. הפארק הנוכחי קטן בהרבה מהפארק המקורי שבנה ויסקונטי (חלק גדול מהשטח הוסב לאורך השנים לבנייני מגורים או שדות חקלאים). הטירה נרכשה ושופצה בידי העירייה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ולאחר מלחמת העולם השנייה הפכה למקום מושבם של המוזיאונים העירוניים של פאביה. חללי התערוכה כוללים את גלריית האמנות מלאספינה (Pinacoteca Malaspina), המתהדרת ביצירות מופת כמו "מדונה וילד" מאת ג'ובאני בליני ו"הירונימוס חוזר בתשובה" מאת פאולו ורונזה, את המוזיאון הרומנסקי ואת מוזיאון הרנסנס, ואת מוזיאון הריסורג'ימנטו (Risorgimento) – מלחמת  העצמאות האיטלקית. טירת ויסקונטי - צילום: Depositphotos   פאביה – עיר 100 המגדלים לעיתים קרובות מכונה פאביה "עיר 100 המגדלים" אך מתוך עשרות המגדלים שעיטרו את פני הרקיע של העיר במאות ה-11 וה-12, רק חמישה נותרו בפועל. קרוב לוודאי שהמגדלים שימשו בעיקר כסמל לכוחן של המשפחות ששלטו בעיר, ולאו דווקא לצרכי הגנה (שכן הם אינם מבוצרים).  המגדלים נבנו מגרניט ואבן חול, והוקמו בגבולות הרבעים שאליהם חולקה העיר. לאחר שנכבשה פאביה בידי משפחת ויסקונטי, הם איבדו את תפקידם הממשי והסימלי, ורבים מהם "הונמכו", ובהמשך גם פורקו. שלושה מבין חמשת המגדלים ששרדו עומדים כיום בפיאצה לאונרדו דה וינצ'י, והגבוה שבהם – טורה דל מאינו (Torre del Maino) מתנוסס לגובה 51 מטרים. שלושת המגדלים בפיאצה דה וינצ'י - צילום: Depositphotos   מה לאכול, והיכן אם מתחשק לכם ערב שונה מהרגיל, אני ממליצה לכם להזמין מקומות לארוחת הערב בטברנה ג'נטילורקו (Gentilorco), כלומר "פונדק הטרול הג'נטלמני"... כבר בכניסה תבחינו בייחודיות המסעדה, הפועלת בתוך מתחם ששימש בעבר כמועדון לילה מפורסם. הטברנה נראית כמו מערה, ורבים מהסועדים הם צעירים שמגיעים למקום לשחק משחקי תפקידים (cosplay). התפריט כאן הוא בהשפעה "אלפית" ברורה, ושואב השראה מסאגות קולנועיות כמו שר הטבעות, ומימי הביניים. המנות מוגשות בכוסות ובצלחות חרס, ומזכירות את אורח החיים של אותה תקופה. חובה לטעום את היין האדום והמתובל שהם מגישים!   תפריט המסעדה - צילום: נדיה קרישי פנים מסעדה - צילום: נדיה קרישי אם מתחשק לכם מקום קצת יותר מסורתי, נסו את אחת המסעדות הקלאסיות של פאביה, המגישות מנות כמו ריזוטו (בפאביה אוהבים מאד אורז, והוא מככב גם בקינוחים!), או מוניגילי (munighili) – כדורי בשר המכילים גם נקניק מורטדלה וגבינת גראנה פאדנה, המוגשים עם תפוחי אדמה. מנה פופולרית נוספת מהמטבח הפאבזי היא בשר מבושל המוגש עם רוטב ירוק.  ואיך אפשר לשכוח את ה"זופה אלה פאבזה" (zuppa alla Pavese)? זו מנה העשויה מלחם יבש, ביצים, חמאה וגבינה, המככבת במטבחי האזור עוד מהמאה ה-16. מספרים שהמנה הומצאה בשנת 1525 עבור המלך פרנסואה הראשון. מספרים שהמלך נלקח בשבי במהלך קרב פאביה, והובא לבית חווה באזור. האיכרה ששהתה במקום הכינה לו ארוחה ערב ממה שהיה לה בבית, והמתכון כל כך מצא חן בידי המלך שהוא המשיך להגיש אותו גם לאחר ששוחרר ממאסרו. כאשר הוגש המתכון בחצר המלך בצרפת, הוא זכה לשם " soupe a la pavoise".  כמה אנקדוטות על פאביה... האוניברסיטה של פאביה: האוניברסיטה של פאביה היא אחת העתיקות והיוקרתיות באיטליה, ופועלת ברצף מאז שנת 1361. לאורך השנים חלפו במסדרונות האקדמיה לא מעט דמויות ידועות, כמו למשל כריסטופר קולומבוס,  שלמד כאן בשנת 1465. ומריה פלגרינה אמורטי (Maria Pellegrina Amoretti), האישה הראשונה באיטליה שהשלימה לימודי משפטים (והשלישית שקיבלה תואר אקדמי). גם היום נחשבת פאביה לעיר אוניברסיטאית חשובה. הרחובות הצרים: בזמן שתסיירו בעיר, בוודאי תשימו לב לכך שישנם בעיר כמה וכמה רחובות צרים להדהים. אמנם, ידוע שבימי הביניים היה מקובל לבנות בכוונה רחובות צרים כדי להאט את תנועתם של אויבים שפלשו לעיר, אך בפאביה תיתקלו בכמה מקרים מוזרים באמת: בבורגו טיצ'ינו, למשל, ישנה סמטה המכונה "הטומבינה" (Tombina), והיא מכונה כך משום שרוחבה פחות ממטר, ושני אנשים לא יכולים לעבור בה בו זמנית... וזו איננה הדוגמה היחידה! סמטת האמפיתיאטרון, שמובילה לשער הכניסה לעיר (פורטה פאלאנסה Porta Palacense) רחבה רק במעט.   מתי לבקר בעיר? אחד הרגעים המהנים לביקור הוא בתחילת ספטמבר, כאשר פאביה חוגגת את פסטיבל טיצ'ינו ( Festa del Ticino). זהו אירוע מסורתי ש"נועל" מדי שנה את עונת הקיץ, ובמהלכו העיר מתמלאת במוזיקה, דוכנים, ואירועי תרבות שונים. לפרטים כאן .

המתוקים הסיציליאנים הם בין המפורסמים באיטליה: מי לא שמע על קנולי פריכים ממולאים בריקוטה, קסטה סיציליאנית, וגרניטת שקדים? המעדנים הקלאסיים האלה נהנים ממעמד מיתולוגי (ובצדק), אבל האי מציע עוד כמה הפתעות. בביקור הבא שלכם בפלרמו, מומלץ לנעוץ את השיניים בעוד כמה מטעמים אותנטיים...   פלרמו אטרקטיבית ומשתנה במהירות, ומי שיבקר בה בשנים הקרובות יגלה עיר שמגדירה את עצמה מחדש. המרכז ההיסטורי שינה את פניו והפך ליעד תיירותי פופולרי המושך תיירים מכל רחבי העולם בזכות שני דברים בעיקר: אוצרות האומנות, והאוכל. אין זה סוד שהמטבח הסיציליאני הוא בין הטובים באיטליה, ובפלרמו קל במיוחד לאכול היטב. בכתבה הקודמת דיברנו על השווקים של פלרמו ומה כדאי לטעום בהם , ואילו הכתבה הנוכחית מוקדשת למתוקים המסורתיים של העיר. אך לפני הכל, המלצה ידידותית: אם אתם מתכננים ביקור בפלרמו (ובסיציליה באופן כללי), כדאי לוותר מראש על הדיאטה. מדובר במאבק אבוד... במשך שבוע תאלצו להשלים עם העובדה שהפלרמיטנים (תושבי פלרמו) אוהבים אוכל, והרבה ממנו. רצוי מטוגן, רצוי עם סוכר, רצוי עטוף בלחם. כשתחזרו הביתה, סביר להניח שלא תוכלו להתמודד נפשית עם פחמימות במשך כשבוע. אבל כל עוד שאתם בפלרמו, כנראה שאין ברירה אלא להיכנע לטירוף הכללי...   אז מה כדאי לטעום? ג'נובזי די אריצ'ה – Genovesi di Erice העוגייה הגדולה הזאת עשויה מבצק פריך מקמח דורום, וממולאת בקרם פטיסייר. לפני ההגשה, בוזקים מעליה שכבה מכובדת של אבקת סוכר. שמה של העוגייה הזאת מסגיר את מוצאה הכפול: היא טיפוסית לעיר אריצ'ה ERICE (לא רחוק מפלרמו), אבל המתכון הוא בהשראה ג'נובזית ברורה ונקרא, כפי הנראה, על שם הכובעים שחבשו לראשם מלחים מג'נובה (Genova) , שעגנו עם ספינותיהם בנמל הסמוך אריצ'ה (סיציליה וג'נובה ניהלו יחסי מסחר ענפים במשך מאות שנים). מספרים שבדומה למתוקים סיציליאנים רבים, גם העוגיות האלה הומצאו בידי נזירות שחיו חיי פרישות במנזר סגור, וחילקו את זמנן בין תפילה לעבודה (הכנת דברי מתיקה תרמו לפרנסת המנזר). כך למעשה הומצאו מתוקים רבים באי, וביניהן עוגיות המוסטאצולי (mustazzoli), וחלק מקינוחי המרציפן (ראו בהמשך). מתכונים שונים למתוקים שהכינו הנזירות אבדו במהלך המאה ה-19, כאשר מנזרים רבים נסגרו, אבל למרבה השמחה מתכון העוגיות הג'נובזיות שרד, בעיקר בזכות גברת בשם מריה גרמטיקו (Maria Grammatico) שפקדה בילדותה את מנזר סן כרמלו, למדה מהנזירות את המתכון, והחלה להכין אותו בעצמה. ג'נובזה די אריצ'ה . צילום: אריאלה בנקיר קסטה סיציליאנית – La cassata Siciliana אין ספק שאחד המתוקים המזוהים ביותר בסיציליה הוא הקסטה הסיציליאנית המפורסמת (נא לא לבלבל בין זו לבין הקסטה הישראלית – מוצר שונה לחלוטין, המורכב משתי עוגיות ובאמצע גלידה). מקור השם "קסטה" איננו ודאי – יש הטוענים שמקור השם בערבית (סיציליה הייתה תחת כיבוש מוסלמי במשך מאות שנים. תחת הכיבוש הערבי הגיעו לסיציליה חומרי גלם חדשים שעם השנים השתרשו והפכו לחלק בלתי נפרד מהתפריט הסיציליאני: סוכר מקנה סוכר ופירות הדר הם שתיים מהדוגמאות הידועות ביותר). אחרים טוענים שמקור המילה מגיע דווקא מלטינית. כך או אחרת, מדובר על קינוח פופולרי מאד, המורכב משכבה של עוגת ספוג, מעליה ריקוטה ממותקת ופירות מסוכרים, ולבסוף ציפוי העשוי בצק שקדים. הקסטה הסיציליאנית כל כך מפורסמת באיטליה עד כי מעמדה הוסדר בחוק: הקסטה מוגדרת כמאכל PAT, כלומר "מאכל איטלקי טיפוסי", הזוכה להגנה חוקית ורשום ברשימת מוצרי המזון הטיפוסיים של המדינה. כמו רבים מהמתוקים הסיציליאנים, גם במקרה זה היו אלה הנזירות שפיתחו את המתכון, ובתחילה הגישו את הקסטה כמעדן מייצג של אחד החגים החשובים בלוח השנה הקתולי – לרגל חג הפסחא (כך נפוץ באי הביטוי "מסכן מי שלא אוכל קסטה בבוקר יום הפסחא). רק בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפכה הקסטה למעדן יומיומי, וזכתה לעיצוב הנוכחי (והאייקוני) שלה, תחת ידיו של האופה המומחה סלבטורה גולי (Guli). לכל עיר בסיציליה יש את הגרסה שלה לקסטה, והגרסה הפלרמיטנית ידועה במיוחד. בפלרמו נפוצה גם גרסה אפויה של הקסטה, שהיא למעשה מעין עוגת ריקוטה, עם נטיפי שוקולד במקום הפירות המסוכרים (וללא ציפוי מבצק שקדים). קסטה סיציליאנית - צילום: אריאלה בנקיר עוגיות שדיים של בתולה – Le Minni di virgini בסיציליה, ולמעשה במקומות רבים באיטליה, אפשר למצוא קינוחים שצורתם מזכירה את החזה הנשי, ומכאן שמם. בקטניה (Catania) אפשר למצוא עוגיות בשם "השדיים של סנטה אגתה" (מעדן דומה מאד לקסטה סיציליאנית, הנקרא עם שם הקדושה המגינה של העיר. לפי המסורת סירבה אגתה לחיזוריו של הקונסול הרומאי קווינטיאנוס, וכעונש הוא ציווה לכרות את שדיה). בפוליה אפשר למצוא מאפה ממולא בקרם וניל המוכר בשם "שדיים של נזירה" (tette di monaca) ואילו בפלרמו נפוצה הגרסה "שדיים של בתולה". זהו מעדן שפותח במנזר בעיירה סמבוקה, וכלל בסיס מבצק ומילוי עם דלעת מסוכרת, קינמון, ציפורן, שוקולד וקרם וניל.  מספרים שהמעדן הוגש לרגל חתונה של מושל חשוב באזור, וכי אם המנזר ציוותה על הנזירות להתבודד ולהתפלל במשך מספר ימים על מנת שרוח הקודש תברך את מעשה ידיהן, והקינוח יעורר אהבה בלב החתן והכלה. הפופולריות של הקינוח מעידה על כך שתפילותיהן של הנזירות נענו, כנראה.   פְּרו ּטָה מרטורנה (Frutta Martorana) – פירות מרציפן סיציליאנים אם יצא לכם לבקר בכנסיית מרטורנה MARTORANA (מומלץ בהחלט!) דעו שהכנסייה ידועה לא רק בזכות הפסיפסים שלה, אלא גם בזכות המתכון למרציפן שפיתחו הנזירות במנזר הסמוך (המנזר הולאם בשנת 1876, וכיום המבנה מארח את הפקולטה לארכיטקטורה של אוניברסיטת פלרמו). פירות המרציפן הם למעשה העתק מדויק ככל האפשר של הפירות, המיוצרים בידי אמני סוכר, ממרציפן. התוצאה יפיפייה, וגם המוצר הזה זכה למעמד חוקי, ומוגדר כמוצר PAT. כיצד נולדו פירות המרציפן? מספרים שנזירות המארטורנה חיפשו דרך לקשט את המנזר לרגל ביקורו של המלך (המלך הגיע בשלהי הסתיו, בעונה שבה העצים עמדו ריקים מפירות ועלים). אם המנזר החליטה שאת מה שלא סיפק הטבע יספק הסוכר, והורתה לנזירות להכין העתקים מדויקים וצבעוניים של הפירות האהובים, על מנת שתוכל לתלות אותם על העצים. ה"פירות" זכו להצלחה גדולה, ולמרות שכיום מקובל לאכול את פירות (וירקות) המרציפן בעיקר לרגל יום כל הנשמות (ה-1 בנובמבר), בפועל ניתן למצוא אותם לכל אורך השנה. פְּרו ּטָה מרטורנה (Frutta Martorana) - צילום: אריאלה בנקיר עוגיות בוצ'לאטי – Buccellati  חובבי עוגיות בטעם של פעם יאהבו את המעדן המקומי הזה. הקינוח הזה קיים גם בגרסת עוגת (בוצ'לאטו – Buccellato), שמקובל להגיש בעיקר בתקופת חג המולד, וגם בגרסת עוגיות, העשויות בצק פריך במילוי פירות מיובשים (צימוקים ודבלים בעיקר), ריבת תפוזים, שוקולד ויין מרסלה.   עוגיות טטו -  Biscotti tetù כמה פשוט, ככה טעים. מילולית פירוש שמן של העוגיות האלה הוא "אחד אתה ואחד אני", אבל גם אם תאכלו הכל לבד, איש לא יאשים אתכם. גרסאות של העוגיות האלה קיימות בחלקים נוספים של סיציליה (באזור קטניה, למשל, הן נקראות טוטו). במקור היו אלה עוגיות שהוגשו בזמן חגיגות כל המתים, אבל כיום ניתן למצוא אותן לאורך כל השנה. הערה קטנה: בסיציליה, בדומה לערים נוספות בדרום איטליה, מקובל להשתמש לעיתים קרובות בסטרוטו (strutto), כלומר שומן חזיר, גם בתוך הבצק וגם כדי לטגן את המתוקים. אם אתם נמנעים מבשר או ממוצרים המכילים חזיר, כדאי תמיד לעיין ברשימת המרכיבים לפני שמזמינים. המתכון המקורי של העוגיות האלה עושה שימוש בשומן חזיר, אבל כיום מאפיות רבות מכינות אותן בגרסה ידידותית יותר לחיך המודרני (ומשתמשות בחמאה במקום בשומן חזיר). המרקם רך והניחוח שממלא את החך בכל נגיסה הוא בלתי נשכח בזכות השימוש בתבלינים חמים כמו קינמון וציפורן. את העוגייה הרכה מכסה ציפוי סוכר דק (גלאס), שמתפורר במגע עם הלשון, ותורם להחרבתה הסופית של הדיאטה ז"ל. עוגיות טטו -  Biscotti tetù - צילום: Auregann איריס פריטה – Iris fritta לרומאים יש את המריטוצי שלהם, ולסיציליאנים? איריס פריטה. שורשיו של מאפה הבוקר הזה בשכונות העניות של העיר, ובמקור הוא נולד ככריך מטוגן – לוקחים לחם בן יום, מרוקנים את תוכנו, ממלאים בריקוטה, סוגרים בחזרה, ומטגנים את הכריך הממולא בשמן רותח. הסנדוויץ' העשיר בקלוריות נתן לפועלים את האנרגיה הנדרשת כדי לשרוד יום נוסף של עבודה קשה. מסורת הבוקר נשארה, ובניגוד לקנולי, שאפשר למצוא בכל יום ושעה, את האיריס פריטה מוצאים במאפיות ובבתי קפה לרוב בשעות הבוקר. אבל גרסתו הנוכחית של המעדן שודרגה מכריך ממוחזר למאפה מפואר, הממולא בריקוטת כבשים ממותקת, בתוספת נטיפי שוקולד. בניגוד לפירות המרציפן למשל, מתכון האיריס פריטה הוא חדש יחסית – "רק" בן 120 שנה... מספרים שהיה זה האופה אנטונינו לו ורסו (Antonino Lo Verso) שפיתח את המעדן, והוא גם זה שקרא לו "איריס", על שם האופרה נושאת אותו השם של המלחין האיטלקי מסקאני (Pietro Mascagni).  איריס פריטה – Iris fritta - צילום: Auregann ספינצ'ונה של סן ג'וזפה – Sfincione di San Giuseppe במאמרים קודמים כבר יצא לנו לדבר על המאכלים המיוחדים שמכינים בכל רחבי איטליה לרגל החגים המרכזיים בלוח השנה הקתולי. לכל עיר ועיר יש את המאכלים שלה, וכמובן שגם בפלרמו אפשר למצוא מעדנים מיוחדים לכבוד פסחא, חג המולד, חגיגות הקדושים השונות, ועוד. אחד הידועים שבהם הוא הספיצ'ונה, המיוצר לרגל יום האב (ג'וזפה, אביו של ישו), ונאכל בתקופה שסביב ה- 19 במרץ. שמו של הספינצ'ונה מגיע מהמילה הלטינית ספינצ'ה (ספוג), ומדובר על מאפה רך וספוגי, מטוגן בשמן עמוק, ומצופה בשכבה נדיבה מאד של קרם ריקוטה מתוקה. כמו רוב המתוקים הפלרמטינים, גם כאן מקובל לקשט את יצירת הפאר עם פירות מסוכרים, או נטיפי שוקולד. בלתי אפשרי לאכול את הספינצ'ונה מבלי ללכלך את הידיים, האצבעות, החולצה, וכנראה שגם את מי שיושב לידכם. ספינצ'ונה. צילום: אריאלה בנקיר אצבעות השליח – le dita dell’apostolo בצק רך ומעליו קרם מבושם בניחוח קינמון – זהו הבסיס לקינוח הפופולרי המכונה "אצבעות השליחים" (על שם 12 השליחים של ישו). השילוב הסיציליאני הקבוע בין עוגת ספוג רכה למילוי ריקוטה קרמי ומתוק זוכה כאן לגרסה עדינה במיוחד, שמתאימה גם לנשנוש קטן בשעות אחר הצהריים. בזמן שאתם טועמים את הקינוח, נסו שלא לחשוב על מקור השם... האגדה מספרת שהאצבעות נקראות כך משום שאחד הנזירים במנזר Appostoli שבו הומצא הקינוח לא התאפק, ובצע לעצמו חתיכה לפני שאב המנזר אישר לנזירים לאכול. כעונש, הוחלט לכרות לו אצבע.   קנולי – Cannoli מי לא מכיר את הקינוח המפורסם ביותר בפלרמו, ואחד המעדנים הידועים ביותר בסיציליה כולה? אם מעולם לא אכלתם קנולי (אמיתי), דעו שמדובר במחדל ואני ממליצה לכם לרכוש מיידית כרטיס טיסה לפלרמו על מנת לתקן את המצב. אין כמו קנולי, ואין כמו השילוב בין הבצק הדק דק ופריך פריך, למילוי הרך והמנחם של קרם ריקוטה מתוקה. מקורו של הקינוח הפופולרי הזה לא ודאי, ויש הטוענים שעוד במאה הראשונה לפני הספירה נהגו תושבי האי להכין גרסה של המעדן (מעין צינור בצק ממולא בקרם חלב, על פי קיקרו). לדברי אחרים, הקנולי בגרסתו הנוכחית הומצא הרבה יותר מאוחר, בידי נשות ההרמון שגרו בעיר קלטניסטה (Caltanisetta), בתקופה שבה סיציליה נשלטה בידי הערבים. ויש מי שטוען שהקנולו (צורת היחיד של קנולי) הומצא בכלל כמעדן שנאכל בזמן הקרנבל (תקופה של חגיגות פרועות), וצורתו המקורית של הקינוח דמתה באופן ברור לצורתו של איבר גברי מסוים... כך או אחרת, כיום אין קינוח פופולרי יותר בסיציליה כולה, והקנולי בפלרמו נחשבים לכמה מהטובים ביותר. קנולי מעולים אפשר למצוא, מילולית, בכל פינה בעיר.   גלידה וגרניטה בבריוש הגלידה בסיציליה מעולה, והגרניטה הסיציליאנית היא יצירת מופת של ממש. אם יזדמן לכם לאכול גרניטת שקדים אמיתית בסיציליה, הרווחתם. מה שלא כולם יודעים, זה שלסיציליאנים יש דרך מיוחדת לאכול את הגלידה והגרינטה שלהם. החיבה העמוקה לפחמימות מורגשת בכל רחבי האי, ובפלרמו (ושאר סיציליה) מקובל לאכול את הגרניטה בתוך בריוש, ולא סתם בריוש אלא בריוש קול טופו (brioche col tuppo), כלומר לחמנייה מתוקה עם "כובע קטן" מבצק. עבור סיציליאנים רבים, גרניטה עם בריוש היא הדרך הנכונה להתחיל את היום בחודשי הקיץ (ואם אפשר לארגן ארוחת בוקר המבוססת על גרניטת קפה עם קצפת ובריוש, מה טוב). מקורותיו של הקינוח הקרמי והקר למחצה הזה עתיקים, עוד מהתקופה שבה הערבים הביאו לאי את ה"שרבט" (סורבה), משקה קרח ופירות. משפחות האצולה, שנהנו מגישה קבועה לקרח, התאהבו במעדן ונהגו להכין קרח מגורר מעורב עם סירופ פירות או סירופ פרחים ולהגיש אותו כקינוח בארוחות רשמיות. גלידה בבריוש . צילום: אריאלה בנקיר איפה טועמים? נאמר זאת כך: פלרמו לא סובלת ממחסור במאפיות וגלידריות. אבל מבין עשרות המקומות בעיר, ישנם שלושה שאני מחבבת במיוחד. קחו בחשבון שחלק מהמקומות השווים במיוחד נמצאים מחוץ למרכז ההיסטורי. חובבי מאפיות ומעדניות עתיקות לא יוכלו להחמיץ את הביקור ב- Pasticceria Scimone  זהו מוסד של ממש בעיר, והמקום הטוב ביותר לאכול את המאפה המכונה "אצבעות השליח". גם הגלידה פעם מצוינת. Pasticceria cappello  נמצאת בפאתי המרכז ההיסטורי (10 דקות הליכה מהקתדרלה המדהימה של פלרמו). המאפים כאן לא רק יפהפיים, הם גם טעימים מאד, והגלידה והגרניטה מצוינות ממש (חובה לנסות לפחות 4 טעמים, על מנת לחקור את הנושא לעומק ולהתרשם כראוי). מאפיית Accardi  מפורסמת בזכות הקנולי המופלאים שלה, אבל למעשה גם שאר המעדנים כאן ראויים לתשומת לב מיוחדת.

אם כבר ביקרתם בקתדרלה המדהימה של פלרמו ואכלתם בשווקים, הגיע הזמן לגלות כמה פנינים נסתרות בעיר הבירה של סיציליה: כנסיות מעוטרות בעבודות אומנות עוצרות נשימה, מוזיאון יוצא דופן, ומנזר שמפורסם בזכות הקנולי המדהימים שמכינים בו. נכון, פלרמו איננה עיר שחושפת את כל סודותיה במבט ראשון. אבל מי שיקדיש לה מעט זמן נוסף, ירוויח, ובגדול...   בכתבות הקודמות בסדרה הזו סקרנו אתרים מרכזיים בפלרמו , את השווקים  ואת המתוקים . והפעם? הפעם נדבר על פנינים נסתרות, אטרקציות בפלרמו שרוב המבקרים מפספסים לגמרי (ופלרמו משופעת בהן).   קייזה די ג'זו (Chiesa di Gesù) התחנה הראשונה, שבאמת אי אפשר להחמיץ, היא כנסיית Chiesa di Gesù, המכונה גם "קאזה פרופסה" (Casa Professa). קרוב לוודאי שזו אחת הכנסיות המרשימות ביותר שראיתי באיטליה (ואפשר לומר שראיתי כנסיה או שתיים בשני העשורים שאני חיה במדינה...) בנייתה של הכנסייה הישועית הזו החלה בשנת 1590 (על גבי כנסייה עתיקה בהרבה), וכינויה ניתן לה בשל המבנה הצמוד למתחם – ה-Casa professa היה ביתם של הנזירים הישועיים שהתפללו בכנסיה וחיו בסמוך אליה, בעוני מכוון.   כיום נחשב המבנה המרשים (אורכו של הבניין כ-72 מטרים!) לדוגמה החשובה ביותר של אדריכלות הבארוק בפלרמו, ואחת החשובות בסיציליה כולה. אם רק תעיפו מבט בחזית המבנה לא תוכלו להבין מה מצפה לכם בפנים, ולכן ההמלצה החד משמעית שלי היא: להיכנס, ומהר! זה מקום מרהיב. לא פחות מעשר קפלות מפארות את הכנסייה, אך גולת הכותרת היא עיטורי השיש והפסלים שמכסים כל פינה אפשרית ובונים תמונה אקספרסיבית להדהים. לא מפתיע לגלות שהעבודה עליהם נמשכה ברצף משנת 1658 ועד סוף המאה ה-18. שיטת העבודה שבה השתמשו כאן מכונה "a marmi mischi", כלומר שיטה בה משבצים האומנים פיסות שיש צבעוני בתוך מטריצה משיש לבן, על מנת ליצור תמונת פסיפס ססגונית ומפוארת, המבוססת על ניגוד כרומטי. השיש הצבעוני הגיע מכל רחבי סיציליה, ולעיתים גם מיעדים אחרים באירופה: שיש אפור מהרי ביליימי (Billiemi), שיש צהוב מקאסטרונובו (Castronovo), שיש אגום מפיאנה דיי גרצ'י (Piana dei Greci), ושיש שחור ממחוז פלנדריה (בלגיה). כנסיית chiesa di Gesù נחשבת לאחת הדוגמאות החשובות והנרחבות באיטליה לשימוש בטכניקה זו. קייזה די ג'זו . צילום: אריאלה בנקיר בשנת 1703 נכנס לתמונה אמן הסטוקו פרוקופיו סרפוטה (ראו בהמשך) והוא שאחרי על עבודת הסטוקו האלגנטית. על הפרסקאות לעומת זאת הופקד הצייר אנטוניו גראנו (Antonio Grano). מעבר לכך מעטרים את הכנסייה אוצרות נוספים וביניהם פסלים סימבוליים (המייצגים למשל את ארבעת האלמנטים השולטים ביקום – אדמה, אש, מים ואוויר) פריטי קודש יקרי ערך, ריהוט מעץ וכסף, והרשימה עוד ארוכה. אופן עיצוב הכנסייה מבהיר היטב כיצד בחר המנזר הישועי להשתמש בחלל הדתי כבימת תיאטרון לכל דבר, באופן שידהים את המבקרים וילכוד את תשומת ליבם, ויאפשר לנזירים ואנשי הכמורה לקדם חינוך דתי ורוחני באופן הרצוי להם. דוגמה לשיטת שיבוץ פיסות השיש הצבעוניות. צילום: אריאלה בנקיר ג'אקומו סרפוטה – גאון הסטוקו של פלרמו משפחת סרפוטה (Serpotta) היא אחת הידועות בסיציליה – ארבעה דורות של פסלים מוכשרים, בעיקר בתחום הסטוקו, שפעלו בסיציליה במאות ה-17 וה-18. אמני השושלת היו גספרה (Gaspare), בניו ג'וזפה וג'אקומו (Giuseppe, Giaccomo) ובנו של ג'אקומו – פרוקופיו (Procopio). כל הארבעה פעלו במרץ, אולם אין ספק שהגאון הבלתי מעורער של המשפחה היה ג'אקומו, ששכלל את עבודת הסטוקו לדרגה חדשה של אומנות, ואף פיתח טכניקה מתוחכמת בשם אלוסטרטורה (allustratura), שהעניקה לסטוקו את המראה היוקרתי והחלק הטיפוסי לשיש. ג'אקומו סרפוטה (1656 - 1732) פעל כל חייו בסיציליה, ועיטר מבני דת רבים בפלרמו וגם מחוצה לה – בעיקר כנסיות וחללי תפילה פרטיים. בין עבודותיו הידועות ביותר: האורטוריום של סן לורנצו, האורטוריום של סנטה צ'יטה, האורטוריום של סנטה קתרינה (ראו בהמשך התייחסות לכל השלושה), והקפלה של בית החולים של פלרמו. פסליו של סרפוטה ידועים בכך שהם יוצרים דיורמות מלאות חיים, וסצנות כה עשירות בפרטים וחיות עד כי הן הופכות להצגת חיה. לא פלא שעבודתו כונתה "תאטריני" (teatrini) – רצף סצנות מפוסלות המתארות סיפור, שאפשר לקרוא כמעט כמו מחזה. חלק מעבודות הסטוקו מעשה ידיו של ג'אקומו סרפוטה   האורטוריום של סן לורנצו  Oratorio di San Lorenzo  אם תרצו לראות דוגמה חשובה לעבודתו של סרפוטה, אל תחמיצו את האורטוריום של סן לורנצו. חלל התפילה הפרטי למחצה הזה נבנה במאה ה-16, והוא עשיר במיוחד בפסלי סטוקו שהושלמו בין השנים 1699 ו-1706. מצד אחד של החלל מתוארות סצנות מחייו של פרנציסקוס הקדוש, ואילו על הקיר הנגדי מככבות אפיזודות מחייו של לורנס הקדוש (סן לורנצו) ובין לבין דמויות אלגוריות המבטאות את המידות הראויות לאדם (כמו למשל צדקה). בעבר, ניצב פה גם ציור ידוע של קאראווג'ו (הלידה, משנת 1609) אך הציור נגנב בשנת 1969 ומאז נעלמו עקבותיו. הציור המככב באורטוריום כיום הוא העתק נאמן במיוחד למקור, שנוצר בטכניקת היי טק מיוחדת. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי.   האורטוריום של סנטה צ'יטה  Oratorio di Santa Cita גם חלל תפילה פרטי זה, שנבנה על ידי ה-compania del rosario (אגודה דתית פרטית), מעוטר להפליא בעבודותיו של סרפוטה. העוצמה של העיטורים המפוסלים מכה במבקרים מיד כשנכנסים אל החלל הראשי והמלבני: וילונות, מגילות, אלמנטים נטורליסטיים, מלאכים (אינסוף מלאכים, כמקובל בבארוק הסיציליאני), צמחיה, דמויות אלגוריות ואף סצנת קרב שלמה: דיורמה של קרב לפאנטו, אחד הקרבות הימיים החשובים ביותר בהיסטוריה (היה זה הקרב שבו הביסה הקואליציה הנוצרית את ספינותיו של הסולטן העותומאני). כאן מגיעה עבודתו של סרפוטה לשיאה.  לפרטים נוספים לחצו כאן . פרט באורטוריו סנטה צ'יטה, פלרמו - צילום: אריאלה בנקיר שימו לב לקרב לפאנטו בחלק התחתון של התמונה . צילום: אריאלה בנקיר סנטיסימו סלבטורה – כנסיית המושיע הקדוש (Chiesa di Santissimo Salvatore) כנסיית מדהימה נוספת, שאסור להחמיץ, היא  כנסיית סנטיסימו סלבטורה, כלומר כנסיית המושיע הקדוש. גם במקרה הזה, פלרמו שומרת את הסודות שלה לעצמה. החזית הפשוטה למראה לא חושפת דבר ממה שמתחולל בפנים... חלקה המוקדם ביותר של הכנסייה נבנה במאה ה-11, בתקופה הנורמנית, עבור מנזר הנזירות הבזיליאניות (המנזר נחרב בהפצצות מלחמת העולם השנייה, הכנסייה שרדה). אחת מאותן נזירות הייתה קונסטנס מהוטוויל, לימים אשתו של הנרי השישי מלך שוואביה ואמו של הקיסר פרידריך השני. מסיבות פוליטיות, החליטה קונסטנס (או בשמה האיטלקי – קוסטנצה) לוותר על נדריה כנזירה ולהינשא. הכנסייה הורחבה ושופצה במאה ה-16 כאשר סיציליה הייתה נתונה לשליטת הספרדים, אך הגרסה הנוכחית של המבנה מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-17, ונבנתה מחדש בסגנון הבארוק בידי האדריכל פאולו אמאטו (Paolo Amato). העבודה על עיטורי הסטוקו האינסופיים שמעטרים את החלל נמשכה 100 שנים נוספות (!) וכשתבקרו במקום, תבינו מדוע העבודה נמשכה זמן רב כל כך... אחד המאפיינים המעניינים כאן הוא שהכנסייה כלל לא נראית ככנסייה – היא בנויה כמצולע משוכלל בעל 12 פאות (דודקגון), ודומה למעין תיאטרון מפואר ואליפטי (למשך תקופה קצרה הכנסייה אכן שימשה כתיאטרון, וגם היום הכניסה למקום היא דרך וילונות קטיפה עבים). שתי קפלות ושתי כיפות משלימות את המראה המכשף. כנסיית סנטיסימו סלבטורה. צילום: אריאלה בנקיר אימקולטה קונצ'ציונה Immacolata Concezione כנסיית האימקולטה קונצ'יונה (מילולית: התעברות ללא רבב, ללא חטא) נבנתה בין השנים 1604 ו-1740, לפי תוכנית של האדריכל הסיציליאני אנטוניו מוטונה (Antonio Muttone), שתכנן מבני בארוק רבים באי. האימקולטה קונצ'ציונה אמנם קטנה יותר משאר כנסיות הבארוק שתיארתי עד כה, אך גם היא מכוסה לחלוטין בשיש צבעוני ובעבודות סטוקו עדינות ומרהיבות, במיוחד סביב המזבח. הכנסייה יושבת בלב רובע קאפו (Capo) הידוע, ובדומה לכנסיות רבות אחרות גם בה מתקיים פער משונה למדיי בין החזית החיצונית והרגועה, לפאר שמתחבא בפנים – עיטורים אינסופיים שבלתי אפשרי לקלוט במבט אחד, ציורים מפוארים ועמודים מפוסלים. גם במקרה זה המנזר שעמד פעם בצמוד לכנסייה נחרב עם השנים. אחד הפרטים המעניינים כאן הוא המזבח, המעוטר בציור מאת פייטרו נובלי (Pietro Novelli), שנחשב לגדול הציירים הסיציליאנים בתקופת הבארוק. לפרטים נוספים בקרו באתר התיירות של פלרמו . המזבח בכנסיית האימקולטה קונצ'יונה - צילום: Effems כנסיית סן ג'וזפה טאטיני (San Giuseppe Tatini) צומת הרחובות שבלב פלרמו מכונה על ידי כולם "אי קוואטרו קאנטי" (I quattro canti), וכפי שהסבירה מרטינה סקיירה בכתבת המבוא שלה , זו נקודה שבה תחלפו לפחות פעם ביום בזמן ביקורכם בעיר. כמעט כולם נוטים לחצות את הרחובות במהירות ולהמשיך הלאה, אבל האם ידעתם שאחד מהמבנים הוא למעשה כנסייה, וכדאי מאד לבקר בה? זוהי כנסיית סן ג'וזפה טאטיני (San Giuseppe Tatini), ולמרות שבמקרה הזה החזית דווקא כן מרשימה, החלל הפנימי מרשים אף יותר, ועושה שימוש נרחב בכל סוגי השיש האפשריים על מנת לסחוט אנחת התפעלות מהמבקרים. את הקירות מעטרות גם יצירות של פייטרו נובלי, ג'וזפה ולסקו, פרוקופיו סרפוטה, ואחרים. את התקרה עיטר פיליפו טנקרדי. לפרטים נוספים לחצו כאן . צומת הרחובות הידוע בפלרמו: אי קוואטרו קאנטי. צילום: אריאלה בנקיר מוזיאון פאלאצו אבטליס Palazzo Abatellis עבור חובבי אומנות, אין ספק שתחנת חובה נוספת בעיר היא מוזיאון אבטליס, ובשמו המלא: Galleria Regionale della Sicilia "Palazzo Abatellis" בעבר היה זה בית מגוריו המפואר של פרנצ'סקו אבטליס, ששימש בשלל תפקידים בחצרו של פרדיננדו השני, וביניהם גם כפורטולאן – פקיד ציבור האחראי על נעילת שערי חומות העיר ופיקוח על דרכי הגישה אליה. לאחר שנפטר אבטליס ולא הותיר אחריו יורשים, עבר הפאלאצו לידי הכנסייה והפך למנזר (למעשה עד היום ניתן לראות את החללים שחולקו מחדש והפכו לתאי נזירות, כמו גם את הכנסיות שנבנו במקום). בתום מלחמת העולם השנייה הוסב המבנה ממנזר למוזיאון. אחד מגדולי האדריכלים באיטליה – קרלו סקרפה (Carlo Scarpa) – השתתף במשימת הבנייה מחדש של החללים במקום וזכה לשבחים רבים על עבודתו. אל המוזיאון הועברו יצירות אומנות מימי הביניים ואוספים מהמוזיאון הארכיאולוגי בעיר, ובהמשך התווספו גם יצירות אומנות ממנזרים שנסגרו, ועבודות מאוספים פרטיים של אצילי העיר. בין היצירות המפורסמות ביותר במקום אפשר למצוא את ציור הקיר המפואר "ניצחון המוות" (il trionfo della morte) מאת אמן לא ידוע, ואת ה"אנונציאטה" של אנטונלו דה מסינה (1473) יצירה הנחשבת לאחת מיצירות המפתח של הרנסנס האיטלקי. למעשה, שווה לבקר כאן ולו בשל האפשרות לראות את שתי היצירות החשובות האלה: ניצחון המוות היא יצירה מקברית וגרוטסקית אבל גם מרתקת מבחינה מבנית ואומנותית, ויש האומרים שהיא שימשה כהשראה לפיקאסו בזמן שהוא תכנן את הגרניקה. כאשר מתבוננים בעבודה הזו, אי אפשר שלא להתרשם מאכזריותו של המוות שפורץ לזירה על גבי סוסי רפאים ומטיל חיצים באצילים הרוקדים, ומהמסרים האפלים על דינו וסבלו של האדם. האנונציאטה של דה מסינה, יצירה רבת עוצמה, מתארת את "הבשורה למרים" – הרגע שבו המלאך מודיע למריה שבעוד תשעה חודשים היא תלד את בנו של האל. אנטונלו דה מסינה, כפי שניתן להבין משמו, נולד (ונפטר) במסינה (Messina) שבסיציליה ונחשב לצייר הסיציליאני החשוב ביותר המאה ה-15 . דמות האנונציאטה של דה מסינה הפכה לאיקון פלרמיטני, והיא מופיעה בכל מקום, כולל כאומנות רחוב . צילום: אריאלה בנקיר כנסיית סנטה קתרינה  La chiesa di Santa Caterina d’Alessandria ואם כבר בבארוק מפואר עסקינן, אל תפספסו את כנסיית סנטה קתרינה מאלכסנדריה (Chiesa di Santa Caterina d’Alessandria). המתחם המקורי (כולל המנזר) נבנה בשנת 1311, והכנסייה הנוכחית נבנתה בין השנים 1566-1596 במצוותה של ראשת המנזר, מריה דל קאר רטו (Maria del Car Retto) ומושכת גם היום מבקרים רבים מאד. על מנת להבין את חשיבות המנזר הזה ואחרים, יש לחזור אחורה בזמן לתקופתו של הקיסר פרידריך השני, אז הגיעו לאי מסדרים מטיפים שונים, וביניהם גם נציגים מהמנזר הדומניקני. מנזר סנטה קתרינה נבנה ופעל בזכות תרומות כספיות נכבדות מפאלמה ובנוונוטה מסטראנג'לו (Palma and Benvenuta Masterangelo), אשתו ובתו (בהתאמה) של רוג'רו (Ruggero) השני, מלך סיציליה. ואכן, החלל הפנימי בנוי כאולם יחיד ומעוטר בעושר רב, ועיצוב המקום מעיד בעיקר על מעמדן החברתי הגבוה של הנזירות שגרו במקום – רבות מהן באו ממשפחות אצולה. אם תרימו את המבט כלפי מעלה תוכלו לראות את הנקודה שבה ניצבה עזרת הנשים – הכנסייה הייתה פתוחה אמנם לקהל הרחב, אך בזמן המיסה המאמינים לא יכלו לראות את הנזירות, שעמדו מאחורי הפרגוד או בעזרת הנשים והתפללו הרחק מעיניים בוחנות. כיום שייך המנזר לשעבר לקוריה (curia) של פלרמו, ומנוהל על ידי הקרן למבני דת. יצירות האומנות המעטרות את כנסיית סנטה קתרינה משקפות הן את התקופה שבה הכנסייה נבנתה (תקופת הקונטרו-רפורמציה) והן את העובדה שמדובר בכנסיה דומניקנית (חלק נכבד מהעבודות כאן קשורות בצורה זו או אחרת למסדר הדומניקני). ואכן, הכנסייה מרהיבה ממש, בזכות השימוש המסיבי בעיטורי שיש וסטוקו, הטיפוסיים לתקופה, וגם בזכות עבודותיהם של אמנים רבים שהוזמנו לעטר את החלל: פיליפו רנדצו ( Filippo Randazzo) וויטו ד'אנה (Vito d’Anna), שנחשב לאחד הטובים שבציירי הרוקוקו בסיציליה, הפסל ג'ובאני בטיסטה רגוזה (Giovanni Battista Ragusa), ופסל הסטוקו פרוקופיו סרפוטה (ממשפחת סרפוטה הידועה, שכבר הזכרנו מספר פעמים במאמר זה).  כנסיית סנטה קתרינה - צילום: Effems לאחר שנסגר המנזר עבר המתחם שיפוץ מקיף, ואז נפתח מחדש למבקרים. היום מגיעים לכאן תיירים רבים משתי סיבות: על מנת לבקר בכנסייה, ועל מנת לטעום את הקנולי המפורסמים ביותר בפלרמו, המוגשים במאפייה שפועלת בתוך המתחם ממש.  לצד הקנולי אפשר למצוא כאן גם עוגיות סיציליאניות נוספות, בעיקר מבצק שקדים, המיוצרות לפני מתכונים עתיקים. כמובן שחובה לעצור כאן, ולטעום הכל (רצוי פעמיים). הקנולי ענקיים, מכינים אותם במקום, והטעם בלתי נשכח. חלק בלתי נפרד מהביקור במקום הוא העלייה למרפסות (הטרסות – terrazze). פעם, זו היתה הנקודה היחידה שממנה יכלו הנזירות (שחיו בבידוד) להשקיף על העולם החיצוני. היום, זו נקודה חביבה על תיירים, שזוכים לראות תצפית פנורמית מרשימה של העיר. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי .   רחובות הגטו העתיק (לשעבר) פלרמו הייתה עיר קוסמופוליטית, והתגוררו וחלפו בה נוצרים, מוסלמים ויהודים. עד היום, אם תשימו לב, האות P  באתר התיירות הרשמי של פלרמו  כתובה בשלוש שפות: איטלקית, ערבית ועברית... פלרמו היום, בדיוק כמו בעבר, היא פסיפס של תרבויות, והקהילה היהודית הפלרמיטנית חיה בעבר בשכונה שכונתה "הג'ודקה" (Giudecca). היהודים הראשונים הגיעו לפלרמו כבר במאה ה-6, בתקופתו של האפיפיור גרגוריוס הגדול, וחיה באי כחלק בלתי נפרד מהקהילה עד שגורשה בשנת 1492. זו הייתה הקהילה הגדולה באי, וכאשר עבר כאן בנימין מטודלה במהלך מסעו המפורסם (1170-1173), הוא כתב בספרו כי פלרמו מהווה בית לכשלושת אלפים יהודים, המטפחים מספר בתי כנסת, בתי חולים ועסקים רבים. למרות האפליה שנבעה מאנטישמיות דתית (היהודים הוכרחו ללבוש סימנים מזהים, למשל), זכו יהודי פלרמו לתנאי חיים טובים לרוב, וחיו בהרמוניה יחסית לצד שכניהם הנוצריים. הם נהנו מיחסים קרובים עם המלך רוג'רו השני, עסקו במסחר ובארגיה, ואף הוענק להם מונופול על תעשיית המשי בעיר. האזור שבו התפרש הרוב היהודי עובר בסמוך לוויה מקוודה (Maqueda), ויה קלדראי (via Calderai), ופיאצה קוורנטה מרטירי (piazza Quaranta martiri).  רובע מסקיטה (meschita) היה הרובע היהודי. בית הכנסת ניצב במקום שבו היום עומדת כנסיית סן ניקולו (San Nicolò da Tolentino), ואילו בית הקברות היהודי ניצב בעבר ברחוב שהיום נקרא ויה לינקולן. כיום אין בפלרמו גטו, ולא נשאר כמעט דבר מהתרבות היהודית הסוערת ומלאת החיים שמילאה את האי במשך מאות שנים . עם זאת, פה ושם מתחבאים רמזים לעברה היהודי של העיר, ושמותיהם של כמה מהרחובות כתובים גם בעברית. בנוסף, בשנת 2017, העבירה הכנסייה את זכויות השימוש באורטוריום סנטה מריה דלה גרציה (שבתוך כנסיית סן ניקולו) בחזרה לידי הקהילה היהודית, על מנת שישמש כמקום למפגש ולימוד. ויקולו מסקיטה – פעם גרה כאן הקהילה היהודית של פלרמו . צילום: אריאלה בנקיר מוזיאון האריחים אי אפשר לחתום את רשימת ההמלצות על מקומות ייחודיים בפלרמו מבלי להתייחס גם לפנינה קטנה ומיוחדת: מוזיאון האריחים, Museo delle maioliche Stanze al Genio מוזיאון המיוליקה "Stanze al Genio" פועל בתוך פאלאצו פרטי שהוסב למוזיאון – פאלאצו טורה פיראיינו (Palazzo Torre Pirajno, מהמאה ה-16). בעקבות עבודת שחזור מדוקדקת נפתח הפאלאצו למבקרים, לאחר שנחשפו מחדש העיטורים המקוריים והרצפה המרהיבה המקורית. לב התצוגה הוא אוסף של כ-4900 דוגמאות של אריחי מיוליקה איטלקיים, שנוצרו בין המאה ה-15 למאה ה-19. המוזיאון אמנם קטן, אבל מקסים בהחלט. שימו לב שיש לתאם את הביקור מראש – אתר האינטרנט שלהם עובד רק כשמתחשק לו, כדאי לשלוח מייל לכתובת הרשמית: stanzealgenio@gmail.com .

