600 שנה לאחר בניית כיפת הקתדרלה של סנטה מריה דל פיורה, אנו חוזרים אל קורותיו של פיליפו בּרוּנֶלֶסקי (1377–1446), מהנדס ופסל פלורנטיני קשה עורף וקשה אופי שידע לפלס את דרכו בתקופה שבה החלו לחשוב אחרת על האדם ועל העולם ברונלסקי המציא את הפרספקטיבה של נקודת המגוז היחידה, והוא נחשב לאדריכל המודרני הראשון ולאחד מחלוצי הרנסנס הפלורנטיני, לצד דונטלו ומזאצ'ו. למעשה, הוא היה נקודת הייחוס שלהם, שכן היה מבוגר מהם. הוא נולד וגדל בפירנצה, בנה כמעט רק בעירו, אך יצירותיו, מבנים חדשניים ומתוחכמים, מוכרות ומוערכות בכל העולם. בראש ובראשונה צורף פיליפו ברונלסקי נולד למשפחה אמידה. אביו היה נוטריון, ובילדותו ציפו שילך בעקבותיו, אך הוא הפגין עניין נלהב באומנות ובציור כבר בנעוריו. בשנת 1398 הצטרף ברונלסקי לגילדת סוחרי המשי, ובשנת 1404 נרשם בתור צורף. בשנת 1400 ו־1401 שהה בפּיסטויָה לצורך השלמת המזבח של סן יקופו, חפץ פולחן יקר ערך העשוי כסף ושמור עד ימינו בכנסיית סן זנו. דמויות מסוימות על המזבח נחשבות למעשה ידיו: אוגוסטינוס הקדוש, כותב הבשורה היושב, וצמד פסלי החזה של ירמיהו ושל ישעיהו. ברונלסקי השתתף בתחרות לעיצוב התבליטים על אריחי דלתות בית הטבילה של פירנצה. המתחרים התבקשו ליצור אריח ארד המתאר את עקדת יצחק. ברונלסקי וגיבֶּרְטי סיימו בתיקו, אבל גיברטי סירב לשתף פעולה עם ברונלסקי בגלל הבדלי האופי והשיטות ביניהם. בסופו של דבר, נמסרה העבודה לגיברטי בלבד. פיליפו התאכזב מתוצאות התחרות. הוא עבר עם דונטלו לרומא לתקופה קצרה, ושם הם התחקו אחרי אוצרות קבורים. ברומא כינו אותם "ההם מהאוצר". ​ כשחזר ברונלסקי לפירנצה היו הפיסול והאדריכלות בראש מעייניו, והוא הרבה להתעמק במבנה הדואומו של ארנולפו די קמביו. התחרות על הכיפה זמן קצר לאחר שובו מרומא גילה ברונלסקי שהוכרזה תחרות על תכנון כיפת הדואומו. היה מדובר באחד האתגרים האדריכליים הגדולים בעולם – כיפה שתסמל את ההוד וההדר של העיר. ברונלסקי הציג את תוכניתו: כיפה בקוטר של 43 מטר בהשראת הפנתיאון ברומא. קורות עץ לתמיכה במשקל הכיפה לא נכללו בתוכניתו, והדעה הרווחת הייתה שהוא השתגע, אך לאיש לא היה רעיון טוב יותר. כך זכה בתחרות, למרות הסעיף שחייב אותו, בניגוד לרצונו, לחלוק את העבודה עם יריבו גיברטי. העבודות החלו ב־7 באוגוסט 1420. היה מדובר בהקמת שתי כיפות, אחת פנימית ואחת חיצונית. לכיפה החיצונית היה תפקיד מבני, והפנימית תהיה מוגנת מפני פגעי מזג האוויר. הכיפה החיצונית הגדילה עוד יותר את העבודה. לכל קרן של הכיפה המתומנת תוכננו צלעות תמיכה משיש. אך כיצד יעלו את חומרי הבניה הכבדים לגובה של יותר משישים מטרים? למטרה זו המציא ברונלסקי כננת בעלת שלוש מהירויות ואת ה"טירה" (מעין מנוף המרים משאות כבדים לגבהים גדולים). בסך הכול הורמו חומרי בניה במשקל 31,750 טונות. אך כיצד למנוע את קריסת הכיפה תחת העומס הזה? ההשראה של ברונלסקי הגיעה מטכניקה רומאית המכונה 'פיתול אדרת הדג', שיש בה ניצול מתוחכם של הזוויות ושל החיכוך, כך שהעומס מתפזר לכמה כיוונים, ולא רק כלפי מטה. כדי למנוע את התמוטטות הלבנים הוא למד כיצד להשתמש בחישוקי אבן וברזל לחיזוק, ואף ניצל את השלב המאתגר הזה כדי להיפטר מהעמית הבלתי רצוי. ברונלסקי הִתְחַלָּה, וכך נאלץ גיברטי לעבוד לבד על הקמת חישוקי החיזוק. כשחזר, ביקר בפומבי את עבודתו של גיברטי, משוכנע שייאלץ להתחיל מחדש. גיברטי המושפל יצא מהתמונה. כך זכה ברונלסקי באפשרות להשלים את עבודתו בלי שייאלץ להתעמת עם אחרים. לאחר 16 שנות עבודה הושלמה הכיפה. היא נעשתה מוקד הקתדרלה כולה, סמלה של פירנצה, עיר השושן. בימים אלו ממש מלאו לה 600 שנים. בתום העבודות היה אמור ברונלסקי להתחיל בתכנון הלָנטֶרנָה, מגדל השיש מעל הכיפה. אולם, הוכרזה תחרות חדשה. ברונלסקי מצא עצמו מתמודד מול עמיתיו ויריביו משכבר הימים, בהם שותפו לעבודה אנטוניו מאנטי וגיברטי. הוועדה, שבה ישב גם קוזימו דה מדיצ'י, אישרה את הדגם של פיליפו בזכות קלילותו, גאוניותו ויופיו. כרגיל, הוא תכנן את העבודה לפרטי פרטיה, אך הבנייה עצמה החלה רק בשנת 1446. חודש לאחר תחילת הבניה מת ברונלסקי, ואת העבודה השלים תלמידו מיקֶלוֹצו. בראש הלָנטֶרנָה הוצב כדור זהב מעוטר בצלב, שבנה וֶרוֹקיו. לילה אחד בינואר 1601 פגע ברק בכדור, והוא ניתק ונפל לכיכר הדואומו. כיום מוצב לוח שיש לבן עגול בדיוק בנקודה שהתגלגל אליה. המצאת הפרספקטיבה המתמטית וכמה מעבודותיו המצאת הפרספקטיבה המתמטית נזקפת לזכותו של ברונלסקי, עיקרון שעליו הסתמכו בהמשך אומנים ואדריכלים בכל העולם. הפרספקטיבה המתמטית היא עדיין כלי בעל פוטנציאל יצירתי עצום: היא מאפשרת לתאר מודלים אדריכליים תלת־ממדיים בעבודה על משטח דו ממדי, כמו דף או בד. שני לוחות של ברונלסקי, שלמרבה הצער אבדו בינתיים, תיארו את פיאצה דלה סיניוריה ואת בית הטבילה, והסבירו בעזרתם את התכנסות קווי העומק הנמתחים מנקודת מגוז יחידה. צורות טהורות הן מאפיין מובהק של עבודתו של ברונלסקי. עבודתו הכילה רכיבים קישוטיים מועטים, ונעשה בה שימוש באבן האפורה המכונה פייטרה סֶרֶנָה לצורך הבלטת הרכיבים האדריכליים על רקע הקירות הבוהקים. סן פייטרו די אורסנמיקלה פסל סן פטרוס הוא אחד מ־14 פסלים המוצבים בגומחות בכתלים החיצוניים של הכנסייה. עד היום אין תשובה ודאית לחידה מי פיסל אותו. בספר 'חיי האמנים' מאת וזארי מסופר שהעבודה הוזמנה מברונלסקי ומדונטלו. פרטים אחדים שכנעו את מבקרי האומנות שזוהי יצירה של ברונלסקי. אחד הנימוקים המשכנעים מבחינתם הוא איכות הביצוע הגבוהה. אפשר למצוא בפסל הדים רבים לאומנות הקלסית שבה התעמק ברונלסקי במהלך שהותו ברומא. הקדוש עצמו לבוש בבגדים המזכירים את בגדי הרומאים הקדומים. כאשר משווים את ראש הפסל לדמויות על המזבח של סן יקופו, מבחינים בדמיון בקמטי המצח ובחיטובי האף. כיום מוצג בחוץ העתק של הפסל, והמקור נמצא בתוך מוזיאון אורסנמיקלה. בית החולים של התמימים אחת היצירות האדריכליות הראשונות של ברונלסקי הוזמנה על ידי גילדת סוחרי המשי, כשנחשב עדיין לצורף. מדובר בבית היתומים המכונה בית החולים של התמימים (ספדלה דלי אינוצ'נטי). לכל המבנים השונים של בית החולים יש אכסדרה קלאסית בעלת עמודים קורינתיים בחזית. זהו המרכיב האדריכלי המלכד אותם. חותם סגנונו האישי של ברונלסקי ניכר באותן אכסדראות, שתוכננו בהשראת בית הטבילה של פירנצה. כל מרכיב במבנה פרופורציונלי לאחרים, וקוטר העמודים אחיד בכולם. מאפיין נוסף של האדריכלות של ברונלסקי הוא השימוש בשני צבעים. ברונלסקי נטש את העבודה על בית החולים בשנת 1427, ולפני חנוכת המבנים נערכו בהם כמה שינויים. יחד עם זאת, ניכר במערכת המבנים שהיא יצירה של ברונלסקי.

לכל תייר ישראלי השוכר רכב באיטליה כדאי מאוד לדעת איך עובדת השיטה בכבישי המדינה. לא להסתמך על הידע מישראל, מערכת האכיפה באיטליה יעילה ביותר הנהג האיטלקי למרות שהנהג האיטלקי חסר סבלנות באופיו, עבור הישראלי יראה הנהג האיטלקי (מרומא וצפונה) כנהג אדיב שמשתלב ונותן להשתלב בתנועה, רוב הנהגים הם בעלי מיומנות נהיגה בסיסית גבוהה יחסית. הנהג האיטלקי אינו אוהב לעצור במעברי חצייה, אך יכבד את רוב חוקי התנועה, במיוחד באוטוסטרדות בהן הנהיגה מהירה ומסוכנת. מרומא ודרומה נדמה שהכללים הם המלצה בלבד, ואכן בכבישי הדרום הנהיגה יותר מתוחה, במיוחד בערים כמו נאפולי הנחשבת לעיר כאוטית במיוחד. רוב האיטלקים עדיין נוהגים במכוניות עם גיר רגיל, בערים העתיקות הם יעשו שימוש במכוניות קטנות המיועדות לערים איתן קל להתנייד בכבישים צרים ולמצוא חנייה. באו נצא לדרך... האזנה למדריך רשיון נהיגה בין לאומי איטליה מכירה ברשיון הישראלי הממוחשב עם התמונה וניתן להשתמש בו למשך 12 חודשים מיום הכניסה למדינה. באתר משרד התחבורה הישראלי נמצא ההסבר הבא נכון לשנת 2022: רישיון נהיגה בינלאומי מקנה את הזכות לנהוג במדינות זרות בהתאם לדרגות רישיון הנהיגה ומותנה בכך שיוצמד אליו רישיון ישראלי קבוע (פלסטיק) בר תוקף. כל בעל רישיון נהיגה ישראלי, מחויב בהוצאת רישיון בינלאומי טרם היציאה לחוץ לארץ. לא ניתן לנהוג במדינות זרות עם רישיון ישראלי בלבד. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות חברות השכרת הרכב דורשות לרוב רשיון בינלאומי וכך גם חלק מחברות הביטוח. על כן אנו ממליצים להגיע לאיטליה מצויידים בשני רשיונות. ישראלי בתוקף , ובינלאומי אותו מנפיקים עוד בארץ בחנויות האופטיקה או בחברת ממסי. לרשימת החנויות לחצו כאן . השירות כרוך בתשלום אגרה בסך 8 שקל ובאילת 6 שקל (ללא מע"מ). התהליך עצמו לוקח פחות מרבע, רשיון נהיגה בינלאומי תקף רק כאשר מוצמד אליו רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף ודרכון. הוא אינו מונפק לנהג חדש. החל מ- 1/09/2021 תוקף רישיון הנהיגה הבינלאומי הוא 3 שנים או עד פקיעת תוקף רישיון הנהיגה הישראלי, המוקדם מבינהם. הימנעו מבעיות בעת מסירת הרכב השכור: שימו לב שרשיון הנהיגה הישראלי שלכם בתוקף, גם במידה וברשותכם רישון בינלאומי. ודאו שכרטיס האשראי שלכם פעיל ובעל מסגרת מספקת לבטחון עבור ההשכרה, וכמובן שברשותכם דרכון. שימו לב : אם מאיזו שהיא סיבה החלטתם לנהוג באיטליה ללא רשיון נהיגה בינלאומי (לא מומלץ) הקפידו לקרוא את פוליסת ביטוח הנסיעות שלכם (במידה ועשיתם) על מנת לוודא שהיא מכסה גם ללא רישון בינלאומי. - זהירות לא להתבלבל בין ”ביטוח נסיעות“ והביטוח של חברת השכרת הרכב. הגבלת מהירות באוטוסטרדות של איטליה המהירות המותרת היא 130 קמ"ש כמו כן אסור לעצור לטרמפיסטים או לתפוס טרמפים. בכבישים בין עירוניים ראשיים היא 110-90 קמ"ש בכבישים בין עירוניים משניים היא בין 90-70 קמ"ש בכבישים עירוניים המהירות היא 50 קמ"ש , ישנם אזורי מגורים בהם אסור לעבור את ה 30 קמ"ש . מכמונות מהירות בוטל הביטול – מכמונת TUTOR חוזרת לפעול באוטוסטרדות! בתאריך ה 16/8/2019 ביטל בית משפט עליון החלטה קודמת על הפרת הפטנט של מכמונות המהירות TUTOR, ולכן הן חוזרות לפעול באופן מלא באוטוסטרדות, המערכת הבודקת את המהירות הממוצעת של מכונית מנקודה לנקודה. כמו כן בכל סוגי הכבישים באיטליה משטרת התנועה עושה שימוש במכמונות ניידות ובמערכת מכמונות קבועות. מאחר והחוק האיטלקי מחייב הצגת שילוט המתריע על הצבת מכמונת, תוכלו לדעת על קיומן לפני הגעתכם אליהן (כל סוגי המכמונות) וכך תוכלו להאט, השילוט הוא באיטלקית בלבד. באתר של המשטרת התנועה האיטלקית תמצאו את רשימת המיקומים הקבועים של המכמונות הקבועות באוטוסטרדות. אפליקציות הניווט: Waze, Google Maps מתריאות על המכמונות הקבועות, וויז מציינת גם כניסה לכביש בו פועלת מערכת Tutor (לקריאה בהמשך), הנה הרשימה המלאה מעודכנת לשנת 2022, כאן . כנכתב לעיל גם בכבישים הקטנים והפנימיים כמו למשל בעליות להרים כמו באוטוסטרדות נהוגה שיטת האכיפה של מצלמות ומכמונות מהירות. בכבישים אלה במידה ואין ברשותכם אפליקציית ניווט מומלץ לעכוב אחרי אופן נסיעתם של המקומיים היודעים כבר היכן ממוקמות המצלמות או כמובן להשתמש באפליקציות בהן יש התראה על מכמונות מהירות. לנוחותכם - מצורפות כמה תמונות לדוגמא המתריעות על קיומן של מערכות שונות למדידת מהירות. המכמונות הכתומות בערים חלקן הגדול הוא מסוג דמה, אך אין דרך אמינה שאנו יכולים להמליץ עליה להבחין בין האמיתיות לדמה גם לא וייז, כך שמומלץ להאט, בתמונה מכמונת כתומה פעילה עד 50 קמ"ש. השכרת רכב וניווט GPS באיטליה השכרת רכב יכולה להיות דבר יקר, לכן אנחנו ממליצים לבחור את הרכב עוד בארץ דרך מנועי חיפוש המיועדים לכך. לא מומלץ לעשות זאת עם הנחיתה ביעד! על מנת לחסוך ובמידת האפשר קחו והחזירו את הרכב באותה נקודה והימנעו מחיובים נוספים. באזורים שונים יש חברות השכרה קטנות עם מחירים מתחת למחירי השוק, שימו לב שמדובר בחברה המציעה שירותי גרירה, ביטוח וכ"ו. בכל הקשור לניווט בכבישי איטליה... אנו רגילים כבר שנים להשתמש באפליקציות הניווט המקובלות דרך הטלפונים הניידים שלנו. גם באיטליה שיטה זו עובדת מצויין. אנחנו ממליצים להשתמש באפליקציית גוגל מפות אליה ניתן גם להוריד את המפות לאפליקציה לפני היציאה לדרך, זה טוב למקרה שאין אינטרנט, אם זה מחוסר קליטה או בגלל שחבילת הגלישה הסתיימה. להוראות התקנה לאנדרואיד , ל- IOS . לעומת זאת אפליקציית וייז המתבססת על טכנולוגית שיתוף בזמן אמת עובדת טוב בערים הגדולות (למשל: רומא, מילאנו) בהן היא נפוצה יותר, פחות מומלץ להשתמש בה באזורים מרוחקים, משתמשים מספרים על פעמים בהם היא מובילה ליעדים בדרכים ארוכות משמעותית, מדובר במקרים בודדים אמנם. אזורי ZTL (אזור תנועה מוגבל) מצלמות קיימות בכניסות לכל מרכזי הערים כמו למשל רומא , מילאנו , פירנצה , ורונה ועוד. אלו מצלמות שנועדו לחסום את הכניסה של מכוניות (במיוחד אלו שלא עומדות בתקן האירופי המתעדכן) למרכזי הערים על מנת למנוע זיהום אויר וכמובן להגדיל את קופת הערייה המקומית. האזורים נקראים ZTL אזורי תנועה מוגבלת, הם מסומנים בשילוט ברור בכניסה אליהם, השילוט הוא לרוב אלקטרוני ומתעדכן לפי זמנים המשתנים בכל עיר באופן שונה. לתיירים אשר שוהים בבתי מלון הכניסה מותרת, אך את לוחית הזיהוי יש למסור לבית המלון אשר יעביר אותה מראש למערכת הממוחשבת כדי שלא ירשום קנס אוטומטי - יש להסדיר כל זאת לפני הגעתכם למלון. ישנם גם חניונים בתשלום בתוך האזורים המוגבלים שמעניקים את השירות כלול במחיר של שיגור לוחית הרישוי למערכת, מומלץ לברר באינטרנט או בטלפון עם החניון לפני הכניסה לאזור. המלצה : לא להסתמך על הכיתוב באנגלית בלבד או על צבע השלט, למשל ירוק. הרעיון לעקוף מערכות אלו יסתיים תמיד ברע, המערכת ממוחשבת ולא מוותרת, כבר נשמעו מקרים על אנשים שהצליחו לקבל שני קנסות בהפרש זמן של 15 דקות על כניסה ויציאה באזורים שונים של העיר בזמן שחיפשו חניה, לכן מומלץ בכניסה לערים לחפש את השילוט לחניונים בתשלום הקרובים ביותר ליעד המובקש. חשוב לדעת: ניווט ב -GPS בעזרת האפליקציות השונות לרוב אינו מתריע על כניסה לאזורי ZTL, אפליקציית הניווט וייז Waze היא היחידה שהוסיפה התראה אך לא בכל המקרים, מומלץ לחפש את השילוט הברור בכניסה לאזור כזה. מילאנו אזור סי (Area C) בעיר מילאנו אזור המרכז ההיסטורי מוגדר כאזור C, למרות שמדובר באזור ZTL , ניתן ומותר להיכנס עם הרכב לאזור ולחנות ברחוב (ראו במאמר זה חניות בערים) או בחניונים אך חובה לשלם מס לאותו היום בלבד (בין 3-5 אירו, תלוי היכן קונים). קונים כרטיס בחנויות הטבק Tabaccheria לעיתים הם נמכרים גם בחניונים עצמם. לא מספיק לקנות כרטיס! לפי ההוראות הכתובות על גבי הכרטיס, מתקשרים או שולחים SMS למספר שכתוב על הכרטיס ומשייכים את לוחית רישוי הרכב למספר הכרטיס. האזור פעיל מיום שני עד שישי בין השעות 7:30 ל- 19:30. האזור אינו פעיל בימים שבת, ראשון ובחגים לאומיים. רכב שיכנס לאזור C ללא כרטיס כניסה משוייך יקבל קנס כמו בכל אזור ZTL. אזור ZTC בשדות תעופה בכל הנוגע להורדת נוסעים בשדות תעופה במסלול הקרוב לטרמינל, בהרבה שדות תעופה הותקנו מצלמות על מנת למנוע ממכוניות להאריך את פרק זמן השהיה בסמוך לטרמינל וליצור פקקים ועומס, בשדות תעופה כמו מילאנו, רומא, נאפולי, ונציה ועוד. פרק הזמן שניתן לשהות בחניית ההמראות במסלול הסמוך לטרמינל יכול להשתנות ונע בין 7-15 דקות. בכניסת הרכב למסלול מצולמת לוחית הרישוי ובמידה ועבר הזמן המותר ישלח דו״ח תנועה לבעל הרכב. קנסות - כיצד והאם לשלם? בכל הנוגע לקנסות באיזורי ZTL, מהירות ואפילו קנסות על חנייה הדין הוא שווה. תייר השוכר רכב וביצע עבירה, יקבל את הקנס בדואר לתשלום, במידה ולא ישולם הקנס על ידי השוכר יבוצע התשלום על ידי חברת השכרת הרכב שמחזיקה כבטחון במספר כרטיס האשראי של השוכר, על הטיפול תגבה החברה עמלה בגובה של 45-50 יורו על כל קנס בנפרד. ​במידה והקנס הגיע אליכם תוכלו לשלם אותו באינטרנט לבדוק את סוג העבירה, אתר האינטרנט יהיה כתוב על גבי הקנס עצמו (בו תמצא תמונה של מכוניתכם עם השעה והתאריך במקרה של ZTL). אם מצאתם קנס על חנייה על גבי שמשת הרכב, מומלץ לשלמו מיידית בסניף דואר קרוב ולחסוך את ההנחה הרשומה עליו. חשוב לדעת: הקנסות יכולים להגיע גם כמה חודשים אחרי החזרת הרכב, אם הקנס לא ישולם בזמן עד למועד המצוין בו הסכום יצבור ריביות, קנסות נוספים ודמי טיפול, וימשיך להשלח אליכם לארץ. חניות בערים אם אתם אוהבים סיכונים מחושבים, ומעדיפים להסתובב עם הרכב בערים, בטוחים בעצמכם שלא תכנסו לאזורי ZTL ורוצים לחפש חנייה ברחוב על מנת לחסוך מעט כסף במקום לחנות בחניון, אז נהגו בהתאם: חונים בלבן - חינם, צריך לכוון את השעון המודבק לשמשה הקידמית על שעת ההגעה, לבדוק את התמרור המורה על הגבלת הזמן המוצב בראש הרחוב. חונים בכחול - בתשלום, לפי השעות המצוינות בתמרור המוצב בראש הרחוב. כתום/צהוב - רק לדיירי האזור, במידה ומשולב עם הכחול, רק לדיירי האזור בשעות מסוימות, לפי התמרור. ברוב הערים יש מדחנים שאמצעותם ניתן לשלם ולשים את ספח התשלום בתוך המכונית בצורה גלויה על לוח המכוונים, בחלקם יש צורך להזין חלק ממספר לוחית הרישוי. אנו ממליצים להשתמש באפליקציית EASY PARK (טובה לערים נוספות באירופה) אותה טוענים בכרטיס אשראי או PayPal ומשלמים בדיוק לפי זמן השהייה מה שחוסף מעט כסף, ניתן גם להאריך את השהייה מרחוק במידה ומתעקבים, האפליקציה יודעת את התעריף המדוייק ומתי שאין צורך בתשלום. בנוסף טוב לדעת שברוב איטליה בימי ראשון או בימי חג, החניה היא חינם גם בסימון כחול. אבל... חוק זה לא תקף בכל אזורי העיר ולא בכל הערים! אפליקציית easy park מעודכנת, נסו לקרוא את הכתוב בשלט בתחילת הרחוב או לשאול מקומי. עם השנים השתנה החוק בחלק מהערים, במיוחד במרכזי הערים נגבה תשלום, בערים מסויימות החניה עולה בכל ימות השנה, וכך גם באזורים מאוד מתוירים. התנהגות באוטוסטרדות כאמור לאורכה ולרוחבה של איטליה פרוסה מערכת כבישים מהירים בתשלום הנקראת ״אוטוסטרדות״ הנסיעה בהן חוסכת זמן רב ומומלץ להשתמש בכבישים אלו כאשר צריך לעבור מרחקים גדולים או כדי לחסוך בזמן. ​ השילוט באיטליה המוביל לאוטוסטרדות הוא ירוק (ולא כחול כמו בצרפת למשל). קיימות שלוש שיטות שונות של אוטוסטרדות: ​ " השיטה הסגורה" היא שיטה הנהוגה ברוב האוטוסורדות ומבוססת על תחשיב של מרחק הנסיעה, שיטת התשלום והגבייה יחסית ישנה אבל עובדת מצוין, בכניסה עוברים בנקודת ביקורת עם מחסום ובה לוקחים כרטיס אותו צריכים לשמור היטב ליציאה (לוקחים כרטיס גם אם המחסום מורם), על הפתק תצוין שם נקודת הביקורת בה נכנסתם תאריך ושעת כניסה (במקרה של אובדן יגבה תשלום מלא על כל אורכה של אוטוסטרדה ספציפית זו) התשלום מתבצע ביציאה. אפשר לשלם במזומן, או בכרטיס אשראי. יש לשים לב לשילוט אשר יכוון אתכם לעמדת התשלום המתאימה לאמצעי התשלום שבחרתם. שימו לב : קיים נתיב המסומן בצהוב מוקדש למנויים בלבד - Telepass הזהרו לא להכנס אליו. במידה ואינכם מנויים תאלצו לנווט את דרככם בזהירות לאחור מן התור שנוצר מאחוריכם. בצפון איטליה כל עמדות התשלום ממוחשבות, והן בשרות עצמי ובכרטיס אשראי והן במזומן, קיימות עדיין עמדות בהן ישנו עובד אוטוסטרדה שיגבה ויחזיר עודף. המחיר של האוטוסטרדות נגבה על פי המרחק בין יציאה אחת לשניה ולא על פי מספר היציאות שעברתם בדרך. "השיטה הפתוחה" שיטה הנהוגה בחלקים קטנים של אוטוסטרדות, בה קיימת נקודת ביקורת עם מחסום בכניסה או ביציאה ובה משלמים סכום קבוע מראש לאותו מקטע. יתכן מצב ובו לא יגבה תשלום על חלק מהמקטע כאשר הכניסה והיציאה יהיו לפני או אחרי המחסום. ניתן לשלם במזומן, או בכרטיס אשראי. יש לשים לב לשילוט אשר יכוון אתכם לעמדת התשלום המתאימה לאמצעי התשלום שבחרתם. "שיטת ה Free Flow" הנהוגה גם בישראל בכביש 6, היא מבוססת תחשיב מרחק וכשמה כן היא ללא מחסומים, לוחית הרישוי של הרכב מצולמת בצומת בה הוא נכנס לכביש ובזאת שעזב, יש לשלם את הנסיעה באתר האינטרנט עד 15 יום מיום הנסיעה. השיטה מיושמת בצפון איטליה בין מילאנו לשוויץ. כמה דברים שכדאי לדעת: אסור לעצור לטרמפים באוטוסטרדה, ובמקרה של עצירה דחופה צריך להשתמש במפרצי ה SOS הקיימים לאורכה כל כמה קילומטרים, אסורה לחלוטין העצירה בשוליים. השילוט האלקטרוני באוטוסטרדות למרות היותו לרוב באיטלקית - מלווה באיורים, הוא אמין ומתעדכן בזמן אמת. בכניסות לאוטוסטרדה וגם בתוך הכבישים עצמם יהיו דיווחים על תאונות, פקקים, האטות, חפצים הזרוקים במסלולים ועוד.​ טיפ נוסף לגבי נהיגה באוטוסטרדות : באוטוסטרדות באיטליה המסלול השמאלי מיועד לנסיעה מהירה או לעקיפה בלבד. במסלול האמצעי נוסעים במהירות הממוצעת ובמסלול הימני נוסעים כלי הרכב הכבדים, האיטיים או מי שקרב ליציאה מן האוטוסטרדה. חשוב לדעת : בכניסה לאוטוסטרדה חייבים לקחת כרטיס מהמכונה, לרוב המחסום סגור ורק לאחר לקיחת כרטיס יפתח המחסום האוטומטי, קיימים מצבים שהמחסום מקולקל ומורם וניתן להיכנס לאוטוסטרדה ללא כרטיס. כניסה לאוטוסטרדה ללא כרטיס תגרום לחיוב על כל אורכה של האוטוסטרדה! אותו הדבר יקרה גם במקרה של אובדן הכרטיס, במקרה של אחד מהשניים תינתן ביציאה חשבונית לתשלום (Mancato Pagamento), אותה ניתן לשלם באינטרנט תוך 14 יום, או במרכזי השירות של האוטוסטרדה הנקראים Punto Blu הם נמצאים בחלק מהיציאות של האוטוסטרדה. למפת ה: Punto Blu נכים – זכויות והתנהלות אזורי ZTL לפי החוק האיטלקי הכניסה לאזורי ZTL מורשית לנכים בכל איטליה. יש בעייתיות בכל נושא ניהול תו נכה לתושבים ו במיוחד לתיירים . מערכת המצלמות האוכפות את כניסת הרכבים לאזורי ה: ZTL בכניסה לערים מנוהלות ע"י המשטרה העירונית של העיר עצמה. כאשר מדובר בתייר המשטרה המקומית של כל עיר ועיר באיטליה אינה יכולה לדעת שאותו רכב שכור ספציפי שנכנס לאזור ZTL הוא בשימוש של נכה. לכן יש צורך לעדכן את המערכת, איך עושים זאת? דבר ראשון : בעת קבלת הרכב השכור מומלץ לעדכן את חברת ההשכרה על תו הנכה, זה לא יכול להזיק למקרה שיגיעו דוחות אחרי החזרת הרכב. דבר שני : צריך להודיע באופן עצמאי למשטרה המקומית של כל עיר אליה מתכוונים להיכנס עם הרכב לאזור ZTL ולדווח על מספר לוחית הרישוי של הרכב. במידה ושוהים בבית מלון בדרך כלל הם עושים את השירות הזה עבור הלקוח, אם נכנסים עצמאית אמורים לבצע את הפעולה לבד. איך מוצאים את מספר הטלפון של המשטרה המקומית ? מחפשים בגוגל: ZTL polizia locale _______ (במקום הריק כותבים את שם העיר). בחלק מהערים יכול להופיע מספר טלפון מתחת לשלט האיסור בכניסה לעיר. לאורך השנים קמו להן אפליקציות שאפשרו לעדכן את העיריות השונות לפני כניסה לערים ובכך לחסוך זמן יקר, אך אף אחת מהן לא פועלת נכון לכתיבת שורות אלו. חניות לנכים באיטליה מקומות החניה לנכים מצויים בכל חנייה מוסדרת של העירייה, לאורך המדרכות או בחניונים מוסדרים. חניה לנכים תהיה זמינה גם בחניונים פרטיים של מרכזי קניות, בקרבת המעליות. נכים בעלי תו נכה חונים בחינם בכל איטליה בסימון הכחול (הוא בתשלום לכולם, ראו פרק חניות). הסיבה לכך מעבר להוצאות הנוספות שיש לנכה על רכב מיוחד היא העובדה שלא יהיה לו/לה צורך ללכת להוציא פתק לחניה. ילדים ברכב בכל האמור בבטיחות הילדים הנוסעים ברכב באיטליה, לפי החוק האיטלקי המעודכן חלים הכללים הבאים: כל ילד מיום היוולדו חייב להיות חגור בעזרת כיסא מיוחד המתאים לגילו ומשקלו, כל זאת עד שיגיע למשקל 36 קילו. עריסה / סל קל – במצב שכיבה מלאה או חלקי, ניתן לשימוש לתינוקות עד גיל שנתיים או עד משקל שאינו עולה על 13 קילו. כיסא לילד – מגיל שנתיים ועד גיל 6 חייבים לעשות שימוש בכיסא לילד, עד משקל 25 קילו בלבד. בוסטר – מגיל 6 ואילך. אם הילד שוקל 25 קילו לפני גיל 6, עוברים לבוסטר. אזעקה לכיסא התינוק - החל מה 7 לנובמבר 2019 נכנס לתוקף חוק התקנת "אזעקת שכחתי את הילד" החוק מורה על התקנת מכשיר האזעקה לכל כסאות ילדים עד לגיל 4, החוק חל על כל המכוניות בעלות לוחית זיהוי איטלקית (גם רכב שכור), קנסות על אי התקנה ינועו בין: 81-326 אירו, הממשלה הקימה קרן למימון המכשירים עבור התושבים שתזכה בהנחה של 30 אירו על כל קניה. בנוסף חשוב לדעת! עד משקל 9 קילו הכיסא חייב להיות מוצב נגד כיוון הנסיעה, מומלץ למקמו במושב האחורי של הרכב אבל אין איסור על מיקומו מקדימה בתנאי שמנגנון כרית האוויר מבוטל או שהרכב אינו מצויד בכריות אוויר. הסטנדרט של החגורות במכוניות מותאם לגובה של 1.50 ס"מ (בערך גיל 12) הבוסטרים לפי התקן יכולים לשאת עד מקסימום 36 קילו. ​מעל 10 קילו מותר לכיסא להיות בכיוון הנסיעה. ​אין לקשור ילד לכיסא מבלי לקבע הכיסא בעזרת החגורה לרכב. ​כל כיסא חייב להיות קשור לפי הוראות הקשירה המפורטות והמיוחדות לו. * אתר באיטליה אינו אחראי להבנת התוכן ו/או ישמו בפועל על ידי הקורא. ​ צמיגי חורף באיטליה חלה חובה בין ה -15 לנובמבר ועד ה- 15 לאפריל להתקין צמיגים המיועדים לנהיגה בחורף, או לחלופין להחזיק ברכב שרשראות התואמות את גודל הצמיגים של הרכב למקרה של כבישים מושלגים או קפואים. הצמיגים המיועדים לשלג יקנו אחיזת כביש טובה משמעותית מאלה הקייצים, הם טרמיים רכים וגמישים יותר בתנאים של קור, לעומת זאת שימוש בהם בקיץ מעל טמפרטורה מסויימת יגרום לשחיקה מרובה של הצמיג, לכן הדבר אינו מומלץ. חשוב לדעת: יש תחליף לשרשראות בצורת בד נגד החלקה הנצמד לצמיג (גרבי שלג לצמיג), אביזר זה אינו מהווה תחליף לשרשראות על פי החוק האיטלקי. במקרה של אוטו שכור האחריות היא על החברה המשכירה את הרכב, ברוב המקרים חברות ההשכרה הגדולות עומדות בתקנים. אנו ממליצים לשאול בשביל הבטיחות במיוחד אם היעד הוא סקי, בעידן הלאו קוסט קיימות חברות השכרת רכב קטנות המנסות לחסוך בעלויות. קיים סוג צמיגים מורשה המתאים ל-4 עונות ויש חברות השכרה העושות שימוש בו על מנת לחסוך בעלויות. לא בכל המדינות הגובלות באיטליה כמו למשל צרפת או שוויץ חל החוק בצורה דומה לזה שבאיטליה, לכן רכב איטלקי היוצא את גבולות איטליה עם צמיגי חורף יעמוד בכל התקנים הרצויים של כל המדינות השכנות. תחנות דלק ומחירים מחירי הדלק באיטליה הם מהגבוהים באירופה. הסיבה לכך היא שעבור הממשלה העלאת מחיר הדלק היא דרך נוחה לגבות מיסים עבור מצבים לאומיים מיוחדים - כמו שיקום אזור שבו התרחשה רעידת אדמה למשל.. משעשע ומרגיז לדעת שמיסים שכאלה ”נשכחים“ על ידי הממשלה וכתוצאה מכך נוצר מצב אבסורדי שמיסים שהוטלו לפני כ 30 שנה בגלל מצב חירום זה או אחר שכבר חדל מלהתקיים עדיין משולמים כל יום על ידי האזרחים כל פעם שהם מתדלקים. דווקא בשנת 2023 בגלל מלחמת רוסיה-אוקראינה ומאחר שמחירי הדלק הרקיעו שחקים, החליטה הממשלה באיטליה (כמו שנהגו גם במדינות אחרות) להוריד חלק מהמיסים, הדבר הוגבל בזמן וכל פעם נשקל מחדש בהתאם למצב מחיר הדלק העולמי. חציית הגבול לחלק מהמדינות מגלה הפרשים חדים של עד כ 30% במחירי הדלק. בסופו של דבר מחיר הדלק באיטליה דומה לישראל. האיטלקי מחפש מן הסתם לשלם כמה שפחות על מילוי טנק הדלק שלו, ובמהלך השנים האחרונות קמו להן באיטליה תחנות דלק פרטיות רבות המוכרות במחירים תחרותיים לאין שיעור ביחס לרשתות הגדולות, בכדי לגלות את מיקומן של תחנות אלו קיימות אפליקציות רבות העוזרות להשוות את מחירי הדלק בזמן אמת והן אפליקציות המבוססות על רשת חברתית ובה המשתמשים מעדכנים את המחירים. אפשר לחסוך כך כסף רב אך צריך לשים לב למרחק של תחנת הדלק המצויין באפליקציה ממקומכם ולא מומלץ לצאת לנסיעה מיוחדת ליעד שלמעשה תגנוב את כל החיסכון, עדיף כמובן למצוא תחנה שתהיה במסלול הנסיעה המתוכנן. לאפליקציה: גוגל / אפל רק בשביל השוואה הנה דוגמא ממוצעת של חיסכון: טנק דלק: 50 ליטר דיזל מחיר יקר: 1.55 יורו לליטר דיזל מחיר מוזל: 1.29 יורו לליטר חיסכון: 0.26 אגורות לליטר סיכום: 50 ליטר טנק דלק כפול 0.26 החסכון = 13 יורו חיסכון על טנק דלק מלא. בהחלט לא מעט ! המחירים הם לדוגמא בלבד ומשתנים על בסיס יומי אך ההפרשים נשארים ועלולים גם לגדול בהשוואה לתחנות דלק יקרות במיוחד באוטוסטרדות. באטוסטרדות המחירים באופן טבעי יקרים יותר מאשר בתחנות בכבישים הבין עירוניים ובערים. כמעט בכל תחנת דלק באיטליה תהיה חלוקה לשני סוגים של משאבות דלק, בשרות עצמי ובשרות עובד, קיים הבדל ניכר במחיר הדלק בין השניים, יחד עם זאת רוב התחנות עברו לשיטת "שירות עצמי ממוחשב" כתוצאה מכך ניתן לתדלק 24 שעות ביממה, (כאשר נוכח עובד לרוב התשלום יבוצע במשרד הצמוד) ניתן לשלם במזומן אך לא בכל תחנות הדלק עוברים כל סוגי כרטיסי אשראי. יציאה מאיטליה למדינות אחרות למי שמתכנן נסיעה ברכב מאיטליה למדינות אירופאיות אחרות כדאי לקחת בחשבון שיש מדינות שדורשות תשלום מס עבור השימוש בכבישי המדינה, התשלום מבוצע בכניסה אליהן, התחמקות מתשלום זה יכול להביא לקנסות. בחלק מהמדינות אין מחסום עם נקודת תשלום כמו באוסטריה למשל והאחריות לתשלום היא על הנהג, לא בכל המדינות יש צורך בתשלום כלל כמו בגרמניה ובחלקן נהוגה השיטה כמו באיטליה של תשלום ביציאות כמו בצרפת. רשימת המדינות שגובלות באיטליה בהן חייבים לשלם בכניסה: אוסטריה : מדבקה חייבת להיות מוצמדת לשמשת המכונית. את המדבקה יש לקנות בתחנות הדלק באוטוסטרדה לפני חציית הגבול. מחירים: מחיר ל-14 חודשים הוא €84.40 מחיר ל- 60 יום €25.30 מחיר ל-10 ימים , €8.70 שוייץ : השוויצרים מחייבים כל רכב לקנות מדבקה ולהדביקה על שמשת הנהג מחירה הוא 40 פרנקים תוקף המדבקה הוא 14 חודשים לוקחים את ינואר ודצמבר בחשבון של שנה קודם ושנה אחרי כלומר אם הגעתם בדצמבר היא תספיק עד סוף ינואר של שנה הבאה, רכבים עם נגרר ממשלמים מחיר כפול. הקנס למי שלא קנה הוא 100 פרנקים. סלובניה : גם בסלובניה נהוגה שיטת המדבקה על שמשת הנהג וניתן לרכוש אותה לפני חציית הגבול מאיטליה, המחירים הם: €110 לשנה, €30 לחודש, 15€ לשבוע. רכבים בעלי גובה ואורך לא סטנדרטי משלמים מחירים גבוהים יותר, יש להתעדכן מול המוכר בתחנת הדלק. רשימת המדינות שאינן גובלות באיטליה אך גם בהן חייבים לשלם בכניסה: הונגריה, רומניה, סלובקיה, רפולבליקת צ׳כיה, בולגריה. זהירות גניבות מרכבים! גניבות: תופעת גניבות מרכבים היא תופעה מכוערת אך קיימת באיטליה. צריך לדעת כיצד להתגונן מפניה מפני שאין דבר שיכול להרוס חופשה יותר מאשר לגלות שכל המזוודות נעלמו ברגע אחד. מרומא ודרומה מספרים מטיילים שרכביהם נפרצו על ידי שבירת החלונות ברכב, במיוחד באזור נאפולי והסביבה, אפילו בחניות של בתי מלון. שיטת פריצה נוספת שמתרחשת גם היא בתחנות דלק, בחניונים של סופרמרקטים וכו' היא לפתוח את הדלת האחורית כשיש אנשים שיושבים ברכב מקדימה ובלי שישימו לב לקחת את התיקים או המעילים שנמצאים במושב האחורי. איך מתגוננים? מומלץ לא להשאיר מזוודות באוטו בשום מצב! תמיד עדיפה שמירת החפצים במלון. אם נמצאים בדרכים אז משאירים מישהו באוטו שנועל את הדלתות, מומלץ לתכנן את הטיול בצורה כזאת שהמזוודות יהיו רוב הזמן במלון. פניות שמאלה מי שרגיל לכבישים בישראל או במדינות אירופאיות אחרות עשוי להיות מופתע מהעובדה שבאיטליה בהרבה מפניות השמאלה בכבישים בערים חוסמת התנועה הנגדית את האפשרות לפנות שמאלה. באיטליה לא קיים תמיד מסלול שמוקדש לפניה שמאלה או רמזור שעוצר את התנועה לשם כך. כאשר נוהגים בכביש בעל שני נתיבים נעשה שימוש בנתיב השמאלי לטובות הפונים שמאלה, הנוסעים מהנתיב הנגדי ואלו הפונים שמאלה לשניהם רמזור ירוק יחד, הם יאלצו לנווט בעזרת ההיגיון, זה יוצר שתי בעיות עיקריות בזרימת התנועה במיוחד למי שלא רגיל לכך. הפונים שמאלה נאלצים לעצור בחצי הדרך כאשר הרמזור מאחוריהם ולחכות מפני שגם התנועה הנגדית מתחילה לנסוע בירוק, ורק כאשר תסתיים ניתן יהיה לפנות, גם אם כבר למעשה אדום וחלקם לא רואים זאת. בהרבה מקרים המסלול השמאלי משמש גם לנסיעה ישר ואלו שפונים שמאלה עוצרים את התנועה, לכן מומלץ לנוסעים ישר להשתמש בנתיב הימני. ​​בשנים האחרונות ישנה מגמה של מעבר בכבישי איטליה למעגלי תנועה, כמו כן מונהגת שיטת השהייה של כמה שניות ברמזור התנועה הנגדית מה שמעניק זמן ומאפשר לכמות קטנה של מכוניות הפונות שמאלה לעבור לפני שתתחיל זרימת המכוניות ממול. עליות, וכבישים צרים באיטליה קיימים כבישים צרים רבים בהם יכולה לעבור רק מכונית אחת. אלו כבישים מסוכנים למי שאינו מכיר מספיק טוב את המכונית בה הוא נוהג, צריך להיזהר במיוחד עם רכבים גדולים כמו קראוונים, השימוש בנווטי GPS עלול להוביל לרחובות צרים. לאורך כבישים אלו ממוקמים מפרצים כל כמה מטרים בהם ניתן לעצור ולפנות את הכביש למעבר המכונית שבאה ממול. כאשר הכביש ממוקם בירידה או עליה, נשאלת השאלה מי צריך לפנות את הדרך המכונית שעולה או זה שיורדת? אז ככה (גברת זליבנסקי) במקרה כזה על פי החוק זכות הקדימה ניתנת לרכב שעולה. הרכב היורד צריך לאפשר מעבר, כלומר במידת הצורך לחזור אחורה עד למציאת מקום רחב יותר בו עוברות שתי המכוניות. אתר באיטליה מאחל לכל המטיילים, שהייה נעימה, בטוחה ונטולת עוגמת נפש בארץ המגף.

