שלוש עיירות מימי־הביניים שנראות כאילו צמחו מתוך מצוקי סלע געשי. בעבר חצבו בהן בתים, מרתפים ודרכים בתוך הטוף הרך. אבל הסלע שהעניק למקום את ייחודו נשחק ומתפורר בהשפעת הגשם והרוח. האם המאבק לשימור הערים נדון לכישלון? פיטיליאנו (Pitigliano), סוראנו (Sorano) וסובאנה (Sovana) הן חלק מפארק ארכיאולוגי בשם “שלוש ערי הטוף” (le tre città del tufo) בנפת גְּרוֹסֵּטוֹ שבדרום מחוז טוסקנה, בלב אזור מָארֶמָּה היפה, והן בהחלט צריכות להיות חלק מתוכנית הביקור הבא שלכם בטוסקנה.   פיטיליאנו בשקיעה - צילום: Depositphotos פיטיליאנו (Pitigliano) במבט ראשון על פיטיליאנו, שניצבת על מצוק טוף וולקני בגובה של כ- 313 מטר מעל פני הים, נדמה שהעיר אינה בנויה על הסלע אלא צומחת מתוכו: בתי האבן, החומות והסמטאות הם למעשה המשך טבעי של המצוק שעליו הם בנויים.  3513 תושבים חיים בעיר, שההתיישבות בה התחילה בתקופה  עתיקה מאוד. כבר בתקופה האטרוסקית, לפני יותר מ-2500 שנה, ניצלו את סלע הטוף הרך וחצבו בתוכו קברים, מערות, מערכת נתיבים עתיקה מאוד שמכונה דרכי הטוף (vie cave), וגם עיר תחתית עם מחסנים וחדרים מתחת לבתים. האגדה מספרת ששמו של המקום הוא שילוב שמותיהם של פטיליו וצ’ליאנו (Petilio e Celiano), שני צעירים רומאים שברחו מרומא לאחר שגנבו את כתר הזהב של יופיטר (Corona d’oro di Giove), ומצאו מקלט בשדות מָארֶמָּה, שם הקימו את הקהילות הראשונות. באיטליה אגדות והיסטוריה משתלבות זו בזו ויוצרות יחד סיפור, שנחצב בזיכרון כמו בסלע הטוף. אם עוד לא שמעתם על פיטיליאנו – הנה הסיפור בקצרה. בימי הביניים הפכה פיטיליאנו לעיר מבוצרת חשובה, ובתקופת הרנסנס שלטו בה משפחות אצולה מקומיות שחיזקו את חומותיה והקימו ארמונות וכנסיות. אך אחד הפרקים המיוחדים בתולדות העיר קשור דווקא לקהילה היהודית שחיה בה במשך מאות שנים. נגיע לזה בהמשך.   מבחינה גאוגרפית העיירה מתנשאת מעל עמק הנחלים לֶנְטֶה (Lente), מֶלָאטָה (Melata) ופְּרוֹקְיוֹ (Prochio), ומשקיפה על הנופים הפראיים של האזור.   העיר משקיפה על נוף פראי - צילום: Depositphotos כאשר מגיעים ברכב ועוצרים מול כנסיית מדונה דלה גרציה ( Santuario della Madonna delle Grazie ), מקבלים טעימה ראשונה מקו הרקיע של העיירה: הסלע מתמזג עם הבתים העתיקים והופך לישות אחת (unicum). ואם במקרה הגעתם בלילה והמקום מואר באור הירח – נדמה שהעיירה כמעט מרחפת בשמים, כאילו היא מוחזקת בידי כוח מסתורי. לאחר שהגעתם – מה אפשר לראות? או יותר נכון, מה חייבים לראות, והיכן אפשר ללון? המשיכו לקרוא…   הדרכים החצובות – Vie Cave נחזור לרגע לדרכים המיוחדות הללו. באזור הכפרי שסביב פיטיליאנו נפרשת רשת צפופה של מחילות, מערות ומנהרות שנחצבו בלב סלע הטוף. אלו דרכי מעבר שנחצבו ביד בידי האטרוסקים. השבילים הללו מקיפים את הכפר ומתפרסים לאורך קילומטרים רבים במערכת תת-קרקעית למחצה, מעל ומתחת לפני האדמה. ניתן ללכת בכל מקטע בנפרד. העובדה שפיטיליאנו נחצבה בתוך הטוף הרך אפשרה כבר בעת העתיקה לתושביה לבנות מרתפים תת-קרקעיים שבהם יכלו להגן על מזון ויין  מהחום שעל פני השטח. אחת הדרכים הידועות ביותר היא ויה קאווה פוג’ו קאני ( Poggio Cani ). מכיוון שהיא הקרובה ביותר לכפר, היא הדרך שנוצלה והשתנתה יותר מיתר הדרכים לאחר התקופה האטרוסקית, והתושבים הפכו אותה למחסנים ואף ללולים. עד לפני כמה שנים לא היה נדיר לפגוש שם תושב מקומי שמסנן יין לבן, או תרנגולות שלא מתרגשות כלל ממטיילים. כיום, לצערנו, המקומות הללו נטושים. היעדר הדלתות העתיקות מעץ מאפשר להביט פנימה – אם כי יש להיזהר במקומות שבהם הטוף רך יותר; אזורים אלו חוזקו באמצעות רשתות מתכת לאורך הקירות. לעיתים ניתן גם לראות נישות חצובות בסלע שבהן הוצגו בעבר דימויים קדושים שנקראו “סקאצ’ה-דיאבולי” -(scacciadiavoli) “מגרשי שדים”, שנועדו להגן על העוברים בדרכים.   היין של פיטיליאנו   איזה יין מייצרים בפיטיליאנו? ולפיטיליאנו יש יין משלה בשם: (Bianco di Pitigliano DOC). למרות שטוסקנה מזוהה בדרך כלל עם יינות אדומים כמו קיאנטי או ברונלו, האזור הזה ידוע במסורת ארוכה של יינות לבנים. היין קיבל מעמד DOC בשנת 1966 - (Denominazione di Origine Controllata) כלומר שם מקור מבוקר. היין מיוצר בעיקר מזני הענבים טְרֶבְּיָאנוֹ טוֹסְקָאנוֹ (Trebbiano Toscano), גְּרֶקוֹ (Greco) ומַלְבָזְיָה בְּיַאנְקָה (Malvasia Bianca), ולעיתים גם וֶרְדֶלּוֹ (Verdello) או שַׁרְדוֹנֶה (Chardonnay) והוא נושא את טעמי קרקעות הטוף הגעשיות של האזור. זהו יין לבן בצבע צהוב־קש בהיר עם ניחוחות של פרחים לבנים והדרים, חומציות רעננה וסיום מינרלי יבש, שנועד לשתייה צעירה ומתאים במיוחד לדגים, פירות ים, ירקות וגבינות רכות. גם לקהילה היהודית היה חלק במסחר ביין ובחקלאות, ובמסורת המקומית של גידול ענבים וייצור יין באזור, גם כיום יש יין כשר .   היהודים בפיטיליאנו – “ירושלים הקטנה” במשך מאות שנים התקיימה כאן אחת הקהילות היהודיות המיוחדות ביותר באיטליה. בשל גודלה והשפעתה על חיי העיר, קיבלה פיטיליאנו את הכינוי ירושלים הקטנה (Piccola Gerusalemme). ראשית הקהילה היהודית בעיר מתועדת כבר במאה ה-16. רבים מן היהודים הגיעו לכאן לאחר גירושים והגבלות שהוטלו עליהם במדינת האפיפיור. שליטי האזור באותה תקופה, בני משפחת אורסיני, אפשרו ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במסחר ובמלאכות שונות. כך הפכה פיטיליאנו למקום מקלט חשוב ליהודים בדרום טוסקנה. בתחילת המאה ה-17, לאחר שהעיר עברה לשליטת בית מדיצ'י, הורה הדוכס קוזימו השני לרכז את היהודים באזור מוגדר של העיר – הגטו. למרות ההגבלות, הקהילה המשיכה להתפתח והקימה מוסדות יהודיים רבים. בלב הרובע היהודי פעלו בית כנסת, מקווה טהרה, מאפייה לאפיית מצות, קצבייה כשרה ומרתפים לאחסון יין ומזון – רבים מהם חצובים בתוך סלע הטוף שעליו בנויה העיר. במהלך המאות ה-17 וה-18 הפכה הקהילה היהודית לחלק משמעותי מחיי פיטיליאנו. בשיאה מנתה הקהילה מאות יהודים והיוותה אחוז ניכר מתושבי העיר. היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו לרוב יציבים ואף ידידותיים יחסית לתקופה. אחת הדוגמאות לכך היא אירוע בשנת 1799, כאשר תושבי העיר הנוצרים הגנו על הרובע היהודי מפני חיילים שביקשו לבזוז אותו. במאה ה-19, כשיהודי איטליה קיבלו שוויון זכויות ונפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות בערים הגדולות, החלה הקהילה בפיטיליאנו להצטמצם. רבים מהיהודים עברו לערים כמו ליבורנו, פירנצה ורומא , ובמהלך המאה ה-20 הקהילה כמעט נעלמה. כיום הרובע היהודי של פיטיליאנו נשמר כאתר היסטורי ובו מוזיאון. ניתן לבקר בבית הכנסת שנבנה בשנת 1598, במקווה, במאפייה המסורתית ובחדרי הקהילה החצובים בסלע. אחד הסמלים התרבותיים שנותרו מן הקהילה הוא הקינוח המקומי - Sfratto . משמעות המלה היא פינוי, ומדובר בגירוש של יהודי האזור לגטו של פיטיליאנו בתחילת המאה ה-17. ספראטו הוא מאפה ארוך ממולא דבש ואגוזים, בצורת המקל שבו דפקו שליחי הדוכס על דלתות בתי היהודים בדרישה שיתפנו. לעיתים מוצמדת לשם הקינוח גם המילה גויים (Lo sfratto dei Goym) אתם יודעים למה. הכניסה ופנים בית הכנסת שנבנה בשנת 1598  - צילומים: Depositphotos סוראנו (Sorano) – מטֶרָה של טוסקנה היא מרוחקת רק כ־9 קילומטרים מפיטיליאנו, ובמבט ראשון אפשר לחשוב שאין הבדל בין העיירות, ששתיהן בנויות על גבעת טוף. אך למעשה שתי העיירות שונות זו מזו מאוד. לא לחינם מכונה סוראנו "מטֶרָה של טוסקנה". בתי האבן שלה נראים כאילו נחצבו בתוך הסלע, ויש בה סמטאות צרות שמתפתלות בין הבתים ומבנים המטפסים זה מעל זה לאורך מצוק הטוף. סוראנו עשויה להפתיע  באותנטיות ובמראה הגולמי שלה. התחושה היא שהזמן עצר כאן מלכת אי שם בימי הביניים – והיא גם הרבה פחות מתוירת משכנתה פיטיליאנו. לקריאה נוספת על מטרה שבדרום איטליה   סוראנו פחות מתוירת משכנתה פיטיליאנו - צילום: Depositphotos כאשר מגיעים לסוראנו, מטפסים עד הכניסה למצודה ב- Via San Marco, שם ניתן להשאיר את הרכב ולהמשיך ברגל אל תוך העיר העתיקה. נכנסים אל העיר דרך שער פֶרִינִי ( Arco del Ferrini ) ומיד מתברר מקור הדימוי לעיר הדרומית: בתי האבן העתיקים נדבקים למצוק הטוף הגבוה כאילו נחצבו ממנו, ויוצרים רצף מרהיב של סמטאות, קשתות ומדרגות. טיול בסוראנו, התלויה מעל עמק נחל לֶנְטֶה (Lente) מזמן רגעים מפתיעים: הסמטאות הצרות מתפתלות בין בתי האבן, ואז לפתע נפתח הנוף אל הקניונים העמוקים והמיוערים של העמק שמתחת, התחומים בקירות טוף גבוהים. ברגעים כאלה מתברר עד כמה העיירה והסלע הם מקשה אחת, היא בנויה כאילו צמחה מתוך המצוק עצמו. צועדים ברחוב הראשי עד שמגיעים אל: הכנסייה הקולגיאלית של סן ניקולה (Collegiata di San Nicola) פָּאלַאצּוֹ קוֹמִיטָאלֶה (Palazzo Comitale) – ארמון הרוזנים, ובחזיתו שער טרוורטין מעוטר לזכר לודוביקו אורסיני (Ludovico Orsini). מגדל השעון  (Torre dell’Orologio)    במורד הצד הצפון־מזרחי מגיעים אל שַׁעַר מֶרְלִי ( Porta dei Merli ) – שער הכניסה העתיק לכפר, שבעבר היה מצויד גם בגשר מתרומם. על החזית עדיין נראים סמלי האצולה של נִיקוֹלוֹ הָרְבִיעִי אוֹרְסִינִי (Niccolò IV Orsini) ושל קוֹזִימוֹ הַשֵּׁנִי דֶּה־מֶדִיצִ’י (Cosimo II de’ Medici). לאחר שעוברים את השער נכנסים אל עֵמֶק לֶנְטֶה (Lente), שם יש מערות חצובות בסלע מהתקופה האטרוסקית, יערות צפופים וקירות טוף גבוהים. האזור כולו זרוע במאות חללים חצובים – חלקם שימשו למגורים, אחרים לאחסון יין ומזון, ויש גם מערכות מסתור מתקופות של מצור.   מצודת אורסיני עד היום ניתן לראות מעל שער הכניסה, הנקרא פּוֹרְטָה דִּי סוֹפְּרָה (Porta di Sopra) את סמלי האצולה של משפחות אוֹרְסִינִי ו־אַלְדוֹבְּרַנְדֶסְקִי. המצודה נבנתה במאה ה־12 על ידי משפחת Aldobrandeschi, אחת משושלות האצולה החזקות ביותר בדרום טוסקנה בימי הביניים, ששלטה במשך מאות שנים בחלקים נרחבים של חבל מארמה. בני המשפחה הקימו באזור רשת של מבצרים וערים מבוצרות, שנועדו להגן על דרכי המסחר ועל גבולות שלטונם. מאוחר יותר עברה סוראנו לשליטת משפחת Orsini בעקבות נישואיה של אנסטסיה אלדוברנדסקי לרומנו אורסיני. משפחת אורסיני נמנתה עם שושלות האצולה העתיקות והחזקות של רומא, ובניה מילאו תפקידים מרכזיים בפוליטיקה ובכנסייה ואף הגיעו לכס האפיפיורות – בהם האפיפיור ניקולאוס השלישי (1277–1280). על רקע זה קיבלה גם שליטתם בסוראנו משמעות אסטרטגית במאבקי הכוח של מרכז איטליה בימי הביניים. מצודת אורסיני - צילום: Depositphotos האורסינים שיפצו והרחיבו את המצודה והפכו אותה לאחת המצודות המרשימות באזור. מבחוץ קשה להבין את ממדיה האמיתיים, משום שחלק גדול ממנה חצוב בתוך סלע הטוף והיא מתפרשת על פני חמש קומות תת־קרקעיות. למעשה היה זה מבצר אוטונומי לחלוטין, ובו: בורות מים לאיסוף מי גשם טחנה מחסני מזון ואף מחצבת טוף פנימית כך יכלה המצודה להכיל את כל תושבי העיירה במקרה של מצור. המצודה מעולם לא נכבשה. היא עמדה במצורים רבים, ובהם מצור סייני בשנת 1454, כאשר הקונדוטיירו זִיגִיסְמוֹנְדוֹ פַּנְדוֹלְפוֹ מַלָאטֶסְטָה (Sigismondo Pandolfo Malatesta), שפיקד על צבא של יותר מ־12,000 חיילים, נאלץ לסגת לאחר שלושה ניסיונות כושלים לפרוץ את חומותיה. זִיגִיסְמוֹנְדוֹ פַּנְדוֹלְפוֹ מַלָאטֶסְטָה - ציור: פייר דלה פרנצ'סקה - Public domain כיום המצודה פתוחה למבקרים. חלק מחלליה משמשים את המוזיאון האזרחי והארכיאולוגי של סוראנו, והמבנים מחוברים במנהרות ובמעברים תת־קרקעיים היוצרים מבוך של ממש. חלק מהמעברים הללו מתוארכים לתקופה האטרוסקית. סיור במצודה מבהיר היטב את אופייה המבוצר של סוראנו, אך כדי לראות את העיירה כולה פרושה מעל עמק לנטה כדאי להמשיך אל נקודת התצפית המרשימה של מסו לאופולדינו. מצודת אורסיני ממעוף רחפן מסו לאופולדינו אל מַסּוֹ לֵאוֹפּוֹלְדִינוֹ ( Masso Leopoldino )  נכנסים דרך פּוֹרְטָה דִּי סוֹטּוֹ (Porta di Sotto), אחת משתי הכניסות המרכזיות לעיר המבצר. המקום נקרא גם רוֹקָּה וְֶקְיָה “המצודה הישנה”. לאחר בניית מצודת אורסיני איבד האתר את מעמדו המרכזי, והמבצר החדש הפך למוקד ההגנה של העיירה. בעבר מילאה המצודה הישנה שתי פונקציות חשובות במיוחד: נקודת תצפית והתרעה מקום מקלט לתושבים בזמן התקפה הביצור כלל מלכתחילה גם את מגדל השעון, ובתוכו נבנתה כנסיית סַנְטָה קָתֶרִינָה, כנראה בסוף ימי הביניים או בראשית תקופת הרנסנס. במאה ה־19 קרסו הכנסייה וחלקים נוספים מן המצודה בעקבות עבודות חפירה שנערכו מתחת לפני הקרקע, אשר ערערו את יציבות סלע הטוף שעליו היא ניצבת. שיקומו של האתר מומן על ידי הדוכס הגדול של טוסקנה, לֵאוֹפּוֹלְדוֹ השני, שליט בית לורנה, במאה ה־19. בעקבות עבודות השיקום קיבל המקום את שמו הנוכחי. לֵאוֹפּוֹלְדוֹ השני היה בנו של לֵאוֹפּוֹלְדוֹ הראשון, מן השליטים הנאורים של אירופה במאה ה־18. בשנת 1786 ביטל לאופולדו הראשון את עונש המוות ואת השימוש בעינויים בחקירה, ובכך הפכה טוסקנה למדינה הראשונה בעולם שביטלה עונש זה במסגרת חוק פלילי רשמי. בטוסקנה מציינים עד היום את האירוע הזה מדי שנה ב־30 בנובמבר. מסו לאופולדינו - צילום: louis-garden למרות השיקום המרשים, חלקים מן המבנה אבדו לצמיתות. בשנות ה־70 של המאה ה־20 היה צורך לבצע עבודות חיזוק נוספות לסלע שעליו ניצבת המצודה. כיום הפך המקום שבו עמדה בעבר הכנסייה למרפסת תצפית פנורמית מרשימה. מכאן נשקף נופה הדרמטי של סוראנו – בתי האבן הצומחים מתוך מצוק הטוף, ומעבר להם עמק לנטה העמוק והמיוער.    המרחצאות - Terme di Sorano למרחצאות של סוראנו היסטוריה עתיקה מאוד. המעיינות החמים נובעים כאן באופן טבעי מן הסלע כבר אלפי שנים, וסביר להניח שהיו מוכרים לתושבי האזור כבר בתקופה האטרוסקית. ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בסביבה מעידים כי המעיינות נוצלו גם בתקופות קדומות. בימי הביניים נבנה סביב המעיין מתחם קטן ובמרכזו כנסיית סנטה מריה דל’אַקווִילָה . המים החמים נחשבו לבעלי סגולות מרפא, והאתר שימש במשך מאות שנים מקום של רחצה וריפוי. המעיינות נוצלו גם בתקופות שבהן שלטו באזור משפחות האצולה אלדוברנדסקי ואורסיני, והמרחץ ששימש את הנזירים הפך עם הזמן לבריכה תרמית טבעית ששירתה הן את אנשי המנזר והן את תושבי האזור. עם השנים ננטש המקום בהדרגה ונשכח, עד שבתחילת המאה ה־21 שוקם האתר. בשנת 2006 נפתח כאן מחדש מרכז תרמי מודרני, המנצל את אותם מעיינות טבעיים. מי המעיינות עשירים בביקרבונט ובמגנזיום, והם נובעים בטמפרטורה קבועה של כ־37 מעלות – טמפרטורה נעימה במיוחד לרחצה במשך כל השנה. המרחצאות של סוראנו - צילום: Sidvics   סובאנה (Sovana) הכפר השלישי מבין ערי הטוף של דרום טוסקנה הוא סובאנה – עיירה קטנה ושקטה הנחשבת לאחד הכפרים היפים באיטליה. אחד המבנים החשובים ביותר בסגנון רומנסקי־גותי בכל טוסקנה נמצא כאן: הדואומו של סובאנה (Duomo di Sovana). ב־ויה די מצו (Via di Mezzo) הדרך המחברת בין הכיכר המרכזית לבין הדואומו, ניצב ביתו של הילדברנדו מסוֹבאָנָה (Ildebrando di Soana). האיש שנולד כאן הפך בשנת 1073 לאפיפיור בשם גרגוריוס השביעי: אחת הדמויות החשובות בכנסייה של ימי הביניים. גם בסובאנה ניתן למצוא מצודה של משפחת אלדוברנדסקי  שנבנתה כבר במאה ה־11 והיתה חלק ממערכת הביצורים של המשפחה באזור מארמה. עד שנת 1558 הדרך היחידה  לכפר הייתה  ויה דל פרטוריו (Via del Pretorio), המובילה אל הכיכר המרכזית – פיאצה דל פרטוריו (Piazza del Pretorio). בכיכר ניצבים שני מבנים היסטוריים חשובים: פלאצו דל’ארקיביו (Palazzo dell’Archivio) ששימש בעבר כבית העירייה פלאצו דל פרטוריו  (Palazzo del Pretorio) הארכיון - פלאצו דל’ארקיביו (Palazzo dell’Archivio) - צילום: Depositphotos את הארמון האחרון אפשר לזהות מיד לפי סמלי האצולה הרבים המעטרים את חזיתו. סמלים אלה הוקדשו לקברניטי העם ולנציבים מסיינה ששלטו בסובאנה בין המאות ה־15 וה־17. מבנה מרשים נוסף הוא פלאצו בורבון דל מונטה (Palazzo Bourbon del Monte) שהיה שייך למשפחת מרקיזים בשם זה. הארמון כולל אכסדרה רחבה הסמוכה לחומות הכנסייה העתיקה ביותר בעיר – סן ממיליאנו (San Mamiliano). כנסייה זו נבנתה כנראה כבר במאה ה־9 כדי לשמור את שרידי הקדוש ממיליאנו, שהובאו לכאן מ: (Isola del Giglio). כיום פועל במקום מוזיאון קטן שבו מוצג גם אוצר סובאנה , שהתגלה בשנת 2004. האוצר כולל כלי קרמיקה שבתוכו נמצאו לא פחות מ־498 מטבעות זהב שהוטבעו בקונסטנטינופול. יש מי שרואים בו את ההשראה לאוצר האגדי של הרוזן ממונטה כריסטו,בספרו של אלכסנדר דיומא.   ומה אוכלים בערי הטוף? כמו תמיד, בשלב הזה של הטיול מגיע גם הרעב. אזור מארמה ידוע במטבח כפרי עשיר, המבוסס על מסורת של ציד, פסטה טרייה ומנות פשוטות מהמטבח העני, אך מלאות טעם. בין המנות המקומיות תמצאו: פיצ’י עם חזיר בר (Pici al cinghiale) מרק ירקות עני, סמיך מאזור מארמה "אקוואקוטה" (Acquacotta) עם ביצה מעל. טורטלי מארמניים (Tortelli maremmani) קרוסטיני עם כבדי עוף  ( Crostini con fegatini ) הקינוח היהודי המסורתי ספראטו (Sfratto) את כל זה כדאי לטעום באחת האוסטריות החצובות בטוף – למשל במסעדת: Il Caveau  בפיטיליאנו.   הקינוח היהודי המסורתי ספראטו (Sfratto) - צילום: Stefano Costantini הסברים למנות: פיצ’י - פסטה טרייה הדומה לספגטי עבים במיוחד, הנעשית ביד מקמח, מים ומלח. השם מגיע מן הפועל האיטלקי appiccicare  שמשמעותו למשוך ולעבד את הבצק ביד. אקוואקוטה - מרק כפרי שנולד כמזונם של רועי הבקר במארמה. הוא עשוי מלחם, בצל, עגבנייה, סלרי וגבינת פקורינו, עם ביצה המתבשלת ישירות בתוך המרק. טורטלי מארמניים - כיסוני פסטה גדולים הדומים לרביולי, ממולאים בריקוטה ותרד עם אגוז מוסקט, ומוגשים בדרך כלל עם ראגו בשר. ספראטו - קינוח מסורתי בצורת מקל באורך כ־20–30 ס"מ. המאפה עשוי בצק פריך דק הממולא בדבש, אגוזים, אגוז מוסקט וקליפות הדרים.

פוליטיקה, מיניות וטקסטורות עשירות: יעל שוב חוזרת אל תחנות חייו של הבמאי שהפך את הקולנוע למחקר פסיכולוגי חשוף ומהפנט. ברנרדו ברטולוצ'י נולד ב-1940 בפארמה . אביו היה משורר, מבקר קולנוע ופרופסור להיסטוריה של האמנות, והיה מקריא לו יצירות של מרסל פרוסט וג'וזף קונרד. אמו היתה גם היא פרופסורית לשירה. "זאת היתה ילדות מוזהבת", סיפר ברטולוצ'י ל"ניוזוויק". "בית גדול ונוח, משרתים, הורים מבינים. גדלתי באווירה שקידמה הבעה אישית ויצירתיות ודבקות באינטלקטואליזם".  בגיל 12 ברטולוצ'י החל לפרסם שירים בכתבי עת, ובגיל 15 הוא רכש מצלמת 16 מ"מ וצילם שני סרטים אילמים על ילדים בכפר. כסטודנט לספרות באוניברסיטת רומא, ברטולוצ'י התיידד עם הסופר והמשורר פייר פאולו פאזוליני, והשניים היו שותפים לדירה. ברטולוצ'י שימש כעוזר במאי בסרטו הראשון של פאזוליני, "אקטונה" (1961) והחוויה שכנעה אותו להתמקד ב"שפה הפיוטית האמיתית". הוא עזב את האוניברסיטה, ועלה לרגל לסינמטק בפריז, ללמוד את הטכניקות של במאי הגל החדש, בעיקר ז'אן לוק גודאר, שהשפעתו ניכרה בסרטיו המוקדמים.  ברטולוצ'י ופאזוליני מימין, השניים היו שותפים לדירה - צילום: Public domain סרטו הראשון "La commare seca" - מותחן על רצח זונה על גדות הטיבר -היה עיבוד לסיפור מאת פאזוליני, שגם כתב את התסריט. סרטו הבא, "לפני המהפכה" (1964), סיפר על צעיר שמנסה להתכחש לעברו האריסטוקרטי על ידי פניה לאידיאולוגיה מרקסיסטית, אך בסופו של דבר בוחר בנישואים בורגניים לצעירה ממשפחה טובה. כאן ניכרו ניצוצות ראשונים של הסגנון שלו - אקלקטיציזם שעירב את הסגנון הזורם של מאסטרים כמו מקס אופולס וג'ון פורד, עם העריכה השבורה של גודאר, והמוטיב החוזר של מחול כמטאפורה לחיים. אהבתו לאופרות של ורדי ניכרה בבחירתו למקם את סצנת הסיום בבית האופרה, בעת העלאת "מקבת". את "השותף" (1968) עיבוד חופשי ל"הכפיל" של דוסטויבסקי, הוא כינה מאוחר יותר "סאדו-מזוכיזם - הוא היה סאדיסטי כלפי הצופים ומזוכיסטי כלפי, משום שהציבור שנא אותי". באכזבתו, ברטולוצ'י איבד את אמונתו ש"עם קולנוע אתה יכול לעשות מהפיכה". הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית וצילם עבורה סרטים תיעודיים. במקביל הוא החל לעבור פסיכואנליזה, והחוויה צבעה את סרטיו הבאים, שהיו מלאים קודים פסיכואנליטיים.  ברנרדו ברטולוצ'י 1971 - צילום: Public domain הקריירה שלו המריאה ב-1970 עם צמד סרטים שבמרכזם רצח פוליטי על רקע השלטון הפאשיסטי באיטליה של שנות השלושים. "אסטרטגיית העכביש" (בהשראת "בוגד וגיבור" מאת חורחה לואיס בורחס) מספר על אתוס מניאני שחוזר לעיירת הולדתו. את פניו מקבל פסלו של אביו, המוצב בכיכר העיירה הסהרורית. האב, שהיה חבר המחתרת האנטי-פאשיסטית, נחשב לגיבור אחרי שנרצח, כך אומרים, בידי פאשיסטים ב-1936, בעת שצפה ב"ריגולטו". משום שאתוס נראה בדיוק כמו אביו (ומגולם בפלשבק על ידי אותו שחקן, ג'וליו ברוגי), אנשי העיירה מבלבלים בין השניים, והבלבול מעורר באתוס משבר אקזיסטציאליסטי. הוא יוצא לחקור את הרצח ומגלה שאביו היה מעורב במזימה להתנקש במנהיג פאשיסטי, אלא שברגע האחרון המטרה הוחלפה. הייתכן שאביו לא היה גיבור אלא בוגד?  צילום מסך מתוך הסרט "אסטרטגיית העכביש" (1970) הפיתול העלילתי של החלפת הקורבן מקביל למה שקורה באופרה של ורדי שבמהלכה התרחש הרצח - ליצן החצר ריגולטו שוכר מתנקש שיהרוג את הדוכס שפיתה את בתו ג'ילדה, אך המתנקש רוצח את ג'ילדה במקום. ריגולטו מגלה זאת רגע לפני שהוא משליך את השק עם הגווייה לנהר. בזוועתו, הוא זועק "הקללה!", וזו כמו זולגת מן האופרה אל הסרט, שבסופו  אתוס רוצה לעזוב את העיירה אך מגלה לתדהמתו שתחנת הרכבת עזובה, והמסילה מכוסה עשב, כאילו לא חלפה שם רכבת מזה זמן רב. "אסטרטגיית העכביש" נדמה לחלום פרוידיאני של בן הרדוף על ידי דמות האב שלא הכיר. בעיצוב האווירה הסהרורית השתתף הצלם הדגול ויטוריו סטורארו, שצילם שמונה מסרטיו של ברטולוצ'י, ונודע בטקסטורות העשירות שברא, ובתנועות מצלמה מורכבות ואלגנטיות שמכניסות את הצופים לתוך נקודת המבט של הגיבור. אף שנוצר באותה שנה, "הקונפורמיסט" היווה קפיצת דרך משמעותית מבחינה קולנועית. ברטולוצ'י כתב את התסריט על פי נובלה מאת אלברטו מורביה, אבל דחה את הניתוח הכלכלי והחברתי המוצע בספר לטובת חקר פסיכולוגי של מוחו של פאשיסט, ברוח התיאוריה של הפסיכיאטר הגרמני וילהלם רייך, שראה בפשיזם ובנאציזם עיוות אישיותי שנוצר בעקבות אלפי שנים של דיכוי המאוויים המיניים על ידי המוסר והדת. "הקונפורמיסט" מתאר את ניסיונו של גבר להתגבר על תחושות האשמה והבושה כתוצאה מהטרדה מינית טראומתית בילדותו, דרך היתלות בנורמליות על ידי נישואים לאישה בורגנית פשוטה, והפיכה לפונקציונר של המדינה הפאשיסטית. מבנה הנראטיבי שבור. ההווה מתרחש בפריז ב-1938 ומתאר את מרצ'לו קלריצי' (ז'אן לואי טרינטיניאן) ונהגו יוצאים השכם בבוקר בעקבות מכוניתו של פרופסור קוודרי האנטי-פשיסט. במהלך הנסיעה מרצ'לו רדוף על ידי זיכרונות מילדותו ועד הימים האחרונים בהם הגיע לפריז עם אשתו ג'וליה (סטפניה סנדרלי) במטרה להיפגש עם המורה שלו לשעבר, ולרגל אחריו בעבור המפלגה הפאשיסטית (כתובתו ומספר הטלפון של הפרופסור זהה לזה של גודאר, ובכך ברטולוצ'י מסמן את תחילת פרידתו המטאפורית מאביו הקולנועי). צילום מסך מתוך הסרט "הקונפורמיסט" (1970) לצד טראומת הילדות (הוא פותה על ידי נהג ארוך שיער, ואז ירה בו והרגו) מרצ'לו רדוף על ידי שגעונו של אביו המאושפז במוסד לחולי נפש. נדמה שכל החלטה שהוא עושה נובעת מחרדותיו לגבי נטיותיו המיניות הלא נורמטיביות. לכן הצטרף למפלגה הפוליטית השלטת ונישא לבורגנית פתיה, וכל זאת ללא תשוקה או רגש נראים לעין. פניו קפואות והליכתו נוקשה כמו היה איש פח. עם זאת יש בו רמץ של משיכה למיניות אחרת, ובפריז הוא מנהל רומן עם רעייתו של הפרופסור, אנה (דומיניק סנדה), שמפתה גם את אשתו. אם הרצח של אתוס בבית האופרה ב"אסטרטגיית העכביש" מעלה הדים מרצח הנשיא לינקולן בתיאטרון, סצנת הרצח ביער ב"הקונפורמיסט" מעלה באוב את התנקשות הסנטורים בקיסר הרומאי יוליוס, בהם ידידו ברוטוס שבגד בו מתוך אמונה פוליטית. מבין העצים מגיחים ארבעה מתנקשים מסתוריים ותוקעים סכינים בגופו של הפרופסור. אנה מתדפקת באימה על חלון מכוניתו של מרצ'לו, אך הוא נשאר קפוא, אימפוטנט, ואינו עושה דבר. האפילוג מתרחש ברומא, ביולי 1943. כשמוסוליני נופל, מרצ'לו מחליף את עורו ומתכחש לעברו כפאשיסט. הוא יוצא לטייל עם ידידו העיוור איטלו ובקולוסאום הם נתקלים בגבר שנראה כמו הנהג שפיתה אותו בילדותו. מרצ'לו מצביע עליו, צועק "רוצח!" ומעביר אליו את אשמת רצח הפרופסור. ואז הוא פונה אל איטלו וצועק "פאשיסט!". האם כל מסלול חייו נבע מטעות? או שמא אשמת הרצח השני מעלה בו את אשמת הרצח הראשון? "הקונפורמיסט" ניחן בטקסטורה וויזואלית עשירה - אקסטרים לונג שוטים של דמויות זעירות על רקע ארכיטקטורה פאשיסטית נחתכים לתקריבים קלאוסטרופוביים של מרצ'לו בתוך המכונית. פילטרים צבעוניים, זוויות צילום אלכסוניות ועלי שלכת עפים ברוח מזכירים את המלודרמות הסוערות של דגלס סירק משנות החמישים. משחקי אור וצל מאיירים את משל המערה של אפלטון, המכוון אותנו לראות את הסרט כולו כהשלכה סובייקטיבית. מה שנתפס כ"מציאות נורמלית" בימי הפאשיזם היה מעוות ולא נורמלי, והתחושה הזאת עוברת בסגנון האקספרסיוניסטי של הסרט. "הקונפורמיסט" הוא סרט קר מאוד מבחינה רגשית אך חושני מכל בחינה אחרת, והניגוד הזה תורם לעוצמתו ההיפנוטית. "הטנגו האחרון בפריז" (1972) הפך לאחד האירועים התרבותיים הכי מדוברים של שנות השבעים. היום הוא זכור לשמצה בשל הווידוי המאוחר של ברטולוצ'י שבמהלך צילומי "סצנת המרגרינה", מריה שניידר בת ה-19 הותקפה מינית על ידי מרלון ברנדו בהנחיית הבמאי. שניידר סיפרה לא פעם על מה שנעשה בה, אך דבריה זכו להדהוד רק ב-2013 כשברטולוצ'י אישר את גרסתה, ועדיין הגן על בחירתו בטענה שרצה להוציא ממנה "תגובה אמיתית של תסכול וזעם". את בחירתו לערער את הגבולות המקובלים בין פורנוגרפיה לקולנוע לגיטימי הוא הסביר כך: "האקט הארוטי הוא מה שהכי הווה בחיים היום. טעם טוב - זאת בעיה של כמרים, לא של במאי קולנוע... לדבר על טעם טוב או טעם רע זה סיפור ישן בשביל גברות לבנות שיער בחדרי תה. זה לא טיעון אסתטי חשוב. בשבילי פורנוגרפיה זה לא כשאתה מראה עולם של ארוטיקה, אלא כשאתה מראה אימז' מזויף, או לא מצליח לתת לצופים רגש אמיתי". צילום מסך מתוך הסרט "הטנגו האחרון בפריז" (1972) ברנדו וברטולוצ'י "שינו את פני אמנות הקולנוע באותו אופן ש'פולחן האביב' של סטרווינסקי שינה את פני המוזיקה ב-1913", הכריזה המבקרת רבת ההשפעה פולין קייל. "הטנגו" מספר על פול, אמריקאי בפריז, המתאבל על אשתו שזה עתה התאבדה, ומנסה לברוח מחייו. בדירה ריקה המוצעת להשכרה הוא פוגש את ז'אן, והשניים מזדיינים ללא אומר. פול שוכר את הדירה והם שבים ונפגשים במשך כמה ימים. הוא קובע את כללים: "אין לך שם וגם לי אין שם. בלי שמות כאן... אני לא רוצה לדעת עליך שום דבר... אנחנו נשכח כל מה שאנחנו מכירים, הכל...". כללי הטקס הופכים את הדירה למעין מקדש לסקס. שלושת החלונות שמאחורי מזרון האהבים המונח על הרצפה נראים כמו טריפטיך, ובתוך המרחב הזה פול שולט בז'אן באמצעות הסקס. הוא מכתיב את המהלכים, ומנסח נאומים אנטי בורגניים אגרסיביים. מבחינתו גם הסקס הוא התרסה אנטי בורגנית. בעוד השניים נותרים אנונימיים זה לזה, הצופים מלווים אותם בחייהם הרגילים, שם הם מתגלים כאנשים שונים מאלה שבדירה. לצד גוויית אשתו המוטלת במלון העלוב שבבעלותה, פול נחשף בכאבו ובחולשתו. הוא דואב על כך שלא הכיר אותה באמת, ומופתע לגלות שהיא הלבישה אותו ואת המאהב שלה באותו חלוק. במקביל, ארוסה של ז'אן, טום, עושה עליה סרט תיעודי בשם "דיוקנה של צעירה", ושב ובוחן איך היא נראית דרך הפריים. גם הוא, בעצם, לא רואה אותה באמת. טום מגולם בידי ז'אן פייר לאו, כוכב סרטי הגל החדש הצרפתי, המעצב פרודיה על גודאר. אחרי שלושה ימים גופת אשתו של פול מוכנה לקבורה, והוא מוכן לעטות מחדש את זהותו. הוא ניגש את ז'אן ברחוב ומציע לה "אהבה וכל השאר". אבל מחוץ לדירה פול מאבד את כוחו ומתגלה כשיכור פאתטי שחושף את ישבנו בציבור בהתרסה ילדותית (בתוך הדירה הוא תמיד נותר לבוש, ורק ז'אן היתה ערומה - ביטוי נוסף לשלטונו המיני בה). ז'אן מאבדת עניין ודוחה אותו, אך הוא עוקב אחריה לדירת הוריה. היא מאיימת לקרוא למשטרה, אך הוא חובש את כובע הקולונל של אביה המנוח, פוצח במונולוג אהבה היפרבולי, ומבקש לדעת את שמה. "ז'אן", היא אומרת, ויורה בו. פול מת על המרפסת בתנוחה עוברית, וז'אן מדקלמת נאום הגנה: "אני לא יודעת מיהו. הוא עקב אחרי ברחוב. הוא ניסה לאנוס אותי. הוא משוגע. אני לא יודעת את שמו". האירוניה היא שזאת האמת. על פי קייל, פול מייצג גבריות אמריקאית מאצ'ואיסטית טיפוסית. הוא מלא בתיעוב עצמי ומשמיע דברי בוז לצביעות, אבל הוא נראה כליצן מלא רחמים עצמיים. לכן הוא מובס על ידי הצעירה הצרפתיה, שבתום ההרפתקה שבה למקורותיה הבורגניים. בשל תכניו המיניים, "הטנגו" נאסר להקרנה באיטליה ונגד ברטולוצ'י, ברנדו, שניידר והמפיק אלברטו גרימלדי, הוגשו כתבי אישום בשל קידום פורנוגרפיה. הממשלה האיטלקית אף שללה מברטולוצ'י את רישיון הבוחר לחמש שנים, ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי. צילום מסך מתוך הסרט "הטנגו האחרון בפריז" (1972) בשאר העולם הסרט היה ללהיט גדול, ולפתע הוליווד חפצה ביקרו של ברטולוצ'י. הוא בחר לכתוב ולביים את "1900" - מלודרמה אפית סוחפת, שמתחילה ביום מותו של ורדי (27 בינואר, 1901) ומתארת את ההיסטוריה והפוליטיקה האיטלקית במחצית הראשונה של המאה העשרים, דרך סיפורם של שני חברי ילדות - בן איכרים ובנו של בעל אדמות. כדי להצדיק את המוניטין הסקנדליסטי של הבמאי הסרט כלל סצנות של סקס ואלימות קשה. צילום מסך מתוך הסרט "1900" (1976) — רוברט דה נירו, דונלד סאת'רלנד, ז'ראר דפארדייה. סרטיו הבאים, "לה לונה" (1979) ו"סיפור עצוב על איש מצחיק" (1981), לא הרשימו את המבקרים וכשלו בקופות. את הקמבק הגדול עשה ברטולוצ'י ב-1987 עם "הקיסר האחרון", שגרף תשעה אוסקרים, בהם לסרט ולבמאי. "הקיסר האחרון" תיעד את חייו של שליט סין המודח שעבר חינוך מחדש בידי המשטר הקומוניסטי, ועם היותו אפוס היסטורי/פוליטי עתיר ניצבים, זה סרט אישי מאוד שנבע  מחוסר הסיפוק של ברטולוצ'י מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית (הוא עזב אותה ב-1979).  צילום מסך מתוך הסרט "הקיסר האחרון" (1987) ב-2003, שלושים שנה אחרי "הטנגו", ברטולוצ'י סגר מעגל עם "החולמים" - על אח ואחות תאומים המפתים צעיר אמריקאי, מסתגרים בדירה גדולה ועושים הרבה סקס לא מצונזר. הסרט מתרחש בפריז של 1968 - השנים בהן ברטולוצ'י התגורר בעיר. "התרבות העכשווית החלה לשעמם אותי", הוא הסביר בשנות התשעים את בחירתו לעשות סרטים בארצות רחוקות כמו סין ("הקיסר האחרון"), טנג'יר ("שמים מגנים מעל", 1990) וטיבט ("בודהה קטן", 1993). "שנות השישים היו זמנים הרבה יותר מעניינים בשבילי - כאוטיים אבל מעניינים. כשנעשה ברור שזה מת, התחלתי לחפש השראה בתקופות ובתרבויות אחרות". ב"החולמים" הוא חזר לאירופה ולשנים הטובות ההן, הפעם מעמדה של מורה. "אני רוצה שהנוער של היום יפגוש את הנוער של 1968. אני רוצה שהם יגלו שהיה משהו בעל ערך עז, חלום על אוטופיה. היום הכל קשור בצרכנות, כסף, רכוש, מה שאתה לובש. אין יותר אידאולוגיה". גרסת הנעורים של "הטנגו" היא יותר אמפתית וסלחנית, ועם זאת אירונית כלפי ההתלהבות האידיאולוגית של גיבוריו. צילום מסך מתוך הסרט "החולמים" (2003) ב"הטנגו" ברטולוצ'י גיחך על גודאר, אבל ב"החולמים" הוא מתרפק בנוסטלגיה על הקולנוע שלו ושל חבריו. איזבל (אווה גרין) ותאו (לואי גארל) פוגשים את מתיו (מייקל פיט) על מדרגות הסינמטק במהלך הפגנת תמיכה במנהלו אנרי לנגלואה שהודח מתפקידו. הקשר הראשוני נוצר על רקע אהבתם לקולנוע, והם (והסרט) מצטטים שלל קטעים מקלאסיקות הוליוודיות כמו "פריקס", "המלכה כריסטינה", ו"ונוס הבלונדינית", ומסרטי הגל החדש הצרפתי, בהם "עד כלות הנשימה", "חבורה נפרדת" ו"400 המלקות". הסצנות הראשונות, שבהן הגיבורים חיים את חייהם דרך הקולנוע בשנים הכי מלהיבות של האמנות השביעית, הן נוסטלגיות ורעננות. איזבל לומדת מגרטה גרבו וממרלן דיטריך כיצד להתנהג כמו אלילת אהבה, מתיו פורס את משנתו לגבי העדפתם של סינפילים לשורות הראשונות בקולנוע, ותאו מסביר שהוא קרא ב"מחברות הקולנוע" שלהביט בקולנוע זה כמו להציץ דרך חור המנעול על אימא ואבא עושים סקס. כשהשלושה מתחילים לחיות את הפנטזיות שלהם, הסרטים נדחקים הצידה. ואז אימא ואבא חוזרים הביתה ומציצים על צאצאיהם ישנים עירומים במיטה, גופותיהם שלובים זה בזה. היפוך המבט הוא אולי חיווי אירוני של ברטולוצ'י על עצמו, כבמאי מזדקן המציץ על צעירים. ואולי זו תגובה על צקצוקי הלשון שעורר סרטו "לגעת ביופי", שהתענג על חמוקיה של ליב טיילר בת ה-19, וגרר האשמות שהוא מתנהג כאשמאי זקן. "לגעת ביופי" (1996) סימן את ההתחדשות הקולנועית של ברטולוצ'י, ששב לאיטליה אחרי גלות מרצון בת 15 שנה. היא אופיינה בנטישת האפוסים ההיסטוריים, האופראיים והפוליטיים, וחזרה לסרטים קאמריים, אינטימיים ודלי תקציב, העוסקים באנשים צעירים, כמו היה קולנוען מתחיל. אך כל סרטיו הם אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, לצד היותם מחקרים בקולנוע. "כל סרט שעשיתי התייחס לרגע מסוים מאוד בחיי", אמר ברטולוצ'י ב-1996. "אני רוצה לחשוב שאם מישהו רוצה להרכיב את סיפור חיי, הוא יכול להביט בסרטי ולדעת מה עברתי".

