כפי שהביטלס, הפינק פלויד ובוב דילן השפיעו כל אחד בדרכו וסגנונו על המוסיקה הפופולארית של ימיינו, כך גם באיטליה השפיעו יוצרים וזמרים מסויימים יותר מאחרים על המוסיקה האיטלקית לאורך השנים. שיריהם נחקקו בזכרון הקולקטבי והפכו לאבן יסוד של המוסיקה הפופולארית. מוטיבים מן היצירות האלו מהדהדים גם כיום מתוך הלהיטים העכשווים ומהווים בסיס והשראה לגוף היצירות כולן. הנה כמה מהיוצרים המשפיעים במוסיקה האיטלקית משנות החמישים ועד ימינו. Mina Mazzini - מינה מאזיני שמה המלא הוא "מינה אנה מאזיני" שם הבמה שלה הוא, מינה. נולדה ב 25 למרץ 1940, בפרברי העיר וארזה. זמרת איטלקית גדולה, בעלת קול סופראן דרמטי עם גוון חם. תחילת הקריירה שלה בסוף שנות ה-50. אז שרה בסגנונות מרובים וביצעה כ 1400 שירים שונים (!) היא מכרה כ - 150 מיליון דיסקים - מספר 1 באיטליה! בזירה הבינלאומית קיבלה מחמאות משמות גדולים כמו: פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, כינה אותה - "הזמרת הגדולה ביותר". כמו כן חלקו לה שבחים, מייקל ג'קסון, אריטה פרנקלין, סלין דיון, ברברה סטרייסנד, לייזה מנלי ועוד.. בשנת 1959 הייתה לרוקרית האיטלקיה הראשונה שהופיע בטלויזיה הלאומית. באפריל 1963 ילדה בן. אביו הוא השחקן "קוראדו פני" אשר היה באופן רשמי נשוי באותה תקופה לאשה אחרת. הדבר הביא על מינה חרם טלויזיוני בהשפעת הכנסייה. למרות זאת הקהל המשיך לאהוב אותה ולהפגין זאת בכך שהגיע בהמוניו להופעותיה. בתגובה לאירועים אלה מינה הפכה למעין ילדה רעה. ולכך התאימה גם את תמידתה. היא צבעה את שערה לבלונד פלטינה, גילחה את גבותיה והתאפרה בכבדות. בינואר 1964 נגמר באופן רשמי החרם השמרני שהופעל כלפיה. את סיומו סימנה הופעתה ,כשהיא שרה שיר חדש, באחת מתוכניות בטלויזיה. בהמשך היתה הראשונה ללבוש חצאית מיני בטלויזיה. לאורך הקריירה המפוארת שלה שיתפה פעולה עם אגדות כמו ג'ורגיו גאבר ולוצ'יו בטיסטי. בתחילת שנות ה - 70 בא לעולם אחד הלהיטים הגדולים ביותר שלה Parole Parole אשר נחקק בזכרון אולי כשיר האיטלקי המפורסם ביותר בעולם. בשנת 1978 הודיעה מינה על כך שהיא מפסיקה להופיע בפומבי. מאז היא מסתגרת. היא לא מופיע בטלויזיה ולא מתראיינת לתקשורת, אך ממשיכה לעבוד באולפן ולהקליט אלבומים חדשים. ​ (1943 - 1998) Lucio Battisti - לוצ'יו באטיסטי לוצ'יו באטיסטי נולד ב 5 למרץ 1943 בפוג'יו בוסטונה אשר במרכז איטליה. הוא נפטר 9 ספטמבר 1998 זמר, מלחין, רב נגן, ומפיק. אחד האמנים הגדולים, המשפיעים והחדשנים של כל הזמנים באיטליה. נחשב לאחד מהכותבים והיוצרים החשובים של המוסיקה האיטלקית. באטיסטי שינה את הסגנון המוסיקלי של הפופ והרוק האיטלקים. חידש בכל מובן וצורה את השיר והמנגינה המסורתיים. שיתף פעולה עם MOGOL שכתב עבורו הרבה מהטקסטים והצליח לגעת בנושאים שלא קיבלו תשומת לב מספקת באותה תקופה. השניים שיתפו פעולה לאורך כל שנות ה -60 וה-70 עד שבשנת 1979 הודיע באטיסטי על הפסקת שיתוף הפעולה בין השנים. בשנת 1981 התחיל שיתוף פעולה חדש עם Romano Pasquale Panella שנמשך עד אמצע שנות ה 90, בתקופה ההיא הוזכרה האפשרות של איחוד מחדש עם MOGOL, שלא קרה מעולם. גם בימים אלה נחשב בטיסטי למיתוס באיטליה. אפילו בקרב הנוער. כולם מכירים את מילות שיריו בעל פה.  באטיסטי החל את הקריירה שלו בגיל 21 וסיימה בגיל 55 בבית חולים במילאנו. מותו מוגדר כמוות מנסיבות לא ידועות. Adriano Celentano - אדריאנו צ'לנטאנו נולד ב 6 לינואר 1938 במילאנו. צ׳לנטאנו הוא זמר, כותב, ורקדן. החל להופיע בשנת 1957. באיטליה זכה לפרסום רב. ומחזיק ביחד עם והזמרת מינה בתואר יוצרי האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. צ'לנטאנו הצליח גם מחוץ לאיטליה וידוע בעולם כאחד מעמודי התווך של המוסיקה האיטלקית בת זמננו. היה מהראשונים ששרו רוק אנד רול אמריקאי באיטלקית. צ'לנטנאנו כותב גם עבור זמרים אחרים. משחק בסרטי קולנוע ומופיע הרבה בטלויזיה הממלכתית. (1938-2003) Giorgio Gaber - ג'ורגיו גאבר ג'ורגיו גאבר אשר היה מכונה סניור G, נולד במילאנו, היה זמר, משורר, גיטריסט, קומיקאי, ושחקן תאטרון איטלקי. מהאמנים היצירתים המקוריים וקובעי הטון, שידעה התרבות האיטלקית. ההומור הנוקב, מאפיין את כתיבתו, שיקף בחדות את התרבות והחברה של זמנו. " החירות אינה האפשרות לרחף מעל עץ / או להיות בעל דעה / החירות איננה מקום חופשי / חירות היא השתתפות." (ג'ורגיו גאבר - שיר החירות 1972) התחיל את הקריירה המפוארת שלו בסוף שנות ה -50 של המאה העשרים. ילד רוק וג'אז של אותן שנים. הופיע בעיקר כזמר ושחקן, פיתח סגנון יחודי - המזוהה איתו, אשר משלב שירה ומשחק על ידי שימוש בהומור אירוני, מריר לעיתים. הופיע תמיד עם גיטרה. הופעה מהפנטת של איש אחד, סטנד אפ קומדי מוסיקלי שזור במסרים תרבותיים. למרות שדעותיו, וכפועל יוצא, שיריו לא עמדו בקנה אחד עם אלו של השלטון, ניתנה לו במה והוא הופיע פעמים רבות לאורך השנים בטלויזיה הממלכתית. הקליט מספר דואטים עם זמרים מובילים כמו מינה ואדריאנו צ'נלטאנו. הופיע בתאטראות לאורכה של איטליה. ב 1 לינואר 2003 נכנע למחלת הסרטן לאחר שנים רבות של מאבק. (1928-1994) Domenico Modugno - דומניקו מודוניו דומניקו מודוניו נולד בפוליניאנו א מארה Polignano a mare אשר בחבל בארי, ב 1928 ונפטר ב 1994 באי למפדוזה. היה זמר, מלחין, גיטריסט, שחקן ובסוף ימיו גם חבר פרלמנט. ידוע בכל העולם בזכות להיט גדול ששר ושהפך לקלאסיקה מוזיקלית עולמית " Nel Blu Di Pinto Di Blu " ("בתוך הכחול הצבוע כחול"), המוכר יותר כ- Volare "ווֹ‏לָ‏ארֶ‏ה" (לעוף) השיר שבר את כל שיאי ההשמעה האפשריים עבור שיר בשפה האיטלקית, והוא כנראה השיר האיטלקי המפורסם ביותר בכל הזמנים. הוא כיכב בראש מצעד הפזמונים בארצות הברית במשך חמישה שבועות, וגבר בכך על שירים מאת ריקי נלסון ואלביס פרסלי‏. גרסאות כיסוי לשיר הוקלטו מאות פעמים ברחבי העולם על ידי זמרים והרכבים שונים, המפורסמים שבהם הם: פרנק סינטרה, דין מרטין, לואי ארמסטרונג, קליף ריצ'רד, פול מקרטני, דויד בואי, לוצ'אנו פאבארוטי, והג'פסי קינגס. בנוסף לפרסומו בשפה האיטלקית זכה גם לתרגומים רבים בשפות שונות. "באיזו תחנת רדיו, במישגן או אינדיאנה, לא זוכר בדיוק, שדרן אחד השמיע את התקליט שלי. למחרת אלפיים איש התקשרו לתחנה וביקשו לשמוע אותו שוב. הם השמיעו את התקליט עוד פעם וביום שלאחר מכן חזר הדבר על עצמו. אלפי אנשים התקשרו ביקשו שינגנו אותו עוד ועוד. – עלילת הפרסום של "לעוף – Volare" התחילה כך" (ראיון עם דומניקו מתוך הספר דומניקו מודוניו 1981) מעבר להצלחת השיר הזה, שירים נוספים של מודוניו זכו גם הם לגרסאות כיסוי. בנוסף זכה מודוניו ארבע פעמים בפסטיבל סאן רמו, ייצג את איטליה שלוש פעמים בתחרות האירוויזיון, וזכה בשני פרסי גראמי. הוא ניגן גם מוזיקה קלאסית וקיבל תפקידים כשחקן וזמר באופרה, בקולנוע, בתאטרון ובטלוויזיה. וביים סרט אחד. (1943-2012) Lucio Dalla - לוצ'יו דאלה לוצ'יו דאלה נולד ב 4 למרץ 1943 בבולוניה איטליה ונפטר ב 1 למרץ 2012. לוציו דאלה היה מוסיקאי, רב נגן, משורר וזמר איטלקי ללא ספק אחד החשובים החדשנים והמשפיעים באיטליה. לאורך 50 שנות הקריירה שלו חיפש תמיד אתגרים מוסיקליים חדשים, הושפע מג'אז אך נגע גם בסגנונות מוסיקלים שונים ממוסיקת קצב ועד אופרה. כשהיה בן עשר קיבל במתנה קלרינט ולומד בכוחות עצמו לנגן עליו. בהמשך הצטרף ללהקת ג'אז בבולוניה, כמובן, כנגן קלרינט. באותן שנים התגורר בבולוניה החצוצרן האמריקאי האגדי צ'אט בייקר, לוצ'יו היה עדיין נער אך כבר וירטואוז על קלרינט, וצ'אט בייקר ניגן איתו מספר פעמים ובהמשך אף עם נגנים בינלאומיים אחרים. "בזמנים ההם חשבתי על עצמי כעל נגן ג'אז וזלזלתי במוסיקת פופ קלה" אמר שנים לאחר מכן. אך כאמור לוצ'יו, לאורך הקריירה שלו שלט בסגנונות מוסיקאלים רבים. שיתף פעולה עם אמנים שונים בתחומים רבים, שר דואטים שהמפרוסם שבהם עם ריי צ'ארלס. הוא כתב לעצמו את המילים לשיריו. והפך לאבן יסוד בתרבות האיטלקית של השירה העכשיות. ליבו נדם בעודו סועד ארוחת בוקר במהלך סיבוב הופעות בשוויץ, 3 ימים לפני יום הולדתו ה 69. גופתו נתגלתה על ידי בן זוגו לחיים ולעבודה מרקו אלאמאנו. באיטליה הוכרז יום אבל לא רישמי וכל חבריו ביכו את מותו. (1940-1999) Fabrizio De André - פאברציו דה אנדרה נולד בג'נובה ב-18 לפברואר 1940, נפטר במילאנו ב-11 לינואר 1999. היה משורר וזמר איטלקי מהמשפיעים בדורו. שיריו מספרים את סיפורם של אנשי שוליים, מורדים במוסכמות וזונות. מבקרים מסויימים מחשיבים אותו משורר לכל דבר ושיריו נכללו באנטולוגיות ספרותיות שנלמדות בבתי הספר. הוא השתמש בשיריו בניב (דיאלקט) של ליגוריה. המחוז בו נולד וגדל. מתוך רצון לעצור את העלמותם של הדיאלקטים השונים, שהאיטלקית, השפה הרשמית של המדינה מאיימת להשכיח. בנוסף תרגם סנשונים צרפתיים והתנסה במוסיקה מהעולם. באיטליה הוא ידוע כעילוי. על שמו נקראים פארקים, סיפריות, ובתי ספר. "חשבתי שזה יפה שהיכן שנגמרות אצבעותי חייבת באיזה שהוא אופן להתחיל הגיטרה" (1935-2007) Luciano Pavarotti - לוצ'יאנו פאברוטי לוצ'יאנו פאברוטי נולד במודנה אשר בצפון איטליה ב -12 לאוקטובר 1935. ונפטר ב 6 לספטמבר 2007, היה זמר טנור איטלקי ששר אופרה לירית. פברוטי היה אחד האמנים האיטלקים המעורכים ביותר בעולם כולו. תודות לקולו העוצמתי והעמוק וגם בזכות יכולתו לתקשר עם הקהל בצורה פשוטה וסימפטית. כך היה שהשפיע גם על המודעות הכלל עולמית בנוגע למוסיקת האופרה, שאותה הצליח להחזיר ממגדלי השן אל הקהל הרחב. הוא העניק גוון "מודרני" לאופרה בכך שיסד את "פברוטי וחברים", סדרת מופעים לצדקה בהשתתפות גדולי כוכבי הפופ של תקופתינו אך בה בשעה שמר על זהותו כזמר אופרה. הקים את "שלושת הטנורים" ביחד עם פלסידיו דומינגו, ג'וס קאראראס (ספרד) ביחד שרו בפתיחת טורניר המונדיאל בשנת 1990. כך קנה לעצמו תהילה עולמית ופרסום גם מחוץ לעולם המוסיקה. פברוטי נחשב לאחד מזמרי הטנור האיטלקי המצליחים ביותר בכל הזמנים. מכירותיו לאורך הקריירה עלו מעל 100 מיליון אלבומים. הוא זכה שש פעמים בפרס הגראמי, וקיבל פרסים נוספים ממדינות רבות ומהאו"ם על תרומתו. להרצאה על זמרי אופרה איטלקים נוספים. Gianna Nannini - ג'אנה נאניני ג'יאנה נאניני נולדה בעיר סיינה באיטליה ב-14 ליוני 1956 והיא זמרת פופ ורוק.  התחילה לשיר בגיל 18, כאשר לוהקה כסולנית בלהקת בנות. בגיל 19 עברה לגור במילאנו והתחילה ללמוד, פיתוח קול, לנגן על פסנתר ולהלחין. אז גם החליטה להקדיש את חייה למוסיקה. באותה תקופה הופיעה במילאנו בלילות בבארים ומשכה תשומת לב רבה. היא סרבה לחוזה שהוצע לה, אשר אמור היה להפוך אותה לזמרת איטלקית מסורתית מן השורה הראשנה. בשנת 1976 הוציאה את אלבומה הראשון והיא רק בת 20. היא עצמה כתבה את כל המלים והלחנים לשירים באלבום, כולם בהשפעת רעיונות פמיניסטים. ההצלחה הגדולה שפתחה עבורה את דלתות אירופה הגיעה בשנת 1979 עם השיר "אמריקה" . השיר נכלל באלבומה השלישי "קליפורניה". את האלבום מכסה תמונת פסל החרות שמחזיק בידו במקום את הלפיד המפרוסם ויברטור עם פסים וכוכבים. בשנת 1982 נאניני התחילה לעבוד עם המפיק טוני פלאנק שהפיק מוסיקה עבור יוצרים כמו: בראין אינו, יוריטמיקס, סקורפיונס, אקו והבאנימן ועוד. פלאנק הפיק עבורה גם את אלבומה החמישי. האלבום זכה להצלחה גדולה בכל אירופה ומכר כ 250 אלף עותקים זכה בתקליט זהב בגרמניה, אוסטריה, שוויץ ובפלטינה באיטליה. כוכבה של ג'אנה נאנני דרך לאורך כל שנות ה- 80 כאשר בין השאר כתבה שיר לפס הקול לסרטו הראשון של הבמאי גבריאלה סלבטורס "חלום ליל קיץ" . ב- 1986 יצא אלבומה השביעי וזכה להצלחה מחוץ לגבולות אירופה, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק, ומכר מעל מיליון עותקים. מאז ועד היום ההצלחה של נאניני ממשיכה, היא עובדת עם מפיקים ונגנים מפורסמים מהעולם, משתפת פעולה עם זמרים רבים, משתתפת באופרות מודרניות, כותבת מוסיקה לסרטים ומופיעה מול קהלים גדולים. נאניני ידועה בזכות חותמת קולה, קול צרוד המגיע לגבהים ומקנה לה גוון רוקיסטי עז. Paolo Conte - פאולו קונטה פאולו קונטה נולד ב 6 לינואר 1937 באסטי שבצפון מערב איטליה , קונטה הוא זמר, רב נגן, משורר ,ועורך דין.  האם ניתן להיות עורך דין ואמן גם יחד? את צעדיו הראשונים בעולם המוסיקה צעד בתחילת שנות ה -60 אך בשנת 1974 החליט לותר על עריכת דין להקדיש את כל כולו למוסיקה. הקרירה שלו בתחום המוסיקה נמשכת כבר חמישים שנה  קונטה הוא מהיוצרים החשובים המשפיעים והמקוריים ביותר באיטליה. כותב עבור עצמו כמו גם עבור מבצעים אחרים. הוא ג'זיסט מצויין; מנגן ג'אז על פסנתר . פרט מעניין נוסף הוא, שקונטה עומד מאחורי השיר אז'ורו Azzurro אשר נכתב על ידו בשנת 1968 עבור הזמר אדריאנו צ'נלטאנו. השיר ידוע ואהוב כל כך באיטליה (ובעולם) עד שהוצע כתחליף להמנון הלאומי האיטלקי. אם תרצו בסגנונו מזכיר מעט את לאונרד כהן ​קולו צרוד ועבה, עמוק ומיוחד במינו. הוא זוכה להצלחה רבה גם בצרפת - משלב שירה בצרפתית. שיריו הושמעו כפסי קול בקולנוע. וכהשראה לקומיקס. זכה בפרסים רבים כולל במדליית הכבוד של העיר פריז.  קונטה כתב ספר. בנוסף הוא מצייר, ואת הציורים משלב באלבומיו.