עבור קנג'י אלבאני, העיר וארזה שבמחוז לומברדיה היא אחד היעדים המפוספסים במדינה. רבים לא מכירים אותה, ולא כולם מבינים את קסמה, אך מי שמבין – נכבש בו מיד. אולי אלה הווילות המרשימות שמזמינות ביקור ואולי אלה האגמים שמפתים את הלב, אולי זה האוכל הטעים ואולי דווקא שפע הגנים המוריקים. דבר אחד בטוח: וארזה היא יעד שכדאי לגלות...   וארזה, עיר לומברדית יפה הממוקמת צפונית למילאנו וממערב לקומו , מציעה למבקרים בה כמה וכמה אטרקציות תיירותיות ראויות. למרבה הצער, לעיתים התיירים שמגיעים לאיטליה לא מייחסים להן חשיבות רבה, וחבל. לדעתי וארזה היא יעד שעשוי להפתיע אתכם, ואני מקווה שהמאמר הזה, ביחד עם המאמרים הקודמים שכתבתי על העיר, ישכנעו אתכם להתבונן בווארזה דרך עיני. אולי אפילו תסתקרנו ותחליטו לגלות בעצמכם את אוצרות העיר?   וילה מיראבלו Villa Mirabello בתוך מתחם גני אסטנזי (Giardini Estenesi) תוכלו למצוא את וילה מיראבלו האלגנטית, הנקראת כך על שם הגבעה שעליה נבנתה. המביט במתחם מבחוץ יתרשם שמדובר בבית מגורים אנגלי, אך זוהי אשליה: בתוך הווילה רחבת-הידיים מסתתר המוזיאון הארכיאולוגי של וארזה, וגם אחד מאגפי המוזיאון העירוני – אגף הריסורג'ימנטו, המוקדש לתנועת ההתעוררות הלאומית האיטלקית. לא במקרה נמצא הבניין בבעלות עיריית וארזה מאז סוף שנות ה-40 של המאה ה-20.   הווילה מהווה מוקד משיכה לחוקרים איטלקים וזרים העוסקים בארכיאולוגיה פרהיסטורית, בזכות האוסף מעורר-הקנאה של ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה שבה תושבי האזור חיו בבקתות עץ על כלונסאות, בלב אגם וארזה. רבים מהממצאים כאן משויכים לתרבות הגולסקה (Golasecca), וביניהם למשל כוס קרמיקה מתקופת הברזל שנמצאה בססטו קלנדה (sesto Calende) שבנפת וארזה, חפצי קבורה של לוחם מהמאה ה-6 לפנה"ס, ואסטת קבורה שהתגלתה בעיירה ורג'אטה (Vergiate). לצד התצוגה הקבועה, המוזיאון מארח גם תערוכות מתחלפות. מבקרים שיגיעו לכאן עד לחודש יוני 2025, למשל, יוכלו להתרשם מתערוכה בשם "מפגשים עם עולמות רחוקים", העוסקת במסעותיהם באפריקה של האחים החוקרים אנג'לו ואלפרדו קסטיליוני (Castiglioni) שיצאו למסעות מחקריים ביבשת השחורה בסוף המאה ה-19. התערוכה נערכת בחסות שגרירות אריתראה. וילה מיראבלו ממוקמת בפיאצה דלה מוטה 4 (piazza della Motta 4), והיא פתוחה מיום שלישי ועד יום ראשון בין השעות 9:30-12:30 ומ-14:00 עד 18:00. הווילה (והמוזיאונים שבתוכה) סגורה בימי שני, בחגים לאומיים, ובשבועיים האחרונים של אוגוסט. טלפון: 0332-255845, www.museivarese.it  . טירת מאסנאגו  לאחר הביקור במוזיאון הארכיאולוגי, נוכל לעבור לתחנה הבאה! האם ידעתם שברחוב קולה די רייצנו (via Cola di Rienzo 42), בלב רובע מאסנאגו (Masnago) יש טירה? טירת מאסנאגו (Masnago) הייתה פעם בבעלות משפחת קסטיליוני, ושמה הרשמי הוא "טירת קסטיליוני-מנטגאצה" (Castello Castiglioni Mantegazza). בתחילה הוקם כאן מגדל שמירה במאה ה-12, ורק בהמשך הורחב המתחם בידי משפחת קסטיליוני (אין קשר לאחים החוקרים שהוזכרו קודם לכן): במאה ה-15 נבנתה כאן טירה, וזו הוסבה לווילה. גם ציורי הקיר המעטרים את הקירות מתוארכים לתקופה זו, אך לא ידוע מי צייר אותם.   במאה ה-18 הפך המרקיז ג'וזפה קסטיליוני את הטירה לאחוזת נופש, ולאור תפקידו החדש של המבנה הוא עוצב מחדש, וביחד אתו עוצבו גם הגנים בסגנון איטלקי (בהמשך הם זכו למתיחת פנים נוספת, לפי האופנה האחרונה, והפכו לגנים אנגליים). הסימן האחרון שנותר בווילה לתקופה שבה שלטו פה ​​בני הזוג קסטיליוני הוא צמד אריות האבן הניצבים על גבי עמודי הכניסה. בשנת 1934 מכרה משפחת קסטיליוני את הווילה לאנג'לו מנטגאצה (Angelo Mantegazza). במהלך עבודות השיפוץ שערך מנטגאצה נחשפו ציורי הקיר הגותיים המאוחרים שעיטרו את הקירות (וכוסו בטיח במהלך השנים). בשנת 1981 רכשה עיריית וארזה את המבנה, ובשנת 1995 נפתחה הווילה לציבור בתפקידה החדש: מקום משכנו של המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית ועכשווית (אם כי רוב העבודות באוסף מתוארכות לטווח הזמן שבין המאה ה-16 ועד המאה ה-19). הטירה (והמוזיאון שבתוכה) פתוחה לקהל מיום שלישי ועד ראשון בין השעות 9.30-12.30 ובין השעות 14.00-18.00. הטירה סגורה בימי שני ובחגים לאומיים. ניתן לרכוש כרטיס משולב המקנה כניסה לטירת מאסנאגו ולווילה מיראבלו (בתוספת של חמישה יורו). הכניסה חינם לילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. ניתן לארגן ביקורים מודרכים, בתיאום מראש. יש להתקשר לטלפון: 328.8377206, או לכתוב למייל: nfo@archelogistics.it .   ההר הקדוש של וארזה וכעת, לתחנה הבאה! הם תרימו את המבט, תוכלו לראות שהר גדול מתנוסס מאחורי וארזה: זהו הר קמפו דיי פיורי (Campo dei Fiori), ובאמצע הדרך בין וארזה להר מתחבא ישוב קטן – סנטה מריה דל מונטה (Santa Maria del Monte) שבו כדאי לכם מאד לבקר. כאן נמצא אחד האתרים החשובים ביותר במחוז (ואולי אף בלומברדיה כולה) – ההר הקדוש של וארזה  (sacro Monte di Varese). ישנם מספר הרים קדושים באיטליה, בעיקר באזור שבין איטליה לשוויץ, אבל ההר הקדוש של וארזה הוא מיוחד במינו. על מנת להגיע אליו יש לקחת רכבל (רכבל Vellone-Sacro Monte). מרגע שהגעתם למעלה, תוכלו לסייר רגלית במתחם ולבקר בין היתר בבית-מוזיאון של הצייר והפסל לודוביקו פוגליאגי (Lodovico Pogliaghi), שנולד בשנת 1857 ונפטר בשנת 1950. פוגליאגי בנה אוסף מרשים של יצירות אומנות וממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה היוונית-רומית, ובסך הכל תוכלו למצוא כאן לא פחות מאשר 1500 יצירות אומנות וכ-150 ממצאים ארכאולוגיים. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי של המוזיאון: www.casamuseopogliaghi.it/ . במתחם זה נמצא גם מוזיאון בארופיו (Baroffio), ובו יצירות אמנות מהמאה ה-20 וממצא יוצר דופן – "הדרקון של ברנו", תנין ענק שניצוד בעיירה שוויצרית במאה ה-17 והפחיד את התושבים עד כדי כך שהם כינו אותו "הדרקון" ופחלצו את גופתו המוצגת עד היום. לפרטים נוספים ניתן לבקר באתר המוזיאון www.museobaroffio.it/ . אם הביקור בשלושת האתרים המעניינים האלה עורר בכם רעב, אל דאגה! וארזה מלאה במסעדות טעימות המגישות אוכל טיפוסי לאזור. נסו למשל את הפיצרייה   Premiata Pizzeria della Motta , הנקראת על שם כיכר העיר (פיאצה) שבה היא נמצאת. בנוסף לפיצה המעולה שלהם, הם מגישים גם ספגטי, טירמיסו, ופנקוטה קרמית במיוחד.   ברובע Masnago תוכלו למצוא את מסעדת Al Posto Giusto  ב-via Amendola 7 המציעה פלטות נקניקים המוגשים עם לחם מטוגן, שלל מנות פסטה מצוינות, דגים מטוגנים ובשר על האש (אל דאגה, יש גם תפריט צמחוני). מסעדה מומלצת נוספת היא Osteria del Tortellino , הממוקמת ב-via Crispi 110. זוהי למעשה רשת (יש להם סניפים גם באמיליה רומניה) והם מתמחים, כפי שבוודאי הבנתם מהשם, בטורטליני. כוכבי התפריט הם הטורטליני בעבודת יד – גם יפים וגם טעימים מאד!   אי אפשר לסיים את ההמלצות מבלי להציע מסעדה הנמצאת ליד ההר הקדוש של וארזה – מסעדת מילאנו (Ristorante Milano), שב-via dell’Assunzione 7 ביישוב Santa Maria del Monte, ומסעדת Montorfano שב-via del Santuario 74 הן שתי מסעדות מצוינות, המציעות לא רק אוכל ברמה גבוהה אלא גם נוף מרשים (זהו אזור המאוכלס בעיקר בידי משפחות בעלות אמצעים, ולכן גם המחירים במסעדות יקרים יותר). וכך, כמעט, סיימנו את המאמר. למה כמעט? משום שהייתי רוצה להמליץ על דבר אחד אחרון: יין מקומי. מאז שנת 2008 פועלת בווארזה עמותה בשם "יינות מווארזה" (vini Varesini), המאגדת בתוכה את כל היקבים באזור, מאזור אנג'רה (Angera) ועד וארזה עצמה. ב-Masnago וב-Lissago למשל פועל יקב בשם Valle Luna, המתמחה בענבי סירה, ומפיק מהם יינות אלגנטיים ומאוזנים, העשירים בניחוחות של תבלינים ואוכמניות ומשתפרים ככל שהם מתיישנים.   אחד היינות הטיפוסיים לאזור זה הוא ה- Ronchi Varesini IGT, הנקרא כך על שם ה-ronchi, כלומר הטרסות ששימשו את חקלאי האזור לגדל גפנים עוד מימי קדם. אפשר למצוא כאן גם יינות לבנים, המתאפיינים בתווים פרחוניים ורמזים של פרי בשל, ומלווים בצורה נהדרת מנות המבוססות על דגי אגם, וארוחות צוהריים קיץ קלות. היינות האדומים של וארזה מלווים לרוב מנות בשר אדום, ופולנטה. אני מקווה שהמאמר הזה עורר בכם רצון להכיר את וארזה קצת יותר. להתראות בביקור הבא!

במהלך יום הסיור שלפניכם נגלה מספר אוצרות בלתי נשכחים הנמצאים במרחק קצר מרומא: נבקר בווילה של קיסר רומאי ידוע, נסייר בגן רנסנסי הנחשב ליפה ביותר באירופה, ונתרווח במעיינות חמים מודרניים. אורך המסלול : 3-4 שעות בשעות הבוקר, שעתיים אחר הצהריים, וזמן חופשי במעיינות החמים. כל ביקור ברומא עצמה הוא חוויה ייחודית ובלתי נשכחת, שנשארת לנצח בליבם של המבקרים. אבל גם מסביב לעיר הבירה, ולמעשה בכל רחבי מחוז לאציו (Lazio), תוכלו למצוא מקומות נדירים ביופיים, שכדאי מאד לבקר בהם. היום ניסע לאחד מהמקומות האלה – לעיירה טיבולי, המציעה למבקרים בה עושר מסחרר של אטרקציות. העיירה טיבולי (Tivoli), או טיבור העתיקה (Tibur) מתגאה בשורשים עתיקים במיוחד – עתיקים אפילו יותר מרומא עצמה. טיבולי נוסדה ככל הנראה על ידי הסיקולי (Siculi – שבט עתיק שגר במזרח סיציליה בתקופת הברזל), או על ידי מתיישבים יוונים, ומפורסמת בזכות שני אתרים חשובים שהוכרו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו: וילה אדריאנה (Villa Adriana) – משכנו של הקיסר אדריאנוס, ווילה ד'אסטה (Villa d’Este), אחוזה מפוארת עם גן בסגנון איטלקי שנחשב ליפה ביותר באירופה. בנוסף, ידועה העיר בזכות ספא מעיינות חמים מודרני בשם "לה תרמה די רומא" (Le Terme di Roma), שנבנה על גבי מערכת של מעיינות חמים העולים מבטן האדמה. כאן יכולים המבקרים לטבול בבריכות עשירות בגופרית, וליהנות משלל טיפולי בריאות ויופי. איך מגיעים? טיבולי נמצאת במרחק כ-25 קילומטרים מרומא, וניתן להגיע אליה במספר דרכים: באוטובוס : יציאה מתחנת פונטה מאמולו (Ponte Mammolo) הנמצאת על קו B של המטרו. לאחר מכן יש להחליף לאוטובוס COTRAL, קו רומא-טיבולי-ויה פרנסטינה (via prenestina). האוטובוס עוצר במרחק כ-300 מטרים מווילה אדריאנה. מחיר הנסיעה הוא 1.30 יורו, וניתן לרכוש כרטיסים בכל בר, דוכן עיתונים, וחנות סיגריות (טאבאקאיו, באיטלקית – Tabaccaio). ברכבת : יש לקחת את הרכבת לפסקרה (Pescara) מתחנת רומא טיבורטינה (Roma Tiburtina) ולרדת בתחנת טיבולי צ'נטרלה (Tivoli Centrale). ניתן לקנות כרטיסים לרכבת (מחיר הכרטיס 2.60 יורו) בתחנת הרכבת, בדוכני העיתונים, ובחנויות הסיגריות. מתחנת הרכבת יש לקחת את אוטובוס מספר 4, המגיע לווילה אדריאנה עצמה. ברכב פרטי : זו האופציה הפשוטה, הנוחה, והמומלצת ביותר, משום שהתחבורה הציבורית באזור זה פועלת בתדירות נמוכה, וסובלת מביטולים תכופים. ניתן לשכור רכב פרטי ברומא דרך מגוון חברות פרטיות, כמו לדוגמה הרץ ( Hertz ) ויורופקאר ( Europcar ). וילה אדריאנה – Villa Adriana היעד הראשון שלנו נמצא מעט לפני העיר טיבולי עצמה. וילה אדריאנה מופיעה ברוב מכשירי הניווט והאפליקציות כ"Tivoli Villa Adriana", והכתובת המדוייקת היא Largo Marguerite Yourcenar 2, Tivoli, Roma. מחיר כרטיס הכניסה הוא 10 יורו, וניתן לרכוש כרטיסים במקום, או להזמין אותם מראש דרך אתר האינטרנט הרשמי של הווילה. פובליוס איליוס טראיאנוס אדריאנוס (או אדריאנו, Adriano, באיטלקית) נולד באיטליקה (באזור שכיום נמצא בספרד) בשנת 76 לספירה. לאחר שאביו נפטר הוא אומץ בידי הקיסר מרקוס אולפיוס נרווה טראיאנוס. לאחר שאדריאנוס עלה לשלטון בשנת 117 לספירה הוא עמד בראש הצבא, וניצח על שלל מערכות. הוא פתר מספר סכסוכים טריטוריאליים והגה אסטרטגיה ששמרה על גבולות האימפריה ופישטה את המערכת הבירוקרטית. תחת שלטונו שגשגה האימפריה, ובעיני האיטלקים הוא נחשב לאחד מ"חמשת הקיסרים הטובים", אבל במסורת היהודית זכה אדריאנוס למוניטין מפוקפק בהרבה, ונודע כקיסר שדיכא ביד ברזל את מרד בר כוכבא (שבמהלכו ובסופו נהרגו מאות אלפי יהודים, עשרות אלפים נמכרו לעבדות, ועל היהודים נאסר להיכנס לירושלים). אדריאנוס ניהל גם מערכה אכזרית כדי לקטוע אחת ולתמיד את ההתנגדות היהודית לשלטון רומא, והטיל סדרה של גזירות (הידועות בשם "גזירות אדריאנוס") על תושבי ישראל, במטרה לעקור מהשורש לא רק את התודעה הלאומית אלא גם את התודעה היהודית; בין היתר נאסר על היהודים לקיים ברית מילה ולשמור את השבת. הרבנים שהמשיכו במאבק ושמרו מצוות הוצאו להורג (אחד הידועים שבהם היה רבי עקיבא). אדריאנוס נודע כקיסר משכיל, שביקר בכל חלקי האימפריה ולמד ללא הרף – הוא אהב שירה ואומנות, ונהג להזמין לווילה שלו אנשי ספרות ופילוסופים. הוא בנה מבנים מונומנטליים כמו חומת אדריאנוס באנגליה, דאג לשיפוץ הפנתיאון ברומא, והורה על בנייתם של מקדשים אחדים, וביניהם גם מקדש ונוס בפורום הרומאי. הוא נפטר ממחלת ריאות בגיל 62, ונקבר במאוזוליאום שהפך לאחד האתרים המרכזיים ברומא – מצודת סנט'אנג'לו (קסטל סנט'אנג'לו – Castel Sant’Angelo), המכונה גם "לה מולה אדריאנה", או "המאוזוליאום של אדריאנוס". הווילה המלכותית של אדריאנוס נחשבת לגדולה ביותר מבין כל הווילות של כל קיסרי רומא, ומתפרשת על פני כ-12 קמ"ר (מתוכם 4 קמ"ר פתוחים לקהל הרחב). הווילה נבנתה בין השנים 118-133 לספירה, על גבי הריסותיה של וילה רומאית מוקדמת יותר, מהתקופה הרפובליקנית, שהייתה שייכת לוויביה סבינה (Vibia Sabina), אשתו של הקיסר. וילה אדריאנה הייתה עיר לכל דבר, עם גנים, בריכות, מזרקות, שערים, מרחצאות, חדרי כושר, ספריות (הקיסר היה אדם משכיל מאד), היפודרום, אצטדיון, תיאטראות, מקדשים, מגורי צוות, וילות עבור האורחים, אולמות לקבלת קהל, ומגורים עבורי בני משפחתו של הקיסר. אדריאנוס הפך את הווילה למקום המגורים הרשמי שלו בשנת 128 לספירה, ובשנותיו האחרונות שלט מכאן על האימפריה כולה. התוכנית של אדריאנוס, שהיה אדריכל בעצמו, הייתה לשחזר בתוך מתחם הווילה מבנים בעלי חשיבות מרחבי האימפריה שלו, שבהם הוא ביקר במהלך מסעותיו. המבנים נבנו עם כמה התאמות אישיות, לפי טעמו של הקיסר. המבנים שאסור להחמיץ הם: 1. בריכת הקאנופוס (Canopo) : מבנה זה הושפע מעיר מצרית עתיקה שראה אדריאנוס. מדובר על תעלה ארוכה (המדמה את הנילוס) שמוקפת בפסלים (המושפעים בחלקם מאלים מצריים) ובסופה ניצב מבנה. המבנה, שנקרא איל סרפאו (Il Serapeo), מקושט בפסלים של אלים רומאיים ובמזרקה המתיזה סילוני מים. כאן נהג הקיסר לערוך ארוחות ערב בלילות הקיץ החמים. הביקור במבנה הזה הותיר אותי נפעמת, ובהזדמנות אחת זכיתי לצפות פה במופע תיאטרון יפה עד כאב בשם "זיכרונותיו של אדריאנוס", שהתבסס על הרומן ההיסטורי שכתבה הסופרת הצרפתיה מרגריט יורסנאר (Marguerite Yourcenar). הספר תורגם גם לעברית, ויצא לאור בשנת 1987 בהוצאת זמורה ביתן. 2. התאטרון הימי (Teatro Marittino) : זה מקום מיוחד שאני אוהבת במיוחד, בשל צורתו המעוגלת וההרמונית: שורת עמודים מחבקת את האגם, שבמרכזו ניצב אי מלאכותי ועליו הווילה שבה מצא הקיסר מפלט כאשר רצה להתבודד. 3. המרחצאות הקטנים והגדולים (Le grandi e piccole Terme) : הרומאים העתיקים הבינו כבר בתקופה הרפובליקנית את חשיבותם של המרחצאות כמקום שבו אדם יכול להירגע ולטפל בעצמו, ובנו מרחצאות בכל רחבי האימפריה. בווילה של הקיסר נבנו כמובן שני מרחצאות – אחד עבור הקיסר ואחד עבור העובדים והאורחים. 4. התיאטרון היווני (Il Teatro Greco) : תיאטרון קטן ופרטי, ששימש אורחים קרובים. 5. הספרייה היוונית והספרייה הלטינית (La biblioteca greca e la biblioteca latina) : אדריאנוס היה קיסר משכיל, והורה על בנייתן של שתי ספריות גדולות מאד: אחת בגובה שלוש קומות, שחוברה לתיאטרון הימי; ואחת בגובה שתי קומות. שתיהן ניצבות מול גינה, שבמרכזה ניצבת מזרקה. 6. פיאצה ד'אורו (Piazza d’Oro) : הפיאצה נמצאת בגבולו הדרומי של המבנה, ושימשה כחלל לאירוח רשמי. בין השאר היו כאן בריכה, נימפאום (מקדש רומאי עתיק שבו התקיים פולחן הנימפות) עם מזרקה שהשפריצה סילוני מים, ופורטיקו (מבנה שער מקורה עם עמודים). בנוסף לאתרים האלה ישנם אוצרות רבים שכדאי לגלות, וביניהם גם המוזיאון שבו שמורים כמה מהפסלים המקוריים שהתגלו בזמן החפירות הארכיאולוגיות שנערכו באזור. פסלים אחרים מהווילה מפוזרים במוזיאונים בכל רחבי העולם. בתום הביקור התרבותי הנהדר הזה, נלך לאכול ארוחת צוהריים במרכז טיבולי. המטבח המקומי הוא איכרי מאד באופיו, ומבוסס על מאכלים פשוטים ואותנטיים. בין המעדנים הטיפוסיים לאזור: אובה פיצוטלו (uva pizzutello) – זן ענבים בעלי צורה מוארכת ומיוחדת, דג הטרוטה, שחי בנהר האניינה (Aniene) ובאגמים הסמוכים לטיבולי, סקפטה (scafata), מנה המבוססת על ירקות כמו פול, אפונה, תפוחי אדמה, בצל ושום, פיצה קרשוטה (pizza cresicuta) – סוג של קינוח המתובל באניס, פירות הדר וליקר אדום בשם אלקרמס (alchermes), ופנג'לו (pangiallo) – מאפה מתוק עם דבש, פירות יבשים, צימוקים, קקאו ותפוזים. הכניסו למכשיר הניווט של הרכב שלכם את הכתובת של חניון (פרקג'ו) פיצה מאסימו (Parcheggio Piazza Massino) , ושם נשאיר את הרכב (מחיר שעת חנייה 1 יורו). מכאן נמשיך ברגל לאורך ויה רומא, ואז לאורך ויה דל פונטה גרגוריאנו (via del Ponte Gregoriano). כאן תוכלו להתפעל מהגשר שנבנה במאה ה-19 מאבן טוורטין, ושוחזר לאחר הפצצות בעלות הברית בשנת 1944. תוכלו גם לראות את המפלים והגנים של וילה גרגוריאנה (villa Gregoriana), שנבנו בידי האפיפיור גרגוריוס ה-16 במאה ה-19. הגנים המקסימים ממוקמים ליד מפל מרשים (השני בגובהו באיטליה). האתר סגור כרגע למבקרים. מהגשר נמשיך לאורך ויקולו דלה סיבילה (Vicolo della Sibilla), ואז נפנה ימינה ונמשיך לאורך וויה דלה סיבילה עד שנגיע למספר 50 (via della Sibilla 50). אם אתם נעים בעזרת התחבורה הציבורית, עליכם לקחת מווילה אדריאנה את קו מספר 4, לחזור לתחנת טיבולי, ללכת 15 דקות לאורך ויאלה מאציני (Viale Mazzini), ומשם להמשיך לאורך וויה דל פונטה גרגוריאנו. הגענו אל היעד שלנו – מסעדת סיבילה (Sibilla ), מסעדה אלגנטית וייחודית, שנפתחה לראשונה בשנת 1720, ואירחה לאורך השנים אורחים ידועי-שם ורבי מעלה כמו פרידריך וילהלם השלישי (מלך פרוסיה ואחיינו של נפוליאון), הירוהיטו קיסר יפן, יוקו אונו (אשתו של ג'ון לנון), ניל ארמסטרונג (האיש הראשון שהלך על הירח) ועוד רבים אחרים. המסעדה ממוקמת למרגלות שרידיהם של שני מקדשים עתיקים, כך שבזמן שנהנה מהמנות הטעימות נוכל גם להתפעל מיופיים של המונומנטים החשובים האלה, ומקסמו של הנוף ההרמוני שמסביבם. המקדש הראשון הוא מקדש סיבילה (Tempio della Sibilla) מהמאה השנייה לפנה"ס. כיום נותרו מהמקדש רק עמודים אחדים, וקיר. המקדש השני הוא מקדש וסטה (Tempio di Vesta), בעל צורה מעוגלת (בדומה למקדש וסטה שבפורום הרומאי ברומא), וגם הוא נבנה במאה השנייה לפנה"ס. לאחר שטעמתם את המנות המעולות שהכין השף, נמשיך רגלית לעבר וילה ד'אסטה (Villa D’Este), הנמצאת במרחק 10 דקות בלבד מהמסעדה. על מנת להגיע לווילה נלך לאורך ויה דלה סיבילה עד שנגיע לפיאצה טרנטו (Piazza Trento). ניתן לרכוש כרטיסים במקום, או אונליין . מחיר הכרטיס עומד על 10 יורו (13 יורו אם מתקיימת במקום תערוכה). וילה ד'אסטה הגנים של וילה ד'אסטה הוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות יופיים וייחודים: שילוב של מזרקות, מערות, ומקדשי נימפאום המתיזים סילוני מים המקיפים את הווילה. הגנים המפורסמים נבנו בתקופת הרנסנס, ומתפרשים על פני שטח בגודל 400 מ"ר. היה זה הקרדינל איפוליטו ד'אסטה שהפקיד את מלאכת התכנון בידי האדריכלים הטובים של זמנו, החל משנת 1550. העבודות נמשכו כעשרים שנה, ובהמשך שופץ המתחם מספר פעמים. כיום ניתן לבקר לא רק בגנים המפורסמים אלא גם בווילה ד'אסטה האלגנטית והמקושטת בפרסקאות, ששימשה כמשכנו של הקרדינל. המזרקות שבגני הווילה הן יהלום אדריכלי אמיתי, בזכות התחכום ההנדסי שלהן. הפסלים ומשחקי המים (חלקם מלווים במוזיקה) יוצרים אוירה הרמונית ואלגנטית. כמה מהמזרקות החשובות ביותר הן: -לה רומטה (La Rometta), או "מזרקת רומא בזעיר אינפין", ובה ניצבים העתקים של כמה מהפסלים הידועים ברומא. -לה פונטנה דל ביקיירונה (La Fontana del Bicchierone) או "מזרקת הספל הגדול" שפיסל ג'ובאני לורנצו ברניני -לה גרנדה פונטנה דל'אובאטו (La Grande Fontana dell’Ovato) או "המזרקה הסגלגלה", הניצבת בקצה שדרת "מאה המזרקות" -לה פונטנה די פרוסרפינה (La Fontana di Proserpina), או "מזרקת פרוסרפינה" הכוללת נימפאום -לה פונטנה די נטונו (La Fontana di Nettuno), או "מזרקת נפטון" -המזרקות ה"מוזיקליות": מזרקת הציפורים (לה פונטנה דלי אוצ'לי – La Fontana degli Uccelli) ומזרקת העוגב (לה פונטנה דל,אורגנו – La Fontana dell’Orgnao). בעבר קושטו גני הווילה בפסלים עתיקים רבים, אבל היום הפסלים מפוזרים במוזיאונים ברחבי העולם. לה טרמה די טיבולי – מרחצאות המעיינות החמים של טיבולי לאחר שצללנו לתוך עולם הטבע והאומנות, נחזור לרכב (או לתחנת הרכבת) וניסע לכיוון מרחצאות טיבולי – לה טרמה די טיבולי (Le Terme di Tivoli), הנמצאים בוויה טיבוריטנה ולריה (Tiburtina Valeria), בקילומטר 22,700. המרחצאות האלה ידועים בזכות מי המעיינות "המבעבעים", המלאים בבועות. המים החמימים (בטמפרטורה קבועה של 23.8 מעלות) נחשבים כמרפאים בזכות הריכוז הגבוה של גופרית, המשמשת כחומר מחטא ואנטי-דלקתי. מי המעיינות נחשבים כמסייעים בטיפול בבעיות דרמטולוגיות, בעיות נשימה, בעיות בדרכי השתן, ובעיות מפרקים. במרחצאות תוכלו למצוא ארבע בריכות באוויר הפתוח (שתי בריכות המותאמות לילדים ושתיים למבוגרים), ומפלים קטנים שאפשר לעמוד מתחתיהם ולעסות את הכתפיים בשלווה מוחלטת. הבריכות פתוחות מיוני ועד ספטמבר, ומחיר כרטיס הכניסה משתנה לפי העונה (ניתן להתעדכן באתר המרחצאות ). בחודשי החורף ניתן להזמין כאן סדרה של טיפולים בבוץ ובמי המעיינות עצמם. ניתן כמובן לרכוש גם מוצרים המבוססים על מי המעיינות. אם תרצו להישאר באזור, תוכלו להעביר את הלילה במלון ויקטוריה הממוקם בתוך מתחם המרחצאות ממש. ואם אתם מחפשים מקום מוצלח לאכול בו ארוחת ערב במרכז העיר טיבולי, תוכלו לנסות את פיצרייה דה ג'רמנו ( Pizzeria da Germano ), שמציעה אומנם תפריטים "אחידים" לתיירים על בסיס דגים או בשר, אבל נותנת תמורה מצוינת למחיר.

את ליגוריה כולם אוהבים בזכות הנופים עוצרי הנשימה והכפרים הצבעוניים (כמו הצ'ינקווה טרה, למשל). אבל האם ידעתם שלמחוז הזעיר הזה יש גם תעשיית יין משגשגת? אם מתחשק לכם ללגום יין טוב בזמן הביקור במחוז, הכתבה שלפניכם היא נקודת התחלה מצויינת ליגוריה היא מחוז קטן, אבל כוח עולה בסצינת היין המקומית. אמנם, הכמויות המיוצרות כאן הן מצומצמות ביותר (המחוז כולו מייצר בסך הכל 5.5 מיליוני בקבוקים בשנה, כאין וכאפס בהשוואה למחוזות אחרים) אך דווקא בשל כך זוכה ליגוריה לתשומת לב מיוחדת מצד מבקרי היין. בשנים האחרונות הצליחו היינות הליגוריים, המגיעים מאחד האזורים המאתגרים ביותר באיטליה לגידול גפנים, לכבוש יותר ויותר לבבות ברחבי העולם. למעשה, בתקופה שבה יקבים אחרים באיטליה מתמודדים עם ירידה קטנה בייצוא, היקבים הקטנים של ליגוריה מדווחים דווקא על עלייה בכמויות שהם מייצאים. תעשיית היין בליגוריה, יש להבין, לא דומה בשום צורה שהיא לטוסקנה (המחוז הגובל בה מדרום) או לפיימונטה (המחוז הגובל בה מצפון). טוסקנה ופיימונטה מתגאות בתעשיית יין מפותחת מאד, ועשירה בזנים ואזורי גידול. בליגוריה לעומת זאת ההיצע הוא מצומצם להפליא, השטח זעיר, וכל אחד מהיינות (המעטים) במחוז מיוצר בידי קבוצה קטנה מאד של אנשים. זה לא דבר שלילי, כמובן, שכן ההקפדה (שלא לומר נוקדנות...) והמחוייבות לזנים המקומיים הפכו את היין בליגוריה למוצר מובחן. בנוסף, בשנים האחרונות נרשמו מספר ניסיונות להציל זנים עתיקים שנשכחו (בין אם משיקולי מרקטינג, בשל מחוייבות אמיתית למגוון אקולוגי, או כדרך להתמודד עם שינויי האקלים שזורעים הרס במחוז) ובינתיים מסתמן כי המהלך רושם הצלחה. אחד הקשיים, בעיני, הוא העובדה שהיינות הליגוריים נותרו אנונימיים כמעט לגמרי עבור הקהל הרחב. מחוז ליגוריה אמנם מושך מספרים גבוהים של תיירים מידי שנה, אך מעטים הם המבקרים שגם מודעים לתעשיית היין המקומית, ומעטים אף יותר הם התיירים שיזמינו יין ליגורי כדי ללוות את הארוחה. זה פספוס, לדעתי, משום שבימי הקיץ החמים אין יין מתאים יותר מאשר ורמנטינו שמח ומלא חיים כדי ללוות את המנות על בסיס דגים ופירות ים הטעימות של האזור. כפי שתראו בהמלצות בהמשך הכתבה הכוכב הבלתי מעורער של ליגוריה הוא ענב  הוורמנטינו, אבל כמובן שהוא לא הענב היחיד. בשנים האחרונות מתמקדים יקבים רבים גם בענב הפיגאטו (Pigato), שמפגין פוטנציאל מרשים ליצור יינות מעניינים ומהנים, ובמיוחד יינות מבעבעים שזוכים לפופולריות בימים אלה. אז מה שותים, והיכן? בואו נתחיל. היינות של הצ'ינקווה טרה יננים יש בכל רחבי ליגוריה, אך אין ספק שחייהם של מגדלי הגפנים בצ'ינקווה טרה מסובכים במיוחד. הגפנים בחמשת הכפרים הצבעוניים והאהובים על המטיילים נשתלו בשיפועים בלתי אפשריים על טרסות באזור הררי, וכדי לנוע ממקום למקום נדרשת סיבולת לב ריאה מרשימה (ושרירים רציניים!). אין דרך להיעזר בטרקטורים כמובן, כך שכל העבודה (כולל הבציר) היא ידנית. לא פלא שסוג של זה גידול גפנים מכונה באיטלקית VITICOLTURA EROICA, כלומר יננות הרואית. זה בפירוש לא לכך אחד... אם יצא לכם לבקר בצ'ינקווה טרה, וללכת לאורך אחד מעשרות מסלולי ההליכה באזור, תוכלו לקראות את טרסות הגפנים שבאזור מנרולה וריומאג'ורה, למשל. למרות האתגרים הרבים, מיוצר כאן יין שזכה למעמד DOC: CINQUE TERRE DOC. את היין הלבן והיבש הזה מייצרים מענבים מזני בוסקו (Bosco), אלברולה (Albarola) וורמנטינו (vermentino), והוא מייצג נאמנה את האזור הגיאוגרפי שבו הוא מיוצר: בועט בפה, מינרלי, ומלא בחמיצות רעננה. אם תעצמו את העיניים, תוכלו ממש לטעום את הרוח המלוחה שעולה מהים ומצליפה יום ולילה בגפנים. כחלק מתהליך הייצור נח היין על שמריו במשך חמישה חודשים, ועובר יישון במיכלי נירוסטה בלבד (ללא מגע עם עץ). זהו יין שמקובל לשדך למנות פסטה עם פירות ים, או לדגי האנשובי שדייגי הצ'ינקווה טרה מעלים בחכתם. כמובן שיין הצ'ינקווה טרה מתאים מאד גם למנות דגים מטוגנים. בלתי אפשרי לגדל כאן גפנים ולייצר יינות ללא עזרה, וכך נולד בשנת 1973 קואופרטיב הייננים של הצ'ינקווה טרה. באמצעות שיתוף הפעולה בין היקבים הזעירים החלה התעשייה המקומית להתקדם ולפלס את דרכה בשוק. מעבר לאהבה ליין, אחת המטרות הרשמיות היתה למנוע מהצעירים לעזוב את המקום ולנטוש את השטח, שהיה ונותר קשה מאד לעיבוד. באמצעות מיתוג מחודש ותמיכה, צמח היין המקומי למותג מוכר שנמכר גם בחו"ל. תחת הקטגוריה המכונה Cinque terre מיוצרים שני יינות – היין הלבן היבש, ויין קינוח מיוחד ויוקרתי בשם שאקטרה (Sciacchetrà). את השאקטרה מכינים מהענבים המשובחים ביותר של הבציר. האשכולות עוברים תהליך יבוש, שבסופו ריכוז הסוכר בהם עולה. צבעו של היין ענברי וזהוב, והוא מדיף ניחוחות של פירות יבשים, דבש ועשבי תבלין. איפה טועמים? ביקב הקואופרטיב, כמובן. לפרטים נוספים, בדקו את המידע באתר הרשמי  שלהם.   קולי לי לוני – Colli di Luni DOC אזור מוכר נוסף הוא הקולי די לוני, המתפרש על פני חלקו הדרומי ביותר של מחוז ליגוריה וגולש גם לתוך מחוז טוסקנה (אזור מסה-קררה Massa-Carrara). היין זכה למעמד DOC רשמי בשנת 1989 אך ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים שתעשיית היין המקומית החלה כבר בשנת 177 לפנה"ס, כאשר האזור נשלט בידי רומא העתיקה. למעשה ייתכן שהשבטים הליגוריים שיישבו את האזור עוד לפני הרומאים למדו את סודות הגפנים אף קודם לכן, וגידלו פה גפנים. כוכב האזור הוא ענב הוורמטינו (vermentino), המהווה בסיס ליינות לבנים אהובים בכל רחבי איטליה. היין שיוצר כאן זכה להצלחה גדולה בימי הביניים, והיה פופולרי בקרב הבישופים רבי-העוצמה שמשלו באזור. על פי חוקי הקונסורציום המקומי על ה-Colli di Luni DOC להכיל לפחות 90% ענבי ורמנטינו. מבקרי יין מסכימים שתנאי האקלים באזור זה מתאימים במיוחד לזן, והתוצאה היא יין נעים בעל מניפת ריחות עשירה, שהדרך הטובה ביותר להגדירו, לעיתים קרובות, היא "פשוט כיפי" (זו לא הגדרה מדעית, אני יודעת, אבל אני עומדת מאחוריה...  הוורמנטינו הוא יין מושלם לאפריטיבו קיצי). עם זאת לצד היינות ה"כיפיים", ישנם גם בקבוקי ורמנטינו מורכבים ומתוחכמים יותר. חובה למשל לטעום את ה- Colli di Luni Vermentino Etichetta Nera של יקב Lunae Bosoni.  היין מיוצר מ-100% ענבי ורמנטינו, ולא פלא שלאורך השנים הוא זכה במספר פרסים. הבציר נעשה באופן ידני, לקראת אמצע ספטמבר. התירוש נח עם הקליפות במשך יומיים, והתסיסה מתקיימת במיכלי נירוסטה עם מערכת בקרת אקלים עד חודש אפריל. התוצאה היא יין בעל גוף ועוצמה (וניחוחות נפלאים), שמצליח ללוות בהצלחה לא רק מנות פסטה אלא גם מנות עיקריות על בסיס דגים ופירות ים.   קולינה די לבאנטו - Colline di Levanto DOC היינות באזור העיירה לבאנטו מתגאים בהיסטוריה עתיקה במיוחד. המעמד הרשמי של היין ניתן לו רק בשנת 1995, אבל בפועל ידוע שכבר היוונים העתיקים – יורדי ים שהגיעו לחופי ליגוריה בעת העתיקה – הביאו עימם גפנים והחלו את מסורת הגידול בשטח. ניתן לייצר מספר יינות שנכנסים תחת קטגוריית ה-DOC המקומית: המומלץ מביניהם הוא הקולינה די לבאנטו ורמנטינו (Colline di Levanto Vermentino יין יבש ועשיר בניחוחות פרי ופרחים, ובו אחוז ענבי הורמניטו חייב להיות גבוה מ-85%). ניתן לייצר גם יינות אדומים באזור זה, אבל הם הרבה פחות מעניינים, יש להודות.   איפה טועמים? את היינות הטובים ביותר באזור זה מייצר יקב Cà du Ferrà  הממוקם מחוץ לעיירה בונאסולה (Bonassola). היקב ידוע גם בזכות פעילותו לשימור זנים עתיקים באזור, כמו למשל זן ה-Ruzzese.  מענבים אלה נהגו בעבר תושבי המקום להכין יינות שמזכירים מאד את היין הידוע ביותר בליגוריה – השאקטרה. יין ה- Luccicante שלהם הוא חגיגה לאוהבי הוורמנטינו: לצד ניחוחות הפרי והפרחים (קמומיל, שקדים, אפרסקים ותפוחים צהובים) יין הלוצ'יקאנטה מתאפיין גם במליחות נעימה (בזכות הבריזה מהים) ומינרליות בולטת (הגפנים באזור זה נשתלו על אדמה וולקנית).   ריביירה ליגורה די פוננטה – Riviera Ligure di Ponente DOC בחלקה המזרחי של ליגוריה, בנפות ג'נובה סבונה ואימפריה, אפשר למצוא יין מעניין נוסף – Riviera Ligure di Ponente DOC. מכיוון שהשטח הגאוגרפי מגוון מאד, גם היינות שמגיעים מהריביירה שונים מאד זה מזה. יקבים הממוקמים על הגבעות הנמוכות הפונות לים ויקבים ששתלו גפנים על מדרונות תלולים בגובה רב מייצרים יינות שונים למדיי. הזנים הנפוצים הם ה-Rossese, ה-Pigato ו-Granaccia, ענב מושלם לייצור יינות צעירים ונעימים, פירותיים וקלים. איפה טועמים? אחד היקבים המצטיינים באזור הוא Fontanacota . מומלץ לנסות גם את היינות הלבנים שלהם (ורמנטינו, מן הסתם, אבל גם את היינות על בסיס פיגאטו!). מבין האדומים כדאי מאד לנסות את היינות על בסיס ענבי אורמאסקו (Ormeasco) – ראו בהמשך. אורמאסקו די פורנאסיו – Ormeasco di Pornassio DOC ענבי אורמאסקו (Ormeasco) הם למעשה ענבי דולצ'טו (dolcetto), אבל לעיתים קורה ששם הענב משתנה בהתאם למיקום הגיאוגרפי וכך קרה גם כאן. מקורו של הזן הזה הוא ממחוזות פיימונטה וליגוריה , וכנראה שמקור השם (באיטלקית פירוש המילה דולצ'טו הוא "מתקתק") נובע מהעובדה שבהשוואה לענבים אחרים באזור פיימונטה, כמו ענבי הנביולו והברברה למשל, הדולצ'טו הוא עדין ורך יותר. באזור פיימונטה נהנים ענבי הדולצ'טו מתנאים אידיאלים המאפשרים להם לשגשג, אך גם בליגוריה ישנם כמה אזורים שבהם הדולצ'טו מרוצה להפליא. יינות על בסיס אורמאסקו מתאפיינים בתווים פירותיים ופרחוניים עזים (דובדבנים, פטל שחור, שזיפים) ומבנה רך – מסוג היינות שכיף לשתות. חובבי היינות הצעירים יהנו מהגרסה הרגילה של היין, המשמרת טעמים חזקים של פרי (היין לא עובר יישון בעץ, ותהליך הייצור כולו מתרחש במיכלי נירוסטה). אבל אם כבר טועמים, כדאי לנסות גם את אחיו הגדול:  ה-Ormeasco di Pornassio Superiore DOC. בנגיוד לקודמו זהו יין בעל גוף ונוכחות, העובר יישון בחביות עץ במשך 18 חודשים ומתאפיין בניחוחות שזיף ודובדבנים שחורים, ורדים וסיגליות. הבציר נעשה באופן ידני והכמויות הן זעירות. יקב פונטנקוטה, שעליו המלצתי בסעיף בקודם, מייצר כ-1000 בקבוקי אומאסקו סופריורה בשנה בלבד.   רוסזה די דולצ'אקואה – Rossese di Dolceacqua DOC בנפת אימפריה (Imperia) שבמערב ליגוריה גדל אחד הזנים העתיקים ביותר בליגוריה – זן מקומי אמיתי, המזוהה באופן כמעט בלעדי עם המחוז. ענבי הרוסזה מהווים את הבסיס ליין המיוצר סביב היישוב המקסים דולצ'אקווה (Dolceacqua – יישוב עתיק שזכה להיכנס לרשימת "הכפרים היפים באיטליה"). זהו אזור שכיף לטייל בו, ומומלץ להשלים את החוויה ולטעום גם את היין המקומי. איפה טועמים? נסו את יקב Gajaudo , למשל.   אביסי – היין שמתיישן בין הגלים אחד הבקבוקים המפורסמים ביותר בליגוריה הוא אביסי (abissi, מילולית: מעמקים) המיוצר בידי יקב Bisson . מדובר על בקבוק יין שמתיישן בעומק 60 מטר מתחת לפני המים, לחופי העיירה ססטרי לבאנטה (Sestri Levante). הטמפרטורה הקבועה (15 מעלות) מאפשרת ליין להתיישן בתנאים יציבים, ואילו טלטולי הגלים מערבבים באופן קבוע את המשקעים, ומעניקים, לדברי ינני היקב, טעם וארומה ייחודיים. לא פשוט להשיג בקבוק מקולקציית המבעבעים שמתבגרים בעומק הים, אבל אם תצליחו – הרווחתם. בנוסף, מומלץ לנסות גם את היינות האחרים של יקב Bisson – יין הפיגאטו (Pigato) שלהם מוצלח, כמובן שגם הוורמנטינו.   היינות המבעבעים של ליגוריה אחד הטרנדים הבולטים (והמוצלחים) של השנים האחרונות הוא שיקבים רבים בליגוריה החלו לייצר יינות מבעבעים. חלקם מאמצים את השיטה הקלאסית (בסגנון שמפניה), אחרים משיגים את התסיסה בעזרת השיטה האיטלקית, ו כמה יקבים גילו מחדש זנים ארומטיים שמתאימים במיוחד לייצור יינות לבנים ויינות מבעבעים שמשקפים באופן מיוחד את האזור כמו למשל מוסקטלו די טאג'ה (Moscatello di Taggia).   אם אתם מחפשים משהו קצת יותר מעניין מהממוצע, נסו את U Bertu של יקב Calleri . כל היינות פה מצויינים, ואחד הטובים ביותר הוא היין המבעבע שלהם המיוצר בשיטת שמפנואז, מ-100% ענבי פיגאטו, ללא דוסאז'. הניחוחות ילוו אתכם לאורך הערב כולו! ואם כבר מדברים על הפיגאטו, וכדאי לציין כמה יקבים שמייצרים יינות מעניינים על בסיס הענב המקומי הזה: Poggio dei Gorleri , בעיירה Diano Marina" מציע מגוון יינות לבנים מוצלחים, אך הפיגאטו שלהם מוצלח במיוחד. גם יקב BioVio  מציע פיגאטו מצטיין, עז ניחוח (פירות צהובים, משמשים, אפרסק).   שמן זית ליגורי - הזהב הנוזלי מהריביירה ונסיים בהערת אגב: אם אתם מבקרים בליגוריה, חובה לטעום את שמן הזית המקומי. למעשה, כמה מהשמנים האיכותיים ביותר באיטליה מגיעים מהריביירה, והחוות המשפחתיות שמתמחות בהפקת שמן בית מזיתי טאג'סקה מציעות כמה שמנים נהדרים ממש. נסו למשל את שמן הזית של Sommariva , בלנד הכולל בתוכו זיתים ממספר שנים טיפוסיים לאזור: טאג'אסקה כמובן, אבל גם פיניולה, מרלינה, קולומברה, לצ'ינה ופרנטויה. זהו בית בד בניהול משפחתי המתגאה בוותק של למעלה מ-100 שנה, וכל המוצרים שלהם, החל משמני הזית וכלה בממרחים ובפסטו, באיכות גבוהה ביותר. במתחם פועל גם מוזיאון קטן המוקדש כולו לשמן זית.

