מנטובה היא יהלום קטן שמטיילים רבים לא מכירים. במהלך יום סיור בעיר תוכלו לבקר באחד מהארמונות הגדולים באירופה, לשוטט בין האולמות של פאלאצו טה המרהיב, לטעום מאכלים נהדרים, להכיר את סיפורם של בני גונזגה רבי העוצמה, ולצאת לשיט לאורך נתיבי המים שמקיפים את העיר. לו מישהו היה מבקש מכם למנות את הערים החשובות ביותר באיטליה, סביר להניח שמנטובה היפה לא הייתה מככבת ברשימה. וחבל! משום שמנטובה היא עיר היסטורית חשובה ומעניינת, ועשירה באוצרות אומנות. במאמר זה נדבר על כל הדברים שהופכים אותה למיוחדת – על ההיסטוריה המרתקת של העיר ועל האתרים שכדאי לבקר בהם, על הקשר בין מנטובה לעולם המוזיקה, ועל המתכונים הטיפוסיים לאזור שבו היא נמצאת (אזור המכונה ואלפדאנה - Valpadana). בדרך נגלה גם כמה סיפורים קטנים ואנדקוטות מעניינות על המקום. סיפורה של מנטובה העיר מנטובה יושבת במחוז לומברדיה שבצפון איטליה, בלב עמק הפו (ובאיטלקית – פיאנורה פדאנה Pianura Padana), וידועה כאחד האתרים הפופולריים ביותר באזור בקרב מבקרים ותיירים. ההגעה לעיר היא מרשימה במיוחד, והנוף שיקבל את פניכם בכניסה למנטובה, בעודכם עומדים על גשר סן ג'ורג'ו (פונטה סן ג'ורג'ו – Ponte San Giorgio) הוא אחד היפים בצפון איטליה. שימו לב גם לגשר עצמו – הוא נבנה מעץ בסביבות שנת 1200, ובהמשך הוחלף בגשר אבן מפואר יותר, לפי הוראותיו של לודוביקו גונזגה (Ludovico Gonzaga), שליט מנטובה. מנטובה נבנתה על מימיו של נהר המינצ'ו (Mincio), שמזין לא אחד ולא שניים אלא שלושה (!) אגמים מלאכותיים מסביב לעיר. האגמים נבנו במאה ה-12, כחלק ממערכת ההגנה והביצורים של העיר. אם יזדמן לכם לבקר בעיר בחודש יולי או באוגוסט, תהנו מהפתעה נוספת – בתקופה זו של השנה פורחים באגם פרחי הלוטוס, המעניקים לעיר קסם אוריינטלי מיוחד. שליטיה הראשונים של מנטובה, החל משנת 1276, היו ממשפחת בונאקולסי (Bonacolsi). בשנת 1328 ארגן לואיג'י גונזגה (Luigi Gonzaga) פוטש שבמהלכו הרג את הנציג האחרון לבית בונאקולסי, ובתמיכת משפחת דלה סקלה (Della Scala) רבת העוצמה מהעיר ורונה (Verona) תפס את השלטון. כך החלה דרכה של שושלת גונזגה (Gonzaga) ששלטה בעיר במשך מאות שנים, והפכו את מנטובה לאחת הערים החשובות ביותר באיטליה ולמעשה באירופה כולה בתקופת הרנסנס. בתקופת שלטונם של פדריקו גונזגה (Federico Gonzaga) ואישתו איזבלה ד'אסטה (Isabella d’Este), לדוגמה, הפכה העיר ליעד תרבותי פופולרי בקרב האומנים הנחשבים ביותר של התקופה. סופרים, ציירים, אנשי מוזיקה ופילוסופים הוזמנו לחצר בהוראת המרקיזה, והפכו את העיר למרכז תרבותי משמעותי. תרומתם של בני גונזגה לעיר הייתה עצומה, ושמם נקשר בשמה של מנטובה לנצח. תחת ניהולם הפכה המרקיזות (ובהמשך הדוכסות) לעיר הומניסטית אמיתית שהיוותה השראה לשאר אירופה. במובנים רבים סופה של שושלת גונזגה סימן גם את סופו של הפרק המפואר בתולדות העיר. לאחר שבשנת 1708 מת הדוכס הכושל האחרון, עבר השלטון לידי בית הבסבורג האוסטרי. מנטובה היהודית למנטובה היסטוריה יהודית משמעותית. עוד לפני שהפכו לאדוני מנטובה, עודדו בני גונזגה את ההגירה של תושבים יהודים מרומא, גרמניה ופרובנס לעיר. בסוף המאה ה-16 צמחה כאן אחת הקהילות היהודיות הגדולות באיטליה, ומנתה כ-3000 איש. הקהילה היהודית במנטובה שיחקה תפקיד משמעותי בחיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העיר: רבים מבני הקהילה עסקו בהלוואות בריבית (עיסוק שנאסר על נוצרים והיה אחד המקצועות המעטים שיהודים יכלו לעסוק בהם), אבל בניגוד לערים רבות אחרות, במנטובה יכלו היהודים לעסוק גם ברפואה ואומנות, ואכן העיר נודעה באנשי התרבות והרפואה היהודים שבה. כבר משנת 1442 פעל בעיר בית קברות יהודי מרכזי, ועם השנים נקברו אנשים יידועי שם כמו עזריה דה פאנו (Azaria da Fano), רב וקבליסט איטלקי. במהלך הרנסנס שימשה מנטובה גם כמרכז חשוב ללימודי קבלה. למעשה, גם היום יושב במנטובה האוסף הגדול ביותר באיטליה (ואחד הגדולים בעולם) של טקסטים קבליים. ספרים וכתבי יד רבים הגיעו לעיר מאוספים פרטיים של רבנים וחוקרים. בשנת 1931 הוקמה בעיר אגודה בשם פונדו אבראיקו טרסיאנה (Fondo Ebraico Teresiana), על מנת לשמור על הספרים החשובים כדי שלא יאבדו או יהרסו. בשנת 2001 נערכה בעיר תערוכה בשם "מנטובה והקבלה", שעסקה ב-81 מתוך כתבי יד החשובים שנשמרו בעיר. את התערוכה ליווה גם קטלוג, שיצא באיטלקית ובאנגלית, בהוצאה סקירה (Skira). מנטובה – עירם של משוררים וציירים מנטובה ידועה גם כעיר הולדתו של המשורר הרומי הידוע ורגיליוס, מחבר האפוס המפורסם "אינאיס". ורגיליוס נולד בפאתי העיר בשנת 70 לפנה"ס, והיה המשורר הנערץ על דנטה אלגיירי. למעשה, הוא גם הדמות שמדריכה את דנטה אליגיירי לאורך המסע שהוא עורך אל התופת ואל כור המצרף (הפורגטוריום) בקומדיה האלוהית. מנטובה מלאה גם היום במחוות סמליות לוורגיליוס – בתוך ארמון הדוכסות (פאלאצו דוקאלה – Palazzo Ducale), לדוגמה, ישנן יצירות אומנות רבות המדגימות את הקשר בין המשורר לעיר, ובפיאצה וירג'יליאנה (Piazza Virgiliana), שנבנתה במצוותו של הגנרל הצרפתי מיוליס (Miollis), ניצב פסלו של המשורר (הפסל פורק ונבנה מחדש בשנת 1927). איפה כדאי לבקר במנטובה? מנטובה עשירה באתרים חשובים ומעניינים – מאז שנת 2008 מוגדרת העיר כאתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. בשנת 2016 שימשה מנטובה כבירת התרבות האיטלקית, ובשנת 2017 היא הוכרה, ביחד עם ברגאמו (Bergamo), ברשה (Brescia) וקרמונה (Cremona) כ"מחוז גסטרונומי אירופאי". מרכז העיר ההיסטורי מוגדר כולו כ"מוזיאון עירוני". סיור במנטובה יכול להתחיל בפיאצה סורדלו (Piazza Sordello), הפיאצה הגדולה בעיר. כאן ניצב גם הדואומו (Duomo), שבו קבורים בני משפחת גונזה (Gonzaga). לצד הדואומו עומד גם פאלאצו בונאקולסי (Palazzo Bonacolsi), שליטי מנטובה לפני שושלת גונזגה. בסמוך ניצב גם מגדל אצ'רבי (לה טורה אצ'רבי – La Torre Acerbi), הידוע בזכות הכלוב שנבנה מסביבו בשנת 1576, בהוראת גוייאלמו גונזגה (Guglielmo Gonzaga), במטרה לשמש ככלא והאסירים שבו הוצגו לראווה בפני הקהל. כדאי גם לבקר בפאלאצו דל קפיטנו (Palazzo del Capitano) המהווה חלק מהקומפלקס הארכיטקטוני המכונה "ארמון גונזגה" (רג'ה די גונזגה – Reggia dei Gonzaga), ונחשב לחלק העתיק ביותר של הפאלאצו דוקאלה. הייחודיות של הפאלאצו נובעת מהעובדה שכל דוכס שהתגורר בו דרש להוסיף לו אגף עבורו ועבור אוסף יצירות האומנות שלו. כתוצאה מכך, ארמון הדוכסות משתרע כיום על פני שטח עצום – 35,000 מטרים מרובעים – ונחשב לארמון השישי בגודלו באירופה. בין החדרים, הגנים והחצרות מתחבאים אוצרות אומנות רבים, וביניהם גם מחזור פרסקאות ידוע במיוחד שהזמין ג'אנפרנצ'סקו גונזגה (Gianfrancesco Gonzaga) מהצייר פיזאנלו (Pisanello). גם מבצר סן ג'ורג'ו (קסטלו די סן ג'ורג'ו – castello di San Giorgio), שנבנה בשנת 1395, הוא חלק מהארמון. בשנת 1459 הוסב המבצר ממבנה צבאי למשכנה של איזבלה ד'אסטה (Isabella d’Este). אחד האומנים הידועים של התקופה, אנדראה מנטנייה (Andrea Mantegna) הוזמן לקשט את אחד החדרים, ויצר את הקאמרה דלי ספוסי (Camera degli sposi), החדר היפה והמפורסם ביותר בארמון כולו. מנטנייה חתם על יצירתו לא פחות משלוש פעמים ברחבי החדר – בשלט שמחזיקים מלאכים, באמצעות דיוקן עצמי שבו הוא מופיע כפרח, ובין העננים המכסים את התקרה. ניתן לבקר במתחם העצום מידי יום (מלבד בימי שני). מחיר כרטיס הכניסה תלוי בתערוכות שנערכות במקום, וקופת הכרטיסים נמצאת בפאלאצו סורדלו . גם למנטובה, כמו לערים אחרות באיטליה, יש כיכר ראשית בשם פיאצה דל ארבה (Piazza delle Erbe), שנקראה כך משום ששימשה בעבר כמרכז המסחרי של העיר, והמקום שבו נערך השוק. היום זה כבר לא השוק שהופך את הכיכר הזו ליעד מרכזי, אלא החנויות ההיסטוריות והמסעדות שמתחת לרחובות המקורים. בכיכר זו תוכלו למצוא את בית הסוחר (קאזה דל מרקנטה – Casa del Mercante), המכונה כך על שם הסוחר ששימש כספק הרשמי של בדים לבית גונזגה, ואת מגדל השעון האסטרונומי (טורה דל'אורלוג'ו אסטרונומיקו – Torre dell’orologio astronomico), המציג לא רק את השעה אלא גם עוקב אחר מסלול השמש והירח. על הכיכר יושבת גם הרוטונדה די סן לורנצו (Rotonda di an Lorenzo), הכנסייה העתיקה ביותר במנטובה, שנבנתה לפי המודל של כנסיית הקבר בירושלים. בעבר הייתה הכנסייה מקושטת כולה בפרסקאות, אבל לאורך השנים חלקים ממנה נפגעו, ובשלב מסוים היא איבדה את מעמדה ככנסייה ושימשה כמחסן. רק בשנת 1926 היא חזרה לשמש ככנסייה, ויופייה המקורי הוחזר לה בזכות שיפוץ מדוקדק. כנסיית הרוטונדה די סן לורנצו, מנטובה לרשימת האתרים שמנינו עד כה יש להוסיף אתר נוסף, יעד מפורסם שחייב להופיע בכל כתבה על העיר מנטובה. אני מתכוונת לפאלאצו טה, כמובן. ארמון טה (פאלאצו טה – Palazzo Te) הוא סמלה של העיר מנטובה, ונחשב ליצירת מופת מנייריסטית ולעבודתו החשובה ביותר של הארכיטקט ג'וליו רומאנו (Giulio Romano), תלמידו של רפאל. הארמון נבנה תחת הוראותיו של פדריקו השני לבית גונזגה (Federico II Gonzaga) והושקעה בו עבודה רבה – במשך עשור נבנה המבנה עצמו, ועשר שנים נוספות הוקדשו לעיטור כל חלק וחלק בו. היום הארמון משמש כמוזיאון וכמרכז תרבות, ומארח באופן קבוע תערוכות אומנות מודרנית. מקור השם לא נובע מהמשקה המפורסם (תה), אלא מהאי טייטו (Tejeto). בעבר, נחצתה מנטובה על ידי נהר שחילק את העיר לשני איים גדולים ולצידם אי אחד קטן (טייטו), שעליו נבנה הארמון. מקור השם טייטו נובע כפי הנראה ממספרם הרב של עצי התרזה (טיליו, באיטלקית). ישנם מספר אולמות מפורסמים בארמון, הזוכה לאלפי מבקרים מידי שנה, אך המפורסם מכולם הוא אולם הגיגאנטים , המעוטר כולו בפרסקאות מהתקרה ועד הרצפה. זהו האולם המדהים ביותר בארמון, והסצנות הצבעוניות ומלאות החיים שבו מתארות את הקרב בין הגיגאנטים שניסו להגיע לאולימפוס לבין זאוס, שהדף אותם בעזרת ברקים. אולם הגיגאנטים בארמון טה, מנטובה כאן צולם גם אחד הקליפים הידועים של הזמר האיטלקי ג'ובאנוטי, לשיר "הפופיק של העולם" (אומבליקו דל מונדו – L’ombelico del mondo). במהלך הצילומים הוכנסו לאולם חיות מכל הסוגים. מאז שנת נמצא 1876 ארמון טה ברשות עיריית מנטובה, וכיום הוא מארח ארבע תצוגות שונות: אחת המוקדשת למשפחת גונזגה ולשליטי העיר, אחת המוקדשת למשפחת אצ'רבי (Acerbi) – משפחת אצולה מנטובנית שאחד מבניה, ג'ובני אצ'רבי, מילא תפקיד חשוב באיחוד איטליה, אחת המוקדשת לאוגו סיסה (Ugo Sissa) – ארכיטקט יליד מנטובה, ואחת שנתרמה על ידי אחד המו"לים החשובים באיטליה, ארנולדו מונדאדורי (Arnoldo Mondadori). אוספים חשובים נוספים בעיר, הקשורים למשל לנתיבי המים של העיר, נמצאים בפאלאצו סן סבסטיאנו (Palazzo San Sebastiano), מבנה ששימש בעבר כמשכנו של פרנצ'סקו השני לבית גונזגה (Francesco II Gonzaga). לפרטים נוספים על שעות הפתיחה ומחירי כרטיסי הכניסה, מומלץ להתעדכן במידע באתר הרשמי של הארמון . מנטובה עיר המוזיקה גם העובדה שמנטובה כה מזוהה עם עולם המוזיקה היא בזכות משפחת גונזגה. החיבור הראשון והחשוב ביותר בין העיר למוזיקה נוצר בזכות עבודתו של המלחין קלאודיו מונטוורדי (Claudio Monteverdi) בעיר בשנת 1590. עבודתו של מונטוורדי סימנה את המעבר ממוזיקה רנסנסית למוזיקה בארוקית , ולמרות שהוא החל את הקריירה שלו בעיר קרמונה (Cremona), היה זה בחצרה של שושלת גונזגה שהוא הגיע לשיאו. מונטוורדי לא היה רק כנר ומלחין אלא גם מלווה נאמן לווינצ'נצו הראשון (Vincenzo I), אחד הדוכסים המשכילים בשושלת, במהלך מסעותיו להונגריה ופלנדריה. שם זכה מונטוורדי להכיר מקרוב את המוזיקה הצרפתית. במהלך הקרנבל של שנת 1607 הוצגה בחצר הדוכסות היצירה הראשונה שלו – אורפאוס , שנחשבה למלודרמה המוזיקלית הראשונה בהיסטוריה , בין היתר בזכות השימוש המובחן בפוליפוניה. זוהי אחת היצירות המוזיקליות הדרמטיות הוותיקות ביותר שעדיין מועלות על במות בעולם. אורפאוס זכתה להצלחה גדולה, והוצגה גם במילאנו, קרמונה, טורינו ופירנצה. מונטוורדי נשאר בחצר גונזגה עד למותו של וינצ'נצו השני בשנת 1612. לצד מונטוורדי ישנו מלחין חשוב נוסף, שאמנם לא נולד בעיר, אבל חווה בה את כמה מרגעי המפתח של הקריירה שלו. והכוונה היא לויוואלדי, כמובן. ויוואלדי הוזמן למנטובה בשנת 1718 על ידי הנסיך פיליפ מהסה-דרמשטאדט (Philip of Hesse-Darmstadt), ששימש כמושל הדוכסות לאחר שאחרון בני גונזגה ברח מהעיר. בשלב זה הייתה העיר תחת שלטון אוסטרי, וויוולדי, יליד ונציה, שמח לקבל את ההזמנה ולשמש כמאסטרו די קפלה (Maestro di cappella), כלומר הממונה על המוזיקה בבית התפילה. ויוולדי נותר בעיר במשך כשלוש שנים, ובמהלכן הלחין מספר יצירות. מה שלא מספרים אף פעם, הוא שוויוולדי פיתח את הרעיון ליצירה המפורסמת ביותר שלו – " ארבע העונות " – במנטובה (אף שהיצירה פורסמה לראשונה בפועל באמסטרדם בשנת 1725). עד היום חוגגים המנטובנים (תושבי מנטובה) את החיבור בין העיר ליצירה הידועה בקונצרטים שנערכים מידי שנה. לרשימת המלחינים המפורסמים שביקרו במנטובה אפשר להוסיף גאון נוסף – גם מוצרט ביקר במנטובה, וניגן בה בקונצרט בשנת 1790 כשהיה בן 13. ואם אנחנו כבר מדברים על מנטובה ועל מוזיקה, כדאי לזכור שהאופרה ריגולטו (Rigoletto) מאת ג'וזפה ורדי (Giuseppe Verdi) מתרחשת בחצר דוכסות מנטובה. זוהי מלודרמה בשלוש מערכות, שופעת אינטריגות ותשוקה, המתארת את עלילותיו של דוכס מנטובה, ליצן החצר (ריגולטו עצמו) ובתו ג'ילדה. מעניין לדעת שהבחירה למקם את העלילה במנטובה נעשתה משיקולים פוליטיים. במקור האופרה הייתה אמורה להתרחש בצרפת, אבל מכיוון שהיא הציגה את מלך צרפת כחובב נשים אובססיבי וחסר מוסר עלה החשש שהיא תעורר משבר דיפלומטי. לאחר לחצים שהופעלו על ורדי הוחלט שהעלילה תועתק ליעד אחר, ואת מלך צרפת יחליף דוכס מנטובה. באותה התקופה דוכסות מנטובה כבר לא הייתה קיימת, ולכן איש לא היה צפוי להיעלב. כיום ניצב פסל של דמותו של ריגולטו בחצר אחד המבנים מימי הביניים שמאחורי הדואומו. האוכל במנטובה ביקור במנטובה פירושו גם, כמובן, להכיר את המסורות הקולינריות של העיר. חובבי מסעדות היוקרה ישמח לדעת שבמרחק קצר ממנטובה, בעיירה קאנטו סול אוליו (Canneto sull'Oglio) נמצאת מסעדת איל פסקטורה (Il Pescatore), בעלת שלושה כוכבי מישלן! המסעדה מנוהלת על ידי נדיה וג'ובאני סנטיני (Nadia e Giovanni Santini). גם האחים טמאני (Tamani), בעיירה קוויסטלו (Quistello) מתגאים בכוכב המישלן שקיבלה המסעדה שלהם – ל'אמבשטה (L’ambasciata). גם אם אין לכם כוונה לאכול במסעדה יקרה, עדיין תוכלו לטעום בכל פינה את הטעמים האותנטיים של הכפר המנטובני, כמו לדוגמה יין הלמברוסקו מנטובנו (Lambrusco Mantovano) וגבינות ידועות כמו גבינת הפרמיג'אנו רג'אנו (Parmigiano Reggiano), גבינת גרנה פדאנו (המקום היחידי באיטליה בו שתיהן מיוצרות), וגבינת הפרובולונה ואלפדאנה (Provolone Valpadana) החריפה והמתוקה (ישנן שתי גרסאות). ריכוז המסעדות זוכות הפרסים באזור זה איננו מפתיע, נוכח העובדה שהשף הראשון "זוכה הפרסים" בישל במנטובה. בשנת 1662 הגיע לחצר גוזנגה השף ברתולומאו סטפאני (Bartolomeo Stefani). בעיר זו הוא כתב את ספרו "אומנות הבישול הטוב" (L’arte di ben cucinare), ואחד המתכונים שלו, תרנגול ממולא, מוגש עד היום במסעדות ברחבי העיר. מרכיב ידוע נוסף המככב במנות בעיר הוא הדלעת. הדלעת המנטובנית מתאימה למגוון רחב של מנות, ובין היתר תוכלו לטעום טורטלי ממולאים בדלעת ואמרטי (עוגיות שקדים איטלקיות), קרם דלעת עם צנוברים וצימוקים, אניוליני אין ברודו (agnolini in brodo) הגרסה המקומית לטורטליני אין ברודו, רק שכאן מוזגים את יין הלמברוסקו לתןך המרק. אם אתם חובבי אורז, הניחו למנת איכרים ותיקה בשם ריזו אלה פילוטה (riso alla pilota) לכבוש את ליבכם. זוהי מנה פשוטה המשלבת בשר ואורז, שנולדה בכפרים העניים. בהמשך היא צברה פופולריות והוגשה גם בחצר הדוכס. לקינוח, נסו את הטורטה סבריסולונה (torta sbrisolona), עוגת פירורים פריכה העשויה קמח תירס, חמאה ושקדים. שמה מגיע מהמילה האיטלקית לפירור (בריצ'ולה – briciola), כמו עשרות הפירורים שיישארו לכם בצלחת אחרי שתיקחו ביס מהעוגה! תוכלו לטעום את העוגה בכל מעדנייה ומאפייה בעיר. כמה אנקדוטות וסיפורים על מנטובה... האם ידעתם שהמקומון העתיק ביותר באיטליה הוא המקומון של מנטובה? ה"גזטה די מנטובה" (Gazzetta di Mantova) יצא לאור לראשונה בשנת 1664, והודפס על ידי בית הדפוס הרשמי של חצר גונזגה. המקומון עסק בעיקר בעניינים צבאיים, ידיעות חדשותיות מהעיר, אירועים דתיים, וביקורים של אצילים ומלכים. מנטובה כיכבה גם במספר סרטים (איטלקיים), כמו לדוגמה "1900" בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, "רדיופרצ'ה – Radiofreccia" של הזמר האיטלקי הפופולרי לוצ'אנו ליגבואה (Luciano Ligabue), רומאו ויוליה בבימויו של קרלו קרלאי (Carlo Carlei), וסדרת הטלוויזיה האיטלקית "איל פרוצ'סו" (Il processo) שחלקים שלמים ממנה צולמו בארמון טה. ממנטובה יצא גם נהג מרוצים מפורסם, טאציו נובולארי (Tazio Nuvolari), הידוע בכינוי "המנטובני המעופף". נובולארי נודע כאחד מנהגי המרוצים הטובים ביותר אי פעם, ולזכרו אף שונה מסלול הנסיעה של אחת המרוצים החשובים באיטליה: החל משנת 1954 (שנה לאחר שמת נובולארי) החליטו מארגני מרוץ המכוניות המפורסם מילה מילייה (Mille Miglia) להסיט את מסלול הנסיעה כך שיעבור במנטובה, לזכרו.

