תרבות ואמנות בנאפולי

המוזאונים מייצגים בצורה הטובה ביותר את התרבות והאמנות העשירה והמרתקת של נאפולי.
אבל לפני שנדון בהם, יש נושא אחד שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הנאפוליטנית והוא שמה של העיר בעבר.

15/12/2018

מאת: ג'רארדה סורנטינו

החברים קוראים לי ג'רי, נולדתי בישוב קטן במחוז קמפניה, בוגרת לימודי משפטים, אוהבת אמנות וטיולים.

תרגום: ליאת נעוס

לפני שמה הנוכחי, נאפולי נקראה בפי רבים "פַּרְטֵנוֹפֵּה" (Partenope), וההסבר לשם, הוא שהופך אותו לחלק בלתי נפרד מהתרבות של העיר. מקור השם נמצא אי שם בזמן הקמת העיר וייסודה עלידי היוונים, והאגדות המסופרות סביב הנושא הן רבות.

פַּרְטֵנוֹפֵּה, במיתולוגיה היוונית, הייתה סירנה (נימפת ים) יפיפייה. היא הייתה כל כך יפה שהייתה יכולה להתחרות בונוס. עלפי המסורת הכתובה באַרְגוֹנַאוּטִיקַה (השירה האפית היוונית מהמאה ה-5 לספירה), שלוש הסירנות: פרטנופה, לִיגֵ'יַה (Ligeia), ולֵאוּקוֹסיַה (Leucosia)  - שהיו ידועות, ככל הסירנות, ביכולות הקוליות שלהן ובשירה המרתקת שלהן, נזרקו מהשירה על ידי אוֹרפֵאוֹ (Orfeo), ומתוך ייאוש זרקו את עצמן לים שם הפכו לסלעים.

לעומת זאת, באַרְגוֹנַאוּטִיקַה של אַפּוֹלוֹניוּס מרודוס (מהמאה השלישית לפנה"ס), המוות של פרטנופה מיוחס להחלטתו של אודיסאוס (יולסס). שם מסופר כי הסירנה הייתה מכשפת את המלחים בעזרת שירתה, גרמה נזקים לספינות והביאה למותם. כל זאת עד שנתקלה באודיסאוס. היא ניסתה לפתות גם אותו בשירתה, ולמשוך אותו למעמקי הים במפרץ של נאפולי, אך הגיבור החכם קשר עצמו לתורן האונייה כדי לא ליפול לפיתוייה של הסירנה. פרטנופה ההמומה, שהתאהבה בו ולא זכתה באהבתו, התאבדה. גופתה נסחפה עם הגלים אל חופי המפרץ, שם, שנים רבות מאוחר יותר, קבוצת גולים מרודוס ייסדו לכבודה את העיר פרטנופה. בהמשך, הגיעו הסִירקוּזַנים (מסיציליה). לאחר שהביסו את האֵטרוּסקִים בחופי קימה ( Cuma), ייסדו את נאפוליס, שקיבלה את שמה על שם העיר נאפוליס שהוקמה על ידי גֵלוֹן (Gelone) בסִירַקוּזַה (Siracusa), הלוא היא, סיציליה.

אגדה נוספת מספרת שפרטנופה מתה במקום בו נמצאת היום קסטל דל אוֹבוֹ (Castel dell'Ovo) ובהמשך, בדיוק במקום זה, נקברה אחת מהפטרונות הקדושות של העיר, סנטה פַּטרִיציַה (Santa Patrizia). החל מרגע זה הפכה הטירה ליקרה במיוחד עבור התושבים, והם מחשיבים אותה כמגינה של העיר. גם המשורר המפורסם ורגיליוס (Virgilio), כותב באחד משיריו על פרטנופה שהובאה לנאפולי כאלה מגינה.

סימנים למיתוסים עתיקים אלה נמצאים עד היום בעיר. אחת הדוגמאות האדריכליות היפות ביותר נמצאת על קו החוף, במרכז כיכר סַאן נַזַרוֹ (piazza Sannazaro), שם ניצבת מזרקת נימפת-הים (Fontana della Sirena), שמייצגת את גיבורת המיתוס המפורסם על ראשיתה של נאפולי, הסירנה פרטנופה. המזרקה בנויה מאגן עגול וגדול שבמרכזו סלע גדול ועליו נשענות ארבע חיות ים (סוס, אריה, דולפין וצב ים) שאוחזות בסירנה כשהיא מחזיקה בידה הימנית לירה (כלי נגינה דמוי נבל).