נדמה כי מידי שנה גדל מספרם של התיירים שמבקרים באיטליה, ומציפים את היעדים המפורסמים במדינה. האתגר, אם כך, הוא למצוא פינות מיוחדות שאינן מלאות במבקרים... חובבי היעדים הבלתי מוכרים יהנו מאד במחוז לה מארקה: הנופים מרשימים לא פחות מגבעות טוסקנה ואומבריה, העיירות העתיקות בנויות מאבן, והקרבה לים מבטיחה שפע של הזדמנויות לבטן-גב בחופים נסתרים. בשתי הכתבות שלפניכם נתמקד באתרים המרכזיים במחוז   תיירים רבים מדלגים לחלוטין על מחוז לה מארקה (Le Marche), ולו מהטעם הפשוט שאין להם מושג שהוא קיים. זהו פספוס גדול, משום שמחוז לה מארקה, שבלב איטליה, הוא באמת יעד יפהפה. המחוז גובל באמיליה-רומאניה , אומבריה , לאציו ורפובליקת סן מרינו העצמאית, ומתפרש גם לחופי הים האדריאטי. נדמה שיש כאן הכל: עיירות בנויות מאבן, גבעות מכוסות גפנים, אוכל מצויין , יינות מעולים, מוזיאונים מעניינים, כנסיות יפהפיות, ושפע של מסלולי טבע בשמורות מטופחות. מה עוד אפשר לבקש? מי שמחפש טיול בקצב קצת אחר, ורגוע יותר, יגלה שמחוז לה מארקה הוא מקום נהדר להירגע בו ולחוות את איטליה של פעם. מכיוון שיש לא מעט דברים לעשות כאן, חילקנו את המידע לשתי כתבות . ומכיוון שעל אנקונה, בירת מחוז לה מארקה, כבר דיברנו בכתבה נפרדת שהוקדשה לתולדות הקהילה היהודית בעיר , הפעם נתמקד ביעדים אחרים. ממילא עבור תיירים רבים, האטרקציה האמיתית איננה עיר הבירה אלא הכפרים הקטנים והעיירות הקסומות המפוזרות ברחבי המחוז. אך לפני שנתחיל במסע עצמו, כדאי לדעת כמה דברים על המחוז שבו נבקר. שמו החריג של המחוז (פירוש השם "לה מארקה" באיטלקית הוא – "מחוזות מארקה", כלומר ברבים ולא ביחיד), מגיע מהמילה הגרמנית העתיקה "מרקה" ששימשה לציון גבולותיהם של ערים ומחוזות תחת האימפריה הרומית הקדושה. בהמשך אוחדו הערים והפרובינציות, אך השם המודרני ממשיך לשקף את עברו המורכב של האזור. עיר הבירה, כאמור, היא אנקונה (מהמילה "אנקון", כלומר מרפק ביוונית עתיקה, שפתם של יורדי הים העתיקים שייסדו את העיר), והיא שוכנת למרגלות הר קונרו (Conero). מחוז לה מארקה מחולק לחמש נפות: נפת אנקונה, נפת אסקולי פיצ'נו, נפת פרמו, נפת מצ'רטה, ונפת פזארו ואורבינו. מחוז לה מארקה מתגאה גם בכמה בנים ידועים במיוחד – צייר הרנסאנס רפאל ( רפאלו סנציו ) היה יליד המחוז, וגם המשורר הידוע ג'אקומו לאופרדי נולד כאן. האדריכל הידוע דונטו בראמאנטה (Donato Bramante), שאחראי על תכנון חלקים מבזיליקת פטרוס הקדוש הוא יליד לה מארקה, וכך גם המצביא והמושל פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro). והרשימה נמשכת: גם המחנכת מריה מונטסורי, המלחין ג'ואקינו רוסיני, והקרטוגרף מתאו ריצ'י (Matteo Ricci) נולדו במחוז. מחוז לה מארקה מיושב עוד מתקופת הברזל, אז אוכלס השטח בידי השבטים הפיצ'נים. בהמשך כבשה האימפרית הרומית כבשה את השטח, ואחרי הרומאים הגיעו הגותים, וקרל הגדול (שארלמאן). בימי הביניים סופח רוב האזור למדינות האפיפיור, אך המלחמה בין משפחות אצולה אזוריות נמשכה ועיצבה את הפוליטיקה והתרבות במקום. מבין הכוחות שפעלו כאן דוכסות אורבינו (Urbino) היא הידועה ביותר, והתפרסמה כאחד ממרכזי הרנסאנס החשובים באיטליה. דוכסות אורבינו נותרה עצמאית עד שעברה באמצע המאה ה-17 לשליטת מדינות האפיפיור.    אורבינו Urbino איך אפשר שלא להתחיל את המסע בלה מארקה באורבינו ? זו פנינה של ממש, ולדעת רבים היעד היפה ביותר במחוז (בנוסף זוהי וגם עיר הולדתו של רפאל). אורבינו היתה אחת הערים החשובות ברנסאנס האיטלקי, וחצרו של פדריקו די מונטפלטרו שקקה חיים, אומנות ומוזיקה. המרכז ההיסטורי של אורבינו הוכר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, והסיור בין סמטאותיו הוא מעין מסע בזמן. תחת הנהגתו של פדריקו דה מונטפלטרו (Federico de Montefeltro), שהיה לא רק מצביא חשוב אלא גם דיפלומט מוכשר ופטרון אומנות וספרות, נהנתה אורבינו מתור זהב של ממש. מונטפלטרו היה זה שהורה על בנייתו של ארמון הדוכס (Palazzo Ducale) – התחנה הראשונה שבה כדאי לבקר בעיר. הפוליטיקה המורכבת של העיר הובילה לכך שהשליטה בה עברה מיד ליד: בהמשך השתלטו על אורבינו משפחת בורג'ה ואז משפחת דלה רוברה, עד שהעיר לבסוף סופחה, כמו שאר האזור, למדינות האפיפיור (וב-1870 הפכה לחלק ממלכת איטליה). ארמון הדוכס (Palazzo Ducale) עוצב בהשראתם של מבני רנסאנס חשובים בפירנצה, ומשמש כיום כמקום מושבה של הגלריה הלאומית של מחוז לה מארקה. כאן תוכלו להתרשם מאחד מאוספי אומנות הרנסאנס החשובים בעולם. לפרטים נוספים על הגלריה, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי . כמובן שאי אפשר להחמיץ ביקור בדואומו המרשים להפליא של אורבינו (Duomo di Urbino), סיור רגלי לאורך הדרך הפנורמית (Camminamento panoramico), וביקור במצודת אלבורונץ (Fortezza Albornoz) שבנו בני רוברה כחלק ממאמציהם לבצר את העיר.   אופידה Offida באמצע הדרך בין אסקולי פיצ'נו לחופי הים האדריאטי, בין ריביירת הדקלים להרים הסיביליניים, מתחבאת העיירה אופידה. אופידה נכללת ברשימת ה-borghi più belli d’Italia  (רשימה המונה כמה מאות כפרים ועיירות שנחשבים ליפים במדינה), ובצדק. אז מה כדאי לראות כאן? כל ביקור בעיר יתחיל בפיאצה הראשית המרשימה, הבנויה בצורת משולש, וימשיך בסיור רגלי לאורך הסימטאות ובין החנויות. כדאי לבקר גם באתר מיוחד הממוקם מחוץ למרכז ההיסטורי: כנסיית סנטה מריה דלה רוקה (Santa Maria della Rocca), היא אתר חובה, ונהנית ממיקום מרהיב במיוחד – בקצה צוק צר, מוקפת מכל עבר בנוף מדהים של גבעות מכוסות גפנים. הצורה הייחודית מזכירה מעט את המנזרים המפורסמים של מטרה (ביוון). המיקום איננו מקרי – הכנסיה נבנתה על גבי מבצר שמירה ותצפית מהתקופה הלונגוברדית, ואפשר עדיין לראות עדות לכך – המדרגות העתיקות המובילות לכניסה הצדדית נבנו במאה השביעית לספירה, וצורתן הייחודית (רחבות ונמוכות מאד) מעידה על כך שהן שימשו את האבירים שרכבו במעלה המדרגות על גבי הסוסים שלהם כדי להיכנס למבצר. אם יש לכם זמן, מומלץ לבקר גם בכנסיית סנט אגוסטינו (Sant’Agostino), שנבנתה במאה ה-14. בלב הכנסייה ניצב ה-SACRARAIO, שבו, טוענים המאמינים, התרחש לפני מאות שנים נס, במהלכו הפך הלחם המייצג את בשרו של ישו במיסה לבשר של ממש. מידה שנה נפתח ה-SACRARIO (לא פחות מ-14 מפתחות נדרשים כדי לפתוח אותו) לרגל חגיגות הצלב הקדוש. אם אתם מחפשים מזכרות, תעשיית הרקמה המסורתית של אופידה ידועה בכל רחבי איטליה, וניתן עדייל למצוא פריטים עדינים בעבודת יד. המומחיות כאן היא רקמת סלילים. מומלץ לבקר בקיץ, אבל גם בחודשי החורף אופידה היא יעד מומלץ – מידי שנה, ב-17 בינואר חוגגת אופידה את הקרנבל העירוני המפורסם.   אזנטוליה Esanatoglia אזנטוליה היא עיירה עתיקה ויפהפיה, המוקפת בחומת הגנה מרשימה. שמה המקורי של העיירה היה סנט'אנטוליה (Sant’Anatolia), על שם הקדושה הפטרונית של העיירה, אך שם זה שונה במאה ה-19. למה כדאי להגיע לכאן? משום שמקסים להסתובב בין הבתים העתיקים הבנויים מאבן. אחד המפורסמים שבהם הוא הבית בן שלוש הדלתות (La casa delle tre porte) – דלת אחת שימשה את דרי הבית באופן יומיומי, דלת אחרת נקראה דלת "הנשואים" ודרכה נכנסו החתן והכלה בפעם הראשונה לבית, ואילו הדלת השלישית היתה דלת שפתחו במיוחד בקיר הבית בכל פעם שמישהו נפטר – זו היתה "דלתו של המת". מסורת "דלת המת" (La porta del morto) הייתה נפוצה בכל רחבי איטליה. מחות למרכז ההיסטורי מתחבא אתר מומלץ נוסף – מנזר סן קטלדו (San Cataldo), שנבנה בראש צוק, באזור מבודד. אין ספקר שהנזירים שהגיעו למקום כדי להתבודד ולהתפל בכוונה רבה נהנו גם מנופים בלתי נשכחים...   מונטקאסיאנו Montecassiano העיירה הקטנה (כ-6500 תושבים בלבד) והיפה מונטקסיאנו, שבנפת מצ'ראטה, היא תחנת מומלצת נוספת במסע בין פינות החמד של מחוז לה מארקה. אזור זה היה מיושב כבר בתקופה הרומית (אז נודע בשם Castrum Montis). בימי הביניים היתה העיר מעורבת, בדומה לאלפי יישובים אחרים, במלחמות בין הגואלפים והגיבלינים שקרעו את אירופה לגזרים. בהמשך השתלטה מדינת האפיפיור על השטח כולו. כיום נכלל מונטקסיאנו ברשימת הכפרים היפים ביותר באיטליה, ונעים לשוטט בין הסימטאות העתיקות ולהתפעל מהנופים.     מצ'רטה  Macerata מצ'רטה זכורה כיום בעיקר בשל רעידת האדמה הקטלנית שפגעה בה, אך כמובן שזו לא הסיבה היחידה לבקר בעיר. אם אתם באזור ויש לכם זמן, כדאי לעצור כאן ביקור קצר. כדאי לבקר בכיכר הראשית – פיאצה דלה ליברטה (Piazza della Libertà), בקתדרלה (Duomo di San Giuliano), ובמוזיאון היפה שבפאלאצו בואונאקורסי (Palazzo Buonaccorsi). הארמון הקטן של משפחת האצולה בואנקורסי, שנבנה באמצע המאה ה-18 והוסב למוזיאון ובו אוסף מגוון של יצירות אומנות, מרכבות, ועוד. לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי.  אם במקרה נערך קונצרט ב-Sferisterio, מומלץ להזמין כרטיסים. ב- Sferisterio  הוא מעין זירה חצי אליפטית, ששימשה בעבר כאצטדיון לסוג מיוחד של משחק כדור שהיה פופולרי באיטליה בין המאות ה-16 וה-19 ואילו כיום מארח הופעות וקונצרטים (האקוסטיקה פה מצוינת). מידי שנה נערך במתחם גם פסטיבל האופרה  של מאצ'רטה.   כמה מילים על רעידת האדמה שהיכתה במצ'רטה למרבה הצער, אי אפשר שלא לכתוב כמה משפטים על רעידת האדמה שגרמה נזקים לעיר (ולערים נוספות באזור), בעיקר מכיוון שלא היתה זו רעידת אדמה אחת, אלא סדרה של רעידות אדמה שהחרידו את מרכז איטליה בין השנים 2016 ו-2017. ב-30 באוקטובר 2016, בשעה 7:40 בבוקר, הכתה רעידת אדמה בעוצמה 6.5 בסולם ריכטר (החזקה ביותר באיטליה מאז רעידת האדמה שהחריבה את אירפיניה Irpinia ב-1980). מוקד הרעידה היה בין הערים מצ'רטה ונורצ'ה (Norcia, במחוז אומבריה) והרעש גרם לנזקים אדירים בשטח משמעותי שהתפרש על פני מחוזות לה מארקה, אומבריה, לאציו ואברוצו (הדפים משניים הורגשו גם בצפון איטליה ואפילו באזור אוסטריה ומדינות הבלקן). כתוצאה מהאסון נותרו עשרות אלפי איש ללא קורת גג, ולמעלה מחצי מיליון איש הושפעו בדרך זו או אחרת מהאירועים. אך כאמור, לא היתה זו הרעידה היחידה: קדמו לה רעידת אדמה מפחידה ב-24 באוגוסט 2016, שפגעה באברוצו ובמארקה בשיא עונת התיירות. כתוצאה ממנה נחרבו (בין היתר) העיירה אמאטריצ'ה (Amatrice) והכפר ארקוואטה דל טרונטו (Arquata del Tronto שבמחוז לה מארקה). העיירה אמאטריצ'ה (Amatrice), שבמחוז לאציו, היתה הקורבן הגדול ביותר של רעידת האדמה, וכאן נהרגו 237 מתוך 299 קורבנות הרעידה. אמטריצ'ה מעולם לא התאוששה לגמרי מאותה רעידת אדמה. ב-26 באוקטובר היכו שתי רעידות אדמה נוספות באזור אומבריה-מארקה, וגרמו לנזקים משמעותיים נוספים. ב-18 בינואר חזר על עצמו הסיוט, וארבע רעידות אדמה נוספות הרעידו את מחוז אברוצו (אך הורגשו כמובן גם במחוזות השכנים).   רקאנאטי - Recanati נסיים את החלק הזה של הכתבה עם המלצה על רקאנטי. זוהי עיר נעימה לביקור, אך הסיבה העיקרית שבגינה אנשים מגיעים אליה איננה בזכות המונומנטים או הכנסיות שבעיר, אלא משום שכאן נולד אחד מהמשוררים החשובים ביותר באיטליה: ג'אקומו לאופרדי. ג'אקומו לאופרדי (Giacomo Leopardi, 1798-1837) נודע לא רק כמשורר איטלקי רומנטי בולט, אלא כאחד מחשובי הכותבים במדינה. הוא נולד ברקאנטי למשפחת אצולה, וזכה לחינוך קפדני ומגוון. מספרים כי הוא נהג להעביר שעות רבות לבדו, בספריה, בעודו מתעמק בכתבי פילוסופיה ואומנות, אסטרונומיה ומדעי הטבע. הוא היה ילד ונער חלש מבחינה פיזית, וסבלת מאסתמה ועקמת, אך עולמו הפנימי היה עשיר וסוער. בשנת 1817, כשהיה בן 19, החל לאופרדי לפרסם את ה - Zibaldone, אוסף שירים ומחשבות בן למעלה מ-4000 עמודים, שהקנה לו תהילה ומעמד כמשורר לירי חשוב. השירים שכתב בתקופה שבה שקע בדיכאון הקנו לו תהילה וקבעו את מקומו כאחד מבכירי המשוררים בהיסטוריה האיטלקית ועד היום שיריו נלמדים בתיכונים ברחבי המדינה. חובבי לאופרדי יוכלו לבקר בבית הולדתו של לאופרדי , שהוסב למוזיאון.   אם תרצו לקרוא על יעדים נוספים במחוז לה מארקה, לחצו כאן כדי להגיע לחלקה השני של הכתבה.

בחלקה הראשון של הכתבה סקרנו כמה מהאתרים מומלצים ביותר במחוז לה מארקה: אזור יפהפה, ולא מאד מוכר באיטליה. בחלק השני של הכתבה נמשיך את המסע, ונגלה אוצרות טבע, עיירות עתיקות, חופים מומלצים, ואת אחת ממערות הנטיפים החשובות באיטליה   המסע בין אוצרות מחוז לה מארקה נמשך, והתחנה הבאה היא שמורת טבע מומלצת ביותר. מערות פרסאסי (Grotte di Frasassi) מערות פראסאסי הן מערות הנטיפים המפורסמות ביותר באיטליה – מערות קרסטיות  מרשימות ביותר ועצומות בגודלן, המושכות מאות אלפי מבקרים מידי שנה. דבר קיומן של המערות התגלה לראשונה בשנת 1948, במהלך סיור בשטח של כמה חברים במועדון הספלולוגי של אנקונה, אך רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו החוקרים להבין את גודלן העצום של המערות, ואת ייחודן. לאורך השנים הם העניקו לחללים השונים במערות כמה שמות פואטיים למדיי – החלל הראשון, למשל, באזור הכניסה, מכונה "תהום אנקונה" והוא גדול מספיק כדי להכיל בתוכו את הדואומו של מילאנו! חללים נוספים הם "מערת העטלפים" (הנקראית כך על שם מושבת העטלפים הגדולה שבתוכה), "מערת הרוח", ו-"חדר הנרות" (הנקרא כך בשל הזקיפים הרבים המזכירים בצורת נרות ענק, חלקם בגובה 20 מטרים). המערות הן בנות כ-150 מיליון שנה, ומתפרשות על פני למעלה מ-30 קילומטרים. רק כ-1.5 קילומטרים פתוחים לקהל הרחוב, ומתחם נוסף באורך דומה פתוח בפני מי שמחפש הרפתקה קצת יותר מאתגרת. כאן עומדים לרשות המבקרים שני מסלולים אפשריים: המסלול הכחול, שמתאים למשפחות, והמסלול האדום, שמתאים למטיילים מנוסים עם רקע בספלולוגיה. לפרטים נוספים, ולרכישת כרטיסים מראש, בדקו את האתר הרשמי .   מבצר גראדרה – Castello di Gradara המצודה בגראדרה, המתנוססת בראש גבעה בגובה 142 מטרים מעל פני הים, היא אחת המרשימות במרכז איטליה. למעשה, זהו האתר המתוייר ביותר במחוז לה מארקה כולו, יעד מעניין גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה אדריכלית. מצודת גראדרה נבנתה בידי משפחת דה גריפו (De Griffo) במאה ה-12, ושופצה והורחבה לאורך השנים בידי השליטים הפיאודליים השונים שמשלו באזור, החל ממשפחת מאלאטסטה (Malatesta) וכלה במשפחת דלה רוברה (della Rovere). מעבר לתפקידה הראשי (המצודה נבנתה לצרכים צבאיים), היא שימשה גם כטירת מגורים, והחדרים הפנימיים קושטו ביצירות אומנות רבות. כיום הוסבו החדרים למוזיאון, וניתן לבקר ב-14 חדרים המרוהטים בריהוט עתיק ומקושטים ביצירות אומנות מרשימות ובציורי קיר של אומנים ממרכז איטליה. החדר הידוע ביותר הוא חדרה השינה של פרנצ'סקה, שאת סיפורה הטרגי הנציח דנטה בקומדיה האלוהית – בין חומות מבוצרות אלה מתו פאולו ופרנצ'סקה, שני נאהבים שנרצחו בידי בעלה הקנאי של פרנצ'סקה, ג'אנצ'יוטו. עברה ההיסטורי של המצודה מעניין לא פחות – במאה ה-13 הייתה זו משפחת מאלאטסטי (Malatesti) שמשלה ללא עוררין באזור זה לאחר שהאביר-הלוחם מטלסטה השני מוורוקיו (Malatesta II da Verucchio) נלחם על מנת להרחיק מהאזור את הכוחות הגיבלינים (שהתנגדו לאפיפיור) וקיבל בתמורה אישור מיוחד מהכס הקדוש לשלוט באזור. לאחר שנפטר ירש בנו הבכור את מקומו, ואילו בנו השני, ג'אנצ'וטו (Gianciotto) הוא זה שרצח בהתקף קנאה את פרנצ'סקה ואת מאהבה (ובן דודו), פאולו. אחד מתושביה הידועים ביותר של המצודה היה סיגיזמונדו פאנדולפו מאלאטסטי (Sigismondo Pandolfo Malatesti). מלסטסטי התפרסם כאחד הלוחמים החשובים באיטליה בזמנו, אך גם איש משכיל שניהל חצר תרבות פורחת. הוא נישא לג'ינברה ד'אסטה  (Ginevra d’Este) ולאחר מותה נישא בשנית לפוליסנה ספורצה (Polissena Sforza) ממשפחת ספורצה הידועה, אך האהובה מכולן היתה אישתו השלישית, איזוטה דלי אטי (Isotta degli Atti). לאורך חייו ניהל מאלאטסטי קרבות מרים נגד משפחה שולטת חשובה אחרת – משפחת מונטפלטרו (Montefeltro) המפורסמת, אך בשנת 1463 הצליח פרדיקו די מונטפלטרו לכבוש את המצודה והעביר אותה לידי משפחת ספורצה ששלטה על חלקים נרחבים ממרכז איטליה (אף שמקום מושבה המרכזי היה כמובן במילאנו) וניהלה קשרי גומלין משמעותיים עם שושלת מונטפלטרו. בהמשך נקשר גם שמה של משפחת בורג'ה הידועה (לשמצה) למצודה, כאשר ג'ובאני ספורצה, מצאצאי השושלת, נישא ללוקרציה בורג'ה, אחותו של צ'זארה בורג'ה ובתו של האפיפיור אלסנדרו השישי והמצודה עברה לרשות המשפחה (הנישואין בוטלו לאחר ארבע שנים בלבד, מכיוון שאביה של לוקרציה לא היה מרוצה מהברית ותכנן להשיא את בתו לבעל חזק יותר, שיקדם אותו בצורה פוליטית וצבאית).   מומלץ לבקר כאן בסיור מודרך (ניתן להירשם מראש דרך האתר הרשמי ) ולבקר במצודה עצמה, לסייר על החומות, וגם להיכנס למוזיאון. הביקור יאפשר לכם לא רק לראות את האוסף המוצג במקום, אלא גם ליהנות מגישה למתחם התת קרקעי המתפרש מתחת למצודה.   אסקולי פיצ'נו Ascoli Piceno אסקולי פיצ'נו היא יעד שאסור להחמיץ (ולא רק בשל המאכל המקומי המפורסם – זיתים ממולאים ) – המרכז ההיסטורי, שנבנה בחלקו הגדול מאבן טרוורטין, הוא אחד מהמרשימים ביותר במחוז. התחילו את הביקור עם אספרסו טוב בקפה מלטי (caffe Meletti), אחד מ-100 בתי הקפה ההיסטוריים באיטליה, שיושב ממש על פיאצה פופולו (Piazza Popolo), הנקראית על שם מבנה שליטי העיר – Palazzo dei Capitani del Popolo (המבנה המרשים עם המגדל הגבוה, שצמוד לבית הקפה). זהו ליבה הפיזי והמטרפאורי של אסקולי – כאן חוגגים את הקרנבל, וכאן נערכת ה-Quintata, חגיגת ימי-ביניימית הכוללת שחזורי קרבות, אבירים רכובים על סוסים, תהלוכות צבעוניות ומוזיקה. כמו בערים רבות כל כך באיטליה – הפיאצה המרכזית נבנתה בימי הביניים אך שורשיה עתיקים בהרבה – בתקופה הרומית ניצב כאן הפורום (המרכז המסחרי של העיר). את צורתה הנוכחית היא קיבלה רק במאה ה-16, בעקבות עבודות שיפוץ נרחבות וכיום היא נחשבת לאחת הפיאצות היפות במרכז איטליה. לאחר הקפה תוכלו לצאת לסיור בין הסימטאות, ולבקר בדואומו (הכנסיה הראשית של העיר) – הקתדרלה המוקדשת לאמידיו הקדוש (Cattedrale di Sant'Emidio). שאריות גופתו של הקדוש טמונות במתחם תת קרקעי מתחת לקתדרלה, וניתן לבקר במקום. כדאי לבקר גם במקדש הזעיר Sant'Emidio alle Grotte, החצוב בסלע באזור שכבר לפני 2000 שנה שימש לקבורה. המקדש נחצב לתוך מערה (אך החזית היא בארוקית), ונבנה כדי להודות לאמידיו הקדוש, שלפי המקומיים הגן על העיר בזמן רעידת האדמה של שנת 1703. אדריכל המבנה, ג'וזפה ג'וספאטי (Giuseppe Giosafatti) קיבל השראה למקדש מעבודותיו של גדול אדריכלי התקופה – ברניני . אסקולי פיצ'נו מכונה גם "עיר מאה המגדלים", וזה אולי נשמע הרבה אך מספרם בעבר היה למעשה גבוה אף יותר ועמד על כמאתיים. לפחות מחציתם נהרסו במהלך המאה ה-13 ורבים אחרים פורקו עם השנים. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם במוזיאון ה -Pinacoteca Civica,  אחד החשובים במחוז.  כמובן שאי אפשר לעזוב את אסקולי פיצ'נו מבלי שטעמתם את המאכל המפורסם ביותר בעיר (ואחד הידועים בלה מארקה) – זיתים ממולאים, או בשמם המלא: Olive all’Ascolana. אחד המקומות המומלצים בעיר הוא La Bottega dell’Oliva Ascolana.  כפי שאפשר להבין מהשם, הם מתמחים במעדן הזה ובו בלבד!   יזי – Jesi עיר הולדתו של פרידריך השני, ותחנת חובה לחובבי יין בין אם מקור שמה של יזי (Jesi) מגיע ממלך עתיק בשם אזיו, משם הנהר הסמוך (אזינו) או משמו של האל הקלטי אזו, תהילתה של העיר כיום נובעת מהיין הידוע המיוצר בסביבותיה . יזי נוסדה בידי שבטים אומברים, ובהמשך נכבשה בידי הקלטים  ובהמשך בידי הרומאים שהפכו את האזור כולו למשגשג במיוחד. הכיכר המרכזית, המוקדשת כיום לפרידריך השני (ראו בהמשך) היתה בעבר הפורום הרומאי. תהילתה של יזי הגיעה בימי הביניים: לאחר התפרקות האימפריה הרומית המערבית נכבשה יזי בידי האוסתרגותים אך בהמשך נכבש השטח בידי הביזנטים והוכפף לראוונה. לאחר מכן שלטו פה הלונגוברדים ואז הפרנקים. בשנת 756 העביר מלך הפרנקים, פפין הגוץ, את השליטה לידי האפיפיור, ויצר כך את מדינת האפיפיור – מדינה ששרדה במשך כאלף שנה, עד לאיחוד איטליה. במאה ה-12 הפכה יזי לעיר מדינה, ופרחה תחת שלטון עצמאי.  לאורך המאה ה-12 היא התנגשה עם רפובליקות וערי מדינה סמוכות (כמו למשל רפובליקת אנקנונה, עימה היא נאבקה על השליטה בשטח). האירוע המכונן בהיסטוריה של העיר התרחש ב-26 בדצמבר 1194, כאשר קוסטנצה ד'אלטאווילה (Costanza d’Altavilla) עברה בעיר וכרעה ללדת. כך, דווקא בייזי, בא לעולם בנה – פרידריך השני, לימים קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בזכות לידה זו זכתה יזי למעמד מיוחד וניתנו לה זכויות יתר היסטוריות (כמובן שכאשר נקשר כך גורלה בזה של הקיסר, התערערו משמעותית היחסים עם מוסד האפיפיורות, יריבו ההיסטורי של הקיסר).  באמצע המאה ה-15 חזרה יזי לשליטת האפיפיור, ואז גם החלה תקופת בנייה וצמיחה נוספת. אחד המבנים הידועים ביותר בעיר, ה-Palazzo della Signoria ששימש את שליטי העיר, הוא עדות לאותה תקופה מפוארת של התרחבות וצמיחה. יזי אף זכתה להכרה מטעם אונסק"ו עבור האופן שבו בניינים מתקופות היסטוריות שונות משתלבים באופן הרמוני בעיר. בזמן הסיור בייזי מומלץ להקדיש זמן לחומות המפוארות שתכנן האדריכל והמהנדס פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מרטיני (Francesco di Giorgio Martini), לכיכר הראשית – פיאצה פדריקו II (על שם הקיסר פרידריך), וכמובן שגם ליקבים מחוץ לעיר המתמחים ביין Castelli di Jesi המצויין.   לה מארקה לחובבי טבע אם אתם מחפשים מסלולי הליכה ונופים מרשימים, סלעי ה Lame Rosse המכונים "הגרנד קניון של לה מארקה" יקלעו לטעמכם. אמנם הכינוי "גרנד קניון" הוא מוגזם לגמרי, אבל הנופים כן מרשימים מאד. הסלעים ניצבים מעל אגם פיאסטרה (Fiastra), ומסלול ההליכה, באורך כ-7 קילומטר, מתאים למטיילים בכושר טוב (אל תשכחו להביא נעלי הליכה רציניות). מומלץ לבקר גם באגם פילאטו (Lago di Pilato), האגם הטבעי היחיד במחוז, ולצאת למסלולי הליכה לאורך השבילים שבהרים הסיביליניים (Monti Sibillini), שהגבוה שבהם, הר וטורה (Monte Vettore) מתנוסס לגובה 2476 מטרים. ההרים נקראים על מערת הסיביל – לפי האגדה התגורר בהם נביא שנמלט מידי רודפיו הנוצרים.   החופים היפים של לה מארקה רצועת החוף המחברת את העיר אנקונה עם העיר נומנה (Numena) זכתה לכינוי הפואטי "ריביירת קונרו" (Riviera del Conero) על שם הר קונרו שלמרגלותיה יושבת אנקונה. כמה מהחופים היפים ביותר באזור נמצאים כאן, ואחד הידועים שבהם הוא "חוף שתי האחיות" (La spiaggia delle due sorelle) ומפרצים מקסימים כמו פורטונובו (Portonovo).  לפרטים נוספים על החופים המומלצים במחוז, ניתן לבדוק את אתר הריביירה: www.rivieradelconero.info/it/ בנוסף, תוכלו לבקר בערי חוף ידועות שיושבות לאורך החופים הרחבים שזכו לכינוי "ריביירת הדקלים" (riviera delle Palme) כמו למשל Grottamare, San Benedetto del Tronto, Cupra Marittima. זהו אזור מושלם לחובבי הבטן-גב, וקל למצוא כאן חופים מוסדרים ונוחים.