את פירנצה, סיינה ופיזה כולם מכירים. אבל האם כבר יצא לכם לבקר בסן ג'ימיניאנו ובוולטרה, שתיים מהעיירות היפות והמעניינות ביותר בטוסקנה ? המסלול שלפניכם יוביל אתכם בין סמטאות עתיקות ונופים מרהיבים, מוזיאונים חשובים ויינות משובחים. ובדרך נגלה כמה דברים גם על אחד העמים העתיקים ביותר בטוסקנה: האטרוסקים. סן ג'ימיניאנו – המנהטן של ימי הביניים קל להתאהב בסן ג'ימיניאנו, אחת מהעיירות היפות והפופולריות בטוסקנה. מיקומה האסטרטגי של העיר, והאדמה הפורייה שמקיפה אותה, הפכו אותה ליעד נחשק כבר לפני אלפי שנים. האטרוסקים (העם העתיק והמסתורי ששלט בטוסקנה ובחלקים נוספים מאיטליה) התיישבו באזור לפני למעלה מ-2000 שנה וגם הרומאים בנו כאן מאחז, אבל באותם הימים נקראה העיירה הקטנה בשם אחר: סילביה (Silvia). איך נולדה, אם כן, סן ג'ימיניאנו? במאה החמישית תקפו את האזור השבטים האוסטרוגותים בהנהגתו של המלך טוטילה ולפי האגדה היה זה בישוף בשם ג'ימיניאנו שהציל את העיר. כך הוחלט לשנות את שם הכפר, ולהפוך את ג'ימינאנו לפטרון הרשמי. עד שנת 1099 הייתה סן ג'ימיניאנו כפר קטן תחת שליטתו של בישוף וולטרה, אבל בימי הביניים כוחה גדל מספיק והיא הכריזה על עצמה כעיר עצמאית. בהמשך היא הפכה לכוח מקומי של ממש, בזכות מיקומה האסטרטגי – סן ג'ימיניאנו ניצבה בדיוק על הדרך שהובילה צליינים לרומא. המסלול שלנו בעיר מתחיל בכניסה הראשית לסן ג'ימיניאנו – שער סן ג'ובאני (Porta San Giovanni) המתוארך למאה ה-13. מכאן, התקדמו לאורך ויה סן ג'ובאני (via San Giovanni), רחוב שוקק חיים ומלא בחנויות תיירותיות אבל מעניינות. תוך דקות ספורות תמצאו את עצמכם בכיכר מפורסמת ויפהפייה בשם פיאצה דלה צ'יסטרנה (piazza della cisterna). הפיאצה נקראת על שם הבאר (צ'יסטרנה) הגדולה שבמרכזה, ובמשך מאות שנים שימשה כליבה הפועם של העיר – לכאן הגיעו התושבים כדי לשאוב מים, לשוחח ולרכל. הבניינים הגבוהים והמרשימים שמקיפים את הפיאצה (ונקראים באיטלקית קאזה טורה, casa torre, כלומר בית-מגדל) נבנו על ידי המשפחות החזקות והעשירות ביותר בעיר, כדרך להדגים את כוחן הכלכלי במיקום המרכזי והנחשב ביותר בעיר. בתי מגדל אחרים שימשו כאכסניות (רווחיות מאד!) ששיכנו את הצליינים הרבים שעברו בעיר, וחיפשו ארוחה חמה ומקום ללון בו. כאן נמצאת גם אחת הגלידריות המפורסמות בטוסקנה – גלידריית דונדולי (Gelateria Dondoli) – חובה כמובן לעצור ולטעום את הגלידה המעולה! המשיכו ישר ותוך פחות מדקה תמצאו את עצמכם בפיאצה דואומו (Piazza Duomo). בפיאצה דל דואומו ניצב הדואומו כמובן, ופאלאצו דל פודסטה (Palazzo del Podesta), שבמשך שנים ארוכות שימש כמשכנם של שליטי העיר. במגדל שמאחורי הפאלאצו נכלאו האסירים.. הדואומו, המוקדש לסנטה מריה אסונטה (Santa Maria Assunta), הוא אמנם קטן למדיי אבל נחשב לאחד היפים בטוסקנה, ומומלץ מאד לקנות כרטיס ולהיכנס פנימה. בין היתר תוכלו להתרשם מציור של ג'ימינאנו הקדוש (שהציל את העיר מהאוסטרוגותים), ומקפלה יפה במיוחד המעוטרת בפרסקאות שצייר דומניקו גילרנדאיו (Domenico Ghirlandaio). הפרסקאות מתארים את חייה של סנטה פינה (santa fina), הקדושה הפטרונית השנייה של העיר. פינה הייתה נערה צעירה שנפטרה בגיל 15 לאחר חיים רצופי סבל ומחלות. לאחר מותה, מספרים המקומיים, לוח העץ שעליו היא שכבה כל חייה (ומוצג בדואומו) התכסה באופן פלאי בסיגליות צהובות, ואלה הפכו לפרח הרשמי של סן ג'ימיניאנו. מהפיאצה תוכלו גם לראות כמה מ-14 המגדלים שניצבים היום בסן ג'ימיניאנו, כמו גורדי שחקים מימי הביניים. ואם 14 נשמע לכם כמו מספר גבוה, דעו שבעבר, כשסן ג'ימיניאנו היתה מעין מנהטן של ימי הביניים, פיארו את העיר לא פחות מ-72 מגדלים! המגדלים נבנו בין המאות ה-12 וה-14 על ידי המשפחות העשירות בעיר שהתחרו זו בזו והשתמשו במגדלים כדי להכריז על כוחן הפוליטי והכלכלי. אחד המגדלים הגבוהים בעיר נבנה על ידי משפחת סלבוצ'י (Salvucci), משפחה גיבלינית שעזקה בבנקאות ובהלוואות בריבית. האויבים המושבעים שלהם היו משפחת ארדינגלי (Ardinghelli), שנמנו על המחנה הגואלפי (כלומר תומכי האפיפיור ומתנגדי הקיסר), והסכסוכים בין שתי המשפחות גלשו לעיתים קרובות לעימותים אלימים. לאחר שהמתח הפוליטי בעיר החל לצאת מכלל שליטה ואיים על יציבות השלטון, קבעו מנהיגי סן ג'ימיניאנו שאף משפחה לא רשאית לבנות אף מגדל שיהיה גבוה יותר מהמגדל הראשי של העיר – הטורה גרוסה (Torre Grossa). ואכן, הטורה גרוסה נשאר המגדל הגבוה ביותר בסן ג'ימיניאנו. גם היום אפשר לטפס עליו, ולהשקיף על הנוף המרהיב של עמק אלזה (Elsa) המקיף את העיר – שדות רחבים וגבעות תלולות, עצי זית בני מאות שנים, יקבים ויערות. מה עוד כדאי לראות בסן ג'ימיניאנו? ישנן מספר אטרקציות נוספות בעיר (סן ג'ימיניאנו קטנה מאד, וניתן להגיע לכל מקום במרכז תוך דקות ספורות): חובבי העינויים ומחזות הזוועה ישמח לגלות שסן ג'ימיניאנו מתגאה בשני מוזיאונים שונים המוקדשים לשיטות עינויים מימי הביניים (מוזאו דלה טורטורה – Museo della tortura). לחילופין תוכלו לבקר במוזיאון הארכיאולוגי הזעיר, במוזיאון סנטה פינה המוקדש לאמנות הרוקחות, ובגלריות לאומנות מודרנית הפזורות ברחבי העיר. לפרטים נוספים ניתן לפנות למשרד התיירות שנמצא בפיאצה דואומו. ורנצ'ה די סן ג'ימיאנו – היין הלבן שאפיפיורים העריצו והציל את הכלכלה המקומית טוסקנה איננה ידועה לרוב בזכות היינות הלבנים שלה, אבל ישנו יין אחד יוצא מן הכלל. יין שהיה אהוב במיוחד על אפיפיורים ומשפחות אצולה, ובזכות המבנה המינרלי והטעם המורכב שלו הצליח לכבוש את לב הקהל. אני מתכוונת ליין ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו (Vernaccia di San Gimignano), כמובן. משפחות רבות בסן ג'ימיניאנו התעשרו לא רק בזכות תעשיית המלונות והבנקאות בעיר, אלא גם בזכות תעשיית היין המשגשגת. היין של סן ג'ימיניאנו כבש את חצר האפיפיור כבר בימי הביניים, ואחד הדברים שאני נהנית במיוחד להראות למבקרים במהלך סיורי היין שאני עורכת באזור הוא עד כמה שום דבר לא באמת השתנה ב-700 השנים האחרונות... שיטות הייצור השתנו מעט, אבל לא באופן מהותי – הגבעות הן אותן גבעות, השדות הם אותם שדות, היין הוא אותו היין והתבלינים הם אותם תבלינים. במובן זה, סן ג'ימיניאנו והיינות הנהדרים שלה ממשיכים להיות פיסה חיה ובועטת של היסטוריה טוסקנית אמיתית. חלק מהיקבים מנוהלים כיום על ידי משפחות ידועות שם, כמו לדוגמה יקב גוויצ'רדיני סטרוצי ( Guicciardini Strozz i), השייך למשפחת אצולה טוסקנית עם קשרים למונה ליזה. יקב מומלץ נוסף הוא צ'זאני ( cesani ). נעים במיוחד לשבת על מרפסת הפנורמית שלהם וליהנות מטעימת היינות המודרכת של מגוון היינות שהם מייצרים. איפה כדאי לאכול בסן ג'ימיניאנו? סן ג'ימיניאנו היא מקום שישמח כל חובב אוכל ויין. אם אתם מחפשים חווייה קולינרית רצינית, נסו את אחת משתי המסעדות זוכות כוכבי מישלן שבעיר (שתיהן מנוהלות על ידי אותם בעלים): קום קוויביס ( Cum Quibis ) היא מסעדה מעולה, והאהובה עליי באזור. התפריט הוא מודרני אבל מזמין מאד, ותוכלו ליהנות ממנות כמו ספגטי עם בוטרגה ובייבי קלמרי צרובים, לשון עגל עם כמהין, ואווז עם אגוזים. המסעדה השנייה היא תוספת חדשה יחסית לסצנה הקולינרית המקומית, ונקראית לינפה ( Linfa ). התפריט פה מודרני וניסיוני יותר, וכולל מנות כמו אוייסטרים עם שומן חזיר, יונים עם קוויאר וכמהין, כרישה עם אספרגוס ים וגרגירי חומוס ועוד. בשני המקרים חובה להזמין מקום מראש. אם אתם מעדיפים מקום מסורתי יותר, נסו את מסעדת לה ווקייה מורה ( Le Vecchie Mura ) ואל תשכחו להזמין מקום בחוץ, מול הנוף הנהדר. התפריט הטוסקני הקלאסי כולל מנות כמו טלייאטלה עם ראגו חזיר בר, ריבוליטה (נזיד טוסקני טעים מאד), ניוקי עם גבינת פקורינו ושבבי פטריות כמהין, פפוזו (peposo – הגרסה הטוסקנית לבף בורגיניון), ומגשים יפים של נקניקים טוסקניים וגבינות מקומיות משובחות. לאחר שאכלתם ושבעתם הגיע הרגע להמשיך ליעד הבא שלנו – וולטרה, העיר האטרוסקית העתיקה. וולטרה (Volterra) תאורטית, וולטרה נמצאת במרחק חצי שעה בלבד מסן ג'ימיניאנו. בפועל, המסע אל וולטרה יקח אתכם כ-2600 שנה אחורה בזמן. וולטרה איננה מוכרת כמו סן ג'ימיניאנו, אבל מדובר על יעד מרתק שכדאי מאד להקדיש לו לפחות כמה שעות, מכיוון שבמרכז ההיסטורי של העיר השתמרו באופן מושלם שרידים מרשימים מתרבויות עתיקות. יותר מכל עם אחר, וולטרה מזוהה עם האטרוסקים שהקימו אותה. בעבר הייתה וולטרה, או כפי שנקראה פעם – וולטרי (Veltri) או וולאטרי (Veathri) – אחת מ-12 ערי המדינה האטרוסקיות שביחד הרכיבו את הקונפדרציה האטרוסקית ששלטה על ממלכת אטרוריה. אטרוריה התפרשה על שטח שחופף באופן חלקי לטוסקנה של היום, אך בשיא כוחה היא הגיעה עד למחוז לומברדיה שבצפון איטליה ועד למחוז קמפניה שבדרום המדינה. האטרוסקים היו עם עתיק ומסתורי, שהישגיו מסעירים את הדמיון. דברים רבים עדיין לא ידועים עליהם, והחוקרים עדיין מנסים לפענח את שפתם, ומאין בדיוק הם באו. מה שכן ידוע הוא שהאטרוסקים פיתחו מערכת שלטונית מקיפה, וידעו להפיק ברזל מהאדמה וסחרו בו (ובחומרים נוספים) לאורך נתיבי מסחר שהם פיתחו ברחבי הים התיכון. תרבותם ודתם של האטרוסקים הושפעה מאד מהיווניים העתיקים, אבל החברה האטרוסקית הייתה שוויונית יותר, ונשים נהנו בה מזכויות רבות יותר. כאשר התעצם כוחה של האימפריה הרומית נטמעו האטרוסקים באופן הדרגתי לתוכה, ובניגוד לעמים רבים אחרים שנכבשו ונהרסו, לאטרוסקים הוענקה אזרחות רומית. מה כדאי לראות בוולטרה? כדאי להתחיל את הסיור בוולטרה בכיכר הראשית שבלב העיר – פיאצה דיי פריורי (piazza dei Priori). כאן תוכלו לראות את הפאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei Priori) מהמאה ה-13, בניין העירייה העתיק ביותר בטוסקנה. מכן ניהלו את ה"פריורי" (כלומר – ה"ראשונים", משפחות האצולה) את ענייני העיר. האולם הראשי של הפאלאצו מעוטר בפרסקאות יפהפיים, ומשמש גם היום לישיבות העירייה, בדיוק כפי שהיה לפני כ-700 שנה. אם אתם לא סובלים מפחד גבהים, תוכלו לעלות במדרגות התלולות המובילות למגדל הפעמונים של הפאלאצו, וליהנות מהנוף המרהיב הנשקף מסביב. נתקדם מכאן לאורך המרכז ההיסטורי, ונוכל להתרשם מהסמטאות הצרות העשויות אבן שלא השתנו בכלל ב-800 השנים האחרונות, ומהחומות הרחבות שביצרו את העיר. חלק מהחומות נותרו מהתקופה האטרוסקית, וחלק "חדשות" יותר, ונבנו בימי הביניים. משם נמשיך לתיאטרון הרומאי (תאטרו רומאנו – Teatro Romano ) מהמאה הראשונה לספירה. זהו אחד המונומנטים החשובים ביותר בוולטרה, ובשיאו הוא אירח כ-3000 צופים. שלט קטן (באיטלקית) בכניסה לתיאטרון מספר סיפור דרמטי – בחפירות הארכיאולוגיות שחשפו את התיאטרון השתתפו גם מאושפזים מבית החולים הפסיכיאטרי של וולטרה (שנסגר מאז). המוזיאון האטרוסקי המפורסם של וולטרה – מוזאון גוארנאצ'י ( Museo Guarnacci ) הוא יעד מומלץ מאד לביקור, ומכיל אוסף מרתק של ממצאים באיכות גבוהה, בעיקר מהתקופה האטרוסקית, כמובן. המוזיאון סגור כרגע לשיפוצים (פברואר 2022) וצפוי להיפתח מחדש בהמשך השנה. נמשיך לעבר פורטה אל ארקו (Porta all’Arco) – אחד השערים המקוריים שנשארו מהתקופה האטרוסקית. השער נבנה בין המאות הרביעית והשלישית לפני הספירה מאבני טוף גדולות, ועדיין עומד היום, ללא פגע. מדהים לעמוד מתחת לשער הזה ולחשוב על כל האנשים שחלפו תחתיו לאורך אלפי השנים מאז שהוקם. שלושה ראשים עשויים אבן מקשטים את הכניסה, והחוקרים מעריכים שמדובר על האל טיניה (המקביל האטרוסקי לאל היווני זאוס), ושני בניו זאוס. חובבי אומנות יהנו מביקור גם בפינקוטקה (Pinacoteca) הקטנה של וולטרה. האוסף פה מצומצם, אבל יצירת מופת אחת מצדיקה את מחיר כרטיס הכניסה – ציור הצליבה מאת רוסו פיורנטינו (Rosso Fiorentino). בנוסף, תוכלו לעצור גם לביקור זריז באחד מבתי-המוזיאון היפים באזור – פאלאצו ויטי ( Palazzo Viti ). ג'וזפה ויטי (Giusepee Viti) היה סוחר אלבסטר מצליח שעשה הון לא קטן בדרום אמריקה במאה ה-19, והבית שבנה בעיר הולדתו, וולטרה, הפך לסמל משפחתי. האחוזה בת 12 החדרים שייכת עדיין למשפחת ויטי (צאצאי המשפחה מתגוררים באחד האגפים) וניתן להתרשם מהריהוט המפואר, העתיקות יקרות הערך, ומההצצה לחיים כפי שהיו בביתם של העשירים והיפים לפני 200 שנה. אם יש לכם מעט זמן תוכלו לטפס במעלה הגבעה לעבר האקרופולי (acropoli) של וולטרה – הנקודה המיושבת הראשונה בעיר. כיום מתנהלות במקום חפירות ארכיאולוגיות, ואין כאן אטרקציות של ממש, אבל אפשר לראות מנקודה זו את המבצר הגדול שהקימו בני משפחת מדיצ'י בשנת 1472, לאחר שהשתלטו על וולטרה. כיום המבצר משמש כבית כלא. אלבסטר – האבן שעיצבה את גורלה של וולטרה בזמן הסיור בעיר בוודאי תשימו לב שבכל פינה ישנן חנויות המוכרות מוצרי אלבסטר, ובוטיקים של אמנים המעבדים את האבן הלבנה והיפה. האלבסטר (ובעברית – בהט) הוא מינרל יפהפה ששימש במשך מאות שנים לעיצוב חלונות, פסלים וחפצי חן שעיטרו את בתיהם של מלכים ואצילים. כבר במאה השלישית לפנה"ס הצליחו האטרוסקים לחצוב ולעבד את האבן, אבל עבור האטרוסקים האלבסטר שימש בעיקר לבניית סרקופגים, כדי קבורה ואחוזות קבר. בהמשך התפתחה התעשייה, ומכרות האלסבטר של וולטרה נודעו כחשובים ביותר לא רק באיטליה אלא באירופה כולה, ומילאו תפקיד מכריע בכלכלת העיר. עד היום פועלים מסביב לעיר מכרות חשובים, ואמנים רבים מפסלים מהאלבסטר יצירות יפהפיות. ניתן לבקר בסדנאות האמנים (בתיאום מראש), לקנות מזכרות עשויות אלבסטר, ולבקר גם במוזיאון האלבסטר המקומי (מוזאו דל'אלבסטרו - Museo dell’Alabastro). אם אתם מחפשים בוטיק מרשים במיוחד לחפצי אלבסטר ולפסלים עדינים, נסו את אלי אלבסטרו (Ali Alabastro) בפיאצה מארטירי דלה ליברטה (piazza Martiri della Libertà). מה אוכלים? האוכל בוולטרה הוא איכרי בסגנונו. ובמילים אחרות – מטבח של פעם... בין השאר תוכלו למצוא כאן הרבה מאד מנות בשריות, בעיקר בשר ציד, בשר ארנבת וחזיר בר, נקניקים מכל סוג אפשרי, גבינות פקורינו מצויינות (מחלב כבשים) ופסטה ברטבים שונים. מנה טיפוסית של אנשי המקום שהיו יוצאים לעבוד בשדות הייתה זופה וולטרנה (zuppa volterrana) – נזיד ירקות סמיך עם שעועית. המרק החם נמזג על פרוסות לחם בנות יום או יומיים, ומעוטר בזילוף נדיב מאד של שמן זית טרי. מנה אהובה נוספת היא פיצ'י, סוג טיפוסי של פסטה הנפוץ בכל האזור. אם אתם מחפשים מקום טיפוסי ומסורתי לטעום בו את המטבח המקומי, נסו את מסעדת דון בטה ( Don Beta ). הם מפורסמים בזכות הסטייקים והפסטות שלהם, ומומלץ לנסות גם את מגשי האנטיפסטי וללוות את הארוחה עם ליטר או שניים של יין הבית – סנג'ובזה צעיר ושמח!

רומא היא אחת הערים הרומנטיות ביותר בעולם – האומנות עוצרת הנשימה, הסמטאות הצבעוניות, הנופים שאין כמותם בשום מקום בעולם... אם אתם מתכננים סופשבוע רומנטי ברומא, המאמר שלפניכם ייקח אתכם ל-10 נקודות בלתי נשכחות בעיר, מיוחדות ומתוקות. מקומות שבהם לרגע אחד רומא כולה תהיה שלכם בלבד רומא היא אחת מערי הבירה הרומנטיות באירופה, ואם אתם מתכננים לבלות סופשבוע רומנטי בעיר, תוכלו למצוא בה שפע של מקומות מיוחדים ויפים, שיגרמו לליבכם להאיץ פעימה. במאמר הזה אראה לכם את עשרת המקומות הרומנטיים ביותר ברומא, שכל המאוהבים לא ירצו להחמיץ. נגלה נקודות תצפית מדהימות, מונומנטים עתיקים, סמטאות מקסימות ומקומות בלתי נשכחים – מקומות שתוכלו לגלות ביחד, יד ביד, ולזכור לנצח. 1 – וילה בורגזה וה"פינצ'ו" (Villa Borghese e il Pincio) וילה בורגזה היא אחת הווילות ההיסטוריות של רומא, והשתייכה למשפחת אצולה עתיקה – נסיכי בורגזה – מאז תחילת המאה ה-16. במתחם זה בנו הנסיכים לאורך השנים גנים מרהיבים בסגנון איטלקי ואנגלי, ומבנים יפהפיים. לגן של וילה בורגזה יש לא פחות מתשע כניסות שונות, והכניסה הראשית היא דרך פיאצלה פלמיניו (Piazzale Flaminio – תחנת פלמיניו, קו מטרו A). אפשר להיכנס לפארק גם מפיאצה דלה טריניטה דיי מונטי (Piazza della Trinità dei Monti), הממוקמת בראש המדרגות הספרדיות, וגם דרך פיאצה דל פופולו (יש לעלות במעלה העלייה התלולה, לעבר הפארק). מרגע שתיכנסו לפארק של וילה בורגזה, תשכחו מהעולם שבחוץ. כאן תוכלו לטייל בין השבילים יד ביד ולהתפעל ביחד מהעצים העתיקים בני מאות שנים, מהאגם, ומהמבנים המקסימים המפוזרים ברחבי הגן, כמו לדוגמה התאטרון שנבנה כהעתק מדויק של הגלוב (Globe Theatre - התיאטרון המפורסם בלונדון שבו הציג שייקספיר את מחזותיו). כדאי כמובן לבקר גם במוזיאון שבלב הגן – גלריה בורגזה (Galleria Borghese), המאכלס כמה מיצירות האומנות המופלאות ביותר ברומא, מאת אומנים כמו קרוואג'ו, רפאל, ברניני, קאנובה, ואחרים. לאחר שתסיירו בין השבילים, מוקפים בפסליהן של דמויות איטלקיות ידועות, תגיעו לבסוף לנקודת תצפית נהדרת הידועה בשם "טרצה דל פינצ'ו" (Terazza del Pincio) ומוכרת ברומא בתור "המקום האהוב על האוהבים"... זו חוויה מיוחדת לעמוד פה מחובקים, מול הנוף הבלתי נשכח הנפרש לנגד עיניכם, ולהשקיף על פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). נסו להגיע לכאן לקראת השקיעה – הנוף יגרום לליבכם להחסיר פעימה. מניסיון! 2 - איל ג'אניקולו (Il Gianicolo) הגבעה הזאת מוקדשת לתקופה היסטורית חשובה באיטליה – תקופת הריסורג'ימנטו (Risorgimento), כלומר התעוררות הרוח הלאומית והמאבק לעצמאות ואיחוד איטליה. בראש הגבעה נבנתה נקודת תצפית, המשמשת את הרומאים מזה דורות רבים. הכיכר שבראש הגבעה נקראת על שם ג'וזפה גריבלדי , גיבור תנועת הריסורג'ימנטו, ודמותו מונצחת בפסל המוצב בלב הכיכר, רוכב על סוס. מנקודה זו תוכלו להנות מאחת התצפיות הפנורמיות היפות ביותר על רומא. מאז ומתמיד מגיעים לכאן זוגות וקבוצות של צעירים רומאים. מידי לילה, בשעה חצות בדיוק, מאז שנת 1847, יורה תותח שמוצב במקום ירייה אחת בדיוק (התותח נמצא מתחת לנקודת התצפית). יריית התותח היא מסורת של ממש, ורומאים רבים מכוונים לפיה את השעון. אפשר לשמוע את התותח מנקודות רבות בעיר. על מנת להגיע לג'אניקולו (Gianicolo) תוכלו לעלות ברגל מפיאצה סן פייטרו (San Pietro), ללכת לאורך בורגו סנטו ספיריטו (Borgo Santo Spirito), להמשיך לאורך ויה די פורטה קאוולג'רי (Via di Porta Cavalleggeri) ואז לעלות במעלה סאליטה די סנט'אונופריו (Salita di sant’Onofrio). לחילופין, תוכלו להגיע עם אוטובוס מספר 115, או עם מונית. אם אתם מחפשים פינה קצת יותר מבודדת, נסו את המגדלור הקטן שנמצא מעט לפני נקודת התצפית המרכזית. כדי להגיע אליו, המשיכו מפיאצה גריבלדי לעבר ה"פונטאנונה" (Fontanone). כך מכנים הרומאים את המזרקה מהמאה ה-17, שבשעות הערב מוארת בצורה מרשימה ורומנטית. זה תענוג מיוחד לסייר באזור הזה בלילות הקיץ החמים, ולהנות מהבריזה הקרירה ומצליל המים. 3 - פונטה מילביו (Ponte Milvio) גשר (פונטה, באיטלקית) מילביו הוא אחד הגשרים העתיקים ברומא. הוא נבנה במאה השלישית לפנה"ס, והתפרסם גם בשל העובדה שכאן נערך קרב ידוע בין הקיסר קונסטנטינוס לקיסר מקסנטיוס במאה הרביעית לספירה. הגשר הקטן והקסום הזה פתוח להולכי רגל בלבד, והפך ליעד מועדף עבור זוגות מאוהבים אחרי שבשנת 2007 יצא לאקרנים סרט איטלקי פופולרי בשם "אני רוצה אותך" (Ho voglia di te) שבמהלכו מגיעים הגיבורים לגשר ומניחים עליו מנעול שמציין את אהבתם. ככה החלה אופנה חדשה, ובעקבותיהם הגיעו לכאן מאות ואלפי זוגות, חרטו על המנעול את ראשי התיבות של בני הזוג, קשרו את המנעול לפנס רחוב סמוך, והשליכו את המפתח לנהר הטיבר כדי להכריז על אהבתם הניצחית. תוך זמן קצר המצב יצא לחלוטין מכלל שליטה, והתעוררה סכנה שהעמודים יקרסו. בתגובה הסירה העירייה ב-2012 את כל המנעולים ואסרה לחבר מנעולים חדשים. ובכל זאת, מידי פעם, מגיע זוג שמתעלם מהאיסור ומסתכן בקנס למען האהבה הנצחית! הגשר ממוקם באזור האצטדיון האולימפי, ומרוחק מעט ממסלולי התיירים הרגילים. אפשר להגיע לכאן עם טראם מספר 2 (שיוצא מפיאצלה פלמיניו), לרדת בתחנה האחרונה בפיאצה מנצי'ני (piazza Mancini), וללכת לאורך הנהר עד שמגיעים לגשר. 4 - פונטנלה דלי אינמורטי (Fontanella degli Innamorati) ברזיית האבן המקסימה הזאת, הנמצאת לא רחוק ממזרקת טרווי המפורסמת, זכתה לכינוי "ברזיית האוהבים" בזכות שני זרמי המים המזנקים ממנה, ומצטלבים זה בזה לפני שהם נוחתים באגן הבריכה. לפי האגדה, זוגות שישתו בו זמנית מים מהברזייה הזאת יישארו יחדיו לנצח. המסורת קובעת שעל המאוהבים למלא שתי כוסות זכוכית חדשות לגמרי במים מהמזרקה, לשתות את המים בו זמנית, ואז לנפץ את הכוסות על הריצפה כדי לחתום לנצח את אהבתם. היום כמובן שלא תוכלו לנפץ כוסות זכוכית על הריצפה מבלי שיבוא שוטר, אבל בהחלט תוכלו להשתמש בכוסות נייר חד פעמיות... ולאחר שתכריזו על אהבתם הנצחית, אל תשכחו לבקר גם במרקת טרווי, לעמוד עם הגב למזרקה, ולהשליך לאחור מטבע. כך, מאמינים המקומיים, תהיו בטוחים שבמוקדם או במאוחר תחזרו לביקור נוסף ברומא העיר הנצחית! 5 - גן עצי התפוז (איל ג'ארדינו דלי ארנצ'י – Il Giardino degli Aranci) הגן המקסים הזה, ששמו הרשמי הוא בעצם פארקו סאבלו (Parco Savello), הוא האהוב עליי ברומא. הוא נפתח לראשונה בשנת 1930, וממוקם על גבעת אוונטינו (קולה אוונטיני – Colle Aventino). אפשר להגיע לכאן ברגל מאזור קירקוס מקסימוס (צ'ירקו מאסימו – Circo Massimo). זהו פארק קטן ומטופח מאד, מלא בעצי הדר, המשקיף על נהר הטיבר ועל נוף יפה במיוחד. במרחק קצר מהגן נמצאות כמה מהכנסיות העתיקות ביותר ברומא, וביניהן כנסיית סנטה סבינה (Santa Sabina) וכנסיית סן אלסיו (San Alessio), המתוארכות למאה החמישית לספירה, ומבוקשות מאד בקרב זוגות שרוצים להתחתן בכנסייה מיוחדת ברומא. כמובן שמומלץ מאד לבקר בהן גם כדי להתרשם מיופיין ומהחשיבות הארכיאולוגית שלהן. על מנת להשלים את הביקור באזור, כדאי לכם מאד לבקר במבנה הסמוך, שנקרא פאלאצו דל'אורדינה דל פריוראטו די מלטה (Palazzo dell’ordine del Priorato di Malta). בבניין זה, ששייך למסדר מלטה העתיק, יש את אחד השערים המפורסמים ברומא, המקושט בסורגי ברזל מרשימים. באמצע השער נפער חור, ודרכו נשקפת הכיפה של כנסיית סן פייטרו המוקפת בצמחייה. חובבי צילום מכל העולם מגיעים לכאן במיוחד כדי לצלם את הכיפה מהפרספקטיבה הייחודית הזאת. 6 - לו זודיאקו והוויאלטו דלי אינמורטי (Lo Zodiaco e il Vialetto degli Innamorati) האתר הזה נמצא על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר – מונטה מריו (Monte Mario). על מנת להגיע לכאן יש ללכת לאורך שביל נסתר למחצה, בשם ויה דל פארקו דיי מליני (Via del Parco dei Mellini). זו עלייה ארוכה למדיי, ואם אתם מעדיפים, אפשר גם להגיע הנה ברכב פרטי או במונית, או בעזרת קו 913 שעוצר לא רחוק מהגבעה. אבל הנוף המרהיב שנשקף מפה מצדיק את המאמץ! בנקודה זו חולף רחוב גם קטן בשם "ויה דלי אינמורטי" (באיטלקית – רחוב המאוהבים), ואיך אפשר להגדיר את השם הזה אם לא כהזמנה ללכת פה חבוקים, יד ביד, ולהתפעל מהנוף? תוכלו כמובן גם לשבת על אחד מספסלי האבן הפזורים באזור, ולהשקיף על חלקה הצפוני של רומא. ומה רומנטי יותר מאשר לשבת על ה"גג של רומא", להשקיף על הכוכבים, ולהבטיח זה לזו אהבה נצחית? אם אתם מגיעים לגבעה בשעות הערב, תוכלו לבקר גם במצפה האסטרונומי. המצפה לא תמיד פתוח לציבור, אבל לפעמים הם מארגנים הרצאות, הדרכות ואירועים. מומלץ תמיד להתקשר מראש ולברר האם המקום פתוח, ובאילו שעות. בתוך המצפה יש גם מוזיאון קטן המוקדש להיסטוריה של האסטרונומיה, וטלסקופ, כמובן. ויה דיי פורי אימפריאלי (Via dei Fori Imperiali) ושער אוטביה (Portico di Ottavia) בשעות היום האזור הזה הומה אדם ומלא בתיירים, אבל בשעות הערב, במיוחד בחודשי האביב והקיץ, מציע הפורום חוויה שונה לגמרי. למעשה, זו חוויה מיוחדת להסתובב כאן בלילות, ולהתפעל בדממה מליבה העתיק של רומא. ויה דיי פורי אימפריאלי (via dei Fori Impriali) יוצא מפיאצה ונציה (Piazza Venezia) ונמשך עד לקולוסיאום (Colosseo). זהו האזור החשוב ביותר מבחינה ארכיאולוגית ברומא, אבל אני ממליצה לכם לא להסתפק רק בו, ולעלות גם לכיוון קמפידוליו (Campidoglio). כדי להגיע לשם יש ללכת לאורך ויה די סן פייטרו אין קרצ'רה (via di San Pietro in Carceere). מנקודה זו נשקף נוף נפלא של האתר הארכיאולוגי כולו! סיור רגלי נינוח לאורך הרחובות השקטים והקסומים, ארוחת ערב רומנטית (יש שפע של מסעדות כשרות באזור פורטיקו די אוטביה - Portico di Ottavia) ותצפית מיוחדת על אתריה בני אלפי השנים של רומא – זהו ערב רומנטי מושלם, לדעתי. 7 - איל פונטילה דלי ספוזי (Il Pontile degli Sposi), באוסטיה לרומא יש רובע נאה היושב על שפת הים – רובע אוסטיה (Ostia), הממוקם במרחק חצי שעת נסיעה ממרכז העיר. כאן, מפיאצלה דיי ראוונאטי (Piazzale dei Ravennati), אפשר לצאת לטיול שיוביל לגשר רומנטי מאד על הים (זוגות רבים בוחרים להתחתן כאן). ללכת לאורך הגשר הזה בזמן השקיעה, בזמן ששחפים חגים מעל והשמש צוללת אל הים, זוהי הבטחה לאהבה נצחית! אם תרצו גם אתם להתחתן ברומא, ישנם מספר מקומות שבהם תוכלו לממש את אהבתכם, וביניהם: לה סלה דל קמפידוליו (La Sala del Campidoglio), מתחם בשם סנטה מריה אין טמפולו (Santa Maria in Tempulo) שנמצא מול מרחצאות קרקלה, והגשר הזה, באוסטיה. גם אזרחים זרים יכולים להתחתן (נישואים אזרחיים) ברומא, וניתן גם לארגן נישואים של בני זוג מאותו מין (גם אם אלה אינם אפשריים בארץ המוצא שלהם). לפרטים יש לקרוא את המידע המופיע באתר הרשמי כאן , וכאן . 8 - ויה אפיה אנטיקה (Via Appia Antica) הוויה אפיה ( Via Appia ) היא אחת מהדרכים העתיקות ביותר ברומא. זוהי ה"רג'ינה ויארום" (Regina Viarum), כלומר מלכת הדרכים, והיא נבנתה לפני כ-2300 שנה כדי לחבר את רומא לעיר ברינדיזי, בפוליה. בנקודת ההצטלבות עם ויה ארדנטינה (Via Ardentina) מתחיל מקטע שמור באופן מדהים, המתפתל בין מונומנטים עתיקים לטבע ירוק: כאן תוכלו לראות קטקומבות נוצריות (וגם קטקומבה יהודית מהמאה השלישית לפנה"ס, המכונה וינייה רנדניני – Vigna Randanini), מאוזוליאום של אצילה בשם צ'צ'יליה צטלה (Cecilia Metella), כנסייה מימי הביניים המוקדשת לסן ניקולה (San Nicola), ועוד אתרים רבים נוספים. הסיור לאורך הדרך המיוחדת הזאת, המרוצפת באבני בזלת עתיקות, הוא מסע לאורך ההיסטוריה ממש, ומעניק למבקרים חוויה מרגשת במיוחד, ורומנטית, כמובן. ניתן להגיע לכאן ברכב פרטי, או בעזרת אוטובוס מספר 660. 9 - טרסטוורה (Trastevere) הרובע המפורסם ביותר ברומא הוא פופולרי במיוחד בקרב המקומיים והתיירים, והאווירה בו היא משהו שקשה מאד להסביר במילים – פואטית, סוערת, וכמעט נוקבת. אם תסיירו כאן בשעות הערב, בזמנים שבהם אין המוני אדם ברחובות (כלומר לא בסופי השבוע...), תוכלו לחוש את האווירה הקסומה שעוטפת את המקום ולהנות מרגע רומנטי במיוחד. 10 - רומנטיקה גיי פרנדלי ברומא יש ברומא רחוב הפונה במיוחד לקהילת הלהט"ב (LGBTQ+) וממוקם בלב העיר ממש, לא רחוק מהקולוסאום. לרוב הרחוב נקרא פשוט "גיי סטריט" (Gay street), אבל שמו הרשמי הוא ויה די סן ג'ובאני אין לאטרנו (Via di San Giovanni in Laterno). כאן תוכלו למצוא מקומות בילוי רבים הפונים לקהילה, וזוגות וקבוצות חברים יכולים לשוטט בשלווה ולהנות מהנוף של האתר המפורסם ביותר בעיר (הקולוסיאום, כמובן) או להיכנס לאחת המסעדות או לאחד מהפאבים הרבים שמסביב. איפה אוכלים ארוחה רומנטית ברומא? אם תרצו לאכול במסעדה רומנטית, לאור נרות, רומא מציעה לכם אפשרויות רבות. אמליץ לכם על שלוש, אבל בסופו של דבר רומא היא עיר רומנטית מאד, ולפעמים אפילו סנדוויץ' ובקבוק בירה קר מול הנוף יכול להיות הארוחה הרומנטית ביותר! ארומה ( Aroma ) היא מסעדה עם מרפסת שמשקיפה על הקולוסיאום. בשעות הערב, כשהאורות הקטנים נדלקים ומעטרים את החלל, האווירה כאן הופכת לקסומה. המסעדה ממוקמת בקומה העליונה של מלון ידוע בשם פאלאצו מנפרדי (Palazzo Manfredi), וזכתה כבר לכוכב המישלן הראשון שלה. התפריט כאן מבוסס על המסורת הקולינרית הרומאית, אבל עם טוויסטים מקוריים. תפריט היינות הוא נרחב. מחיר ארוחה ממוצעת כאן נע בין 110 יורו ל-170 יורו. רומנטיקה ( Romantica ) היא מסעדה ששמה מבוסס על משחק מילים בין המילה האיטלקית "רומנטיקה" למונח "רומא העתיקה" (Roma Antica, באיטלקית). המסעדה ממוקמת ברובע המולטי-אתני אסקווילינו (Esquilino), וניתן להגיע לכאן בעזרת קו A של המטרו (תחנה: Vittorio או Manzoni). התפריט במקום הוא רומאי ואיטלקי, ואפשר לארגן ארוחות רומנטיות לאור נרות. המחיר הממוצע לסועד הוא כ-50 יורו, אבל משתנה כמובן בהתאם למנות שתבחרו לאכול, וביין שתבחרו לשתות. רומיו קאט ביסטרו ( Romew Cat Bistrot ) הוא מקום מקורי ויעד מושלם עבור מי שאוהב לא רק את החצי השני שלו, אלא גם חתולים. כאן יקבלו את פניכם קבוצה של חתולים חביבים, שרק מחכים להתלטף ולגרגר בין זרועותיכם. אפשר לעצור כאן לנשנוש קטן ולטעום מתאבנים טעימים, או לאכול ארוחה מלאה, כמובן (התפריט הוא עונתי). המסעדה ממוקמת ברובע הציורי גרבטלה (Garbatella), וניתן להגיע לכאן בקלות באמצעות קו B של המטרו (תחנה: Garbatella).