מזרקת נימפת-הים (Fontana della Sirena) נאפולי

מזרקת נימפת-הים (Fontana della Sirena) ככר סַאן נַזַרוֹ

במרחק כמה דקות מכיכר זו, על גבעה קטנה, עומד קיברו של המשורר ורגיליוס. הקבר שמור בפארק וֵרגִ'יליַאנוֹ די פְּיֵדִיגְרוֹטַה (Parco  Vergiliano di Piedigrotta) שקרוי על שמו. למרות שהוא לא מת בנאפולי, מצבתו נמצאת בעיר, מפני שחי ולמד בה שנים רבות והיה קשור אליה מאוד, כפי שניתן להבין מהכיתוב שעל מצבתו: "נולדתי במנטובה, קלבריה חטפה אותי, עכשיו פרטנופה שומרת עליי: שרתי מרעים, שדות, ומנהיגים"

 

הכיתוב מרכז את מקומותיו ועבודותיו של המשורר:

"נולדתי במנטובה" – ורגיליוס נולד באַנדֵס (Andes) שנקראת כיום בורגו וירג'יליו (Borgo Virgilio)  ליד מנטובה.

"קלבריה חטפה אותי" – הוא מת בדרום פִוּליַה (Puglia) בסלנטו (Salento) שבימים ההם נקראה קַלַבּרִיַה או ליתר דיוק בְּרִינדִיזִי (Brindisi).

"עכשיו פרטנופה שומרת עליי" – הוא נקבר בנאפולי.

"שרתי" – כלומר, עבודותיו החשובות ביותר עסקו:

"במרעים" -  הוא מרמז לעבודתו "בּוּקוֹלִיקֵה" (Bucoliche)

"בשדות" – הוא מרמז לעבודתו "גֵ'אוֹרגִ'יקֵה" (Georgiche)

"המנהיגים" – מדבר על הגיבורים ורומז לעבודתו "אֵנֵאִידֵה" (Eneide) – אינאיס.

מבנה הקבר אינו בעל מאפיינים רומיים, אלא דומה מאוד לנוראגה של סרדיניה, מבנים פרהיסטוריים. בכניסה מופיע הכיתוב "מבקר, עצור, וקרא את המילים הבאות: זהו קברו של וירגיליוס".

ראוי לציין גם את הקריפטה הנאפוליטנית (Crypta Neapolitana), שנקראת גם "המערה של פּוֹצוּאוֹלִי" (Grotta di Pozzuoli) או "המערה של פּוֹזִילִיפּוֹ" (Grotta di Posillipo). הקריפטה היא מנהרה מהתקופה הרומית שקישרה בין מֵרגֵ'לִינַה (Mergellina) ופְווֹרִיגְרוֹטַה (Fuorigrotta). בכניסה לקריפטה (שהייתה בשימוש במשך השנים על ידי היוונים והרומאים) מופיעות פרסקאות, מצד ימין ניתן לזהות את דמותו של אל השמש הרומי, מִיתְרַה (Mitra).

הפארק הוא מונומנט לאומי חשוב מפני שחוץ מקברו של וירגיליוס, נמצא בו גם קברו של גַ'יאַקוֹמוֹ לֵאוֹפַּרדִי (Giacomo Leopardi), שמת בטרם עת בגיל 39, בנאפולי, בשנת 1837, בשל מחלת הכולרה שהתפשטה בעיר באותה תקופה.

 

בזכות התהילה שלה זכו סופרים ופילוסופים גדולים באותה התקופה, גופתו של המשורר לא נזרקה בבית הקברות האזורי פוֹנטַנֵלֵה (Cimitero  delle Fontanelle) אלא נקברה בקבר ראוי. הקבר נראה כמזבח אבן גדול בעל בסיס מרובע בתוך מערת סיד. על המזבח מופיע שמו של המשורר ולידו אסטלה החקוקה על האבן, כדי להוכיח את מהימנות הקבר על-ידי ממשלת איטליה. חתום עליו מי שהיה המלך באותם הימים, ויטוריו אמנואלה ה-3. לצד המערה יש לוח אבן, עליו חקוק קטע של לאופרדי שמוקדש לוירגיליוס.