הפעם נצא למסע מפתיע בין הארמונות המפוארים שבהם התגוררה משפחת המלוכה האיטלקית. נבקר בארמון קזרטה העצום והמפורסם, נתרשם מעבודת השחזור הבלתי רגילה שנעשתה בארמון ונריה ראלה , נסייר בין יצירות אומנות יקרות ערך בפאלאצו פיטי , ונכיר את ההיסטוריה המסובכת ומלאת התהפוכות של ארמון הקווירינאלה . ב-2 ביוני 1946 נקראו האיטלקים (ולראשונה גם הנשים!) לקלפיות. לא היו אלה בחירות רגילות, אלא משאל עם, שבו התבקשו האיטלקים לבחור את צורת הממשל המועדפת עליהם: האם להישאר תחת שלטון המלך (מונרכיה), או לעבור למשטר רפובליקני, הכולל פרלמנט וחוקה. 53% מהמצביעים בחרו לעבור למשטר רפובליקני, ובכך הביסו בפועל את משפחת המלוכה משושלת סבויה (Savoia) ששלטה במדינה מאז 1849, תחת הנהגתו של המלך ויטוריו אמנואלה השני. לאורך ההיסטוריה נודעה איטליה כתיבת אוצרות של ממלכות וארמונות, והידועה מבין משפחות האצולה היא שושלת סבויה. היכן התגוררה משפחת המלוכה, ומהם הארמונות שהיא בחרה כסמל לכוחה? במאמר זה נצא לסיור בין טורינו, קזרטה, רומא ופירנצה, בעקבות הסיפורים והארמונות המוזהבים של משפחת המלוכה האיטלקית. טורינו וארמון הוונריה ראלה (Venaria Reale) ארמון ונריה ראלה (Venaria Reale), המכונה גם רג'ה ד'איטליה (Reggia d’Italia), כלומר הארמון המלכותי האיטלקי, הוגדר כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו כבר בשנת 1997, אך באותם הימים אי אפשר היה עדיין ליהנות מיופיו של האתר. למעשה, כגודל הפאר, כך היה גודל ההרס – לאורך המאות ה-18 וה-19 סבל הארמון מהזנחה נוראית ומנזקים משמעותיים שאיימו להחריב אותו לגמרי. רק בשנת 2007 נפתחה הוונריה ראלה לקהל, לאחר שהושלם בה בהצלחה תהליך השיפוץ הנרחב והמורכב ביותר של מונומנט היסטורי כלשהו באירופה. המבנה המרשים נחשב לאחת הדוגמאות הטובות בעולם לאדריכלות בארוקית: מקדש דיאנה (איל טמפיו די דיאנה – Il Tempio di Diana), הגלריה הגדולה, קפלת סנט'אומברטו (la cappella di Sant’Umberto) המוקדשת לסן אומברטו, הקדוש המגן של הציידים, האורוות (לה סקודריה יובאיריאנה – le scuderie juvarriane) ומזרקת הצבי (לה פונטנה דל צ'רבו – la fontana del cervo) מייצגים כולם פיסת היסטוריה משמעותית, ומדגימים את העושר והעוצמה של בית סבויה. הקשר ההדוק בין טורינו לבית סבויה הוא מוכר וידוע. העיר נודעה כמרכז הכוח של המשפחה, שהפכה אותה לעיר הבירה הראשונה של הדוכסות שלהם בשנת 1572. ארמון הוונריה ראלה הוא אחד הידועים שבמעונות המלכותיים של בית סבויה (סדרה של מבנים מלכותיים ומונומנטליים שנבנו על ידי אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, ויורשיו). בשנת 1650 החליט הדוכס קרלו אמנואלה השני לבית סבויה להוסיף יהלום לכתר שלו, ולבנות ארמון חדש שיתווסף לרשימת המשכנים המלכותיים. מטרת הארמון החדש, שהוקם במרחק קילומטרים ספורים מטורינו, הייתה לשמש כמעון ציד, ומלאכת התכנון הופקדה בידיו של ארכיטקט החצר אמדאו די קסטלאמונטה (Amedeo di Castellamonte). הפרויקט הגרנדיוזי הוא דוגמה חשובה לאדריכלות המונומנטלית האירופאית במאה ה-17, ומציג באופן אלגורי את המאבק בין האדם לכוחות הטבע. לצד הארמון עצמו נשתלו גנים בסגנון איטלקי המעוטרים בפסלים, והוא הוקף ביערות. אבל בשנת 1699 הורה ויטוריו אמדאו השני לתכנן מחדש את המבנה, והפעם המלאכה הופקדה בידיו של האדריכל מיכלאנג'לו גארובה (Michelangelo Garove). השינוי המשמעותי ביותר כלל תכנון מחדש של הגנים בסגנון צרפתי, בהשראת חצר המלכות הידועה ביותר באירופה: ארמון ורסאי. שם לא תמו השינויים. בשנת 1716 פנה הדוכס, שהפך בינתיים למלך, לאדריכל פיליפו יובארה (Filippo Juvarra) בבקשה שירחיב את המבנה ויוסיף לו את הגלריה המפורסמת, הקפלה והאורוות. האדריכל התבקש גם להרוס את מקדש דיאנה, שחסם את קו הראייה, על מנת שהשליטים יוכלו להביט קדימה אל האופק ללא הפרעות. לבסוף, בשנת 1739 החליט קרלו אמנואלה השלישי לחבר את כל חלקי המבנה בעזרת סדרה של גלריות וחדרים מקשרים, שתוכננו בידי בנדטו אלפיירי (Benedetto Alfieri). הרג'יה ונריה המשיכה לתפקד כמעון מלכותי לאורך תקופת שלטונם של ויטוריו אמדאו השלישי וקרלו אמנואלה הרביעי. על מנת לבקר במקום, יש להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי . כאמור, הוונריה איננה המשכן היחיד של משפחת סבויה במחוז פיימונטה, ולאורך שנות שלטונם הם בנו מספר ארמונות ומבנים כסמל לכוחם. למעשה, ישנו מסלול פופולרי בפיימונטה המכונה "קורונה דלה דליציה" (Corona delle delizie), כלומר כתר התענוגות, המחבר בין כמה מהארמונות הבולטים וביניהם פאלאצו קרינייאנו (Palazzo Carignano), קסטלו דל ולנטינו (Castello del Valentino) ווילה דלה רג'ינה (Villa della Regina). הוונריה ראלה השוקולד המלכותי אם תרצו להרגיש לרגע כמו המלכים לבית סבויה, כדאי לכם לבקר בחנות מיוחדת בטורינו , ברחוב קורסו מונקליירי (Corso Moncalieri). במקום זה נמצא מפעל שוקולד שנוסד בשנת 1919 הודות לתוכניות האמביציוזיות של משפחת פייראנו (Peyrano). בשנת 1938 השיגה המשפחה תואר נחשק שהוענק להם על ידי המלך ויטוריו אמנואלה השלישי: הם הוכתרו כספקים הרשמיים של שוקולד לבית סבויה. כך, הפך שוקולד פייראנו, שנולד בחנות קטנה בלב טורינו, לשוקולד המלך (איל צ'וקולאטו דל רה – il cioccolato del Re), וזהו שמו עד היום. שוקולד פייראנו, בקורסו מונקאליירי שבטורינו ארמון קזרטה (La Reggia di Caserta): משושלת בורבון (Borbone) ועד לשושלת סבויה (Savoia) בשנת 1750 החליט קרלוס השלישי, מלך נאפולי, לבנות ארמון שישמש כסמל ומוקד לממלכה החדשה והאוטונומית שבראשה עמד. לאחר התלבטות הוחלט להקים את המשכן במקום שבו עמדה אחוזה מהמאה ה-16 בשם פאלאצו דלי אקוויווה (Palazzo degli Acquaviva). הפרויקט רחב ההיקף (1200 חדרים!) הופקד בידיו של האדריכל לואיג'י ואנוויטלי (Luigi Vanvitelli). תהליך הבנייה החל ב-20 בינואר 1752, ונמשך עד שנת 1759, השנה שבה עזב קרלוס את ממלכת נאפולי, ונסע למדריד על מנת למלוך על ספרד. לאחר עזיבתו סבלו עבודות הבנייה מהאטה משמעותית, עד כדי כך שכאשר נפטר האדריכל בשנת 1773, עדיין היה הארמון רחוק מלהיות גמור. קרלו ואנוויטלי (Carlo Vanvitelli), בנו של לואיג'י, ובהמשך גם אדריכלים נוספים שלמדו תחתיו, היו אלה שהשלימו את הפרויקט המונומנטלי. הפארק המלכותי הוא חלק מהותי מארמון קזרטה, ועיצובו הושפע מהגנים של ארמון ורסאי, כמובן. העבודות להקמת הגן החלו עם שתילת הצמחים הראשונים, בשנת 1753, במקביל לבניית האקוודוקט קרולינו (Acquedotto Carolino) – אמת המים באורך 38 קילומטר שהובילה מים לארמון המלכותי והשקתה את הגנים. הגנים שניתן לראות היום אינם אלא חלק אחד בלבד מהפרויקט העצום של ואנוויטלי, שלא זכה לסיים את העבודה. הספרייה הפלטינית (לה ביבליוטקה פאלאטינה – La Biblioteca Palatina) הספרייה הפלטינית (כלומר הספרייה המלכותית) נבנתה לבקשתה של מריה קרולינה לבית הבסבורג-לוריין, אחותה של מרי אנטואנט ואשתו של פרדיננד הרביעי לבית בורבון (הידוע יותר בשם פרננדו מלך שתי הסיציליות). הספרייה נבנתה תוך פחות משלוש שנים, בסוף המאה ה-17. שלושת אולמות הספרייה מעוטרים בפרסקאות חשובים, ובחפצים מגוונים כגון ברומטרים, טלסקופ העשוי פליז, וגלובוסים. אך ליבה של הספרייה הוא אוסף הספרים המפואר: למעלה מ-14,000 ספרים, וביניהם כמה כרכים של הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה האירופאית. אחד הספרים המשמעותיים ביותר באוסף הוא פרויקט תכנון המשכן בקזרטה שהציג האדריכל לואיג'י ואנוויטלי (Vanvitelli) בפני המלך. מרתק לקרוא את תוכניתו של האדריכל, המסביר כיצד צפוי הארמון המלכותי בקזרטה לשקף את ממלכתו של השליט, ואת התפקיד החשוב שמלכי בורבון עמדו למלא באירופה. הארכיון ההיסטורי (ארקיביו סטוריקו – Archivio Storico) של הארמון בקזרטה נבנה לבקשתו של המלך פרננדו הרביעי ומכיל כעשרת אלפים מעטפות וכרכים, ובהם מסמכים המתעדים את התקופה שבין המאה ה-15 למחצית הראשונה של המאה ה-20. האוסף מספק מידע חשוב לחוקרים על העבודות, כוח האדם (גברים, נשים, ועבדים) והעלויות שהיו כרוכות בתהליך בניית הארמון בקזרטה. מאז 1860 שימש הארמון לעיתים את בני משפחת סבויה, עד שוויטוריו אמנואלה השלישי העניק את המבנה לממשלת איטליה. בשנת 1945 התרחש בו אירוע היסטורי נוסף, כאשר גרמניה הנאצית חתמה בארמון על הסכם כניעה מול איטליה. יופיו של הארמון וגודלו העצום עוררו את עניינם של במאים ואנשי קולנוע, ומספר סרטים צולמו במתחם (וביניהם סצנות מתוך משימה בלתי אפשרית 3, וסצנות משני סרטים מסדרת מלחמת הכוכבים). למידע נוסף על שעות הפתיחה ודרכי ההגעה: www.reggiadicaserta.beniculturali.it ארמון הקווירינאלה (Il Palazzo del Quirinale) – ממעונו של האפיפיור, לביתו של המלך, למשכנו הרשמי של נשיא איטליה הארמון המוכר לכולם כסמל הרפובליקה האיטלקית שימש במשך מאות שנים כמעונם של האפיפיורים, ובמשך כ-70 שנה כאחד מבתיהם של מלכי איטליה. ובמילים אחרות – מאז ומתמיד עמד הקווירינאלה בלב מוקד הכוח ברומא. במאה ה-16 שימש הקווירינאלה כמקום מפלט עבור אצילים ושאר אנשי רמי מעלה שרצו להתרחק מהחום שבעיר. באותם הימים, היה הקווירינאלה מבנה קטן יחסית, המוקף ביקב נרחב. היה זה הקרדינל העשיר איפוליטו ד'אסטה (Ippolito d'Este), בנה של לוקרציה בורג'ה (Lucrezia Borgia), שהתאהב במקום והפך אותו לגן מפואר. האפיפיור הראשון שהחליט להפוך (על חשבונו) את המבנה הצנוע למשכן רשמי היה גרגוריוס השלושה-עשר. מחליפו, האפיפיור ססטוס השישי, רכש את הווילה ואת הגן והפך אותם למעון קיץ של החצר האפיפיורית. במשך 300 שנה שימש הקווירינאלה כמעונם של האפיפיורים, שחיבבו את המקום במיוחד, ושהו בו פרקי זמן ממושכים. בזכות עובדה זו, הפך המעון הקיצי למרכז כוח חשוב של הכנסייה. הכול השתנה במאה ה-19, כאשר מעמדה של מדינת האפיפיור התערער, והאפיפיורים גורשו מהקווירינאלה שלוש פעמים. מועצת השרים של ממלכת איטליה קבעה שהקווירינאלה צריך להיות רכוש ממשלתי, ולשמש כמקום מושבו של המלך. הרעיון לא מצא חן במיוחד בעיני המלך עצמו, ויטוריו אמנואלה השני, שלא שש לגור בביתם של אנשי כמורה, אך הפור נפל והוסכם שבני משפחת סבויה יתפסו את אותם מקומות המגורים ששימשו את האפיפיורים. ב-8 בנובמבר 1870 הונף על מגדל הארמון דגל איטליה ועליו סמל משפחת סבויה. לאחר מספר חודשים שבהם התנהלו שיפוצים במקום, עברה משפחת המלוכה לארמון, אבל רק לאחר שבנו של ויטוריו אמנואלה – אומברטו – עלה לכס השלטון, הפך הקווירינאלה באופן רשמי למעון מלכותי. ההתחלה הייתה חורקת מעט, אבל תוך זמן קצר דאגה המלכה מרגריטה (Margherita) להפוך את הארמון לכתובת הנחשבת ביותר בעיר, ובמהרה התמלאו האולמות באצילים וסופרים ואנשי תרבות, וביניהם גם המשורר המפורסם והאקסצנטרי גבריאלה ד'אנונציו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך הקווירינאלה ממעון מלכותי מפואר לבית חולים צבאי. לאחר שעלה מוסוליני לשלטון, איבד הקווירינאלה את תפקידו כמרכז פוליטי. לאחר שהעם האיטלקי הצביע ביוני 1946 נגד משטר מלוכני ובעד הרפובליקה, נטש המלך אומברטו השני את הקווירינאלה ועזב את המדינה. רק לאחר שלואיג'י איינאודי (Luigi Einaudi), נשיא איטליה הראשון, ואשתו אידה (Ida), עברו לקווירינאלה, הוא הפך שוב לסמל, והפעם – לסמל הרפובליקה האיטלקית. אינאודי הפך את הקווירינאלה לא רק לבית הנשיא הרשמי, אלא גם למעונו הפרטי. ארוחת צהריים עם שושלת סבויה... בקווירינאלה התקיימו שני סוגים של ארוחות: רשמיות, שכללו כ-180 אורחים, ופרטיות, שכללו לא יותר מעשרה אנשים, וביניהם בני המשפחה עצמם וצוות העובדים. בשני המקרים היה מדובר בארוחות פורמליות מאד, שבהן כל פרט ופרט זכה לתשומת לב קפדנית. בארוחות הרשמיות הוצג בפני האורחים תפריט בצרפתית, בדיוק כפי שנעשה במיטב חצרות המלכות באירופה, והוגשו מאכלים מכל מחוזות איטליה. בזמן הארוחות הפרטיות, לעומת זאת, העדיפו בני משפחת סבויה תפריט המבוסס על מנות ממחוז הבית שלהם – מחוז פיימונטה. ויטוריו אמנואלה השני השתגע במיוחד אחר מנה בשם בנייה קאודה (bagna cauda) – מטבל חם על בסיס שום, שמן זית ואנשובי, ואילו אומברטו הראשון נהג לטבול את הלחם שלו בקפה ואכל רק חסה שגדלה על המרפסת של חדר השינה שלו, בקווירינאלה. עד היום שמורים בארמון כלי הפורצלן של משפחת המלוכה – ירושה שהשאירו בני סבויה לאיטליה. סיור וידאו בתוך ארמון הנשיאות פאלאצו פיטי בפירנצה זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל משפחת סבויה התגוררה במשך תקופה גם בארמון פיטי (פאלאצו פיטי – Palazzo Pitti) שבפירנצה. הארמון הידוע והעצום, המשמש כיום כמוזיאון חשוב, שימש את בני סבויה בעיקר בחודשי החורף. לפניהם, שימש הארמון כמשכנם של משפחת מדיצ'י, ושושלת לוריין. עשרת האולמות שבאגף הימני של הארמון מציגים שילוב מופלא ועשיר, הן מבחינת המגוון והן מבחינת החשיבות, של יצירות אומנות מגוונות, החל בפסלים וכלה בציורים, תחריטים ושטיחים. הביקור בארמון כולל גם סיור בדירות השרד המלכותיות, החל מהסאלונה ורדה (Salone Verde), ששימש כבר את פרדיננדו לבית מדיצ'י, ועד לסאלה דיי צ'אמבלאני (Sala dei ciambellani), אולם המעוצב בסגנון לוריין. כאשר הגיעו בני סבויה, חדר זה הוסב לחדר כס המלכות (סלה דל טרונו – Sala del Trono), ובמרכזו הוצבה חופה רקומה ומעוטרת בסמל משפחת סבויה. בהמשך הביקור תוכלו לראות גם את הקפלה – החלל היחיד באגף הדירות המלכותיות המשמר את הקישוטים המקוריים מתקופת מדיצ'י והבארוק המאוחר, ואת אולם התוכים (סאלה דיי פאפאגאלי – Sala dei Pappagalli) ששימש כחלל מפריד בין דירתה של המלכה מרגריטה לדירתו של המלך אומברטו. גם גני בובולי (Bolboli), הצמודים לארמון פיטי, זכו לטיפולם של בני משפחת המלוכה, והורחבו עד לשער פורטה רומאנה (Porta Romana). הביקר בגנים מאפשר למבקרים לחוות את החיים בחצר המלכות. לפרטים: https://www.uffizi.it/giardino-boboli אולם כס המלוכה בני משפחת סבויה ורכישת יצירות אומנות בפירנצה... לאחר שטוסקנה סופחה למחוז פיימונטה, ביקר ויטוריו אמנואלה השני בפירנצה לעיתים מזומנות. אחד הביקורים החשובים ביותר נערך במהלך התערוכה הלאומית הראשונה של איטליה, בשנת 1861. בביקור זה החליט המלך לרכוש כמה חפצים שיקשטו את מעונו בפאלאצו פיטי. בהמשך, בשנת 1863, ביקר המלך באקדמיה לאומנות בעיר, והזמין ציורים משישה ציירים צעירים. הציורים, העוסקים בנושאים היסטוריים, מוצגים גם היום בארמון, באולם שנקרא "סלה דל פיורינו – Sala del Fiorino". הציורים עצמם מכונים "מתנת המלך".