השווקים של פלרמו הם צוהר לתוך נשמתה של אחת הערים המשוגעות והטעימות ביותר בסיציליה. בשלושת השווקים המרכזיים של העיר תמצאו הכל מכל, ובשפע, ואין לי ספק שחובבי קולינריה, הרפתקנים וסתם רעבים ייהנו כאן מאד. אם אתם מתכננים ביקור בעיר, הכתבה הזאת תעזור לכם להבין בדיוק לאן ללכת, ומה לטעום. מומלץ לבוא רעבים! שוק בפלרמו - צילום: אריאלה בנקיר  לאחרונה חזרתי מביקור בפלרמו , עיר הבירה התוססת של מחוז סיציליה. הביקור, יש להודות, הפתיע אותי. אני מאד אוהבת את סיציליה ויצא לי לבקר בה לא מעט לאורך השנים, אבל בפלרמו עצמה לא הייתי כבר 15 שנה. הביקור האחרון שלי בעיר היה מעט משונה – מצד אחד, כמו כולם, גם אני התרשמתי עמוקות מהאוצרות האומנותיים של העיר (הקתדרלה של פלרמו היא אחת הכנסיות המרהיבות ביותר באיטליה, והקפלה פלטינה, בבניין הסמוך, שומטת לסתות ביופייה). גם האוכל, כמעט מיותר לציין זאת, היה מדהים. אבל את הביקור ההוא בעיר ליוותה מעין עננה קבועה של חוסר נוחות – למרות שסיירנו עם חברים תושבי המקום, עדיין לא תמיד הרגשנו בטוחים. למעשה, היו אלה החברים המקומיים שהזהירו אותנו לא לצאת מהבית עם חפצים בעלי ערך, ובכל פעם שפנינו מהרחוב הראשי אל אחת הסמטאות, ננעצו בנו מבטים לא סימפטיים במיוחד. הביקור הפעם היה שונה לגמרי. פלרמו עברה מהפך רציני בעשור האחרון (בדומה לטרנספורמציה שעברה נאפולי ), והפכה מעיר שתיירים נמנעים ממנה (בשל העומס, הפשע, הלכלוך) לעיר שרבים נוהרים אליה, ובהתלהבות. נכון, עדיין יש כמויות בלתי נתפסות של זבל ברחובות. נכון, יש פשיעה. אבל תיירים לרוב אינם המטרה. יש לזכור שפלרמו היא עיר גדולה שמתמודדות עם בעיות לא פשוטות, כולל הגירה מסיבית מאפריקה ומאסיה (קהילת הבנגלדשיים בעיר, למשל, מונה כ-20,000 איש). המשאבים העירוניים המוקדשים לתחזוקה שוטפת לא מספיקים, והעיר עצמה סובלת מבורות תקציביים עמוקים במיוחד. אבל המרכז ההיסטורי, שבו ממילא תעבירו את רוב הביקור שלכם, מיוחד במינו, מלא חיים ומפתיע.   לפני שנדון בשווקים, המלצה כללית: על מנת לקבל תמונה פנורמית של האטרקציות בעיר, כדאי לקרוא את המאמר שכתבה מרטינה סקיירה , תושבת העיר ופלרמינטנית מלידה. אם אתם חובבי קינוחים, אני ממליצה לכם לקרוא גם את המאמר על המתוקים של פלרמו . ואם אתם מחפשים אתרים מיוחדים לבקר בהם, כדאי לכם לקרוא גם את המאמר פלרמו הנסתרת – מסע בעקבות האוצרות הלא מוכרים של העיר. בואו נתחיל! שוקי האוכל של פלרמו – לאן כדאי ללכת? בשנים האחרונות הפכו שוקי האוכל באיטליה לאטרקציה תיירותית לכל דבר. ממקום שמוכר תוצרת טרייה, הפכו השווקים למעין מסעדות הפועלות באוויר בפתוח, שבהן אפשר לגלות את המאכלים הטיפוסיים של כל עיר, וליהנות מ"ארוחה מתגלגלת" וטעימה במיוחד. אמנם, ככל שמספרם של התיירים המבקרים עולה, החוויה נוטה להתמסחר. אבל זה לאו דווקא דבר רע תמיד, וממילא בפלרמו, למרות נוכחות התיירים, הווייב הסיציליאני המקורי לא נפגע. אז לאן הולכים? ישנם בפלרמו שלושה שווקים מרכזיים שבהם חובה לבקר, לדעתי. השוק הראשון, והמועדף עליי, הוא שוק באלארו (Ballarò ). זהו ככל הנראה השוק המפורסם ביותר בעיר, ובצדק. שוק באלארו גדול משמעותית מהאחרים, הומה אדם, כאוטי למדי, ומציע הכל מכל – פירות, ירקות, שיפודי בשר על הגריל, כייסים (שימרו על התיק תמיד), כלי מטבח, דגים, מאפים, מיץ תפוזים – כל מה שתרצו. אם תפנו הצידה, לסמטאות הצדדיות שמתפצלות מהרחובות המרכזיים שבהם מתנהל השוק, תמצאו דוכנים מאולתרים נוספים: מהגרים וצוענים שמוכרים חפצים משומשים (או גנובים...), דוכני בגדים, מזכרות, ועוד. לקראת הצהריים, הופכים דוכני בשר ודגים רבים למסעדה מאולתרת: כל מה שעליכם לעשות הוא לבוא, להצביע על הדג או נתח הבשר שתרצו שיבשלו עבורכם, והם יצלו אותו מייד על הגריל. מהדוכן לפה, בפחות מחמש דקות. מכיוון שאפשר בקלות לבקר בבוקר אחד בכל שלושת השווקים, תוכלו לקפוץ ליעד נוסף. כל שוק מציע את האווירה במיוחדת לו, ואם אפשר, כדאי לחזור גם בערב, כשהשוק הופך למסיבת רחוב וכולם אוכלים ושותים ביחד. לאחר שסיימתם לסייר בבאלארו, היעד הבא הוא שוק קאפו (Mercato del Capo). השוק הזה קטן יותר משוק באלארו, אבל הדוכנים מצוינים ומגוונים והסמטאות הצרות עמוסות בדוכני פירות וירקות, בשר ודגים, תבלינים, זיתים, בירה, ולמעשה כל מוצר סיציליאני הניתן ללגימה או בליסה. תוך כשעה תוכלו להשלים את הביקור במקום, כולל טעימות. ואם כבר מבקרים בשווקים, אל תדלגו על שוק ווצ'ריה (Vucciria) – זהו שוק קטן יחסית, אבל ססגוני, ובעיקר – מקום מצויין לאכול בו ארוחת ערב. משעת האפריטיבו והלאה, כולם נוהרים לסמטאות כדי לאכול, לרקוד, לקשקש ולשתות. כדאי לוותר מראש על הרעיון של מרחב אישי, להשלים עם העובדה שהדציבלים כאן גבוהים במיוחד, ופשוט להשתלב בטירוף הכללי. מה לטעום בשווקים, ובכלל? אם אתם חובבי בישול, אני ממליצה לכם להזמין דירת איירבינבי, ולא מלון. כך תוכלו לערוך קניות בשווקים של פלרמו, לגלות מוצרים ייחודיים, ולבשל איתם. קחו בחשבון שיש מאכלים שאפשר למצוא לאורך כל השנה, אבל חלק מהתוצרת בשווקים היא עונתית, כמובן. סרדינים, למשל, הם בין הדגים הנפוצים ביותר בסיציליה, אבל הם זמינים בשוק רק בין מאי לספטמבר. הקישואים הארוכים הסיציליאנים מפציעים רק בקיץ ובאביב. ארטישוקים מעולים אפשר רק למצוא בסתיו ובחורף, וכן הלאה. השלל שמעלים הדייגים בחכתם משתנה מעונה לעונה. דוכן דגים בשוק בפלרמו. צילום: אריאלה בנקיר ירקות ופירות אחת הסיבות העיקריות להגיע לשוק, בעיני, היא כדי לקנות ירקות ופירות. המחירים זולים, האיכות טובה, והטעמים מעולים! חובה לנסות (בעונה, כמובן) את התפוזים הסיציליאנים, ובמיוחד את תפוזי הדם (Arancia rossa siciliana IGP), ארטישוק קוצני (carciofo spinoso di Palermo), חצילים, עגבניות, אבטיחים, סברסים (fichi d’india – מעולים במיוחד!), קישואים ארוכים (שבחודשי הקיץ יכולים להגיע גם לאורך מטר), ולימונים חצי מתוקים (limone interdonato, שנוצר כהכלאה בין לימון לאתרוג, מגיעים מאזור העיר מסינה).   דוכן ירקות ופירות בשוק בפלרמו - צילום: אריאלה בנקיר שימו לב לקישואים הארוכים . צילום: אריאלה בנקיר   פירות יבשים, זיתים, ותבלינים אי אפשר לבקר בשווקים של פלרמו מבלי לקנות פירות יבשים, תבלינים וזיתים. בראש רשימת הפירות היבשים מככבים הפיסטוקים והשקדים, כמובן. פיסטוק ירוק מברונטה (pistacchio di Bronte) נחשב לפיסטוק הטוב ביותר באיטליה, ואחד הטובים בעולם. ואילו השקדים המצוינים מאזור העיר אבולה (mandorle di Avola) אהובים במיוחד ומשמשים בין היתר להכנת הגרניטה המפורסמת (granita di mandorle). שמן הזית הסיציליאני נחשב מצויין, אבל לא רק שמן הזית טעים פה – גם הזיתים הסיציליאנים מצוינים! נסו בשוק קאפו זיתים מסוג Castelvetrano, שמגיעים מאזור טראפני, לא רחוק מפלרמו. מי שאוהב טעמים עזים ייהנה מהם במיוחד. וכמובן שחובה לקנות כמות יפה של אורגנו מיובש, אחד התבלינים המזוהים ביותר עם המטבח הסיציליאני. צרור אורגנו יאפשר לכם לשדרג בקלות ובמהירות כל ברוסקטה עם עגבניות ושמן זית. הריח שימלא את החדר יגרום לכל האורחים להתאהב במנה, ומייד. הזיתים הסיציליאנים מצוינים - צילום: אריאלה בנקיר אוכל רחוב: פאנלה (לביבות חומוס) בכל שלושת השווקים תמצאו דוכנים שמוכרים פאנלה, עדות נוספת לכך שמקמח חומוס אפשר להכין דברים משמחים במיוחד. אצלנו בטוסקנה משמש קמח החומוס להכנת צ'צ'ינה (Cecina), מעין פנקייק טעים מקמח חומוס ושמן זית, ואילו בפלרמו מכינים גרסה דומה של המעדן אבל עם כמה הבדלים: הפאנלה בפלרמו דקות יותר, ומטוגנות (כמו כל דבר בערך בסיציליה). לרוב הן מוגשות בתוך לחמניה, עם שפריץ של מיץ לימון. זול, פשוט וטעים! את הפאנלה אפשר למצוא בכל פינה בפלרמו, ולא רק בשוק. אם אתם מגיעים לאזור הנמל, נסו את Friggitoria Chiluzzo (ליד מוזיאון Palazzo Abetellis).  פאנלה דקיקות מקמח חומוס ושמן . צילום: אריאלה בנקיר אוכל רחוב: ארנצ'ינה (Arancine) זהו חד משמעית אחד משלושת המאכלים המפורסמים ביותר בסיציליה. מבלי להיכנס לדיון הארוך סביב השם המדויק של המנה (בפלרמו כדורי האורז האלה נקראים ארנצ'ינה, בקטניה הם נקראים ארנצ'יני), הדבר היחיד שחשוב לדעת הוא שבלתי חוקי לבקר באי מבלי לטעום את המעדן האיקוני הזה. הארנצ'ינה מוגשים בכל מקום ובכל פינה, ובמגוון מילויים: עם ראגו (רוטב בשר) ומוצרלה, עם פרושוטו, עם חצילים, עם אפונה, ועוד. סגנון הארנצ'ינה משתנה ממקום למקום, ולדעתי כדאי לנסות לפחות 5-6 מקומות שונים, ולו רק כדי שתוכלו לומר שערכתם תחקיר רציני... מדריכי האוכל השונים מפרסמים באופן קבוע רשימות של המקומות הטובים ביותר בפלרמו לטעום בהם ארנצ'ינה, ולרוב מדובר באמת על מקומות טובים, אבל לעיתים קרובות ההמלצות האלה ישלחו אתכם לכל מיני חורים נידחים בפאתי העיר, מחוץ למרכז ההיסטורי. לאור שפע הארנצ'ינה המצוינים במרכז, אני לא חושבת שיש באמת סיבה להיגרר לפרבריה התעשייתיים (והלא תמיד נעימים) של פלרמו רק כדי לטעום את "הארנצ'ינה האולטימטיבי". באזור השווקים, לאור רחוב ויטוריו אמנואלה (Vittorio Emanuele) ואפילו ב-Bar Marocco (ממש מול הקתדרלה של פלרמו), יש ארנצ'ינה מצוינים שמצדיקים כל ביס.   אוכל רחוב: סנדוויץ' טחול לכל מחוז באיטליה יש את הגרסה שלו ל-cucina povera, כלומר מטבח העניים – מנות המבוססות על חומרי גלם פשוטים וזולים, מהסוג שהיה זמין לרוב האוכלוסייה. בסיציליה ישנן שפע של מנות מסוג זה, והן המזוהות ביותר עם התפריט המקומי. אחת הידועות שבהן היא ה-panino con la milza, ובסיציליאנית " pani cà mèus", כלומר סנדוויץ' במילוי טחול (וריאות). מעין מעורב ירושלמי בגרסה הסיציליאנית, אם תרצו. רוב מנות ה-cucina povera כללו איברי פנים, משום שאלה היו החלקים הזולים ביותר, ולרוב היחידים שהעניים הצליחו לרכוש. אם אתם הרפתקנים, בוודאי תרצו לנעוץ שיניים בכריך המפורסם הזה, ואחד המקומות הטובים ביותר לנסות אותו הוא בשוק ווצ'יריה (למשל אצל Nni Franco U' Vastiddaru) . הסיר העצום הזה מלא בתבשיל הפלרמיטני האיקוני – מי רוצה לטעום סנדוויץ' טחול? צילום: אריאלה בנקיר דגים ומאכלי ים דגים ומאכלי ים הם חלק בלתי נפרד מהתפריט הסיציליאני, ובוודאי שגם מהתפריט הפלרמיטני. הדגים המזוהים ביותר עם התפריט הסיציליאני הם סרדינים (שמככבים במנות פסטה אייקוניות כמו פסטה עם סרדינים ושומר בר – מעדן אמיתי!), דג חרב (pesce spada, באיטלקית), אנשובי, מקרל, צדפות (vongole), קיפודי ים (פסטה עם קיפודי ים, או pasta con I ricci di mare היא מסוג המאכלים שאו שמתאהבים בהם או ששונאים אותם. נסו ותראו לאיזה מחנה אתם משתייכים). אם כן, ברור מאליו שאי אפשר לעזוב את פלרמו מבלי שטעמתם תמנון (בשוק קאפו ובאלארו למשל), וסרדינים ממולאים (sarde a beccafico). סרדינים ממולאים בשוק בפלרמו . צילום: אריאלה בנקיר מעבר לשווקים, ישנן כמובן מסעדות מומלצות רבות, ואחת ממסעדות הדגים ופירות הים הטובות (אבל יקרות) בפלרמו היא Sardina Pasta Bar . נכון, המחירים כאן יקרים ב-30% מרוב המסעדות בעיר, אבל מצד שני האיכות מעולה, התפריט עונתי באמת ומודרני, והצוות במטבח יודע איך לטפל בצורה חכמה בחומרי הגלם האיכותיים. כדאי לנסות את הקוסקוס עם נזיד פירות הים (מנות קוסקוס הן חלק בלתי נפרד מהתפריט הסיציליאני, בעיקר באזור טרפאני, שם נערך מידי שנה פסטיבל קוסקוס גדול), את הקפונטה עם דג החרב, ואת מגש הדגים הנאים (מצויין). בשר התפריט הפלרמיטני המסורתי כולל כיום שפע של בשר, גם בחלקים העניים ביותר של העיר. כפי שציינתי בחלקו הראשון של המאמר, קל מאד להגיע לשוק באלארו (למשל), להצביע על הנתח שתרצו שיצלו עבורכם, ולקבל אותו על המקום. רוב המנות הפלרמיטניות האותנטיות באמת מורכבות מנתחים עניים וחלקי פנים, וחסרי הפחד מביניכם מוזמנים להידחק בין גדודי הפלרמיטנים שמגיעים למסעדת Antichi Sapori Palermitani , למשל, ולטעום כמה מהמנות המסורתיות הידועות ביותר, המורכבות כמעט באופן אקסקלוסיבי מחלקי פנים. נסו למשל מנה עתיקה וידועה בשם Musso e carcagnolo (מילולית: אף ועקב), המורכבת, בוודאי ניחשתם, מחוטם החיה ומכף הרגל. אפשר לנסות גם את ה-quarume, מרק חלקי פנים (שנמכר בעבר בידי רוכלים נודדים, והיה פופולרי במיוחד בקרב פועלים ועובדי בניין).   לחם אני לא מומחית לסטטיסטיקה, אבל אני נוטה להאמין שאם מישהו אי פעם יערוך מחקר מדעי בנושא, הוא יגלה שתושבי פלרמו מעבירים כ-30% מזמנם בלטגן דברים, או להכניס דברים מטוגנים ללחם. אם מתחשק לכם לטעום את אחד הלחמים הטיפוסיים לעיר, נסו את לחמניות המפאלדה (Mafalda), אם כי אני אישית מעדיפה פשוט לחם סיציליאני דחוס וטעים, שממנו אפשר להכין pane cunzato (לחם עם עגבניות, אורגנו ושמן זית – הנשנוש האולטימטיבי בחודשי הקיץ ובכלל). קאפונטה קשה לתת מתכון אחד ויחיד לקאפונטה caponnata, משום שישנן לפחות ארבע גרסאות שונות (רשמיות) ברחבי האי, ולכל שף וטבח חובב יש מתכון משל עצמו למאכל האייקוני הזה. בפלרמו מקובל להכין קאפוטנה עם חצילים (רצוי חצילים סגולים וארוכים, כמו החצילים שנפוצים בפלרמו), עגבניות, זיתים וצלפים, ולצפות את כל המרכיבים ברוטב חמוץ מתוק דומיננטי, שעוטף את המנה. השילוב ממכר למדיי, ראו הוזהרתם...  גרסה טעימה במיוחד אפשר למצוא במסעדה בעלת השם הסמלי בהחלט Capponata trattoria moderna .   ברוסקה עם קפונטה מעולה! צילום: אריאלה בנקיר פסטה סיציליאנית בסיציליה, כמעט מיותר לציין, חובה לאכול פסטה. לפחות פעם ביום! הפסטה האהובה עליי באזור זה היא פסטה עם סרדינים, בזכות השילוב הממכר בין הסרדינים, שומר הבר (איזה ניחוח!), הצנוברים והצימוקים. אבל מומלץ מאד לנסות גם את הפסטה אלה נורמה (pasta alla norma), וגם את ה-pasta c'anciova (כלומר פסטה עם דגי אנשובי, מנה טיפוסית לפלרמו). אם אפשר, נסו פסטה מסוג בוזיאטה (busiate, סוג של פסטה טיפוסי לפלרמו). מנת פסטה מסוג בוזיאטה, טיפוסית לאזור. צילום: אריאלה בנקיר   ספינצ'ונה (Sfincione) – הפיצה הסיציליאנית בפלרמו מכנים את הספינצ'ונה "הפיצה הסיצילאנית", אם כי זו לא בדיוק פיצה... זהו מאכל רחוב פשוט אבל טעים: הבסיס עשוי ממעין פוקצ'ה תפוחה (בניגוד לבסיס הדק בפיצה רגילה), ועליו עורמים רוטב עגבניות, אורגנו, גבינת קאצ'וקבאלו, אנשובי ולעיתים, אם מתחשק לגוון, גם תוספות אחרות. במקור הוגש הספינצ'ונה כמאכל לרגל חגה של המדונה (ב-8 בדצמבר) אולם כיום נפוץ הספינצ'ונה לאורך כל יום של השנה. הערה לצמחונים ולשומרי כשרות: המתכון המקורי כולל סטרוטו (שומן חזיר), אבל מאפיות רבות משתמשות כיום בשמן, במקום. אם אתם נמנעים משומן חזיר, כדאי לבדוק במאפייה את רשימת המרכיבים.   ספינצ'ונה – ה"פיצה" הפלרמיטנית . צילום: אריאלה בנקיר קינוחים סיציליאניים קנולי, קסטה, איריס מטוגנת, בריוש עם גרניטה... הקדשנו כתבה נפרדת למאכלים המופלאים  ומחרבי-הדיאטה האלה, אתם מוזמנים לקרוא אותה כאן . יין סיציליאני את כל האוכל הטעים הזה מומלץ ללוות עם אחד היינות הסיציליאנים הידועים – ויש רבים כאלה! אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה שלנו על יינות סיציליה , כך שבפעם הבאה שתתיישבו במסעדה סיציליאנית תדעו בדיוק איזה בקבוק להזמין.

אגם גארדה הוא יעד אהוב במיוחד על המטיילים הישראלים, וכמעט כולם כבר שמעו על גארדלנד, מלצ'זינה, סירמיונה, ופארקי השעשועים. אבל מה לגבי הפינות הנסתרות של האגם? אם תרצו להתחמק מההמונים ולגלות כמה אטרקציות חבויות, לנדיה קרישי יש כמה רעיונות עבורכם... לאחר שתיארתי לכם את האטרקציות העיקריות בגדה המערבית של האגם , הגיע הזמן לגלות את אוצרות הגדה המזרחית של אגם גארדה: אזור קסום הנמשך מפסקיירה דל גארדה (Peschiera del Garda) ועד ריבה דל גארדה (Riva del Garda) ולאורכו כפרים צבעוניים ועיירות, שדות מנוקדים בעצי זית שענפיהם המפותלים מתחממים תחת קרני השמש, וחופים נעימים. לקראת החופשה הבאה שלכם באזור, הנה כמה סודות קטנים... מבט על אגם גארדה - צילום: Depositphotos פסקיירה – העיר המבוצרת (ויעד מושלם לאפריטיבו!) פסקיירה דל גארדה (Peschiera del Garda) היא העיירה המערבית ביותר באגם וגובלת בפרובינציות ברשה ומנטובה . כאן תוכלו לראות בתים עתיקים, ביצורים, גשרים ותעלות, וכמובן שגם את פארק השעשועים המפורסם ביותר באיטליה, הנמצא במרחק קצר מהעיירה: Gardaland . פורטה ורונה (Porta Verona) ופורטה ברשה (Porta Brescia) הן שתי נקודות הכניסה ההיסטוריות לעיר, והשביל שחולף מעל פורטה ורונה מוביל אל ביצורי סן מרקו (Bastioni di San Marco) – מבנה צבאי שעדיין עומד על כנו ושהנוף הנשקף ממנו הוא אחד היפים בעיר. גשר וולטוני (Il Ponte dei Voltoni) שמעל תעלת מצו (Canale di Mezzo) הוא סמל העיר, וחמש קשתות הטרקוטה המעטרות אותו הן אחד המראות היפים ביותר בפסקיירה. באזור זה תמצאו גם את רוב המסעדות והמועדונים, המנצלים את הנוף הקסום ומשקיפים על התעלה. במילים אחרות – זהו המקום המושלם לעצור בו לאפריטיבו טעים או לארוחת ערב רומנטית. בפיאצה סן מרקו, שני אובליסקים מהמאה ה-15 יקבלו את פניכם. בסמוך אליהם ניצבים מגדל השעון ובית העירייה (שבעבר שימש כמשכנם של האצילים ששלטו על העיר). תעלת די מצו וגשר ולטוני, סמל העיר - צילום: Depositphotos לאציזה – בין המבצר לטיילת הנהדרת העיירה בת-המזל לאציזה מכונה על ידי הוורונזים "האי המאושר" (L’isola felice), בין היתר משום שזוהי העיירה שהכי קל להגיע אליה, וממנה מתחילים שלל מסלולים באזור האגם. עבור רבים זהו בסיס נוח לטיולי כוכב לא רק באזור גארדה, אלא גם ביעדים נוספים במחוזות לומברדיה וטרנטינו. החופים החוליים והמאובזרים של לאציזה מעניקים לה יתרון בהשוואה לעיירות אחרות באזור, המציעות בעיקר חופים עם אבנים קטנות, והאקלים מתון לאורך רוב השנה, כך שקל ונעים לבלות בחוץ ולצאת למגוון הרפתקות. שורשיה של לאציזה הם רומנסקיים, ובזכות האדריכלות העתיקה והמרכז ההיסטורי שנראה בדיוק כפי שנראה לפני מאות שנים זוהי גם אחת העיירות הרומנטיות ביותר באגם. בסופו של דבר, מה יכול להיות רומנטי יותר מאשר כפר שמור, שכדי להיכנס אליו יש לעבור דרך מבצר עתיק? המבצר של לאציזה נבנה בימי הביניים, ואף ששונה והורחב עם השנים הוא עדיין משמר את קסמו המסתורי והמקורי. כיום המבצר הוא בבעלות פרטית ולא ניתן לבקר בפנים, אך מסלול ההליכה שמסביב למבצר, על חומות העיירה, פתוח לקהל הרחב. המבנה הידוע ביותר בלאציזה הוא בית המכס (Dogana Veneta). היום זהו יעד לאירועים וחתונות, אבל כאשר נבנה המתחם במאה ה-14 עד ידי קנגרנדה דלה סקאלה, שליט ורונה , הוא שימש כמחסן תוצרת ובית מכס, וסוחרים שעברו כאן נאלצו לשלם מס. בית המכס, אחד הסמלים של לאציזה - Flickr חובבי בריאות ופינוקים לא ירצו לוותר על הביקור במעיינות קולה (Terme di Colà) הסמוכים, המוכרים יותר בשם " Villa dei Cedri ". הספא המפנק הזה מציע בריכות תרמליות, טיפולים מסוגים שונים, ושפע של שטחים ירוקים ומטופחים שמרגיעים את הנפש. המתחם פתוח מידי יום עד שעות הערב. בריכות תרמליות טבעיות במעיינות קולה והמלון "Villa dei Cedri", פארק טבעי גדול עם עצים עתיקים - צילומים: Flickr ברדולינו – בין עצי הזית לגפנים העיירה ברדולינו (Bardolino) מפורסמת בזכות שמן הזית המעולה שמיוצר בה, וגם בזכות היין שנושא את שם העיירה – יין ברדולינו הטעים. משמעות השם "ברדולינו" היא "המקום הקטן של הלונגוברדים", ולדעתי מדובר על פנינה קטנה בת אלף צבעים. ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בזמן החפירות שערכו החוקרים חשפו כי אזור ברדולינו יושב כבר בתקופת הברונזה, ובזכות כלי החרס וכלי העבודה שנמצאו כאן, הצליחו הארכיאולוגים להבין כיצד נראתה שגרת חייהם של אותם תושבים עתיקים. מעניין לדעת שאחד הממצאים היה כמות מכובדת של חרצני ענבים, המעידים על כך שתרבות היין באזור החלה כבר לפני אלפי שנים. היום היין המיוצר באזור זה נקרא Bardolino DOC, ומדובר על יין נעים מאד לשתייה, מאוזן ועשיר בניחוחות של דובדבנים ותותים. הטיילת שעל שפת האגם מחברת בין ברדולינו ללאציזה, ומזמינה את המבקרים לצאת להליכה נעימה מול הנוף המקסים. אם אתם מחפשים מסלול מאתגר מעט יותר, דעו לכם שמאזור פיאצלה אלדו מורו (Piazzale Aldo Moro) יוצאים גם סיורי אופניים מודרכים הנמשכים כשלוש שעות. המסלול חולף בין הכרמים, וכולל גם טעימת יינות, כמובן! אם תחליטו להיכנס לאחד היקבים, דעו שרצוי מאד להזמין מקום מראש. הטיילת האגם שמחברת בין ברדולינו ללאציזה - Depositphotos במרחק קצר ממרכז ברדולינו מתחבא יעד מעניין נוסף – מנזר סן ג'ורג'ו ( Eremo di San Giorgio ). המנזר ממוקם ליד העיירה רוקה (La Rocca), והנזירים, המשתייכים למנזר הקמלדולזי (Camaldolesi) מסבירי פנים להפליא. הנוף המרהיב הנשקף מהמנזר איננו הסיבה היחידה להגיע לכאן; סיבה מצויינת נוספת היא על מנת לרכוש את הריבות והדבש שהנזירים מכינים בעצמם, כמו גם את שמן הזית שהם מפיקים מעצי זית בני מאות שנים. לפני ההגעה מומלץ לבדוק את שעות הפתיחה לקהל. הנוף המרהיב מהעיירה לה רוקה דל גארדה העיירה גארדה גם גארדה היא עיירה מקסימה שכדאי מאד לבקר בה. כיף להסתובב בין הרחובות צרים והצבעוניים המשובצים בברים וקונדיטוריות ידועות, כמו גם חנויות יוקרה וחנויות מזכרות. טיול רגלי על הטיילת שלאורך האגם הוא חובה, כמובן, אבל הפנינה האמיתית כאן נמצאת מחוץ למרכז העיירה, בפינה המכונה "פונטה סן ויג'יליו" (Punta San Vigilio), שיש מי שמכנה " הפורטופינו של אגם אגם גארדה ". תוכלו להגיע לפונטה סן ויג'יליו בהליכה – המסלול נמשך 3 קילומטרים בלבד, אבל קחו בחשבון שכדאי לנעול נעלי הליכה מתאימות משום שבשלב מסויים מסתיימת הדרך הסלולה ומתחיל שביל העשוי חול ואבנים. בכניסה לפונטה סן ויג'יליו היפהפה הניח מישהו אבן שעליה נכתב "השאירו לעיר את העסקים והדאגות". ובמילים אחרות – מי שנכנס לפונטה סן וג'יליו מוזמן להשליך את הצרות, הדד ליינים וההתחייבויות, להתחבר לשלווה ולטבע, ופשוט ליהנות. פונטה סן ויג'יליו מבט מהאוויר והמפרץ בפונטה סן ויג'יליו, הנמצאת בבעלותם של הרוזנים לבית גואריינטי (Guarienti) פועל גם בית מלון יוקרתי, חוף פופולרי בשם מפרץ הסירנות ( Baia delle Sirene – בתשלום, כדאי להזמין מקום מראש), פארק וכנסייה. מהנמל הקטן תוכלו להתפעל מהשקיעה, הצובעת את מי האגם בגוונים מרהיבים. אתר הנופש הזה נחשב ליוקרתי, וייתכן בהחלט שבזמן שתשוטטו כאן תפגשו אדם מפורסם או שניים. נסו לשמור על קור רוח... חוף הרחצה המוסדר "מפרץ הסירנות" עמוס בחודשי הקיץ טורי דל בנאקו – העיירה והמבצר העיירה טורי דל בנאקו (Torri del Benaco) ידועה בראש ובראשונה בזכות המבצר המרשים שבלב העיר – טירת סקאליג'רו (Castello Scaligero). בניגוד למבצר של לאציזה המבר כאן פתוח למבקרים ותוכלו לטפס לראש מגדל השמירה כדי להתרשם מהנוף, ללכת לאורך החומות ולהיכנס למוזיאון הקטן שבתוך המתחם עצמו. טירת סקאליג'רו בעיירה טורי דל בנאקו - Depositphotos אם מתחשק לכם לתבל את הביקור פה עם הרפתקה קטנה, סעו לעיירה קררו (crero) הסמוכה. ליד הכנסייה הזעירה של קררו מתחיל גשר תלוי (ובאיטלקית – גשר טיבטי), וההליכה עליו היא חוויה מדהימה בהחלט! תוך כשעה תוכלו להגיע לנקודה המכונה Pai di Sopra – נקודת תצפית מרשימה, המשקיפה על האזור כולו. יתרון נוסף הוא שהגשר מרוחק מספיק מהאטרקציות המרכזיות של האגם, כך שתוכלו להתחמק מהאזורים העמוסים ומההמונים... הגשר התלוי בעיירה קררו, מעגן הסירות בעיירה טורי דל בנאקו ברנזונה וכפר הרפאים ברנזונה (Brenzone) אולי קצת פחות מוכרת לרוב המטיילים, אבל לדעתי זהו יעד מעניין: מצד אחד זהו מקום שקט שלא ממש נוטה להתמקם בראש רשימת האטרקציות של האזור, אך מצד שני העיירה מציעה בכל זאת קסם בלתי מבוטל. ברנזונה מחולקת לארבעה רבעים עתיקים: קסטלטו (Castelletto), מגונייאנו (Magugnano), פורטו (Porto) ואסנזה (Assenza) וכל אחד מארבעת הרבעים האלה מתאפיין בבתים צבעוניים ומקסימים, המאוכלסים ברובם על ידי תושבי העיירה הוותיקים, שחיו ונשמו כל חייהם את ההיסטוריה של העיירה. לאחר שתסיירו בברנזונה עצמה, תוכלו לצאת לסיור קצת "אחר": מרובע קסטלטו מתחיל מסלול הליכה המוביל לכפר רפאים נטוש בשם קמפו (Campo). קמפו הוא כפר אבן מימי הביניים, שננטש במאה ה-19 ונראה כיום קצת כמו סט קולנועי. לאחרונה נעשו שלל מאמצים לשיקום המקום, וכעת אפשר למצוא בו כמה קיוסקים וחנויות (הפתוחים רק בעונה, ולרוב רק בסופי שבוע). בתקופת חג המולד הופך הכפר כולו לסצינת מולד אחת, ובין בתי האבן נבנית "אורווה" מוארת באורות זוהרים עם פסליהם של ישו, מריה וג'וזפה. קמפו – כפר הרפאים, ציור קיר בכנסיה נטושה ברנזונה היא גם יעד מועדף עבור חובבי ההליכה הנורדית, ומסביב לעיירה אפשר למצוא את ה-Nordic Walking Park: סדרה של מסלולים קצרים המחוברים זה לזה ויוצרים מסלול מעגלי באורך כ-20 ק"מ. חסרי הפחד ישמחו לצאת למסלול מאתגר מעט יותר: ה-Balot tacà via הוא סלע גדול התלוי בין קירות מצוק, והמסלול המוביל אליו, החולף דרך ערוץ נחל נסתר, אמנם מאתגר אבל פופולרי בקרב המטיילים. השביל הרגלי מתחיל מהכפר סומווילה (Sommavilla). וטיפ אחרון עבור חובבי הטבע: אל תעזבו את ברנזונה לפני שתבקרו בקאסונה (Cassone), על מנת לראות את הנהר הקצר ביותר בעולם – נהר אריל (Aril) שאורכו 175 מטר בלבד! נהר אריל – הנהר הקצר בעולם רק 175 מטר ריבה דל גארדה – קסם במחוז טרנטינו המסע שלנו לאורך הגדה המזרחית של אגם גארדה יוביל אותנו צפונה עד לעיירה הצפונית ביותר באגם, במחוז טרנטינו אלטו אדיג'ה (Trentino Alto Adige). ריבה דל גארדה נהנית ממיקום מושלם במיוחד, בין האגם לדולומיטים המפוארים. העיירה עצמה קטנה מאד וניתן להשלים את הביקור בה תוך כמה שעות, אבל בזכות הקירבה לאגם טנו (Lago di Tenno) ולמפלי וארונה ( Varone), אפשר להעביר כאן גם יומיים שלמים. מבט מהרכבל על ריבה דל גארדה - צילום: Depositphotos אחד המבנים המרכזיים בריבה דל גארדה הוא כנסיית סנטה מריה אינוויולטה (Santa Maria Inviolata), שנבנתה במאה ה-17 בסגנון הבארוק, והביקור בה מרחיב את הלב: לא פחות מחמישה מזבחות, פרסקאות מרשימים, רצפות שיש מפוארות ותאי וידוי מעץ מגולף ירשימו ללא ספק את חובבי האומנות וההיסטוריה. המזבח המרכזי מעוטר בציורים מאת פאלמה הצעיר (Palma il Giovane) ומתארים את חייהם של סן קרלו בורומאו וסן ג'ירולמו . מכאן המשיכו לעבר המרכז ההיסטורי, בו תוכלו למצוא את מגדל אפונלה ( La torre Apponale ) המתנשא לגובה 34 מטרים. ואם אתם בכושר טוב תוכלו גם לטפס את מגדל השמירה שעל ההר, ולהשקיף משם על כל האגם. מסלול הליכה אחר, ופשוט יותר, יוביל אתכם אל רובע עתיק שנקרא Marocco, אבל בניגוד למה שאולי נדמה לכם, אין שום קשר למדינת מרוקו. הרובע נקרא כך משום שבדיאלקט המקומי, סלעי הענק שעליהם נבנו הבתים כונו "מארוקה" (marocche). בליבה של ריבה דל גארדה נמצאת פיאצה טרה נובמברה (Piazza III Novembre), וזהו מרכז העצבים של העיירה (עד כמה שאפשר לכנות מקום כה רגוע "מרכז עצבים"...). כאן תוכלו למצוא שפע של מסעדות וחנויות, וההשפעות האוסטרו-הונגריות ניכרות הן בעיצוב המבנים והן בתפריט המוגש באזור. פיאצה טרה נובמברה, הכיכר המרכזית ממוקמת על גדת האגם - צילום: Depositphotos בריבה דל גארדה תוכלו למצוא גם מצודה, הבנויה על אי מלאכותי. כיום משמשת המצודה כמקום מושבו של מוזיאון MAG – מתחם הכולל בתוכו גלריה לאמנות, מוזיאון ארכיאולוגי, ומוזיאון היסטורי. בתום הביקור במוזיאון תוכלו גם לטפס במעלה מגדל המצודה, וליהנות מתצפית יפה על העיר כולה. אפשרות נוספת היא לשכור אופניים באחת מחנויות הספורט שבמרכז ההיסטורי, ולצאת לטיול אופניים לאורך גביש פונאלה (strada del Ponale), המובילה אל מפלי פונאלה היפים (Cascate del Ponale) שבעמק לדרו (Ledro). המסלול קל ופשוט, מתאים גם לילדים, וניתן להשלים אותו תוך כארבע שעות. בריבה דל גארדה יש הרבה אפשרויות רבות לעשות סוגי ספורט שונים, ספורט ימי המבוסס רוח המנצל את הרוחות שנושבות בעיירה ומושך תיירים במיוחד למטרה זו, או סוגים אחרים, למשל: גלישת רוח SUP, סירות מפרש, טיולי אופני הרים, קניונינג בנהרות , חתירה בקאנו ועוד... טיולי אופני הרים בריבה דל גארדה - צילום: Depositphotos ומה אוכלים? המטבח המסורתי של אגם גארדה באופן לא מפתיע במיוחד, המנות הידועות ביותר באגם מבוססות על דגים, ועל שמן הזית המעולה המיוצר באזור. אחת המנות הקלאסיות ביותר היא ביגולי עם סרדינים (Bigoli con le sarde) – פסטה העשויה קמח וחלמוני ביצה, המוגשת עם רוטב המבוסס על סרדינים טריים, שמן, שום ופטרוזיליה. כמובן שכדאי לכם לנסות את הדגים מהאגם: זאב נהרות צפוני (לוצ'ו Luccio, באיטלקית) וטינקה (Tinca, סוג של קרפיון). הדגים מוגשים כמנה עיקרית, או משולבים במנות הריזוטו המסורתיות של האזור. למתכון שלנו לספגטי עם סרדינים לחצו כאן . ביגולי עם סרדינים ואם במקרה יצא לכם להיתקל בתפריטים במסעדות במנה שנקראית "carbonera", דעו לכם שזו לא שגיאת הקלדה של מישהו שלא יודע לאיית את המילה קרבונרה (carbonara, מנת הפסטה הרומאית המפורסמת ). מדובר על מנה טיפוסית לאזור, העשויה מפולנטה, שמן זית, וגבינה מונטה באלדו (Monte Baldo). בתפריט תגלו הפתעה נוספת: באגם גארדה קיימת גרסה מקומית לקסאטה, אבל זו לא המנה הסיציליאנית הידועה ... כאן הקסאטה היא מעין סמיפרדו העשוי ריקוטה, פירות מסוכרים ודבש. וההבדל המרכזי? מעל הכל מזלפים קצת שמן זית איכותי (כן כן!). אחרי הכל, שמן הזית הוא מלך המטבח המקומי... פולנטה קרבונרה שישו ושמחו! מתי חוגגים? מה אתם מעדיפים – ענבים או פיות? אין צורך לבחור באמת, משום שאגם גארדה מציע אירועים מכל הסוגים ולכל הטעמים. מזה כ-15 שנה, מידי חודש יוני, מארחת העיר גארדה את פסטיבל הפיות ( La festa delle fate ), ובמהלכו טיילת Lungolago Regina Adelaide הופכת לאזור קסום במיוחד: אנשים בתחפושות קוספליי, סדנאות יצירה ושיעורים בקליגרפיית שדונים ממתינים למבקרים (שימו לב: הפסטיבל לא יתקיים בשנת 2023, ונדחה לשנת 2024). בחודשי הקיץ נערכים שפע של אירועים קטנים ובינוניים על שפת האגם – הופעות חיות, זיקוקים, ופסטיבלי אוכל – מומלץ ליצור קשר עם לשכת התיירות המקומית ולברר מה מתוכנן בתקופה שבה תהיו באזור. בתחילת חודש אוקטובר נערך בברדולינו פסטיבל הענבים הגדול, אירוע חובה לחובבי יין. הפסטיבל משלב שפע של יינות, אוכל טעים, ונופים נהדרים (דמיינו את צבעי השלכת שעוטפים את האגם בעונה הזו...). בדצמבר האגם נצבע באדום וירוק, והעיירות מתמלאות באורות כריסטמס צבעוניים. בעיירות כמו לאציזה וברדולינו מוקמים שוקי חג מולד קטנים, וניתן לבקר בהם עד ה-6 בינואר.