אין שום עיר באיטליה שדומה לנאפולי – היא אחת ויחידה. בסדרת המאמרים שלפניכם נגלה את סודותיה של אחת הערים המרתקות והמסובכות באיטליה. נבקר בכנסיות מפוארות ובכמה מהמוזיאונים המרשימים ביותר במדינה, נסייר בשכונות הקשות שנתנו השראה לספרים מצליחים כמו "החברה הגאונה" ו"גומורה", נתפעל מנופים בלתי נשכחים, ונטעם את האוכל המקומי המעולה נאפולי היא העיר השלישית בגודלה והמאוכלסת ביותר באיטליה, ואחד היעדים האהובים בעולם. מספרים שההשראה לשמה הגיעה מהסירנה (בת הים) פרתנופה (Partenope) שניסתה לפתות בשירתה את אודיסאוס ולגרום לו לקפוץ בעקבותיה למים. היא נכשלה, התאבדה, וגופתה נסחפה על החוף. שם, בנקודה שבה מצאו המקומיים את פרתנופה, ייסדו היוונים את נאפולי. הסיפור עצמו הוא כמובן אגדה, אבל אולי אין זה מקרי שבדומה לסירנה המיתולוגית, גם העיר שקרויה על שמה יודעת לפתות, להקסים ולסכן את המתקרבים אליה. שכן נאפולי היא עיר מסובכת ורבת פנים, שבה הטוב והרע, השמחה והעצב, היופי וההרס מצטלבים ומשתלבים זה בזה. מרגע שמגיעים לעיר חשים את הנשמות המנוגדות שחיות זו לצד זו – אתרים ספוגים בהיסטוריה כמו מוזיאון קאפודימונטה (Capodimonte) והארמון המלכותי מתמזגים לתוך הכאוס והפקקים, וכנסיות עם אוצרות יקרי ערך מתקיימות לצד ההמולה האינסופית והאלימות של העיר. מאמר זה (הראשון בסדרה) ייקח אתכם לביקור באחת הערים המורכבות והמרתקות ביותר באיטליה. לאורך המסלול נגלה את האתרים החשובים ביותר בעיר. נאפולי – העיר שכולם ניסו לכבוש רשמית, נאפולי נוסדה ביום נקודת ההיפוך החורפית (הסולטיס – היום הקצר ביותר בשנה) בשנת 475 לפני הספירה. אבל ההיסטוריה של העיר מתפרשת על פני 2500 שנה לפחות, אז הגיעו למקום מתיישבים יוונים והקימו במקום נמל מסחר. במאה השישית לפנה"ס הוקמה העיר החדשה – "נאפוליס" – שגדלה במהירות והמשיכה לשגשג גם לאחר שהרומאים כבשו את האזור במאה הרביעית לפנה"ס. לאורך המאות עברה נאפולי תחת ידיהם של הביזנטים ואז הנורמנים, כאשר המלך רוג'רו השני כבש את העיר והפך אותה לחלק מנסיכות קפואה (Capua) וממלכת סיציליה. לאחר מכן עברה העיר לשליטת האימפריה הרומית הקדושה, ובמאה ה-13 ייסד בעיר פרידריך השני, אחד השליטים החשובים בימי הביניים באירופה, אוניברסיטה מרכזית. התהפוכות הפוליטיות בנאפולי לא פסקו לרגע – בהמשך שלט בה שארל הראשון (שאחראי לבנייתם של כמה מהמונומנטים החשובים בעיר), ואז היה זה תורו של אלפונסו החמישי מאראגון שכבש את נאפולי ב-1442, והפך את הממלכה למרכז אמנותי ותרבותי. משנת 1500 ועד 1700 כל דרום איטליה היה למעשה מחוז ספרדי, ונשלט על ידי שורה ארוכה של כ-40 משנים למלך. נאפולי נהנתה ממעמד חשוב, ובתחילת המאה ה-17 היתה העיר השנייה בגודלה באירופה (לאחר פריז). לאורך המאה ה-18 וה-19 המשיכו הכוחות החזקים באירופה להיאבק על העיר, והיא עברה מידיהם של הספרדים לצרפתים. בשנת 1860 כבשו אותה כוחותיו של גריבלדי, והיא הפכה לבסוף לחלק ממלכת איטליה המאוחדת. מסלול סיור באתרים החשובים בנאפולי האתרים המפורסמים המזוהים עם העיר הם רבים, ולא קל לצמצם את יופיה ועושרה התרבותי והאומנותי של נאפולי למאמר קצר. ובכל זאת, ישנם כמה אתרים ש"חובה" לבקר בהם, במיוחד אם זהו הביקור הראשון שלכם בעיר. המקומות העיקריים שבהם נבקר במסלול זה הם: פיאצה פלבישיטו (Piazza Plebiscito) ופאלאצו ראלה (Palazzo Reale), תאטרו סן קרלו (Teatro San Carlo), קסטל דל'אובו (Castel dell’Ovo) והקסטל נואובו (Castel Nuovo, המכונה לעיתים קרובות "המאסקיו אנג'ואינו – Maschio Angioino), איל טזורו די סן ג'נארו (Il Tesoro di San Gennaro), מוזיאון די קאפודימונטה (Museo di Capodimonte), נקודת התצפית בלוודרה (Belvedere), ו מוזיאון קפלת סנסברו (Museo Cappella Sansevero). בואו נצא לדרך! נתחיל את הבוקר ב קסטל דל'אובו (Castel dell’Ovo). זהו המבצר העתיק ביותר בעיר ואחד האתרים האיקוניים של נאפולי, המתגאה בהיסטוריה בת כאלפיים שנה. מחלונות המבצר נשקף נוף יפהפה של הים הטירני והר הגעש וזוב. מיקומו של המבצר, על אי קטן העשוי אבן טוף, איננו מקרי – על פי האגדה, זהו המקום שאליו נסחפה פרתנופה, ובו נוסדה נאפולי העתיקה. מכאן, נמשיך לעבר פיאצה פלבישיטו (Piazza Plebiscito). הפיאצה היא אחד הסמלים של נאפולי – זוהי אחת הכיכרות הגדולות בעיר ומקום מפגש פופולרי, שבו נערכים לעיתים קרובות גם אירועים גדולים, קונצרטים והפגנות. שני הפסלים שבמרכז הפיאצה – המציגים את קרלוס השלישי מלך ספרד ואת פרננדו הראשון מלך שני הסיציליות – פוסלו בידי אנטוניו קנובה (Antonio Canova) ואנטוניו קאלי (Antonio Calì). על הפיאצה ניצב הארמון המלכותי - הפאלאצו ראלה (Palazzo Reale) של נאפולי, ממש מול בזיליקת סן פרנצ'סקו די פאולה (Basilica di San Francesco di Paola). המבנה העצום והמרשים הוא אחד מתוך ארבעת הארמונות ששימשו את שושלת בורבון בזמן ששלטה על נאפולי (תוכלו לקרוא על אחד מהארמונות הידועים האחרים – ארמון קאזרטה – במאמר הזה ). הארמון פתוח לקהל, ואפשר לסייר בדירות המפוארות, באולמות העצומים, ולהתרשם מהפאר שבו חיו המלכים, לכרטיסים כאן . מכאן נמשיך לאורך ויה סן קרלו, לעבר תאטרון סן קרלו (Teatro San Carlo). התאטרון נוסד על ידי המלך קרלוס השלישי משושלת בורבון בשנת 1737, כ-40 שנה לפני תאטרון לה סקאלה המפורסם במילאנו וכ-55 שנה לפני תאטרון לה פניצ'ה הידוע בוונציה. סן קרלו נחשב לא רק לתאטרון האופרה העתיק ביותר באירופה, אלא לתאטרון האופרה הפעיל העתיק ביותר בעולם. הוא נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו, וכונה על ידי הסופר סטנדהל "התאטרון היפה ביותר בעולם", ואם תבקרו בפנים, אולי גם תסכימו איתו... התאטרון המפואר סימל עם פתיחתו עידן חדש עבור נאפולי – עיר שרצתה לסמן את מעמדה החדש כאחת הערים החשובות והמרכזיות באירופה. מעניין לדעת שהתאטרון מחובר באופן ישיר לארמון המלך (הפאלאצו ראלה) באמצעות דלת הממוקמת מאחורי הבמה. כך, יכלו המלכים להגיע להופעות באופן ישיר, מבלי שיצטרכו חלילה לצאת אל הרחוב. מכאן נמשיך לעבר מבצר נאפולי, המוכר כ "מבצר החדש" (Castello Nuovo) או מאסקיו אנג'וינו (Maschio Angioino). המבנה בעל הצריחים הגדולים והחומות הגבוהות שופץ כולו לאורך השנים, והחלק העתיק היחיד שנותר בו הוא הקפלה פאלאטינה (Cappella Palatina), המעוטרת בפרסקאות יקרי ערך מהמאה ה-13 שצייר אחד הציירים החשובים של התקופה – ג'וטו. נמשיך מכאן לעבור הקדתרלה הראשית של נאפולי – הדואומו די נאפולי (Duomo di Napoli). הדואומו מוקדש לקדוש המגן של נאפולי – ג'נארו הקדוש – ונבנה במאה ה-13 במצוותו של שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה. הקפלה היפהפיה המוקדשת לסן ג'נארו, התקרה המעוטרת והמזבח המרשים הם רק כמה מהאוצרות הממתינים למבקרים שנכנסים פנימה. כובע הקרדינל המשובץ ב-3964 יהלומים ואבני חן! בצמוד לדואומו נמצא ה" טזורו די סן ג'נארו" (Tesoro di San Gennaro), הפתוח לקהל המבקרים מאז שנת 2003. ה"טזורו", כלומר "האוצר", הוא אוסף עבודות אומנות וחפצים יקרי ערך שנאספו במשך כ-700 שנה מהאוספים הפרטיים של אפיפיורים ומלכים. המונח "אוצר" הוא מדויק למדיי, וחוקרים מעריכים שהשווי הכספי של היצירות והחפצים כאן עולה של השווי של אוצרות הכתר מלכת אנגליה, כלומר למעלה מ-40,000,000 דולר! במהלך מלחמת העולם השנייה הועבר האוצר מנאפולי לוותיקן, כדי להגן עליו. בין החפצים החשובים ביותר באוסף אפשר למצוא את כובע הקרדינל (מיטרה, Mitra) משנת 1713, ששוקל 18 ק"ג ומשובץ בלא פחות מ-3964 אבני חן ובינהן יהלומים (המסמלים קושי ואמונה), אבני אודם (המסמלות את דם הקדוש), ואזרמגדים (המסמלים את התובנה). מדהימה לא פחות היא שרשרת ג'נארו הקדוש (לה קולנה דל סנטו, La Collana del Santo), שנדרשו 250 שנים להשלימה (1679-1929), והתווספו לה לאורך השנים אבני חן יקרות שתרמו אפיפיורים ואצילים מרחבי אירופה. את האבן האחרונה תרמה בשנת 1929 מריה חוזה, אישתו של המלך אומברטו השני מסבויה, המלכה האחרונה של איטליה. כמו כן ניתן להתרשם כאן מפרסקאות של לוקה גורדאנו (Luca Giordano), ומשתי אמפולות חשובות במיוחד עבורי תושבי נאפולי – אמפולות המכילות, לדברי המאמינים, את דמו של ג'נארו הקדוש. נמשיך מכאן למוזיאון קאפלה סנסברו (Museo Cappella Sansevero) , הממוקם בלב נאפולי ונקרא על שם מייסדו, ריימונדו די סנגרו (Raimondo di Sangro), הנסיך השביעי לבית סנסברו. זהו חלל מרהיב ביופיו, אוצר אומנותי בעל ערך בינלאומי, שבו משתלבים יופי ומסתורין ויוצרים אווירה ייחודית שאין בשום מקום אחר. בין היצירות המוצגות במקום תוכלו למצוא את אחד הפסלים הידועים בעולם, שנחשב כה יפה ובלתי אפשרי, עד שהאמינו שהוא נוצר בעזרת אלכימיה . "ישו המכוסה" (Gesu Vellato ), יצירת המופת של ג'וזפה סמרטינו (Giuseppe Sammartino – 1720-1793), נודע בכל העולם בזכות שכבת ה"בד" העדינה העשויה שיש ומכסה את פניו של ישו. כעת הגיע הזמן לבקר ב מוזיאון קאפודימונטה (Museo di Capodimonte ), שנולד כשמורת ציד של מלך קרלוס. הביקור במוזיאון יקח אתכם לאורך אולמות מפוארים כמו ה"סלונה דלה פסטה" (Salone delle Feste, כלומר אולם הנשפים) ובמהלך הסיור תוכלו להתרשם מפורטרטים משפחתיים, חפצי אומנות יקרי ערך, אוסף כלי נשק, שטיחים מפוארים ואינסוף חפצי נוי וחן (ידוע במיוחד הוא אוסף הפורצלנים המפורסם. חובבי הז'אנר ישמחו לגלות שגם היום אפשר לבקר במפעל הידוע שמייצר אותם, מאז שנת 1743). אוסף התמונות שבמקום כולל יצירות מאת אומנים איטלקיים ובינלאומיים ידועים, וביניהם רפאל וברוגל. בנוסף, אל תחמיצו את יצירת המופת של קרוואג'ו, "ההלקאה של ישו" (La Flagellazione di Cristo). בחלק המוקדש לאומנות מודרנית תוכלו למצוא את היצירה "וזוביוס" (Vesuvius) של אנדי וורהול. מחוץ למוזיאון מתפרש גן בוטני מקסים, שזכה לתואר "הגן היפה באיטליה" בשנת 2014. כאן תוכלו לסייר בין זנים אקזוטיים של פרחים, ולהתפעל מיופיים של העצים. המוזיאון פתוח מידי יום (מלבד בימי רביעי). לפרטים כאן . הקטקבומבות של סן ג'נארו חובבי היסטוריה לא ירצו להחמיץ את הביקור בקטקומבות של סן ג'נארו (Catacombe di San Gennaro), המתוארכות למאה השנייה לספירה וממוקמות במרחק קצר מהמוזיאון. כאן נקברו הנוצרים הראשונים והבישופים הראשונים בעיר, והסיור המודרך לאורך החללים המסתוריים והחצובים באבן הוא כמו מסע של ממש בזמן. לפרטים כאן . העולם שמתחת לפני האדמה נאפולי שמעל פני השטח היא יעד מרתק ועשיר באוצרות חשובים. אך קיימת גם עיר נוספת – נאפולי שמתחת לפני האדמה. 136 מדרגות מובילות מרחובות העיר הרועשים והומי האדם לאקוודוקט היווני-רומי, הפתוח כיום למבקרים. כאן ניתן לראות את מחצבת האבן העתיקה שממנה חצבו את האבנים ששימשו לבניית העיר עצמה. בהמשך, הפכו המחצבות למאגרי מים, ושימשו את העיר במשך 2300 שנה. פרוייקט מרתק נוסף שמתנהל כאן הוא הגן הבוטני התת קרקעי, בניהולם של חוקרים וסטודנטים שעורכים ניסויים בצמחים. זהו גן בוטני הפועל בקרביים של האדמה, הרחק מהעשן והפיח וממיקרואורגניזמים מסוכנים. הביקור במקום הוא פשוט ומתאים כמעט לכולם (אין חובה לסייר בחלקים הצרים ביותר). מומלץ לנעול נעלי הליכה נוחות, וללבוש חולצה ארוכה (גם בחודשי הקיץ). לפרטים כאן . טיפ : ייתכן שבזמן שתסיירו בשביליה התת קרקעיים של נאפולי, תתקלו מידי פעם בפסל או ציור של האל מיתרה (Mithra). על פולחן מיתרה המרתק נדבר במאמר השני בסדרה זו, המוקדש לפולחנים הייחודיים של נאפולי. המטרו האומנותי (La metro dell’arte) אולי זה ישמע לכם מוזר שבעיר עשירה באומנות כמו נאפולי, אחת האטרקציות שאסור להחמיץ היא "תחנת מטרו". מוזר – עד לרגע שבו מגיעים למקום, ומבינים על מה מדובר באמת. המבקרים בקו 1 או בקו 6 של המטרו יגלו מוזיאון מודרני של ממש, המכונה "המטרו האומנותי". תחנת גריבלדי (Stazione Garibaldi) והתחנה המרכזית (Stazione Centrale) מחוברות ביניהן במסלול שיצר האורבניסט הצרפתי פרו (Parrault), וכולל מדרגות נעות מרחפות, העשויות זכוכית ומתכת. בתחנת המטרו של האוניברסיטה יכולים המבקרים לראות פסל המכונה "סינפסה" (Sinapsi) של האדריכל המצרי רשיד, שנוצר בהשראת השפות הדיגיטליות. התחנת המרשימה מכולן היא תחנת טולדו (Toledo), ובה היצירה "Relative Light" של האמן רוברט וילסון, המוארת במשחק מהפנט של אורות בשלל גוונים כחולים וסגולים. הרובעים הספרדיים הרובעים הספרדיים (או "הרובע הספרדי") נבנו על ידי המשנה למלך הספרדי, דון פדרו די טולדו (Don Pedro di Toledo), בשנת 1536, בתור שכונת לחיילים הספרדים שהתגוררו כאן במאה ה-15 לפני שיצאו לחזית. מכיוון שמהרגע הראשון היה מדובר על אזור מאוכלס בצפיפות, הם נחשבו תמיד לאזור מסוכן וידוע לשימצה. אמנם, רצוי מאד לפקוח שבע עיניים כשמסיירים כאן, אבל אין ספק שאם לא ביקרתם ברובעים הספרדיים, לא באמת ביקרתם בנאפולי. מומלץ לעצור בשוק פינייסקה (Pignasecca), הממוקם ברחוב הנושא את אותו השם. כאן יקדמו את פניכם אינספור דוכנים המוכרים דגים טריים, בגדים, פיצה, ומעדן מקומי בשם זפולה (Zeppole) – מעין סופגניות נפוליטניות. הרובע הספרדי הוא סבך של רחובות המכונים "סאליטה" (salita), קאלאטה (calata) ו"גרדוני" (gradoni). הרובע מפורסם גם בזכות אומנות הרחוב שמעטרת את הקירות, ובעיקר ציורי הקיר הענקיים של גיבורים מקומיים כמו דייגו מראדונה , ששיחק תקופה בנאפולי והפך לאל עבור רבים מהמקומיים, טוטו ( Totò - אחד משחקני הקולנוע החשובים באיטליה), באד ספנסר , והכדורגלן לורנצו אינסינייה (Lorenzo Insigne), שזכה לאחרונה לציור קיר משלו כדי לחגוג את הגול ה-100 שהבקיע השחקן. התענוג האמיתי כאן הוא להסתובב בין הרחובות ולצלול לתוך החוויה, לגלות את המראות הקטנים, הריחות הטיפוסיים, הרעש שמשמיעים הסדינים התלויים לייבוש לאורך הרחובות וההמולה האינסופית של החיים. . בלוודרה סן מרטינו כעת, נעלה לעבר נקודת התצפית המרהיבה בלוודרה די סן מרטינו (Belvedere di San Martino), שנמצאת ליד מבצר סנט'אלמו (קסטל סנט'אלמו – Castel Sant’Elmo). מכאן תוכלו לראות את העיר כולה, ואת המפרץ. מומלץ במיוחד להגיע הנה לקראת השקיעה. בזמן שאתם מבקרים בנקודת התצפית הנהדרת הזאת, תוכלו לראות דבר מעניין נוסף – הרחוב המכונה " ספאקנאפולי " (Spaccanapoli). זהו קו המתפרש לאורך מה שהיה פעם הרחוב הרומאי העתיק, ומחלק את נאפולי לשני חלקים בדיוק, לאורך תוכנית המתאר היוונית המקורית של העיר. השם מתייחס למעשה לסדרה של רחובות המחוברים זה לזה, שהנראים במבט מלמעלה כמו רחוב אחד שנדמה שחוצה את העיר לשניים. מכאן השם "ספאקנפולי" שפירושו "חותך נאפולי", באיטלקית. אם תרדו למטה מנקודת התצפית ותפנו שמאלה, תגיעו לכיוון אחד הרחובות הידועים בעיר – סן גרגוריו ארמנו. סן גרגוריו ארמנו (San Gregorio Armeno) סן גרגוריו ארמנו הוא המקום שבו חג המולד נחגג לא רק בדצמבר, אלא מתקיים לאורך כל השנה. כאן פועלים אמני ה"פרספה" (Persepe), כלומר אומנים היוצרים סצינות מולד מרשימות, בסגנון נפוליטני. זהו אחד הרחובות המפורסמים ביותר בנאפולי, וללכת לאורכו פירושו לחוות תמיד את אווירת חג המולד, בזכות עשרות החנויות שבהן פועלים האמנים היוצרים בעבודת יד מדוקדקת את הפסלים הקטנים שישמשו לבניית סצינות המולד. בניית סצינת המולד היא מסורת עתיקה, שהשתמרה לאורך השנים בזכות התשוקה של האמנים הרבים והיכולת שלהם להתאים את עצמם לרוח הזמן. כיום, למעשה, האומנים התפרסמו בזכות העובדה שהם לא רק מייצרים סצינות מולד קלאסיות אלא משלבים בתוכן פסלונים של סלבריטאים... חודש דצמבר הוא החודש הכאוטי ביותר ברחוב סן גרגוריו ארמנו, אבל אם תגיעו לבקר בתקופה אחרת, כאשר ההמולה שוככת מעט, תוכלו להציץ פנימה ולהתפעל מעבודתם של האמנים. כדאי במיוחד לעצור באחד הסטודיואים העתיקים ביותר, של רוזריו וג'נארו די וירג'יליו (Rosario e Gennaro Di Virgilio), מקום שבו אומנות בניית סצינות המולד עוברת מאב לבן מזה דורות רבים. סיור ברחוב סן גרגוריו ארמנו צונאמי – האסונות של נאפולי נאפולי יושבת במרחק קצר מאחד מ הרי הגעש הפעילים והמסוכנים בעולם – הווזוב, שהחריב את העיר פומפיי. אך זהו לא האסון המפורסם היחיד שהשפיע על תושבי העיר. בליל ה-25 בנובמבר 1343 היכה צונאמי בנאפולי, כפי שאנו לומדים מעדותו של אחד המשוררים החשובים באיטליה – פטררקה. אמנם הצונאמי לא ידוע כמו אסונות אחרים שפקדו את העיר, אבל באותם הימים הצונאמי נחשב לאסון גדול ומכה משמיים. פטררקה שהה באותם הימים בעיר, במצוותו של האפיפיור קלמנטה, והושפע עמוקות מהאירוע. הדבר המעניין הוא שהסופה הגדולה יוחסה לנבואה עתיקה של איש דת מהאי איסקיה, שכמה ימים לפני הצונאמי הזהיר את הקהילה מפני מה שעתיד לבוא. פטררקה מספר שחלונות רעדו, אנשים צרחו ומי המפרץ השקט שאבו את הדייגים למצולות. מה לאכול בנאפולי? לסיום, אי אפשר שלא לדבר על האוכל הנהדר של נאפולי. המטבח הנפוליטני מבוסס על טעמים עזים, עם אוכל מטוגן ועל מתוקים בלתי נשכחים, שלא מאכזבים אף פעם. כולם יודעים שהפיצה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במטבח הנפוליטני. הפיצה הנפוליטנית ידועה בכל העולם, ומספר מכובד של פיצריות זוכות פרסים נמצאות בנאפולי וסביבותיה. לצד הפיצה הרגילה, הפיצה הממולאת (פיצה רוסטיקה – pizza rustica) והפיצה המטוגנת (pizza fritta), ישנם כמה מאכלים נוספים ואהובים במיוחד כמו זפולה (zeppole) – מעין סופגניות מטוגנות הקיימות בשלל גרסאות, באבה (babà) – מעדן מתוק וספוג ברום, וספוליאטלה נפולטנה (sfogliatella Napoletana), מאפה פריך ומושלם במילוי קרם (והדרך הכי נכונה ללוות את הקפה שלכם בבוקר!). אלה מאכלי רחוב בעיקר, וכדאי ומומלץ לאכול אותם בזמן שהאף תחוב לתוך המעדן שלפניכם ואילו העיניים מביטות ביופיה של העיר. אך זוהי רק ההתחלה! חובה לטעום בעיר גם את המוצרלה העשויה מחלב בופאלו, כמובן. המוצרלה היא אחד הסמלים של העיר, ומפורסמת בכל רחבי העולם. ומי יכול לשכוח את הראגו (רוטב בשר) הנאפוליטני? מאכל כל כך אהוב וידוע שהמחזאי אדוארדו דה פיליפו כתב עליו שיר בשם (“O rrau”). מעניין לדעת שהאופן שבו מכינים ראגו נפולטני שונה מהאופן שבו מכינים ראגו הבולונייזי: במקום לטחון את הבשר, קוצצים אותו. חובה לנסות כמובן גם את ה"זוקינה אלה סקאפצ'ה" (zucchini alla scapece) – קישואים מטוגנים ומתובלים בחומץ, שום ונענע, פרמיג'יאנה די מלנצנה (Parmigiana di melanzane) העשויה שכבות של חצילים מטוגנים, מוצרלה ורוטב עגבניות סמיך, פסטה ברוטב עגבניות או עם פירות ים, ופריארלי (friarielli), כמובן – ירקות הדומים מעט לברוקולי, ומוגשים לרוב כתוספת לנקניקיות (סלסיצ'ה – salsiccia). הטעם המריר העדין שלהם משתלב עם הבשר באופן מושלם. מתכון של פרמיג'יאנה די מלנצנה:

