Search this site

ברוכים הבאים וברוכות הבאות לגלריה בורגזה, מוזיאון לאומנות בליבה של רומא, העיר הנצחית. גלריה בורגזה היא אחד ממוזיאוני האומנות החשובים באיטליה, ומהווה משכן לכמה מהיצירות המופלאות ביותר של גדולי אמני הרנסנס והבארוק. גם אם אתם דוברים אנגלית טובה, אין כמו להקשיב להסברים ופירושים ליצירות אומנות בשפת האם שלכם, מפיו של ‏אמן ישראלי דבר ראשון: קחו את מפת המוזיאון בכניסה. בפודקאסט שלפניכם הצייר והפובליציסט יונתן הירשפלד מסביר ומפרש 20 יצירות מהחשובות בתולדות האומנות המערבית המוצגות בגלריה בורגזה ברומא. הסקירה היא על יצירות מופת של הציירים: קאראווג'ו, טיציאן, רפאל, ברונזינו, ואן באבורן ועוד... הפסלים: ברניני וקאנובה. כל מה שנותר זה לחבר את האוזניה במהלך הסיור במוזיאון או אפילו בבית ליד המחשב ולהאזין להסברים המרתקים. המלצה חשובה: הסתמכו על המפה שלקחתם בכניסה למוזיאון בכדי למצוא בקלות את הציורים במוזיאון, כך תוכלו לוודא שאתם עומדים מול הציור הנכון. מפעם לפעם המוזיאון מזיז ציורים ומשנה מיקומים ולכן לצערנו חלק מהציורים אינם נמצאים במקום בו צויין במדריך האודיו.

ה-16 באוקטובר 1943 היה אחד הימים הנוראיים ביותר בהיסטוריה של יהדות רומא – היום שבו צדו הנאצים למעלה מ-1000 בני הקהילה, ושלחו אותם לאושוויץ. זמן קצר לפני האקציה הסתובבה ברחבי הרובע אישה מקומית, שכונתה ה"משוגעת", וניסתה להזהיר את היהודים מפני העומד להתרחש, אך מאמציה היו לשווא – תושבי הגטו זלזלו בה והתעלמו ממנה. לדבריו של הארכיונאי גאטנו פטרלייה שמה של האישה היה אלנה די פורטו, וספרו "המשוגעת מכיכר ג'ודיה" מוקדש לסיפורה של אותה גיבורה נשכחת לעיתים הרעיונות לספרים יוצאי דופן נולדים ממש במקרה, וזה בדיוק מה שקרה לחוקר גאטנו פטרלייה (Gaetano Petraglia). "לפני כעשר שנים יצאתי לנסיעת עבודה בארכיון קטן בבזיליקטה, מחוז הולדתי", מספר פטרלייה בראיון לאתר באיטליה. "שם, בעיירה בשם לאגונגרו (Lagonegro), שמתי לב שנשמרו מספר תיקים שעסקו בכ-80 יהודים – כמעט כולם יהודים שהגיעו ממזרח אירופה, נמלטו מארצות הולדתם מאימת הנאצים ונעצרו מעט לפני שעלו על ספינה לפלשתינה או לארצות הברית. הם נכלאו או נשלחו לעיירות קטנות ומבודדות ברחבי איטליה מעט לפני שפרצה המלחמה, ביוני 1940". פטרלייה, שעובד בארכיון של משרד התרבות האיטלקי ובארכיון המרכזי ברומא, איננו זר לנושא. במסגרת עבודתו הוא עוסק לעיתים קרובות בקהילה היהודית בעיר, ובעבר גם השתתף בקבוצות מחקר שעסקו בגירוש יהדות רומא בזמן מלחמת העולם השנייה, ובהשבת הרכוש שנגזל מהיהודים בזמן המלחמה. "בין התיקים שמצאתי היה אחד שעורר מיד את תשומת הלב שלי", הוא מספר. "תיק שעסק באישה יהודיה מרומא, בשם אלנה די פורטו (Elena di Porto). בחודשים שלאחר מכן השם הזה ממש זמזם לי בראש, היתה לי הרגשה ברורה שאלנה מבקשת ממני לפתוח את התיק, ולחקור את הסיפור. ואכן, זמן מה לאחר מכן חזרתי לארכיון ופתחתי את התיק הזה. כך גיליתי בעזרת המסמכים המעטים וגזרי העיתונות שנשמרו בו סיפור מדהים, מפתיע וטרגי. סיפור שיכולתי להביא לידיעת הקהל בזכות ג'ונטינה (Giuntina), ההוצאה לאור שפרסמה את הספר La Matta di Piazza Giudia. אלנה די פורטו – גיבורה מפתיעה אלנה די פורטו היתה ללא ספק דמות בלתי שגרתית בנוף המסורתי של הגטו – אישה סוערת, אלימה לעיתים, שמשכה תשומת לב שלילית מצד המשטרה ונשלחה ארבע פעמים לבית חולים פסיכיאטרי (ומכאן הכינוי, השגוי, "המשוגעת"). איך היית מתאר את אלנה די פורטו? האם היא באמת היתה משוגעת? מהפכנית? או פשוט אישה שלא התאימה לשום סטריאוטיפ של התקופה? "אלנה הייתה צעירה שנולדה והתגוררה באזור שפעם היה הגטו של רומא – הגטו הוקם בשנת 1555 על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי ובוטל בשנת 1870 עם כיבוש רומא על ידי כוחותיו של גריבלדי והפיכת עיר הנצח לבירת איטליה. היא היתה נערה יהודייה שבין השנים 1928-1943 חוותה על בשרה רגעים מכריעים בהיסטוריה של יהודי רומא, ואף שיחקה תפקיד מכריע באותם אירועים," מספר פטרלייה. "היא היתה דמות מורכבת ומעניינת במיוחד, אישה בעלת אופי חזק ואימפולסיבי, בלי מעצורים על הלשון, אבל היא גם היתה נדיבה מאד, ותמיד היתה מוכנה לעזור לקהילה שלה". "היא היתה בהחלט מהפכנית, ביותר ממובן אחד. ראשית כל, היא היתה אישה חופשית, בעלת אישיות חזקה, מלאת חיים ומלאת רצון לחיות את החיים האלה בדרך שלה. היא בהחלט היתה אנטיקונפורמיסטית שלא התאימה למודל הנשי של התקופה, וגם לא למודל הנשי כפי שהגדירו אותו הפשיסטים: אישה שתשמש קודם כל כאם ורעיה ל"גבר החדש" הפשיסטי. היא היתה פרודה מבעלה, היא עישנה, אהבה כדורגל ואיגרוף, ולבשה מכנסיים – אישה "שערורייתית" לפי הסטנדרטים של אותם הימים. היא היתה מהפכנית, בין היתר, משום שהייתה לה נטייה מולדת לעמוד בתוקף נגד כל סוג של עוולה, יהירות והתעללות. היא נאבקה תמיד בנחישות ובאומץ, ועל הגישה הזאת וההתנהגות הזאת היא שילמה מחירים כבדים: קודם היא נשלחה לבית המשוגעים, למרות שכפי שאפשר לקרוא בספר היא כלל לא היתה משוגעת, ולאחר מכן היא נעצרה ונשלחה לגלות למשך שלוש שנים". את עניין ה"משוגעת" כדאי להבהיר מיד: באותם הימים אשפוז פסיכיאטרי היה דרך נפוצה עבור המשטר הפשיסטי להיפטר מאנשים שחרגו בצורה זו או אחרת מהנורמות המקובלות או הרצויות (למרות שלא סבלו משום מחלת נפש אמיתית). הנוהל האלים והפסבדו-מדעי הזה היה מקובל במיוחד, מספר פטרלייה, מול נשים שהוגדרו כ"מופקרות", או "משוגעות מבחינה מוסרית". הפסיכיאטרים שבדקו את אלנה די פורטו, לדוגמה, "איבחנו" אצלה "סימנים חשודים" כמו שפתיים עבות ושיער מקורזל (באותם הימים שלטה בזירה תורת האיגניקה – EUGENICS, לפיה מאפיינים פיזיים מסויימים כמו גודל הגולגולת וצורת הפנים העידו על אופי האדם ועל בעיות נפשיות). למרות ה"אבחון", אפילו הפסיכיאטרים של התקופה הסכימו בסופו של דבר שהבעיה המרכזית של אלנה די פורטו היתה אופייה ההסוער, ולא מחלה פסיכיאטרית כלשהי. חייה של די פורטו היו רצופי טלטלות, וחמישה חודשים לאחר ששוחררה היא אושפזה שוב. בהמשך היא התחתנה, ומהנישואין, שלא צלחו, נולדו לה שני ילדים – אנג'לו (Angelo) וסטימו (Settimio). לדבריו של פטרלייה הטלטלות הרבות האלה, והתדמית שיצאה לדי פורטו, תרמו בוודאי לעובדה שסיפורה נשכח במשך שנים רבות. "הסיפור של אלנה סופר שוב ושוב על ידי הילדים שלה, אנג'לו (Angelo) וסטימיו (Settimio), על ידי המשפחה שלה ועל ידי מכרים קרובים אבל במשך שנים רבות אך אחד לא הקשיב, או לא התייחס לסיפור הזה ברצינות, וכך סיפורה של אלנה נשאר רק בתחומי פיאצה ג'ודיה (Piazza Giudia), כלומר בתחומי