מגזין דיגיטלי אודות איטליה והחיים בה, שנולד מאהבה גדולה למקום. מגזין אלטרנטיבי בו מתפרסמים מאמרים מקוריים בעברית על הנעשה במדינה בתחומים השונים, המאמרים נכתבים על ידי כותבים ישראלים ואיטלקים, האתר בחינם לכל מלבד מעט תכנים בתשלום לתמיכה באתר. Initalia website: Established with a great passion for Italy, Initalia tries to give a different point of view on Italy from the inside out. Articles are written by Italian writers and Israelis that live in Italy. Initalia is an alternative path for the Israeli reader who seeks unique information on Italy, an inside look on life in Italy

המשורר והסופר יונתן ברג מקים לחיים את איטליה, שבה כיכר השוק ריקה עכשיו, אבל בזיכרונו היא מלאת תשוקה, עצלה וגנדרנית. מסע מהכורסא אל מה שהיה ותפילה אל מה שעוד יהיה. אני משוטט בכיכר סנטה קרוצ'ה הריקה בפירנצה. אני עושה זאת בעזרת תמונת לוויין ברשת האינטרנט: אין שם אדם, רק אותו ריח תמידי של אוויר מחומם וטחוב מעט. הבזיליקה הצומחת כמו מהאדמה נבוכה וכמעט חסרת קיום ללא המבט האנושי, אותו נצח שכיוונה אליו ומתפורר כעת, כשכולם מסוגרים בבתים ואיש לא מתפעל ממנה. כמה הם עצובים עכשיו, כל אותם מונומנטים ברחבי העולם. אבל לא כך היו הדברים ב־14 ביוני של השנה שעברה. כבר כמה ימים שפועלים שופכים חול ובונים טריבונות סביב. הקהל החולף בכיכר בדרכו לסמן וי בדפי הנוכחות החמורים של התיירות נרגז. הוא צריך לבצע עיקוף עכשיו, ובכלל, איך למען השם העירייה מעיזה ללכלך כך את הכיכר העתיקה? לאיטלקים אין שום כבוד לעבר?! תיירים עם מצלמות על הצוואר נעים כמו להקת פינגווינים בעקבות מדריך המוביל אותם לעבר פסל דוד. הם יצלמו את דוד מכל עבר. אין בעיה עם העירום, גם לא לדתיים שבהם. אלא שהכול הפוך. זו הפעם הראשונה והיחידה שהם זוכים לראות את העבר האיטלקי מתרחש בהווה, אבל הם כבר ממהרים הלאה לעבר האופיצי. שם הם ידלגו מחדר לחדר במהירות, יצלמו את אומני הרנסנס עבור החברים בבית, שהרי מהות הטיול היא ההתנשאות שאחרי הטיול. כבר שנה שעשרות גברים מתאמנים בארבעה מתחמים קטנים המפוזרים בעיר. הם לא שייכים לסוג האנשים שאתה חש עליצות אין קץ מולם בסמטה. הם מקועקעים, אפיהם מקובעים בזוויות לא טבעיות, כתפיהם רחבות ותנועות גופם קשות. אולי הם לא נגנים בפילהרמונית, אבל הם כן שחקנים באחד המשחקים העתיקים בעולם שנולד בפירנצה במאה ה־16 – גלגול מוקדם וברוטלי מאוד של משחק הכדורגל, משחק שנעשה לדת הגדולה בעולם. לכל חבורה כזאת יש מגרש מלא חול בשכונה, והם נכנסים זה בזה, מכים בשקים ומנסים להכניס כדור לרשת רחבה. כעת, עם הרגלי הקורונה של העולם החדש, המילים הופכות לתמונות והתמונות למסע וכולנו, עשירים ועניים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים ושאר מיני קלישאות חבוטות של זוגות תיבת נוח של המציאות יכולים לצאת לטייל רק בדרך אחת. זוהי שעת הקומוניזם של התיירות, ואנחנו עושים את זה באמצעות האינטרנט. לפחות נחמה אחת יש במגפה: היא יוצרת שוויון שמארקס היה יכול רק לחלום עליו. על כן, אחיותיי ואחיי לבידוד, סורו ליוטיוב הקרוב לביתכם, ושם תוכלו למצוא את הסרטון הבא: זהו חצי הגמר של הטורניר האחרון. האדומים מייצגים את רובע סנטה מריה נובלה, והם משחקים נגד הירוקים, שמייצגים את רובע סאן ג'יובאני. מה יש מולנו? אולי תזכורת מוקדמת מאוד לטבע האיטלקי. ההתחלה מעמידה תפאורה שמחזירה אותנו כמה מאות שנים אל איטליה של העבר, אל מול פאר הבגדים התפוחים וגזירת הבד המתנופף ויוצא במחול. אפשר להעלות בדמיון את אותם ימים רחוקים של גברים בלבוש מוגזם ואסתטיקה קדומה שאהבה פאר ולא ברוטליות, חומרים מנופחים ולא פונקציונליים. ההכרזה הדרמטית מורה על תחילת המשחקים והמגרש מפונה מהמלמלה לטובת הגברים בנעלי הריצה והמכנסיים בגזרות של המאה ה־16. חייבים להודות שזהו שילוב נדיר למדי. וכעת נצא לטיול קצר במשחק עצמו. שימו לב לקו האחורי של הקבוצה. ערמומיים, זריזים ומלאי תחבולות הם אותם המאהבים בשיער מטורזן. הם אוחזים בכדור וממתינים לסדק, למרווח של כמה מטרים. האם אין משהו ים-תיכוני בכך, בדבר הזה שמושל בכלכלה, ביחסים בין המינים ובפוליטיקה? ההמתנה במארב "לרגע הנכון", הפניית העורף לפרוטסטנטיות של עבודה קשה ורציפה ללא גבהים וללא עומקים. שימו לב לחומת ההגנה, איך הם עומדים זה מול זה בקו ישר כמעט. גברים שהעימות מושך אותם, ההוכחה העצמית דרך הגוף, הכבוד האיטלקי, החברות וההגנה זה על זה, האלימות והדרמה. כמה דרמה יש בשעה של משחק. שימו לב כיצד הם מזמינים זה את זה לדו־קרב קצר. כיצד אחד מתקרב להגן על האחר, ויותר מאשר להלום זה בזה, הידיים משמשות בתיאטרון תמידי של מחוות גדולות ומלאות רגש. הקהל זורק רימוני עשן ומטפס על הגדרות, השחקנים המנצחים מטפסים גם הם למופע של רגשנות וגאווה עצמית, וכל זה בגבולות השכונה, זו שכבר נדמה שאיבדה את כוחה, אבל לא בפירנצה, וגם לא בסיינה. לעיר סיינה – אותה עיר היורדת כולה לעבר הכיכר המרכזית בעלת הצורה המוזרה דוגמת הצדף, העיר שאפשר לטייל בה בצעד אנין עם ספרו של זביגנייב הרברט הפולני "ברברי בגן" ולגלות שכיות חמדה התלויות במוזיאון בית העירייה – יש גם פנים נוספות. פעם בשנה העיר והאוויר הפריך מפנים את מקומם לזיעה, המון מיוזע שחלק קטן ממנו מאבד את העשתונות משמחה וגללי סוסים. כן, חרא של סוסים. והסוסים הללו הם כוכבי האירוע: מרוץ הפאליו השנתי. זו הכיכר שאתם צופים בה כעת בעזרת מפות גוגל: בכיכר ניצבים מוזיאון בית העירייה וחנות פאניני מעולה שבה המוכר הילל באוזניי פעם את מוסוליני. הוא לא היה פשיסט, הוא לא נראה לי כזה. היה נדמה לי שהעם האיטלקי הוא עם מתגעגע, לא עם חולם. בכל אופן, בכיכר הזאת מתרחש האירוע החשוב ביותר בלוח השנה של סיינה: מרוץ שבו מתחרות השכונות השונות על הדגל. גאווה עצמית רבה מעורבת בזה. השכונה הזוכה יודעת יפה מאוד להזכיר את זה לשכונות האחרות לאורך השנה. השכונות המפסידות, לעומתה, צוברות תסכול וציפייה, וכל הרתיחה הנפשית הזו מתנקזת למרוץ השנתי. הבה נפנה למדריך הטיולים החלופי שלנו, ערוץ היוטיוב, וניסע יחד ליום הזה, היום החשוב בשנה בעיר: תהלוכות של השכונות השונות צועדות לעבר הכיכר ומתיישבות בטריבונות. הקאוואליירי, הרוכבים, נשכרים בכל שנה על ידי השכונה. לכל שכונה יש מנהיג, בדרך כלל אדם בעל אמצעים. נכבדי השכונה עומדים בטריבונה הגבוהה; בטריבונות הנמוכות יעמדו אנשי השכונה ושאר הצופים. הרוכבים מקבלים את מקלות הרכיבה ופונים לבני השכונה לעידוד. הדרמה מתחילה. הרוכבים רבים על מקום בשורת הזינוק. הקהל צורח כל העת. אל תריצו קדימה. הציפייה והמתח הם אבני היסוד של ההתרחשות הזאת. המרוץ כולו מסתיים בתוך דקה, אולי דקה וחצי, אבל הוא זורם בעורקי העיר לאורך השנה כולה. בשיטוט אגבי בעיר אפשר למצוא את המקדשים הקטנים בכל שכונה. מוזיאון שמציג לראווה את בגדי הרוכבים שזכו בתחרויות, את הדגל המקודש שהוא הפרס, וכן רוכבי עבר גדולים. בפינה מתאמנים נערים על מערכות סבוכות של דגלונים שילוו את השכונות הצועדות לעבר הכיכר. הם לוקחים את זה ברצינות גמורה, והפנים שלהם מסגירות את הנאמנות ואת הכבוד העצמי של השכונה. שימו לב למאבק האלים תוך כדי רכיבה, אך בעיקר לסצנת הניצחון; שימו לב להר הגעש הרגשי הפורץ מטה; לבני השכונה שעוצרים את הרוכב ומחבקים אותו בסערת רגשות; לבני השכונה שמניפים אגרופים וידיים לעבר הטריבונה הגבוהה; לנכבדים שאוחזים את שיער ראשם וצורחים כלפי מטה. דגל הניצחון עושה את דרכו בתהלוכה נרגשת ההולכת וצוברת תאוצה, וזו תמשיך לאורך השנה כולה. מה מגלה לנו הסיור הווירטואלי המהיר הזה ברחבי איטליה (אם כי כיסינו שטח קטן מהארץ הגדולה הזו. הנסיעה בין פירנצה לסיינה אורכת מעט יותר משעה) אולי את התכונה המרכזית של המדינה. אותה החייאה תמידית של העבר בהווה. צעידה ברחבי רומא או ונציה תגלם את הכפילות הזו באופן ברור. ירושלים, מקבילה מסוימת של רומא, מעדיפה את העבר על פני ההווה בכל יום נתון. הרגשנות האיטלקית מחפשת וגם מוצאת סערות להסתבך בהן, והאיטלקים עושים זאת בחדווה. אני נזכר במשחק כדורגל של נבחרת הסופרים של איטליה מול זו של ישראל. לכולנו כבר יש גוף כבד ונשימה מאומצת. הפקודות מגיעות מהמוח בליווי מקל הליכה, והידיים נחות על האגן בנתחים הולכים וגדלים של זמן. אבל הם, בניגוד אלינו, מתרגשים. הידיים מתנופפות, מחוות הגוף מוגזמות והצעקות זה על זה ועל השופט עפות באוויר. הצער הגדול בימים הללו הוא על דממה במקום שבו שוררת המולה תמידית. ככל שהחיים דחופים ודחוסים יותר, העדרם צורם יותר. מי ייתן והטריבונות, החצוצרות, המלמלה, רימוני העשן, הדגלים, הצעקות והנשיקות ישובו במהרה.