הווספה היא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם איטליה, ובצדק. לרגל יום הולדתו ה-76 של הקטנוע המפורסם ביותר בעולם, יצאנו לגלות: מי היה מהנדס האווירונאוטיקה שאחראי על עיצובה הייחודי של הווספה, ובאיזה סרטי קולנוע היא כיכבה? כמה שיאים עולמיים הצליחה הווספה לשבור? מה הכלי שכל האספנים מחפשים, והאם זה נכון שעל גבי וספה אפשר להגיע לקוטב הצפוני? כמה מותגים בעולם מצליחים לשרוד במשך שבעה עשורים, ומוצאים חן בעיני כולם? מעטים מאד... אין ספק שעל הרשימה המצומצמת של מותגים איקוניים שכבשו את העולם נמנית הווספה – מיתוס איטלקי שזכה להצלחה מסחררת בכל רחבי העולם. השנה (2022) חוגגת הווספה יום הולדת 76, וזוהי הזדמנות פז לצלול לתוך ההיסטוריה של אחד הסמלים הידועים ביותר של ארץ המגף. כאשר הציגו בעלי חברת פיאג'ו את יצירתם החדשה – הווספה – בפני הציבור ב-23 באפריל 1946 התגובות היו מעורבות. ספקנים למיניהם חזו ש"הכלי המוזר הזה" יזכה לחיים קצרים בלבד ואז יעלם מהשוק. הווספה אמנם נראתה שונה לגמרי מהאופנועים המוכרים לקהל, אך תחזיותיהם של הספקנים התבדו כולם. למעשה, הווספה נותרה נאמנה לקו המנחה של החברה מתחילת הדרך, ופילסה את דרכה לכבישים לא רק באיטליה אלא בכל פינה בעולם, מצרפת ועד הודו, מדרום אמריקה ועד ויאטנם. שורשיו של המותג נמתחים רחוק, ומגיעים עד ל-1884, השנה בה נוסדה חברת פיאג'ו (Piaggio) בגרסתה המקורית. באותם הימים עסקה פיאג'ו בתחום אחר, ובנתה ריהוט לספינות, כרכרות, וקרונות רכבת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכנסה פיאג'ו לעולם האווירונאוטיקה, תחום שבו פעלה במשך מספר עשורים (קודם בעיר פיזה, ובהמשך בעיר פונטדרה – Pontedera, שם ממוקם עד היום מוזיאון פיאג'ו המרשים). לאחר מלחמת העולם השנייה שינתה החברה כיוון, והחליטה להמיר את עולם התעופה בעולם הרכב. ראשי פיאג'ו חשבו קדימה, וזיהו את הפוטנציאל שבייצור כלי תחבורה אישיים, קלים וזולים במדינה שחלקים שלמים ממנה נחרבו בעקבות המלחמה. כך, בשנת 1946, אנריקו פיאג'ו (Enrico Piaggio) הצעיר הפקיד בידי אחד ממהנדסי האווירונאוטיקה המנוסים שלו – קורדינו ד'אסקניו (Corradino D’Ascanio) – משימה. היה עליו לייצר כלי רכב דו-גלגלי שיהיה נגיש עבור כולם, פרקטי, ושהתחזוקה שלו תהיה זולה. זה לא יכול היה להיות אופנוע רגיל, הבהיר פיאג'ו, שכן אופנוע רגיל דרש כישורי נהיגה מורכבים יותר וצורתו לא התאימה לנשים שבאותה התקופה לבשו חצאיות ולא מכנסיים ולכן התקשו לעלות עליו. הבחירה בד'אסקניו גרמה לרבים להרים גבה: האיש הצהיר על עצמו שהוא שונא אופנועים, ולא היה לו שום רקע בעיצוב כלי רכב. תחום ההתמחות שלו, למעשה, היה עיצוב הליקופטרים חדשניים. אבל מוחו המבריק של ד'אסקניו נזקק לימים ספורים בלבד לפני שהגה רעיון מהפכני: קטנוע בעיצוב שונה לחלוטין מהמקובל בשוק, שאפשר לשבת עליו (במקום לרכוב), ומתאים לכל סוג של כביש, החל מדרכי העפר הלא סלולות באזורים הכפריים, וכלה בכבישים ההרוסים והפגומים שאפיינו את רוב הערים באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר שהוצג בפניו האבטיפוס לקטנוע החדש, התלהב אנריקו פיאג'ו וזעק "זה נראה כמו צרעה!" (באיטלקית, פירוש המילה "וספה" – VESPA הוא צרעה). פיאג'ו לא תיאר לעצמו שההערה האגבית שפלט תהפוך לשמו הרשמי של הקטנוע, ולמותג המזוהה ביותר, מאז ולתמיד, עם החברה. העיצוב, מהרגע הראשון, היה מבריק ואיקוני, והפך את הקטנוע לאחד הסמלים הידועים בעולם. גם היום מוצגים דגמים של הווספה במוזיאוני עיצוב ברחבי העולם, כולל בטריאנלה במילאנו, ובמוזיאון המומה בניו יורק. בשנה הראשונה נמכרו רק כ-2500 קטנועי וספה, אבל ההצלחה הגיעה במהרה והמספרים החלו לטפס: בתחילת שנות החמישים נמכרו כ-131,000 קטנועים, ובשנת 1956 חגגה החברה את מכירתם של לא פחות ממילון קטנועי וספה, שיוצרו בפונטדרה ונמכרו בכל פינה במדינה. כיום, במלאות 76 שנים לחברה, חוגגים בפיאג'ו את מכירתן של לא פחות מ-19 מיליון וספות ברחבי העולם. בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 זכה המותג לפיתוח משמעותי, ומהנדסי החברה פיתחו דגמים שמתאימים לכל צורך ולכל קהל אפשרי. הגרסה הראשונה של הקטנוע, משנת 1946, נבנתה עם מנוע 98 סמ"ק, אבל לאחר מכן התווספו דגמים עם מנוע 125 סמ"ק ובהמשך 150 סמ"ק, ופותח גם קו האופנועים GS שהצליח להגיע למהירויות גבוהות יותר. בשנת 1962 פותח קטנוע קטן, הידוע בשם וספינו (Vespino), עם מנוע בנפח 49 סמ"ק – מודל חדשני שפנה במיוחד לקהל הצעיר, מכיוון שבאיטליה, חוקי התעבורה מתירים לצעירים מעל גיל 14 לנהוג בקטנועים בנפח מנוע זה. כך הפך הווספינו, או ה"צ'ינקוונטינו" (Cinquantino) כפי שהוא כונה בפי כולם, לכלי הפופולרי ביותר. חברת פיאג'ו השכילה לנצל כל הזדמנות כדי להלהיב את המעריצים – בשנת 1951 ניצלה החברה את הידע המקצועי שצברה בזמן מלחמת העולם השנייה בתחום האווירודינמיקה כדי לעצב מחדש את הקטנועים. בתחרות הרכיבה שנערכה באותה השנה במונטלרי (Monthlèry) היא שלחה לתחרות קטנוע שהצליח להגיע למהירות מדהימה (יחסית לאותם הימים) של 171 קמ"ש, וקבעה לא פחות מ-17 שיאי עולם בפחות מ-10 שעות. בשנת 1977 הוציאה פיאג'ו לשוק סדרות חדשות ובראשן את סדרת PX הידועה, של קטנועים בעלי נפח מנוע גדול יותר (125, 150 ו-200 סמ"ק). סדרה זו זכתה להצלחה גדולה, והיא עדיין נחשבת לפריט מבוקש בקרב אספנים. הקו הקאלסי המזוהה עם פיאג'ו מצא חן בעיני הצרכנים. כאשר ניסתה החברה לסטות ממנו, היא זכתה לתגובה קרירה מצד הקהל. כך קרה לדוגמה עם סדרת RX המודרנית, שיצאה לשוק בשנות ה-80 ונועדה להחליף את סדרת ה-PX. העיצוב המודרני יותר, וההילוכים האוטומטיים לא הצליחו לשכנע את הלקוחות הוותיקים. בשנות ה-90 יצאה סדרת ET, שייצגה קפיצת מדרגה מבחינה טכנולוגית, עם מנועים חדשניים במיקום חדש (במקום המיקום המסורתי שלהם, בצד) ועם הילוכים אוטומטיים. במקביל, נאלצה פיאג'ו להתמודד עם תחרות הולכת וגוברת מצד יצרנים מחו"ל, שהציפו את השוק האיטלקי עם אופנועים חזקים בעלי נפח מנוע גדול. כך, התווספו לקולקצייה אופנועים גדולים כמו הווספונה (Vespone) והווספה גרנטוריזמו (Vespa Granturismo), עם מנוע בנפח 200 סמ"ק, גלגלים בקוטר 12 אינץ' (בניגוד לגלגלים המסורתיים של הווספה, בקוטר 10 אינץ'), ומנוע ארבע פעימות. לאורך שנות ה-2000 המשיכה החברה לחדש ולעדכן את היצע הדגמים שלה, ולשלב לתוכם טכנולוגיות חדשות ומערכות בלמים חדשניות. טרנד המכוניות החשמליות לא פסח גם על חברת פיאג'ו, ובשנת 2017 החלה החברה לייצר את הווספה החשמלית (Vespa elettrica), שבהמשך עודכנה ויצאה בגרסת "פאואר" (Power) – שקטה וחזקה אף יותר. גם היום, אחרי 76 שנה, הווספה ממשיכה להיות אחד מכוכבי העולם הדו גלגלי, ונמכרת בכל רחבי העולם. אקרובטיקה, ווספות מעופפות, ומסעות מסביב לעולם מרגע לידתה בהאנגרים הגדולים של פיאג'ו, כיכבה הווספה באירועים ספורטיביים, תחרויות, ותצוגות אקרובטיות. לעיתים קרובות, היו אלה עובדי החברה או אנשים הקרובים לתחום שהפכו לנציגים הכי מפורסמים של הווספה. שם מוכר במיוחד בקרב קהל המעריצים הוותיקים של המותג הוא ג'וזפה קאו (Giuseppe Cau) – אחד מרוכבי הווספה המיתולוגיים. קאו היה בוחן רכב מרומא שהוזמן בשנת 1948 לעבוד בחברת פיאג'ו משום שהוא נחשב למומחה בהפיכת אופנועי הנורטון והטריומף הצבאיים הבריטיים לאופנועים אזרחיים. קאו הצטרף לנבחרת האקרובטית של וספה, וכבש במהרה את הקהל בכל רחבי אירופה בזכות יכולותיו יוצאות הדופן. בין השאר הוא הצליח לרכוב בשיווי משקל מושלם בעודו עומד על הכידון, או כפוף על המנשא האחורי. גם היום ישנם רוכבים מפורסמים היודעים לבצע טריק או שניים עם הווספות שלהם... הרוכב והפעלולן האוסטרי גונתר שכרמאייר (Gunter Schachermayr) ידוע בתרגילים שהוא מבצע עם הווספה שלו באוויר, בגובה 7000 מטר מעל פני הקרקע: וכמובן שפיאג'ו לא יכלה שלא לשלוח את הווספה המיתולוגית שלה למירוץ פריז-דקאר. מפורסם במיוחד הוא המירוץ בנערך בשנת 1980, שבמהלכו שני נהגים צרפתים יצאו לדרך על גבי וספה PX 200 (שעברה כמה התאמות בחלקה האחורי) והצליחו להגיע איתה לסוף המירוץ, על אף שלא מדובר ברכב שטח. תמונות של השניים מופיעות גם היום במוזיאון פיאג'ו. עבור צעירים רבים הווספה היא סמל למסעות משוחררים, קיץ וחופש. רבים יצאו לדרך עם הווספה שלהם, לבד או בקבוצה, כדי לטייל בעולם. כמה מהמסעות האלה זכו לפרסום, כמו לדוגמה מסעו של הסופר והזמר האיטלקי ג'ורג'ו בטינלי שרכב לאורך 254,000 קילומטר על גבי הווספה שלו (מודל PX) וחצה בין השנים 1994 עד 2001 לא פחות מ-141 מדינות, החל מוויאטנם ואלסקה וכלה בארץ האש וטזמניה. והיו גם רבים אחרים, וביניהם רוכב אוסטרלי שהקיף את העולם על גבי הווספה שלו, סטודנט איטלקי שרכב על גבי הווספה שלו עד לקוטב הצפוני, ובחור צרפתי שהפך את הווספה שלו לרכב אמפיבי, וחצה על גביה בשנת 1952 את תעלת למנש בין צרפת לאנגליה. הווספה כסמל תרבותי הווספה היא ללא ספק אחד מהסמלים הידועים בעולם למותג "מייד אין איטלי" (Made in Italy). מכלי תחבורה פשוט ונגיש כלכלית, שנועד לשמש את ההמונים, הפך הקטנוע לאייקון של סטייל. ועדיין, ולמרות כל התהפוכות, נותרה הווספה נאמנה לקונספט המנחה שהגו אנריקו פיאג'ו וקורדינו ד'אסקניו. לאורך השנים כיכבה הווספה באינספור סרטים, איטלקים וזרים: "חופשה רומאית" (1953) בכיכובם של גרגורי פק ואודרי הפבורן ו"לה דולצ'ה ויטה" (1960) בכיכובם של מרצ'לו מסטרויאני ואניטה אקברג הם השניים הידועים ביותר, והווספה בסרטים האלה היא הרבה יותר מאמצעי תחבורה – היא סמל לתקופה, לחופש, לרומנטיקה ולשחרור. אך הווספה הפכה לאייקון גם עבור גברים מחוספסים. הקטנוע הידוע מופיע גם בסרט "פני צלקת" (1983) בכיכובו של אל פא'צינו, ובשנות החמישים צולם שחקן הקולנוע ג'ון וויין (John Wayne), כוכב סרטי המערבונים של הוליווד, על גבי הווספה שלו. מועדוני אספנים ומעריצים באיטליה (ובשאר העולם) פועלים מועדוני מעריצים רבים המוקדשים לווספה. המועדון הראשון – וספה קלאב ד'איטליה (Vespa Club d’Italia) – נוסד בשנת 1949, ותוך זמן קצר הגיע ל-50,000 נרשמים. היום אפשר למצוא ברחבי המדינה 564 מועדוני וספה שונים, המונים אלפי חברים. לרבים מהחברים יש וספות עתיקות, פרטי אספנות שהם מטפחים בקנאות. חובבי הווספה נפגשים באופן קבוע, ויוצאים בימי ראשון למסעות רכיבה, כל אחד על גבי וספת הווינטג' שלו. אלה אירועים שמחים וצבעוניים, שבהם קבוצות של מעריצי האופנוע ששינה את פני איטליה "כובשים" את הכבישים, כל אחד על גבי וספה בצבע אחר. בכל אירוע כזה, קשה שלא לשים לב למבטים הנלהבים שנועץ הקהל שמסביב. בשנים האחרונות, יותר ויותר צעירים מצטרפים למועדונים האלה - "וספיסטים" צעירים שהתאהבו גם הם בקטנוע המיוחד והמקורי הזה. מוזיאון פיאג'ו בפונטדרה בשנת 2000 נחנך מוזיאון פיאג'ו בפונטדרה, במתחם שבעבר שימש כמפעל הייצור של החברה. המוזיאון נולד במטרה לשמר את המורשת ההיסטורית העשירה של הווספה ושל אחת מחברות הרכב הוותיקות באיטליה. הסיורים המודרכים במוזיאון (באיטלקית ובאנגלית) מאפשרים לצלול לעומק ההיסטוריה של המותג ולראות כיצד השתנו הקטנועים לאורך עשרות שנות הייצור, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה מכנית. המוזיאון מתפרש על פני 5000 מ"ר, וכולל מאות דגמים מרתקים של וספות לצד אחד מכלי הרכב הזעירים הידועים באיטליה – ה"אפה" (פירוש המילה אפה APE באיטלקית הוא "דבורה"). האפה נולד כמו הווספה – מתוך צורך דחוף ברכב הובלות קטן וזול, שיתאים גם לרחובות הערים וגם לאיכרים שהיו צריכים להוביל ירקות, פירות ובעלי חיים לאורך דרכי העפר בכפרים. במוזיאון אפשר לראות דגמים נדירים של וספות ושל האפה, כולל אפה ששימש את מכבי האש האיטלקיים בשנות החמישים, אפה שעבר הסבה לאמבולנס, וספות ששימשו למירוצים אקרובטיים מסוכנים (בתקופה שבה איש לא שמע עדיין על חוקי בטיחות...), וספה שעברה הסבה לרכב צבאי והורכבו עליה כלי נשק, ווספות במהדורה מוגבלת שעיצבו אומנים מרחבי העולם, ועוד. בנוסף, אפשר למצוא בחלל התצוגה דגמים נדירים של הווספה 400, הנראית כמו רכב אבל היא למעשה קטנוע בעל ארבעה גלגלים, שנולד בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת כדי להתחרות בדמים דומים שעיצבו חברות זרות כמו BMW ו- NSU. הווספה 400 לא זכתה להצלחה, וייצורה הופסק בשנת 1961. לעומת זאת, דגמי אופנועים כמו פורטר (Porter) וצ'או (Ciao) זכו להצלחה גדולה והפכו לסמלים איטלקיים (במיוחד קטנוע הצ'או, ששקל פחות מארבעים קילוגרמים וצרך מעט מאד דלק).

טיול משפחתי ברומא הוא חוויה בלתי נשכחת. העיר הנצחית מציעה חוויות ואטרקציות לכולם – לילדים, מתבגרים ומבוגרים. במאמר זה אציג בפניכם עשרה דברים שחובה לעשות ברומא אם אתם מטיילים כמשפחה, החל מביקור במוזיאון שכולם יאהבו וכלה בפארקים הכי מקסימים ובאטרקציות מיוחדות לילדים. ואפילו תמצאו המלצות לחנויות הצעצועים הטובות ביותר בבירה! 1. לונה פארק דל'אאור (Il Luna Park dell’EUR) רובע EUR הוא אחד המודרניים ביותר ברומא: כאן נמצאים בעיקר משרדים רבים, כמה מוזיאונים ואולמות כנסים ותערוכות, אבל גם פארק השעשועים והלונה פארק המפורסם ביותר ברומא – הלונאאור (LunEUR). הלונה פארק נפתח בשנת 1953, ודורות של ילדים רומאיים בילו בו. לאחרונה עבר הפארק שיפוץ מלא, ונפתח מחדש בשנת 2020. המתקנים החדשים ישמחו את הילדים, ובכניסה לכל מתקן מסומן הגובה המינימלי הנדרש כדי לעלות עליו. בין היתר תמצאו את הקרוסלה של המלך ארתור (La Giostra di Re Artù), הרכבת של הזחל הרעב (Il Trenino Bruca Mela), וגם מתקנים מפחידים קצת יותר, למי שמחפש אטרקציה עם אדרנלין. אל תחמיצו את הגלגל הענק – מתקן שגם ההורים יאהבו! בתוך הפארק יש מספר דוכני מזון ותוכלו לרכוש פיצה, גלידות, סנדוויצ'ים ועוד. בוודאי תתפתו לטעום את אחד המעדנים המקומיים. שעות הפתיחה של הלונה פארק משתנות בהתאם לעונת השנה, ומומלץ מאד לבדוק תמיד ב אתר האינטרנט שהפארק פתוח לפני שמגיעים למקום. מחיר הכרטיס משתנה בהתאם לגובה הילדים (ילדים מתחת ל-80 סנטימטר נכנסים בחינם). ניתן לקנות כרטיסייה המתאימה למספר מתקנים, או כרטיס בלתי מוגבל, המאפשר לעלות על כל המתקנים. הלונה פארק ממוקם בוויה טרה פונטנה (Via Tre Fontante 100-114), וניתן להגיע אליו עם קו B של המטרו (יש לרדת בתחנת EUR MAGLIANA). 2. צ'ינצ'יטה (Cinecittà World) הפארק המודרני הזה מעוצב בהשראת עולם הקולנוע ורומא העתיקה וממוקם מעט מחוץ לעיר. על מנת להגיע אפשר לשכור רכב פרטי ולנסוע לאורך כביש SS148 (יציאה: Castel Romano), או להיעזר בשאטל שמפעיל הפארק (בסופי שבוע וחגים בלבד), במחיר 7 יורו לאדם, ויוצא מתחנת הרכבת טרמיני בשעה 10:00 ומתחנת PALASPORT EURO ב-10:30. צ'ינצ'יטה הוא פארק מהחלומות לכל המשפחה: יש כאן למעלה מ-40 מתקנים ופעילויות, 6 מופעים ביום ואזורים שונים המעוצבים לפי נושאים מיוחדים, כמו לדוגמה אזור שלם המוקדש לרומא העתיקה (זה החלק האהוב עליי, כמובן!), אזור המוקדש לחלל החיצון (ספייסלנד – Spaceland), אזור המעוצב בסגנון המערב הפרוע, ומתחם עולם המים שפתוח בחודשי הקיץ החמים. בנוסף תוכלו למצוא כאן חנויות ומסעדות, המעוצבות גם הן בסגנון מיוחד. יש אפילו מלון למי שירצה לישון באזור. בלתי אפשרי להשתעמם כאן! מחיר הכניסה (נכון לשנת 2022) עומד על 22 יורו לילדים ו-27 יורו למבוגרים. מומלץ לבדוק את ההנחות באתר הפארק . מתקן אינדיאנה ג'ונס בפארק השעשועים 3. וילות ופארקים ידידותיים לילדים ברומא רומא היא עיר עשירה בווילות היסטוריות, פארקים וגנים שבהם ניתן לטייל בטבע שבלב העיר, ולהתרשם מהצמחים ומהפרחים היפים. בפארקים של רומא יכולים המבוגרים לנוח ולהירגע מתחת לצילם של העצים בני מאות השנים, בזמן שהילדים משחקים בכדור ומתרוצצים חופשיים ממקום למקום. אל תדאגו אם אין לכם כדור – בוודאי תפגשו ילדים אחרים בפארק, ותוכלו להצטרף אליהם! בחלק מהפארקים בעיר תמצאו גינות משחק עם מתקנים מכל הסוגים (מתקני טיפוס, נדנדנות וקרוסלות). אם אתם רוצים לרכוב על סוסי פוני מתוקים, לכו לפארק של וילה בורגזה (Villa Borghese) – הפארק העתיק והגדול ביותר ברומא. אפשרות נוספת היא וילה לזרוני (Villa Lazzaroni), פארק קטן שנמצא בוויה אפיה נואובה (אחד מרחובות השופינג העיקריים בעיר). בנוסף, בווילה צ'לימונטנה (Villa Celimontana) תוכלו למצוא כרכרות קטנות הרתומות לסוסי פוני. מחיר הנסיעה נע בין 5 ל-7 יורו. טיפ: ברוב השכונות ברומא תוכלו למצוא לפחות פארק אחד או גינת משחקים לילדים, עם מגלשות ונדנדות. 4. הביופארקו (Bioparco) גן החיות (הגן הזואולוגי) של רומא נחנך בשנת 1911, והוא אחד הגדולים והעתיקים באירופה, ומתפרש על פני 170,000 מטרים מרובעים. בשנת 1998 הפך הפארק לפארק זואולגי, במטרה להגן על מגוון זנים של בעלי חיים. כאן מתארחים כ-1200 בעלי חיים (150 מינים), וביניהם יונקים, זוחלים ובעלי כנף. במהלך הביקור תפגשו בנמרים, אריות אסייתיים נדירים ביותר, קנגורואים, שימפנזים, שועלי מדבר וחיות רבות נוספות שאפילו לא ידעתם על קיומן! זו באמת חוויה מרגשת. ניתן גם לסייר ברחבי הפארק על גבי הרכבת הקטנה, המתאימה במיוחד לזאטוטים (מחיר הנסיעה כ-2 יורו). בתוך הפארק תמצאו מספר מסעדות, וחנויות מזכרות. על מנת להגיע לפארק הזואולוגי של רומא יש לקחת את טראם מספר 19, או את אוטובוס מספר 3, או 52, 53, 926, 217, 360. בסופי השבוע גם קו 910 מגיע לכאן. מחיר כרטיס הכניסה עומד על כ-17 יורו למבוגרים ו-10 יורו לילדים מעל גיל 14. ילדים מתחת לגובה מטר לא משלמים בכניסה. פרטים נוספים באתר הרשמי . 5. ויגאמוס – מוזיאון משחקי הווידאו ויגאמוס (Vigamus) הוא המוזיאון היחיד באיטליה המוקדש למשחקי וידאו, והוא נמצא בוויה סאבוטינו 4 (Via Sabotino). ניתן להגיע הנה עם קו מטרו A, ויש לרדת בתחנת לפנטו (Lepanto) וללכת ברגל כקילומטר. לחילופין, ניתן להגיע בעזרת אוטובוס מספר 280 או 301. כאן תמצאו אוסף מיוחד שכולל פריטים נדירים שישמחו את חובבי משחקי הווידאו. המוזיאון מארגן תערוכות מיוחדות ואירועים, ויש גם אולם VR, שאליו אפשר להיכנס עם משחק הוידאו האהוב עליכם (כלול במחיר כרטיס הכניסה!) מחיר כרטיס הכניסה נע בין 5 ל-8 יורו, וילדים מתחת לגיל 6 נכנסים בחינם. לפרטים נוספים מומלץ לבדוק את המידע באתר המוזיאון . 6. אקספלורה – מוזיאון הילדים (Explora) המוזיאון הזה, שתוכנן במיוחד עבור ילדים, נמצא בוויה פלמיניה 82 (Via Flaminia), ליד תחנת המטרו פלמיניה ובמרחק קצר מפיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). כאן תוכלו לסייר בין התערוכות הקבועות השונות, לגעת במתקנים העוסקים בנושאים שונים (החל ממדע וכלה במשחק) ולהשתתף בפעילויות היצירתיות. מחיר כרטיס הכניסה נע בין 6 -9 יורו, ילדים מתחת לגיל שנה נכנסים בחינם. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש (אונליין) ולהימנע מהמקום בסופי שבוע, משום שאז כל המשפחות ברומא מגיעות לכאן. ניתן לקרוא פרטים נוספים באתר המוזיאון . 7. הידרומניה (Hydromania) פארק המים הראשון שנפתח ברומא ממוקם בוויה דל קאזאלה לומברוזו 200 (Via del Casale Lumbroso), לצד יציאה 33 מכביש הטבעת הגדול המקיף את רומא (ונקרא גרנדה ראקורדו אנולארה – Grande Raccordo Anulare). יש כאן מספר פעילויות לכל המשפחה, כולל מגלשות מים ובריכות גלים שילהיבו קטנים וגדולים. יש פה אפילו חוף, והמבוגרים ישמחו לגלות שיש גם אזור מיוחד המיועד למנוחה (area relax). מחיר כרטיסי הכניסה נע בין 19 ל-25 יורו, ותלוי בגיל המבקרים ובין אם אתם רק רוצים להיכנס, או גם לשכור שמשייה וכסאות נוח. מומלץ מאד להגיע במהלך השבוע ולא בסופי השבוע, משום שזה הזמן שבו כל המשפחות המקומיות מגיעות למקום. הציצו באתר האינטרנט של פארק המים לפני הביקור, ותוכלו לבחור מראש את המתקנים שהכי מעניינים אתכם! 8. טכנוטאון (Technotown) טכנוטאון הוא מתחם ייחודי המוקדש למדע ויצירתיות, וממוקם בתוך וילה טורלוניה (Villa Torlonia) – וילה מימי הביניים הנמצאת בלב אחד הפארקים המרכזיים של רומא. הטכנוטאון נמצא בוויה נומנטנה 70 (Via Nomentana), וניתן להגיע לכאן עם קו מטרו B (רדו בתחנת Policlinico, הנמצאת במרחק 500 מטר מהפארק). במתחם מתקיימות פעילויות מודרכות בנושא רובוטיקה, מוזיקה, צילום, קולנוע, ועוד. הפעילויות מיועדות לבני 6 ומעלה, וחלקן מתאימות גם למי שלא דובר את השפה (מומלץ להתקשר ולבדוק מראש). מחיר כרטיס הכניסה נע בין 7 ל-18 יורו, תלוי בפעילויות שבהן תשתתפו. לפרטים, וכדי להזמין מקום באחת הפעילויות, יש להתקשר לטלפון 060608, או לחילופין לבדוק את המידע באתר הרשמי של המתחם . 9. החופים באוסטיה (Ostia) אוסטיה נחשבת לרובע של רומא (למרות שבפועל היא נמצאת במרחק כחצי שעת נסיעה מהעיר), והיא ממוקמת על הים ממש. כאן תמצאו חופים רבים: חלקם ללא תשלום, וחלקם מוסדרים ובתשלום (החופים המוסדרים כוללים לעיתים גם מתקנים לילדים). אם אתם מבקרים ברומא בחודשי הקיץ, תוכלו לקחת הפסקה מהמוזיאונים והאתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים, ולשלב במסלול יום אחד על החוף. עצה ידידותית: אל תגיעו לכאן בסופי השבוע (כלומר בימי שבת וראשון), משום שהחופים עמוסים מאד, וגם התחבורה הציבורית שמובילה לכאן עמוסה בצורה בלתי רגילה. ואם תגיעו ברכב, תגלו שגם הכבישים פקוקים מאד... ובמילים אחרות: עדיף להגיע באמצע השבוע. מבין החופים הרבים של אוסטיה, יש כמה שמתאימים במיוחד למשפחות עם ילדים: איל גביאנו ( Il Gabbiano ), לה ביקוקה ( La Bicocca ) וחוף טיבידאבו ( Tibidabo Beach ) מציעים מתקנים למשפחות, אזורי משחק לילדים, שולחנות פינג-פונג ועוד. בכל שלושת החופים יש גם מסעדה, שבה תוכלו לטעום מנות טעימות המבוססות על דגים, פסטה ופירות ים. כדאי מאד להתקשר ולהזמין מקום מראש, משום שהחופים מלאים לרוב, ובשיא העונה לא פשוט למצוא כסאות נוח להשכרה (הערה: בחופים בתשלום באיטליה אי אפשר לשבת על מגבת שהבאתם מהבית. חובה להזמין כסאות ושמשיה מראש). לצד החופים המוסדרים, ישנם גם חופים "חופשיים" (ספיאג'ה ליברה – spiagge libere) שהכניסה אליהם היא ללא תשלום. כאן אין כסאות נוח ושמשיות להשכרה, וגם לא מתקנים לילדים או מסעדות. היתרון הוא שאין צורך לשלם דמי כניסה, כמובן. כדאי להביא מגבות חוף, ואת כל הציוד הנדרש, ופשוט לתת לילדים לרוץ חופשיים על החול, ולשחק במים. 10. הפלנטריום והמוזיאון האסטרונומי לאחר שיפוץ ממושך, בסוף אפריל 2022 יפתח מחדש הפלנטריום של רומא! כאן תוכלו לראות תצוגות מרתקות, ללמוד על הכוכבים והגלקסיות, ולהשתתף בפעילויות ובסדנאות המיוחדות (חלקן נערכות באנגלית, יש לברר מראש). ניתן גם לבקר בגרסה הדיגיטלית של המוזיאון, באתר האינטרנט . המוזיאון נמצא ברובע EUR, בפיאצה אניילי 10 (Piazza Agnelli). ניתן להגיע לכאן עם מטרו B, ולרדת בתחנת Fermi, הנמצאת במרחק כ-800 מטר מהמוזיאון. לחילופין, קחו את אוטובוס מספר 767. לפרטים נוספים בקרו באתר, או התקשרו לטלפון מספר 060608. האקווריום של רומא – בקרוב! בחודש דצמבר 2022 יפתח לאחר ציפייה ממושכת האקווריום של רומא (l’Acquario di Roma). המתחם נמצא עדיין בשלבי בנייה אחרונים, והוא ממוקם ברובע EUR, בפיאצה טרצ'יני (Piazza Terracini), ליד תחנת המטרו EUR Palasport (קו מטרו B). אם תגיעו לרומא בחורף הקרוב, תהיו בין הראשונים לבקר באקווריום הגדול, שצפוי לארח למעלה מ-5000 דגים וחיות אחרות. התערוכה תשלב אקווריומים מסורתיים לצד תערוכות טכנולוגיות, ותכלול גם תעלה מרהיבה המדמה הליכה בעומק הים! איפה לאכול ברומא עם ילדים? מסעדות מומלצות ברומא לכל המשפחה נכון, הילדים לרוב רוצים ללכת למקדונלדס. אבל אם כבר הגעתם לאיטליה, למה שלא תנסו את האוכל המקומי? ברחבי העיר תוכלו למצוא מספר מסעדות שמציעות אוכל איטלקי שימצא חן גם בעיני הקטנים. נסו לדוגמא את מסעדת רוסטי ( Rosti ), המציעה תפריט מותאם לילדים (הכולל המבורגרים, פיצות ומיצי פירות) וגן עצום עם גינת משחקים ומתקנים. המסעדה נמצאת בוויה ב. ד'אלוויאנו 65 (Via B. D’Alviano), וניתן להגיע אליה בעזרת מטרו C (תחנה: Pigneto). למסעדת מוקה פאצה ( Mucca Pazza ) יש שני סניפים, והיא מציעה תפריט ידידותי למשפחות, אזורי משחק, ואפילו סדנאות ופעילויות לילדים! טונארלו ( Tonnarello ) היא מסעדה איטלקית מסורתית ומפורסמת מאד, השוכנת בלב שכונת טרסטוורה הפופולרית. התפריט כאן הוא רומאי אמיתי, אבל הילדים יתלהבו בוודאי מהעובדה שהפסטה מוגשת לשולחן בתוך מחבתות! איפה נמצאות חנויות הצעצועים הטובות ביותר ברומא? ברומא תוכלו למצוא מספר חנויות צעצועים נהדרות, שישמחו את הילדים. הנה כמה מהטובות ביותר: אל סוניו ( Al Sogno ) – חנות היסטורית וקסומה, המוכרת צעצועים ובובות פרווה בסגנון של פעם. החנות נמצאת ליד פיאצה נאבונה (Piazza Navona). לה צ'יטה דל סולה ( La città del Sole ) – רשת חנויות עם סניפים בכל רחבי איטליה, המתמחה במשחקי מדע וצעצועים איכותיים. זאת שבחרתי עבורכם ממוקמת בסמוך לפארק LunEUR, זה המוזכר בנקודה מספר 1 במאמר . לגו ( Lego ) – חנות הדגל של המותג המפורסם ממוקמת בוויה תומאצ'לי (Via Tomacelli), לא רחוק מוויה דל קורסו (Via del Corso), אחד מרחובות השופינג המרכזיים בעיר. חובבי לגו ימצאו כאן שפע של הפתעות! פוג'יסאן ( Fujisan ) – כאן תוכלו למצוא צעוצעים בהשראת סדרות מנגה וסרטים מצויירים אמריקאיים ויפנים, לצד משחקי קופסה, פאזלים, משחקי וידאו וגאדג'טים מכל הסוגים. החנות נמצאת בוויה פאניני 13 (Via Pannini 13), וניתן להגיע לכאן בעזרת טראם 2 (יש לרדת בתחנת פיאצה מאנצ'יני – Piazza Mancini). אם שכרתם רכב, תוכלו לעבור גם באאוטלט של רשת חנויות הצעצועים רוקו ג'וקאטולי ( Rocco Giocattoli wholesale ), המציעה מבחר גדול של צעוצעים בהנחות מיוחדות. כדאי לבדוק את ההיצע באתר! החנות נמצאת בוויה אנטוניו קארוצ'ו 81 (Via Antonio Carruccio)