הרובע היהודי", מסביר פטרלייה. "לדעתי זה קרה משום שאף אחד לא הקשיב לאלנה בימי חייה. לאחר שהיא נלקחה לאושוויץ, גם לא הקשיבו לבני משפחתה שסיפרו עליה. אנשים חשבו שמדובר "רק" על סיפורה של איזו אישה אוממלה וחסרת מזל, פשוטה וענייה, שנחשבה למשוגעת". "לכך יש להוסיף את הזמן שחלף, וטישטש את הזכרונות הדוהים. השיפוט השטחי לו זכתה אלנה די פורטה, העובדה שלא נתנו לה קרדיט על מעשיה, הובילו לכך שדמותה כמעט נשכחה, ואנשים לא הבינו עד כמה היא חשובה להיסטוריה של יהודי רומא. אבל ההיסטוריה לעיתים קרובות היא גם סיפורם של הצנועים והמדוכאים, לא רק של המנצחים רבי הכוח", מבהיר פטרלייה. החיים תחת המשטר הפשיסטי ברובע היהודי התקופה שבה חיה אלנה די פורטו היתה קשה מנשוא, וגם ההתחלה לה זכתה לא היתה קלה במיוחד. כמו שאר בני משפחתה ורבים מתושבי הגטו, התפרנסה די פורטו מעסקי הרוכלות. היא התגוררה בדירה צנועה מאוד בפיאצה דלה ג'ודיה (piazza della Giudia) ברובע היהודי ברומא, ועסקה למחייתה במכירת חפצים משומשים, בגדים וסמרטוטים. "חוקי הגזע הפשיסטים העלובים שינו, כידוע, באופן טרגי וקיצוני את חייהם של יהודי איטליה וגם את חייהם של יהודים זרים שנכחו בארצנו", מסביר פטרלייה. "מדובר על נושא מורכב ונרחב, אבל אם נגביל את הדיון למציאות ששררה בגטו לשעבר, ולסיפורה הספציפי של אלנה די פורטו, הייתי אומר שחוקי הגזע שחוקקו הפשיסטים השפיעו לפחות על שני היבטים של חייה ושל משפחתה. ראשית, החוקים ביטלו את הרשיונות שניתנו לרוכלים נודדים (כמו אלנה ובני משפחתה), מה שהקשה עליהם לשרוד, ואילץ אותם להיעזר באמצעים חוקיים יותר או פחות כדי להמשיך ולהתפרנס, איכשהו". האספקט השני היה קשור למתקפות האלימות על הגטו. עם התחזקות הפשיסטים באיטליה, הלכו וגברו ההתקפות על יהודי הרובע. לעיתים קרובות הגיעו צעירים מהתנועה הפשיסטית במטרה לפגוע באלימות ביהודים, וכבר באותם אירועים התלבטה דמותה של אלנה די פורטו, שסירבה לספוג בשתיקה את העלבונות והאלימות. "כאשר החלה החקיקה האנטי-יהודית, התגברו הפשיטות הפשיסטיות נגד יהודים, בעיקר ברובע היהודי. הפשיסטים צדו את היהודים במסעות ענישה של ממש", מסביר פטרלייה. "אבל לעתים קרובות כשהפשיסטים הגיעו הם מצאו את אלנה די פורטו שחיכתה להם. העדויות והמסמכים מלמדים שאלנה התייצבה מול הפשיסטים והגנה פיזית על חבריה הצעירים, ולעתים קרובות נלחמה עם התוקפים האלימים". באחד המקרים המתוארים בספר הגיעו הפשיסטים במטרה להכות את הצעירים היהודים שהתקבצו במועדון הביליארד המקומי. די פורטו הכתה אחדים מהם ואז השליכה את עצמה לרצפה בצרחות כדי למשוך את תשומת הלב אליה ולתת לצעירים זמן לברוח. כחובבת אגרוף היא הכירה את כל מועדוני הספורט באזור וחיברה ביניהם ובין הצעירים יהודים שרצו ללמוד להגן על עצמם מול הפשיסטים. במקרים אחדים כאשר ראתה די פורטו את הפשיסטים מתקרבים היא עלתה במהירות על האופניים שלה, דיוושה בטיסה ממקום למקום והזהירה את כל מי שהיה מוכן לשמוע שהפשיסטים בדרך. ההתנהלות הזאת, מאמין פטרלייה, מלמדת אותנו כיצד פעלה אלנה די פורטו בהמשך, בלילה הגורלי שבין ה-15 ל-16 באוקטובר 1943, שבו עוסק הספר. אבל לא נקדים את המאוחר. ביוני 1940 נכנסה איטליה למלחמה לצידו של היטלר. ברומא, בינתיים, עצרה המשטרה יהודים רבים בגטו וביניהם גם את אלנה די פורטו. לאור האשפוזים שלה, ולאחר שהוגדרה כסכנה לציבור, החליטו נציגי המשטרה להרחיק את די פורטו מרומא (היתה זו מדיניות נפוצה באותם הימים, שהופעלה נגד אזרחים שנחשדו ב"מסוכנות" זו או אחרת. גם הסופר הידוע קרלו לוי נשלח למחוז בזיליקטה). כך, נשלחה די פורטו לעיירה בשם לאגונגרו (Lagonegro) במחוז בזיליקטה שבדרום איטליה. במשך שלוש שנים נדדה די פורטו בין מספר מקומות, ובמקביל מצבה הבריאותי התדרדר. ב-25 ביולי נפלה ממשלתו הפשיסטית של מוסוליני, ובאוגוסט 1943 הצליחה די פורטו לחזור לרומא. העיר שמצאה מולה היתה במצב קשה, אך המצב עמד להתדרדר עוד יותר: לאחר שאיטליה הכריזה על שביתת נשק מול בעלות הברית, פלשו הכוחות הגרמנים מצפון, כבשו חלקים נרחבים מהמדינה ועשו את דרכם לרומא. ב-9 בספטמבר התרחש אירוע מכונן בגטו: כ-100 יהודים, ששמעו שהגרמנים בדרך, פרצו לחנות שמכרה כלי נשק וגנבו משם כ-70 רובי ציד וכ-150 כדורים. יהודים נוספים ניסו לפרוץ לחנות נשק נוספת, אך נבלמו בידי כוחות המשטרה. בין העצורים (שהובילו את הפשיטה) היתה אלנה די פורטו. השבועות שלאחר מכן היו דרמטיים: הגרמנים הצליחו לכבוש את רומא, וזימנו את נציגי הקהילה היהודית למטה המשטרה, שם נמסר להם שאם יהודי העיר יצליחו לאסוף תוך 36 שעות 50 קילוגרם זהב, לא יאונה להם כל רע. נציגי הקהילה היהודית מסרו את הזהב שאספו לגרמנים ב- 28 בספטמבר, אך כמובן שהנאצים לא כיבדו את הבטחתם. התוכנית להשמדת הקהילה כבר יצאה לדרך. ה"משוגעת" שניסתה לשווא להצלי את יהודי הגטו ליבו של הסיפור מתרחש באחת היממות הטרגיות והאכזריות בהיסטוריה של יהדות איטליה: הלילה שבין ה-15 וה-16 באוקטובר, 1943. "ה-16 באוקטובר היה היום הטרגי ביותר בהיסטוריה של יהדות רומא," אומר פטרלייה, "היום שבו 1022 יהודים, איטלקים רומאיים, נלקחו לאושוויץ על ידי הגרמנים ובעזרתם של הפשיסטים. רק 17 חזרו, ומתוכם אישה אחת בלבד. האישה הזאת לא היתה אלנה די פורטו. גירושים נוספים נערכו בחודשים שלאחר מכן, כ-1700 יהודים נתפסו ברומא, ובך הכל 9000 איטלקים בכל רחבי איטליה". "עד היום מתנהלים ויכוחים על הרשימות שבהן השתמשו הגרמנים כדי לאסוף את היהודים. לפי המחקרים כיום, כנראה שהרשימות שבהן השתמשו הגרמנים לא היו הרשימות שנלקחו מראשי הקהילה היהודית, אלא רשימות שנלקחו ממשרד הפנים האיטלקי, או ממטה המשטרה של מחוז רומא. כך או אחרת – הגרמנים הסתובבו ברחבי העיר, עברו בית בית ולקחו ללא הבחנה גברים, נשים, ילדים, וקשישים. הם לא חסו על איש, גם לא על החולים". במשך שנים נפוץ ברומא סיפור, ולפיו באותו לילה גורלי היתה אישה אחת שניסתה להזהיר את היהודים מפני מה שעמד להתרחש אבל זכתה לקיתונות של בוז. "האירוע מתואר בספרו של ג'אקומו דבנדטי (Giacomo Debenedetti), שהיה סופר ומבקר ספרות חשוב", מסביר פטרלייה. "דבנדטי חיבר יצירה קצרה אבל חשובה בצורה בלתי רגילה בשם "16 באוקטובר 1943", ושם הוא מספר על אישה אחת שניסתה להזהיר את יהודי רומא מפני האקציה המתוכננת. בספרו מכנה דבנדטי את האישה המסתורית "צ'לסטה" (Celeste), אבל אני מאמין שהאישה היתה אלנה די פורטו", אומר פטרלייה. "אני מאמין שזו היתה היא משום שישנם יותר מידי קווי דמיון בין האישה שדבנדטי מתאר לאלנה די פורטו: המראה הפיזי של שתי הנשים דומה, וכך גם התיאור הפסיכולוגי שלהן. גם