מים מרפאים עשירים במינרליים, ספא מפנק ונופים יפים – הביקור בתרמה (Terme) הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות האיטלקית. אלסנדרה לאונרדי, חובבת מרחצאות חמים ידועה, עושה קצת סדר בדברים וממליצה על המרכזים המועדפים לטבילה משובחת   היסטוריה , תרבות, אוכל ויין , אומנות ... איטליה מפורסמת בזכות כל אלה, כמובן, אבל במאמר זה אתמקד באטרקציה קצת פחות מוכרת: המרחצאות התרמליים (ובאיטלקית: Terme). אני לא מדברת על "סתם" ספא, אלא על מקומות שמציעים אפשרות לטבול במים חמים עשירים במינרליים, המשמשים גם בתחום הרפואה והקוסמטיקה. באיטליה, התרמה הם מעין נווה מדבר שבו נרגעים ומתפנקים, אבל במקרה הצורך המים המינרליים מסייעים גם לטיפול במגוון מחלות (בעיקר בעיות בדרכי הנשימה, בעיות עור ובעיות מפרקים). הביקור בתרמה הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות האיטלקית, ובמאמר זה נסקור כמה מהתרמה המפורסמים ביותר באיטליה ונבין מה היתרונות של כל אחד מהם.       ההיסטוריה של התרמה באיטליה - מעיינות ומרחצות חמים הרומאים היו הראשונים לבנות מרכזי ספא, אבל בתרבות הרומאית העתיקה, משמעות המילה "תרמה" הייתה שונה מעט – התרמה הרומאיים היו מעין שילוב בין בית מרחץ לספא, ומילאו תפקיד קריטי בחברה הרומאית (המים עצמם לאו דווקא היו מים מינרליים בעלי תכונות מיוחדות). מי שפקדו את התרמה הגיעו לרוב מידי יום, לא רק כדי להתרחץ או להירגע, אלא גם כדי להתרועע, לסגור עסקאות, לדון בפוליטיקה ולהשתתף בפעילויות שונות. ובמילים אחרות: חלק חשוב מחיי היומיום התנהל במעיינות התרמה החמים. בתרמה ניתן היה למצוא בריכות עם מים בטמפרטורות שונות: בפריג'ידריום היו מים קרים, בטפידריום פושרים ובקלידריום – מים חמים. הסאונות נקראו laconica, ובריכות השחייה Natatio. החדרים עצמם עוטרו בפסיפסים ופסלים מרשימים (חלקם שרדו, ומוצגים במוזיאונים השונים באיטליה, כמו למשל במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי ). ברומא העתיקה הכניסה לתרמה הייתה חופשית וניתן היה לרכוש שירותים נוספים כמו שימוש במלתחה, מגבות ואפילו עיסויים – ממש כמו היום! בנוסף למרחצאות, התרמה הגדולים הציעו גם פעילויות פנאי אחרות, כמו חדרי כושר ומרחבי משחק. בחלק מהמרחצאות היו אפילו ספריות וגנים. נשים וגברים נכנסו בזמנים נפרדים. אם אתם סקרנים לראות איך נראו התרמה, תוכלו למצוא גם היום שרידים של מרחצאות רומיים ברחבי אירופה; ברומא, למשל, המרחצאות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר הם מרחצאות קרקלה ומרחצאות דיוקלטיאנוס, ובשניהם ניתן לבקר במהלך הביקור בעיר.   אחד המרחצאות העתיקים ביותר (תרמה שפועל למעשה גם היום) הוא Acque Albule, שבטיבולי (האם יצא לכם לבקר בווילה המפורסמת בטיבולי?). בתרמה האלה המים עשירים במיוחד בגופרית, ומפעפעים בטמפרטורה של 23 מעלות בלבד. רבים מהנופשים מגיעים לכאן בהמלצת הרופא, כדי לטפל בבעיות נשימה, כליות, פסוריאזיס ובעיות מפרקים. באתר Terme di Roma  תוכלו למצוא מידע נוסף על הספא ועל מאפייני המים המיוחדים שבמקום. לקריאה נוספת על טיבולי כאן .   שני תרמה מפורסמים נוספים במחוז לאציו הם ה- Terme di Stigliano , המציעים ספא וגם טיפולים בעזרת מים תרמליים במחלות בדרכי הנשימה, והתרמה בפיוג'י  Fiuggi, עיירה ציורית דרומית לרומא, המציעה מגוון בתי מלון שנבנו בקרבת המעיינות העשירים במינרלים. אחד המלונות הבולטים באזור זה הוא מלון-ספא סן ג'ורג'ו – Hotel San Giorgio .   לאורך ההיסטוריה נודעו המעיינות התרמליים כמקום המציע מרפא ושלווה, וכאשר החלה הרפואה המודרנית להכיר ביתרונות המים התרמליים, הפופולריות של המעיינות רק עלתה. במאות ה-18 וה-19 נבנו בתי מלון עם מרכזי ספא שעשו שימוש נרחב במים המינרליים, והוסיפו שפע של פעילויות וטיפולים: אמבטיות רפואיות, עיסויים, טיפולי בוץ, טיפולי אינהלציה, ועוד. לאורך המאה ה-20 התפתחה תרבות הספא, המבנים עצמם נעשו מודרניים ומתוחכמים יותר, ומרכזי ספא ובריאות החלו לשלב טכנולוגיות חדשות לצד גישה הוליסטית לבריאות. בזכות טיפולים משלימים, תרגולי הרפיה, יוגה ומדיטציה, עבר הפוקוס מטיפול גופני נטו, לראייה מערכתית רחבה יותר, המדגישה את חשיבות הרווחה הנפשית והרוחנית. דוגמה מצויינת לכך היא הספא המצויין במעיינות סטורניה – Terme di Saturnia, שבדרום טוסקנה, המציע טיפולים פיזיים באיכות גבוהה, העושים שימוש במים התרמליים המיוחדים של האזור ונחשבים כמתאימים במיוחד להמרצת הדם וטיהור המערכת. לצד זאת, מציע המרכז שלל טיפולים בליווי רפואי. לפרטים: https://www.termedisaturnia.it/saturnia-day-spa/   מעיינות סטורניה בדרום טוסקנה - צילום: Depositphotos   למה לבקר בספא תרמלי באיטליה?  אם אתם לא בטוחים שהחוויה הזאת מתאימה לכם, תנו לי לנסות לשכנע אתכם שביקור במעיינות התרמליים באיטליה הוא חוויה שאסור להחמיץ:   הטבילה במעיינות היא מסורת עתיקה . כאמור, עוד בימי רומא העתיקה אבלו האצילים במעיינות החמים ובמים העשירים במינרלים. תמיד נחמד להצטרף למסורת עתיקה בת למעלה מ-2000 שנה! המים המינרליים תורמים לבריאות . בהתאם להרכב המינרלים הספציפי (המשתנה ממעיין למעיין), המים עשויים לסייע בטיפול במחלות שונות, להקל על כאבי שרירים, ולהקל על מכאובים. הטבילה בהם גם מרגיעה מאד. עם זאת, כדאי לדעת שבשל התכונות האקטיביות של המים, הטבילה בהם איננה מומלצת לכל אחד. ילדים, נשים בהריון ומי שסובל מבעיות בריאות צריכים להתייעץ עם הרופא שלהם לפני הכניסה למעיינות החמים. לא רק מעיינות, אלא גם נוף! אתרי הספא האיטלקיים מוקפים לעתים קרובות בטבע או קרובים לים. הביקור בהם מציע דרך מושלמת ליהנות מיופי הטבע תוך כדי מנוחה ופינוק. אתרי הספא באיטליה מגוונים : ברחבי איטליה תוכלו למצוא מגוון רחב של מקומות ספא, חלקם מפוארים וחלקם פשוטים וחסכוניים. חלק מהמעיינות (מחוץ לבתי המלון) מאפשרים למבקרים לטבול בחינם! תרבות אוכל ויין : מלונות ספא ​​רבים מפעילים במקום מסעדות מצוינות. בתום הטבילה המרעננת, תוכלו לדגום את הקולינריה המקומית, ולבקר באתרים תרבות וארכאולוגיה הנמצאים בסמוך.   התרמה הידועים ביותר באיטליה:   תרמה די סירמיונה - Terme di Sirmione   מרחצאות סירמיונה, הממוקמים באחד הפינות המקסימות ביותר באיטליה – בעיירה סירמיונה לגדות אגם גרדה – הם בין המפורסמים והפופולריים באיטליה, ונחשבים למבוקשים במיוחד בזכות סגולות הריפוי של המים. כאן תוכלו למצוא שני אתרי ספא ידועים: תרמה וירג'יליו ( Terme Virgilio ) – מתחם רפואי המציע מגוון טיפולים בעיקר בתחום דרכי הנשימה והדרמטולוגיה, ותרמה קטולו (Terme Catullo), מרכז ספא בלב המרכז ההיסטורי של סירמיונה, בו תוכלו ליהנות מטבילה מרגיעה ומפנקת, מסאז'ים, וביקור בסאונות. לפרטים נוספים, בקרו באתר הרשמי: www.termedisirmione.com תרמה די סירמיונה, על גדות אגם גארדה - צילום: Depositphotos   ראפולאנו תרמה - Rapolano Terme   טוסקנה מפורסמת בזכות ההיסטוריה,  האמנות, האוכל והיין של המחוז, אבל גם בזכות אתרי הספא הטבעיים הרבים. את סטורניה כבר הזכרתי, ובנוסף לכך, רציתי להמליץ על שלושה מקומות מצוינים נוספים שבהם יצא לי לבקר. העיירה רפולאנו תרמה (Rapolano Terme) ממוקמת במחוז סיינה, והיא יעד אידיאלי עבור מטיילים המעוניינים לשלב תרבות עם נופים, טיפולי ספא ושלווה שמטעינה את המצברים. שני מתחמי הספא הידועים בעיר הם אנטיקה קוורצ'ולה , l’ Antica Querciolaia , ובו בריכות תרמליות טיפוליות בשלוש טמפרטורות שונות (חם, פושר, קר); ותרמה סן ג'ובאני, Terme San Giovanni ,, מתחם ספא המציע גם טיפולים רפואיים, בעיקר לטיפ ול בדלקות נשימה ואוזניים.   מונטקטיני תרמה - Montecatini Terme מונטקטיני תרמה, בנפת פיסטויה שבצפון טוסקנה, ידועה בזכות המעיינות התרמליים שבה ולא פחות מכך בזכות המבנים המפוארים, בסגנון אר-נובו אלגנטי, שנבנו בשיא פריחתה של העיר. מונטקטיני תרמה נודעה כעיירת מרפא עוד בתקופה הרומית, אבל רק במאה ה-18 היא ביססה את מעמדה כאחת מערי הספר החשובות באירופה, בזכות מאמצי הבנייה והקידום שהנהיג הדוכס לאופולד, שליט טוסקנה. לאורך השנים נהרו אל מונטקטיני תרמה בני אצולה ואמנים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים, וכל אלה תרמו כמובן לאווירה המתוחכמת בעיר. כיום תהילתה של מונטקטיני אמנם חלפה, אך היא עדיין מהווה יעד ספא חשוב, ואם תבקרו בעיר, תוכלו לטבול במרחצאות ולהתרשם גם מהאדריכלות המיוחדת. המים במונטקטיני תרמה נובעים מעומק של כ-60 מטרים, ונחשבים לעשירים במיוחד במינרליים. כדאי לשלב בביקור גם טיפולים בספא, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי של העיר: https://www.termemontecatini.it/ מונטקטיני תרמה - צילום: Depositphotos   תרמה דל גולפו די באראטי - Terme del Golfo di Baratti אלה המעיינות המועדפים עליי, והם ממוקמים בעיירה הקטנה ונטורינה Venturina, בסמוך לחוף, בדרום טוסקנה. זהו אזור יפהפה באופן כללי, והמרחצאות פה תורמים לאווירה המיוחדת. שני מרכזי הספא החשובים ביותר באזור הם Resort & SPA Calidario  (מקום אלגנטי ואקסקלוסיבי למדיי), ו- Terme di Venturina , מתחם ספא נגיש יותר, המציע בריכה קרה ובריכה מחוממת. הטבילה בבריכות באזור זה, והטיפולים כמובן, יעזרו לכם להירגע ולאזן את הגוף והנפש. זהו גם יעד אידיאלי לחובבי ארכיאולוגיה, משום שהפארק הארכיאולוגי פופולניה Populonia  נמצא במרחק קצר מהמעיינות.   טרמה די איסקיה - Terme di Ischia אם אתם מגיעים לדרום איטליה, וליתר דיוק – לאי איסקיה Ischia , אל תחמיצו את גן העדן התרמלי הזה. האי איסקיה הוא חלום לחובבי טבע וספא, ובכל אחת מהעיירות באי תוכלו למצוא מספר מלונות המציעים כמובן גם שירותי ספא. אישית יצא לי לבקר ב-Lacco Ameno, במלון Grand Hotel Terme di Augusto , מקום א לגנטי מאוד, המציע ספא נרחב ובריכות חיצוניות ופנימיות. המיקום מצויין, מכיוון שהמלון קרוב גם לים וגם למרכז העיר, כך שתוכלו לשלב בין טבילות בים, טבילות במעיינות המרפאים, וגיחות לשופינג ולמסעדות. בנוסף, אחד ממרכזי הספא הידועים והחשובים ביותר באיסקיה נקרא ג'יארדיני פוסיידון   Giardini Poseido n  – מקום מרהיב שאסור לפספס! המתחם משקיף על המפרץ, ומציע 3 בריכות שחייה מוקפות בצמחייה מים תרמליים בטמפרטורות שבין 28 ל-40 מעלות, ואינספור פינוקים. בנוסף כדאי לכם לנסות גם את פארק נגומבו Parco Negombo , שנפתח מחדש לפני כשנתיים, לאחר שיפוץ מקיף. כאן תוכלו למצוא, בנוסף לפארק הידרותרמי גדול הטובל בירוק, גם חוף פרטי על המפרץ היפהפה, סאונות וספא, מסעדות וברים. המים המבעבעים מהאדמה עשירים במלחים מינרליים, ונחשבים למרגיעים במיוחד, ובעלי תכונות אנטי-דלקתיות.   המעיינות החמים של סג'סטה - Terme Naturali Libere di Segesta   הגעתם לסיציליה? אל תשכחו את סג'סטה! המעיינות האלה נמצאים בפינה נסתרת בטבע – זהו לא ספא מאובזר (למעשה אין כאן שום "מתקן רשמי"), אלא פינת חמד נסתרת, בפרובינציית טראפני שבסיציליה, ועל מנת להגיע אליהם נדרש מאמץ לא קטן, מכיוון שהם מתחבאים בסופו של מסלול הליכה ארוך (החולף גם בתוך נחל).  אל תשכחו להביא איתכם את כל הציוד הנדרש – מגבת, בקבוקי מים, בגדים להחלפה ועוד. מה שמצדיק את ההליכה המאומצת הוא הנוף המרהיב – המים החמים והעשירים במינרלים בוקעים מלב האדמה, וכאשר תטבלו במעיינות, תרגישו שאתם מתאחדים עם הטבע. זהו יעד אידיאלי גם עבור חובבי ארכיאולוגיה, משום שמקדשי סג'סטה המפורסמים נמצאים בקרבת המעיינות. אבאנו תרמה - Abano Terme העיירה אבאנו תרמה היא אחד מיעדי התרמה החשובים באיטליה: עיירה שלווה ומקסימה, השוכנת בלב הגבעות האאוגניות (לא רחוק מפדובה ), ובה עשרות בתי מלון המציעים טיפולים במעיינות התרמיים האיכותיים. אבאנו תרמה נחשבת ליעד פופולרי גם בקרב מי שמחפשים טיפולים רפואיים עם המים המרפאים, והיא ידועה במיוחד בזכות מרכזי הספא האיכותיים, טיפולי ההידרותרפיה, וטיפולי הבוץ העשיר בחומרים אנטי-דלקתיים.  לפרטים נוספים:  https://www.abano.it/ תרמה די קולה - Terme di Cola יעד נהדר נוסף באזור אגם גרדה הוא תרמה די קולה (Terme di Cola), הפועל בתוך מתחם Villa dei Cedri. זהו פארק מקסים המתפרש על פני לא פחות מ-13 דונם, בו תוכלו לטבול במים המרפאים בזמן שאתם מוקפים בצמחייה ונופים מרגיעים. האגמים התרמיים מבעבעים בטמפרטורה של 33 מעלות ומעלה, ועשירים בסידן ומגנזיום. נעים במיוחד לנוח באחת הבריכות, להתיישב מתחת לאחד המפלים, ולתת לזרם המרפא לשטוף מעליכם את כל דאגות החיים. לפרטים נוספים:  https://www.villadeicedri.it/ita/parco-termale.php    איך לבחור את המעיינות התרמליים שמתאימים לכם? לצד המרכזים שתיארתי, ישנם לפחות עוד 15 מרכזי ספא תרמליים באיטליה. הבחירה עלולה להיות מבלבלת, אבל יש לי כמה טיפים שיקבלו עליכם לבחור את המרחצאות המתאימים. הנה כמה דברים שכדאי לקחת בחשבון:   סוג הטיפולים . נסו להבין קודם כל איזה סוג טיפול אתם צריכים. האם אתם מחפשים מים מינרליים בעלי תכונות רפואיות ספציפיות, או שפשוט מתחשק לכם לנוח ולהירגע? האם אתם מחפשים ספא עם טיפולי יופי וקוסמטיקה? לכל ספא ותרמה יש סגנון קצת אחר, וכדאי להקדיש את הזמן הנדרש לעבור על אתר האינטרנט שלהם, ולהבין מה בדיוק הם מציעים. מרחצאות עם מלון או בלי? האם אתם מחפשים מלון שכולל גם ספא, או מרחצאות תרמליים שאליהם נכנסים עם כרטיס כניסה יומי? הלוגיסטיקה שונה לגמרי, וגם את זה חשוב לקחת בחשבון. מי נכלל בקבוצה שלכם? קחו בחשבון שילדים לא תמיד יכולים להיכנס למרחצאות, וגם לא לספא. הטבילה במים לא מתאימה לנשים בהיריון ולאנשים שסובלים מבעיות בריאות מסוימות, ובחלק מהמרחצאות הטבילה היא בעירום. את כל הדברים האלה – חשוב לברר מראש... איזו מן אווירה אתם מחפשים? מקום מוקף בטבע, או ספא 5 כוכבים? מרחצאות הפתוחים לטבילה לילית או מקום מינימליסטי עם צוות רפואי? ערכו תחקיר מקדים לאור הדברים שחשובים לכם, ואל תתבססו רק על המידע באתר עצמו, נסו להצליב מידע וביקורות משניים או שלושה אתרים חיצוניים, שיתנו לכם תמונה מלאה ומדויקת יותר של השירותים במקום, איכות המתקנים, והאווירה הכללית. אזור גאוגרפי : יש מרחצאות מבודדים למדיי, ויש מרחצאות שקרובים לאתרים חשובים ומפורסמים. בדקו את דרכי ההגעה, ואטרקציות נוספות באזור – לפעמים, ספא מיוחד, מדהים ככל שיהיה, פשוט לא מספיק נגיש ואולי תצטרכו לוותר עליו. קחו בחשבון שעל מנת להגיע למרחצאות, חובה לשכור רכב. נדיר מאד למצוא ספא תרמלי אמיתי שנמצא בלב העיר. תקציב : בסופו של דבר, זה אחד השיקולים החשובים... המחירים משתנים מאד בין ספא לספא, בין תרמה לתרמה, וחשוב להבין מראש מה מחיר הכניסה, ומה בדיוק נכלל בכרטיס (למשל: אם רכשתם כרטיס כניסה יומי, הוא כולל שימוש במלתחות? חלוק רחצה? כפכפים? יש הנחה אם אתם מזמינים גם טיפול בספא?). כמובן שאם תבקרו בתרמה מחוץ לעונת התיירות, תהנו ממחירים נמוכים יותר. מצד שני, רוב המרחצאות נמצאים בחוץ, ואם יורד גשם, לא כל כך נעים לטבול במים...   מה צריך להביא לתרמה? לאחר שבחרתם את הספא שהכי מוצא חן בעיניכם, אל תשכחו לארוז את הציוד המתאים:   בגד ים : הכניסה לספא / תרמה / מרחצאות היא בבגד ים בלבד (מלבד המקומות שבהם חובה להיכנס בעירום). כדאי מאד להביא לפחות שני בגדי ים, בעיקר אם אתם מתכננים לבקר בתרמה עם מים מינרליים עשירים בגופרית, משום שריח הגופרית חזק, ובסוף היום תרצו בוודאי לכבס את בגד הים. מגבת, כפכפים, כובע ים : חלק מהמקומות מספיק חלוקי רחצה וכפכפים, וחלק לא. לרוב ניתן לרכוש מגבת, כובע ים וכפכפים בתשלום, אבל לא תמיד (וכמובן שהמחירים יהיו יקרים יותר מאשר בחנות). ברוב המקומות חובה לחבוש כובע ים (וזה הגיוני – לא כיף לטבול בתרמה ולראות פתאום שערות צפות לידכם...). בגדים להחלפה ומוצרי טיפוח : לאחר המקלחת, תרצו בוודאי ללבוש בגדים שונים מאלה שלבשתם כשנכנסתם. כדאי גם להביא סבון רחצה ושמפו טוב, ורצוי גם קונדישנר (אחוז המינרלים הגבוה במים ישפיע על השיער). אם תרצו, תוכלו גם לרכוש מוצרי קוסמטיקה (קרם גוף, למשל) בספא עצמו – המוצרים מבוססים על המים המינרליים של התרמה, והם לרוב באיכות מעולה.   לסיכום , התרמה באיטליה הם לא רק מקום להירגע בו, אלא חוויה של ממש המשלבת היסטוריה, תרבות ובריאות. בין אם אתם מחפשים מפלט מההמולה או פשוט דרך לחוות צד נוסף של איטליה, התרמה מציעים חוויה ייחודית. ההמלצה שלי היא להזמין ביקור בתרמה בפעם הבאה שתגיעו לאיטליה. אני מבטיחה לכם שלא תתחרטו.

לתעשיית הקולנוע האיטלקית יש סיפור אהבה עם שחקנים זרים. אפילו לישראל תרומה צנועה לתופעה הזו, ומשום מה – לחיפה בפרט.   על התנועה המתמדת של שחקניות ושחקנים מרחבי העולם אל אורות הוליווד, ובמידה רבה גם ללונדון, לא צריך להכביר במילים. תעשיות הקולנוע שאינו דובר אנגלית מתהדרות בשיעור נמוך משמעותית של שחקני חיזוק; אבל הקירבה הגיאוגרפית והתרבותית שבין ארצות אירופה היבשתית ובין עצמן דאגה תמיד להפריה-הדדית מסויימת בתחום המשחק. למשל, את השוודים אינגריד ברגמן ומקס פון סידוב ניתן למצוא בסרטים דוברי לא מעט שפות. הקולנוע האיטלקי מתבלט ביבוא שחקנים יותר מכל קולנוע אחר שאינו דובר אנגלית. לעובדה הזו אחראי היה נוהג הדיבוב, שמנקודת מבט עכשווית עשוי להיתפש כמרושל, אבל היה מקובל לחלוטין בצ'ינצ'יטה (עיר אולפני הקולנוע של רומא) ונעשה בדרגה האמנותית והמקצועית הגבוהה ביותר. את אולפן הדיבוב איישו מדובבים שהיו שחקנים משופשפים בזכות עצמם, והוא איפשר לבמאים איטלקים להגדיל את מאגר הכישרונות: גם בשעה שרוב השחקנים בסרט דיברו איטלקית, ניתן היה לתפור כל שחקן או שחקנית זרים לתפקידים המבוקשים ופשוט לדבב אותם לאיטלקית.   קשה להסביר את התופעה במונחים של נזקקות. איטליה התהדרה תמיד במסורת משחק ראשונה במעלה, בשחקניות ושחקנים וירטואוזים ובמגוון עשיר של שחקני אופי לכל התפקידים והסוגות. יתכן שהקהל האיטלקי הוקסם במידת מה מהילת הסלבריטי ההוליוודית, דבר שעשוי להסביר לפחות את יבוא השחקנים האמריקנים. צ'ינצ'יטה עיר אולפני הקולנוע של רומא - צילום: Depositphotos כך או אחרת, בתולדות הקולנוע האיטלקי הדיבוב הוא דבר של מה בכך. לא רבות יודעות שקלאודיה קרדינלה בכבודה ובעצמה, מהגדולות, הפוריות והבינלאומיות שבשחקניות איטליה, דובבה לאיטלקית בתחילת הקריירה שלה. זאת משום שקרדינלה נולדה להורים סיציליאניים בטוניס, וכשהגיעה לשחק ברומא עדיין דברה רק צרפתית ואת הניב הסיציליאני. תעשיית "מערבוני הספגטי" – מערבונים תוצרת איטליה שהתרחשו במערב הפרוע אבל צולמו לעתים קרובות בנוף הצחיח של דרום ספרד – הפיצה את אותם סרטים בשתי לשונות: איטלקית באיטליה (השחקנים הזרים דובבו), ואנגלית בעולם (האיטלקים דובבו). ב-"טרילוגיית הדולרים" של סרג'ו לאונה, הפקה גדולה, הופיעו לא רק קלינט איסטווד אלא גם לי ון קליף, אלי וולך היהודי, והגרמני קלאוס קינסקי ששורבב גם למערבוני ספגטי נוספים. מערבונן ספגטי מצויין אחר, סרג'ו קורבוצ'י, ליהק את ברט ריינולדס, את קמרון מיטשל ואת ג'ק פאלאנס, שהופיע גם בסרטים איטלקיים אחרים.   אבל הזרים לא לוהקו רק כדי לגלם דמויות זרות, אם זה הרושם שיוצרים מערבוני הספגטי. גדולי הבמאים של איטליה יבאו כוכבים מהעולם לתפקידים איטלקיים אסליים. את אינגריד ברגמן השוודית, שהוזכרה לעיל, הרבה ללהק רוברטו רוסליני. ברט לנקאסטר הופיע בתפקידים מרכזיים אצל לוקינו ויסקונטי, אצל ליליאנה קבאני, ואצל ברנרדו ברטולוצ'י בסרטו "1900" שכלל גם את רוברט דה נירו ואת דונלד סאת'רלנד, שכיכב גם ב"קסנובה" של פליני. פליני ליהק גם את אנתוני קווין ב"לה סטראדה" המופתי, וב"לה דולצ'ה ויטה" שלו הופיעה שוודית אחרת, אניטה אקברג, אף היא פנים מוכרות בסרטים איטלקיים. פייטרו ג'רמי ליהק את דסטין הופמן ("אלפרדו, אלפרדו"). לואיג'י קומנצ'יני את ג'ורג' צ'קיריס מ"סיפור הפרברים", וכן את ג'וזף קוטן ובטי דייויס (אם כי הדמויות של שני אלה, בסרט "הקלפן המדעי", דוברות אנגלית). רוד סטייגר שיחק את בניטו מוסוליני (!) בסרט ביוגרפי של קרלו ליצאני, שכלל גם את הנרי פונדה.  סטייגר שיחק גם ב"לאקי לוצ'יאנו" של פרנצ'סקו רוסי לצד ג'אן מריה וולונטה המופלא, וב"האדישים" של פרנצ'סקו מאסלי, בו שיחקה גם שלי ווינטרס. ווינטרס כיכבה גם ב"בורגני זעיר זעיר" של מריו מוניצ'לי. שחקנים צרפתים קצרה היריעה מלציין: גם בקולנוע הצרפתי מופיעים איטלקים רבים, אבל האיטלקי היה ממש דלת מסתובבת של שחקנים צרפתיים בעיקר החל משנות ה-1960.   ומה בדבר ישראלים? הקהל הישראלי יסתקרן לשמוע ששמות עבריים החלו צצים בקרדיטים של הקולנוע האיטלקי כבר החל משנות ה-1950 ואולם, הם לא רבים. בעשורים האחרונים דומה שהאמריקנים גילו את יופיין וכשרונן של נשים ישראליות דוגמת נטלי פורטמן, גל גדות ושירה הס. איטליה, אף כי מעולם לא נודעה במחסור יפהפיות, הקדימה את האמריקנים גם בזה. בין הישראלים שהתברך בהם המסך האיטלקי בולטות שלוש חיפאיות נאות.   הראשונה בהחלט, היא גם במובן רב האשה הראשונה של הקולנוע הישראלי: חיה הררית (1931-2021), נ' חיה נויברג בחיפה. להררית היתה קריירה בת שני עשורים, צנועה מאד למעט שני ציוני-דרך גדולים: היתה לה הזכות לככב בסרט העלילתי הראשון באורך מלא שהופק במדינת ישראל, "גבעה 24 אינה עונה" (1955), ונקנתה לה תהילת עולם בתפקיד אסתר, אהובתו של צ'רלטון הסטון באפוס האמריקני שובר-הקופות של וויליאם וויילר "בן-חור" (1959). אחר כך שיחקה במספר כישלונות אמריקניים, בריטיים ואכן - איטלקיים. בין לבין שני תפקידי חייה, הררית כבר שיחקה לצד וירנה ליסי, פרנקו פבריצי וסרג' רג'אני ב- La donna del giorno ("אשת השעה") של פרנצ'סקו מאסלי (1957), האיטלקי הראשון שלה וכנראה של המשחק הישראלי בכללותו. דליה לביא (1942-2017), נ' לוינבוק אף היא חיפאית, התגלתה בידי קירק דגלאס ששהה בישראל בזמן צילומי הסרט האמריקני "עושה הלהיטים" (1953). דגלאס מימן ללביא לימודי מחול בסטוקהולם, שוודיה, שם היא לוהקה לתפקיד הראשון שלה בסרט "אנשי הֶמְזוֹ" (1955) והחלה קריירה בינלאומית מגוונת, שכללה למשל את "שבועיים בעיר זרה" של וינסנט מינלי שם שיחקה לצד דגלאס ואדוארד ג' רובינסון; אבל דווקא את התפקיד הזכור ביותר שלה, תפקיד ראשי, קיבלה לביא בסרטו של ברונלו רונדי Il demonio ("השדה", 1963), סרט מיוחד במינו על פוריף, צעירה כפרית בדרום איטליה שמסומנת בידי אנשי הכפר כמכשפה אחוזת דיבוק.   סרטו של מאוריציו לוצ'ידי La battaglia del Sinai ("חמישה ימים בסיני", 1969), קו-פרודוקציה, הוא מותחן מלחמה המתרחש במלחמת ששת הימים, וכיכבו בו אסי דיין וזאב רווח בעיקר לצד שחקנים איטלקים. הסרט יצא לאקרנים באיטליה כשדוברי העברית מדובבים לאיטלקית.   רומא עוד לא גמרה לשמוע מחיפה. החיפאית מורן אטיאס (ילידת 1981) שיחקה בשני סרטים איטלקיים, שניהם מאת שמות גדולים. בגיל 91 ביים מריו מוניצ'לי הדגול את סרטו האחרון, Le rose del deserto ("שושני המדבר", 2006). הסרט עוסק בצבא האיטלקי במצרים של מלחמת העולם השנייה, ואטיאס משחקת בו את הערביה עישה. מי שנחשב לגדול במאי האימה של איטליה, דריו ארג'נטו, מיהר ללהק את אטיאס לסרט האימה La terza madre ("האם השלישית" או "אם הדמעות", 2007). אטיאס משחקת את הדמות האפּונימית, כלומר את "אם הדמעות", שאמנם מופיעה רק בסוף הסרט. שני הסרטים מפגינים בגאון את נתוניה הגופניים של אטיאס, ודי לחכימא ברמיזא, אבל רק סרטו של מוניצ'לי מצדיק צפיה בעיני כותב שורות אלו. Oggi sposi ("נשואים טריים", 2009) של לוקה לוצ'יני היה סרטה האיטלקי השלישי והאחרון ששיחקה בו אטיאס. רז דגן משדה נחמיה (יליד 1968) פרץ את דרכו בסרטו של רוברט אלטמן "משהו ללבוש" (1992), והמשיך לתפקידים נוספים בקולנוע האמריקני, אבל העבודה שלו באיטליה נרחבת. דגן מוכר לאיטלקים רבים דווקא מהטלוויזיה; בין היתר, הופיע בגרסה האיטלקית של הריאליטי "הישרדות". חובבי קולנוע איטלקי יתגאו לראות אותו בתפקיד הראשי ב-Centociodi ("מאה מסמרים", 2007), מסרטיו האחרונים של ארמנו אוֹלְמִי הענק. אחר כך שיחק דגן ב"ברברוסה" של רנצו מרטינלי (2009), סרט היסטורי שהופק וצולם באיטליה אבל דובר אנגלית. אילו עוד ישראלים שיחקו בקולנוע האיטלקי, ועברו, אולי, מתחת לרדאר? אילו ישראליות שכחו האיטלקים ללהק, אבל בהחלט היו צריכים?