פלאן מגבינת פַּרְמִיגָ'נוֹ הוא אנטיפסטי מעודן, פתרון אלגנטי לפתיחת ארוחה, הפרמזן מעניק לחך קשת טעמים רחבה והרמונית, מנה יחסית קלה ומהירה להכנה, כאן מידיו של השף דוד שושן מצרכים: 2 ביצים 80 גרם גבינת פרמזן מגוררת 80 גרם גבינת ריקוטה 120 מ"ל חלב מלח פלפל אגוז מוסקט מעט חמאה לשימון אופן ההכנה: שוברים את שתי הביצים לקערת מקצף ומקציפים קלות עם מעט מלח. מערבבים את הפרמזן עם החלב וגבינת הריקוטה ומוסיפים לתערובת הביצים. ממשיכים להציף מעט עד שמתקבלת תערובת אחידה. מתבלים עם מעט פלפל ואגוז מוסקט ומערבבים היטב (נזהרים לא לערבב יותר מדי על מנת שלא לשבור את הקציפה), משמנים תבניות אלומיניות קטנות או תבניות סיליקון. מניחים את התבניות עם התערובת בתבנית עמוקה וחסינת חום. ממלאים במים רותחים עד לשני שליש מגובה התערובת שבכלים ואופים בתנור שחומם מראש ל: 160 מעלות לכ 30 דקות. מוציאים ומצננים היטב לפני שמוציאים את הפלאן מהכלים.

הקורונה, לצד הנזקים הברורים שהיא גרמה להם, פתחה את ארכיון האינטרנט העצום. גופי שידור, ארגונים וליגות ספורט משחררים כעת את העבר לתוך ההווה. הקורונה, לצד הנזקים הברורים שהיא גרמה להם, פתחה את ארכיון האינטרנט העצום. גופי שידור, ארגונים וליגות ספורט משחררים כעת את העבר לתוך ההווה. הרי אם ההווה אינו קיים, כולנו אוכלים את הזיכרונות ואת הרגעים שהיו כאילו הם חסכונות בבנק. אחד הגופים הללו הוא התאחדות הכדורגל העולמית, שבכל כמה ימים מעלה ליוטיוב את אחד ממשחקי העבר של גביע העולם בכדורגל – המונדיאל. אחד המשחקים המפורסמים שבהם הוא גמר מונדיאל 2006, איטליה נגד צרפת . צרפת של זינדין זידאן מול איטליה של פאביו קנבארו . וזה אומר הכול. ​ זיזו הוא הכדורגל היפה, הריקוד, סיבוב במקום משחרר אותו באחת משחקני הגנה רבים. קנבארו הוא כוח, נחישות, הקרבה, הכדור אצל החלוץ, הגלישה הרכה על הדשא, הכדור שחולץ יוצא לחוץ והבלם כבר בדרכו למרכז ההגנה בתנועה איטית ושקטה. הקטבים השונים של המשחק. זה מול זה עמדו על הדשא האפשרויות השונות, ואולי גם מאבק פנים אירופאי. הצרפתים אולי אינם הגרמנים, אבל הם בוודאי לא עם דרומי. האתוס שלהם אנין ושחצן, מעט עצלן, אבל קרוב יותר לעמי הצפון מאשר האיטלקים, שאולי הכסף שלהם נמצא בטורינו, אבל הלב בנאפולי. הנה לכם ספוילר האיטלקים ניצחו, בזכות קנבארו, בזכות הרוח האיטלקית, זו שבה הטמפרמנט מחפה על הטכניקה. לקחת הכול ללב זו פעולה משתלמת לעיתים, בעיקר במאבק. אני מגלה לכם את התוצאה כדי לסלק את המתח ולהתרכז בסיפור. נכון יותר – להתרכז בדמויות שבסיפור. המטרה שלנו הפעם היא לא הכדורגל לבדו, אלא הכדורגל – האיטלקי במקרה הזה – כקבוצה של דמויות, צבר של מונולוגים מעל במת התיאטרון הגדול – הקולוסאום המודרני. ​ אולי נתחיל עם הצמד במרכז המגרש, היין והיאנג של הרוח האיטלקית, הצפון והדרום במלוא אופיים. הראשון הוא אנדרה פירלו . שיער שחור חלק שיורד על העיניים, תנועות גוף עדינות ואיטיות, הכול מדוד, הרגשות נתחבים מתחת לעור הפנים. בעיטת העונשין שלו היא בית ספר לדיוק, העדר רגש, סטריליות. חשבו על בתי ספר פרטיים: אנגלית ברמה גבוהה, חופשות סקי, סלון בצבעי קרם, מגזינים לאומנות ועיצוב על שולחן זכוכית המשקיף לגן ובו בריכה, חולצות מכופתרות, מכנסיים בגזרה מחויטת ומוקסינים מעור. כבן למשפחה שבבעלותה אימפריה תעשייתית בצפון הוא הקדים ללמוד שהאיפוק הכרחי, שמשא ומתן הוא תמיד קר, ושהדיוק, בעיצוב הסלון כמו בנפש, הוא ערך מרכזי. ומולו, משלים אותו, אולי מאפשר אותו, כפי שנאפולי מאפשרת את טורינו, ג'נארו גטוסו . ​ הטכניקה הייתה של פירלו, אבל ההתמסרות והטוטאליות של גטוסו. חשבו על הסמטאות של נאפולי , על ישו שמרחף כל הזמן מעל, על קתוליות הרחוקה מהרהב של רומא או על הקתדרלה של מילאנו. פינה קטנה ליד הבית עם מריה מתחת לקימור שיש זעיר הרטוב מבכי ומנשיקות. חשבו על הילדים בנמל רובצים על הסלעים בנמל לאורך כל היום וצוללים למים, על האל הנוסף, מראדונה, על הר הווזוב המאיים תמיד. חשבו על עוני שהמוצא ממנו הוא תמיד בציפורניים, על מי שאין לו וחייב ללכת בגלל זה כמה קילומטרים נוספים בשמש או בקור, לחרוק שיניים כדי לעשות את הדרך לנקודת הפתיחה של התאום מהצפון. גטוסו רץ כל הזמן, כל המשחק. הוא יורד לתיקול בכל כמה דקות. הוא מסיים את המשחק עם בוץ ודם וזיעה. בלי גטוסו כזה במרכז המגרש אין סיכוי לקבוצת הכדורגל. אבל הדמות המרתקת ביותר במשחק הזה ובזה שלפניו היא זו של פאביו גרוסו. חשבו על דמות בספר שהמאפיין העיקרי שלה הוא בינוניות. אותו כל־אדם שהספרות מחבבת. חשבו עליה, על הדמות הזו, החיה את חייה בצל כמו מרבית האנושות. חשבו על עבודה שנקלעת אליה סתם כך, בית ובו ערמה הולכת וגדלה של חפצים, משפחה והטקסים האחרים שהולכים וחוזרים על עצמם. ולפתע אור נופל מלמעלה ונוגע בידיים וברגליים. משהו נוסק, מנתר מהאדם. הוא מגייס כוחות שלא ידע על קיומם. חולפת בו רוח חזקה בדיוק ברגע שבו המציאות מציבה מולו במה ומאפשרת לו להיחרט באותו ספר דק שעל הכריכה שלו מוטבעת המילה 'נצח'. זהו גרוסו באותה אליפות עולם. הפועל האפור מהאגף, שכלל לא היה אמור לפתוח אבל מצא את עצמו מניף את הרגל בדקה ה־119 של המשחק נגד גרמניה אחרי מסירת אומן של פירלו מיודעינו, ומצא את הפינה. ואז, במשחק הגמר, הוא בעט את בעיטת העונשין המכריעה והביא את גביע העולם למולדתו. האור נגע בו באותו ערב, נגע כפי שלא ייגע בו שוב. לפני כן הוא לא זרח וגם לא אחר כך, אבל שמו התווסף לאותם הדפים הספורים של התהילה. ואיך אפשר שלא להתעכב על הסצנה הבלתי נשכחת בדקה ה־107 של המשחק. מרקו מטראצי הוא הגסות האיטלקית, העדר הסנטימנט, המניפולציה והערמומיות. קשה לכתוב את התיאורים הללו ולהשאיר אותם רק באדמת המגף. אלו תכונות שבהם משתמש החלש פעמים רבות ובמקומות רבים. כן, מטראצי היה החלש מול האלגנטיות, הרוך והיופי של זידאן. הוא השתמש בכל מה שהיה לו, מכוער ככל שיהיה. הוא משך את זידאן, עקץ אותו, נכנס מתחת לעורו עד שאינו היה יכול עוד. המראה של זידאן יורד מן הדשא אחרי שנגח בחזה של מטראצי וקיבל כרטיס אדום הוא רגע טרגי, אסון ספורטיבי. אי אפשר בשום פנים ובשום אופן לקבל את המעשים של מטראצי, אבל תהיה זו עצימת עיניים שלא להביט על המגרש גם דרך עיניו. אבל לא נסיים עם איטליה הזו, אלא עם הדמות שזכתה בתואר השחקן הטוב ביותר באותו טורניר, ומי שעשה את הדרך מנאפולי לטורינו, לא רק גיאוגרפית, מסע שאכן עשה, אלא גם בשחקן ובאדם שהיה. מי שהוא מהילה מאוזנת של אותה קשיחות ותשוקה יחד עם אלגנטיות ודיוק. פאביו קנבארו, הקפטן האיטלקי, החל את דרכו כילד בנאפולי. כששיחק שם בילדותו היה זה תור הזהב של נאפולי. מראדונה הוא הכדורגלן הגדול ביותר אי פעם בגלל שבתוכו התחולל המאבק הגדול בין פירלו לגטוסו, בין נאפולי לטורינו. הטכניקה יוצאת הדופן, האלגנטיות והדיוק יחד עם תשוקה חסרת מנוח, מעורבות רגשית עזה, אמונה ופראות. מראדונה בחר בנאפולי כשכל מועדון ביקש את שירותיו. הוא הלך לשם כי מקור הכדורגל הוא בדרום; מקור הכדורגל הוא בחום; מקור הכדורגל הוא בקשיי החיים ובצורך באלים, בגיבורים, בפנטזיה, בשעה וחצי של התמסרות מוחלטת ומחוות ילדותיות. קנבארו ראה את אלוהים, שיחק בנאפולי ואז עזב את הפסל בסמטה ועבר לשחק באינטר, ביובנטוס ובריאל מדריד: הקבוצות של הצפון בה"א הידיעה, קתדרלות בעלות ממון. הקבוצות של העושר, של הכוח, של ההגמוניה. הוא רכש שם את הביטחון העצמי שצומח עם עושר. הקפטן של הנבחרת האיטלקית באותו גביע עולם הרואי היה, בגופו, איטליה המאוחדת. ​ "שואלים אותי הרבה איך זכינו בגביע העולמי, ואני תמיד משיב שהיינו הנבחרת החזקה ביותר כי הייתה לנו אמונה. עכשיו איטליה זקוקה לאותה רוח ולאותה אחדות. נכון, אף אחד הוא לא סופרמן, אבל כשאנחנו ביחד, אנחנו מסוגלים לעשות הכול. איטלקים, בואו נעמוד בזה". זה חלק ממכתב שכתב קנבארו לאיטלקים בימי הקורונה. הכדורגל הוא הדוגמה המובהקת ביותר לרוח האיטלקית. אחד התשדירים בימים הקשים ביותר של קטל הקורונה באיטליה היה סרטון שבו נראו תמונות רופאים, רופאות, אחיות ואחים וברקע נשמע קולו של שדרן כדורגל שצעק על האופי האיטלקי שאינו מוכן להפסיד, שיקום שוב ושוב כדי להיאבק. כך היה אז ב־2006, כך היום. הדשא אחר, הקרב אחר, אבל הרוח, במרפסות ועל הדשא, דומה. תקציר משחק גמר מונדיאל 2006 - איטליה / צרפת

איך לחסוך כסף, להמנע מקנסות, ולהגיע גם לתחנות הנידחות ביותר בעזרת שירותי הרכבת אחת הדרכים המוצלחות לטיול באיטליה היא באמצעות הרכבת. מערכת הרכבות באיטליה נוחה ומפותחת מאוד. אולי קשה להאמין אך המגוון העצום עלול לגרום לבלבול עד כדי כך שאנו עלולים למצוא את עצמנו ברכבת הלא נכונה, או עם הכרטיס הלא נכון ביד, וכשנושיט אותו לכרטיסן נקבל הפתעה לא נעימה בדמות קנס יקר. קימים סוגים וסיווגים שונים של רכבות, חברות המפעילות קווי רכבת, כרטיסים, מחירים וכדומה. אז בין כל הסוגים, המהירויות, היעדים והחברות, איך מתמצאים בקלות? איך מגיעים ליעד ביעילות ובנוחות, ואם אפשר אז גם בזול? מיד נחלק את הרכבות אם כן ל 3 סוגים עיקריים ונלמד אודותיהן. רוב הרכבות מופעלות ע"י חברת הרכבות האיטלקית טרנאיטליה Trenitalia. לטרנאיטליה אתר אינטרנט נוח באיטלקית ובאנגלית , עם מידע יעיל יחסית, ואפשרות להזמנת כרטיסים. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות ​ בואו נכיר את סוגי הרכבות: רכבות מהירות הסוג הראשון, גאוותה של טרנאיטליה, רכבות ה"חץ" המהירות. קיימים שלושה חצים: ​ חץ אדום - Freccia Rossa חץ לבן - Freccia Bianca חץ כסוף - Freccia Argento אלה רכבות מהירות לטווחים בינוניים וארוכים, מאוד נפוצות ואהובות. נסיעה בקרונות חדשים וממוזגים, מקום ממוספר ושמור, שירותים, קרון מזנון, שקע חשמלי אישי לכל מושב, ולעתים גם סרטים שמוקרנים על המסכים. בקיצור, חוויה נעימה ולא פחות חשוב מכך מהירה. כמה מהירה? בערך 300 קמ"ש כשהתנאים מאפשרים זאת. ניתן לעקוב אחר המהירות על גבי המסכים המותקנים בקרונות. בנוסף, לרכבות החץ מחלקה ראשונה בה תקבלו שירות ומשקאות מדיילת, המושב נוח יותר, והמחיר, מן הסתם, נוח פחות... חברת Italo חברה מתחרה לטרנאיטליה היא חברת Italo .הרכבות שלה הן בצבע בורדו והן מעוצבות במראה חללי ועתידני משהו. באופן טבעי לחברת - Italo לוחות זמנים, ומחירים שונים משל טרנאיטליה, מבחינת השירות כל האמור על רכבות החץ נכון גם לרכבות אלה, גם כאן מדובר בחוויה מהירה ומהודרת. את לוחות הזמנים והמחירים של חברה זו מוצאים כאן והחשוב מכל - שווה להשוות מראש בין שתי החברות! ההפרשים יכולים להגיע לעשרות יורו לכרטיס. רכבות Intercity סוג נוסף, הוא רכבת חצי-מהירה שנקראת Intercity. תדירותה נמוכה משל רכבות החץ, אך גם כאן מדובר ברכבות חדשות, ממוזגות, עם מקום שמור ושקע חשמלי. רכבות אלה עוצרות בתחנות ביניים רבות יותר, כיוון שאינן חדישות כרכבות החץ הן אינן מהירות כמוהן, אך בסך הכל הנסיעה בהן מהירה, נעימה ונוחה מאוד. וכדאי להשתמש בהן כשמעוניינים להגיע לתחנות של ערים קטנות. ממה להזהר ואיך לא להתבלבל שימו לב: בכל הרכבות שהוזכרו עד כאן העיקרון הוא כזה: הנסיעה היא על פי מקום שמור בלבד, מכאן שיכולים להיגמר המקומות ברכבת. יתרה מזו, אין נסיעה בעמידה גם אם ממש תזדקקו לזה. ​הכרטיס הוא לרכבת בתאריך ושעה מדוייקת. ​אין צורך להחתים את הכרטיס ברציף, שהרי על גבי הכרטיס מופיע מועד הנסיעה. ​וכנראה הכי חשוב: המחיר אינו קבוע ומשתנה ע"פ היצע וביקוש! ככלל, ככל שמועד הנסיעה מתקרב, המחיר עולה. על אחת כמה וכמה בתקופות השיא בתיירות ובשעות השיא ביום. בשעות אלו קיים סיכוי טוב שלא יהיו מקומות בכלל אם לא תזמינו מראש. אם ידוע לכם יעד הנסיעה מראש, הקדימו להזמין. ההפרשים במחיר עשויים להיות גבוהים פי שלוש או ארבע מהמחיר במכירה מוקדמת כמה חודשים קודם לכן. חוץ מזה, מומלץ להשתמש ברכבות המהירות כשמדובר בנסיעות ארוכות וחבל שיגמר המקום ותאלצו להתפשר על נסיעה ברכבת חצי מהירה. רכבות אזוריות הרכבות האזוריות פועלות באופן שונה לחלוטין. קיימים שני סוגים של רכבות אזוריות רכבת אזורית מהירה: (Regionale Veloce) על הלוחות תופיע כ: RGV רכבת אזורית: (Regionale) על הלוחות תופיע כ: REG רכבות אלה משמשות את מי שמעונין לנסוע בקווים הבינעירוניים השונים, לנסיעות קצרות או ארוכות. לעיתים במקביל לקו האזורי קיים גם קו רכבת מהירה בדיוק באותו המסלול. מטבע הדברים, כל עוד ניתן, העדיפו לעלות על הרכבת האזורית המהירה ולא על האזורית. מדוע? ראשית מפני שמחיר הנסיעה זהה בשתי הרכבות ואם רכבת ה- RGV עוצרת בתחנה אליה אתם מבקשים להגיע, תגיעו לשם במהירות רבה יותר. ושנית אם ננסה להבהיר את ההבדל במושגים שלנו, אז רכבת 'אזורית' היא רכבת מאספת, הנוסעת די לאט, עוצרת בכל התחנות בדרך, גם בתחנות קטנות. מובן שאם עליכם להגיע אל אחת מאותן תחנות קטנות, ודאו שקניתם כרטיס ל - REG הרכבות האזוריות לרוב אינן חדשות. הנסיעה תמיד ללא מקום שמור. יש להחתים את הכרטיס במכונה לפני העליה לרכבת, שירותים יש, מזגן לא תמיד. (אוי, הכסאות הכחולים דמויי העור ביום קיץ חם כשאין מזגן... לא תענוג בכלל...) משום מה מוכרים כרטיסי מחלקה ראשונה גם לרכבות אלה. כאן אין כמובן דיילת, ההבדל היחיד הוא שהכיסא אמור להיות נוח יותר. מתי אם כן כדאי להשתמש באפשרות של מחלקה ראשונה? בימי עומס גדולים כשהרציף מלא באנשים, יש סיכוי טוב יותר שתמצאו מקום לשבת בקרון המחלקה הראשונה. שימו לב שאנחנו לא תמיד מכירים את כל הרגלי הנסיעה של האיטלקים, ימי חג, שעות, אירועים מיוחדים וכהנה – אז כדאי לוודא שאין אירוע מיוחד או שעת עומס, אחרת נמצא עצמנו עומדים כמה שעות ברכבת בדוחק שהבלאגן של יום ראשון בבוקר אצלנו, נחשב לתענוג לידו. וכן. זה קורה. גם עבדכם הנאמן בילה פעם 3 שעות מסוייטות כאלה... נסכם את העקרונות של הרכבות 'האזוריות המהירות' ו'האזוריות': אין מקום שמור, ואין הגבלת כמות כרטיסים. כל עוד יש פיסת אוויר פנויה, אנשים ימשיכו לעלות. המחיר אחיד בד"כ והכרטיס נקנה ללא שיוך לרכבת ספציפית - לכן אם קניתם כרטיס ובסופו של דבר לא השתמשתם בו ולא החתמתם אותו תוכלו לקבל בעבורו החזר כספי בקופה או להשתמש בו בכל רכבת אחרת בעלת סיווג זהה בהתאם לתאריך התפוגה המצוין על הכרטיס. יש להחתים את הכרטיס במכונות ההחתמה שברציפים. אי הקפדה על פעולה זו תזכה אתכם בקנס שיכול להיות גבוה, ואפילו גבוה מאוד. ככלל תמיד ניתן לעלות על הרכבת, לא תמיד יהיה מקום ישיבה. אגב, בצפון איטליה רכבות אזוריות מופעלות גם ע"י חברת Trenord .חברה זו היא חלק מחברת טרנאיטליה אז אל דאגה אם פתאום ראיתם שכתוב על הרכבת Trenord ,הכרטיס הוא עדיין זה של טרנאיטליה, ואין סיבה להתבלבל. מספר הערות כלליות שירות ticketless - ללא כרטיס, ניתן לקנות כרטיס לכל הרכבות דרך אתר האינטרנט ולקבל כרטיס אלקטרוני לטלפון, אותו יש להציג לכרטיסן, אשר יסרוק את הברקוד ויאשר את הנסיעה. על מנת להשתמש בשירות זה יש להרשם לאתר של טראינטליה - Trenitalia בתחנות בינוניות ומעלה בדרך כלל יודעים מאיזה רציף תצא רכבת רק כמה דקות לפני יציאתה. לכן רואים מאות אנשים בוהים דקות ארוכות בלוח הזמנים ואז בבת אחת נוהרים לרציף מסויים. ודאו מראש מה היעד הסופי של הרכבת (זה שיופיע על הלוח) ומה מספר הרכבת כדי שלא יהיה מקום לטעויות. ככה תגיעו תמיד לרכבת הנכונה. באתרים ובקופות תמצאו המון סוגים של מחירים לכל נסיעה. הנחות ע"פ גיל למשל תוכלו לקבל. מצד שני כרטיסי מועדון של חברות הרכבת מיועדים לבעלי תעודת זהות איטלקית בלבד, כמו גם הנחות ייעודיות לצעירים אזרחי האיחוד האירופי בלבד. מחירים אלה כמובן לא רלוונטיים לרובנו. כמו כן, בעיקר ברכבות המהירות תנאי הכרטיס שונים בין מחיר למחיר, בהקשר של תנאי ביטול ושינוי, יחד עם שירותים נוספים המוצעים לכם. כלומר: ברכישת כרטיס בדקו טוב טוב איזה כרטיס זה, למי בדיוק הוא מיועד, ומה ההגבלות שלו. הכרטיסנים ברמה השירותית באופן כללי נעימים ואדיבים, אך זה לא עומד בסתירה לעובדה שאם טעית תשלם. נקודה. וגם עצם זה שאתה תייר לא ממש יגרום להם לחוס עליך. והדבר האחרון, ואוי כמה שזה חשוב, כי אי אפשר להימלט מהתופעה המרגיזה הזאת: כל עוד תהיו בתוך מתחמי קופות ומודיעין של טרנאיטליה או איטלו, כל העובדים המסייעים, הם אמינים. הם עובדי החברה ומזוהים בקלות במדים בולטים וייצוגיים. השתדלו לבצע את כל הרכישות וההתייעצויות בתוך המתחמים הללו ולא במכונות הפזורות ברחבי התחנות, כי בחוץ זה פשוט גן חיות: מיד כשתיגשו למכונה שכזו, יבואו אליכם אנשים, (חלקם אגב, בלבוש מהודר כדי שלא תשימו לב שהם בעצם קבצנים במקרה הטוב או נוכלים במקרה הרע) ויציעו לכם עזרה בקניית הכרטיסים במכונה. הם לא עושים זאת מנדיבות לבם! אם יש לכם מזל, בסוף שירות ה"סיוע" הם רק יבקשו מכם כסף. קצת פחות מזל, והם ישלחו יד למכונה ויקחו לכם את העודף. הרבה פחות מזל, ותגלו שבינתיים גם אין לכם ארנק או משהו בסגנון. עצתי לכם: אם אין מתחם קופות וסיוע סגור שאליו אסור להם להיכנס, גם אם ייקח לכם עוד קצת זמן, גשו לקופה מאויישת, גם במחיר של המתנה בתור. אם אין קופה, מיצאו מישהו אמין לשאול: שוטר, שומר, מוכר בחנות וכו' ואל תתעסקו עם כל אותם מסייעים מטעם עצמם. נסיים ונאמר שרשת הרכבות באיטליה באמת טובה ויעילה, כך גם השירות שניתן מסביב. נקווה שהמידע שקיבלתם כאן יעזור לכם להבין את ההבדלים בין הרכבות השונות, העלויות, והחוקים שאינם תמיד ברורים למי שרק מתנסה בחוויה בפעם הראשונה. נקווה אם כן שכך תגיעו מוכנים! כל מה שנותר לאחל זה: נסיעה טובה!!! BUON VIAGGIO נ.ב המדור לאמיצים בלבד - קיים סוג נוסף של רכבות... רכבות פרבריות. הרי כשמדובר באיטליה, בלי קצת כאוס ארגוני אי אפשר, נכון? בטבעות המרוחקות של המטרופולינים הגדולים באיטליה מופעלות רכבות פרבריות והבעיה היא שלגביהן החוק היחיד הוא כנראה שאין חוקים... כל מטרופולין והשיגעונות שלו, וגם קל לבלבל ביניהן לבין הרכבות האזוריות. לפעמים רכבות אלה יוצאות מתחנת הרכבת עם הרכבות הבינעירוניות, לפעמים בתחנה ייעודית משלהן. לפעמים הן כלולות בכרטיס תחבורה ציבורית עירוני, ולפעמים לא. לפעמים הכרטיס הוא כרטיס של טרנאיטליה, ולפעמים דווקא כרטיס של העיר או המחוז. ולפעמים אפילו (נשבע לכם, אמיתי) התחנות הראשונות הן בכרטיס עירוני ובהמשך בכרטיס בינעירוני, ויש צורך לרדת ולהחליף כרטיס בקופה בתחנה האחרונה העירונית ולעלות עם כרטיס אחר לרכבת הבאה לאותו היעד בדיוק. לשמחתי, הקנס על חוסר הידיעה שלי את הסעיף ההזוי הזה עלה לי רק 6 יורו וחצי מהכרטיסן... אז בכל הקשור לרכבות פרבריות: לבדוק, לבדוק, ועוד לבדוק. וגם אם נראה לכם שהסבירו לכם משהו לא הגיוני בעליל, שווה לוודא שוב כי יש סיכוי שחוסר ההיגיון הזה בעצם אמיתי. קל להתבלבל כי יש הרבה רשתות רכבות שפועלות במקביל, אבל כשמבינים איך הכל עובד מגלים שהרכבות האלה בעצם יעילות מאוד.