מקום המגורים שלהן דומה וגם ההתייחסות ל"טירוף" שאפיין כמה מחברי משפחתה של האישה. לכך יש להוסיף את העובדה שבעבר אלנה תמיד נהגה להזהיר את יהודי הגטו בכל פעם שהפשיסטים הגיעו. היא תמיד פעלה למען הקהילה שלה, וישנן עדויות רבות לפיהן כך היא פעלה גם באותו יום נורא". בספרו מביא פטרלייה עדויות שונות שנאספו, של אנשים שמוכנים להישבע שהאישה המתוארת בספרו של דנבנדטי היתה אלנה די פורטו. מימין לוח זכרון לפרטיזנים ברומא עם שמה של אלנה די פורטו, משמאל תמונה מיום חתונתה די פורטו הצליחה להימלט אבל אז חזרה לאחור, הישר לידי הנאצים די פורטו עצמה הצליחה לברוח, אבל זמן קצר לאחר מכן היא הסתובבה ושבה לאחור כדי לעזור לגיסתה ולחמשת האחיינים שלה שנלכדו על ידי הגרמנים. כשבני המשפחה הועלו על המשאית, היא התעקשה לעלות עליה ביחד איתם. מהמסע האחרון הזה, היא כבר לא חזרה. די פורטו נשלחה לאושוויץ, ונרצחה שם. בעלה לשעבר, צ'זארה (Cesare), ושני ילדיה, אנג'לו (Angelo) וסמטימיו (Settimio), שרדו משום שהצליחו להימלט מהגרמנים בזמן. האם אלנה די פורטו היתה פרטיזנית? "נכון להיום אין לנו עדויות או תיעוד לכך שאלנה די פורטו השתייכה למפלגה אנטי-פשיסטית, או לתנועת הפרטיזנים", אומר פטרלייה. "זה המצב כרגע, לפחות. אבל אני רוצה לציין שזה שהיא לא היתה חברה בתנועת ההתנגדות ממש לא אומר שהיא לא התנגדה בעוצמה. להיפך, אני מאמין שהיא התנגדה בכל דרך שיכלה, באופן עמוק, אישי וספונטני, והנוכחות שלה ברחובות רומא בזמן ההתקוממות העממית לאחר שביתת הנשק ב-8 בספטמבר 1943, הדברים שהיא עשתה באותם הימים (כמו הפריצה לחנות הנשק, לדוגמה, א"ב) היו קריטיים לא פחות ממעשיהם של מי שעונים על ההגדרה הקלאסית של "פרטיזנים". בסוף חודש דצמבר 2022 הונחה אבן זיכרון (pietra d’inciampo) לזיכרה של אלנה די פורטו ברחוב Via Portico d’Ottavia 1. "הצבתה של האבן, מעשה ידיו של האומן הגרמני גונתר דמניג (Gunter Demnig), נולדה מיוזמה של משפחת די פורטו, שבשנים האחרונות נאבקה ופעלה כדי לשמר את זכרה של אלנה", אומר פטרלייה. אף שהקרדיט מגיע לבני המשפחה, פטרלייה גאה באופן שהביא את סיפורה של הגיבורה הנשכחת. "אני מאמין שהספר שלי תיעד את סיפורה של אלנה בצורה מדוייקת, ובוודאי תרם להציל מתהומות השכחה סיפור שעלול היה להישכח. לכן היה זה עבורי רגע מרגש מאד להיות שם באותו הבוקר, כאשר הניחו את האבן. כעת כל מי שיצעד מול ביתה של אלנה ברובע היהודי, ויראה את האבן הזאת, יזכור את אלנה כפי שמגיע לה שיזכרו אותה".

ברוכים הבאים לפרארה: עירם של בני שושלת אסטה הסוערת ואחת הערים המרכזיות ברנסנס האיטלקי, מקום משכנה ההיסטורי של אחת הקהילות היהודיות החשובות באיטליה, ועיר הולדתו של הבמאי הידוע מיכלאנג'לו אנטוניוני פרארה נותרה איכשהו מתחת לרדאר של רוב התיירים, וחבל. מדובר על עיר קטנה יחסית אבל נעימה מאד, המתגאה בהיסטוריה מפוארת. בתקופת הרנסנס נחשבה דוכסות פרארה למרכז תרבות ראשון במעלה, והתחרתה בהצלחה בחצר שניהלו בני מדיצ'י (Medici) בפירנצה. המסלול שלפניכם ייקח אתכם לנקודות העיקריות שבעיר, ויחשוף מעט מעלילותיהם הדרמטיות והטרגיות של בני שושלת אסטה (Este), שהנהיגו את העיר במשך כ-400 שנה. פרארה נוסדה כפי הנראה במהלך המאה השישית לספירה, אך מקור השם "פרארה" לא לחלוטין ברור – יש הטוענים שהוא נובע משמה של נסיכה צעירה שגרה באזור (בשם מדונה פררה) ואילו אחרים מאמינים שהשם קשור לתעשיית כריית הברזל (פרום – ferrum בלטינית) באזור. בימי הביניים הפכה פרארה לעיר חופשית, ובשנת 1264 תפס את השלטון אוביצו השני (Obizzo II) לבית אסטה (Este), אחת ממשפחות האצולה החשובות והמשפיעות באירופה (בעלת קשרים לבית המלוכה הבריטי, ולשושלת הבסבורג-לוריין). מאותו רגע, ובמשך כ-400 שנה, נקשרו שמותיהן של העיר ושל משפחת אסטה זה בזה. נתחיל את המסלול שלנו בנקודה החשובה ביותר בעיר – קסטלו אסטנסה (Castello Estense), הארמון המבוצר של משפחת אסטה. שושלת אסטה היתה מפוארת כשם שהייתה מסובכת, ושליטיה נודעו בכך שמצד אחד קידמו את העיר לפסגות של הצלחה ותהילה אומנותית ומצד שני הצליחו להסתבך בשערוריות של שנאה, אהבה, קינאה ותשוקה שלא היו מביישות אף אופרת סבון מקסיקנית. בנייתו של הארמון החלה בשנת 1385, ומלכתחילה הוא נועד לשמש גם כמבצר. שימו לב לחפיר המלא במים שמקיף את הארמון: בניגוד לחפירים רבים אחרים, הוא לאו דווקא נועד להגן על הארמון מפני אויבים חיצוניים, אלא בעיקר על השליט מפני המרידות של העם, שמאס במיסים הגבוהים שהוטלו עליו... מומלץ לקנות כרטיס ולבקר בארמון עצמו. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהאולמות הגותיים (סאלה גותיקה – Sale Gotiche ; שימו לב למודל המינאטורי של הארמון כפי שנראה במאה ה-14), במטבחים של הארמון (כאן הכינו מיטב טבחי פרארה ארוחות ענק לשליטים ולמאות אורחיהם), ובתאי הכלא האפלים, שבהם נכלאו אויבי השלטון. אחד האסירים המפורסמים ביותר שהושלכו לכלא שבארמון היה הנסיך ג'וליו, שניסה לתפוס את השלטון בכוח, ונעצר. עדיין אפשר לראות את ציורי הקיר שהוא ואחרים חרטו על הקירות, לפעמים גם בציפורניים. מפורסמים אפילו יותר היו זוג אסירים בשם פאריזינה והוגו. סיפור אהבתם ומותם של השניים שימש לאורך השנים השראה לספרים ויצירות אומנות באיטליה. על מנת להבין מה קרה שם, כדאי לדעת כמה דברים על ניקולו השלישי. ניקולו השלישי היה שליט אכזר ומתוחכם, בעל כישרון פוליטי לא מבוטל – הוא ידע לנווט במים הפוליטיים העכורים של התקופה, והצליח לשמור על מעמדה של פרארה – עיר מדינה קטנה – מול מעצמות גדולות ממנה בהרבה, כמו אימפריה הרומית הקדושה, רפובליקת ונציה ופירנצה. כאשר אויביו הפוליטיים הרגיזו אותו, הוא נקם: כאשר אוטובואונו דיי טרצי (Ottobuono dei Terzi), שליט פארמה עמד בדרכו, הוא טמן לו מלכודת, לכד אותו, הוציא אותו להורג, ונתן את גופתו למאכל לתושבי פרארה. הוא גם היה פטרון אומנות חשוב, ובמשך שלושים השנים שבהן הנהיג את פרארה משך אליו אומנים ידועים שם, כמו האדריכל המפורסם לאון בטיסטה אלברטי. אך יותר משאהב אומנות, אהב ניקולו השלישי נשים. למעשה, ביטוי נפוץ בפרארה באותם הימים היה: di qua e di la del po, sono tutti figli di niccolo, כלומר – מהצד הזה ומהצד הזה של נהר הפו, כולם הם בניו של ניקולו... ההיסטוריונים מאמינים שלאורך השנים החזיק ניקולו השלישי כ-800 מאהבות וזאת לצד שלוש הנשים הרשמיות שנשא. וכאן נכנסים לתמונה הוגו ופאריזינה. הוגו היה בנם של ניקולו ואשתו הראשונה, שנפטרה. פאריזינה (שמה האמיתי היה לאורה מאלאטסטה) הייתה אשתו השנייה והצעירה מאד של ניקולו. גילה למעשה היה קרוב יותר לגילו של