כמה מהמקומות המעניינים והמפתיעים ביותר במילאנו מתחבאים הרחק מהאתרים המפורסמים. כמו למשל שכונת פורטה ג'נובה, שבה העביר קנג'י אלבאני כמה שנים מוצלחות, בין בית הספר לקומיקס למוזיאונים המיוחדים והגלריות באזור. חובבי עיצוב – זה המקום בשבילכם! אזור Navigli, ידוע בזכות תעלות המים - צילום: Depositphotos קשה לפעמים להסביר למבקרים ותיירים מהי בדיוק מילאנו . מילאנו האמיתית, אני מתכוון. העיר הזאת, שבה חייתי ולמדתי, היא קליידוסקופ של אתרים, תרבויות, וסגנונות: מרכז היסטורי מפואר וחנויות יוקרה נוצצות, פרברי תעשייה אפורים וגורדי שחקים של מיטב האדריכלים... המטרופולין השוקק הזה, על מיליון וחצי תושביו, הוא מגוון להדהים. מילאנו היא כידוע המרכז הכלכלי והפיננסי של איטליה, ובירת אופנה בינלאומית. אבל האם ידעתם שגם מי שמתעניין באומנות רחוב יוכל למצוא בה מגוון מקומות מעניינים לבקר בהם?   יש הרבה מה לומר על ציורי קיר ואומנות רחוב במילאנו, ואפשר לכתוב סדרה של מאמרים רק על אתרי הגרפיטי החשובים בעיר. אבל במאמר זה אתמקד באזור אחד ספציפי בעיר: שכונת פורטה ג'נובה (Porta Genova), שמציעה לדעתי כמה יעדים מעניינים למבקרים.   לו הייתי צריך לשרטט את גבולות השכונה (ככל שהדבר אפשרי, בכלל), הייתי מסמן את המתחם שמתפרש בין הדרסנה (Darsena), הנביליו גראנדה (Naviglio Grande), ויה סולארי (via Solari), וויה ברגוניונה (via Bergognone). הנאביליו גרנדה מוכר בשזכות חיי הלילה באזור, ואילו הדרסנה היה פעם הנמל העתיק בו עגנו דוברות על התעלות (מכאן מגיעה גם המילה ארסנלה Arsenale).   באזור Navigli, הידוע בזכות תעלות המים המפורסמות של מילאנו שחיברו את העיר עם נתיבי המסחר החשובים בצפון איטליה, אפשר למצוא את תחנת הרכבת פורטה ג'נובה, שעל שמה נקראית השכונה כולה. היום מוכרת פורטה ג'נובה כתחנת רכבת, אך בעבר היתה זו באמת פורטה (כלומר שער, באיטלקית) – שער שנקבע בחומות הספרדיות של מילאנו, והוביל לרובע בשם סן קלוצ'רו (San Calocero). האזור כולו היה כפרי, ונראה שונה לחלוטין. למעשה, עד היום נותרו פה בתי החווה העתיקים כמו הלונגה (Lunga), הפופה (Foppa) והברבאברה (Barbavara), וכאשר החליטה עיריית מילאנו לבנות כאן את שער פורטה ג'נובה, בשנת 1870, התווספו לנוף גם המבנים המרובעים שעומדים עד היום בפיאצה קנטורה (Piazzale Cantore). אם תהיתם מהם המבנים האלה, התשובה פשוטה: אלה דוכנים ששימשו כנקודות גבייה לאגרת מעבר. אגב – אחד מאותם ממבני אגרה לשעבר (הבית הצהוב שניצב במעבר שבוויה סן כריסטופורו), הפך לבית פרטי שבו, למרבה האירוניה, מתגורר פקיד אגרה בדימוס, פלוני בשם פרנצ'סקו טוסינו... ובכיכר זו, שסובלת למרבה הצער מהזנחה, נפתח גם הקולנוע הראשון במטרופולין.   אבל בואו נחזור לנושא שממנו התחלנו: תחנת הרכבת. מיקומה של התחנה לא היה מקרי: האזור כולו היה אזור תעשייה, ולכאן הגיעו חומרי גלם ששימשו את תעשייני האזור. תחנת הרכבת היתה הכרחית על מנת לשנע את החומרים ובהמשך גם את המוצרים המוגמרים. למעשה, היו אלה התעשיינים שמימנו את הקמתה של התחנה, וגם היום אפשר עדיין לראות את המחסנים התעשייתיים (לשעבר), ובהם המסילות ששימשו את רכבות המשא – הרכבות נכנסו לתוך המחסן ממש, ופרקו בתוך המתחם את החומרים הנדרשים. תחנת הרכבת נקראה על שם שער הכניסה ההיסטורי, וכיום זוהי תחנת הרכבת הוותיקה ביותר במילאנו: היא עדיין פועלת, מיום שנחנכה ב-17 בינואר 1870. מכאן תוכלו לתפוס רכבת למחוז פיימונטה למשל, ולשלל יעדים ברחבי לומברדיה. אך בקרוב התחנה צפויה להיסגר. לאור שינויים במערך התנועה, הוחלט בסתיו 2024 לסגור את התחנת מתישהו בין סוף 2026 לתחילת 2027. כך שאם אתם חובבי היסטוריה, עדיין יש לכם שנה לתפוס מכאן רכבת לפני שהמבנה הזה יוסב לשימוש אחר, ויתחיל פרק חדש... פורטה ג'נובה תחנת הרכבת הוותיקה ביותר במילאנו - צילום: Depositphotos שכונת פורטה ג'נובה הייתה שכונה של תעשיינים ופועלים לכל דבר ועניין, ואם יצא לכם לעבור בחנות הנעליים של ג'ורג'ו טורצ'י (החנות נקראית Turci Calzature) אני ממליץ לכם לתפוס איתו שיחה קצרה. ג'ורג'ו הוא דוגמה נדירה לבעל מלאכה שלא עזב את המקום כאשר פניה של השכונה החלו להשתנות. הוא נצר למשפחה של אומני נעליים, והוא יוכל לספר לכם על ההיסטוריה של השכונה. הוא לא רק סנדלר אלא מספר סיפורים אמיתי, וזוכר היטב רגעים מילדותו, כמו למשל כיצד פעמיים בשבוע התעטפה השכונה כולה ריח עמוק ומשכר של קפה, כאשר מפעל הקפה המקומי קלה את הפולים והניחוח מילא את האוויר. ג'ורג'ו גם היה עד להפצצת מילאנו על ידי בעלות הברית ב-24 באוקטובר 1942.   מה עושים בפורטה ג'נובזה? הביקור בשכונת הפועלים שהפכה לשכונת אומנים יכול להתנהל במספר דרכים. לאחר שהגעתם למקום (הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא בעזרת קו מטרו M2), הדבר הראשון שתראו הוא את פיאצלה קנטורה, כיכר מרוצפת שבמרכזה עומד דוכן עיתונים שאליו מגיעים לא מעט חובבי קומיקס (ואני לא מציין זאת במקרה, תיכף תבינו מדוע).   למרות שהשכונה התפתחה כמרכז תעשייתי, כיום אין בה יותר מפעלים: בשנות ה-80 של המאה ה-20, במקביל להתרחבותה המטאורית של מילאנו, החלה העירייה להעביר את המפעלים מהשכונה לפריפריה. אבל החללים עצמם לא נהרסו, אלא הוסבו לשימוש אחר. באותם הימים, הסוערים והדקדנטיים, נולדה מילאנו חדשה. היו אלה ימי ה-"Milano da Bere", סלוגן פרסומי מפורסם שתיאר היטב את האווירה במילאנו, שהייתה לא רק מרכז פיננסי חשוב ביותר אלא גם עיר של חיי מותרות ומסיבות פרועות, תקופה שבה האופנה הייתה המגזר השלישי, והניעה את גלגלי התעשייה בעיר. החללים באזור קרצו למשקיעים אבל גם לאנשי אומנות, וכך למשל החליט הצלם פבריציו פרי (Fabrizio Ferri) לקח סיכון, לרכוש מספר מחסנים, ולהפוך אותם לאולפני צילום. הוא היה אחד הראשונים, אך רבים באו בעקבותיו. כיום מאוכלס רובע פורטה ג'נובה לא רק על ידי צלמי אופנה, אלא גם על ידי אדריכלים ואמנים. דוגמה נוספת היא סטודיו OCA (ראשי תיבות של Officine Creative Ansaldo), ב-via Tortona, שרכש את מפעל Ansaldo שעסק בייצור פלדה וחלקי מטוסים וצוללות, והפך את החלל למרכז יצירתי. כל סוגי האומנים נמשכו למקום. זוכרים שציינתי שבלב הכיכר עומד דוכן עיתונים המתמחה דווקא בקומיקס? זה משום שעד קיץ 2023, ניצב כאן בשכונה (ברחוב Savona) בית הספר לקומיקס -- ​Scuola del Comico di Milano. בית הספר נוסד בשנת 1979, ומפורסם בכך שהכשיר מאות אנשי מקצוע כציירי קומיקס, תסריטאי קומיקס, אומני מנגה, ומאיירים. ביולי 2023 עבר המכון ל-via Pordenone, אבל זה כבר סיפור אחר... מטבע הדברים, כשהשתנה אופי השכונה הרחובות התמלאו במהרה גם במסעדות ופאבים שמתאימים לקהל היעד החדש של האזור, וכיום אפשר למצוא פה שפע של מקומות בילוי.   מרכז תרבותי נוסף וחשוב בשכונה הוא Museolab6, המוזיאון האקולוגי, שעומד מאחורי האירוע הפופולרי Fuorisalone (מילולית: מחוץ לסלון), תערוכה שנערכת באוויר הפתוח ובמסגרתה ניתן לבקר בדוכנים ובסטודיו של מעצבים, לחזות בעבודתם וללמוד על אופן הייצור של פריטי עיצוב ורהיטים. ה-Fuorisalone מתקיים במקביל לתערוכת העיצוב והריהוט החשובה ביותר במילאנו (ובאיטליה, למעשה) – ה-Salone del Mobile, ונחשבת לחלק משבוע העיצוב של מילאנו. אם אתם מגיעים לעיר לרגל האירוע, אני ממליץ לכם להציץ באתר ה-Museolab6 ( www.museolab6.com ), וגם באתר האירוע עצמו: www.fuorisalone.it . סביר להניח שתמצאו אירוע או שניים שבהם תרצו להשתתף! אפשר גם לרכוש פריטי מעצבים, ולהתרחק מהאירועים המסחריים והומי האדם לטובת מפגש בלתי אמצעי עם צד אחר של תעשיית העיצוב. נחמד להתסובב גם ברחובות עצמם, ולפגוש את האמנים הרבים שמשוטטים בין הסימטאות. לא נדיר למצוא מעגלי ציירים שמתיישבים בפינה זו או אחרת, מחפשים השראה, ומתאמנים ברישום. מעבר לכך, אפשר למצוא באזור זה גם מוזיאונים, והידוע מכולם הוא ה-MUDEC, כמובן, הממוקם ב-via Tortona 56. ל-Mudec יש תערוכת קבע, המובבסת על מוצגים אתנו-אנתרופולוגיים של אוספי מועצת העיר מילאנו, ובנוסף לכך מארגן המוזיאון דרך קבע תערוכות מתחלפות המושכות קהל רב. זהו מוזיאון מרתק, ומומלץ לבדוק מה מתוכנן בזמן הביקור שלכם בעיר: www.mudec.it . מוזיאון ה-MUDEC - מוזיאון התרבויות של מילאנו. צילום: Hime sara מוזיאון מעניין נוסף באזור זה הוא מוזיאון העמים והתרבויות (Museo Popoli e Culture). המוזיאון הוקם בשנת 1910 ביוזמתם של מספר מיסיונרים, ובתחילת דרכו הציג בעיקר ממצאים מדרום מזרח אסיה (ואכן, בתחילה נקרא המתחם "המוזיאון האנתוגרפי ההודו-סיני"). בהמשך הורחבו התערוכות וכללו גם אזורים נוספים ברחבי העולם. גם כאן נערכות לעיתים קרובות תערוכות מעניינות, וכמובן שגם תערוכת הקבע מצדיקה ביקור. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי: www.museopopolieculture.it     מעבר למרכזי האומנות, יש בשכונה גם כמה פנינים עתיקות שכדאי לבקר, אם יש לכם זמן. אחת המעניינות ביותר בעיני היא כנסיית סן וינצ'נזו בפראטו (San Vincenzo in Prato), שנוסדה על ידי המלך הלונגוברדי דזידריוס   בשנת 770 . במאה ה-18 המבנה הדתי חולל והפך תחילה למחסן צבאי, לאחר מכן הוסב למעבדה לכימיה (אך תושבי השכונה, שלא הבינו מדוע יוצאים אדים מסתוריים מהמעבדה, כינו את המקום "בית הקוסם"). בשנת 1880 חזר המבנה למלא את תפקידו המקורי וכיום זוהי כנסיית הרובע.   סיור ברחובות השכונה יוביל אתכם גם ל-Scaletta, גשר עילי להולכי רגל, המכונה גם "הגשר הירוק" או "גשר האומנים". זהו אתר מעורר מחלוקת, שחלק מתושבי הרובע רוצים להרוס בטענה שהוא מכוער ומיותר, ואילו אחרים מעוניינים לשמר בטענה שהגשר,  שנבנה על ידי חברת "נתן אובולדי" מברזל יצוק ב-1913, הוא בעל ערך נוסטלגי ואומנותי (הגשר כיכב בכמה סרטים איטלקיים שצולמו באזור). בזמן אירועי ה-Fuorisalone שתיארתי קודם, המקום כל כך עמוס שאי אפשר לזוז פה. אבל עתידו של הגשר לוט בערפל – כאשר תופסק פעילותה של תחנת הרכבת, גם הגשר (המתחבר אל התחנה) יהרס, כנראה. גשר הברזל להולכי רגל אתר מעורר מחלוקת - צילום: Depositphotos לא רחוק משם תוכלו למצוא את Vicolo dei Lavandai (מילולית: רחוב הכובסות), ובו עדיין ניצבות האבנים ששימשו נשים לעשיית כביסה. האבנים שירתו את תושבי השכונה עד לפני 100 שנה! הכובסות שילמו דמי שכירות כדי להשתמש באבנים ועבדו בתעלה קטנה שמימיה הגיעו מהתעלה הסמוכה. מעניין לדעת שעוד לפני כן, במאה ה-18, פעלה פה אגודת הכובסים: איגוד של גברים שטיפלו בכביסה של משפחות האצולה העשירות, והקדוש המגן שלהם היה אנתוני הקדוש מפדובה. עד היום אפשר לראות מזבח שנבנה עבור הקדוש, בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה אל נאביליו הסמוכה, ובקצה הסימטה אפשר עדיין לראות צנטריפוגה בת כ-120 שנה, ששימשה לייבוש כביסה. איגוד הכובסים הוחלף בנשים כובסות במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הגברים יצאו לחזית. לאורך השנים החנויות, המפעלים ובתי המלאכה באזור נסגרו ואת מקומם של המפעלים הזעירים ומכולות למכירת סבון ומברשות תפסו מסעדות (כמו למשל המסעדה ובר הקוקטיילים MORGANTE ), ברים, ודיסקוטקים (כמו למשל ה- Bobino , או ה- Vaccum Club ).     איפה אוכלים ושותים? אם יש משהו שלא חסר באזור, זה מקומות לאכול ולשתות בהם. הנה כמה מהחביבים עליי: Cape Town Cafè  ב-via Vigevano 3 הוא בר קוקטיילים ותיק (המקום פעיל מאז שנת 1999) ופופולרי. בר קוקטיילים נוסף הוא UGO bistrot , המתמחה בקוקטיילים יצירתיים, פלטות מתאבנים, ועיצוב אקלקטי.   Blues Canal Milano   הוא מקום מפגש פופולרי, בהשראת מוזיקת הבלוז האמריקאית ומדינת מיסיסיפי. האווירה נחמדה, ומומלץ לבדוק את האתר כדי לגלות האם מתוכננות הופעות מעניינות בזמן שאתם באזור. ב-Derby Bar אפשר למצוא אלכוהול ונשנושים במחירים שגם סטודנטים מרוששים יעריכו (הבאר ממוקם ב-via Vigevano 45, ונקרא על שם אולם הקברט ההיסטורי שפעל עד 1985 ברחוה Monte Rosa הסמוך). הופעות שוות אפשר למצוא לעיתים קרובות גם ב- Zog Milano Navigli , הממוקם ב-Ripa Porta Ticinese 37, ולא רחוק משם, ב-Ripa Porta Ticinese, אפשר למצוא את ה- Spritz Navigli Milano  , מקום מומלץ לאפריטיבו. ואחרון חביב – אם אתם מחפשים מסעדה איטלקית טובה, נסו את Le Striatelle di Nonna Mafalda Milano !

יונתן הירשפלד מברך את מיכלאנג'לו לכבוד יום הולדתו ה - 545 החל היום מיכלאנג'לו פרוטרט. ציור: Daniele da Volterra / Public domain בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" כתב ג'ורג'ו וזארי על נסיבות לידתו של מיכלאנג'לו: "האל הביט משמיים על האנושות המבולבלת וחסרת הכישרון המלאה באנשים בינוניים אך מלאים בעצמם... וכדי לחלצנו מריבוי הטעויות הואיל האל הטוב לשלוח אל פני הארץ נפש שכשרונה יוכר ברחבי תבל כולה, בכל התחומים, ובעבודתה בלבד תראה מה פירושם של שלימות באמנות של רישום הקו והמתאר של ההצללה וההארה, להבלטת הציור, תוכיח את שכלה הישר בעבודות פיסול, ותבנה מעונות נוחים וטובים בטוחים ויציבים, עליזים למראה, מתואמים ועשירים.. זאת ועוד רצה האל, שיתלוו לנפש זאת ההגות המוסרית האמתית ונוי הפיוט הנעים, כדי שהכול יעריצו את הנפש הזאת כאספקלריה מיוחדת במינה של החיים והמעשים המביאים לידי קידוש את מאמצי אנוש". מיכלאנג'לו - בריאת האדם, הקפלה הסיסטינית צילום: Depositphotos הנפש הזאת, שתפקידה להיות הסרגל שעל פיו תימדד האנושות לנצח נצחים, נחתה סמוך לפירנצה ביום ראשון, שישה במרץ 1475, סמוך לשעה שמונה בערב. מהפרספקטיבה שלנו כיום, 545 שנים להולדתו, זה מצער, זה טרגי וזה מביש, אבל עלינו להודות בפה מלא – אנחנו נראים רע מאוד כשמצמידים אותנו לסרגל שלו. שכן, מי מאתנו עשה משהו כמו הבכחוס שלו בברג'לו, שיכרות קפואה באבן, הישג טכני ורוחני אדיר המסמל את ההתעוררות ואת השיבה של העולם הקלאסי בתוך הדוגמה הנוצרית? מי מאיתנו יצר משהו כמו הפייטה היפה, אפיטום של תבונה נאופלטוניסטית נשגבת, שיופיה העביר בני אדם על דעתם והחתימה בליבה סימן את הולדת האומן המודרני? מי מאיתנו פיסל משהו כפסל דוד שלו, המתעלה על הישגי העולם הקלאסי? מי מאיתנו צייר על תקרה ששטחה אלף מטרים רבועים? ומשה, והעבדים, והפייטות המאוחרות, ויום הדין האחרון? והרי כל אחד מההישגים האלו דיו, לבדו, לפאר שמו של אדם לתהילת נצח, והנה אצל מיכלאנג'לו נערמים הישגים אלו זה על גבי זה. מיכאלאנג'לו - הפייטה - באזיליקה סאן פייטרו רומא. צילום: Depositphotos ועוד מילה אחת אחרונה לברכת יום ההולדת הזו: אנחנו מזהים את מיכלאנג'לו עם הרנסנס האיטלקי בשיאו. שמו הוא כעין מילה נרדפת לרנסנס. אך כפי שהיטלר, המסמל את גרמניה הנאצית, נולד באוסטריה, ונפוליאון, המסמל את הלאומיות הצרפתית, נולד בקורסיקה, וישו, המסמל את הנצרות, היה יהודי – כך מיכלאנג'לו, המסמל את הרנסנס, הוא חיצוני לו. כבר בקפלה הסיסטינית אפשר לראות סטיות מהדוגמה הרנסנסית; אין אחדות הזמן והחלל, אין סימטריה, הרמוניה ונקודת מגוז בנוסח "אסכולת אתונה" של רפאל או "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו. מכאן ואילך ימריא מיכלאנג'לו כמו כדור פורח כשהוא מגביה עוף ככל שהוא משליך עוד ועוד מאפיינים רנסנסיים. מיכלאנג'לו - תקרת הקפלה הסיסטינית צילום: Depositphotos בשיאו, במה שבעיניי הוא שיא יצירתו – חדר המזכירות החדשה בסן־לורנזו – מיכלאנג'לו קרוב יותר ברוחו לפסלים מודרניים, כמו הנרי מור או ברנקוזי, מאשר לסנסובינו או וורוקיו. הוא אומן האינסטליישן; הוא אומן הנן־פיניטו; הוא אומן ההטמעה של האוטוביוגרפי באמצעים אסתטיים רוחניים ואינטלקטואליים בליבו של המעשה האומנותי מסביב למסרים הרשמיים שהיצירה באה לבטא. בכך הופכים פסליו של מיכלאנג'לו לפצצות זמן מתקתקות. 545 שנה הן מתקתקות, ורק הצופה המודרני, ואולי רק אנחנו או אף נכדינו, יזכו להבין אותן בכל עומק משמעותן כשהן "תתפוצצנה" על צופים המסוגלים לפענח אותן.

העבר הרומאי המפואר של איטליה הוא אחד מגורמי המשיכה העיקריים עבור התיירים, אבל האם ידעתם שבאיטליה אפשר למצוא גם פסלים נדירים ומקדשים יווניים מרשימים לא פחות (ולפעמים אף יותר) מהמקדשים ביוון? בכתבה שלפניכם מככבים כמה מהאוצרות החשובים ביותר הפארק הארכיאולוגי בסלינונטה - Selinunte - צילום: Depositphotos מי שמבקר באיטליה ורוצה לצלול לעומק התרבות היוונית העתיקה, חייב להדרים ולבקר באזור שנקרא יוון הגדולה (מנייה גרצ'ה, באיטלקית - Magna Grecia) – אזור נרחב בדרום איטליה, ובו אתרים רבים בעלי חשיבות עולמית (ואכן, רבים מהם מוגנים כאתרי אונסק"ו). אם נערוך רשימה מלאה של כל האתרים היווניים במדינה זו תהיה רשימה ארוכה ביותר, ולכן ואין ברירה אלא להתמקד. במאמר זה החלטתי לכתוב קודם כל על שני פסלים יווניים חשובים במיוחד (פסלי ריאצ'ה המרהיבים, שעלו לאחרונה שוב לכותרות בשל שערורייה אפשרית), ולאחר מכן במספר אתרים ארכיאולוגיים ומוזיאונים מרכזיים שבהם כדאי לבקר. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מנייה גרצ'יה? המונח מנייה גרצ'ה, Magna Grecia, שפירושו בלטינית "יוון הגדולה", מתייחס לכל מקום בדרום איטליה, ובמיוחד אזורי החוף, שבו הוקמו מושבות (קולוניות). במאמר זה נשתמש בהגייה המקובלת באיטלקית (מנייה, ולא מאגנה), על פי ההגייה המשוערת בלטינית. היוונים הגיעו לאיטליה בכמה גלים. מגל ההתיישבות הראשון של היוונים לא נותר דבר, אך מגל ההתיישבות השני, במאות השביעית, השישית והחמישית לפנה"ס, נותרו ערים רבות ששורשיהן יווניים. טכנית, סיציליה לא היתה חלק מהמנייה גרצ'ה (בטקסטים יווניים מתייחסים היוונים לסיציליה כ-"סיציליה"), אבל בפועל האי משופע באתרים יווניים חשובים, ומי שמעוניין לראות את אוצרות יוון העתיקה באיטליה חייב לנסוע גם לסיציליה, כמובן.   מדוע הגיעו היוונים לדרום איטליה? טלטלות פנימיות ביוון שלחו מתיישבים צעירים מעבר לים בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות, ודרום איטליה סיפק אזור פורה להתיישבות (כמובן שהיוונים לא התיישבו רק באיטליה – הם הקימו קולוניות גם בקורסיקה, ודרום צרפת. העיר מרסיי, למשל, נולדה כעיר יוונית בשנת 600 לפנה"ס). אך איטליה, בשל המרחק הגאוגרפי, הייתה יעד אידיאלי וכך נולדו ערים כמו סיריס (Siris), מטפונטו (Metaponto), פוסיידוניה (Poseidonia), ג'לה (Gela) וסלינונטה (Selinunte) בסיציליה, ובהמשך גם היפוניון (hipponion כיום Vibo Valentia  בקלבריה) ואגריג'נטו (סיציליה). ובמילים אחרות: לערים רבות באיטליה יש שורשים יווניים.   אתרי חובה מרהיבים למבקרים במנייה גרצ'ה שבאיטליה פסלי הברונזה של ריאצ'ה – ממצא יווני נדיר ביותר ותעלומה מסתורית אין ילד באיטליה שלא מכיר את סיפורם של פסלי הברונזה מריאצ'ה (I Bronzi di Riace) – שניים מהפסלים החשובים והמפורסמים ביותר בכל איטליה, שחשיבותם לא נופלת מזו של דוד של מיכלאנג'לו , למשל. הסיבה לכך שהם חשובים כל כך היא משום שהם מהווים דוגמה נדירה ביותר לפסלי ברונזה יווניים מקוריים. למרבה הצער, כמעט ולא השתמרו פסלים יוונים מברונזה, שכן הם לרוב הותכו ושימשו כחומר גלם. למעשה, רוב מה שידוע לנו על הפיסול היווני הוא בזכות העתקים רומאיים, משיש (למזלנו הרומאים העריצו את האומנות היוונית, והעתיקו את היצירות המרכזיות שבהם נתקלו). אך צמד הפסלים מריאצ'ה הם המקור היווני – שני פסלים יפהפיים, המדגימים את המעבר מסגנון הפיסול הארכאי לסגנון הקלאסי, שנוצרו בעזרת שיטת השעווה האבודה (נקראת גם יציקת שעווה נאבדת/נעלמת, באנגלית: Lost-wax casting, עובדה זו חשובה, ותיכף תבינו מדוע). יופיים של הפסלים, העוצמה שלהם, הדיוק האנטומי, החדשנות העיצובית, כל אלה הפכו את הפסלים ליצירה עוצרת נשימה. אין ספק שהם פחות מוכרים בקרב הקהל הרחב רק בשל המיקום שבו הם מוצגים: שני הפסלים מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי (המצויין, אגב) בעיר רג'ו קלבריה, יעד שמושך אחוז זעיר ממספר התיירים שמגיעים לפירנצה, למשל. מי באמת פיסל את הפסלים ואיך המאפיה קשורה לעניין? אם תפתחו כל ספר תולדות האומנות שהתפרסם לפני שנת 2024, תמצאו את הסברות הקבועות בדבר מוצאם של הפסלים: אמנם, החוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לתארוך הפסלים וזהותן של הדמויות המוצגות (יש הטוענים כי הם נוצקו בעקבות הניצחון בקרב נגד ספרטה בשנת 456 לפנה"ס ומייצגים לוחמים מיתולוגיים מהעיר תבאי, עיר של המלך אדיפוס. אחרים טוענים כי יצר אותם הפסל הידוע פיתגורס מקלבריה, וכי הם מתארים כיצד בנו של אדיפוס המלך רצח את אחיו). אך רוב החוקרים הסכימו על כך שמקורם של הפסלים בעיר ארגו (Argo). כמו כן, מסבירים כל הספרים, שהפסלים התגלו במקרה באוגוסט 1972, בידי צוללן שיצא לצלילה קצר לחופי העיר ריאצ'ה (Riace) בקלבריה. לאחר תהליך שחזור ארוך בן מספר שנים, שנועד לנקות את הפסלים משכבות החול והמלח שדבקו בהם, הם הוצגו לראשונה לציבור בשנת 1980. סברה חדשה מטלטלת את מה כל שחשבנו שידענו על הפסלים. ואיך המאפיה קשורה לעניין? בחודשים האחרונים חזרו הפסלים לכותרות בעקבות טענות שהעלה האריכאולוג לואיג'י מאלנאטי (Luigi Malnati), מי ששימש בעבר כמנהל רשות העתיקות במשרד התרבות באיטליה. לדבריו של מאלנטי, מחקרים חדשים שנערכו באוניברסיטת קטניה (שבסיציליה) בדקו את הרכב האדמה שנמצא בתוך הפסל (אחד משלבי יצירת הפסל בשיטת השעווה האבודה כולל פיסול בסיס מאדמה). המחקרים חשפו עובדה מטלטלת: מקור האדמה שבלב הפסל הוא בסיציליה, ולא בקלבריה. המחקר החדש שנערך, טוען מלנאטי, מוכיח כי לא רק שמקור האדמה בסיציליה, אלא שגם טכניקת ההלחמה של חלקי הברונזה היא טיפוסית לאי. וכיצד הגיעו הפסלים לחוף העיירה ריאצ'ה שבקלבריה? "בזכות" המאפיה, כמובן.  למעשה המחקר החדש מחזק טענה ותיקה שנלחשה עד כה רק מפה לאוזן: השמועה טוענת כי במקור לא נמצאו שני פסלי ברונזה אלא שלושה ואולי אף יותר, וכי הם לא באמת היו קבורים בריאצ'ה, אלא הגיעו לשם משום שהמאפיה הסיצילאנית והמאפיה הקלברית סחרו ביניהן באוצרות גנובים בשווי מיליונים. למעשה, מזה שנים ארוכות שארכיאולוגים שונים מפקפקים בתאוריה הרשמית בדבר אופן גילויים של הפסלים. לפי הסיפור הרשמי, הפסלים יוצרו ביוון לפני כ-1500 שנה, הובלו באונייה לרומא, וכאשר הכתה סערה בים והספינה טבעה, הם שקעו במצולות. אם כך, טענו הארכיאולוגים, איך יכול להיות שפסל כה עתיק התגלה כמעט על פני קרקעית הים (הצוללן שמצא את הפסל, סטפאנו מריוטיני, סיפר שהוא ראה יד מבצבצת, משך אותה, וכך שלף את הפסל)? איך יתכן שהפסלים לא היו קבורים עמוק מתחת לשכבות רבות, מטרים ומטרים של חול ואדמה? ואיך יתכן שבאזור הפסלים מעולם לא נמצא אף לא ממצא אחד שמעיד על כך שספינה כלשהי נטרפה באזור? בנוסף, ידוע שחלקים מהפסלים חסרים (למשל המגן שאוחזת אחד מהדמויות). מדוע המגן מעולם לא אותר, למרות שנערכו צלילות וחקירות באזור? לכל זה מצטרפת עדותם של שני בניו של מסעדן סיצילאני, עדי ראיה או שמיעה לכאורה, שטענו כי הם יודעים ממקור ראשון שהפסלים התגלו בסיציליה (ולא בקלבריה), בשנת 1971 (ולא ב-1972), ומי שמצאו אותם היו שני צוללנים מרומא שהחליטו לשמור את התגלית לעצמם, ולמכור את הפסלים. בשלב זה הגיעו הפסלים לידי המאפיה בסיציליה, שהחליטה למכור אותם למאפיה הקלברזית על מנת שזו תעביר אותם לידי קונים מעוניינים בארצות הברית. המאפיה לא רצתה להסתכן בהעברה ישירה, ולכן הם החליטו להשאיר את הפסלים במים, כדי שסירה קלברזית תעבור במקום, תשלוף אותם, ותפליג לאמריקה. אך צחוק הגורל רצה שבדיוק ביום שבו החלק השני של העיסקה היה צריך לצאת לפועל, התגלו הפסלים במקרה בידי אותו צוללן חובב שעבר במקום. בשלב זה לא ברור כמה מסקנות ודאיות אפשר לגזור מהתגלית החדשה. כאשר המאמר האקדמי המלא של מלאנטי יתפרסם באפריל הקרוב, קרוב לוודאי שנדע יותר. ובינתיים, אתם מוזמנים לבקר את הפסלים במוזיאון הארכיאולוגי שברג'ו קלבריה. לפרטים נוספים . סירקוזה - Siracusa התחנה הבאה במסע בעקבות תרבות יוון העתיקה היא סירקוזה (Siracusa), אחת היפות שבערי סיציליה. זהו יעד אהוב משלל סיבות: המבנים העתיקים, הרובע היהודי המסתורי , האוכל הנפלא, הים, אבל גם האתרים היווניים שמעידים על עברה העשיר של העיר, מהתקופה שבה סיציליה הייתה אתר יווני ראשון במעלה. המתיישבים הראשונים באזור לא היו יוונים – מיקומה האסרטרגי של העיר הפך אותה ליעד מועדף הרבה לפני שהיוונים הגיעו לאזור, ולמעשה, ידוע שבני אדם התיישבו בה עוד בתקופה הנאוליתית (לפני כ-8000 שנה). אך היו אלה מתיישבים יוונים שייסדו את סירקוזה המודרנית, וכאשר הגיעו אליה הם היו מצויידים בתוכנית ברורה בדבר העיר שיקימו. לאורך השנים הפכה העיר לאחת היפות והמפוארות שבערים היווניות באיטליה. תחת שלטונו של המלך דיוניסוס, תהילתה של סירקוזה נודעה בכל רחבי הים התיכון. ספורטאים מסירקוזה השתתפו במשחקים הפאן-הלניסטיים (גירסה מוקדמת של המשחקים האולימפיים ביוון), וסירקוזה היתה גם כעירו של ארכימדס, המתמטיקאי והמהנדס הידוע. לדעת חוקרים רבים סיציליה גם מככבת באודיסאה, ואתרים בעיר מוזכרים במסעו של הומרוס (אך הנושא עדיין נתון לוויכוח). כל  ביקור "יווני" בעיר יתחיל במקדש אפולו מהמאה השישית לפנה"ס – אחד המקדשים היוונים העתיקים ביותר לא רק באיטליה אלא בעולם, והמקדש הדורי העתיק ביותר בעולם המערבי. מיקומו של המקדש, באי אורטיג'ה הציורי (לבה של סירקוזה), הופך אותו לתחנת חובה בכל ביקור בעיר. משם, תוכלו להתקדם לעבר התיאטרון היווני המרשים, שנבנה במאה החמישית לפנה"ס ושופץ בהמשך בידי הרומאים. זהו אתר אונסק"ו, ובחודשי הקיץ נערכות כאן הופעות וקונצרטים (לעיתים קרובות מעלים כאן טרגדיות יווניות מאת טובי מחזאי יוון, והכרטיסים אוזלים במהירות). היה זה אחד התאטראות הגדולים בעולם היווני העתיק: קוטרו כ-140 מטרים ונחצבו בו כ-70 שורות של מושבים, הישר לתוך האבן. למרבה הצער, לאורך השנים התאטרון הוזנח, ובמראה ה-16 חייליו של הקיסר קרל החמישי בזזו אבנים והשתמשו בהן כדי לחזק את ביצורי העיר. אך כיום המתחם מטופל ומוגן, ומומלץ מאד לבקר בו. לפרטים נוספים .  אתר יווני ידוע נוסף הוא מעיין ארתוסה (ארתוסה היתה נימפה ובתו של נראוס, שנמלטה  מביתה בארקאדיה והופיעה מחדש כמזרקת מים מתוקים באורטיג'ה, שבסירקוזה). גם כאן כדאי מאד לבקר!   קרוטונה – Crotone התחנה הבאה במסע היא העיר קרוטונה (Crotone), בקלבריה (אותו מחוז שבו מוצגים פסלי ריאצ'ה). מכיוון שמחוז קלבריה, כאמור, לא ממש מוכר לתיירים (וחבל, כי החופים כאן נהדרים והרבה פחות עמוסים מאשר סיציליה או פוליה), גם העיר קרוטונה כמעט ולא מוכרת. אבל מנקודת מבט היסטורית זהו יעד חשוב, שכן קרוטונה היתה אחת הערים החשובות במנייה גרצ'ה. בדומה לסירקוזה, גם קרוטונה משכה מתיישבים עוד בעת העתיקה, ומיקומה האסטרטגי הפך אותה ליעד פופולרי עבור שבטים מקומיים (קוני) כבר בתקופת הברונזה, לפני כ-4200 שנה.  אובידיוס, בספרו "מטמורפוזות", מספר שהעיר נקראה על שם קרוטון, בנו של איאקוס ונכדו של זאוס, שנהרג בטעות על ידי הרקולס. קרוטונה היוונית נוסדה בשנת 708 לפנה"ס, ויצאו ממנה דמויות יוונית חשובות וביניהן הפילוסוף והרופא אלקמאון מקרוטון, שנחשב לאחד מאבות האנטומיה. עובדה משמעותית אף יותר היא בשנת 530 לפנה"ס היגר אליה פיתגורס, וייסד בה בית ספר חשוב ללימודי מתמטיקה, מוזיקה, וחשיבה מדעית. קשה להפריז בחשיבותו של פיתגורס לא רק עבור קרוטונה, כמובן, אלא עבור התרבות היוונית והעולמית, בכלל. על מנת ללמוד אודות התרבות היוונית במקום מומלץ לבקר בפארק הארכיאולוגי קאפו קולונה (Parco archeologico Capo Colonna), ובמוזיאון הארכיאולוגי המקומי. יש להודות שהפארק, בהשוואה לאתרים ארכיאולוגיים אחרים, לא מרשים במיוחד – הממצא החשוב ביותר בו הוא עמוד אחד מהמקדש היווני המפואר שניצב פה בעבר (והוקדש לאלה הרה). אבל המוזיאון הסמוך דווקא מעניין ומציג סקירה מקיפה של התקופה היוונית באזור. לפרטים נוספים .   מטאפונטו – Meataponto אם יצא לכם לבקר במטרה  (ואני מאד מקווה שתבקרו בה, זו עיר מדהימה), כדאי לדעת שבמרחק כ-40 דקות נסיעה דרומית למטרה מתחבא יעד זעיר אבל מעניין לחובבי היסטוריה עתיקה: העיירה מטאפונטו. היוונים בנו את העיר על גבי הריסותיו של כפר נאוליתי, והאטרקציה המרכזית כאן היא ה-Tavole Palatine, כלומר מה שנותר ממקדש יווני עתיק שהוקדש לאלה הרה, ומתוארך למאה השישית לפנה"ס. בסמוך ניתן לראות גם מזבח פולחן שהשתמר היטב. מומלץ מאד לבקר גם במוזיאון הצמוד ובו שפע של ממצאים שהתגלו במהלך החפירות במקדש, כולל דמויות פולחניות מטרקוטה. האתר הרשמי .    טארנטו – Taranto איך אפשר שלא לומר כמה מילים על טארנטו (Taranto), שבמחוז פוליה? אמנם, טארנטו לא ממש יכולה להתחרות בסירקוזה, לדוגמה, והאתר היווני היחיד בעיר הוא שרידיו של מקדש דורי עתיק מהמאה השישית לפנה"ס, המכונה בידי כולם "מקדש פוסידון" (קרוב לוודאי שבפועל המקדש נבנה עבור אלה, ולא אל). אז למה לבקר פה? משום שטרנטו מציעה אטרקציה אחרת למבקרים – מוזיאון ארכיאולוגי עשיר בממצאים מהאזור (ואין זה מפתיע נוכח העובדה שרק רצועת ים קצרה מפרידה בין יוון לפוליה, והיה זה אחד האתרים הראשונים שבהם המהגרים היוונים התיישבו). ה-MARTA, כפי שהוא מכונה (Museo Archeologico Nazionale di Taranto) מכיל אוסף מרשים מהתקופה היוונית והרומאית, ואם אתם מבקרים בפוליה כדאי מאד לעצור לביקור קצר. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   המקדשים בפסטום -  Paestum המקדשים בפסטום (שבמחוז קמפניה) עוצרי נשימה, ובשל חשיבותם הקדשנו להם מאמר נפרד . הפארק הארכיאולוגי איננו גדול, ותוך כשעתיים תוכלו לבקר בכולו, ולהתרשם מכמה מהמקדשים היווניים השמורים ביותר בעולם, ובוודאי באיטליה. מקדשי פסטום נבבנו בידי מתיישבים יוונים מהעיר סיבאריס (Sybaris), שהקימו את העיר פוסידוניה הסמוכה. כדאי לבקר במקדש הרה הראשון, שבאופן מדהים כל 50 עמודיו עדיין ניצבים שלמים, וכמובן שגם במקדש הרה השני, המרשים אף יותר – מקדש פריפטרלי (בעל שורת עמודים אחת), שנבנה בסגנון דורי, ומתוארך לאמצע המאה החמישית. המקדש מכונה לעיתים הבזיליקה (בשל טעות בזיהוי מהמאה ה-18) או מקדש נפטון, אך כיום ידוע שזהו אחד משני מקדשים המוקדשים להרה במתחם וכי רק בהמשך התווספו מזבחים נוספים, לפולחן זאוס ואל רומאי נוסף. זהו אחד המקדשים היווניים המרשימים ביותר שתראו לא רק באיטליה אלא בכלל, ואתר שזכה במלוא הצדק להיכלל ברשימת אתרי אונסק"ו באיטליה. האתר הרשמי .    הפארק הארכיאולוגי בסלינונטה - Selinunte  כפי שכבר הבנתם, סיציליה היא תיבת אוצרות לחובבי ארכיאולוגיה בכלל, ויוון העתיקה בפרט. בדרום מערב סיציליה ניתן לראות היום את שרידיה של אחת מהגדולות והמפוארות שבערים היווניות שהוקדמו בסיציליה: סלינונטה (Selinunte). המקדשים היפהפיים כאן, שנבנו החל משנת 550 לפנה"ס, מדגימים את חשיבותה של העיר שבשיא כוחה מנתה כ-30,000 תושבים אך נחרבה בשנת 250 לפנה"ס וננטשה. העיר נוסדה בידי מתיישבים יווניים מעיר יוונית אחרת בסיציליה (מגרה היבאלה  Megara Hyblea), ולאורך השנים היתה מעורבת בקונפליקטים רבים מול סגסטה (ראו בהמשך). אלה הגיעו לשיאם לאחר שסגסטה קראה לעזרתה כוחות מקרתגו, ונכדו של חניבעל פלש לסלינונטה מלווה בצבא בן 10,000 איש והחריב את העיר. שרידי מקדש יווני בפארק הארכיאולוגי בסלינונטה - צילום: Depositphotos הפארק הארכיאולוגי בסלינונטה הוא עצום בגודלו, וידרש יום שלם (לפחות) על מנת לבקר בכולו (אבל אפשר כמובן להתמקד בחלקים המרכזיים ולהשלים את הביקור תוך כמה שעות). השתמרו כאן מקדשים רבים – גם באזור האקרופוליס, וגם על הגבעה המזרחית. בנוסף, אפשר לראות את שרידי מערך הרחובות שנבנו בצורת שתי וערב (תכנון היפודמי, על שם מתכנן הערים היווני היפדמוס). מעניין לדעת שהאתר עדיין נחפר בידי ארכיאולוגים, ומידי פעם מתגלים בו ממצאים מדהימים נוספים. בשנת 2020, למשל, נחשפה כאן האגורה היוונית הגדולה ביותר בעולם, שהתפרשה על פני שטח של כ-33,000 מ"ר. מכיוון שזהו אתר מורכב, מרתק, ועשיר מאד בממצאים, מומלץ לבקר כאן עם מדריך, או לכל הפחות מצויידים בספר טוב, כדי להבין מה רואים. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   הפארק הארכיאולוגי בסג'סטה – Parco Archeologico Segesta מקדש סג'סטה, המתוארך למאה החמישית לפנה"ס, הוא אחד היפים והשמורים ביותר באיטליה. לא פלא שהוא מככב על גלויות רבות כל כך של האי! מעניין לדעת שהמקדש כנראה לא נבנה בידי יוונים, אלא בידי שבט אלימי (עם איטלי קדום), שאימץ סגנון בנייה יווני (ואכן, אף שמדובר במקדש דורי, יש בו כמה שינויים חשובים – חסר בו הנאוס, האולם המרכזי). חלק בלתי נפרד מהסיור במקום הוא ביקור בתאטרון היווני המרשים, שהשתפר להפליא גם הוא. מעניין לדעת, אגב, שבמהלך הביקור במקום תוכלו לסייר במתחמים נוספים שלא קשורים ליוון העתיקה אבל בהחלט מצדיקים ביקור, כמו למשל הכפר הפרהיסטורי מוקרטה (Mokarta), המתוארך למאה ה-12 לפנה"ס. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   עמק המקדשים באגריג'נטו -  La Valle dei Templi Agrigento אם נערוך רשימה של אתרי חובה באיטליה שחייבים לראות פעם אחת בחיים לפחות, סביר להניח שעמק המקדשים באגריג'נטו יככב בראש הרשימה. מכיוון שזהו אחד מהפארקים הארכיאולוגיים החשובים ביותר באיטליה, ומקום מרהיב לכל הדעות, הקדשנו לו כתבה נפרדת , ואתם מוזמנים לקרוא אותה על מנת לקבל תיאור מפורט של המקום. לפרטים נוספים ניתן לבדוק גם את האתר הרשמי .  אחד המקדשים היוונים בעמק המקדשים באגריג'נטו סיציליה - צילום: Depositphotos   התאטרון היווני בטאורמינה – Teatro Antico di Taormina אי אפשר לבקר בטארמינה, אחת היפות שבערי סיציליה, מבלי לבקר גם בתאטרון העתיק (השני בגודלו באיטליה, אחרי התאטרון בסירקוזה). התאטרון הוא אמנם יווני במקור, ונבנה במאה השלישית לפנה"ס, אך הוא שופץ והורחב משמעותית בתקופה הרומית והמראה הנוכחי שלו הוא למעשה שילוב של שתי התקופות. המיקום המושלם, המשקיף על הים היוני ועל הר האתנה שבמרחק, הפכו את התאטרון הזה ליעד פופולרי ותחנת חובה עבור המבקרים באיטליה (כל מי שיצא לגרנד טור המפורסם עבר פה). גם היום מושך תאטרון טראומינה עשרות אלפי מבקרים, ומידי שנה נערכים פה הצגות, מופעים וקונצרטים (סטינג, פאטי סמית' אלטון ג'ון ורבים נוספים הופיעו במקום). כאן נערך גם פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טאורמינה, בהשתתפות כוכבים מכל רחבי העולם. לפרטים נוספים על התאטרון ועל המופעים שנערכים בו, בקרו באתר הרשמי . התאטרון היווני בטאורמינה - צילום: Depositphotos