כפי שהביטלס, הפינק פלויד ובוב דילן השפיעו כל אחד בדרכו וסגנונו על המוסיקה הפופולארית של ימיינו, כך גם באיטליה השפיעו יוצרים וזמרים מסויימים יותר מאחרים על המוסיקה האיטלקית לאורך השנים. שיריהם נחקקו בזכרון הקולקטבי והפכו לאבן יסוד של המוסיקה הפופולארית. מוטיבים מן היצירות האלו מהדהדים גם כיום מתוך הלהיטים העכשווים ומהווים בסיס והשראה לגוף היצירות כולן. הנה כמה מהיוצרים המשפיעים במוסיקה האיטלקית משנות החמישים ועד ימינו. Mina Mazzini - מינה מאזיני שמה המלא הוא "מינה אנה מאזיני" שם הבמה שלה הוא, מינה. נולדה ב 25 למרץ 1940, בפרברי העיר וארזה. זמרת איטלקית גדולה, בעלת קול סופראן דרמטי עם גוון חם. תחילת הקריירה שלה בסוף שנות ה-50. אז שרה בסגנונות מרובים וביצעה כ 1400 שירים שונים (!) היא מכרה כ - 150 מיליון דיסקים - מספר 1 באיטליה! בזירה הבינלאומית קיבלה מחמאות משמות גדולים כמו: פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, כינה אותה - "הזמרת הגדולה ביותר". כמו כן חלקו לה שבחים, מייקל ג'קסון, אריטה פרנקלין, סלין דיון, ברברה סטרייסנד, לייזה מנלי ועוד.. בשנת 1959 הייתה לרוקרית האיטלקיה הראשונה שהופיע בטלויזיה הלאומית. באפריל 1963 ילדה בן. אביו הוא השחקן "קוראדו פני" אשר היה באופן רשמי נשוי באותה תקופה לאשה אחרת. הדבר הביא על מינה חרם טלויזיוני בהשפעת הכנסייה. למרות זאת הקהל המשיך לאהוב אותה ולהפגין זאת בכך שהגיע בהמוניו להופעותיה. בתגובה לאירועים אלה מינה הפכה למעין ילדה רעה. ולכך התאימה גם את תמידתה. היא צבעה את שערה לבלונד פלטינה, גילחה את גבותיה והתאפרה בכבדות. בינואר 1964 נגמר באופן רשמי החרם השמרני שהופעל כלפיה. את סיומו סימנה הופעתה ,כשהיא שרה שיר חדש, באחת מתוכניות בטלויזיה. בהמשך היתה הראשונה ללבוש חצאית מיני בטלויזיה. לאורך הקריירה המפוארת שלה שיתפה פעולה עם אגדות כמו ג'ורגיו גאבר ולוצ'יו בטיסטי. בתחילת שנות ה - 70 בא לעולם אחד הלהיטים הגדולים ביותר שלה Parole Parole אשר נחקק בזכרון אולי כשיר האיטלקי המפורסם ביותר בעולם. בשנת 1978 הודיעה מינה על כך שהיא מפסיקה להופיע בפומבי. מאז היא מסתגרת. היא לא מופיע בטלויזיה ולא מתראיינת לתקשורת, אך ממשיכה לעבוד באולפן ולהקליט אלבומים חדשים. ​ (1943 - 1998) Lucio Battisti - לוצ'יו באטיסטי לוצ'יו באטיסטי נולד ב 5 למרץ 1943 בפוג'יו בוסטונה אשר במרכז איטליה. הוא נפטר 9 ספטמבר 1998 זמר, מלחין, רב נגן, ומפיק. אחד האמנים הגדולים, המשפיעים והחדשנים של כל הזמנים באיטליה. נחשב לאחד מהכותבים והיוצרים החשובים של המוסיקה האיטלקית. באטיסטי שינה את הסגנון המוסיקלי של הפופ והרוק האיטלקים. חידש בכל מובן וצורה את השיר והמנגינה המסורתיים. שיתף פעולה עם MOGOL שכתב עבורו הרבה מהטקסטים והצליח לגעת בנושאים שלא קיבלו תשומת לב מספקת באותה תקופה. השניים שיתפו פעולה לאורך כל שנות ה -60 וה-70 עד שבשנת 1979 הודיע באטיסטי על הפסקת שיתוף הפעולה בין השנים. בשנת 1981 התחיל שיתוף פעולה חדש עם Romano Pasquale Panella שנמשך עד אמצע שנות ה 90, בתקופה ההיא הוזכרה האפשרות של איחוד מחדש עם MOGOL, שלא קרה מעולם. גם בימים אלה נחשב בטיסטי למיתוס באיטליה. אפילו בקרב הנוער. כולם מכירים את מילות שיריו בעל פה.  באטיסטי החל את הקריירה שלו בגיל 21 וסיימה בגיל 55 בבית חולים במילאנו. מותו מוגדר כמוות מנסיבות לא ידועות. Adriano Celentano - אדריאנו צ'לנטאנו נולד ב 6 לינואר 1938 במילאנו. צ׳לנטאנו הוא זמר, כותב, ורקדן. החל להופיע בשנת 1957. באיטליה זכה לפרסום רב. ומחזיק ביחד עם והזמרת מינה בתואר יוצרי האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. צ'לנטאנו הצליח גם מחוץ לאיטליה וידוע בעולם כאחד מעמודי התווך של המוסיקה האיטלקית בת זמננו. היה מהראשונים ששרו רוק אנד רול אמריקאי באיטלקית. צ'לנטנאנו כותב גם עבור זמרים אחרים. משחק בסרטי קולנוע ומופיע הרבה בטלויזיה הממלכתית. (1938-2003) Giorgio Gaber - ג'ורגיו גאבר ג'ורגיו גאבר אשר היה מכונה סניור G, נולד במילאנו, היה זמר, משורר, גיטריסט, קומיקאי, ושחקן תאטרון איטלקי. מהאמנים היצירתים המקוריים וקובעי הטון, שידעה התרבות האיטלקית. ההומור הנוקב, מאפיין את כתיבתו, שיקף בחדות את התרבות והחברה של זמנו. " החירות אינה האפשרות לרחף מעל עץ / או להיות בעל דעה / החירות איננה מקום חופשי / חירות היא השתתפות." (ג'ורגיו גאבר - שיר החירות 1972) התחיל את הקריירה המפוארת שלו בסוף שנות ה -50 של המאה העשרים. ילד רוק וג'אז של אותן שנים. הופיע בעיקר כזמר ושחקן, פיתח סגנון יחודי - המזוהה איתו, אשר משלב שירה ומשחק על ידי שימוש בהומור אירוני, מריר לעיתים. הופיע תמיד עם גיטרה. הופעה מהפנטת של איש אחד, סטנד אפ קומדי מוסיקלי שזור במסרים תרבותיים. למרות שדעותיו, וכפועל יוצא, שיריו לא עמדו בקנה אחד עם אלו של השלטון, ניתנה לו במה והוא הופיע פעמים רבות לאורך השנים בטלויזיה הממלכתית. הקליט מספר דואטים עם זמרים מובילים כמו מינה ואדריאנו צ'נלטאנו. הופיע בתאטראות לאורכה של איטליה. ב 1 לינואר 2003 נכנע למחלת הסרטן לאחר שנים רבות של מאבק. (1928-1994) Domenico Modugno - דומניקו מודוניו דומניקו מודוניו נולד בפוליניאנו א מארה Polignano a mare אשר בחבל בארי, ב 1928 ונפטר ב 1994 באי למפדוזה. היה זמר, מלחין, גיטריסט, שחקן ובסוף ימיו גם חבר פרלמנט. ידוע בכל העולם בזכות להיט גדול ששר ושהפך לקלאסיקה מוזיקלית עולמית " Nel Blu Di Pinto Di Blu " ("בתוך הכחול הצבוע כחול"), המוכר יותר כ- Volare "ווֹ‏לָ‏ארֶ‏ה" (לעוף) השיר שבר את כל שיאי ההשמעה האפשריים עבור שיר בשפה האיטלקית, והוא כנראה השיר האיטלקי המפורסם ביותר בכל הזמנים. הוא כיכב בראש מצעד הפזמונים בארצות הברית במשך חמישה שבועות, וגבר בכך על שירים מאת ריקי נלסון ואלביס פרסלי‏. גרסאות כיסוי לשיר הוקלטו מאות פעמים ברחבי העולם על ידי זמרים והרכבים שונים, המפורסמים שבהם הם: פרנק סינטרה, דין מרטין, לואי ארמסטרונג, קליף ריצ'רד, פול מקרטני, דויד בואי, לוצ'אנו פאבארוטי, והג'פסי קינגס. בנוסף לפרסומו בשפה האיטלקית זכה גם לתרגומים רבים בשפות שונות. "באיזו תחנת רדיו, במישגן או אינדיאנה, לא זוכר בדיוק, שדרן אחד השמיע את התקליט שלי. למחרת אלפיים איש התקשרו לתחנה וביקשו לשמוע אותו שוב. הם השמיעו את התקליט עוד פעם וביום שלאחר מכן חזר הדבר על עצמו. אלפי אנשים התקשרו ביקשו שינגנו אותו עוד ועוד. – עלילת הפרסום של "לעוף – Volare" התחילה כך" (ראיון עם דומניקו מתוך הספר דומניקו מודוניו 1981) מעבר להצלחת השיר הזה, שירים נוספים של מודוניו זכו גם הם לגרסאות כיסוי. בנוסף זכה מודוניו ארבע פעמים בפסטיבל סאן רמו, ייצג את איטליה שלוש פעמים בתחרות האירוויזיון, וזכה בשני פרסי גראמי. הוא ניגן גם מוזיקה קלאסית וקיבל תפקידים כשחקן וזמר באופרה, בקולנוע, בתאטרון ובטלוויזיה. וביים סרט אחד. (1943-2012) Lucio Dalla - לוצ'יו דאלה לוצ'יו דאלה נולד ב 4 למרץ 1943 בבולוניה איטליה ונפטר ב 1 למרץ 2012. לוציו דאלה היה מוסיקאי, רב נגן, משורר וזמר איטלקי ללא ספק אחד החשובים החדשנים והמשפיעים באיטליה. לאורך 50 שנות הקריירה שלו חיפש תמיד אתגרים מוסיקליים חדשים, הושפע מג'אז אך נגע גם בסגנונות מוסיקלים שונים ממוסיקת קצב ועד אופרה. כשהיה בן עשר קיבל במתנה קלרינט ולומד בכוחות עצמו לנגן עליו. בהמשך הצטרף ללהקת ג'אז בבולוניה, כמובן, כנגן קלרינט. באותן שנים התגורר בבולוניה החצוצרן האמריקאי האגדי צ'אט בייקר, לוצ'יו היה עדיין נער אך כבר וירטואוז על קלרינט, וצ'אט בייקר ניגן איתו מספר פעמים ובהמשך אף עם נגנים בינלאומיים אחרים. "בזמנים ההם חשבתי על עצמי כעל נגן ג'אז וזלזלתי במוסיקת פופ קלה" אמר שנים לאחר מכן. אך כאמור לוצ'יו, לאורך הקריירה שלו שלט בסגנונות מוסיקאלים רבים. שיתף פעולה עם אמנים שונים בתחומים רבים, שר דואטים שהמפרוסם שבהם עם ריי צ'ארלס. הוא כתב לעצמו את המילים לשיריו. והפך לאבן יסוד בתרבות האיטלקית של השירה העכשיות. ליבו נדם בעודו סועד ארוחת בוקר במהלך סיבוב הופעות בשוויץ, 3 ימים לפני יום הולדתו ה 69. גופתו נתגלתה על ידי בן זוגו לחיים ולעבודה מרקו אלאמאנו. באיטליה הוכרז יום אבל לא רישמי וכל חבריו ביכו את מותו. (1940-1999) Fabrizio De André - פאברציו דה אנדרה נולד בג'נובה ב-18 לפברואר 1940, נפטר במילאנו ב-11 לינואר 1999. היה משורר וזמר איטלקי מהמשפיעים בדורו. שיריו מספרים את סיפורם של אנשי שוליים, מורדים במוסכמות וזונות. מבקרים מסויימים מחשיבים אותו משורר לכל דבר ושיריו נכללו באנטולוגיות ספרותיות שנלמדות בבתי הספר. הוא השתמש בשיריו בניב (דיאלקט) של ליגוריה. המחוז בו נולד וגדל. מתוך רצון לעצור את העלמותם של הדיאלקטים השונים, שהאיטלקית, השפה הרשמית של המדינה מאיימת להשכיח. בנוסף תרגם סנשונים צרפתיים והתנסה במוסיקה מהעולם. באיטליה הוא ידוע כעילוי. על שמו נקראים פארקים, סיפריות, ובתי ספר. "חשבתי שזה יפה שהיכן שנגמרות אצבעותי חייבת באיזה שהוא אופן להתחיל הגיטרה" (1935-2007) Luciano Pavarotti - לוצ'יאנו פאברוטי לוצ'יאנו פאברוטי נולד במודנה אשר בצפון איטליה ב -12 לאוקטובר 1935. ונפטר ב 6 לספטמבר 2007, היה זמר טנור איטלקי ששר אופרה לירית. פברוטי היה אחד האמנים האיטלקים המעורכים ביותר בעולם כולו. תודות לקולו העוצמתי והעמוק וגם בזכות יכולתו לתקשר עם הקהל בצורה פשוטה וסימפטית. כך היה שהשפיע גם על המודעות הכלל עולמית בנוגע למוסיקת האופרה, שאותה הצליח להחזיר ממגדלי השן אל הקהל הרחב. הוא העניק גוון "מודרני" לאופרה בכך שיסד את "פברוטי וחברים", סדרת מופעים לצדקה בהשתתפות גדולי כוכבי הפופ של תקופתינו אך בה בשעה שמר על זהותו כזמר אופרה. הקים את "שלושת הטנורים" ביחד עם פלסידיו דומינגו, ג'וס קאראראס (ספרד) ביחד שרו בפתיחת טורניר המונדיאל בשנת 1990. כך קנה לעצמו תהילה עולמית ופרסום גם מחוץ לעולם המוסיקה. פברוטי נחשב לאחד מזמרי הטנור האיטלקי המצליחים ביותר בכל הזמנים. מכירותיו לאורך הקריירה עלו מעל 100 מיליון אלבומים. הוא זכה שש פעמים בפרס הגראמי, וקיבל פרסים נוספים ממדינות רבות ומהאו"ם על תרומתו. להרצאה על זמרי אופרה איטלקים נוספים. Gianna Nannini - ג'אנה נאניני ג'יאנה נאניני נולדה בעיר סיינה באיטליה ב-14 ליוני 1956 והיא זמרת פופ ורוק.  התחילה לשיר בגיל 18, כאשר לוהקה כסולנית בלהקת בנות. בגיל 19 עברה לגור במילאנו והתחילה ללמוד, פיתוח קול, לנגן על פסנתר ולהלחין. אז גם החליטה להקדיש את חייה למוסיקה. באותה תקופה הופיעה במילאנו בלילות בבארים ומשכה תשומת לב רבה. היא סרבה לחוזה שהוצע לה, אשר אמור היה להפוך אותה לזמרת איטלקית מסורתית מן השורה הראשנה. בשנת 1976 הוציאה את אלבומה הראשון והיא רק בת 20. היא עצמה כתבה את כל המלים והלחנים לשירים באלבום, כולם בהשפעת רעיונות פמיניסטים. ההצלחה הגדולה שפתחה עבורה את דלתות אירופה הגיעה בשנת 1979 עם השיר "אמריקה" . השיר נכלל באלבומה השלישי "קליפורניה". את האלבום מכסה תמונת פסל החרות שמחזיק בידו במקום את הלפיד המפרוסם ויברטור עם פסים וכוכבים. בשנת 1982 נאניני התחילה לעבוד עם המפיק טוני פלאנק שהפיק מוסיקה עבור יוצרים כמו: בראין אינו, יוריטמיקס, סקורפיונס, אקו והבאנימן ועוד. פלאנק הפיק עבורה גם את אלבומה החמישי. האלבום זכה להצלחה גדולה בכל אירופה ומכר כ 250 אלף עותקים זכה בתקליט זהב בגרמניה, אוסטריה, שוויץ ובפלטינה באיטליה. כוכבה של ג'אנה נאנני דרך לאורך כל שנות ה- 80 כאשר בין השאר כתבה שיר לפס הקול לסרטו הראשון של הבמאי גבריאלה סלבטורס "חלום ליל קיץ" . ב- 1986 יצא אלבומה השביעי וזכה להצלחה מחוץ לגבולות אירופה, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק, ומכר מעל מיליון עותקים. מאז ועד היום ההצלחה של נאניני ממשיכה, היא עובדת עם מפיקים ונגנים מפורסמים מהעולם, משתפת פעולה עם זמרים רבים, משתתפת באופרות מודרניות, כותבת מוסיקה לסרטים ומופיעה מול קהלים גדולים. נאניני ידועה בזכות חותמת קולה, קול צרוד המגיע לגבהים ומקנה לה גוון רוקיסטי עז. Paolo Conte - פאולו קונטה פאולו קונטה נולד ב 6 לינואר 1937 באסטי שבצפון מערב איטליה , קונטה הוא זמר, רב נגן, משורר ,ועורך דין.  האם ניתן להיות עורך דין ואמן גם יחד? את צעדיו הראשונים בעולם המוסיקה צעד בתחילת שנות ה -60 אך בשנת 1974 החליט לותר על עריכת דין להקדיש את כל כולו למוסיקה. הקרירה שלו בתחום המוסיקה נמשכת כבר חמישים שנה  קונטה הוא מהיוצרים החשובים המשפיעים והמקוריים ביותר באיטליה. כותב עבור עצמו כמו גם עבור מבצעים אחרים. הוא ג'זיסט מצויין; מנגן ג'אז על פסנתר . פרט מעניין נוסף הוא, שקונטה עומד מאחורי השיר אז'ורו Azzurro אשר נכתב על ידו בשנת 1968 עבור הזמר אדריאנו צ'נלטאנו. השיר ידוע ואהוב כל כך באיטליה (ובעולם) עד שהוצע כתחליף להמנון הלאומי האיטלקי. אם תרצו בסגנונו מזכיר מעט את לאונרד כהן ​קולו צרוד ועבה, עמוק ומיוחד במינו. הוא זוכה להצלחה רבה גם בצרפת - משלב שירה בצרפתית. שיריו הושמעו כפסי קול בקולנוע. וכהשראה לקומיקס. זכה בפרסים רבים כולל במדליית הכבוד של העיר פריז.  קונטה כתב ספר. בנוסף הוא מצייר, ואת הציורים משלב באלבומיו.

הפעם נצא למסע מפתיע בין הארמונות המפוארים שבהם התגוררה משפחת המלוכה האיטלקית. נבקר בארמון קזרטה העצום והמפורסם, נתרשם מעבודת השחזור הבלתי רגילה שנעשתה בארמון ונריה ראלה , נסייר בין יצירות אומנות יקרות ערך בפאלאצו פיטי , ונכיר את ההיסטוריה המסובכת ומלאת התהפוכות של ארמון הקווירינאלה . ב-2 ביוני 1946 נקראו האיטלקים (ולראשונה גם הנשים!) לקלפיות. לא היו אלה בחירות רגילות, אלא משאל עם, שבו התבקשו האיטלקים לבחור את צורת הממשל המועדפת עליהם: האם להישאר תחת שלטון המלך (מונרכיה), או לעבור למשטר רפובליקני, הכולל פרלמנט וחוקה. 53% מהמצביעים בחרו לעבור למשטר רפובליקני, ובכך הביסו בפועל את משפחת המלוכה משושלת סבויה (Savoia) ששלטה במדינה מאז 1849, תחת הנהגתו של המלך ויטוריו אמנואלה השני. לאורך ההיסטוריה נודעה איטליה כתיבת אוצרות של ממלכות וארמונות, והידועה מבין משפחות האצולה היא שושלת סבויה. היכן התגוררה משפחת המלוכה, ומהם הארמונות שהיא בחרה כסמל לכוחה? במאמר זה נצא לסיור בין טורינו, קזרטה, רומא ופירנצה, בעקבות הסיפורים והארמונות המוזהבים של משפחת המלוכה האיטלקית. טורינו וארמון הוונריה ראלה (Venaria Reale) ארמון ונריה ראלה (Venaria Reale), המכונה גם רג'ה ד'איטליה (Reggia d’Italia), כלומר הארמון המלכותי האיטלקי, הוגדר כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו כבר בשנת 1997, אך באותם הימים אי אפשר היה עדיין ליהנות מיופיו של האתר. למעשה, כגודל הפאר, כך היה גודל ההרס – לאורך המאות ה-18 וה-19 סבל הארמון מהזנחה נוראית ומנזקים משמעותיים שאיימו להחריב אותו לגמרי. רק בשנת 2007 נפתחה הוונריה ראלה לקהל, לאחר שהושלם בה בהצלחה תהליך השיפוץ הנרחב והמורכב ביותר של מונומנט היסטורי כלשהו באירופה. המבנה המרשים נחשב לאחת הדוגמאות הטובות בעולם לאדריכלות בארוקית: מקדש דיאנה (איל טמפיו די דיאנה – Il Tempio di Diana), הגלריה הגדולה, קפלת סנט'אומברטו (la cappella di Sant’Umberto) המוקדשת לסן אומברטו, הקדוש המגן של הציידים, האורוות (לה סקודריה יובאיריאנה – le scuderie juvarriane) ומזרקת הצבי (לה פונטנה דל צ'רבו – la fontana del cervo) מייצגים כולם פיסת היסטוריה משמעותית, ומדגימים את העושר והעוצמה של בית סבויה. הקשר ההדוק בין טורינו לבית סבויה הוא מוכר וידוע. העיר נודעה כמרכז הכוח של המשפחה, שהפכה אותה לעיר הבירה הראשונה של הדוכסות שלהם בשנת 1572. ארמון הוונריה ראלה הוא אחד הידועים שבמעונות המלכותיים של בית סבויה (סדרה של מבנים מלכותיים ומונומנטליים שנבנו על ידי אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, ויורשיו). בשנת 1650 החליט הדוכס קרלו אמנואלה השני לבית סבויה להוסיף יהלום לכתר שלו, ולבנות ארמון חדש שיתווסף לרשימת המשכנים המלכותיים. מטרת הארמון החדש, שהוקם במרחק קילומטרים ספורים מטורינו, הייתה לשמש כמעון ציד, ומלאכת התכנון הופקדה בידיו של ארכיטקט החצר אמדאו די קסטלאמונטה (Amedeo di Castellamonte). הפרויקט הגרנדיוזי הוא דוגמה חשובה לאדריכלות המונומנטלית האירופאית במאה ה-17, ומציג באופן אלגורי את המאבק בין האדם לכוחות הטבע. לצד הארמון עצמו נשתלו גנים בסגנון איטלקי המעוטרים בפסלים, והוא הוקף ביערות. אבל בשנת 1699 הורה ויטוריו אמדאו השני לתכנן מחדש את המבנה, והפעם המלאכה הופקדה בידיו של האדריכל מיכלאנג'לו גארובה (Michelangelo Garove). השינוי המשמעותי ביותר כלל תכנון מחדש של הגנים בסגנון צרפתי, בהשראת חצר המלכות הידועה ביותר באירופה: ארמון ורסאי. שם לא תמו השינויים. בשנת 1716 פנה הדוכס, שהפך בינתיים למלך, לאדריכל פיליפו יובארה (Filippo Juvarra) בבקשה שירחיב את המבנה ויוסיף לו את הגלריה המפורסמת, הקפלה והאורוות. האדריכל התבקש גם להרוס את מקדש דיאנה, שחסם את קו הראייה, על מנת שהשליטים יוכלו להביט קדימה אל האופק ללא הפרעות. לבסוף, בשנת 1739 החליט קרלו אמנואלה השלישי לחבר את כל חלקי המבנה בעזרת סדרה של גלריות וחדרים מקשרים, שתוכננו בידי בנדטו אלפיירי (Benedetto Alfieri). הרג'יה ונריה המשיכה לתפקד כמעון מלכותי לאורך תקופת שלטונם של ויטוריו אמדאו השלישי וקרלו אמנואלה הרביעי. על מנת לבקר במקום, יש להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי . כאמור, הוונריה איננה המשכן היחיד של משפחת סבויה במחוז פיימונטה, ולאורך שנות שלטונם הם בנו מספר ארמונות ומבנים כסמל לכוחם. למעשה, ישנו מסלול פופולרי בפיימונטה המכונה "קורונה דלה דליציה" (Corona delle delizie), כלומר כתר התענוגות, המחבר בין כמה מהארמונות הבולטים וביניהם פאלאצו קרינייאנו (Palazzo Carignano), קסטלו דל ולנטינו (Castello del Valentino) ווילה דלה רג'ינה (Villa della Regina). הוונריה ראלה השוקולד המלכותי אם תרצו להרגיש לרגע כמו המלכים לבית סבויה, כדאי לכם לבקר בחנות מיוחדת בטורינו , ברחוב קורסו מונקליירי (Corso Moncalieri). במקום זה נמצא מפעל שוקולד שנוסד בשנת 1919 הודות לתוכניות האמביציוזיות של משפחת פייראנו (Peyrano). בשנת 1938 השיגה המשפחה תואר נחשק שהוענק להם על ידי המלך ויטוריו אמנואלה השלישי: הם הוכתרו כספקים הרשמיים של שוקולד לבית סבויה. כך, הפך שוקולד פייראנו, שנולד בחנות קטנה בלב טורינו, לשוקולד המלך (איל צ'וקולאטו דל רה – il cioccolato del Re), וזהו שמו עד היום. שוקולד פייראנו, בקורסו מונקאליירי שבטורינו ארמון קזרטה (La Reggia di Caserta): משושלת בורבון (Borbone) ועד לשושלת סבויה (Savoia) בשנת 1750 החליט קרלוס השלישי, מלך נאפולי, לבנות ארמון שישמש כסמל ומוקד לממלכה החדשה והאוטונומית שבראשה עמד. לאחר התלבטות הוחלט להקים את המשכן במקום שבו עמדה אחוזה מהמאה ה-16 בשם פאלאצו דלי אקוויווה (Palazzo degli Acquaviva). הפרויקט רחב ההיקף (1200 חדרים!) הופקד בידיו של האדריכל לואיג'י ואנוויטלי (Luigi Vanvitelli). תהליך הבנייה החל ב-20 בינואר 1752, ונמשך עד שנת 1759, השנה שבה עזב קרלוס את ממלכת נאפולי, ונסע למדריד על מנת למלוך על ספרד. לאחר עזיבתו סבלו עבודות הבנייה מהאטה משמעותית, עד כדי כך שכאשר נפטר האדריכל בשנת 1773, עדיין היה הארמון רחוק מלהיות גמור. קרלו ואנוויטלי (Carlo Vanvitelli), בנו של לואיג'י, ובהמשך גם אדריכלים נוספים שלמדו תחתיו, היו אלה שהשלימו את הפרויקט המונומנטלי. הפארק המלכותי הוא חלק מהותי מארמון קזרטה, ועיצובו הושפע מהגנים של ארמון ורסאי, כמובן. העבודות להקמת הגן החלו עם שתילת הצמחים הראשונים, בשנת 1753, במקביל לבניית האקוודוקט קרולינו (Acquedotto Carolino) – אמת המים באורך 38 קילומטר שהובילה מים לארמון המלכותי והשקתה את הגנים. הגנים שניתן לראות היום אינם אלא חלק אחד בלבד מהפרויקט העצום של ואנוויטלי, שלא זכה לסיים את העבודה. הספרייה הפלטינית (לה ביבליוטקה פאלאטינה – La Biblioteca Palatina) הספרייה הפלטינית (כלומר הספרייה המלכותית) נבנתה לבקשתה של מריה קרולינה לבית הבסבורג-לוריין, אחותה של מרי אנטואנט ואשתו של פרדיננד הרביעי לבית בורבון (הידוע יותר בשם פרננדו מלך שתי הסיציליות). הספרייה נבנתה תוך פחות משלוש שנים, בסוף המאה ה-17. שלושת אולמות הספרייה מעוטרים בפרסקאות חשובים, ובחפצים מגוונים כגון ברומטרים, טלסקופ העשוי פליז, וגלובוסים. אך ליבה של הספרייה הוא אוסף הספרים המפואר: למעלה מ-14,000 ספרים, וביניהם כמה כרכים של הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה האירופאית. אחד הספרים המשמעותיים ביותר באוסף הוא פרויקט תכנון המשכן בקזרטה שהציג האדריכל לואיג'י ואנוויטלי (Vanvitelli) בפני המלך. מרתק לקרוא את תוכניתו של האדריכל, המסביר כיצד צפוי הארמון המלכותי בקזרטה לשקף את ממלכתו של השליט, ואת התפקיד החשוב שמלכי בורבון עמדו למלא באירופה. הארכיון ההיסטורי (ארקיביו סטוריקו – Archivio Storico) של הארמון בקזרטה נבנה לבקשתו של המלך פרננדו הרביעי ומכיל כעשרת אלפים מעטפות וכרכים, ובהם מסמכים המתעדים את התקופה שבין המאה ה-15 למחצית הראשונה של המאה ה-20. האוסף מספק מידע חשוב לחוקרים על העבודות, כוח האדם (גברים, נשים, ועבדים) והעלויות שהיו כרוכות בתהליך בניית הארמון בקזרטה. מאז 1860 שימש הארמון לעיתים את בני משפחת סבויה, עד שוויטוריו אמנואלה השלישי העניק את המבנה לממשלת איטליה. בשנת 1945 התרחש בו אירוע היסטורי נוסף, כאשר גרמניה הנאצית חתמה בארמון על הסכם כניעה מול איטליה. יופיו של הארמון וגודלו העצום עוררו את עניינם של במאים ואנשי קולנוע, ומספר סרטים צולמו במתחם (וביניהם סצנות מתוך משימה בלתי אפשרית 3, וסצנות משני סרטים מסדרת מלחמת הכוכבים). למידע נוסף על שעות הפתיחה ודרכי ההגעה: www.reggiadicaserta.beniculturali.it ארמון הקווירינאלה (Il Palazzo del Quirinale) – ממעונו של האפיפיור, לביתו של המלך, למשכנו הרשמי של נשיא איטליה הארמון המוכר לכולם כסמל הרפובליקה האיטלקית שימש במשך מאות שנים כמעונם של האפיפיורים, ובמשך כ-70 שנה כאחד מבתיהם של מלכי איטליה. ובמילים אחרות – מאז ומתמיד עמד הקווירינאלה בלב מוקד הכוח ברומא. במאה ה-16 שימש הקווירינאלה כמקום מפלט עבור אצילים ושאר אנשי רמי מעלה שרצו להתרחק מהחום שבעיר. באותם הימים, היה הקווירינאלה מבנה קטן יחסית, המוקף ביקב נרחב. היה זה הקרדינל העשיר איפוליטו ד'אסטה (Ippolito d'Este), בנה של לוקרציה בורג'ה (Lucrezia Borgia), שהתאהב במקום והפך אותו לגן מפואר. האפיפיור הראשון שהחליט להפוך (על חשבונו) את המבנה הצנוע למשכן רשמי היה גרגוריוס השלושה-עשר. מחליפו, האפיפיור ססטוס השישי, רכש את הווילה ואת הגן והפך אותם למעון קיץ של החצר האפיפיורית. במשך 300 שנה שימש הקווירינאלה כמעונם של האפיפיורים, שחיבבו את המקום במיוחד, ושהו בו פרקי זמן ממושכים. בזכות עובדה זו, הפך המעון הקיצי למרכז כוח חשוב של הכנסייה. הכול השתנה במאה ה-19, כאשר מעמדה של מדינת האפיפיור התערער, והאפיפיורים גורשו מהקווירינאלה שלוש פעמים. מועצת השרים של ממלכת איטליה קבעה שהקווירינאלה צריך להיות רכוש ממשלתי, ולשמש כמקום מושבו של המלך. הרעיון לא מצא חן במיוחד בעיני המלך עצמו, ויטוריו אמנואלה השני, שלא שש לגור בביתם של אנשי כמורה, אך הפור נפל והוסכם שבני משפחת סבויה יתפסו את אותם מקומות המגורים ששימשו את האפיפיורים. ב-8 בנובמבר 1870 הונף על מגדל הארמון דגל איטליה ועליו סמל משפחת סבויה. לאחר מספר חודשים שבהם התנהלו שיפוצים במקום, עברה משפחת המלוכה לארמון, אבל רק לאחר שבנו של ויטוריו אמנואלה – אומברטו – עלה לכס השלטון, הפך הקווירינאלה באופן רשמי למעון מלכותי. ההתחלה הייתה חורקת מעט, אבל תוך זמן קצר דאגה המלכה מרגריטה (Margherita) להפוך את הארמון לכתובת הנחשבת ביותר בעיר, ובמהרה התמלאו האולמות באצילים וסופרים ואנשי תרבות, וביניהם גם המשורר המפורסם והאקסצנטרי גבריאלה ד'אנונציו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך הקווירינאלה ממעון מלכותי מפואר לבית חולים צבאי. לאחר שעלה מוסוליני לשלטון, איבד הקווירינאלה את תפקידו כמרכז פוליטי. לאחר שהעם האיטלקי הצביע ביוני 1946 נגד משטר מלוכני ובעד הרפובליקה, נטש המלך אומברטו השני את הקווירינאלה ועזב את המדינה. רק לאחר שלואיג'י איינאודי (Luigi Einaudi), נשיא איטליה הראשון, ואשתו אידה (Ida), עברו לקווירינאלה, הוא הפך שוב לסמל, והפעם – לסמל הרפובליקה האיטלקית. אינאודי הפך את הקווירינאלה לא רק לבית הנשיא הרשמי, אלא גם למעונו הפרטי. ארוחת צהריים עם שושלת סבויה... בקווירינאלה התקיימו שני סוגים של ארוחות: רשמיות, שכללו כ-180 אורחים, ופרטיות, שכללו לא יותר מעשרה אנשים, וביניהם בני המשפחה עצמם וצוות העובדים. בשני המקרים היה מדובר בארוחות פורמליות מאד, שבהן כל פרט ופרט זכה לתשומת לב קפדנית. בארוחות הרשמיות הוצג בפני האורחים תפריט בצרפתית, בדיוק כפי שנעשה במיטב חצרות המלכות באירופה, והוגשו מאכלים מכל מחוזות איטליה. בזמן הארוחות הפרטיות, לעומת זאת, העדיפו בני משפחת סבויה תפריט המבוסס על מנות ממחוז הבית שלהם – מחוז פיימונטה. ויטוריו אמנואלה השני השתגע במיוחד אחר מנה בשם בנייה קאודה (bagna cauda) – מטבל חם על בסיס שום, שמן זית ואנשובי, ואילו אומברטו הראשון נהג לטבול את הלחם שלו בקפה ואכל רק חסה שגדלה על המרפסת של חדר השינה שלו, בקווירינאלה. עד היום שמורים בארמון כלי הפורצלן של משפחת המלוכה – ירושה שהשאירו בני סבויה לאיטליה. סיור וידאו בתוך ארמון הנשיאות פאלאצו פיטי בפירנצה זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל משפחת סבויה התגוררה במשך תקופה גם בארמון פיטי (פאלאצו פיטי – Palazzo Pitti) שבפירנצה. הארמון הידוע והעצום, המשמש כיום כמוזיאון חשוב, שימש את בני סבויה בעיקר בחודשי החורף. לפניהם, שימש הארמון כמשכנם של משפחת מדיצ'י, ושושלת לוריין. עשרת האולמות שבאגף הימני של הארמון מציגים שילוב מופלא ועשיר, הן מבחינת המגוון והן מבחינת החשיבות, של יצירות אומנות מגוונות, החל בפסלים וכלה בציורים, תחריטים ושטיחים. הביקור בארמון כולל גם סיור בדירות השרד המלכותיות, החל מהסאלונה ורדה (Salone Verde), ששימש כבר את פרדיננדו לבית מדיצ'י, ועד לסאלה דיי צ'אמבלאני (Sala dei ciambellani), אולם המעוצב בסגנון לוריין. כאשר הגיעו בני סבויה, חדר זה הוסב לחדר כס המלכות (סלה דל טרונו – Sala del Trono), ובמרכזו הוצבה חופה רקומה ומעוטרת בסמל משפחת סבויה. בהמשך הביקור תוכלו לראות גם את הקפלה – החלל היחיד באגף הדירות המלכותיות המשמר את הקישוטים המקוריים מתקופת מדיצ'י והבארוק המאוחר, ואת אולם התוכים (סאלה דיי פאפאגאלי – Sala dei Pappagalli) ששימש כחלל מפריד בין דירתה של המלכה מרגריטה לדירתו של המלך אומברטו. גם גני בובולי (Bolboli), הצמודים לארמון פיטי, זכו לטיפולם של בני משפחת המלוכה, והורחבו עד לשער פורטה רומאנה (Porta Romana). הביקר בגנים מאפשר למבקרים לחוות את החיים בחצר המלכות. לפרטים: https://www.uffizi.it/giardino-boboli אולם כס המלוכה בני משפחת סבויה ורכישת יצירות אומנות בפירנצה... לאחר שטוסקנה סופחה למחוז פיימונטה, ביקר ויטוריו אמנואלה השני בפירנצה לעיתים מזומנות. אחד הביקורים החשובים ביותר נערך במהלך התערוכה הלאומית הראשונה של איטליה, בשנת 1861. בביקור זה החליט המלך לרכוש כמה חפצים שיקשטו את מעונו בפאלאצו פיטי. בהמשך, בשנת 1863, ביקר המלך באקדמיה לאומנות בעיר, והזמין ציורים משישה ציירים צעירים. הציורים, העוסקים בנושאים היסטוריים, מוצגים גם היום בארמון, באולם שנקרא "סלה דל פיורינו – Sala del Fiorino". הציורים עצמם מכונים "מתנת המלך".