לקראת הרטרוספקטיבה לסרטי אנטוניוני שתערך בסינמטקים באפריל, יעל שוב כותבת על השפה הקולנועית שחיבר. "ניאו-ריאליזם פנימי" - כך כונה סגנונו הייחודי של אנטוניוני שביקש לשרטט את עולמם הרגשי והנפשי של אנשים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה; במציאות שהשתנתה מן היסוד ושבה הנורמות והערכים שהכירו הלכו והתפוררו.      "לפני שהקולנוע הפך לאמנות, הלכנו אליו לחלום", שרה להקת "הטוב, הרע והנערה" ב-1972. "לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות אהבנו ללכת כל יום ולראות שפתיים ורגליים, ברילנטין ורין טין טין". ואכן, מיכלאנג'לו אנטוניוני הוא אחד היוצרים הבודדים שאפשר לומר עליהם שהגדירו את הקולנוע מחדש. הוא עשה זאת בעידן שבו הקולנוע האירופאי (והיפני) קרא תיגר על המסורת ההוליוודית. השיר "ימים של קולנוע", פרי עטם של אהוד מנור ושמוליק קראוס, מציין בהמשך גם את פליני, פאזוליני, ויסקונטי, קוראסאווה וגודאר  כ אשמים בכך שהקולנוע אינו עוד תמים ומבדר כשם שהיה פעם. הסרטים של שנות השישים דרשו מהצופים מאמץ אינטלקטואלי - כמאמר השיר: "עכשיו צריך לשמוע תולדות והרצאות, ניתוח לפני ואחרי". במהלך אפריל הסינמטקים מתכננים לערוך רטרוספקטיבה של אנטוניוני, שתכלול חמישה מסרטיו הבולטים, וזאת הזדמנות לשוב ולבחון את יצירתו. אנטוניוני נולד בשנת 1912 למשפחה בורגנית בְּפֶרָרָה ( Ferrara ) שבצפון איטליה. את לימודי הקולנוע ב" Centro Sperimentale di Cinematografia " הוא עזב אחרי שלושה חודשים, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נסע לעמק הפו, לצלם את מאבקם של האיכרים באיתני הטבע ובשרידי הכלכלה הפיאודלית. את סרטו העלילתי הראשון, "כרוניקה של אהבה", הוא יצר ב-1950, ובו החל לפתח סגנון חדש שזכה לתואר "נאוראליזם פנימי". אם סרטי הנאוראליזם האיטלקי בחנו איך שורדים בעולם שנהרס על ידי המלחמה, הנאוראליזם הפנימי כיוון המבט פנימה. כשאיטליה התאוששה מהמשבר הכלכלי, אנשים היו צריכים להתמודד עם עולם שבו התערערו הנורמות והערכים של העולם הישן. "המאבק לחיים הוא לא רק כלכלי וחומרי", אמר אנטוניוני בראיון מ-1967. "נוחות כלכלית אינה משמשת הגנה מחרדה... ב'כרוניקה של אהבה' רציתי לראות מה עשתה המלחמה לרוחם ולנפשם של הגיבורים, יותר מאשר לבחון אותם במסגרת החברה. לכן התחלתי לעשות סרטים שהמבקרים הצרפתיים קראו להם 'נאוראליזם פנימי'. המטרה היתה לשים את המצלמה בתוך הדמויות – לא מחוץ להן". מיכלאנג'לו אנטוניוני, רומא 1961 - צילום: Hans Krebs "כרוניקה של אהבה" כשל בקופות, כמו גם ארבעת סרטיו הבאים של אנטוניוני, אף שהיום "הזעקה" מ-1957 - סרט בעל חזות נאוראליסטית אך עם מניעים רגשיים - נחשב לאחד משיאי יצירתו. רק ב-1960 הגיע אנטוניוני לגיבוש מלא של רעיונותיו התמטיים והאמנותיים. "אוונטורה" היה ראשון ב"טרילוגיה על המודרניות ותסכוליה" בכיכובה של זוגתו מוניקה ויטי . כמותו, "הלילה" (1961) ו"ליקוי חמה" (1962) עסקו בנשים המחפשות את מקומן בעולם המודרני ומנסות להגדיר את יחסיהן עם הגברים שבחייהן. אליהם אפשר לצרף את "המדבר האדום" (1964), סרט הצבע הראשון של אנטוניוני. משום שהסרטים עסקו בגיבורים שמתקשים להבין את המשברים שהם חווים, חיבוטיהם יוצגו בדימויים יותר מאשר בדיאלוגים. המרחב שסבב אותם הוצג כהשלכה של ההכרה הפנימית, מה שהפך את הסרטים לתובעניים, בדורשם השתתפות פעילה של הצופים בפיענוח הדימויים. "אוונטורה" היה מהפכני באופן פחות בולט לעין, אבל לא פחות מהותי, מסרטי הגל החדש שנוצרו באותו זמן בצרפת. בהקרנת הבכורה בפסטיבל קאן צופים רבים צעקו בוז בשל הקצב האיטי והסוף המתסכל. התגובה עוררה כמה קולנוענים ומבקרי קולנוע לפרסם הצהרה באלה המילים: "מודעים לחשיבות יוצאת הדופן של 'אוונטורה', ומזועזעים מהתגובות העוינות שעורר, המבקרים והקולנוענים החתומים מטה רוצים להביע את הערצתם ליוצר הסרט. בטוחים שיצטרפו אליהם אחרים שיהיו שותפים להתלהבותם, הם מזמינים אותם להביע את תמיכתם". הראשונים להצטרף אליהם היו השופטים בפסטיבל, שהעניקו לו פרס מיוחד של חבר השופטים. משם "אוונטורה" המשיך והפך ללהיט בינלאומי ולשיחת היום. הסרט עוקב אחר קבוצה של אנשי חברה גבוהה שיוצאים לסדרה של בילויים. התחנה הראשונה היא אי סלעי ליד סיציליה, והסרט מתמקד באנה (לאה מסרי) ובארוסה סנדרו (גבריאלה פרצטי). אנה מרגישה שהיחסים ביניהם אינם אמיתיים, אך הוא אינו רואה כל בעיה ובמקום לדבר השניים שוכבים. אל אנה נילווית חברתה קלאודיה (ויטי), שמציצה על השניים מהצד כעדה. כחצי שעה אחרי תחילת הסרט אנה נעלמת מהאי ומהסרט. סנדרו וקלאודיה מחפשים אחריה ברחבי סיציליה, ונמשכים זה לזו. בהתחלה קלאודיה חומקת מהצהרות האהבה של סנדרו, שכה מהר העביר את רגשותיו מחברתה אליה. אבל בהמשך היא נכנעת ומתמסרת, למרות רגשות האשמה האופפים אותה . "לפני כמה ימים רק מהמחשבה שאנה מתה הרגשתי שאני יכולה גם למות", היא אומרת. "עכשיו אני חוששת שהיא עשויה להיות בחיים". החיפושים מעלים חרס וקלאודיה וסנדרו שבים ומצטרפים לחברים שחוגגים בטירה בטאורמינה. לפנות בוקר קלאודיה יוצאת לחפש את סנדרו ומוצאת אותו על הספה עם אישה אחרת. חששה התאמת - הוא אינו מסוגל להיות ללא אישה, כמו ילד קטן. בסצנת הסיום סנדרו יושב על ספסל ובוכה, וקלאודיה שדמעותיה יבשו עומדת מעליו ומלטפת את שיערו. על אף הקרבה ביניהם, הם מצולמים בשוטים נפרדים – ברקע שלו נראה מגדל פאלי (דימוי למה שהכשיל אותו), ומאחוריה נראה מבנה עם קשת פנימית, שיכולה להתפענח כדימוי של רחם מכיל. הסרט מסתיים בלי שנדע מה קרה לאנה. מתוך הסרט "אוונטורה" - צילום מסך אנטוניוני הגדיר את "אוונטורה" כ"סרט תעלומה הפוך" - ככל שהוא מתקדם, המיסתורין הולך וגדל. אחרי היעלמותה של אנה, קלאודיה מחליפה אותה בתפקיד הגיבורה. חילופי הזהויות מסומנים בכך שקלאודיה לובשת חולצה שאנה נתנה לה, ואף עוטה פיאה שחורה שמדמה אותה לחברתה. וכך "אוונטורה" הופך לסיפור של התפתחותה התודעתית של קלאודיה והגעתה להכרה עצמית. התמה המרכזית של "אוונטורה" והסרטים הבאים היא משבר היחסים בעולם המודרני. אנשים לא מתקשרים ביניהם, וגברים מרבים ליזום סקס כבריחה מהתמודדות. כך קורה גם בסצנת הסיום של "הלילה", שבה סופר (מרצ'לו מסטרויאני) אינו מזהה מכתב אהבה שהוא עצמו כתב לרעייתו (ז'אן מורו) בתחילת יחסיהם, והם שוכבים כדי להכחיש את קץ האהבה ביניהם. "אני לא לבד", אומרת הגיבורה הנשואה (ויטי) של "המדבר האדום" ברגע של הארה, "אבל לפעמים אני מרגישה פרודה. לא מבעלי. הגופים שלנו מופרדים. אם אתה צובט אותי, אתה לא סובל". הסרט "אוונטורה" באורך מלא עם כתוביות באנגלית חוסר התקשורת מועבר בסרטים גם באופן העמדת הדמויות זו ביחס לזו וביחס למרחב. לעתים קרובות דימויים ברקע של התמונה משקפים את מחשבותיהם של האנשים בחזית. בתחילת "אוונטורה", לדוגמה, בני זוג שהיחסים ביניהם בעייתיים באופן בולט לעין, נראים בעומק התמונה שבחזיתה אנה מכונסת בתוך עצמה, כמייצגים את ההרהורים שחולפים בראשה לגבי יחסיה עם סנדרו. היעלמותה הבלתי פתורה של אנה הופכת בהדרגה ממניע עלילתי למטאפורה המרכזית של הסרט. אפשר לומר שכולם נעדרים. אנשי החברה הגבוהה מאוד מרוכזים בעצמם, אך פרט לקלאודיה הם אינם מתבוננים לתוך עצמם, כאילו לא באמת היו שם. האי הסלעי הוא טריטוריה ללא מפה, עולם פראי שבו כללי ההתנהגות הישנים כבר לא מתפקדים, ואנשים משוטטים בעקבות משהו שאבד, בלי לדעת לאן פניהם מועדות. כשהגיבורים יורדים מהאי ועוברים לרחובות סיציליה, החיץ בין העולם הישן לחדש מיוצג גם בארכיטקטורה ישנה מול חדשה. האורבניות המודרנית לא רק מייצגת את הניכור האקזיסטנציאליסטי והמועקה הקיומית האופיינית לחיים המודרניים, אלא גם משתתפת ביצירתם. גיבורי "הלילה" ו"ליקוי חמה" - המספר על רומן בין מתרגמת (ויטי) וסוכן בורסה (אלן דלון) שמסתיים משום שהיא לא מאמינה בשרידותה של האהבה – נעים בתוך מדבר חיצוני ופנימי של ארכיטקטורה מודרניסטית, מינימליסטית ודכאנית. הקומפוזיציות מקטינות את הדמויות ודוחקות אותן לשולי הפריים, ולעתים קרובות המצלמה מתעכבת על חללים ריקים, מעוצבים להפליא, שהגיבור חלף בהם ונטש אותם. גם השימוש במוזיקה הוא מינימליסטי. אם ב"אוונטורה" הפסקול מעוטר בפרצי מוזיקה קונטרפונקטית, בשלושת הסרטים הבאים כבר אין מוזיקת רקע, ובחסרונה אנחנו מבחינים היטב ברעשי המציאות המודגשים, וגם בדממה המעיקה שבתוכם אובדים הגיבורים. אחרי רביעיית הסרטים עם ויטי, ב-1966 אנטוניוני עבר לעסוק במועקותיו של גבר בלונדון התוססת של שנות השישים. בהשראת הסיפור "ריר השטן" מאת חוליו קורטאסר , "יצרים" מספר על צלם אופנה בשם תומאס (דיוויד המינגס) שעוסק ביצירת זיופים מושלמים - דימויים מבוימים שהם חזות ללא תוכן. במקביל הוא מצלם את המציאות עבור ספר, בניסיון לגעת באמת. תומאס רואה הכל דרך עדשת המצלמה, וכדי לדמות את נקודת מבטו סצנות רבות בסרט מצולמות דרך מסגרות ו/או זכוכיות. "יצרים" נפתח בבוקר, אחרי שתומאס שהה לילה במחסה לחסרי בית, והתחזה לאחד מהם. בחוזרו לסטודיו ברולס רויס שלו, הוא מצלם דוגמנית בסצנה שהולכת ונדמית לאקט מיני. אבל זאת רק סימולציה של סקס, כמו שהבגדים המלוכלכים שהוא עדיין לובש הם רק תחפושת. העניין שלו באביונים שצילם אינו אנושי אלא אמנותי בלבד. במאמר מוסגר - זו עשויה להיות עקיצה אירונית כלפי במאי הנאוראליזם האיטלקי ומידת העניין שלהם בגיבוריהם האביונים. מתוך "יצרים" צלם האופנה תומאס אחרי שהוא מצלם עוד כמה דוגמניות, תומאס יוצא לפארק שם הוא לוכד גבר מבוגר ואשה צעירה שנראים מרחוק כמו זוג רומנטי. כשהאישה (ונסה רדגרייב) מבחינה בו היא מתחננת שייתן לה את הפילם. תומאס מסרב, וחוזר לסטודיו לפתח את התמונות. אלה תמונות שחור לבן אמנותיות, וככל שהוא מגדיל אותן הוא מגלה שצילם משהו שנראה כניסיון רצח. בהתחלה הוא רואה באחת התמונות אקדח, ואחרי שהוא מבלה במיטה בחברת שתי צעירות שרוצות להיות דוגמניות, הוא ממשיך להגדיל את התמונות ומגלה  גווייה. סצנות פיתוח התמונות חסרות מילים. המצלמה (של הסרט) סוקרת את התצלומים מנקודת מבטו של תומאס ובהדרגה נוצר מעין מותחן רצח בשחור לבן בתוך הסרט הצבעוני שבו אנו צופים. להעצמת התחושה הסובייקטיבית, סקירת התצלומים מלווה ברעשי הרוח שנשמעו בפארק עת צולמו. תומאס נרעש מכך שהמצלמה קלטה משהו שהוא לא ראה בעיניו, אבל בשלב זה התמונות הוגדלו עד כדי כך שהן נראות כמו מקבץ של כתמים, ורק הקישור בין התמונות הנפרדות הוא שמעניק להן משמעות. מוקדם יותר, כשתומאס מבקר אצל שכנו הצייר ביל, האמן מביט בציוריו המופשטים ואומר: "כשאני מצייר אותם הם חסרי משמעות. רק בלגן. אחר כך אני מוצא משהו להיאחז בו. כמו הרגל הזאת. ואז זה מסתדר מעצמו. זה מתחבר. זה כמו למצוא רמז בסיפור בלשי". בהשלכה, המונולוג הזה תואם את מה שתומאס רואה בתצלומים, שנדמים לציוריו של ביל. האם הוא באמת הנציח אקדח וגווייה או שמה זאת רק נקודת מבטו שמחפשת סדר ומשמעות בכתמים? תומאס הנסער חוזר לפארק, הפעם ללא המצלמה, ומוצא על הדשא את גווייתו של האיש שצילם קודם לכן. אך במקום להזעיק את המשטרה הוא חוזר לסטודיו ומגלה שכל התצלומים נגנבו, פרט לזה המוגדל של הגווייה. אלא שבמנותק מהצילומים האחרים, הוא מאבד את משמעותו. זוגתו של הצייר קופצת לביקור ואינה רואה מה שתומאס רואה. "זה נראה כמו אחד הציורים של ביל", היא אומרת על תצלום הגווייה. כיממה אחרי תחילת הסיפור תומאס ומצלמתו חוזרים לפארק, והפעם אין זכר לגווייה. חבורת סטודנטים בתחפושות, שבהם הוא נתקל בתחילת הסרט, משחקים בפנטומימה טניס ללא כדור. תומאס עוצר להביט בהם והמצלמה עוקבת מנקודת מבטו אחר תנועת הכדור הבלתי נראה (כשם שקודם לכן סקרה את התצלומים מנקודת מבטו). בשלב מסוים הוא מתחיל לשמוע את הכדור ואף מצטרף למשחק. בשוט הסיום תומאס מצולם באקסטרים לונג שוט מזווית מעוף ציפור, ואז נמוג אל תוך הדשא, שנראה מלמעלה כמו אחד הציורים של ביל, או כמו אחד התצלומים המוגדלים של תומאס. כמו "אוונטורה", "יצרים" מפתה את הצופים בתעלומה בלשית אך אינו פותר אותה ומעודד את הצופים לפענח את ההתרחשות באופן מטאפורי. כך הוא הופך למחקר במהות של אמנות הצילום (ובהשלכה גם הציור והקולנוע) ולבחינה של מערכת היחסים בין היצירה למציאות ובין האמנות ליוצרה. הסרט גם מנסח אבחנות מרתקות לגבי האופן שבו אנחנו מייצרים סיפורים ומעניקים משמעות לדברים. צפיות חוזרות ב"יצרים" מגלות שהנרטיב שלו ניחן במבנה כיאסטי (טבעתי) - כמעט כל אירוע חוזר פעמיים, בוואריאציות. המרכז העלילתי, הדרמתי והסמלי של הסרט הוא הצילום בפארק שמשנה את מהלך הסיפור. כל האירועים שהתרחשו לפני הסצנה הזאת חוזרים אחריה בסדר הפוך (שני מפגשים עם הדוגמנית, שני מפגשים עם שתי הצעירות, שני ביקורים בחנות עתיקות, וכו'), וכך הם מקיפים את האירוע כטבעת בתוך טבעת, ויוצרים הקבלה שיטתית בין החלק הראשון של הסיפור לחלקו השני. האירועים היחידים שחורגים מהמבנה המעגלי הם אלה הנובעים ישירות ממה שאירע בפארק. כרזת הסרט "יצרים" בעברית התבנית הייחודית הזאת משקפת באופן סמלי את חייו של תומאס, הלכודים בתוך בועה. כשהוא יוצא לצלם בפארק תומאס מנסה לפרוץ אותה, ולגעת במציאות עצמה, ללא תיווך. לכן כשהוא הולך לפארק בפעם השנייה הוא מניח את המצלמה בצד. אך גם המציאות החדשה חומקת מאחיזתו, ותומאס חוזר לעולמו המלאכותי, כפי שמסמלת סצנת הסיום שבה הוא מצטרף למשחק טניס ללא כדור. "יצרים" - הכולל הופעת אורח של להקת הרוק "ציפורי החצר" - נתפס בזמנו כמייצג של רוח התקופה, וזכה להצלחה קופתית גדולה. בשל סצנת הסקס עם שתי הצעירות הסרט הופץ בארה"ב ללא אישור של איגוד הקולנוע של אמריקה, מה שמנע את הקרנתו מחוץ למרכזים עירוניים גדולים. הצלחתו הביקורתית והקופתית גרמה לכך ששיטת דירוג הסרטים, שהיתה תקפה מאז שנות השלושים, שונתה למה שאנחנו מכירים היום. אפשר לומר ש"יצרים" הפך ללהיט מהסיבות הלא נכונות, מה שהביא את אולפני MGM להזמין את אנטוניוני לעשות בארה"ב את "נקודת זבריצקי" (1970) על דור ההיפים. למרות פסקול של פינק פלויד וסצנה של אורגיה במדבר, הסרט המופשט והחידתי היה לכישלון קופתי קולוסאלי. סרטו האחרון של אנטוניוני שזכה למעמד של קלאסיקה מודרנית הוא "הנוסע" (1975), גם הוא מעין "סרט תעלומה הפוך", עם ג'ק ניקולסון בתפקיד כתב טלוויזיה, שחומק מחייו על ידי אימוץ זהות של סוחר נשק מת, ומסתבך עם האנשים שרודפים אותו. "הנוסע" מסתיים בשוט ארוך (שבע דקות) ומורכב, שבמהלכו הגיבור מת בלי שנראה איך זה קרה, והמצלמה עושה מהלכים שנדמים בלתי אפשריים. השוט בפני עצמו עורר שלל דיונים לגבי איך הוא נעשה, והותיר את הצופים עם עוד תעלומה בלתי פתורה שמזמינה פרשנויות מטאפוריות.

שיחות על אמנות קולנוע ומוזיקה מאוריציו דה בוניס, מבקר קולנוע, אמנות ומסאי איטלקי ואורית יודוביץ, במקור מתל אביב, צלמת, עוסקת בקשר בין צילום, קולנוע וכתיבה, משוחחים ביניהם וחולקים עמנו את מחשבותיהם ודעותיהם על אמנות, קולנוע, מוזיקה וספרות, באיטלקית מתורגמת לעברית. ביקורת הסדרות: ״האפיפיור הצעיר״ ו ״האפיפיור החדש״. על קולנוע איטלקי עכשווי כפי שהוא מתבטא ביצירותיו של פאולו סורנטינו: ״האפיפיור הצעיר״ ו ״האפיפיור החדש״. כדאי להכיר את עבודתו של סורנטינו במאי ייחודי ומוכשר, הסדרות משודרות בערוץ HOT בארץ. ג'ורג'ו מורנדי " אין דבר יותר מופשט מהמציאות " אמר ג'ורג'ו מורנדי. הוא ידוע כצייר האובייקטים, ואכן כשמביטים בציוריו הצפייה בהם דורשת התבוננות עמוקה. שיחה על חייו וציוריו, המופשט, צילום וקולנוע דרך עיניו של מורנדי. לא רק פבארוטי - חלק א' אופרה ושירה הם חלק בלתי נפרד מהתרבות והמסורת האיטלקית. ניתן לומר ששירת האופרה היא חלק מה-ד.נ.א של האיטלקי. אז מדוע אנחנו מכירים רק את פבארוטי או בוצ'לי? חלק א' של שיחה מרתקת על מוסיקה, אופרה, שירה. לא רק פבארוטי . לא רק פבארוטי - חלק ב' בפרק ב' השיחה מתמקדת במסורת הקשורה לטנורים האיטלקיים. שימו בצד את פבארוטי ואת בוצ'לי. הקול ההרואי של פרנקו קורלי, האלגנטיות הווקאלית של ג'אני ריימונדי והעוצמה הלוהטת של פרנקו בוניסולי. הנה לכם השירה האופראית האותנטית. מוניקה ויטי - הפנים המודרניות של הקולנוע האיטלקי מוניקה ויטי , הייתה אחת השחקניות הדגולות של הקולנוע האיטלקי, שיחקה בסרטים רבים של הבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני אבל לא רק... אורית יודוביץ ומאוריציו דה בוניס משוחחים בקצרה על הקריירה הענפה שלה, מתחילת דרכה בתיאטרון ועד שכבשה את ליבם של המבקרים על המסך הגדול, אלו סרטים שעיצבו את פני הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו היום. מוניקה ויטי זכתה חמש פעמים בפרס דוד די דונטלו כשחקנית הטובה ביותר, שבעה פרסי גלובוס הזהב כשחקנית הטובה ביותר, פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים, ובפרס אריה הזהב על מפעל החיים בפסטיבל ונציה לקולנוע.