מצד אחד ­­צייר וממציא נעים הליכות, ומהצד השני פסל ומשורר זעוף – איזה מאבק בין גדולי האומנים בעולם מסתתר מתחת לציורי הקיר בפלאצו וקיו? "יש להציבו סמוך לקתדרלה, ואין טעם עוד להתווכח!" קרא סנדרו בוטיצ'לי בהתרגשות. "ודאי שיש טעם; הרי לשם מה זומנו לכאן, אם לא לשם הוויכוח?" קרא לורנצו די קרדי והוסיף: "יש להציבו בחצר ארמון הסיניורי". "האם אתה מתכוון להסתירו מעיני הציבור?" הרים ג'וליאנו דה סנגאלו את קולו. "לא, מוטב שיוצב תחת הלוג'יה של הסיניוריה. ראו את השיש העדין הזה; עליו להיות מוגן. עם הגשם הראשון הוא יתפורר לאבקה!" מימין לאונרדו דה וינצ'י - משמאל מיכאלאנג'לו בונרוטי צילום: Public Domain ערפילי בוקר 25 בינואר הצוננים בשנת 1504 הרעידו את הגברים בגלימותיהם כשחצו את כיכר הסיניוריה. אומניה החשובים ביותר של פירנצה עשו את דרכם במרץ לארמון הסיניורי אל המושב המיוחד שזומנו אליו כדי למצוא מיקום ראוי ל'דוד', פסלו החדש של מיכלאנג'לו . ככל שהתארך הוויכוח, כך התלהטו הרוחות. לאונרדו, שהאזין כל העת בסבלנות האופיינית לו, מילא את ריאותיו אוויר קריר והשתעל בנימוס. "ידידיי", אמר. זמן רב חישב את דבריו. כיצד יוכל לחוות דעה, כשידוע לכול שבינו ובין בואונרוטי הצעיר זורם נהר עכור? יש לנהוג איפוק, אך מצד שני, לא ייתכן שנפיל השיש השרירני הזה יוצב במרכז הכיכר! כעת הוא השתדל לשוות לדבריו אלגנטיות וכובד ראש. "הרהרתי רבות בדבר. אני מוצא עצמי בדעה אחת עם דה סאנגלו. השיש חלש ופריך ולא יוכל לעמוד בנזקי הגשם. מקומו סמוך לקיר תחת הלוג'יה, מעוטר בטעם, ובלבד שלא יפריע לקיום טקסי הרפובליקה. כן, תחת הלוג'יה". הראשון להפר את הדממה היה פיליפינו ליפי, שקולו העמוק נשמע עוד לפני שפתח את פיו. "מאסטרו דה וינצ'י, 'דוד', נצחונו בשיש של מיכלאנג'לו הצעיר, צריך לעמוד בכיכר לעיני כל בתור שומר ארמון המועצה ולהגן על ערכי הרפובליקה שלנו". כיכר סניוריה (האדונים) - צילום: Depositphotos לאונרדו ומיכלאנג'לו , שני האומנים הידועים ביותר בתולדות האומנות אשר די לנו בשמותיהם הפרטיים כדי לזהותם, היו בניה של טוסקנה, הכירו זה את זה ואף סלדו זה מזה בתפר שבין המאה ה־15 והמאה ה־16. פירנצה בירת טוסקנה של אותם ימים הייתה מרכז אורבני משגשג ומפותח, וכן הייתה ידועה בתור אבן השתייה של הרנסנס בתחומי הרוח, הפיתוח המדעי והאומנות. רחובותיה היו גדושים במלומדים ובמשוררים, באומנים ובפילוסופים, באדריכלים, בהיסטוריונים, בפוליטיקאים, באנשי מסחר ובבנקאים. לא פלא שממנה צמחו שני אומנים גדולים כ לאונרדו דה וינצ'י וכמיכלאנג'לו בואונרוטי. ​ לאונרדו, שהיה מבוגר ממיכלאנג'לו ב־23 שנים, כבר היה צייר ידוע בפירנצה כאשר מיכלאנג'לו עשה בה את צעדיו הראשונים בתור פסל מתחיל, אך בניגוד אליו, לאונרדו מעולם לא זכה להצלחה שהיה ראוי לה בפירנצה. דה וינצ'י היה צייר מחונן וחוקר של גוף האדם והטבע. הוא עסק בגיאומטריה ובפיזיקה והיה אומן, מהנדס וממציא. אולם אופי העבודה האיטי שלו, שנבע ממחקר ומהתבוננות, יצר לו מוניטין של אומן שלא מסיים את יצירותיו לעולם. אולי בשל כך לא זכה ליהנות לאורך זמן מחסותן של משפחות פירנצה העשירות. באכזבתו פנה אל לודוביקו ספורצה , שהיה עתיד להיות דוכס מילאנו, הציע עצמו בתור מהנדס ואומן ובילה שנים רבות בחצרו. לודוביקו ספורצה - דוכס מילאנו - צייר: ג'ובאני אמברוג'יו דה פרדיס - צילום: Public domain יחלפו כעשרים שנים עד שישוב לפירנצה. בזמן הזה מיכלאנג'לו הצעיר התגלה בתור פסל יוצא דופן וזכה להיות תחת חסותו של לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו. בחצר מדיצ'י למד מיכלאנג'לו לא רק את מלאכת הפיסול, אלא גם ספרות, פילוסופיה ניאופלטונית ואף כתיבת שירה. אלה היו השנים שעיצבו אותו בתור אומן, והן ליבו אצלו עוד יותר את התשוקה לפיסול בשיש. בניגוד ללאונרדו הקונטמפלטיבי, מיכלאנג'לו עבד בזריזות ובלהט ואף נודע בפרצי ההשראה הפתאומיים שתקפו אותו, ובהם לא היה מניח את הפטיש ואת האזמל מידיו עד שהצליח לחלץ מן השיש את הדמויות שראה בו. לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו, צייר: ברונזינו - צילום: Public Domain שני האומנים הדגולים הללו היו כה שונים זה מזה באופי ובסגנון, אך היו להם גם תחומי עניין משותפים: שניהם חשו שכדי לתאר את גוף האדם בציור או בפסל, יש ללמוד אותו לעומק גם מבפנים. הבנת אופן פעולת הגוף, השלד והשרירים היו לדידם המפתח לתיאור אמיתי יותר של תנועה, של מבט, של מחוות גוף ושל רגש. לשם כך פנו בסתר לנתיחת גופות, דבר שהיה אסור להעלות על הדעת באותה תקופה, משום שבעולם אשר במובנים מסוימים לא התנתק מהערכים של ימי הביניים, האומנות עדיין עמדה בשירות הדת, ומחקר פיזיולוגי לא היה אמור להיות מעניינם של אומנים. מיכלאנג'לו ולאונרדו, כל אחד בנפרד, ביקשו להציג את מלוא יפי הבריאה, ולשם כך רצו לחקור את מה שנמצא מתחת לגלימות ולשמלות. ללא קשר זה לזה נהגו השניים לערוך בסתר נתיחות של גופות שקיבלו מחדרי מתים. מעשים אלה נחשבו לטאבו, לחילול הקודש ולחתירה תחת סמכות הכנסייה, ומשום כך לחטא בעיני רבים מבני דורם. כיום אנחנו יכולים להתבונן ברישומים של איברי הגוף השונים, של מערכות השרירים, של הלב ושל המוח שהותירו אחריהם לאונרדו ומיכלאנג'לו, ולראות עד כמה הסתכנו כדי להעמיק חקור בשם האומנות.​ רישומים של אנטומים שהשאיר לאונרדו - צילומים: Depositphotos אומנם שניהם הגיעו ממעמד בינוני־נמוך ועשו את דרכם בין הסטודיות של האומנים החשובים בפירנצה, אך שם כנראה מסתיים הדמיון ביניהם. מיכלאנג'לו ולאונרדו, שגילמו את תמצית מהות הרנסנס, לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה באופי, בסגנון, בתפיסת העולם ובאופן העבודה. לאונרדו דה וינצ'י, בנו מחוץ לנישואים של נוטריון שעבר להתגורר בפירנצה, מעולם לא זכה לחינוך פורמלי ונשלח ללמוד אומנות בבוטגה (סדנת אומן) של אנדראה דל ורוקיו, ושם התגלה כשרונו הפנומנלי לציור. אנדראה דל ורוקיו - דיוקן - צייר: Nicolas de Larmessin צילום: Public Domain ככל שבגר גילה גם התלהבות ותשוקה לחקור טבע, בעלי חיים, אנטומיה, בוטניקה, פיזיקה, מתמטיקה והנדסה, והוא נעשה צייר מבריק, אדם מעודן ואלגנטי בעל מזג נעים ואיש שיחה מלבב, שהרבה להסתובב בין חוגי החברה הבורגנית. לעומתו, מיכלאנג'לו בואנרוטי היה אומן שסימל את הדור של שיא הרנסנס הפיורנטיני וראה עצמו בתור אומן המחייה את הפיסול המונומנטלי של העולם העתיק. הוא נולד למשפחה מבוססת קצת יותר, קתולית אדוקה. אביו היה מעורב מאוד בחינוך של בנו, ואף שלח אותו ללמוד דקדוק ומתמטיקה בתקווה שישתלב בעסקי המסחר, אך מיכלאנג'לו כשל בכך. לבסוף הצליח לשכנע את אביו לאפשר לו ללמוד אומנות בבוטגה של דומניקו גירלנדיו. דומניקו גירלנדיו - דיוקן עצמי פרט מתוך הציור: הערצת המאגים צילום: Public Domain מיכלאנג'לו העדיף את עבודת הכפיים. הוא היה אדם מחוספס, זעוף ומהיר חמה, והיה לו דחף יצירה ונפש שהתייסרה בקונפליקטים פנימיים. הוא התהלך בבגדי עבודה מלוכלכים מאבק השיש, ואפו היה מעוקם מכיוון שהסתבך בקטטה. עולמו הפנימי, בניגוד לזה החיצוני, היה עשיר ורוחני, ותשוקתו לפיסול בשיש הייתה בלתי נלאית. הוא נמשך במיוחד לפיסול ולציור גוף האדם. פסל דוד - מוזיאון האקדמיה פירנצה צילום:לי טפרברג מיכלאנג'לו העניק לנו יצירות מופת, כגון דוד, הפייטה והקפלה הסיסטינית, ואילו לאונרדו את המונה ליזה ואת הסעודה האחרונה, וכן אוצר בלום של מחקרים מדעיים שהקדימו את זמנם במאות שנים. התבוננות במכלול יצירותיהם עלולה לגרום לנו להרגיש שהאנשים הדגולים הללו התקיימו בממד אחר מלא הוד והשראה שמימית, מנותקים מהיום־יום ומשאר בני התמותה. אבל שני הטיטנים הגדולים של אומנות הרנסנס לא היו חפים מקנאה, ושררה ביניהם עוינות מקצועית, וככל הנראה גם שנאה הדדית ברמה האישית. ג'ורג'יו וזארי, אומן והיסטוריון שחי במאה ה־16, תיאר את יחסי השניים בעבודתו החשובה ביותר – ביוגרפיה עבת־כרס של 300 אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס. בפרק המפואר שהוקדש ללאונרדו דה וינצ'י הוא כתב כי שררה סלידה רבה בין מיכלאנג'לו בואונרוטי ובינו, וכן תיאר כי בשל התחרות המרה עזב מיכלאנג'לו לרומא כדי לעבוד בשירות האפיפיור, ואילו לאונרדו עזב את פירנצה כדי לעבוד תחת חסות מלך צרפת. "מונה ליזה" צייר: לאונרדו דה וינצ'י צילום: Public Domain האם שני הענקים התמודדו ראש בראש?‏ ובכן, כמעט! בשנת 1503 פייר סודרני, הגונפלוניירה של פירנצה (התפקיד הבכיר ביותר ברפובליקה של פירנצה) החליט שהגיע הזמן לעטר את קירות סלון המועצה בציורי קיר שיפארו את ניצחונותיה של פירנצה. בצעד נועז הגה תוכנית שתציג לראווה את שני האומנים הגדולים ביותר בפירנצה באותה עת, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואנרוטי . הציורים שהוזמנו היו אמורים לתאר שני קרבות שבהם פירנצה ניצחה את אויביה וביססה את שליטתה באזור. מלאונרדו הוזמן ציור שיתאר את קרב אנגיארי מול דוכסות מילאנו שהתרחש בשנת 1440, וממיכלאנג'לו הוזמן ציור שיתאר את קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364. לפי התכנון, הציורים היו אמורים לעמוד זה לצד זה על קירות סמוכים. תארו לעצמכם את מיכלאנג'לו ולאונרדו עובדים כתף אל כתף בתוך חלל אחד! ​ לאונרדו ניגש לעבודה, ולאחר שסיים את הסקיצות החל לעבוד בסלון המועצה, סלון החמש מאות. במקום שיטת הפרסקו המסורתית המחייבת עבודה מהירה והחלטית מאוד מרגע הנחת הפיגמנט על הקיר, החליט לאונרדו ליישם טכניקת ציור עתיקה ששחזר מתוך כתביו של פליניוס הזקן, חוקר טבע ופילוסוף מהמאה הראשונה לספירה. בטכניקה נעשה שימוש בתערובת פיגמנט ושעווה שיש לייבש בתום הציור על ידי שימוש באש בתור מקור חום. עד מהרה הטכניקה שבחר התבררה כאסון כאשר לא הצליח לחמם את הקיר באופן אחיד, ובעקבות זאת נמס הפיגמנט במקום להתייבש. הצבעים זלגו על הקיר, ולאונרדו נאלץ להכיר בכישלונו וזנח את הפרויקט. מעניין לציין שלאונרדו השתמש בטכניקה דומה כשמונה שנים קודם לכן, כאשר צייר את הסעודה האחרונה ברפקטוריום של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. אומנם מיכלאנג'לו יצר סקיצה של הקרב, אך למעשה מעולם לא החל לצייר על הקיר, ייתכן שבשל העוינות ההדדית עם לאונרדו. מיכלאנג'לו נסע לבולוניה ומשם לרומא כדי לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. כך מה שהיה יכול להיות קרב הטיטנים ננטש ולא מומש . כחמישים שנה מאוחר יותר ג'ורג'יו וזארי היה זה שהשלים את עיטור הקירות של סלון החמש מאות בתיאור של קרבות אחרים. ישנם חוקרים הטוענים כי ציור הקיר של לאונרדו עדיין מסתתר מתחת ליצירתו של וזארי. למרבה המזל, הסקיצות של הציורים שציירו מיכלאנג'לו ולאונרדו נשמרו במשך זמן מה, ואומנים אחרים למדו אותם והעתיקו אותם. כמה מן ההעתקים נשתמרו עד היום. ההעתק הידוע ביותר של ציור הקרב על אנגיארי שצייר לאונרדו נעשה במאה ה־17 בידי הצייר הפלמי פיטר פאול רובנס, והוא מוצג כיום במוזיאון הלובר. הסצנה הייתה צריכה להיות דרמטית ביותר: לוחמים בשריונות פנטסטיים מעוטרים צדפים, רכובים על סוסים ומתגוששים בסערת לחימה מפותלת, חרבותיהם מונפות ופיותיהם פעורים בזעקות קרב, בעוד פרסות הסוסים רומסות את יריביהם. לאונרדו, שנטה בדרך כלל לצייר סצנות רגועות ומעודנות יותר, הצליח ללכוד את מלוא הדרמה של האלימות הגלומה במלחמה. הקרב על אנגיארי לפי לאונרדו - צייר: פיטר פאול רובנס - מוזיאון לובר פריז צילום: Public domain את הסקיצה של קרב הקאשינה בין פירנצה ופיזה, שהיה אמור לצייר מיכלאנג'לו, העתיקו אומנים רבים, וככל הנראה היא נקרעה מרוב בלאי. אף על פי כן, עד היום נשתמר העתק שהכין אריסטוטל דה סאנגלו, אחד מתלמידיו של מיכלאנג'לו, בשנת 1542. ההעתק נמצא באוסף פרטי. קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364 - צייר: ג'ורג'יו וזארי - סלון פאלצו וקיו פירנצה צילום: Public Domain מיכלאנג'לו נמנע מתיאור הדרמה של הקרב וצייר במקום זה את הרגע שלפני הקרב שבו החיילים הפיורנטינים רוחצים בנהר הארנו בשלווה, ופתאום מגיעה הידיעה שהפיזאנים יצאו למתקפת פתע והגברים העירומים מתלבשים בחופזה. הפיורנטינים ניצחו בקרב מול פיזה אף שנתפסו לא מוכנים. הנושא המרכזי של מיכלאנג'לו, אם כן, הוא העוצמה והיופי של הגוף הגברי העירום והכוח הטמון בו גם ללא שריון ונשק. הוא מתאר תנועות גוף נפתלות ותכונה של גברים היוצאים לקרב, אם כי במידה ניכרת הרבה יותר רגוע וברור מהסערה אצל לאונרדו. אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר של מיכלאנג'לו היא תבליט שיש המתאר את " קרב הקנטאורים ". התבליט, המוצג כיום במוזיאון בית בואונרוטי בפירנצה, מתאר סצנת קרב מיתולוגית סוערת ומציעה קומפוזיציה דומה, וישנם חוקרים הרואים קשר בין שתי היצירות. "קרב הקנטאורים". תבליט בשיש - מיכאלאנג'לו 1492 -מוזיאון בית בואונרוטי, פירנצה - צילום: sailko אני אוהבת את מוזיאון פלאצו וקיו (ארמון הסיניורי). זהו בהחלט לא המוזיאון החשוב ביותר בפירנצה, אך הקירות שלו ספוגים, פשוטו כמשמעו, בסיפורים. כשאני עומדת בחלל הגדול של סלון החמש מאות, המשמש עד היום את עיריית פירנצה לאירועים רשמיים, אני מדמיינת לצידי את חבורת האומנים החשובים של פירנצה מתווכחים עדיין בלהט על הפסל 'דוד'. שם עמדו גם מיכלאנג'לו בואונרוטי ולאונרדו דה וינצ'י. מה התרחש ביניהם? האם קינאו זה ביצירתו של זה? מה נאמר מבלי להיאמר, כדרכם של הפיורנטינים? סלון החמש מאות עצום בגודלו. הוא נבנה בסוף המאה ה־15 כדי לקיים בו את השלטון בפירנצה, וכך קורה עד היום. ציורי הקיר של ג'ורג'יו וזארי מאמצע המאה ה־16 מעטרים גם כיום את החדר בניצחונותיה המפוארים של פירנצה במלחמות נגד אויביה, מונומנט אדיר להישגיו המדיניים של קוזימו הראשון, דוכס פירנצה בזמנו. אך בעיניי הם כמעט שקופים. סלח לי, ג'ורג'יו, אך אני נכנעת לעיניי רוחי ורואה שם שתי יצירות מופת של בניה המהוללים ביותר של פירנצה, לאונרדו ומיכלאנג'לו, המוצגות זו לצד זו.

באמת שאין כמו פירנצה – מוזיאונים בעלי שם עולמי, אדריכלות מופלאה, ואווירה שאין שנייה לה. כולם מכירים את פירנצה כערש הרנסנס, אבל האם אתם מכירים את סיפורה המלא של העיר, מרגע לידתה ועד היום? אלסנדרה לאונרדי יצאה למסע ייחודי בעקבות ההיסטוריה של פירנצה: עבור כל תקופה היסטורית, היא ביקרה במונומנט אחד המסמל את אותה התקופה  פונטה וקיו אחד מסמלי העיר - צילום: Depositphotos פירנצה, בירת טוסקנה, היא אחת הערים המרתקות והמפורסמות בעולם. קל להתפעל ממנה, אבל רק מי שצולל לתוך ההיסטוריה העשירה להדהים של העיר זוכה להעריך את יופיה במלואו. מאז ימי הביניים מהווה פירנצה מרכז אמנותי, תרבותי, כלכלי ופוליטי חשוב. היא ידועה כמקום שבו החל הרנסנס – תקופת התקומה התרבותית והמדעית שסימנה את תחילת המודרניזציה של אירופה, כך בכתבה זו לא נדבר על הרנסנס בלבד, אלא נבחן את העיר במבט פנורמי. אסקור בקצרה את סיפורה של פירנצה, מתחילתה ועד היום, ועבור כל תקופה היסטורית נבקר באתר אחד – מבנה, כנסייה או אפילו בית קפה – המסמלים את אותה התקופה.   שורשיה של פירנצה עתיקים: כבר במאה ה-8 לפני הספירה עמד באזור זה יישוב אטרוסקי , אך העיר כפי שהיא מוכרת לנו היום נוסדה (לפי המסורת) על ידי הרומאים סביב שנת 59 לפני הספירה, ונקראה פלורנטיה. מעט מאד נותר מאותה התקופה ברחבי העיר עצמה, אך בניגוד למבנים וחומות דווקא הממצאים הארכיאולוגיים קיימים בשפע, ורבים מהם מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של פירנצה ( Museo Archeologico Nazionale di Firenze ) הממוקם בבניין מהמאה ה-17 בשם Palazzo Crocetta. המוזיאון נפתח בסוף המאה ה-19, ובנוסף לממצאים מפירנצה עצמה מוצגים פה כמה פריטים בעלי תהילה עולמית כמו למשל הכימרה של ארצו (Chimera di Arezzo) – פסל ברונזה אטרוסקי מהמאה ה-4 לפנה"ס, "הנואם", פסל אטרוסקי מהמאה ה-1 לפנה"ס, וכד פרנסואה – כד יווני מהמאה ה-6 לפנה"ס.   לאחר התמוטטות האימפריה הרומית נפלה גם פירנצה, בדומה לשאר איטליה, לידיהם של הכובשים החדשים: קודם האוסטרוגותים, ובהמשך הלומברדים , הגותים והביזנטים. מאותה תקופה לא נותרו אתרים רבים בעיר, מלבד (כפי נראה) מגדל אחד: ה-Torre della Pagliazza, בפיאצה סנטה אליזבתה (piazza Santa Elisabetta) אך מקורו לא ודאי.   במאה ה-9 עבר צפון-מרכז איטליה (ובכלל זה גם פירנצה) לשליטת הקרולינגים תחת לותאר הראשון, ששימש בין היתר כמלך איטליה. הלידה המחודשת הראשונה של העיר – ותקומתה לאחר שנים ארוכות של פילוג, הרס ודעיכה – החלה באלף השני לספירה סביב שנת 1018. האירוע המסמל של התקופה היה בנייתה של בזיליקת סן מיניאטו אל מונטה (San Miniato al Monte). הבזיליקה הרומנסקית בעלת חזית השיש הירוקה-לבנה היא אתר מרשים ומעניין, וכדאי בהחלט לבקר בה. למידע נוסף, בקרו באתר הרשמי .   חזית כנסיית סן מיניאטו אל מונטה - צילום: Depositphotos ימי הביניים התאפיינו בסערות ומחלוקות פוליטיות וצבאיות, אך על השטח כולו שלטה בכל זאת דמות מרכזית אחת: הרוזנת מטילדה מקנוסה ( Matilde di Canossa ), שמשלה על פני שטח נרחב במרכז איטליה. לאחר שנפטרה מתילדה מקנוסה בשנת 1115, הפכה פירנצה לעיר-מדינה אוטונומית, המונהגת בידי קונסולים שנתמכו על ידי מועצת האזרחים.   זו היתה התקופה שבה הניחו משפחות האצולה המרכזיות של פירנצה את היסודות לכוחן הפוליטי והכלכלי. לאורך המאה ה-12 התפתחו תחומי המלאכה והמסחר בעיר בקצב מסחרר, ובשנת 1182 נולדה גילדת האומנויות והמלאכה הראשונה. הגילדות היו אגודות שהגנו על המשתייכים לקטגוריות המקצועיות השונות, וכוחן בעיר היה עצום. המלאכה הרווחית ביותר היתה צביעת בדי צמר משובחים ומסחר בהם, ובזכות מלאכה זו זרמו לפירנצה סכומי עתק. באותם הימים החלה גם הפעילות הבנקאית הממוסדת בפירנצה, ובמקביל גם התרחבו הסכסוכים בין האצילים לסוחרי העיר. מי שמעוניין לבקר באתר מאותה התקופה יוכל לבקר בבית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש ( Battistero di San Giovanni ), העומד בצמוד לדואומו של פירנצה (יש לציין שהמבנה שופץ מספר פעמים מאז שהוקם במאה ה-12). בית הטבילה המשושה מצופה בשיש לבן וירוק, נבנה בסגנון רומנסקי-פלורנטיני, וחלקו הידוע ביותר הוא דלתות הזהב המרהיבות שלו שיצר לורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti) שמיכלאנג'לו אף כינה "השער לגן עדן" (הדלתות הנוכחיות הן עותק, המקור מוצג במוזיאון הדואומו ).  בית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש - צילום: Depositphotos בשנת 1207 השתנתה צורת השלטון בפירנצה, ואת המושכות תפס ראש עיר (ה-podestà) אביר שאמור היה לשלוט באופן אובייקטיבי, ללא משוא פנים. לאורך המאה ה-13 נוסדו הכנסיות החשובות ביותר בעיר, בעקבות הגעתם של כמה מסדרים דתיים לפירנצה. כנסיות אלו, שהפכו בהמשך לבזיליקות, ממוקמות באזור שפעם נחשב לפאתי העיר, בסמוך לנקודה שבה עמדו בעבר החומות. דוגמה מצוינת לכנסיה משמעותית שנבנתה בתקופה זו היא בזיליקת סנטה קרוצ'ה ( Santa Croce ), שבנייתה החלה בשנת 1220 והסתיימה כמאתיים שנה מאוחר יותר. חזית הכנסייה, המעוצבת בסגנון גותי, הושלמה רק בשנת 1800. זוהי אחת הכנסיות היפות בפירנצה, וידועה גם כמיני-פנתיאון: כאן קבורים בין היתר מיכלאנג'לו וגלילאו גלילאי. דוגמה נוספת לבזיליקה משמעותית מאותה התקופה היא סנטה מריה נובלה ( Santa Maria Novella) , שנוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-13. חללה הפנימי עוטר לאורך השנים ביצירות מופת של אמנים כדוגמת ג'וטו, ברונלסקי , מזאצ'ו, מיכאלנג'לו , בוטיצ'לי, ווזארי. חזית השיש של הכנסייה עוצבה בסגנון רנסנסי.  לקריאה נוספת על דמויות אלו ואחרות בקרו בציר הזמן של איטליה . חזית כנסיית סנטה מריה נובלה - צילום: Depositphotos בתקופה פורייה זו נבנתה גם הכנסייה החשובה ביותר בפירנצה – הקתדרלה (או דואומו Duomo), הידועה גם בשם הרשמי סנטה מריה דל פיורה ( Santa Maria del Fiore ). זוהי אחת הכנסיות הגדולות בעולם, ושמה הוא מחווה לשמה העתיק של העיר, פלורנטיה. תהליך הבנייה החל בשנת 1285 לפי תכנון של האדריכל ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), ונדרשו למעלה ממאתיים שנה על מנת להשלים את המלאכה. כיפת הדואומו, שתכנן ברונלסקי , נחשבת לא רק לאחת מפסגות הרנסנס אלא למעשה לאחד ההישגים האדריכליים החשובים בעולם. הדואומו של פירנצה – סנטה מריה דל פיורה. צילומים: Depositphotos   בסמוך לדואומו ניצב מגדל הפעמונים של ג'וטו (Campanile di Giotto), יצירת מופת בסגנון גותי-איטלקי. מבקרים רבים בוחרים לטפס במעלה מאות המדרגות המובילות לכיפה של ברונלסקי או לראש מגדל הפעמונים של ג'וטו. אם אתם בכושר טוב ולא סובלים מקלסטרופוביה, זו חוויה מומלצת! מגדל הפעמונים של ג'וטו - צילום: Depositphotos המאה ה-13 אופיינה לא רק בפריחה ושגשוג אלא גם בטלטלות פוליטיות ומאבקים קשים: האינקוויזיציה ניהלה מאבקים נגד האפיקורסים, והמאבק המדמם בין הגואלפים והגיבלינים, תומכי האפיפיור מול תומכי הקיסר, קרע לגזרים את העיר. אך למרות המאבקים, מעמדה של פירנצה, שבאותם הימים נשלטה בידי "קפטן העם" והמועצה העירונית, רק המשיך והתחזק. בשנת 1252 הוטבע לראשונה פלורין הזהב – מטבע הזהב הראשון באירופה, ובשנת 1255 הדגימה פירנצה את כוחה ומעמדה כאשר בנתה את הארמון הרשמי – מבצר העם (palazzo del Popolo), הבארג'לו. כיום משמש מבנה זה כמוזיאון חשוב  (Il Bargello) , ומוצגות בו יצירות מימי הביניים והרנסנס של אמנים כדוגמת דונטלו, מיכלאנג'לו, לוקה דלה רוביה, ורוקיו, ואחרים. הבארג'לו שהיה לארמון העיר משמש כיום כמוזיאון חשוב לפיסול - צילומים: Depositphotos   המסע שלנו בעקבות ההיסטוריה של פירנצה מוביל אותנו כעת אל אחד האתרים הידועים בעיר: בסוף המאה ה-13 נבנה הפאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei priori), המוכר כיום בשם פאלאצו וקיו ( Palazzo Vecchio ). היה זה מקום מושבה של הרשות השופטת, והאדריכל שהופקד על תכנונו ובנייתו היה ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), שגם בנה את המגדל הצמוד בשנת 1310. בהמשך הפך הפאלאצו למקום מושבה של מועצת העיר. הפאלאצו וקיו בלילה - צילום: Depositphotos אקדים לרגע את המאוחר ואגלה לכם ש-180 שנה מאוחר יותר נבנה בפאלאצו וקיו האולם המרכזי והמפורסם ביותר שעומד עד היום,  ה-Salone dei Cinquecento (אולם החמש-מאות) שנודע כאחד מהאולמות הגדולים והמפוארים באיטליה: החלל באורך 54 מטרים עוטר בפרסקאות יקרי ערך, ושניים מהגדולים שבאמני התקופה – לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלנג'לו בונוארוטי – הוזמנו לעטר את האולם (אם כי אף אחד מהשניים לא השלים את המלאכה). אולם החמש-מאות - צילום: Depositphotos בנקודה זו בציר הזמן פעלו בפירנצה גם סופרים בעלי חשיבות אדירה בתולדות הספרות האיטלקית, וביניהם פרנצ'סקו פטררקה (Francesco Petrarca) ו דנטה אליגיירי (Dante Alighieri), שכתבו באיטלקית ולא בלטינית (כמובן שהאיטלקית שבהם השתמשו היתה שונה מאד מהאיטלקית המוכרת לנו כיום). המבקרים בפירנצה יכולים גם היום לבקר בביתו של דנטה ( Casa di Dante ).   השנים חלפו, ופירנצה רק צמחה והתפתחה: המחצית הראשונה של ה-14 היתה תקופה של שגשוג פאר ואושר, הודות לבנקאות ולמסחר שפרחו בעיר. אך המחצית השנייה הייתה רוויה באסונות, ואת העיר פקדו בזה אחר זה מלחמות, קריסות פיננסיות של בנקים, שיטפונות ומגפות. אם תרצו להתרשם מאתרים מרכזיים שנבנו בפירנצה במאה ה-14, אני ממליצה לכם לבקר בכנסיית אורסנמיקלה ( Orsanmichele ), ששימשה בתחילה כמחסן לסחורות ולתבואה ובהמשך ככנסייה עבור הגילדות השונות בעיר. גם הפונטה וקיו (ponte vecchio), הגשר הציורי והמפורסם של פירנצה, נבנה בתקופה זו (על גבי גשר מוקדם בהרבה, המתוארך לתקופה הרומית). כיום משמש הפונטה וקיו כמקום מושבן של אינספור חנויות צורפים.  חזית כנסיית אורסנמיקלה המעוטרת בגומחות עם פסלים, שנים מהם מידיהם של גיברטי ואנדראה דל ורוקיו - צילומים: Depositphotos במאה ה-15 היו אלה משפחות האצולה שניהלו את העיר, והידועה שבהן היתה משפחת דה מדיצ'י (לימים שליטי פירנצה ובהמשך טוסקנה כולה). בתקופה זו החלה פריחה אדירה של האמנויות: אדריכלות, פיסול, וציור, ואמנים אדירים כגון לאונרדו דה וינצ'י, רפאל, מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי שינו לנצח את ההיסטוריה. אם תרצו לראות כמה מהיצירות מתקופה זו, אני ממליצה לכם לבקר בגלריית האקדמיה (Galleria dell’Accademia) , שבה תוכלו להתרשם מפסלו המפורסם של מיכלאנג'לו – דוד. כמובן שכדאי לכם לבקר גם במוזיאון האופיצי ( Uffizi ), אחד המוזיאונים החשובים בעולם, ובו רבות מיצירות המופת של הרנסנס כמו למשל לידתה של ונוס, פרימוורה (בוטיצ'לי), טונדו דוני (מיכלאנג'לו), דיוקנו של פדריקו דה מונטפלטרו (פיירו דלה פרנצ'ס'קה), הערצת חכמי הקדם (דה וינצ'י), ועוד. למדריך האודיו המקורי שלנו למוזיאון האופיצי בעברית.   פרימוורה של בוטיצ'לי במוזיאון האופיצי - צילום: Depositphotos תחת שלטונה של משפחת דה מדיצ'י גם הקהילה היהודית העתיקה של פירנצה זכתה להגנה מסויימת ושגשגה. בנקאים יהודים הורשו לפתוח בנקים ולתת הלוואות, סוחרים יהודים פעלו בעיר, ואף הוזמנו אליה חכמים ואנשי תרבות כדוגמת הרב אליהו בן משה אבא דלמדיגו (ובאיטלקית: אליה דל מדיגו Elia Del Medigo), שזכה להערכה רבה ואף מופיע בציור הידוע "הערת חכמי קדם" של בנוצו גוצולי (Benozzo Gozzoli), בארמון פיטי.   במאה ה-16 זכתה משפחת דה מדיצ'י לתואר אצולה (בתמיכת האפיפיור ושושלת הבסבורג-לוריין), וביססה את שליטתה באזור – המדיצ'י שלטו במשך כמאתיים שנה על דוכסות טוסקנה, והובילו לתקופה של שגשוג ופריחה.   במהלך המאה-17 הגיע גם סגנון הבארוק לפירנצה. אף שמבני הבארוק הפיורנטיני ידועים הרבה פחות מהבארוק ברומא , ישנם כמה פנינים בעיר שאסור לפספס, והידועה שבהן היא קפלת הנסיכים (חלק מקפלות מדיצ'י - capelle medicee) , אולם ה-sala del tesoro  בפאלאצו פיטי  ( Palazzo Pitti ), וכנסיית סנטיסימה אנונציאטה ( Basilica Santissima Annunziata ). אחד האולמות בפאלאצו פיטי - צילום: Depositphotos במאה ה-18 הגיעה סופה של משפחת מדיצ'י, לאחר שהצאצאית האחרונה לשושלת נפטרה ללא יורשים. פירנצה עברה לידי דוכסי הבסבורג-לוריין, ששלטו בעיר בהשראת עקרונות תנועת ההשכלה. אתר מעניין מעידן זה הוא בית הקפה Gilli , ולדעתי זוהי תחנת חובה עבור המבקרים בעיר (למרות המחירים...). בית הקפה נפתח בשנת 1733, מה שהופך אותו לבית הקפה העתיק ביותר בפירנצה.   במאה ה-19 הגיע סופה של דוכסות טוסקנה כאשר זו אוחדה לתוך ממלכת איטליה בשנת 1861. למעשה, בין השנים 1865 ועד 1871 שימשה פירנצה כבירת ממלכת איטליה, והפרלמנט קיים את ישיבותיו בפאלאצו וקיו. פאלאצו פיטי, לעומת זאת, היה משכנו של המלך .  בשנת 1874 הונחה האבן הראשונה (שהגיעה מירושלים) והחלה בנייתו של בית הכנסת הגדול בפירנצה. המבנה המפואר תוכנן בסגנון מורי עם שיש לבן וורוד וכיפה מקורית בצבע ירוק-נחושת, והושלם בשנת 1874. ניתן לבקר בבית הכנסת, הממוקם ב-Via Farini. מומלץ לבדוק מראש את שעות הפתיחה באתר הרשמי.   בית הכנסת של פירנצה - צילום: Depositphotos בתחילת המאה ה-20 הפכה פירנצה לנקודת מפגש עבור אומנים ואינטלקטואלים, איטלקים וזרים, שנפגשו בבית הקפה (בר, באיטלקית) Giubbe Rosse בפיאצה דלה רפובליקה (piazza della Repubblica) ובבתי קפה נוספים בעיר. ציירים, משוררים, ונציגי זרמים ספרותיים נהגו לנהל דיונים ארוכים, שתו לא מעט, וכתבו כתבי עת ומניפסטים ספרותיים. הבר ההיסטורי שוחזר לאחרונה ונפתח מחדש, ונחשב לאתר היסטורי מעניין בו ניתן לשתות קפה טוב ולהציץ בציורים המקוריים ובמסמכים התקופתיים. מבנה מעניין נוסף מתקופה זו הוא ה-Palazzo delle Poste – בית הדואר היפהפה, הצמוד לכיכר הרפובליקה. מבחינה ארכיטקטונית זהו מבנה מקסים – נהדר לגלות את חלונות הוויטראז' ואת העיטורים על הקירות. מבנה מעניין נוסף (ומפתיע!) הוא ההארד רוק קפה ( Hard Rock Caffe)  – כיום זהו בית קפה המהווה חלק מרשת בינלאומית, אך בעבר היה זה בית קולנוע היסטורי בשם גמברינוס, ובזמן השיפוץ במקום שמרו הבעלים על מאפיינים ארכיטקטוניים משנות ה-20 של המאה הקודמת. הארד רוק קפה, הממוקם בתוך קפה-קולנוע גמברינוס (לשעבר) - צילום: Sailko לאחר ימי התהילה של הבל אפוק, עננה שחורה כיסתה את שמי אירופה עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. למרות שהעיר לא הושפעה ישירות מהסכסוך, תושבים רבים גוייסו לצבא ונהרגו בקרבות, ופירנצה סבלה ממחסור במזון ומירידה משמעותית ברמה הכלכלית. לאחר המלחמה נבנו אזורי תעשייה בצפון העיר, ומעט לאחר מכן החלה התקופה הפשיסטית, שנמשכה עד תום מלחמת העולם השנייה. אחד המבנים המייצגים ביותר של האדריכלות הפשיסטית בפירנצה הוא תחנת הרכבת סנטה מריה נובלה (S. Maria Novella), הנחשבת ליצירת מופת של הרציונליזם האיטלקי. פירנצה, אגב, נודעה בתנועת ההתנגדות שפעלה בה נגד הפשיזם והנאציזם.   לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מאמצי השיקום, שכללו את בנייתם המחודשת של הגשרים שהנאצים הפציצו כשנסוגו מהעיר, ובנייה מחדש של הרחובות ההרוסים. בשנות החמישים של המאה ה-20 הפכה פירנצה לבירת האופנה האיטלקית ואירחה את תצוגות האופנה הראשונות ב-1951. למעשה, כמה מהמעצבים האיטלקים הידועים ביותר היו פיורנטינים (כלומר תושבי פירנצה) וביניהם גוצ'י, פרגאמו, קוואלי, ואחרים. מי שמעוניין לצלול לתוך חוויית השופינג (האיכותי) יוכל לבקר בויה טורנבוני (via Tornabuoni) – רחוב היסטורי חשוב ובו מבנים יפהפיים מהמאות ה-14, 15 ו-16, המהווים כיום בית לבוטיקים של המעצבים המפורסמים ביותר.   אחד האירועים הידועים בתולדות פירנצה הוא השיטפון הנוראי שהחריב חלקים מהעיר בשנת 1966. בנובמבר של אותה השנה עלה נהר הארנו על גדותיו, והנזק היה אדיר: אנשים נהרגו, ויצירות אומנות רבות, שערכן לא יסולא בפז, נהרסו או אבדו. אנשים רבים מכל רחבי העולם התגייסו כדי לסייע לפירנצה ולהציל את יצירות האומנות. "מלאכי הבוץ", כפי שהם כונו, התייצבו לצד המקומיים וסייעו במאמצי השיקום והניקוי, הצילו ספרים יקרי ערך מהספרייה הלאומית, ואינספור יצירות אומנות.  הספרייה הלאומית בפירנצה - צילום: Depositphotos כמובן שרשימת האתרים המעניינים בפירנצה ארוכה מאד (מאד...) אך אני מקווה שהטעימה הקצרה בכתבה זו עוררה בכם סקרנות לצאת ולגלות פינות מיוחדות בעיר.