אחחח, מחוז פריולי, איזה מחוז מוצלח אתה... גם נופים יפים, גם ערים מרשימות, גם יינות מצויינים, מה עוד אפשר לבקש? אוכל, כמובן! ומכיוון שעל הנופים והאתרים כבר דיברנו במאמרים הקודמים, וגם על היינות, הגיע הזמן לדון ברצינות במאכלים הטיפוסיים במחוז הצפוני הידוע   מחוז פריולי מתפרש על פני אזורים שונים באופן מהותי – הרים, גבעות וים, כך שמטבע הדברים התפריט המקומי משתנה מאד בהתאם לאזור שבו אתם נמצאים. גארדו, למשל, היושבת לשפת הים האדריאטי, ידועה בזכות תבשילי הדגים הטריים שלה, ואילו באלפים הפריולאנים יגישו לכם מנות דשנות הטיפוסיות לבקתות שבהרים. אז מה כדאי לאכול, ואיפה?   גבינת מונטזיו – Montasio למחוז פריולי יש מסורת גבינות מפוארת, בעיקר בזכות הגבינות שמגיעות מהחוות בהרים האלפים. הדוגמה הטובה ביותר היא גבינת מונטזיו, המכונה לעיתים קרובות הזהב המקומי, ומככבת בשלל מנות (הגבינה מאוייתת לעיתים גם כך: גבינת מונטסיו). זהו מוצר איכותי, מסורתי, העשוי מחלב פרות שרועות באחו ולכן עשיר בטעמים וארומות. החלב לא עובר פסטור, ולכן גם לא מאבד את טעמיו היחודיים. גבינת המונטזיו קיימת בכמה גירסאות: טרייה (יישון עד 120 יום), בינונית (5-10 חודשים) ומיושנת (מעל עשרה חודשים). גבינה שיושנה מעל 100 חודשים זוכה לכך שיוטבע עליה הסמל "Quality Gold". זו גבינה מזינה ואיכותית, שמשתלבת בשפע של מנות. ניתן להגיש אותה פרוסה לפרוסות (כאנטיספטי) או לגרר אותה מעל הפסטה – המונטזיו טעימה בכל גרסה!  קאלסונס – Cjalsons גרסה טעימה במיוחד של רביולי, ואחת המנות הקלאסיות של מחוז פריולי. גרסה מוקדמת של המנה הזאת מופיעה כבר בכתביו של אחד השפים האיטלקיים הראשונים – מאסטרו מרטינו, שבישל עבור הקרידנל מאקוויליה במאה ה-15 (ספר המתכונים של מאסטרו מרטינו הוא מקור מידע חשוב עבור היסטוריונים וחוקרי תרבות). הקאלסונס קיימים במספר גרסאות, והמילוי משתנה מאזור לאזור. בכמה כפרים קטנים נותרה אפילו הגרסה שמזכירה את הטעמים מימי הביניים, עם מילוי הוא חמוץ-מתוק הכולל גם פירות מסוכרים או צימוקים, ועשיר מאד בתבלינים כגון קינמון ואגוז מוסקט. גם כיום, לאחר שהמנה עברה עיבוד קל שהתאים אותה לחיך המודרני, נותרה בה מתיקות רבה. סוג המילוי משתנה, אבל באופן כללי מקובל למלא את הקאלסונס למלא בעלים ירוקים (תרד או עשבים שלוקטו בשדה), תפוחי אדמה, תפוחי עץ, אגסים, או ריקוטה מעושנת. יש מי שמוסיפים קינמון או קקאו, כדי להעצים את המתיקות. את הבצק מכינים משילוב של קמח חיטה וקמח תפוחי אדמה, ומעל יש למזוג חמאה רותחת. אני יודעת ששילוב הטעמים הזה נשמע אולי הזוי, אבל תנו לקאלסונס צ'אנס, יש סיכוי לא רע שתופתעו לטובה.  פרושטו די סן דניאלה (Prosicutto di San Daniele) זהו הפרושוטו השני הכי מפורסם באיטליה (אחרי פרושוטו די פארמה, שנהנה מיחסי ציבור ברמה בינלאומית), וללא ספק אחד הנקניקים האיכותיים ביותר במדינה. המוצר העדין והמאוזן הזה זכה למעמד DOP כמובן, ומיוצר בשיטות מסורתיות וטבעיות תחת פיקוח הדוק. בכל מסעדה במחוז תוכלו למצוא את הפרושוטו מסן דניאלה מככב על מגשי האנטיפסטי. כדאי לדעת שהפרושוטו איננו הנקניק היחיד באזור. כמו בכל שאר המחוזות האיטלקיים, גם בפריולי-ונציה-ג'וליה ישנה רשימה ארוכה של נקניקים ידועים שזכו למעמד חוקי רשמי, ולתואר DOC המעיד על כך שהם מוצרים מסורתיים המיוצרים בשיטות מסורתיות באזור גיאוגרפי ספציפי אחד בלבד. מפורסמים במיוחד הם הסלמי הפריולאני (salume friulano), הפרושוטו מהעיירה קורמונס (Cormons), הפיטינה (Pitina) – מעין שילוב בין קציצה לנקניק שמגיע מאזור ההרים האלפים ויוצר בעבר מבשר צאן וציד, ופרושוטו מסוג פראג (prosciutto di praga) המתאפיין בכך שהוא עובר תהליך בישול ועישון קל.  טוק אין בראיידה - toc’ in braide הנה ההגדרה לתבשיל שכל כולו מזון נחמה: פולנטה חמה ורכה, שמתווספת לה כמות נדיבה מאד של חמאה וגבינה. המעדן המושלם לחודשי החורף הקפואים, שהציל לא פעם את האיכרים. תושבי צפון איטליה ידועים באהבתם לפולנטה, שמככבת גם במטבחים של לומברדיה , ונטו , ו עמק אוסטה (בין היתר). על מנת להכין פולנטה יש להשתמש בקמח תירס (צהוב או לבן). בזכות תוספת הגבינה, הופכת המנה לתבשיל מזין המכיל גם חלבון ושומן, ומספקת לאיכרים את האנרגיה הדרושה כדי לעבוד בשדות ובקור. תהליך הבישול הוא פשוט, ואם תרצו תוכלו להכין את המעדן הזה בעצמכם, בבית. החלק המעייף ביותר בתהליך ההכנה הוא הערבוב: כדי להכין פולנטה כמו שצריך, תצטרכו לערבב אותה ידנית במשך כחצי שעה... לאחר שהפולנטה מוכנה, הכינו בסיר נפרד פונדו המורכב מסוגים שונים של גבינות קשות (ברור מאליו שאחת הגבינות האלה חייבת להיות מונטזיו) ושמנת. לאחר מכן הכינו את הציפוי הפריך: טגנו במחבת מעט קמח תירס בחמאה, עד שנוצרים פירורים זהובים ופריכים. כל מה שנותר לכם כעת הוא להרכיב את המנה: ראשית יש להניח את הפולנטה, מעליה יש למזוג את פונדו הגבינה, ולבסוף יש לפזר את פירורי קמח התירס הפריכים. למה אתם מסתכלים עליי ככה? מעולם לא אמרתי שזו מנה דיאטתית...    בלקס – Blecs מסוג המנות שלכל משפחה יש גרסה שלה, שעוברת מדור לדור. כמו רוב המנות, גם זו פשוטה ומנחמת ומבוססת על אטריות העשויות קמח כוסמת, קמח חיטה וקמח תירס, קרועות ביד. שמה של המנה מגיע מצורתן הלא אחידה של האטריות: משמעות השם "בלקס" הוא טלאים, כמו פיסות הבד בגדלים שונים שבהן התמשו כדי להטליא את הבגדים הקרועים. את האיטריות החמימות מצפים בחמאה, מרווה, פירורי קמח תירס פריכים, אבל אפשרויות הרוטב מגוונות: ראגו בשר, גולאש, פרושוטו, ועוד.   סטוקפיסו אלה קאפוצ'ינה - Stoccafisso alla cappuccina כאמור, מחוז פריולי הוא מגוון מבחינה גאוגרפית וכולל תבשילים בשריים המגיעים מאזור ההר, ותבשילי דגים המגיעים מאזור הים. אבל הסטוקפיסו הוא מקרה קצת חריג – מדובר כאן על דג בקלה מיובש, שהגיע לאיטליה בזכות סוחרים ונציאנים שנתקלו במאכל הזה בזמן מסעותיהם בצפון הרחוק, כאשר הם שטו בסמוך לנורבגיה. מכיוון שהסרניסימה הוונציאנית שלטה על ונטו ועל פריולי, מנות המבוססות על סטוקפיסו ובקלה התפשטו בכל רחבי הצפון, ועד היום ניתן למצוא שפע של מנות בקלה בוונציה , ורונה , ויצ'נצה, ופריולי. הפופולריות רק גדלה לאור העובדה שמדובר במתכון שאפשר לאכול לאורך כל השנה (הדג המיובש נשמר היטב, ולפי עקרונות הדת הקתולית ניתן לאכול דגים גם בימים שבהם אסור לאכול בשר). את הסטוקפיסו (stoccafisso) אפשר לבשל בשלל דרכים, והמתכון המקומי נדמה כמעט ימי ביניימי בסגנונו. אבל אל תרתעו מהשילוב בין דגים לצימוקים וקינמון: התוצאה הרבה יותר טעימה ממה שנדמה לכם! מסעדות רבות כיום משתמשות בבקלה (דג משומר במלח) ולא בסטוקפיסו (דג משומר באמצעות ייבוש), אבל התוצאה דומה.   בוֹרֶטוּ אלה גראיזאנה - Boreto alla graisana ואם כבר דיברנו על דגים – הנה מנה קלאסית מהעיירה (היפהפיה!) גראדו, שלחופי הים האדריאטי. לצרפתים יש את הבויאבז, ולתושבי גארדו יש את הבורטו שלהם, מרק דגים (נטול עגבניות), המבוסס על השפע שעלה ברשתות הדייגים. המנה נולדה במטבחיהם של תושבי הלגונה, שניצלו את שאריות הדגים כדי להכין מרק מזין ומעשיר והגישו אותו לצד תוספת נדיבה של פולנטה (כמובן...). מאז שודרג המרק, וכיום המנה כוללת מספר סוגי דגים ((צלופח, בורי, דניס, וכו'). עם זאת, הכוכב האמיתי הוא דג הטורבוט – דג שטוח הנחשב למעדן (באיטלקית נקרא הדג pesce rombo). לרוב ניתן למצוא בה גם דג נוסף – שד הים (אחד הדגים המפחידים והטעימים שאפשר למצוא בשוק האיטלקי). המרק הפך כיום למעין רוטב סמיך, ומקובל להוסיף לו כמות מכובדת מאד של פלפל שחור – תזכורת נוספת לכך שבמתכונים רבים בפריולי, נותרו סימנים רבים מימי הביניים...   פריקו – Frico כמה פשוט, ככה טעים. הפריקו הוא מאכל פריולאני מסורתי, מעין לביבה גדולה, או פנקייק העשוי מתפוחי אדמה, בצל, וגבינה טיפוסית למחוז (כמו מונטזיו, למשל). כמו אינספור מנות אחרות, גם הפריקו נולד במטבחי העניים, ובמקרה הזה במטבחיהם של החקלאים והרועים. כיאה למנה שמגיע מהצפון הקפוא, הפריקו עשיר בחמאה וגבינה (יש להודות שהוא לא בדיוק דל בכולסטרול), ומחמם את הבטן ואת הלב. מספרים שהמנה נולדה כאשר הקדוש המגן של אודינה (Udine), ארמקורה (Ermacora) הקדוש, טיפס במעלה האלפים וכשהגיע מותש לפסגה ביקש מרועי הצאן במקום שיגישו לו מנה שתעזור לו להתאושש. הפלא המוזהב הזה הוא גם תבשיל פשוט למדיי, כל עוד שיודעים להקפיד על טכניקת הבישול הנכונה: לאחר שפרסתם את תפוחי האדמה והבצלים יש להקפיץ אותם בחמאה עד שהם רכים וזהובים. לאחר מכן מערבבים את תפוחי האדמה והבצל עם גבינה מגוררת ומוסיפים כמה ביצים. הסוד לפריקו מוצלח הוא טיגון איטי, כך שחלקו החיצוני של התבשיל נעשה פריך ואילו החלק הפנימי נותר רך ומבעבע. את הפריקו אפשר להגיש עם תוספת לבחירתכם, אבל ברור לכולנו מה תהיה התוספת המועדפת על תושבי פריולי. מי שניחש שהתשובה היא "פולנטה", ניחש נכון.     ברובאדה אה מוזט - Brovada e muset מנת איכרים פשוטה מאד, אבל פופולרית, שהפכה לאחד מהסמלים של המטבח הפריולאני. ה"מוזט" הוא נקניק חזיר מבושל, המורכב בעיקר מפיסות בשר מראש החזיר. ה"ברובאדה" היא התוספת – עלי לפת כבושים, המקבלים גון סגול בזכות התירוש המשמש כנוזל כבישה. כדי לכבוש את העלים, יש להניח שכבות של לפת בתוך מיכל ולמזוג מעל תירוש (האזור ידוע בזכות היינות שלו, כך שענבים לא חסרים...). בתום כחודשיים מסתיים תהליך התסיסה, והברובאדה מוכנה להגשה – חיה או מבושלת. בזכות תהליך התסיסה מספקת הברובאדה כמות מכובדת של ויטמינים ומינרלים – דרך מצויינת להעשיר את המטבח העני של איכרי פריולי.  כיום מוגדרת הברובאדה כמאכל DOP, הזוכה באיחוד האירופאי להגנה חוקית. כדי להכין את המנה הרשמית נהוג לטגן את עלי הלפת בשומן חזיר, אבל גם תבחרו לדלג על השלב הזה, וגם אם לא תרצו לטעום אותו בליווי הנקניק המסורתי, עלי הלפת הכבושים הם טעימים כתוספת בפני עצמה!   ניוקי די סוזינה – Gnocchi di susine כפי שכבר כתבתי בעבר, למטבח האוסטרו-הונגרי היתה השפעה נרחבת על המטבח הפריולאני, בעיקר באזורים הקרובים לגבול שספגו לתוכם אלמנטים נרחבים מהתרבות האוסטרית (והסלובנית, כמובן).  אחד התבשילים האהובים עליי באופן אישי הוא הניוקי במילוי שזיפים, הדומים מאד לכופתאות השזיפים המוכרות מהמטבח ההונגרי, הצ'כי, והסלובני. את הניוקי מכינים מקמח תפוחי אדמה, וממלאים בתערובת מתוקה-חמצמצה ועסיסית של שזיפים. אם הניוקי מוגשים כמנה הראשונה, ימזגו מעליהם חמאה חמה. ואם כקינוח, יפזרו עליהם סוכר וקינמון (יש גם מי שמוזג כמה טפיות של ליקר ומגיש אותם בגרסת הפלמבה – מומלץ!).  לה יוטה – La Jota מרק איכרים פשוט ומחמם, שנותר פופולרי גם היום במסעדות ברחבי פריולי. רשימת המרכיבים קצרה ובסיסית: שעועית, כרוב, תפוחי אדמה. הגרסה המוכרת ביותר מגיעה מהעיר טריאסטה, שם מוקבל להגיש את היוטה עם כרוב כבוש וצלעות חזיר. מרק איכרים נוסף, ואהוב במיוחד באזור טריאסטה, הואzuppa de bobici המבוסס על תירס.   צ'באפצ'יצ'י – Cevapcici מנה נפוצה ברומניה, באזור הבלקן, בקרואטיה וגם בחלקים ממחוז פריולי. למרות השם שובר השיניים, מדובר בסך הכל בקבב רומני! פאפארוט – Paparot מרק נזיד נוסף, המבוסס גם הוא על אחד המרכיבים הנפוצים ביותר במטבח הפירולאני: קמח תירס, כמובן. בשונה מפולנטה, כאן המתכון כולל כמות נאה של עלי תרד, ויש לבשל את המרכיבים ביחד. המנה נפוצה במיוחד באזור פורדנונה, ויש מי שמשדרג אותה ומגיש אותה עם תוספת נקניקיות מסוג סלסיצ'ה, למשל.  גולאש – Gulasch ואיך אפשר שלא להתייחס לגולאש? מנה נפוצה במיוחד באזורים הקרובים לגבול עם אוסטריה וסלובניה, אבל פופולרית למעשה גם בחלקים נוספים של פריולי-ונציה-ג'וליה. המנה ההונגרית הקלאסית מבוססת על בשר בקר ושפע של פפריקה, וזכתה להצלחה גדולה גם במזג האוויר האלפי הקר שבפריולי. בשונה מהגרסה ההונגרית הקלאסית, בפריולי רבים מוסיפים לתבשיל גם טריפה trippa, כלומר קיבת פרה ופולנטה כמובן. מנה פופולרית נוספת המושפעת מאד מהשכנים מצפון וממזרח היאporzina con capuzi, כלומר חזיר מבושל בתוספת כרוב כבוש.   פוטיצה – Putizza בלי מתוקים אי אפשר, ולמרבה השמחה רשימת העוגות ועוגיות שמגיעות ממחוז פריולי ארוכה למדיי. העוגה המפורסמת ביותר באזור טריאסטה, למשל, היא הפוטיצה (putizza), המוכרת לנו, הישראלים, בתור עוגת שמרים במילוי שוקולד... שורשי המנה הם אוסטרים, כמובן, ומספרים שהיא הגיע לטריאסטה כאשר אורחים אוסטרים הוזמנו למסיבה במצודת מיראמארה בשנת 1864, והציגו את הקינוח בפני הנסיך מסימיליאנו ואישתו קרלוטה. מימין הנסיך מסימיליאנו ואישתו קרלוטה, משמאל הפוטיצה (putizza), המוכרת לנו, הישראלים, בתור עוגת שמרים במילוי שוקולד... פרסניץ – Presnitz גם כאן, הצליל הזר מעיד על מקורו של המאפה, שחצה את הגבול מסלובניה והשתלב באופן חלק בתפריט הפריולאני. מדובר על מאפה מגולגל, במילוי טעים של אגוזים, שקדים, תאנים מיובשות, ושפע של תבלינים. מקובל במיוחד להגיש את הפרסניץ בתקופת חג הפסחא, ואומרים שצורתו של המאפה מזכירה את כתר הקוצים שחבש ישו על הצלב.     גובאנה – Gubana ואיך אפשר שלא לדבר על הגובאנה? מאפה שמרים במילוי אגוזים, צימוקים, גאפה ותבלינים מתוקים, טיפוסי לאזור צ'יווידאלה דל פריולי . ואם המאכל הזה מזכיר לכם את הקובנה התימנית, אתם לא היחידים... אבל מקור המילה גובאנה הוא מהפועל gubati בסלובנית, שפירושו "לקפל". מספרים שמדובר על מאפה עתיק במיוחד, שהופיע כבר במאה ה-15, בחצרו של האפיפיור גרגוריוס השניים-עשר. המאפה הפופולרי הזה מוגש תמיד בחגים (חג המולד, למשל, אבל גם בפסחא ובאירועים משפחתיים מיוחדים), ויש במחוז אפילו ביטוי "מלא כמו גובאנה", כדי לתאר אדם עשיר.

אין מי שלא שמע על טוסקנה ועל סיציליה , על אמלפי ועל אומבריה , אבל מה לגבי פריולי? מתי בפעם האחרונה יצא לכם להיתקל בהמלצה על המחוז המיוחד הזה? ובכן – הגיע הזמן לתקן את העוול המתמשך, משום שמחוז פריולי הוא אחד המעניינים והמיוחדים באיטליה!   ברוכים הבאים לפריולי, רבותיי, אני שמחה שהחלטתם לבקר פה. בשל מיקומו הגאוגרפי, בקצה הצפון מזרחי של המדינה, פריולי זוכה לרוב להתעלמות המבקרים וזה פספוס של ממש. אם אתם מחפשים יעד קצת פחות מוכר, עשיר בהיסטוריה ותרבות, ומושלם ממש עבור חובבי יין – מחוז פריולי הוא המחוז בשבילכם. במאמר זה אנסה לעורר בכם קצת סקרנות, ולפתוח את התיאבון. מי יודע, אולי בתום הקריאה יזנק מחוז פריולי לראש רשימת האתרים שבהם יתחשק לכם לבקר?...   ראשית כל - קצת רקע היסטורי. מחוז פריולי, או ליתר דיוק פריולי ונציה ג'וליה (Friuli Venezia Giulia – זה השם המלא של המחוז) הוא אחד מחמשת המחוזות האוטונומיים של איטליה. פריולי ממוקם על הגבול בין איטליה לאוסטריה וסלובניה, והשפעתן של שתי המדינות האלה על התרבות במחוז משמעותית מאד (כפי שנראה בהמשך). שמו המלא של המחוז חושף מעט מההיסטוריה המורכבת שלו: השם "ונציה-ג'וליה" מתייחס לאזור היסטורי בעל זהות מובחנת המוכר באנגלית בשם "Julian march " ומתפרש כיום על פני שלוש מדינות: קרואטיה, סלובניה ואיטליה. השפות הרשמיות של המחוז הן איטלקית, כמובן, אבל גם סלובנית, גרמנית, ופריוליאן (שפה לדינית המשמשת למעלה מחצי מיליון תושבים).   אף שהמחוז יושב כבר בתקופה הפרה-היסטורית, ושימש כבסיס לשבטים הקלטיים , שורשיו ההיסטוריים מיוחסים לתקופה הרומית, התקופה שבה נוסדו רבים מהישובים המרכזיים באזור, כמו למשל אקוויליה (Aquilea ), שנחשבת כיום לאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בצפון איטליה. בתקופה הרומית, ובמיוחד תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, פרח האזור וחלפה בו דרך מסחר חשובה. בין היתר התיישבו באזור אמנים וסוחרים יהודים שהתמחו בעיבוד חפצי זכוכית ועסקו במסחר. בתקופה הלונגוברדית גדלה חשיבותו של האזור כאשר אחת מהערים המרכזיות בפריולי – צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli ) הפכה לעיר הבירה של הממלכה הלונגוברדית. בימי הביניים הפכו כמה מהערים המרכזיות באזור, כמו גוריציה וטריאסטה, לערי מדינה חופשיות, ומשנת 1420 ועד לשנת 1797 שלטה באזור הסרניסימה, כלומר רפובליקת ונציה, והשפעתה של זו בולטת עד היום. בכל פינה כמעט אפשר למצוא את סמלה של ונציה, הלוא הוא האריה המכונף.   כיום מחולק מחוז פריולי לארבע נפות: פורדנונה (Pordenone ), גוריציה ( Gorizia ), אודינה ( Udine ) וטריאסטה ( Trieste ) ובכולן ניתן למצוא אתרים מרתקים, נופים נהדרים ואוכל משובח.  טריאסטה (Trieste ) לטריאסטה היפה, אחת הערים המרשימות בצפון איטליה, הקדשנו כבר מאמר נפרד . אבל איך אפשר לכתוב כתבה על האתרים המומלצים בפריולי מבלי להתייחס לפנינה הזאת? טריאסטה היא מעוז אינטלקטואלי, בירת המחוז, ואטרקציה שאסור לפספס אם אתם מגיעים לפריולי. אתרים כמו מצודת מיראמארה (Castello di Miramare ) ופיאצה אוניטה ד'איטליה ( piazza unità d'Italia ) ניצבים בראש הרשימה של כל מבקר.  אודינה (Udine ) מבקרים רבים תוהים האם כדאי להם להקדיש כמה שעות לאודינה, והתשובה היא – בהחלט! שורשיה של אודינה עתיקים, ולמרות שצמחה והפכה לעיר מודרנית עם השנים, המרכז ההיסטורי המטופח והאלגנטי משמר את הקסם והניחוח של ימים עברו. כדאי לשוטט בין הסימטאות העתיקות, לבקר בפיאצה דלה ליברטה (Piazza della Liberta - הכיכר המרכזית) ולהתרשם מבניין העירייה המפואר המכונה לוג'ה דל ליונלו ( Loggia del Lionello ) העשוי שיש לבן וורד ובנוי בסגנון ונציאני-גותי. מומלץ לבקר גם במצודת אודינה ( Castello di Udine ) שהפכה ממבצר צבאי למקום מושבם של המוזיאונים העירוניים. וכמובן שאי אפשר לפספס את הביקור בקתדרלה של אודינה, המוקדשת למריה הבתולה - Duomo di Santa Maria Annunziata . לפרטים נוספים על העיר, כדאי לכם לקרוא את המאמר שכתבה נדיה קרישי בעקבות ביקורה באזור .   סן דניאלה פריולאנו (San Daniele Friulano ) אם יצא לכם לשוחח עם איטלקי ולומר לו שאתם מתכוונים לנסוע לעיירה סן דניאלה שבפריולי, אני מבטיחה לכם שהשאלה הראשונה שהוא ישאל אתכם תהיה: בגלל הפרושוטו? ובצדק. הנקניק המפורסם ביותר באיטליה הוא הפרושוטו (prosciutto ), ושני הסוגים הידועים של פרושוטו הם פרושוטו די פארמה ( Prosciutto di Parma ) ופרושוטו די סן דניאלה ( Prosciutto di San Daniele ). העיירה סן דניאלה מונה פחות מ-8000 תושבים, ונחבאת למרגלות האלפים הפריאולנים המרשימים. תנאי האקלים היחודיים כאן הם שהפכו את האזור למתאים במיוחד ליישון נקניקים בשיטות המסורתיות. אף שהעיירה עצמה איננה מעניינת במיוחד מבחינה תיירותית, נחמד לעצור כאן ולרכוש כמה מוצרים טיפוסיים אם אתם באזור. באתר האינטרנט הרשמי של קונסורציום יצרני הפרושוטו תוכלו גם למצוא רשימה של יצרנים שמארגנים ביקורים מודרכים  (הכוללים טעימות, כמובן). ואם אתם מחפשים מסעדה מצויינת המגישה את מיטב נקניקי האזור, הזמינו מראש שולחן ב-  L’Osteria . טיפ: בכל פינה ופינה תמצאו התייחסות לנקניק שפירסם את סן דניאלה בכל רחבי העולם, אבל אם אתם נמנעים מבשר חזיר, דעו שהעיירה ידועה גם בזכות דגי הטרוטה שחיים בנהר טליאמנטו הסמוך. ואם כבר ציינתי את הנהר – זוהי אטרקציה בפני עצמה! נהר הטליאמנטו הוא אחד הארוכים באיטליה, ובזכות מימיו הנקיים, הוא משמש את תושבי המקום כאתר שחייה לכל דבר. והתצפית על הנהר מהעיירה ומההרים שבאזור – לא פחות ממרהיבה. מימין לשמאל העיירה סן דניאלה, הפרושוטו המפורסם, שלט בכניסה לעיירה עם הכיתוב עיר הפרושוטו - צילומים: Depositphotos אגמי פוזינה (Laghi di Fusine ) חובבי טבע לא ירצו להחמיץ בשום פנים ואופן את אגמי פוזינה. הנופים מזכירים מאד את הדולומיטים – הרים נישאים טובלים בירוק עמוק, אגמים נרחבים, ואוויר כה צלול עד שהראש מסתחרר. האמיצים ביותר מטפסים על ההרים האפורים שמסביב, אבל אפשרות נגישה יותר היא לצאת לסיור רגלי רגוע לאורך אחד מעשרות מסלולי ההליכה שבאזור. מסלול נעים במיוחד מוביל ל -  Zacchi Refuge . המסלול מוגדר כבעל דרגת קושי בינונית, אבל דעו לכם שהנופים המרהיבים מפצים על המאמץ הפיזי – לא לחינם הוגדר השביל הזה כאחד היפים במחוז!   ביקור בחוות העתיקות המייצרות גבינת מונטזיו (Montasio ) החוות ההרריות העתיקות נקראות מלגה  (Malaghe ), וגם אם אתם לא חובבי גבינה מושבעים, שווה להגיע לכאן ולו בשל הטבע המרהיב וחוויית הביקור בחווה מסורתית. מסלולי ההליכה חולפים בין הרים ומפלים, צמחיה עשירה ובעלי חיים. לפרטים נוספים של גבינת המונטזיו הידועה, קראו את המאמר שלנו על המאכלים הטיפוסיים של מחוז פריולי . לפרטים נוספים של מסלולי ההליכה בהרים האלה ניתן לבדוק את המידע באתר התיירות הרשמי , ולבחור את אחד ממסלולי ההליכה שמתאימים לכם (דרגות הקושי משתנות בהתאם למסלול, כמובן). מימין האלפים והחוות, משמאל גבינת מונטזיו הידועה - צילום: Depositphotos צִ'יוִידַאלֶה דל פריולי (Cividale del Friuli ) לצ'יווידאלה המקסימה הקדשנו מאמר נפרד , אבל אי אפשר שלא לכתוב עליה כמה מילים גם כאן. זוהי אחת הערים העתיקות והיפות בפריולי, כיאה למי ששימשה כעיר הבירה של הממלכה הלונגוברדית העתיקה באיטליה. המרכז ההיסטורי קטן ומקסים ממש, וזכה למעמד של אתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. בין האתרים שחובה לבקר בהם תוכלו למצוא את "גשר השטן" המפורסם, את המקדש הלונגוברדי (Tempietto Longobardo ), ואת אתר הקבורה הקלטי העתיק ( Ipogeo Celtico ), לצד אתרים נוספים. צ'יווידאלה יכולה לשמש כבסיס לסיורים באזור, כעצירה טובה למי שמעוניין לקנות כמה מזכרות, וגם כמקום שבו תוכלו לאכול ארוחה טובה.   אקוויליה (Aquileia ) כמעט קשה להאמין שהעיירונת השלווה הזאת היתה לפני כ-1800 שנה מטרופולין שוקק חיים ואחת הערים הגדולות ביותר לא רק באימפריה הרומית אלא בעולם כולו (אוכלוסיית המקום עמדה על כמאה אלף תושבים!). אקוויליה היתה גם מוצב צבאי חשוב (שנועד להגן על האימפריה מפני פלישות הברברים מהצפון) וגם נתיב סחר מרכזי (בין השאר עבור ענבר, זכוכית, ברזל, ועוד). אקווילה נחרבה כמעט לגמרי בעקבות התקפותיו של אטילה מלך ההונים, התאוששה באופן חלקי, אך נחרבה שוב כאשר פלשו אליה הלונגוברדים במאה השישית. החרבתה הובילה לצמיחתן של ערים אחרות: "בזכות" העובדה שתושביה נטשו אותה וחיפשו מקום חדש לבנות בו את ביתם, נבבו ערים חדשות כמו גראדו (ראו בהמשך) וגם ונציה . אף שאיבדה את מעמדה הצבאי והכלכלי, נותרה אקווילה מרכז דתי בעל חשיבות לאורך ימי הביניים. המבקרים במקום מגיעים על מנת לראות את האתרים הארכיאולוגיים שנחפרו עד כה (יש לציין שרוב העיר עדיין נותרה קבורה מתחת לפני האדמה). אין ספק שאקוויליה, המוגדרת כאתר מורקשת מטעם אונסק"ו, מסתירה עדיין סודות רבים! כיום אפשר להתרשם מהפורום, מהפסיפס המרשים והעצום שעל רצפת הבזיליקה היפה, ממה שנותר מהנמל הרומאי ומהמוזיאון הארכיאולוגי. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי .  פלמאנובה (Palmanova ) העיירה המרשימה הזאת נבנתה כמצד כוכב, כלומר כמצודה מבוצרת בעל מבנה טיפוסי ומיוחד, שהתפתח בתקופת הרנסאנס באיטליה בתגובה לכניסתם של תותחים ואבק שריפה לשדה הקרב. חומות מצד הכוכב היו נמוכות ועבות, ונבנו כך שניתן היה להגן עליהן מכמה כיוונים גם מול מתקפת תותחים. מסביב הקיפה את הביצורים תעלה, שצופתה בחומר חלקלק שגרם לכדורי התותח להחליק מטה. שיטה זו עבדה היטב עד הופעת הפגזים במאה ה-19. פלמאנובה היתה עיר הביצורים האיטלקית האידיאלית, כפי שתוכננה בידי הוונציאנים ששלטו, במאה ה-16 על האזור. מלאכת התכנון הופקדה בידיו של אחד האדריכלים החשובים ביותר של התקופה (שני בחשיבותו רק לאנדראה פאלאדיו ) – וינצ'נצו סקמוצי Vincenzo Scamozzi . אף שהתכנון היה צבאי, סקמוצי שילב אלמנטים הומניסטיים בולטים בתכנון, והעיר זכתה לכינוי "העיר האדיאלית", שבה התגלמו באופן מושלם עקרונות הארכיטקטורה ההומניסטית. למרבה הצער תחכומה של העיר לא משך את הציבור, וונציה נאלצה לתת לאסירים משוחררים לגור בה מכיוון שסוחרים ובעלי מקצועות חופשיים לא ששו להתיישב במקום. האתר המרכזי שבו ניתן לבקר כיום הוא הדואומו, והשערים המונומנטלים הקבועים בתשע פאות החומה. העיירה, המוגדרת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, נמנית על מערך הביצורים הונציאני (הכולל גם את החומה המפורסמת של ברגמו ) ונחשבת לאחד הכפרים היפים באיטליה. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי .  גראדו (Grado ) איזו עיירת חוף מקסימה היא גראדו! לחופי הים האדריאטי שוכנת אחת הפנינים היפות ביותר של מחוז פריולי. גראדו ידועה ככפר דייגים וגם כעיירת ספא, ומכונה לרוב "אי השמש" . היא נבנתה בלגונה (עוד לפני ונציה) ולמעשה נותרה מנותקת מהיבשה במשך שנים רבות עד לשבסוף חוברה לאדמה באמצעות גשר. הדבר שהכי כדאי לעשות בגרדאו הוא פשוט לשוטט ולספוג את האווירה, בעיקר באזור הנמל (Porto Mandracchio ), אבל כמובן שישנם גם "אתרים רשמיים" שבהם כדאי לבקר. הקתדרלה ( Basilica of Sant'Eufemia ), ובית ההטבלה העתיק מהמאה החמישית הם תחנוה מומלצות במסע, וכך גם כנסיית בארנבה ( Barnaba) שנמצאת על אי קטן בלגונה, וניתן להגיע אליה באמצעות סירה בלבד.      המערות הקרסטיות של פריולי מחוז פריולי, כבר אמרנו, הוא יעד מושלם לחובבי טבע. בקיץ אפשר לצאת לסיורים וטרקים בשמורות הטבע היפות ובחורף חובבי הסקי יהנו מהמסלולים והנופים. אבל מתחת לפני הקרקע מתחבאות כמה הפתעות נוספות... האזור עשיר בתופעות קרסטיות, ושני אתרים זכו לפרסום מיוחד: המערה הענקית (La Grotta Gigante ), וערוץ פראדיס ( Grotte di Pradis ). המערה הענקית זכתה לשמה משום שהחלל המרכזי בה הוא עצום בגודלו – מעין "אולם" בגובה 100 מטרים שבליבו מיתמר זקיף עצום בגובה 12 מטרים בן 200,000 שנה. המערה נכנסה לספר השיאים של גינס תחת הקטגוריה "האולם הטבעי הגדול ביותר". 500 מדרגות יובילו אתכם לעומק כמאה מטרים מתחת לפני האדמה.   ערוץ פראדיס, לעומת זאת, הוא מתחם הכולל בתוכו ערוץ החולף בין הסלעים ומערת נטיפים מרשימה (מערת המדונה – grotta della Madonna ). ההליכה בערוץ היפה תאפשר להכם להתרשם משלל תופעות גיאולוגיות מרתקות. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   דרך היין של פריולי בפריולי מיוצרים כמה מהיינות הלבנים הטובים ביותר באיטליה, נקודה. שתי הקטגוריות הידועות ביותר הן קוליו Collio ופריולי קולי אוריינטלי ( Friuli Colli Orientali ). ביקור בין היקבים הנהדרים שבאזור הזה יאפשר לכם לטעום יינות משובחים באמת. לדעתי, מי שטוען שיינות לבנים אינם לטעמו פשוט עדיין לא טעם יין לבן איכותי באמת. לפרטים נוספים על היינות של פריולי, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המוקדש לנושא .  ביקור באתרים הקשורים למלחמת העולם הראשונה הקרבות שהתנהלו במחוז פריולי במהלך מלחמת העולם הראשונה היו בין הקשים ביותר באיטליה, וגם היום המחוז עשיר באנדרטאות, מוזיאונים ואתרים המספרים את סיפורה של "המלחמה הגדולה" שהשפיעה באופן מהותי על איטליה ועל האיטלקים. מבין האתרים החשובים, כמה בולטים במיוחד: מבצר אוזופו (Il Forte di Osoppo) – מוזיאון "פתוח" (כלומר תחת כיפת השמיים) הכולל בתוכו מתחם ארכיאולוגי ומסלולי הליכה מעניינים. כאן תוכלו לראות את הריסות הבונקרים, חפירים, ומנהרות תת קרקעיות (אל תשכחו לבוא מצויידים בפנס!) מבצר קול באדין (Forte di Col Badin ) – מערכת מרתקת של בונקרים ומנהרות שנבנו בשנת 1904 לאורך הגבול האוסטרי-איטלקי. על מנת להשלים את החווייה יש לבקר במוזיאון הצמוד ( Great Mountain War Museum ). בונוס: בחודשי הקיץ ניתן להישאר לישון במקום! אם תמיד רציתם לישון בתוך מצודה צבאית, תוכלו להזמין מראש מקום. קחו בחשבון שחוויית הלינה לא תהיה נוחה כמו במלון ארבעה כוכבים... מוזיאון קולובארט ( Museo all'aperto Monte Kolovrat ) – כאן נערכו כמה קרבות דרמטיים במיוחד ובניהם קרב קפורטו, שנודע כאחד ההפסדים הצבאיים המרים ביותר של הצבא האיטלקי. כיום, מה שנודע בעבר כ"קו ההגנה השלישי של איטליה" הפך למוזיאון פופולרי וחשוב. אנדרטת הזיכרון רדיפוליה (Sacrario di Redipuglia ) – זהו מתחם הזיכרון הגדול ביותר באיטליה, ומידי שנה ב-4 בנובמר נערך כאן טקס לזכרם של 651,000 החיילים האיטלקים שנפלו בקרבות מלחמת העולם הראושנה.   מונטה לוסארי (Monte Lussari ) הכפר הזעיר שבאלפים הפריאולנים הוא אמנם פצפון אך מלא חיים, ומצטיין בנופים יפים במיוחד ואווירה קסומה. על מנת להגיע לכאן תוכלו לנהוג ברכב או להיעזר ברכבל שיוצא לדרך מהיישוב הסמוך (campoross ) ומטפס עד לגובה 1789 מטרים. האוויר הצלול, הנופים היפים, האוכל המסורתי וחנויות המזכרות – כל אלה מבהירים מדוע קל כל כך להתאהב במונטה לוסארי. הכפר הזעיר מונטה לוסארי בקיץ ובחורף - צילומים: Depositphotos   גוריציה (Gorizia ) העיר גוריציה, בירת נפת גוריציה, ניצבת על הגבול עם סלובניה ומתאימה במיוחד למי שמתכנן לחצות את הגבול ולבקר גם במדינה השכנה (למשל ביעד הבונוס המופיע בסוף המאמר). האטרקציה המרכזית כאן היא המבצר הענק Castello di Gorizia , ששופץ לאחרונה. בשל קרבתה לגבעות קוליו (שבהן מיוצר היין המפורסם), היא מתאימה מאד גם לחובבי גסטרונומיה.   יעד בונוס... בסלובניה! מערות פוסטוינה ומבצר פוסטוינה  ( Predjama castle and caves ) מה דעתכם לבקר במערות נטיפים מרשימות ובמבצר שנחצב לתוך אבן ההר? לשוטט במקום שנראה כאילו נלקח מתוך אגדה מימי הביניים? מחוז פריולי נמצא, כאמור, על צומת דרכים ובמרחק קצרצר מסלובניה. אם אתם מסיירים באזור עם רכב, כדאי לקפוץ ליום לסלובניה השכנה ולבקר גם ב מבצר פוסטוינה  המרהיב (בסך הכל 50 דקות מטריאסטה). המתחם נבנה בגובה 123 מטרים מעל פני הים, הישר לתוך ההר – פלא אדריכלי בן 800 שנה. מכיוון שהמבצר כולל בתוכו גם חלק ממערות הנטיפים הסמוכות הוא מוגדר כמבצר-המערה הגדול בעולם (לפי ספר השיאים של גינס).

הוא אחד הוונציאנים המפורסמים בהיסטוריה, ומסעותיו לאורך דרך המשי וסין הלהיבו את דמיונם של אלפים. מי היה מרקו פולו, הסוחר וחוקר הארצות שהשפיע על דורות של מטיילים? במאמר זה נדבר על מרקו פולו, נוסע וסוחר איטלקי שבוודאי יצא לכם להכיר. דיווחיו של פולו על מסעותיו במזרח הרחוק עוררו את סקרנותם של קוראים וחוקרים במשך מאות שנים, והשנה, כאשר איטליה מציינת 700 שנה למותו של המטייל הידוע, אפילו הקרנבל הגדול של ונציה, עיר הולדתו של פולו, הוקדש לבן העיר המפורסם. מרקו פולו, הסוחר וחוקר הארצות, נולד בוונציה ב-1254 וגם נפטר בה בשנת 1324 (הוא נקבר בכנסיית סן לורנצו שברובע קסטלו) לאחר חיים מלאי תהפוכות. בניגוד לאמונה הפופולרית מרקו פולו לא התפרסם בגלל ש"גילה" את סין (אחרים הגיעו עוד לפניו לארץ רחוקה זו) וגם לא משום שהביא לאיטליה פסטה מסין (הפסטה היתה מוכרת באיטליה מאות שנים לפני שמרקו פולו נולד). תהילתו של פולו נוסעת מכך שהיה הראשון שתיעד באופן מקיף את מסעותיו, והשאיר אחריו מידע מרתק ואינספור אנקדוטות שריתקו דורות שלמים והעניקו השראה לרבים, וגם למגלי ארצות כמו כריסטופר קולומבוס, למשל. מסעו של פולו נמשך 24 שנים (1271-1295), והוא נערך לצד אביו ניקולו (Niccolò) ודודו מאפאו (Maffeo). השלישיה ההרפתקנית עשתה את דרכה לאורך דרך המשי ועד שהגיעו לאסיה. בין אם המסע כולו התרחש באמת ובדיוק כפי שפולו מתאר אותו, ובין אם מרקו פולו המציא חלק מהדברים שטען שראה בסין ובמונגוליה (כפי שטוענים חוקרים אחדים), אין ספק שסיפוריו מהווים השראה עד היום...   כיצד הכל החל... מרקו פולו נולד למשפחה של סוחרים מצליחים שנהגו לצאת למסעות עסקיים באסיה. הוא איבד את אמו בגיל צעיר, ומכיוון שאביו ניקולו נעדר לעיתים קרובות בשל עבודתו גדל פולו הצעיר בבית דודיו. ילדותו עברה בין התעלות והגשרים של ונציה, העיר שמשכה אליה מידי יום סוחרים מרחבי הים התיכון, וסיפוריהם של יורדי הים הלהיבו את הילד הצעיר שנשבע שיום יבוא וגם הוא יצא למסע משל עצמו. כשהיה בן שבע עשרה שבו אביו ודודו מהמסע שערכו באסיה, במהלכו הגיעו לחצרו של הקובלאי חאן (נכדו של גינגיס חאן, ראש האימפריה המונגולוית ומייסד שושלת יואן).  כאשר החליטו לצאת שוב לדרך, ולשוב אל חצרו של הקובלאי חאן, החליט מרקו פולו להגשים את החלומו ולהצטרף אליהם למסע. כך, יצאו השלושה לדרך לכיוון קתאי (Cathay, כך כונתה סין באותם הימים בידי תושבי איטליה). אחת התחנות הראשונות המסע היתה בעכו, אז תחת שליטת הצלבנים, שם הם התקבלו אצל תבאלדו ויסקונטי, שכיהן כארכיבישוף בעיר (בלב השוק של עכו העתיקה ניצב רחוב שנקרא על שמו – רחוב מרקו פולו). הם ביקרו גם בירושלים, ועצרו בקברו של ישו כדי למלא בקבוק בשמן מהמנורה שבקבר הקדוש כמתנה לאישתו של הקובלאי חאן, שהיתה נוצריה. בזמן ביקורם בעיר שמעו שתבאלדו ויסקונטי נבחר בידי מועצת הקרדינלים לשמש כאפיפיור (תחת השם גרגוריוס העשירי) והם שבו אליו, וקיבלו ממנו מכתב עבור הקובלאי חאן. האפיפיור החדש ביקר מהם לנצל את מסעם על מנת להפיץ את בשורת הנצרות ושלח עימם, לבקשתו של הקובלאי חאן, גם קבוצה של מיסיונרים ונזירים דומניקנים. מארץ הקודש המשיכה השלישיה לכיוון מונגוליה וסין אך הדרך אל היעד הנכסף היתה מלאה בסכנות ובשלב מסויים נקלעה השיירה שלהם לאזור קרבות בין אנשיו של קובלאי חאן למונגולים. חלק מהמיסיונרים שהצטרפו למסע העדיפו לשוב על עקבותיהם, אך פולו, אביו ודודו המשיכו במשימה. מסעם של השלושה הואט בשל קשיים ומגפות, והם נאלצו לוותר על ההפלגה ולהמשיך דרך היבשה. הודות לעיקוף זה הם נתקלו בכמה תגליות מרתקות עבורם וראו לראשונה את החומר שפולו תיאר בהמשך כ"זהב שחור" (נפט). הם המשיכו בדרכם לאורך ההרים המושלגים של מרכז אסיה, ולאורך השבועות שחלפו העמיקה הבנתו של פולו במנהגי המונגולים שפגשו בדרך. הם חלפו גם על פני מדבר גובי, אותו כינה מרקו פולו בסיפוריו "מדבר הרי החול הלוחשים", בשל האפקט הקולי שמשמיעה הרוח הנושבת בין דיונות החול. כאשר הגיעו לבסוף לחצרו של הקובלאי חאן הם התקבלו באהדה אצל השליט, שהיה מרוצה מכך שאביו ודודו של פולו עמדו בהבטחתם, ושבו. הקובלאי חאן התרשם לטובה גם ממרקו פולו הצעיר, מינה אותו לתפקיד רשמי והפקיד בידיו משימות שונות. אחת המשימות הראשונות שלו הייתה לנסוע לדרום סין כשליח השליט, ולפקח על עבודתם של פקידי החאן במקום. בהמשך נסע פולו גם להודו, בורמה, אינדונזיה וסרי לנקה, והמשיך לעבוד עבור הקובלאי חאן במשך 17 שנה. פולו נמשך מאוד לעולם המרתק שגילה באסיה, ולידע הרב שבו החזיקו המלומדים במקום. הוא התרשם מיכולתם להשתמש באבק שריפה ומהעובדה שהתשתמשו בשטרות כסף מנייר (רעיון חדשני עבור אירופאי באותם הימים) אך עם חלוף השנים הגעגועים הכריעו אותו, והוא רצה לשוב למולדתו. בקשתו לעזוב את חצר הקובלאי חאן נדחתה מספר פעמים, ורק בשנת 1291 אושרה לבסוף, ופולו השלים את המסע בן 24,000 הקילומטרים בחזרה לוונציה, עמוס באוצרות רבים. הוא שב לעירו בשנת 1295. גם לאחר ששב פולו לוונציה, רוח ההרתפקנות עדיין סערה בו. באותם הימים ונציה וג'נובה נלחמו ביניהן על השליטה בים התיכון ועל נתיבי הסחר, ופולו התגייס לצי הוונציאני. הוא נפל בשבי, ונלקח לכלא בג'נובה. במהלך מאסרו הוא פגש באדם בשם רוסטיקלו דה פיזה (Rustichello da Pisa), ובמהלך השעות הארוכות שהשניים העבירו יחדיו בתא הכלא החשוך הוא סיפר לו על מסעו הארוך למזרח ועל כל הדברים המופלאים שראה בדרך. מסיפורים אלה נולד הספר הידוע – סיפורו של מרקו פולו. לאחר ששוחרר פולו מהכלא בשנת 1299 הוא שב לוונציה, והמשיך לעבוד בה כסוחר. הוא זכה להצלחה כלכלית גדולה, וכפי הנראה לא עזב את העיר עד שנפטר בשנת 1324.   ספרו של מרקו פולו רוסטיקלו דה פיזה לא תמיד היה מספר מהימן, אבל השילוב בין יכולות הכתיבה שלו (דה פיזה היה סופר) וסיפוריו המרתקים של פולו הפך את מעלליו של הסוחר שחצה את העולם לטקסט מרתק שנודע בתחילה כ-"תיאור המפורט של העולם", ובהמשך כונה ברחבי איטליה "המיליון". אין שום דרך לקבוע מהו הטקסט המקורי והוודאי שכתבו השניים, שכן קיימות כ-150 גרסאות שונות מעט זו מזו (השוני בין הגרסאות נובע מכך שהטקסטים תורגמו והועתקו ידנית, ונפלו בהם טעויות שונות). הייחוד והמורכבות של הספר שכתב פולו נובעות מהעובדה שהוא לא רק דוח מסע הרפתקני, אלא אינציקלופדיה של ממש למקומות ותרבויות, מנהגים ומעשים, מעין אנתולוגיה של הגיאוגרפיה והתרבות באסיה בימי הביניים. מטיילים הסתמכו על הטקסט הזה במשך זמן רב, עד כדי כך שהוא נחשב לטקסט בסיסי עבור מגלי ארצות וגיאוגרפים למרות שכיום מסכימים החוקרים שלעיתים כתב פולו על ארצות ומקומות שבהם לא ביקר בעצמו אלא רק שמע עליהן, כמו למשל רוסיה, סיביר ויפן (שכונתה אז צ'יפנגו). ועדיין, המידע שהציע מרקו פולו לקורא היה נרחב, וזהו אחד הספרים הראשונים המבוססים על תצפית ולא על מקורות עתיקים ולא מאומתים. הוא כתב בין היתר על ממלכתו של קובלאי חאן ומערכת היחסים בין הממלכות המונגוליות, על המאכלים והמנהגים שבהם נתקל, ועל תעלת בייג'ינג (הגדולה בסין). הוא תיאר גם את העיר סמרקנד שעל דרך המשי, ואת כלכלת מחוז קתאי המאופיינת בייצור משי, מצרך יקר שלסינים היה מונופול עליו. דרך המשי שלאורכה נמשך מסעו של פולו היא למעשה מערך שלם של מסלולים הנמשכים לאורך כ-8000 קילומטרים, ציר קריטי שלאורכו נפגשו תרבויות המזרח והמערב. לאחר שנפטר מרקו פולו המשיך ספרו לזכות למעמד של רב מכר. רפובליקת ונציה העניקה עותק במתנה לנסיך אנריקה מפורטוגל, ששלח עשרות ספינות למערב אפריקה ולאוקיינוס האטלנטי.  סיפורו של מרקו פולו ריתק גם סופרים מודרניים לאורך המאה ה-20, וביניהם גם איטלו קלווינו שקיבל השראה מהסיפור בזמן שכתב את "הערים הנסתרות מן העין". הסופר היהודי הידוע פרימו לוי (מחבר הספר "הזהו אדם?") סיפר בספרו "החיפוש אחר השורשים" כי ספרו של מרקו פולו כולל כמה קטעים שאהובים עליו במיוחד, כמו למשל התיאורים של החיות ה"אקזוטיות" שפגש, ובהן סלמנדרות ותנינים. ונציה חוגגת את אחד מבני העיר הידועים ביותר ונציה כבר קראה לנמל התעופה הבינלאומי שלה על שמו של פולו לפני שנים רבות, והשנה (2024), כאשר איטליה כולה מציינת 700 שנה למותו של המטייל הידוע, נערך פסטיבל ונציה המפורסם בסימן מרקו פולו, כמובן. מבין ערפילי החורף הסמיכים שעוטפים את העיר בחודש פברואר בלטו הקישוטים הצבעוניים שעוצבו במיוחד לרגל האירוע. החיבור בין מרקו פולו לוונציה הוא מסע פנטסטי המזמין את המטייל להפנות את מבטו אחורה, אל עברה המפואר של העיר, ואז להרחיק את מבטו מעבר לים, אל תרבויות מרתקות ובלתי מוכרות. בהשראת פולו, שיצא למסע בלתי נשכח, גם הקרנבל חצה גבולות וחיבר בין תרבויות, והכל בסגנון הדקדנטי והטיפוסי לאירוע האהוב שמגדיר את הזהות הוונציאנית. בפאלאצו Ca' Vendramin Calergi נערך ארוע שכונה "בחצרו של הקאן הגדול", בעיצובה של אחת הסטייליסטיות הידועות בוונציה (ובאיטליה בכלל) – אנטוניה סאוטר, החתומה על רבות מהתלבושות האיקוניות המככבות מידי שנה בנשפי הריקודים של הפסטיבל. כך תוכנן מסע דמיוני המתחיל ברגע בו פוגש מרקו פולו לראשונה את קובלאי חאן, ומשלב לתוכו גם בגדים בהשפעה סינית ומונגולית, ותבלינים ומאכלים מהתקופה והאזור. גם מי שלא יכול היה להשתתף בקרנבל, יוכל לבקר בתערוכה המוקדשת למרקו פולו בארמון הדוג'ה (Palazzo Ducale) שתפתח ב-6 באפריל 2024 ותינעל ב-29 בספטמבר 2024. התערוכה "עולמותיו של מרקו פולו" תתפרש בין אולמות הפאלאצו המפואר ותכלול למעלה מ-300 יצירות שקובצו לרגל האירוע מאוספים ונציאניים וממוזיאונים בינלאומיים. התערוכה מציעה למבקרים בה את ההזדמנות לחוות בצורה בלתי אמצעית את מסעו של מרקו פולו, ולהבין את המסלול שלאוכו התקדם מבחינה גיאוגרפית, פוליטית ותרבותית, תוך התייחסות לאמונות ולדתות שפגש פולו במהלך מסעותיו. לפרטים נוספים, היכנסו לאתר התערוכה הרשמי .   ספרו של מרקו פולו עשיר בפרטים על מסעותיו, וכאמור לא כולם האמינו לסיפוריו. היה גם מי שטען בלעג ששם הספר (המיליון, באיטלקית) מתייחס לכך שפולו בוודאי שיקר מיליון פעמים בספרו. אך פולו תמיד עמד מאחורי סיפוריו. האגדה מספרת שכאשר שכב פולו על ערש דווי, ניגש אליו כומר והפציר בו שיתוודה על חטאיו ויודה שהמציא את הפרטים בספר. בתשובה ענה פולו: "לא כתבתי אפילו חצי מהדברים שראיתי!". מה בדיוק ראה מרקו פולו ולאן הגיע – זאת לעולם לא נדע. אך אין ספק שסיפורי המסעות שלו הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והתרבות שלנו. ואתם מוזמנים לבקר בוונציה, ולחגוג ביחד עם תושבי העיר את יום השנה ה-700 לפטירתו של אחד מהוונציאנים המפורסמים ביותר בעולם... .