הפארק נמצא במעלה המערה שמחברת את מֵרגֵ'לִינַה (Mergellina) עם פְווֹרִיגְרוֹטַה (Fuorigrotta) וניתן להגיע אליו באמצעות הרכבת התחתית (תחנת מֵרגֵ'לִינַה) או בהליכה רגלית על קו החוף.

מומלץ לבקר בפארק הזה, שמוכר פחות אולי בגלל הדמיון בשמו לפארק המוכר הרבה יותר, פארק וֵרגִ'יליַאנוֹ די פְּיֵדִיגְרוֹטַה (Parco  Vergiliano  di Piedigrotta).

פארק וֵרגִ'יליַאנוֹ די פְּיֵדִיגְרוֹטַה נמצא על צוק הגבעה של פּוֹזִילִיפּוֹ (Posillipo), והוא בנוי מסדרה של טרסות המשקיפות על מפרץ נאפולי. הוא מציע למבקר נוף עוצר נשימה. ניתן להגיע אליו ממרכז העיר באמצעות האוטובוסים העירוניים או במונית.

אני מקווה שהסיפור הזה, בו מיתוס, אגדה והיסטוריה מתמזגים, הכין אתכם למסע הווירטואלי בין מוזיאוני העיר.

נתחיל מאחד המוזאונים המועדפים עליי ואחד החשובים בנאפולי, "המוזאון הארכיאולוגי הלאומי" (Museo Archeologico Nazionale). ניתן להגיע אליו בקלות דרך הרחוב הראשי של המרכז ההיסטורי ויה די טריבונלי (via dei Tribunali) ובמרחק כמה דקות הליכה מפיאצה דנטה (piazza Dante). אם בחרתם להתנייד ברכבת התחתית תצטרכו לרדת בתחנת הרכבת Museo, שנמצאת מרחק הליכה מהמוזאון. בתחנה זו תראו ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו בזמן חפירות שבוצעו לצורך בניית קו הרכבת והיום הם חלק ממורשת המוזאון.

זהו אחד המוזאונים החשובים ביותר בשל אוסף יצירות האמנות שבו והחפצים הארכיאולוגיים מהתקופה הרומית.

הבניין בו נמצא כיום המוזאון נקרא פלאצו דלו סטוּדי (Palazzo degli Studi). הוא נבנה במאה ה-16 ושימש בהתחלה כמגורים לפרשי המלוכה, לאחר מכן הפך המבנה לחלק מאוניברסיטת נאפולי (ומשם שמו) ולבסוף למוזאון.

הקמת המוזאון נזקפת לזכות משפחת בּוֹרבּוֹן (Borbone) שנקראה לדגל על-ידי קרלו הראשון (שלימים הפך למלך ספרד, שם נקרא קרלו ה-3), שרצה לבנות את מקדש התרבות הזה כדי להלל את הכוח, העושר וההיסטוריה של משפחתו.

 

המלך קרלו קידם את בניית שני היסודות העיקריים של המוזיאון: האוסף הפַרְנֵזִי (collezione  Farnese) והאוספים הוֵוזוֹבִיים (collezioni  vesuviane).

האוספים הוֵוזוֹבִיים מורכבים בעיקר מפסיפסים, פרסקאות, חפצים מחיי היומיום וחפצים יקרי ערך. חפצים שנאספו בחפירות הארכיאולוגיות הראשונות ביוזמתו, החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-18 באֵרקוֹלַנוֹ (Ercolano) ובפומפיי (Pompei), והמשיכו להתבצע על-ידי בנו, פרדיננדו הרביעי (שהוא פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות).

האוסף הפַרְנֵזִי, לעומת זאת, כולל אוספי ירושה של אימו של קרלו הראשון, שהייתה ממשפחת אצולה מהחשובות והמשפיעות ביותר של הרנסנס האיטלקי. קרלו הצליח להעביר מרומא לנאפולי את האוספים של העתיקות הפרנזיות, היקרות והחשובות, וזאת למרות התנגדותו של האפיפיור באותה העת.