צפון איטליה הוא יעד מושלם למסיבת סילבסטר מהחלומות. בין אם תבחרו בבקתה רומנטית בדולומיטים, מסע אופנועי שלג בססטרייר או סיור צ'אספולטה מסורתי תחת אור הכוכבים בוונטו, לנדיה קרישי יש כמה הצעות עבורכם...   לומברדיה , פיימונטה , ונטו ו טרנטינו אלטו אדיג'ה הם ארבעת המחוזות באיטליה שיעניקו לכם חוויה בלתי נשכחת לרגל ראש השנה האזרחית: ארוחות ערב חגיגיות בבקתה, סיורי רכיבה על גבי אופנועי שלג ומצעדים המלווים בלפידים הם רק חלק מהחוויות שתוכלו לחוות. אני מקווה שהמאמר שלפניכם יתן לכם כמה רעיונות לערב סילבסטר מיוחד.   סיורי הליכה בשלג – מהם צ'אספולטה? לפני שנכנס לעומק הדברים, ונדבר על יעדים ובקתות שבהם תוכלו לבלות את הסילבסטר, כדאי להתעכב לרגע על הפעילות עצמה, ולהבין מהן בדיוק נעלי שלג וכיצד נולדה מסורת הצ'אספטלאטה (Ciaspolate), כלומר הסיורים הנערכים באמצעות נעלי שלג (ובאיטלקית: צ'אספולה ciaspole).   כדי לטייל בשלג, יש צורך בנעליים מיוחדות המותאמות להליכה בשלג. באיטלקית, נעליים אלה נקראות צ'אספולה – ciaspole. בעבר, מבנה הנעל היה דומה מאד למחבט טניס עתיק, עשוי מעץ ועור: סוליית הנעל הייתה רחבה במיוחד, על מנת להגדיל ככל האפשר את השטח שבא במגע עם השלג, ולמנוע מהרגל לשקוע לתוך השלג הרך. נעלי השלג קיימות לפחות 6000 שנה, ונפוצות בתרבויות ברחבי העולם. הראשונים שהשתמשו בהן בחיי היום-יום היו, ככל הנראה, העמים הילידים שחיו בצפון המושלג של יבשת אמריקה, והאסקימוסים שחיו בקנדה. בזכות נעליים אלה הצליחו אותם עמים עתיקים לחצות מרחבים מושלגים גדולים בבטחה, לעבוד, ולצוד. שמן האיטלקי של הנעליים (צ'אספולה) מגיע ככל הנראה מניב מקומי שמדברים בפיימונטה (ניב האוקסיטן), ואולי אפילו מהשפה הלדינית שבה מדברים תושבי עמק נון (ואל די נון), שבדולומיטים.  השימוש בנעלי שלג היה נפוץ מאד גם באירופה, ולא רק בעת העתיקה אלא גם בעידן המודרני: במלחמת העולם הראשונה, נעלו החיילים נעלי שלג, ואלה סייעו להם לחצות את האלפים, שהיו לעיתים מכוסים בלא פחות משישה מטרים של שלג! תרמילי החיילים היו מצויידים בוו מיוחד, שאיפשר לחבר אליו את הנעליים כאשר החיילים הסירו אותן, ונכנסו לחפירות. כיום נעלי השלג המודרניות עשויות מחומרים קלים ועמידים, כמו אלומיניום או פלסטיק. הן רב-תכליתיות וקלות, ונפוצות מאד במדינות הצפון (וגם בצפון איטליה). הליכה עם נעלי שלג איננה גלישה (הנעליים אינן מגלשיים), ולא נדרשת מיומנות מיוחדת או ידע טכני על מנת ללכת איתן. צריך רק להתרגל לסוג התנועה. מומלץ להתחיל עם סיורים קצרים, באורך כחצי שעה למשל, ולאחר שצברתם מיומנות וביטחון, תוכלו להגדיל בהדרגה את המרחק ואת משך הטיול. עצה נוספת למי שלא רגיל לטייל בשלג: חשוב מאד להתלבש בהתאם, לצאת לדרך עם נעלי הרים, מקלות הליכה טלסקופיים, בגדים חמים ואטומים למים, משקפי שמש, ורצוי גם ערכת עזרה ראשונה.  סוגי נעלי השלג: מנעל עץ ועד לנעליים המודרניות הנפוצות היום   מקורותיהם של מצעדי הלפידים בעזרתן של נעלי השלג, או מגלשי סקי, תוכלו להשתתף במצעדי הלפידים הליליים הרבים המאורגנים באזורים מסויימים באיטליה בתקופת החגים (ראו בהמשך). זו מסורת נהדרת, אבל מה מקורה, ומדוע נערכים המצעדים האלה? לתהלוכה הלילית עם לפידים ואבוקות יש מקורות פגאניים עתיקים. לפי המסורת, ייחסו התושבים כוח מיוחד לאש הלילית, ששמרה על בני האדם והרחיקה מהם את החושך והרוע. זוהי דוגמה סימלית לנושא שחוזר על עצמו בכל האגדות – המלחמה בין הטוב והרע. האדם הפרהיסטורי נעזר באש הלילית להרחיק מהמערה שבה הוא חי את חיות הטרף שאיימו עליו. האש היא זו שגוננה עליו והרחיקה ממנו את האפלה המאיימת, ומספר דתות, ובכלל זה הנצרות הקתולית, משתמשות באש כחלק מטקסי הפולחן שלהן. נפוצים במיוחד באיטליה הם מצעדי התפילה בליווי לפידים, שבמהלכם המאמינים נושאים תפילה, או שרים יחדיו, בעודם אוחזים בלפידים בוערים. בתקופת חג המולד, נועדו מצעדי הלפידים לציין את לידתו של ישו, ולהוקיר תודה לאלוהים. מנקודת מבט תיירותית, המצעדים הנערכים על נעלי שלג או מגלשי סקי הם מרהיבים במיוחד, משום שאפשר ליהנות מיופיים של ההרים המושלגים בלילה, ומהשבילים המנוקדים בלפידים בוערים. האווירה מיוחדת מאד, והתמונה המתקבלת היא מרהיבה.   אם נשלב את הסיורים הנערכים בעזרת נעלי שלג (ciaspolate) עם מסורת תהלוכת הלפידים, ונוסיף גם ארוחת ערב רומנטית בבקתה בהרים, מובטח לנו סילבסטר בלתי נשכח!   הבקתה בהרים (baita, באיטלקית), היא סמל של ממש באזורים כמו האלפים והדולומיטים. בעבר הן נבנו באזורים מבודדים, כמבנה חקלאי. הבקתות שימשו את החלקאים כמקום עבודה, שבו רועי הצאן הכינו גבינה מחלב הפרות שבמרעה, או אחסנו את החציר. על מנת לבנות את הבקתה, נעזרו תושבי המקום במשאבים שהיו זמינים להם: עץ עבור המבנה עצמו, ואבנים או לבנים עבור האח. היום בקתות רבות הפכו לבתי מלון ומסעדות, ומשמשות כיעד אידיאלי לא רק לחגיגות הסילבסטר, אלא לכל חופשה חורפית. ישנן בכל רחבי צפון איטליה עשרות ומאות בקתות מושלמות לסוף שבוע מושלג ורומנטי.   בורמיו – Bormio אם החלטתם לבלות את חופשת החורף במחוז לומברדיה, כדאי שתדעו שאחד היעדים הנחשקים ביותר הוא העיירה בורמיו, שמציעה שפע של חוויות נפלאות. יש מי שמעדיפים לחגוג את הסילבסטר בפיאצה (כיכר), לספור לאחור עם כולם ולצפות בזיקוקים, אבל לא חובה לצלול לתוך הכאוס הזה. אפשר גם לטעום ארוחת ערב מיוחדת, רגועה ואינטימית, וליהנות מהשלווה בעודכם מוקפים בנוף המרהיב של בורמיו. על מנת לעשות זאת, בחרו את אחת המסעדות הממוקמות בריפוג'ו (rigufio), כלומר בקתה מבודדת בראש ההר שעברה הסבה למסעדה או מלון. על מנת להגיע, הבעלים יאספו אתכם בעזרת אופנוע שלג או חתול שלג מנקודת המפגש ב-Bormio 2000. בתום ארוחת הערב, שעולה בסביבות ה-75 יורו לאדם, יחזירו אתכם לרכב. לפרטים נוספים: http://www.chaletdeirododendri.com/ristorante/   בבורמיו תוכלו גם להשתתף בפעילות נוספת: תהלוכת הלפידים של השנה החדשה, הנערכת לאורך מדרון הסקי המפורסם סטלביו (Stelvio). התהלוכה נראית כמו נחש זוהר העשוי לפידים, המתפתל וזורם במורד ההר. האירוע יוצא לדרך סביבות השעה 17:30, מהאצטדיון (ski stadium), וכולל גם הופעות מוזיקליות, ודוכנים המוכרים יין חם ושפע של נשנושים טעימים. ההשתתפות במצעד עצמו מומלצת רק לגולשים מנוסים. אם אינכם מומחי סקי, אולי עדיף להסתפק בצפייה בתהלוכה, בעודכם מתחממים עם כוס יין מהביל ומתובל!    ססטרייר (Sestriere) – ברוכים הבאים לאחו המושלג ממחוז לומברדיה נעבור כעת למחוז פיימונטה, וליתר דיוק, לעיירה ססטרייר. יכול מאד להיות שכבר שמעתם על ססטרייר – זהו אחד מ אתרי הסקי המפורסמים והגבוהים יותר באיטליה. גם כאן, תוכלו ליהנות ממסיבת סילבטר בלתי נשכחת. אחת האפשרויות המפתות ביותר באזור מתאימה במיוחד למי שמעוניין להזריק מנה גדושה של כיף ואדרנלין לערב שלו: מסיבת סילבסטר שבמהלכה תרכבו בעצמכם על אופנועי שלג! הסיור יתקיים ב-Prato nevoso (האחו המושלג, בתרגום מילולי). המארגנים מציעים שתי אפשרויות: סיור של שעה ובסופו אפריטיבו, או סיור באורך שעתיים וחצי ובסופו ארוחת ערב בבקתת לה רוסה (chalet La Rossa) הממוקמת בגובה 2000 מטר מעל פני הים. הסיור בן השעה עולה 85 יורו לנהג ו-25 יורו לנוסע שיושב מאחוריו, ואילו הסיור שכולל גם ארוחת ערב עולה 160 יורו לנהג ו-50 יורו לנוסע. על מנת לנהוג על אופנוע שלג נדרש רישיון רגיל לרכב, וכמובן שכדאי לבוא מצויידים בתשוקה גדולה להרפתקאות! לפרטים נוספים: https://discoverypratonevoso.com/ ביום הראשון של השנה החדשה, רבים באיטליה יוצאים לטייל באוויר הפתוח ובטבע (זה בהחלט עוזר להתאושש מכמויות האוכל והיין שאכלו ושתו בערב הקודם...). אם אתם ספורטיביים, תוכלו להישאר באזור ה-Prato nevoso ולצאת לצ'אספולטה, כלומר סיור בעזרת נעלי שלג. האחו המושלג והיערות המכוסים פתותי שלג יהוו רקע מושלם לפתיחת השנה. ישנם באזור זה מספר מסלולים, בדרגות קושי שונות, כך שתוכלו לבחור במסלול המתאים לרמת המיומנות שלכם. מחירי הסיורים נעים בין 25 יורו ל-55 יורו. אם תרצו, תוכלו לבחור גם בסיור הכולל אפריטיבו טעים. אין ספר שהאלכוהול יעזור לכם להתחמם! לפרטים נוספים: https://pratonevoso.com/ciaspole-trekking/   קורטינה Cortina ואסיאגו Asiago ממחוז פיימנוטה, נעבור למחוז ונטו (Veneto). היעדים המבוקשים ביותר במחוז בתקופת הסילבסטר הם קורטינה ד'אמפצו (Cortina d’Ampezoo) וגם אסיאגו (Asiago), כמו גם אזור שלושת הפסגות של לווארדו (tre Cime di Lavaredo). כאן תוכלו להתנסות בהרפתקה נוספת המתאימה לחובבי אופנועי השלג, ובמקרה הזה, מדובר במסע של ממש, באורך כ-20 ק"מ, שמתחיל ברכיבה סביב אגם אנטורנו (Lago d’Antorno) וממשיך בטיפוס דרך יער עצי אשוח עד שמגיעים לבקתה הררית בעיירה Auronzo, בגובה 2320 מטר מעל פני הים. הנוף הנשקף מכאן הוא מדהים, וכפרס על המאמץ שהשקעתם בטיפוס תוכלו להתרשם מפסגות הלווארדו, מ- Monte Cristallo וגם מהר Croda Rossa. במרחק אפשר לראות גם את קורטינה ד'אמפצו והעמק כולו. והמחיר? 170 יורו לאופנוע (שעליו יכולים לנסוע עד שני אנשים). לפרטים נוספים: https://www.dolomitiskirock.com/sp/it/e/escursioni-in-motoslitta-a-cortina.3sp   יכול להיות שאת קורטינה כבר הכרתם, ואת אסיאגו עדיין לא. אם כך, זו ההדמנות להכיר את את העיר היפה הזאת. אסיאגו (Asiago) היא העיר המרכזית ברמת אסיאגו – הרמה הגדולה באירופה. רמה זו משתרעת על פני למעלה מ-500 קמ"ר בנפת ויצ'נזה (Vicenza), וממוקמת בין עמק הפו להרי ואלסוגנה (monti della Valsugana). בפינה קוסמה זו, תוכלו להיפרד משנת 2024 ולקבל את פני 2025 עם סיור צ'סאפולטה על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. הסיור המתוכנן לרגל הסילבסטר יצא לדרך ב-31.12 בשעה 17:00, ויסתיים במסעדה טיפוסית לאזור בשם Osteria l'Antico Termine בה יחכו לכם ארוחת ערב טעימה וגביעי שמפניה, כמובן! הסיור הלילי, תחת הכוכבים הנוצצים, ילווה בסיפורים ואגדות שיספר המדריך. חובה להזמין את מקומכם מראש. מחיר הפעילות הוא סביב ה-130 יורו לאדם. אם לחילופין תעדיפו פעילות רגועה קצת יותר, תוכלו להחליק על קרח ברחבת ההחלקה הגדולה שבלב העיירה. המארגנים מבטיחים שבערב הסילבסטר תופיע ליד רחבת ההחלקה להקת רוק מקומית פופולרית. לפרטים נוספים: https://www.asiagoguide.com/escursioni-asiago/c02-capodanno-2025-sulla-neve/     אסיאגו המושלגת   רמת אלפה די סיוזי - Alpe Di Siusi  אחת הרמות האהובות במחוז טרנטינו אלטו אדיג'ה היא אלפה די סיוזי (Alpe Di Siusi), אתר פופולרי גם בחודשי הקיץ וגם בחודשי החורף. מי שיגיע לכאן יוכל להתפנק עם חגיגת סילבסטר רומנטית, במלון ספא המציע סוויטות נוחות ומצויידות. בעלי המקום מציעים חבילה בשם "Luxury of the soul" הכוללת גם טעימות יין מול הנוף הבלתי נשכח של הרי הדולומיטים.  לפרטים נוספים: https://offers.sensoriadolomites.com   אזור זה ידוע גם בזכות מסלולי ההליכה המגוונים שהוא מציע, טיולים שמטעינים את הנפש באנרגיה ושמחה. אחד היעדים הפופולריים, למשל, הוא יער לארנצה (Laranza), המתפרש בין העיירה סיוזי (Sisusi) לקסטלרוטו (castelrotto). מומלץ לנסות את השביל המעגלי המוביל לנקודת התצפית שנקראת "נוף המלך" (La veduta del re). מספרים שהתצפית מכונה כך, משום שזו היתה הנקודה האהובה על המלך פרידריך אוגוסטוס מסקסוניה. ישנם כמה מסלולים באזור זה: המסלול הקצר ביותר אורך כשעה וחצי, ומתאים גם לילדים. המסלול הארוך יותר דורש כשעתיים וחצי. יעד אהוב נוסף הוא מסיב Sciliar. לפי האגדה המקומית, כאן נהגו בעבר להיפגש המכשפות, ובכל מפגש הן התיישבו על ספסלי אבן מסתוריים (panche delle streghe). אם אתם באזור, אל תחמיצו את אגם Fiè הפופולרי, שבחודשי החורף קופא, והופך לזירת החלקה עבור המקומיים. האגם ניצב למרגלות מסיב שילר (Scillar), והאוויר כאן צלול במיוחד. מחליקים על הקרח והשלג באגם Fiè הקפוא   טקסי מזל טוב… ואיך אפשר לסיים מאמר על השנה החדשה מבלי לכתוב כמה מילים על ה"טקסים" הקטנים והפופולריים שכל האיטלקים מקיימים בערב השנה החדשה? כן, גם מי שטוען שהוא לא מאמין באמונות תפלות... רשימת הטקסים והמסורות ארוכה במיוחד, אבל אחת המעניינות ביותר לדעתי היא המסורת שגורסת כי יש להשאיר חלון פתוח בחדר חשוך. את החלון פותחים קצת לפני חצות, וסוגרים לאחר שהשנה החדשה נכנסת. אומרים שכך אפשר לטהר (מטפורית) את האוויר, ולהתחיל את השנה החדשה בטוב. בנוסף, התפריט המסורתי בערב הסילבסטר באיטליה כולל מאכלים סימליים שנועדו להביא מזל טוב, שפע ופוריות. מקובל למשל להגיש עדשים מבושלות לצד רגל החזיר, ואם אפשר גם גרגירי רימון – שני מעדנים "ברי מזל" המייצגים אריכות ימים ועושר. מקובל גם ללבוש בגדים (או תחתונים) אדומים למהדרין, צבע שתמיד היה קשור לעוצמה ובריאות. ועם או בלי קשר לאמונות תפלות, אי אפשר לחגוג את הסילבטר ללא בקבוק יין מבעבע. בין אם תבחרו בפרוסקו , פרנצ'קורטה או כל מבעבע איטלקי אחר, תוכלו ללגום את היין מול מופע זיקוקי הדינור שיאירו את השמיים לכבוד השנה החדשה. אני מאחלת לכולכם שנת 2025 מוצלחת במיוחד!

מעטים התיירים שמגיעים לאברוצו – הפרוע והמבודד שבמחוזות איטליה. אך ההרפתקנים שיבחרו במחוז זה כיעד לחופשתם יגלו פיסה מפתיעה במיוחד של איטליה: פארקים לאומיים עצומים בגודלם, כפרים עתיקים ומסורות שהשתמרו באורח מופלא   איטליה היא תיבת אוצר של שכיות חמדה, וכל מחוז מתגאה באטרקציות משל עצמו. יש אזורים המפורסמים בזכות החופים המושלמים , שבהם אפשר לטבול במים צלולים בצבע טורקיז, ויש מחוזות הידועים בזכות האגמים שלהם , או בזכות ההרים שמזמינים את המטיילים לסייר לאורכם. ואברוצו? האמת היא שבאברוצו אפשר למצוא גם חופים יפים, וגם אגמים וגם הרים שיכולים להתחרות בקלות בכמה מהיעדים המפורסמים באיטליה. כן כן, במחוז אברוצו, שמוכר למעטים בלבד, אפשר למצוא את כל זאת ואף יותר: רכסי הרים שצוללים אל הים, ופסגות מושלגות הנוצצות תחת אור השמש האביבי. ובין הים להרים מתחבאים פה ושם כפרים עתיקים, חוות המשמרות מסורות חקלאיות בנות אלפי שנה, מסעדות המגישות מאכלים מיוחדים ופינות נסתרות שמתאימות במיוחד לחובבי טבע ומסעות. מחוז אברוצו מחולק לארבע נפות: ל'אקווילה (L’Aquila), קייטי (Chieti), פסקארה (Pescara), וטראמו (Teramo), וכל נפה נקראית עם שם העיר המרכזית שבה. ישנם מבקרים המקדישים את רוב זמנם לערים, אך יש להודות על האמת: האתרים המעניינים ביותר לא בהכרח מצויים בערים בגדולות באברוצו. אם כך, איפה כדאי לבקר? בכתבה זו אתמקד בכמה מהאתרים היפים ביותר במחוז, ואתם מוזמנים להצטרף אליי למסע!   בירת המחוז: ל'אקווילה כאמור, לצד פסקארה (Pescara) וטרמו (Teramo), ל'אקווילה (L’Aquila) היא אחת הערים המרכזיות  באברוצו. למרבה הצער, חלק נכבד מפרסומה בשנים האחרונות נבע מסיבות טרגיות: בשנת 2009 הכתה פה רעידת אדמה קשה במיוחד שהחריבה חלקים מהעיר, הרגה למעלה מ-220 איש, והותירה עשרות אלפים ללא קורת גג. ל'אקווילה אמנם קמה גם הפעם מההריסות, בדיוק כפי שהתרוממה בחזרה לאחר רעידות האדמה שפקדו אותה ב-1461 ו-1703, אבל עד היום אפשר לראות בכל מקום אתרי בנייה פעילים המעידים על כך שלמרות השנים שחלפו, מאמצי השיקום לא הסתיימו. מי שיסייר במרכז העיר יוכל להתרשם ממבנים עתיקים רבים ששרדו את רעידות האדמה הרבות וחושפים כיצד נראתה העיר בתקופות שונות. הסיור הוא מעין פסיפס תרבותי, שכן זה לצד זה ניצבים מבנים מימי הביניים ומהרנסנס, מבנים נאו-קלאסיים ולצידם פאלאצי בסגנון הבארוק. לב ליבה של העיר מתפרש לאורך שני רחובות ראשיים מקבילים, הנפגשים בנקודה הנקראת "ארבעת הקנטונים". המרכז ההיסטורי, שניצב בגובה 712 מטר מעל פני הים, נחשב לאחד הגבוהים באיטליה, ועטוף עדיין בחומות העיר העתיקות, שארבעה שערים נפערו בהן: פורטה נאפולי, קסטלו, רומא וסן סבסטיאנו. כבכל עיר איטלקית גם בל'אקווילה ניתן למצוא את כיכר הדואמו (פיאצה דואומו), המקיפה את הקתדרלה המרכזית של העיר. הקתדרלה של ל'אקווילה  מוקדשת לקדושים ג'ורג'ו (San Giorgio) ומאסימו (San Massimo), ועד לאחרונה נערך בכיכר זו גם השוק העירוני. אך סימלה הידוע ביותר של העיר הוא המזרקה בעלת 99 הפיות, הממוקמת ברובע ריברה (rivera). המזרקה מעוצבת כלוח שחמט בגוני ורוד ולבן, ומשובצת ב-99 מסכות בעלות פה פעור שמתוכו זורמים המים. על פי המסורת, המסכות מייצגות את האדונים העומדים בראש תשעים ותשע הטירות שתרמו להקמת ל'אקווילה במאה ה-13, וגם היום, המספר 99 הוא סימלה של העיר ל'אקווילה.   חוף טראבוקי – Costa dei Trabocchi רצועת החוף המפורסמת הזאת, לאורך הים האדריאטי, מתפרשת לאורך רוב נפת קייטי (chieti  -- אחת מנפות מחוז אברוצו). השם "טראבוקי" נגזר משיטת הדיג העתיקה שהייתה נפוצה באזור זה – הדייגים עמדו על כלונסאות עץ שננעצו בקרקעית, ועד היום אפשר לראות עמדות דיג על גבי עמודי עץ דקים, המוצבות לאורך כ-60 קילומטרים של קו החוף המשתרע בין אורטונה (Ortona) לוואסטו (Vasto) – עדות מרתקת למסורת עתיקה ואהובה. אומרים שאפילו גבריאלה ד'אנונציו (Gabriele d’Annunzio), המשורר האיטלקי הידוע, הוקסם ממראה הדייגים הניצבים על הכלונסאות ודימה אותם ללוחמים עזים, הנתונים בקרב מול הים. תפקידם של המבנים האלה השתנה עם השנים, וכיום אפשר לסעוד על עמדות הדיג המסורתיות וליהנות מארוחת ערב רומנטית תחת כיפת השמיים ולאור נרות. התפריט, מן הסתם, מבוסס על בסיס דגים ופירות ים – איפה תוכלו למצוא שלל טרי יותר מאשר כאן? בזמן שתסעדו תוכלו להשקיף על קו החוף המפורסם של אברוצו הידוע בזכות החופים הלבנים, המפרצונים, ולשונות היבשה שפורצות אל הים.   המגדלור על חוף פנה – Il faro di Punta Penna בצמוד לנמל ואסטו (porto di Vasto) ניצב המגדלור השני בגובהו באיטליה (שני רק למגדלור של ג'נובה ), המתנוסס לגובה 70 מטרים. המגדלור נבנה במקור בשנת 1912, נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, ונבנה מחדש (בעיצוב זהה כמעט לעיצוב המקורי) בשנת 1948. בעבר שימש המגדלור כמטה של רשות הנמלים. לאורך השנים נולדו אינספור אגדות סביב המגדלור, וסביב הכנסייה הסמוכה אליו – כנסיית S.Maria di Pennaluce, ועד היום מספרים תושבי המקום סיפורים על שודדי הים הסרצנים (טורקים) שפלשו לאזור למסעות גניבה והרג. כאן נערכת גם אחת החגיגות היפות באזור: ביום ראשון השני של חודש מאי עורכים תושבי ואסטו מיסה מיוחדת בכנסייה, ומגיעים אליה בתהלוכה ארוכה של סירות דיג. מבצרים דרמטיים: רוקה קלאשו – Rocca Calascio ורוקה סקאלנייה – Rocca Scalegna מבצר קאלאשו, המתנוסס בגובה 1,460 מטר, הוא אחד המבצרים הגבוהים ביותר באיטליה. המעפילים לטירה עתיקה זו יהנו מנוף פנורמי של ההרים והעמקים שמסביב, ומסלול ההליכה המוביל למבצר מימי הביניים נחשב למסלול חובה עבור חובבי היסטוריה והרפתקאות כאחד. מבצר סקאלנייה  (Rocca Scalegna) הוא אתר מרהיב במיוחד, והעיירה הצמודה אליו זכתה  לדגל כתום מטעם מועדון התיירות האיטלקי (פרס הדגל הכתום ניתן לעיירות בעלות ערך היסטורי ותרבותי). המבצר, שנבנה בידי הלומברדים, ממוקם בקצה מצוק ומשקיף על השטח כולו. למרגלותיו בנוי העיירה נושאת אותו השם, שכל בתיה עשויים אבן, וביניהם מתפתלות סימטאות עתיקות.   כפרים עתיקים: סקאנו (Scanno) וסנטו סטפנו די ססניו (Santo Stefano di Sessanio) סקאנו הוא אוצר קטן מימי הביניים – כפר שמשמר באופן מרהיב את הווייתו העתיקה. אחת האטרקציות העיקריות במקום היא העובדה שבין חנויות האומנים (שימו לב במיוחד לצורפים הרבים הפועלים כאן!) אפשר עדיין למצוא נשים מבוגרות הלבושות בבגדים המסורתיים של סקאנו. בגדים אלה נחשבו ללבוש החתונה העתיק של הכפר, והנשים רקמו אותם בעצמן (ואף עיבדו בעצמן את הצמר שממנו הכינו את הבד). כיום מועמדים הבגדים הללו להכרה כפריט מורשת של ארגון אונסק"ו. לאורך השנים הגיעו לכפר חוקרים וצלמים ידועים (וביניהם הצלם האגדי אנרי קרטייה בסון) על מנת לתעד את הבגדים היחודיים. מעבר לביגוד, תענוג לסייר בכפר עצמו: מבנים עתיקים, גגות משופעים, גרמי מדרגות חיצוניים ומיוחדים המובילים לקומות העליונות (ארכיטקטורה ייחודית זו היא טיפוסית לכפר והמדרגות נקראות cemmause), הקשתות והמזרקות – כולם יחדיו מתמגזים ויוצרים תמונה מהאגדות. לא פלא שצלמים רבים כל כך הגיעו לכאן על מנת לתעד את הכפר, ותמונה אחת ידועה במיוחד ("הילד של סקאנו" מאת מריו ג'קומלי, הנחשבת לאחד הצילומים היפים של המאה ה-20) אף הוצגה במוזיאון ה-MOMA בניו יורק. הילד מסקאנו, צילומו הידוע של מריו ג'אקומלי   וכאילו שכל זה לא מספיק, לכפר סקאנו יש גם צד רומנטי נסתר: אגם בצורת לב, למרגלות ההרים, מחוץ לעיירה. חובבי טבע וטיולים יוכלו להגיע לאגם סאקנו וללכת לאורך מסלול Sentiero del Cuore ("מסלול הלב", על שם צורת האגם), המוביל במעלה ההר למנזר Eremo di Sant’Egidio,  מנזר נטוש מהמאה ה-17. כדאי לבקר גם בסנטו סטפאנו די ססאניו ( Santo Stefano di Sessanio ), כפר יפהפה נוסף, הנחשב לאחד המקסימים ביותר במחוז למרות גודלו הזעיר – רק 114 תושבין מתגוררים כאן... הכפר מפורסם בין היתר בזכות העובדה שפועל בו מלון מבוזר, כלומר מלון שחדריו מפוזרים ברחבי הכפר, כך שהאורחים הופכים למעשה לתושבי הכפר ללילה אחד. הכפר כולו מנוקד בבתי גיר לבנים, וכדאי לבקר בו גם בזכות מגדל הקפטן וכנסיית Santa Madonna del Lago, שבחודשי החורף, לקראת כריסטמס, מקושטת להפליא והופכת לסצינת מולד חיה. מעבר לכך, הכפר מהווה את נקודת הכניסה לאחת השמורות הלאומיות החשובות והידועות באיטליה – פארק גראן סאסו (gran Sasso).   סולמונה – Sulmona מרגע שכף רגלכם תדרוך בסולמונה, סביר להניח שאפכם יתמלא בניחוח של ממתקים. וזה לא מפתיע – העיירה, הממוקמת בסמוך לשמורת הטבע המרשימה Maiella, ידועה בכך שמזה מאות שנים מייצרים כאן קונפטי  (שקדים מצופים בסוכר או בשוקולד, המחולקים לעיתים קרובות בחתונות או באירועים חשובים אחרים). ההתיישבות באזור זה עתיקה במיוחד, ועוד לפני שהגיעו למקום הרומאים כבר שגשגו פה השבטים האיטלקיים הקדומים. שמה הנוכחי של של העיירה נגזר מסולימו, בן לוויתו של אניאס שעבר במקום, אך עיקר תהילתה ההיסטורית של העיירה נובע מכך שזהו מקום הולדתו של המשורר הרומי הידוע אובידיוס, אחד משלושת המשוררים הלטיניים החשובים ביותר. לקריאה נוספת בנושא היכנסו לציר הזמן של איטליה . כיום אפשר לבקר במרכז ההיסטורי העתיק, ולדמיין את הקרבות שהתחוללו באזור זה, כאשר חניבעל, אויבה המר של רומא, תקף את האזור. חובבי המתוקים יוכלו להציץ גם במוזיאון הקונפטי , בו מוצגות מכונות ייצור עתיקות ותמונות היסטוריות המתעדות את התליך הייצור של הממתק האהוב (והחשוב לכלכלה המקומית). הכיכר המרכזית, פיאצה גריבלדי (Piazza Garibaldi), היא אתר חובה למבקרים במקום – בליבה ניצבת מזרקה מקושטת והיא מוקפת מכל עבר בבניינים מפוארים ובכנסיות. אמת המים המרשימה השתמרה מימי הביניים ומהווה גם היום חלק בלתי נפרד מהנוף, וכמובן שכדאי לבקר גם בקורסו אובידיו (Corso Ovidio), הרחוב הראשי שלכל אורכו מרפסות מטופחות ומלאות באדניות פרחים.   מה אוכלים ומה שותים? החלק העסיסי ביותר במאמרים שלנו הוא ללא ספק הפסקאות שעוסקות במאכלים המסורתיים וביינות של כל מחוז... וכמובן שגם על אברוצו יש לומר כמה מילים! למרות שהמנות כאן הן פשוטות מאד בסגנונן, ומושפעות מתרבות האיכרים ורועי הצאן הנפוצה באברוצו, אני מבטיחה לכם שהן יצליחו לשמח את בלוטות הטעם שלכם. המנה הידועה ביותר באברוצו היא ארוסטיצ'יני (Arrosticini), שהם שיפודים קטנים מבשר כבש ופופולריים מאד בכל רחבי המחוז. מנה ידועה נוספת היא פאלוטה קאצ'ו אה אובה (Pallotte cacio e ova), מעין קציצות בשר ללא בשר, העשויות מגבינה וביצים. שורשי המנה בתקופה שבה בשר היה מוצר יקר ערך שנאכל לעיתים רחוקות, והאיכרים העניים מצאו לו תחליף זול בדמות קציצות גבינה עסיסיות המבושלות ברוטב. ואיך אפשר לשכוח את הקרפים המקושקשים (scrippelle ‘mbusse)? קשה מאד לבטא את שם המנה (הדיאלקט האברוצזי לא קל להגייה!) אבל קל מאד לאכול אותה ולהינות ממנה: אלה קרפים העשויים מקמח, חלב, מלח וביצים, שעליהם בוזקים גבינה מגוררת. לאחר מכן מגלגלים אותם כמו קנלוני, מבשלים בתנור, ולבסוף מגישים בתוך מרק. ולקינוח? צ'יצ'רקיאטה (cicerchiata) כמובן: הר של כדורים קטנים מטוגנים זרועים דבש ופירורי סוכר.                                                                   את האוכל כדאי ללוות ביין מקומי, והיין הידוע ביותר באברוצו הוא המונטפולצ'אנו ד'אברוצו (Montepulciano d’Abruzzo), המיוצר מענבי מונטפולצ'אנו. אם אתם באזור, אני ממליצה לכם להגיע לפסטיבל היין בטרליו  (Treglio), הנערך מידי שנה באמצע נובמבר, ומוקדש ליין הפשוט אך אהוב הזה. מעבר לכך שתוכלו לטעום בקבוקים רבים, תוכלו לבקר גם במרתפי היין הפרטיים שנפתחים לרגל האירוע.   אירועי תרבות וחגיגות פופולריות החגיגות הכפריות המסורתיות הן שהופכות את אברוצו לאחד המחוזות המסורתיים המעניינים באיטליה מבחינה תרבותית. במובנים רבים, הזמן פה קפא והחגיגות הצבעוניות בכפרים משמרות ניחוח עתיק במיוחד, ומציעות למשתתפים – תיירים ומקומיים כאחד – רגע של שמחה ויופי ברחבי כיכרות העיר. שורשיהם של רבים מהפסטיבלים האלה עתיקים ביותר, שכן הם נולדו עוד לפני שרומא כבשה את האזור, והתפתחו מפסטיבלים פגאניים עתיקים שחגגו השבטים האיטלקים הקדומים. כפי שקרה במקומות רבים נוספים, הפסטבילים הפגאניים עברו עידון והתאמה לדת החדשה, ורבים מהם שולבו לתוך לוח השנה הקתולי. לכל עיירה במחוז יש את החגיגות שלה: בסקאנו, למשל, אחת החגיגות המרכזיות נערכת בחודש נובמבר, שבוע לפני חגו של מרטינו הקדוש. אז יוצאים התושבים ליער לאסוף עצים עבור "מדורות סן מרטינו" שיאירו את שלוש הגבעות המקיפות את העיר בערב ה- 11 בנובמבר. המדורה היפה ביותר זוכה בפרס, וכאשר האש דועכת, מוציאים ממנה גחלת ומעניקים אותה לזוג שנישא לאחרונה – סגולה לפוריות. אחד הפסטיבלים המקוריים ביותר באברוצו הוא פסטיבל הסרפארי (festa dei serpari) שמתקיים ב-1 במאי. מאז ימי קדם התפרסמו תושבי מרסיקה (Marsica) כמקסימי נחשים מיומנים המסוגלים גם לרפא הכשות רעילות. לכן, ב-1 במאי, צועדים בעיר מקסימי נחשים בלוויית הנחשים שלהם. הפסטיבל מוקדש לדומניקו הקדוש (San Domenico), שלפי האגדה המקומית תרם לעיירה את אחת משיניו הטוחנות ואת אחת מפרסות הפרד שלו, כסגולה להגנה מפני חיות רעילות ומזיקות. אירוע מעניין נוסף הוא תחרות האבירים של סולמונה ( La giostra cavallersca di Sulmona ). כמה נחמד למצוא את עצמך נזרק לעבר ויוצא למסע בזמן, הודות לשחזור ההיסטורי המרשים הזה: כל העיר משתתפת, והתושבים מתלבשים לרגל האירוע כאצילים ומשרתים, אבירים ואיכרים, איש איש עם כליו שלו. בכל מקום מפוזרים גם נגנים ובידיהם תופים וכרזות של הכפרים והמחוזות. האירוע הזה הוא סחרחורת מופלאה של צבעים וקולות, והוא מתקיים מידי חודש יולי, בסוף השבוע האחרון של החודש. לפרטים מומלץ ליצור קשר עם משרד התיירות המקומי.   שמורות טבע ידועות אי אפשר לדבר על אברוצו מבלי להתייחס לשמורת הטבע הידועה ביותר במחוז: הפארק הלאומי אברוצו ( Parco nazionale d’Abruzzo ), שהוקם בשנת 1923, ונחשב לאחד הפארקים הלאומיים החשובים ביותר באיטליה ולמעשה באירופה כולה. הפארק מתפרש על פני לא פחות מ-500 קמ"ר ומאוכלס בידי מגוון מסחרר של חיות בר וביניהן זאבים, נשרים זהובים ודובים מרסיקנים. ידוע אף יותר הוא הפארק הלאומי גראן סאסו ומונטי דלה לאגה (Parco Nazionale del Gran Sasso e Monti della Laga ), הנחשב לאחד הגדולים באירופה: 1500 קמ"ר של יופי טבעי מרהיב, יערות, מעיינות, מפלים, ערבות והרים, המהווים בית למאות מינים של חיות וצמחים. אחרון חביב, אי אפשר לשלכוח את הפארק הלאומי Maiella , שאמנם איננו מפורסם כמו השניים הקודמים ברשימה, אך הוא אהוב מאד על מטיילים רבים בזכות הטבע הפרוע והנופים הקדומים שהוא מציע.

מי היתה מתילדה מקנוסה – המלכה ללא כתר, בת בריתו של האפיפיור, ומי שסייעה לקדם רפורמה בכנסייה ולהוריד את הקיסר על ברכיו? זהו סיפורה אחת השליטות המיתולוגיות באיטליה, ובין הנשים החשובות בימי הביניים באירופה   מתילדה מקנוסה, הידועה גם בשם מתילדה מטוסקנה, היא דמות הנהנית גם היום ממעמד מיתולוגי מאיטליה. היא שיחקה תפקיד מפתח באחד העימותים הפוליטיים והדתיים החשובים ביותר בתולדות היבשת (ההליכה לקנוסה), ואמונתה הדתית והבריתות שכרתה במלחמה בין הקיסר לאפיפיור השפיעו על דורות. אך מי היתה מתילדה מקנוסה? מתילדה מקנוסה נולדה בשנת 1046 בעיר מנטובה  , בת לשושלת אטון (Atoni) בעלת שורשים לונגוברדים. לרוב כונו בני השושלת בפשטות "קנוסה" על שם הפיאודיום שעליו משלו.  שושלת אטון הייתה משפחה מיוחסת מאד, עם קשרים למשפחות האצולה החזקות ביותר ביבשת, והם נודעו כמושלי דוכסות טושה (Tuscia, המוכרת גם כ-"דוכסות לוקה", על שם עיר הבירה של הדוכסות) – דוכסות שנוצרה בשנת 574 בעקבות הפלישה הלונגוברדית לאיטליה וכללה את רוב שטחי טוסקנה וחלקים מלאציו (בעיקר האזור שסביב העיר ויטרבו ). במאה השמינית, תחת השלטון הקרולינגי, הפכה הדוכסות למרקיזות טוסקנה, שהיוותה חלק ממלכת איטליה המוקדמת. אביה של מתילדה מקנוסה היה בוניפאציוס השלישי, שליט (מרגרייב) טוסקנה ואחד מהנסיכים החשובים ביותר באירופה, שמשל בין היתר על הערים ברשה , ורונה , פירנצה, לוקה, פיזה , מודנה  (מרכז כוחה של המשפחה), ועוד. אמה, באטריצ'ה מלוריין, היתה בת לאחת ממשפחות האצולה היוקרתיות באירופה.   מתילדה ובאטריצ'ה נגד הקיסר למרות קשרי הדם בין בני קנוסה לקיסר, מערכת היחסים ביניהם היתה מאז ומתמיד מתוחה מאד. לאחר שאביה של מתילדה נהרג במהלך מסע ציד (בנסיבות לא טבעיות במיוחד – חץ מורעל פילח את גרונו), ולאחר שגם שני אחיה נרצחו, נותרו מתילדה ואמה לבדן. על מנת להבטיח ולעגן את מעמדן החליטה אמה של מתילדה, באטריצ'ה, לבצע מהלך פוליטי חד: היא התחתנה עם גופרדו, בן דוד רחוק משושלת לוריין, וקיוותה להיכנס להריון במהירות וללדת יורש זכר. עם זאת, שתי בעיות העיבו על התוכנית. הראשונה היתה שהקיסר היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (וקרוב משפחה רחוק), לא היה מרוצה מהשידוך וממשמעותיותיו הפוליטיות וזמן קצר לאחר החתונה ירד עם צבאו לטוסקנה, סילק את החתן המיועד, וכלא את באטירצ'ה ומתילדה באחד מארמונותיו. הבעיה השנייה הייתה הקרבה המשפחתית בין באטריצ'ה לבעלה המיועד. אמנם, עם מותו של היינריך השלישי שוחררו באטריצ'ה ומתילדה מקנוסה מכלאן ובאטריצ'ה התאחדה מחדש עם גופרדו, אך מכיוון שבעלה החדש היה גם בן דודה, אסר עליהם האפיפיור להתייחד. איך, אם כן, תבטיח באטריצ'ה יורש לשושלת? הפתרון נמצא במהירות: חוזה הנישואין בין באטריצ'ה לגופרדו כלל סעיף מיוחד: בנו של גופרדו, שנקרא גופרדו גם הוא, ישא לאישה את בתה של באטריצ'ה – מתילדה מקנוסה. וכך היה. בדצמבר 1069 התחתנה מתילדה בת השמונה (!) עם גופרדו הבן, ושלוש שנים מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה. אך התינוקת נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה, ומתילדה שבורת הלב החליטה לשוב לאיטליה. עם שובה היא ניהלה ביחד עם אמה את השטחים והנכסים הרבים שתחת בית קנוסה, תוך ניצול החולשה הזמנית בבית הקיסר: היינריך השלישי נפטר, ואילו בנו, היינריך הרביעי, היה עדיין קטין ולא היווה מכשול פוליטי ממשי.   מתילדה תופסת את השלטון לאחר שנפטרה באטריצ'ה מקנוסה (וכמיטב המסורת המשפחתית גם בעלה, גופרדו, הסתלק מהעולם בנסיבות מסתוריות...) הפכה מתילדה מקנוסה לשליטה יחידה, שמשלה במשך 30 שנה על פני שטח עצום: מוויטרבו ועד אגם גארדה. לא פלא שרבים הגדירו אותה כמלכה ללא כתר. כשליטה ניהלה מתילדה מערכת יחסים קרובה ביותר עם האפיפיור, בדומה לאמה ולאבותיה. למעשה, השילוב בין אמונה דתית עמוקה ואינטרסים פוליטיים חופפים הפך אותה לאחת מבעלות הברית החשובות של האפיפיור.   הרפורמה הגרגוריאנית – הדרמה שטלטלה את אירופה ושינתה לנצח את היבשת שורשיו של הסכסוך הדרמטי שהגיע לפיצוץ במאה ה-11 היו למעשה מוקדמים בהרבה: עם שקיעתה של השושלת הקרולינגית, הצטמצמם בפועל כוחו של השליט היחיד באירופה ועלה כוחם של שליטים מקומיים. הקיסר תכנן לשמר את כוחו בין היתר באמצעות כך שישפיע על מינויים של אנשי הדת במנזרים ובכנסיות שבשטחו. במקביל, משנה לשנה התחזקה הביקורת על השחיתות שפשתה בכנסיה, והתרבו הקולות שקראו לפעולה נחרצת נגד המינויים המושחתים ונגד מנהגם של כמרים מסוימים להתחתן. המאבק בין הסמכות הדתית לפוליטית יצר מצב ובו בישופים רבים היו אמנם היו טכנית חלק מהממסד הכנסייתי (ודיברו בשם האל), אך בפועל ייצגו אינטרסים פוליטיים מקומיים. בשנת 1073 עלה לכס האפיפיור גרגוריוס השביעי, שתמך באופן נלהב ברפורמת האינווסטיטורה (זכות המינוי של בישופים) עוד מימיו כנזיר במנזר בקלוני. בשנת 1075 הוא פרסם את התכתיב האפיפיורי, ובו קבע כי לאפיפיור עליונות מוחלטת ביחס לשליטיה החילונים של אירופה כולל הקיסר. הוא דרש סמכויות בלתי מוגבלות, כנציגו של ישו עלי אדמות, כולל הזכות להדיח קיסרים, ומעמד עליון לכל סמכות שיפוטית אחרת. במקביל ניהל גרגוריוס השביעי מאבק נגד השחיתות בכנסייה, על מנת לקבע את מעמדה העליון מבחינה מוסרית. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, ואף אחד מהצדדים לא תכנן לוותר. לאחר שהקיסר היינריך הרביעי התערב בבחירת בישוף מילאנו המאבק החריף והגיע לפיצוץ בשנת 1076 כאשר הקיסר כינס ועדה בוורנס שהורכבה מאנשי כנסיה שהתנגדו לרפורמה, והכריז רשמית שהאפיפיור גרגוריוס איננו אפיפיור חוקי. אך הקיסר העריך יתר על המידה את הכוח שצבר, ולא ציפה אולי לעוצמת תגובתו של האפיפיור, שנקט בצעד קיצוני: הוא הוציא כתב חרם על הקיסר והכריז שהווסאלים שסרו למרותו של הקיסר לא מחוייבים יותר לשמור על נאמנות כלפיו. הקיסר מגיע לטירת קנוסה הקיסר אמנם הדיח את האפיפיור, אך בפועל לא היה לו את הכוח הפוליטי או הצבאי לכפות את המהלך בפועל (ובוודאי שלא לשכנע את שחקני המפתח ביבשת שהוא רשאי להדיח את האפיפיור). אצילים שהתנגדו לקיסר ניצלו את ההזדמנות והחלו לקדם מרידה נגד הקיסר, והשתמשו בסכסוף מול האפיפיור כעילה למאבק. בסוף שנת 1076 החל האפיפיור לעשות את דרכו לעבר גרמניה, לאחר שמספר אצילים המתנגדים לקיסר הזמינו אותו על מנת שישמש כבורר בסכסוך בין הקיסר לבינם. המסע היה ארוך, ובדרך עצר האפיפיור למנוחה בטירת קנוסה אצל ידידתו ובת בריתו הקרובה, מתילדה מקנוסה. מסעו צפונה של האפיפיור הבהיר לקיסר את גודל התסבוכת הפוליטית שאליה נקלע, ושאם הלה יגיע בתמיכת האצילים, שלטונו יהיה בסכנה. הוא ניסה לנהל משא ומתן אך האפיפיור דחה את בקשתו ולכן קיבל הקיסר החלטה אסטרטגית: על מנת שלא לאבד את שלטונו, הוא החליט לרדת דרומה לאיטליה, להתייצב בטירת קנוסה ולבקש מחילה. כך, טירת קנוסה, בעומק ההרים האפניניים במחוז אמיליה רומניה, שימשה כתפאורה לאחד המפגשים הדרמטיים בימי הביניים. כאשר הגיע הקיסר לטירה, סירב האפיפיור לפגוש אותו. לתדהמת כולם חיכה הקיסר במשך שלושה ימים, מושפל, בחורף המושלג, מחוץ לטירה עד שהאפיפיור יואיל לקבל את פניו. בתאריך ה-25 בינואר 1077 כרע הקיסר ברך בפני האפיפיור, קיבל את מחילתו, והחרם הוסר. מהאירוע הדרמטי הזה נולד הביטוי (בו השתמש ביסמארק) – "ללכת לקנוסה" כסמל לכניעה והשפלה.   האפיפיור נחטף אך לא היה זה סופו של הסיפור. האצילים שהזמינו את האפיפיור זעמו על כך שמחל לקיסר ללא תיאום איתם, וחיבל בכך במאמציהם להדיח את אויבם (כמובן שהרפורמה הדתית עצמה לא היתה בראש מעייניהם). בתגובה הם פנו לכיוון חדש, ובחרו לעצמם מלך אלטרנטיבי – רודולף משווביה, שהיה גיסו של היינריך. הסכסוכים בין הצדדים התעצמו, ובשנת 1080 התערב האפיפיור בשנית. למרות שמחל בזמנו להיינריך, גם הפעם תמך האפיפיור באוייביו של היינריך ובקיסר האלטרנטיבי – רודולף משווביה. בתגובה הדיח היינריך את האפיפיור, הכתיר במקומו את האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי (לשעבר ארכיבישוף ראוונה), והפעם למד משגיאות העבר וגיבה את החלטתו במהלך צבאי – הוא פלש לאיטליה כדי לכפות את רצונו. בתום ארבע שנות קרבות הוא הגיע לרומא והכתיר את קלמנס השלישי באופן רשמי כאפיפיור. מיד לאחר מכן הוכתר הוא עצמו כקיסר בהכתרה אימפריאלית (שרק האפיפיור יכול היה לבצע). האפיפיור גרגוריוס השלישי פנה לעזרתם של בני בריתו הנורמנים, אך במקום לסייע לו הם פלשו לרומא, בזזו אותה, וחטפו אותו. את שנותיו האחרונות העביר האפיפיור בגלות, וכמה שנים מאוחר יותר הוא נפטר בסלרנו, חלש ובודד. הסכסוך סביב שאלת האינווסטיטורה נמשך משך מספר שנים לאחר מכן, אך בסופו של דבר הצליחה הרפורמה האפיפיורית, שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת, ולאחר קרבות ומשא ומתן נחתם קונקורדט וורמס ובו נקבע בין היתר שהאינווסטירטורה היא פריבילגיה כנסייתית. מעמדה של האפיפיורות נותר חזק ביותר עד סוף ימי הביניים, מה שאפשר לכנסייה להיאבק באלימות בכל דבר שהתנגדה לו, לארגן את מסעות הצלב, ואף להקים את האינקוויזיציה. במובנים רבים המצב נותר על כנו עד לרפורמציה הפרוטסטנטית שטלטלה מחדש את יחסי הכוחות בין השליטים הפוליטיים לראשי הכנסייה. סופה של מתילדה מקנוסה היחסים המתוחים בין מתילדה מקנוסה לקיסר נמשכו גם לאחר האירוע המכונן שבו הקיסר נכנע בפני האפיפיור. מתילדה נותרה בת ברית נאמנה של האפיפיור, וכאשר היא החליטה להעניק בשנת 1079 את אדמותיה לכנסייה, ירד הקיסר דרומה בליווי צבא גדול, בניסיון לכבוש את האדמות מחדש. המלחמות בין השניים נמשכו גם בשנות השמונים של המאה ה-11, אז הביס צבאה של מתילדה את הצבא הקיסרי בקרב סורברה המיתולגי (Sorbara) בשנת 1084. באותה הזדמנות היתה זו מתילדה עצמה שהובילה בשדה הקרב את הכוחות שתמכו באפיפיור.   ארבע שנים מאוחר יותר החליט היינריך הרביעי לנסות שוב את מזלו ולרדת שוב לאיטליה עם צבא חזק. בתגובה החליטה מתילדה בת ה- 43 לבצר את מעמדה הפוליטי בדרך דומה לזו שבה נקטה אמה, 35 שנה קודם לכן. היא התחתנה עם בן לשושלת חזקה – גואלפו מבאוויירה, בן ה-16, במהלך שנועד לחזק את כוחה הפוליטי והצבאי נגד הקיסר. אך התוכנית נכשלה שכן הדוכס הצעיר והמבוהל סירב לממש את הנישואין. במשך שלושה לילות הסתגר הדוכס הצעיר בחדרו, גם לאחר שמתילדה מקנוסה הורתה למשרתיה לשאת אותה אליו עירומה, על גבי מגש שנבנה במיוחד. מכיוון שהוא עמד בסירובו גירשה אותו מתילדה מהארמון באיומי מוות. לאחר שש שנים של הליכים, בוטלו הנישואים באופן רשמי. בשנת 1090 החליט הקיסר להדרים שוב, בניסיון להביס סופית את כוחות האפיפיור ותומכיו (ובראשם מתילדה מקנוסה). הצבא שעמד לרשותה של מתילה היה קטן משמעותית מצבא הקיסר, ומעשה בגידה של תושבי מנטובה כמעט עלה לה בהפסד, אך מה שהציל אותה בסופו של דבר היה מערכת הביצורים האדירה שבנתה שושלת קנוסה לאורך האפנינים, בלב אזור הררי ומסוכן, שהתגלה כבלתי אפשרי לכיבוש. כשלונו של הקיסר להביס את כוחות קנוסה, שוב, שימש כאמתלה לערים כמו מילאנו  וקרמונה, כדי להכריז על תמיכתן במתילדה. כך, ב-1093, הוכתר בנו השני של הקיסר (ולא הבן הבכור, כמקובל) למלך איטליה, בתמיכת האפיפיור, ואילו מתילדה מקנוסה הוכרזה כמשנה למלך. אך נצחונה היה קצר מועד. היינריך הרביעי אמנם נפטר מובס בשנת 1106, אך בנו, היינריך החמישי, שתפס את מקומו, חידש גם את המאבק בכנסייה וגם בכוחות שהתנגדו לו באיטליה (ובראשם מתילדה). בשלב זה מתילדה כבר לא התנגדה, והגיעה עימו להסדר. בשנת 1111 ניפגשו השניים, ומתילדה נשבעה לו אמונים. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1115, נפטרה מתילדה מקנוסה. היא נקברה בתחילה במנזר פולירונה (Abbazia di Polirone) אך בשנת 1632 הועברו עצמותיה לקסטל סנט'אנג'לו, בהוראת האפיפיור אורבנוס השמיני. בהמשך הועברו עצמותיה לוותיקן, והיא נקברה בבזיליקת פטרוס הקדוש – אחת מהנשים הבודדות שזכו לכבוד כה גדול. את קברה פיסל לא פחות מאשר ברניני . פסלו של ברניני על קברה של מטילדה בבזיליקת פטרוס הקדוש הרכוש האדיר שצברה מתילדה מקנוסה עבר ברובו לידי הכנסייה, בהוראתה, שכן לא היו לה יורשים. מעמדה של מתילדה מקנוסה נותר מיתולוגי באיטליה, ובעיקר בטוסקנה. טירת קנוסה עדיין עומדת, ומוגדרת כאתר מורשת לאומי – ניתן לבקר במוזיאון שבמקום , אם כי חלקים מהמתחם עומדים הרוסים בעקבות מפולת סלעים שפגעה במבנה בשנת 1846.