עכשיו (ממש עכשיו) זו העונה המושלמת לבקר במחוז קמפניה. עדיין לא חם מידי, התיירים עדיין לא מציפים את האתרים, והיופי האביבי מרחיב את הלב. השאלה היחידה היא: לאן כדאי ללכת? והתשובה אולי תפתיע אתכם. חוף אמלפי איננו היעד היחיד ששווה לגלות, ואנחנו מקווים שהכתבה הזאת תיתן לכם כמה רעיונות נוספים…   חוף אמלפי הוא אחד האזורים האהובים ביותר על מבקרים באיטליה, ולא קשה להבין מדוע: יפהפה פה! הנהיגה לאורך כביש החוף המתפתל, הסיור בין סימטאות קפרי, הדואומו של אמלפי, החנויות הקטנות, הגרניטות הנהדרות, השקיעות הרומנטיות, השיט לקפרי, הלילות בסורנטו… כל אלה הופכים את אזור אמלפי ליעד נחשק במיוחד, ובעיקר עבור חופשות בירח דבש. עם זאת, כדאי לדעת שמחוז קמפניה הוא עשיר באטרקציות, ולצד יעדים אהובים כמו קפרי , אמלפי, סורנטו ופוזיטאנו ישנם עוד כמה מקומות שכדאי לגלות. אם יש לכם כמה ימים נוספים באזור, תוכלו לצאת להרפתקה מגוונת מעט יותר, ולגלות צדדים נוספים של המחוז. ההמלצות אמנם ממוספרות, אך המספור נועד רק להקל על הקריאה ולא מתייחס לדירוג כלשהו. לכל אתר יש יתרונות וחסרונות, והשיקול המרכזי הוא טעמכם האישי.   1. בקרו בווייטרי סול מארה - פנינה קצת פחות מוכרת על חוף אמלפי רוב התיירים נוטים להתרכז בחלק המערבי של אמלפי, באזור שנמתח בין סורנטו לאמלפי עצמה. זהו אזור יפהפה, אין ספק, אבל לא כדאי לשכוח את החצי השני של הדרך הפנורמית… אם תמשיכו לכיוון העיר סאלרנו (Salerno) תחלפו על פני כמה עיירות מקסימות, ומוכרות מעט פחות. אחת מהן, במרחק כעשרים דקות בלבד מסאלרנו, היא וייטרי סול מארה (Vietri Sul Mare). מה הופך את וייטרי ליעד מומלץ? השילוב המקסים בין הנופים הנהדרים, בתי הקפה הנעימים על קו המים, והעובדה שהכפר עצמו הוא פנינה של ממש - הסימטאות המפותלות מארחות עשרות חנויות לייצור קרמיקה, וגולת הכותרת היא קירות העיירה עצמם, שרבים מהם מקושטים בפסיפסים מקרמיקה. כך, הפך הכפר כולו למעין מוזיאון באוויר הפתוח.  את הביקור בעיר כדי להקדיש לשוטטות חופשית בין החנויות השונות, וכדי לרכוש מזכרות יפות העשויות בעבודת יד. אפילו כיפת הכנסייה הראשית (הדואומו, המוקדש ליוחנן המטביל, Chiesa di San Giovanni Battista), שנבנתה במאה ה-18, מקושטת בפסיפס צבעוני ומקסים של אריחי מיוליקה (קרמיקה צבעונית עם גלזורה) בסגנון נפוליטני.  לפני שאתם עוזבים, אל תשכחו לקנות פסלון קטן של חמור, הנחשב לקמע המביא מזל טוב. בעבר, חמורים היו הדרך היחידה לנוע בדרכים הצרות והתלולות שחיברו בין הכפרים.   וייטרי היא גם מקום מתאים במיוחד לאפרטיבו המשקיף על הים, או לארוחה טובה במסעדה המתמחה במנות על בסיס דגים ופירות ים, כמובן. מסעדה בשם Le delizie del mare היא אחת האופציות המומלצות לטעמי – המחירים סבירים והאיכות לא רעה בכלל (בוודאי בהשוואה לכמה מהמסעדות התיירותיות והלא כל כך טובות שמתמחות בעיקר בלגבות מחירי עתק מתיירים…). התפריט, כפי שאפשר להבין משם המסעדה (בתרגום מאיטלקית: "מעדני הים") מבוסס על דגים ופירות ים. חלק גדול מהמרכיבים מגיעים מהאזור, והמסעדה עובדת באופן צמוד עם דייגים מקומיים.  אם תרצו לטבול במים, תוכלו לנסות את אחד החופים הפתוחים לקהל הרחב או לחילופין לבחור בחוף מוסדר (נוח הרבה יותר, אבל לא זול) כמו למשל חוף Crestarella .   טיפ : מומלץ לעלות עם הרכב לכפר הזעיר אלבורי (Albori) שניצב מעל וייטרי כדי ליהנות מנוף מרהיב אפילו יותר!     2. בקרו באחד היקבים המפורסמים של האזור תיירים רבים לא ממש מכירים את תעשיית היין המקומית, ומתקשים לדמיין שדווקא המחוז הזה מפורסם בזכות היינות שלו. אבל זו טעות… למעשה, דווקא כאן במחוז קמפניה מייצרים כמה יינות מעניינים ומוצלחים במיוחד, החל מהטאורזי (Taurasi) העוצמתי ובעל הגוף וכלה ביינות הלבנים המינרליים מאזור הר הגעש וזוב. אם מתחשק לכם לבקר באחד היקבים המפורסמים וההיסטוריים באזור, הזמינו מראש סיור וטעימות ביקב Cantine Bonaparte ההיסטוריה של היקב מעניינת במיוחד ושזורה בזו של שתי משפחות מלוכה: בורבון, ובונפרטה. כאשר המלכה קרוליין בונפרטה (אחותו של נפוליאון) ביקרה באזור היא התרשמה במיוחד מזן ענבים טיפוסי למחוז - אספריניו (Asprinio), שגדל לגובה. היא כתבה לבעלה, ג'ואקינו מוראט מלך נאפולי, ותיארה בפניו את הענב הייחודי הגדל על גפנים הנעזרות בעצים כתומכות, ומצליחות לטפס גם לגובה של 10-15 מטרים.  מכיוון שהגפנים צומחות לגובה רב, נדרשים סולמות ארוכים וצרים וכישורי אקרובטיקה מסוימים על מנת לגזום את הגפן וכמובן שגם על מנת לבצע את הבציר (מבלי ליפול או להיפצע). היינות עצמם טובים, והיקב מפורסם גם בזכות הליקרים שהם רוקחים ומזקקים (מזכרת מתאימה במיוחד למי שרוצה לקנות בקבוק אבל לאו דווקא מעוניין ביין).   יקב מומלץ נוסף, ושונה לחלוטין מקודמו, הוא cantina del Vesuvio  הממוקם כפי שאפשר להבין מהשם באזור הר הגעש וזוב. זהו יקב משפחתי, שנבנה במורדות הר הגעש, ומתמחה בזן ספציפי שגדל באזור זה: הלקרימה כריסטי (lacryma cristi, מילולית: הדמעה של ישו). מעניין לראות כיצד המשפחה עובדת בתנאים המורכבים שעל ההר. היינות עצמם, מגפנים שגדלות על האדמה הוולקנית העשירה, מפתיעים בהחלט. אם תרצו לבקר במקום, יש להזמין סיור מראש.   3. צאו למסלול הליכה עם נוף בלתי נשכח אזור אמלפי מלא במסלולי הליכה נפלאים, שייקחו אתכם לאורך קו החוף, או לחילופין בין שבילים תלולים המתפתלים בין עצי לימון (ומי לא שמע על הלימונים הדשנים והעסיסיים של אמלפי?). המסלול המפורסם ביותר נקרא מסלול האלים path of gods, והוא מומלץ בחום. מדובר על מסלול הנמשך במקביל לקו החוף, לאורך דרך פנורמית במיוחד מעל קו החוף של אמלפי. אבל זה לא המסלול היחיד! מעל אמלפי, פוזיטאנו וסורנטו מתפתלים מסלולים נוספים, שיפתו אתכם עם נופים מרהיבים, עצי לימון עצומים וניחוחות מרחיבי אף ולב. מסלול מוצלח לדוגמה הוא המסלול שמוביל ל- Punta Campanella , נקודה הסמוכה לעיירה Massa Lubrense, ומשקיפה על אי הסירנות (האי שבו גרו, לפי האגדה, הסירנות שניסו לפתות עם שירתן את אודיסאוס). מסלול הליכה יפה נוסף הוא "דרך הלימונים" ( Path of Lemons ), המתפתל בין מטעי הלימונים, יוצא לדרך מהעיירה המתוקה מאיורי (Maiori) ומתקדם בין צמחייה עשירה וריחנית, עצי זית וחרוב, וגפנים מטפסות. היצע המסלולים באזור זה הוא נרחב – מומלץ לעבור בלשכת התיירות המקומית, ולרכוש מפה מפורטת שתאפשר לכם לבחור את המסלול המתאים ביותר לסוג הדברים שמעניין אתכם לראות, ולרמת הכושר שלכם (שימו לב שרוב המסלולים באזור זה מתאימים למטיילים בכושר טוב יחסית, ומעלה).   4. שוטו בסירה בנהר תת קרקעי, בלב מערת נטיפים אם אתם הרפתקנים, חובבי טבע, ומחפשים משהו באמת שונה לעשות, הטיול הזה יהיה מושלם עבורכם. מערת PERTOSA-AULETTA היא מערכת מערות נטיפים בהרי אלבורני (Alborni), בלב הפארק הלאומי Cilento שבמחוז קמפניה. האטרקציה המרכזית כאן היא שמעבר לסיור ה-"רגיל" במערות, אפשר גם לצאת לשיט בנהר התת קרקעי, הזורם בלב המערה עצמה. כאן תוכלו לשוט בחלל החשוך, לאורך נתיב שהטבע עיצב במשך עשרות אלפי שנים, להתפעל מהקירות המוארים באורות צבעוניים רכים, ולשקוע ברחש המים ובשאון המפל התת קרקעי. אין ספק שזו חוויה חד פעמית.  הסיורים במקום הם מודרכים בלבד, ויש להזמין מקום מראש דרך האתר הרשמ י. הסיור כולל את השיט, וביקור רגלי מודרך במערות הנטיפים.   5. בקרו בארמון ורסאי האיטלקי (ארמון קזרטה) ואיכלו את אחת הפיצות הטובות באיטליה לצרפתים יש את ורסאי, ולאיטלקים? לאיטלקים יש את ארמון קזרטה. ארמון קזרטה נמצא במרחק כ-35 קילומטרים בלבד צפונית לנאפולי, כך שזהו יעד קל ונוח לטיול יומי. הארמון המפואר, שנחשב לשירת הברבור של עידן הבארוק והוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, נבנה על ידי האדריכל הידוע לואיג'י ונוויטלי (Luigi Vanvitelli) עבור שושלת בורבון, שמלכו על ממלכת נאפולי. זהו הארמון המלכותי הגדול בעולם , ומתפרש על פני לא פחות מאשר שני מיליון מטרים רבועים, אז אל תבנו על ביקור זריז…  1200 חדרים, 34 גרמי מדרגות ו-1742 חלונות – מדובר על ארמון שהותיר את המבקרים בו בפה פעור, וירשים כנראה גם אתכם. הפארק תוכנן בסגנון הבארוק, כמובן, והנופים שנשקפו מחלונות הארמון היו אחד ממקורות הגאווה המרכזיים של המלך. הפארק הושפע גם הוא מוורסאי, ונעים לסייר בין המזרקות המפוארות והשונות, המעוטרות בסצינות מהמיתולוגיה היוונית והרומאית. הבנייה החלה בשנת 1752, והמלך שארל החמישי, שרצה ליצור מעון מפואר ועוצר נשימה, עבד באופן צמוד עם ונוויטלי על מנת להגשים את החזון. הוא לא זכה לראות את הארמון הגמור ובוודאי היה מתאכזב לדעת שבנו, פרדיננד הרביעי, לא מילא את חזונו והשלים את הארמון באופן חלקי בלבד. הארמון תוכנן כך שיהיה עיר בפני עצמה: מוקד פוליטי, חצר מלכות, מרכז תרבותי ומתחם שיתן מענה לכל צורך ממשלתי. למרות ההשראה הברורה מוורסאי, ונוויטלי והמלך הושפעו גם מהארמון המלכותי במדריד, ומארמון שרלוטנבורג שבברלין. למרות ההשפעות השונות זהו מבנה הרמוני יותר מקודמיו, ונפרד בעיצובו. זהו גם לא הארמון היחיד שהקימה שושלת בורבון, אך למרות שהם כבר ניהלו ארמון בנאפולי, הקרבה לים ולעיר הסוערת נתפשו כסכנה בטחונית ואילו הארמון הנרחב נתפש כפיתרון בטוח ומרשים בהרבה. לאורך השנים שימש ארמון קזרטה למגוון שימושים: היה זה משכנו של מלך איטליה, וכאן פעלה גם אקדמיית הטייס הלאומית במשך כ-20 שנה. בזמן מלחמת העולם השנייה בעלות הברית הקימו פה את מטה הפעילות שלהם, וכיום זהו אחד האתרים התיירותיים החשובים באיטליה. לאורך השנים צולמו כאן גם מספר סרטים וביניהם מלחמת הכוכבים (1998), משימה בלתי אפשרית (2006), מלאכים ושדים (2009), ועוד. טיפ: האם ידעתם שגני קזרטה עוצבו בצורת כינור?   צילומים - Depositphotos 6. צאו למסע בזמן באתרים הארכאולוגיים החשובים במחוז מחוז קמפניה משופע באתרים ארכיאולוגיים, ואין זה מפתיע שחובבי היסטריה נוהרים לכאן בהמוניהם. שניים מהאתרים החשובים והאהובים ביותר הם פומפיי והרקולנאום, ולשני אלה כבר הקדשנו כתבות נפרדות. אין ספק שמדובר על אתרים מרתקים, ומומלץ מאד לבקר בשניהם, וגם במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי על מנת להשלים את החוויה. אבל אם יש לכם את האפשרות להרחיב מעט את הביקור, כדאי לדעת שפומפיי והרקולנאום אינם הפארקים הארכיאולוגים היחידים באזור… האם אי פעם שמעתם על האמפיתאטרון בסנטה מריה קפואה וטרה (Santa Maria Capua Vetere)? סנטה מריה קפואה וטרה ניצבת על חורבות עיר עתיקה בהרבה – קפואה (Capua), שהיתה מרכז צבאי חשוב עבור הרומאים. כאן גם ניצב עד היום האמפיתאטרון השני בגודלו ובחשיבותו אחרי הקולוסיאום שברומא. הביקור במקום מרתק, ומומלץ מאד להיכנס גם למוזיאון הצמוד, המוקדש לחייהם של הגלדיאטורים שנלחמו במקום (אחד הגלדיאטורים המפורסמים בהיסטוריה, ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים, למד בבית ספר לגלדיאטורים באזור זה). בשנת 840 שרפו שודדי ים סרצנים את קפואה העתיקה עד היסוד, והעיר הנוכחית נבנתה בעקבות החורבן. לפרטים נוספים על הקולוסיאום של קפואה, ניתן לבדוק את האתר הרשמי . צילומים - Depositphoto   7. רדו מתחת לפני האדמה בנאפולי עד כה הקדשנו מספר כתבות לנאפולי , אחת הערים הסוערות, הדינמיות, המיוחדות והמפתיעות באיטליה. בשנים האחרונות נהנית נאפולי מפריחה תיירותית רצינית, ובזכות נהר התיירים שזורם אל העיר חל גם שיפור משמעותי בתשתיות, בניקיון, ובתחושת הביטחון האישי בעיר. כיום נאפולי היא יעד מומלץ, וכדאי מאד להקדיש לה מספר ימים. מעבר לאטרקציות שתיארנו בכתבות הקודמות, כדאי להתמקד גם באטרקציה נוספת, והיא נאפולי התת קרקעית. סיור מודרך (גם באנגלית) יקח אתכם אל בטן האדמה, אל מחילות אינסופיות שנחצבו ידנית (!) בידי עבדים לצורך אספקת מים לעיר ושימשו בהמשך גם כמקום מחסה לתושבי העיר בזמן ההפצצות במלחמת העולם השנייה. את הסיור יש להזמין מראש , משום שהוא פופולרי מאד. 8. בקרו בחווה שמייצרת מוצרלה די בופאלה (אמיתית!) אין כמו גבינת מוצרלה איכותית, אבל קחו בחשבון שגבינת מוצרלה אפשר להכין גם מחלב פרה, וגם מחלב בופאלו. כדי ליהנות מ-"הדבר האמיתי", מומלץ לנסות פעם אחת לפחות גבינת מוצרלה מחלב בופאלו, באזור באטיפליה (Battipagli), עיר הבירה של המוצרלות באיטליה. ישנן עשרות חוות שפועלות באזור, ואחת הגדולות והמוצלחות ביותר היא Tenuta Vannulo . המחלבה מציעה לא רק גבינות מצויינות אלא גם יוגורט, גלידה ושלל קינוחים על בסיס חלב בופאלו. אין מה לומר - טעים פה מאד! טיפ: באטיפליה נמצאת במרחק קצרצר מפסטום, אתר ארכיאולוגי מרשים בצורה בלתי רגילה! לקראת הכתבה על פסטום, לחצו כאן . 9. טפסו לראש הווזוב עד כה דיברנו על הנזקים שחולל הר הגעש וזוב : בהתפרצות המפורסמת בשנת 79, אבל גם בהתפרצות הקצת פחות מפורסמת, והקטלנית ביותר, בשנת 1944. אבל האם ידעתם שאפשר לטפס במעלה ההר, ולהגיע ממש עד ללוע הר הגעש? בפארק הלאומי וזוב ממתינים לכם מספר מסלולי הליכה, שיקחו אתכם לנקודות שונות במתחם. חשוב להיצמד למסלולים המסומנים, על מנת להימנע מתאונות מצערות. השביל הפופולרי ביותר הוא השביל הפנורמי - שביל מספר 5. קחו בחשבון שעל מנת להשלים את המסלול תזדקקו לארבע שעות לפחות, והמסלול לא קל מאד (כושר בינוני ומעלה). בנוסף ניתן לבקר גם במוזיאון הצמוד. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי.   10. בקרו באחד משני האיים האהובים ביותר: איסקיה או פרוצ'ידה מעבר ליופיו המשכר של אזור אמלפי, וקפרי כמובן, ישנם עוד כמה איים נהדרים שבהם מומלץ מאד לבקר. שתי האופציות האהובות והיפות ביותר הן איסקיה (Ischia), ופרוצ'ידה (Procida). איסקיה הוא הגדול מבין השניים, ומפורסם בין היתר בזכות המעיינות החמים שלו, שעל גביהם נבנו מספר מתחמי ספא מפנקים. פרוצ'ידה הוא אי דייגים קטן וצבעוני, מתוק להפליא, שקל לבקר בו ביום מרוכז אחד. אל שני האיים ניתן להגיע במעבורת מנאפולי (שימו לב שלאיסקיה ניתן להגיע עם רכב וליהעזר בו אחרי שירדתם מהמעבורת, אבל בפרוצ'ידה הכניסה לרכבים אסורה ויש להשתמש רק בתחבורה המקומית). טיול נעים!

מי לא שמע על פומפיי, אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם? אבל פומפיי איננה העיר היחידה שנחרבה בהתפרצות המחרידה של הר הגעש וזוב. לא רחוק ממנה שוכנת הרקולנאום – יעד מפתיע שמרתק חובבי היסטוריה. הביקור בהרקולנאום, ובמוזיאון הארכיאולוגי (המדהים!) שבנאפולי הסמוכה, מציע למטיילים יום מרתק. מוכנים לצאת למסע בזמן? בואו נצא לדרך   אם קראתם את הכתבה המוקדשת לפומפיי , העיר שנקברה בעקבות התפרצותו האלימה של הר הגעש וזוב, ומאז ממשיכה להסעיר את דמיונם של חוקרים ומבקרים, בוודאי שמתם לב לכך שהתייחסתי בה לעיר נוספת שנחרבה באותה התפרצות: הרקולנאום. לא כולם יודעים זאת, אך פומפיי איננה היעד היחיד שבו אפשר לבקר באזור. והרקולנאום, ששכנה (ועדיין שוכנת) ממש למרגלותיו של הר הגעש, היא יעד פופולרי ומעניין מאד. הדרך המומלצת ביותר להבין באמת את האתר היא לשלב את הביקור בפארק הארכיאולוגי עם ביקור במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי , שנמצא במרחק כחצי שעה בלבד מהרקולנאום. המוזיאון בנאפולי הוא אחד החשובים באיטליה, ואחד המרשימים ביותר שראיתי (שני ביופיו למוזיאון המצרי בטורינו , ומעניין יותר מהמוזיאון ברומא, לדעתי). מכיוון שרבים מהאוצרות שנחפרו בפומפיי והרקולנאום הועברו למוזיאון בנאפולי, הגיוני לשלב את שני האתרים האלה ולזכות בביקור שלם ומלא יותר.   סיפורה של הרקולנאום לפי האגדה, היה זה הרקולס שייסד את העיר (ומכאן שמה). בפועל, כנראה שהיו אלה השבטים האוסקנים מאזור לאציו וקמפניה שהקימו את עיר הנמל במאה ה-7 או ה-6 לפנה"ס. בהמשך הגיעו לאזור האטרוסקים, ואחריהם היוונים, אך העיר הגיעה לשיא פארה בתקופה הרומית, אז היוותה בית לכ-5000 רומאים עשירים. העיר בנויה באופן קלאסי, עם רחובות הנמתחים מצפון לדרום (דקומן) וממזרח למערב (קרדו) שחוצים אותה שתי וערב. בנקודות המפגש ישנם בניינים, אינסולה, ובמהלך הסיור במתחם ניתן לראות את הבתים הפרטיים (דומוס) של עשירי העיר, כמו גם חנויות, מרחצאות, בתי מזון (קלים לזיהוי בזכות מיכלי הטרקוטה הגדולים ששימשו לאחסון מזון), ועוד. חלק מהבתים מעוטרים עדיין בפסיפסים מרשימים, וחלקם בפרסקאות, אך חלקים רבים אחרים עדיין קבורים מתחת לפני האדמה. בניגוד לפומפיי, בהרקולנאום הפורום והמקדשים עדיין נסתרים.  בזמן הביקור באתר מומלץ להיכנס גם למוזיאון הקטן שבמתחם, ובו חלק מהפריטים שנחשפו במקום (כולל תכשיטים מרהיבים ממש, שמדהים לראות עד כמה הם מזכירים תכשיטים בעיצוב מודרני).    התפרצות הר הגעש שהחריבה את הרקולנאום מפאת מחסור במקום לא אחזור כאן שוב על סיפור התפרצותו של הר הגעש וזוב, אני מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה על פומפיי על מנת להבין את ההקשר, ואת עוצמת ההרס והחורבן. אציין רק שהתפרצות הווזוב קברה את הרקולנאום תחת עשרות מטרים של אפר וולקני וסלעים. ההתפרצות הייתה כה חזקה עד כי קו החוף עצמו השתנה, וזז קדימה. חלק גדול מהתושבים הספיקו להתפנות (הרקולנאום נפגעה אחרי פומפיי), אך אחרים נלכדו בזרם הפירוקסלטי שנע במהירות של 160 קילומטרים לשעה. כמה עשרות שלדים ניצבים בנקודה שבה היה פעם החוף, ומי שנהרגו בזמן שחיכו לחילוץ עם סירה מהים נהרגו כנראה מיידית, מהחום הרותח (כ-500 מעלות צלזיוס) של הזרמים הפירוקלסטיים. סך הכל כ-340 שלדים אותרו במתחם.   כיום, רוב העיר נמצאת עדיין מתחת לפני האדמה (חלק נחפר גם בתקופה הפשיסטית אך הרוב נותר נסתר), ומעליה שוכנת העיר ארקולנו (Ercolano) המודרנית, ממש למרגלות הווזוב, אדישה לאסון שהיה ושיכול בקלות לחזור על עצמו. בניגוד לפומפיי, שבה אפשר לראות רק את יציקות הגבס המפורסמות (החוקרים שפכו גבס נוזלי לחלל שהותירו הגופות, וכך שחזרו את גופותיהם של תושבי פומפיי) בהרקולנאום ניתן לראות את השלדים (האמיתיים) של חלק מהקורבנות. לא ניתן לגשת אל השלדים, אך ניתן לראות אותם ממרחק ויש לציין שלראות את השלדים, מתוך ידיעה של טיבו של האסון שקרה כאן, זו חוויה מצמררת. בעיקר משום שבמרחק מטרים ספורים בלבד מהפארק הארכיאולוגי ניצבים בתים מודרניים, מאוכלסים, שבהם חיות משפחות בדיוק כמו המשפחות שנהרגו בפיצוץ, והן אדישות לחלוטין לסכנה שמיתמרת מעליהן (וזוב נחשב גם היום לאחד מהרי הגעש הפעילים המסוכנים בעולם . לא ידוע מתי יתפרץ שוב). לפרטים נוספים על הפארק הארכיאולוגי, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי .    גילויה של הרקולנאום העתיקה בעקבות ההתפרצות המפורסמת בשנת 79 הרקולנאום נותרה קבורה תחת ההריסות עד שיום אחד, בשנת 1709, איכר בשם אמברוג'ו לוצ'ריני חפר בחצר ביתו בור וחשף במקרה עמודי שיש יקרים (בדיעבד התברר שהוא גילה את שרידיו של תיאטרון רומאי עתיק). האיכר דיווח על הממצא לבעליו של השטח, דוכס אלבוף (Elbeuf) ששלט באזור מטעם קיסר האימפריה הרומית הקדושה. התגלית הייתה מקרית, אך מפתיעה באופן חלקי למדיי: הדוכס, חובב ארכיאולוגיה והיסטוריה עתיקה, מלכתחילה רכש את השטח בתקווה למצוא בו חפצים עתיקים (מזה שנים רבות שתושבי האזור סיפרו סיפורים על פריטים עתיקים שהתגלו מידי פעם, והדוכס קיווה שגם הוא יצליח למצוא במוקדם או במאוחר עתיקות מעניינות. מה שבפועל התגלה, עלה כמובן על כל דמיון…)   הדוכס התלהב מהממצא של האיכר, והחל לקיים באזור חפירות ראשוניות ושיטתיות. את הממצאים שמצא (ספורים, בשלב זה) הוא שלח לבתי מלוכה ברחבי אירופה. כך החל להתעורר עניין ראשוני בעיר האבודה בקרב חצרות המלכות של אירופה.   כ-30 שנה מאוחר יותר, החלו במקום חפירות מאורגנות בהוראתו של מלך נאפולי שארל השלישי לבית בורבון. היה זה מבצע החפירות החשוב והגדול ביותר באותם הימים (ואחד הגדולים בהיסטוריה), והוא נערך תחת ניהולו של מהנדס צבאי ספרדי  בשם רוק דה אלקוביירה (Roque Joaquín de Alcubierre), שבהמשך ניהל גם חלק מהחפירות בפומפיי השכנה.   באותם הימים מקצוע הארכיאולוג עדיין לא היה קיים, ומי שניהלו את מבצעי החפירות היו מהנדסים מטעם המלך. הבעיה היא שלמהנדסים יש אמנם את הידע הטכני לארגן חפירה, אבל אין להם את הידע לחפור באופן שיגן על הממצאים ולא יגרום נזקים לאתר. ואכן, הנזקים שגרמו החפירות השגויות היו משמעותיים. בנוסף, המהנדסים ששלח המלך לא היו מנוסים בחפירה באבן וולקנית, מה שרק החמיר את הנזקים. בהמשך, כאשר הגיע לשטח האדריכל והמהנדס השוויצרי קרל וובר (Karl Weber) השתנה המצב לטובה. הגישה של וובר הייתה שונה מזו של המהנדס הספרדי, שנכנס לשטח בשיטות דומות לשיטות שבהן נוקטים שודדי קברים, והצליח אמנם למצוא ממצאים יפהפיים, אך גם פגע באתר עצמו. במהלך עבודתו שרטט וובר את ממצאיו, ושרטוטיו וחריטותיו, שכונסו לספר בן שמונה כרכים בשם "עתיקות הרקולנאום נחשפות" (Le antichità di Ercolano esposte) עורר הדים ברחבי אירופה. לו הייתה הרקולנאום עיר ענייה, סביר להניח שהממצאים היו מרשימים הרבה פחות. אבל מכיוון שהרקולנאום הייתה דווקא עיר עשירה, והתגוררו בה סוחרים אמידים רבים, הממצאים היו מרשימים במיוחד – רצפות משיש במגוון צבעים, פרסקאות מפוארים על קירות רבים, ופלסי ברונזה נהדרים. כך, התגליות ריתקו והדהימו את בתי האצולה ברחבי אירופה. למעשה קשה להפריז באפקט שהיה לחפירות האלה על הציבור: הן הפכו את איטליה ליעד נחשק ומעניין, העלו את העניין הציבורי בעברה העתיק של המדינה, ותרמו רבות ליצירת הזרם הנאו-קלאסי באומנות. פומפיי והרקולנאום היו ליעד נחשק שהסעיר את דמיונם של רבים והפכו לחלק בלתי נפרד מהגרנד טור (Grand Tour), הסיור הקבוע של אצילים צעירים באירופה, כחלק מהשכלתם הכללית.  וילה דה פאפירי הווילה הייתה אחת מהתגליות החשובות ביותר של קרל וובר בהרקולנאום, ולמעשה אחת החשובות במאה ה-18: וילה מפוארת, מעוטרת בפרסקאות מרהיבים, ובה פסלי ברונזה יקרים ואוסף של ספרים ומגילות פפירוס שהשתמרו באופן מדהים (ומכאן שמה של הווילה – וילת הפפירוסים). למרבה התדהמה, דווקא אסון ההתפרצות היה מה ששימר את המגילות – התערובת של אפר וולקני פירוקלסטי יצרה מעין מכסה בטון קשיח, שהגן על הפפירוסים וסייע לשמר אותם במשך כ-1700 שנה. המגילות הפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים הקלאסית של כל מלומד שכבד את עצמו, וסיפקו לחוקרים שפע של מידע על העולם העתיק. הפפירוסים הם אחת התגליות המעניינות ביותר מהווילה, ומלאכת השחזור שלהם היא משימה קשה שעדיין נמשכת. הפפירוסים מכילים טקסטים יווניים, ומהווים למעשה ספרייה עתיקה, היחידה שהשתמרה בשלמותה. הבעיה היא שיש למצוא דרך לקרוא אותם מבלי להרוס אותם, וזהו אתגר טכנולוגי שממשיך להקשות על החוקרים גם היום. למרבה הצער, כאשר התגלו הפפירוסים לראשונה חלקם הושלכו לפח בידי החוקרים המוקדמים שלא ראו ערך בפפירוסים המפוחמים, ולא דמיינו לעצמם שיום יבוא ובני האדם יפתחו טכנולוגיה שתאפשר לקרוא את תכנן של המגילות. אחרים נהרסו בניסיון לפתוח אותם ולקרוא את תוכנם. אחרים נפתחו באמצעות שיטה קצת פחות הרסנית שהמציא כומר בשם אנטוניו פיאג'ו (Antonio Piaggio), שנעזר בחוט משי כדי לערוך סביבו את המגילות. לפי ההערות, מתוך כ-1800 פפירוסים, 340 נותרו במצב שלם ואילו האחרים נפגעו באופן חלקי או מלא.   מה זה כל העירום הזה? לצד העניין וההתלהבות, הממצאים עוררו גם הלם. הדגש המשמעותי שניתן באומנות הרומית (גם בהרקולנאום וגם בפומפיי) על עירום גברי ולעירום בכלל, לא עלה בקנה אחד עם אמות המוסר האירופאיות של המאה ה-18. הפרסקאות שתיארו סצנות מין מפורטות זעזעו אנשים, ולמעשה אפילו העובדה שהתגלו במקום פריטים לשימוש יומיומי, ולא רק פריטי מלחמה ופולחן, הפתיעה אנשים. הפריטים היומיומיים לא התיישבו עם התדמית הדרמטית של רומא העתיקה, כמקום נשגב שבו אלים ולוחמים העבירו את ימיהם בתפילה וקרבות ואף פעם לא אכלו, או שתו, או הלכו לזונות, או טחנו קמח, או התרחצו במרחצאות. כך, הצנזורה נכנסה לפעולה. חלקים שלמים בחפירות כוסו מחדש משום שנחשבו לבלתי צנועים, ואילו את הפסלים והיצירות ה"בוטים" ביותר לקחו מהאתר והחביאו בארונות סגורים בארמון המלכותי שבעיר פורטיצ'י (Portici) שמחוץ לנאפולי.     המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי חלק בלתי נפרד מהייחוד של הרוקלנאום הוא אוסף הפסלים המרהיבים שהתגלו במקום, פסלי ברונזה באיכות בלתי רגילה שקשה להפריז בהשראה שהעניקו לאמני המאה ה-18 ואילך. מסיבה זו, ביקור בהרקולנאום לא יכול להיות שלם מבלי שתבקרו במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, שם מוצגים רבים מהפסלים. הגיע הזמן להיכנס בחזרה לרכב, ולנסוע לתחנה הבאה…   מכיוון שהמוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי הוא כה גדול, ועשיר מאד במוצגים, כדאי לתכנן את הביקור מראש, ולסמן מוצגים וחדרים שמעניינים אתכם במיוחד. זמן הביקור המינימלי במוזיאון הוא כשעתיים, אך בפועל כדאי להקדיש למקום לפחות שלוש שעות, כדי לראות את הדברים בנחת.   על דבר קיומו של המוזיאון הזה יש להודות למלך צ'רלס השלישי לבית בורבון, חוקר עתיקות נלהב שקידם את החפירות בפומפיי והרקולנאום, הקים את המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, ואף העביר אליו חלק מאוסף פארנזינה שירש מאמו, אליזבת' פארנזה. בתחילה שכן המוזיאון במיקום שונה אך בהמשך הוא עבר למיקומו הנוכחי (החלל שימש בעבר את חיל הפרשים המלכותי). עם השנים, ובעיקר לאחר איחוד איטליה, הורחב האוסף בצורה משמעותית. מה כדאי לראות? לצד המוצגים מפומפיי והרקולנאום ישנם כמה חלקים מרתקים נוספים שכדאי לגלות. ראשית, האוסף המצרי. זהו אחד האוספים המצריים העשירים במדינה. שנית, אוסף פארנזה. מדובר על אוצר בלום של מוצגים שנאספו בידי משפחת פארנזה (משפחת אצולה רומאית רבת ממון וכוח) לאורך הרנסנס. אלסנדרו פארנזה (בהמשך אפיפיור פאולוס השלישי) החל את האוסף, שכולל בין היתר שפע של מוצגים מרהיבים מרומא (פסלי שיש ממקדשים, מוצגים ממרחצאות קרקלה, ועוד). בין היצירות הידועות ביותר: Ercole Farnese (הרקולס מאוסף פארנזה), פסיפסים מהכניסה למרחצאות בפומפיי, פסיפס של המשוררת סאפו, חפצי יום יום מאזור פומפיי, והחדר הסודי, בו נשמרו אותם מוצגים שנחשבו "פורנוגרפיים" ולא ראויים לקהל הרחב. בנוסף ניתן למצוא כאן גם את המוצגים מוילה פאפירי, כולל פסלי ברונזה יפהפיים. חלק נוסף, שרבים מדלגים עליו ואילו אני בהחלט ממליצה לבקר בו, הוא האגף שבו שוחזר באופן מלא מקדש איזיס, כולל הפרסקאות. המקדש נחפר בשנת 1764 והיה למקדש הראשון שנחפר במלואו בפומפיי. הציורים במקדש השתמרו בצורה מופלאה, וכמעט בלתי יאמן שמדובר ביצירות בנות 2000 שנה – הן בשל האיכות והן בשל הסגנון, שנראה מודרני להדהים, לעיתים. לפרטים נוספים על המוזיאון ועל התערוכות המתקיימות בו, כדאי לבדוק את  האתר הרשמי .   מה אוכלים? כמנהגי בקודש, אסיים בהמלצה לנשנוש, משום שאם כבר הגעתם לנאפולי הרי שבלתי אפשרי שלא לעצור לקפה ומשהו מתוק. במרחק שתי דקות הליכה מהמוזיאון יושב בית קפה ומאפיה מעולה ממש, בשם Pasticceria Poppella . חובה בעיני לעצור כאן לכוס קפה (אין כמו הקפה של נאפולי!) ולמאפה מתוק, כמו למשל ספוליאטלה ריצ'ה, או באבה ספוגה ברום, או מאפה ממולא בריקוטה רכה. טעים, טעים, טעים. ובזכות מנת הקפאין והסוכר לווריד, בוודאי יהיה לכם כוח לבקר באתר הבא…