הבן, הוגו, ואכן, לאחר מספר שנים של מגורים משתופים, התאהבו השניים. וכך גם נגזר גורלם. כאשר גילה ניקולו שבנו ואשתו מנהלים קשר רומנטי, הוא זעם. השניים נעצרו מיד, הושלכו לכלא, וזמן קצר לאחר מכן הוצאו להורג בעריפת ראש. ניקולו השלישי לא הסתפק בכך, ואף תיקן את החוק בפרארה כך שמאותו יום, הוטל עונש מוות על כל אישה בפרארה שנתפסה נואפת. לאחר הביקור בתאי הכלא, המשיכו לקומה הראשונה, לביקור בדירות המלכותיות. בניגוד לארמונות רבים אחרים באיטליה הדירות כאן דווקא לא מרשימות במיוחד, משום שהן רוקנו מחפצי החן שלהן לאורך השנים. הארמון הוא עצום, והחדרים בו רבים. אין צורך להתעכב על כולם, אבל כדאי לעצור במרפסת המקסימה המכונה "לוג'ה אה ג'ארדינו דלי אראנצ'י – Loggia e Giardino degli Aranci". זהו למעשה גן פורח של עצי תפוז, והמקום שבו נהגו נשות הארמון לשבת במשך שעות, ולהשקיף על העיר שמתחת (לרוב נאסר עליהן לצאת מהארמון). לאחר הביקור בארמון, המשיכו לעבר המרכז ההיסטורי של העיר. בלתי אפשרי לבקר בכל אתר ואתר שקשור למשפחת אסטה, אבל מעניין לדעת שגם היום נותרו לא פחות מ-51 בניינים הקשורים לשושלת בדרך זו או אחרת. התקדמו כעת לפיאצה סאבונרולה (Piazza Savonarola). הכיכר נקראית על שמו של המטיף הדומניקני הקיצוני ג'ירולמו סאבונרולה, יליד העיר. סבונרולה נודע בעיקר בזכות פעילותו הדתית בטוסקנה, והיה אחד האנשים האחראיים על גירוש בני מדיצ'י ועל הקמתו של שלטון דתי ונוקשה בעיר. מהכיכר, המשיכו לעבר פאלאצו מוניצ'יפאלה (Palazzo Municipale). בניין העירייה המרשים נבנה בשנת 1243 ושימש כמקום משכנם של שליטי העיר עד שנבנה הארמון החדש והמפואר. שימו לב לשני הפסלים שבחזית הבניין – האיש שרוכב על סוס הוא ניקולו השלישי, ואילו האיש שיושב על כס השליט הוא הדוכס בורסו ד'אסטה. בורסו (Borso) היה אחיו הצעיר של ניקולו, ותפס את השלטון לאחר מותו. הוא זכה לפופולריות גדולה, ואף שלא נודע כפטרון אומנות בכל זאת הגיעו לעיר בתקופתו כמה אמנים חשובים ביותר כמו אנדראה מנטניה ופיירו דלה פרנצ'סקה. בנוסף הוא הזמין את אחת היצירות החשובות במאה ה-15 באיטליה – אולם החודשים (Sala dei mesi) בפאלאצו סקיפונייה (Palazzo Schifonaia). לאחר מותו של בורסו עלה לשלטון אחיינו, אלפונסו, המנהיג שנודע בעיקר בזכות הנשים שבחייו – אחותו, איזבלה ד'אסטה, ואישתו, לוקרציה בורג'ה (המוכרת לרוב בכינוי "הפאם פאטאל של הרנסנס"). איזבלה ד'אסטה נודעה כאחת הנשים החשובות ביותר ברנסנס – חזקה, משכילה מאד, דוברת שפות, פוליטיקאית מיומנת, חובבת אומנות ופרגמטית עד העצם, היא נישאה לפרנצ'סקו השני משושלת גונזגה ממנטובה. כמובן שלא היו אלה נישואי אהבה, אלא מהלך פוליטי, כפי שהיה מקובל באותם הימים – חוזה החתונה בין השניים נקבע כשאיזבלה הייתה בת 6 בלבד, ונועד לחזק את היחסים בין הנסיכויות השכנות. איזבלה מילאה תפקיד מרכזי בחצר המלכות במנטובה, והפכה את העיר למרכז תרבותי שוקק חיים. אך מאחורי הקלעים התנהלה דרמה אינסופית – גיסתה, לוקרציה בורג'ה, בת לאחת המשפחות המושחתות והידועות לשמצה ברנסנס, הפכה למאהבת של בעלה. מכאן, המשיכו לעבר הדואומו המפואר של פרארה (Cattedrale di Ferrara). הקתדרלה נבנתה במאה ה-12, ונדרשו 42 שנה כדי להשלים את המבנה הדרמטי. אחד האלמנטים המאפיינים של הדואומו הוא החזית הייחודית והמפוסלת, המשלבת אלמנטים רומנסקיים וגותיים. מומלץ להיכנס פנימה, ולהתרשם מהחלל המפואר שעוצב מחדש במאה ה-18 לאחר ששריפה כילתה את רוב העיטורים המקוריים. מכאן המשיכו לעבר פיאצה טרנטו אה טרייסטה (Trento e Trieste) שוקקת החיים. בעבר הכיכר הגדולה הזו נקראה פיאצה דלה ארבה (Piazza delle Erbe) והיא שימשה ככיכר השוק. מומלץ לעצור כאן להפסקת קפה. התחנה הבאה במסלול היא ויה מאציני (Via Mazzini) ואזור הגטו לשעבר. הקהילה היהודית בפרארה הקהילה היהודית בפרארה היא עתיקה למדיי, והתגבשה כפי הנראה לפני כ-800 שנה, אך יש הטוענים שהיהודים הראשונים הגיעו לעיר אף קודם לכן. תחת שלטונה של שושלת אסטה זכתה הקהילה היהודית בעיר לפרוח. אמנם, מערכת היחסים בין יהודי פרארה לבין שכניהם הנוצריים והשלטונות לא הייתה נטולת בעיות וקשיים, אבל לרוב זכתה הקהילה להגנה. לאחר גירוש ספרד ופורטוגל נקלטו בפרארה יהודים רבים, וביניהם גם דמות ידועה במיוחד – דונה גרציה נשיא, אשת העסקים, המדינאית והנדבנית הידועה שגדלה כאנוסה, חזרה ליהדות, ובילתה מספר שנים בעיר. דונה גרציה נשיא השתייכה לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל, והיא עצמה נחשבה לאחת הנשים העשירות באירופה במאה ה-16. היא ניהלה את הון העתק שמשפחתה צברה בזכות המסחר בתבלינים, ולאחר שנפטר בעלה והלחץ שהפעילה עליה האינקוויזיציה גבר, היא נאלצה לעזוב את פורטוגל. בתחילה היגרה דונה גרציה לאנטוורפן, אחר כך לוונציה, ולבסוף, בעקבות סכסוכים משפחתיים, הגיעה לפרארה. בפרארה נהנתה דונה גרציה נשיא מחסותו של הדוכס לבית אסטה, ולאחר שנים רבות כאנוסה, חזרה בגלוי ליהדות. היא מילאה תפקידי מפתח בקהילה ותרמה בין השאר להוצאתו לאור של "תנ"ך פרארה" – תרגום של התנ"ך ללדינו. בזירה הבינלאומית פעלה דונה גרציה נשיא לפדיון שבויים והקמת בתי חולים, וניסתה להציל את חייהם של יהודים שנידונו למוות על ידי האינקוויזיציה. כמובן שדונה גרציה נשיא לא הייתה הדמות המפורסמת היחידה, והקהילה היהודית בפרארה שקקה חיים. בזכות המדיניות המקלה של דוכסי פרארה, הורשו היהודים לא רק לפתוח בנקים ולעסוק בהלוואות בריבית, אלא גם לעבוד כרופאים, מהנדסים, ועוד. מלומדים רבים נמשכו לתרבות ההשכלה בחצר הדוכס, ובמאה ה-15 נחשבה הקהילה היהודית בעיר לאחת החשובות באיטליה. מספר בתי כנסת וכעשרה בתי דפוס פעלו בעיר, ומתוכם יצאו ספרים מרכזיים כמו כתביהם של רבי יצחק יהושע בן עמנואל מלאטיש והרב משה מטראצ'ינה, והאנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק", שחיבר הרופא והרב האיטלקי יצחק למפרונטי, יליד העיר. מהפך דרמטי עבור תושביה היהודים של פרארה לאחר מותו של אלפונסו השני לבית אסטה, עברה פרארה בשנת 1598 לשליטת האפיפיור, והמצב עבור היהודים בעיר השתנה באופן דרמטי. בשנת 1627 הוקם בעיר הגטו. על הגטו הופקדו שומרים נוצרים שמנעו מהיהודים לצאת בלילה, והחלונות של הבתים שפנו לעבר הצד הנוצרי של העיר נחסמו בלבנים או בסורגים (אפשר עדיין לראות את הסורגים על החלונות בוויה קונטרארי – via Contrari). רק בשנת 1859 הוענקו ליהודי העיר זכויות אזרחיות מלאות. כיום עומד ניתן לראות את בית הכנסת העתיק והיפה של פרארה (בוויה מאציני – via Mazzini 95), המורכב למעשה משלושה בתי כנסת שונים: ספרדי, גרמני ובנוסח קהילת