אין תשובה פשוטה לשאלה "מיהם האיטלקים?". הזהות האיטלקית היא עניין מורכב לאין ערוך – אריג שלתוכו נשזרו שבטים עתיקים, פולשים זרים, והשפעות מכל רחבי אירופה ואפילו מדינות ערב. אך בתוך הקלחת הסוערת הזאת אין לשכוח את הלונגוברדים – השבטים ה-"ברברים" שמשלו באיטליה במשך מאות שנים, והותירו בה חותם חשוב   רקע – מי בעצם היו הלונגוברדים? מי היו הלונגוברדים, המכונים גם "לומברדים"? לדברי פאולוס הדיאקון (הנזיר הבנדקיטני וההיסטוריון יליד המאה ה-8 שחיבר את הספר "מקור הלומברדים"), העם הלונגוברדי נולד משבט לוחמים בשם ווינילר שהיה מוכר כבר בתקופה הרומאית, ונדד במאה הרביעית מסקנדינביה דרומה לאורך חופי הים הבלטי בחיפוש אחר שטחים פוריים למחייה. בסופו של דבר, לאחר שעברו דרך אזורים שהיום מוכרים כאוסטריה והונגריה, הגיעו לאיטליה. הגעתם של הלומברדים התרחשה בעיתוי רגיש במיוחד – לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, נקרע האזור במלחמות שהובילו להרס עצום. המצב באיטליה בתום המלחמה בת 20 השנים שניהלו הביזנטים נגד הגותים היה קשה, וכאשר השתלטו הלונגוברדים על השטח, הם לא כבשו מדינה משגשגת ופורחת אלא שטח מפורר ומתפרק, עם מערכת מיסוי שכבר לא תיפקדה, ובוודאי שלא הצליחה להחזיק את עצמה.  כך, בשנת 568 הוביל מלכם של הלונגוברדים, המלך אלבוין, את עמו דרך האלפים, ופלש לאיטליה. לא היתה זו משלחת צבאית, אלא הגירה של ממש: משפחות שלמות חצו את האלפים והגיעו לאזור שהיום מוכר כמחוז פריולי – נשים, גברים וילדים. לקריאה נוספת בנושא היכנסו לציר הזמן של איטליה. בעיר הראשונה שנקרתה על דרכם – צ'יווידאלה (ראו בהמשך) – ייסדו אלבוין ואנשיו את הדוכסות הלומברדית הראשונה, ולאחר מכן המשיכו וכבשו אזורים נוספים בצפון איטליה ובכלל זה גם את ורונה וברשה, ויצרו את ממלכת לומברדיה הצפונית – Lombardia Major. מרגע שהגיעו, המאבקים מול הביזנטים התעצמו – בתחילה היו אמנם הלונגוברדים (שנקראו כך בשל הזקנים הארוכים שעיטרו את פניהם) בני בריתו של הקיסר יוסטיניאנו, וסייעו לו במלחמתו בגותים. אך מרגע שהגיעו לאיטליה, הם הפכו לאוייבים. תדמיתם הקשוחה התגלתה כמדויקת (שלוש מאות שנה קודם לכן הרומאים כבר תיארו אותם  כלוחמים אמיצים במיוחד), והם הצליחו להביס את הצבא הביזנטי ולהשתלט במהירות על שטחים נרחבים. בפועל הצליחו הביזנטים להחזיק רק בערי החוף (בזכות אספקה שהגיעה מהים) ובשטח צר שכונה "המסדרון הביזנטי" וחיבר את רומא לראוונה. במה האמינו הלונגוברדים? במקור היו הלונגוברדים פאגאנים, אך בהמשך הם קיבלו על עצמם גירסה של הנצרות – נצרות אריאנית. מאוחר יותר הם התקרבו לנצרות הקתוליות ובסופו של דבר אימצו אותה כדתם הרשמית, אף שעד לרגע האחרון, ועד לקריסת הממלכה שהקימו, היחסים בינם לבין האפיפיור נותרו מתוחים מאד.   הממלכה הלונגוברדית השטח הנרחב שכבשו הלונגוברדים חולק ל-36 דוכסויות, הכפופות למלך אלבוין – הידוע מבין מנהיגי הלונגברדים, גם בשל אכזריותו הרבה (מספרים שהוא הכריח את אשתו, רוזמונד, לשתות מכוס שהיתה עשויה מהגולגולת של אחיה. אשתו לא סלחה ולא שכחה, והיתה מעורבת כפי הנראה במותו בטרם עת של אלבוין).   לאחר שהמלך אלבוין נרצח, וגם יורשו סיים את חייו באופן דומה כשנה וחצי מאוחר יותר, החלה תקופה אלימה ובלתי יציבה שבמהלכה התחרו ביניהם הדוכסים הלונגוברדים השונים השונים על השליטה בשטחי הממלכה. הקרבות הפנימיים עלולים היו להימשך עוד זמן רב, אך איום חיצוני קרא להם לסדר: כוחה המתעצם של הממלכה הפרנקית. נוכח האיום הפרנקי, החליטו הלונגוברדים להתאחד למען עתידם, ובחרו בשנת 584 מלך חדש – אות'ארי (Autari). במקביל, התעצם תהליך התערות באוכלוסיה הלטינית המקומית. בתחילה אמנם גם האיטלקים וגם הלומברדים העדיפו לשמר איש איש את שפתו ומנהגיו, אך בהמשך המגע עם תושבי הארץ ותהליך איחוד הדוכסויות הוביל גם לאינטגרציה חברתית, ולונגוברדים רבים העדיפו ללמוד מהתרבות הרומאית ולהטמיע בתרבותם שלהם אלמנטים שמצאו חן בעיניהם. חלק חשוב במהפך שעברו הלונגוברדים היה דתי: המלך אות'ארי נישא לתאודולינדה (הידועה גם כיום כמלכתם המיתולוגית של הלונגוברדים). תאודולינדה, בתו של דוכס בוואריה, היתה קתולית ומקורבת לאפיפיור גרגוריוס הראשון, והיא שחקה תפקיד מרכזי בשינוי הדתי שעבר על הלונגוברדים. רבים נטרו את הדת האריאנית וקיבלו על עצמם את עקרונות הקתוליות, ובאותם הימים החלה בנייתן של כנסיות מפוארות שנחשבות היום ליצירות המופת של התקופה, כמו למשל הבזיליקה של ספולטו (ראו בהמשך). לאחר מותו של המלך אות'ארי נישאה תאודולינגה ליורשו, אגילולף דוכס טורינו. ולאחר שגם הוא נפטר בשנת 616, מלכה תאודולינדה לבדה על הלונגוברדים במשך 12 שנה. סיפורה של תאודולינדה מתואר באחד ממחזורי הפרסקאות היפים באיטליה – סדרת הפרסקאות הגותית שבקפלת תאודולינדה בדואומו של מונצה (ראו בהמשך). לאורך השנים עלו לשלטון מלכים לונגוברדים רבים, וחלקם זכו לתהילה: המלך רות'ארי (Rothati), שמשל בין השנים 636-652 היה אחד המלכים הלונגוברדים הידועים ביותר, לא רק משום שהצליח לכבוש שטחים מהביזנטים אלא בעיקר משום שנודע כמנהיג וכמהפכן, וכמי שחיבר את ספר החוקים הלונגוברדי הראשון (Edictum Rothari). המלך רות'ארי הציג תוכנית סדורה לממשל תקין ועונשים קבועים על פי חוק (במקום השיטה הנפוצה עד אז – כל דאלים גבר). מלך ידוע נוסף היה ליוטפראנד (Liutiprand), שהרחיב את הממלכה הלונגוברדית והצליח לספח אליה גם את דוכסות ספולטו, ודוכסות בנוונטו. המתח מול האפיפיור, וההתנגשות עם קרל הגדול למרות שאימצו את הדת הקתולית, המתח בין הלונגוברדים לאפיפיורות היה גדול, וככל שהצליחו הלונגוברדים לכבוש שטחים רבים יותר (שהיו תחת שליטת הביזנטים) כך התעצמה חרדתו של האפיפיור. על מנת להרגיע את הרוחות העניק המלך ליותפראנד (Liutprand) לאפיפיור גרגוריוס השני מספר עיירות ומבצרים בסביבת רומא (מתוך מתנה זו, המכונה "מתת סוטרי", תצמח בהמשך מדינת האפיפיור), אך השנים חלפו והכיבושים נמשכו. לאור האיום הקבוע על רומא החליט האפיפיור סטפנוס השני לפנות לבעל ברית ותיק – פפין הגוץ (השליט הפרנקי והמלך הראשון מהשושלת הקרולינגית). פפין התחייב לעזור, אך דרש תמורה: על האפיפיור להגיע לפריז ולהכתיר את פפין כ"מלך בחסד האל". גם אשתו נמשחה ביחד איתו, מה שהעניק מעמד מקודש גם לבניו. בתמורה למעמד המשודרג, לא רק כמלך אלא גם כ-"אבי הרומים", יצא פפין הגוץ לקרב נגד הלונגוברדים, הסתער על איטליה, כבש שטחים, והשיב אותם לידי האפיפיור. טלנובלה בשלושה חלקים עם התחזקות הפרנקים, גדל האיום על הלונגוברדים. המלך הלונגוברדי האחרון, המלך דזידריו (Desiderio, נודע גם בשם Desiderius ואף כ-Daufer) ניצב בפני אתגר משמעותי ובחר לנקוט בפוליטיקה מפייסת – למלך פפין הגוץ היו שני בנים, ושניהם נקראו קרל: קרל הגדול (Carlo Magno) וקרלומן (Carloman). המלך דזיזריו הציע את בתו דזידרטה לקרל הגדול, והשניים נישאו בשנת 770. בנוסף התחייב דזידריו להגן על הכנסייה, ואף הגיע להתפלל בבזיליקת פטרוס הקדוש. לכאורה, הושג שלום בין השניים. אך בפועל המאבקים נמשכו, ולאחר שקרלומן (אחיו של קרל הגדול) נהרג, הפך קרל הגדול למושל היחיד של האימפריה כולה, וניצב בפני מצב פוליטי מורכב: מעמדו מול האצולה הגרמנית היה מתוח מאי פעם, ואילו הסכסוכים המתמשכים בין האפיפיור ללונגוברדים הפריעו ליציבות ביבשת. בנוסף, לאחר מותו של קרלומן נמלטה אשתו (גרברגה) לממלכה הלונגוברדית, מהלך שדחף את הצדדים אל הקצה. בשנת 771 הפור נפל: קרל הגדול החליט לגרש מעליו את אשתו הלונגוברדית, ומשמעות הדבר היתה שחזר בו בפועל מהברית שכרת עם דזידריוס. כאשר קרא לו האפיפיור אדריאנוס לסייע לו במלחמתו נגד הלונגוברדים, נענה קרל הגדול לקריאה. בשנת 773 חצה צבאו של קרל הגדול את האלפים, וכוחותיו ניצחו את הלונגוברדים בקרב ידוע שנערך בעמק סוזה (val di Susa). לאחר מצור בן חודשים על פביה (Pavia), הכריע קרל הגדול את המעוז הלונגוברדי האחרון, ולכד את המלך דזידריוס עצמו (ואת בנו, אדלגיס Adalgis). בניגוד לציפיות נמנע קרל מלהוציא להורג את דזידריוס, ובמקום זאת שלח את המלך הלונגוברדי המודח ואת בנו לגלות במנזר בצרפת. לאחר מכן נטל קרל הגדול לידיו את כתר הברזל המפורסם (ראו בהמשך), והמליך את עצמו למלך הפרנקים וגם הלונגוברדים (rex Langobardorum). היה זה סופה של הממלכה הלונגוברדית העצמאית, ותחילתה של הממלכה הפרנקית. בהמשך הומלך קרל לקיסר בידי האפיפיור לאו השלישי במהלך מיסת חג המולד בדצמבר שנת 800, וזכה ב-"הכתרה בחסד האל". כך נולדה האימפריה הרומית הקדושה. לאחר הניצחון הפרנקי השריד היחיד שנותר לממלכה הלונגברדית היה דוכסות בנוונטו, ששרדה כישות עצמאית, והתקיימה למעשה עד המאה ה-12.   מסע בעקבות הלונגוברדים: לעיתים נדמה שבשל מעמדם כ"ברברים" (כך כינו אותם הרומאים) לא זוכים הלונגוברדים לקרדיט הראוי להם עבור התפקיד שמילאו בעיצובה של איטליה. אך בפועל ישנם שפע של אתרים מרתקים ויפהפיים, בכל רחבי איטליה, הקשורים בסיפורם של הלונגוברדים. הנה המרכזיים שבהם: צ'יווידאלה דל פריולי – Cividale del Friuli צ'יווידאלה היא כיום עיירה שלווה ונאה, אך בעבר היה זה יעד אסטרטגי שסימן את גבולה הצפוני של איטליה. יוליוס קיסר ייסד פה את העיר פורום יולי (ומכאן שמו של המחוז כולו: מחוז פריולי), וזו היתה העיר הראשונה ברשימת הכיבושים של הלונגוברדים ועיר הבירה של הדוכסות הלונגוברדית הראשונה. בהמשך, בעקבות הכיבוש הפרנקי, שונה שמה ל- Civitas, ומכאן שמה הנוכחי של העיר. הלונגוברדים הקימו כאן מרכז משגשג. כיום אפשר להתרשם מעברה של העיר במוזיאון הארכיאולוגי  היפה (הממוקם בפאלאצו שתכנן פלדיו  בשנת 1565). מרכז העיר כולו מוגדר כ-"אזורם של הלונגוברדים", ונכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. מומלץ לבקר במקדש הלונגוברדי ובמנזר סנטה מריה אין וואלה  (Santa Maria in Valle), וכמובן שגם במוזיאון הדואומו , המתגאה באוסף מרשים במיוחד של פסלים לונגוברדיים חשובים. בברשה  ( Brescia ) תוכלו להתרשם מאתרים נוספים: כנסיית סן סלבטורה ומוזיאון סנטה ג'וליה  (שני מקומות מרהיבים, יש לציין. מוזיאון סנטה ג'וליה הוא אחד היפים בצפון איטליה, לדעתי) והאזור הארכיאולוגי שסמוך למוזיאון (המכונה Capitolium). פאביה (Pavia) היתה בירת הממלכה הלונגוברדית, ומצדיקה ביקור. למרבה הצער רוב המבנים מהתקופה הלונגוברדית נהרסו, אבל אפשר עדיין לראות ממצאים מעניינים במוזיאון הארכיאולוגי העירוני, וכדאי מאד לבקר גם בקריפטה (cripta) של כנסיית Sant'Eusebio, המתוארכת למאה השישית, ושופצה בידי המלך רות'ארי. מונצה (Monza) :אי אפשר להתעניין בהיסטוריה הלונגבורדית ולא לבקר במונצה. ראשית כל – חובה לבקר בדואומו הנהדר, המעוטר באחד ממחזורי הפרסקאות החשובים באיטליה – הפרסקאות בקפלה של תאודולינדה, פרי עבודתם של בני משפחתם זוואטרי (Zavattari). בדואומו מוצג גם כתר הברזל (באיטלקית: Corona Ferrea) אחד הסמלים המלכותיים העתיקים ביותר של הנצרות. לפי האגדה, בלב הכתר ננעץ מסמר ברזל שנלקח מהצלב של ישו. הכתר הוא סמל למורשת הלונגוברדית, ולא רק – גם קרל הגדול וגם נפוליאון בונפרטה  השתמשו בו כדי להכתיר את עצמם לקיסרים. ספולטו (Spoleto): בספולטו, שבמחוז אומבריה, תוכלו להתרשם ממוזיאון הדוכסות, הממוקם בקומה העליונה של מבצר אלבורונץ (Rocca Alboronz) ובו אוסף פריטים המתעדים את תהילתה של העיר בתקופה שבה שימשה כבירה הדוכסות הלונגוברדית החשובה. הכנסיה הלונגבורדית (בזיליקת סן סלבטורה) בספולטו סגורה כרגע למבקרים. במחוז אומבריה תוכלו לבקר גם במקדש לונגוברדי עתיק  ומקסים בעיירהCampello sul Clitunno.  בדרום איטליה מחכים לכם שני אתרים מעניינים נוספים: בבנוונטו (Benevento), ששימשה כבירת הדוכסות הלומברדית החל מהמאה השישית, מחכים לכם כנסיית סנטה סופיה ומוזיאון Sannio , ואילו במונטה סנט'אנג'לו (Monte Sant’Angelo)  מתחבא אתר מעניין במיוחד: כנסייה המוקדשת לפולחן המלאך מיכאל, שהיה פופולרי בקרב הלומברדים מכיוון שהם זיהו במלאך האוחז בחרב מאפיינים של אל המלחמה הפגאני וודאן, מגנם של הלוחמים. לאחר שהתנצרו הלונגוברדים הם בחרו לאמץ את המלאך מיכאל כקדוש המגן שלהם. הכנסייה הזאת הפכה למודל שזכה לחיקויים בכל רחבי אירופה.

חגיגות קרנבל ומירוצי סוסים, פסטיבל גורגונזולה ואירועי ערמונים, שחזורי קרבות היסטוריים ופסטיבל יין מלא חיים – אלה רק כמה מהאירועים הפופולריים בלומברדיה. קנג'י אלבני יצא בעקבות הפסטיבלים המעניינים במחוז   מחוז לומברדיה, המחוז המאוכלס והעשיר ביותר באיטליה, ידוע בעיקר כליבה הכלכלי והתעשייתי של איטליה. אבל למען האמת זהו גם אזור עשיר בפנינים היסטוריות ותרבותיות, ומתקיימים בו אירועים ופסטיבלים רבים. במאמר זה, המתמקד בעשרה אירועים מעניינים במיוחד (לטעמי), תוכלו להבין עד כמה ההיסטוריה והמורשת המקומית חשובה ללומברדים. המחוז עשיר בסיפורים שעוברים מדור לדור, במסורות, ובמאכלים... כל אלה זוכים למקום חשוב בתרבות המקומית, והחגיגות האלה, קטנות כגדולות, הן דרך מצויינת להכיר את הצד הפחות מתוייר והאותנטי של איטליה. כמובן שלצד האירועים שמניתי במאמר הזה אפשר להוסיף עוד רבים נוספים. אתם מוזמנים לחלוק בתגובות את האירועים האהובים עליכם. ובינתיים, בואו נתחיל את המסע שלנו. ומה תהיה התחנה הראשונה בדרך? הפאליו של לניאנו, כמובן.   הפאליו של לניאנו – Il palio di Legnano מתי? במאי בימי הביניים הרחוקים, כאשר פרידריך הראשון (המכונה "ברברוסה" כלומר אדום הזקן), קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הגיע לאיטליה כדי להכפיף תחת חוקיו את ערי-המדינה האיטלקיות שהתקוטטו ללא הרף ביניהן, החליטו הערים להתאגד מול האיום ולפעול נגד הקיסר. הן הקימו את הליגה הלומברדית, נשבעו אמונים בעיר ג'וסאנו (Giussano), והתייצבו מול הצבא הקיסרי לקרב שנערך בעיר לנייאנו (Legnano), לא רחוק ממילאנו, ב-29 במאי 1176.   למעלה משבע מאות שנה חלפו מאז, אך השפעות הקרב ההוא ממשיכות  להדהד עד היום, ומאז 1935 עורכים תושבי המקום פאליו ( palio, מרוץ סוסים ) על מנת לציין את האירוע. הפאליו מתקיים ביום ראשון האחרון של חודש מאי. החגיגות נפתחות עם מצעד היסטורי המורכב מעשרות משתתפים הלבושים בתלבושות תקופתיות, ונמשך עם שלל תערוכות וכנסים על ימי הביניים. לבסוף נערך גם מרוץ הסוסים המפורסם, ובו מתחרים זה נגד זה נציגים משמונת הרובעים ההיסטוריים בעיר. במרוץ האחרון, למשל, זכה רובע לנייארלו (Legnarello), שביחד עם רובע סנט'ארזמו (Sant’Ersamo) מחזיק במספר הנצחונות הגבוה ביותר. רובע סן ברנרדינו (San Bernardino) לעומת זאת, שזכה בפעם האחרונה בשענת 2007, זכה לתואר המפופקפק "הסבתא"... לפרטים נוספים על הפאליו, ועל התוכנית השנתית, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי . אם תהיו באזור מילאנו בחודש מאי, תוכלו גם אתם להצטרף לחגיגות!    פסטיבל היין בסן מרטינו דלה בטליה (Festa del vino a San Martino della Battaglia) מתי? באוגוסט   התחנה הבאה במסלול היא העיירה סן מרטינו דלה בטלייה. ולפני שנדבר על הפסטיבל עצמו, אספר לכם אנקדוטה קטנה: האם ידעתם שבמקור נקראה העיירה רק "סן מרטינו", ואילו התוספת "דלה בטליה" (כלומר –"של הקרב", באיטלקית) התווספה רק בהמשך? הסיבה לכך היא קרב חשוב שנערך כאן בשנת 1859. באותם הימים התחוללו ברחבי ארץ המגף קרבות הריסורג'ימנטו שיובילו בסופו של דבר לאיחוד המדינה ולעצמאותה של איטליה, וב-24 ביוני של אותה שנה התייצבו זה מול זה שני צבאות: מעבר אחד של המתרס עמדה קואליציה סרדית-צרפתית, ומהעבר השני הצבא האוסטרי. (לקריאה נוספת על איחוד איטליה כנסו לציר הזמן של איטליה וחפשו את הערך) בעקבות אותו קרב שונה שמו של היישוב, אך כיום לא נותר דבר מהקרבות המדממים: העיירה ידועה בעיקר כיעד תיירותי, הממוקמת לא רחוק מדסנצאנו דה גארדה , בדרום אגם גארדה המפורסם. סן מרטינו ידועה בזכות היין המיוצר במקום, ואחת הסיבות להגיע לכאן היא פסטיבל היין שמתקיים באמצע אוגוסט מזה 47 שנה. המבקרים זוכים לטעום את היינות שמייצרים היקבים הרבים באזור (ובעיקר את יינות הלוגנה Lugana), להשתתף בערבי ריקודים ובטורנירים (משחקי קלפים, מירוצי אופניים), ולהאזין לקונצרטים מגוונים (החלק מרוק וכלה במוזיקת רגאיי).  את החגיגה מלווה כמובן האוכל המקומי המוגש במסעדות האזור שנרתמות לאירוע, וזו הזדמנות לטעום מאכלים טיפוסיים לאזור כמו ריזוטו, נקניקים, ועוד. לפרטים נוספים ניתן לעקוב אחר דף הפייסבוק של מארגני האירוע .   פסטיבל המוזיקה ראגבי (Rugby Sound Festival) מתי? ביוני   אירוע נוסף המתקיים באזור לנייאנו (בחודש יוני) הוא פסטיבל ראגבי סאונד הפופולרי. ברחבי מחוז לומברדיה מקובל לערוך פסטיבלי בירה המזכירים את פסטיבל הבירה המפורסם של מינכן – האוקטוברפסט – והם זוכים לפופולריות גדולה. הגרסה המקומית לפסטיבל כוללת בירה, אוכל טעים, וליין מצליח של הופעות חיות שמושכות קהל גדול. זו הזדמנות להיפגש עם חברים, לשתות ביחד, ליהנות מהאווירה, לשיר ולרקוד בחופשיות!  בשנים האחרונות התווספו לפסטיבל הופעות חיות, וזמרים ולהקות הגיעו להופיע בפני הקהל הנלהב. הפסטיבל מתקיים בעיירה איזולה די קסטלו (Isola di Castello), בפאתי לנייאנו, באזור הטירה המבוצרת שבנתה משפחת ויקסונטי הידועה (אחת ממשפחות האצולה החשובות בהיסטוריה האיטלקית, ובוודאי באזור לומברדיה). לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי .   חגיגות אמברוג'ו הקדוש במילאנו (Festa di Sant’Ambrogio a Milano) מתי? בדצמבר   למילאנו , הידועה כיום כליבה הפועם של הכלכלה האיטלקית ואחת מבירות האופנה בעולם, יש היסטוריה בת למעלה מאלף שנה.  בעבר נקראה העיר מדיולנום (Mediolanum), והדמות הדתית החשובה ביותר המזוהה עם מילאנו היא זו של אמברוג'יו (אמברוז) הקדוש, ששימש כבישוף והפך גם לפטרון המגן של העיר.   כך, ב-7 בדצמבר מידי שנה (יומו של הקדוש) העיר כולה שובתת ממלאכה, משרדים נסגרים, וכל תושבי העיר משתתפים בחגיגות. ראשית כל, נערכת ההופעה שפותחת את עונת האופרה בתאטרון לה סקאלה – זהו אחד מאירועי התרבות החשובים באיטליה. מיטב הפוליטיקאים, אנשי התרבות, ובכירי המשק מתייצבים באירוע הנחשב, ונהנים מהופעה מרהיבה של אחת האופרות הקלאסיות מהרפרטואר האיטלקי – החל מאאידה ונבוקו וכלה במדאם באטרפליי וטוסקה.  מכיוון שהחגיגה נערכת בסמיכות לחג המולד, הרחובות כבר מקושטים באורות והאווירה הכללית קסומה. הרחובות מלאים בשווקים שבהם הוסחרים מציעים למקומיים ולתיירים מזכרות וקישוטים לכבוד כריסטמס, והשוק החשוב והגדול ביותר, שבו אני ממליץ לכם לבקר אם תגיעו לאזור ביום זה, הוא השוק המכונה "Oh bej!" (השם מגיע מהדיאלקט המילאנזי, ופירושו: "כמה יפה!"). השוק נערך בקסטל ספורצסקו (Castel Sforzesco), הארמון המרשים שבלב מילאנו. לצד דוכני האומנות והמזכרות תמצאו גם שפע של דוכני מזון ותוכלו לרכוש את אחד המעדנים הכי אהובים בתקופה זו של השנה: פאנטונה (panettone).   ביום זה נערך גם טקס בנוכחות ראש העיר, שמעניק פרס המכונה "אמברוג'ינו הזהב" לאזרחי מילאנו שהצטיינו במיחד בשנה החולפת בתחומי האומנות וצדקה.  לפרטים נוספים .   הקרנבל של מנטובה (Carnevale di Mantova) מתי? בפברואר   הקרנבל כיום מוכר לרבים כחגיגה עם מסיכות בוונציה , אך למעשה מדובר על אירוע דתי הנערך לפני תחילת התענית (לנט lent). לפי המסורת האמבורזיאנית (כלומר בעקבות אמברוג'ו הקדוש) הקרנבל בלומברדיה נערך "באיחור", ומתחיל ארבעה ימים מאוחר יותר בהשוואה למועד המקובל, שנקבע ברומא. קרנבלים שונים נערכים ברחבי המחוז, אך אחד הידועים שבהם הוא זה שמתקיים במנטובה Mantova: קרנבל רה טריגול Carnevale Re Trigol.   מקור השם הוא באגדה פופולרית, המספרת על קוסם, פיה ומכשפה, המייצגים כל אחד את שלושת האגמים המקיפים את מנטובה. מסיפור אהבתם של הקוסם והפיה נולד המלך טריגול, וזאת למרות שהמכשפה זממה להפריד בין שני הנאהבים. תוכנית הקרנבל משתנה מידי שנה, אך כוללת תמיד תחפושות צבעוניות, תהלוכות, ודוכני אוכל. מומלץ להתעדכן דרך משרד התיירות של מנטובה לפני הנסיעה, כאן .   פסטיבל הכמהין השחור בבראקה (Festa del tartufo nero a Bracca) מתי? בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר   פטריות הכמהין הן מעדן ידוע ויוקרתי שגדל מתחת לפני האדמה במחוזות רבים באיטליה, וביניהם גם לומברדיה. מידי שנה חוגגת העיירה בראקה, שבנפת ברגמו (בלב עמק סרינה Val Serina) את המעדן הנחשק הזה בפסטיבל שנערך בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר. בראקה היא אמנם זעירה, ומספר התושבים לא מגיע אפילו ל-800 איש, אך כאשר נשלפות פטריות הכמהין, כולם נוהרים לכאן! האירוע מאד פופולרי, והמסעדות שמשתתפות ביוזמה מגישות תפריט המבוסס על כמהין. לאורך היום נערכות הדגמות של ציד כמהין עם ציידים מקצועיים והכלבים המאולפים שלהם, שיודעים איך למצוא את הפטריות ביער. לפרטים נוספים .     הפסטיבל הלאומי לגבינת גורגונזולה (Sagra Nazionale del Gorgonzola) מתי? בספטמבר  מחוז לומברדיה, כמו כל אזורי איטליה בעצם, עשיר במסורות קולינריות. אחד מהמאכלים המזוהים ביותר עם המחוז הוא גבינת גורגונזולה  – גבינה כחולה מעולה העשויה מחלב פרות. הגבינה נקראית על שם העיירה נושאת אותו השם שבנפת מילאנו, וזה לא מפתיע שבתור אחד המאכלים הידועים במדינה, זכתה הגורגונזולה לפסטיבל משל עצמה! אף שניתן מבחינה חוקית לייצר גורגונזולה בחלקים נוספים של המחוז (וגם בפיימונטה), לב הייצור מתרחש כאן ממש. פסטיבל הגורגונזולה מתקיים מידי שנה באמצע ספטמבר מאז שנת 2001, ובמהלך האירוע נערכות טעימות מודרכות ותערוכות כמו גם כנסים והופעות. לפרטים .   הפאליו של לודי (Palio dei rioni a Lodi) מתי? באוקטובר  למרות שמחוז לומברדיה נהנה מתור זהב משמעותי בעת הרומית העתיקה, החוקרים מסכימים שהתקופה ההיסטורית החשובה בתולדות המחוז התקיימה בימי הביניים והרנסנס. עד היום חוגגים ברחבי המחוז מנהגים ומסורות שנולדו באותם הימים, ועיצבו את התרבות הלומברדית למשך מאות שנים. דוגמה ידועה למסורת שכזו היא הפאליו של לודי, עיר מרכזית במחוז לומברדיה, הממוקמת מדרום מזרח למילאנו. במהלך הפאליו שולחים רבעי העיר נציגים למרוץ הסוסים, אבל זהו מרוץ סוסים קצת שונה, והסוסים בו אף פעם לא צולעים. אולי משום שהם עשויים מעץ! כן כן, מרוץ הסוסים של לודי הוא שונה ומשונה: הסוסים העשויים עץ מוצבים על גלגלים, ושני אצנים דוחפים אותם קדימה. ה"סוסים" עצמם מרשימים למראה, ואת החזה של כל אחד מהם מפאר סמל הרובע שהוא מייצג. הפאליו נערך מזה 37 שנה, ואם תגיעו ללודי באוקטובר, תוכלו לצפות במחזה במו עיניכם. המועדון המארגן את הארוע נקרא מועדון בני וואסקן (Wasken Boys), והם אלה שדואגים להקים את התשתית הנדרשת לתחרות. במהלך המירוץ חייב הג'וקי (הרוכב על הסוס העשוי עץ) לנעוץ רומח דרך ארבע טבעות, תוך כדי רכיבה. לפרטים נוספים .   מדורת אנטוניו הקדוש בווארזה -- Falò di Sant’Antonio a Varese מתי? בינואר   לפי לוח השנה הקתולי, ה-17 בינואר הוא יומו של סן אנטוניו מפדובה , הקדוש המגן של חיות הבית. בווארזה, מול כנסיית סנט'אנטוניו אלה מוטה (Sant’Antonio all Motta) נערכת בערב אותו יום מדורה גדולה המושכת אליה מקומיים ותיירים הנוהרים לראות את האש הבוערת – כנראה שהלהבות הגדולות עונות על צורך ראשוני ופרהיסטורי עמוק בתוכנו. את הארוע מארגנת משפחת בוסינה (Bosina), המתפקדת כמעין משרד תיירות מקומי.  מטרת האירוע איננה רק למשוך קהל (באמצע ינואר חופשת החורף היא רק זיכרון ורוב האנשים שקעו זה מכבר בשגרת העבודה), אלא גם דרך לקרב בין תושבי העיר. את החגיגות פותח ראש העיר, והוא זה שמצית בעזרת לפיד את המדורה הגדולה, בתום מצעד ארוך. לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם משרד התיירות המקומי.   שחזור קרב מאג'נטה – Rievocazione battaglia di Magenta מתי? ביוני  בערים רבות ברחבי איטליה נערכים שחזורי קרבות חשובים מתקופת ימי הביניים או הרנסנס, אך מידי פעם נערכים שחזורים קצת אחרים, המוקדשים לקרבות חשובים שנערכו כחלק מהריסורג'ימנטו – תנועת ההתעוררות למען שחרור ואיחוד איטליה. כזה הוא האירוע בו משוחזר קרב מג'נטה.   הקרב התרחש ב-4 ביוני 1859 וכך, מידי 4 ביוני, במיקום הגאוגרפי שבו התקיים הקרב עצמו, מתאספות דמויות לאורך קווים צבאיים נוקשים. המשתתפים  מחופשים לחיילים סרדים, אוסטרים או צרפתים, ואת המתחם כולו ממלאים "חיילים", סוסים ואפילו תותחים... בדיוק כמו שקרה מאתיים שנה קודם לכן. באירוע נוהגים להשתתף חובבי היסטוריה ושיחזורים מכל רחבי איטליה, ולמעשה גם ממדינות נוספות באירופה. קרב מג'נטה היה קרב חשוב וקשה במיוחד, והוא הותיר חותם היסטורי בדרך לא צפויה ועצובה: הקרב היה כה עקוב מדם שמאז ואילך נהגו אנשים להשתמש במילה "מג'נטה" כדרך לתאר גוון מסוים של אדום, שמזכיר את צבע הדם. לפרטים נוספים על האירוע עצמו ועל אירועים נוספים באזור.