לאיטליה היפהפיה יש גם צדדים קשים, ואחד האכזרי שבהם הוא ארגוני הפשע המאורגן הפועלים במדינה. המאפיה הסיציליאנית ("קוזה נוסטרה"), המאפיה הקלברזית ("נדרנגטה") והמאפיה הנפוליטנית ("קמורה") הצמיחו מתוכן כמה וכמה מאפיונרים מסוכנים במיוחד, שהטילו אימה על מאות אלפים. על מי מהם כבר שמעתם?  1. ברנרדו פרובנצאנו ברנרדו פרובצאנו (Bernardo Provenzano), המוכר גם בכינוי "Binnu u tratturi" (ברני הטרקטור) ו-"u ordiniere" (רואה החשבון), היה אחד המאפיונרים האיטלקים הבכירים ב"קוזה נוסטרה" (המאפיה הסיציליאנית). הוא התפרסם בקרב הציבור בזכות העובדה שהצליח לרדת למחתרת ולהתחמק מהשוטרים במשך כ-43 שנה, עד שנתפס בשנת 2006. פרובנצאנו נולד ב-1933 למשפחת איכרים ענייה בקורלאונה (Corleone), אחת הערים הנגועות ביותר בסרטן המאפיה, ומגיל צעיר נחשף לאחיזתה של הקוזה נוסטרה בחיי התושבים. הוא נטש את בית הספר בגיל מוקדם והחל לעבוד בשדות לצד אביו, אך במהרה מצא דרכים רווחיות יותר להרוויח את לחמו והצטרף למאפיה כחייל של המאפיונר לוצ'אנו ליג'ו. בשלב האלימות הקשה שבה נקט הוא זכה לכינוי "הטרקטור" ו-"החיה". לאחר שליג'ו נעצר, הפך פרובנאצנו לאחד המאפיונרים הבכירים באזור. שיטותיו של פרובנצאנו היו מגוונות: הוא שמר על פרופיל נמוך ותיקשר עם נאמניו באמצעות פתקים, על מנת שהמשטרה לא תוכל להאזין לו. את הפתקים הוא נהג לתבל בביטויים דתיים, אך במקביל פילס את דרכו לצמרת באלימות חסרת מעצורים. לאחר שגם המאפיונר סלבטורה רינה (Salvatore Riina) נעצר בשנת 1993, והמאפינור לאולוקה באגארלה (Leoluca Bagarella) נעצר בשנת 1995, הפך פרובנצאנו לבוס הבכיר, או "הבוס של הבוסים". דם רב נשפך על ידי פרובנצאנו, שעשה הון ממעשי אלימות וסחיטה. לאחר מעצרו הוא חלה בסרטן, וניסה להתאבד פעמיים. הוא נפטר בכלא בשנת 2016, בגיל 83. על ידיו נותר דמם של עשרות אנשים שרצח לאורך השנים.     2. סלבטורה רינה אחד המאפיונרים האלימים, האכזריים והמתועבים ביותר שפעלו באיטליה היה סלבטורה רינה (Salvatore Riina, 1930-2017), הידוע גם בכינוי טוטו רינה, ומי שעמד מאחורי מסעות רצח המוניים שכללו בין היתר את רציחתם פוליטיקאים, קציני משטרה ושופטים-חוקרים שניסו להיאבק בפשע המאורגן. רינה, שכונה גם "החיה" (la Belva) בשל אכזריותו, נולד למשפחה ענייה בעיר קורלאונה (Corleone). הוא הרג אדם לראשונה כשהיה בן 19 (בקטטה), וכשהשתחרר מהכלא בשנת 1956 השתלב בחיי הפשע בעיר. בדומה לברנרדו פרובנצאנו גם הוא עבד עבור לוצ'אנו לג'ו (Luciano Leggio), הבוס הגדול דאז, ומילא תפקיד מרכזי בהגדלת כוחו של שבט קורלאונה. בדרכו לצמרת הוא נקט במדיניות של אדמה חרוכה, ולא היסס לרצוח לא רק את מתחריו אלא גם נשים, ילדים, וכל מי שמותו היה עשוי להועיל לו. על פי ההערכה היה מדובר במאות בני אדם. לאחר שלג'ו נעצר (באשמת רציחתו של הבוס הקודם, מיקלה נווארה), רינה תפס את מקומו בשנת 1974. במסגרת המשפט הענק (ה-"מקסי פרוצ'סו") נגד חברי המאפיה שהחל בשנת 1986 הוא נשפט שלא בנוכחותו למאסר עולם, אך במשך שנים ארוכות חי במחתרת. כאשר המאפיונר תומאזו בושטה חצה את הקווים והחל לשתף פעולה עם חוקריו ולמסור מידע על פעלותיו של השבט, יצא רינה למסע רצח במטרה להסיט את תשומת הלב ומשאבי המשטרה לכיוונים אחרים, והניח פצצה ברכבת שנסעה בערב חג המולד (23 בדצמבר 1984) שהובילה למותם של 17 איש ולפציעתם של כ-270. בהמשך הוא גם עמד מאחורי רציחתם של שניים מהשופטים החוקרים היודעים ביותר באיטליה: ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו. הוא נתפס לבסוף רק בשנת 1993, ובעקבות מעצרו יצאו נאמניו למסע טרור ורצח, שנועד להפחיד את כלי התקשורת מלעסוק בפרשה, ולהשתיק מאפיונרים אחרים שחשבו אולי לשתף פעולה עם החקירה. נכסים בשווי כ-125 מיליון דולר הוחרמו ממנו, והווילה שבה התגורר בפלארמו הוסבה לתחנת משטרה. בשל מסוכנותו הוא הוחזק בבידוד בכלא עד למותו בשנת 2017. הוא היה נשוי לאחותו של מי שבפועל ירש את מקומו - לאולוקה בארג'לה (Leoluca Bargella).   3. מתאו מסינה דנארו מתאו מסינה דנארו (Matteo Messina Denaro, 1962-2023) היה מבכירי המאפיה הסיצילאנית בדור שהגיע אחרי ברנארדו פרובנצאנו, והפך לבוס הגדול של המאפיה הסיציליאנית – הקוזה נוסטרה. הוא התפרסם גם בזכות העובדה שחי במחתרת במשך 30 שנה, ונחשב לאחד מעשרת הפושעים המבוקשים ביותר בעולם. הוא נתפס לאחר מרדף בן עשרות שנים כאשר התייצב תחת שם בדוי בקליניקה פרטית בפאלרמו, כדי לעבור טיפול כימותרפיה (הוא סבל מסרטן המעי). הוא נפטר 9 חודשים לאחר מעצרו. דנארו נולד למשפחה של מאפיונרים, והשתלב בארגון כבר מגיל צעיר, כרוצח. הוא נודע בחיבתו לאלימות, מכוניות מהירות, נשים ומותגי יוקרה איטלקיים וייצג את הדור החדש של המאפיונרים, שלא ניסו לקדם שמרנות ומראית עין משפחתית מהוגנת. הוא הרוויח הון עתק מסחיטת בעלי עסקים, גביית פרוטקשן, וייבוא סמים בשיתוף עם ארגוני פשע בינלאומיים. לאחר שסלבטורה רינה נעצר, דנארו מילא תפקיד מרכזי בקמפיין הטרור שהמאפיה ניהלה במטרה לשבש את המשפט ולהרתיע את רשויות החוק. עבור מעשים אלה הוא נשפט שלא בנוכחותו למאסר עולם בשנת 2002. לאחר שנעצר, הוחרמו נכסיו האישיים שהגיעו לסכום אסטרונומי של 4 מיליארד יורו.     4. אנטוניו פלה אנטוניו פלה (Antonio Pelle, 1932-2009) הגיע מלב ליבו של האזור המזוהה ביותר עם הנדרנגטה - הכפר העני סן לוקה, באזור חקלאי, מוקף ביערות סבוכים השורצים מאפיונרים. הוא שימש כ-"קאפו קרימינה" (capo crimine), ראש הנדרנגטה עד למותו (מנסיבות טבעיות) בשנת 2009. שורשיו היו צנועים ביותר (כילד הוא עבד כרועה צאן) אך הוא הוכיח את נאמנותו לבוסים המקומיים וטיפס במעלה סולם הדרגות. במהרה הפך פלה לדמות מפתח וייבא סמים מלבנון ומאמסטרדם. עד מהרה הוא הפך לאחד הבוסים הבכירים ביותר בנדרנגטה. הנדרנגטה, המאפיה הקלברזית, נחשבת כיום למאפיה החזקה בעולם וידועה בכך שהיא בנתה תשתית בינלאומית נרחבת של סוחרי סמים ונשק המשתפים פעולה עם קרטלים בדרום אמריקה ומגלגלת עשרות מיליארדי דולרים בשנה. אין ספק שהנדרנגטה עשתה דרך ארוכה מהימים שבהם היתה מאפיה מקומית בזעיר אינפין, שהתבססה בעיקר על גניבת בקר וצאן וסחיטת בעלי עסקים מקומיים. כיום אפיקי הרווח העיקריים הם סחר בסמים, נשק, הלוואות, סחיטה והלבנת הון ולנדרנגטה יש תשתית בינלאומית ונוכחות חזקה לא רק באיטליה אלא גם ברחבי אירופה, ארצות הברית, דרום אמריקה ואוסטרליה. הקפיצה הגדולה הושגה בזכות השתלטות על פרוייקטים לאומיים – הנדרנגטה הצליחה לזכות במכרזי בנייה מוטים, בזכות שיתופי פעולה עם פוליטיקאים מושחתים, ואילו הכסף למימון הפרוייקטים הגיע מאפיק אכזרי ורווחי במיוחד: מעשי חטיפה. במשך כ-25 שנה, בין שנות ה-60 וה-80, נחטפו מאות אנשים והוחזקו על ידי המאפיה בתנאי קשים בתמורה לכופר. החטיפות היו כה נפוצות עד שהוקדש להן דף כמעט קבוע בעיתונות. בין היתר נחטפו ילדים, נשים וגברים, והיו גם מי שהוחזקו במשך פרקי זמן ארוכים (למעלה משנה). רוברטו סביאנו מחבר רב המכר "גמורה" מסביר מי היה אנטוניו פלה הבוס (תרגום באנגלית):     5. רוקו מוראביטו עד שנתפס, נחשב רוקו מוראביטו ( Rocco Morabito, 1966) למבוקש השני בחשיבותו באיטליה, ואחד המבוקשים הבכירים בעולם, שני ברמת מסוכנותו רק למתאו מסינה דנארו. הוא נולד בעיר אפריקו (Africo) שבקלבריה, קרוב משפחה של הבוס המקומי ג'וזפה מורביטו שצמח והפך לבכיר ב-"נדרינה מוראביטו" - Nadrina Morabito (ה-"נדרינה" היא היחידה הבסיסית במאפיה הקלברזית, המקבילה של "משפחה" במאפיה הסיציליאנית) הוא השתלב בעסקי הקוקאין בסוף שנות ה-80 ותוך שנים ספורות טיפס במעלה סולם הדרגות והפך למלך הקוקאין של מילאנו. בהתאם לשיטת העבודה החדשה של הנדרנגטה הוא עבד ישירות מול סוחרי הסמים הקולומביאנים. בשנת 1994 הוא נשפט ל-30 שנים בעוון סחר בסמים וירד למחתרת, באורוגוואי. הוא נלכבד במונטווידאו בשנת 2017, אך הצליח להימלט מהכלא (לטענת החוקרים הוא עשה זאת באמצעות תשלום שוחד בגובה 50000 יורו לסוהרים). לאחר שנתיים נלכד מלך הקוקאין בברזיל, והוסגר לאיטליה. כיום הוא מוחזק בבית כלא תחת שמירה צמודה. ההסגרה מברזיל לאיטליה     6. פרנצ'סקו פלה פרנצ'סקו פלה (Francesco Pelle, 1977), המכונה גם "צ'יצ'ו פקיסטן" (ciccio Pakistan, בשל צבע עורו הכהה) כיכב במשך שנים ברשימת המבוקשים ביותר באיטליה ונחשב לאחד המסוכנים שבהם. הוא נולד למשפחה שהיתה מעורבת מזה שנים בעסקי הנדרנגטה והתפרסם בזכות תפקיד המפתח שמילא בסכסוך הרצחני בין שני קלאנים יריבים: ה-pelle-Vottari וה--Nirta-Strangio.  פלה נעצר בשנת 2008 ונשפט למאסר עולם בשנת 2014 בשל העובדה שהזמין את רציחתו של ראש הקלאן היריב, ג'ובאני לוקה נירטה, אך בירי נפגעה אישתו של נירטה, מריה סטראנג'ו. לאחר שהושם במעצר בית הוא נעלם וירד למחתרת. הוא נתפס בשנית בשנת 2021 בקליניקה פרטית בליסבון, פורטוגל, שם אושפז לאחר שחלה בקורונה. תפיסתו של פרנצ'סקו פלה בליסבון     7. סלבטורה לו פיקולו סלבטורה לו פיקולו (Salvatore Lo Piccolo, 1942), או "הברון", כפי שהוא כונה, נולד בפאלרמו ב-1942 והחל את הקריירה שלו כפועל בניין וכנהג עבור אחד הבוסים החזקים בעיר, רוזאריו ריקובונו (Rosario Riccobono). לאחר מותו של הבוס עברה נאמנותו של לו פיקולו לשבט קורלאונה שהלך והתחזק בשנות ה-80 תחת הנהגתו של טוטו רינה. בניגוד לרבים אחרים, לו פיקולו נהג לפעול מאחורי הקלעים ובין הצללים. הוא טווה מהלכים בערמומיות ובתחכום, וקידם את האינטרסים של הקוזה נוסטרה. לאחר שטוטו רינה נעצר בשנת 1993, פעל לו פיקולו ביחד עם ברנראדו פרובנצאנו לחזק את הצד הכלכלי של הקוזה נוסטרה – הוא בחר שלא להתעמת ישירות עם הרשויות ולא למשוך תשומת לב מיותרת עם מעשי אלימות והפצצות (כמו קודמיו), אלא עסקר בעיקר בסחר בסמים ובגביית פרוטשקן מעסקים קטנים. את רווחי העתק מעסקיו המפוקפקים הוא השקיע בנדל"ן. לו פיקולו חי במחתרת במשך למעלה מ-20 שנה, אך לאחר שמהשטרה עצרה את אחד מהחיילים שלו והצליחה להשיג מידע פנימי הוא נתפס לבסוף בשנת 2007 ונותר כלוא מאז בבידוד.    8. פאולו די לאורו פאולו די לאורו (Paolo di Lauro, 1953), הוא אחד המאפיונרים המפורסמים והאלימים באיטליה, ומי ששלט באגרוף ברזל באזור נאפולי. הוא גדל באזור עני, ומגיל צעיר החל לעבוד כרוכל של מוצרים מזוייפים וגנובים. לאחר שהחל לעבוד עבור אחד הבוסים החזקים והאכזריים בשכונה (אניילו לה מוניקה), החל לטפס במעלה הסולם החברתי. הוא זכה לאמון מוחלט מצד הבוס שלו, ושימש בתפקיד הרגיש של מנהל החשבונות של הקלאן. כאשר בשנות ה-80 נכנסה הקאמורה לעולם הסחר בסמים, תחום רווחי להדהים במדינה שבה אחוז המשתמשים בהרואין, באותה התקופה, היה אחד הגבוהים בעולם המערבי. די לאורו השתלט על אזור סקמפיליה והפך אותו לרובע הידוע לשמצה שהוא היום. הוא חיסל את אניילו לה מוניקה, הבוס שהיה לו כמו אב (מכיוון שהוא התנגד למעבר לתחום הסמים), ועבר מהרואין לקוקאין, תחום רווחי בצורה בלתי רגילה. בזכות הקשרים שטיפח עם הקרטלים בקולומביה הוא הצליח לקנות ולמכור ישירות, ללא מתווכים, ולגזור מהסחר בקוקאין בלבד רווחים על סך כ-15 מיליון יורו בחודש. לאורו טיפח תדמית מיתולוגית מכיוון שהוא חי בין הצללים, סגור בביתו. מעטי מעטים זכו להיכנס לווילה המפוארת שבנה בפלרמו, והוקפה באמצעי הגנה נרחבים. כאשר החלה המשטרה לסגור עליו, ירד די לאורו למחתרת. הוא נעלם לחלוטין ואפילו לא התייצב להלוויה של אחד מבניו, שנהרג בתאונת אופנוע ב-2004. הוא נתפס לבסוף בשנת 2005, ומרצה מאז את עונשו בכלא שמור ובתנאי בידוד.     9. פליצ'ה מאניירו פליצ'ה מאניירו (Felice Maniero, 1954) כונה גם "פני מלאך", ועמד בראש ארגון הפשע "מאלה דל ברנטה" (Male del Brenta) שהטיל את אימתו על מחוז ונטו שבצפון איטליה לאורך שנות ה-70. לאורך ה"קריירה" שלו כפושע הוא ביצע מעשי שוד ורצח, ועסק בסחר בסמים ונשק. הוא נולד ב-1954 בקמפולונגו מאג'ורה שבצפון איטליה למשפחה בעלת אמצעים צנועים. כאשר פתחו הוריו טריטוריה קטנה בעיר הולדתם, הפך המקום במהרה למקום מפגש מועדף על פושעי האזור. בתחילה הצטרף מאניירו לדודו ועסק בפשיעה בסדר גדול קטן (גניבת בקר, גניבת קפה) אך במהרה צמח לכיוונים רווחיים בהרבה וייסד קבוצת שותפים שעסקה במעשי שוד מזויינים. לאחר שיצר קשרים עם המאפיות בדרום המדינה, הוא הפך לכוח של ממש באזורו והתמקד במעשי שוד וסחיטה של בעלי עסקים בוונציה וסביבותיה. הוא נעצר אך ניסה לשחד את שומריו ולברוח, ובהמשך גם ניסה לגנוב חלק מהפסל של אנטוניו הקדוש בפדובה, כדי לאלץ את המדינה לשחרר את בן דודו מהכלא. בשנת 1995 הוא חצה את הקווים, החל לשתף פעולה עם המשטרה והעיד נגד שותפיו לשעבר. כך, הגיע סופה של החבורה. הוא שוחרר ב-2010 והפך לאיש עסקים, לאחרונה החליט להשקיע ביוזמת סטארט אפ העוסקת במיקרו פלסטיק.     10. גרציאנו מזינה גרציאנו מזינה (Graziano Mesina, 1942), הידוע גם בכינוי Gratzianeddu, הוא דמות חריגה מעט ברשימה זו. רוב המאפיונרים ברשימה משתייכים למאפיה הסיציליאנית, הקלברזית או הנפוליטנית, אך מזינה הוא שונה. הוא נולד בסרדיניה בשנת 1942 למשפחה של רועי צאן, וגדל בעוני. כבר מגיל צעיר הוא טיפל לעצמו מוניטין מפוקפק כאדם אלים, ונעצר לראשונה בגיל 14באשמת החזקת נשק בלתי חוקי. התקריות שבהן היה מעורב המשיכו להצטבר, וכאשר רועה צאן באזור הרג את הכלבה שלו בטענה שזו גנבה ממנו ענבים הוא פתח את גופתה של הכלבה, בדק שאין בקיבתה ענבים, ומשהוכיח שהכלבה לא גנבה דבר תקף את רועה הצאן ונמלט להרים כדי שלא להיעצר שוב באשמת תקיפה. בזמן שחי במחתרת אחיו נרצח, והוא שב לעיר הולדתו ורצח את מי שרצח את אחיו.  מזינה נודע כמנהיג החשוב ביותר של כנופיית השודדים הסרדית שניהלה מבצעי חטיפות רבים בשנות ה-60 וה-70. לאחר ששוחרר מהכלא הוא שימש כמתווך בפרשת חטיפה נוספת (בשנת 1992) - זו של הילד פארוק קאסם בן ה-7, בנו של מנהל מלון חשוב באי. הוא ניסה להימלט מהכלא 22 פעמים, ובעשר פעמים מתוך ה-22 גם הצליח. הוא שוחרר מהכלא בשנת 2004 לאחר שזכה לחנינה מנשיא איטליה, ופצח בקריירה שניה כמדריך טיולים – רוב המסלולים שהציע כללו ביקור במקומות שבהם ביצע את פשעיו. ב-2013 נעצר שוב, והפעם באשמת סחר בסמים ותכנון חטיפה נוספת. הוא נשפט ל-30 שנה, אך בגיל 78 שנה נעלם וירד למחתרת. הוא נתפס שוב בשנת 2021, וכיום הוא מרצה את עונשו בכלא.

עונת התיירות בפתח, והתיירים כבר ממלאים את רחובותיה של רומא היפה. בזמן שכולם מסיירים באתרי המפתח המפורסמים, מה יעשה מי שמעוניין לגוון את הביקור, ולטייל גם באתרים ידועים קצת פחות (אבל נפלאים ממש)? סקרנים, הרפתקנים ואוהבי רומא – הכתבה הזאת היא בשבילכם! אין כמו רומא . באמת. זו עיר מעניינת כל כך, יפה ומורכבת כל כך, שגם אם נכתוב עליה 100 ספרים עדיין לא נצליח לספר את כל הסיפור. משום כך, ברור מאליו שביקור בן שלושה ימים (או בן שבוע) בעיר, לא באמת יאפשר לכם לראות את כל מה שיש לעיר להציע, אלא רק את את האתרים החשובים ביותר. במהלך חופשה "טיפוסית" באורך כמה ימים ברומא תספיקו בוודאי לראות את האתרים המרכזיים, לחוות את צדדיה המוכרים (והנהדרים) של העיר, ולבקר בכמה מאתרי החובה כמו למשל הקולוסיאום, הוותיקן, גלריה בורגזה וכן הלאה. אבל מה אם מתחשק לכם ללכת קצת מעבר לכך? מה אם כבר ראיתם את מזרקת טרווי, התפעלתם מהפנתיאון, שתיתם קפה בפיאצה נבונה, הצטלמתם על רקע המדרגות הספרדיות ואכלתם פסטה בשכונת טרסטוורה? ובמילים אחרות – מה אם כבר ביקרתם בעבר ברומא, ראיתם את "אתרי החובה", ועכשיו מתחשק לכם להעמיק את החוויה ולגלות אתרים נוספים כמו למשל כנסיות מרשימות, אתרים ארכיאולוגיים מיוחדים, שווקים שוקקי חיים או פשוט משהו קצת שונה? אם זה המצב, הכתבה הזאת היא בשבילכם. הפעם נסקור חמישה מקומות יפהפיים ומעניינים על פי כל קנה מידה, שיאפשרו לכם להכיר צדדים נוספים של העיר הנצחית.   צאו למסע תת קרקעי בקטקומבות של רומא רומא היא אחת מאותן ערים שבהן רב הנסתר על הגלוי, ומתחת לפני הקרקע מתחבא עולם שלם. בכל פעם שנערכות בעיר חפירות, בין אם משום שהתפוצץ צינור או משום שקבלן כלשהו מניח את היסודות לבניין חדש, מתגלים אוצרות חדשים. מעבר לממצאים שמתגלים במקרה, ומספרים על עברה של העיר, קיימת ברומא גם עיר תת קרקעית של ממש: הקטקומבות. בעבר, נהגו הנוצרים הראשונים (וגם יהודי רומא) לקבור את מתיהם במחילות תת קרקעיות הידועות בשם "קטקומבות". בזמן שהדת הנוצרית עדיין נחשבה לבלתי חוקית באימפריה הרומית, היו הנוצרים הראשונים חשופים לרדיפות על רקע דתי ונאלצו לקבור את מתיהם באופן סמי-פיראטי, מחוץ לתחומי העיר. כאשר הפכה הנצרות לדת חוקית, ואז לדת הרשמית של האימפריה, הצורך בקטקומבות התייתר. בהמשך ציווה האפיפיור להעביר את שרידי המתים מהקטקומבות לכנסיות בעיר, וכיום המחילות התת קרקעיות עדיין עומדות, אך לרוב הן ריקות משרידי אדם (כמובן שלא כל השרידים הועברו וחלק מהקברים עדיין חתומים). המחילות הללו מסתעפות על פני שטח עצום, באורך קילומטרים רבים, ולא ניתן לבקר בהן ללא מדריך (וגם לא כדאי - איך תמצאו את דרככם החוצה?). הביקור בקטקומבות של רומא הוא חוויה מרתקת, שתאפשר לכם לרדת לבטן האדמה וללמוד מקרוב על מנהגי התקופה. ישנן מספר קטקומבות מומלצות לביקור: הקטקומבות של סן סבסטיאנו (San Sebastiano ) מתפרשות על פני 12 קילומטרים ומוקדשות לסבסטיאן הקדוש. הקטקומבות של סן קליסטו (San Callisto ) הן בין הגדולות ביותר, וניתן לבקר בהן במסגרת סיור מודרך מעניין (יש להזמין מקומות מראש). הקטקומבות של פריסילה (Priscilla ) ידועות בזכות הפרסקאות היפים שמעטרים חלקים מהן ואילו הקטקומבות של דומיטילה (Domitilla)  הן אתר פופולרי, ונחשבות למעניינות במיוחד. למרבה הצער לא נערכים כרגע סיורים קבועים בקטקומבות היהודיות.   התפעלו מיצירותיו של מיכלאנג'לו הבטחתי שהפעם לא נדבר על אתרי החובה, כלומר על הקפלה הסיסטינית, ואני עומדת מאחורי ההבטחה (וממילא לקפלה הסיסטינית הקדשנו מאמר נפרד …) אבל מה לגבי שאר יצירות המופת של מיכלאנג'לו ברומא? הקשר בין הפסל הגאון לעיר הנצחית היה עמוק, ושלוש מיצירותיו החשובות ביותר של מיכלאנג'לו בואונרוטי נמצאות בעיר (כאמן. מעבר לכך מיכלאנג'לו היה גם אדריכל, והשתתף בבנייתם של מספר מבנים חשובים בעיר אך לנושא זה נקדיש מאמר נפרד בהמשך). ראשית כל: הפייטה (Pieta) המרגשת להפליא שבבזיליקת פטרוס הקדוש, לב ליבו של הוותיקן. מיכלאנג'לו היה שותף לתכנון הבזיליקה ובנה את הכיפה המפוארת שלה, כמובן, אך הוא גם עיטר את החלל באחת מעבודותיו האהובות ביותר: פסלה של מריה, האוחזת ברוך בגופתו של בנה, ישו המת, לאחר שהורד מהצלב. מדהים לחשוב שמיכלאנג'לו היה בן 24 בלבד כשהשלים את העבודה המרגשת, הנחשבת ליצירה הראשונה החתומה על ידו. ומהוותיקן הלאה אל רומא עצמה: בבזיליקת San Pietro in Vincoli תוכלו למצוא את הפסל המפורסם "משה", המעטר את קברו של האפיפיור יוליוס השני. הפסל אמור היה להיות חלק ממונומנט בן למעלה מ-40 פסלים שהאפיפיור הזמין ממיכלאנג'לו, אך הפרויקט נקטע לאכזבתו המרה של מיכלאנג'לו, ורק חלקים ממנו הושלמו לפני שהאפיפיור ציווה על האמן המתוסכל להפנות את מרצו לאפיק אחר: הקפלה הסיסטינית. הפסל המרשים מתאר את משה בעודו אוחז בלוחות הברית, ומראשו צומחות שתי קרניים קטנות (כפי הנראה הייתה זו פרשנות מוטעית לפסוק התנכ"י "כי קרן עור פניו").  התחנה האחרונה היא בכנסיית Santa Maria Sopra Minerva, במרחק צעדים ספורים מהפנתיאון, שם תוכלו למצוא פסל מוכר מעט פחות של מיכלאנג'לו – ישו הקם לתחייה. קנו מוצרים טריים וטעימים בשוקי האוכל של רומא מה יותר מהנה מלטעום את רומא בשווקים מלאי החיים של העיר? התחנה הראשונה שבה כדאי לכם לבקר היא גם המרכזית ביותר, בלב ליבה של העיר. מי שמחפש שוק אוכל ססגוני המוקף במסעדות, ייהנה בשוק היומי שנערך בשעות הבוקר בקמפו די פיורי (Campo di Fiori). הכיכר אמנם הומה בתיירים, ומלצרים סמי-נואשים שמציעים לעוברים ושבים להתיישב לארוחה דווקא במסעדה שלהם, אבל אם תצליחו להתעלם מכל זה, קל להתמסר לחוויה הצבעונית. העגבניות, צמחי התבלין, הפירות הטריים, הירקות מכל הסוגים, הפסטה והממרחים שמוצעים למכירה בדוכנים טעימים כנשנוש ומושלמים בחומרי גלם לכל ארוחה שתבחרו להכין. את כל מה שאי אפשר למצוא בדוכני השוק עצמו, אפשר למצוא בחנויות שמסביב לכיכר. היכנסו למשל ל- I Formaggi di Gianna e Paola שבסמטה הצמודה לכיכר (vicolo del gallo 8) כדי לקנות גבינות טובות, או למאפיה הפופולרית Forno Campo de 'Fiori (שעל הכיכר ממש) כדי לקנות לחמים ומאפים טריים וריחניים. בחנויות האזור קל למצוא צלפים, גבינת פקורינו, נתחי פרושטו, ושאר מעדנים שיהפכו אפילו את הפיקניק הפשוט ביותר למעדן הראוי לקיסר רומא. כל מה שנדרש מכם הוא לארוז פיקניק איכותי, ולאתר ארוחה טעימה באחד הגנים היפים של רומא. אם לא אכפת לכם להרחיק מעט, נסו גם את השוק של טסטאצ'ו (Mercato di Testaccio). אולי שמעתם על שכונת טסטאצ'ו, שכונת פועלים קשי יום שהפכה לאתר טרנדי ומדובר בשנים האחרונות. זו השכונה שבין רחובותיה המחוספסים מיקמה אלזה מורנטה את גיבורי ספרה (המופלא) "אלה תולדות", אך כיום מאכלס את השכונה קהל שונה למדיי. בית המטבחיים (mattatoio) הוסב מזמן למוזיאון, גלריות נפתחו, חיי הלילה צמחו, והשוק המסורתי שפעם משך בעיקר עקרות בית שחיפשו ירקות הפך לשוק אוכל מודרני ומלא בחנויות וינטג' לא זולות בכלל, ודוכני אוכל רחוב זוכי פרסים. אם כבר הגעתם, מה כדאי לטעום? כמה מהמאכלים הרומאיים הקלאסיים, כמובן, כמו למשל הפיצה הרומאית שנמכרת בכמה וכמה דוכנים בשוק. הפיצה הרומאית שונה מהפיצה הנפוליטנית, ובעוד שהפיצה בנפאולי מתגאה בשוליים עבים ותפוחים, הפיצה הרומאית היא דקיקה ופריכה מאד. אפשר לטעום אותה בגרסה ה"נקייה" שהיא למעשה פוקצ'ה, או לחילופין עם תוספות - החל מרוטב עגבניות ומוצרלה (כלומר מרגריטה קלאסית) וכלה בשלל המצאות מקוריות (סטראצ'אטלה ופרחי זוקיני, קייל ותפוחי אדמה, ועוד…). אל תסתפקו רק בפיצה, נסו כמובן גם את הסנדוויצ'ים. לשם מה התכנסנו אם לא כדי לבלוס? את הסנדוויצ'ים אפשר למלא בכל טוב הארץ, כמו למשל קציצות בשר רומאיות ברוטב עגבניות, ארטישוקים, נקניקים למיניהם, גבינות ועוד. אם שכרתם דירה ברומא, תוכלו לקנות גם מוצרים שדורשים בישול כמו למשל ארטישוקים רומאיים שמהם תוכלו להכין את אחת ממנות הדגל של העיר: ארטישוקים מטוגנים בסגנון יהודי. אם לא מתחשק לכם לטגן בזמן שאתם בחופשה (ובצדק!) דעו שממילא תוכלו למצוא את המנה הזאת בכל מסעדה רומאית שמכבדת את עצמה. בשוק תוכלו גם לקנות פסטה טרייה (רגילה או במילוי - נסו למשל את הרביולי במילוי גבינת ריקוטה), ובשרים באיכות גבוהה. למעשה, בעזרת חומרי הגלם הנכונים תוכלו לשדרג את הכישורים הקולינריים שלכם ולנסות להכין מנות טעימות להפליא כמו פסטה עם קאצ'ו ופפה, למשל. כל מה שנדרש הוא פסטה טרייה מסוג טונארלי (tonnarelli), גבינת פקורינו רומאנו עזת טעם, ופלפל שחור. המנה הזאת, כמו מנות רבות כל כך במטבח האיטלקי, לא מבוססת על חומרי גלם נדירים או מתוחכמים אלא על יישום מדויק של טכניקת הבישול הנכונה, וזה משהו שאפשר ללמוד ולשכלל בעזרת הסרטונים הרבים ביוטיוב.  ההמלצה השלישית אולי תישמע מעט מפתיעה, אבל זהו פתרון נוח לנוסעים. תחנת הרכבת של טרמיני עברה מתיחת פנים משמעותית בשנתיים האחרונות, ועכשיו מדובר על מעצמה קולינרית קטנה. בלתי אפשרי להישאר פה רעבים, שכן מגוון דוכני האוכל מסחרר למדיי. בתחנה עצמה אפשר למצוא מסעדות, בתי קפה ודוכני אוכל למיניהם (כולל מתחם של EATALY), אבל האטרקציה האמיתית שוכנת במרחק כ-400 מטר מהכניסה לרציפים, בעומק התחנה (ליד דוכני השכרת הרכב): שוק האוכל של טרמיני (Mercato Centrale di Termini), שמזכיר בסגנונו את הקומה העליונה של שוק האוכל בפירנצה . כאן תוכלו למצוא ייצוג נאמן למגוון מעדנים איטלקיים קלאסיים: אם לא הספקתם לאכול מריטוצי (maritozzi) בזמן הביקור שלכם ברומא, כאן תוכלו להשלים את החסר. אם לא דגמתם פטריות כמהין, אל דאגה כאן תמצאו סניף של אחד מיצרני הכמהין המובילים במדינה - סאביני טרטופי (Savini Tartufi), מטוסקנה. לצד הפיצות והגלידות (כמובן) תוכלו לנסות גם אוכל אסייתי, ואפילו דוכן בשרים ובו ישמחו לצלות עבורכם על הגריל נתחים רציניים שלרוב אפשר למצוא במסעדות ולא בשוק אוכל. וכמובן שלא חסרים כאן גם קפה משובח, בירות, ויין איטלקי. בקרו במוזיאון מפתיע: תחנת כוח שעברה הסבה למוזיאון אלגנטי כאשר עוזבים את מרכז רומא, קורים לפעמים דברים מעניינים. כך, בשכונת אוסטיינסה (Ostiense, שלאט לאט משנה את פניה ומתעוררת לחיים), פועל מוזיאון מעניין בשם צ'נטרלה מונמרטיני ( Centrale Montemartini ) במיקום בלתי שגרתי: תחנת הכוח (לשעבר) של רומא, שהחל משנת 1912 ייצרה חשמל עבור העיר כולה. תחנת הכוח התרמו-חשמלית הוקמה ביוזמתו של ראש העיר דאז, ארנסטו נתן (בן למשפחה יהודית) שרצה להעניק לעירו את היכולת לייצר חשמל באופן עצמאי ולשבור את המונופול בו החזיקה חברה אחרת באותם הימים. התחנה פעלה עד שנות ה-60 של המאה ה-20. בשנות ה-90 הועברו למוזיאון מספר פסלים ופסיפסים עתיקים מהמוזיאונים הקפיטוליניים , והשילוב בין הסביבה התעשייתית (בוכנות ענק, מנועים וצינורות) לפסלי השיש העדינים והעתיקים הוא לא רק מפתיע אלא גם יפהפה. בקומה השנייה אפשר לראות מוצג מפתיע נוסף – הרכבת ששימשה את האפיפיור פיוס התשיעי במסעותיו ברחבי אירופה. בקומה התחתונה אפשר לראות מוצגים עתיקים מהתקופה הרפובליקנית המקודמת של רומא, ואילו בחדר המנועים לשעבר מוצבים מוצגים שנחפרו מאזור המקדש ב-Largo Argentina, פסלים מהעידן האימפריאלי של רומא, וגם כמה מוצגים מפומפיי . גלו שתיים מהכנסיות המדהימות ביותר ברומא רומא משופעת בכנסיות עוצרות נשימה, זה ידוע. אבל שפע מסחרר מוביל לתחרות, וכך קרה שדווקא בגלל ההיצע, כנסיות מרשימות ביותר נדחקות לתחתית הרשימה ומפוספסות לגמרי בידי המבקרים. אם יש לכם זמן לביקור בשתי כנסיות "קצת פחות מוכרות" (ואני בכוונה משתמשת במירכאות, משום שהכנסיות מוכרות מאד, הן פשוט לא "סלבריטאיות" בסדר הגודל של בזיליקת פטרוס הקדוש), בקרו בבזיליקת San Giovanni in Laterano, ובכנסיית San Paolo Fuori Le Mura. בזיליקת סן ג'ובאני אין לאטראנו ( San Giovanni in Laterano ) ידועה גם כ-"קתדרלה של רומא" והיא למעשה כנסיית האם של רומא (ולא בזיליקת פטרוס הקדוש, כפי שמקובל לחשוב). בראש הכנסייה הזאת עומד לא פחות מאשר האפיפיור עצמו (כבישוף וראש הדיוקסיה), והמתחם נהנה למעשה מהגנה דיפלומטית (כמו שגרירות) ולא נחשב לחלק מאדמת איטליה. בנוסף, זוהי אחת מארבע הבזיליקות הראשיות של רומא, ואתר צלייני חשוב. בצמוד לכנסיה ניצב אתר נוסף, אותו פוקדים בעיקר צליינים נוצרים: המדרגות הקדושות , שעל פי האגדה היו המדרגות שעליהן פסע ישו ביום מותו, ושהועברו לרומא במצוותה של הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטין. המבנה הנוכחי ניצב על גבי כנסיה מוקדמת בהרבה, שנחנכה כבר בשנת 324. בימי הביניים התדרדר מעמדה של הכנסייה בזמן שהאפיפיורות עברה לאביניון שבצרפת, ושתי שריפות פגעו קשות במבנה. במאה ה-17 הופקד האדריכל הידוע פרנצ'סקו בורומיני על שיקום המבנה, ואת החזית תכנן האדריכל הפיורנטיני אלסנדרו גלילאי. בהמשך התווספו לבזיליקת יצירות אומנות רבות: בנישות הרבות שבנה בורומיני הוצבו פסלי קדושים, ומעליהם פרסקאות ופסיפסים רבי-רושם. התוצאה היום היא לא פחות ממרהיבה, והביקור במקום מומלץ ביותר. לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי . הבזיליקה השנייה שבה כדאי לבקר היא בזיליקת פאולוס הקדוש שמחוץ לחומה (Basilica di San Paolo fuori le Mura). זו הכנסייה השנייה בגודלה ברומא (אחרי בזיליקת פטרוס הקדוש) היא ממוקמת מחוץ למרכז ההיסטורי, לא רחוק ממוזיאון צ'נטרלה מונמרטיני (כרבע שעה ברגל). הכנסייה הראשונה במקום זו הוקמה כבר במאה הרביעית בידי הקיסר קונסטנטין, אך נשרפה כמעט כליל במשנת 1823. המבנה שלפניכם הוא פרי יצירתו של האדריכל לואיג'י פולטי (Luigi Poletti) יליד מודנה, מחשובי האדריכלים האיטלקיים של המאה ה-19. במקור נבנתה הכנסייה כמשכנו האחרון של פאולוס הקדוש (שאול התרסי, אחד משליחיו של ישו שנקרא גם "שליח הגויים" ותרם משמעותית להפצת הנצרות בקרב תושבי יוון ורומא). חלקים משרידיו קבורים לפי האגדה בקריפטה שמתחת למבנה. הכנסייה עצומה בגודלה ומפוארת ביותר. הכניסה ללא תשלום, אך אם תרצו לבקר גם במתחם הארכיאולוגי שמתחת לכנסיה תצטרכו לרכוש כרטיס כניסה במחיר סמלי. בחנות המזכרות ניתן לרכוש מוצרי קוסמטיקה המיוצרים על פי מתכונים עתיקים של הנזירים שחיים במנזר הצמוד (כיום מתגוררים במנזר רק כ-20 נזירים). לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי .

איטליה ידועה באתרים הרומאיים העתיקים שלה, אבל אלה אינם האתרים היחידים שכדאי להכיר. האם ידעתם שבמאה השמינית לפנה"ס שלטו בדרום איטליה היוונים, באזור שהיום מכונה "יוון הגדולה", והותירו אחריהם את אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים במדינה? אם אתם מבקרים במחוז קמפניה, המקדשים העתיקים של פסטום הם אתר שאסור לפספס!   מבין האתרים הרבים המספרים את סיפורה של יוון הגדולה, תקופה מפוארת ומרתקת בתולדות איטליה, אחד הבולטים ביותר הוא פסטום (Paestum). האתר הארכיאולוגי ובו שלושה מקדשים יוונים עתיקים נחשב לאחד החשובים באיטליה כולה, ומושך מיליוני מבקרים מידי שנה. לאורך הדורות ביקרו בפסטום, המוגדר כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו, גם מבקרים ידועים כמו ניטשה וגתה ותיארו את חוויותיהם באריכות. הסיבה המרכזית לחשיבותו של פסטום היא שהמקדשים בו לא נפגעו לאורך השנים. למעשה, הם נחשבים לכמה מהמקדשים היוונים (מהסדר הדורי) השמורים ביותר בעולם (אפילו יותר מיוון). עבור חובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה, הביקור במקום הוא חוויה מיוחדת ומומלצת במיוחד.    תחילת ההתיישבות פסטום מוכר כאתר יווני אך למעשה האזור היה מיושב כבר אלפי שנים קודם לכן, וחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום חשפו ממצאים בני עשרות ומאות אלפי שנים. בין היתר התגלו במקום כידונים, אבני צור ששימשו את הניאנדרטלים, וקברים קבוצתיים של שבטים עתיקים בשם גאודו (Gaudo) שהתמקמו באזור זה של איטליה באלף השלישי והרביעי לפנה"ס.  בתקופת הברזל הפכו הישובים הארעיים של השבטים באזור ליישובים זעירים מאורגנים יותר, ואילו ההתיישבות היוונית באזור החלה ככל הנראה כאשר האכאים (אחד השבטים היוונים) הגיעו בסירות והקימו עיר בשם סיבאריס (Sibaris), לא רחוק מפסטום הנוכחית. כמאה שנה מאוחר יותר, התרחבו תושבי העיר סיבאריס והקימו גם את פסטום, שבתחילה נקראה בשם אחר: פוסידוניה (על שם אל הים במיתולוגיה היוונית – פוסידון). מיקומה של פוסידוניה נועד להקל על קשרי המסחר בין סיבאריס ליוון, ואכן, מהרגע הראשון היא נחשבה למוקד חשוב ומשגשג כלכלית. העיר פרחה תחת יוון, אך לאחר כמאתיים שנה נכבשה בידי שבטים לוקאניים מקומיים ובהמשך עברה לידי הרומאים. בשנת 273 לפנה"ס הפכה פוסידוניה לקולוניה רומית, ושינתה את שמה לשם בו היא מוכרת עד היום: פסטום (Paestum).   במהלך הביקור בפסטום אפשר עדיין לראות את הריסות האמפיתיאטרון וחלקים מחומות העיר, כמו גם מקטעי רחובות סלולים ושרידיהם של כמה עסקים, אך האמת היא שחלקים אלה של העיר לא השתמרו במצב טוב, ואינם מרשימים במיוחד. גולת הכותרת, לעומת זאת, היא הביקור בשלושת המקדשים המרשימים להפליא שהשתמרו בצורה כה טובה דווקא בזכות אסון: , בימי הביניים ננטשה פסטום בידי תושביה, לאחר שהאזור סבל ממגיפות מלריה חוזרות ונשנות. כך, ללא בני אדם ומלחמות, נחסך מהעיר גורלם של אתרים ארכיאולוגיים רבים אחרים (שהוחרבו או נוצלו כחומר גלם לבניית אתרים אחרים) והיא נותרה מוגנת ומבודדת עד המאה ה-19. בזמן מלחמת העולם השנייה התנהלו קרבות מרים באזור בין הכוחות האמריקאים לכוחות הגרמנים, אך למרבה המזל המקדשים העתיקים לא הופצצו.   יוון הגדולה לפני שנדבר על האתר עצמו, כדאי להבין מהי בעצם "יוון הגדולה", או "Magna Grecia" כפי שכינו אותה הרומאים, ומה הסיבה שבגללה מלכתחילה אפשר למצוא אתרים יווניים באיטליה. סביב המאה ה-8 לפנה"ס החלו יורדי ים יוונים להתפשט לאזורים נוספים מעבר ליוון, ובחיפושם אחר קרקעות חדשות ומקורות הכנסה הם הגיעו לדרום איטליה. יורדי הים היוונים התרכזו באזורים שהיום אנחנו מכנים בשם מחוז בזיליקטה (Basilicata), מחוז קלבריה (Calabria) מחוז קמפניה (Campania) וסיציליה. במחוזות אלה, ניתן גם היום למצוא אתרים ארכיאולוגיים יווניים מפוארים במיוחד כמו למשל האמפיתיאטרון היווני בסירקוזה שבסיציליה. רבים מהממצאים היפים שהתגלו באותם מחוזות מרוכזים במוזיאון הארכיאולוגי לתולדות יוון העתיקה (מוזיאון יוון הגדולה) שבמחוז קלבריה.   המושבות שהקימו היוונים שמרו על קשר עם "ארץ האם", והפכו לתחנות מסחר חשובות. כמה מהמושבות הללו הפכו בהמשך לערים מרכזיות במדינה – בארי (Bari) וברינדיזי (Brindisi), למשל, שתיים מערי הנמל החשובות באיטליה, הוקמו שתיהן בידי היוונים. גם נאפולי (Neapolis, או "העיר החדשה") הוקמה בידי יוונים, וכך גם סירקוזה שבסיציליה. החיבור בין אותם ערים למולדת היוונית לא היה מבוסס רק על מסחר אלא גם על תרבות, ונציגים מערי יוון הגדולה השתתפו למשל במשחקים האולימפיים וזכו לעיתים קרובות במדליות. ההשפעה היוונית נמשכה בדרכים אלו ואחרות במשך מאות ולמעשה אלפי שנים.  עד היום קיים באזור העיר לצ'ה (Lecce) דיאלקט בשם גריקו (Grico), המבוסס על שילוב בין איטלקית, יוונית עתיקה, יוונית ביזנטית. בנוסף, הנוכחות היוונית באזור איננה רק אירוע היסטורי עתיק – לאחר נפילת קונסטנטינופול בשנת 1453 היגרו לדרום איטליה תושבי ביזנטיים שהביאו עימם מחדש את התרבות והשפה היווניים לאזור (אך הפעם היתה זו יוונית ביזנטית, ולא יוונית עתיקה). ומניין השם "יוון הגדולה" (Magna grecia)? בעקבות המלחמות הפוניות סופח האזור לרפובליקה הרומית, והיו אלה הרומאים שהעניקו לאזור את השם "מאגנה גר'צה". הם עשו זאת בדיעבד, בהתייחסם לחלק הנרחב בדרום איטליה שבו חלק משמעותי מהאוכלוסייה היה ממוצא יווני.   הסיור במתחם הארכיאולוגי של פסטום הסיור במתחם הוא למעשה סיור בעיר: הליכה לאורך הכבישים העתיקים ובין מה שנותר מהמבנים הציבורים והפרטיים שהקימו היוונים לפני כ-2500 שנה. בניגוד למקדשים המפוארים, שאר חלקי העיר לא השתמרו כראוי (כאמור), דורשים מהמבקרים להשתמש בדמיונם כדי להבין כיצד נראה המקום בעבר. הרחובות הראשיים, הפלטאי (Plateai), נחצו בידי רחובות משניים שכונו סטנופוי (Stenopoi) אך לא תמיד ניתן לראות זאת מכיוון שהטופוגרפיה העירונית עברה שינויים רבים גם לאורך התקופה היוונית וגם בהמשך, כאשר רומא שלטה על האזור. לאורך הסיור אפשר לראות בין היתר את הריסות ה-"הרון" (Heron), מעין מקדש אבן קטן שנבנה למען גיבורי העיר. במקור נבנו מקדשים מסוג זה למען ה-"גיבורים", בין שהיו חצי בני אדם וחצי אלים שביצעו מעשי גבורה, ובין שהיו בני אדם שהתפרסמו בזכות מעשה חשוב שעשו. בפסטום הגיבורים הללו היו מייסדי העיר, והמזבח שנבנה למענם נחשב לאתר קדוש שאיש לא העז לחלל. מול המזבח הוצבו מספר חפצים פולחניים וביניהם שמונה קערות ברונזה מלאות בדבש, אמפורה ועליה ציור של הרקולס הנכנס בשערי האולימפוס, וכידוני ברזל.  המקדשים של פסטום המקדשים במקום נבנו בין השנים 450-550 לפנה"ס בשיטת האנטזיס (חלקו התחתון של העמוד רחב יותר מחלקו העליון). את אבן הטרוורטין ששימשה לבניית העמודים חצבו הפועלים באזור, וסחבו את הגושים העצומים במרכבות רתומות לשוורים אל פוסידוניה העתיקה. העמודים במבנה הם בסדר דורי, שהתאפיין בקווים לינאריים יותר ובכותרת מעוגלת ללא בסיס, והיה הנפוץ ביותר גם ביוון עצמה וגם ביוון הגדולה - magna grecia.   מקדש אתנה מקדש אתנה היה המקדש הראשון שנבנה בעיר, סביב שנת 580 לפנה"ס. המקדש היה מכוסה בגג, כמובן (כמו כל המקדשים) אך בניגוד לאבן ששרדה את תהפוכות הזמן, הגג, שהיה עשוי מקורות עץ ורעפי טרקוטה, נהרסו נעלם עם השנים. בזכות העובדה שחלקי טרקוטה ועיטורים רבים שרדו, הצליחו החוקרים שפעלו בפסטום לשחזר את הגג (כפי שאפשר לראות במוזיאון הצמוד). הם הבינו שהמקדש הוקדש לאתנה מכיוון שעשרות פריטים שנחפרו באזור המקדש (קסדות ופריטים הקשורים לקרבות) היו מתנות טיפוסיות שנהגו המאמינים להעניק במתנה לאלת החוכמה והמלחמה.    מקדש נפטון המקדש ממוקם בחלקו הדרומי של המתחם, ונחשב לגדול ולחשוב מבין השלושה: זהו מקדש דורי יפהפה, המתנוסס לגובה 18 מטרים, וידוע כאחד המקדשים מהעידן היווני הקלאסי שהשתמרו בצורה המושלמת ביותר בעולם. במקרה יצא לי להגיע לפסטום זמן קצר לאחר שביקרתי ביוון, ואני יכולה להעיד על כך שהאתר מרשים לא פחות ולמעשה יותר מרבים מהאתרים הארכיאולוגיים ביוון העתיקה . כאשר מתבוננים במקדש כיום, רואים למעשה את השלד בלבד.  כדאי לנסות ולדמיין איך הוא נראה בשיא תקופת הפאר, כאשר העמודים מאבן טרוורטין כוסו בטיח לבן ונצבעו בצבעים בוהקים וססגוניים. בנייתו של המקדש הושלמה בשנת 460 לפנה"ס, וכאשר החוקרים הראשונים הגיעו לאזור במאה ה-18 הם אלה שהעניקו לו את השם "מקדש נפטון" מכיוון שהניחו שהמקדש הגדול ביותר הוקדש לאל שעל שמו נקראה העיר עצמה (נפטון הוא שמו הרומי של האל פוסידון). עם זאת, כיום מאמינים החוקרים כי המקדש הוקדש למעשה לאתנה, או לאפולו, או אולי לזאוס והרה, אך לאו דווקא לאל הים. לצד האל המרכזי, התקיים במקום פולחן נוסף: בחדרים פנימיים משניים הוצבו פסלים של אלים אחרים להם סגדו תושבי המקום – זאוס, דמטר, ארטמיס ואפרודיטה. כיום אנחנו רואים את השלד של המקדש והקירות נעלמו מזמן, אך בימי קדם המקדש היה חלל סגור, ובמרכזו, באזור שנחשב לקדוש מכולם, הוצבו הפסלים הקדושים ביותר. דלתות המקדש נפתחו רק מספר פעמים בשנה, לחגיגות דתיות.  מקדש הרה ("הבזיליקה") מקדש זה נבנה במשך 40 שנה, ובנייתו הושלמה בשנת 520 לפנה"ס בעקבות מספר תיקונים שנערכו בחללים הפנימיים שבהם אוכסנו פסלי האלים. הרה מילאה תפקיד חשוב בפנתאון האלים היווניים, והמקדשים שהוקדשו לה נבנו לרוב בסמוך לאתרי טבע שנחשבו לקדוש כבר קודם לכן (כמו למשל מעיין קדוש, הר קדוש ועוד). במקרה הזה, המקדש נבנה בסמוך לנהר שחצה את המישור ונחשב למקודש מכיוון שאפשר את פוריותה של האדמה. הרה הייתה אלת הנישואין והלידה, אשתו ואחותו של זאוס, והמקדש שנבנה לכבודה הוא יפהפה. גם במקרה זה, ה-"שלד" הוא ששרד, ויש להפעיל את הדמיון (ולהציץ בספרי ההיסטוריה) על מנת להבין כיצד נראה המקדש בעבר.   הטקסים הטקסים שנערכו מחוץ למקדשים היו לב המסורת של הקהילה. הכניסה למקדשים הייתה אסורה, מלבד באירועים מיוחדים. תהלוכות המלוות במוזיקה נערכו לכבוד האלים, ומקהלות של ילדים וילדות שרו בליווי כלי נגינה יווניים עתיקים. לרגל האירועים הושארו דלתות המקדש פתוחות, על מנת שהאלים יוכלו לראות (באמצעות הפסל שסימל אותם) את הכבוד שחלקו להם בני האדם ואת האירוע שארגנו לכבודם.   בטקסים שולבו גם מים מרפאים מהמעיינות הטרמליים שנבעו באזור הדרומי של המתחם. אזור זה במדינה עשיר בנביעות טרמליות, וכבר בעת העתיקה ידעו תושבי המקום כי למים העשירים בחומרים שונים ישנו אפקט מרפא. אלמנטים אלה שולבו בטקסים הדתיים, ועל אחד המקדשים נמצאה הקדשה לכיירון, הקנטאור (חצי אדם וחצי סוס) בן האלמוות שייסד לפי המיתולוגיה היוונית את מדע הרפואה ושימש כמורו של אסקלפיוס (אל הרפואה).    המוזיאון הארכיאולוגי של פסטום כאמור, שלושת המקדשים הם האטרקציה המרכזית אך הביקור כאן לא יהיה שלם מבלי שתבקרו גם במוזיאון הקטן אך העשיר במוצגים מעניינים שניצב בהמשך הכביש. במוזיאון ניתן לראות ממצאים רבים שנחפרו במקום, אך למרבה הצער אחד הממצאים הידועים ביותר, פרסקו עתיק הידוע בשם "הצוללן", איננו מוצג כרגע בפני הקהל ולא ידוע מתי חדר התצוגה יפתח מחדש. הפרסקו מתוארך למאה החמישית לפנה"ס, תור הזהב היווני, ומתאר צוללן צעיר המזנק לתוך המים. למרות שה"צוללן" לא זמין, המוזיאון מעניין (וכלול ממילא במחיר הכרטיס). לצד הממצאים השונים, מצפה למבקרים הפתעה מעניינת במיוחד בקומה התחתונה של המוזיאון: קבר שלם ומרהיב, שהוחרם בידי המשטרה האיטלקית משודדי קברים ונבנה מחדש במוזיאון. מדובר על מתחם קבורה שלם בשם נקרופוליס ספינאצו (Spinazzo), הכולל קירות מעוטרים, שנגנב על ידי שודדי קברים. המתחם מתוארך למאה השלישית לפנה"ס (התקופה הרומית של פסטום). הגניבה אותרה בשנת 1976, ולאחר עבודת שחזור ממושכת נפתח הקבר לקהל המבקרים. על הקירות ניתן לראות סצנות מפתח כמו למשל את האדם שלכבודו נבנה הנקרופוליס מגיע לעולם הבא, ושם מחכה לו אדם מבוגר שיוביל אותו במשעולי החיים שלאחר המוות.    פסטום הרומאית לאחר הכיבוש הרומי בשנת 273 לפנה"ס עברה פסטום מספר שינויים אך התשתית היוונית הבסיסית נותרה על כנה. הרומאים, כהרגלם בקודש, לשפר את העיר מיד בשלל דרכים: הם בנו את הרחוב הראשי - הפורום - באזור שבו ניצבה האגורה (השוק המרכזי) היוונית, וסללו כבישים שחיברו את העיר לדרכים המרכזיות כמו הוויה אפיאה (via Appia). הרומאים העשירים ביותר במקום התיישבו בסמוך למקדשים הרומיים, ובבתים אלה מצאו החוקרים רצפות שיש ופסיפס מפוארות, וסימנים לגנים היפים שנבנו בווילות (שכללו לעיתים אמבטיות פרטיות במרכז הגן). לעיתים קרובות שימשו הבתים לא רק למגורים, אלא גם לאירוח ולמפגשים עסקיים. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום חשפו גם כמה מהעסקים שפעלו בפסטום. דוגמה לכך היא חנות הבשמים, בה מצאו החוקרים אבן ריחיים ששימשה לטחינה וסחיטה של חומרי גלם שונים שמהם הופקו הבשמים. בחברה הרומית הבשמים שימשו תפקידו קריטי – לא רק לצרכי פולחן אלא גם לשימוש אישי, ובזכות תעשיית הוורדים המקומית, סביר להניח שבפסטום ייצרו בשמי ורדים איכותיים שיוצאו לכל רחבי האזור.   פסטום לאחר האימפריה הרומאית לאחר תקופה ארוכה של שגשוג החלה הדעיכה סביב המאה השביעית לספירה, ובימי הביניים, כאמור, פסטום בפועל ננטשה. הביצות באזור ומחלת המלריה, כמו גם המתקפות הקבועות מצד שודדי ים סרצנים, הפכו את האזור למסוכן. רק בתחילת המאה ה-17 וה-18 החלו המבקרים והמטיילים לגלות את האזור מחדש. פסטום התפרסמה שוב בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר כוחות הברית נחתו באזור במהלך הפלישה לאיטליה.    איפה אוכלים? לאחר ששבעתם ממקדשים ומוצגים עתיקים הגיע הזמן לאכול. בעיר הסמוכה תוכלו למצוא מספר מסעדות טיפוסיות, ולא רעות בכלל. נסו למשל את Nonna Sceppa , המתמחה בתבשילי האזור, בדגש על דגים ופירות ים. לחילופין, תוכלו להזמין שולחן ב- Amadeus Spaghetteria Trattoria con merende , מקום פשוט אך חביב מתמחה בפסטות טעימות. וטיפ אחרון וחשוב : פסטום נמצאת במרחק כמה דקות בלבד מהעיר באטפליה (Battipaglia), הידועה גם כבירת המוצרלות של איטליה. אם מתחשק לכם לטעום מוצרלה מחלב בפאלו, כדאי לכם מאד לבקר כאן, ולהיכנס לאחת מעשרות המסעדות והמחלבות המציעות מוצרלות טריות מחלב באפלו איכותי.