מגזין דיגיטלי אודות איטליה והחיים בה, שנולד מאהבה גדולה למקום. מגזין אלטרנטיבי בו מתפרסמים מאמרים מקוריים בעברית על הנעשה במדינה בתחומים השונים, המאמרים נכתבים על ידי כותבים ישראלים ואיטלקים, האתר בחינם לכל מלבד מעט תכנים בתשלום לתמיכה באתר. Initalia website: Established with a great passion for Italy, Initalia tries to give a different point of view on Italy from the inside out. Articles are written by Italian writers and Israelis that live in Italy. Initalia is an alternative path for the Israeli reader who seeks unique information on Italy, an inside look on life in Italy

המשורר והסופר יונתן ברג מקים לחיים את איטליה, שבה כיכר השוק ריקה עכשיו, אבל בזיכרונו היא מלאת תשוקה, עצלה וגנדרנית. מסע מהכורסא אל מה שהיה ותפילה אל מה שעוד יהיה. אני משוטט בכיכר סנטה קרוצ'ה הריקה בפירנצה. אני עושה זאת בעזרת תמונת לוויין ברשת האינטרנט: אין שם אדם, רק אותו ריח תמידי של אוויר מחומם וטחוב מעט. הבזיליקה הצומחת כמו מהאדמה נבוכה וכמעט חסרת קיום ללא המבט האנושי, אותו נצח שכיוונה אליו ומתפורר כעת, כשכולם מסוגרים בבתים ואיש לא מתפעל ממנה. כמה הם עצובים עכשיו, כל אותם מונומנטים ברחבי העולם. אבל לא כך היו הדברים ב־14 ביוני של השנה שעברה. כבר כמה ימים שפועלים שופכים חול ובונים טריבונות סביב. הקהל החולף בכיכר בדרכו לסמן וי בדפי הנוכחות החמורים של התיירות נרגז. הוא צריך לבצע עיקוף עכשיו, ובכלל, איך למען השם העירייה מעיזה ללכלך כך את הכיכר העתיקה? לאיטלקים אין שום כבוד לעבר?! תיירים עם מצלמות על הצוואר נעים כמו להקת פינגווינים בעקבות מדריך המוביל אותם לעבר פסל דוד. הם יצלמו את דוד מכל עבר. אין בעיה עם העירום, גם לא לדתיים שבהם. אלא שהכול הפוך. זו הפעם הראשונה והיחידה שהם זוכים לראות את העבר האיטלקי מתרחש בהווה, אבל הם כבר ממהרים הלאה לעבר האופיצי. שם הם ידלגו מחדר לחדר במהירות, יצלמו את אומני הרנסנס עבור החברים בבית, שהרי מהות הטיול היא ההתנשאות שאחרי הטיול. כבר שנה שעשרות גברים מתאמנים בארבעה מתחמים קטנים המפוזרים בעיר. הם לא שייכים לסוג האנשים שאתה חש עליצות אין קץ מולם בסמטה. הם מקועקעים, אפיהם מקובעים בזוויות לא טבעיות, כתפיהם רחבות ותנועות גופם קשות. אולי הם לא נגנים בפילהרמונית, אבל הם כן שחקנים באחד המשחקים העתיקים בעולם שנולד בפירנצה במאה ה־16 – גלגול מוקדם וברוטלי מאוד של משחק הכדורגל, משחק שנעשה לדת הגדולה בעולם. לכל חבורה כזאת יש מגרש מלא חול בשכונה, והם נכנסים זה בזה, מכים בשקים ומנסים להכניס כדור לרשת רחבה. כעת, עם הרגלי הקורונה של העולם החדש, המילים הופכות לתמונות והתמונות למסע וכולנו, עשירים ועניים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים ושאר מיני קלישאות חבוטות של זוגות תיבת נוח של המציאות יכולים לצאת לטייל רק בדרך אחת. זוהי שעת הקומוניזם של התיירות, ואנחנו עושים את זה באמצעות האינטרנט. לפחות נחמה אחת יש במגפה: היא יוצרת שוויון שמארקס היה יכול רק לחלום עליו. על כן, אחיותיי ואחיי לבידוד, סורו ליוטיוב הקרוב לביתכם, ושם תוכלו למצוא את הסרטון הבא: זהו חצי הגמר של הטורניר האחרון. האדומים מייצגים את רובע סנטה מריה נובלה, והם משחקים נגד הירוקים, שמייצגים את רובע סאן ג'יובאני. מה יש מולנו? אולי תזכורת מוקדמת מאוד לטבע האיטלקי. ההתחלה מעמידה תפאורה שמחזירה אותנו כמה מאות שנים אל איטליה של העבר, אל מול פאר הבגדים התפוחים וגזירת הבד המתנופף ויוצא במחול. אפשר להעלות בדמיון את אותם ימים רחוקים של גברים בלבוש מוגזם ואסתטיקה קדומה שאהבה פאר ולא ברוטליות, חומרים מנופחים ולא פונקציונליים. ההכרזה הדרמטית מורה על תחילת המשחקים והמגרש מפונה מהמלמלה לטובת הגברים בנעלי הריצה והמכנסיים בגזרות של המאה ה־16. חייבים להודות שזהו שילוב נדיר למדי. וכעת נצא לטיול קצר במשחק עצמו. שימו לב לקו האחורי של הקבוצה. ערמומיים, זריזים ומלאי תחבולות הם אותם המאהבים בשיער מטורזן. הם אוחזים בכדור וממתינים לסדק, למרווח של כמה מטרים. האם אין משהו ים-תיכוני בכך, בדבר הזה שמושל בכלכלה, ביחסים בין המינים ובפוליטיקה? ההמתנה במארב "לרגע הנכון", הפניית העורף לפרוטסטנטיות של עבודה קשה ורציפה ללא גבהים וללא עומקים. שימו לב לחומת ההגנה, איך הם עומדים זה מול זה בקו ישר כמעט. גברים שהעימות מושך אותם, ההוכחה העצמית דרך הגוף, הכבוד האיטלקי, החברות וההגנה זה על זה, האלימות והדרמה. כמה דרמה יש בשעה של משחק. שימו לב כיצד הם מזמינים זה את זה לדו־קרב קצר. כיצד אחד מתקרב להגן על האחר, ויותר מאשר להלום זה בזה, הידיים משמשות בתיאטרון תמידי של מחוות גדולות ומלאות רגש. הקהל זורק רימוני עשן ומטפס על הגדרות, השחקנים המנצחים מטפסים גם הם למופע של רגשנות וגאווה עצמית, וכל זה בגבולות השכונה, זו שכבר נדמה שאיבדה את כוחה, אבל לא בפירנצה, וגם לא בסיינה. לעיר סיינה – אותה עיר היורדת כולה לעבר הכיכר המרכזית בעלת הצורה המוזרה דוגמת הצדף, העיר שאפשר לטייל בה בצעד אנין עם ספרו של זביגנייב הרברט הפולני "ברברי בגן" ולגלות שכיות חמדה התלויות במוזיאון בית העירייה – יש גם פנים נוספות. פעם בשנה העיר והאוויר הפריך מפנים את מקומם לזיעה, המון מיוזע שחלק קטן ממנו מאבד את העשתונות משמחה וגללי סוסים. כן, חרא של סוסים. והסוסים הללו הם כוכבי האירוע: מרוץ הפאליו השנתי. זו הכיכר שאתם צופים בה כעת בעזרת מפות גוגל: בכיכר ניצבים מוזיאון בית העירייה וחנות פאניני מעולה שבה המוכר הילל באוזניי פעם את מוסוליני. הוא לא היה פשיסט, הוא לא נראה לי כזה. היה נדמה לי שהעם האיטלקי הוא עם מתגעגע, לא עם חולם. בכל אופן, בכיכר הזאת מתרחש האירוע החשוב ביותר בלוח השנה של סיינה: מרוץ שבו מתחרות השכונות השונות על הדגל. גאווה עצמית רבה מעורבת בזה. השכונה הזוכה יודעת יפה מאוד להזכיר את זה לשכונות האחרות לאורך השנה. השכונות המפסידות, לעומתה, צוברות תסכול וציפייה, וכל הרתיחה הנפשית הזו מתנקזת למרוץ השנתי. הבה נפנה למדריך הטיולים החלופי שלנו, ערוץ היוטיוב, וניסע יחד ליום הזה, היום החשוב בשנה בעיר: תהלוכות של השכונות השונות צועדות לעבר הכיכר ומתיישבות בטריבונות. הקאוואליירי, הרוכבים, נשכרים בכל שנה על ידי השכונה. לכל שכונה יש מנהיג, בדרך כלל אדם בעל אמצעים. נכבדי השכונה עומדים בטריבונה הגבוהה; בטריבונות הנמוכות יעמדו אנשי השכונה ושאר הצופים. הרוכבים מקבלים את מקלות הרכיבה ופונים לבני השכונה לעידוד. הדרמה מתחילה. הרוכבים רבים על מקום בשורת הזינוק. הקהל צורח כל העת. אל תריצו קדימה. הציפייה והמתח הם אבני היסוד של ההתרחשות הזאת. המרוץ כולו מסתיים בתוך דקה, אולי דקה וחצי, אבל הוא זורם בעורקי העיר לאורך השנה כולה. בשיטוט אגבי בעיר אפשר למצוא את המקדשים הקטנים בכל שכונה. מוזיאון שמציג לראווה את בגדי הרוכבים שזכו בתחרויות, את הדגל המקודש שהוא הפרס, וכן רוכבי עבר גדולים. בפינה מתאמנים נערים על מערכות סבוכות של דגלונים שילוו את השכונות הצועדות לעבר הכיכר. הם לוקחים את זה ברצינות גמורה, והפנים שלהם מסגירות את הנאמנות ואת הכבוד העצמי של השכונה. שימו לב למאבק האלים תוך כדי רכיבה, אך בעיקר לסצנת הניצחון; שימו לב להר הגעש הרגשי הפורץ מטה; לבני השכונה שעוצרים את הרוכב ומחבקים אותו בסערת רגשות; לבני השכונה שמניפים אגרופים וידיים לעבר הטריבונה הגבוהה; לנכבדים שאוחזים את שיער ראשם וצורחים כלפי מטה. דגל הניצחון עושה את דרכו בתהלוכה נרגשת ההולכת וצוברת תאוצה, וזו תמשיך לאורך השנה כולה. מה מגלה לנו הסיור הווירטואלי המהיר הזה ברחבי איטליה (אם כי כיסינו שטח קטן מהארץ הגדולה הזו. הנסיעה בין פירנצה לסיינה אורכת מעט יותר משעה) אולי את התכונה המרכזית של המדינה. אותה החייאה תמידית של העבר בהווה. צעידה ברחבי רומא או ונציה תגלם את הכפילות הזו באופן ברור. ירושלים, מקבילה מסוימת של רומא, מעדיפה את העבר על פני ההווה בכל יום נתון. הרגשנות האיטלקית מחפשת וגם מוצאת סערות להסתבך בהן, והאיטלקים עושים זאת בחדווה. אני נזכר במשחק כדורגל של נבחרת הסופרים של איטליה מול זו של ישראל. לכולנו כבר יש גוף כבד ונשימה מאומצת. הפקודות מגיעות מהמוח בליווי מקל הליכה, והידיים נחות על האגן בנתחים הולכים וגדלים של זמן. אבל הם, בניגוד אלינו, מתרגשים. הידיים מתנופפות, מחוות הגוף מוגזמות והצעקות זה על זה ועל השופט עפות באוויר. הצער הגדול בימים הללו הוא על דממה במקום שבו שוררת המולה תמידית. ככל שהחיים דחופים ודחוסים יותר, העדרם צורם יותר. מי ייתן והטריבונות, החצוצרות, המלמלה, רימוני העשן, הדגלים, הצעקות והנשיקות ישובו במהרה.

בצפון‏ מזרח איטליה אפשר לבקר בעיר המשופעת ביצירות אומנות אך לא עמוסה במבקרים שוחרי אומנות, ולכן אין חשש שתמצאו את עצמכם בתוך ההמון, בתורים למוזיאונים ולאתרים המוצפים בתיירים. זוהי עיר שהיא גשר בין מערב, מזרח ודרום אירופה, ושוכן בה אחד הנמלים החשובים בים התיכון: טריאסטה. זמן רב הייתה העיר תחנת מעבר של איטלקים בדרכם לסלובניה ולקרואטיה, אך בשנים האחרונות הפכה ליעד גם עבור התיירים המבקרים באיטליה. ברים ספרותיים, מבנים בסגנון אר־נובו וחנויות אומנות מקומית. עיר המדיפה ריח ים, קפה והדים מהעבר. פיאצה אוניטה ד'איטליה והמזח הקשוח כמו רוב המסלולים בעיר, המסלול יוצא מהכיכר המרכזית. כאן שוכנים בית העירייה, נציבות המדינה והשלטון המחוזי של פריולי־ונציה־ג'וליה, הסיור מעניין הן מנקודת מבט היסטורית והן אומנותית. הכיכר נקראה כך רק משנת 1955, לאחר תום השלב ההיסטורי של "הטריטוריה החופשית של טריאסטה" (בהסכם השלום עם איטליה, שנחתם בפריז בשנת 1947, הוקמה ישות עצמאית וריבונית ושמה "הטריטוריה החופשית של טריאסטה", ובה "נמל חופשי בין־לאומי"). המזח "אָאוּדָצֶ'ה" (קשוח) נבנה ב־1922, ארבע שנים לאחר שעגנה בנמל משחתת בשם זה. שושנת רוחות מברונזה שהוצמדה למזח מנציחה אף היא את האירוע. מגדלור הניצחון עיר נמל כמו טריאסטה חייבת מגדלור משלה. מגדלור הניצחון (ויטוריה) חולש עליה בהוד מלכותי מעל גבעת גרטה. האדריכל ארדואינו בלמן התגייס כל ‏כולו להקמת המגדל, שתפקידו לא מצטמצם בבטיחות ובסיוע בניווט הימי; הוא גם סמל של רגע היסטורי, שכן הוא חוגג את כניסתה של העיר טריאסטה אל ממלכת איטליה ומנציח את חללי הצי במלחמת העולם הראשונה. בראש המגדלור ניצבת ויטוריה, אלת ניצחון מכונפת מנחושת מרוקעת, שתוכננה לעמוד ברוחות הבּוֹרה (רוח צפון־מזרחית קרה ועזה). ג'ובאני מאייר פיסל אותה, כמו גם את הפסל בגובה 60 ס"מ המתאר מלח אלמוני הצופה בים. בבסיס הפסל נמצא העוגן של המשחתת "אָאוּדָצֶ'ה". גבעת סן ג'וּסטו עם הטירה, הקתדרלה והתיאטרון הרומי טירת סן ג'וּסטו (Castello di San Giusto), שנמצאת בבעלות העירייה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, נחשבת בעיני רבים לסמלה החשוב ביותר של טריאסטה, והסיבה לכך ברורה: המיקום מעל הכול. הטירה בנויה על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר, ולכן ניתן לפקח ממנה בקלות על כל מה שקורה במורד הנהר, ויתרה מכך – על הסכנות מכיוון הים. בתוך המבנה, שהעירייה משתמשת בו לאירועים, שוכן המוזיאון העירוני, שבו מוצג, בין השאר, אוסף עשיר של כלי נשק (פתוח מיום שלישי עד יום שבת, בין השעות 10:00–17:00; דמי כניסה: 6.00 אירו). על אותה גבעה ניצבת גם קתדרלת סן ג'וּסטו, המשלבת פשטות מבחוץ עם עיטורים עשירים מבפנים, בהם פסיפסים המתארים שני דימויים מוכרים של האומנות הביזנטית: המדונה ועל ברכיה ישוע התינוק, המסמן ברכה בידו. למרגלות גבעת סן ג'וסטו נמצא תיאטרון רומי גדול המסוגל להכיל 3,500–6,000 צופים במופעים המתקיימים תחת כיפת השמיים. המבנה מנצל את הקיעור הטבעי של מדרון הגבעה. בעבר הרסו גדודי לומברדיה את התיאטרון, והוא נקבר תחת בנייני מגורים. האדריכל פייטרו נוביל חשף אותו מחדש ב־1937/38. חשמלית לאופיצ'ינה בטריאסטה אפילו נסיעה בחשמלית הופכת לטיול מחוץ לעיר. החשמלית של אופיצ'ינה נוסעת על מסילה עתיקה שנועדה לחבר את הכפר הקטן על הגבעה (329 מטר מעל פני הים) לעיר. היא יוצאת מפיאצה אוֹבֶּרדָן (Oberdan), ולאורך 800 המטרים של המסלול יש 12 תחנות בשיפוע של 26%. זוהי הזדמנות מצוינת לצילום תמונות פנורמיות ולהתנסות בחוויה יוצאת דופן. בתי הקפה הספרותיים למילה 'קפה' יש בטריאסטה משמעות כפולה. במשך שנים היה נמל העיר הנמל החשוב ביותר למסחר בקפה, דגנים ואבני ריחיים שהגיעו מרחבי העולם והופצו ממנו לכל אירופה. זוהי אפוא עיר הקשורה לייבוא, לעיבוד וליצוא של קפה, ולא בכדי בה נוסדה בה חברת הקפה "אילי" (Illy), השוכנת בה עד היום. אבל 'קפה', או בית קפה, בטיאסטה פירושו גם אתר תרבות היסטורי שבו נהגו להיפגש סופרים, משוררים ופילוסופים. אלו הם מקומות שמעליב לכנות אותם סתם בר או בית קפה, מקומות שבהם ריח הקפה מתערבב בניחוחות הספרים והעבר. נסו להיכנס ולהזמין "נרו אין בִּי" (שחור ב־B, בִּיקיירה), כדי שיוגש לכם אספרסו בכוס. איטאלו סבבו וג'יימס ג'ויס בין הסופרים שהעיר הוונציאנית הקסימה אנו מוצאים שני שמות חשובים שבזכותם המסלול תרבותי עוד יותר, למי שרוצה לשקוע במסע ספרותי. איטאלו סבבו נולד בטריאסטה, והוא ידוע בעיקר בזכות "תודעתו של זנו", שהמבקרים צרפתים קראו בהמלצתו של ג'יימס ג'ויס. ג'ויס האירי עבר לטריאסטה לצורכי עבודה, והוא לימד אנגלית בבית הספר שבו הכיר את סבבו. הייתה זו העיר האלגנטית בנפת פְריולי שהעניקה לו את ההשראה ליצירותיו החשובות ביותר: הדבלינאים ויוליסס. אפשר להיזכר בהם בפינות שונות בעיר. שני הפסלים של סבבו וג'ויס ממוקמים בהתאמה בפיאצה אורטיס ועל גשר התעלה הגדולה. בתי הקפה שנהגו לשבת בהם הם סן מרקו וסטלה פולאר. למרות הפרש הגילים של כעשרים שנה, הייתה ביניהם אחווה יצירתית וחברות חשובה. מוזיאון סבבו (Museo Sveviano) שוכן בספרייה העירונית, ובו מוצגת תערוכה קטנה המוקדשת לג'ויס. www.museosveviano.it . בשנת 2004, הודות לתרומה של דומיניק מרטין, נחנך מוזיאון ג'ויס (Joyce Museum) כדי לציין את מערכת היחסים שיצר ג'ויס עם העיר, ויש לה עדיין תפקיד חשוב להבנה מעמיקה של חיי הסופר האירי. יש בו חומרים מסוגים שונים הקשורים לתקופת שבילה בטריאסטה. אפשר לבקר במוזיאון בחינם בימים שני עד שבת בין השעות 9:00–13:00 (בימי רביעי גם אחר הצוהריים בין השעות 14:00–18:00). https://museojoycetrieste.it/ הפסלים המוקדשים לאיטלו סבבו וג'יימס ג'ויס ממוקמים בפיאצה אורטיס ועל גשר התעלה הגדולה, בהתאמה - צילום: Luca Aless מוזיאון רבולטלה ומוזיאון שמידל מוזיאון רבולטלה הוא מוזיאון לאומנות מודרנית שנוסד בשנת 1872 על פי צוואתו של הברון פסקואלה רבולטלה, שהוריש לעיר, נוסף על נכסים רבים אחרים, את ביתו ואת כל יצירות האומנות שלו. גיבורי המוזיאון הם אומנים איטלקים מהמחצית השנייה של המאה העשרים המוצגים באולם גדול בקומה השישית המשקיף על העיר ועל הים. תוכלו לצאת ממנו אל המרפסת הגדולה, שתכנן קרלו סקרפה, וליהנות ממבט רחב אל הנוף המרהיב. בערבי הקיץ (מ־15 ביולי עד תחילת ספטמבר, מיום חמישי עד ראשון) פועל בחללי המוזיאון בית קפה, והוא פתוח עד חצות. הציור המפורסם ביותר במוזיאון הוא "אישה עם כלב", שצייר דה ניטיס. מוזיאון התיאטרון העירוני נוסד על ידי קרלו שמידל, שבחזונו תרם לו את אוסף המזכרות ההיסטוריות־מוזיקליות שלו מבימת התיאטרון. המוזיאון מתעד את חיי התיאטרון והמוזיקה בטריאסטה מהמאה השמונה עשרה ועד ימינו. יש בו כרזות, מודעות על הצגות, כלי נגינה וכתבי יד חתומים שנאספו במשך מאה שנה כמעט ומשמרים את זכרו ואת רוחו של מייסדו. מקומו הנוכחי והסופי של המוזיאון בפאלאצו גופצ'ביץ (Palazzo Gopcevich). המערה הענקית אין רשימת אטרקציות בטריאסטה שאינה כוללת את התחנה הזאת. זהו אתר חובה, ולא תוכלו לומר שהייתם בטריאסטה אם לא ביקרתם בה. זוהי מערה ניאוליתית חשובה מאוד להולדתו של חקר מערות המודרני, שכן בה נערכו הסקירות הראשונות שנערכו בהתאם לאמות מידה מדעיות. הפיתוח התיירותי החל בראשית המאה העשרים הודות לבניית גרם מדרגות בן 500 מדרגות ותאורת חשמל המערה. האולם המרכזי נמצא 120 מטר מתחת לפני האדמה, אורכו 170 מטר ורוחבו 80 מטר. מובן שלא ייתכן שלאתר טבע חשוב כל כך לא יהיה אתר דיגיטלי שופע מידע ונתונים. www.grottagigante.it גרם מדרגות התלוי של המערה טריאסטה והקהילה היהודית בית הכנסת וריזיירה די סן סבּה בטריאסטה הייתה קהילה היהודית חשובה, ובית הכנסת הוא סימן מוחשי למרכזיותה של קהילה זו. הוא נפתח מחדש לתפילה בסוף מלחמת העולם השנייה. הכיבוש הגרמני גבה מטרייסטה מחיר גבוה מאוד במונחים של חיי אדם – 6,000 מיהודי העיר. בית הכנסת היה גם המקום שבו נשמרו יצירות האומנות ששדד הרייך. פתיחתו המחודשת לתפילה הייתה אירוע חשוב מאוד מבחינה סמלית. יופיו של המבנה, מחלון הרוזטה ועד הנברשות, מעיד על גדולתה של הקהילה החשובה גם לאחר חורבנה. ריזיירה די סן סבּה (מפעל עיבוד האורז בסן סבּה, La risiera di San Sabba) הוא מחנה הריכוז הנאצי היחיד בדרום אירופה. בשנת 1965 הוא הוכר בצו מיוחד של נשיא הרפובליקה ג'וזפה סרגאט בתור אתר לאומי. לאחר 1943 העבירו הגרמנים אל המפעל, ששימש לקילוף אורז, אלפי פרטיזנים, סלובנים, קרואטים, יהודים ומתנגדים פוליטיים שנלכדו במבצעי החיפוש והטיהור. אתר המוות וההשמדה הוסב למוזיאון עירוני המנציח את החפים מפשע הרבים כל כך שחייהם הוקרבו לשווא. המוזיאון פתוח כל יום בין השעות 9:00–19:00. הכניסה חופשית. בשנת 1993 נחנך מוזיאון הקהילה היהודית של טריאסטה ברחוב מונטה 5. לאתר המוזיאון: https://www.museoebraicotrieste.it/ בית הכנסת - צילום: Twice25 & Rinina25, הכניסה לריזיירה די סן סָבּה - צילום: Depositphotos שכונת גוריציה חלק מבני הקהילה היהודית של טריאסטה התגוררו בגוריציה. הנוכחות היהודית בגוריציה מתועדת כבר מימי הביניים, והחל מהמאה השש עשרה השתקעו בה יהודים, שלמרות המגבלות וגזרות הגירוש מילאו תפקיד כלכלי חשוב. ב־24 במרץ 1684, בהוראת הקיסר לאופולד הראשון, הוקם ה'גטו' באזור סן ג'ובאני, שבו המשיכו לפעול יהודי גוריציה. החל מסוף המאה השמונה עשרה, עם 'צו הסובלנות', שהוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני, שביטל כל אפליה על רקע דת, ניתנה ליהודים אפשרות ללמוד באוניברסיטה ולעסוק בכל המקצועות. המיעוט היהודי הותיר עקבות רבים בעיר והעניק לעיר אנשים מפורסמים, כמו הפילוסוף קרלו ריימונדו מיכלשטדטר. הקהילה היהודית התוססת של גוריציה נעלמה, למעשה, עם הגירוש למחנות הריכוז וההשמדה בין השנים 1943–1944. בית הקברות העתיק של ולדירוזה מעיד על הנוכחות היהודית בעיר. הגן הצמוד לבית הכנסת נקרא על שמו של ברונו פרבֶּר, המגורש הצעיר ביותר, שהיה בן שלושה חודשים ותשעה עשר ימים בלבד. ובעניין מלחמת העולם השנייה... ניתן לבקר בטריאסטה במקלט המכונה קלינה ברלין (ברלין הקטנה). מערך של מנהרות ששימשו כמקלט בעת הפצצות מהאוויר. לא קשה להזדהות עם האנשים שמצאו שם מקלט, מכיוון שהכול נשאר שם כפי שהיה באותה עת. דמי הכניסה הם 3 יורו, ויש לתאם את הביקור מראש בדוא"ל: kleineberlin@cat.ts.it אומנות קולינרית בטריאסטה גם המטבח של טריאסטה הושפע מהתרבויות שהתמזגו בעיר, בייחוד התרבות האוסטרו־הונגרית. אפשר למצוא בתפריטים מנות במסורת ים תיכונית ואוסטרית: דגים ולצדם גולאש וקינוחים כמו קוך וקוגלהוף. נזיד ג'וטה: תמצאו אותו בכל מקום המגיש מאכלים מקומיים. זהו מרק כרוב כבוש, שעועית ותפוחי אדמה בטעם בשר מעושן ובתוספת זרעי כמון. הקוך מכונה גם קינוח ילדים בשל פשטותו: זוהי עוגת חלב ואורז עם צימוקים. מקור השם בתואר "קוֹכֶן", שפירושו בגרמנית "מבושל". קוגלהוף היא עוגת שמרים בחושה עגולה. היא נקראת גם עוגת הקיסר, מכיוון שהייתה העוגה האהובה על הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. היא נחשבת לאם הקדמונית של עוגת חג המולד האיטלקית, הפנטונה.