בצפון‏ מזרח איטליה אפשר לבקר בעיר המשופעת ביצירות אומנות אך לא עמוסה במבקרים שוחרי אומנות, ולכן אין חשש שתמצאו את עצמכם בתוך ההמון, בתורים למוזיאונים ולאתרים המוצפים בתיירים. זוהי עיר שהיא גשר בין מערב, מזרח ודרום אירופה, ושוכן בה אחד הנמלים החשובים בים התיכון: טריאסטה. זמן רב הייתה העיר תחנת מעבר של איטלקים בדרכם לסלובניה ולקרואטיה, אך בשנים האחרונות הפכה ליעד גם עבור התיירים המבקרים באיטליה. ברים ספרותיים, מבנים בסגנון אר־נובו וחנויות אומנות מקומית. עיר המדיפה ריח ים, קפה והדים מהעבר. פיאצה אוניטה ד'איטליה והמזח הקשוח כמו רוב המסלולים בעיר, המסלול יוצא מהכיכר המרכזית. כאן שוכנים בית העירייה, נציבות המדינה והשלטון המחוזי של פריולי־ונציה־ג'וליה, הסיור מעניין הן מנקודת מבט היסטורית והן אומנותית. הכיכר נקראה כך רק משנת 1955, לאחר תום השלב ההיסטורי של "הטריטוריה החופשית של טריאסטה" (בהסכם השלום עם איטליה, שנחתם בפריז בשנת 1947, הוקמה ישות עצמאית וריבונית ושמה "הטריטוריה החופשית של טריאסטה", ובה "נמל חופשי בין־לאומי"). המזח "אָאוּדָצֶ'ה" (קשוח) נבנה ב־1922, ארבע שנים לאחר שעגנה בנמל משחתת בשם זה. שושנת רוחות מברונזה שהוצמדה למזח מנציחה אף היא את האירוע. מגדלור הניצחון עיר נמל כמו טריאסטה חייבת מגדלור משלה. מגדלור הניצחון (ויטוריה) חולש עליה בהוד מלכותי מעל גבעת גרטה. האדריכל ארדואינו בלמן התגייס כל ‏כולו להקמת המגדל, שתפקידו לא מצטמצם בבטיחות ובסיוע בניווט הימי; הוא גם סמל של רגע היסטורי, שכן הוא חוגג את כניסתה של העיר טריאסטה אל ממלכת איטליה ומנציח את חללי הצי במלחמת העולם הראשונה. בראש המגדלור ניצבת ויטוריה, אלת ניצחון מכונפת מנחושת מרוקעת, שתוכננה לעמוד ברוחות הבּוֹרה (רוח צפון־מזרחית קרה ועזה). ג'ובאני מאייר פיסל אותה, כמו גם את הפסל בגובה 60 ס"מ המתאר מלח אלמוני הצופה בים. בבסיס הפסל נמצא העוגן של המשחתת "אָאוּדָצֶ'ה". גבעת סן ג'וּסטו עם הטירה, הקתדרלה והתיאטרון הרומי טירת סן ג'וּסטו (Castello di San Giusto), שנמצאת בבעלות העירייה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, נחשבת בעיני רבים לסמלה החשוב ביותר של טריאסטה, והסיבה לכך ברורה: המיקום מעל הכול. הטירה בנויה על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר, ולכן ניתן לפקח ממנה בקלות על כל מה שקורה במורד הנהר, ויתרה מכך – על הסכנות מכיוון הים. בתוך המבנה, שהעירייה משתמשת בו לאירועים, שוכן המוזיאון העירוני, שבו מוצג, בין השאר, אוסף עשיר של כלי נשק (פתוח מיום שלישי עד יום שבת, בין השעות 10:00–17:00; דמי כניסה: 6.00 אירו). על אותה גבעה ניצבת גם קתדרלת סן ג'וּסטו, המשלבת פשטות מבחוץ עם עיטורים עשירים מבפנים, בהם פסיפסים המתארים שני דימויים מוכרים של האומנות הביזנטית: המדונה ועל ברכיה ישוע התינוק, המסמן ברכה בידו. למרגלות גבעת סן ג'וסטו נמצא תיאטרון רומי גדול המסוגל להכיל 3,500–6,000 צופים במופעים המתקיימים תחת כיפת השמיים. המבנה מנצל את הקיעור הטבעי של מדרון הגבעה. בעבר הרסו גדודי לומברדיה את התיאטרון, והוא נקבר תחת בנייני מגורים. האדריכל פייטרו נוביל חשף אותו מחדש ב־1937/38. חשמלית לאופיצ'ינה בטריאסטה אפילו נסיעה בחשמלית הופכת לטיול מחוץ לעיר. החשמלית של אופיצ'ינה נוסעת על מסילה עתיקה שנועדה לחבר את הכפר הקטן על הגבעה (329 מטר מעל פני הים) לעיר. היא יוצאת מפיאצה אוֹבֶּרדָן (Oberdan), ולאורך 800 המטרים של המסלול יש 12 תחנות בשיפוע של 26%. זוהי הזדמנות מצוינת לצילום תמונות פנורמיות ולהתנסות בחוויה יוצאת דופן. בתי הקפה הספרותיים למילה 'קפה' יש בטריאסטה משמעות כפולה. במשך שנים היה נמל העיר הנמל החשוב ביותר למסחר בקפה, דגנים ואבני ריחיים שהגיעו מרחבי העולם והופצו ממנו לכל אירופה. זוהי אפוא עיר הקשורה לייבוא, לעיבוד וליצוא של קפה, ולא בכדי בה נוסדה בה חברת הקפה "אילי" (Illy), השוכנת בה עד היום. אבל 'קפה', או בית קפה, בטיאסטה פירושו גם אתר תרבות היסטורי שבו נהגו להיפגש סופרים, משוררים ופילוסופים. אלו הם מקומות שמעליב לכנות אותם סתם בר או בית קפה, מקומות שבהם ריח הקפה מתערבב בניחוחות הספרים והעבר. נסו להיכנס ולהזמין "נרו אין בִּי" (שחור ב־B, בִּיקיירה), כדי שיוגש לכם אספרסו בכוס. איטאלו סבבו וג'יימס ג'ויס בין הסופרים שהעיר הוונציאנית הקסימה אנו מוצאים שני שמות חשובים שבזכותם המסלול תרבותי עוד יותר, למי שרוצה לשקוע במסע ספרותי. איטאלו סבבו נולד בטריאסטה, והוא ידוע בעיקר בזכות "תודעתו של זנו", שהמבקרים צרפתים קראו בהמלצתו של ג'יימס ג'ויס. ג'ויס האירי עבר לטריאסטה לצורכי עבודה, והוא לימד אנגלית בבית הספר שבו הכיר את סבבו. הייתה זו העיר האלגנטית בנפת פְריולי שהעניקה לו את ההשראה ליצירותיו החשובות ביותר: הדבלינאים ויוליסס. אפשר להיזכר בהם בפינות שונות בעיר. שני הפסלים של סבבו וג'ויס ממוקמים בהתאמה בפיאצה אורטיס ועל גשר התעלה הגדולה. בתי הקפה שנהגו לשבת בהם הם סן מרקו וסטלה פולאר. למרות הפרש הגילים של כעשרים שנה, הייתה ביניהם אחווה יצירתית וחברות חשובה. מוזיאון סבבו (Museo Sveviano) שוכן בספרייה העירונית, ובו מוצגת תערוכה קטנה המוקדשת לג'ויס. www.museosveviano.it . בשנת 2004, הודות לתרומה של דומיניק מרטין, נחנך מוזיאון ג'ויס (Joyce Museum) כדי לציין את מערכת היחסים שיצר ג'ויס עם העיר, ויש לה עדיין תפקיד חשוב להבנה מעמיקה של חיי הסופר האירי. יש בו חומרים מסוגים שונים הקשורים לתקופת שבילה בטריאסטה. אפשר לבקר במוזיאון בחינם בימים שני עד שבת בין השעות 9:00–13:00 (בימי רביעי גם אחר הצוהריים בין השעות 14:00–18:00). https://museojoycetrieste.it/ הפסלים המוקדשים לאיטלו סבבו וג'יימס ג'ויס ממוקמים בפיאצה אורטיס ועל גשר התעלה הגדולה, בהתאמה - צילום: Luca Aless מוזיאון רבולטלה ומוזיאון שמידל מוזיאון רבולטלה הוא מוזיאון לאומנות מודרנית שנוסד בשנת 1872 על פי צוואתו של הברון פסקואלה רבולטלה, שהוריש לעיר, נוסף על נכסים רבים אחרים, את ביתו ואת כל יצירות האומנות שלו. גיבורי המוזיאון הם אומנים איטלקים מהמחצית השנייה של המאה העשרים המוצגים באולם גדול בקומה השישית המשקיף על העיר ועל הים. תוכלו לצאת ממנו אל המרפסת הגדולה, שתכנן קרלו סקרפה, וליהנות ממבט רחב אל הנוף המרהיב. בערבי הקיץ (מ־15 ביולי עד תחילת ספטמבר, מיום חמישי עד ראשון) פועל בחללי המוזיאון בית קפה, והוא פתוח עד חצות. הציור המפורסם ביותר במוזיאון הוא "אישה עם כלב", שצייר דה ניטיס. מוזיאון התיאטרון העירוני נוסד על ידי קרלו שמידל, שבחזונו תרם לו את אוסף המזכרות ההיסטוריות־מוזיקליות שלו מבימת התיאטרון. המוזיאון מתעד את חיי התיאטרון והמוזיקה בטריאסטה מהמאה השמונה עשרה ועד ימינו. יש בו כרזות, מודעות על הצגות, כלי נגינה וכתבי יד חתומים שנאספו במשך מאה שנה כמעט ומשמרים את זכרו ואת רוחו של מייסדו. מקומו הנוכחי והסופי של המוזיאון בפאלאצו גופצ'ביץ (Palazzo Gopcevich). המערה הענקית אין רשימת אטרקציות בטריאסטה שאינה כוללת את התחנה הזאת. זהו אתר חובה, ולא תוכלו לומר שהייתם בטריאסטה אם לא ביקרתם בה. זוהי מערה ניאוליתית חשובה מאוד להולדתו של חקר מערות המודרני, שכן בה נערכו הסקירות הראשונות שנערכו בהתאם לאמות מידה מדעיות. הפיתוח התיירותי החל בראשית המאה העשרים הודות לבניית גרם מדרגות בן 500 מדרגות ותאורת חשמל המערה. האולם המרכזי נמצא 120 מטר מתחת לפני האדמה, אורכו 170 מטר ורוחבו 80 מטר. מובן שלא ייתכן שלאתר טבע חשוב כל כך לא יהיה אתר דיגיטלי שופע מידע ונתונים. www.grottagigante.it גרם מדרגות התלוי של המערה טריאסטה והקהילה היהודית בית הכנסת וריזיירה די סן סבּה בטריאסטה הייתה קהילה היהודית חשובה, ובית הכנסת הוא סימן מוחשי למרכזיותה של קהילה זו. הוא נפתח מחדש לתפילה בסוף מלחמת העולם השנייה. הכיבוש הגרמני גבה מטרייסטה מחיר גבוה מאוד במונחים של חיי אדם – 6,000 מיהודי העיר. בית הכנסת היה גם המקום שבו נשמרו יצירות האומנות ששדד הרייך. פתיחתו המחודשת לתפילה הייתה אירוע חשוב מאוד מבחינה סמלית. יופיו של המבנה, מחלון הרוזטה ועד הנברשות, מעיד על גדולתה של הקהילה החשובה גם לאחר חורבנה. ריזיירה די סן סבּה (מפעל עיבוד האורז בסן סבּה, La risiera di San Sabba) הוא מחנה הריכוז הנאצי היחיד בדרום אירופה. בשנת 1965 הוא הוכר בצו מיוחד של נשיא הרפובליקה ג'וזפה סרגאט בתור אתר לאומי. לאחר 1943 העבירו הגרמנים אל המפעל, ששימש לקילוף אורז, אלפי פרטיזנים, סלובנים, קרואטים, יהודים ומתנגדים פוליטיים שנלכדו במבצעי החיפוש והטיהור. אתר המוות וההשמדה הוסב למוזיאון עירוני המנציח את החפים מפשע הרבים כל כך שחייהם הוקרבו לשווא. המוזיאון פתוח כל יום בין השעות 9:00–19:00. הכניסה חופשית. בשנת 1993 נחנך מוזיאון הקהילה היהודית של טריאסטה ברחוב מונטה 5. לאתר המוזיאון: https://www.museoebraicotrieste.it/ בית הכנסת - צילום: Twice25 & Rinina25, הכניסה לריזיירה די סן סָבּה - צילום: Depositphotos שכונת גוריציה חלק מבני הקהילה היהודית של טריאסטה התגוררו בגוריציה. הנוכחות היהודית בגוריציה מתועדת כבר מימי הביניים, והחל מהמאה השש עשרה השתקעו בה יהודים, שלמרות המגבלות וגזרות הגירוש מילאו תפקיד כלכלי חשוב. ב־24 במרץ 1684, בהוראת הקיסר לאופולד הראשון, הוקם ה'גטו' באזור סן ג'ובאני, שבו המשיכו לפעול יהודי גוריציה. החל מסוף המאה השמונה עשרה, עם 'צו הסובלנות', שהוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני, שביטל כל אפליה על רקע דת, ניתנה ליהודים אפשרות ללמוד באוניברסיטה ולעסוק בכל המקצועות. המיעוט היהודי הותיר עקבות רבים בעיר והעניק לעיר אנשים מפורסמים, כמו הפילוסוף קרלו ריימונדו מיכלשטדטר. הקהילה היהודית התוססת של גוריציה נעלמה, למעשה, עם הגירוש למחנות הריכוז וההשמדה בין השנים 1943–1944. בית הקברות העתיק של ולדירוזה מעיד על הנוכחות היהודית בעיר. הגן הצמוד לבית הכנסת נקרא על שמו של ברונו פרבֶּר, המגורש הצעיר ביותר, שהיה בן שלושה חודשים ותשעה עשר ימים בלבד. ובעניין מלחמת העולם השנייה... ניתן לבקר בטריאסטה במקלט המכונה קלינה ברלין (ברלין הקטנה). מערך של מנהרות ששימשו כמקלט בעת הפצצות מהאוויר. לא קשה להזדהות עם האנשים שמצאו שם מקלט, מכיוון שהכול נשאר שם כפי שהיה באותה עת. דמי הכניסה הם 3 יורו, ויש לתאם את הביקור מראש בדוא"ל: kleineberlin@cat.ts.it אומנות קולינרית בטריאסטה גם המטבח של טריאסטה הושפע מהתרבויות שהתמזגו בעיר, בייחוד התרבות האוסטרו־הונגרית. אפשר למצוא בתפריטים מנות במסורת ים תיכונית ואוסטרית: דגים ולצדם גולאש וקינוחים כמו קוך וקוגלהוף. נזיד ג'וטה: תמצאו אותו בכל מקום המגיש מאכלים מקומיים. זהו מרק כרוב כבוש, שעועית ותפוחי אדמה בטעם בשר מעושן ובתוספת זרעי כמון. הקוך מכונה גם קינוח ילדים בשל פשטותו: זוהי עוגת חלב ואורז עם צימוקים. מקור השם בתואר "קוֹכֶן", שפירושו בגרמנית "מבושל". קוגלהוף היא עוגת שמרים בחושה עגולה. היא נקראת גם עוגת הקיסר, מכיוון שהייתה העוגה האהובה על הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. היא נחשבת לאם הקדמונית של עוגת חג המולד האיטלקית, הפנטונה.