לפעמים נדמה לאנשים שמחוז פריולי נמצא בקצה העולם, אבל אל תתנו למרחק להרתיע אתכם – זהו אחד המחוזות היפים והמעניינים באיטליה. במרחק שעה וחצי מוונציה מתחבאים נופים יפהפיים, מסורות עתיקות, וערים עשירות באומנות שמרחיבה את הלב. קדימה, לפריולי! לאחר שבמאמר הקודם הסברתי לכם איך אפשר לבלות סוף שבוע נעים בין גבעות פרוסקו והאזור שמסביב לעיירה ולדוביאדנה , הגיע הזמן לדבר על אזור מקסים נוסף, שמתאים במיוחד לחובבי יין ותרבות. מקסים, אבל לא מאד מוכר! אם עוד לא יצא לכם לשמוע על מחוז פריולי (Friuli), ועל עיר הבירה שלו – אודינה (Udine) – באמת שכבר הגיע הזמן. בנוסף, במאמר זה נדבר גם על צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli), ששימשה כבירת הדוכסות הלומברדית הראשונה בשנת 568, ונוסדה על ידי המלך אלבוין. בואו נמצא לדרך... אודינה – Udine אודינה היא העיר השנייה הכי מאוכלסת במחוז פריולי-ונציה-ג'וליה (את המקום הראשון תופסת טריאסטה , כמובן). היא שימשה כעיר הבירה ההיסטורית של המחוז, ומקום מושבם של שליטי אקוויליה. ההיסטוריה שלה מתפרשת על פני כ-3000 שנה, והחלה עם המתיישבים הראשון בעידן הברונזה שהקימו ישובים קטנים על הגבעות. אודינה, על ביצוריה היפים והפאלאצי העתיקים והמרשימים בסגנון ונציאני, איננה יעד שזוכה להערכה שמגיעה לו, לטעמי. אולי משום שהיא מרוחקת יחסית, אולי משום שרבים לא שמעו עליה, תהיה הסיבה אשר תהיה, אי אפשר להכחיש את קסמה של העיר החיננית והאלגנטית הזאת שבה  קל במיוחד לבלות כאן יום גדוש ביופי. אז מה כדאי לעשות ולראות בעיר? הדבר הראשון שצריך לעשות כשמבקרים באודינה הוא לצאת לסיור רגלי בין הרחובות העתיקים שבמרכז ההיסטורי. אם תרימו את הראש תראו את המצודה שמשקיפה על העיר (Castello di Udine – ראו בהמשך), ומיתמרת מעל, בראש הגבעה. לפי האגדה, הגבעה הזאת נבנתה במיוחד על ידי ההונים כדי שאטילה ההוני יוכל לשבת ולצפות בעיר אקוויליה (Aquileia) ​​בוערת לאחר שבזז אותה (אטילה ההוני כבש את אקוויליה במהלך מסעו דרומה לכיוון רומא ב-18 ביולי 452). הרחוב היפה ביותר באודינה, לדעתי לפחות, הוא ויה מרקטו וקיו (via Mercatovecchio), ובתרגום מילולי: "רחוב השוק העתיק". הרחוב נבנה בימי הביניים, ושימש, כפי שאפשר להבין מהשם, כרחוב הסוחרים. לכאן הגיעו תושבי האודינה הראשונים שירדו לעמק מהגבעות, וכנהוג באותם הימים הם בנו בתים ששילבו מגורים ומסחר: בקומת הקרקע פעלה בחנות, ובקומות שמעל התגוררו בני המשפחה. למעשה, הרחוב הזה שימש כמרכז העיר כבר בתקופת היישוב הרומי במקום ואנחנו יודעים זאת משום שבבניין מספר 24 (בית סאבאדיני casa Sabbadini) אפשר עדיין לראות שסמלו של האל יופיטר הוטבע באבן. בתים חשובים אחרים ברחוב המרכזי הם פאלאצו בריגו (palazzo Brigo) וקפלת סנטה מריה דל מונטה (cappella di sAnta Maria del monte), שסגורה לרוב ונפתחת רק מספר פעמים בשנה. פיאצה ליברטה (Piazza libertà) ומגדל השעון (la torre dell’orlogio). מלכה ונציאנית שעברה לאודינה – כך אפשר לתאר את הפיאצה המרשימה הזאת. הוונציאנים התיישבו באזור הזה לאחר שהפטריארכים של אקוויליה העבירו להם את המושכות בשנת 1420, ואכסדרת ליונלו (Lionello) נבנתה כמקום מושבה החדש של העירייה. גם היום זהו אחד המבנים המפורסמים בעיר, אבל מה שניצב לפניכם הוא למעשה רק שחזור של המבנה, שכן מבנה המקורי נהרס בשריפה בשנת 1876. בימי קדם נקראה הכיכר פיאצת היין (Piazza del Vino) ובהמשך Piazza Contarena. בשנת 1866, לאחר שפריולי סופחה לאיטליה, שונה שמה של הכיכר בפעם השלישית והיא נקראה על שמו של מלך איטליה – ויטוריו אמנואלה השני. לאחר שהוכרזה הרפובליקה האיטלקית, שונה שמה שוב בהתאם לרוח התקופה, והפעם ל"פיאצה ליברטה", כלומר "כיכר החופש".   מצידה השני של פיאצה ליברטה ניצב מגדל השעון, ועליו האריה של סן מרקו, סמלה של הרפובליקה הוונציאנית ועדות לכך ששלטה באזור זה. בעבר ניצבו כאן שני אריות נוספים, אבל הם הושמדו בתקופה שבה כוחותיו של נפוליאון שלטו באזור ורצו למחוק כל זכר לשליטים הוונציאנים הקודמים. האריה הזה הוחבא מתחת לסלעים ולבנים על מנת שהחיילם לא ימצאו אותו, וכך הוא שרד.   הדואומו של אודינה (Il Duomo) אפילו הקתדרלה של העיר הזו היא תיבת אוצרות. אל תתנו לחזית החמורה מימי הביניים להרתיע אתכם – החלל הפנימי מפואר ומרשים, ולו רק בשל העובדה שיצירות נהדרות של טייפולו מעטרות אותו. בניית הקתדרלה החלה בשנת 1236 והסתיימה בשנת 1335, כאשר הוענק לה השם כנסיית סנטה מריה מג'ורה. לאורך השנים ספגה הקתדרלה מהלומות רבות וביניהן מלחמות ורעידות אדמה. היא שרדה, אך האירועים הללו השאירו בה חותם. למעשה, הקתדרלה הנוכחית איננה המבנה המקורי אלא שחזור שבוצע על ידי דומניקו רוסי בשנת 1735, ובהזדמנות זו גם שונה שמה של הקתדרלה ל"סנטה מריה אנונציאטה" (Santa Maria Annunziata). הקפלות הפנימיות מוקדשות לקדושים שונים ומעוטרות בפרסקאות מאת ג'ובאני מרטיני (Giovanni Martini) ומפאו ורונה (Maffeo Verona). שתי הקפלות הידועות ביותר הן הקפלה המוקדשת לקדושים ארמקורה ופורטונטו (Santi Ermacora e Fortunato) והקפלה המעוטרת בפרסקאות מאת ג'ובמבטיסטה טייפולו (Giovanni Battista Tiepolo). גלריית טייפולו – Galleria di Tiepolo אודינה היא יעד מעניין עבור חובבי אומנות, וליתר דיוק – עבור מי שאוהב ומעריך את עבודתו של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, בין החשובים באמני הרוקוקו באיטלקי. מאז שנת 1995 מארח משכנו של פטריארך אודינה את הגלריה המוקדשת לטייפולו – אוסף של למעלה מ-700 עבודות (ובכלל זה גם הפרסקאות המעטרים את הקירות עצמם). בשנת 1726 הוזמן טייפולו לעטר בפרסקאות את תקרת האולם המרכזי, ובחר לצייר את "נפילתם מהשמיים של המלאכים המורדים" – יצירה עזה בסגנון בארוקי. פרסקאות נוספים מעטרים את הקומות האחרות. לפרטים נוספים על האוסף המלא, כדאי לבדוק את האתר הרשמי .   המצודה – Castello di Udine אי אפשר לסיים את הביקור בעיר מבלי לעלות למצודה. מצודת אודינה, אחד הסמלים הידועים של מחוז פריולי, שימשה את שליטי העיר (מטעם רפובליקת ונציה) עד שהפכה בשנת 1906 למוזיאון. כיום אפשר למצוא בחלל הפנימי את מוזיאון הריסורג'ימנטו (Museo del Risorgimento), המוזיאון הארכיאולוגי, ספריה עשירה, וגלריית אומנות ובה גם ציורים של קראוואג'ו וטייפולו. המצודה נבנתה בקצה הגבעה בתוך המרכז ההיסטורי ממש, ואף שחוקרים טוענים שהגבעה (בגובה 138 מטרים) נוצרה כתוצאה מהצטברות חומרי בנייה ופסולת שהושלכה במקום, האגדה מספרת שאטילה ההוני בנה אותה במיוחד כדי שיוכל לצפות בעיר אקוויליה בוערת לאחר שהשמיד אותה. המצודה שעומדת לפניכם כיום היא למעשה שחזור נאמן למקור, שנבנה בשנת 1511, שכן המצודה המקורית נהרסה ברעידת אדמה. העבודה נמשכה כחמישים שנה, וגם תלמיד של רפאל – ג'ובאני מאודינה (Giovanni da Udine) השתתף בעבודה. בתום הביקור באודינה נמשיך ליעד הבא – צ'יווידאלה דל פריולי!   צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli) צ'יווידאלה השכנה, המשתייכת לפרובינציית אודינה, היא יעד מושלם להעביר בו כמה שעות מהנות. העיר נוסדה על ידי הרומאים, שרצו ליישב את נקודת המעבר האסטרטגית הזאת, ותחת הוראותיו של יוליוס קיסר הם היו אלה שבנו במאה השנייה לספירה את הקאסטרום (castrum) שהפך בהמשך לעיר. כאן פעל השוק (פורום forum), שכונה פורום לולי (forum lulii) שממנו הגיע שמו של המחוז כולו (פריולי). בשנת 568 המלך אלבינו (re Albino) בחר בצ'יווידאלה לשמש כעיר הבירה של הממלכה הלונגוברדית הראשונה, והקים בה מבנים מרשימים וכנסיות חשובות. בזכות נוכחותו בעיר של פטריארך אקוויליה (שמצא בה מחסה לאחר שנמלט מפני הפלישה הביזנטית בשנת 737), הפכה צ'יווידאלה למרכז דתי חשוב אף יותר באותה התקופה. בזמן מלחמת העולם הראשונה נפגעה העיר בהפצצות, ולאחר התבוסה בקרב קפורטו (Caporetto) היא נכבשה על ידי האוסטרו-גרמנים. בשנת 1918 היא נכבשה מחדש על ידי איטליה, בעקבות הניצחון בקרב ויטוריו ונטו. אם תרצו ללמוד עוד על האירועים הללו תוכלו לבקר במוזיאון המוקדש למלחמת העולם הראשונה (המכונה לעיתים קרובות "המלחמה הגדולה") שממוקם ב-viale Guglielmo Marconi. זהו מוזיאון עשיר במידע וסיפורים, חלקם טרגיים וחלקם סיפורי גבורה, ומי שמתעניין בנושאים האלה יוכל בקלות להעביר כאן לפחות שלוש שעות...   ההיפוגאום הקלטי (Ipogeo celtico) מקום מעניין נוסף, לדעתי, הוא ההיפוגאום הקלטי. היפוגאום הוא מבנה תת קרקעי ששימש בתקופה הפרה-נוצרית לקבורה או כבית מקדש. כדי להגיע להיפוגאום בצ'יווידאלה תצטרכו לרדת במדרגות התלולות עד שתמצאו את עצמכם עמוק מתחת לפני הקרקע, ואז תוכלו לסייר בין סדרה של חללים תת-קרקעיים שנחפרו בסלע. הקירות מעוטרים בגומחות רבות ורוב המרתקים מרותקים לשלוש מסיכות אבן גדולות שנמצאו כאן, ושלאורך השנים נכתבו עליהן אינספור פרשנויות ואגדות... למה הן שימשו? האם היו אלה דוגמאות לאומנות קבורה קלטית? או אולי סממנים שנשארו מתקופה מאוחרת יותר, כאשר המתחם התת קרקעי שימש ככלא לונגוברדי? לא ידוע, אבל מספרים שהאסירים שנכלאו כאן השתגעו למראה ההעוויות המוזרות שהוטבעו בסלע... ניתן לסייר בהיפוגאום באמצעות סיורים מודרכים בלבד, המתקיימים בין ה-15 ביולי ועד ה-30 בספטמבר. מומלץ מאד להזמין את הסיור מראש. במהלך הסיור תקבלו קסדת מגן, והמדריך המומחה יספק לכם את כל ההסברים הטכניים הנחוצים (ושפע של סיפורים ואנקדוטות על המקום, כמובן). לפרטים נוספים יש לכתוב ללשכת התיירות המקומית: turismo@cividale.net   informacitta@cividale.net .  אחת ממסיכות האבן המפחידות בהיפוגאום הקלטי. צילום: נדיה קרישי   גשר השטן (Ponte del diavolo) סמלה של העיר צ'יווידאלה הוא גשר השטן (il ponte del diavolo). זהו האתר המצולם ביותר בעיר, ומאז ומתמיד מעורר סקרנות רבה. הגשר נבנה מאבן בשנת 1442, מעל נהר נטיסונה (Natisone), הנהר שחוצה את העיר. גובהו כ-22 מטרים, ומה שמיוחד בו הוא העובדה שהוא בנוי בצורה א-סימטרית, כתוצאה מהבסיס שעליו הוא נשען. במקור נבנה הגשר מעץ, אך עם השנים התמוטט גשר העץ (שלא הצליח להחזיק מעמד מול עוצמת מי הנהר) ולא הייתה ברירה אלא להחליף אותו במבנה מוצק יותר, מאבן כבדה. בשנת 1917, במהלך קרב קפורטו, בניסיון היה לעצור את התקדמות האוסטרו-גרמנים, נהרס הגשר אך הוא נבנה מחדש בשנת 1918. שמו של הגשר נובע מאגדה מקומית לפיה ביקשו תושבי צ'יווידאלה מהשטן שיסייע להם לבנות את הגשר מחדש. בתמורה, דרש השטן לקבל את נשמתו של האדם הראשון שיעבור שם. התושבים הסכימו לעסקה, ובעזרתו של השטן נבנה הגשר תוך לילה אחד בלבד. אך לאחר שהגשר נבנה דאגו התושבים שהראשון שיחצה את הגשר יהיה חזיר, לא אדם, והשטן נאלץ להסתפק בנשמתה של החיה...    המקדש הלונגוברדי – Il Tempietto Longobardo האתר החשוב ביותר בעיר, מבחינה היסטורית, הוא המקדש הלונגוברדי, שנמצא במרחק הליכה מהפיאצה המרכזית. המקדש המרתק הזה אפוף במסתורין, ואף שהחוקרים מעריכים שהוא נבנה סביב שנת 760, עדיין לא ידוע בוודאות מי בנה אותו ומתי. בימי הביניים הפך המקדש הלונגוברדי לליבו של מנזר בנדיקטיני, ושמו שונה ל- Oratorio di Santa Maria in Valle. בשנת 1893 תרמו הנזירות את המבנה לעיר, וכעת ניתן לבקר במקום. המתחם עוטר בפרסקאות רבים אך עם השנים אלה "נקרעו" מקירותיו והועברו לתצוגה במוזיאון הסמוך. עבודות נערכות כאן כל הזמן, ובשחזורים האחרונים נמצאו במקום אלמנטים עשויים מסטוקו, והסמל המרכזי שחזר על עצמו שוב ושוב היה ענף ספירלי של גפן. המנזר והמקדש הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 2011. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי  (האתר משותף לשתי האטרקציות שבמקום – המקדש הלונגוברדי, והמנזר).   כנסיית הבתולה המבורכת מקסטלמונטה (Santuario Beata Vergine di Castelmonte) מעל צ'יווידאלה מתנשאת הכנסייה המפורסמת שבמרום הגבעה, יעד שאליו תוכלו להגיע גם ברגל (כל עוד שתצאו לדרך חמושים בנעלי הליכה נוחות...). הלונגוברדים היו אלה שבחרו בגבעת קסטלמונטה כדי לבנות את הכנסייה הראשונית שבמקום, כנסיה שלאורך מאות השנים בוצרה והורחבה עד שהפכה לכפריר ממש. בכניסה לכפריר ניצבה דלת גדולה אחת שננעלה מידי ערב כדי להגן על התושבים ועל עולי הרגל הרבים שמצאו מחסה בכפריר המבוצר. הכנסייה בקסטלמונטה משמשת גם היום כיעד עלייה לרגל עבור מאמינים נוצרים, אבל מבקרים רבים מגיעים גם בזכות הערך ההיסטורי של המקום, היות וזו הכנסייה העתיקה ביותר בפריולי.   הג'אולי – הגמדים המקומיים לאורך המסע בין מחוזות פריולי לוונטו, אולי יצא לכם להיתקל ב"ג'אולי" – מעין גמדי עץ סימפטיים העשויים מעץ אורן, מעשה ידיו ויצירי מוחו הקודח של האומן מאורו אוליבוטו (Mauro Olivotto), שהחליט להקדיש את עבודותיו לאבותיהם המיתולוגיים של אנשי הדולומיטים הפריולאניים. הג'אולי הם חצי גברים וחצי עצים (נדרשות לא פחות ממאה שעות עבודה כדי לגלף כל דמות!), והם מתאפיינים באוזניים מחודדות וארבע אצבעות בכל יד. הם מתקשרים זה עם זה באמצעות טלפתיה, והם חסינים בפני מחלות וטמפרטורות קיצוניות. עבודותיו של ג'אולי מוצגות במקומות שונים ברחבי המחוז.  מה אוכלים? הנקודה האחרונה שאליה צריך להתייחס היא נקודה חשובה במיוחד... מה כדאי לכם לאכול בזמן הביקור בפינה הקטנה הזאת בפריולי? פריקו (il frico): זהו תבשיל העשוי מתפוחי אדמה, גבינה, פירורי ורך, שקיים בשתי גרסאות – עם תפוחי עץ, או עם נקניק מסוג ספק (speck). זוהי אחת המנות הטיפוסיות המפורסמות ביותר במחוז פריולי. קארז'ונס (Cjarsons): הפסטה הממולאת הזאת, שמזכירה אניולוטי, היא אחת המנות הידועות ביותר במחוז. המילוי לא עשוי מבשל אלא מתערובת מתוקה ומלוחה הכוללת גם עוגיות אמרטי, צימוקים, שוקולד, ותבלינים. מעל, מפזרים ריקוטה מגוררת וחמאה. התוצאה היא מעדן! גובאנה וסטרוקי (gubana e strucchi): זהו הקינוח הטיפוסי ביותר לאזור, והוא קיים גם בגרסה העוגיה, וגם כעוגה (הבסיס הוא זהה). הסטרוקי הם מעין כיסים קטנים וממולאים – הבצק כולל תערובת אגוזים, צנוברים, צימוקים, לימון, ווניל. קיימת גם גרסה בתוספת גראפה.   אם אתם מעוניינים לגלות מנות נוספות ממחוז פריולי, כדאי לכם להציץ במאמר שלנו על המאכלים של המחוז . ואם אתם חובבי יין, הכנו גם מאמר על היינות של מחוז פריולי (האם ידעתם שהיינות הלבנים מפריולי נחשבים לטובים באיטליה?)

מי שלא אוהב יין לבן, כנראה שעוד לא טעם את היינות הלבנים של מחוז פריולי. לצד היינות הלבנים ממחוז אלטו אדיג'ה, מדובר על אחד האזורים המוצלחים והאיכותיים ביותר באיטליה. בין אם אתם חובבי יין מדופלמים או פשוט טועמים סקרנים, אני מזמינה אתכם לגלות את התוצרת האיכותית להפליא שמגיעה מפינה לא כל כך מוכרת בצפון המדינה... סצנת היין בפריולי היא אחת המשובחות באיטליה. בניגוד לרוב המחוזות, שידועים בעיקר בזכות היינות האדומים המיוצרים בהם, בפריולי עיקר הגאווה הוא על היינות הלבנים. ההמלצות הספציפיות ליינות שכדאי לטעום נמצאות בהמשך המאמר, אבל לפני כן – בואו ניקח צעד אחורה, ונדבר על הענבים. משום שכדי להבין את היינות של פריולי, יש להכיר קודם כל את זני הענבים שמככבים במקום. אחד הענבים הידועים ביותר והמזוהים ביותר עם מחוז פריולי הוא ענב הפריולאנו (Friulano). בשל סכסוך משפטי עם הונגריה, הוחלף שמו של הענב (בעבר הוא נקרא טוקאי) ומאז שנת 2007 הוא ידוע בשם "פריולאנו". התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים המתקיימים בפריולי הם מושלם עבור הענב הזה, והתוצאה היא שניתן לייצר ממנו יינות מרהיבים – עדינים אך גם עשירים בניחוחות מורכבים ובעלי גוף, מלאי אישיות ובלתי נשכחים, לעיתים. זני ענבים נוספים שאפשר למצוא במחוז, המהווים את הבסיס ליינות הלבנים של פריולי, הם ריבולה (Ribolla), ומלבזיה איסטריאנה (Malvasia Istriana), זן עתיק במיוחד שהגיע לאזור בתקופת הסרניסימה (רפובליקת ונציה). בנוסף, ניתן למצוא גם זנים המוגדרים כ"בינלאומיים" כמו שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג, פינו בלאן ועוד. יינות פריולי מתחלקים לכמה אזורי ייצור מרכזיים: היינות המיוצרים בחלק המערבי של המחוז (אזור פורדנונה), כמו למשל Grave DOC ו- Latisana DOC, היינות המיוצרים באזור ג'וליאנה, כמו למשל Carso DOC, ויינות Isonzo DOC המיוצרים באזור גוריציה. אבל היינות המעניינים באמת, שזכו למירב התהילה, הם אלה הממוקמים באזור הגבעות הגבוהות שעל הגבול עם סלובניה: יינות Colli Orientali del Friuli, ויינות Collio. בנוסף יש לציין שבמחוז פריולי מייצרים גם פרוסקו , אבל במאמר זה לא נקדיש לו תשומת לב מיוחדת. הטרואר בפריולי הוא יוצא דופן ותנאי מזג האוויר הייחודיים (אקלים נוח, הבדלי טמפרטורות משמעותיים בין היום והלילה, והקרבה להרים האלפיים מחד ולהים האדריאטי מאידך) מאפשרים לענבים לפתח טעמים מורכבים במיוחד. שיטת ייצור היין ביקבים הטובים משמרת את האלמנטים האלה ונמנעת מ"לחנוק" אותו עם טכניקות יישון. כך, יכולים היצרנים להדגיש את איכויותיו הטבעיות של היין. מכיוון שאת יינות ה-DOC וה-DOCG אפשר לייצר ממגוון רחב מאד של זני ענבים (השם מופיע גם על הבקבוק), הכלים העומדים לרשות המגדלים הם רבים ומגוונים. כך, יינות על בסיס פינו גריג'ו (Pinot Grigio) או שרדונה שבאזורים אחרים היו מצליחים לזכות לכל היותר בציון 7.5-8, יתגלו לפתע במלוא תפארתם. כמו במקומות רבים באיטליה, לא כדאי להדביל את הטעימות ליינות ה-DOC וה-DOCG בלבד. כמה מהיינות המעניינים ביותר מגיעים דווקא מהשילובים המדוקדקים שהיננים רוקחים על בסיס ניסיונם והבנתם, ואינם קשורים בהכרח לתקנות הקונסורציום הרשמיות. השיטה הטובה ביותר היא לטעום גם את היינות ה"רשמיים" של היקנים הטובים, וגם לטעום את היינות ה"אלטרנטיביים" שהם מייצרים. Friuli Colli Orientali DOC תחת הקטגוריה הרחבה הזאת, המשתרעת על פני 19 עיירות ממזרח לאודינה (Udine), מתכנסים כמה מהיינות הטובים ביותר במחוז פריולי – יינות מאוזנים ומורכבים, שזכו לכינוי Super Whites (משחק מילים המתייחס ליינות מסוג Super Tuscans המפורסמים ממחוז טוסקנה). אף שהמחוז ידוע במיוחד בזכות היינות הלבנים שלו, יש לציין שבאזור זה אפשר למצוא גם יינות אדומים (וגם יינות קינוח). תחת הקטגוריה הכללית הרחבה אפשר למצוא גם כמה תת אזורים ספציפיים וידועים: צ'אלה (Cialla), Ribolla Gialla di Rosazzo, Pignolo di Rosazzo, Schioppettino di Prepotto, Refosco di Faedis. על הבקבוק יצויין לרוב הענב ששימש כבסיס המרכזי ליין (85%), לדוגמה: Friuli Colli Orientali Chardonnay, במקרה ש-85% מהענבים ביין הם מזן שרדונה. הקרקעות כאן עשירות בחוואר ובגיר, והגפנים נשתלו לאורך טרסות תלולות, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של האזור. בין אם מדובר ביינות על בסיס ענבי פינו גריג'ו, המתאפיינים בגון נחושת בהיר וטעמים מלאים, או ביינות על בסיס ענבי הפריולאנו שמצליחים להיות גם פירותיים וגם מינרליים, תוכלו למצוא כאן שפע של בקבוקים מעולים ובעלי גוף, המתאימים חלקם גם ליישון (ואפילו ממושך!) מבין היינות האדומים של האזור, מצוינים במיוחד הם יינות ה-Pignolo di Rosazzo המצטיין בצבע עמוק, טאנינים רכים, פוטנציאל יישון מרשים וניחוחות עמוקים של פירות יער ודובדבנים. האהוב עליי באופן אישי הוא ה-Schioppettino di Prepotto, המיוצר סביב העיירה נושאת אותו השם (Prepotto). זהו יין העשוי מזן מקומי שמייצג נאמנה את הגבעות עליהן הוא צומח, ועשיר באופן מסחרר כמעט בניחוחות מורכבים (פירות כהים, תבלינים מתוקים, ציפורן ויער). כדאי לנסות גם את ה-Refosco nostrano, בעיקר בגרסת הריזרבה. היין האדום הזה מגיע מאזור העיירה Faedis וסביבותיה. קוליו Collio זהו, כאמור, האזור המפורסם השני במחוז. היינות שמגיעים מאזור קוליו משובחים בהחלט, במיוחד אלה שעשויים מענב הפריולאנו (Collio Friulano DOC), ועשירים בניחוחות פרחים, קמומיל, ועשבי תיבול ים תיכוניים. מעולים הם גם היינות המיוצרים מענב מקומי בשם מלבזיה (ישנם כ-17 סוגים של ענבי מלבזיה באיטליה, המלבזיה המקומי בפריולי נקרא Malvasia Istriana). כדאי מאד לטעם גם את ה-Collio bianco– בלנד המורכב ממספר זני ענבים לבנים המותרים על פי חוקי הקונסורציום. יינות קוליו שמגיעים מהעיירה Cormons אהובים במיוחד – ובצדק! Lison DOCG יין ידוע נוסף בפריולי הוא הליזון (המיוצר למעשה גם בכמה חלקים ממחוז ונטו השכן). את ה-Lison מייצרים מענבי פריולאנו (המכונים טאי Tai במחוז ונטו). הכמות המינמלית של ענבי פריולאנו צריכה לעמוד על 85%, ושאר הענבים צריכים להגיע מאזורי הגידול המורשים. בניגוד ליינות המפורסמים האחרים של פריולי, הליזון מגיע מאזור מישורי ש"נעטף" בידי שני נהרות: טליאמנטו (Tagliamento) וליוונצה (Livenza), עשיר באדמת גיר וחרסית ומינרלים רבים. בזכות הפרשי הטמפרטורות המשמעותיים בין היום והלילה, והרוחות המייבשות את היקבים, מפתחים הענבים ארומות נהדרות. ניחוחות התפוחים ועשבי התיבול, פרחי הקמומיל וויסטריה, הפירותיות העדינה והטעמים המלאים הופכים את היין הזה לפופולרי במיוחד. פיקוליט Picolit גם אם אינכם חובבים מושבעים של יינות קינוח מתוקים, אי אפשר לבקר באזור פריולי מבלי לטעום את יין הפיקוליט (Picolit) הידוע. היין הזה נחשב לנדיר, בשל העובדה שהענב הוא מקומי, והתפוקה נמוכה ביותר. האשכולות הספורים שמייצרת כל גפן עשירים מאד בטעמים, והתוצאה היא בלתי נשכחת. מה כדאי לטעום? מכיוון שהמגוון כאן הוא מורכב ומתפצל לאינספור תת קטגוריות, ומכיוון שחלק מהיינות המומלצים לא נכנסים לשום קטגוריה "רשמית", החלטתי להכין במקרה הזה רשימה נפרדת של יינות מומלצים מכל הקטגוריות, בנפרד בתיאור היינות הנפוצים במחוז. כמובן שכדאי לא רק לטעום אלא גם לבקר, ולתאם מראש ביקור ביקבים המומלצים, כדי שתוכלו להתרשם בעצמכם מהיופי והאיכות. יקב Schiopetto הוא יקב היסטורי ידוע, שעיצב במידה רבה את סגנונם של היינות הלבנים במחוז. בעלי היקב מגדירים את עצמם כשילוב בין אלגנטיות צרפתית, טכנולוגיה גרמנית, וענבים מקומיים מפריולי. זו הגדרה מדויקת, לטעמי. יינות ה-Friulano מקטגוריית ה-Mario Schiopetto שלהם קוטפים פרסים מידי שנה, ומומלצים במיוחד. יקב Russiz Superiore , באזור קוליו, מציע כמה יינות Collio Bianco מצטיינים (ונגישים גם מבחינת המחיר). יקב Borgo del Tiglio באזור קוליו ידוע בזכות יין ה-Collio studio di bianco, המבוסס על שילוב קסום בין ריזלינג מקומי, סוביניון ופריולאנו שמחבר את הכל ביחד. אפרסקים בשלים, שקדים וניחוחות יער ממלאים את החך והופכים את היין הזה לאחד המזוהים ביותר עם היקב. יקב טורוס מציע גם הוא יינות מעולים באזור קוליו, וה- collio על בסיס פינו גריג'ו מצולח במיוחד ועשיר בניחוחות פרחים לבנים, אגסים ושקדים. אחד היקבים האהובים עליי הוא Venica & Venica – היינות הלבנים שלהם, מאזור קוליו, מצליחים להפתיע ולרגש בכל פעם. לחובבי הפריולאנו (אני!) כדי במיוחד לטעום את ה-Friulano 'Ronco delle Cime'. היין, המבטא באופן מושלם את אופי המקום, ומגיע מהפינה הגבוהה ביותר ביקב, מגפנים בגובה 270 מטרים מעל פני הים, שנשתלו בכיוון צפון מזרח. יקב Jermann הוא אחד היקבים המפורסמים ביותר במחוז פריולי, ובלתי אפשרי להמליץ רק על יין אחד מתוך הקולקציה המסחררת שלהם. ולכן לא אנסה אפילו... נתחיל עם יין שעונה על ההגדרה "וואו" – Vintage Tunina. יין רחב יריעה וזהוב, יבש ומלא, בעל ניחוחות פרחוניים ודבשיים נעימים. היין המושלם ללוות ארוחת דגים עשירה. זהו בלנד של ארבעה זנים: סוביניון, שרדונה, ריבולה ומאלבזיה. יין מעניין נוסף הוא ה- Capo Martino, שנקרא על שם גבעה בלב אזור גוריציה. גם במקרה הזה מדובר על בלנד, המורכב מזנים מקומיים שונים העוברים תהליך יישון מסורתי במשך עשרה חודשים. וכמובן שכדאי לנסות גם את השרדונה המעולה שלהם (W…Dreams), אחד הטובים בפריולי. שלושת היינות שמניתי הם המיוחדים ביותר באוסף, אבל גם יינות הפתיחה ה"רגילים" מצוינים. גם מאזור ה- Friuli Colli Orientali מגיעים כמה יינות נפלאים ממש, כמובן: יקב Torre Rosazza נולד בתוך מבצר קטן מימי הביניים והפך לשם דבר בזכות היינות המורכבים שמגיעים מהגבעות המזרחיות (Colli Orientali), לא רחוק מהעיירה המקסימה צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli). חובבי Ribolla gialla ימצאו כאן יין מצויין – שמח וקופצני, ועשיר בניחוחות פרי בשל (מלון ופירות הדר). יקב Butussi מציע סוביניון מצויין במיוחד (ואני דווקא לא מחובבי הסוביניון), ואילו יקב Livio Felluga , אחד הטובים באזור, מציע יינות עמוקים וחכמים. ה- Friuli Colli Orientali Illivio מצויין ועוצמתי, ונותן גם תמורה טובה למחיר. האשכולות נבצרים ידנית, והתסיסה הראשונית והמלולקטית מתבצעות בחביות קטנות. התוצאה נהדרת! ה-Rosazzo שלהם הוא מרשים אף יותר, יין אריסטורטי (כפי שהם מכנים אותו), בלנד של ענבי האזור הידועים (פריולאנו, סוביליון, ריזלינג, מלבזיה וכו') ומתאפיין בניחוחות פרועים ועשירים של פרחים לבנים ופירות בשלים – מושלם בשלוב עם פירות ים. באזור Friuli Isonzo פועל יקב Lis Neris הידוע. בליבו של עמק נהר איזונצו, אזור שטוף שמש בעל מיקרו-אקלים ים תיכוני, מייצרת המשפחה יינות איכותיים מאז שנת 1879. מבין היינות השונים, ה-Pino grigio המלא ובעל הגוף בולט במיוחד לטובה. חובבי ה-ribolla gialla ירצו בוודאות לטעום את היינות של Feudi di Romans . היקב ההיסטורי והמצטיין הזה הוא שם דבר בקרב אוהבי יין, ופועל כבר למעלה ממאה שנה. האיכות כאן היא שם דבר, החל מה-ribolla וכלה בשרדונה והפינו גריג'ו המצוינים. אם אתם מתעניינים ביינות טבעיים, יינות כתומים ובאופן כללי יינות שעשויים "קצת אחרת", אל תפספסו את היינות הפאנקיים של יקב Radikon . לא בהכרח מתאימים לכל חך, אבל מרתקים מבחינה טכנית. המלצה חמה מקבל גם יקב Gravner , שפועל לפי עקרונות ביודינמיים. ולסיכום, הערה קטנה : הדרך הטובה ביותר להבין לעומק את החיבור בין יינות פריולי לגסטרונומיה של המחוז היא באמצעות שילובם בארוחה פריאולנית אמיתית. אבל מה כדאי להכין? אני מזמינה אתכם לקרוא את המאמר שלנו על המאכלים הטיפוסיים של מחוז פריולי, ולצלול לעומק הצלחת המטאפורית...