פאנו, אך הוא סגור כרגע (2022) לשיפוצים. ניתן לבקר בבית הקברות היהודי של העיר, הנחשב לעתיק ביותר במחוז אמיליה רומניה. בית הקברות נמצא בוויה דל וינייה (Via delle vigne). בתקופה האפלה של הפשיזם ומלחמת העולם השנייה הפכה פרארה את פניה, ומעיר שקיבלה לתוכה את היהודים, הפכה לעיר שרדפה אותם. מתוך קהילה של כ-300 איש, 96 יהודים נתפסו ונשלחו למחנות ריכוז. רק 5 מהם שרדו. המכה האנושה שחטפה הקהילה היהודית בעיר מתוארת בין היתר בספר הידוע "הגן של פינצי קונטיני" מאת הסופר והאינטלקטואל ג'ורג'ו בסאני (Giorgio Bassani), שגדל והתגורר בפרארה. הספר גם עובד לסרט מצליח בבימויו של ויטוריו דה סיקה, וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. סיפורה של הקהילה, ושל יהדות איטליה כולה, מסופר במוזיאון היהודי הלאומי (ה-MEIS), שהוקם בעיר במבנה ששימש בעבר כבית כלא (בו הוחזקו בין השאר גם יהודים ופעילים אנטי פשיסטיים כמו ג'ורג'ו בסאני עצמו). המוזיאון נמצא עדיין בשלבי בנייה, ובעתיד אמורים להתווסף לו מבנים נוספים (בסופו של דבר יוקמו חמישה בניינים, כמספר חומשי התורה). בניגוד למוזיאונים אחרים המתבססים על תצוגה קבועה, למוזיאון הזה אין אוסף קבוע משל עצמו, והוא עובד בשיתוף פעולה עם המוזיאונים הלאומיים האחרים ומקיים תערוכות מיוחדות בכל פעם סביב נושא אחר, החל מהיהודים בתקופת הרנסנס וכלה בתערוכה המתקיימת כרגע (עד מאי 2022) העוסקת בחיים בתוך הגטו ומחוצה לו. נמשיך מאזור הגטו לעבר ויה דלה וולטה (Via delle Volte), אחד הרחובות היפים והטיפוסיים לפרארה מימי הביניים. הרחוב כולו מורכב מסדרה של קשתות עתיקות, ומשמר באופן מושלם את מראה העיר כפי שנראתה לפני כ-800 שנה. כעת הגיע הזמן לבצע קפיצה בזמן, ולבקר בחלק ה"חדש" של פרארה, שנבנה בתקופת הרנסנס. בשנת 1492 הורה הדוכס ארקולה הראשון לאדריכל ביאג'ו רוסטי (Biagio Rosetti) לתכנן את העיר מחדש, ולהרחיב אותה לכיוון צפון. התוצאה נחשבת למופת של תכנון רציונלי ורנסנסי, והפכה את פרארה לעיר המודרנית הראשונה באירופה. בזכות עבודתו של רוסטי הוכרה פרארה כאתר מורשת עולמי מטעם אונסק"ו. מומלץ לסייר בין הרחובות הראשיים ולהתרשם מהבניינים המפוארים, במיוחד לאורך קורסו ארקולה אסטה (corso Ercole Este I), שם גם נמצא בניין היהלומים המפורסם של פרארה (פאלאצו דיי דיאמנטי – Palazzo dei Diamanti) שנקרא כך על שם 8500 ה"יהלומים" מאבן המקשטים את החזית. אם תרצו לנוח מעט, תוכלו לסייר לאורך החומות העתיקות שמקיפות את העיר, ולעצור באחד הפארקים הרבים שמרגלותיהן (פארק מאסארי – Parco Massari הוא מקסים במיוחד, לדעתי). חובבי קולנוע ישמחו לדעת שפרארה היא עיר הולדתו של אחד הבימאים האיטלקים החשובים בתולדות הקולנוע – מיכלאנג'לו אנטוניוני (Michelangelo Antonioni). אנטוניוני (1912-2007) ביים מספר יצירות מופת וביניהן ל'אוונטורה (L’Avventura -1960), ליקוי חמה (L’eclisse-1962), יצרים (Blow up -1966) ונקודת זבריצקי (Zabriskie Point-1970). איפה עוד כדאי לבקר בפרארה אם נשאר לנו זמן? אתרים מעניינים נוספים הם מוזיאון בית רומאי (Casa Museo Romei), המוזיאון הארכיאולוגי העירוני (Museo Archeologico) ופאלאצו סיקפנויה (Palazzo Schifanoia). איפה אוכלים ומה כדאי לאכול בפרארה? פרארה מפורסמת גם בזכות המאכלים הטיפוסיים שלה. מומלץ במיוחד לטעום את הקפלאצ'י די זוקה (cappellacci di zucca), מעין רביולי ממולאים בדלעת, הנחשבים למאכל המזוהה ביותר עם העיר. אחת המסעדות המוצלחות ביותר לדעתי שבהן תוכלו לטעום את המנה הזאת ורבות אחרות היא ל'אוקה ג'וליבה (L'oca Giuliva). התפריט כאן משלב את המסורת המקומית עם טוויסט מודרני, והתוצאה מוצלחת מאד. חובבי הנקניקים בסגנון הארד קור ירצו אולי לטעום את הנקניק המפורסם ביותר בעיר, סלמה דה סוגו (salma da sugo), המיושן לא פחות משנה ואז מבושל לפני ההגשה. הפרארזים (תושבי פרארה) נשבעים שמדובר במעדן, אבל אחרים מכנים את המאכל הזה "הנקניק הכי קשה לעיכול באיטליה". מנה פופולרית נוספת היא הפסטיצ'ו פרארזה (pasticcio Ferrarese), מעין פשטידה מצופה בצק פריך שבתוכה מקרוני, בשר, פטריות ורוטב בשמל. אין ספק שהתפריט המקומי נוטה לכובד מסוים... מתי כדאי לבקר בפרארה? הזמן הטוב ביותר לבקר בעיר הוא בחודש מאי, בזמן שנערך בה מירוץ הפאליו המפורסם, הנחשב לעתיק ביותר באיטליה. לפרטים: www.paliodiferrara.it/en/

אחד הפולמוסים הגדולים והידועים של עולם היהדות התרחש במאה ה-18 בעיר פדובה שבצפון מזרח איטליה, עיר אוניברסיטאית שוקקת חיים ומרכז יהודי חשוב. את השלווה הלמדנית באותם הימים הפרה סערה גדולה שחולל בחור אחד צעיר – רבי משה חיים לוצאטו היה שמו. זהו בקצרה סיפורו של הרמח“ל לאורך הדורות דמותו וסיפור חייו של הרמח“ל עוררו סקרנות רבה בקרב קשת רחבה של אינטלקטואלים ואנשי רוח. לא רק סיפור חייו הדרמטי הוא שעורר עניין, אלא הניגודיות המובנית בדמותו: מחד גיסא בחור יהודי צעיר, סופר, משורר ומחזאי, הראשון לכתוב שירה בעברית חילונית על הטבע, כתיבה שהשפיעה עמוקות על השפה העברית המודרנית. מאידך גיסא מייסדה של חבורה רוחנית קבלית סודית שהתיימרה לשנות סדרי עולם, ולהוביל לזירוז הגאולה וגמר התיקון. במסה ”הבחור מפאדובה“ כותב חיים נחמן ביאליק על הרמח“ל ומרעיף שבחים: ”אכן איש הפכים רבים היה “הבחור מפאדובה” – אך לא איש תהפוכות. הפכים הם הם אשר עשו לנפשו את העושר ואת הגדולה. הם הם אשר הרימו אותו עליון על כל בני דורו והפלוהו מכלם, לתת את חותם “הבחור” במצחו ולעשות ל“חתן בראשית” של תקופה כבירה הרת אחרית וגאולה. חוזה גלוי עינים תוכן עלילות ומשורר לירי וענוג; משכיר שוחר תבונה והגיון ואיש מסתורין והזיה.