איטליה כולה יפה, זה ידוע. אבל יש אזור אחד בצפון המדינה שמציע נופים מרהיבים במיוחד. אם אתם מעוניינים להתנתק מהמציאות ולהקיף את עצמכם בהרים נישאים, אגמים צלולים, נקודות תצפית שהנשימה נעתקת מולם ומסלולי הליכה מיוחדים – אז אין תחליף לדולומיטים... ברוכים הבאים לדולומיטים – אחד היעדים הפופולריים ביותר באיטליה, ובצדק. הביקור כאן, בין אם בקיץ או בחורף, נדמה כמו סיור בתוך גלויה. הרי הדולומיטים הם חלק מהרי האלפים, ומתפרשים על פני שלושה מחוזות באיטליה: פריולי ונציה ג'וליה, ונטו, וטרנטינו אלטו אדיג'ה. לאורך השנים יצא לי לבקר בחלקים שונים של הדולומיטים, ומפתיע לעיתים לראות עד כמה העיירות והעמקים שונים זה מזה. קשה (בלתי אפשרי למעשה) לבחור את האזור המוצלח מכולם, אבל אין ספק שבין האהובים עליי נמצא עמק פוסטריה (Val Pusteria) וההרים והעמקים שמסביבו.   אז מה כדאי לראות? עמק פוסטריה מתפרש על פני שטח נרחב ומובן מאליו שבביקור קצר אי אפשר להספיק את הכל. בכתבה זו התמקדתי במקומות שבהם אנחנו ביקרנו הפעם (גם בעמק פוסטריה עצמו וגם בעמקים שמסביב), אבל כמובן שיש עוד הרבה מה לראות. ניתן להישאר בצד האיטלקי של העמק, וניתן לחצות את הגבול ולהצפין לחלק האוסטרי של העמק. כך או אחרת, בין אם באיטליה או באוסטריה, האווירה הכללית איננה איטלקית אלא טירולזית מאד. למעשה כל מחוז אלטו-אדיג'ה (טירול, בגרמנית) היה בעבר חלק מאוסטריה, ועבר לידיים איטלקיות רק בתום מלחמת העולם הראשונה. אין עוררין על כך שגם כיום הזהות המקומית היא הרבה יותר גרמנית יותר מאשר איטלקית: כ-70% מתושבי המקום דוברים גרמנית כשפת אם, המזון המוגש במסעדות הוא אוסטרי-טירולזי, החגיגות בכפרים הן טירולזיות, והבגדים המסורתיים הם בגדי טירול. כל ביקור בעמק פוסטריה יתחיל בעיר הבירה של העמק – ברוניקו Brunico (זהו שמה האיטלקית של העיירה. בגרמנית העיירה נקראת ברונק - Bruneck). העיר הפסטורלית מהווה נקודת מוצא נהדרת לסיורים רגליים וסיורי אופניים בחודשי הקיץ, ואילו בחורף אפשר לעלות מכאן למסלולי הסקי שנמצאים על ה- plan DE CORONES  (קרונפלאץ KRONPLATZ, בגרמנית). הר זה, הממוקם בין ברוניקו ו-Valdaora נחשב בעיני רבים לאתר הסקי המוביל באזור , ומציע 121 ק"מ של מדרונות ו-31 רכבלים המחברים ביניהם את המסלולים השונים (כולל מסלולים שחורים, המיועדים לגולשים מנוסים). בחודשי הקיץ, אפשר לגלות פינות נסתרות בעזרת אופני הרים, או לצאת למסלולי הליכה מגוונים. טיפ: חשוב לוודא את דרגת הקושי של המסלול לפני שתצאו לדרך. חלק נכבד מהמסלולים בדולומיטים מתאים בעיקר למטיילים בכושר גופני טוב...  פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הרשמי . המתיישבים הראשונים הגיעו לאזור ברוניקו כבר בתקופת רומא העתיקה, אך העיר נוסדה באופן רשמי רק במאה ה-13 כאשר ברונו פון קישברג, הנסיך בישוף ששלט על האזור מטעם האימפריה הרומית הקדושה, בנה בה את הטירה שלו – טירת ברוניקו (Bruneck castle). במקור נקרא המתחם Castrum Bruneke, ולמרגלותיו ותחת הגנתו צמחה העיר. לאורך השנים הורחב המתחם, והתווספו לו ביצורים, שערים, מתחמי מגורים ועוד. במאה ה-19 עברה הטירה הסבה ושימשה כבית כלא. בשנת 2004 נרכש המבנה בידי הממשל המקומי והוסב למוזיאון – אחד מששת חלקי מוזיאון ההרים שהקים מטפס ההרים הדגול ריינהולד מסנר (Reinhold Messner) ברחבי הדולומיטים. לקריאה נוספת על ריינהולד מסנר חפשו את הערך עליו בציר הזמן של איטליה . כמו לכל טירה טובה, גם טירת ברוניקו מתפארת באגדה טרגית: מספרים שיום אחד התאהבה אחת המשרתות בנסיך שהתגורר בטירה. הוריו הזועמים של הנסיך שלחו אותו למשימה הרחק מהארמון, ובינתיים העלו את המשרתת למשפט ושרפו אותה על המוקד בטענה שהיא מכשפה. כאשר חזר הנסיך, וגילה שאהובתו נרצחה, הוא התאבד  מרוב צער. עד היום, טוענים המקומיים, מידי שנה, ביום ראשון הראשון בחודש ספטמבר, מדממת התקרה בדיוק בנקודה שבה התאבד הנסיך שבור-הלב... לפרטים נוספים על הטירה ועל האירועים והסיורים הנערכים בה, בדקו את האתר הרשמי . ברוניקו התפתחה כעיר מסחר לאורך ימי הביניים, בזכות מיקומה האסטרטגי בדרום טירול על מפגש הנהרות Ahr ו-Rienz, ועל הנתיב המחבר את צפון איטליה לנהר הדנובה. כיום, ברוניקו ממשיכה לתפקד כעיר מסחר ותעשייה מרכזית. תעשיית התיירות משגשגת, ומידי שנה נערך כאן גם אחד השווקים הגדולים בצפון איטליה (והגדול ביותר בטירול): שוק שטגן (Stegen market). טירת טאופרס – Burg Taufers אם אתם חובבי היסטוריה וטירות (כמוני...), שווה לבקר באחת מהטירות המעניינות באזור – טירת טאופרס (Burg Taufers). טירת טאופרס המרשימה היא אחד היפות בדרום טירול. ניתן לבקר פה במסגרת סיורים מודרכים בלבד, והסיורים הם אמנם בשפה הגרמנית והאיטלקית אבל אפשר להוריד מדריך אודיו לטלפון, ולעקוב אחר ההסברים. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהחצר הציורית, מאולם האבירים, מחדרי העינויים, מהאולמות המחופים בעץ, מהפרסקאות המעטרים את הקפלה ומאוסף הדיוקנאות מהמאה ה-16. לאחרונה נפתח למבקרים גם מרתף הקרח העתיק (שנבנה לפני 800 שנה!) בזמן הביקור השתדלו שלא להיתקל ברוח הרפאים של מרגרטה פון טאופרס המסכנה, שרודפת את הטירה. מספרים שהיא משוטטת בין החדרים מידי לילה, ומחפשת אחר אהובה שנרצח...לפרטים נוספים (על מרגרטה ובכלל), בדקו את האתר הרשמי של הטירה. אגם בראייס – Lago di Braies בחלקו העליון של העמק, שנקרא Alta Pusteria, מתחבאות כמה מהאטרקציות היפות והאהובות ביותר באזור וביניהן אגם בראייס המפורסם, העיר דוביאקו, ושלוש הפסגות הציוריות הידועות בשם Tre Cime di Lavaredo. אגם בראייס (ובגרמנית: Pragser Wildsee) הוא אחד היפים בדולומיטים. אפילו המוני התיירים שמגיעים לכאן לא מצליחים להרוס את החוויה ואת הנופים המרהיבים! זהו אגם אלפיני, שנקרא על שם העמק שבליבו הוא יושב (עמק בראייס, בצמוד לעמק פוסטריה) באזור יפהפה במיוחד של הדולומיטים. האגם יושב למרגלותיו של ההר קרודה דל בקו (Croda del Becco) המתנוסס לגובה 2810 מטרים. שמו של ההר נובע מכך שבין הסלעים חיה אוכלוסייה גדולה של יעלים אלפיניים (becco, באיטלקית). הביקור באגם בראייס הוא חוויית חובה למטיילים באזור זה, לדעתי, אבל חשוב לתכנן מראש את הלוגיסטיקה: על מנת לבקר באגם, יהיה עליכם להזמין מקום מראש באחד החניונים באזור, או לחילופין לוותר על הרכב ולהגיע באופניים (ישנו שביל אופניים מצויין המחבר בין האגם לעיירה דוביאקו. ניתן לשכור אופניים חשמליים בדוביאקו, שיקלו על הדיווש...) . לפרטים נוספים על האגם, בקרו באתר הרשמי . מעבר ליופיו של האגם, בראייס ידוע גם מסיבות היסטוריות: באפריל 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הסב הס"ס את המלון שעל שפת האגם (Hotel Pragser Wildsee)) לבית כלא מאולתר עבור מספר שבויי מלחמה חשובים וביניהם לאון בלום (ראש ממשלת צרפת), קורט פון שושינג (הקנצלר האוסטרי), רמטכ"ל צבא יוון, ואחרים. השבויים הועברו לידי בעלות הברית במאי 1945. שלוש פסגות הלווארדו – Tre Cime di Lavaredo הפארק הלאומי היפה הזה (שנקרא בגרמנית Drei Zinnen) מציע שפע של מסלולי הליכה ונופים מרשימים. הפארק מתפרש על פני למעלה מ-116  קמ"ר ונתחם מצפון בידי עמק פוסטריה. חלק משטחן של העיירות דויבאקו וסן קנדידו (ראו בהמשך) נמצא בתוך שטח הפארק. הפארק נקרא על שם שלוש הפסגות המפורסמות: Cima Piccola / Kleine Zinne ("little peak"), Cima Grande / Große Zinne ("big peak"), Cima Ovest / Westliche Zinne ("western peak"). לאורך השנים חלף כאן מספר פעמים מסלול הג'ירו ד'איטליה – זהו אזור לספורטאים! אבל גם אם לא תרצו להתאמץ ולהזיע, עדיין תוכלו לטפס מעלה מעלה בזכות הרכבל (Cabinovia) שעולה במעלה ההר. לפרטים נוספים . דוביקאו – Dobbiaco דוביקאו (ובגרמנית: Toblach) היא אחת העיירות היפות בעמק פוסטריה ובדולומיטים בכלל. הבניינים האלגנטיים והצבעוניים, החנויות, המסעדות, הרחובות היפים והנופים המרשימים להפליא שעוטפים את דוביאקו הפכו אותה ליעד פופולרי. בנוסף, במרחק קצר מהעיר תוכלו למצוא את אגם דוביאקו היפהפה. מומלץ במיוחד להגיע לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר קרני השמש מאירות את האגם באופן מיוחד, והמים נדמים כאילו נצבעו בגון טורקיז בוהק.  המתיישבים הראשונים הגיעו לדוביאקו (ככל הנראה) כבר במאה השישית לפנה"ס, אך התיעוד הראשון של העיר בכתובים הוא מתקופה מאוחרת יותר – ימי הביניים – וכבר אז היא בלטה כעיר במיקום אסטרטגי היושבת על דרך המסחר שבין ונציה ובוואריה. לאחר נפילת האימפריה הרומית שלטו באזור שבטים גרמאנים, ובמאה ה-8 הקימו נזירים מהמסדר הבנדקטיני שבסן קנדידו השכנה את הקתדרלה הראשונה של העיר (על גבי אותו מבנה עתיק נבנתה הקתדרלה הנוכחית, המוקדשת ליוחנן המטביל).  כאשר חוברה דויבאקו לרשת מסילות הרכבת בשנת 1871, החלה תעשיית התיירות במקום לפרוח. אחד התיירים הידועים ביותר בעיר היה המלחין גוסטב מאהלר, שהעביר בעיר חופשות רבות (למלחין היה בית עץ קטן בלב אזור כפרי בשם Altschluderbach, במרחק קילומטרים ספורים ממרכז דוביאקו). מאהלר חיבר כאן את אחת מיצירותיו הידועות ביותר – השיר על הארץ (Das Lied von der Erde), ועבד כאן גם על סימפוניה מספר 10 שהוא לא זכה להשלים. לזכרו של המלחין מארגנת עיריית דוביאקו פסטיבל מוזיקה מידי שנה, ובחודשי הקיץ מתמלאות הגבעות בצלילי מוזיקה קלאסית. לפרטים נוספים . דוביאקו ידועה גם בזכות פסטיבל מומלץ נוסף – פסטיבל הכדורים הפורחים שנערך מידי שנה, בחודש ינואר. אין ספק שהשילוב בין הכדורים הפורחים הצבעוניים ופסגות ההרים המכוסות בלשג הוא שילוב יפהפה! לפרטים נוספים . סן קנדידו – San Candido אי אפשר לבקר בעמק פוסטריה מבלי לעצור בסן קנדידו. בעיני זוהי העיירה מתוקה והיפה ביותר בעמק, והביקור כאן הוא בגדר חובה. זה גם יעד מעולה לקנות בו מוצרים מקומיים באיכות טובה, בין אם אתם מחפשים מזכרות מעץ או מבד, אוכל מקומי, ועוד. סן קנדידו נולדה כעיירת שוק, בלב אזור שהיה מיושב כבר במאה הרביעית לפנה"ס בידי שבטים קלטים . במהלך הביקור מומלץ להיכנס לקתדרלה המרכזית, ולסייר בבית הקברות הזעיר אך היפהפה, שנראה יותר כמו גן בוטני מאשר בית קברות. הקדתרלה המקורית נבנתה במאה ה-12, והחלל הפנימי עדיין מציג אלמנטים רומנסקים, ומזבח מיוחד ומרשים העשוי גילופי עץ כמיטב מסורת המקום. חלקה החיצוני של הקתדרלה לעומת זאת הורחב ושופץ במאה ה-18, בסגנון הבארוק. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם ב- Museo della Colleggiata של סן קנדידו. בחודשי החורף, זהו כמובן יעד נהדר לחובבי סקי, אבל גם מי שיגיע בקיץ ירוויח – מסלולי ההליכה באזור זה נהדרים, והנופים המרשימים עוטפים את העיר מכל כיוון. אין צורך להתרחק – מספיק להרים את הראש כדי ליהנות מפאר הדולומיטים. ואם תצליחו לבקר בעיר בזמן שנערכת בה תחרות פסלי השלג השנתית – הרווחתם! במהלך חודש ינואר מארחת סן קנדידו (והעיירה השכנה – ססטו Sesto) אמנים מרחבי העולם שהופכים גושי שלג וקרח ליצירות אומנות מקסימות. לפרטים נוספים .    וילבאסה – Villabassa וילבאסה היא עיירה הידועה בקרב חובבי ספורט: כאן עובר אחד ממרוצי אופניים הקשים באיטליה (Dolomiti Superbike) ומכאן יוצאים גם שפע של מסלולי הליכה. זהו יעד אידיאלי לחובבי טבע, וגם למי שמחפש דרך להתחבר לטבע באמצעות "שביל רגליים יחפות" (מסלול קנייפ – מסלול המורכב ממשטחים שונים, שעליהם הולכים ברגליים יחפות). כפר הספא-קנייפ בווילבאסה פתוח בחודשי הקיץ, ומאפשר לחובבי הז'אנר לחוות את הטבע באופן בלתי אמצעי, ללכת במסלולי המים והאדמה, ולהתארח בבתי הארחה הפועלים לפי שיטתו של סבסטיאן קנייפ, מאבות הנטורופתיה. לפרטים נוספים .    ומה אוכלים? האוכל באזורים אלה מותאם לתנאי מזג האוויר כמובן, ומושפע מאד מהתפריט האוסטרי הטיפוסי. כך, תוכלו למצוא בתפריט שפע של בשר ציד, ובעיקר בשר צבי (cervo) ויחמור אירופאי (daino). הנקניק הפופולרי ביותר הוא ספק (או שפק – speck), העשוי מבשר חזיר ומתאפיין בטעם מעושן. כמו כן תוכלו למצוא בכל מקום לחם שאור ולחם מתובל בזרעי קימל, נקניקיות, קנדרלי (Canederli - מעין קציצות לחם), טירטלאן (Tirtlan פנקייקים דקיקים במילוי כרוב כבוש או תרד המטוגנים בשמן רותח), בירה (נסו את הבירה ממבשלת הבירה Birrificio Rienzbrau!), שפצל (spatzle - מעין פסטה מקומית), גבינות נהדרות המיוצרת במחלבות קטנות בבקתות בין ההרים (נסו למשל את הגבינה של עמק פוסטריה – Hochpustertaler), נקניקיות שמנמנות, תפוחי אדמה צלויים במחבת עם נקניק, רביולי במילוי תרד עם זרעי פרג, ושטרודל כמובן. כל מסעדה המכבדת את עצמה, תגיש שטרודל תפוחי עץ, ורצוי בליווי גלידה או קצפת. ואם כבר נאלצתם לפתוח כפתור במכנסיים, כדאי לטעום גם קינוח נוסף, המזכיר מאד פרנץ' טוסט -- קייזרשמארן (kaiserschmarrn) וכמובן שגם את העוגות המקומיות, ובמיוחד עוגות עם ריבה תוצרת בית, המיוצרת מפירות היער שצומחים בשפע באזור.

לרגל החג רצינו להביא בפני קוראי האתר סיפור מרגש שהתרחש לפני 81 שנה בדיוק, בערב יום כיפור בשנת 1943, בתקופה שבה איטליה היתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי. זהו סיפורם של הנערים והנערות מווילה אמה – קבוצה של 73 בני נוער יהודים שמצאו מחסה מפני אימת הנאצים, ולאחר מסע קשה ומופלא הצליחו לחמוק מפני רודפיהם ולהגיע בסופו של דבר לא רץ ישראל. מאמר זה מוקדש הן לאותם בני נוער אמיצים, והן לתושבי העיירה נונונטולה שסיכנו את חייהם כדי להצילם   ביום חם בחודש יולי 1942 עצרה רכבת בנונוטולה (Nonantola), עיירה חקלאית קטנה בת כ-10,000 תושבים הממוקמת לא רחוק מהעיר מודנה שבמחוז אמיליה-רומניה. קהל קטן מקרב תושבי העיירה התקבץ כדי לקבל את פניהם של כ-40 נערים ונערות, ותשעה מלווים מבוגרים, שירדו מהרכבת בצעדים מהוססים. הצעירים השתייכו לתנועות נוער ציוניות ומטרתם המקורית היתה להגיע לארץ ישראל, אך בשל המלחמה מסעם נקטע. מסעם של בני הנוער התחיל קודם לכן – הם נמלטו על חייהם והגיעו מברלין, המבורג, פרנקפורט וערים נוספות, כחלק ממבצע החילוץ שארגנו רחה פראייר ותנועת עליית הנוער. מכיוון שהשלטונות הבריטים לא אישרו את כניסתם של יהודים מ"מדינות אויב" לשטחי ישראל הם נאלצו למצוא פתרונות זמניים אחרים. כך, פעלו אנשי עליית הנוער וארגונים נוספים לחלץ את הנערים מגרמניה ואוסטריה בדרכים יצירתיות – הם הלבישו אותם כמו תלמידים שיצאו לטיול, לקחו רכבת לגרץ שבאוסטריה, ומשם חצו רגלית את ההרים דרך סלובניה על מנת להגיע לזגרב שבקרואטיה שם קיוו להישאר עד שיוכלו לעלות ארצה. אך כאשר פלשו הגרמנים לקרואטיה באפריל 1941, שוב נשקפה סכנה לחייהם של הנערים והנערות. כאשר החלה ממשלת האוסטאש הקרואטית "לטהר" את קרואטיה מסרבים, צוענים, ויהודים, נכנסו אנשי ארגון דלסאם לתמונה. ארגון דלאסם (DELASEM -- Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei) היה אחד החשובים בהצלת היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. הארגון פעל מעיר הנמל ג'נובה (גנואה) בין השנים 1939-1947, בידיעת הממשלה הפשיסטית וביוזמתם של לליו ואלוברה (Lelio Vittorio Valobra), עורך דין יהודי מג'נובה, ודנטה אלמאנסי (Dante Almansi) ראש ארגון הקהילות היהודיות במדינה, לצד פעילים חשובים נוספים. בעזרת דלסאם נמצא פתרון, ותחת הנהגתו של מדריך קבוצת הנערים, יוסף אינגיד (נולד בשם יושקו אינדיג), הם יצאו שוב לדרך. ב-4 ביולי 1941 עלו הנערים והנערות על רכבת לכיוון לזנו ברדו (Lesno Brdo), לא רחוק מלובליאנה, בירת סלובניה, שהיתה באותה העת תחת כיבוש איטלקי. כשהגיעו לסלובניה, בניגוד לכל הסיכויים, העניק להם שר הפנים האיטלקי ויזה שאפשרה להם לחצות את הגבול לתוך המדינה. היה זה המקרה היחיד שבו ניתן לפליטים יהודים אישור להיכנס לאיטליה במהלך המלחמה, והאישור המיוחד התקבל בין היתר בזכות הקשרים החזקים בין בכירי ארגון דלסאם לבין גנרלים בצבא האיטלקי ששלט על האזור. כך, לאחר שהות בת כשנה בסלובניה, מצאו עצמם הנערים בנונוטולה, באזור שבו התגוררו מספר משפחות יהודיות מבוססות שהסכימו לסייע בקליטתם. הווילה שבה הם שוכנו נבנתה בסוף המאה ה-19 בידי אחד מאותם יהודים  -- תעשיין בשם קרלו סצ'אדוטי (carlo Sacerdoti), שקרא לה על שם אישתו. בהמשך הפכה וילה אמה גם למחסן המרכזי של ארגון דלאסם, וממנו נשלחו תרומות ליהודים במצוקה בכל רחבי איטליה.   נערי העיר, נערי הכפר הנערים והנערות שבקבוצה באו מרקע עירוני, ולפני המלחמה רובם גדלו בתנאים חברתיים וכלכליים טובים יותר מאלה ששררו בנונוטולה – עיר חקלאית שבה רוב התושבים חיו חיים פשוטים וסבלו ממצוקה כלכלית. למרות החששות הראשונים, המפגש בין הנערים הפליטים שהגיעו מהערים לתושבי נונוטולה שחיו כל חייהם במציאות כפרית התגלה כחיובי ביותר. על אף העוני ששרר בנונוטולה, משפחות האיכרים במקום הסכימו לחלוק את המעט שהיה להם עם הפליטים הצעירים. תרמה לכך העובדה שחלק מתושבי נונטולה הזדהו עם התנועה האנטי-פשיסטית, וכי רחמיהם של אחרים נכמרו על הנערים והנערות שנותרו יתומים לאחר שהנאצים רצחו את בני משפחתם. כשנה מאוחר יותר הגיעו לווילה אמה 33 נערים נוספים, שנמלטו גם הם מאזורי הקרבות. בניגוד לקודמיהם, נערים אלה הגיעו מבוסניה ומקרואטיה. כך, הפכה וילה אמה למעין מרכז קליטה מאולתר, ובסך הכל שהו במתחם כ-73 נערים ונערות, ו-15 מבוגרים שטיפלו בהם.   החיים בווילה אמה כאשר הגיעו הנערים לווילה אמה ב -18 ביולי 1942 הם מצאו את עצמם בבית רחב מידות אך במצב ירוד, ללא חשמל או מים זורמים, שעמד נטוש במשך מספר שנים. בזכות עבודה משותפת, הצליחו חברי הקבוצה להשמיש את המבנה. החיים בווילה היו מוגנים מחד, אך מאתגרים מאידך. אחד האתגרים הקבועים היה להשיג מזון, שכן כל תושבי המקום חיו על קצבאות מזון מצומצמות, והמבוגרים התקשו לעיתים להשיג אוכל עבור קבוצה כה גדולה של בני נוער. לרוב נותרו הנערים והנערות בווילה עצמה שכן הרשויות הפשיסטיות הטילו עליהם מגבלות שונות, ונאסר עליהם לבקר בעיר לבדם. למרות המגבלות נולדו קשרי חברות עם המקומיים – קשרי חברות אמיצים שהשפיעו על העזרה שהושיטו להם בהמשך תושבי נוננטולה. במהלך הימים ניסו המחנכים והמדריכים לארגן כיתות לימוד ופעילויות, במטרה לשמר מציאות נורמלית ככל האפשר, נוכח הנסיבות. ההשתפות בשיעורים היתה חובה, ובין היתר למדו הילדים מוזיקה וספרות, היסטוריה וציונות, ואף עברית. בנוסף השתתפו הילדים בשיעורי הכשרה חקלאית, בסיועם של החקלאים המקומיים, כהכנה לקראת העלייה המיוחלת לארץ ישראל. לעיתים התעוררו חילוקי דיעות בין מנהלי הווילה: המדריכים החילוניים, כמו אינדיג, הדגישו את הצד החקלאי בהכשרת הנערים, ואילו ארגון דלאסם רצה להדגיש את החינוך היהודי הדתי. אך למרות המחלוקות שיתופי הפעולה נמשכו, וחלק מהנערים גם עבדו בבתי החרושת באזור, או בחוות, ועברו אימונים של הפלמ"ח. כך, הפכה וילה אמה למעין קיבוץ קטן, ובראיונות שערכו הנערים והנערות בשנים שלאחר מכן הם סיפרו כי נהגו לרכב על אופניים וללכת לנהר כדי לשחות, שיחקו והתאהבו, וככל שהצליחו, חיו חיים נורמליים במידת האפשר.     הנאצים מתקרבים למשך תקופה נותרה המלחמה רחוקה מהם. איטליה אמנם היתה תחת שלטון פשיסטי, אך בפועל המציאות הפשיסטית לא איימה באופן מהותי על חייהם של הנערים והנערות בעיירת הספר המנומנמת.   המצב השתנה דרמטית לאחר שממשלתו של מוסוליני נפלה. בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לאיטליה ב-8 בספטמבר 1943, מיד לאחר הפסקת האש, הונף דגל עם צלב קרס על גג בית הספר של נונוטולה. הקרבה לבולוניה, שם פעל מטה של ה-SS, העמידה אותם בסכנה. במקביל הוקם במרחק קילומטרים ספורים מנונונטולה מחנה רכוז של ה-SS: מחנה פוסולי (Fossoli). משם שלחו הנאצים מתנגדים פוליטיים למחנות ריכוז, בעיקר לאושוויץ. הווילה, הבינו כולם מיד, כבר לא היתה בטוחה.   לאחר שכנועים הסכימו פקידי עיריית נונוטולה להנפיק תעודות זהות חדשות לנערים ולנערות, שעליהן לא הופיע  הכיתוב "יהודי". אך גם תעודות הזהות ה"נקיות", ללא הכיתוב המסוכן, לא הבטיחו הגנה מוחלטת שכן הנאצים ועוזריהם הפשיסטים ערכו פשיטות קבועות. לאחר שבחנו את האפשרויות העומדות בפניהם, הבינו מנהלי הקבוצה שהדרך היחידה להציל את הנערים היא לצאת שוב לדרך, ולברוח לשוויץ. ההתארגנות היתה מהירה, וכאשר נכנסו הגרמנים לנונונטולה, ב-9 בספטמבר, הווילה כבר ננטשה והנערים הספיקו להימלט. רבים מהנערים התחבאו בסמינר הכמרים הסמוך, וכאשר הגיעו הנאצים לחפש אותם שיקר הכומר ואמר כי הם לא שם, וכך הציל את חייהם. חלק מהנערות הוחבאו במנזר, לבושות בבגדי נזירות. אחרים הוחבאו בבתיהם של משפחות באזור – במחסן של מכולת, או באסם. על מנת לצמצם את הסיכון שיתפסו, הזיזו המדריכים את הנערים והנערות ממקום מחבוא אחד לשני. מבצע הבריחה לכיוון שוויץ היה מורכב. על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת, לבשו כל הנערים והנערות תלבושת אחידה, כדי שיראו כמו תלמידים בפנימייה היוצאים לטיול. מי שתפרו להם את התלבושות המזוייפות היו קבוצה של תופרות מנוננטולה שהתגייסה למשימה, והצליחה בדרך לא דרך לתפור תוך כשבוע מעילים לכולם. הנערים פוצלו לקבוצות, ושלוש קבוצות יצאו לדרך בין ה-6 וה-16 באוקטובר 1943. בערב יום כיפור הם החלו לעשות את דרכם לעבר הגבול, בחשש גדול. התאריך שבו הצליחו הנערים להימלט לובש משמעות מרגשת אף יותר אם נזכור מה קרה במקביל ברומא באותו יום (ה-16 באוקטובר 1943) – היה זה היום שבו פשטו הנאצים ועוזריהם הפשיסטים על הגטו היהודי ברומא, ועצרו למעלה מ-1250 איש (כ-1023 מתוכם נשלחו לאושוויץ).  לאחר שהגיעו לגבול, והתגברו על קשיים וסכנות רבות בדרך, חיכה להם מכשול נוסף: הרשויות בשוויץ לא אפשרו להם להיכנס. רק לאחר משא ומתן מפרך שניהלו ארגונים יהודיים בשוויץ מול הממשלה, התקבל לבסוף האישור הנכסף.   בזכות סדרה מרשימה של פעולות אמיצות ניצלו בסופו של דבר כולם מלבד שניים: סלומון פאפו וגופרדו פצ'יפיצי. פאפו, נער בן ה-15, חלה בשחפת ומכיוון שאושפז בסניטוריום לא יכל להצטרף לחבריו ונותר מאחור. הוא נעצר בחודש מרץ 1944, ונשלח לאושוויץ. גופרדו פצ'יפיצ'י, פעיל בולט בתנועת דלאסם, יצא עם הקבוצה לכיוון שוויץ אך במקום להימלט נשאר בצד האיטלקי של הגבול כדי לסייע ליהודים אחרים שניסו לחצות. הוא נעצר בידי הפשיסטים, וגורש לאושוויץ ונרצח שם בידי הנאצים.   הצוות שהציל את הנערים מווילה אמה אין ספק שהנערים והנערות מווילה אמה חוו את חייהם למספר אנשים שהתגייסו למשימה, והצליחו להגן עליהם בזמן שהותם בעיר, ובהמשך להבריח אותם מאיטליה כאשר הנאצים התקרבו. מבין האנשים הרבים שפעלו מאחורי הקלעים בלטו כמה דמויות מופת שעשו הכל כדי להציל את הנערים. דמות מרכזית אחת בסיפור היא זו של אריגו בקארי (Arrigo Beccari), כומר איטלקי שפעל ללא לאות להצלת יהודים בזמן המלחמה. עבור מאמציו, שהובילו להצלת חייהם שלכ-120 איש (רובם ילדים ונערים), הוא זכה להכרה כחסיד אומות עולם. בקארי לימד בסמינר הכמרים שבעיר כאשר קבוצת הנערים הגיעה לנוננטולה. למרות ההיררכיה הנוקשה בכנסיה, והחובה לציות, בקארי פעל לעיתים על דעת עצמו מבלי לקבל את אישור הממונים עליו, ופעל למען הילדים ודאג להם למקומות מסתור. הכנסיה שניהל הפכה למרכז חשוב בתנועת ההתנגדות האיטלקית. כאשר החלו הנאצים לחפש אחר יהודים שהסתתרו, סייע בקארי להשגת תעודות זהות מזוייפות שיאפשרו להבריח את הנערים לשוויץ. לאחר שדבר הבריחה התגלה בקארי נעצר ונחקר בידי הגסטאפו, ועבר עינויים בניסיון להוציא ממנו את מקום מחבואם של יהודים נוספים. בקארי לא נשבר. בזמן מאסרו בבית הכלא בבולוניה הוא כתב מכתבים שאוגדו בהמשך לספר, ובו תיאר את חוויותיו ואת משנתו הרוחנית. הוא שהה בכלא במשך שבעה חודשים עד שאיטליה שוחררה בידי בעלות הברית. דמות מרכזית נוספת במאמצי ההצלה היתה ג'וזפה מוראלי (Giuseppe Moreali), רופא בעיר, שעל מאמציו הכבירים זכה להכרה כחסיד אומות עולם בידי יד ושם. מוראלי נולד בעיר סאסואולו שליד מודנה, והתבגר בצילה של מלחמת העולם הראשונה. בעקבות הזוועות שאליהן נחשף הוא אימץ דעות אנטי-מלחמתיות ואנטי-פשיסטיות, ועמדות אלה הן גם שמנעו ממנו מלזכות בכתב המינוי כרופא העירוני הרשמי. מוראלי היה פעיל אנטי-פשיסטי ודמות חשובה בתנועת ההתנגדות, וסייע בהכנת מסמכים כוזבים. ביחד עם דון אריגו באקרי הוא פעל לאיתור מקומות מחבוא בעיירה וסביבותיה – בגג הכנסיה, בסמינר הכמרים, ברפתות, בבתי האיכרים, ועוד. דמות חשובה נוספת היתה מריו פינצי (Mario Finzi), משפטן מבריק ופסנתרן. הוא נולד בבולוניה למשפחה יהודית ומונה לשופט כבר בגיל 24, אך חוקי הגזע נגד היהודים קטעו את הקריירה שלו. נוכח המצב הוא החליט להקדיש את זמנו לעבודה כמוזיקאי, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לשורות הארגון . DELASEM. הוא היה זה שקיבל את פניה של קבוצת הנערים הראשונה, בתחנת הרכבת של ונציה, ובהמשך שב פעמים רבות לווילה. הוא נעצר בסוף מרץ 1944, כאשר הגיע לבית החולים בעיר על מנת להסדיר את התשלום עבור נער יהודי שאושפז במקום. הוא נשלח במאי 1944 לאושוויץ, שרד את שחרור המחנה, אך מת מזיהום כחודש לאחר ששוחרר, כשהוא בן 31 בלבד. דמויות חשובות נוספות היו גופרדו פצ'יפיצ'י, פעיל בדלסאלם שמילא תפקיד קריטי בארגון מסע הבריחה לעבר שוויץ, ויוסף אינדיג, מדריכם של חברי הקבוצה. לצידם, מילאו תפקידים חשובים אנשים רבים נוספים בנונונטולה, שסיכנו את חייהם בניסיון להציל פליטים יהודים שלא הכירו, ושלא היו חייבים להם דבר. בשנים שלאחר המלחמה אספו היסטוריונים את עדויותיהם של רבים מתושבי העיירה, ואת חלקן אפשר לראות ביוטיוב . מעניין במיוחד לראות שעבור רבים מתושבי העיירה היה זה מפגש ראשון, ומפתיע מאד, עם היהודים. הצעירים מבין תושבי העיירה התחנכו במערכת החינוך הפשיסטית, ולמדו מהמורות הפשיסטיות שהיהודים הם מכוערים, מסוכנים, ואכזריים. המפגש עם הפליטים שהגיעו לווילה אמה ניפץ את הסטריאוטיפים הגזעניים שבהם הלעיטו את הילדים המקומיים.   ההגעה לישראל לאחר שהגיעו לשוויץ שהו בה הנערים כשנה וחצי, עד שהצליחו לבסוף להמשיך במסעם ארצה. כשהגיע לישראל המתינה להם בנמל חיפה רחה פראייר, מעליית הנוער, שפעלה ללא לאות מאחורי הקלעים כדי לסייע לנערים ונערות רבים להגיע לישראל. רבים מנערי וילה אמה נקלטו בקיבוצים ברחבי הארץ, וחלקם כתבו לאורך השנים ספרים שתיעדו את מסעם וחוויותיהם.

אין כמו לסיניה כדי לצאת למסע בין כרי מרעה והרים, עצי ערמונים עתיקים וכפרים נשכחים. הביקור כאן הוא תרופת פלא לחיבור מחדש בין הגוף לנפש, וכל היופי הנהדר הזה נמצא רק קילומטרים ספורים מוורנה, עיר האהבה. במאמר זה נדבר על רמת לסיניה (Lessinia), פנינה שבה הטבע פוגש מסורות עתיקות ואוכל נהדר סיפורה של רמת לסיניה מתחיל בתקופה הפרהיסטורית, וחפירות שנערכו באזור חשפו ממצאים כבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה. היתה זו טריטוריה אופטימלית עבור ציידים, שהשתמשו בשפע אבני הצור שבמקום על מנת לייצר ראשי חץ וסכינים, ומצאו מחסה במערות שבהרים. בתחילה המערות והחללים הטבעיים שבמורדות העמקים היו מאוכלסים בידי האדם הניאנדרטלי ולאחר מכן בידי ההומו סאפיינס. משמעותי במיוחד להבנת ההרגלים והמנהגים של השבטים שאכלסו את הרמה היה גילויו של שבר חרס צבוע האדום שעליו צויר אדם עם כיסוי ראש ושתי קרניים שזכה לכינוי "השאמאן". בתחילת האלף השני לפנה"ס החלו להופיע באזור ה-"קסטליירי" (Castellieri), יישובים קטנים, אליפטיים ומבוצרים שנבנו לרוב על ראש גבעה או הר. עד היום נותרו שרידים מהקסטליירי, שהוקמו ככל הנראה לאחר שתושבי המקום גילו שיכלו לכרות מתכות מהרמה, ולהקים ישובי קבע במקום. הגילוי הזה שינה לחלוטין את התרבות והמנהגים באזור. בהמשך היו אלה שבטים קטלים וקימברים שאיכלסו את הרמה, שבאותם הימים נראתה אחרת והיתה מיוערת לגמרי. גם כיום, מזוהה הרמה הזו עם השבטים הקימברים העתיקים, ומכונה Terra Cimbra. תושבי המקום שימרו במשך תקופה ארוכה את השפה והמנהגים הגרמאניים, למרות שהיו מוקפים מכל עבר בדוברי לטינית ולמרות שלסיניה נכבשה, כמו האזור כולו, בידי רומא. המסורות הגרמאניות שרדו במשך מאות שנים והחלו להיעלם רק לקראת המאה ה-17, אך למרות הכל לא נעלמו לגמרי – גם כיום, ישנם כמה קשישים מעטים, תושבי סלבה די פרוניו (Selva di Progno), שזוכרים את הדיאלקט. בימי הביניים עברה רמת לסיניה, בדומה לוורונה ושאר האזור, לשליטת הרפובליקה הוונציאנית – הסרנסימה . לאחר מכן היה זה נפוליאון שמשל באזור, ובעקבותיו הגיעו האוסטרים, ששלטו עד שהשטח כולו סופח לממלכת איטליה. למרבה המזל, נחסכו מהאזור הכפרי והחקלאי הזה נזקים משמעותיים בזמן שתי מלחמות העולם, אך התרוקנות הרמה מאוכלוסיה הייתה בלתי נמנעת, שכן יותר ויותר צעירים נטשו את הכפרים לטובת העיר. מאמצי הפיתוח והאיכלוס ההדרגתי של השנים האחרונות החזירו את אזור לסיניה לחיים, וכיום הרמה נהנית מפריחה מחודשת. בוסקו קייזנואובה – Bosco Chiesanuova 18 עיירות מאכלסות את הרמה, אך אין ספק שבוסקו קייזנאבובה היא ליבה הפועם של לסיניה. זהו כפר מהאגדות, המכונה "ההר של הוורונזים"  -- מקום שבו אפשר להתרענן בימות הקיץ הלוהטים. בחודשי החורף הופך האזור לנקודת מפגש מושלמת עבור חובבי הסקי וההחלקה על הקרח, והכפר הסמוך, סן ג'ורג'ו (san Giorgio), ידוע במדרונות הסקי שלו. לפיכך, בכל עת ורגע, בכל עונה של השנה, בוסקו (כך מכנים המקומיים את הכפר) הוא המקום המושלם להתנתק בו מהעולם. הכנסייה המרשימה, הקונדיטוריות המלאות במתוקים והחנויות עם המוצרים הטיפוסיים – קשה לעמוד בפני הקסם הכפרי. מעבר לכך, תמצאו פה גם את כל השירותים ההכרחיים לחיים נוחים, כך שאין זה מפתיע שזוהי אחת הערים המאוכלסות ביותר ברמה. בוסקו מחולקת לכפרים, המחולקים באופן מסורתי לרבעים, כך שבסך הכל אפשר למצוא בבוסקו כ-250 אזורי מגורים קטנים. במשך אלפי שנים נהגו רועי הצאן שהתגוררו באזור זה לנצל בחודשי הקיץ את שטחי המרעה הנרחבים שמסביב לעיירה, והתגוררו בזמן ששהו כאן בבקתות עץ זעירות. באותן בקתות התגוררו גם הקימברים, אוכלוסיה ממוצא בווארי-טירולי שהגיע לפרה-אלפים הוונציאניים ולטרנטינו החל מהמאה ה-10 והמשיכה לעסוק גם כאן במקצועות המסורתיים שבהם עסקה בבוואריה: חוטבי עצים, כורי פחם, וחוואים. בשנת 1375 הם קיבלו אישור משליטי ורונה להתיישב במקום ולהקים כנסיה עצמאית המוקדשת לתומאסו הקדוש. לאחר איחוד איטליה הפך האזור למגנט עבור נופשים בורגנים ובני אצולה, והפופולריות לא דעכה עם השנים.   ולו ורונזה – Velo Veronese ולו ורונזה מכונה גם "המרפסת המשקיפה על המישור הוורונזי", ונחשבת לעיר הבירה של 13 היישובים הקימבריים ברמה. שמה של העיירה נגזר מהמילה הלטינית "vellum", גיזת כבשים. ולו היא בעיני תכשיט קטן, פנינה של היסטוריה, אמנות ותרבות המתחבאת בגובה 1087 מטר מעל פני הים. בוולו אפשר להרגיש את האהבה שרוחשים המקומיים לאדמתם. נקודות העניין המרכזיות הן המוזיאון הפלאונטולוגי בקמפוסילבנו (Camposilvano), עמק הספינקסים (עמק בלב שמורת הטבע ובו תצורות אבנים יחודיים המכונות "הספינקסים"), ומערות קובולי (Covoli) – סדרה של חללים קארסטיים שבהם גילו ארכיאולוגים ממצאים רבים. כל אלה הופכים את העיירה הקטנה הזאת ליעד מושלם לביקור.    במוזיאון הפליאונטולוגי  תוכלו לחוות באופן ישיר את האבולוציה הגיאולוגית של השטח: חפצי אמנות, מאובנים, אמוניטים, שלדי דובי מערות וממצאים היסטוריים מרתקים אחרים ממלאים את החלל הקטן, ומזמינים את המבקרים לצאת למסע בזמן בעקבות תקופות קדומות, ולגלות את המורשת שהותירו לדורות הבאים. כדאי לבקר גם בעמק הספינקסים הסמוך – אורכו כ-800 מטרים והסלעים המונוליטיים הממלאים אותו (ה"ספינקסים") מזכירים, לעיתים, ספינקסים מצריים. האבן המפורסמת ביותר בעמק היא ה"סנג'ו דל'אורקו" (Sengio dell’orco), ולפי האגדה היתה זו מפלצת-טרול שהביאה לכאן את האבן בצורה פטריה, על מנת שלפיות העמק יהיה איפה לתלות כביסה. אין ספק שלתושבי העמק יש דימיון פורה...   בכניסה למוזיאון תקבל את פניכם מרתה, ואם יש לכם מזל אולי תמצאו שם גם את נלה, אמא שלה (נמוכת הקומה אך בעלת לב ענקי ומילה טובה לכל אחד). הן תספרנה לכם כמה אנקדוטות על ההיסטוריה של המוזיאון ועל אטיליו בנטי (Attilio Benetti), מייסדו. ואם בעקבות הביקור התעורר בכם רעב, תוכלו להיכנס למאפיית ארמליניה ( panificio Ermelina ) שבעיר ולרכוש כמה כריכים טריים במגוון מילויים לפי טעמכם – תענוג אמיתי! התצורות הגיאולוגיות בעמק. צילום: נדיה קרישי   פארק הטבע האזורי משתרע על פני למעלה מ-10,000 דונם, מקיף 15 רשויות ונחשב לגן עדן של תופעות גאולוגיות ונופים מיוחדים. רשת נרחבת של שבילים מסומנים תוביל אתכם בין עצים וחיות בר, אל נקודות תצפית שונות. הפארק מקיף את כל ההרים הוורונזיים (למעט מונטה באלדו Monte Baldo), והדבר היחיד שלא תמצאו בו הוא אגמים ונהרות. אחת האטרקציות המרכזיות במקום היא גשר טבעי עשוי אבן המכונה גשר Veja. מספרים שהצייר הגדול אנדראה מנטנייה ביקר כאן, ראה את הגשר, והנציח אותו בציור שהכין עבור הפאלאצו דוקאלה במנטובה. כדאי לבקר גם ב-Pesciara di Bolca, מחצבה שבה התגלו מאובנים בניל מעלה מ-50 מיליון שנה. כמובן שכדאי לבקר גם במפלי מולינה (cascate di Molina) הסמוכים.       בקתות הרים ומסלולי טיול אחת החוויות הטיפוסיות והפופלריות ביותר עבור המטיילים המגיעים ללסיניה היא לצאת לסיור רגלי בין כרי המרעה שבהרים. הרמה מציעה עשרות מסלולים בדרגת קושי שונה – חלקם מתאימים למטיילים מנוסים אך אחרים מתאימים גם למשפחות, כמו למשל המסלול שמתחיל בסן רוקו די פיאגרה (San Rocco di Piegara). מכיכר הכנסייה מתחיל מסלול מתפתל באורך 5 ק"מ שמגיע גם לבקתה עתיקה ברובע דוארדי (doardi) המזכירה את הבקתות שבהן נהגו להכין גבינה מסורתית. במחלבה של מאורו בונומי (Mauro Bonomi) תוכלו לרכוש מוצרי גבינה וחלב איכותיים במיוחד – חובה לנסות את היוגורט!  לאחר המחלבה השביל ממשיך להתפתל בין עצי ערמונים בני מאות שנים. אחד מהם, ה-Calma Grande, מפורסם במיוחד והפך לאנדרטה של ממש עבור תושבי המקום. לבסוף יוביל אתכם השביל אל רובע דוסו (contrada Dosso), ובו מאפייה שעדיין פועלת ועדיין מכינה לחם ערמונים (בחודשי הסתיו) ולחם תפוחי אדמה ריחני ונפלא. דרך אספלט נוחה וקלה להליכה תוביל אתכם בחזרה למטה, אל סן רוקו. מי שמעדיף סיור בין בקתות הרים ייהנה ממסלול ההליכה שמתחיל בתחנת המשטרה הישנה בקמפורטרטו (Camporetratto), שעבר הסבה ומתפקד כיום כמחלבה אלפינית. מכאן ניתן לצאת לסיורים רגליים בין כרי המרעה  ובין העיירות ארבצו (erbezzo) ואלה (Ala), על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. את אותו המסלול (כ-7-8 קילומטרים בסך הכל) ניתן לבצע גם בעזרת אופני שטח. איפה ומה לאכול... כפי שכבר ציינתי, דוברי הגרמנית השאירו את חותמם בלסיניה, וניתן לחוש את השפעתם התרבותית גם על מנות המטבח המקומי, שמזכיר במובנים רבים את המטבח של טרנטינו . הכוכבים הגדולים של המטבח בלסיניה הם חומרי הגלם עצמם: תוצרת מקומית איכותית, טבעית, ואותנטית. המנה העיקרית הידועה ביותר כאן היא ה-Gallina grissa, כלומר התרנגולת האפורה, זן הגדל באזור זה ממש, ואחד המקומות הטובים ביותר לטעום את המעדן הזה הוא במסעדת 13 communi  שבעיירה Velo Veronese, המצטיינת במנות ברמה גבוהה ביותר, פסטה בעבודת יד, ריקוטה מהמחלבות שבהרים, ירקות מגן הירק של הבעלים, ועשבי תיבול שנקטפו טריים טריים מהשדות. אתר באיטליה הפיק סרט מקורי על מסעדת 13 Communi ועל סיפורם המיוחד של הזוג שמנהל אותו. באזור Conca dei Parpari, כמה ק"מ מ-Roverè Veronese, בגובה 1400 מטר מעל פני הים, תוכלו למצוא את בקתת ההרים Dosso Alto . זהו מקום נהדר לאכול בו בזמן שאתם מוקפים בדנדון הפעמונים מצווארן של הפרות במרעה. מנת הדגל כאן היא הניוקי העשוי מתפוחי אדמה סגולים, והניוקי מוגשים עם חמאה מומסת וריקוטה מעושנת. כמובן שכדאי לטעם גם את המנות המבוססות על בשר ציד, בתוספת תפוחי אדמה סגולים ופונדו גבינה. צילומים: נדיה קרישי חובבי הבירה הארטיזנלית ישמחו ללגום בירה צוננת בצל ההרים, במבשלת הבירה של לאורנו  (Laorno), בעיירה בוסקו קייזנובה (bosco Chiesanova). זו חויה אמיתית לשבת כאן לארוחת צהריים עם המשפחה והחברים, ולצאת כמובן לטיול רגלי בין היערות ושטחי המרעה. אפשר להחנות את הרכב ליד המסעדה ולצאת לדרך כמעט מיד – מסלולי ההליכה מתחילים בקרבת מקום. צילומים: נדיה קרישי                         פסטיבל הסרטים של Lessinia אם יצא לכם להגיע לאזור בחודש ספטמבר, דעו שהגעתם בדיוק בזמן לפסטיבל הסרטים של Lessinia, שעם השנים בנה לעצמו גם מוניטין בינלאומי. זוהי תחרות הסרטים היחידה באיטליה המוקדשת אך ורק לסרטים העוסקים בחיים בהרים. לתחרות מתקבלים סרטים קצרים, עלילתיים וגם סרטים דוקומנטריים, כל עוד שהם עוסקים בנושא הנדרש (מעניין לדעת שסרטים העוסקים בטיפוס הרים לא עונים על הקריטריון ולא מתקבלים לתחרות...). הפסטיבל נוסד בשנת 1995 ופתח צוהר (מטפורי) אל החיים בהרים, הנחשפים באופן מקורי ובלתי אמצעי בפני קהל הצופים באיטליה ובעולם. את ההקרנות מלווה סדרה של אירועים, הרצאות, דיונים, תערוכות ומפגשים עם אורחים בינלאומיים. הפרסים העיקריים בפסטיבל הם "לסיניה הזהב" לסרט הטוב ביותר, ו-"לסיניה הכס," לבמאי הטוב ביותר. קריטריון חשוב לזכייה בפרס הוא שעל הסרטים לייצג נאמנה את המסורות והמנהגים של תושבי ההרים, ולתרום לשיפור או לשיקוף המציאות החברתית, הכלכלית, הסביבתית והאמנותית של החיים בהרים. לאתר פסטיבל לסינייה .