הקולנוע האיטלקי התברך בלא מעט שחקניות מעולות, אבל היו כמה שהתבלטו מעל כולן. חמש הנשים המככבות בכתבה שלפניכם הצליחו לשנות את פני הקולנוע וכבשו לבבות בכל רחבי העולם. הן אמנם שונות בתכלית זו מזו, אבל כמה דברים משותפים להן בכל זאת: כולן פורצות דרך, מוכשרות להפליא, והצליחו להפנט את הצופים. מיהן חמש השחקניות האיטלקיות ששינו את פני הקולנוע? חמשת השחקניות האיטלקיות ששינו את פני הקולנוע כבר מימיו הראשונים של הקולנוע זכו הסרטים באיטליה לפופולריות גדולה. האיטלקים התאהבו מיד בחידוש הטכנולוגי וב"תמונות הנעות", ועד מהרה החלה לצמוח במדינה תעשיית קולנוע משגשגת. בהתחלה הסרטים היו אילמים, כמובן, והוקרנו בליווי מוזיקה חיה שניגן פסנתרן. בהמשך השתלטו על הזירה הסרטים "המדברים", ואת המסך כבשו כמה דיוות בלתי נשכחות. במאמר זה נתמקד בחמש מהשחקניות האיטלקיות הגדולות ביותר בכל הזמנים. לידה בורלי (Lyda Borelli) בלתי אפשר לפתוח את הרשימה הזאת עם שם אחר. לידה בורלי היתה אחת מכוכבות-העל הראשונות של הקולנוע – לא רק באיטליה אלא בעולם כולו. למעשה, עוד לפני שצמחו כוכבות גדולות בצרפת או בארצות הברית, כבר הצליחה בורלי לכבוש את הבמה ולהתפרסם כדיווה. ההערצה לכוכבי הבמה, ובמיוחד למפורסמים והכריזמטיים שבהם, נולדה באותם הימים, ובורלי זכתה במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 למעמד מיתולוגי. לידה בורלי - Public domain בורלי נולדה בשנת 1848 למשפחת אמנים ושיחקה על בימות התאטרון מילדות. הסרט שקיבע את מעמדה כדיווה, בזכות מבטה האינטנסיבי והמכשף ותנועות הגוף התאטרליות, עלה לאקרנים בשנת 1913 ונקרא "Ma l’amore mio non muore" (בבימויו של מ. קמריני – M. Camerini). לידיה בורלי מייצגת את ה"פאם פאטאל" – אישה יפה, חופשית ועצמאית, שחיה את חייה באופן הפוך לגמרי לחייהן של רוב הנשים בתחילת המאה הקודמת. נוכחותה ייצגה חדשנות ותקווה, את האפשרות להביט מעבר למודלים הנשיים המסורתיים והמדכאים, וכך היא הצליחה לכבוש לא רק את הגברים, שהתאהבו ביופיה, אלא גם ובעיקר את הנשים, שהעריצו את האפשרויות שהיא ייצגה. בדומה לשחקנית דגולה נוספת של התקופה – פרנצ'סקה ברטיני Francesca Bertini – הצליחה בורלי לכבוש מקום לא רק על מסך הסרטים האילמים, אלא בתודעה הציבורית. הקריירה של בורלי היתה קצרה אך אינטנסיבית, והסתיימה באופן טרגי: בשנת 1959 נפטר בנה בטרם עת והצער דחף אותה אל תהומות השגעון ובסופו של דבר, לאחר כעשור שבו התמכרה לאלכוהול כדרך להשתיק את הצער, גם אל מותה. פרנצ'סקה ברטיני - Public domain בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נקלע הקולנוע האיטלקי למשבר, אך בשנות ה-20 של המאה הקודמת נרשמה התאוששות מרשימה, ואף נבנו האולפנים הענקיים של Cinecittà ברומא (בהם ניתן לבקר גם היום). הקולנוע עצמו השתנה – הסרטים האילמים שלוו בנגינת פסנתר הוחלפו בסרטים שבהם המוזיקה הוקלטה ישירות על הסרט, ובהמשך בסרטים מדברים, שזכו לתפוצה והצלחה בשנות ה-30. אופיים של הסרטים השתנה גם הוא, ושיקף את התהפוכות החברתיות הגדולות: לאחר מלחמת העולם השנייה יצאו לאקרנים סרטים ניאו-ריאליסטים רבים, שהתמקדו במציאות היום-יומית המורכבת, הספוגה לעיתים קרובות בעוני ויאוש. גם הקומדיות הרבות שצולמו באותן הימים התאפיינו בתוכן סאטירי במיוחד. על רקע זה צמחה אחת השחקניות הגדולות באיטליה: אנה מניאני . אנה מניאני (Anna Magnani) מניאני נולדה ברומא בשנת 1908, בת לתופרת ולנוטריון עשיר שמעולם לא הכיר בה כבתו. היא ננטשה על ידי אמה וגודלה על ידי סבתה ודודותיה. הנטישה הזו, הראשונה מבין רבות, צילקה אותה לעד. היא למדה מוזיקה ואחר כך משחק; מנהל האקדמיה לאמנות דרמטית, סילביו ד'אמיקו, הצהיר שלא יוכל ללמד אותה הרבה משום שהיא כבר הייתה שחקנית טבעית. יופיה של מניאני מעולם לא היה יופי קלאסי, וכוחה נבע מהכריזמטיות והאקספרסיביות שלה: היא לא שיחקה את התפקידים שלה – היא חיה אותם. ב-1942 נולד בנה, לוקה (Luca), אך אביו, שחקן גם הוא, נטש אותה מיד כשנכנסה להריון – הנטישה השנייה של חייה. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1945 התפרסמה מניאני בכל רחבי העולם הודות לסרט "רומא עיר פרזות" שצילם הבמאי רוברטו רוסליני ברומא שנחרבה במלחמה. מניאני נסחפה למערכת יחסים עם רוסליני אך לימים גם הוא נטש אותה, למען השחקנית אינגריד ברגמן – הנטישה השלישית בחייה. אנה מניאני - Flickr חייה האישיים היו רצופי מהמורות, אך במקביל היא נישאה על גלי הערצה של הקהל והמבקרים: מניאני זכתה בפרסים רבים וביניהם גם בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר בשנת 1956 עבור הסרט "השושנה המקועקעת" (La rosa tatuata, בבימויו של דניאל מאן). היא הייתה השחקנית האיטלקית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי הזה. בהמשך כיכבה מניאני בסרטיהם של במאים חשובים רבים (פאזוליני, זפירלי , פליני ) וקטפה פרסים נוספים על הופעותיה העוצמתיות. היא נפטרה ב-1973, מסרטן הלבלב. סופיה לורן (Sofia Loren) מי לא מכיר את השחקנית האיטלקית המפורסמת ביותר בכל הזמנים, הדיווה פר אקסלנס של הקולנוע האיטלקי? קשה לי להאמין שקיים אפילו חובב קולנוע אחד בעולם שלא שמע על סופיה לורן. סופיה וילאני שיקולונה (Sofia Villano Scicolone) נולדה ב-1934 ברומא, בת למרקיז שיקולונה ולמאהבת שלו, רומילדה, פסנתרנית יפהפייה מנאפולי. מאותה מערכת יחסים נולדה בת נוספת, מריה, שלא הוכרה על ידי האב. המרקיז מעולם לא התחתן עם רומילדה, והאם נאלצה לחזור עם שתי בנותיה לנאפולי , ולהיעזר בקרובי משפחתה על מנת לשרוד. לאורך מלחמת העולם השנייה חיה המשפחה הקטנה בעוני, ובתום המלחמה החליטה רומילדה לקחת את סופיה בת החמש-עשרה לרומא ולרשום אותה למספר תחרויות יופי. כך החלה הקריירה של סופיה הצעירה, כדוגמנית עבור הכריכה של רומני-משרתות, שהצטלמה תחת שם הבמה סופיה לזארו (Sofia Lazzaro). היה זה המפיק קרלו פונטי (Carlo Ponti) שזיהה את יופיה וכשרונה, ושכר אותה מיד כשחקנית בסרטים שהפיק. בהמשך נישאו השניים, ועוררו שערורייה רבתי: פונטי היה מבוגר מלורן בשנים רבות, ולמעשה כבר היה נשוי (באותם הימים הגירושים היו אסורים באיטליה. בסופו של דבר הצליחו השניים להסדיר את האיחוד ביניהם). סופיה לורן 1934 - Flickr לאחר שהחלה לבסס את עצמה ולהרוויח שינתה את שמה לסופיה לורן, ואף שילמה לאביה על מנת שיכיר באחותה, מריה, כבתו. לורן עשתה זאת על מנת להעניק לאחות מעמד לגיטימי, שכן מריה נקראה בשם משפחתה של האם, ובאותם הימים מי שנשא את שם המשפחה של האם סבל מאפלייה ובושה. לורן שיחקה במספר קומדיות איטלקיות מצליחות וביניהן "הזהב של נאפולי" (משנת 1954, בבימויו של ויטוריו דה סיקה Vittorio De Sica), "בסימן ונוס" (1955, בבימויו של דינו ריזי Dino Risi), "לחם, אהבה ו..." (1955, לצד ויטוריו דה סיקה) וסרטים רבים נוספים, קומיים ודרמטיים כאחד. יופייה יוצא הדופן ועוצר הנשימה של לורן כבש כמובן את הקהל, אבל לא היה זה רק המראה החיצוני שהפך אותה לכוכבת על: היא היתה שחקנית ספונטנית, שטענה את הדמויות שגילמה ברגש אותנטי. בלתי אפשרי היה להתעלם מנוכחותה על המסך, ובמהרה הקריירה שלה נסקה ובשנת 1957 היא הגיעה להוליווד. גם בארצות הברית כבשה לורן את הלבבות. היא כיכבה בסרטים רבים לצד גדולי השחקנים של התקופה וביניהם קארי גרנט (עמו ניהלה מערכת יחסים), מרלון ברנדו, ג'ון וויין, גרגורי פק, ברט לנקסטר, פול ניומן ועוד רבים אחרים. כמה מהסרטים האמריקאים הידועים ביותר בכיכובה הם "הגאווה והתשוקה" (The pride and the passion (1957), הסחלב השחור (The black orchid, 1958), "אישה מסוג זה" (That kind of woman, 1958) ו"הרוזנת מהונג קונג" (A countess from Hong Kong, 1968). לורן קטפה גם מספר רב של פרסים, והחשוב מביניהם היה האוסקר עבור השחקנית הטובה ביותר בסרט "לה צ'וצ'ארה" (La Ciociara משנת 1960 בבימויו של ויטוריו דה סיקה). היתה זו הפעם הראשונה שבה שחקנית איטלקית קטפה את הפרס הזה עבור סרט בבימוי איטלקי (כאשר זכתה מניאני בפרס, הופק הסרט על ידי חברה אמריקאית). בשנת 1991 זכתה לורן בפרס אוסקר נוסף (אוסקר עבור הקריירה). בשנות ה-70 חזרה לורן לשחק בעיקר בסרטים איטלקיים, אף שמידי פעם כיכבה גם בהפקות אמריקאיות. בסך הכל שיחקה לורן לאורך הקריירה שלה בלמעלה מ-100 סרטים, ובשנת 2009 נכנסה לספר השיאים של גינס כשחקנית האיטלקיה שזכתה במספר הפרסים הגבוה ביותר בהיסטוריה. סופיה לורן היא אחת ויחידה. כיום היא מתגוררת בשוויץ, וממשיכה לככב מידי פעם בהפקות (זכורה במיוחד ההופעה שלה בסרט "כל החיים לפניו", ששודר בנטפליקס). מוניקה ויטי (Monica Vitti) לפני כשנה נפטרה אחת מהשחקניות הגדולות שהפציעו על המסך האיטלקי: מוניקה ויטי (1931-2022). ויטי התפרסמה גם מחוץ לאיטליה בזכות נוכחותה האניגמטית, יופיה הבלתי טיפוסי וקולה הצרוד, המזוהה עימה כל כך. היא כיכבה בסרטים אומנותיים ונחשבה לאחת השחקניות הבולטות של הקולנוע האיטלקי המודרני, וזכתה לאורך השנים בחמישה פרסי דונטלו (האוסקר האיטלקי) ושבעה פרסי גלובוס הזהב. ידועות במיוחד היו הופתעותיה בסרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, מהחשובים שבבימאי איטליה. בשנת 1961 היא כיכבה בסרטו "הלילה" (לצד מרצ'לו מסטרויאני וז'אן מורו) ובהמשך גם ב"ליקוי חמה" (1962, לצד אלן דלון) ובמדבר האדום (1964, הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה באותה השנה). מוניקה ויטי - צילומים: flickr/Public domain בהמשך דרכה אופיה התוסס של ויטי דחף אותה לכיוון אחר, והיא הפכה למזוהה באופן מוחלט עם הקומדיות האיטלקיות. היא כיכבה בסרט "בחורה עם האקדח" (La ragazza con la pistola) של מריו מוניצ'לי (Mario Monicelli), אחד מבימאי הקומדיות הידועים באיטליה, ובמהרה נודעה כמלכת ה"קומדיה אל'איטליאנה" (קומדיה בסגנון איטלקי, ז'אנר קולנועי שהתפתח באיטליה בשנות ה-50, 60 ו-70 של המאה העשרים). אחד מסרטיה המוצלחים ביותר מז'אנר זה היה "Dramma della gelosia", בבימויו של אטורה סקולה, בו שיחקה לצידו של מרצ'לו מסטרויאני. מפורסמים לא פחות היו הסרטים התוססים והחכמים שיצרה ביחד עם אלברטו סורדי (Alberto Sordi), אחד הקומיקאים האיטלקים הבולטים במאה ה-20, כמו לדוגמה "אבק כוכבים" (Polevere di stelle) משנת 1973 ו-"אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת" (Io so che tu sai che io so) משנת 1984. מוניקה ויטי אמנם מוכרת פחות מסופיה לורן (מחוץ לגבולות איטליה) אבל מדובר על אחת השחקניות המוכשרות והמעניינות בתולדות הקולנוע האיטלקי. מריאנג'לה מלאטו (Mariangela Melato) אחת השחקניות הבולטות ביותר על המסך האיטלקי בשנות ה-70 היתה מריאנג'לה מלאטו. מלאטו נולדה במילאנו ב-1941, והחלה את הקריירה שלה בתיאטרון. בהמשך היא השתלבה בסצינת הקולנוע, וכבשה במהרה תפקידים מרכזיים: היא שיחקה בסרט האימה "תומס" (1970) בבימויו של פופי אוואטי (Pupi Avati), ובסרט "Per grazia ricevuta" (1971), יצירתו הראשונה כבמאי של השחקן האיטלקי הפופולרי נינו מנפרדי (Nino Manfredi). הסרט הזניק את הקריירה של מנפרדי כבמאי, וזכה לשבחי הביקורת. מריאנג'לה מלאטו - Public domain באותה השנה כבר קודמה מלאטו למעמד השחקנית הראשית, וכיכבה בסרט "מעמד הפועלים הולך לגן עדן" (La classe operaia va in paradiso) דרמה פוליטית בבימויו של אליו פטרי (Elio Petri) שזכתה לביקורות מצויינות בפסטיבל קאן וגם בפרס דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר. מלאטו עצמה זכתה בפרס "סרט הכסף" עבור תפקידה. שנות השבעים היו תור הזהב בקריירה של מלאטו, וחלק נכבד מההצלחה לה זכתה הגיע בזכות התפקידים שגילמה בקומדיות הגרוטסקיות של הבמאית לינה ורטמולר (Lina Wertmuller): תפקידיה בסרט "Mimì metallurgico", "film d’amore e d’anarchia" (משנת 1973) וההצלחה הקופתית הגדולה "סחף חושים" (Travolti da un insolito destino nell’azzuro mare d’agosto משנת 1974) – קומדיה רומנטית שמצד אחד עוררה ביקורת בשל תכנים שנתפסו כמיזוגניים, ומצד שני זכתה לשבחים על האופן שבו ייצגה את המאבק בין המעמדות. גם הסרט "השוטרת", שבו גילמה בחורה צעירה המתמרדת נגד הטרדות מיניות ודיכוי בלתי פוסק והופכת לשוטרת עירונית, זכה להצלחה גדולה. המאפיין העיקרי של מלאטו, שהפך אותה לפרפורמרית ייחודית, היה פניה הבלתי שגרתיים והאקספרסיביים כל כך, מעין זיקית המתאימה את עצמה באופן מושלם לתפקיד שונים ולנסיבות שונות. כשרון המשחק שלה לצד הכריזמה הגדולה שהקרינה הפכו אותה לאחת השחקניות המוערכות בקולנוע האיטלקי. בשנות ה-80 חזרה מלאטו לשחק על בימות התאטרון, וזכתה להצלחה. היא נפטרה בשנת 2013 מסרטן. מוניקה בלוצ'י (Monica Bellucci) בשנות ה-80 סבל הקולנוע האיטלקי מהתדרדרות מסויימת, אך בשנות ה-90 שוב התעוררה הסצינה לחיים בזכות כניסתם לזירה של בימאים חדשים ושחקנים ושחקניות יוצאי דופן. אחת הבולטות שבהם היתה מוניקה בלוצ'י (Monica Belucci). בלוצ'י נולדה ב-1964 בצ'יטה די קסטלו שבפרובינציית פרוג'ה , והחלה את דרכה כדוגמנית; היא דיגמנה עבור מותגים כמו פנדי ודולצ'ה וגבאנה, ועד מהרה הפכה לסמל מין בזכות יופיה החושני ויוצא הדופן ותנועותיה המתפתלות. אל המראה החיצוני שלה הצטרפו גם תועפות של קסם ואלגנטיות, וכך זינקה בלוצ'י ממעמד של דוגמנית לשחקנית מבוקשת. היא אמנם החלה את דרכה בכמה סרטים נשכחים למדיי באיטליה, אך במהרה עוררה עניין בחו"ל והוזמנה להשתתף בהפקות בינלאומיות כמו "דרקולה" (1992) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. היא שיחקה גם בסרטים בצרפת, ובשנת 1996 פגשה על סט הצילומים של הסרט "L’appartement" את השחקן הצרפתי ונסן קאסל. עד מהרה נישאו השניים במונטקרלו (בלוצ'י וקאסל התגרשו ב-2011). סרטים בולטים נוספים שבהם כיכבה בלוצ'י הם "מלנה" (Malena) מאת הבמאי ג'וזפה טורנטורה (שביים את "סינמה פרדיסו" הידוע), שני הסרטים האחרונים בטרילוגיית המטריקס (2003) ו-"הפסיון של ישו", סרטו מעורר המחלוקת של מל גיבסון (בלוצ'י גילמה את מריה מגדלנה, כלומר מרים המגדלית). בשנת 2005 היא גם כיכבה בסרט על פי אגדות האחים גרים, בבימויו של טרי גיליאם. מוניקה בלוצ'י - צילום: Eric Nehr במידה רבה הצליחה בלוצ'י, בזכות קיסמה האישי, להזניק מחדש את תדמיתו העולמית של הקולנוע האיטלקי בשנות ה-90. היא נבחרה שוב ושוב לרשימות בסגנון "הנשים היפות בעולם". כל אחת מחמש הנשים המופלאות האלה תרמה בדרכה לסיפורו של הקולנוע האיטלקי. הן לא היו היחידות כמובן, ולצידן חשוב להזכיר שחקניות רבות ונהדרות נוספות: ג'ולייטה מזינה, ג'ינה לולובריג'ידה, וירנה ליזי, קלאודיה קרדינלה, פרנקה ולרי, סילבנה מנגנו , ואחרות. אני מקווה שבעתיד אוכל לספר לכם גם עליהן...

העיר ויצ׳נזה מזוהה עם הווילות של פאלאדיו, אך מעבר לאדריכלות מסתתרת פנינה שמבקשת להתגלות — טעמים לא צפויים, מלאכות עתיקות ומסורות מקומיות חיות. על כל אלה כותבת נדיה קרישי, שנכנסת לעובי הקורה מבט פנורמי על העיר ויצ'נזה, הבזיליקה הפלאדיאנית במרכז והרי האלפים בצפון - צילום: Depositphotos ויצ׳נזה ידועה כעירו של אַנְדְרֵאָה פָּאלָדְיוֹ , האדריכל המחונן שאת הבניינים שתכנן תמצאו ברחבי העיר העתיקה של ויצ'נזה — ובאזור הכפרי שסביבה. למרות הכינוי "פאלאדיאנה" שהודבק לה  והפך לשם נרדף לעיר, ולמרות שבזכות פאלאדיו היא הוכנסה לרשימת המורשת העולמית של אונסק״ו בשנת 1994, לויצ׳נזה היסטוריה קדומה בהרבה: היא נוסדה כעיר של האימפריה הרומית, שכנה על דרך ״ויה גאליקה״, והתבססה על מסורת מלאכת היד — בראש ובראשונה צורפות, אך גם אופנה, קרמיקה, עץ ומתכת. הצטרפותה של ויצ׳נזה לרפובליקה הוונציאנית בשנת 1414 הביאה תקופה של שגשוג כלכלי, שהתבסס במידה רבה על עבודות יד ואומנויות. במאה ה־16 הגיע זמנו של האדריכל הגדול אנדראה פאלאדיו , שבנה למשפחות מהמעמד הגבוה  וילות וארמונות שעיצבו מחדש את דמותה של העיר ובהמשך השפיעו על האדריכלות העולמית כולה.   ויצ׳נזה ביום אחד? אפשרי בהחלט. אבל אפשר גם להקדיש לה כמה ימים. מה יש לראות והיכן לבקר? מונומנטים היסטוריים, בתי מלאכה מסורתיים — וגם עצירות קולינריות אצל יצרני אוכל מקומיים: ההחלטה בידכם. טיפ: למי שיש רכב, לפני שמתחילים מומלץ לעצור לתצפית פנורמית על ויצ’נזה. סעו למונטה בריקו, אל פיאצה דלה ויטוריה — נוף מרשים החולש על כל העיר. למיקום לחצו כאן .   פיאצה דיי סיניורי והבזיליקה הפלאדיאנית הבזיליקה הפלאדיאנית ( Basilica Palladiana ), שתכנן פאלאדיו, ממוקמת בפיאצה דיי סיניורי (Piazza dei Signori), בלב המרכז ההיסטורי של ויצ׳נזה. לצדה ניצב מגדל השעון, שגובהו 82 מטר. ממול בכיכר תמצאו גם את מבנה הלוג׳ה דל קפיטניאטו (Loggia del Capitaniato), שנבנה עבור נציג הרפובליקה של ונציה בעיר, את מוזיאון התכשיטים (Museo del Gioiello), ושני עמודים שאחד מהם מוקדש למשיח הגואל (Cristo Redentore) והשני לאריה של מרקוס הקדוש (Leone di San Marco) — סמלה של הרפובליקה הוונציאנית, וכמובן את פסלו של אדראה פאלאדיו. פיאצה דיי סיניורי הבזיליקה הפלאדיאנית ומגדל השעון - צילום: Depositphotos מכיכר דלה ארבה ( Piazza delle Erbe ), הסמוכה לבזיליקה מצדה השני, ניתן לצאת לסיור רגלי קצר אל אזור הגשרים ההיסטוריים של העיר. מהרומנטי ועד הפוטוגני ביותר: גשר סן מיקלה ( Ponte San Michele ), גשר סן פאולו ( Ponte San Paolo ) וגשר פורו ( Ponte Furo ), המשקיף אל נוף מרהיב של נהר רטרונה (fiume Retrone). ממשיכים מהכיכר אל קורסו פאלאדיו ( Corso Palladio ), הרחוב הראשי של העיר העתיקה. לאורכו ניצבים ארמונות שנכללים כיום באתרי המורשת של אונסק״ו — ובהם פאלאצו טריסינו ( Palazzo Trissino ), המשמש כמושבה הרשמי של עיריית ויצ׳נזה. אל תפספסו את התיאטרון האולימפי המפורסם ( Teatro Olimpico ) הממוקם בכיכר מטאוטי ( Piazza Matteotti ). המבנה הוא יצירה יוצאת דופן במכלול עבודותיו של פאלאדיו: הפרויקט האחרון שלו, שנחשב בעיני היסטוריונים של האדריכלות כמעין “צוואה” תרבותית — ניסיון מחושב ומלומד להחיות את מודל התיאטרון הרומי הקלאסי, מתוך מחקר מדוקדק של האומנות העתיקה ובהשראת הגילוי המחודש של כתביו של ויטרוביוס, האדריכל הרומי מן העת העתיקה, בתקופת הרנסנס. פאלאדיו עצמו לא זכה לראות את השלמת המבנה, בשל מותו הפתאומי, אך חזונו הוגשם בקפדנות על פי רישומיו. בעיניי זהו אתר שאינו זוכה להערכה הראויה, למרות יופיו הרב. זהו התיאטרון המקורה העתיק ביותר בעולם הבנוי מאבן. פאר הפנים מאוזן בשימוש בחומרים פשוטים יחסית — עץ, טיח וגבס. את התיאטרון הזמינה בשנת 1580 האקדמיה האולימפית (Accademia Olimpica), והוא שימש במה ייצוגית לאצולה הוויצ׳נטינית. כיום יש בו כ־400 מקומות ישיבה, והוא מארח מופעי תיאטרון ומוזיקה, ובהם גם פסטיבל ויצ׳נזה ג׳אז ( Vicenza Jazz ). התיאטרון האולימפי בויצ'נזה הוא התיאטרון המקורי המקורה העתיק ביותר בעולם הבנוי מאבן - צילום: Depositphotos   פאלאצו לאוני מונטנארי פאלאצו לאוני מונטנארי ( Palazzo Leoni Montanari ) נבנה במטרה לבסס את מעמדה החברתי של משפחת לאוני מונטנארי בקרב האצולה הוויצ׳נטינית. המשפחה, שהתעשרה מייצור טקסטיל, שילבה במבנה החדש  אולמות שיועדו לטוויית משי. מאז שנת 1999 שוכן בארמון מוזיאון חשוב, המוכר גם בשם ( Gallerie d’Italia – Vicenza ). זהו למעשה המוזיאון המרכזי לאומנות בעיר, ויש בו תצוגת קבע של יצירות מופת מן הציור של מחוז ונטו במאה ה־18, לצד חללים המוקדשים לתערוכות מתחלפות. מומלץ לעקוב באתר המוזיאון . עם היצירות היותר מוכרות לקהל הרחב נמנות: ג’ובאני בטיסטה טייפולו – ״יום הדין״ (Giambattista Tiepolo – Il Giudizio finale), ו־קנאלטו – ״קפריצ’ו עם כנסייה גותית ולגונה״ (Canaletto – Capriccio con chiesa gotica e laguna). קנאלטו – ״קפריצ’ו עם כנסייה גותית ולגונה״ - צילום: Canaletto   גני סלבי (Giardini Salvi) מכיכר קסטלו ( Piazza Castello ) — נקודת כניסה נוספת אל העיר העתיקה, שבה התקיים בבימי הביניים, שוק עממי — אפשר להתרשם מ״גני סלבי״, מקום נפלא לטיול נינוח לאורך נהר סריולה (Seriola). זהו פארק היסטורי שבהחלט שווה ביקור, גם בזכות לוג׳ה ואלמאראנה ( Loggia Valmarana ), שתוכננה בידי תלמידיו של פאלאדיו כמקום מפגש לאנשי רוח, אינטלקטואלים ואמנים. לאחר שנים של עבודות שיקום, ניתן כיום לבקר גם בשער קסטלו ( Porta Castello ) ובמגדל העגול הסמוך לו ( Torrione ), ששימשו בעבר כחלק מקו ההגנה של העיר. לוג׳ה ואלמאראנה, היה מקום מפגש לאנשי רוח, אינטלקטואלים ואמנים - צילום: Depositphotos הדאומו של ויצ'נזה אחרי שביקרתם בגני סלבי, במרחק כחמש דקות הליכה, נמצאת הכנסייה המרכזית של העיר — הדואומו . קתדרלת הדואומו של ויצ’נזה , המוקדשת לסנטה מריה אנונציאטה, משלבת שכבות אדריכליות מתקופות שונות, ומשקפת את ההיסטוריה הארוכה והמורכבת של העיר. חזיתה הניאו־קלאסית, וכן הכיפה, תוכננו בידי אנדראה פאלאדיו, והשלמת בנייתן התבצעה לאחר מותו, על פי תכניותיו. פנים הכנסייה שקט ומרשים, וניתן למצוא בו גם יצירות חשובות מן הרנסנס, ובהן ציורים של ברטולומאו מונטניה, מן האמנים הבולטים שפעלו בעיר, ועדויות לעברה של ויצ’נזה כמרכז דתי חשוב. המלצה: אם אתם רעבים תנסו את המסעדה הפשוטה והוותיקה Righetti הפועלת במתכונת Self Service ומגישה מאכלים מסורתיים מן המטבח המקומי. למסלול רגלי מהגנים לחצו כאן . קתדרלת הדואומו של ויצ’נזה - צילום: Didier Descouens   תקנון הפרַאלְיָה: כמה מילים להסבר המושג לפני שממשיכים המונח פראליה (Fraglia) שימש במחוז ונטו של ימי הביניים לציון אגודות מקצועיות של בעלי מלאכה ואומנויות — גילדות — שנקראו גם אחוות מקצוע (confraternite). אגודות אלו הסדירו באופן פנימי את כללי הפעילות המקצועית: כללי הייצור, תקני האיכות ודמי החבר של החברים, ולעיתים קרובות פעלו תחת פיקוח של הרשות העירונית. איכות המוצרים הובטחה באמצעות סנקציות חמורות שהוטלו על מי שהפר את הכללים. אף שארגונים אלה פורקו בתקופות השלטון הצרפתי והאוסטרי, בוויצ׳נזה עדיין נעשה שימוש במונח פראליה לציון אגודות האומנים בענפים השונים. מודל זה מקביל למערכת הגילדות שפעלה בערי איטליה בימי הביניים: בפירנצה הן נודעו בשם Arti, ואילו במחוז ונטו, ובוויצ׳נזה בפרט, נקראו Fraglie.   סדנאות אופנה ויצ׳נזה מתבלטת גם בתחום האופנה, הנשען על מסורת מקומית של עבודת יד מיומנת, והעיר היא מרכז טקסטיל משגשג שמערכת הייצור שלו דומה למעבדה רחבת־היקף של ידע וניסיון מצטבר. כאן מיוצרים פריטים ברמת גימור גבוהה עבור מותגי יוקרה, בהם בּוֹטֶגָה וֶנֵטָה ( Bottega Veneta ) — בית אופנה איטלקי שנוסד בשנת 1966 בוויצ׳נזה ונודע במלאכת העור האיכותית שלו — וכן פָּאל צִילֵרִי ( Pal Zileri ), מותג יוקרה לבגדי גברים שמקורו באזור ויצ׳נזה ומשלב עיצוב איטלקי עם מסורת חייטות מוקפדת. לצד הייצור עבור מותגים בינלאומיים, פועלים בעיר גם אומנים רבים שבחרו לפתוח אטלייה עצמאי, הפונה לקהל נישתי המחפש פריטים ייחודיים — הן בתחום ההלבשה, הן באביזרי אופנה והן באביזרי טקסטיל לבית. חלק מהעבודות נעשות עדיין בשיטות מסורתיות, ולעיתים אף על נול ידני. מותג Palladio Lifestyle  פיתח קו תיקים ייחודי באותו שם, המוקדש לדמותו ולמורשתו של פאלאדיו. מדובר בתיקים בעבודת יד, המשלבים אריג ג׳קארד ארוג על נול — עם דוגמאות השאובות מהשפה האדריכלית הפאלאדיאנית — ועבודת עור מסורתית של סדנה אומנותית שותפה. התוצרים נמכרים באתר המותג ובחנויות מוזיאונים:  אתר המותג   הצורפים אומנות עיבוד המתכות היקרות באזור הוויצ׳נטיני מוכרת בעולם, ושורשיה מצויים כבר בתקופה הפלאו־וֶנֶטִית. אולם התיעוד הרשמי הראשון מגיע מימי הביניים: מסמך משנת 1352 המזכיר את פראליית הצורפים (Fraglia degli Orefici). כאן מומלץ לצאת  לסיור יפה בשם “נתיב הזוהר הקדום” ( Itinerario degli antichi bagliori ). ויצ׳נזה היא “עיר של זהב” מאז התקופה שבה התכשיטנות הייתה בעיקר נחלת האצולה, אך יצירות יקרות ערך הוכנו גם עבור כנסיות — למשל תיבת השרידים של “הקוץ הקדוש” (Santa Spina): גביע זהב משובץ אבנים, שנתרם לכנסיית סנטה קורונה (Santa Corona). הסיור עוקב אחר התפתחותה של אמנות הצורפות עד ימינו, ומוביל בין בתי מלאכה עתיקים, שבהם ניתן לשמוע את סיפוריהם של מאסטרים צורפים. מוקד הסיור הוא הבזיליקה הפלאדיאנית, שבעבר שימשה כמשכנן של סדנאות צורפות, וכיום — באכסדרותיה שוכן מוזיאון התכשיטים. עלות הסיור היא 10 אירו, למינימום של 10 משתתפים. - לפרטים ולהזמנות: info@viart.it גם כיום נמצאת ויצ׳נזה בלב תעשיית התכשיטים העולמית, כסמן מובהק של סטייל איטלקי המשלב מסורת צורפות, עיצוב וחדשנות. מדי שנה בחודש ינואר נפתחת בעיר שנת התכשיטים הבינלאומית עם תערוכת Vicenzaoro , אליה מגיעים מעצבים וסוחרים מכל העולם כדי להיחשף לעיצובים האיטלקיים החדשים, המשפיעים על מגמות הענף בזירה הבינלאומית.      חרשי העץ בעיקר באזור בָּאסַאנו דֶל גְרַאפָּה  ( Bassano del Grappa ), אך גם ברחבי פרובינציית ויצ׳נזה, פועלים חרשי עץ מיומנים, היוצרים רהיטים מסורתיים בעבודת יד, חפצי נוי וכלי נגינה באיכות מעולה. בעבודות אלו, סוג העץ והבחירה הקפדנית בחומר הגלם הם מרכיב מרכזי בזהות ובאופי של כל יצירה. לצד העשייה היצירתית, תחום השימור והשחזור תופס מקום חשוב במיוחד — מלאכה עדינה שמטרתה להשיב יצירות יקרות ערך למצב ראוי, מבלי לפגוע בזהותן המקורית. יכולת זו חיונית לשימור פריטים המצויים בכנסיות, בתיאטראות ובארמונות. דוגמה לכך היא  Manne Guitars  ב־סְקִיוֹ (Schio) — סדנה לייצור גיטרות ובסים חשמליים שנוסדה בשנת 1987. עם הכניסה למקום קשה שלא להתאהב בניחוח העץ המנוסר המעורב בגומלאקה, חוויה המוערכת גם  מעבר לאוקיינוס.   עובדי המתכת כבר בשנת 1123 תועדה בוויצ׳נזה מלאכת עיבוד המתכת, ומן המאה ה־14 היא הפכה לאחד הענפים המרכזיים באזור. בעמקים המקיפים את העיר, ובייחוד בעמק ואלדאסטיקו ( Valdastico ), פעלו מכרות של נחושת, בדיל, עופרת וברזל, וכן גם של זהב וכסף. מפעלי הייצור הוקמו בעמקים ליד מקורות מים זורמים, ששימשו להפעלת מתקני חישול וריקוע, המבוססים על פטישי נפחים כבדים (magli battiferro). תשתית זו תרמה לכך שגם במאה ה־19 נמשך השגשוג של מלאכות המתכת באזור. העבודה כללה מגוון רחב של טכניקות: החל בחישול, ריקוע ועבודות הבלטה במתכת, וכלה בהרכבת רכיבים באמצעות הלחמה או מסמור. ויצ׳נזה נודעת במיוחד בייצור פריטי מתכת לשימושים פנימיים וחיצוניים — מכלים לבית ועד אלמנטים אדריכליים ודקורטיביים. עם בתי המלאכה הבולטים בעיר נמנים  Bottega storica del Toso  ו- Tessaro Group, היוצרים פסלי מתכת ועבודות עיצוב בסגנון לא שגרתי — מדמויות עירום ועד בעלי חיים. לפרטים: באתר   מדפיסים וקרמיקאים וזה לא הכול: ויצ׳נזה היא גם עיר של מדפיסים וקרמיקאים, ונדמה שאין תחום מלאכה שלא השתרש  באזור הזה, העתיר מסורות של יצירה ואומנות. ייצור כלי קרמיקה מזוגגת מתרכז בעיקר בעיר נובה ( Nove ), ומסורת זו מתועדת כבר במאה ה־18. הפריחה המשמעותית בתחום הקרמיקה חלה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם יוזמות תעשייתיות שהציבו את ויצ׳נזה והסביבה בעמדה בולטת בשווקים המקומיים והבינלאומיים. לצד הייצור המסחרי מתקיים גם קו יצירתי־אמנותי מובהק, המוביל ליצירת חפצים מקוריים המבוקשים גם בקרב אמנים בעלי שם. גם למלאכת הדפוס מסורת עתיקה באזור. בית הדפוס הראשון הוקם למרגלות הר סומאנו (Monte Summano), ביוזמת ג׳ובאני דל רנו (Giovanni del Reno) ולאונרדו אקאטאס מבזל (Leonardo Achatas di Basilea). בשנת 1474 הודפס כאן הספר הראשון באזור ויצ׳נזה. בהמשך, בזכות משפחת רמונדיני (Remondini), התפתחה תעשיית הדפוס והחריטה — מסורת שנשמרת עד היום בבתי מלאכה הפועלים באווירה של פעם ובטכניקות מסורתיות.   קולינריה לצד מלאכות היד, לוויצ׳נזה מסורת קולינרית רבת־שנים, הנשמרת בידי יצרני מזון מקומיים — מקונדיטוריות ותיקות ועד יצרני פסטה. תרבות האוכל המקומית נשענת על חומרי גלם איכותיים, מתכונים מסורתיים וקשר לאדמה ולעונות השנה.   אוכל מסורתי בוויצ׳נזה המטבח הוויצ׳נטיני קשור לעונןת השנה ולאדמה. יצרני מזון מקומיים ממשיכים מסורות עתיקות ומכינים מאכלים בעלי מרכיבים פשוטים וטעם עשיר שמקורם במטבח עני המתבסס על תוצרת חקלאית. הנה כמה מן המאכלים האופייניים לאזור:   זָאֵטִי (Zaeti)  – עוגיות כפריות על בסיס קמח תירס וצימוקים, פריכות ופשוטות, המזוהות במיוחד עם אזור ונטו. מָקָאפָאמֶה (Macafame)  – מאפה עממי המבוסס על לחם יבש ומרכיבים זמינים, ביטוי מובהק למטבח של חסכנות והישרדות. סְפּוּמִילְיֶה (Spumiglie)  – עוגיות מרנג קלילות, עשויות חלבון ביצה וסוכר, פריכות מבחוץ ונמסות בפה. פוּגָאסֶה (Fugasse)  – מאפה שמרים מסורתי, מתוק או חצי־מתוק, המזוהה עם חגים ואירועים משפחתיים. לצדם בולטים גם קינוחים המזוהים עם אזורים מסוימים: מֶרִינְגְרַפָּּה (Meringrappa)  – גרסת מרנג מקומית עם נגיעות של גרפה, המשלבת מתיקות ואלכוהול עדין. מַנְדוֹרְלָאטוֹ (Mandorlato)  – ממתק מסורתי מאזור לוֹנִיגוֹ (Lonigo), המבוסס על דבש שיטה, סוכר, חלבון ביצה ושקדים קלויים; נאכל בעיקר בחגים, אך לא רק. בלב ויצ׳נזה נמצא ה־Pastificio — מפעל לייצור פסטה טרייה, שבו מים, ביצים וקמח הם חומרי הגלם היחידים, אך גם הערובה לאיכות גבוהה במיוחד. המקום שוכן ברחוב ויה צ׳ֶנְג׳וֹ 50 (Via Cengio 50). וכמובן אי אפשר לסיים את הרשימה בלי להזכיר את קמח התירס המפורסם באיכותו המעולה, שמגיע מהעיירה מאראנו  (Marano Vicentino ). הקמח מיוצר מהזן הנקרא  Mais Marano , על שם המקום. זהו זן מקומי של תירס, שמגדלים אותו מאז שנת 1890. הזן נחשב מתאים במיוחד לייצור קמח לפולנטה, בין היתר בזכות גרעין קטן, שממנו מתקבל קמח בצבע כתום־עמוק ולעיתים גם בטעם מודגש יותר. הוויצ׳נטינים מעדיפים להכין את הפולנטה על הגריל: תהליך ההכנה הוא אותו תהליך מסורתי, אך בסיומו הפולנטה נשארת להתקרר ולהתקשות, ואז נחתכת למלבנים שמונחים על רשת גריל. התוצאה היא קריספיות מבחוץ ורכות מבפנים. פולנטה ודג בקאלה - הפונטה מוגשת גם כתוספת למנה עיקרית - צילום: Depositphotos   אמרה עממית רווחת – האם מסתתרת בה אמת? אמרות עממיות שעוברות מדור לדור אינן רק משחק לשון או ביטויי הומור; לעיתים הן סטריאוטיפיות ולעגניות, אך לא פעם יש בהן רמזים למציאות היסטורית או חברתית. זאת האמרה הידועה על ערי מחוז ונטו: “הפַּדוֹבָאנִים — גדולי המלומדים, הוונציאנים — אדונים חשובים, הוֶרוֹנֶזִים — כולם משוגעים, והוויצ׳נְטִינִים — אוכלי חתולים” - (“Padovani gran dottori, veneziani gran signori, veronesi tutti matti e vicentini magna gatti”) . במקרה של פדובה וונציה, הייחוס ברור יחסית: בפדובה נמצאת אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה, ואילו ונציה הייתה במשך מאות שנים מעצמה מסחרית עשירה, עיר של אצולה ופטרונים. לעומת זאת, ההסברים הנוגעים לוורונה ולוויצ׳נזה מורכבים יותר. על ורונה סופר כי האוויר המגיע מהר מונטה בלדו ( Monte Baldo ) השפיע על אופיים של תושביה, וכי קיומם בעבר של מוסדות פסיכיאטריים מרכזיים תרם לדימוי של “שיגעון”. ואילו לגבי הוויצ׳נטינים — האם אכן אכלו חתולים? ויצ׳נזה הייתה עיר ענייה במיוחד, והמאבק על מזון היה יומיומי. לפי אחת הגרסאות, ונציה הפקידה בידי תושבי ויצ׳נזה חתולים כדי להתמודד עם מכת עכברים לאחר מגפה, אך החתולים נעלמו כלא היו. פרשנות אחרת, מאוחרת יותר (מן המאה ה־19), רואה באמרה משחק מילים: הביטוי הדיאלקטלי הוויצ׳נטיני “גַאטוּ מַאנְיָה?” נשמע דומה לשאלה “אכלת?”, אך ניתן גם להבנה מילולית כ־“אכלת חתול?” — וכך נולד הדימוי הלגלגני.   שתי מנות טיפוסיות למטבח הוויצ׳נטיני בין מגוון המנות בחרתי שתי קלאסיקות מקומיות, המזוהות עם האזור. הן שונות באופיין, אך שוות במעמדן התרבותי.   פסטה בִּיגוֹלִי עם ברווז (Bigoli all’anatra) אחת המנות האייקוניות של אזור ונטו ושל ויצ׳נזה בפרט. ה-בִּיגוֹלִי (Bigoli) היא פסטה טרייה מסורתית עבה וארוכה שיש רק בויצ'נזה, בעלת מרקם מחוספס שנועד “לתפוס” את הרוטב. הרוטב הוא ראגו בשר ברווז המתבשל באיטיות עם בצל, עשבי תיבול ויין, עד שהוא מתפרק ומעניק למנה עומק וטעם עשיר. זוהי מנה מעודנת שאוכלים כל השנה אבל במיוחד בחורף, חובה כוס יין ליד. פסטה ביגולי ברוטב ראגו ברווז ( ragù d’anatra) - צילום: דורון צויבל    בקאלה אלה ויצ׳נטינה (Baccalà alla Vicentina) אם יש מאכלים שמעוררים הרמת גבה, כזאת היא המנה בָּקָאלָה אַלָּה וִיצ׳נְטִינָה . זהו מאכל המזוהה עם ויצ׳נזה, ודורש זמן, סבלנות ובעיקר בישול איטי במיוחד. מרכיבו המרכזי הוא דג קוד מיובש (סטוקפיש), שכיום נרכש לרוב כשהוא כבר מושרה ומוכן לשימוש. לאחר קימוח קל, מניחים את הדג בסיר יחד עם בצל וסרדינים, מלח ופטרוזיליה. מעל הכול יוצקים חלב חם, ומוסיפים גבינת פרמזן ושמן עד לכיסוי מלא. מרגע זה ואילך אין לערבב את הסיר, והבישול נמשך על אש נמוכה מאוד כחמש שעות עד לקבלת מרקם עדין וטעמים עמוקים. סרטון באיטלקית המסביר איך מכינים בקאלה אלה ויצ׳נטינה