המייצגים שנאספו על-ידי אביו ונשמרו ב"מוזאון אֵרקוֹלַנֵזֵה" (museo Hercolanese) על-ידי ארמון המלוכה של פּוֹרטִיצִ'י (reggia di Portici) ובמוזאון פְרַנֵזיַאנוֹ (museo Farnesiano) על-ידי ארמון המלוכה של קַפּוֹדִימוֹנטֵה (reggia di Capodimonte), אוחדו מאוחר יותר על-ידי בנו פרדיננדו ה-4 בסוף המאה ה-18 ונמצאים בבניין המוזאון היום. הוא נחנך בשנת 1816 כמוזאון המלכותי של בורבון ולאחר איחוד איטליה הפך לרכוש המדינה וקיבל את השם "המוזאון הלאומי".

המוזאון עבר שינויים רבים במהלך השנים, ורק 300 שנים ממועד הקמתו קיבל את צורתו הנוכחית. מעניין לציין כי במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שרד את 89 ההפגזות שהיו באזור, אשר לא פסחו על רבים מהמבנים ההיסטוריים החשובים במרכז העיר כמו כנסיית סנטה קיַארה (Chiesa di Santa Chiara). האמונה אומרת, שהדבר נזקף לזכות סימן מיוחד שצוייר על הגגות על-ידי מנהלי המוזאון, שגרם לטייסים להימנע מלפגוע במטרה הזו. בכל מקרה, כמה מהיצירות היקרות והמוערכות ביותר הובאו מוקדם יותר לוותיקן, כדי למנוע מהן להינזק בהפגזות, אולם גורלן של כמה מהיצירות היה גרוע משל אלו שנותרו במוזאון, מאחר והן נבזזו על-ידי הגרמנים ולאחר מכן נשלחו לאוסטריה. לאחר המלחמה כמעט כל היצירות הוחזרו לאיטליה.

המוזיאון הארכיאולוגי

המוזאון בנוי משלושה אגפים עיקריים: האוסף הפַרְנֵזִי (collezione  Farnese) שכולל מייצגים שהגיעו מרומא והסביבה, האוספים הוֵוזוֹבִיים (collezioni vesuviane) ובו מוצגים שהגיעו מאזור הווזוב ובעיקר אוספים של משפחת בורבון והאוסף המצרי (collezione egizia) שבשל חשיבותו, מדורג שלישי בעולם אחרי המוזאון המצרי בקהיר והמוזאון המצרי בטורינו.

לעיתים מתקיימות בקומת הקרקע של המוזאון תערוכות מזדמנות. הן מוצגות באולם הכניסה הגדול ובשני הגנים הסימטריים משני צידי המוזאון. אחת התערוכות המוצלחות ביותר בשנים האחרונות הייתה יצירות של אמנים עכשוויים כשנושא התערוכה היה "משחקים ודמויות קומיקס". התוצאה של הצבת דמויות עשויות מחומרים חסרי ערך וכאלו שנחשבים כשייכים לאמנות "מינורית" מול יצירות העבר אינה מונוטונית כלל.

רעיונותיו של מנהל המוזאון, שנכנס לתפקידו לפני כמה שנים, התגלו כחדשניים ולא שגרתיים. בין רעיונותיו, היוזמה לבצע קונצרטים של מוזיקה קלאסית בתוך המוזאון. זה נעים ומרגש להקשיב למוזיקה קלאסית במקום שממילא מעורר רגשות עמוקים. השילוב של אמנות ומוסיקה שכבר עבד בעבר בתקופות שונות ובמקומות שונים, לא מאכזב. הקונצרטים, שלרוב כוללים שלושה או ארבעה כלי נגינה, מתקיימים בכל יום שני בשעה 20:00 באולם טוֹרוֹ פַרְנֵזֵה (Toro Farnese) תחת הפסל המרשים. הכניסה חינם ועל בסיס מקום פנוי.

עדיין במרכז העתיק של העיר, ליתר דיוק ברחוב טוֹלֵדוֹ (via Toledo), נמצא את פלאצוֹ נוֹבִּילַרֵה זֵבַלוֹס (Palazzo nobiliare Zevallos), מבנה מונומנטלי יקר ערך. הבניין, שראשיתו במחצית הראשונה של המאה ה- 17, קרוי על שמם של משפחת זֵבַלוֹס הספרדית, דוכסי העיר אוֹסְטוּנִי שבפּוּלְיַה, שהיו אחראים על בנייתו. על אף שאינו גדול מאוד, חדריו שופעים הוד ופאר.  