כלי שימושי ומעודכן בזמן אמת לחיזוי מזג האוויר בערים מרכזיות באיטליה לפני שמתכננים טיול כדאי לבדוק את מזג האוויר באזור אליו מתכננים להגיע, ריכזנו עבורכם את תחזית מזג האוויר מעודכנת בזמן אמת לערים מרכזיות באיטליה, הנתונים מגיעים מחברת החיזוי מזג האוויר meteo.it

אור וזמן הוא ספר שירי מסע, הוא גם ספרו השביעי של יונתן ברג. מסעות בשירים סובבים בדרך כלל סביב עולמו ודמיונו הפנימי של המשורר, הפעם בשיריו ברג משלב בין דמיון, נפש וגאוגרפיה מביקוריו באיטליה. צהריים נִדְמֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ, מְשׂוּכוֹת קוֹצִים וְאָבָק, אֹפֶק זְרוּי דָּם בִּשְׁעַת עַרְבִית נִרְאֶה כְּדָבָר חָתוּם. נִרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ אֲבָל הִנֵּה בָּתִים עוֹלִים כְּעֵשֶׂב, טַחַב אָפֹר עַל פְּנֵי גְּבָעֹות רַכּוֹת, עוֹלוֹת בְּלֶהָבָה שֶׁל אֶבֶן. כְּשֶׁיָּצָאתִי נָעוּ עֲנָנִים בַּמֶּרְחָק מַצִּיתִים וּמְכַבִּים שָׂדוֹת. השיר נכתב בשעת צהריים מאוחרת בעיירה הקטנה סאן ג'ימיניאנו. הגעתי באוטובוס מפירנצה. בבוקר, לפני שיצאתי, נקלעתי, בסמוך לאקדמיה לאומנות, להפגנה של השמאל האיטלקי. הייתה זו הפגנה על המדיניות הכלכלית של הממשלה. ההפגנה הפכה אלימה מהר מאוד. זה מול זה עמדו שורות המפגינים והשוטרים, עשן פרץ מכאן ומשם, סיסמאות נזעקו וההתנגשות התרחשה במהירות ובכוח. נמלטתי מהמפגינים לתוך מבנה האקדמיה ונעמדתי, כמו ההמונים האחרים סביב פסל דוד של מיכלאנג'לו. הדבורים הרבות זמזמו מסביב לפסל, תיירים חיפשו זווית טובה לסלפי, צרחות עלו מפה ושם, קולות גבוהים ביפנית, פורטוגזית, ערבית, עברית ואיטלקית. המתנתי דקות ארוכות, מקווה לתפוס רגע שבו הנתיב יהיה פנוי, שבו יהיה אפשר לייצר הרף של אינטימיות עם הפסל המרשים, לא הצלחתי. המפגינים וההמולה סביב הספל נמהלו בתחושות שהגיעו עימי מהארץ. המתח התמידי בין כוחות שונים בחברה, הצפיפות והעדר הפנאי. לא בעבור זה הגעתי למסע הנוכחי באיטליה, החלטתי לקחת אוטובוס לעבר לב טוסקנה, לעיירה המתויירת סאן ג'ימיניאנו. נופי טוסקנה חלפו בחלון, הירוק פסק לעתים ועיירות אבן התרוממו בתוכו. היה בעיירות הללו משהו אגדתי, חלומי כמעט, עם הטחב, האבן העתיקה, צריחים שדקרו שמיים ריקים. הכרמים טיפסו שוב ושוב ונעצרו באותן עיירות אבן, התמונה הזו נראתה לי כמו דימוי מדויק למה שחשתי: החיים מתרוממים ופוגשים שוב ושוב את האבן. נכנסתי לעיירה, צעדתי כלפי מעלה, פוגש שוב את התיירים, מעטים יותר, אבל רועשים לא פחות. המשכתי לטפס, יודע כי תמיד לאחר המרכז ישנה הפריפריה, והיא אכן נגלתה, בדמות כמה רחובות שקטים, בפתח אחד מהם ישבה משפחה- אישה מבוגרת, מי שנראתה כביתה וצמד ילדים. הם צחקו מאיזו בדיחה משפחתית, והנהנו לשלום כהמשך של אותו צחוק. מאט אחריהם מצאתי את עצמי למול חנות קטנה, החזית שלה הייתה מלאה בבקבוקי יין, גאוות המקום תפסה כמחצית מהשטח- "ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו". קניתי בקבוק וסיימתי מחצית ממנו אגב קריאה בספרו של יוסיף ברודסקי- חותם המים, כהכנה לתחנה הבאה- ונציה. כך נכנסתי לכנסייה, מטושטש מעט, אטי. הקתוליות היא דת השפע- שפע צבעים, שפע דמויות, שפע עיטורים. לעתים זה מותיר טעם לוואי, כמו ביקור בלאס ואגס או ביריד שעשועים, אבל לעתים זה כל מה שאדם צריך, הכרה כי האל, ולכן הנשגב, המסתורי, הלא ידוע, יכול להיות מורכב מציורי שמן. יצאתי מהכנסייה אחרי שעה ארוכה, עיניי עפעפו למול האור שנשפך על צריחי העיירה, על הבתים שנדמו בלתי נגועים, כאילו הזמן אינו משאיר סימן. התיישבתי להשקיף על העיירה, מחסל את המחצית השנייה של הבקבוק, מוציא את המחברת, רושם שירטוט מהיר של מה שנגלה לי בנוף העיירה, השדות והאור. הנה השיר. צליין בסן מיקלה אוֹגוּסְט מַכֶּה בַּמַּיִם, גַּם שָׁם, בַּשָּׁקוּף, עוֹלֶה רָקָב. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, שִׁכּוֹר, סִפַּרְתִי לְיוֹסִיף עַל אֲבִי, הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, וְדַרְכְּךָ אֶת שְׁעוֹת סִיבִּיר: אֵין אִישׁ, זֹהַר עוֹלֶה מִקַּרְקַע קְפוּאָה. סָבִי עָבַר כָּאן בְּדַרְכּוֹ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כָּמוֹהוּ בְּכִכַּר סַן מַרְקוֹ אֲנִי מְפַזֵּר אֹכֶל לַיּוֹנִים וּמְבַקֵּשׁ אֶת אוֹתוֹ קָדוֹשׁ שֶׁיּוֹרֶה הֵיכָן הַבַּיִת. פִּתּוּחֵי אֶבֶן בַּכְּנִיסָה לַבָּזִילִיקָה, בְּתוֹכָהּ הָאוֹר מְסֻנָּן שָׁעָה אֲרֻכָּה תַּחַת רָקִיעַ מֻזְהָב: תְּחוּשַׁת עֹשֶר, מַטְּרַת הַדָּת. בַּחוּץ הִתְפַּתְּלוּ תַּיָּרִים בַּסִּמְטָאוֹת וּבַגְּשָׁרִים, מְחַפְּשִׂים בְּעַקְשָׁנוּת הוֹכָחָה לַחֹפֶשׁ, לַבָּרָק שֶׁעָלָה מֵהַבְּרוֹשׁוּרִים. דָּבָר מִוֶּנֶצְיָה לֹא נִפְתַּח עֲבוּרִי, מַיִם הֶעֱלוּ אֵד חָמוּץ וְהַמִּסְחָר הִכְתִּים אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם הַשַּׁמְנוּנִיּוֹת שֶׁל מוֹכְרִים וְקוֹנִים. נִמְלַטְתִּי לְגָלֶרִיַת הָאָקָדֶמְיָה, הָעַיִן עוֹבֶדֶת, הַפֶּה וַאֲדוֹנוֹ נָחִים. הִנֵּה הִיא, וֶנֶצְיָה שֶׁלִּי! הַזְּקֵנָה שֶׁל ג'וֹרְג'וֹנֶה מַצְבִּיעָה עַל עַצְמָהּ, כְּמֵהָה לְיֹפִי, וּבִגְלָלוֹ הֲרוּסָה. לוונציה הגעתי כמה פעמים, בפעם האחרונה כתחנת סיום למסע בעקבות נתיב הבריחה של סבי, יצחק אופנהיימר מגרמניה לישראל, לפלסטינה. הוא חצה, או נכון יותר גנב את הגבול לשוויץ, משם המשיך כלפי מטה עד לטריאסט. בדרך ל" שער ציון", כך כינו היהודים את נמל טראיסט חלף בוונציה. ישנה איזו אגדה במשפחה, תולדה של מכתב, המציירת את סבי יושב בכיכר סן מרקו להאכיל את היונים. בביקור האחרון עשיתי כמוהו, גבי לקפה פלוריאן. עשיתי את אותן תנועות שעשה סבי, מנסה לדמיין את המחשבות שלו. את ההפוגה הרגעית בחייו. מאחוריו עמדה העיר וירצבורג ממנה הגיע, העלייה לשלטון של הנאצים, ההימלטות, המשפחה שלו. לפניו עמדה הארץ שעליה חלם, אבל שלא היה בה דבר ממה שהכיר. ביקשתי ללכת בעקבותיו, מתאר לעצמי שנכנס, למרות שבא מבית דתי, לבזיליקה. האם משהו גאה בו מול הזהב, מול הפאר של ממלכה בשיא כוחה, שתמיד מותירה אחריה את תחושת העושר שכמה מאות אחר כך נראית מצועצעת וזחוחה? יצאתי מהבזיליקה, עובר מסבי לאבי. אבא שלי, יוצא ברית המעוצות, יליד אודסה, מעריץ, כמעט כמו כל יוצא ויוצאת ברית המועצות משורר או משוררת. במקרה שלו זהו יוסיף ברודסקי. המשורר האדמוני שעמד למשפט בברית המועצות באשמת טפילות חברתית, נמלט, ומצא תהילה ופרס נובל בשנותיו בארצות הברית. ברודסקי היה מאהב של ונציה, וכתב עליה ספר מסות נהדר בשם " חותם מים". הוא קבור בסאן מיקלה, בית הקברות המסוך לעיר. עליתי לקברו, עושה זאת בעיקר עבור אבי. קראתי כמה משיריו, מנחה למת. חזרתי לעיר והמשכתי לשוטט, הגטו היהודי הזכיר לי את סבי ואילו החנויות הרבות, המזכרות והגונדולות את אבי, אשר נותרו בו מידות סגפניות מהחינוך הסובייטי. רציתי משהו עבורי, דור שלישי לקשרים עם עיר המים והערפל. אני נמשך תמיד למסתורי, לחלקי. למשל, לצייר כמו ג'ורגונה, אשר ישנם רק שישה ציורים המשויכים אליו בוודאות. לעומת שאר אמני הרנסנס שהותירו מאות יצירות, יצירות שמפוזרות ברחבי איטליה והעולם נדמת הדמות של ג'ורג'ונה כהתנגדות, כהפניית עורף לפעילות הנמרצת. הוא מצוי, בדמיוני, בתנוחה של איפוק, בלבטים פנימיים ביחס ליצירה, עסוק במחיקה כמו שהוא עסוק בציור, מסתובב שעות וימים עד שהוא מצליח להגיע אל הבד ושוב נמלט ממנו. נכנסתי לגלריית האקדמיה, מחפש אחריו. עברתי את הבדים הגדולים של טינטורטו, בליני ואחרים, ובאחת הפינות היא עמדה, האישה הזקנה של ג'ורג'ונה. מצביע על עצמה, כפי שוונציה כל העת מצביע על עצמה, כפי שמקומות רבים כל כך של כוח, כוח עכשווי או כוח מן העבר מצביעים על עצמם. מחשבת השיר. רוח צִנָּה וּגְלִילֵי אוֹר, רִצְפָּה רְחוּצָה בְּשֶׁמֶן גֻּמְחוֹת וְהִסְתּוֹדְדוּת הַוִּדּוּי. עֵינַיִם מְחַפְּשׂוֹת אֶת פֶּטְרוּס. בַּחוּץ צָהֳרַיִם שׁוֹחֲקִים אֲבָנִים מְרֻפָּטוֹת. בֵּין הַהֲרִיסוֹת מִתְרוֹמֵם עֹנֶג מְשֻׁנֶּה – אִימְפֶּרְיָה, הַהִיבְּרִיס גְּבַהּ הַקּוֹמָה שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ – פַּעַם אַחַר פַּעַם מַפֹּלֶת. זְמַן נִמְדָּד בְּמִלְמוּל הָאֵשׁ, אֲגָּבִית וְעִקֶּשֶׁת כִּזְקֵנָה. הָנַח לַיַּיִן הַלָּבָן, לִשְׁעוֹת הָרֶנֶסַנְס שֶׁל הָעֶרֶב. טְרֶסְטֵוֶרֶה בְּאוֹפַנּוֹעִים וְשֵׂעָר מְשֻׁמָּן, רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת, לַחוּת זֵעָה עַל עוֹר מְבֻשָּׂם, פַּלְצוּר הַיֹּפִי יוֹרֵד עַל אַגָּן אִיטַלְקִי, חָזֶה כָּבֵד מַעֲנִיק אֶת הִלַּת הַמָּדוֹנָה לַכְּנֵסִיּוֹת, אֲוִיר מְרֻכָּךְ בִּקְטֹרֶת, מִזְבֵּחַ וְיַיִן? לֹא, לֹא אֶבֶן. גַּן רֵיק, צִמְחִיָּה וּמַיִם, וְאוֹתָהּ מַטְלִית בְּיָדָיו שֶׁל אָב הַמַּמְתִּין לְךָ תָּמִיד בְּצֵאתְךָ מֵהַמִּקְדָּשִׁים. הנה לכם עוד יום איטלקי, כזה שמתחיל בשהות באתרי התיירות המרכזיים של רומא ומסתיים בשעת לילה ברובע טרסטורה ובוילה בורגזה. החלל בבזיליקת פטרוס הקדוש רחב בלי די ומבושם. מבעד לפתחים זורם אור בצינורות מושלמים, הוא מצית עיגולים ברצפת הבזיליקה. תאי הוידוי מזמינים כל כך, הרי מה מנקה את האדם אם לא דיבור? מי יודע זאת כמונו, בני ובנות העידן הפסיכולוגי, מהם חדרי הטיפול אם לא תאי וידוי מתקדמים? מבנה האימפריה בהווה- הנצרות הקתולית- ממשיך עם מבנים של אימפריות עבר, הפנתאון והאקרופוליס. אבל מקומות שבהם אין חיים, שאינם מתקיימים בהווה לא מצליחים לעשות, לפחות עלי, שום רושם. מלבד, אולי, ההכרה כי כל המעשים שלנו, אפילו המרהיבים והגדולים ביותר, אלו שבהם אנחנו מניחים את כוחות הנפש הגדולים ביותר, למשל, הדת, הופכים לבסוף למקום בו חולפים בני אדם עם בדים צבעוניים ומצלמה, משתוממים על מעשים של אחרים, בשעה שהם וודאי עושים מעשים דומים. האימפריות, כדרכן, עושות את האדם עייף ומבולבל. כל המבנים העצומים שתמיד נבנים על גבם של בני אדם חסרי כל. אין דרך אחרת ולא תהיה. אני יוצא מההיכלות ומוצא בחוץ שעת צהריים מאוחרת. שעת דמומים כזו מסלקת את השאריות האחרונות של תשוקת ההיסטוריה, של החיפוש אחר רומא הגדולה, בקיצור, של תיירות האתרים. הגיע העת למצוא את ההווה, כלומר את החושים. כל אלו נמצאים בשפע ברובע טרסטורה. אני מגיע בשעת הטיול עם בוא הערב. צעירים וצעירות נעים ברחובות, יושבים בכיכר סנטה מריה, מדיפים את בושם החיזורים. אני מתיישב במסעדה קטנה, שותה יין לבן ואוכל פסטה, כמנהג המקום. הטעמים, לפחות עבורי, הם הרבה יותר תוצאה של סביבת האכילה מאשר המזון עצמו. טעים בחברה נעימה, מול נוף יפה במיוחד, בכיכר הקטנה בה מצאתי את המסעדה, בעוד האיטלקית מתנגנת מסביב, העיר נשקפת למטה, ובקבוק היין מתרוקן, ועוד אחד. כך אני יורד לעבר העיר, נסחף ברחובות, המום מעט, אטי ומהורהר. מוצא את עצמי בדרך לא דרך בוילה בורגזה. הצמחייה מסביב, ספסלים ריקים, חומת עצים. אני חודר עוד ועוד לגן והעיר נעלמת. אוויר הלילה צונן ורגוע, היום, המראות שבו מתערבלים ונמוגים ולפתע אני חש משהו נקי, את אותו מסתורין המתדלק כל רגש דתי. את אותו הדבר שהיה אמור להופיע בכל אותם מקדשים לאורך היום, בכנסיות העבר והווה, לא, הוא מופיע מול הטבע, עם רוחב היד של החושים. השיר נולד. יונתן ברג מתארח בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי יונתן ברג מקריא שישה מן השירים בליווי מוזיקלי של אהוד בנאי בגיטרה הספר " אור וזמן " ממנו לקוחים השירים, להורדה בחינם :

רצה הגורל ואתם באיטליה בוולנטיינס דיי? למה לא לנהוג כמנהג המקומיים ולחגוג? ארבע המלצות לציון יום האהבה ברחבי הרפובליקה. כי ברומא וזה. עריכה: ליבי לשם אאוטלט ארמאני לא רבות מכירות! סורו לפרברי קומו במהירות. ישנם עוד פריטים בסייל. הוראות: להגעה דרוש רכב. יש לידע את הוויז באשר ל מיקום ולתת לה להדריך אתכן. כ-40 דקות ממילאנו. מסעדה במילאנו – Ceresio 7 האיטלקים אומרים “ Very Fighetto ” ומתכוונים לפֶנְסי דֵלוּקס תזמינו קוקטיילים ומשהו לנשנש. יש על הגג גם בריכה. סיילים בחנויות קוסמטיקה רק היום סיילים של 20% בחנויות הקומסטיקה. עכשיו. ברגעים אלו ממש. יתנו לכן מלא דוגמיות גם. תודו לנו אחר כך. מעיינות חמים באיטליה עולם הספא באיטליה נברא ברמות כה גבוהות של איכות שאם לא תדרכו בתחומו גם ביקור בגן עדן לא ירפא את תחושת ההחמצה. ישנם מקומות המקפידים על קוד הלבוש הפרדיזיאלי המוכר ממדינות צפון אירופה. על כן היו מוכנות להרגיש כמו חווה כשבלעה את הביס מן התפוח וגילתה שהמלך עירום. בלעו את הרוק והשתדלו לא להגיב באינגליש. (סיפור אמיתי) רשימה אפשרית קצרה בפרובינציה של סיינה נמצאת העיירה Bagni San Filippo וצמודה לה נמצאת Fosso Bianco , מעיינות חמים טבעיים מהפראיים ביותר באזור. הכניסה חינם ואתגרית מעט! פרטים נוספים Montecatini - כ-50 קילומטר מפירנצה, נמצאת העיירה שהופיעה באינספור סרטים וסדרות. סביב ארבעה מעיינות טבעיים, יש היום יותר מ- 200 בתי מלון והארחה, המציעים (בחלקם) נוחות מקסימלית בסגנון איטלקי. יש אומרים שזהו אחד מאתרי הספא הטובים ביותר באיטליה. להתמצאות במקום פה ​ טיפ: בדקו היטב את הביקורות על בית המלון שאתם בוחרים, שכן חלק מבתי המלון באזור הם ארמונות מתפוררים ממסורת הגראנד הוטל של המאה ה-19 שימי תפארתם כבר מאחוריהם. מומלץ להתרשם מיופיים אך לא ללון בהם. עוד בטוסקנה : Terme di Saturnia הרומאים טבלו במעיינות אלה כבר בשנת 280 לפנה"ס, מקור המים החמים מגיע מהר הגעש הרדום שנמצא בסמוך Monte Amiata. על פי המיתולוגיה הרומאית, המעיינות "Terme di Saturnia" נוצרו כתוצאה ממריבה אלימה בין יופיטר פטרון המדינה(ולא רק...) אשר שלח ברק לעבר סטורן אל החקלאות והקציר, אשר הצליח לחמוק בזריזות מן הברק שננעץ באדמה. ממקום הפגיעה נובעים המעיינות. מכאן גם מקור השם של העיירה. כדאי להימנע מלהגיע בסופי שבוע, אם חשקה נפשכם במלון מפנק באזור. חייבים לצפות בוידאו בשביל להאמין שקיים מקום כזה אזור גארדה : Lake Garda Hot Springs בעירייה – Sirmione נמצא נמל ממנו תוכלו לשוט אל המעיינות החמים. אפשרות נוספת היא להגיע לנביעות תוך הליכה נינוחה על שפת האגם. את ריח הגופרית מזהים מרחוק! לאתר המלון פאדובה (ונציה): Abano Terme -נחשב למרכז התרמי החשוב והוותיק באירופה. הדולומיטים Bagni di Bormio קרוב לגבולה הצפוני של איטליה על פני מדרון אלפיני מושלג בעיירה מימי הביניים בשם Bormio, נמצאים מעיינות חמים אלו. פסטורלי כמו שזה נשמע. שלושה מוקדים עיקריים: המרחצאות החדשים (Bagni Nuovi), הספא (Terme di Bormio) והמרחצאות העתיקים שגילם אלף שנים (Bagni Vecchi). המלצה למלון מרשת QC האיכותית. אגב, לרשת אתר ספא גם בתוך מילאנו. חג אהבה שמח!

סרט תיעודי קצר על מסעדה משפחתית באזור הררי בצפון איטליה בסמוך לעיר ורונה רוב האזור פראי, לא מאוד מיושב ולא מתוייר, המקומיים נהנים מיופיו.‏ המסעדה הייתה מסעדה משפחתית‎ ‎טיפוסית לאזור אך כשהגיע תורה של אליזה הבת הצעירה לרשת את המסעדה ‏נוצר קרע בתוך המשפחה והכפר. האם היא ובעלה, זר שהופיע יום אחד בכפר ואיש אינו יודע מדוע או ‏מהיכן, מתכוונים לפגוע במסורת המטבח המקומי או לשמר אותה?‏ הטריילר הסרט המלא

מיני סדרת רשת "איטלקים". הסדרה עוסקת בדמויות שונות מאיטליה, חמשת הפרקים מתרחשים במחוז טוסקנה, כל דמות היא עולם בפני עצמו דרכה אנחנו מגלים את איטליה. עם נטלי אלוני. חמשה פרקים בהם נטלי אלוני מבקרת איטלקים ממחוז טוסקנה, לכל דמות סיפור מעניין שמכניס אותנו אל עולמו, אומנות, אוכל, אופנה, עולם תת קרקעי, פיסה מן העבר, וגם נגיעות באופטמיות לעולם טוב יותר. צפייה בטריילר

להכין חמוצים איטלקים בדיוק כמו באיטליה, צעד צעד כולל עיקור הצנצנת, השף דוד שושן מסביר בקפידה את כל התהליך. מגישים לפני כנשנוש לפני הארוחה או כמו האיטלקים ליד נקניקים ובשרים מיושנים. צנצנת של 1.5 ליטר. מצרכים למשרה: 1 ליטר מים 2\1 ליטר חומץ יין לבן 30 גר' סוכר 30 גר' מלח 3-4 עלי דפנה 5-6 גרגרי ערער 5-6 גרגרי פלפל שחור ירקות 1 פלפל אדום 1 בצל בינוני 1 ענף סלרי 1 גזר 2\1 כרובית בינונית 1 זוקיני 2-3 שיני שום אופן ההכנה שוטפים היטב את כל הירקות (עדיף לחטא באמצעות סודה לשתייה) ממלאים סיר במים ובחומץ. מוסיפים את כל רכיבי המשרה ומביאים לרתיחה. חותכים את הגזר לפרוסות בעובי 2\1 ס"מ. מפרידים את פרחי הכרובית. חותכים את הבצל לפרוסות בינוניות קולפים את השום, שמים את כל הירקות הללו בקערה אחת. חותכים את הפלפל לרצועות. חותכים את הזוקיני לפרוסות בעובי 2\1 ס"מ מניחים את הירקות הללו בקערה נפרדת. כאשר המשרה רתח מכניסים פנימה את הירקות הקשים (כרובית, גזר, בצל ושום) ומבשלים כ-4 דק'. מכניסים לבישול את שאר הירקות ומבשלים כ-4 דק' נוספות. מסננים החוצה את הירקות והתבלינים ושומרים את נוזל המשרה. עיקור הצנצנת: בסיר גדול מרתיחים מים ומכניסים פנימה את הצנצנת, המכסה ושאר החלקים (אם יש) שבהם נשתמש לשימור החמוצים. מרתיחים כ15 דק' ומוודאים שכל החלקים נמצאים בתוך המים. לאחר מכן ובעזרת מלקחיים (שגם אותם יש לעקר) מוציאים את הצנצנת ושאר החלקים ומרוקנים אותם מהמים. בשלב הזה אין לגעת עם הידיים באף חלק פנימי שיבוא במגע עם המזון. מסדרים בתוך הצנצנת את הירקות ועליהם מוזגים את המשרה עד לכיסוי מלא. סוגרים את הצנצנת ונותנים לה להתקרר בטמפ' החדר (20 מעלות לערך). את החמוצים ניתן לשמור בחוץ עד כחודש ומרגע הפתיחה יש לשמור במקרר. בכל מקרה בו יש תסיסה\מצטבר עובש בחלק העליון\ נוזל השימור הופך צמיגי ו\או כל שינוי בצבע או במרקם התוכן – יש להשליך את הצנצנת.