אם יזדמן לכם להגיע לסביבות העיר ויצ'נזה, כדאי לכם לבקר גם בכמה מהווילות המרשימות שתכנן אַנְדְרֵאָה פָּאלָדְיוֹ, אחד האדריכלים החשובים בתולדות איטליה. הווילות הפלדיאניות השפיעו על דורות של ארכיטקטים ואמנים, ומושכות גם היום עשרות אלפי מבקרים. מהן הווילות היפות ביותר ובאיזו וילה התאהב נשיא ארצות הברית תומס ג'פרסון? הגיע הזמן לגלות... וילה אלמריקו קפרה, המכונה "לה רוטונדה"‏ בעיר ויצ'נזה - Depositphotos אחת התקופות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האדריכלות במחוז ונטו, ולמעשה בתולדות האדריכלות האיטלקית בכלל, היא תקופתו של פאלאדיו. באותם הימים, באמצע המאה ה-16, תכנן האדריכל הידוע סדרה של וילות (המכונות "הווילות הפלדיאניות") עבור משפחות האצולה העשירות ביותר בוונטו. רבות מהווילות הפלדיאניות עדיין עומדות על כנן, ואף הוכרו כאתרי מורשת על ידי ארגון אונסק"ו. רוב הווילות נמצאות בבעלות פרטית, אך חלקן פתוחות לקהל הרחב והביקור בהן מומלץ במיוחד לחובבי אומנות והיסטוריה. לפני שנדבר על הווילות כדאי לומר כמה מילים על פאלאדיו עצמו, על העקרונות שעמדו בבסיס עיצוביו, ועל האופן שבו תפס את תפקידן של הווילות שתכנן. אנדראה די פייטרו דלה גונדולה (Andrea di Pietro della Gondola) נולד בעיר פדובה בשנת 1508. את הכינוי "פאלאדיו" (Palladio) העניק לו פטרונו – האציל, הדיפלומט, והאינטלקטואל ההומניסט ג'אן-ג'ורג'ו טריסינו (Trissino). פאלאדיו נודע כאדריכל המשפיע ביותר בתקופת הרנסנס – הוא תכנן כנסיות רבות (כולן בוונציה), את הבזיליקה (בניין העירייה) והתאטרון האולימפי המרהיבים בוויצ'נזה, ואת הגשר הידוע בבסאנו דל גראפה , אך נודע בעיקר בזכות הווילות הקלאסיות שעיצב. הווילות היו למעשה אחוזות ענק שהקימו משפחות אצולה בשטחים שכבשה ונציה ושגשגו תחת שליטת הסרניסימה . ככל שירד כוחה של ונציה כמעצמה ימית, כך נטו יותר ויותר אצילים לעבור מהלגונה לפנים היבשה, ולהקים אחוזות כפריות (וילות) גדולות. אַנדראֵהַ פַלָדיִוֹ ( 1508 – 1580) - Public domain הווילות היו אמנם מבנים מפוארים שאפשרו לבעלי הממון להציג בפני כל העולם את עושרם ואת טעמם המשובח, אבל יותר מכל דבר אחר, שימשו הווילות כהשקעה כלכלית וכמקום מפלט. ברמה הפרקטית הן הפכו למקור הכנסה חשוב, וברמה הנפשית הן העניקו לבעליהן מקום שבו יוכלו לנוח מחיי העיר הכאוטיים ולחיות חיים אידיליים, של רווחה ושלווה, ולהתפנות להנאות החיים כמו קריאה, הליכה באוויר הפתוח, אומנות, ועוד. בניגוד לווילה בעיר, שכונתה "פאלאצו" ונבנתה לגובה רב, הווילות הכפריות התפרשו באופן שונה, וכללו שתיים או שלוש קומות לכל היותר. הווילות של פאלאדיו כללו באופן טיפוסי שלוש קומות. החלל החיצוני היה חלק בלתי נפרד מהקונספט העיצובי, וגודר היטב על מנת להרחיק שודדים. לצד כל ווילה ניצבו גם מבנים משניים אך חשובים ביותר כמו הבארקסה (Barchessa) – מבנה דמוי אכסדרה, טיפוסי לווילות של ונטו, בו נהגו לאחסן את הזהב של אותם הימים: את גרגירי החיטה. מסביב נשתלו גני ירק ומטעים. קומת הקרקע שמשה כמעט תמיד לחדרי עבודה: מטבח, וחדרי הכביסה, למשל. הקומה הראשונה, המכונה באיטלקית "פיאנו נובילה" (piano nobile) שימשה למגורים ולאירוח. בקומה השלישית אוחסנה לעיתים קרובות התבואה. פאלאדיו שאב את ההשראה לווילות שתכנן מהאדריכלות הרומית והיוונית העתיקה (גם מהווילות וגם מהמקדשים), והעמודים המפוארים שנהג להציב בכניסה לרבים מהמבנים שתכנן הם דוגמה מובהקת לכך – העיצוב הקבוע כמעט בווילות של פאלאדיו כלל סטיו כניסה מעוטר בגמלון, ומספר זוגי של עמודים. עושרן ויופיין של הווילות של פאלאדיו הפך אותן לאחד הסמלים החשובים של מחוז ונטו, ואני ממליצה לכם לבקר בלפחות שתיים או שלוש מהן אם אתם מגיעים לאזור. באילו מהווילות כדאי לבקר?האפשרויות הן רבות! בואו נגלה את עשר הווילות המרכזיות של פאלאדיו: וילה אלמריקו קפרה, המכונה "לה רוטונדה" – Villa Almerico Capra (La Rotonda) וילת לה רוטונדה עוצבה ונבנתה על ידי פאלאדיו בשנת 1566 עבור איש הכנסייה יליד ויצ'נזה פאולו אלמריקו, וידועה בזכות סגנונה המלכותי. היא נבנתה בראש גבעה, ומתאפיינת בארבע חזיתות זהות לחלוטין, שכל אחת מהן מעוטרת בשישה עמודים מהסדר היוני. ההשראה הברורה לעיצוב המבנה הגיעה מהפנתיאון שברומא, ווילה אלמריקו עצמה שימשה כהשראה למאות מבנים שנבנו בעקבותיה (וביניהם גם ווילת מונטיצ'לו הידועה של תומס ג'פרסון). לאחר שמטפסים האורחים במעלה גרם מדרגות המרשים הם מגיעים לחדר המעוגל הנחשב ללב ליבה של הווילה, והוא שהעניק לה את שמה – הווילה "המעוגלת" (רוטונדה). מהחדר הזה, המעוטר בכיפה, ממשיכים האורחים לשאר החדרים. החלל המרכזי עוטר בפרסקאות רבים לאורך השנים. מאז שנת 1911 נמצאת וילה רוטונדה בבעלותה של משפחת ואלמאראנה (Valmarana), שהחליטה לפתוח אותה בפני הקהל הרחב בשנת 1986. הווילה פתוחה למבקרים בימי שישי עד ראשון, בין השעות 10:00-12:00 ו-15:00-18:00. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה "לה רוטונדה" בעלת ארבע החזיתות הזהות - Depositphotos וילה פוסקארי, המכונה "לה מאלקונטנטה" – "Villa Foscari, “La Malcontenta” משמעות המילה "מאלקונטנטה" באיטלקית היא "לא מרוצה", ויהיה מי שיחשוב ששמה של הווילה ניתן לה בעקבות איזה סיפור דרמטי או אגדה מפתיעה, אבל האמת פואטית קצת פחות... הווילה נקראה על שם העיירה שבה נבנתה, והוזמנה בידי שני אחים, ניקולו ואלוויזה פוסאקרי (Niccolo e Alvise Foscari). באותם הימים נהגו רוב הווילות לשלב בשטחן גם חוות, כאמור, אך האחים רצו משהו אחר והעדיפו לבנות נווה מדבר שליו, שאליו יוכלו להגיע בקלות בשיט מהלגונה של ונציה. את הקומה הראשונה עיטר בפרסקאות בטיסטה פרנקו (Battista Franco). בשנת 1566, זמן קצר לאחר השלמתה, ביקרו בווילה הצייר והיסטוריון האמנות ג'ורג'ו וזארי ובהמשך גם אנרי דה ולואה, שזמן קצר לאחר מכן הוכתר למלך צרפת (תחת השם אנרי השני). הווילה ידעה תקופות של פאר וגם, למרבה הצער, תקופות של הרס ונטישה. בשנת 1848 פלשו אליה החיילים האוסטריים (ואף פירקו חלקים מהמבנה). בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, בזכות עבודתן המאומצת של מספר אגודות שימור, שוקמה הווילה ונפתחה למבקרים. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי . חזית וילה "לה מאלקונטנטה" - Depositphotos חלקה האחורי של חזית וילה "לה מאלקונטנטה" - Public domain וילה פיזאני (המכונה "לה נאציונלה") – Villa Pisani (La Nazionale) וילה פיזאני, הניצבת לגדות נהר הברנטה (Brenta), מכונה על ידי רבים מלכת הווילות של מחוז ונטו. הווילה ממוקמת בעיירה באניולו (Bagnolo), בין פדובה ל וונציה , ומשמשת כיום כמוזיאון לאומי ובו אוסף נרחב של ריהוט ויצירות אמנות מהמאות ה-18 וה-19. לעיתים קרובות נערכות בווילה תערוכות מתחלפות (בעיקר של אומנות מודרנית), המושכות בממוצע כ-150,000 מבקרים מידי שנה. בין האולמות המפוארים של הווילה פסעו לאורך השנים מלכים ודוג'י (שליטי ונציה), אצילים ואומנים. לא פחות מ-114 חדרים מרכיבים את הווילה, והמספר לא נבחר באופן אקראי. מאה וארבע עשר החדרים נבנו לכבודו של אלוויזה פיזאני, הדוג'ה המאה וארבעה עשר של ונציה. ידוע במיוחד הוא אולם האירועים הראשי, המעוטר בפרסקאות נפלאים של טייפולו. גן מטופח המקיף את הווילה, וכולל בתוכו גם מבוך מרשים. גני הווילה, שתוכננו בהשראת הגנים של ארמון ורסאי, זכו בפרס "הגנים היפים ביותר באיטליה" בשנת 2008. וילה פויאנה – Villa Pojana סיפורה של וילה פויאנה שונה מזה של שאר הווילות. משפחת פויאנה היתה ידועה ומחוברת היטב למוקדי הכוח בוונציה. כבר מימי הביניים הם בנו לעצמם מונטין כאנשי צבא, וכאשר שכרו בשנת 1549 את שירותיו של פאלאדיו, דאגו שהווילה המשפחתית תשקף את עברה הלוחמני של המשפחה (אף שבהמשך פנתה המשפחה לחקלאות). אב המשפחה, בוניפיציו פויאנה, ביקש מפאלאדיו שיתכנן מבנה חמור סבר, בסגנון כמעט צבאי. פאלאדיו הסכים, אך הרשה לעצמו לשלב אלמנטים נוספים לתוך העיצוב, וקיבל השראה מהמרחצאות הרומיים העתיקים שראה באחד מביקוריו ברומא והרשימו אותו מאד. כיום פתוחה הווילה למבקרים בין החודשים אפריל עד אוקטובר, בתיאום מראש בלבד. לפרטים ניתן לכתוב למייל: info@villapoiana.it וילה פויאנה – מימין החזית הקדמית, משמאל זו האחורית, הווילה הנוקשה ביותר שעיצב פאלאדיו. וילה בארבארו – Villa Barbaro לא פחות מ-4000 מבנים מוגדרים כ"ווילות היסטוריות" במחוז ונטו. זהו מספר מדהים, ללא ספק, ובין הווילות המעניינות ביותר אפשר למנות את וילה בארבארו שבעיירה מאזר (Maser), בפרובינציית וינצ'נזה. הווילה נבנתה עבור שגריר ונציה, מרקאנטוניו בארבארו, ונחשבת לאחת מנקודות השיא המקצועיות גם בקריירה של פאלאדיו וגם בקריירה של הצייר פאולו קאליארי (Paolo Caliari, הידוע יותר בשם "איל ורונזה"), שעיטר אותה בעבודותיו. בני הזוג בארברו רצו וילה שבה יוכלו לטפח את אחת התשוקות הגדולות שלהם – ייצור יין – לשתול יקבים ולבנות מרתף יינות מפואר במיוחד. משאלתם הוגשמה, ומרתף היינות מתפקד למעשה עד היום! העיצוב במקום הוא קלאסי ופונקציונלי, וקירות רבים עוטרו בציורי קיר בסגנון טרומפ לויל, היוצרים אשליות אופטיות מקסימות שנראות אמיתיות לגמרי. החזית עוצבה בסגנון פלדיאני טיפוסי, מושפעת ממקדשים יוונים עתיקים, וכוללת עמודי ענק בסדר יוני, התומכים בגמלון. חלק מהביקור בווילה כולל גם עצירה בטמפייטו (tempietto), כלומר הכנסייה שנבנתה במקום, ובמוזיאון הכרכרות היפה. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . מצד ימין ניתן לראות את הטמפייטו, הכנסייה שנבנתה במקום דוגמה לחלק מהפרסקאות הנפלאים של איל ורונזה בווילה בארבארו - מאזר - Public domain וילה קורנארו – Villa Cornaro בעירה פיומבינו דזה (Piombino Dese) ניצבת וילה קורנארו, שפאלאדיו בנה עבור ג'ורג'ו קורנארו בשנת 1552. כאן, אולי יותר מכל מקום אחר, אפשר לראות את הבגרות האומנותית שאליה הגיע האדריכל ואת האופן שבו שילב את שאיפותיו העיצוביות עם צרכיו של בעל הבית במבנה המהווה מצד אחד מפגן כוח ופאר, ומצד שני משמש כמרכז חקלאי. זוהי אחת הווילות ה"זריזות" ביותר שבנה פאלאדיו – בנייתה הושלמה תוך שנתיים בלבד! הפרקסאות המעטרים את הקירות הם פרי עבודתו של מתיה בורטולוני (Mattia Bortoloni), ופסליהם של אבות המשפחה, המפארים את נישות הסלון רחב הידיים, הם מעשה ידיו של קמילו מריאני (Camillo Mariani). הווילה סגורה כרגע למבקרים, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה קורנארו מימין החזית הקידמית של הווילה ומשמאל החזית האחורית - Hans A. Rosbach וילה אמו – Villa Emo מבחינות רבות מזכירה וילה אמו בסגנונה את וילה בארבארו, והדבר לא מפתיע לאור העובדה שפאלאדיו הפך לאדריכל הבית של אצולת ונטו, והכתובת הקבועה אליה פנתה כל משפחה עשירה שרצתה בית מרשים בכפר. הווילה הוזמנה על ידי לאונרדו אמו בשנת 1558. אל הווילה מוביל שביל ארוך ומרוצף באבנים מרובעות, והחלל החיצוני חף מקישוטים נוספים. פנים הווילה, לעומת זאת, מעוטר בעושר רב, ואת הקירות מפארים פרסקאות שצייר ג'ובאני בטיסטה זלוטי (Giovanni Battista Zelotti). שרטוטים של הווילה מופיעים בספרו של פאלאדיו ("ארבעת הספרים על אודות האדריכלות"), ותואמים כמעט לחלוטין את המבנה עצמו. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי . וילה אמו, באזור העיר טרוויזו - Mhwater וילה סרגו – Villa Serego גם בוורונה תוכלו למצוא וילה פרי תכנונו של פאלאדיו. וילה סרגו ממוקמת בפרבר בשם סנטה סופיה אה פדמונטה (Santa Sofia a Pedemonte), בין גבעות ואלפוליצ'לה , אחד מאזורי היין המפורסמים בצפון איטליה. הווילה הוזמנה על ידי מרקאנטוניו סרגו (Marcantonio Serego), שרצה לחדש באופן דרסטי את האחוזה שירש מאביו. אין ברשותנו מידע רב אודות הווילה, אך מה שכן ידוע הוא שבהשוואה לפרוייקט המקורי שתכנן פאלאדיו, רק חלק קטן יחסית מהווילה נבנה בפועל, וכנראה שהיה זה מותו של הבעלים שהוביל לעצירת העבודות. לווילה ישנם כמה מאפיינים יחודיים לה, כמו למשל השימוש באבן על מנת לבנות את העמודים היוניים העצומים, המעניקים למבנה כולו עוצמה וכוח שקשה למצוא בווילות אחרות שתכנן פאלאדיו. כיום משמשת הווילה כמטה של יקב, וניתן להתרשם מהחלל החיצוני בלבד. למרות זאת, אם אתם באזור שווה לעצור לביקור – השילוב בין עבודתו של פאלאדיו לגפנים המקיפות את המבנה הוא מרשים במיוחד. וילה סרגו בגבעות ואלפוליצ'לה - Hans A. Rosbach וילה ואלמראנה ברסאן – Villa Valmarana Bressan הווילה תוכננה על ידי פאלאדיו בשנת 1542 עבור בני הדודים ג'וזפה אנטוניו ולמאראנה בעיירה ויגארדולו (Vigardolo), קילומטרים ספורים מוינצ'נזה, ונחשבת לאחד המבנים הראשונים שפאלאדיו תכנן באופן עצמאי לגמרי (כפי שאפשר לראות גם מכמות השרטוטים המוקדשים לווילה הזאת בספריו). מעניין לראות, דווקא בשל מספרם הרב של השרטוטים, שהתוצאה בפועל איננה תואמת את התוכניות, ואף שזוהי הווילה הראשונה המעוצבת בסגנון "פאלאדיו טיפוסי", כנראה שבמהלך תהליך הבנייה התרחשו אירועים שהכריחו את האדריכל לשנות את תוכניותיו. הווילה תוכננה כך שתורכב משתי דירות זהות – אחת לכל בן דוד – המחוברות ביניהן בחלל משותף. את האכסדרה מעטרים ציורי טרומפ לויל של 12 קיסרים רומאיים, כל אחד ב"נישה" מאויירת משל עצמו. הביקור בווילה אפשרי בתיאום מראש בלבד, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה ואלמראנה ברסאן - Hans A. Rosbach וילה באדואר (לה בדוארה) – Villa Badoer (la Badoera) הווילה ממוקמת בעיירה פרטה פולזינה (Fratta Polesine) ונבנתה סביב שנת 1555 עבור פרנצ'סקו באדוארו (Francesco Badoero), שנחשב למומחה הגדול ביותר של תקופתו לעבודתו של פאלאדיו, כך שההתאמה בין השניים היתה מושלמת. באדוארו התחתן נישואי נוחות עם אישה בשם לוצ'ילה לורדאן (Lucilla Loredan ), וקיבל לרשותו בעקבות הנישואין את השטח שעליו הוקמה הווילה. כמו אצילים רבים באותה התקופה, הוא החליט להקים במקום חווה חקלאית. המאפיין הבולט ביותר של הווילה הזאת, בשונה מהאחרות, הוא גרם המדרגות המרשים והארוך במיוחד המוביל לכניסה. חזית הווילה בנויה בסגנון פלדיאני טיפוסי, עם עמודים מסדר יוני המחזיקים מעליהם גמלון, שבתוכו קבוע סמל המשפחות (סמל שחוזר על עצמו בשלל פינות ועיטרים ברחבי הווילה). הווילה היתה אמורה לשמש כמשכנו של האדון בחווה החקלאית, והבחירה לבנות אותו על גבי הריסותיו של מבצר מימי הביניים לא היתה מקרית. אחד מהמבנים המשניים, ששימש לאחסנת תבואה, הוסב בשנת 2009 לשמש כמוזיאון ארכיאולוגי. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . וילה באדואר - Marcok

נולדתי בטורינו. ותמיד אהבתי אותה. העיר המאופקת, האצילית, המסתורית, ששדרותיה הרחבות תחומות עצים. כבר עשר שנים שאני גר בישראל אבל מידי פעם אני חוזר לטורינו עם המשפחה שלי ואני אוהב במיוחד לקחת אותם למקומות שרק בני טורינו מכירים מאת: דויד וילה מיסד שותף ב" סלון האיטלקי " תרגום: עינת בדי כל המקומות המצויינים במאמר מסומנים במפה המצורפת. באיטליה מכנים את תושבי טורינו bogia nen מילולית "אל תזוז", כינוי זה מתפרש בשני אופנים, אחד מתאר את הטורינזים כבעלי אופי חזק העומדים מול מכשלות החיים בהתמדה ובנחישות בעוד שהפירוש השני גורס שהם פשוט עצלנים, לא אוהבים לזוז. כתגובה צינית או רצינית מוענק מידי שנה פרס bogia nen , למי שהפגין מצוינות בתחומים כמו עבודה, ספורט, אומנות ובידור. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות שוקולד כולם יודעים שטורינו היא בירת השוקולד האיטלקית ומייצרים בה שוקולד מריר משובח, אומנות שמקורה בצרפת. מה שלא כולם יודעים הוא שבמהלך המצור הצרפתי על העיר בשנת 1706 נאלץ הקונדיטור של חצר המלכות לאלתר והשתמש בקמח אגוזי לוז השכיח מאוד באזור, כתחליף לחלק מהקקאו במתכונים. כך בא לעולם ה- ג'נדויוטי. כיום אוכלים את שוקולד הג'נדויוטי בפרלינים אלוהיים בצורה שהאיטלקים מכנים "בטן ספינה הפוכה" ובעברית אנו קוראים לה סתם משולש. רגלי טורינו שלי מובילות אותי כמו את יתר בני עירי אל הקונדיטוריה של גובינו כשמתחשקים לי ג'נדויוטי. סניף של גובינו ניתן למצוא גם במילאנו! ​ Gianduiotti - ג'אנדוטי נקודת ציון שוקולדית נוספת הקשורה במסורת העיר, היא משקה חם עשוי שוקולד קפה וקצף חלב בשם ביצ'רין – Bicerin. אני ממליץ בחומרה לשתות אותו בבית הקפה היפיפה הזה. אומנם צריך להצטייד בסבלנות כי אין בו הרבה מקומות ישיבה אך המקום המחופה לוחות עץ שמסבים בו אל שולחנות מפוסלים משיש הוא יצירת אומנות בפני עצמו. al bicerin בית הקפה משקה השוקולד Gianduia ג'נדיוטי השוקולדים קפה טורינו היא גם שם נרדף לקפה, כמעט בכל הברים בעיר אפשר להנות מאספרסו מעולה. אבל מעטים יודעים על הבר הזעיר הנקרא בפשטות "בר הקפה הטוב" il bar del Buon Caffè. אסור לכם לפספס אותו! בפנים יש רק שניים או שלושה שולחנות, הקפה מוגש בספלים נהדרים וכל העניין הוא פשוט תענוג. אני מציע לנסות את "החם המוכתם" או באיטלקית מקיאטו קאלדו. Bar Del Buon Caffè Via degli Artisti, 14, 10131 Torino TO מאגיה וכישוף בשנות השמונים (1980) כאשר מינה הארכיבישוף של טורינו לא פחות מ– 6 מגרשי שדים עבור העיר, בעוד שבאופן רגיל מכהן רק מגרש שדים אחד בכל מחוז איטלקי, הפך ברור לכל שלטורינו תפקיד מרכזי בעולם המאגיה והכישוף. כדי לרדת לעומק הדברים מומלץ להצטייד באומץ לב או חוש הומור ולהצטרף לסיור לילי בעיר העוסק בנושא. בשעות היום לעומת זאת תוכלו לקפוץ לביקור ב"דלת השטן". דלת העץ הגדולה גולפה בקפידה על ידי בעלי מלאכה מסטודיו פריזאי בשנת 1675 אך למרות זאת היא משמשת כעדות מוחשית לאמתותה של האמונה המיסטית לפיה הדלת הופיעה יש מאין לילה אחד. המיתולוגיה מספרת כי מכשף מתלמד לחש לחשים וזימן את כוחות הרשע של השטן עצמו כדי ליצור את הדלת. השטן, שהוטרד מן הפלישה לתחומו החליט להעניש את המתלמד וכלא אותו לנצח מאחוריה. דלת השטן נמצאת בפתח בניין שכיום משמש כבנק: שימו לב למקוש הדלת המעוצב בצורת ראשו של השטן. חיי הלילה בטורינו חיי לילה אינם נחלתם הבלעדית של שדים ורוחות בטורינו. הלילה בעיר שייך גם לבליינים. בטורינו מספר רב של מקומות בילוי המייצרים סצנה משמעותית של חיי לילה. ב- Piazza Vittorio Vento ובשכונות San Salvario ו- vanchiglia תוכלו לשתות ולרקוד. במרתף הזה פועל מקום בשם The mad dog, אשר הכניסה אליו היא רק באמצעות סיסמה ובו מנוערים הקוקטיילים הטובים בעיר. את הסיסמה משיגים דרך אתר האינטרנט של הבר. קולנוע חובבי הקולנוע אולי יודעים על עברה המפואר של טורינו בתחום הקולנוע האוונגארדי אך מעטים יודעים שאת המבנה היוקרתי שבו שוכן היום מוזאון הקולנוע המרהיב של העיר תכנן האדריכל Alessandro Antonelli במטרה שישמש כבית כנסת. סיור במוזאון הוא חוויה מומלצת מאוד למבוגרים וילדים! ואם בסרטים עסקינן רבים מכירים את "פסטיבל הסרטים של טורינו" המתקיים בעיר מידי שנה אך מעטים מדי, מכירים את פסטיבל "lovers film festival" המעניין, לסרטי הקהילה הגאה. מוזאון הקולנוע של טורינו - Depositphotos התנועה האוונגרדית אולי רובנו שמענו על טורינו הבארוקית, אבל לא כולנו יודעים שהתנועה האוונגרדית נולדה במחצית השנייה של המאה הקודמת בטורינו. מה שנחשב אז לאמנות ירודה הפך את חוקי האסתטיקה ופרץ את הדרך לשימוש בחומרים חדשים ויוצאי דופן. גם כיום טורינו היא ביתם של אמנים אוונגרדיים "על סף פריצה" ויש בה גלריות רבות לאמנות. עבור אלה המעוניינים לרכוש (או סתם לבקר) יצירות אמנות של אמנים צעירים אני ממליץ על הגלריה לאמנות Paratissima לאונרדו דה וינצ'י כולם מכירים את איש האשכולות לאונרדו דה וינצ'י , ואת עבודותיו הסעודה האחרונה והמונה ליזה, אבל לא כולם יודעים שבטורינו, בספרייה המלכותית מצויה מחברת בה כתב לאונרדו על מעוף הציפורים וגם דיוקן עצמי של האמן. כדורגל אוהדי הכדורגל שבינינו בוודאי יודעים שקבוצת הכדורגל יובנטוס היא מטורינו ונקראת ביאנקונרי - שחורים לבנים, על שום המדים שלה. עובדה מעניינת היא שמדי הקבוצה הראשונים היו בכלל בצבע ורוד. צבען של חולצות הספורט של בית הספר התיכון היוקרתי Massimo D`Azeglio, בו למדו מייסדיה של הקבוצה. המדים הוורודים משמשים עד היום כמדי ב' של הקבוצה. למעריצים, עובדות נוספות ושאר פרטי אספנים מיועד מוזאון הקבוצה בעיר . מוזיאון יובנטוס - Maria Bobrova פארקים - טורינו היא עיר עשירה בפארקים ירוקים. פארק וילה ג'נרו פארק תזוריארה - Tesoriera פארק קולטה - Colletta פארק אירופה - Europa פארק ואלנטינו - Valentino רק הטורינזים מכירים את פארק לאופרדי - Leopardi בפארק לאופרדי מגוון רחב של צמחים: מעצים טיפוסיים לאזור הגדלים גם בשדרות העיר עד לצמחיה מצפון אמריקה כמו הג'ינקו בילובה שלו עלים בצורת מניפה. מי שאוהב לטייל בטבע, יכול להמשיך לפארק סן ויטו בהליכה רגלית. המוזאון המיצרי הרבה מכם בוודאי קראו או שמעו על המוזאון המצרי של טורינו המוזיאון הוא החשוב ביותר בעולם בתחומו אחרי זה של קהיר, מעטים יודעים כי המלך קרלו פליצ'ה קנה בשנת 1824 מהקונסול הכללי של צרפת בטורינו, את האוסף הפרטי שלו שהכיל למעלה מ -8,000 פסלים, מומיות, שלדים, מגילות פפירוס, קמיעות ותכשיטים שונים. פריטים אלה היוו את הבסיס לאוסף המוזאון בטורינו שהיה הראשון מסוגו בעולם. מתוך המוזאון המצרי של טורינו, החשוב ביותר בעולם - Pava אם יש לכם חשק לעוד מאיטליה כפי שהיא מתוארת בכתבה תוכלו להשתתף ב"סלון האיטלקי", יוזמה שווה ביותר של הזוג דויד וילה ודניאלה דורון שבערבים מסוימים מקימים לתחייה את איטליה בתל אביב. לפרטים