 

הוא בנוי מסגנונות אדריכלות שונים המעידים על בעליו השונים לאורך השנים, כך שכל רוכש, למעשה, נתן לבניין את חותמו האישי. בכניסה לבניין, שהיה בעבר אחוזת מגורים, נמצא הסלון המרכזי הגדול שמעוצב בסגנון אקלקטי. במקור הוא היה חצר פתוחה, לאחר מכן הוא נסגר בכיסוי זכוכית בעיטור עדין. מימין לכניסה נמצא גרם המדרגות שמוביל לקומה העליונה ומעוטר במנורות גדולות ועיטורים מוזהבים בסגנון המאה ה-19. הקומה הראשונה כוללת גלריית אומנות, הנמצאת כיום בבעלות אחת מהקבוצות הבנקאיות החשובות ביותר באיטליה. בגלריה נמצאות למעלה ממאה יצירות אמנות הכוללות פסלים, ציורים ורישומים שונים. היצירה המפורסמת ביותר היא הציור האחרון של קַארַאוַוג'וֹ (Caravaggio) "הקדוש של סנט אוֹרסוֹלַה" (il Martirio di Sant’Orsola) משנת 1610.

 

תוכלו לשלב בביקורכם בארמון מופע מוסיקלי נעים. בימי רביעי בשעה 13:30 ובימי שבת שעה 13:00 בסלון הגדול, תלמידי הקונסרבטוריונים של קַמפַּניַה מעלים מופע בליווי פסנתר כינור ושירה לירית.

ביקור חובה נוסף הוא באחד המוזאונים המפורסמים ביותר בנאפולי והוא המוזאון הלאומי של קַפּוֹדִימוֹנטֵה (Museo nazionale di Capodimonte), שנמצא על גבעה בעלת אותו שם, וניתן להגיע אליו ממרכז העיר באמצעות האוטובוסים העירוניים. המוזאון נמצא בארמון המלכותי של קַפּוֹדִימוֹנטֵה, והסיפור שלו נקשר לזה של המוזאון הארכיאולוגי וגם למשפחת בּוֹרבּוֹן.

בתחילת המאה השמונה עשרה הזמין המלך קרלו את הקמת הארמון כחלק מתכניתו לבניית המוזאון לכבוד משפחתו, מתוך כוונה להקדיש אותו לאוסף הפַרנֵזִי. רק מאוחר יותר הוא הפך להיות בית המלוכה של משפחתו, וכן של שושלות אחרות. המלך בחר את הגבעה של קַפּוֹדִימוֹנטֵה, שהייתה אז אזור מיוער ועשיר בחיות בר, לבניית המוזאון שלו, הן בשל הנוף המיוחד שאיפשר תצפית על אזורים שונים של העיר, כולל את הוזוב, פּוֹזִילִיפּוֹ וסן מרטינו, והן משום שהתכוון להשתמש בבניין כמגורים בזמן עונת הצייד.

 

עם כניסת השלטון הצרפתי לממלכת נאפולי, הפך הארמון למקום מגוריהם של משפחות בונפרטה ומירא (Murat) ולאחר איחוד איטליה, גם של משפחת סַבוֹיַה (Savoia).רק בשנת 1957 הפך למשכנו של המוזאון הלאומי.

 

במהלך השלטון הצרפתי, המשיכו המלכים בבניית הארמון, שעדיין לא הושלם על-ידי הספרדים וריהטו אותו בריהוט שיובא מצרפת והיה נכון לאותה תקופה, מתוך כוונה להפוך אותו לבית מגוריהם. לשם כך הם בנו כבישים המחברים את האזור עם מרכז נאפולי ועודדו את יישוב המקום, שעד אז כמעט ולא היה מאוכלס. כשהבורבונים חזרו אל כס המלכות, התרשם המלך פרדיננדו מעיצובו החדש של הארמון והחליט להקצות אותו למסיבות, לאירועים ולאירוח של משלחות זרות.