כלי שימושי ומעודכן בזמן אמת לחיזוי מזג האוויר בערים מרכזיות באיטליה לפני שמתכננים טיול כדאי לבדוק את מזג האוויר באזור אליו מתכננים להגיע, ריכזנו עבורכם את תחזית מזג האוויר מעודכנת בזמן אמת לערים מרכזיות באיטליה, הנתונים מגיעים מחברת החיזוי מזג האוויר meteo.it

אור וזמן הוא ספר שירי מסע, הוא גם ספרו השביעי של יונתן ברג. מסעות בשירים סובבים בדרך כלל סביב עולמו ודמיונו הפנימי של המשורר, הפעם בשיריו ברג משלב בין דמיון, נפש וגאוגרפיה מביקוריו באיטליה. צהריים נִדְמֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ, מְשׂוּכוֹת קוֹצִים וְאָבָק, אֹפֶק זְרוּי דָּם בִּשְׁעַת עַרְבִית נִרְאֶה כְּדָבָר חָתוּם. נִרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ אֲבָל הִנֵּה בָּתִים עוֹלִים כְּעֵשֶׂב, טַחַב אָפֹר עַל פְּנֵי גְּבָעֹות רַכּוֹת, עוֹלוֹת בְּלֶהָבָה שֶׁל אֶבֶן. כְּשֶׁיָּצָאתִי נָעוּ עֲנָנִים בַּמֶּרְחָק מַצִּיתִים וּמְכַבִּים שָׂדוֹת. השיר נכתב בשעת צהריים מאוחרת בעיירה הקטנה סאן ג'ימיניאנו. הגעתי באוטובוס מפירנצה. בבוקר, לפני שיצאתי, נקלעתי, בסמוך לאקדמיה לאומנות, להפגנה של השמאל האיטלקי. הייתה זו הפגנה על המדיניות הכלכלית של הממשלה. ההפגנה הפכה אלימה מהר מאוד. זה מול זה עמדו שורות המפגינים והשוטרים, עשן פרץ מכאן ומשם, סיסמאות נזעקו וההתנגשות התרחשה במהירות ובכוח. נמלטתי מהמפגינים לתוך מבנה האקדמיה ונעמדתי, כמו ההמונים האחרים סביב פסל דוד של מיכלאנג'לו. הדבורים הרבות זמזמו מסביב לפסל, תיירים חיפשו זווית טובה לסלפי, צרחות עלו מפה ושם, קולות גבוהים ביפנית, פורטוגזית, ערבית, עברית ואיטלקית. המתנתי דקות ארוכות, מקווה לתפוס רגע שבו הנתיב יהיה פנוי, שבו יהיה אפשר לייצר הרף של אינטימיות עם הפסל המרשים, לא הצלחתי. המפגינים וההמולה סביב הספל נמהלו בתחושות שהגיעו עימי מהארץ. המתח התמידי בין כוחות שונים בחברה, הצפיפות והעדר הפנאי. לא בעבור זה הגעתי למסע הנוכחי באיטליה, החלטתי לקחת אוטובוס לעבר לב טוסקנה, לעיירה המתויירת סאן ג'ימיניאנו. נופי טוסקנה חלפו בחלון, הירוק פסק לעתים ועיירות אבן התרוממו בתוכו. היה בעיירות הללו משהו אגדתי, חלומי כמעט, עם הטחב, האבן העתיקה, צריחים שדקרו שמיים ריקים. הכרמים טיפסו שוב ושוב ונעצרו באותן עיירות אבן, התמונה הזו נראתה לי כמו דימוי מדויק למה שחשתי: החיים מתרוממים ופוגשים שוב ושוב את האבן. נכנסתי לעיירה, צעדתי כלפי מעלה, פוגש שוב את התיירים, מעטים יותר, אבל רועשים לא פחות. המשכתי לטפס, יודע כי תמיד לאחר המרכז ישנה הפריפריה, והיא אכן נגלתה, בדמות כמה רחובות שקטים, בפתח אחד מהם ישבה משפחה- אישה מבוגרת, מי שנראתה כביתה וצמד ילדים. הם צחקו מאיזו בדיחה משפחתית, והנהנו לשלום כהמשך של אותו צחוק. מאט אחריהם מצאתי את עצמי למול חנות קטנה, החזית שלה הייתה מלאה בבקבוקי יין, גאוות המקום תפסה כמחצית מהשטח- "ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו". קניתי בקבוק וסיימתי מחצית ממנו אגב קריאה בספרו של יוסיף ברודסקי- חותם המים, כהכנה לתחנה הבאה- ונציה. כך נכנסתי לכנסייה, מטושטש מעט, אטי. הקתוליות היא דת השפע- שפע צבעים, שפע דמויות, שפע עיטורים. לעתים זה מותיר טעם לוואי, כמו ביקור בלאס ואגס או ביריד שעשועים, אבל לעתים זה כל מה שאדם צריך, הכרה כי האל, ולכן הנשגב, המסתורי, הלא ידוע, יכול להיות מורכב מציורי שמן. יצאתי מהכנסייה אחרי שעה ארוכה, עיניי עפעפו למול האור שנשפך על צריחי העיירה, על הבתים שנדמו בלתי נגועים, כאילו הזמן אינו משאיר סימן. התיישבתי להשקיף על העיירה, מחסל את המחצית השנייה של הבקבוק, מוציא את המחברת, רושם שירטוט מהיר של מה שנגלה לי בנוף העיירה, השדות והאור. הנה השיר. צליין בסן מיקלה אוֹגוּסְט מַכֶּה בַּמַּיִם, גַּם שָׁם, בַּשָּׁקוּף, עוֹלֶה רָקָב. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, שִׁכּוֹר, סִפַּרְתִי לְיוֹסִיף עַל אֲבִי, הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, וְדַרְכְּךָ אֶת שְׁעוֹת סִיבִּיר: אֵין אִישׁ, זֹהַר עוֹלֶה מִקַּרְקַע קְפוּאָה. סָבִי עָבַר כָּאן בְּדַרְכּוֹ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כָּמוֹהוּ בְּכִכַּר סַן מַרְקוֹ אֲנִי מְפַזֵּר אֹכֶל לַיּוֹנִים וּמְבַקֵּשׁ אֶת אוֹתוֹ קָדוֹשׁ שֶׁיּוֹרֶה הֵיכָן הַבַּיִת. פִּתּוּחֵי אֶבֶן בַּכְּנִיסָה לַבָּזִילִיקָה, בְּתוֹכָהּ הָאוֹר מְסֻנָּן שָׁעָה אֲרֻכָּה תַּחַת רָקִיעַ מֻזְהָב: תְּחוּשַׁת עֹשֶר, מַטְּרַת הַדָּת. בַּחוּץ הִתְפַּתְּלוּ תַּיָּרִים בַּסִּמְטָאוֹת וּבַגְּשָׁרִים, מְחַפְּשִׂים בְּעַקְשָׁנוּת הוֹכָחָה לַחֹפֶשׁ, לַבָּרָק שֶׁעָלָה מֵהַבְּרוֹשׁוּרִים. דָּבָר מִוֶּנֶצְיָה לֹא נִפְתַּח עֲבוּרִי, מַיִם הֶעֱלוּ אֵד חָמוּץ וְהַמִּסְחָר הִכְתִּים אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם הַשַּׁמְנוּנִיּוֹת שֶׁל מוֹכְרִים וְקוֹנִים. נִמְלַטְתִּי לְגָלֶרִיַת הָאָקָדֶמְיָה, הָעַיִן עוֹבֶדֶת, הַפֶּה וַאֲדוֹנוֹ נָחִים. הִנֵּה הִיא, וֶנֶצְיָה שֶׁלִּי! הַזְּקֵנָה שֶׁל ג'וֹרְג'וֹנֶה מַצְבִּיעָה עַל עַצְמָהּ, כְּמֵהָה לְיֹפִי, וּבִגְלָלוֹ הֲרוּסָה. לוונציה הגעתי כמה פעמים, בפעם האחרונה כתחנת סיום למסע בעקבות נתיב הבריחה של סבי, יצחק אופנהיימר מגרמניה לישראל, לפלסטינה. הוא חצה, או נכון יותר גנב את הגבול לשוויץ, משם המשיך כלפי מטה עד לטריאסט. בדרך ל" שער ציון", כך כינו היהודים את נמל טראיסט חלף בוונציה. ישנה איזו אגדה במשפחה, תולדה של מכתב, המציירת את סבי יושב בכיכר סן מרקו להאכיל את היונים. בביקור האחרון עשיתי כמוהו, גבי לקפה פלוריאן. עשיתי את אותן תנועות שעשה סבי, מנסה לדמיין את המחשבות שלו. את ההפוגה הרגעית בחייו. מאחוריו עמדה העיר וירצבורג ממנה הגיע, העלייה לשלטון של הנאצים, ההימלטות, המשפחה שלו. לפניו עמדה הארץ שעליה חלם, אבל שלא היה בה דבר ממה שהכיר. ביקשתי ללכת בעקבותיו, מתאר לעצמי שנכנס, למרות שבא מבית דתי, לבזיליקה. האם משהו גאה בו מול הזהב, מול הפאר של ממלכה בשיא כוחה, שתמיד מותירה אחריה את תחושת העושר שכמה מאות אחר כך נראית מצועצעת וזחוחה? יצאתי מהבזיליקה, עובר מסבי לאבי. אבא שלי, יוצא ברית המעוצות, יליד אודסה, מעריץ, כמעט כמו כל יוצא ויוצאת ברית המועצות משורר או משוררת. במקרה שלו זהו יוסיף ברודסקי. המשורר האדמוני שעמד למשפט בברית המועצות באשמת טפילות חברתית, נמלט, ומצא תהילה ופרס נובל בשנותיו בארצות הברית. ברודסקי היה מאהב של ונציה, וכתב עליה ספר מסות נהדר בשם " חותם מים". הוא קבור בסאן מיקלה, בית הקברות המסוך לעיר. עליתי לקברו, עושה זאת בעיקר עבור אבי. קראתי כמה משיריו, מנחה למת. חזרתי לעיר והמשכתי לשוטט, הגטו היהודי הזכיר לי את סבי ואילו החנויות הרבות, המזכרות והגונדולות את אבי, אשר נותרו בו מידות סגפניות מהחינוך הסובייטי. רציתי משהו עבורי, דור שלישי לקשרים עם עיר המים והערפל. אני נמשך תמיד למסתורי, לחלקי. למשל, לצייר כמו ג'ורגונה, אשר ישנם רק שישה ציורים המשויכים אליו בוודאות. לעומת שאר אמני הרנסנס שהותירו מאות יצירות, יצירות שמפוזרות ברחבי איטליה והעולם נדמת הדמות של ג'ורג'ונה כהתנגדות, כהפניית עורף לפעילות הנמרצת. הוא מצוי, בדמיוני, בתנוחה של איפוק, בלבטים פנימיים ביחס ליצירה, עסוק במחיקה כמו שהוא עסוק בציור, מסתובב שעות וימים עד שהוא מצליח להגיע אל הבד ושוב נמלט ממנו. נכנסתי לגלריית האקדמיה, מחפש אחריו. עברתי את הבדים הגדולים של טינטורטו, בליני ואחרים, ובאחת הפינות היא עמדה, האישה הזקנה של ג'ורג'ונה. מצביע על עצמה, כפי שוונציה כל העת מצביע על עצמה, כפי שמקומות רבים כל כך של כוח, כוח עכשווי או כוח מן העבר מצביעים על עצמם. מחשבת השיר. רוח צִנָּה וּגְלִילֵי אוֹר, רִצְפָּה רְחוּצָה בְּשֶׁמֶן גֻּמְחוֹת וְהִסְתּוֹדְדוּת הַוִּדּוּי. עֵינַיִם מְחַפְּשׂוֹת אֶת פֶּטְרוּס. בַּחוּץ צָהֳרַיִם שׁוֹחֲקִים אֲבָנִים מְרֻפָּטוֹת. בֵּין הַהֲרִיסוֹת מִתְרוֹמֵם עֹנֶג מְשֻׁנֶּה – אִימְפֶּרְיָה, הַהִיבְּרִיס גְּבַהּ הַקּוֹמָה שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ – פַּעַם אַחַר פַּעַם מַפֹּלֶת. זְמַן נִמְדָּד בְּמִלְמוּל הָאֵשׁ, אֲגָּבִית וְעִקֶּשֶׁת כִּזְקֵנָה. הָנַח לַיַּיִן הַלָּבָן, לִשְׁעוֹת הָרֶנֶסַנְס שֶׁל הָעֶרֶב. טְרֶסְטֵוֶרֶה בְּאוֹפַנּוֹעִים וְשֵׂעָר מְשֻׁמָּן, רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת, לַחוּת זֵעָה עַל עוֹר מְבֻשָּׂם, פַּלְצוּר הַיֹּפִי יוֹרֵד עַל אַגָּן אִיטַלְקִי, חָזֶה כָּבֵד מַעֲנִיק אֶת הִלַּת הַמָּדוֹנָה לַכְּנֵסִיּוֹת, אֲוִיר מְרֻכָּךְ בִּקְטֹרֶת, מִזְבֵּחַ וְיַיִן? לֹא, לֹא אֶבֶן. גַּן רֵיק, צִמְחִיָּה וּמַיִם, וְאוֹתָהּ מַטְלִית בְּיָדָיו שֶׁל אָב הַמַּמְתִּין לְךָ תָּמִיד בְּצֵאתְךָ מֵהַמִּקְדָּשִׁים. הנה לכם עוד יום איטלקי, כזה שמתחיל בשהות באתרי התיירות המרכזיים של רומא ומסתיים בשעת לילה ברובע טרסטורה ובוילה בורגזה. החלל בבזיליקת פטרוס הקדוש רחב בלי די ומבושם. מבעד לפתחים זורם אור בצינורות מושלמים, הוא מצית עיגולים ברצפת הבזיליקה. תאי הוידוי מזמינים כל כך, הרי מה מנקה את האדם אם לא דיבור? מי יודע זאת כמונו, בני ובנות העידן הפסיכולוגי, מהם חדרי הטיפול אם לא תאי וידוי מתקדמים? מבנה האימפריה בהווה- הנצרות הקתולית- ממשיך עם מבנים של אימפריות עבר, הפנתאון והאקרופוליס. אבל מקומות שבהם אין חיים, שאינם מתקיימים בהווה לא מצליחים לעשות, לפחות עלי, שום רושם. מלבד, אולי, ההכרה כי כל המעשים שלנו, אפילו המרהיבים והגדולים ביותר, אלו שבהם אנחנו מניחים את כוחות הנפש הגדולים ביותר, למשל, הדת, הופכים לבסוף למקום בו חולפים בני אדם עם בדים צבעוניים ומצלמה, משתוממים על מעשים של אחרים, בשעה שהם וודאי עושים מעשים דומים. האימפריות, כדרכן, עושות את האדם עייף ומבולבל. כל המבנים העצומים שתמיד נבנים על גבם של בני אדם חסרי כל. אין דרך אחרת ולא תהיה. אני יוצא מההיכלות ומוצא בחוץ שעת צהריים מאוחרת. שעת דמומים כזו מסלקת את השאריות האחרונות של תשוקת ההיסטוריה, של החיפוש אחר רומא הגדולה, בקיצור, של תיירות האתרים. הגיע העת למצוא את ההווה, כלומר את החושים. כל אלו נמצאים בשפע ברובע טרסטורה. אני מגיע בשעת הטיול עם בוא הערב. צעירים וצעירות נעים ברחובות, יושבים בכיכר סנטה מריה, מדיפים את בושם החיזורים. אני מתיישב במסעדה קטנה, שותה יין לבן ואוכל פסטה, כמנהג המקום. הטעמים, לפחות עבורי, הם הרבה יותר תוצאה של סביבת האכילה מאשר המזון עצמו. טעים בחברה נעימה, מול נוף יפה במיוחד, בכיכר הקטנה בה מצאתי את המסעדה, בעוד האיטלקית מתנגנת מסביב, העיר נשקפת למטה, ובקבוק היין מתרוקן, ועוד אחד. כך אני יורד לעבר העיר, נסחף ברחובות, המום מעט, אטי ומהורהר. מוצא את עצמי בדרך לא דרך בוילה בורגזה. הצמחייה מסביב, ספסלים ריקים, חומת עצים. אני חודר עוד ועוד לגן והעיר נעלמת. אוויר הלילה צונן ורגוע, היום, המראות שבו מתערבלים ונמוגים ולפתע אני חש משהו נקי, את אותו מסתורין המתדלק כל רגש דתי. את אותו הדבר שהיה אמור להופיע בכל אותם מקדשים לאורך היום, בכנסיות העבר והווה, לא, הוא מופיע מול הטבע, עם רוחב היד של החושים. השיר נולד. יונתן ברג מתארח בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי יונתן ברג מקריא שישה מן השירים בליווי מוזיקלי של אהוד בנאי בגיטרה הספר " אור וזמן " ממנו לקוחים השירים, להורדה בחינם :