בין גבעות אומבריה נמצא המקום שבו נולד הפטרון של איטליה. מדובר באסיזי, כפר קטן מימי הביניים שיד הזמן לא נגעה בו זה מאות שנים, הוא עדיין מוקף חומה אדירה וחוסה בצילן הרחב של רוֹקָה מָג'וֹרֶה (המצודה הראשית) והבזיליקה הגדולה. מאמר זה דן בהיסטוריה ובתרבות האופפים את העיר השוכנת במרכז איטליה. יש בו מסלול טיול המכיל מידע ועצות וגם גלויות וירטואליות, כדי שנוכל לגלות מקומות חדשים ולהפליג על כנפי הדמיון העיירה אסיזי - צילום: Depositphotos הבזיליקות של סן פרנציסקוס ושל סנטה קיארה האסוציאציה הבלתי נמנעת למשמע שמה של אסיזי היא בזיליקת סן פרנציסקוס. זהו מבנה בעל משמעות מיוחדת. למעשה, אבן הפינה הונחה יום לאחר שפרנציסקוס (פרנצ'סקו בהגיה האיטלקית) הוכרז כקדוש, מתוך כוונה להקים מקדש שבו יונחו שרידיו. זה היה ב-16 ביולי 1228. המסדר המינוריטי שאליו השתייך האח אֶליה דה קורטונה החל בבנייה, היה זה מסדר קתולי חדש (שלימים יהפוך למסדר הפרנציסקני הראשון) והבזיליקה הפכה לכנסיית האם שלו. פרנציסקוס עצמו הצביע על המקום שבו ירצה להיקבר: בגבעה התחתונה של העיר, המכונה קוליס פרדיסי. ושם בדיוק נבנתה הכנסייה, המזבח ניצב מעל קברו של הקדוש. משנת 2000 מופיעה הכנסייה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. זהו אחד מאתרי התפילה החשובים בעולם. מבט על הכיכר והכניסה לבזיליקת סן פרנציסקוס - צילום: Depositphotos לכנסייה, הבנויה בסגנון גותי, היו שימושים רבים, אך היא בראש ובראשונה מקום קבורתו של מייסד המסדר, שנחשב מיד לאחת דמויות המשמעותיות ביותר בתולדות הנצרות, ולכן נבנתה הכנסייה בממדים המתאימים לייעד צליינות. ובכך היא חורגת מהחומרה והפשטות הפרנציסקנית האופיינית. ​ אף שבתחילה עוררו בהם חשד, מצאו האפיפיורים בפרנציסקנים הזדמנות לחיזוק היחסים עם המעמדות העממיים והדלים ביותר. המבנה מחולק לשתי בזיליקות: תחתונה ועליונה. באולם התווך של הבזיליקה העליונה נמצאים ציורי הקיר המפורסמים: "קורות חייו של פרנציסקוס הקדוש" המיוחסים לג'וטו ועוזריו. האמן הצליח לצור תחושת תלת מימד ייחודית, כשהוא קוטע את הסיפור באמצעות עמודים היוצרים מעין אכסדרה. האירועים המתוארים קשורים קשר הדוק לדמותו של פרנציסקוס הקדוש, החל ממתנת הגלימה לקבצן ועד הוויתור על חפצי מותרות ארציים. בזיליקת סנטה קיארה - צילום: Luca Aless בזיליקת סנטה קיארה נבנתה אף היא בסגנון גותי, ומבחינות מסוימות מזכירה מאוד את הבזיליקה התחתונה של בזיליקת סן פרנציסקוס. המבנה הוקם סביב כנסיית סן ג'ורג'ו שקדמה לו, ושעד שנת 1230 נשמרו בה שרידי פרנציסקוס הקדוש. הבזילקה נבנתה בשנת 1257, אולם הקריפטה נבנתה רק בשנת 1850 ומאז נמצא בה קברה של הקדושה. הבניין בולט בזכות חזיתו הבנויה מפסי אבן מקומית לבנה וורודה לסירוגין, וקשתות התמיכה המלכותיות משני צידי הכנסייה. ​ בתוך הכנסייה מוצג צלב סן דמיאנו שלפניו התפלל פרנציסקוס הקדוש בשנת 1205, ושמע את הקול הקורא לו לעבוד למען כנסיית האל. בתחילה פירש פרנציסקוס את קולו של ישו כבקשה לפעול למען שיקומן הפיזי של הכנסיות, ואך בהדרגה הבין שהאל קורא לו לעבוד את הכנסייה במובן רחב יותר. צלב סן דמיאנו לפניו התפלל פרנציסקוס הקדוש- צילום:Public Domain החבל של סאן פרנצ'סקו צילום: FraDante פורציונקולה ופרוג'ינו בשנת 1486 ביקר הצייר פייטרו פרוג'ינו באסיזי, כנראה כדי להגיע להסכמות עם הנזירים לגבי ציורי הקיר בכנסיית פורציונקולה. מדובר בכנסייה קטנה הממוקמת בתוך הבזיליקה של סנטה מריה דלי אנג'לי, ואחד האתרים הפרנציסקנים החשובים ביותר (זהו המקום בו הבין פרנציסקוס הקדוש את שליחותו, כשהייתה זו עדיין חלקת אדמה קטנה על ההר סוּבָּצְיוֹ). זוהי תחנה חשובה לכל שוחר אמנות ולכל מעריץ של פרוג'ינו, המכונה הצייר האלוהי. מדובר בציור של הצליבה, מעטר את חלקו האחורי של בית המקהלה שנבנה בשנת 1485. הציור הושחת קשות במאה ה-16, בעת שנבנתה הכנסייה, וכיום ניתן לראות רק חלק מהיצירה הגדולה. עין חדה תבחין בצד ימין למטה בפרנציסקוס הקדוש מחבק את הצלב (כיום ניתן לראות רק חלק מעמוד העץ) ומותיר לנו לנחש שזהו הצלב של ישו, ולא הצלב המרכזי, כפי שסברו רבים. בתוך הקפלה שמורות פיסת בד מגלימתו של פרנציסקוס הקדוש וחגורתו, כלומר אותו חבל שקשר למותניו. ציור קיר של פרוג'ינו בחלקו האחורי של בית המקהלה - צילום: Depositphotos פיאצה דל קומוּנֶה (כיכר העיריה) המרכז הפוליטי והתרבותי של אסיזי הוא פורום רומאי לשעבר: בפיאצה דל קומונה, כיכר מלבנית ומוקפת אכסדרות, שוכנים המונומנטים שהם סמלי העיר. מקדש מינרווה הוא מקדש שנבנה במאה הראשונה לספירה, ובחזיתו שישה עמודים בעלי כותרות קורינתיות. בימי הביניים הפך המקדש העתיק לכנסייה נוצרית. בשנת 1212 העביר ראש מנזר סן בנדטו מקבאו חלק מהמקדש, המכונה צֶ'לָה (תא), לעירייה. הצ'לה נעשה מעונו של הפּוֹדֶסטָה (מעין ראש עיר). רק בשנת 1456 חזר הצ'לה לתפקידו הדתי המקורי. בשנת 1539 נבנתה כנסיית סנטה מריה מעל מקדש מינרווה, ובהמשך שופצה בסגנון הבארוק של המאה ה-17. מקדש מינרווה היה המבנה השלם הראשון מהעת העתיקה שראה יוהן וולפגנג פון גתה,כשטייל באיטליה בשנת 1786. ​ טורה דל פופולו (מגדל העם), או בשמו האחר טורה צ''יוויטה, נבנה בסביבות שנת 1207, כאמור, משנת 1212 היה זה מעונו של ראש העיר. המגדל, בצורתו המוכרת לנו כיום, הושלם בשנת 1305. לוח שהוצב משמאל לשער הכניסה למגדל עצמו מציג את יחידות המדידה שהיו נהוגות בעיר בשנת 1349: פָּלמוֹ (רוחב כף יד), פיידֶה (כף רגל) וברצ'ה (זרוע). פיאצה דל קומוּנֶה (כיכר העיריה) - צילום: Depositphotos מוזיאון הציורים של העיר גלריית הציורים העירונית של אסיזי שוכנת בווילה ואלמני, באולם המרכזי של בית המגורים מפואר מתקופת הבארוק, שציירים מאומבריה ומטוסקנה עטרו את כתליו בראשית המאה השבע-עשרה. בגלריה מוצגים ציורי קיר מימי הביניים ומהרנסנס שמקורם במבנים אזרחיים ודתיים באסיזי וסביבתה. ראשיתו של האוסף בשנת 1859 לאחר איחוד איטליה, והוא נועד לבלום את הזליגה הקשה של המורשת האמנותית של העיר. היצירה החשובה ביותר, או ליתר דיוק זו המעניקה למוזיאון את יוקרתו, היא "מאסטה" (ציור של המדונה עם ישו התינוק בכס מלכות) המיוחסת לג'וטו. יש בו גם ציורים של קפנה, נלי, ניקולו די ליבראטורה ופייטרו פרוג'ינו. באולמות הבישופות, בקומה הראשונה, נמצא מוזיאון הזיכרון, "אסיזי 1943-1944". תערוכה המציגה שלוש מאות יהודים שניצלו הודות להכנסת האורחים הפרנציסקנית באסיזי, בתערוכה כתבים וראיונות וידאו עם כמה מהניצולים. מתוך המוזיאון - צילום: Depositphotos גלריית האמנות סגורה זמנית בגלל מגפת הקורונה, אך בקישור של TripAdvisor ניתן לעיין ב- 37 תמונות המוצגות בה, בתקווה שנצליח לראות אותן בגודל טבעי בקרוב. המצודה (לה רוקה) אסיזי היא עיר מבוצרת מוקפת חומה. המצודה הראשית חולשת מלמעלה על הכפר ועל עמק הנהר טשוֹ. הביקור בה נותן הזדמנות להתפעל מאחד המבנים הצבאיים הטיפוסיים מהמאה הארבע עשרה. היא נבנתה בשנת 1365 על ידי הקרדינל הספרדי אגידיו אלבורנוז, שעסק באותה עת בהטלת מרותו על הערים המרכזיות בחצי האי האיטלקי. המצודה הראשית מחוברת למצודה המשנית דרך מסלול חומה. ממגדל השמירה של המצודה אפשר ליהנות מתצפית מפרוג'ה עד ספולטו. ניתן להגיע למצודה ברגל משערי העיר, ולטפס למגדלים במדרגות לולייניות, הביקור אינו מומלץ למתקשים בהליכה. המצודה (לה רוקה) - צילום: Depositphotos מה אוכלים באסיזי: אסיזי מציעה מבחר רחב של יינות ומנות המבוססות בעיקר על מאכלי בשר, חיטת כוסמין ופטריות כמהין שחורות, המתבלות את הפסטה. זהו מטבח שלא הושפע כמעט מהאזורים הסמוכים, ונוכחות המטבח המסורתי מימי הביניים בולטת בו עדיין. אומבריצ'לי אל רצ'נטו היא פסטה תוצרת בית הדומה לספגטי, אך עבה וארוכה יותר, המוגשת עם רוטב אווז. באסיזי נהוג לצלות בשר על הגריל, ותוכלו לטעום מגוון חיות בר וציד, מיונים ועד ארנבים. האוכל הוא אחד המניעים לעלייה לרגל לעיר, ובמיוחד הבִּישוֹ: מאפה ממולא בריקוטה ועשבי בר, שיש לו גם גרסה מתוקה עם פירות מסוכרים ויבשים. על פי המסורת זהו המאכל הנוח ביותר לנשיאה לצליינים שחצו את אומבריה בנתיב הצליינות ויה פְרָנצֶ'יגֶנָה. הבִּישוֹ: מאפה ממולא בפירות מסוכרים ויבשים - צילום: Public domain אומבריצ'לי אל רצ'נטו- צילום: Public domain

בצפון-מזרח איטליה, על קו המפגש שבין מחוזות ונטו וטרנטינו, מחכה פוֹלְגָרִיָּה — עיירה קטנה בלב רמת צ’ימברה, שבה הנופים האלפינים, האוויר הצלול והקצב המקומי מחזירים תחושת פשטות שכמעט נעלמה מהעולם. זהו יעד שמציע חיבור אמיתי לטבע, למסורת ולתרבות מקומית שנשמרה לאורך השנים — מושלם למטיילים שמחפשים את נשמת ההרים האיטלקית. נדיה קרישי חזרה משם עם לב מלא ורשימת המלצות רחוב אמיליו קולפי - פוֹלְגָרִיָּה  (Folgaria) בשלג - צילום: Konrad Wąsik לפעמים קורה שמקום קטן, גם אם לא מהידועים בעולם, שביקרת בו בילדותך, הופך להיות ה מקום של הלב . כך קרה לי וכך קורה גם ללא מעט אנשים שמבקרים בפוֹלְגָרִיָּה, עיירה במחוז טרנטינו ובה 3,163 תושבים, השוכנת על רמת האלפים המכונה צ'ימברה. פוֹלְגָרִיָּה  (Folgaria) הקטנה והמרתקת נושאת עמה קסם של “רטרו” במובן הטוב ביותר: היא נותנת תחושה של עולם שעצר מלכת, אך עם ניצוץ צעיר שמצליח לכבוש כל גיל. (לבטל רווח בין פסקאות)בין אם אתם בני 5, 20 או 100, פולגריה תיתן לכם הרגשה של בית. במיוחד למי שאוהב דבש, שטרודל ואוויר הרים צלול. במאמר זה נצא למסע עם המלצות בין פולגריה והכפרים הסמוכים לה, כל אחד מהם יציע רגעים של שלווה, טבע ומסורת. זהו מסלול בן שתי רמות, שופע אגמים, נופים וטעמים של צפון מזרח איטליה...   רחוב אמיליו קולפי פולגריה משתרעת לאורך רחוב מרכזי אחד Via Emilio Colpi , על שמו של מורה שנולד בעיירה ב־1892 ונפל בקרב במלחמת העולם הראשונה. הרחוב השתמר כמעט כפי שהיה בעבר, ורק לאחרונה הצטרפו לעסקים הוותיקים גם B&B צעירים שמשרים אווירה תיירותית רעננה. ב־ John Luxury Suites  תוכלו להזמין חדר עם ג’קוזי פרטי, ובמסעדת המלון המשקיפה על ההרים מוגשות מנות גורמה בהשראת המטבח הטרנטיני. כדאי גם לעצור בקונדיטוריה ההיסטורית  Dal Sass  לפרוסת עוגת הזאכר (Sacher) המפורסמת. ואם תחפשו מזכרת מסורתית, ודאי תיתקלו במכשפות המזל, מחווה למסורת Brava Part  , המכשפה האגדית של רוסבך (Rossbach) , שהייתה מגינה על הילדים מפני סכנות נהר ריו קאוואלו (Rio Cavallo). מסעדת La Segheria  – מסעדה יוצאת דופן שממוקמת   בקצה הרחוב הראשי, בדרך לקוסטה, ושוכנת בבניין של מסורייה עתיקה. המבנה הוא שילוב של עץ ואבן, במרכז החדר תנור קרמיקה מחמם, ולמנות יש טעם של בית. אחד המאכלים הבולטים הוא: Bigoli del Conzèr פסטה ברוטב ארנבת. בחורף המקום מוקף שלג ומצטלם מדהים. אוכל מקומי שחובה לנסות - לפני שתמשיכו לכפרים הסמוכים, אל תשכחו לטעום כמה מנות טיפוסיות:פולנטה קונצ’ה עם גבינה מותכת, קנדרלי עם שפק חזיר מעושן (Speck) , ושטרודל תפוחים! עוד מסעדות מומלצות:  Il   Fogolar  ו־ Da Giorgio .   לפיצה עם גבינת וצנה (Vezzena) ומרכיבים טיפוסיים נוספים, נסו את Pizzeria La Sgeva  — . שתיהן נמצאות ברחוב ויה אֵמִילְיוֹ קוֹלְפִּי  בפולגריה.     גווארדיה (Guardia) – הכפר המצויר, 10 ק״מ מפולגריה כשאני מגיעה למקום כמו גווארדיה, אני תוהה איך ייתכן שבעולם הכאוטי והמהיר שבו אנו חיים עדיין קיימות פינות קסם כאלה. זהו אחד המקומות המרתקים ביותר ברמת צ'ימברה, ומכונה "הכפר המצויר" בגלל הציורים המקשטים את חזיתות בתי הכפר. הציורים מתארים מנהגים ומסורות מן העבר לצד אנקדוטות ואגדות מקומיות, ונחשבים לגלריית אמנות תחת כיפת השמיים. 35 הציורים הם פרי יוזמה של אמנים מקומיים, ובראשם צ׳ירילו גְרוֹט (Cirillo Grott), שביקשו להחיות את הכפר, גם בהיבט התיירותי, וייסדו אירוע אמנות שנתי שבו אמנים מוזמנים להשאיר את חותמם על קירות הבתים. כך הפך הכפר למערבולת מרהיבה של צבעים ודימויים. היישוב היה בעבר עמדת התצפית של קָסְטֶל בֵּזֶנוֹ (Castel Beseno), ומכאן שמו — גווארדיה. זהו מבצר שששלט והגן  לאורך ההיסטוריה על כל האזור, ובפרט על העמק ועל הדרך  בין רמת פוֹלְגָרִיָּה והאזור הווינצ’נטני לבין עמק אַדֶ’יגֶ’ה. זהו המבצר הגדול ביותר בטרנטינו־אלטו אדיג׳ה, והוא מהווה כיום חלק מהקומפלקס המוזיאלי של Castello del Buonconsiglio. הדרך לכפר עוברת בשביל מיוער בשם “היער האפל של גוֹן” (l’Oscura Foresta del Gon), וממשיכה אל נקודת התצפית סְטוֹק (Stock), אל מפל אוֹפֶנְטוֹל (Ofentol) ולבסוף אל הכפר עצמו. המסלול מתאים גם לילדים מגיל 6–8. קָסְטֶל בֵּזֶנוֹ  (Castel Beseno) מבט מרחפן - צילום: Depositphotos   מסלולי הסקי אזור הסקי של Folgaria – Lavarone  כולל יותר מ־100 ק״מ של מסלולי גלישה המחולקים ל־66 מסלולים (70 ב־Folgaria  ו־30 ב־Lavarone) האתר כולו נגיש גם לאנשים עם מוגבלויות והוא חלק מ־ Skirama Adamello Brenta. בין המסלולים המפורסמים ניתן למצוא את המסלול האדום: Salizzona  ואת המסלול השחור: Agonistica באזור Fondo Grande  שב־Folgaria,  וכן את המסלול השחור: Avez del Prinzep  ב־Lavarone. לחובבי הסקי למרחקים (cross-country) ישנם שני מרכזים ייעודיים: Passo Coe ו־Millegrobbe, שכל אחד מהם כולל כ־40 ק״מ של מסלולים. כל זה נמצא במרחק של כ־25 דקות בלבד ממחלף:Rovereto Nord (A22).   לַבָּרוֹנֶה (Lavarone) — האגם, פרויד ושכונת בֶּרְטוֹלְדִי במרחק של כ־20 דקות נסיעה מפולגריה נמצאת Lavarone, הידועה בזכות האגם הקרסטי שלה — אגם טבעי שנוצר בתוך שכבות של אבן גיר ונחשב לבעל מים צלולים במיוחד.האקלים הנעים וטוהר המים, שעומקם המרבי מגיע ל־17 מטרים, הופכים את האגם ליעד תיירותי מבוקש מאוד: בקיץ לרחצה ולדיג, ובתקופות מסוימות בחורף — להחלקה על הקרח. לפי האגדה המקומית, במקום שבו נמצא כיום האגם השתרע בעבר יער רחב ידיים, שהיה בבעלותם של שני אחים. השניים ניהלו מריבה קשה ומרה על הבעלות, ולכן נגזר עליהם עונש – היער שקע, והעמק הוצף במים. לַבָּרוֹנֶה הייתה גם אחת מעיירות הנופש האהובות על משפחת פרויד (Freud) מדובר כמובן בזיגמונד פרויד, מי שנחשב לאבי הפסיכואנליזה המודרנית. המשפחה ביקרה כאן מספר פעמים בין תחילת המאה ה־20 ועד 1923. המשפחה הייתה הראשונה ממוצא אוסטרי ששהתה במקום, ונהגה להתארח ב־ Hotel du Lac , בחדר מספר 15 בקומה הראשונה, שמחלונותיו נשקף נוף מלא של כל האגם. זיגמונד פרויד חוף הרחצה של האגם מציע מגוון שירותים למבקרים, בהם מיטות שיזוף, שמשיות, בר ושירותים, וכן את סירות הפדלים (Pedalò) המפורסמות. לַבָּרוֹנֶה מורכבת מ־19 שכונות קטנות.המוכרת ביותר היא שכונת בֶּרְטוֹלְדִי (Contrada Bertoldi), שבה חיים רק 95 תושבים. השכונה מתאימה במיוחד לחובבי ספורט, ויש בה מגרשי טניס, כדורגל ובוצ’ה — משחק כדורים איטלקי מסורתי  באוויר הפתוח. בנוסף, היא מהווה את שער הכניסה המרכזי לאתר הסקי Lavarone Ski ולרכבל ה־Tablat. באתר יש בית־ספר לסקי, מסלול מזחלות, מסלול גלישה על אבובים וגן משחקים לילדים על השלג. "בֶּרְטוֹלְדִי” הוא שם של משפחה מקומית שמכונה Bertoldi Veci — כלומר “הברטולדים הוותיקים”  או “הברטולדים הזקנים”. בחורף נערך בשכונה, בין האורוות, הסמטאות והמרתפים,   שוק חג המולד המסורתי בסופי השבוע שבין 29  בדצמבר ל־5 בינואר . לַבָּרוֹנֶה (Lavarone) — האגם הקטן - צילום: Depositphotos   דרקון וָאיָּה (Il Drago di Vaia) — שקם מן האפר דרקון ואיה, שיצר האמן מרקו מַרְטָאלַר (Marco Martalar), נחשב לפסל הדרקון הגדול ביותר בעולם שעשוי מעץ. הוא מורכב כולו משאריות הפסל הקודם, שאבד בשריפה בשנת 2023 — ולכן הפך לסמל של לידה מחדש והתחדשות. אורכו של הפסל העצום 16 מטר, גובהו 7 מטר ומשקלו 6 טונות. הדרקון המיתולוגי הוא דמות מרכזית בסיפורי רמת צ'ימברה, והפסל המסמל אותו משמר ומסורת מקומית בעלת משמעות עמוקה לאזור. שביל הדרקון המוביל אל הפסל יוצא משכונת ג'וֹנְגִי (Gionghi) שב־לַבָּרוֹנֶה (Lavarone), ומתפתל לאורך כ־6 ק״מ — מסלול של כ־3 שעות הליכה. ניתן להגיע אל הפסל גם ברכב עד למרחק של כמה מאות מטרים ממנו, אך קטע זה נמצא בעלייה תלולה. שלטים ברורים מראים את הדרך מלברונה אל האתר. דרקון וָאיָּה - צילום: Depositphotos   לוּזֶרְנָה (Luserna) – האי הלשוני הצ’ימברִי מקור שמה של העיירה הוא מילה צ’ימברית שפירושה מַעֲבָר הָרִים,  ואמנם היא מהווה נקודת גישה מרכזית לעמק וָאלְסוּגַנָה (Valsugana).העיירה גובלת ב־לַבָּרוֹנֶה (Lavarone), קַלְדוֹנָצוֹ (Caldonazzo), לֶוִויקוֹ טֶרְמֶה (Levico Terme) ובאזור וַלְדַסְטיקוֹ (Valdastico) שבמחוז וִיצֶ’נְזה ( Vicenza ). למרות גודלה הזעיר – 267 תושבים בלבד – ללוזרנה היסטוריה מרתקת ורבת־שנים. ממצאים ארכאולוגיים מראיםשהמקום היה מיושב כבר בתקופת הברונזה, ובמקום נמצאיםשרידי תנורי התכה פרה־היסטוריים ששימשו להמסה ועיבוד של נחושת. ההתיישבות הצ’ימברית המתועדת החלה במאה ה־13, עם הגעתם של מתיישבים מבוואריה, שהקימו במקום את המשקים החקלאיים הראשונים (masi). לוזרנה שוכנת בגובה 1,333 מטר מעל פני הים,  והיא נחשבת  לאחרונת האיים הלשוניים: כ־90% מהתושבים הם דוברי צ'ימברית,  ניב עתיק ממוצא גרמני־בווארי  שנשמר בשלמותו, מנותק מהשפעות מודרניות. העיירה ממוקמת בקצהו של שטח מרעה אלפיני נרחב המשתרע בין פּוֹלְגָרִיָּה (Folgaria) לבין לַבָּרוֹנֶה (Lavarone),  וניתן לצאת ממנה דרך מעבר ההרים הצר Val d’Assa לעבר רַמַּת שֶׁבַע הָעֲיָרוֹת – אָזְיָגוֹ (Asiago).זהו אזור גבול עתיק שתושביו הצליחו לשמר ולהעביר מדור לדור מסורות, שפה, מלאכות ותרבות בעלות ערך היסטורי וחברתי רב. אחד האתרים שבהם ניתן להעמיק בהיסטוריה המקומית הוא מוזיאון Haus Von Prukk , בית איכרים צ’ימברי מסורתי ששוחזר. המבנה שוכן בלב העיירה, בכיכר Piazzetta Battisti ,  ומשמש מרכז זיכרון ותרבות לקהילה המקומית. 📌  פרטים נוספים באתר הרשמי . פנורמה על היישוב לוּזֶרְנָה (Luserna) - צילום: Matteo Ianese lli   שביל הדמיון  (Il Sentiero dell’Immaginario) שביל הדמיון  מוביל אל מַלְגָה קַמְפּוֹ (Malga Campo), דרך יערות אשוח מרהיבים. הוא מתאים גם לטיול משפחתי עם ילדים, ובימי שלג, מצוידים בנעלי שלג (ciaspole), החוויה הופכת למופלאה אף יותר. המסלול יוצא מביתה(Baita), בקתת ההרים הצ’ימברית המסורתית של לוזרנה (Luserna) , ולאחר צעדים ספורים מגיעים לשביל עם תצפיות פנורמיות אל עבר וַלְדַסְטיקוֹ (Valdastico). לאורך המסלול מוצבים לוחות הסבר עם סיפורים ואגדות שעברו מדור לדור – ביניהן אגדת פְרָאוּ פֶּרְטֶגָה (Frau Pertega). לפי המסורת המקומית, פְרָאוּ פֶּרְטֶגָה היא דמות נשית מיתית, חציהמכשפה וחציה ־שומרת־יערות, הקשורה ללידות, למסתרי הטבע ולמערות הסמוכות. היא מופיעה באגדות כמי שמגינה על הילדים והאימהות, אך גם ככוח פראי שיש לנהוג בו כבוד – שילוב המגלם את היחסים העדינים בין האדם להרים. בהמשך הדרך תתגלה לפניכם בריכת קָמְפּוֹ , שבימי חורף נראית כמו מרבד לבן עצום ומרשים במיוחד. לאחר עצירה לכריך וטעימה מקומית במַלְגָה  ממשיכים לנסוע עד שעוברים את אזור המרעה ויורדים בחזרה אל מרכז לוזרנה. שביל הדמיון בימי שלג - צילומים: עמוד הפייסבוק Alpa Cimbra אַזְיָאגוֹ (Asiago) ורמת אַזְיָאגוֹ רמת שבע העיירות  המוכרת גם בשם רמת אזיאגו, נחשבת לאחד היעדים האטרקטיביים, האלגנטיים והאהובים ביותר בהרי מחוז ונטו . האזור מפורסם באתרי הסקי שלו בחורף ובמסלולי אופני-הרים בקיץ, בשקט המפעים של נופי הקדומים שלו,  ובעיקר – בחום ובאדיבות של התושבים הווֶנֶטִים. שבעת היישובים המרכיבים את הרמה הם: Asiago , Enego , Foza , Gallio , Lusiana , Roana ו- Rotzo . הרמה נקראת בשמה של אזיאגו (Asiago), העיר המרכזית באזור, הידועה בזכות הגבינה הנושאת את אותו שם. לא רק טבע ונוף יש כאן: באזור אזיאגו התחוללו קרבות רבים במלחמת העולם הראשונה. בזמן "מתקפת האביב"  העיר הופצצה  ונחרבה עד היסוד.לאחר תום הקרבות היא נבנתה מחדש.עדויות  מהתקופה חקוקות באתרים ההיסטוריים הפזורים באזור, ובהם בית-העלמין הצבאי ואתרי הנצחה. בית ההנצחה הצבאי (Il Sacrario Militare) בתקופת השלטון הפשיסטי עלה הרעיון לרכז במקום אחד את חללי המלחמה שנקברו בבתי העלמין השונים ברחבי רמת אזיאגו, ובשנת 1938 הועברו לכאן כל החללים. בסוף שנות השישים, בעקבות הסכם עם אוסטריה, הועברו לבית הקברות גם חיילי הצבא האוסטרו־הונגרי שנפלו באזור.בסך הכול קבורים במתחם54,286  חיילים  בהם 12חללים שעוטרו במדליית זהב על גבורה, למעלה מ-33 אלף חללים אלמונים, וכן שלושה חללים שנפלו במלחמת העולם השנייה. הקברים מסודרים לאורך קירותיו של מבנה מרובעהמכיל קריפטה (הערה: רצוי הסבר), ובמרכזו ניצבת קפלה מתומנת המשמשת לטקסי  זיכרון. המקום פתוח למבקרים מיום שלישי ועד יום ראשון בשעות 09:00–12:00 ו־14:00–17:00, וסגור בימי שני ובחגים. בית ההנצחה הצבאי באַזְיָאגוֹ - צילום: Depositphotos   גבינת אַזְיָאגוֹ (Asiago DOP) מלחמת העולם הראשונה גרמה גם לדילול האוכלוסייה ברמה, ובמיוחד ב ב קתות המרעה ההרריות ששימשו לעיתים כעמדות לחימה. כתוצאה מכך, ייצור הגבינה עבר בהדרגה מן הרמה עצמה לאזורים הנמוכים יותר שלמרגלות ההרים. מהמאה ה־11 ועד אמצע המאה ה־19 יוצרה גבינת אזיאגו כמעט אך ורק באזור הרמה, מחלב כבשים. מאוחר יותר, בזכות טכניקות ייצור חדשות ומתקדמות, התחילו לגדל באזור גם בקר — שינוי שהשפיע על אופי הגבינה והפך אותה למוצר המזוהה עם האזור עד היום. בשנת 1979, לאחר שהגבינה קיבלה את סיווג DOP (תווית מקור מוגן), נוסד הקונסורציום להגנת גבינת אזיאגו, המאגד 56 מחלבות, במטרה לשמור על מאפייניה הייחודיים.. הגבינה, במרקם חצי-מבושל, נמכרת כגבינה טרייה או מיושנת, נהוג להגיש אותה כקינוח לצד פירות, והיא משתלבת במנות מקומיות רבות של המטבח האזורי, כמו מדליוני בשר Speck  ואזיאגו, ניוקי בחמאה ואזיאגו, או פסטה ברוטב רדיקיו מוקרמת בגבינת אזיאגו. לקרוא על עוד גבינות איטלקיות מפורסמות. גבינת אַזְיָאגוֹ - צילום: Depositphotos   טיול במרכז אסיאגו - ובסביבה הקרובה מומלץ להתחיל את הביקור באזיאגו במרכז העתיק של העיר: רחובות אלגנטיים באווירה אלפינית, בתי־קפה קטנים, מאפיות מקומיות וחנויות בוטיק מעץ נותנים לעיירה ההררית את אופייה הייחודי. הרחוב המרכזי, Corso IV Novembre  משמש כטיילת עירונית תוססת עם חנויות ומסעדות. וגם הכיכרות המרכזיות Piazza Carli  ו־ Piazza Risorgimento    מלאות חיים ושוקקות והמבקרים מוזמנים לשוטט  בין מבנים אלפיניים, מזרקות ומרפסות עם אדניות פרחים המשקיפות אל ההרים. אם אתם אוהבים החלקה על הקרח, מומלץ לבדוק את היכל הספורט המקומי שבו פועל מגרש הוקי מקצועי. אחד הדברים המיוחדים באזיאגו הוא האפשרות לעבור בתוך דקות ממרכז עירוני חי אל טבע פתוח – חוויה היוצרת שילוב מושלם בין תרבות, היסטוריה ונוף. ממש ליד העיר נמצאים היערות, המרבדים הירוקים והפסגות האלפיניות של רמת שבע העיירות, שבה מישורי האחו, עצי האורן וערפל הבוקר יוצרים מראות נוף ציוריים. במרחק קצר ממרכז העיר נמצא Parco Millepini , הפארק המרכזי של העיר, שמציע טיולים רגועים ומתאים במיוחד למשפחות. אפשר לצאת גם לטיול קצר ונעים אל Laghetto Lumera , אגם קטן ושקט במרחק של כעשר דקות מהמרכז. בעונת הקיץ מומלץ למשפחות עם ילדים לבדוק את פארק ההרפתקאות  שבעיירה הסמוכה Roana  – חוויה אתגרית ומהנה באמצע הטבע האלפיני. פרטים נוספים באתר .

עגה טריאסטית מבוזה ומפגש גורלי עם ג’יימס ג’ויס: סיפורו של רומן שנולד מתוך כישלון, טלטל את מוסכמות הווידוי וחשף את הנפש מבעד למצפונו העקום, האירוני והכואב של זנו עד העת החדשה צורת הווידוי, אותה "הודאה כנה", הייתה דגם למסמך ששורשיו נטועים יפה באדמת האמינות. ואולם, אותו דגם איבד את תוקפו באופן לא רשמי עם עליית ההומניזם, שדחק את מכשירי העינויים החוצה מחדרי החקירות. בדומה לתהליך זה, ובאופן רשמי יותר, הוכתמה כשרותן של  אותן הודעות עם יציאתו לאור (בעילום שם) של הרומן "זיכרונותיו הפרטיים ווידוייו של חוטא ישר" מאת המשורר והסופר הסקוטי ג'יימס הוג בשנת 1824. ואמנם, בשלהי המאה ה־19 נשמעו הדהודים לנימת הרפאים הארסית של הוג כבונה עלילות ביצירותיהם של סופרים כסטיבנסון ודוסטוייבסקי, רוצה לומר – מבשריה הגדולים של הספרות המודרניסטית, אשר מטילים על הקורא מטלת פיצוח, שאינה מתמקדת בלעדית בתוכן הדברים העולים כפי שהם מן הטקסט, ודורשת מלאכת פרשנות מרוחקת ושקולה, משום שהמבנה הכללי בו היא עוסקת כולל בתוכו קשת שלמה של עורמה וסילוף, אשר עלולים להיות מנותבים פנימה (כלפי הנפש הדוברת עצמה), או החוצה (אל הקורא). אלא שלא על המקרה המוזר של ג'קיל והייד ולא על רשימות מן המרתף ברצוני לדבר, כי אם על צורתו הבשלה של המצב המודרניסטי בספרו של איטלו זבבו (Svevo) "תודעתו של זנו". זבבו הוא למעשה אטורה שמיץ, סוחר בן מעמד הביניים של עיר הנמל טריאסטה , שזיהה, מתוך התפכחות אירונית לאור חידושיו המהפכניים של ד"ר פרויד, כי אין לנו צורך במפצחי עצמות, מנגנוני מתיחה של איברים ולהבים לקילוף העור כדי לכרות נציצים ממרתפי הנפש של הסובייקט, מסולפים ככל שיהיו. אדרבא, אומר הפסיכואנליטיקן לפציינט, הב לי את כנותך המעוקמת וזמן, ואפרזל לך אמת ישרה כסרגל. זבבו הנער גילה עניין רב בספרות, אולם בהוראת אביו נגזר עליו להישלח בגיל שתים־עשרה לגרמניה, להתחנך בבית ספר למסחר. לעיר הולדתו טריאסטה חזר כשהיה בן שבע־עשרה, והתחיל בקריירה של פקיד בבנק העירוני. את זמנו הפנוי כילה בקריאת הנטורליסטים הצרפתים. טריאסטה של אותם זמנים הייתה מרכז של מחלוקת גאופוליטית, וזהותה הייתה שברירית וחצויה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב־1920, נמסרה העיר לאיטליה. אך עוד במפנה המאה ואחריו גילו רבים מתושביה אהדה לאומית לאיטליה, אף שעיר הנמל סופחה לשליטתו של בית הבסבורג אי שם במאה ה־14, והייתה נתונה להשפעות תרבותיות ולשוניות הן מצד סלובניה, שכנתה ממזרח, והן מצדן של האומות הדוברות גרמנית מצפון. במרכז המהדורה השניה של הספר "תודעתו של זנו" מימין ומשמאל איטלו זבבו בצעירותו ובבגרותו היה זה הדיאלקט הטריאסטי הגס – השפה שהנהיגה את מחשבתו של זבבו – שזיכתה אותו בלעג מצד האינטליגנציה הפלורנטינית, שסברה כי לשונם החיננית של דנטה ובוקאצ'ו היא המכתיבה את צורתו של הטעם הטוב. זבבו ("שמיץ האומלל!" – כך נהג לכנות את עצמו בגניחה טיפוסית עד יומו האחרון), אותו סוחר בן סוחרים, כתב שני רומנים: Una Vita  ו־ Senilità  ("חיים"; "זִקנה"), שעלה בידו להשלים עד 1899. פירותיו הספרותיים, שנכתבו בהשראת בלזק וזולא, זכו בעיקר לכתף קרה מצד המילייה הספרותי איטלקי. לאחר יותר משני עשורים של שתיקה השלים זבבו, אז כבר בן 60, את הרומן השלישי שלו: "תודעתו של זנו" ( La coscienza di Zeno ). כמו את שאר כתביו, גם את הוצאתו לאור של רומן זה מימן מכיסו. הוא שלח את כתב היד לידידו ג'יימס ג'ויס, שבזמן נדודיו המוקדמים ביבשת היה מורו לאנגלית של זבבו. ג'ויס, שאז כבר עשה לעצמו מוניטין של טיטאן ספרותי, התרשם עמוקות והביע את אמונו בתלמידו, והרומן יצא לאור ב־1923. כך זכו לעדנה גם שני ספריו המוקדמים של הסוחר האיטלקי המזדקן, ולגילוי מאוחר מצד הקהילה הספרותית האירופאית – בהנהגתו של הסופר ומבקר הספרות הפריזאי בנז'מן כרמייה (Crémieux), ולמבוכתם של משמיציו האיטלקים. "תודעתו של זנו" עשוי כווידוי ארוך הפרוש על פני ביוגרפיה שלמה, תחת מנדט ההשתפכות הפסיכואנליטית. מתוך ההקדמה נודע לנו כי כתב היד כולו מצוי לא בידיו של הדובר, אלא אצל הפסיכואנליטיקן שומר הטינה שממנו הוא נמלט בשאט נפש. באותה הקדמה מציין ד"ר ס', רופא בעל מנגנוני ההגנה חזקים כפלדה משל עצמו ("אני הוא הרופא המוזכר לפעמים בסיפור זה במילים לא מחמיאות ביותר..."), המדגיש ש"מי שמבין בפסיכואנליזה, יודע בדיוק היכן למקם את גישתו העוינת של החולה כלפיי." אם כן, ד"ר ס' עוטף את סיפור חייו של זנו בהאשמה בפשע ההעברה, ובכך מנקה את מצפונו שלו. למרבה הגיחוך, הוא מודיע ללא כחל וסרק שאת הרומן הלזה הוא מפרסם כנקמה בזנו, ו"מקווה שהדבר יצער אותו." וזה הסיפור: זנו, עכשיו כבר איש זקן, מגיע לקליניקה של הרופא באמתלה מעשית ביותר – ברצונו להפסיק לעשן. ואמנם זהו שמו של הפרק הראשון – "העישון", ודרכו נודע לנו על יחסיו הפרוורטיים של זנו עם ה"סיגריות האחרונות" הרבות שעישן לאורך חייו, ועל ניסיונותיו מעוררי הרחמים להפסיק עם ההרגל המגונה, לדעתו. חייו של זנו מחולקים לשישה פרקים, אם מתעלמים מהערת העורך (אותו ד"ר ס') ומן ההקדמה (שעשויה מכמה ניסיונות נואלים של זנו לכתוב את עצמו, על ידי זימון זיכרונות ראשוניים ומעורפלים). אותם פרקים פורשים את חייו של זנו על פני כמה מוקדים – מות האב, נישואיו, הפילגש, פעילותו העסקית והפסיכואנליזה – שמלבד מספר חפיפות נרטיביות נמתחים לקו ליניארי ברור. בניגוד ל"חיים" ו"זקנה", שבהם שולטת נימה נטורליסטית ורגשנית כלשהו (כוחו של זבבו לא היה בפיתוח ריאליסטי מובהק כמוריו הצרפתים), ב"תודעתו של זנו" מצא זבבו טון אירוני ובשל, המשתעשע תדיר עם תעתועי התודעה ולוכד יפה את רוח הזמן של מפנה המאה – זהו קול רווי בפיכחון לעגני, שמודעות־יתר קומית מתזמרת אותו לכדי פארסה היפוכונדרית. ניכר שהצלחתו הגדולה של זבבו והבעיה העיקרית של זנו, כנאורוטיקן ופטישיסט, היא העובדה שהוא אינו חי בזמנים , כי אם במצבים. אם להשתמש בדימוי מעולם השחמט, זנו אינו חי את חייו כשחקן המפתח משחק מסוים שאותו הוא מנהל מתחילתו ועד סופו בהיגיון אסטרטגי או טקטי, אלא מבקר בהם כאדם שבזמנו הפנוי פותר חידות שחמט, ואין זה נוגע לו אם עמדה מסוימת מקורה בפתיחת "השיטה האנגלית" או על דרך "ההגנה הסיצילאנית". במילים אחרות, זנו הוא אורח בחייו שלו ועלול לבנות תילי תלים של הגיונות ודרכי פעולה רק בכדי למצוא את עצמו שומט אותן לנוכח פתרון נוח יותר, ומקומי לעילא, שיכול היה באותה מידה לאפיין אדם שונה בתכלית. זו תופעה שמתבררת לקורא – שהציר הליניארי גלוי לפניו בצלילות מוחלטת – כאבסורד גמור. כך למשל בפרק "סיפור נישואיי" מחליט זנו כי הוא מאוהב באדה, שכן היא מצודדת למראה וחריפת דעת, ורואה בו טיפוס תמהוני או חצי מטורף. היא כמובן מסרבת להצעת נישואיו (סם תשוקה עוצמתי בפני עצמו בעיניו של זנו, החולה המדומה), מה שמוביל אותו להציע נישואין לאחותה הקטנה אלברטה, תלמידת גימנסיה בעלת שאיפה להיות לסופרת שאינה מקדישה לו ולו בדל של עניין רומנטי. לבסוף הוא מציע נישואין לאחותן המבוגרת אוגוסטה, אישה נבולה, עקומה ופוזלת, אך אימהית וטובה, שבתמימותה אוהבת אותו חרף אדישותו האכזרית כלפיה. והנה, נישואיו לאוגוסטה מתבררים כמופת של חיים משותפים והגונים, פחות או יותר. אדה מתחתנת עם גואידו – טיפוס מבטיח למראה, בעל כישרון מוזיקלי וכריזמה לא מבוטלת. הלה הולך ומתגלה כחדל אישים גמור, שחוסר כישרונו לעסקים ונטייתו לקחת סיכונים מיותרים מביאים למפלתם שלו, של אביו ושל אדה. הוא גם מעריץ של אוטו ויינינגר, הפילוסוף השקול ונעים ההליכות, לשון סגי נהור. בראש ובראשונה, זנו רואה בעצמו אדם חולה. מחלה שכאב מסתורי הבוער מפעם לפעם בצד מפשעתו ואוזלת יד כללית הן מאפייניה. תסמיני מחלתו נסתרים מעיניו ומעיני הרופאים, וזאת משום שחמקמקותה של המחלה היא עצם מהותה. בניגוד לגואידו האימפולסיבי, זנו נתון לשיתוק מתמיד המונע ממנו לבצע פעולות בסיסיות למדי. האירוניה היא שהדבר עובד פעמים רבות לטובתו, ומונע ממנו אסונות כאלה ואחרים. למזלו, על העסקים שירש מאביו הופקד רואה חשבון אפור ושמרן בשם אוליבי, שמנהיג את בית המסחר שלו בבטחה. לעיתים נתקף זנו בתשוקה עזה לבצע החלטה עסקית נמהרת, אלא שרואה חשבון הזקן ולמוד הניסיון מרוקן באנחה של צער אבהי את רוח ההתלהבות ממפרשיו המזועזעים. לקראת סוף הרומן זנו מעלה על הכתב את הפרק "פסיכואנליזה" לאחר שנמלט מן הטיפול. הוא שולח את הפרק לאותו ד"ר ס' כדי ש"כאשר יקבל את החלק האחרון הזה של כתב ידי, יחזיר לי הכול...", ובה בעת מתכחש לסיפורו שלו ומודיע כי למעשה "בכל מילה טוסקנית היוצאת מפינו אנו משקרים", וש"אין טיפול אלא אשליה אווילית, תחבולה שנועדה לרגש איזו זקנה היסטרית," וכי מחלתו אינה אלא ההנחה הטריוויאלית ולפיה זו "אותה מחלה שסופוקלס המנוח אבחן בנפשו של אדיפוס המסכן: אהבתי את אמי וברצון רב הייתי קוטל את אבי", ושבעצם "ההוכחה הברורה ביותר לכך שלא סבלתי ממחלה זו, היא העובדה שמעולם לא הבראתי ממנה". המתוודה מפרק את רצף טענותיו שלו ומרכיבן מחדש בווידויו באופן שמבליט סתירות. באופן מוזר, סתירות אלה מייצרות דווקא ריאליזם תודעתי חריף. הווידוי כטקסט שחב את קיומו לאלימות אחרת, פרשנית, אינו רעיון חדש (וב"חדש", במקרה זה, כוונתי לזמן פרסומו, לעשורים הראשונים של המאה ה־20). אולם, בהינתן הקול החולני הנכון ועולם הסופג אותו כאלמנט פתולגי אך לא זר, כפי שעולה מן המקרה שלפנינו, בכוחו להיות מרענן בהחלט. קריאה בספרו של זבבו מעלה בדעת המעיין בו גם דוגמאות מרהיבות, מאוחרות ומוכרות יותר, של פרצופים וטיפוסים דוגמת הומברט, פורטנוי והרצוג (שההבדלים ביניהם רבים ומובנים), כלומר מסַפּרים שעבורם הווידוי הוא אמצעי לבניית בדיה שאמיתותה עומדת הודות לעודפיה הרטוריים שלה עצמה.