“ השילוב בין האמביציוזיות של הבחור הצעיר לעובדה שפעל בתקופה רגישה במיוחד, כיובל לאחר פרשת משיח השקר שבתאי צבי, סחפו את הרמח“ל הישר לעין הסערה. מה שהחל כבעיה מקומית בפדובה הפך לדרמה פוליטית בינלאומית, שהובילה למנוסתו של הרמח"ל מהעיר – בתחילה הוא חיפש מקלט בקרב הקהילה היהודית באמסטרדם, ובהמשך מצא את עצמו בעכו ובגליל המערבי, שם נפטר בדמי ימיו במגפה. רוב מה שידוע על קורות חייו של הרמח“ל מבוסס על איגרות שכתב או שנכתבו אליו או בעניינו (ישנן גם אגרות שנכתבו בשמו אך לא על ידו, כנראה על מנת לטשטש את מורשתו הקבלית). ידוע שחייו היו קצרים אך אינטנסיביים ומלאים עליות ומורדות. בציר הזמן הקבלי, הרמח“ל ממוקם בסופה של שרשרת מקובלים מכובדת באיטליה, אך אין עוררין על כך שהיה גדול המקובלים בשרשרת. תלמידו יקותיאל גורדון כתב עליו כי "כשהיה בן 14 שנים היה יודע כל כתבי האר״י בעל פה". מורו (בילדותו), הרב ישעיהו באסאן, אישר זאת באיגרת נוספת בה כתב ״לא היה גדול בביתי ממנו״. למרות גילו הצעיר, מכובדים ממנו הכירו אט אט בחוכמתו ובגדולתו. מתוך איגרות וכתובים אחרים ניתן ללמוד, למשל, שהייתה לו היכולת לראות את שורש נשמתם ואת תכליתם של אנשים בעולם. מהתכתובת בין הרמח“ל לרב״ך (רבי בנימין הכהן), שהיה מקובל בעצמו ומורו של הרמח“ל במשך שלוש שנים (הרב“ך צידד ברמח“ל לאורך המשבר), עולה שהרב“ך עצמו ביקש את עזרתו של תלמידו ושאל אותו על מקור שורש נשמתו ומדוע הוא סובל סבל רב על ערש דווי. לפי סיפור ידוע נוסף, ביום כיפור אחד סערה גדולה פקדה את העיר פדובה וחוללה בה הרס רב. הסערה, שתועדה גם באמצעים ברומטרים וגם ברישומיו של חברו הטוב של הרמח“ל – דוד ואלי, נגרמה לדברי המאמינים בשל ניסיונותיו של הרמח“ל להביא את המשיח בעזרת עשרה תלמידים שגייס למשימה. כאשר הניסיון נכשל והתלמידים המאוכזבים לא הבינו היכן טעו, כך הרגיע אותם הרמח"ל: ”אתם עשיתם עבודתכם על הצד היותר טוב רק תדעו שביום הכיפורים נעשה רעש בכל העולמות, שהיום יתגלה משיח ישראל, וכשנודע זה לס“מ (לסמאל) חרד מאוד ובא לפני הבית דין של מעלה" בהמשך הסיפור מתואר וויכוח בין הרמח“ל והס“מ (הצד השלילי) מול בית הדין של מעלה, שבסופו הוחלט להשאיר את הברירה לביאת המשיח בידי הרמח“ל אך בתנאי שיישאר רק אדם אחד בעיר ושניים במשפחה. הרמח“ל נסוג כי לא רצה להיות אחראי לביאת המשיח בצורה כזו, והסערה שכחה. הפולמוס השורשים והמניע העיקרי לפולמוס סביב הרמח"ל, שהקים עליו את הממסד הרבני, נטועים בסדרה של התגלויות מיסטיות (״מגיד״ בלשון הדת) שחווה הרמח“ל בצעירותו. בעקבות ההתגלויות חיבר הרמח“ל חיבורים התגלותיים והקים חבורה סודית אשר מנתה עשרה חברים, נכונים לאתגר המחייב יחידי סגולה: חריגה מהקיום הרגיל של המצוות, במטרה להוביל לתיקון העולם החומרי והשכינה. החבורה הייתה מתכנסת בחשאי בעיר פדובה והחברים בה היו לומדים בסתר בספר הזוהר ובכתבי האר“י. לחבורה השתייך גם משה דוד ואלי (רמד“ו) – רופא ולימים מקובל גדול בעצמו. החבורה הקפידה על כך שהלימודים יערכו ללא הפסקה לאורך כל שעות היממה, והמודל לפיו פעלו היה הישיבה של רבי שמעון בר יוחאי במערה במירון – "האידרא רבא“. פעילות החבורה נחשפה כתוצאה מרשלנותו של התלמיד יקותיאל גורדון, שלא הצליח לשמור את סוד ההתגלות שעבר הרמח“ל. השמועה עשתה לה כנפיים והרמח״ל נחשד במשיחיות ושבתאיות על ידי רבני ונציה. בעקבות פרשת שבתאי צבי מטרתם של הרבנים היתה לחסל כול תופעה נוספת כזו עוד בראשיתה, ולכן לימוד קבלה היה אסור ברבים. וכך החלה הסערה סביב הרמח״ל וכתביו (1729). הרדיפה שעבר הרמח״ל הייתה חסרת תקדים בהיקפה: בתחילה נאסר על הרמח"ל לכתוב ספרים וללמד קבלה, במיוחד חיבורים התגלותיים המשתייכים לספרות הנבואה המקראית. לאחר כמה שנים של מאבק מול רבנות ונציה, עמדו לצד הרמח“ל רק כמה רבנים בודדים שהיו מוכנים לסכן את שמם הטוב, אך עזרתם לא הצילה אותו ובסופו של דבר הוחלט להגלות את הרמח“ל ואת משפחתו לאמסטרדם. בדרך לאמסטרדם שיירתו נעצרה וכתביו נשרפו או נקברו. מהמידע המופיע באגרות העוסקות ברמח"ל ניתן ללמוד שהכתבים הללו כללו המשך לספר הזהר – "זהר תנינא“ שנכתב ממסרים והתגלויות, וחיבור שלם על ספר קהלת. הרמח״ל הדגיש בפני תלמידיו באיגרות ששלח כי שריפת כתביו היא גזירה משמים ויש להשלים עמה. במכתבים ששלח, הוא התעניין בעיקר בשלומם של תלמידיו. באמסטרדם מונה הרמח"ל לראש ישיבה ספרדית, וכתב ספרי מוסר כמו ״מסילת ישרים״ הנלמד בישיבות בישראל, אבל היום אנו יודעים שבזכות יכולותיו הדידקטיות והספרותיות הגבוהות הצליח הרמח"ל להחביא את תורת הסוד בתוך הטקסטים הללו, שהתפרשו כמוסרניים. בזמן ששהה באמסטרדם כתב הרמח"ל: ”מקום בישיבתם נתנו לי... מתקבצים ובאים אלי בכל עת“, והוסיף: ”קשה להם מאוד שאינני רוצה ללמד להם חכמת האמת“. באגרת נוספת כתב שהוא נמנע משיח קבלי ”עם איש בעולם“, אך בה בעת הבהיר: ”אמנם לעצמי חלילה לי מלהניחה אפילו שעה אחת“. הרמח“ל גם השאיר אחריו תיעוד מעניין של העולם היהודי הצפון-אירופאי באותן שנים: ”הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת“ל (תהילה לה‘) כי בפראנקפורט לבדו יהו בה כשלש מאות ת“ח בני ישיבה, ולב רחם להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם…“ מדבריו ניתן להבין כי הוא מסתייג מהעיסוק בפלפול, אך יש לציין כי בלימוד ב“אדיר במרום“ הרמח“ל מותיר גם מקום לתפקיד הפלפול בשבירת הקליפות. כיום בראייה לאחור ניתן לומר שהרמח“ל הקדים בזמנו את תנועת החסידות (שהחלה בתקופתו בהולנד) בניסיונותיו להפיץ את הקבלה ברבים, ניסיונות שעליהם שילם מחיר כבד. מנגד, כאשר התוודע לכתביו הגאון מווילנה, אמר שלו הרמח"ל היה עדיין חי, היה הולך ברגל לקבל את פניו וללמוד מפיו… גם באמסטרדם נפשו של הרמח“ל לא שקטה, והוא המשיך לחפש מקום בו יוכל לעסוק בקבלה בחופשיות. הפתרון היה ארץ ישראל הרחוקה. אין בידינו תיעוד רב של השנים שהעביר בישראל, אך ידוע שכשהיה בן 39 בלבד נפטר הרמח״ל ממגפת הדבר בזמן ששהה בעיר עכו. גם משפחתו נפטרה במגיפה. אין וודאות לגבי מקום קבורתו המדויק, אך סביר מאד להניח כי הוא נקבר בבית הקברות העתיק שבכפר יאסיף, מקום קבורה מקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה. בשנים שלאחר מותו נעלמו אט אט ההאשמות נגדו, והוא הפך מדמות מנודה ומעוררת מחלוקת לדמות נערצת על רוב הפלגים ביהדות. בהקדמה לספר ”ידיד נפשי“, המורכב מחלופת מכתבים בין הרב שרגא פיביל ברג לבין מורו הרב יהודה צבי ברנדווין (שהיה תלמידו הישיר של הרב יהודה הלוי אשלג בעל הסולם), כותב ברג: “פעם הגעתי ללימוד עם מורי (ברנדווין) באמצע הלילה, וראיתי את פניו של מורי מאירים כמו זהר הרקיע, שאלתי את מורי מה קרה? ומורי כשחיוך גדול על פניו, סיפר לי שהערב מורי גמר את הכרך הששה עשר של התע“ס (תלמוד עשר ספירות, אותו חיבר אשלג על כתבי האר“י). באותו לילה בא אשלג בעל הסולם אל מורי בשנתו ונשק אותו. באותו לילה חלמתי גם אני ובאתי לספר את חלומי למורי. לפני שיכולתי לספר את חלומי, סיפר לי מורי את חלומו, ואז סיפרתי שחלמתי שהרב אשלג סיפר לי שמורי היה גלגול של ר‘ משה חיים לוצאטו (רמח“ל) שנינו שמחנו שמחה העולה מעבר למה שמילים יכולות להביע ולהסביר.“ (מבירור שנערך מדובר בטעות דפוס, הכוונה היא לאשלג כגלגול הרמח“ל) בין אם מדובר בטעות דפוס או לא, העובדות הן כדלקמן: הרב יהודה צבי ברנדווין כתב בחייו את המשך ספר הזהר הנקרא "תיקוני הזהר", אותו ההמשך של הספר שכתב הרמח“ל (ונשרף) בשם "זהר תנינא". עבודת חייו העיקרית של הרב אשלג מורו של ברנדווין היה "פירוש הסולם" לספר הזהר, הפירוש המקיף ביותר שנכתב.