רצה הגורל ואתם באיטליה בוולנטיינס דיי? למה לא לנהוג כמנהג המקומיים ולחגוג? ארבע המלצות לציון יום האהבה ברחבי הרפובליקה. כי ברומא וזה. עריכה: ליבי לשם אאוטלט ארמאני לא רבות מכירות! סורו לפרברי קומו במהירות. ישנם עוד פריטים בסייל. הוראות: להגעה דרוש רכב. יש לידע את הוויז באשר ל מיקום ולתת לה להדריך אתכן. כ-40 דקות ממילאנו. מסעדה במילאנו – Ceresio 7 האיטלקים אומרים “ Very Fighetto ” ומתכוונים לפֶנְסי דֵלוּקס תזמינו קוקטיילים ומשהו לנשנש. יש על הגג גם בריכה. סיילים בחנויות קוסמטיקה רק היום סיילים של 20% בחנויות הקומסטיקה. עכשיו. ברגעים אלו ממש. יתנו לכן מלא דוגמיות גם. תודו לנו אחר כך. מעיינות חמים באיטליה עולם הספא באיטליה נברא ברמות כה גבוהות של איכות שאם לא תדרכו בתחומו גם ביקור בגן עדן לא ירפא את תחושת ההחמצה. ישנם מקומות המקפידים על קוד הלבוש הפרדיזיאלי המוכר ממדינות צפון אירופה. על כן היו מוכנות להרגיש כמו חווה כשבלעה את הביס מן התפוח וגילתה שהמלך עירום. בלעו את הרוק והשתדלו לא להגיב באינגליש. (סיפור אמיתי) רשימה אפשרית קצרה בפרובינציה של סיינה נמצאת העיירה Bagni San Filippo וצמודה לה נמצאת Fosso Bianco , מעיינות חמים טבעיים מהפראיים ביותר באזור. הכניסה חינם ואתגרית מעט! פרטים נוספים Montecatini - כ-50 קילומטר מפירנצה, נמצאת העיירה שהופיעה באינספור סרטים וסדרות. סביב ארבעה מעיינות טבעיים, יש היום יותר מ- 200 בתי מלון והארחה, המציעים (בחלקם) נוחות מקסימלית בסגנון איטלקי. יש אומרים שזהו אחד מאתרי הספא הטובים ביותר באיטליה. להתמצאות במקום פה ​ טיפ: בדקו היטב את הביקורות על בית המלון שאתם בוחרים, שכן חלק מבתי המלון באזור הם ארמונות מתפוררים ממסורת הגראנד הוטל של המאה ה-19 שימי תפארתם כבר מאחוריהם. מומלץ להתרשם מיופיים אך לא ללון בהם. עוד בטוסקנה : Terme di Saturnia הרומאים טבלו במעיינות אלה כבר בשנת 280 לפנה"ס, מקור המים החמים מגיע מהר הגעש הרדום שנמצא בסמוך Monte Amiata. על פי המיתולוגיה הרומאית, המעיינות "Terme di Saturnia" נוצרו כתוצאה ממריבה אלימה בין יופיטר פטרון המדינה(ולא רק...) אשר שלח ברק לעבר סטורן אל החקלאות והקציר, אשר הצליח לחמוק בזריזות מן הברק שננעץ באדמה. ממקום הפגיעה נובעים המעיינות. מכאן גם מקור השם של העיירה. כדאי להימנע מלהגיע בסופי שבוע, אם חשקה נפשכם במלון מפנק באזור. חייבים לצפות בוידאו בשביל להאמין שקיים מקום כזה אזור גארדה : Lake Garda Hot Springs בעירייה – Sirmione נמצא נמל ממנו תוכלו לשוט אל המעיינות החמים. אפשרות נוספת היא להגיע לנביעות תוך הליכה נינוחה על שפת האגם. את ריח הגופרית מזהים מרחוק! לאתר המלון פאדובה (ונציה): Abano Terme -נחשב למרכז התרמי החשוב והוותיק באירופה. הדולומיטים Bagni di Bormio קרוב לגבולה הצפוני של איטליה על פני מדרון אלפיני מושלג בעיירה מימי הביניים בשם Bormio, נמצאים מעיינות חמים אלו. פסטורלי כמו שזה נשמע. שלושה מוקדים עיקריים: המרחצאות החדשים (Bagni Nuovi), הספא (Terme di Bormio) והמרחצאות העתיקים שגילם אלף שנים (Bagni Vecchi). המלצה למלון מרשת QC האיכותית. אגב, לרשת אתר ספא גם בתוך מילאנו. חג אהבה שמח!

סרט תיעודי קצר על מסעדה משפחתית באזור הררי בצפון איטליה בסמוך לעיר ורונה רוב האזור פראי, לא מאוד מיושב ולא מתוייר, המקומיים נהנים מיופיו.‏ המסעדה הייתה מסעדה משפחתית‎ ‎טיפוסית לאזור אך כשהגיע תורה של אליזה הבת הצעירה לרשת את המסעדה ‏נוצר קרע בתוך המשפחה והכפר. האם היא ובעלה, זר שהופיע יום אחד בכפר ואיש אינו יודע מדוע או ‏מהיכן, מתכוונים לפגוע במסורת המטבח המקומי או לשמר אותה?‏ הטריילר הסרט המלא

מיני סדרת רשת "איטלקים". הסדרה עוסקת בדמויות שונות מאיטליה, חמשת הפרקים מתרחשים במחוז טוסקנה, כל דמות היא עולם בפני עצמו דרכה אנחנו מגלים את איטליה. עם נטלי אלוני. חמשה פרקים בהם נטלי אלוני מבקרת איטלקים ממחוז טוסקנה, לכל דמות סיפור מעניין שמכניס אותנו אל עולמו, אומנות, אוכל, אופנה, עולם תת קרקעי, פיסה מן העבר, וגם נגיעות באופטמיות לעולם טוב יותר. צפייה בטריילר

להכין חמוצים איטלקים בדיוק כמו באיטליה, צעד צעד כולל עיקור הצנצנת, השף דוד שושן מסביר בקפידה את כל התהליך. מגישים לפני כנשנוש לפני הארוחה או כמו האיטלקים ליד נקניקים ובשרים מיושנים. צנצנת של 1.5 ליטר. מצרכים למשרה: 1 ליטר מים 2\1 ליטר חומץ יין לבן 30 גר' סוכר 30 גר' מלח 3-4 עלי דפנה 5-6 גרגרי ערער 5-6 גרגרי פלפל שחור ירקות 1 פלפל אדום 1 בצל בינוני 1 ענף סלרי 1 גזר 2\1 כרובית בינונית 1 זוקיני 2-3 שיני שום אופן ההכנה שוטפים היטב את כל הירקות (עדיף לחטא באמצעות סודה לשתייה) ממלאים סיר במים ובחומץ. מוסיפים את כל רכיבי המשרה ומביאים לרתיחה. חותכים את הגזר לפרוסות בעובי 2\1 ס"מ. מפרידים את פרחי הכרובית. חותכים את הבצל לפרוסות בינוניות קולפים את השום, שמים את כל הירקות הללו בקערה אחת. חותכים את הפלפל לרצועות. חותכים את הזוקיני לפרוסות בעובי 2\1 ס"מ מניחים את הירקות הללו בקערה נפרדת. כאשר המשרה רתח מכניסים פנימה את הירקות הקשים (כרובית, גזר, בצל ושום) ומבשלים כ-4 דק'. מכניסים לבישול את שאר הירקות ומבשלים כ-4 דק' נוספות. מסננים החוצה את הירקות והתבלינים ושומרים את נוזל המשרה. עיקור הצנצנת: בסיר גדול מרתיחים מים ומכניסים פנימה את הצנצנת, המכסה ושאר החלקים (אם יש) שבהם נשתמש לשימור החמוצים. מרתיחים כ15 דק' ומוודאים שכל החלקים נמצאים בתוך המים. לאחר מכן ובעזרת מלקחיים (שגם אותם יש לעקר) מוציאים את הצנצנת ושאר החלקים ומרוקנים אותם מהמים. בשלב הזה אין לגעת עם הידיים באף חלק פנימי שיבוא במגע עם המזון. מסדרים בתוך הצנצנת את הירקות ועליהם מוזגים את המשרה עד לכיסוי מלא. סוגרים את הצנצנת ונותנים לה להתקרר בטמפ' החדר (20 מעלות לערך). את החמוצים ניתן לשמור בחוץ עד כחודש ומרגע הפתיחה יש לשמור במקרר. בכל מקרה בו יש תסיסה\מצטבר עובש בחלק העליון\ נוזל השימור הופך צמיגי ו\או כל שינוי בצבע או במרקם התוכן – יש להשליך את הצנצנת.