כמעט עשור של עבודה אצל שפים באיטליה מהשורה הראשונה, השף דוד שושן מביא את סודות המטבח האיטלקי האמיתי לישראל רוצים ארוחה פרטית אצלכם בבית? מעדיפים להשתתף בסדנאת בישול בישראל? שף איטלו-ישראלי שמי דוד שושן, אני שף וקומיקאי, משנת 2013 אני חי ומתגורר בעיר ברשיה, במחוז לומברדיה. במהלך השנים עבדתי במטבחים שונים ונחשפתי למטבח הצפון איטלקי בכלל ולזה המקומי בפרט. גיליתי עולם שלם של חומרי גלם, טעמים ומנות שלא נמצאים תחת הכותרת "מטבח איטלקי" וכמעט ולא מוכרים למי שלא חי או נולד באיטליה. המגע הראשון שלי עם חומרי הגלם המקומיים היה במסעדה הראשונה בה עבדתי אצל השף ויטוריו פוזארי, שם נחשפתי לדגי אגם, גבינות, נקניקים ואלף סוגים של חסות, עשבים וכרובים שלא הכרתי. הטעמים לא התיישבו כלל עם ה"טעמים האיטלקיים" שהכרתי קודם לכן ובהתחלה היו לי מוזרים מדי ואפשר לומר שחוויתי "אכזבה" כיוון שהציפיות שלי היו אחרות. לאט לאט אבל בעקביות מצאתי את עצמי מתמכר לחלק מהטעמים. ה"גילוי" הזה הוביל אותי לחיפוש אחר מטבחים ומנות מקומיות מרחבי איטליה ולהבנה שיש עושר של מסורות, טכניקות ומנות שכמעט ולא ידועות לנו הישראלים המגיעים לחופשה בארץ המגף. בסרטון - שיחה על קולינריה איטלקית סטנד-אפ ומה שביניהם שיתופי פעולה שעשיתי עם השלוחה המקומית של Slow Food, גרמו לי לתהות על ההנגשה של אותם מוצרים לקהל. מטבחים של אזורים שלמים נופלים תחת ההגדרה Cucina povera - מטבח עני, אלו מכילים בתוכם שלל מנות עם סיפורים נפלאים ודמיון עשיר. דווקא משם צמחו מיטב המנות האיטלקיות כי בניגוד למטבח הצרפתי המבוסס בעיקר על טכניקה, המטבח האיטלקי הוא פשוט ביסודו ומתבסס על הדגשת איכות חומרי הגלם. לאורך השנים נדדתי ברחבי איטליה והגעתי למקומות חדשים, טעמתי מנות חדשות והכרתי אנשים שגדלו על מטבחים אזורים שונים, אותם אנשים הביאו אותי בגאווה גדולה לטעום את האוכל שלהם ועל הדרך סיפרו לי גם סיפור או שניים. המסע הזה גם גרם לי להבין שאנחנו מאבדים את המסורות הללו ויש צורך להכיר אותן לעוד ועוד אנשים, גם לקהל הישראלי שאוהב את איטליה. אני מזמין אתכם להצטרף למסע מעבר להרי הפיצה והלזניה. יהיה טעים. מתכון וידאו של דוד שושן מתוך ערוץ האוכל של אתר באיטליה

מי שמכיר את איטליה מקרוב וטייל בה יודע, יין הוא לא רק משקה, יין מספר את סיפורה של האדמה, הוא חלק מהתרבות המקומית ומהחיים עצמם. בכל עיירה קטנה תמצאו לפחות יקב משפחתי אחד אם לא כמה. לרוב אלו יקבים עם מסורת ארוכת שנים. יקבים אלו מייצרים יין בכמויות קטנות, בין כמה מאות בקבוקים בבציר לסוג יין ועד לכמה עשרות אלפי בקבוקים, אלו נשתים במסעדות באזור ובבתי המקומיים. ההפך הגמור מייצור במאסות, זו מסורת של חקלאות משפחתית ארוכת שנים. היינות הללו לרוב לא יוצאים את האזור בו הם יוצרו, ובכפרים שרחוקים חצי שעה נסיעה כבר ישתו יינות אחרים. כרמים בטוסקנה - לא כל היינות מיוצרים מענבים שגדלו במקום - צילום: Depositphotos בישראל, לא פשוט להשיג את היינות הללו. במדפי החנויות מציעים בעיקר מותגים גדולים ומוכרים, לעיתים במחירים גבוהים ביחס לאיכות היין. יינות מקומיים איטלקיים, כאלו שגדלו, יוצרו ובוקבקו באותו היקב קשים להשגה, המושג: imbottigliato all’origine  הומצא באיטליה בדיוק בשביל להבדיל בין שתי צורות ייצור היין. כיתוב שמראה שהיין יוצר ובוקבק ביקב - צילום: אתר באיטליה את הצורה השנייה ניתן למצוא בקלות אלו בקבוקים עם הכיתוב: imbottigliato da  –  כלומר יין מייצור מסיבי שאמנם בוקבק ביקב, (אולי גם חלק מתהליך הייצור שלו בוצע על ידיי היקב ששם את שמו על הבקבוק) אך מקור הענבים אינו ידוע, גידולם נעשה במקום אחר. החוק באיטליה דורש הבחנה בין הדברים, הכיתוב אמנם מבלבל, אך כל היקבים חייבים לציין זאת על הבקבוק. זה אולי נשמע טכני, אבל בפועל מדובר בהבדל מהותי בין יין אותנטי לבין מוצר מתועש וממוסחר , רצוי להדגיש שאין מדובר בטעם היין. כך למשל: ענבים של יין טוסקני מפורסם עלולים להגיע מאזור אחר באיטליה כמו אברוצו למשל או סיציליה, שם מגדלים כמויות גדולות של ענבים גנרים ליינות פשוטים. הענבים יעברו תהליכי פרמנטציה בטוסקנה ואולי גם יהנדסו להם את הטעם בעזרת כימייה שמחקה את הטעמים המיוחדים האהובים מהטבע, או של עץ האלון מהחבית, כן כן מה ששמעתם. הכיתוב שמראה רק על ביקבוק בלבד - צילום: אתר באיטליה בשנים האחרונות עלתה המודעות של הצרכן הפרטי באיטליה, בעקבות סדרת כתבות תחקיר ב- RAI REPORT  שחשפו את מה שעושות חברות היין הגדולות. קמו להם איגודים מקצועיים של יצרני יין קטנים. גם תנועת ה: Slow wine שמקבילה ל: Slow food התפתחה ומאגדת יצרנים מכל איטליה בתערוכות יין שמוקדשות רק לאותם יצרנים קטנים. כמו כן קמו גם אתרי אינטרנט שמוכרים יין במיקוד על יקבים קטנים, מאחר ולאלו אין יכולות מספקות לשווק בעצמם את הסחורה שלהם מחוץ לאזורם. הנה אתר מקוון אחד שמציע משלוחים של יינות בוטיק מאיטליה עד לבית הלקוח ומציע משלוחים גם לישראל: Fiorvino.com    ההתמחות של האתר היא יקבים משפחתיים ברחבי איטליה ומאפשר לרכוש יינות שאינם מגיעים לישראל. בישראל יש מכס ומע”מ על יבוא יין. האתר מציע פתרון נח ובמשלוח כלול כבר המכס, ההמלצה היא להזמין משלוחים קטנים – שש עד שתים עשרה בקבוקים בכל פעם – וליהנות מהחוויה מבלי להסתבך עם עלויות עודפות. גם כך, כשמשווים את התמורה לאיכות ולמחירים בשוק המקומי הישראלי, לרוב מדובר בעסקה משתלמת במיוחד מבחינה כספית וכמובן שהמוצר וזה הכי חשוב הוא אותנטי. יין מורכב מענבים שעברו פרמנטציה, ואנחנו שותים אותו בגלל הטעם, אך יש גם סיפור, יש מסורת, של מקום ואדמה. ובמובן הזה, בקבוק שמגיע ישירות מיקב משפחתי באיטליה מביא את איטליה אל השולחן הישראלי בצורה האותנטית ביותר.

ב-23 בספטמבר 2025 הלכה לעולמה קלאודיה קרדינלה, מהשחקניות הגדולות והמשפיעות בתולדות הקולנוע האיטלקי והאירופאי בכלל. במותה, בעיר מגוריה נמור שבצרפת, קרדינלה היתה בת 87. במשך קריירה בת שישה עשורים היא שיחקה בלמעלה ממאה סרטים קולנועיים באורך מלא, לא כולל הופעות דוקומנטריות וטלוויזיוניות קלאודיה קרדינלה מתוך הסרט אנטוניו היפה (1960) - צילום: Public domain קרדינלה נולדה ב-1938 בלה גולט שבטוניסיה למשפחה ממוצא סיציליאני. בהיותה בת 17 זכתה בתחרות "האיטלקיה היפה ביותר בטוניסיה" בחסות הממשל האיטלקי המקומי, תחרות שכלל לא התכוונה להשתתף בה. כפרס, נשלחה לפסטיבל הסרטים של ונציה. מסופר כי בשוכבה בביקיני בחוף לידו נתקלו בה מספר במאים, וקרדינלה סירבה למספר הצעות לשחק בסרטים. רק לאחר חזרתה לטוניסיה גילה אותה ז'אק בארטייה הצרפתי, שצילם אז בטוניסיה את סרטו Goha  עם עומר שריף. בארטייה ליהק אותה לתפקיד קטן, שהספיק כדי לפתוח בפניה את דלתם של אולפני הצ'ינֶצ'יטה (עיר הסרטים) של רומא. סרטה השני כבר נחשב לקלאסיקה: קומדיית הפשע היפהפיה והנוגעת ללב של מריו מוניצ'לי מ-1958 "עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה"  (המתורגם גם כ "החשודים הרגילים" ).  המהירות שבה הפכה לשחקנית קולנוע מצליחה הפתיעה גם את קרדינלה עצמה. היא נזרקה אל עולם הסרטים בלי השכלה פורמלית במשחק, ובהעדר שיטה כלשהי נאלצה להישמע להוראות ולהיעזר באינטואיציה. מהבית דיברה רק צרפתית ואת הלשון הסיציליאנית, השונה מהניב הרומאי והאיטלקית "התקנית". לכן היא התביישה בתחילה לדבר מול המצלמה והעדיפה תפקידים שקטים יחסית – ורבים מתפקידיה המוקדמים דובבו לאיטלקית בידי שחקניות רומאיות. כך היא שיחקה בסרטים חשובים כמו "פיאסקו במילאנו"  (1959) של נאני לוֹי (סרט ההמשך של "רחוב מדונה" , הנהדר אף הוא), יצירת המופת "רוקו ואחיו"  של לוקינו ויסקונטי (1960), ו "אנטוניו היפה " (1960) העילאי של מאורו בולוניני, שם היא מגלמת את הכלה היפהפיה ג'וליה שנישאת לרווק החתיך והשרמנטי אנטוניו (מרצ'לו מסטרויאני) ואז מתלקח סקנדל חברתי שלם על שאנטוניו סובל מאין-אונות ואינו מסוגל לממש את נישואיו עמה; ובעוד סרטים חשובים פחות. ב "קרטוש"  (1962) של פיליפ דה ברוקה דיברה קרדינלה צרפתית.  שנים עברו עד  שקרדינלה החלה לדבר איטלקית בסרטים בקולה שלה. בסרטו המצויין של וולריו זורליני, "נערה עם מזוודה" (1961), קרדינלה לוהקה לראשונה לתפקיד הראשי. היא גילמה שם את איידה זפוני, פרפורמרית שננטשה בידי פלייבוי עשיר שהבטיח לה קריירה זוהרת, והיא מדברת בו בקולה שלה ללא דיבוב. לצדה שיחק ז'אק פּראן הצרפתי, שהיה צעיר ממנה בכמה שנים.   המרכזיות של קרדינלה בקולנוע האיטלקי של שנות השישים והשבעים אומרת דרשני. מצד אחד, קרדינלה שופעת החזה נחשבה לסמל מין מובהק. היא היתה נערת "pin-up" מקובלת (כלומר, תמונות שלה שהודפסו במגזינים נתלו בידי גברים על הקירות במקומות עבודתם), לצד דוגמניות ולצד שחקניות מצודדות אחרות של עידנה כגון סופיה לורן וג'ינה לולובריג'ידה האיטלקיות ובריז'ט ברדו הצרפתיה. בתחילת שנות השישים היא כונתה בעיתונות האיטלקית "החברה של איטליה" וסימלה משאת-נפש רומנטית לאומית. במאים ליהקו אותה לעתים קרובות לתפקיד "היפהפיה". הדוגמה הזכה ביותר לכך היא דמות המוזה החלומית של הבמאי אנזליני ( מרצ'לו מסטרויאני ), גיבור סרטו של פליני   "שמונה וחצי" מ-1963, ברואת-דמיון שכולה אידאל נשי בל-ניתן להשגה.  מצד שני, שלא כמו "יפהפיות" צעירות רבות שכוכבן זרח לזמן קצר ודעך עם פגעי הגיל, קרדינלה נשארה שחקנית עסוקה ואיקונית במשך שישה עשורים. היא נכנסה לעורק הראשי של הקולנוע בתקופתה בזכות פרסונה נשית נחושה ועצמאית יותר לעומת הרגשנות והכניעות שאיפיינו דמויות נשים רבות בקולנוע של שנות הארבעים והחמישים. אף כי לא התביישה להכיר בו בראיונות, קרדינלה הסכימה להשתמש בסקס-אפיל שלה רק עד גבול מסויים, והתגאתה בכך שמעולם לא חשפה את גופה באף אחד מסרטיה. תווי פניה המעט אקזוטיים שיוו לה מראה אסרטיבי, והיתה לה נוכחות פיזית וווקאלית לא מבוטלת על המסך. אף על פי שמיעטה לקבל תפקידים ראשיים אחרי "נערה עם מזוודה ", קרדינלה כיכבה גם ב "נערתו של בֶּבּוֹ"  (1963) של לואיג'י קומנצ'יני, שם היא מתאהבת בלוחם מחתרת שנידון למאסר ארוך (ג'ורג' צ'קיריס). זהו תפקיד דרמטי ורגשי באופן יוצא דופן, וחבל שהסרט המצויין הזה נשכח מלב באופן יחסי. בשנים האלה חלה תפנית בקריירה של קרדינלה, והיא התחילה לשחק בתפקידים משמעותיים או מורכבים יותר, גם אם משניים: הידוע שבהם הוא אולי אנג'ליקה הכפרית הנישאת לאציל טנקרדי (אלן דלון) ב "הברדלס"  (1963) של ויסקונטי, על פי הרומן התקופתי של למפדוזה: דמות ממולחת ובעלת מודעות מעמדית, שבעיני ויסקונטי סימלה את "איטליה החדשה" בעידן הריסורג'ימנטו של המאה ה-19, בו מתרחשת העלילה. באותה שנה שיחקה גם בתפקיד דובר האנגלית הראשון שלה (קולה דובב לאנגלית), בקומדיה הקלאסית של בלייק אדוארדס בכיכובו של פיטר סלרס, "הפנתר הוורוד" . דמות הנסיכה דאלה, שהיהלום שבמרכז העלילה שייך לה, חרגה מתפקידיה הרגילים כאיכרה או בת מעמד הפועלים בסרטים איטלקיים.  כאנג'ליקה בסרט הברדלס (1963) - צילום: Public domain בשנת 1966 כבר דיברה אנגלית בקולה שלה, במבטא קל, במערבון של ריצ'רד ברוקס, "המקצוענים", לצד ג'ק פלאנס, לי מרווין וידידה ברט לנקאסטר (מ" הברדלס" ). שנות השישים זימנו לה תפקידים מרכזיים וחשובים נוספים, גם בסרטים משובחים כמו "הקרנן המופלא"  (1964) של אנטוניו פייטראנג'לי, לצד אוגו טוניאצי וג'אן מריה וולונטה; "האדישים"  (1964) של פרנצ'סקו מאזלי על-פי אלברטו מורביה, לצד רוד סטייגר ותומס מיליאן; והמצליח מכולם - מערבון הספגטי האפי "היו זמנים במערב"  (1968) של סרג'יו לאונה. בסרט הזה לאונה לא רק שימר את המומנטום של "הטוב, הרע והמכוער " (1966), אלא אף התעלה עליו במורכבותו. "היו זמנים במערב" הוא לא רק לאונה בשיאו, אלא מערבון הספגטי בשיאו ואחד משיאי סוגת המערבון בכלל. קרדינלה מגלמת שם את ג'יל מקביין, אלמנה טריה בעולם גברי קשוח ומסוכן, ואף כי התפקיד שלה לא גדול, הוא מהווה ציר מרכזי של העלילה. למרות המתח המיני סביבה, הדמות של ג'יל מתעמתת עם דמויות הגברים בסרט (הליהוק הכביר כולל את הנרי פונדה, ג'ייסון רוברדס וצ'רלס ברונסון בין היתר) ומסרבת להיכנע לרצונות שלהם. היא מדברת אנגלית בקולה, עם המבטא, ומשלבת רגישות ונחישות. קרדינלה כג'יל מקביין בסרט היו זמנים במערב (1968) - צילום: Public domain ברבות השנים קרדינלה פיתחה קריירה רב-לשונית ומסועפת. היא שבה וכיכבה אצל ויסקונטי ב "סנדרה"  (1965) והגיחה בהופעת קמע זעירה ב "תמונה משפחתית" שלו (1974). היא שיחקה בכמה סרטים מסוגת הג'יאלו האיטלקית בשנות השבעים, ובסרטה הטוב של ליליאנה קוואני, "העור"  (1981), שם עבדה שוב עם מסטרויאני ועם לנקאסטר. בנוסף היא גילמה את המדאם מולי בסרט ההרפתקאות הענק של ורנר הרצוג הגרמני, "פיצקרלדו" (1982), עם קלאוס קינסקי, והופיעה במגוון סרטים דוברי אנגלית וצרפתית. בשנת 2002 קיבלה פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע של ברלין. הספדים עיתונאיים שנכתבו לאחר מותה ציטטו את קרדינלה באומרה: "חייתי יותר מ-150 חיים: זונה, קדושה, רומנטיקנית, כל סוג של אשה, וזה נפלא כשיש את ההזדמנות הזו לשנות את עצמך".  מה הם הסרטים הגדולים או הידועים ביותר שניתן למצוא בהם את קרדינלה? זוהי שאלה אחת: "עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה", "רוקו ואחיו", "שמונה וחצי", "היו זמנים במערב", "פיצקרלדו", "הברדלס" .  יש גם שאלות אחרות: היכן להתחיל עם קרדינלה? מה הם התפקידים הכי טובים שלה עצמה? ומה הן הפנינים הנסתרות, סרטים יוצאי דופן שחמקו מתחת לרדאר? יתכן שהתשובות לשאלות האלו נמצאות כולן באותם כמה סרטים קטנים ואינטימיים יותר: "הנערה עם המזוודה", "נערתו של בבו", "הקרנן המופלא" , ואולי " האדישים" .

אחד הדברים שהכי מזוהים עם איטליה הוא הג'לאטו, ובטח גם אתם כבר נתקלתם בפוסטים הוויראליים של ידיים המחזיקות גביעי גלידה על רקע נוף איטלקי טיפוסי. אז מה כל הרעש סביב הגלידה האיטלקית? מהו בעצם הג'לאטו האיטלקי, איך מכינים אותו, ובמה הוא שונה מ-icecream? על כל זאת ועוד ננסה לענות במאמר שיעסוק באהבה האיטלקית האולטימטיבית: הג'לאטו כמובן מילאנו ונציה ורומא, לצלם גביעי ג'לאטו ברחוב זה הטרנד ברשתות החברתיות כבר שנים - Depositphotos הערה קטנה לפני שמתחילים: באיטלקית המילה ג'לאטו –Gelato היא בגוף זכר, וגם במאמר הזה נתייחס לג'לאטו בלשון זכר. למה לאכול גלידה איטלקית? לפי סקרי שוק באיטליה 98% מהאיטלקים אכלו ג'לאטו לפחות פעם אחת בחייהם, וההערכה היא שהאיטלקי הממוצע אוכל בין 7- 8 ק"ג גלידה בשנה. האיטלקים תופסים את אכילת הג'לאטו כפעולה חברתית המתבצעת בשעות הפנאי, ולכל איטלקי ואיטלקייה יהיו טעמים מועדפים ובדרך כלל גם גלידריה מועדפת בעיר מגוריהם. מבחינת האיטלקים "ללכת לאכול ג'לאטו" זו פעילות לכל דבר, משהו שבדרך כלל עושים עם המשפחה והילדים או כמפגש בין חברים ומשפחות. לעיתים קרובות הגלידה היא תירוץ למפגש חברתי, ואחרי שכולם ירכשו גביע ג'לאטו איכותי הם יצאו ביחד לסיור רגלי נינוח ברחבי העיר (ג'לאטו נאכל לרוב בעמידה או תוך כדי הליכה). כאשר איטלקים מבקרים בעיר זרה הם לרוב ינסו את הג'לאטו המקומי וישוו אותו כמובן לג'לאטו המוכר להם. למעשה, שיחות מפולפלות על ג'לאטו, טעמים ומרכיבים הן נפוצות יותר משתוכלו לתאר לעצמכם... ומעבר לכל מה שנכתב כאן, ג'לאטו פשוט טעים! האם הג'לאטו בריא? האיטלקי רואה בג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי (Gelato Artigianale) מאכל בריא. בניגוד למה שניתן לחשוב, מנת ג'לאטו דווקא לא מכילה כמות מוגזמת של קלוריות וסוכר (בין 130-200 קלוריות ל-100 גרם גלידה, תלוי בטעם), והג'לאטו עשוי לרוב מחומרים טבעיים (לעיתים אורגניים) ועשיר בחלבון וסידן. כשחם בחוץ, אין דבר מרענן יותר מג'לאטו. כדור ג'לאטו בטעם פיור די לאטה עם וניל - צילום: Depositphotos מהי בדיוק ג'לאטריה אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? בעולם יש כ-100 אלף ג'לאטריה (gelaterie) וכ-30% מהן נמצאות באיטליה. ובמילים אחרות: באיטליה יש את מספר הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הגבוה בעולם. אבל מהי בעצם ג'לאטריה (gelateria)? מדובר בחנות שבה מוכרים ג'לאטו, הכוללת גם מעבדת ייצור קטנה. המעבדה מאובזרת במכונות לייצור, פסטור והקרמת הגלידה מאפס, והגלידה המוכנה מאוחסנת במקפיאים מיוחדים. תהליך הייצור מתחיל בדרך כלל בשעות הבוקר, ובסופו הגלידה המוכנה עוברת לוויטרינה שבחלל הקדמי. קיימות שתי שיטות של אחסון והצגת הגלידה: המפורסמת והנפוצה יותר היא מקרר זכוכית גדול, עם תבניות שקועות שבהן מאוכסנת הגלידה. השיטה השנייה היא עתיקה יותר וכוללת מקרר הבנוי בצורת דלפק/בר ובו מכלי ברזל עמוקים לאחסון הגלידה, בשיטה הזו הלקוח אינו רואה את הגלידה. מימין הצורה הנפוצה יותר בה ניתן לראות את הג'לאטו, משמאל השיטה העתיקה יותר עם מיכלי הברזל ג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי ‏אמיתי, כזה שמכבד את עצמו, עשוי ממוצרים מקומיים אייכותיים. החלב, השמנת והפירות יגיעו מהאזור, וכאשר יזדקקו הבעלים למרכיבים שלא קיימים באזור (כמו שוקולד או פיסטוקים או אגוזי לוז) הם ידאגו להשיג מרכיבים באיכות גבוהה בלבד, ממקומות שמתמחים בגידולם. פיסטוק ירוק, למשל, יגיע מהעיירה ברונטה בסיציליה. אגוזי לוז יגיעו ממחוז פיימונטה , המפורסם בזכות אגוזי הלוז האיכותיים שלו. ברוב הגלידריות ניתן למצוא טעמים קלאסים כמו: קרמה מסוגים שונים, פיור די לטה (גלידת חלב בטעם וניל) שוקולד, פיסטוק או אגוזי לוז, אבל גם טעמים מקוריים ומיוחדים יותר, לפי דמיון הבעלים. גם סורבטים ללא חלב נפוצים מאוד (בעיקר בשנים האחרונות), וכמובן שהכל מיוצר במקום. מהי גלידה איטלקית אמיתית, ומה ההבדל בין ג'לאטו לסוגי גלידה אחרים? ההבדל העקרוני והבסיסי הוא שג'לאטו מכיל כמות גבוהה יותר של חלב (ופחות שמנת). בנוסף, אין להזריק אוויר במהלך תהליך הייצור (בניגוד לגלידה מסוג ice cream). עם זאת, יש להודות שקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין סוגי הגלידות מאחר ועם השנים התרחשה זליגת מתכונים הדדית – יצרני הג'לאטו העתיקו טכניקות מעולם הגלידה, וכמובן שגם להפך. אם תרצו, תוכלו להיעזר בהגדרה שמציע החוק האירופאי: " גלידה היא מזון שהובא למצב מוצק ודביק באמצעות הקפאה וערבוב בו-זמניים, ובאמצעות שימוש בחומרי הגלם המשמשים לייצורו ומיועדים למכירה ולצריכה במצב זה. " אם נסתמך על ההגדרה של החוק האירופאי לא נוכל להבחין בין גלידה המיוצרת במפעל גדול וכזו המיוצרת בחנות קטנה. לכן בשנת 2012 איגוד יצרני הגלידה האיטלקי הציע הגדרה משלו לגלידה אַרְטִיזָנָלִית איטלקית מסורתית. הנה חלק מההגדרה הארוכה: " הגלידה המסורתית האיטלקית היא התוצאה האופטימלית של הקפאה וערבול בו-זמנית של תערובת של חומרי גלם טבעיים מקוריים, רצוי טריים, ומרכיבי מזון איכותיים שנבחרו, אוזנו ועורבבו במומחיות על ידי יצרן הגלידה במעבדת ייצור בהתאם לרעיונותיו המקוריים והיצירתיים. יצרן הגלידה המסורתית צריך להיות מוכשר ומיומן ולהכיר את הטכניקה המיוחדת של איזון המרכיבים ליצירת מוצר אופטימלי. על היצרן להכיר את התכונות האורגניות והפונקציונליות של המרכיבים הבסיסיים המאפיינים את הגלידה ולהיות מודע לחוסר היציבות התרמית של המרכיבים. עליו להיות בעל היכולות הנדרשות לניהול תהליכי ייצור באמצעות מכונות וציוד, ולדעת כיצד לשמר ולמכור את המוצר בצורה הטובה ביותר ולדאוג לאיכות המוצר עד לרגע שבו נצרך. " גם ההגדרה הזו אינה מספקת דיה, ולא כוללת התייחסות ברורה לעניין אבקות הטעם והריח המתועשות. אמנם מצויין "רצוי טריים", אבל רק רצוי! הניסיון להבדיל בין הג'לאטו המסורתי שנעשה בצורה אַרְטִיזָנָלִית לזה המיוצר במפעלים, או עם חומרי טעם ואבקות מוכנות הוא מאבק שהחל עוד בתחילת המאה ה-20 עם המהפכה התעשייתית (בהמשך המאמר נשוב לנקודה הזו). בפועל אף הגדרה של ייצור של גלידה לא הפכה לחוק שנאכף, ויש סקפטים הטוענים שגם אם חוק כזה יעבור, הוא לא ילווה באכיפה אמיתי בשטח. באופן כללי, ניתן לחלק את הגלידה המיוצרת בעולם לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה מיוצרת ממרכיבים טריים בעיקר, אך עם זאת כדאי לדעת שכמעט כל גלידה מודרנית, גם ארטיזנלית, תכיל כמה תוספים שמסייעים לתהליך הייצור, כמו לדוגמה תוספי צבע טבעיים, או חומרים מייצבים המסייעים לשמור על מרקם הגלידה. ההבדל הוא שבגלידה ארטיזנלית, או ג'לאטו ארטיזנלי, נעשה שימוש מינימלי בתוספים, מאיכות טובה בלבד, וללא חומרים כימיים משמרים. היקף הייצור הארטיזנלי קטן, ולתוצאה האיכותית ניתן לקרוא " גלידה אַרְטִיזָנָלִית. " הקבוצה השנייה כוללת גלידה המיוצרת במפעלים בכמויות גדולות (או לפעמים במעבדות גלידה קטנות, אבל בעזרת אבקות תעשייתיות במקום חומרי גלם טריים). הגלידה הזאת מוגדרת כ" גלידה תעשייתית ". כמובן שאפשר לחלק את הגלידה לתת-קטגוריות נוספות, אבל לענייננו זה פחות משנה, וגם שלל השמות השיווקיים רק יוצרים בלבול. ההבדל העיקרי שחשוב לשים לב אליו הוא בשיטת הייצור ובאיכות המרכיבים. מעבדה יחסית גדולה בחנות גלידה ליצור ג'לאטו ארטיזנלי איך מזהים אם הגלידריה היא אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? אין ברירה – אנחנו צריכים להשתמש בהיגיון הבריא שלנו. אחת הסיבות שבגללן קשה כיום להבחין בין סוגי הגלידות השונים היא משום שגם מי שמייצרים גלידות מאבקות או קונים את הגלידה ממפעלים עלולים להטעות את הלקוח בכך שיוסיפו את הכיתוב Gelato Artigianale, ולכן נתקשה לדעת במאה אחוז. טיפים לזיהוי : אם אנחנו רואים חנות לגלידה שיש לה מעבדה – זה סימן טוב ורוב הסיכויים שהם מכינים גלידה במקום. אם בכניסה מופיע גם הכיתוב: Gelato Artigianale"" הדבר מבשר טובות. גם טעמים מיוחדים ויצירתיים (אבל איכותיים!), כאלה שלא נתקלים בהם בדרך כלל, הם סימן חיובי. הסתכלו גם על הצבעים של הגלידות: צבעים חזקים מאוד כמו ירוק, צהוב או אדום בוהקים מצביעים על כך שמדובר כנראה בג'לאטו תעשייתי, או לא בדיוק ארטיזנלי. לחומרים טבעיים לעולם לא יהיה צבע בוהק ודרמטי, גלידה שעשויה עם פיסטוקים אמיתיים למשל, לא אמורה להיות בצבע ירוק בוהק. למעשה היא תהיה יותר לבנה מאשר ירוקה. המבחן האחרון הוא מבחן הטעם: בדרך כלל גלידות ממפעל או מאבקות יהיו מתוקות יתר על המידה משום שהסוכר הוא דרך יעילה להסוות את הטעמים המלאכותיים של האבקה. גלידה שעשויה במקום מחומרי גלם טבעיים תהיה לרוב מתוקה קצת פחות. לעיתים קרובות יעשה שימוש בסוכרים מפירות, או מדבש, המתאפיינים במתיקות עדינה יותר שלא משתלטת על הטעם. הכל התחיל מסורבה ההיסטוריה של הגלידה מתחילה אי שם לפני הספירה במֶסוֹפּוֹטַמְיָה העתיקה, שם נהגו להשתמש בקרח מרוסק על מנת לקרר משקאות. ולא רק במסופוטמיה: בקבר מצרי בן 2500 שנה נמצאו גביעים מחולקים לשני חלקים שנועדו ככל הנראה להכיל משקאות קרים – בחלק אחד קרח, ובשני משקה. בסין במאה ה-8 לפנה"ס נהגו לאחסן קרח במרבצים מיוחדים ואילו בתקופת האימפריה הרומית, סביב שנת 70 לספירה, הציע ההיסטוריון והסופר פליניוס הזקן מתכון המורכב מקרח כתוש, דבש ומיצי פירות שיש לערבב עד לקבלת קרם קפוא. למעשה, באימפריה הרומית נפוצו דוכנים ציבוריים שנקראו Themopolia בהם צרכו משקאות חמים בחורף ואילו בקיץ מכרו בהם משקאות צוננים או משקאות שעורבבו עם קרח כתוש. בסיציליה , שבמשך תקופה ארוכה נשלטה על ידי המוסלמים שפלשו אליה בימי הביניים, נהגו להביא קרח מהר האתנה, לשמר אותו בבטן האדמה וליצא אותו לצפון המגף האיטלקי. הקרח שימש בעיקר לשימור מזון בקירור אבל גם להכנת משקאות קרים על בסיס קרח כתוש. המילה סורבה (Sorbetto) מגיעה כנראה מערבית מהשורש (sh-r-b) לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ג'נבה משמעותה המילה היא סירופ – הערבים נהגו לערבב את הקרח הכתוש עם הסירופ העשוי פירות שהורתחו עם דבש או סוכר, וכך ככל הנראה נולדה המילה סורבה. עוד בימינו ה"גרניטה" היא מאכל מסורתי בסיציליה, ואהובה מאד בכל רחבי האי. הטעמים הפופולריים ביותר הם גרניטה קפה, לימון, ופיסטוק, וכנראה שהגרניטה המודרנית היא גלגול של אותו סורבה עתיק. יש הגורסים כי בתקופת הרנסנס בטוסקנה הוסף החלב לסורבה וכך נוצרה הגלידה שאנו מכירים היום, או ליתר דיוק הגלידה בטעם חלב (Fior di late) ובטעם קרם, שמלוות אותנו עד היום. סורבה בטעם לימון - צילום: Depositphotos חוקרים רבים טוענים שהייתה זאת קתרינה לבית מדיצ'י וטבחיה שהביאו את בשורת הגלידה לצרפת. ברנסאנס נאכל הסורבה בחצרות של שליטי אירופה, אך רק בשנת 1686 הגיע המאכל הדקדנטי לבתי קפה. הראשון להציע סורבה בבית קפה בפריז היה פרנצ'סקו פרוקופיו – סיציליאני שהיגר לפריז ופתח בית קפה שנשא את שמו: Café Le Procope. בית הקפה שלו היה מהמקומות הראשונים בעולם שבהם אפשר היה לשתות קפה ושוקולד חם, ולטעום מבחר גדול של סורבטים בטעמים שונים לצד מתוקים נוספים מהמסורת הסיציליאנית . המקום זכה להצלחה רבה ופקדו אותו מפורסמים רבים וביניהם בלאזק ונפוליאון. פרוקופיו אף קיבל רישיון מיוחד לעסוק בייצור סורבה מהמלך לואי ה-14. מימין פרנצ'סקו פרוקופיו הראשון למכור סורבה, משמאל קתרינה לבית מדיצ'י שטבחיה כנראה ערבבו חלב בסורבה והפכוהו לג'לאטו - צילומים: Public domain פרוקופיו לא היה לבד, ואיטלקים נוספים עסקו בג'לאטו: בשנת 1770 הביא ג'ובאני בוזיו, יליד ג'נובה, את הג'לאטו האיטלקי לניו-יורק. באירופה הפכה אכילת הסורבה והגלידה לאופנתית במיוחד במאה ה-19. יצרנים רבים פרסמו מתכונים ורשמים: הספר "אומנויות הקונדיטור" (Le arti del credenziere confetturiere e liquorista ridotte) מאת וינצ'נזו אניולוטי כלל הסבר מפורט על ההבדל בין גרניטה לסורבה, ואילו ג'ובאני ויאלרדי (Giovanni Vialardi) – הטבח של בית המלוכה האיטלקי, בית סבויה – טען בשנת 1854 שהוספת ליקר לסורבה משפרת אותו והופכת אותו לפחות קפוא הודות לנוכחות האלכוהול במנה. בשנת 1896 איטלו בקיוני (Italo bacchioni), שהיגר לארצות הברית, המציא את גביע הוופל ורשם עליו פטנט ובהמשך גם על המכונה לייצורו. בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לקום המעבדות הראשונות לייצור גלידה באיטליה, וככל שגדלה הפופולריות של המוצר כך התפתח השוק, וצצו בו דמויות מקצועיות חדשות: יצרן הגלידה שהיה גם בעל החנות והאחראי על ייצור הגלידה והמתכונים, ומוכר הגלידה שהיה לרוב נער שהסתובב ברחובות עם עגלה או דוכן מכירות נייד שהורכב על אופניים. הפטנט שרשם איטלו בקיוני על גביע הגלידה ותהליך הייצור, וגביעי גלידה שונים בשימוש כיום - צילומים: unsplash בשנת 1851 המציא איש עסקים יהודי ממוצא גרמני בשם ג'ייקוב פוסל את הגלידה תעשייתית הראשונה, בארה"ב. הוא החל לשווק אותה כמוצר בטוח יותר מבחינה היגיינית, וההצלחה הייתה מהירה – הגלידה התעשייתית החלה להחליף במהירות את הגלידה הארטיזנלית שיוצרה במעבדות הביתיות (והלא מפוקחות) של המהגרים האיטלקים. היתרון של הגלידות התעשייתיות היה שהן שמרו על סנדרטים היגיינים טובים יותר, ולכן היו בטוחות יותר למאכל. החיסרון הוא שהמרכיבים היו תעשייתיים ואיכותיים פחות. תעשיית הגלידה הגיעה לאיטליה רק בשנות ה-40 של המאה שעברה, כאשר מכונות וטכנולוגיה אמריקאית עשו דרכן לאזור מילאנו, שם נפתחו מפעלי הגלידה הראשונים. הגלידה (ice cream) המיובאת מארה"ב החלה לפרוח באיטליה במקביל לבום הכלכלי והתעשייתי שממנו נהנתה המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מספר הגלידריות באיטליה עמד על כ-3,000, וברוב המקרים היו אלה חנויות קטנות שלא בדיוק הקדישו תשומת לב רבה להיגיינה ואיכות. התעשייה ניצלה את העובדה הזאת, ושיווקה את הגלידה שלה כנקייה ובטיחותית יותר, כפי שכבר קרה בארה"ב. כך החל הקרב על החלפת הג'לאטו בגלידות מתועשות, אך בניגוד לארה"ב, באיטליה העניינים התנהלו באופן שונה: היצרנים התאחדו, וכדי להגן על עצמם הם פעלו לשיפור המקצועיות וההקפדה על האיכות בתהליך הייצור. בשלושים השנים האחרונות של המאה הקודמת חלה התפתחות מהירה בתחום הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הודות להשקעות במחקר, בטכנולוגיה ובציוד מקצועי המיועד למעבדות הקטנות בחנויות הגלידה. זמן ההכנת ג'לאטו התקצר משמעותית, וגלידריות רבות נפתחו בכל איטליה. מקרר בסופרמרקט באיטליה עם גלידות מתועשות - צילום: wikimedia בעשורים האחרונים נהנית איטליה מצמיחה אדירה בתחום הג'לאטו: האיכות ממשיכה להשתפר, ודגש גדול מאי פעם ניתן לשימוש במוצרים טבעיים, איכותיים ומיוחדים. הג'לאטו האיטלקי הקרמי והמיוחד נחשב לטוב בעולם, וג'לאטריות זוכות פרסים הפכו לאטרקציה תיירותית. השוק כיום מוגדר כשוק רווי – מספר הגלידריות בערים גדול מאוד, ולא פשוט וזול לפתוח גלידריה חדשה. הסיכונים קיימים, אך כך גם הסיכוי להצלחה: ג'לאטו טוב הוא מוצר מבוקש מאד באיטליה, עבור התיירים והאיטלקים גם יחד.