אם יצא לכם להגיע לצפון איטליה, אל תפספסו את גבעות פְּרוֹסֶקוֹ. הנופים כאן נפלאים, האווירה שלווה, וכיף במיוחד לבקר ביקבים המתמחים בייצור יין מבעבע. נדיה קרישי חזרה מסוף שבוע קסום באזור ואלדוביאדנה, ויש לה כמה טיפים עבורכם... ידוע שחצי האי האיטלקי שופע כרמים – כל אזור והיינות שלו. ומבין כולם, היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם הוא הפְּרוֹסֶקוֹ. זהו יין המיוצר לרוב באזור מחוז ונטו (Veneto), אבל גם במחוז פריולי (Friuli) השכן, ומתאפיין בטעם פירותי ומבנה קליל. הפרוסקו מוכר לרוב כיין מבעבע (יין נתזים), אבל קיים גם בשתי גרסאות נוספות – פרוסקו מבעבע למחצה (ובאיטלקית: frizzante) או פרוסקו "דומם" (ובאיטלקית: tranquillo). אוהבים פרוסקו? גם אני! במאמר זה נגלה את גבעות הפרוסקו היפהפיות, שבהן מייצרים את היין הפופולרי להדהים הזה. ולפני שנצא לדרך, הערה קטנה: גם אם אתם לא ממש מתעניינים ביין, כדאי לכם לבקר באזור. הנופים כאן מרשימים בצורה בלתי רגילה. סיפורו של הפְּרוֹסֶקוֹ קודם כל, כדאי שנדבר על ההיסטוריה המעניינת של היין הזה. בעבר גם הענבים שמהם מייצרים את היין נקראו פרוסקו, אבל היום, באירופה, הזן נקרא גלרה (Glera). את ענבי הגלרה (פרוסקו) אפשר לגדל בכל מקום אם תנאי האקלים מאפשרים זאת, אבל אין ספק שבגבעות שמסביב לעיירה ואלדוביאדנה (Valdobbiadene) מתקיימים התנאים האידיאליים עבור הגפנים והן נותנות מעצמן את המקסימום. לפי התיעוד ההיסטורי הקיים כרמי פרוסקו משגשגים כאן כבר כ-300 שנה לפחות, אך סביר להניח ששורשיהם עתיקים הרבה יותר. המשורר ורגיליוס הילל את היין המופק מענבי המקום, כך שכנראה שתעשיית היין צמחה כאן עוד לפני הרומאים, אבל העדות הרשמית הראשונה ליין המכונה פרוסקו מתוארכות לשנת 1750, התקופה שבה שלטה באזור הרפובליקה של ונציה. דווקא בתקופה זו, בזמן שהסרנסימה (Serenissima - כך כונתה הרפובליקה של ונציה ) כבר החלה לשקוע ולאבד את כוחה, זכה המגזר החקלאי לרגע של שגשוג ופריחה בזכות השינויים הפוליטיים והחברתיים שהגיעו מצרפת. אקדמיית קולניאנו (L’Accademia di Conegliano) היתה הראשונה שקידמה את היין באופן מדעי וכלכלי, ושיחקה מאז תפקיד מרכזי בעולם הפרוסקו. באחד מכינוסי האקדמיה, בשנת 1772, כונה היין לראשונה בשמו המודרני – פרוסקו. על חברי האקדמיה נמנו מומחים שונים מעולם השיין וביניהם ייננים, טכנאים וחוקרים. כאשר נולדה איטליה המאוחדת בשנת 1861, גם עולם החקלאות עבר מהפיכה וכללים חדשים נקבעו עבור תחומי גידול שונים וביניהם גם יין. בין השאר נדרשו חקלאים האזור לעקור את הכרמים הישנים ולהחליף את הגפנים בגפנים באיכות גבוהה יותר, מה שהוביל ליצירת יין פרוסקו מעירוב של זני ענבים. בשנת 1868, הודות לרוזן מרקו ג'וליו ברבי ואלייה, שב הפרוסקו להיות יין טהור, מזן מרכזי אחד של ענבים. בשנת 1963 הפכה העיר ואלדוביאדנה לבירת הפרוסקו, ולאחת מערי היין המבעבע הידועות באיטליה. יקב באצ'ו דלה לונה –Cantina bacio della luna לאחר שסיירתם בין הכרמים שטופי השמש, תוכלו לבקר באחד מהיקבים הרבים הטובלים בירוק. יקב באצ'ו דלה לונה (מילולית: נשיקת הירח) ממוקם באזור וידור (Vidor) שליד העיר טְרֶוויזוֹ , והבעלים ישמחו לארח אתכם בין אוצרות החווה. היקב מתמחה בייצור פרוסקו DOC, ותהליך העבודה מדוקדק: הם מקבלים את יין התירוש מהכרמים הסמוכים, מוסיפים סוכר ושמרים ומעבירים את היין לתסיסה במיכל גדול, מעין ממגורה שבה יהפוך היין למבעבע. לאחר מכאן נמזג היין לבקבוקים, ואז הוא מוכן למכירה. במהלך הסיור תוכלו לטעום יינות שונים ומוצרים טיפוסיים לאזור שתוכלו לרכוש בחנות היקב. ארוחת צהריים במסעדה ללא מארח... נכון, זה קצת מוזר. אבל כך פועלת המסעדה... באזור מקסים מוקף בכרמים, לאורך השביל הפנורמי המוביל אל Cima Cartizze, מתחבא המקום המיוחד הזה. האוכל תלוי ומוצג, היין והמשקאות נשמרים בקירור ועל המוצרים מופיעות תוויות עם מחירים, אבל לא תמצאו כאן מארח, קופאי או מלצר. השירות הוא עצמי, והתשלום מתבצע בקופה האוטומטית. לאחר ששילמתם תוכלו להתיישב ליד אחד השולחנות שבחוץ וליהנות מארוחה טעימה המורכבת ממעדנים מסורתיים המיוצרים באזור. שיטת העבודה כולה מבוססת על כך שהסועדים הם אנשים ישרים, ולמרבה המזל, מי שמגיע לכאן הם אנשים הגונים, שמשלמים ומאפשרים למקום להמשיך להתקיים ולפעול במתכונת הייחודית הזאת. הסגנון פה הוא כמו של בית אחוזה עתיק: ירקות מוחמצים בצנצנות כמו שסבתא שלי הייתה מכינה, נקניקים תלויים לייבוש, ווילונות משובצים ופרחים בחלונות... יש משהו פשוט וקסום בסביבה העדינה והמיוחדת הזאת. המסעדה פתוחה עד השעה 22:00, ואין צורך להזמין שולחן מראש. אין כאן אוכל מבושל או משקאות חריפים, וכולם מקפידים על הכלל הבסיסי הבלתי כתוב, ודואגים להשאיר אחריהם סביבה נקייה בתום הארוחה. המסעדה ללא מארח... בניהול עצמי מלא! צילום: נדיה קרישי ולדוביאדנה – Valdobbiadene העיירה הזאת שפרובינציית טְרֶוויזוֹ במחוז ונטו מזכירה קצת את היין שמיוצר בשטחה – מלאת חיים ומבעבעת! בעיקר בזכות הארכיטקטורה המקומית, הבאה לידי ביטוי בדואומו של העיר, שבעקבות סדרה של שחזורים ושיפוצים מתאפיין כיום באתסטיקה נאו-קלאסית. הדואומו, שנקרא על שם מריה הקדושה (Santa Maria Assunta), מכיל בתוכו מספר יצירות אומנות בעלות ערך מאת אומנים מקומיים כמו פרנצ'סקו דה קונליאנו (Francesco da Conegliano) ופלמה הצעיר (Palma il Giovane) ולכן מומלץ להציץ פנימה אם יש לכם הזדמנות. מגדל הפעמונים נבנה בשנת 1767 ועוטר בשנת 1810 בצריח בולבוסי שמושך מיד את המבט. הביקור בוואלדוביאדנה לא אורך זמן רב: בקצה הרחוב המרכזי Viale della Vittoria ניצבת אנדרטה העשויה ברזל יצוק ומוקדשת לקורבנות שתי מלחמות העולם, ובזמן שתשוטטו בין החנויות ובתי הקפה וחנויות היין תעברו בוודאי גם מול הספרייה העירונית ואולם המועצה, ששוכנים בפאלאצו צ'לסטינו פיווה (Palazzo Celestino Piva) שהושב למעמדו המפואר לאחר ששימש במשך שנים רבות כמשכנו של בית הספר היסודי המקומי. כמה מילים על... הפרוסקו! פרוסקו, כאמור, הוא יין מבעבע המיוצר מענבי גלרה במחוז ונטו (אזור ואלדוביאדנה וקוליאנו) ובמחוז פריולי (באזור הכפר פרוסקו, שהעניק ליין את שמו). הפרוסקו זוכה בשנים האחרונות להצלחה אדירה, והוא היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם שיטת הייצור של פרוסקו שונה משיטת הייצור של שמפניה. כאשר מייצרים שמפניה, התסיסה השנייה (שבמהלכה נוצרות הבועות ביין) מתרחשת בבקבוק. בפרוסקו, לעומת זאת, היין מותסס במכלים גדולים, בטכניקה שנקראת Charmat-Martinotti (על שם המהנדסים שתכננו את המיכל). בשיטה זו זמן הייצור קצר בהרבה (מינימום 30 יום) ולכן גם העלויות נמוכות יותר באופן משמעותי בהשוואה לשמפניה או יינות מבעבעים אחרים שמיוצרים כמו שמפניה. קיימת גרסה נוספת של הפרוסקו, שנקראית Col fondo, כלומר עם משקעים בתחתית הבקבוק. בגרסה הזאת הפרוסקו מיוצר בשיטה שמזכירה את ייצור השמפניה, והתסיסה המשנית מתבצעת בבקבוק עצמו, ("על השמרים" כפי שנאמר בצרפת ובאיטליה), ולא במיכל. ההבדל בין פרוסקו קול פונדו לשמפניה הוא שבפרוסקו קול פונדו לא מסלקים את השמרים בתום התסיסה, ולכן נותר משקע בתחתית הבקבוק. בשל נוכחות השמרים הפרוסקו הזה עכור מעט, אבל כמובן שזה איננו פגם בייצור. ככל שמוזגים עוד ועוד יין, כך משתנה צבעו של הפרוסקו קול פונדו וגם הטעמים שלו, וניחוחות השמרים נעשים דומיננטיים יותר. שיטת ייצור זו נחשבת לאחת העתיקות והטבעיות ביותר, ומזכירה את הפרוסקו שהסבים והסבתות שלנו היו שותים. את הפרוסקו לא תמצאו אף פעם באחת מהאריזות החדשות מקרטון או מפלסטיק – אך ורק בבקבוקים הטיפוסיים והמאושרים על ידי הקונסורציום. הצורה הנכונה ביותר שלתות את הפרוסקו היא מתוך גביע יין יעודי שנקרא באיטליה a tulipano, כלומר גביע בצורת הפרח צבעוני (tulip), שפותח במיוחד כדי למקסם את הניחוחות שעולים מהיין ומגיעים לאף. איך מבקרים בדרך היין של פרוסקו (La strada del Prosecco) המסלול המרכזי מחבר את העיירה קונליאנו (Conegliano) לוואלדוביאדנה (Valdobbiadene) – שתי הערים המרכזיות שבהן מייצרים את היין הידוע. מדובר על כ-90 ק"מ של כביש מודרני שנבנה כמעט במדויק לאורך התוואי ההיסטורי שחיבר את העיירות. המסע מתחיל ממרכז קונליאנו, מקונטראדת (שכונת) גרנדה (Contrada Grande), הידועה בזכות הארקדות הרומנטיות שנמתחות לאורך הרחובות והטירה העתיקה שברקע. מכאן, קחו את הדרך המובילה לקולבריגו (Collabrigo), כפר זרוע כרמים שבליבו ווילה מרשימה – וילה גין מונטלבאן (villa Ghin Montalban) הפתוחה גם היא למבקרים. המשיכו לעבר הכפר San Pietro di Feletto המקסים, ואל תשכחו לבקר בכנסיה הרומנסקית הנפלאה מהמאה ה-12. האזור כולו מלא במנזרים ופונדקים, יקבים וכפרים זעירים שבהם כדאי מאד לעצור, לנוח ופשוט ליהנות מהאווירה ומהנוף. כמה מהיפים ביותר הם קולברטאלדו (Colbertaldo), קול סן מרטינו (Col San Martino), סוליגטו (Solighetto), ורפרונטולו (Refrontolo). המשיכו לאורך הדרך הזאת עד שתגיעו לאזור קארטיצה (Cartizze), שבו מייצרים את אחד מסוגי הפרוסקו הטובים ביותר: Prosecco DOCG Valdobbiadene Superiore di Cartizze. מכאן המשיכו לוואלדוביאדנה, ובעיר זו גם מסתיים המסלול, והגפנים מפנות את מקומן ליערות עצי ערמון. אם מתחשק לכם לנסות מסלול הליכה מומלץ באזור, נסו את השביל היפהפה שיוביל אתכם לשני מבצרים קטנים אך נהדרים: מצודת סן סלבטורה אה סוסגאנה (San Salvatore a Susegana) היא המרשימה מבין השתיים, ומוקפת בחומה כפולה. אם יש לכם זמן אני ממליצה לבקר גם במצודת קולאלטו (Colalto) המרשימה שבנו רוזני קולאלטו ששלטו באזור במאה ה-11. מסביב פזורים בתי החווה ששימשו את משפחות האיכרים שעיבדו את האדמה. כדאי להיזהר בזמן הביקור – מספרים שרוח הרפאים של העלמה ביאנקה די קולאלטו עדיין מסתובבת חסרת מנוחה בין החדרים... כמה יקבים מומלצים לאורך הדרך: בנוסף ליקב שציינתי עד כה, ישנם עוד כמה יקבים מעניינים שאפשר לבקר בהם, להזמין מראש סיור או לעצור לטעימות וכדי לקנות בקבוק. יקב Fasol Menin מוקף בשורות אינסופיות של גפנים, ומציע סיורים, טעימות ואירועים. גם יקב Ruggeri מייצר יינות פרוסקו מצויינים באיכות גבוהה (Prosecco Superiore). יקב Scandolera מייצר יינות מצויינים במיקום מדהים. אין ספק שתנאי האקלים הייחודיים כאן תורמים לאיכות היין. קפיצה קטנה לפולינה (Follina) מעבר לדרך היין הידועה, ישנן עוד כמה אטרקציות באזור: בין הגבעות של טרוויזו יש מקום שכולו שלווה, שתיירים רבים מגיעים אליו במיוחד כדי להתנתק מהעולם ולגלות את עצמם מחדש. אני מדברת על העיירה פולינה, ועל המנזר הציסטריאני שבלב העיירה, המארח מבקרים רבים. יש מי שמגיעים כדי להתפלל בפני פסלה של מריה הקדושה שנמצא במקום אבל לא חסרים גם מבקרים שמגיעים בשל יופיו של האזור, ולאו דווקא מסיבות דתיות. כולם מתפעלים מהקסם ששורה על פולינה – הקוליסטר המעוטר, מגדל הפעמונים העתיק ששורשיו רומנסקיים וקצב החיים האיטי והמהורהר מבטיחים ביקור מיוחד. בעבר הביאו נזירי המנזר לעיר פולינה את אומנות עיבוד הצמר והמשי. כיום, התעשייה במקום פסקה. המנזר של פולינה. צילום: נדיה קרישי אירועים מיוחדים בוואלדוביאדנה בעיירות הקטנות האלה המקומיים יודעים לחגוג לאורך כל השנה, אבל העונה הססגונית ביותר מתרחשת בסתיו, ללא ספק. פסטיבלי האוכל שנערכים באזור, ומוקדשים למוצרים טיפוסיים לגבעות ואלדוביאדנה, הם אירועים חושיבם ומלאי חיים. ידועים במיוחד פסטיבלי הערמונים והפטריות, ופסטיבל בציר הענבים כמובן. אחד האירועים המומלצים הוא פסטיבל האוכל delizie d’Autunno, שמתקיים מידי אוקטובר. כבר משם הפסטיבל ("תענוגות הסתיו") אפשר להבין שהוא יהיה טעים! עונה זו היא גם עונת הדלעת, וגם למלכה הכתומה של הגבעות מוקדש פסטיבל: פסטיבל הדלעת בסרנגליה דלה בטגליה (Sernaglia della Battaglia) שבנפת טרוויזו, בסוף השבוע האחרון של אוקטובר. בכל מסעדה באזור תוכלו למצוא גם את המנות המסורתיות: נקניק סופרסה, עולש (radicchio tardive), פסטה ושעועית (pasta e fagioli), וכבד בסגנון ונציאני (fegato alla Veneziana). נסו למשל את המסעדה הביתית שבחוות סקוטה ( agriturismo Scottà ), הממוקם לאורך הדרך שמובילה לכפר סן פייטרו (Strada San Pietro). זהו מקום מצויין לטעום את הטעמים העתיקים (ולעיתים כבדים...) של המחוז.

בין ה-1 ל-5 בנובמבר, בדיוק במהלך גשר חגיגות ליל כל הקדושים באיטליה, יתקיים בעיר לוקה שבטוסקנה כנס הקומיקס הגדול. האירוע זוכה מידי שנה למאות אלפי מבקרים, לאורחים חשובים מהתחום המגיעים מכל רחבי הגלובוס ונותן הזדמנות נפלאה להציץ אל עולם הפנטזיה והמדע הבדיוני. עוד סיבה לבקר בעיר לוקה וליהנות מהאווירה המיוחדת שלה כחלק ממסורת ארוכת שנים, גם השנה ייערך בלוקה - עיר יפיפייה מוקפת חומה במחוז טוסקנה, כנס הקומיקס והמשחקים הגדול ביותר באירופה. האירוע, השני בגודלו בתחום בעולם אחרי כנס ה"קומיקט" (comiket) המפורסם שבטוקיו, עוסק כולו בחוברות קומיקס, אנימציה, משחקי קלפים, שולחן, וידאו וכל הקשור בפנטזיה ובמדע בדיוני. ​ אומנם האירוע מתקיים מאז 1993 במתכונת הנוכחית, אולם רק בעשור האחרון הכנס Lucca Comics&Games צבר פופולריות רבה, בהתאם לעלייה בפופולריות של ז'אנר הפנטזיה והמדע בדיוני בכלל. מארגני הטקס החליטו השנה להגביל את הכניסה רק ל-80 אלף איש ביום (!) ועל מנת להקל על תנועת ההמונים, בימי הפסטיבל העיר תחולק לתשעה אזורים לפי קטגוריות נושא שונות: קומיקס, משחקים, פנטזיה, משחקי וידאו, ילדים, מוזיקה, סרטים, יפן ו-cosplay. בכל מתחם תוכלו ליהנות מסדנאות, הרצאות, תחרויות, הופעות, מכירה של מוצרים, אוכל ועוד. שימו לב, ברוב הסדנאות מספר המשתתפים מוגבל ולכן כדאי עד "ממש הכרחי" לבצע רישום מוקדם באתר האירוע לפעילויות. מה רואים? במתחם הקומיקס, תוכלו למצוא חוברות קומיקס למכירה, לפגוש אומני קומיקס ולבקש מהם לחתום לכם על העותק וכמובן לצפות בטקס הפרסים Lucca Project Contest המפורסם שנערך ביומו הראשון של הכנס. בקטגוריית המשחקים ניתנת הבמה למשחקי קלפים, קופסה וכדומה. יוצרי המשחקים יתארחו במהלך כל ימי הפסטיבל ויתמודדו נגד המבקרים. אם חשקה נפשכם דווקא בעולם הפנטזיה, תוכלו במתחם ללמוד את שפת האלפים או הקווניה מספריו של טולקין, לצפות במופעי האומנים המתארחים ולפגוש שחקנים מסדרות וסרטים מהז'אנר, סופרים וציירים. לקהל הצעיר תהיינה פעילויות סוחפות עם שרלוק הולמס, הרצאות אינטראקטיביות על דרקונים וגיבורי על וגם מעבדות לגו. כמחווה לאומנות האנימה והמאנגה (סרטים מצוירים וחוברות קומיקס), לוקה קומיקס נותן ריספקט לארץ השמש העולה ובמתחם ייעודי ניתן להתרשם ממיצגי אומנות יפניים, לטעום ראמאן משובח ואף לקבל מידע על אפשרויות התיירות, העבודה והמגורים במדינה. זאת ועוד, מידי ערב במהלך ימי הפסטיבל, בפארק Baluardo San Donato הנמצא בצידה המערבי של החומה המקיפה את העיר, תהיינה הופעות מוזיקה חיות והשיא צפוי ביום השלישי לכנס, ה-3 לנובמבר, אז יתקיים במקום ערב גאלה נוצץ בהשתתפות כל אושיות הז'אנר המבקרות בכנס. ואם כל זה לא הדליק אתכם עדיין, אולי המתחם הזה ישבור אתכם. נראה שאחת הקטגוריות היותר מדליקות בכנס היא ה-קוספליי (Cosplay), הלחם המילים Costume play, משחקי תלבושות. בעצם מדובר בפסטיבל תחפושות אחד גדול, עם משתתפים המחופשים לדמויות קומיקס, משחקי מחשב או סרטים מצוירים. מיקלה (35) ואמנואלה (40) הם זוג קוספליירים נשוי פלוס 3 שחי בלוקה. אמנואלה נולדה בעיר ואילו מיקלה עבר ללוקה מרומא לפני כשלוש שנים. "אני מגיע ללוקה קומיקס כבר עשור", מספר מיקלה "אני ואמנואלה הכרנו בקבוצת פייסבוק של 'חנונים', שמרנו על קשר וירטואלי זמן מה ואז נפגשנו פעם ראשונה בלוקה קומיקס לפני חמש שנים, משם הכול היסטוריה". מה זה קוספלייר? "להיות קוספלייר זה לעטות על עצמך דמות בדיונית. אלה יכולות להיות דמויות קיימות מחוברות קומיקס, מסרטים ומספרים, כמו למשל דוק מהסרט "בחזרה לעתיד" או הנסיכה ליאה ממלחמת הכוכבים, אך יש גם זרמים אחרים של קוספליי שבו אנחנו יוצרים דמויות משלנו על בסיס הגדרות שנקבעו מראש. אנחנו למשל משתייכים לזרם ה-Steampunk (פאנק הקיטור בתרגום מילולי), שזו תת סוגה של מדע בדיוני, אבל בסגנון ויקטוריאני. זה כאילו שאת נמצאת בשנת 2070, אבל עם טכנולוגיה של מנועי קיטור ושעונים מכניים. את הדמויות המצאנו אנחנו וחיברנו להן סיפורי רקע, יש להן אפילו עמוד ב פייסבוק ".ֿ איך התחיל התחביב? "לפני שהכרתי את אמנואלה מעולם לא התחפשתי. אני מאייר במקצועי ולכן עולם הקומיקס מאוד קרוב אלי, אבל הרעיון של קוספליי לא קסם לי במיוחד. אמנואלה, לעומת זאת, כבר הייתה עמוק בתוך הסצנה. שנה אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה היא ביקשה ממני להחליף את הגרוש שלה שהבריז לה מסשיין צילומים שנקבע מראש. מהיותי ביישן, כמובן שהתנגדתי נחרצות, אך היא התעקשה. ככה יצא שלבשתי את הבגדים של הגרוש שלה ו...למרבה הפתעתי, נהניתי מכל רגע ואהבתי את התמונות". אתם משתתפים פעילים בכנס? "גם אני וגם אשתי נשארים תמיד על תקן מבקרים. השנה זו כבר שנה שנייה שהבת הגדולה של אשתי נמנית עם הצוות של האירוע, אבל אנחנו מעדיפים לבוא ליהנות מהאווירה, לקנות חוברות, לקבל חתימות מהמאיירים המפורסמים שמתארחים מידי שנה ולהסתובב עם חברים שחולקים עמנו את תחביב הקוספליי. יש הרבה אנשים מאוד מוכשרים שמגיעים לכנס מכל העולם, התחרות מאוד קשה".ֿ תאר לי את ההכנות "הכול מתחיל מהתלבושות, לי לוקח כרבע שעה ללבוש את שלי, לאשתי לעומת זאת, דרושות כשעתיים להתחפש ולהתאפר. לכנס אנחנו מגיעים ברגל, שם אנחנו מסתובבים עם חברים או לבד, קונים הרבה דברים, למרות שזה בהחלט כבד לכיס לפעמים. המון אנשים עוצרים אותנו ברחובות ומבקשים להצטלם אתנו. בבית אחר כך אמנואלה כבר תמצא את כל התמונות שלנו מהכנס שהועלו לאינטרנט". כנס אחד מיוחד? "כן, הכנס שהיה לפני חמש שנים כשפגשתי את אמנואלה בפעם הראשונה. אני זוכר שחיכיתי לאישה הזאת וכשהיא הופיעה, היא נראתה בדיוק כמו בתמונות. בילינו את אחר הצהריים ביחד, ביקשתי ממנה להיות דוגמנית לדמות קומיקס חדשה שעבדתי עליה. כל כך שמחתי שהכרתי מישהי שגרה בלוקה ויכולה לארח אותי בזמן הכנס. אחרי הפעם ההיא נשארנו בקשר דרך הוואטסאפ במשך חודשים, עד שנפגשנו שוב". הטיפים של מיקלה ואמנואלה למי שמגיע ללוקה קומיקס להגיע יום לפני להימנע מלהגיע בשבת לבוא עם נעליים נוחות ותרמיל ואולי גם שמיכה לנוח בפארק אם צריך. לבוא עם הרבה סבלנות, בעיקר בסופ"ש להתכונן נפשית לעובדה שלא תוכלו לקנות את כל מה שאתם רואים לקחת אתכם בקבוק מים וכריך, המחירים בעיר בימי הפסטיבל גבוהים! לבדוק את התכנייה היומית, הכנס הזה הוא לא רק דוכני מכירה, אפשר לפספס הרבה דברים אם מסתובבים בלי תוכנית. הפסטיבל מתפרס על כל העיר, כדאי לקחת את הזמן ולעבור את כולה לאוהבי הראמן - זה המקום בשבילכם, הם נמכרים בכל דוכן אוכל ברחבי העיר הכרטיסים לקנייה באתר יקרים יותר, אך חוסכים לכם את העמידה בתור. למעשה, מדובר בשני תורים: אחד לכרטיסים והשני לקבלת הצמיד. בעמדות הקופה הפחות מרכזיות התורים קצרים יותר. רעיון טוב יהיה להגיע יום לפני, לקנות כרטיס בקופה אחרי הצהריים ליום הבא, כשאין אנשים בתור.

המפגש עם האי פנטלריה (pantelleria) הותיר את פדריקה קאלצולארי ללא מילים. היא אמנם הגיעה במטרה ללמוד על שיטות הגידול העתיקות של הגפנים במקום, אך בסופו של דבר התאהבה בטבע החד והעוצמתי שבמקום. האי השחור וסחוף-הרוחות הזה איננו מתאים לכולם, אך מי שמחפש טבע קשוח, חופים בתוליים וחיים בקצב אחר ימצא אותם כאן, בפינה הנסתרת הזאת, לא רחוק מסיציליה ראיתי אותו בפעם הראשונה השנה, בחודש אוגוסט הלוהט. המטוס נחת על ה"ארוך" שמבין שני מסלולי הנחיתה באי (1735 מטרים בלבד) והשמיע צווחת בלמים פתאומית, ארוכה ומצמררת. שדה התעופה של פנטלריה, המשתייך לקטגוריה C (כלומר הקטגוריה הקשה ביותר לנחיתה) ממוקם בגובה 200 מטר מעל פני הים ונולד בשנות ה-30 כמעוז צבאי. בליבו של השדה נחפרו בונקרים בלתי חדירים, עמוק לתוך הרי הלבה, ששימשו כמקלט למטוסים ולמאגרי תחמושת. השדה היה ל"נושאת המטוסים הבלתי ניתנת להטבעה" של מוסוליני, מבצר שנבנה כדי להזין את שאיפות הכיבוש המטורפות שלו באפריקה, וכדי לאתגר את המוצבים הצרפתיים בתוניס ואת האנגלים במלטה. חום אפריקאי ספוג בניחוחות ים תיכוניים סוערים של רוזמרין, הדס והליקריסום עטף אותי בזמן שהלכתי לאורך האספלט והגעתי לרכב השכור, נשימתי עצורה מרוב התרגשות וציפייה. אבל זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון... הביקור במרכז פנטלריה – שנחרב עד היסוד בשנת 1943 בשל הפצצות שהטילו בעלות הברית כדי להעניש את הטירוף הפשיטסטי האומלל – היה מכאיב. המרכז נבנה מחדש ושוחזר באופן מבולגן, ללא תכנון וללא הרמוניה. אבל האהבה הגיעה... ועוד איך היא הגיעה! לאחר שעזבתי את המרכז והנחתי את חפציי בדאמוזו (dammuso – מבנה אבן עתיק טיפוסי לפנטלריה) משוחזר להפליא ששכרתי, החל המסע באי ובעקבותיו גם ההתאהבות הבלתי נמנעת. פנטלריה הוא אי קיצוני, בעל יופי נוקב ומטריד. הוא נולד כתוצאה מהתפרצות געשית לפני כ-300,000 שנה, ועדיין נושא את סימני הלידה הדרמטית ההיא: מעיינות תרמיים רבים מנקדים את חופיו, והגופריתי מביניהם הוא זה שמחמם את מי הטורקיז של האגם הוולקני Specchio di Venere (מילולית: המראה של ונוס) והופך את הבוץ של האגם לצרי מרפא שכדאי למרוח בנדיבות על העור. האגם מכונה גם "Bagno dell'Acqua" וזהו אחד המקומות המקסימים באי. כאשר פונים בעיקול החד והאחרון ורואים לפתע את האגם מלמעלה, מתגלה מראה עוצר נשימה: האגם ניצב בליבו של לוע הר געש עתיק, וצבע מימיו נע בין ירוק לקובלט. השחייה במים החמימים, בעודנו מוקפים בנוף הבתולי והטהור, היתה חוויה בלתי נשכחת. באותם רגעים הרעש היחיד שנשמע הוא נשיפות הרוח, שהרעידה גלים קטנים על פני המים... אגם המראה של ונוס. צילום: פדריקה קאלצולארי כדאי לבקר גם בקאלה גאדיר (Cala Gadir) – כפר קטן ונפלא המנוקד בבתים לבנים ובדאמוזי (dammusi) העשויים אבן בזלת, שעוטף את המפרץ רחב הידיים. כאן ממתינות שתי בריכות החפורות בסלע, שהטמפרטורה בהן עולה על 55 מעלות. במערת סאטאריה (Grotta di Sataris), שבה לפי האגדה פגש יוליסס את האלה קליפסו, טמפרטורת המים יורדת ל-40 מעלות ואילו במפרץ ניקה (Cala Nicà) היא מזנקת לכמעט 100 מעלות! וכמובן, אי אפשר שלא לבקר גם בפאבארה (favare) של פנטלריה. זהו השם שנתנו תושבי האי לפומרלות (פתח בקרום הארץ הפולט קיטור וגזים) הרבות של האי. מאז ומתמיד מכשפות הפאבארה את המטיילים בזכות קיטוני האדים הלוהטים שעולים מבטן האדמה. אחת המרשימות שבהן היא הפבארה גרנדה (Favara Grande) שבצידו הדרומי והדומם של המונטניה גראנדה (Montagna Grande). שם, באזור שבו הנוף נראה כאילו נלקח מכתביו של דנטה אליגיירי, נמלטים מבין סדקי הסלעים הבזלתיים סילוני אדי מים רותחים המגיעים גם ל- 100 מעלות צלזיוס. עוד בימי קדם ניצלו החלקאים את הפאבארות: הקיטור שהשתחרר מהאדמה התעבה במגע עם האוויר, והפך למים שנאספו לתוך מיכלים קטנים שנחפרו בסלע. באי כמו פנטלריה, שבו כמות המשקעים נמוכה ביותר ואין נהרות או נחלים, הטיפות היקרות שהצליחו התושבים לאסוף היו אוצר יקר! האי השחור פנטלריה הוא אי שחור. שחור מלבה, המתפתלת לצורות מוזרות ומפחידות על הגבעות הוולקניות המכונות קודיה (cuddie), מהמילה הערבית kudya שפירושה "גבעה גדולה". הלבה השחורה מקיפה את הבתים, עוטפת את המגדלור הלבן של פונטה ספאדילו (Punta Spadillo), ומתפרשת לצידי הכנסיות הכפריות הקטנות ובצדי הדרכים. פנטלריה הוא אי קשוח, פרוע, קדמוני. אי ללא חופים "רשמיים", אך כל כולו קו חוף אחד מתמשך, ובין המערות, הסלעים החלקים ופסגות הלבה החדות מסתתרים מפרצונים קסומים כמו קאלה טראמונטה (Cala Tramontana) וקאלה לבנטה (Cala Levante). מפורסם לא פחות הוא הסלע המפורסם "קשת הפיל" (Arco dell’Elefante), שנראה כמו פיל סלעי עצום מימדים שטובל את חדקו במים הצלולים. קאלה טראמונטה. צילום: פדריקה קאלצולארי מימין קשת הפיל בפנטלריה, משמאל אבני בזלת בפונטה ספאדילו - צילום: פדריקה קאלצולארי ואיך אפשר שלא להתאהב בחוף Balata dei Turchi, ובקסמיו הפרועים והפרימיטיביים? זרם לבה אפור שגולש אל הים, ובמפגש עם המים יוצר אזור נוח לרחצה בזכות הסלעים הפחוסים הנחים במים השקופים. מסביב מיתמרים צוקים גבוהים, ועליהם עצי אלון וערער, תותי שדה וצמחי מסטיק. לא פלא שפנטלריה, "הפנינה השחורה" של הים התיכון, מכשף את התיירים. חוף Balata dei Turchi. צילום: פדריקה קאלצולארי האיכרים שהפכו את האי הקשוח הזה לביתם, החל מהמתיישבים הראשונים של האי (ממוצא ססיוטי, Sesioti) וכלה בפיניקים, ביזנטים, ערבים, נורמנים, ספרדים ולבסוף סיציליאנים שעברו לכאן, השכילו להכיל את הפכפכותו חמורת הסבר של הר הגעש, לחיות לצידו, לאלף את הטבע הפראי ולהוציא את המיטב מהמתנות הצנועות שפנלטריה העניק להם. את הבתים הטיפוסיים של האי, ה"דאמוזו" (dammuso) הם בנו מאבני בזלת שחורות ובעיצוב מבריק: בלילות, הלחות מצטברת על הגג הבנוי בצורת כיפה ומתגבשת לטיפות שנושרות לתוך בורות מים שנחפרו במיוחד מסביב למבנה. מימין הגג הקמור של הדאמוזו, משמאל דאמוזו טיפוסי בפנטלריה. צילום: פדריקה קאלצולארי הקירות העבים מבודדים מפני החום בקיץ והקור בחורף, והדלתות והחלונות הצרים בנויים כך שיגנו על תושבי הבית מפני מזג האוויר הקיצוני. החלל הפנימי של הדאמוזו שונה לגמרי מצורתו החיצוני: בתוך הבית מתפרשת סדרה של חדרים ומסדרונות שנבנו מחומרים "רכים", ונעים להסתתר באזורים המוצלים הרבים. מסביב לדאמוזו מונח ריצוף אבן, שנקרא פאסיאטורי (passiaturì), ואת השטח מקיפה גדר אבן נמוכה, המתפקדת גם כספסל נוח לבני המקום. כאן יכולים כולם לשבת ולשוחח, מתחת לגג העשוי קני סוף המגן עליהם מפני השמש בשעות היום ומפני הלחות בשעות הלילה, לאכול ביחד מנה של קוסקוס סיציליאני או רביולי, ולהתפעל בשקט מהמחזה המרהיב של השמש השוקעת מול חופי אפריקה. אותם חקלאים מבריקים המציאו גם את ה-"u jardinu", שיטה לגידול עץ לימון או עץ תפוז, שבה הופך העץ לאסיר בין הקירות המעגליים שנבנים סביבו, אך בזכותם הוא גם מוגן מפני הרוח חסרת-הרחמים שמצליפה בו ללא הפסקה. אל העץ מובילה שורה של אבני לבה, המוצבות בשורה לאורך מדרון ההר, כדי לאסוף את האוצר החשוב ביותר – טיפות הטל או טיפות הגשם הנדירות – שיבטיחו את הישרדותו של העץ. מעניין לבקר גם בכנסיות הכפריות הקטנות והלבנות שברחבי האי מוקדשות לקדוש הפטרון של כל אחד מ-11 המחוזות של פנטרליה: : Khamma, Rekhale, Gadir, Bukkuram, Bugeber, Pantelleria Centro, Scauri, Tracino, Sibà, San Vito, Grazia, Campobello . הכנסיות נבנו החל מהמאה ה-16, אך לרבות מהן לא נותר זכר בעקבות הפלישות הרבות של שודדי הים שהתקיפו את האי והותירו בכל פעם חורבן רב. כנסיות ומנזרים נוספים נבנו במאות ה-18 וה-19 על ידי מסדרים דתיים שהגיעו לאי, והמבנים האלה מזכירים בעיצובם את הסגנון האלגנטי והייחודי של הדאמוזי: בלב הכנסייה ניצבת ספינה מרכזית, ומעליה גג מקומר. חצר הכנסיה מרוצף בדיוק כמו הבתים, ומוקף בחומת אבן נמוכה, שעליה המאמינים יכולים לשבת לפני ואחרי המיסה, ולשוחח ביניהם. חזיתות הכנסיות נקיות למראה ופשוטות, ומגדלי הפעמונים דיסקרטיים – הם לעולם לא גבוהים ומתריסים, אלא משתלבים בצורה הרמונית בנוף האי מבלי לכפות את נוכחותם על המבקר. הכנסיות הכפריות הקטנות האלה, המנקדות את האי, נבנו על מנת לאפשר לחקלאים להתפלל מבלי שיאלצו להתרחק יותר מידי משדות הכותנה (היבול השולט בפנטלריה עד המאה ה-19) או מהטיפול בענבי הזיביבו (Zibibbo) וצמחי הצלפים – היבול העיקרי היום. ירוק פראי ומסחרר פנטלריה ירוק מאוד בקיץ. מתוך האדמה הגעשית החומה והפורייה להדהים עולה וצומחת סערה ירוקה – שיחי הצלפים השופעים שצבעם איזמרגד עמוק, עלי ענבי הזיביבו (Zibibbo) הירקרקים ועלי עצי הזית הנמוכים, המרצדים בגוני כסף וירוק תחת קרני השמש. החקלאות כאן באי היא מעשה נס מעשה אדם, תוצרן של אלפי שנות ניסיון וחריצות. הגידולים בפנטלריה אפשריים בזכות קירות האבן היבשים המגינים עליהם מפני הרוח חסרת הרחמים שמצליפה באי, והם אלה שמונעים מהלחות שבאדמה להתנדף לגמרי. 12 אלף הקילומטרים האלה – של שורות כפולות של חומות אבן נמוכות שנבנו בבנייה יבשה מאבני בזלת שחורה החוצות של האי כולו – זכו למעמד של "אתר מורשת תרבותית בלתי מוחשית" מטעם אונסק"ו. היצירה המלאכותית הענקית העוטפת את מורדות הגבעות וההרים, והיא שמאפשרת את ייצורם של יינות מתוקים וארומטיים כמו מוסקטו (Moscato) או פסיטו די פנטלריה (Passito di Pantelleria DOC). חומות האבן יוצרות חלקות אדמה מדורגות וצרות, מעין טרסות, שבהן מתקיימים בהרמוניה מיני צומח שונים: אברש ומסטיק, עצי תות וקורנית, גפנים ושיחי רוזמרין, והניחוח העולם מהן עז ומשכר להדהים. ירוק במיוחד הוא מישור גירלנדה (Piana di Ghirlanda), האזור השטוח היחיד באי. אזור זה הוא למעשה קרקעיתו הרחבה במיוחד של הר געש עתיק שפניו שוטחו בזכות תנועת המים של נהר שחצה את האזור לפני מיליוני שנה, ונשא הרחק מכאן סלעים ואדמה. מישור גירלנדה, שבדרום מזרח האי, הוא הנקודה היחידה בפנטלריה שממנה אי אפשר לראות את הים. הפרש הגובה בין המישור החם לבין הגבעות התוחמות אותו מסביב מכתיב גם שינויים משמעותיים בטמפרטורות בין האזורים – מתנה יקרת ערך לחקלאים ששתלו את הגפנים בתוך חלקות קטנות התחומות בידי החומות הנמוכות המפורסמות. כאשר מגיעים מאזור סקאורי (Scauri), נראה המישור עצום ומסודר: פסיפס של שדות מרובעים ומלבניים המנוקדים בבתים קטנים (דאמוזי – dammusi) ששימשו כמחסני כלים. גפני הזיביבו מתפרשות לכל עבר, עד לאינסוף כך נדמה, ומטופחות בשיטה המכונה albarello di pantelleria. זו שיטת קשירה ואילוף מיוחדת של הגפנים, שזכתה גם היא, בדומה לחומות האבן היוצרות את הטרסות, להכרה כמורשת תרבותית בלתי מוחשית בידי אונסק"ו. הגפנים גדלות באגנים קטנים, הלוכדים כל טיפת טל שמעניק להן הלילה. מסביבן מתפרשים עצי זית נמוכים ושיחי צלפים שמהן מפיקים את הצלפים הידועים של האי – Cappero di Pantelleria IGP. מימין גפני הזיביבו, משמאל שיח צלפים. צילום: פדריקה קאלצולארי כחול עז שאין לו סוף פנטלריה היא כחול אינסופי, קובלט, אינדיגו, טורקיז, ותכלת שמימי, היא חופים, קרקעית ים, ים פתוח ושמיים המצטרפים לאופק, היא צלליות עצי הדקל האלגנטיים וארוכי הגזע שרוקדים פרא מול הרוחות שמטלטלות את האי. על הכנסיה המרכזית של פנטלריה עבר כל אסון אפשרי: כנסיית סנטיסימו סלבטורה (Chiesa Madre del Santissimo Salvatore) במרכז פנטלריה, הוצתה בשנת 1553 כאשר הפיראט המפורסם דרגוט פלש לאי, נבנתה מחדש, הופצצה בידי בעלות הברית ב-1943, נבנתה מחדש ב-1956 אך נהרסה שוב ב-2002 עקב בעיות יציבות המבנה. היא נבנתה מחדש בשנת 2011, ומזכירה את צורתו של דאמוזו אדיר מימדים. חזית התכלת מחברת את המבנה מבחינה ויזואלית לים שנמצא במרחק צעדים ספורים ממנה, ומתיז עליה רסיסי מי ים מלוחים בכל פעם שרוח המיסטרל משתוללת. את השקיעות היפות ביותר, שמלהיטות את השמים, אפשר לראות מהכפר הקטן גרציה (Grazia) או מהנמל הקטן של סקאורי (Scauri) או אפילו כשיושבים על זרמי הלבה החלקים שהתקשו לנהר מוצק בפונטה סובאקי (Punta Suvaky), בין פונטה פראם (Punta Fram) לקאלה דל'אלטורה (Cala dell’altura). נקודה מופלאה נוספת מסתתרת בפונטה גאטרה (Punta Gattara), בין קטיבואלה (Khattibuale) וקאלה צ'ינקווה (Cala Cinque): משיכות מכחול צהובות, כתומות ואדמדמות מפלחות את השמים ומלוות את השמש המסנוורת ששוקעת לאיטה לתוך אמבטיית הערב שלה. פנטלריה הוא אי קשוח, פראי, קדמוני, ולכן גם יפה כל כך. על ההר הגדול, המונטניה גרנדה (Montagna Grande), הפסגה הוולקנית הגבוהה ביותר, בין יערות עצי אלון ואורן, היכן ששיחי הבר מפיצים ניחוחות פראיים של רוזמרין, אורגנו, נענע ושומר, מסלולי ההליכה הרבים יובילו אתכם אל הפסגה שבגובה 836 מ' מעל פני הים. בתמורה לטיפוס תוכלו ליהנות מתצפית בת 360 מעלות המשקיפה על האי כולו: על 24 מכתשים קטנים שנפערו בתוכו, ועל הים הכחול להדהים. בימים בהירים במיוחד תוכלו לראות גם את כף מוסטפה, שבתוניסיה, במרחק 70 ק"מ בלבד... זהו אי של ריבוי תרבויות, פתוח ומסביר פנים, אבל כלל לא תיירותי. אמנם, כמה וכמה מפורסמים איטלקיים (וגם כמה ידוענים מרחבי העולם) קבעו כאן את ביתם לתקופה, ושיפצו בדקדקנות את מבני הדאמוזי העתיקים. אבל כאשר הם מגיעים לכאן, אפילו הם משאירים מאחוריהם את גינוני הכבוד של העיר הגדולה, וחיים את האי כפי שפנטלריה רוצה שיחיו אותו: בשיקול דעת, ללא רעש וללא צלצולים. האי מדבר איתנו: בעזרת שריקת הרוח, וקולם של הגלים המתרסקים במקצב אחיד על החופים הסלעיים, הוא מראה לנו את אש זריחותיו ושקיעותיו, מעלה באפנו את ניחוח המלח וצמחי התבלין הים תיכוניים, ומניח על לשוננו את טעמם הייחודי של הצלפים והענבים והזיתים. מתכוני האי, המבוססים על שפע הטבע הים תיכוני, משקפים את עמי הים התיכון השונים שעברו כאן, והותירו פה חותם. פנטלריה הוא שקט, עצור. הוא "קוסירה" (Cossyra), "הקטן" כפי שכינו אותו הרומאים, או "בת הרוח" כפי שכינו אותו הערבים שגרו כאן במשך 400 שניה. פנטלריה ניצב גאה באמצע הים, במרחק זריקת אבן מאפריקה, ומפתה את המטיילים לבקר בו. אולי הוא עצמו לא מודע ליופיו הנפלא, שאין לעמוד בפניו.