פאדובה היא העיר שלי. לא נולדתי בה, אבל בעיר הזו אני גרה מאז שהייתי בת חמש. כאן הלכתי לבית הספר. כאן נמצאים החברים שלי. ולבטח זוהי העיר שאני מכירה טוב יותר מכל עיר אחרת בעולם מאמר אורח מאת: פאולה פוצאטו - Paola Pozzato היא נמצאת במחזו ונטו – Veneto, בצפון מזרח איטליה. מיקומה אסטרטגי למדי עבור מי שרוצה לבקר באזור זה. היא נמצאת במרחק 36 קילומטרים מונציה, כחצי שעה ברכבת. ומרחק שעה במכונית מורונה. אפשר גם לערוך טיולים אל הים ביזולו – Jesolo, או לטפס להרים אל העיר אזיאגו – Asiago. שני המקומות מרוחקים כשעה נסיעה מן העיר. השיקול שיכריע את הבחירה צריך להיות מה שמתחשק לאכול. דגים ופירות ים או בשר צייד וגבינות. לו הייתי צריכה לחשוב על פאדובה כעל אישה, הייתי מדמיינת אותה אלגנטית ואינטלגנטית, קצת בישנית אולי, ומסוגרת. מסוג הנשים שצריך סבלנות כדי להכיר אותן באמת. ואכן האלגנטיות של "פראטו דלה ואלה" – Prato della valle, אחת הפיאצות הגדולות באירופה, מותירה רושם בל ימחה. ואל מול "הבאזיליקה של סאן אנטוניו" – Basilica di S. Antonio, מתעוררת רוחניות גדולה. חמישה מיליון צליינים עולים אליה לרגל מידי שנה. לבסוף העיר כובשת את המבקר בעזרת "הקאפלה דלי סקרובני" – Cappella dgli Scrovegni, שקירותיה מכוסים בפרסקאות של ג'יוטו. הפרקסאות מצויירים בצבעים חזקים כמו ה–“Blu oltremare” , שפירוש שמו, "כחול עז" ,מחירו יקר שביקרים והוא עשוי מאבקת לאפיס לאזולי. המראה עוצר נשימה. כשחברים מחוץ לעיר באים לבקר אותי, אני אוהבת לקחת אותם לאכול ארוחת בוקר ב"קפה פדרוקי" – Caffè Pedrocchi, כדי שיהיו מוקפים בתחושה ובאווירה היסטורית. בית הקפה הוקם בשנת – 1831, יש בו שלושה אולמות בשלושה צבעים שונים: לבן, ירוק ואדום. האולם הירוק שבו אח גדולה ומבוערת, היה מיועד מאז ומתמיד לסטודנטים או לכל מי שרצה לשבת ולקרוא באולם מחומם, מבלי להזמין דבר. מעבר לכך ברחבי בית הקפה האלגנטי צעדו תמיד אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים אשר תרמו כולם להיסטוריה של איטליה. משם אני לוקחת אותם לשוטט ברחובות ה- Centro - המרכז, של העיר העתיקה. פאדובה היתה בעבר מוניקיפיום רומאי ולאחר מכן בימי הבינים, עיר. אנו מגלים אותה לאט: הדואומו – Il Duomo, פיאצה דאי סניורי – Piazza dei Signori, פיאצה דלה ארבה – Piazza delle Erbe, ופאלצו דלה רג'ונה – Palazzo della Ragione, המכונה גם – הסלונה – Salone מקום מושבו הישן של בית המשפט האזרחי של פאדובה. גגו מעוצב כתחתית הפוכה של ספינה. כאן גם מתחיל הסיור הקולינרי שלנו. מתחת לפאלצו דלה רג'יונה נמתחות שתי אכסדראות אשר בחסותן אפשר למצוא מעדניות בוטיק מקסימות. זוהי חגיגה של ממש לחוש הריח. ריחות הנקניקים מתערבבים באלו של התבלינים כתווי שיר. לדעתי דבר לא מתעלה על השילוב בין אוכל טוב ותרבות. היסטוריה של עיר בהכרח מורכבת גם מהמאכלים שלה ופרקים חדשים נכתבים מידי יום אם מצרפים ליצירתיות האנושית את חומרי הגלם האזוריים. וכך אין טוב מסיבוב ערב לחיך באוסטריות כדי לחתום את הביקור בפאדובה. כדאי להתחיל עם אפריטיבו - Aperitivo או ספריצ – Spritz, אשר הומצא בפאדובה עצמה והוא מזיגה בין יין לבן או יין מבעבע לליקר מסוג ביטר כמו קמפארי או אפרול, וסודה. אחר כך לפי החשק המשיכו כך, כאנטי פאסטי: נקניק סופרסה – Soppressa או נקניק סלמה - Salame אפשר גם, פרושוטו אווז – Prosciutto d’oca או רצועות בשר מירך סוס – Sfilacci di cavallo, מאכל ממשפחת הנקניקים שמכינים מבשר הירך הרזה של סוס. מיבשים במלח במשך שבועיים ואז חודש נוסף מעל האח. בסופו של התהליך כשהבשר יבש, חובטים בו בפטיש עד שהוא מתפורר לשערות מוכיות וטעימות. מאכל נוסף הוא, Folpetti אלו הם תמנונים זעירים. הדייגים קוראים להם מוסקרדיני, Moscardini. נהוג לבשל אותם במים בליווי עגבניות או לטגן בשמן זית. אחר כך למנה ראשונה ביגולי – Bigoli, פסטה ארוכה עבה וצינורית האופיינית מאוד לצפון איטליה. או ריזוטו – Risotto, גם מאכל זה, המוכר מאוד גם מחוץ לאיטליה, אופייני לכל החלק הצפוני של לשון היבשה והוא סימן היכר שלה יותר מהפסטה. למנה עיקרית בוליטו – Gran bollito con il Cren, נתחי בשר שונים המבושלים במים רותחים עם ירקות חורף שונים ומוגשים בליווי רטבי - חזרת. ולבסוף לקינוח עוגיות זאלטי – Zaleti , שהן עוגיות מבצק פריך עם צימוקים ואגוזים, או לחילופין, Fugassa, עוגה מסורתית גבוהה שנהוג היה להכין בחג הפסחא או לכבוד הצעת נישואין. משפחת החתן נהגה לטמון בתוך העוגה טבעת. את שני הקינוחים חובה ללוות בכוס יין, מהגבעות הסמוכות.

לאורך מסע בן חמישה ימים, אלווה אתכם בין הרחובות והסמטאות של העיר שלי, ואציג בפניכם את כל האטרקציות והפלאות שיש לרומא להציע. במאמר זה, הראשון מתוך ארבעה, נתחיל בלב המרכז ההיסטורי של העיר, אזור שהוכרז בשנת 1980 כאתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. אוביל אתכם לאורך מסלול המתמקד בכמה מהאתרים החשובים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה של העיר נבקר בקולוסאום (IL COLOSSEO) – הידוע כאחד משבעת פלאי עולם, הפורום רומאנום והפורומים האימפריאליים (IL FORO ROMANO-I FORI IMPERIALI), גבעת הקפיטולין (CAMPIDOGLIO), ואכסדרת אוקטביה (IL PORTICO DI OTTAVIA). בנוסף, נבקר במספר חנויות ומסעדות מומלצות באזור זה. בשלושת המאמרים הבאים, אחשוף בפניכם אתרים נוספים בעיר ואמליץ על מקומות מיוחדים שלא כדאי לפספס. כמה זמן כדאי להקדיש למסלול זה? הביקור בקולוסיאום אורך כשעה וחצי (לא כולל זמן ההמתנה בתור בכניסה לאתר), והביקור בפורום אורך בין שעתיים לשלוש שעות. הביקור באכסדרת אוקטביה אורך בין חצי שעה לשעה. זמן ההליכה בין האתרים השונים הוא כחצי שעה. כמה דברים שכדאי לדעת לפני שיוצאים לדרך. איך מגיעים? הדרך הפשוטה ביותר להגיע לקולוסיאום היא באמצעות קו B של המטרו של רומא (המכונה 'מטרופוליטנה' – METROPOLITANA). יש לרדת בתחנה הנקראית 'קולוסיאום', ונמצאת ממש ממול לקולוסיאום עצמו. לחילופין, ניתן להגיע לקולוסיאום עם אחד מקווי האוטובוס הבאים: 40, 51, 60, 75, 81, 85, 175, 204. על מנת להשתמש במטרו או באוטובוסים, יש לרכוש כרטיס. ישנם סוגים שונים של כרטיסים (כרטיס חד פעמי, כרטיס יומי, ועוד), אבל אני ממליצה לקנות כרטיס חד פעמי. מחירו של הכרטיס הוא 1.5 יורו וניתן להשתמש בו במשך 100 דקות, עבור נסיעה אחת בלבד. אפשר לקנות כרטיסים לתחבורה הציבורית בדוכני העיתונים, בחנויות המוכרות סיגריות (TABACCAI, באיטלקית), ובכניסה לתחנות המטרו. שימו לב – אי אפשר לקנות כרטיסים על האוטובוס עצמו. כרטיסי כניסה לקולוסיאום: ישנם שני סוגים של כרטיסי כניסה, המאפשרים שני סוגים של ביקורים. את הכרטיסים אפשר לקנות דרך אחד משני המוכרים הרשמיים: PARCO ARCHEOLOGICO COLOSSEO או COOPCULTURE. הכרטיסים עולים 16 יורו או 22 יורו, תלוי בסוג הכרטיס. הכרטיס במחיר 16 יורו תקף למשך 24 שעות ומאפשר כניסה לקולוסיאום, לפורום ולגבעת הפאלאטיום, והכרטיס במחיר 22 יורו מעניק כניסה לכל חלקי המתחם, כולל למנהרות התת קרקעיות שמתחת לקולוסיאום, המקדש של רומולוס ועוד. בין אם רכשתם את הכרטיס המלא או החלקי, פורמט הביקור יהיה דומה – המדריך שילווה אתכם יציג את האתר באופן כללי, ואז יניח לכם לסייר באופן עצמאי. שימו לב: על מנת להיכנס לאתר הקולוסיאום, יש להציג תעודת תו ירוק. רומא – עיר בלתי נשכחת תחושה עמוקה של