מן העץ שניטע בפיו של אדם הגוסס ועד קרב החרב והאמונה בבגדד של המאה השביעית – זהו סיפורו המיתי של הצלב האמיתי: עץ החיים שנלקח מגן העדן, הגיע לידי שלמה המלך, נטמן, נשכח, נתגלה על ידי הלנה הקדושה, נגנב בידי ח׳וסרו מלך פרס, והושב לבסוף לירושלים בידי הקיסר הרקליוס. מחזור הפרסקאות של פיירו דלה פרנצ׳סקה בכנסיית סן פרנצ׳סקו בעיר ארצו פורש את הסיפור הזה כנבואה חזותית, חידתית, נשגבת. את הדברים שלפניכם כתב יונתן הירשפלד בעת שהותו בארצו, כשהוא שוקד על ספרו החדש המוקדש כולו למחזור הזה – לחזונו, למסתורין שבו, ולשאלת האדם שנע בתוכו     על פי סדר הקריאה שאני מציע, זהו הציור האחרון במחזור הפרסקאות "אגדת הצלב האמיתי" של פיירו דלה פרנצ'סקה בכנסיית פרנציסקוס הקדוש בארצו שבאיטליה. זה למעשה הצמד האחרון,  כי חילקתי את הציורים לצמדים, ולציור הזה מוצמד "הבשורה למריה". ובעצם זאת השלישיה האחרונה, כי הציור עצמו מחולק לשני חלקים: הקרב, והוצאתו להורג של ח'וסרו השני. הקרב של הרקליוס בפרסים ועריפת ראשו של ח'וסרו השני - פיירו דלה פרנצ'סקה. - צילום: Public domain   בשנת 628 לספירה, מספרת האגדה, ח'וסרו השני, שליט האימפריה הפרסית הסאסאנית,  גנב את הצלב האמיתי מירושלים. הוא הציג אותו  בבירתו בגדד, לצד כס המלכות, כדי שיאדיר אותו כאל שהוא חלק משילוש. שלהי המאה השישית וראשית המאה השביעית היו תקופה של אסונות באימפריה הביזנטית. אבל מתוך האפלה עלה והפציע קיסר נבון, מסור ואמיץ. הרקליוס היה גנרל שמרד בקיסר שלפניו, זכה בנאמנותם של החיילים וכבש את קונסטנטינופול ללא מאמץ. הוא ארגן מחדש את השלטון, את הצבא, את המיסוי, את המטבע, את השפה ואת האצולה בבירה. הוא האמין שהפתרון לכל בעיותיה של האימפריה טמון בניצחון על הפרסים. אחרי כמה שנים של מלחמה הרקליוס ביצע מהלך גאוני, ותקף בחורף 627. בעולם העתיק לא היה נהוג לתקוף בחורף, אז הימים קצרים, קשה להילחם בגשם וכמעט בלתי אפשרי למתוח קווי אספקה. הרקליוס תקף עם צבאו מצפון, מאזור אזרבייג'ן של היום. ההפתעה הכריעה את המערכה. עוד נחזור לדון בניצחון הזה בסוף הדברים, אבל קודם נפנה לציור המתאר את הקרב של הרקליוס בפרסים.   זהו ציור דחוס, אינטנסיבי, רועש, כאוטי, פרוע, קצבי, ויש בו תחושה עזה של חוסר פשר. למרות ריבוי הסמלים, שנועדו כביכול לעזור בפענוח המשמעות, שנדע לפחות מי הם הטובים ומי  הרעים, התחושה היא של מציאות ללא צדדים. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לציור-התאום על הקיר שממול - מלחמת קונסטנטין במקסנטיוס - שבו ערוכים שני הצבאות זה מול זה, מנצחים מול מפסידים. כאן, לעומת זאת, הכול שרוי בערבוביה. הצופה בציור נמצא בעיצומו של הקרב, רואה הכול בגובה העיניים, ונוצר הרושם שבעומק התמונה יש עוד הרבה אקשן שמוסתר ממנו.   49 דמויות נלחמות בקרב. ובצד, 11 דמויות ממחיזות את עריפת ראשו של ח'וסרו השני. ההשראה לקומפוזיציה הדחוסה, קומפוזיציית ההורור וואקווי (horror vacui) הזו- נשאבה מתיאורי קרבות על סרקופגים רומיים. הפרטים בציור מהממים. כל פרט הוא קומפוזיציה אוטונומית נפרדת. אפשר לגזור ריבוע בתוך נייר ולהביט דרכו בציור, וכל נקודה שבה יתמקד המבט, כל פרט ממוסגר בריבוע, יהיה מדהים. האיש העירום למשל ואויבו הכתום עם שלושת הכדורים הקשורים במוט. הדמות שכורעת על ברכיה עם המגן מעל הראש, דמות שמופיעה גם בעמוד טריאנוס. בצד שמאל למטה, ראש כרות מציץ מבין רגליו שלו. זוהי דמות מראה של פרש שנפל מסוס בקרב קונסטנטין שבציור ממול. פרט דמויות מתוך הקרב - פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain   בתחתית הקומפוזיציה, בדיוק באמצע הפריים, סצנה ובה שני נרצחים: האחד ( שדמותו לקוחה מעמוד טריאנוס) מתמרד נגד הרגע, בוכה וצועק. מישהו אולי, אולי הזמן, או הכימיה, גירד את עיניו (יתכן שהן צוירו בשמן ודהו כמו העלים על העצים שנשרו עם הזמן), ומנגד זה שהשלים עם המוות, והוא מרכין ראשו בתפילה חרישית. אלה שני מופעים של התמודדות עם המוות, נושא שלא זר כלל למחזור הזה, שנפתח כאמור באי יכולתו של שת לשאת את מותו של אדם הראשון, ולמעשה, אם חושבים על זה, זהו המוטיב המרכזי של הנצרות. אני מביט בשני העומדים למות וחושב, למה רק בקרב? הרי בכל מצבי החיים ניתן לבחור: מרד או קבלת הדין. טרגדיה היא לא מאבק נגד הגורל; הגורל ידוע, הנביא הזקן מפרט זאת בפתח המחזה. טרגדיה היא מאבק חרף העובדה שהגורל כבר הוכרע. קבלת הדין - זו לא סטואיות! זו הדת, זו פרישות והתנזרות. בעולמו של פיירו כולנו פיונים במשחק שמיימי, ובכל זאת  עלינו להתנהג כאנשים חופשיים. הכל כתוב - אך הרשות נתונה.    תיאור הקרב הזה אינו דומה לשום דבר, לא מזמנו של פיירו, לא מזמנו של הרקליוס ולא מזמנם של הרומאים העתיקים. הערבוב המכוון בין שלוש התקופות מוליד קרב בדיוני לחלוטין, מתמטי, מוזיקלי, סמלי.   רצף האירועים נע בקצב מטורף. מגוון אדיר של שריונות, קסדות וכלי נשק מופיע  בערבוביה חסרת כל היגיון פנימי. רבים מהשריונות מצועצעים. רבים מהם מופרכים. חלקם בני התקופה ואחרים לקוחים מתקופות קודמות ועתיקות. מעשי רצח שונים ומשונים מופיעים זה לצד זה  על רקע שמי תכלת שלווים. חצים שעודם באוויר, מרמזים שהיורים נמצאים בקפלה, בצדם של הצופים. כך גם השתקפות האור על השריונות הנוצצים מזכירה את חלונות הקפלה של הבזיליקה. רומחים שאינם שייכים לשדה קרב, אלא לטורנירים של ספורט, משרטטים קווים אנכיים, אלכסוניים ואופקיים בציור המערכה.   הצופה המחפש להתמצא מביט בדגלים. משמאל, בצבא הביזנטי, מופיעים בדגלים האריה והנשר האימפריאליים. בדגל השמאלי ביותר מצוירת ציפור. חוקרת האמנות יזראליס מזהה את הציפור כאווז קפיטוליני: אווזים מיתולוגיים שהצילו על פי האגדה  את רומא מהגאלים בשנת 390 לפני הספירה כשהתריעו על התקפה לילית. לדעתי אין זה אווז אלא שקנאי, דימוי נוצרי שהיה חזק מאוד בשלהי ימי הביניים, אז האמינו  שהשלדגה דוקרת את עצמה במקורה ומזינה את גוזליה מדמה. האפשרות הזאת מתאימה יותר לרוח הכללית של מחזור הציורים. בצד השני מניפים הפרסים את דגליהם הקרועים: דגל העקרב, והדגל עם הראש האפריקני, המסמל בעיני הקהל של פיירו את האחרות המוחלטת.   בשיעורי תולדות האמנות למדתי  שזהו "כושי עיוור", שפיסת הבד המכסה את עיניו מקבילה לזו שמכסה את עיניה של הסינגוגה באיקונוגרפיה הימיביניימית - כלומר סמל למי שאינם רואים את הגאולה דרך ישו. אחד הדברים הראשונים שראיתי כשעמדתי מול הציור, זה שפיסת הבד לא מכסה את עיניה של הדמות. הראש האפריקאי, המורי, המונף גם בצד שני, בציור המראה, אצל חייליו של מקסנטיוס, אינו אלא סמל שפירושו "אנחנו לא". אתם טובים? אתם נוצרים? אתם אירופה? אתם לבנים? אתם תרבות? אתם בחסד האל? - אנחנו לא. מדוע שמישהו יניף דגל כזה? התשובה שעולה בדעתי, לאור הלך הרוח הכללי של כל מחזור הפרסקאות, היא שבעיניהם התכונות האלה אינן טובות או רצויות. דגל כזה עשוי היה למשל להניף יוליאן הכופר. פרט דגל הראש האפריקאי, המורי - פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain   מאחורי דגל הראש האפריקני מתמוטט דגל הירח והכוכבים העותומאני (העותומאנים לא היו קיימים בזמנו של הרקליוס), ומתחתיו נראה הרקליוס דוקר את הגנרל הפרסי רזאטס בגרון. שניהם שלווים, כמעט כמו פסלים אטרוסקיים (ארצו היא מן הערים העתיקות באיטליה, והיתה יישוב אטרוסקי טרם הגעת הרומאים הלטינים). בריג'יט לסקווסקי כותבת שפניהם חסרי הבעה כי הם הורגים ונהרגים מתוך הבנה שזה תפקידם במחזה ההיסטורי שבו נגזר עליהם להשתתף. היא משתמשת בביטוי הגרמני HEILSGESCICHTE  (תרגום אפשרי: היסטוריה קדושה). אני מסכים איתה,  וגם זה מתיישב עם הרוח הכללית של מחזור הפרסקאות כולו. כמו השרוולים הריקים, הגרביים השמוטות, החזרות וההשתקפויות, אף דמות לא מתפקדת כסובייקט. כולן מריונטות הנשלטות על ידי החוטים השקופים של תכנית אלוהית. הסכין של הרקליוס דמויית צלב. הדקירה מתרחשת בסמוך לצלב האמיתי. אפשר כמעט שלא לשים לב לקיומו. ובצד, התרנגול השחור משלים עם חוס'רו והצלב שילוש קדוש פרסי. כמו בציור התאום שממול, גם מהציור הזה עלה תחושה עזה של ביקורת נגד עצם מושג המלחמה. פרט הרקליוס דוקר, פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain   בציור הימני שבתוך הציור הגדול, כלומר בסצנת עריפת הראש, האנשים סביב ח'וסרו הם דמויות אמיתיות מהעילית הכלכלית של טוסקנה בימיו של פיירו. ניתן להניח שאלו הם האנשים שמימנו את המחזור כולו. זאת אמנם קונבנציה ברנסנס אבל כאן איכשהו זה מתקבל אחרת, כשבירת הקיר רביעי.     פרט סצנת עריפת הראש, פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain בין המומחים ניטש ויכוח על משמעות האמצעי הרטורי הפרוע בו משתמש פיירו בפינה זו של האינסטליישן: השימוש באותו דוגמן, באותו לבוש ובאותה תספורת – גם לאל האב וגם למלך הפרסי. יזראליס סבורה שפיירו  מדגיש בכך את חילול הקודש שלו, אבל זה לא מתיישב עם השקפת העולם הפילוסופית הנפרשת במחזור כולו. למעשה זהו בדיוק המקום בו פיירו מנסח את תורתו בצורה המובהקת והטהורה ביותר: כולם בובות, כולם מונהגים על ידי כוח בלתי נראה, כולם שרוולים ריקים. מנהיג הכופרים – הוא עצמו אלוהים. אלוהים הרי משחק את כל התפקידים בהצגה הזאת, והוא גם המחזאי, הבמאי והקהל שלה.      ובשולי הדברים נחזור לדון כמו שהבטחתי בניצחון  של הרקליוס על הפרסים. הניצחון הזה של הרקליוס, כך התברר לימים, היה הרה אסון. עם התמוטטותה של האימפריה הפרסית-סאסאנית, ב-629 לספירה, עלה כוח חדש במדבר הערבי. תחת מוחמד נכבשו כבר שטחים אדירים בחצי האי ערב. ב-632 נפלה פרס לידי חאליפות הראשידון. קשה שלא לחשוב, שאם הביזנטיים לא היו מחלישים את הפרסים באופן שיטתי לאורך חצי מאה, ולבסוף מחסלים אותם, ניתן היה לאימפריה הזו לכבות את השריפה המכונה איסלאם.

חולמים לקנות בית בטוסקנה, דירה ברומא או אולי וילה באזור בולוניה? מחפשים נכס להשקעה, או מתכננים רילוקיישן לאיטליה? המדריך הבסיסי לקניית נדל"ן באיטליה יציג בפניכם את המונחים, החוקים והמסמכים החשובים שחייבים להכיר כשמתכננים לרכוש נכס באיטליה בחודשי הקיץ חלונות הראווה של סוכנויות הנדל"ן מוארים גם בלילה. לעת ערב נראים ברחובות העיירות הקטנות באיטליה מאות תיירים שזופים ולבושים בבגדי קיץ בצבעי פסטל, בדרכם לאכול את ארוחת הערב, מנסים להנות מקרירות הלילה שתוחלף עוד מעט בחומו של יום חדש. מעת לעת הם נמשכים אל החלונות המוארים, האישה נצמדת לזרועו של הגבר בעוד אחד מהם מצביע על תמונת נכס, עם בריכה, על ראש גבעה, או במרכז העיר בסמוך לפיאצה גדולה. סוכנות נדל"ן באיטליה בחודש אוגוסט בלילה - צילום: דורון צויבל החלום על שינוי מקום מגורים מייצג בין היתר השתוקקות לחיות חיים אחרים, או לכל הפחות להתחיל אותם מחדש במקום אחר. התיירים המתבוננים בחלונות הראווה בוודאי מדמיינים את עצמם משוחחים עם השכנים באיטלקית, מנגנים בלשונם את השפה המוזיקלית והקופצנית, ואולי אפילו משתנים בעקבות המעבר והופכים למישהו אחר – אדם שונה, אולי קליל יותר, הסופג לתוכו את העונג, התשוקה ושמחת החיים שבהם התברכה איטליה. אך התחנה הראשונה בדרך לחלום דורשת סבלנות וידע, והחיפוש אחר הבית האיטלקי המושלם הוא למעשה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה לתיירים רבים. קניית נכס באיטליה היא משימה אפשרית לביצוע, אך מורכבת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני הרוכשים הפוטנציאליים הוא הפיתולים הקפקאיים שמניחה לפתחם הבירוקרטיה האיטלקית הידועה. לכן, יש לגשת למשימה לאט ובסבלנות, ולזכור שכל מקרה הוא לגופו. ראשית כל, כדאי לערוך מחקר ראשוני באשר למחוז שבו תרצו לקנות – ישנם סרטונים ביוטיוב שמנתחים את המחיר למטר בערים שונות, טרנדים מרכזיים, ואת המקומות באיטליה שבהם משתלם להשקיע ברגע נתון. כמובן שלא כדאי להסתמך רק על המידע באינטרנט, אבל הסרטונים האלה בהחלט עוזרים למי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום. בנוסף, מומלץ מאוד להכיר את המקום שבו אתם מתכוונים לרכוש נכס, ואת האנשים. במדינה שבה הבירוקרטיה אימתנית והחוק היבש סובל ממורכבות-יתר כרונית, יש להיעזר ככל האפשר במי שמכירים אותו הכי טוב. באיטליה, המושיעים שלכם יהיו סוכני הנדל"ן, האדריכלים ועורכי הדין הפועלים בעיר שבה אתם מעוניינים לרכוש את הנכס. ההיכרות שלהם עם התקנות המקומיות ואף יותר מכך עם בעלי התפקידים במקום, חשובה ביותר. לאחר שאיתרם את אנשי המקצוע המתאימים שילוו אתכם בתהליך רכישת בית החלומות, או הנכס להשקעה, תדרשו להכיר שורה ארוכה של מסמכים רלוונטיים. כך לפתע תתקלו במונחים שמעולם לא שמעתם, כמו SCIA ו-Certificato di prestazione energetica. על מה מדובר? אנחנו ממליצים לכם לקרוא בעיון את המדריך, כדי לחסוך לעצמכם כאב ראש, בלבול ועוגמת נפש. רשימת המסמכים הדרושים לקניית נכס באיטליה: ה"סנטוריה" (Sanatoria) - זהו מסמך המתייחס להסדרת מעמדן של עבודות בנייה לא מורשות שנעשו בנכס, כמו גם עבודות שלא עומדות בחוקי העירייה. במידה והנכס נבנה או שונה ללא היתרים מתאימים, או בניגוד לתקנות הבנייה, ניתן לבקש בדיעבד "סנטוריה" מחודשת. הבקשה יכולה להתקבל או להידחות. אם ה"סנטוריה" מתקבלת, היא הופכת את המבנה לחוקי. כמו כן, אם הבניין נבנה או שונה ללא אישורים מתאימים אז ברוב המוחלט של המקרים יהיה צורך ב"סנטוריה" כדי לקבל את ה - Certificato di Agibilità (אישור המגורים/שימושיות, ראה סעיף 2). תהליך השגת ה-"סנטוריה" עלול להיות מורכב וארוך, אך הוא הכרחי לצורך הסדרת הבעלות המלאה על הנכס. המוכר צריך לספק לקונה את התעודה ורצוי שתהיה ברשותו כבר בזמן הצגת הנכס. אישור שימושיות (Certificato di Agibilità) - נקרא גם: Certificato di abitabilità, מסמך זה מונפק על ידי הרשויות המקומיות באיטליה, הוא מעיד כי הנכס מתאים למגורים ועומד בכל תקנות הבריאות, הבטיחות ואיכות הסביבה הנדרשות. זהו מסמך חשוב שיש להצטייד בו לפני רכישת הנכס. הוא חיוני להשלמת הרכישה. על בעל הנכס יוטל להציגו כאשר יבקש לקבל שירותים מהעירייה כמו חיבור לחשמל, מים, פינוי אשפה וכו'. האישור תקף ל-10 שנים ויש לעדכן אותו אם נעשים שינוים גדולים בנכס. הוא מאשר שהבניין תואם לתקנות המקומיות וניתן להשתמש בו כבית מגורים. שטר בעלות (Atto di Proprietà) - זהו מסמך משפטי המוכיח בעלות על נכס, ומספק מידע על הנכס (מיקום מדויק, מידות, וכל שעבוד או הגבלה שחלים עליו). מסמך זה חיוני לרכישת נכס באיטליה שכן הוא זה שמאמת את הבעלות, ויש להעבירו לבעלים החדש כחלק מתהליך הרכישה. שטר הבעלות מוחזק על ידי משרד רישום הנכסים המקומי, בעלי עניין יכולים לבקש אותו ולבדוק אותו. רוכשים פוטנציאלים נחשבים לבעלי עניין. הבטחת העברת שטר הבעלות מהבעלים הקודמים לבעלים החדש הוא שלב מכריע בתהליך רכישת הנכס והכרחי על מנת לוודא את חוקיות ההליך ואת העברת הבעלות. "תעודת יעילות אנרגטית" (Certificato di Prestazione Energetica) – תעודה זו נדרשת על פי חוק עבור כל מבנה באיטליה, ומספקת מידע על צריכת האנרגיה של המבנה ועל העלויות הכרוכות בחימום, קירור, ותאורה של הנכס. התעודה מדרגת יחסי עלות-תועלת מבחינת צריכת אנרגיה, והדירוג נע בין A (החסכני והיעיל ביותר) ל-G (הכי פחות יעיל). יש להציג תעודה זו בכל פרסום למכירת הנכס. יש לעדכן את התעודה בכל 10 שנים ובכל פעם שנעשים שינויים במבנה. תמצית רישום נכס (Estratto Catastale) - מסמך זה מופק במרשם המקרקעין האיטלקי, ידוע גם בשם, Catasto, מספק מידע על הנכס כגון מיקומו, מידותיו, בעליו וכל שעבוד או מס שחלים עליו. מסמך זה מאמת את הבעלות והסטטוס המשפטי של הנכס. יש להשיג ולבדוק אותו לפני רכישת נכס כדי לוודא שאין שעבודים או בעיות משפטיות שעלולות להשפיע על הרכישה. בכל פעם שיש שינוי בנכס, כגון העברת בעלות או הוספת שעבוד, יש לעדכן מסמך זה. המסמך חיוני לאימות החוקיות והעברת הבעלות על נכס באיטליה. הצהרת התאמה קדסטרלית (Dichiarazione di Conformità) - מסמך טכני זה הוא חובה לפי חוק, הוא מונפק על ידי מומחים מוסמכים בתחומים שונים (מהנדס, אדריכל וכו'). ההצהרה מאשרת שהבניין תואם את חוקי הבנייה והתקנות המקומיות. את המסמך יש להשיג לפני מכירה או העברת בעלות על נכס. המסמך מאשר כי הבניין נבנה בהתאם לתוכניות מאושרות על ידי הרשות המוניציפלית ועם היתרי בנייה מטעמה, וכי הבניין עומד בתקנות ובחוקי הבנייה המקומיים. כמו כן, הוא מאשר כי המבנה מתאים למגורים ולשימוש, וכי הותקנו כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, כגון גלאי אש ויציאות חירום והמערכות עומדות בתקנים. יש לעדכן את המסמך הזה בכל פעם שיש שינויים גדולים במבנה, כמו שיפוץ או הוספת מבנה חדש. מסמך זה מהווה חלק חשוב בתהליך רכישת הנכס באיטליה ויש להשיגו ולעיין בו לפני העברת הבעלות. הוא מסייע לאמת את חוקיות הבניין והתאמתו למגורים, ולהבטיח שהנכס שברצונכם לרכוש הוא בטוח. שיפוץ הנכס - במקרה שתרצו לערוך שיפוץ בבית או בדירה שרכשתם, תצטרכו להגיש בקשה רשמית לפני תחילת העבודות באמצעות מודד (Geometra) או אדריכל (Architetto). בהתאם לאופי העבודות, יהיה עליכם לבחור באחד מהמסלולים הבאים: מסלול 1 (CILA) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות, במקרים שבהם לא מתוכננות עבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 2 (SCIA ) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות וגם לשיפוץ ועבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 3 ( Permesso di Costruire ) - היתר בניה, מסלול זה נדרש לבניית בניין חדש או לשיפוצים שיובילו לשינוי גדול, נדרש אישור מטעם וועדה מיוחדת ומהנדס העיר. ומה עכשיו? אם מצאתם את הבית שלכם, השתכנעתם שכדאי לכם לרכוש נדל"ן באיטליה, ובדקתם שיש לבעל הנכס את כל המסמכים הדרושים, כדאי לדעת גם כמה דברים חשובים על העלויות, ועל פרוצדורת הקנייה. בית אבן טיפוסי בטוסקנה קניית נכס נדל"ן באיטליה צעד ראשון : נותנים הצעה על הנכס דרך סוכן הנדל"ן. ההצעה היא כתובה ומצורף אליה צ'ק בטחון שלכם או העברה בנקאית. סוכן הנדל"ן מחזיק את הצ'ק או את הכסף בנאמנות ובצמוד להצעה החתומה. ההצעה מוגבלת בזמן, היא יכולה לנוע בין 3 ימים לשבועיים, בדרך כלל. שימו לב : אם תחליטו לסגת מההצעה שהגשתם לאחר שהיא אושרה, תפסידו את דמי הביטחון. הדבר תקף עבור שני הצדדים, וגם המוכר מחויב לכם – אם הוא לא יהיה מסוגל למכור את הנכס לאחר שכבר קיבל את הצעתכם, הוא יישא בעלות של קנס מוסכם על ביטול העסקה. בדרך כלל מדובר בסכומים גבוהים שאיש מהצדדים לא מעוניין לסכן. צעד שני : ההצעה שלכם על הנכס התקבלה. מזל טוב! סוכן הנדל"ן קיבל אישור על ההצעה הכתובה שלכם והיא חתומה על ידי המוכר. צעד שלישי : את מחיר הנכס ותנאי המכירה מעגנים בהסכם מקדים (contratto preliminare) בו מסכמים את התנאים הבסיסיים. אין צורך בעו"ד לשם כך (במידה ותרצו שעורך דין יהיה מעורב בתהליך תצטרכו לשכור אחד ולשלם לו בנפרד). בדרך כלל סוכן הנדל"ן שמייצג אתכם הוא זה שיכין את ההסכם עבורכם ועבור המוכר. בהסכם ייכתבו סכום הרכישה, תנאי התשלום, ועוד. רוב סוכני הנדל"ן מעדיפים להכין את ההסכם המקדים יחד עם ההצעה על הנכס, כלומר ההצעה על הנכס היא למעשה גם ההסכם המקדים של הקניית הנכס. אך יהיו מקרים בהם שני הדברים יהיו נפרדים, בהסכם המקדים יקבעו התנאים שלפיהם הנוטריון בשלב הבא יכתוב את ההסכם הסופי, ויעביר את הבעלות. צעד רביעי : לפי מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם המקדים יקבע תאריך להעברת הבעלות אצל נוטריון (הנוטריון הוא בעל הסמכות באיטליה בכל הקשור להעברת נכסים), במעמד שני הצדדים הנוטריון מקים "שטר מכר" לעסקה (באיטלקית "רוגיטו" - “Rogito”). הנוטריון יבקש מראש מהמוכר ומכם את כל המסמכים הרלוונטיים, ויברר את תקינותם בארכיב העירייה. במעמד המכירה ה "רוגיטו" עצמו תתבקשו להעביר את התמורה על הנכס לחשבון בעל הנכס בהעברה בנקאית מהירה עם IBAN או בצ'ק בנקאי. במעמד החתימה הנוטריון יקריא את הסכם שטר המכר בקול באיטלקית, כנקבע בחוק האיטלקי, כמו כן במידה והקונה אינו דובר איטלקית חייב הנוטוריון לדאוג לתרגם את החוזה לאנגלית ולנוכחות מתרגם במעמד החתימה על העברת הבעלות הסופית, הדבר כרוך בעלות נוספת של הקונה – ציינו את העובדה שאתם לא דוברים איטלקית מראש, וכך תוכלו לעקוב אחר ההקראה ולשאול שאלות במידת הצורך. עלויות ומיסים בקניית נכס: העלויות והמיסים הקשורים לרכישת נדל"ן באיטליה תלויים בגורמים שונים, וביניהם סוג הנכס, מיקומו ומחיר הרכישה. להלן כמה מהעלויות והמיסים האופייניים שכדאי לקחת בחשבון: מס רישום (Imposta di Registro) - מס זה משולם בגין העברת הבעלות על הנכס ומתבסס על השווי המוצהר של הנכס "ערך קדסטרלי" (ערך הנכס הנלקח מתוך מרשם חלקות הקרקע בעירייה, הערכים בעירייה לרוב אינם מעודכנים ונמוכים משמעותית ממחירי השוק הריאלים). נכון לספטמבר 2021, התעריף הסטנדרטי עבור נכסי מגורים הוא 2% עבור בית ראשון (Prima Casa) ו-9% עבור בית שני, שלישי וכו' (Seconda Casa). בכל מקרה הסכום לא יפחת מ- €1000 יורו. שימו לב : במקרה של רוכש זר ההטבה במס על הרישום בית ראשון תחול רק במקרה של תושבות איטלקית (כך דינם של כל ההטבות לבית ראשון המוזכרות בהמשך). כמו כן, יש אפשרות להצהיר בפני רשות המסים כי הרוכש יהפוך לתושב בתוך 18 חודשים מהרכישה. מומלץ לבדוק מידי פעם אם יש עדכונים לשיעורי המס מכיוון שהם עשויים להשתנות. מע"מ (Imposta sul Valore Aggiunto) - אם אתם רוכשים נכס חדש מיזם או מחברת בנייה, עשוי לחול מע"מ במקום מס הרישום. שיעור המע"מ עבור נכסים למגורים הוא בדרך כלל 4% עבור דירות ראשונות, ושיעור גבוה יותר (כיום 10%) עבור דירות שניות. מס רישום מקרקעין (Imposta Catastale) - מס זה מכסה את עלויות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין והוא בדרך כלל סכום קבוע של: 200 € עמלת נוטריון (Onorario Notarile) - דמי נוטריון משולמים לנוטריון על העברת הזכויות בנכס ועל כך שהוא מוודא עמידה בכל הדרישות החוקיות. העמלות מחושבות לפי שווי הנכס ויכולות להשתנות מעט מנוטריון אחד לשני, בדרך כלל העמלה לא תפחת מ-1000 € או 1% מערך העסקה. הקונה הוא זה שנושא בעלויות, מומלץ לבקש הצעת מחיר משני נוטריונים לפחות על מנת להשוות ביניהן. עמלת סוכנות הנדל"ן - אם השתמשתם בסוכנות נדל"ן כדי לאתר את הנכס, הם בוודאי יחתימו אתכם על הסכם תיווך, העמלות נעות בדרך כלל בין 2% ל-5% מערך הנכס. במקרה שמעורבים שני סוכנים שונים, הקונה והמוכר משלמים כל אחד לסוכן שלו. מס משכנתא (Imposta Ipotecaria) - אם ביקשתם משכנתא למימון הרכישה מבנק באיטליה, יש לשלם מס משכנתא, שהוא אחוז מסכום המשכנתא. במקרה שמדובר על רכישת דירה ראשונה, המס הוא 0.25% מהסכום המתקבל. במקרה של בית שני, המס הוא בגובה 2% מסכום ההלוואה. אגרת רישום מקרקעין (Diritti Catastali) - אגרה זו מכסה את עלות עדכון רישומי רישום המקרקעין לאחר רכישת הנכס. 55 אירו ועוד מס בולים של 16 אירו. היא משולמת (לפעמים גם במזומן) לנוטריון. חיוני להתייעץ עם סוכן נדל"ן מקומי, הפועל באזור שבו אתם מתכננים לרכוש את הבית, וכמובן שמומלץ לעשות זאת לפני הגשת הצעה. כך תוכלו לקבל מידע מדויק ועדכני לגבי העלויות והמיסים החלים במקרה הספציפי שלכם, ולהימנע מהפתעות לא נעימות. אחרי רכישת הבית, מהם המיסים הקבועים על נכס? הנה מה שצריך לדעת: מס רכוש (IMU) - מס הרכוש האיטלקי חל על כל נכס נדל"ן באיטליה. במידה והנכס שרכשתם נרשם כבית ראשון וכמקום המגורים הראשי במרשם התושבות, ואתם גרים בו יותר מ-6 חודשים בשנה, יש לכם פטור מהמס הזה. אבל... במקרים שהבית מוגדר כבית יוקרה, או שמדובר בנכס שני באיטליה המס יחול על הנכס. חישוב המס משתנה מעיר לעיר מאחר והעירייה היא זו שגובה אותו. באופן כללי בממוצע זה 1.06% מהערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה. שימו לב : העירייה בה נמצא הנכס שלכם לא תשלח לכם חשבון הביתה אלא רק תודיע לכם על המועד השנתי בו נעשה שימוש. על מנת לבצע את החישוב ואת התשלום בפועל בעזרת טופס מס הנקרא F-24, מומלץ לדון בכך עם רואה החשבון האיטלקי. ניתן לשלם את המס בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס עירייה (TASI) - מס זה נגבה על השירותים השונים הניתנים על ידי העירייה, ("municipio"). הוא משתנה מעיר לעיר והוא לא קיים במחוז האוטונומי של טרנטינו אלטו אדיג'ה. גם כאן חישוב המס מתבסס על הערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה, במקרה הזה מדובר ב: 1 פרומיל מהערך. את המס משלמים בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס איסוף אשפה (TARI) - מס זה הוא עבור איסוף והפרדת האשפה. יש לשלם אותו רק פעם בשנה, חישוב האגרה הקבועה מתבסס על מ"ר של הבית, ומספר האנשים המתגוררים בו. עבור מס זה תקבלו מכתב ישירות לכתובת הבית שלכם. בהצגת הוכחת תשלום המס במשרדי החברה המיועדת, תקבלו את הפחים המתאימים לכל סוג אשפה אותה מפרידים. במקרה של מכירת הנכס מס ריווחי הון (Plusvalenza) - מס רווח הון או plusvalenza חל במקרה של מכירת הנכס. מס זה חל רק על המוכר. להלן שלושה היבטים שיש לקחת בחשבון לגבי מס זה: מס זה אינו חל במידה ועברו יותר מ-5 שנים מקניית הנכס. במקרה ואינכם תושבי איטליה ייתכן שתצטרכו לשלם מס שבח מקרקעין בישראל. בכל שאר המקרים תצטרכו לשלם בסביבות 26% מהרווח הנקי של הבית; כדי לחשב את המס לתשלום ניתן לקזז מהרווח את המסים, עמלות, עבודות לשיפוץ הבית ועוד. מומלץ להיעזר ברואה חשבון. בהצלחה!