כך, הרבה מיצירות האמנות שנותרו במוזאון הועברו לפַּלאצוֹ דֵלִי סטוּדִי (palazzo degli Studi) שבעתיד יהפוך על-ידי המלך למוזאון לארכיאולוגיה. מאותו רגע, הפך הארמון המלכותי של קפודימונטה, יחד עם אלה של קאזרטה (Caserta) - שתוכננו ונבנו על-ידי האדריכל לואיג'י ונביטלי (Luigi Vanvitelli ) המפורסם ופורטיצ'י (Portici) - לבתי המגורים האהובים על שושלות המלוכה של ממלכת נאפולי. המוזאון נמצא כיום בקומה הראשונה והשנייה של הארמון.

 

בקומה הראשונה נמצאים איזור המגורים המלכותי (Appartamento Reale) , הגלריה הפרנזית (Galleria Farnese), חדר הפורצלן (Salottino di Porcellana), חדר הנשקייה (stanza dell'Armeria) וגלריית הפורצלן (Galleria delle Porcellane). חלק מהחדרים באיזור המגורים המלכותי מקוריים הן מבחינת עיצובם והן מבחינת הריהוט בהם, אחרים לעומת זאת, משוחזרים, ומשקפים את הבעלים השונים ששלטו בממלכה. למעשה, אפשר למצוא חדרים שמוקדשים למשפחת בורבון, אחרים שמוקדשים לשליטים הצרפתים ועוד כאלה שמוקדשים למשפחת סַבוֹיַה, כל אחד מהם מכוסה בשטיחי קיר, ציורים ופסלים המייצגים את בני משפחות המלוכה.

 

אחד החדרים המרתקים והייחודיים הוא חדר הפורצלן (Salottino di Porcellana), שנבנה במחצית השנייה של המאה ה-19 עבור המלכה מַרִיַה אַמַליַה מסַקסוֹניַה (Maria Amalia di Sassonia). הוא נבנה במקור בארמון בפורטיצ'י (Portici), והמלכה נדהמה כל כך מהחדר הזה, שלמרות שהשתמשה בו לעיתים נדירות, כשנאלצה לעבור לספרד, היא בנתה לעצמה חדר זהה בארמון שלה (חדר החרסינה של הארמון המלכותי של אָרָנְחוּאֶס - Gabinetto di Porcellana del Palazzo reale di Aranjuez) ותרמה להקמת בית-החרושת לפורצלן יוקרתי במדריד. למעשה, בעלה, קרלו השלישי, הביא איתו את העובדים המקצועיים, את הציוד ואת חומר הגלם כדי להקים מפעל קרמיקה כמו זה של קפודימונטה. הסלון מורכב מלמעלה מ-3,000 חתיכות של חרסינה והוא משמש כאחת הדוגמאות המשמעותיות ביותר של האמנות הסינית שהייתה נפוצה ברחבי אירופה במאה ה -18. קירות החדר מעוטרים בסמלים סיניים (אידאוגרמות) המוקדשים למלך קרלו וכן סצינות אופייניות מהחיים הסינים כמו גם חיות וכלי נגינה המשתקפים במראות, כל זה על רקע של קרמיקה לבנה.

 

בגלריית הפורצלן (Galleria delle Porcellane) יש אוסף עשיר של פורצלן איטלקי ואירופי, ביניהם בולטים אלה של קפודימונטה, עם חפצים מחיי היומיום, צלחות וספלים הנושאים את סמל משפחת האצולה אליה הם שייכים. כמעט כל הכלים היו שייכים למשפחת בורבון והם היו בשימוש יומיומי, עד שלקראת סוף המאה ה-19, החליט מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי להכניס אותם למוזאון. האוסף הזה כל-כך גדול, שמפאת חוסר מקום, רק חלק קטן ממנו מוצג כיום במוזאון, בעוד שיתר האוסף נמצא באחסון. הכלים מרהיבים ביופיים ובעלי ציורי נוף של נאפולי והסביבה.

 

חדר הנשקייה (stanza dell'Armeria) מעניין מאוד ומכיל חפצים מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19 ונחשב לאחד האוספים החשובים ביותר בתחומו. מוצגים בו כלי ירי, חרבות ופגיונות, חניתות, מגינים,ראשי נפץ וכלי מלחמה ומשחק שהיו שייכים למשפחה פַרְנֵזֵה ולחייליה כמו גם כלים שנאספו על-ידי משפחת בורבון הנאפוליטנית. בהתחשב בערכם הרב ובמגוון הגדול של כלי הנשק, בתקופת הכיבוש של נאפוליאון נשדדו כלים רבים והובאו לצרפת.