הגעתם לאיטליה והאיטלקית מתגלגלת, היא מהירה, מצחיקה, ובעיקר לא מובנת. מילים ומשפטים רוחשים סביב מיד כשיוצאים משדה התעופה ולאחר מכן ברחובות, במסעדות ובבתי המלון. בכל מקום! אולי לפתע פתאום, אחד מבני המשפחה מכריז, " כשחוזרים לארץ אני מתחיל ללמוד איטלקית " אבל כאן ועכשיו בטיול לאיטליה כשהעולם מלא בצלילים הזרים והמפתים, הכוונה שמאחורי ההכרזה היא בעצם, "אני רוצה לדבר איטלקית עכשיו" ואז – אולי כשמלצר מתרחק מן השולחן, כאקט של שעשוע, מישהו לא יכול להתאפק יותר ובאורח פלא פשוט מתחיל לדבר איטלקית אז איך קרה שגם הילדים וגם אתם מדברים איטלקית בטיול לאיטליה? בקולות המתוקים של ילדי איטליה הקלטנו משפטים ופתגמים באיטלקית שאפשר בקלות לשבץ בשיחה והמצאנו סצנות דמיוניות אך סבירות שעשויות להתרחש בטיול משפחתי באיטליה. ​ תחת כל פתגם מופיע תעתיק עברי ופירוש מילולי ומטאפורי של הפתגם. כך תשדרגו את הטיול לאיטליה ואולי אפילו את הטיסה בפעילות משפחתית שתעזור לכם לשבור את הקרח עם האיטלקים. האיטלקים האלה. שכבר חוו כל-כך הרבה אינטראקציות עם תיירים עד שנדמה להם שאי אפשר להפתיע אותם. ובכן, אפשר. האיטלקים בהלם ממכם! אתם מדברים איתם על מזג האוויר מה אתם אומרים להם? משונה אך באיטליה יש יותר מתחזית מזג אוויר אחת. לעיתים קרובות חלוקים החזאים בדעתם זה עם זה וגם עם מזג האוויר בעצמו. זה מכריז "מעונן חלקית עד בהיר" ואילו השמיים פוסקים ברד ומיד אחריו פוצחים בחמסין. אז איטלקים מדברים על זה. כך מתאפשרת יצירת קשר לא מחייב אך חברי בינם ובין מי שיושב לידם ברכבת, או מחכה ביחד איתם לאוטובוס. גם בחנויות מדברים על זה, בעוד היד מושטת לקבל עודף וטומנת אותו בארנק מחליפים הקונה והמוכר משפט או שניים בנוגע למזג האוויר. לכן אפשר לפנות כמעט תמיד כמעט לכל אחד ולומר בנימה המתאימה: ואם פתאום מתחיל לרדת גשם? סופות קיץ באיטליה הן נפוצות וקצרות. מדובר על גשם שיכול להמשך שעה או רק עשר דקות. באביב או בסתיו יכול הגשם להמשך שבועות ארוכים. במקרה כזה אתם יכולים להשתמש בביטוי האיטלקים אומרים לכם, על לא דבר, אין בעד מה, ובכיף – אבל מה אתם אמרתם להם? כבר בימים הראשונים של הטיול קל לקלוט שתודה אומרים GRAZIE, ולמעשה יש לומר, GRAZIE MILLE אלפי תודות. שומעים את זה בכל מקום וזה מיד נקלט אבל גם כאן אפשר להפתיע ולומר אתם יכולים גם לדייק. למצלר שהמליץ על מנה מיוחדת במסעדה או לזר ברחוב שהסביר, בחצאי מילים ובתנועות ידיים איך מגיעים למקום מסויים אפשר לגמול באיטלקית רהוטה עכשיו תדמיינו שאתם מטיילים בטבע. הדרך מתארכת, העלייה קשה, ובעיקול הדרך הבחנתם בספסל. צנחתם עליו באפיסת כוחות ואתם יושבים ומתבוננים בעוברים והשבים, בדרך כלל בשם אחוות המטיילים נהוג לברך בשלום אבל אפשר להוסיף גם בחן ובצליל מתנגן משפט מעודד שנשמע כך נגמרה הסוללה בנייד ואתם לא יודעים איך להגיע למוזאון? בקיצור אתם זקוקים לעזרה או למעשה, למידע. אז באיטלקית נהוג לדייק ולהסביר לפני שמבקשים מה אנחנו הולכים לבקש, אם כל מה שאתם מבקשים מן הזר שאתם פונים אליו הוא מידע, הוא ישמח לעצור ולהקשיב לכם ולחלוק איתכם את מה שהוא יודע. נהוג גם להיכנס לחנות או לבית קפה ולהגיד את משפט הקסם הזה ולהתקבל במאור פנים

סלסה ורדה, ממרח ירוק מיוחד שבמטבח האיטלקי עושים בו שימוש מלווה לבשרים, סוג של צימיצ'ורי איטלקי, השף דוד שושן מכין בקפידה. מצרכים: 80 גר' עלי פטרוזיליה שטופים 1 ביצה 2 פילה אנשובי 30 גר' פירורי לחם 25 מל' חומץ יין לבן 40 מל' שמן זית 1 שן שום אופן ההכנה מבשלים את הביצה ומצננים. מפרידים, שוטפים ומייבשים היטב את עלי את עלי הפטרוזיליה. טוחנים את פילה האנשובי עם חלמון הביצה. מוסיפים פנימה את עלי הפטרוזיליה, השום והחומץ וטוחנים היטב. מוסיפים את פירורי הלחם וטוחנים היטב. טועמים ומוסיפים מלח אם יש צורך. מוסיפים את פירורי הלחם וטוחנים היטב. מעבירים לצנצנת ומאחסנים בקירור. יש לצרוך תוך 3-4 ימים.

ארטישוק משומר ומוחמץ טוב לפתיחת כל ארוחה וגם יכול להשתלב במנות פסטה שונות, קל להכנה וטעים, השף דוד שושן מכין ומסביר את הדרך לשימור הארטישוק. מצרכים: 5 פרחי ארטישוק עם חלק מהגבעול 30 גר' מלח גס 30 גר' סוכר חום 200 מ"ל יין לבן 50 מ"ל חומץ 400 מ"ל מים עלי דפנה אופן ההכנה מוזגים לסיר את המים, החומץ והיין הלבן. מוסיפים פנימה את המלח, הסוכר ועלי הדפנה ומביאים לרתיחה איטית. מנקים את פרחי הארטישוק: מכינים קערה עם מים ולימון או חומץ שבה נניח את פרחי הארטישוק על מנת שלא יתחמצנו וישחירו. מסירים את העלים החיצוניים. קוטמים את החלק העליון של העלים הרכים (החלק הסגול) קולפים את החלק החיצוני והסיבי של גבעולי הארטישוק. באמצעות סכין חדה מסירים את בסיסי העלים הקשים שנותרו בחיבור שבין הפרח לגבעול. מבשלים את פרחי הארטישוק במים כ30 דק' (או עד שמתרככים אך לא מדי). מעקרים את המיכל שבו נשמר את הארטישוק (צנצנת זכוכית) מעבירים את הארטישוק לצנצנת ומכסים בנוזל הבישול החם. סוגרים את הצנצנת ומצננים לטמפ' החדר. ניתן לשמר במקרר או בחוץ בטמפ' קרה ובכל אופן לוודא שהנוזל של מעכיר או הופך צמיגי.

פסטיבל " לה נוטה דלה טרנטה " הוא אחד האירועים הידועים ביותר באיטליה, ומשלב מסורות פגאניות עתיקות, ריקודים סוחפים ומוזיקה מסחררת. אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה צבעונית שמושכת מאה אלף מבקרים נלהבים מידי שנה, וביניהם גם את הזמרת מדונה... איטליה מחולקת למחוזות רבים – 20, ליתר דיוק, וכל מחוז מחולק לפרובינציות. כל אחת מהפרובינציות האלה עשירה במסורות מקומיות, אגדות וסיפורים, פולקלור טיפוסי ומנהגים ששורשיהם עתיקים כמו הזמן, והם מתערבבים זה בזה עד שקשה להתיר אותם. מסורות רבות נותרו מימי הביניים או מהרנסנס, אחרות נולדו בתקופות עתיקות בהרבה. לפעמים, המסורות העתיקות מצליחות ללבוש צורה חדשה ולהפוך למודרניות ורלוונטיות מחדש, ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר פסטיבל לה נוטה דלה טרנטה. לה נוטה דלה טרנטה (La Notte della Taranta) הוא פסטיבל ייחודי מסוגו, המתרחש בחודש אוגוסט באזור סאלנטו שבמחוז פוליה, בדרום איטליה. מטרת הפסטיבל, מעבר לרצון לשמח ולרגש את עשרות אלפי המשתתפים ולהעניק להם רגע טהור של כיף, היא להחיות מסורות עתיקות ביותר של האזור – מסורות שמהן התפתחו המוזיקה והריקודים המככבים באירוע. ריקודים פגאניים עתיקים המלודיות והריקודים הפולקלוריסטים המקומיים מתגאים למעשה בשורשים הנטועים בעבר הרחוק מאד, ומתמזגים עם השפה המוזיקלית המודרנית והעכשווית בסדרה של מופעים ואירועים המושכים אליהם לא רק את המקומיים (צאצאיהם של תושבי המחוז העתיקים) אלא גם אלפים רבים של תיירים מכל פינה באיטליה ואף מחו"ל. המשותף למבקרים הוא שבכולם בוער הרצון להעשיר את ידיעותיהם ולהכיר את התרבות המסורתית המקומית, ואולי, מי יודע, למצוא את נקודות החיבור בין הפסטיבל הפולייזי לתרבויות אחרות ולעמים אחרים. ריקוד הפיציקה (pizzica) הוא הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל. שורשיו נטועים כפי הנראה בימי הביניים, אבל היסטוריונים אחדים העזו לנקוב בשמן של תקופות עתיקות בהרבה, וטענו שמקורו בריקודים פגאניים שהוקדשו לאל דיוניסוס, ונולדו בתקופה שבה פוליה היתה תחת שלטון יווני. שמם של הריקודים עצמם – "פיציקה" (pizzica) ו"טרנטה" (taranta) – מעניין במיוחד. בעבר, חודשי הקיץ היו הזמן שבו קצרו את החיטה, דגן שדרום איטליה משופעת בו. הנשים הפשוטות והעניות שעבדו בשדות נעקצו (פיציקארה, pizzicare באיטלקית) לעיתים קרובות על ידי העכבישים הגדולים והארסיים והחרקים הרבים שהתחבאו בשדות. אלו שאיתרע מזלן הגיבו בצורה קשה לעקיצה, וסבלו מהתקפי היסטריה, הזיות, ועוויתות. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו " איטליה למכורים " לעצות וטיפים על איטליה כל אחת הייתה יכולה להיפגע, אבל למרבה המזל באותם הימים הקהילות היו מורכבות מאנשים צנועים ומאוחדים מאד, וכולם טיפלו יחדיו באישה הפצועה. המשפחות פנו למוזיקאים מומחים בריפוי באמצעות המוזיקה שלהם, וכל הקהילה השתתפה בטקס הטיהור והריפוי. הנשים שוחררו מהאסון שפקד אותן באמצעות קולם של התופים ופעולתם של המוזיקאים – צלצול הפעמונים, רטט כלי הנגינה והתקיעות בקרן יצרו מקצבים פשוטים שחזרו על עצמם במהירות הולכת וגוברת, והפנטו את החולה. כלי נגינה נוספים ששימשו בתהליך היו מפוחית, כינור, ואקורדיון. הטקס העתיק לא הוגבל רק לשימוש בכלי מוזיקה: האישה הוקפה גם בחפצים מסוימים, כמו אדרות צבעוניות, מים, ושמן. המוזיקאים השמאנים מכשפים את החולה ומגרשים את הדיבוק בתחילת הטקס, היה על המוזיקאים להבין איזה מן עכביש (טרנטה – tanranta) עקץ את הקורבן, ובהתאם לכך לבחור את המוזיקה הנכונה ביותר לטקס. לפעמים, המנגינות שניגנו לא היו צריכות להיות מהירות ונטולות עכבות, אלא דווקא איטיות יותר, כדי שירגיעו את הרעד והצעקות. היה זה תפקידם של המוזיקאים-מגרשי השדים להבין מהי המוזיקה המתאימה ביותר לכל מקרה ומקרה. בנוסף, היה גם שלב בטקס שבו נעשה שימוש בצבעים מיוחדים: בני המשפחה התבקשו להציג סרטים צבעוניים בפני האישה החולה, וראו שצבעים מסוימים הפריעו לה והרגיזו אותה יותר מאחרים. גם המידע הזה סייע בזיהוי סוג העכביש שתקף את האישה. ואז, כשהיא עטופה במוזיקה שניגנו המרפאים, החלה האישה לרקוד, לצרוח ולהכות את עצמה, עד שהתמוטטה. הטקס יכול היה להימשך זמן רב, לעיתים אף יותר מיום שלם ולילה שלם. הוא נמשך עד שהושג מעין טראנס שגרם לאישה לקרוס על האדמה, משוחררת סוף סוף מהרעל המרושע, ונקייה מה"טרנטה" שגורשה מגופה. המוזיקה ניצחה את המפלצת, והכריחה אותה לצאת מגופה של הקורבן. כיום, הריקוד שנולד מאותו טקס עתיק, משחזר בין היתר את הקפיצות שקפצו על האדמה, כדי לדמות את המעיכה וההריגה הסמלית של העכביש (טרנטה – taranta). גירוש שדים, או דיכאון? לא רק היסטוריונים ואנתרופולוגים חקרו את שורשיו העתיקים של הריקוד הזה, אלא גם פסיכיאטרים ורופאים. חוקרים רבים מאמינים שנשים אלו לא ננשכו על ידי עכבישים אלא סבלו למעשה מדיכאון, חרדה, מלנכוליה והזיות שנבעו מהתשישות הגופנית שלהן ומהתסכול שבו חיו. העבודה בשדות הייתה קשה ומפרכת, במיוחד עבור הנשים, שחלו לעיתים קרובות יותר מאשר הגברים. בנוסף, אף חוקר חרקים לא הצליח מעולם למצוא שום עכביש, או חרק, או נחש שהעקיצה שלו או ההכשה שלו מסוגלות לגרום לתסמינים שכאלה. משום כך, מדובר היה קרוב לוודאי במצב נפשי, לא גופני. ואכן, אפשר לספק הסברים מדעיים לסוג הטקס שנערך, טקס הטיהור והריפוי: הריקוד והמוזיקה האובססיביים האיצו את קצב פעימות הלב, הובילו להזעה, וגרמו לשחרור אנדורפינים, המסייעים גם בטיפול במצבי דיכאון וגם בניקוי הגוף מרעלנים (שיוצאים מהגוף באמצעות הזעה). הטקסים השתנו מאישה לאישה, ולעיתים קרובות כללו גם מאפיינים דתיים, אף על פי שמעולם לא סטו מהטקס העתיק, שעבר מדור לדור. כפי שהסברנו קודם, חוקרים אחדים מזהים את מקור הריקוד בטקסים היווניים שהוקדשו לאל דיוניוסוס, במהלכם המנדות (נשים שמילאו תפקיד מרכזי בפולחן) רקדו ללא כל שליטה, בטרנס מוחלט, במהלך החגיגות לכבוד האל. תנועות אחדות מריקוד הטרנטה המודרני יכולות להזכיר את תנועות הריקוד של המנדות. דרום איטליה היה תחת שליטת יוון בעת העתיקה, במאה השמינית לפני הספירה. באותם הימים נקרא האזור מגנה גרצ'ה (Magna Grecia), או "יוון הגדולה", וכלל בתוכו את סיציליה ומחוז קמפנייה, וגם היום אפשר לבקר בערים שהיוונים בנו במקום. אחת הידועות שביניהן היא טרנטו (Taranto), ששמה אולי נובע מאותו ריקוד עתיק ומסתורי, שהתקיים בכל רחבי פוליה ובחלקים מסויימים של מחוז בזיליקטה. ריקוד הפיציקה (pizzica) המודרני הוא מרשים מאד ונרקד לרוב בזוג, אבל אפשר לבצע אותו גם לבד או במעגל קבוצתי. יש גרסה של הפיציקה שבה רוקדים גברים בלבד, והיא נקראית "פיציקה סקרמה" (pizzica scherma), והתנועות של הרקדנים מדמות קרב חרבות בין המשתתפים. ריקוד הפיציקה לא בנוי מצעדים מוגדרים היטב, כמו בוואלס או בריקוד הצ'ה צ'ה, לדוגמה, ויש לו גרסאות ופרשנויות רבות. ישנה גם גרסה מודרנית ואיטית יותר, הכוללת מבטים מכשפים, תנועות מיוחדות של פרק היד וסיבובים, אבל רוב האנשים מעדיפים את הגרסה המסורתית של הריקוד – מלאת חיים, עם תנועות רגליים מהירות וקדחתניות. הריקוד לא מוגבל אך ורק לימי הפסטיבל, ולעיתים קרובות רוקדים את הפיציקה בחתונות ובאירועים קהילתיים המתקיימים בפיאצה הראשית של העיר. הבגדים שלובשים במהלך הריקוד הם חשובים מאד. הביגוד הגברי הוא סולידי למדיי, והרקדנים לובשים מכנסיים כהים וחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ומעליה ווסט שחור או כתפות. הרקדניות, שבזמן שמתקיים האירוע יכולות להתפאר בשיזוף מעורר קינאה, לובשות חולצות לבנות קלילות וחצאיות ארוכות ורחבות במגוון צבעים, אבל לרוב בצבע אדום. החצאיות תפורות כך שהן תתנפחנה ותסתובבנה בזמן הריקוד, ובזמן שהרקדנית מחוללת במהירות. חשוב לא פחות, אבל לא הכרחי, הוא השימוש בצעיפים צבעוניים (לרוב אדומים), שמונפים גבוה לכאן ולכאן בקצב התופים, ומזכירים את טקס הטיהור העתיק. לפי המסורת, הנשים רוקדות יחפות, אם הדבר אפשרי. אם עליהן לרקוד עם נעליים, הן משתמשות בנעליים נוחות מאד, עם עקב נמוך. לרוב הן אוספות את השיער באופן חלקי, כך שבמהלך הריקוד הוא יוכל להשתחרר ולהתפזר לכל עבר ולהדגיש את תנועות הראש. פסטיבל הטרנטה החל בשנת 1998, אבל נדרשו מספר שנים עד שהוא הפך לאירוע שמושך מספר הולך וגדל של קבוצות מוזיקליות ורקדנים. מטרת הפסטיבל היא לחבר בין המוזיקה והריקודים המסורתיים למוזיקה והריקודים המודרניים, בעזרת שילוב מתוחכם וסוחף של כלי נגינה ומקצבים שמצליחים למשוך כ-100,000 איש מידי שנה. המבקרים הרבים נמשכים לא רק לפסטיבל, כמובן. פוליה היא מחוז עשיר בהיסטוריה, בתרבות, במונומנטים, מוזיאונים, אתרים ארכיאולוגיים, ארמונות מפורסמים (כמו קסטל דל מונטה – Castel del Monte שנבנה על ידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה), חופים מרהיבים עם חול דק ולבן ומים צלולים בצבעי טורקיז ותכלת, ואוכל נהדר, כמובן. שמן הזית הפולייזי הזהוב הוא מפורסם במיוחד, ומופק מאלפי עצי הזית הממלאים את השדות שבמחוז. השדות עצמם כובשים את הלב בגווני הירוק שלהם, תחומים באמצעות חומות אבן נמוכות בבנייה יבשה, ומנוקדים במבנים מעניינים בצורת כיפה שבהם נהגו המקומיים לאחסן את כלי העבודה שלהם. המטבח הפולייזי עושה שימוש נרחב בחומרי הגלם הטריים והמקומיים, ומציע טעמים ים-תיכוניים עשירים וירקות צבעוניים ועזי טעם כמו ה צ'ימה די ראפה (cimpe di rapa) – סוג של ברוקולי מקומי שמוגש כמעט תמיד עם סוג של פסטה מקומית הנקראת אורקייטה (orecchiette) בשל הצורה המיוחדת שלה. מנה נוספת וידועה במיוחד היא הפריזלה (friselle), מעין בייגלה מיובש שעליו עורמים עגבניות טריות קצוצות וכמות מכובדת של שמן זית טרי. מעדן מתוק טיפוסי לאזור הוא הפסטיצ'וטו (pasticciotto), עוגה קטנה ומעוגלת ונהדרת, הממולאת בקרם פטיסייר. הים הנדיב מעניק לפוליה כמויות מרשימות של דגים טעימים להפליא, ומהגפנים מפיקים כמויות גדולות של יינות אדומים ולבנים באיכות גבוהה. אחד היינות המפורסמים הוא יין הקינוח המתוק דולצ'ה פרימיטיבו די מנדוריה (dolce Primitivo di Manduria). היום פסטיבל הטרנטה נערך באופן קבוע במספר ערים בפוליה. הערב האחרון של הפסטיבל, נערך בעיירה מלפילייאנו (Melpigliano) שבפרובינציית לצ'ה בהשתתפות מוזיקאים ואמנים בעלי שם עולמי, ומועבר בשידור חי בטלוויזיה האיטלקית. בשנת 2021 השתתפה בפסטיבל גם מדונה (זמרת אמריקאית עם שורשים איטלקיים), שהחליטה לחגוג בריקודים ועם תופים את יום הולדתה, כפי שאפשר לראות בתמונות שפרסמה בפרופיל האינסטגרם שלה! וזו לא הפעם הראשונה שהזמרת מבקרת בפוליה בשביל להשתתף בפסטיבל; בעבר היא כבר הפתיעה את המקומיים בנוכחותה. הקרן שמארגנת את הפסטיבל ממוקמת במפליניאנו (Melpignano), ומשתפת פעולה לאורך השנה עם מספר רב של אוניברסיטאות, איטלקיות וזרות, ועם מכוני תרבות שחוקרים את המסורות המקומיות ואת שורשיהן התרבותיים והאנתרופולוגיים. יש חשיבות גדולה לכך שהמסורות עתיקות של העמים לא ילכו לאיבוד, ושישמרו עליהן, יגלו אותן מחדש, יפיחו בהן חיים מחודשים, וישלבו אותן בהקשר תרבותי מודרני לצד השפעות מוזיקליות נוספות, כפי שנעשה בפסטיבל לה נוטה דלה טרנטה. אנשים רבים, צעירים יותר ופחות, פועלים בכל רחבי המחוז כדי לשמר את המסורות האלה, ומעבירים מדור לדור את צעדי הריקוד של ה"פיציקה", ואת המנגינות המלוות את הריקוד. ישנם בתי ספר וקורסים המלמדים את הריקודים בכל רחבי פוליה, ושיעורי נגינה בכלים החשובים לפסטיבל, כמו תוף-מרים, כינור ומפוחית. השיעורים כוללים גם התייחסות לרקע התרבותי-אנתרופולוגי וההיסטורי של המנגינות. ואם מישהו רוצה ללמוד רק את הצלילים הבסיסיים, כל שעליו לעשות הוא להצטרף לאחת מקבוצות הרקדנים במהלך הפסטיבל עצמו, ולחקות את התנועות שלהם. אם תבחרו לבלות את החופשה שלכם בחודש אוגוסט בפוליה, הביקור בסאלנטו (Salento) – מחוז שטוף אור, עם חופים נהדרים ואוכל ויין משובחים – הוא עצירת חובה . ואל תחמיצו לפחות לילה אחד בפסטיבל הטרנטה (Festival della Taranta)!