הנה שוב, כעבור נסיעת רכבת קצרה, הנחת התיקים בחדר ויציאה לשיטוט, המאפיה מרימה את ראשה. אני במרכז פלרמו וברחוב הראשי, הקרוי, איך לא, קורסו ויטוריו אמנואלה, אני מוצא מקום בשם "נו מאפיה מונומנט", ספק מרכז מידע ומוזיאון קטן נגד המאפיה, ספק יוזמה כלכלית מבריקה של כמה צעירים סיציליאנים. קשה לצאת מתערוכת התמונות במקום, ובה סקירה של תולדות הפשע המקומי, ובייחוד של שנות הטרור של טוטו ראינה, ולא להניח בקופה שבכניסה כמה שטרות. הציור המרכזי במרכז "נו מאיפה מונומנט" - צילום: יונתן ברג אני מרשים את פליפה, אחד מהצעירים שעובד במקום, בידע שאגרתי על אותה תקופה נוראה. מול הפוסטר הגדול שעל הקיר אני פורק את המטען שלי, תוצאה של קריאה בכמה ספרים. זו אֵמַנוּאֵלָה לוֹאִי, אני מצביע, השוטרת היחידה שנהרגה בהתנקשות בפָּאוֹלוֹ בּוֹרְסֶלִּינוֹ, הנה פַלְקוֹנֶה, הנה הגנרל דָּלָה קְיֵיזָה, וזה ג'וּזֶפֶּה אִימְפַּסְטָטוֹ. פיליפה נראה מעט משועמם מהשאלה שלי, שוודאי שמע כבר מאה פעמים היום, וזו רק שעת צהריים: "לא, אין מאפיה ברחובות, הם עושים עכשיו דברים גדולים, בנייה, כבישים, סחורות, הם כבר בתוך מחזור הדם של המדינה, אין להם צורך לשלוף אקדח ברחוב". אבל גם הוא לא יכול להיפטר מההרגל האהוב כל כך על בני סיציליה - הפחדת תיירים תמימים ושוחרי טוב. אחרי הכל, הוא לא רוצה לאבד את החספוס הסיציליאני, שבצידו יש גם אהבת חיים עזה המקושרת מזה זמן עם בני האי. "בכל זאת", הוא אומר, "יש מקומות בעייתיים. למשל הווּצ'ִ'ירִיָּה ( Vucciria ), איך לך מה לעשות שם, המקום מלא בזונות ושיכורים". פליפה מצביע לכיוון הכללי של השוק: "כל לילה באה לשם המשטרה בגלל מישהו שנדקר". ובכן, ידידי היקר פליפה, כעת אנחנו יודעים בוודאות להיכן אשים את פעמיי כשיגיע הערב. אבל בינתיים אני מחפש את מוזיאון פאלקונה ובורסלינו , צמד החוקרים-תובעים שניסו לפעול כנגד המאפיה. המוזיאון נמצא בבית משפט מקומי, ושם אני זוכה לטיפול די אגרסיבי של צמד שוטרים בעקבות הניסיון שלי לצלם את המקום. מתברר שאחרי הכל אפשר למצוא רמזים לעצבנות משטרתית באי. לצערי מתברר שהמוזיאון פתוח רק בתיאום מראש, ורק לקבוצות. אני מחזק את ליבי המאוכזב והנזוף בעוד כוס אחת של המשקה בצבע השמש. בדוכן קטן בקרבת שוק קטן בשם מארקטו דה קאפו עומד בחור מקועקע ומשלח לכל עבר כוסות לימונצ'לו ואפרול שפריץ, ואני מחבר בין מיץ הלימונים לשורות של המשורר האיטלקי ג'וזפה אונגרטי, שמזכירות לי מין קוקטייל כזה, למשל: "מהשיר הזה/ נותר לי רק/ אותו לא כלום/ של סוד בלתי-נדלה". שיכור קלות משירה ומלימונצ'לו אני מגיע, כמובטח, לשוק הווצ'יריה  בשעת ערב. לפי הרושם שנוצר בהליכה איטית ברחוב המרכזי נראה שפליפה לא ביקר במקום כבר כמה שנים. מסעדות תיירים השתלטו זה מכבר על השוק, שעוד מתקיים כנראה רק כדי לשמר משהו מהעבר המפואר ולמשוך תיירים לשבת במסעדות. ידוע שבכל מקום שהתיירות פורחת בו הפשע נובל, כלומר מרוויח מאותה פריחה. כבר עמדתי להתייאש אלא שאז הופיע מולי בר ה"טברנה אזורה". שם אכן מתגודד לו המון אדם מול הפתח, ובין ההמון יש בהחלט כמה דמויות בעלות מראה מועד לפורענות. אלא שאלו, כך נדמה לי, דווקא מושכים את כל שאר הקהל שבא לבלות במקום שיש בו כמה דמויות עם פנים מועדות לפורענות. אם זה לא היה מופרך הייתי רואה כאן מודל עסקי: מוזיקת רוק, אלכוהול זול, כמה פרצופים בעייתיים שייתנו ארומה סיציליאנית והנה לך מכרה זהב. אני שותה כמה כוסות, לא, טעיתם, לא של לימונצ'לו אלא דווקא בירה, המקום לא נראה מתאים לצבעים הזרחניים של הלימון. למחרת בבוקר אני מחליט לבלות כמה שעות בשוק מקומי שעוד מארח, ובכן, את המקומיים. התיישבתי בשעה מוקדמת בבר קטן  באחת הפינות בשוק באלארו  הנמצא בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. הקפה במקום היה מצוין, והחבורה שסביבי, אנשי גיל הזהב, הקפידו לעבור מקפה לבירה וחוזר חלילה. פצחתי לי בהתבוננות בשוק, וכדרך הדברים, בתוך שעתיים ההמולה האנושית התחילה לקבל עומק נרטיבי. השוק בפלרמו - צילום: יונתן ברג הנה הליצן של הרחוב, גבר חסר שיניים בכובע קסקט, תנועותיו רפויות מאלכוהול והוא מציק לבעל בית הקפה, לבעלי הדוכנים ולעוברים ושבים, פיו פתוח תמיד בצחוק מתגלגל והסביבה מתרה בו תוך כדי קריצה ועידוד סמוי. הנה מגיע בחור צעיר, מיוזע, על כתפיו סיר גדול. הוא מניח אותו על מתקן, וטקס ה"פנינו קון לה מילזה" מתחיל. הוא קורע את פנים הלחמנייה וזורק את הבצק לקערת פלסטיק, מסיט מעט מגבת שמכסה את סיר המתכת, שולף משם בידיו ערימה של איברים פנימיים, מניח בלחמנייה, סוחט לימון על כל העניין ומגיש לקונה. סביבו עומד מעגל של קונים, הם אוכלים במהירות ומשוחחים זה עם זה. מולי, בכניסה למבנה קירור, ישוב בחור עב בשר ובידו ערמת שטרות יפה. הוא מציג אותה לעוברים ושבים כאיזו הכרזה שאני לא מבין. הבחור השרירי מקבל מבקרים בלי הפסקה. סוחרים, עוברים ושבים, זקני בית הקפה, כולם ניגשים אליו, לוחצים את ידו, משחררים הלצה, טופחים על כתפו. מידי פעם עובר צמד גברים, תמיד גברים ותמיד צמד, ובידם ארנק קטן ועליו תמונה של קדושה. הם פותחים את הארנק, והבחור מניח בו שטר. בראש מעט כבד אני יוצא לאחד היעדים המרכזיים במסע הזה לסיציליה, המקום ששבילים רבים הובילו אליו: המוזיאון המוקדש ליצירתו של רֶנָאטוֹ גוּטוּזוֹ, הצייר הגדול בן פלרמו . אני יורד מהרכבת בפרבר של העיר פלרמו בשם בַּאגֶרִיָּה ( Bagheria ), מקום שהיה פעם עיירה נפרדת ונבלע בעיר, ולמרבה הפלא מוצא את עצמי באזור של מוסכים וחנויות קמעונאות. ענני אבק עולים מגלגלי המכוניות ואין שם שום דבר שדומה למה שהצייר המפורסם מייצג: הנופים הים תיכוניים היפהפיים של סיציליה. המוזיאון שוכן בווילה בשם וִוילָה קַטוֹלִיקָה , וסיפורו מפותל ומסעיר במיוחד. גוטוזו היה צייר מפורסם כבר מתחילת דרכו. הוא היה קומוניסט, ובמלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת. לאחר שהתעשר עבר לרומא, מרכז הכובד הכלכלי-פוליטי, והפך לידידם של מנהיגים פוליטיים כמו אַנְדְרֵאוֹטִי הכל יכול שכבר פגשנו בסיפורי המאפיה. הוא, כמו גם כומר נכלולי וכמה מקורבים תאבי ממון, הקיפו אותו בחודשים האחרונים לחייו בחומה בצורה ולא נתנו לחבריו וידידיו להתקרב אליו, גם לא לאהובתו במשך שנים רבות והמוזה של רוב ציורי העירום שלו, הדוכסית מַרְתָה מַרְזוֹטוֹ. אם לא די בכך, באותו זמן  הועבר כל רכושו, כולל הזכויות על יצירותיו, לבנו המאומץ, נער מפלרמו שהפך למזכיר ועוזר שלו. ואם לא די בכך פעם שנייה, כיאה לסיפור איטלקי מלא יצרים, תשוקות, כסף ודת, גוטוזו, קומוניסט אדוק כל חייו, הוטבל לדת הקתולית סמוך למותו, כומר הוזמן לערוך לו וידוי לפני המוות, ונערכו לו שתי הלוויות - אזרחית וקתולית. אותו בן מאומץ, שיש הטוענים שגרם לניתוקו של גוטוזו מהעולם, היה זה שבחר לשכן בווילה קטוליקה חלק מהיצירות של גוטוזו, שביקש עוד בחייו להשיב חלק מיצירתו לנופי הילדות שלו, לאי שכל כך אהב. כשהגעתי למוזיאון ראיתי באחת הפינות צוות צילום עומד מול גבר נמוך ולראשו כובע קסקט. נדמה היה לי, ואולי זה היה רק דמיוני המפותח, שזהו הבן המאומץ, הכוכב של המעשייה הקולנועית. אבל כל זה פחות חשוב מהיצירה של גוטוזו שממלאת את הקומות הראשונות של המוזיאון. בכניסה מוצגת תערוכה קטנה של עגלות עץ עם ציורים מרהיבים של סצנות קרב ומלוכה, מסורת מקומית עתיקה שהשפיעה גם על הצייר הצעיר.יש במוזיאון ציורים גדולי ממדים כמו זה ששמו הוא שורה משירו של המשורר ת.ס אליוט, "נשים נכנסות ויוצאות משוחחות על מיכאלאנג'לו", ציור בו גוטוזו מפגין את האיכויות הארוטיות והצבעוניות שלו. אבל אני נמשכתי לקומה התחתונה, שם, בחדר לא גדול, מוצגים רישומים של הצייר. בצבעי פחם מלאי עומק הוא העמיד דמויות וכמה נופים קטנים. זה קורה לי לא מעט, המשיכה הזאת לרישום המהיר, הצנוע. כך למשל למרות הציורים הנפלאים והגדולים של רמברנדט העדפתי דווקא תערוכת רישומים קטנה שלו במוזיאון שבבית האמן באמסטרדם. גוטוזו נחשב, ובצדק, לגדול הציירים של סיציליה, ובציוריו אפשר לראות סיכום דחוס של האי. בציור ה"ווצ'יריה" הוא חוגג את הצבעוניות והשפע החקלאי והימי, בציורי הגגות הוא מנציח את העוני והעזובה, ובציור אחר הוא מעמיד סצנה של הפגנה ומאבק חברתי, נושא שהיה חשוב לו מאוד בתחילת דרכו כקומוניסט אדוק. אלא שעם הזמן, העושר וההצלחה הוא התרחק ממנו לטובת הארוטיקה והעיסוק בציור עצמו, למשל בסדרת ציורי הסטודיו שלו. סיימתי את הסיור במוזיאון בשיבה לאחד הציורים שמצאו חן בעיניי במיוחד. בחדר מרכזי הוצגו דיוקנאות שצייר גוטוזו. הוא הרבה לצייר את חבריו וידידיו, פוליטיקאים, אנשי תרבות, ציירים וסופרים. הדמות שעמדה מולי, בעלת שיער שחור מקורזל ומזדקר ופנים לבביות, היה צייר וסופר בשם קרלו לוי. קרלו לוי מגלם בחייו, קצת בדומה לגוטוזו, את סיפורה של איטליה במאה הקודמת. הוא נולד בטורינו , למד שם רפואה, היה חבר במחתרת אנטי-פשיסטית כבר משנות השלושים, ולכן הוגלה לכפר הקטן אַלְיָאנוֹ ( Aliano ) בדרום איטליה (שם גם נקבר, לפי בקשתו המפורשת לשוב לכפר גלותו, שם התייחסו אליו בני המקום בכבוד ובחום). גוטוזו מצייר את קרלו לוי - צילום: יונתן ברג במלחמת העולם מצא לוי מסתור במקומות שונים, בין השאר בביתו של המשורר האיטלקי זוכה פרס נובל לספרות אוּגֶ'נְיוֹ מוֹנְטָאלֶה (Eugenio Montale). הוא כתב ספר חשוב על שנות גלותו, בשם "ארץ שכוחת אל", ובו תיאר בחום את חיי העוני והעזובה במחוז בזיליקטה. לוי כתב גם על המציאות בסיציליה, למשל בספר "המילים הן אבנים". גם הוא, כמו גוטוזו וכמו מונטאלה, נבחר לשמש כנציג בבית הנבחרים. ישבתי ברכבת הקצרה חזרה לפלרמו וחשבתי על היהודים שתפסו מקום מרכזי בספרות האיטלקית: נטליה גינצבורג, פרימו לוי וקרלו לוי ועוד... החלטתי לקחת איתי לאחר הצהריים האחרון באי, אותו החלטתי לבלות בחוף מונדלו, עוד סופר יהודי-איטלקי גדול, את ג'ורג'ו באסאני. באסאני כתב על חייהם של היהודים-האיטלקיים בפרארה, עיר ילדותו ונעוריו. לבאסאני יש גם קשר סיציליאני, כי הוא זה שגילה את הסופר  הגדול של סיציליה,הדוכס שירד מגדולתו ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, שכתב את "הברדלס". אחרי נסיעה צפופה באוטובוס מקומי הגעתי לחוף מונדלו  שוקק החיים. הזמנתי תכף ומיד ארינצ'ני ולימונצ'לו, מודע לשעון החול האוזל של המסע ולצורך להעמיק את ההתמכרות כדי שתשרוד, אולי, את הימים הראשונים של השיבה לישראל. מול הנוף הנהדר של ההרים היורדים לעבר הים ולשונות היבשה המתעגלות לכל אורך החוף קראתי את ג'וֹרְג'וֹ בַּסָּאנִי (Giorgio Bassani). הוא אמנם לא בן סיציליה, אבל הוא בן איטליה, ועם הערב היורד הרגשתי שהקול שלו הוא המדויק ביותר מבין כל אלו שקראתי. חוף מונדלו - צילום: יונתן ברג בספר שקראתי, "גן פינצי-קונטיני", יש דמיון לאותו ספר גדול של סיציליה, "הברדלס". ההיסטוריה פולשת לחייהם של המחבר וידידיו בפרארה , יהודים בני המעמד הגבוה והבינוני העומדים לאבד הכל בעקבות הפאשיזם ומלחמת העולם השנייה. גם ב"ברדלס" מתוארת התמוטטות, זו של האצולה הסיציליאנית המאבדת את רכושה ויוקרתה. הבטתי סביב, זוגות וקבוצות נערים הלכו על הטיילת, היה כבר ערב ונדמה היה לי שאני מזהה משהו שקיים גם בירושלים שבה אני מתגורר: עולם ישן שתמיד מבצבץ מבין הבתים, הרחובות והפנים, עולם שיש בו יופי ומורכבות אבל גם משהו מפחיד, לא מובן, מלא ברוחות רפאים.

התחנה האחרונה במסע הקצר שלי בתרבות זמננו, לאחר המוזיקה והספרות מהימים הקודמים, היא הטלוויזיה, וזו באה לידי ביטוי בעונה השנייה של סדרת הלהיט "הלוטוס הלבן" המתרחשת במלון בעיירה היפהפייה טָאוֹרְמִינָה ( Taormina ). העיירה מרחפת על פסגת גבעה שמשקיפה על הים התיכון, והחלק העתיק שלה הוא תערובת של רחובות וסמטאות ציוריות. פסעתי ברחוב המרכזי, קורסו אומברטו , שבקצהו ניצבת מרפסת אבן המשקיפה על הנוף המרהיב. שם, ישוב על ספסל לצד הספרייה העירונית האפלולית והיפה ששוכנת בכנסיה ישנה (רק חישבו על האפשרות של הפיכת מבני דת לספריות! הרי ממילא כל אמונה נבנית סביב טקסט), עצמתי את עיניי ונמנמתי, ומתוך נים ולא נים דמיינתי שאני אחד מהעשירים שמבקרים מדי קיץ בעיירה הסיציליאנית רבת היופי. הכנסייה בטאורמינה שהפכה לספרייה - צילום: יונתן ברג הגבירה האנגלייה פלורנס טראביליאן הקימה במקום גנים מטופחים, הצייר אוסקר ווילד, גתה וניטשה השחיתו כאן דפים, פון גולדן צילם ואוטו גלנג צייר, וכל כוכבי הלוטוס הלבן, מקומיים וזרים, אנשי מאפיה ואמריקאים ממוצא איטלקי, כולם הסתובבו סביבי בשעה שעשיתי מה שבאמת עושים העשירים: שנת צהריים קצרה ומתוקה שבה העיניים נפתחות מדי פעם ולוקחות לגימה הגונה של מורדות האטנה הנעצרים בים-התיכון. התעוררתי לבסוף רק כדי להחדיר לדם עוד קצת מהקוקטייל האהוב לפני הנסיעה חזרה, ואיזו נסיעה זו הולכת להיות. טאורמינה היפה - צילום: יונתן ברג לפני שיצאתי לערבות סיציליה הזהירו אותי מהתחבורה הציבורית. היא אמינה כמו פוליטיקאי מקומי, אמרו לי, ומקפידה להשתבש בכל דרך אפשרית. דחיתי מעליי את נבואות החורבן הללו כשעמדתי במרכז העיר אָצִ'ירֶאָלֶה ( Acireale ) הממוקמת בין טאורמינה וקטניה, ומתוך הגשם השוטף שנמשך מאז אחרי הצהריים הגיח אוטובוס ובחזיתו המילה 'קטניה', שם נמצא חדרי הקטן. הא! אמרתי כלפי הגשם וכלפי רואי השחורות, לא במקרה של הטייל הזה, שסיציליה אוהבת ומחבקת. הרי מדובר בנסיעה של לא יותר מעשרים דקות, המרחק בין הערים קטן להפליא, סתם הפחדות של חסרי מזל! אולי הייתי צריך להתחיל לחשוש לנוכח דמותו של הנהג, גבר מחויך, בעל משקפיים, גדול גוף ובעל מראה של מורה חביב ולא מזיק. הוא הנהן בלהט כשאמרתי קטניה ולא אמר דבר כשעברנו ליד תחנת הרכבת בקצה העיר, אלא המשיך לטפס בסמטאות העיר. איזה משגה! מה שיכול היה להיות נסיעת רכבת קלילה בת עשרים דקות, כולל אספרסו, כמה עמודים בספרה של תרזה מאג'יו ומבט מהורהר ונוגה במידה על מימי הים התיכון, הפך לאודיסיאה בת שעתיים. כפי שאמר לי לאחר כמה ימים בפלרמו בחור שנראה דומה לבמאי והשחקן רוברטו בניני, "מה הם מקשקשים על גשר מהיבשת? שיבנו פה קודם כביש אחד עם שני נתיבים, המטומטמים". אכן, לא רק שיש נתיב אחד, אלא שהתפתח מנהג בסיציליה לעצור על אותו נתיב ולהמתין לצפירה המנומסת של המורה-נהג שלנו כדי לזוז עם הרכב. ההתרחשות חוזרת על עצמה ללא הרף. צפירה, ראש מבצבץ מחנות, מופתע ונלהב לעזור, קורא למישהו שקורא למישהו, עוד ראש צץ, גם הוא ממהר לקרוא למישהו ולבסוף מופיע הנהג, כולו חשיבות, צועד למכונית כאילו הוא מפנה את השטח לג'ורג'יה מלוני, וחוזר חלילה. אלא שבסופו של דבר הצפירה לא גרמה לשום ראש להופיע, גם לא סדרה של צפירות המגיעות, כמובן, מהמכוניות מאחור. כעת מתאסף פרלמנט מחוץ לאוטובוס. "זה אינטליגנט רציני", אומר בחור בעל מעיל עור ותספורת קוצנית. בעלי חנויות יוצאים ומגנים את בעל הרכב, שגם חנה כמו אינטליגנט וגם לא כדי להיכנס לחנות שלהם. לבסוף, לאחר חצי שעה הנהג מחליט לנסות ולעבור בכל זאת, והוא עובר, ובלי בעיה, המורה המבולבל שלנו. גשם מתחיל לרדת ומפלי מים זורמים מכיוון ההרים שסביב האטנה ובמורד הכביש, ואם לא די בכך שהנהג צריך לנווט את האוטובוס-ספינה במים, מסתבר שהגג דולף ומים מתחילים לטפטף על הנוסע הבודד באוטובוס. רטוב, רעב ועצבני ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית והבטחתי לעצמי לא להשתמש עוד בתחבורה המקומית, כלומר עד מחר בבוקר, כשאעלה על הרכבת ל צֶ'פָאלוּ ( Cefalù ), התחנה הבאה במסע. ואיזו תחנה זו! בירידה מהרכבת מקטניה, מבעד לגשם סוחף נגלה סלע עצום ממדים העומד מעל עיירה קטנה. המראה מזכיר ציור של מגריט. אני מתבצר בחדר הקטן ששכרתי בעיירה ומטפל ברגליי הכואבות. הליכה היא התפילה של הגוף, כתבתי פעם בשיר, אבל נדמה שהמתפלל הזה קצת הגזים. הגשם מפסיק בדיוק כשאני חוכך בדעתי אם להדליק את הטלוויזיה, פעולה שאין ממנה חזרה. איזה מזל! עוד הייתי מבלה את אחר הצהריים מול השף בעל הזקן הצרפתי והשיער הפרוע במקום לשבת בטיילת הקטנה שמול העירייה תוך התלבטות הולכת וגוברת אם להביט ימינה או שמאלה. אם אני מביט ימינה, אל קו המים המתפתל לעבר פלרמו, אשר לכל אורכו נראים הרים מכוסי עצים, בוערים בירוק, נופלים עד למים הכחולים-אפורים, אינני רואה את הצד השמאלי, שם הסלע הענק, שנקרא " לה רוקה", עומד מעל עיירת הדייגים הקטנה, כמו מרחף מעליה, ולהפך. כדי לפתור את הפומו שאינו מאפשר לי להתקדם על הטיילת אני נזכר בהוראה שקיבלתי מבעל החדר שבו ישנתי בקטניה. כשבלבלתי לו את המוח בכניסה לאכסנייה על הרכבת שנוסעת שמסביב לאטנה, זו שמככבת בספר "קיטון האבן", וחזרתי על רצוני לבקר בעיירות הקטנות שבהן טורקים את הדלת בפני זרים ומעריצים את הבוס המקומי, הוא אמר לי להפסיק לבלבל את המוח, סיציליה זה לא סרט של מרטין סקורסזה, ואז השביע אותי לעלות לכפר היפה ביותר בכל סיציליה לטעמו – קַאסְטֶלבּוּאֹנוֹ ( Castelbuono ). כך למחרת אני מחלץ את צווארי התפוס מהמבטים שמאלה וימינה ומתייצב בשעת בוקר מוקדמת בתחנת הרכבת, רק כדי לגלות שאני עומד יחד עם כל בני הנוער בעיירה שממתינים להסעות לבתי הספר שלהם. אין לי מושג איך אפשר להתרכז בשיעור מתמטיקה או מדעים אחרי שבילית חצי שעה באוטובוס מצ'פאלו לקאסטלבואנו. ואם שרדת את הנסיעה, נפלא מבינתי איך אחרי הפסקה בין השיעורים, שבה נניח יצאת עם החברים מבית הספר הנמצא מתחת למצודה שהפכה למוזיאון ומולך, לכל מלוא העין, עומד רכס הרי מדוניה, שמקיפים את העיירה והופכים אותה לגלויה שנראית כמעט כמו תוצר של בינה מלאכותית, איך אחרי זה אפשר להתרכז במשהו? לא ברור. אני מתערסל לי עם כולם באוטובוס העוזב את קו החוף ועולה לעבר ההרים, אני עומד במרפסת מול ההרים ואיני יודע מה לעשות, שוב מופיע הפומו של הצוואר, שוב קשה להחליט לאן להוליך את המבט, ועל כן אני מחליט לחדור לפנים העיירה, מצויד בכמה מטרות. ראשית, לאכול את עוגת הפאנטונה , כפי שהמליץ לי בעל הדירה ששכרתי בצ'פאלו, ושנית, כדי לדמיין את סצנות המאפיה שקדחו בראשי בעקבות הקריאה בספרים של פיטר רוב, ודרכו בספריו של לאונרדו שאשה. דו קיום ישראלי - פלסטיני בחלון חנות ספרים בקאסטלבואנו - צילום: יונתן ברג אבל למרות מאמציי, הדבר בלתי אפשרי. בצהריי היום, בכיכר המרכזית, הכל  נראה מלא ביטחון, סולידריות ושכנות טובה. בבית הקפה שליד כיכר קטנה יושבים זקני העיירה, וכמו בני גילם במחוז פוליה שתיארתי באחד הפרקים הראשונים, הם מנהלים שיחות מלאות בפרצי צחוק. הכספומט שלידם מקבל מידי פעם לקוחות שכל אחד מהם מקפיד לעצור לרגע אצל החבורה הצוחקת ולשאול לשלומם. ליד האטליז נעצרים לקוחות ודנים, כך נראה, כמו בארצות נורמליות, במצב המדרכה שלפני החנות, שם הצטברו מעט מים מסערת אמש. הרי מדוניה - צילום יונתן ברג בלית ברירה אני מחליט לוותר על הסיכוי לראות איזה דון בחליפה, שרשרת זהב ושיער משוך לאחור בג'ל, ומחליט ללכת עם הזרם. אם החיים מתוקים, אז עד הסוף. אני יורד לעבר המקדש של עוגות הפאנטונה בבר ה"פיסקונרו" ( Fiasconaro ), המצוי ממש במרכז העיירה, לצד כנסייה קטנה עם ציורי קיר מדהימים. בדוכן קטן בכניסה מציעים טעימות, ואני מחליט להשקיע את כל כולי בהפיכת היום לסוכר. עם אותו סוכר אני צועד שוב לעבר המרפסת הגדולה שמול הרי מדוניה (Madonie), שם אני מתמסר לסוכר של הנוף. סיפורי המאפיה יישארו בין דפי הספרים, לפחות עבור הטייל הזה, החולף פה לרגע.

"אני נוסע/ נסיעות הן הנפש של העולם הזה/ נסיעות נשארות לעד", כתב יהודה עמיחי וצדק, בעיקר אם מדובר ברכבת אינטר-סיטי איטלקית ריקה כמעט לגמרי העושה את דרכה מבארי לרֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה. הנסיעה אטית ומהורהרת, והנופים - הנופים לא מאפשרים לי לצלול ולו לרגע בספר הפתוח מולי- " חצות בסיציליה"- ספר שלקחתי כדי להתכונן ליעד שלי: מסינה, השער לסיציליה. גשם שוטף מקבל אותי בתחנת הרכבת ברֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה ( Reggio Calabria ), ממשיך בדרך למעבורת, במעבורת, ובירידה אל האי. יש מקומות שמסמנים לך כבר מהצעד הראשון שהם אינם רוצים בך, שזה לא המקום עבורך. מולי עומדים רחובות שוממים של יום ראשון גשום, ובדרכי אל החדר שהזמנתי אני עובר דרך הפגנה קולנית שאינה מחבבת באופן יוצא דופן את אזרחי המדינה המזרח-תיכונית ממנה הגעתי. בחדר אני זוכה לסימפוניה של מקדחים העמלים לשפץ את אחד הבתים ברחוב, אך דבר, כך אני מנסה לשכנע את עצמי, לא יעמוד ביני לבין סיציליה. אלא שניסיון הרואי להגיע אל הקתדרלה נשטף במטר עצבני וארוך, המלווה בשילוח של המטריה שלי אל-על, כעוד נקודה שחורה על פני היום. אני ממהר לחזור, רטוב ומדוכדך מההפגנות, ממזג האוויר ומהניקוז העירוני, ומוצא את עצמי בקרבת כנסייה קטנה שדלתה הפתוחה מגלמת, בהדגמה ממשית של מהותה, את אפשרות ההגנה מפני קור הקיום. קבלת הפנים ברג'ו קלבריה, הפגנה בעד פלסטין - צילום: יונתן ברג ליד המזבח בכנסייה אני מגלה להפתעתי חלקת אדמה קטנה ועליה כמה פרחים נובלים. על הגן המוזר הזה חולשות פניו של ילד הניבטות מפוסטר גדול ממדים. זה בעצם נער שעל גבו תיק גב אדום ופניו תמימות ומחויכות, והוא זוכה לעיצוב המעניק לפניו ולגופו הילה. הגשם נחלש מעט ואני מזנק החוצה. תמונת הנער ניבטת לעברי גם מהחומה שלפני הכנסייה, ואותן פנים שבות בפינת הרחוב, חולשות על אחד הקירות. בחדר, בעזרת התרופה האיטלקית הידועה לימיי גשם -  קרטון פיצה ובקבוק יין - אני נאבק, מאבק איטלקי מזוקק, בין המראות על מסך הטלוויזיה לבין מסך הסלולארי בו אני חוקר את זהותו של הנער הצעיר שזכה להגיע עד למרכז הכנסייה האיטלקית, לעמוד שם מתחת לדמותו של הנביא הגלילי. מתברר כי הנער הוא קרלו אקוטיס, ( Carlo Acutis) בריטי ממוצא איטלקי שגדל להורים לא דתיים, אבל חש משיכה לנצרות מגיל צעיר. כבר בגיל 12 החל ללמד את עיקרי האמונה בכנסייה במילאנו. קרלו אקוטיס הקדוש המודרני - צילום: יונתן ברג הקולות ממסך הטלוויזיה הסיטו את תשומת לבי. באחד הערוצים התחילה תכנית על סילביו ברלוסקוני. אני אולי לא מבין איטלקית, אבל מבין קצת בעריכה ובמוזיקה. התכנית הייתה ביקורתית, אבל עם איזו הנאה גלויה מהאיש, מהעצרות הגדולות שלו, ההערות חסרות הבושה לדיפלומטים ומנהיגים, העושר שלו, הכדורגל, החיבה למנעמי החיים. הנה, חשבתי לעצמי בעוד הגשם הולך ומתחזק בחוץ, מציף את רחובות מסינה, הנה המתח שבלב הנפש האיטלקית: מצד אחד הנער הצעיר, ההתמסרות הדתית שלו, הרומנטיקה הרוחנית, הצד המופנם, המיוסר במידה, השמרני, ומנגד הצד האחר, הנאות החיים והחושים, הצד המוחצן והקולני. קרלו גבר על סילביו ושקעתי בקריאה על חייו. קרלו היה נער חובב מחשבים שהקים אתר שכינס ניסים שביצעו קדושים וקדושות ברחבי העולם, בתקווה שבעזרתו יוכל לגייס את רשת האינטרנט לטובת הפצת אמונה. בעת שהיה עסוק בכך חלה. תחילה הרופאים חשבו שהוא התייבש, אבל אז התגלה כי הוא חולה בלוקמיה. המחלה התפשטה במהירות, וקרלו הלך לעולמו בגיל צעיר, הוא היה רק בן חמש עשרה. לאחר מותו התגייסה הקהילה באסיזי (Assisi), שם נקבר, להכריז עליו כקדוש: קדוש של העידן הנוכחי, עידן האינטרנט. שוב סילביו צעק על המרקע, הפעם על רקע הערוץ שהקים, ערוץ חמש ששינה את הטלוויזיה האיטלקית וממילא את התרבות האיטלקית. אני משוטט לכמה דקות בטלוויזיה של אחרי עידן הנשיא חובב המסיבות. בערוץ אחד יש מעין תכנית שידוכים שעיקרה ויכוחים בין הזוגות והתערבות תמידית של המנחה והקהל, באחר אני מוצא תכנית אירוח, בשלישי תכנית אירוח, הכל צעקני, מאופר, יפה להפליא. רק בערוץ של סרטים איטלקיים ישנים אני נעצר מול מחזה איטי יותר. שם, בשדה תעופה, גבר ממתין לכלה שאמורה להגיע מהצפון. לא רק הוא, אלא סדרה שלמה של גברים דרומיים ממתינים לכלות מהצפון. צמד נזירות חולפות מול הגברים ואני נזכר שוב בקרלו. מתברר כי קרלו הוכרז רק לאחרונה כקדוש, לאחר שאושר צמד נסים שהתרחשו בעזרתו, צמד ניסים שהוא אחד התנאים להכרזה של אדם כקדוש. במקרה אחד ילד קטן שחלה במחלה קשה נגע בפריט לבוש של קרלו והחלים, ובמקרה אחר אם מקוסטה ריקה התפללה על קברו של קרלו באסיזי (שם הוא קבור עם נעלי הנייקי שלו והאימונית הממותגת, כיאה לקדוש מודרני) כדי שיעזור לבתה שנפצעה באופן קשה בתאונת אופניים, והבת החלימה באורח פלא. לאחר שהוכרז כקדוש אלפי מאמינים עלו לרגל לקברו של קרלו. לאחרונה חלק מקרום הלב (!) של הקדוש קרלו יצא למסע הופעות ברחבי צפון אמריקה. הקתדרלה של מסינה לאחר הסערה - צילום: יונתן ברג בבוקר השמיים מתבהרים ואני מתעורר מוקדם בכדי לזכות למנה ראשונה של ארכיטקטורה סיציליאנית בסביבות הקתדרלה של מֶסִּינָה ( Messina ), עיר שכנראה לא אשוב אליה. ובכל זאת מסינה הועילה למסע בדבר אחד: היא המקום שבו החלה ההתמכרות הראשונה שלי בסיציליה, ההתמכרות לארצ'יני , כדור אורז מטוגן בפירורי לחם ובתוכו ראגו. זה קרה בחנות קטנה בשם: Rosticceria Famulari בקרבת העירייה. הכדורים בצבע הזהב נראו לי בהתחלה מאובקים ומשעממים, אבל הרעב גבר ולפי נגלה הפלא הסיציליאני: ארוחה שלמה ומשביעה הנכנסת בקלות לכף יד אחת. המסע בסיציליה התחיל לצבור תאוצה והתחנה הבאה, קַטַּנְיָה (Catania), תתייחס אלי, אני מקווה, הרבה יותר יפה.