בגלריה הפרנזית (Galleria Farnese) לעומת זאת, יש בעיקר ציורים ופסלים מתקופות שונות מרומא העתיקה ועד המאה ה-17. בולטים ביניהם יצירותיהם של אמנים גדולים כמו רפאל (Raffaello), בוטיצ'לי (Botticelli), אל גרקו (El Greco), וזארי (Vasari) וטיציאנו (Tiziano). ישנם גם חדרים המוקדשים לאמנות הפלמית והגרמנית של המאות ה-16 וה-17. אוסף הפסלים של משפחת האצולה הרומית נשמר במוזאון הארכאולוגי וכמעט כל הציורים נמצאים במוזיאון זה.

בקומה השנייה של המוזאון נמצאת את הגלריה הנאפוליטנית (Galleria Napoletana), חדר הגוֹבְּלֶן (Sala degli Arazzi) וחדרי האומנות העכשווית (Sale di Arte Contemporanea).

בגלריה הנאפוליטנית (Galleria Napoletana) נמצאות יצירות אומנות נאפוליטניות מהמאה ה-13 ועד המאה ה-18. יצירות רבות המוצגות כאן הן בעלות אופי דתי, שנועדו לפאר כנסיות ומנזרים. יצירות נוספות מייצגות קרבות, טבע דומם וסיפורי מיתולוגיה שהוזמנו במשך השנים עלידי משפחות האצולה של דרום איטליה. הציורים והפסלים הם פרי יצירתם של אמנים שיש להם, בדרך כלשהי, זיקה לנאפולי.

בחדר הגוֹבְּלֶן (Sala degli Arazzi) מוצגים שבעה שטיחי קיר המתארים את קרב פַּאבִיַה (עיר בלוֹמְבַּרדִיַה שבה התרחש אחד הקרבות במלחמת איטליה בין השנים 1521-1526, בין הצבא הצרפתי לבין האימפריה הרומית, שהייתה מורכבת בעיקר מחיל הרגלים הספרדי של משפחת בורבון ושכירי חרב גרמנים). השטיחים נארגו בבריסל ונתרמו לקרלו החמישי

(שנולד בבלגיה ונודע כקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשם קרל החמישי, וכמלך נאפולי בשם קרל הרביעי).

המוזאון ממשיך לקומה השלישית, בו ממשיכה תערוכת האמנות העכשווית ואזור נוסף המוקדש לצילום.

הקירות החיצוניים של הארמון צבועים באדום עם מסגרות אפורות, בסגנון ניאו-קלאסי עם השפעות דוֹרִיוֹת, המזכירים מאוד את הארמון המלכותי בפיאצה דל פְּלֵבִּישִיטוֹ (Piazza del Plebiscito). הארמון מוקף בפארק גדול שנחשב לאחת "הריאות הירוקות" במטרופולין. ב"יער של קפודימונטה" יש כיום בית ספר תיכון, בית ספר ללימוד עבודת הקרמיקה ותחנת פרשים משטרתית עם אורוות סוסים. בעבר היה הפארק מעוצב בסגנון של גנים אנגליים, כיום נותרו בו רק כמה ערוגות פרחים בנוסף לכמה צמחים נדירים ואקזוטיים ומזרקות יפהפיות.

לבטח תהנו מיום נפלא בין ביקור במוזאון לטיול ופיקניק בפארק, שם תוכלו ליהנות מנוף מרהיב.

מוזאון חשוב נוסף, עטוף קסם, מיתוסים ומיסתורין הוא הקפלה של סן סֵבֵרוֹ (Cappella di San Severo) עליו תוכלו למצוא כתבה נפרדת באתר.

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

מבקרים יקרים באתר. הנהלת האתר באיטליה עושה מאמץ שלא לפגוע בזכויות יוצרים של יצירות המועלות באתר. היה ובכל זאת והועלתה יצירה אשר עלולה לפגוע בזכויות יוצרים הנכם מתבקשים לפנות מיידית למערכת באיטליה בכדי שנוכל לטפל בעניין.

בברכה מערכת באיטליה

© INITALIA All rights reserved  

noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png
0