רביולי במילוי עשבים מרים ורוטב אגוזים, מנת פסטה צמחונית, השף דוד שושן מכין את הפסטה על בסיס ביצים , הכיסונים ממולאים בעשבים עונתיים ומלווים ברוטב אגוזים. מתכון ל: 4 סועדים. בצק 300 גר' בצק פסטה על בסיס ביצים (ראה מתכון נפרד ) מילוי 250 גר' תרד 100 גר' עולש 1 בצל קטן\שאלוט 50 גר' פירורי לחם 80 גר' פרמזן מגורר שמן זית אגוז מוסקט (אופציונלי) מלח לרוטב 50 גר' אגוזים 1 שן שום 40 גר' שמן זית (3 כפות) מלח אופן ההכנה מחממים בסיר 2 כפות שמן זית על אש נמוכה. פורסים את השאלוט\בצל דק וצולים כ3-4 דק' ומערבבים מדי פעם. שוטפים היטב את התרד והעולש ומכניסים אל הסיר. מכסים ומבשלים כ5-6 דק'. מסירים את המכסה, מערבבים, מכסים שוב ומבשלים כ5 דק' נוספות. מסירים את המכסה וממשיכים לבשל כ10-15 דק' נוספות עד שרוב הנוזלים מצטמצמים. מעבירים למסננת ומצננים עד שמגיע לטמפ' החדר. קוצצים היטב את העשבים המבושלים ומעבירים לקערה. מוסיפים את פירורי הלחם, הפרמזן ומעט אגוז מוסקט מגורר ומערבבים היטב. טועמים ומוסיפים מלח אם צריך. מרדדים את הבצק לעובי מינימלי באמצעות מכונת פסטה וחותכים לריבועים בגודל 4X4 ס"מ בערך. מניחים כפית מהמילוי במרכז ריבוע הפסטה, מקפלים פינה אחת לפינה שממול על מנת שיווצר משולש. מתחילים לסגור את הבצק קרוב למילוי על מנת שלא יווצרו כיסי אוויר ומתקדמים לכיוון השוליים. אם יש צורך מרטיבים מעט את שולי הבצק. אפשרות נוספת מצמידים את שתי פינות המשולש הרחוקות ויוצרים מעין זנב. מוודאים שה"זנב" מוצמד היטב. מסדרים על מגש מקומח (לא להצמיד על מנת שלא ידבקו). הכנת הרוטב טוחנים את האגוזים והשום. מוסיפים את שמן הזית ומעט מלח וטוחנים עד לקבלת מרקם חלק. ניתן להוסיף מעט פקורינו או פרמזן למי שמעוניין. מרתיחים מים בסיר. כאשר המים רותחים ממליחים מעט (1 כפית גדושה לכל ליטר). מבשלים את הרביולי במים עד שצפים ועוד כדקה. מוציאים מהמים באמצעות כף מסננת לקערה. יוצקים את הרוטב מעל ומערבבים היטב. מגישים בצלחת עם מעט פרמזן או פקורינו מגורר מעל.

טורטה סלטה באיטלקית היא פשטידה מלוחה, השף דוד שושן מכין גרסה של גבינות ותרד, פשטידה איטלקית המתאימה לכל ימות השנה ולכל ארוחה, מנה צמחונית נהדרת. מתכון לתבנית אחת בקוטר 24 ס"מ מצרכים 1 חבילה בצק פריך מלוח (230 גר'). ניתן להשתמש גם בבצק עלים. 500 גר' תרד טרי (עדיף תרד בעל עלים גדולים וענפים רכים) 2 שאלוט (אפשר להמיר בבצל בינוני) פרובולה מעושנת (או מוצרלה מעושנת) 70 גר' ריקוטה- 120 גר' 1 ביצה 2 כפות פרמזן 2 כפות פירורי לחם 2 כפות צימוקים 1 כף צנוברים שמן זית מלח אופן ההכנה מחממים כ-2 כפות שמן זית בסיר על אש בינונית נמוכה. פורסים את השאלוט דק ומטגנים בשמן כ-4 דק' תוך כדי ערבוב מדי פעם. מוסיפים את התרד (חשוב שיהיה שטוף ונקי) לשאלוט ומאדים כ-10 דק'. מערבבים היטב על מנת שכל התרד יתאדה באופן אחיד. ממשיכים לאדות עד שהתרד מאבד את רוב הנוזלים שבו. מעבירים את התרד למסננת ומאפשרים לו להצטנן תוך כדי שהוא מגיר נוזלים. כאשר התרד הגיע לטמפ' החדר מעבירים אותו לקערה (אם הוא עדיין רטוב ניתן לסחוט אותו מעט קודם), מוסיפים את הביצה פנימה ומערבבים היטב. קוצצים את הפרובולה המעושנת (אפשר גם לגרר), מוסיפים פנימה, מערבבים ולאחר מכן מוסיפים את שאר המרכיבים. טועמים ומתקנים עם מעט מלח אם יש צורך. מחממים תנור 170 מעלות. מסדרים את הבצק על תבנית עגולה מרופדת בנייר אפייה. מניחים במרכז הבצק את המילוי ומשטחים אותו באופן אחיד. משאירים כ-2 ס"מ שוליים שאותם נקפל מעל המילוי. אופים בתנור כ-10 דק'. מסובבים ואופים ב-10 דק' נוספות. חשוב לוודא שהמילוי בפנים אכן מבושל.

כמו בכל מדינה בעולם גם באיטליה יש קניונים. אפשר למצוא בהם מותגי אופנה של רשתות איטלקיות ובינלאומיות מובילות. הכנו עבורכם כלי שימושי, מפה מסודרת בעברית ובה קניונים רבים בסביבות הערים המתויירות באיטליה, שופינג מוצלח... הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות הקליקו במפה על שקית הקניות כדי לראות את פרטי הקניון בעברית

ברחבי איטליה פרוסים ״שופינג אאוטלטס״ בהם ניתן לרכוש פריטים נבחרים של מותגי אופנה מובילים (איטלקים ואחרים) במחירים מופחתים לאורך כל השנה. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות האואטלטים ממוקמים לרוב בקרבת היציאות מהכביש המהיר (אוטוסטרדה), לכן קל לתכנן בהם עצירות לאורך מסלול הטיול, החניה בהם היא חינם, מעבר לחנויות של מותגים מובילים איטלקים ובינלאומים, תוכלו למצוא גם מסעדות ובתי קפה. הקליקו במפה על שקית הקניות כדי לראות את פרטי האאוטלט

נדמה לפעמים שכולם מכירים את אמנות הרנסנאס. ובאמת מה עוד אפשר להגיד על הציורים הגדולים שהפכו כבר מזמן לטי-שרט? ובכן, לא מעט. נתחיל מהעובדה שבכלל לא ברור מה זה רנסאנס: האם זו תקופה היסטורית או תנועה? ואם זו תקופה מתי היא התחילה ומתי נגמרה? ואם זו תנועה, מי הם נציגיה? מה הם חשבו? באיזה שפה דיברו? טוב, עכשיו כבר ברור שכשקצת מגרדים את המעטפת החיצונית, ההסכמות מתחילות להתפורר, וכשממשיכים לחפור, מסתבר שרנסאנס הוא אחד המושגים הקשים ביותר להגדרה. ממש ככה. בהרצאה על "רפאל, האסכולה האתונאית ודימוי האמן ברנסנאס" אני מנסה להראות קצת מהמורכבות של הרנסנאס, באמצעות תיאור ודיון באחד מציורי הדגל של התקופה