השתאות ופליאה עוטפת את כל מי שמוצא את עצמו בפעם הראשונה מול הקולוסיאום, או ליתר דיוק – מול האמפיתיאטרון הפלאבי (Amphitheatrum Flavium). זהו שמו המקורי של הקולוסיאום, שנקרא על שם בני השושלת הפלאבית (FLAVII - השושלת השנייה של קיסרי רומא), שרצו להעניק לבירת האימפריה שטח גדול שבו יארחו קרבות גלדיאטורים, קרבות ימיים, קרבות מול חיות פרא, והוצאות להורג. בנייתו של הקולוסיאום הסתיימה בשנת 80 לספירה, וכדי לחנוך אותו, ציווה הקיסר טיטוס לארגן 100 ימי משחקים. האמפיתיאטרון יכול היה להכיל בתוכו למעלה מ-50,000 צופים, שישבו בארבעה סוגי מושבים שונים. במרכז האמפיתיאטרון ניצב היציע הקיסרי. לאורך השנים שופץ הקולוסיאום ואף הוסיפו לו שדרוגים שונים, כמו לדוגמה וילונות ניתנים להסרה, שנפרשו כדי להגן על הצופים מפני קרני השמש. חלקו החיצוני של הקולוסיאום צופה באבן טוורטין, והוא כלל 80 קשתות שבתוכן הוצבו פסלים (שאבדו עם השנים). הארנה של הקולוסיאום עוצב בצורת אליפסה, ונבנתה בחלקה מעץ ובחלקה מאבן. בזמן המשחקים, כוסתה האדמה בחול. מתחת לקולוסיאום נחצבה סדרה של מנהרות תת קרקעיות, הידועות בשם היפוגאום. לאחרונה (קיץ 2021) נפתחו המנהרות למבקרים בפעם הראשונה מזה 2000 שנה, וכיום אפשר לרדת למטה, ולסייר לאורך המעברים האפלים שבהם נכלאו חיות הפרא והאסירים לפני שעלו לארנה ויצאו לקרב על חייהם. קרבות גלדיאטורים היו אחד ממופעי הבידור המרכזיים עבור אנשי רומא העתיקה. לעיתים קרובות הכניסה למופע הייתה בחינם, והכרטיסים חולקו לקהל על ידי בעלי השררה שניסו לבנות לעצמם מעמד חברתי. לפעמים, היה זה הקיסר בעצמו שמימן את הכרטיסים. האנשים החשובים ביותר, כמו הסנטורים, ישבו ביציעים התחתונים, קרוב לזירה. אנשים חשובים פחות ישבו ביציעים הגבוהים יותר. גם נשים יכלו לצפות במופעים בקולוסיאום (בניגוד למשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, לדוגמה, שם הכניסה לנשים הייתה אסורה). שמם של הגלדיאטורים נקבע לפי הציוד שהחזיקו בידיהם – רטיאריוס, לדוגמה, היה גלדיאטור שנלחם עם כלי נשק שנראה כמו רשת של דייגים (Retiarius, מהמילה הלטינית לרשת). גלדיאטור תראקי נקרא כך משום שנלחם בסגנון תראקי, חמוש בחרב תראקית שכונתה 'סיקה'. מורמילו היה גלדיאטור לבוש בשריון כבד שחבש תמיד קסדה שעוטרה בדגי ים (ומכאן שמו – מורמילוס הוא דג ים בלטינית). רוב הגלדיאטורים היו עבדים, שעברו אימונים מפרכים. בניגוד לאמונה הפופולרית, רוב הקרבות לא היו עד מוות, וזאת משום שהרבה כסף הושקע באימון הגלדיאטורים ואף אחד לא רצה לאבד את ההשקעה! הגלדיאטורים היו פופולריים מאד, בדיוק כמו כדורגלנים היום. חלק מהם הפכו לאנשים עשירים ואף שוחררו מעבדות והפכו לאנשים חופשיים, אבל בכל זאת הם בחרו להמשיך ולהילחם בארנה. בכל פעם שאני מתהלכת ליד הקולוסיאום והפורום, אני תמיד מתרגשת מאד. נדמה לי שמהחומות העתיקות עולות עדיין השאגות של קהל הצופים, שהריע עבור לוחם זה או אחר, ולפעמים גם הכריעו את גורלו. דמיינו לעצמכם שאתם חוזרים אחורה בזמן, נכנסים לקולוסיאום בשעת בוקר מוקדמת, עולים במדרגות שמובילות למקום שלכם, ומתיישבים ביחד עם החברים שלכם, בציפייה מתוחה. לאט לאט היציעים מתחילים להתמלא, ובזמן שאתם ממתינים אתם יכולים למלא את הבטן במאכלים ומשקאות שמציעים המוכרים שעוברים בקרב הקהל. בתחילת היום אתם יכולים לצפות במופעים קטנים - הוצאות להורג של נידונים למוות, או קרבות בין גלדיאטורים פחות חשובים. רק מאוחר יותר, בשעות אחר הצהריים או הערב, תוכלו לראות את הקיסר שנכנס לזירה, מלווה בבני משפחתו. לידו תפסו את מקומם האנשים החשובים ביותר והבתולות הווסטליות (כוהנות של וסטה, אלת האש; תפקידן היה לשמר את האש הקדושה). בשלב זה, בין צעקות וקריאות, החלו הקרבות החשובים ביותר, שנמשכו עד לשעות הערב המאוחרות. ליד הקולוסיאום עדיין אפשר לראות את הריסות בית הספר לגלדיאטורים. אבל מדוע נקרא הקולוסיאום בשמו? השם נובע מכך שבעבר ניצב ליד הקולוסיאום פסל עצום ממדים בשם קולוסוס נרוניס (על שם הקיסר נירון). עם השנים, הפסל אבד. לאחר הביקור בקולוסיאום, בוודאי התעורר בכם רעב רציני! ממש ליד הקולוסיאום נמצאת אחת המסעדות המועדפות עליי במרכז ההיסטורי - HOSTARIA AL GLADIATORE הנמצאת ב – PIAZZA DEL COLOSSEO 5 . המסעדה משקיפה על הקולוסיאום עצמו, האווירה היא ביתית, ואפשר להזמין MENU COMPLETO (כלומר תפריט מלא הכולל מתאבנים, מנה ראשונה, מנה שנייה, שתייה וקפה) מצוין. המנה האהובה עליי היא הטונארלי קאצ'ו אה פפה (TONNARELLI CACIO E PEPE) – סוג של פסטה יבשה ארוכה, שמשתלבת בצורה מושלמת עם הגבינה ועם טעמו הפיקנטי של הפלפל השחור. מבין הקינוחים, אני לא מוותרת אף פעם על הטירמיסו ועל הסמיפרדו, קינוח שעשוי ביסקוויטים, קרם וקפה, ומותיר בפה טעם קטיפתי ומיוחד. בנוסף יש כאן גם פיצות, בשר, ואת היינות האיטלקיים הטובים ביותר. למתכון שלנו לספגטי קאצ'ו אה פפה, כאן. לאחר ששבענו, נמשיך את הסיור ונבקר בפורום, או ליתר דיוק בפורומים, שמתחילים מהקולוסאום ומגיעים עד פיאצה ונציה. הפורומים מחולקים פיזית לשני חלקים על ידי הרחוב VIA DEI FORI IMPERIALI, שחוצה אותם. הממצאים הארכיאולוגיים הנמצאים בפורומים משתייכים לתקופות היסטוריות שונות – מדובר על קומפלקס יחיד בעולם שמורכב ממבנים, מקדשים, ואזורים ציבוריים שבהם התקיימה הפעילות הפוליטית, המנהלתית והדתית ברומא העתיקה. לאחר שנכנסים לפורום רומאנום FORO ROMANO (הקולוסיאום נמצא מאחורינו), נראה מצד שמאל את העמודים של המקדשים העתיקים כמו מקדש סטורנוס, ומקדשים עתיקים ש"נבלעו" לתוך כנסיות עתיקות. באזור זה נוכל להתרשם גם ממספר שערי ניצחון - דמיינו לעצמכם שאתם חוזרים אחורה בזמן, ועדים לחגיגות הניצחון שערכו פה קיסרי רומא העתיקה: בראש המצעד עמדו הקיסרים עצמם, מתחת לשער הניצחון שנבנה במיוחד לכבודם כדי להנציח את הניצחון במלחמה, וקושט בתבליטים שפיארו אותם. מפורסמים במיוחד הם שער הניצחון שנבנה עבור ספטימוס סוורוס, ושער טיטוס, כמובן. שער טיטוס הוא אחד משני שערי ניצחון שנבנו על ידי הקיסר דומיטיאנוס למען אחיו, הקיסר טיטוס, כדי לחגוג את הניצחון על היהודים במרד הגדול בארץ ישראל שהתרחש בשנת 70 לספירה. השער מקושט בתבליטים, ואחד התבליטים המפורסמים ביותר מראה את תהלוכת הביזה שיצאה מירושלים, ואת החיילים הרומאים שנשאו עימם את מנורת הזהב מבית המקדש. מבנה חשוב במיוחד הוא הקוריה וסטיליה (CURIA), שם התכנסו הסנאט הרומי - מועצת האצילים שבמשך שנים רבות, בתקופת הרפובליקה, שלטה ברומא. כיום מתקיימים באזור זה כנסים ותערוכות. אם נמשיך לצעוד כאן בין קפלי הזמן וההיסטוריה, נגיע לשרידים של מקדש קיסר, המוקדש למצביא ולדיקטטור המפורסם יוליוס קיסר. כאן תוכלו לראות גם אבן גדולה שעליה עד היום רומאים ותיירים חולקים מידי יום כבוד לדמות ההיסטורית החשובה הזאת, ומניחים פרחים וכרטיסי ברכה לקיסר. גם אני ראיתי בהתרגשות איך אנשים מניחים כאן פרחים. אתר נוסף שאסור להחמיץ הוא הגבעה הפאלאטינית (גבעת הפאלאטיום), הגבעה המרכזית בין שבע הגבעות של רומא, והאתר שעליו בחרו קיסרי רומא לבנות את הארמונות שלהם. כדי להגיע לגבעה, יש לטפס במעלה גרם מדרגות. מהגבעה אפשר להשקיף על הקירקוס מקסימוס (CIRCUS MAXIMUS), זירה עתיקה מאד, שבה התקיימו מרוצי סוסים וכרכרות. כיום זהו פארק ציבורי, שבו מתקיימים קונצרטים ואירועים. אתר נוסף שאסור לוותר עליו הוא בית הבתולות הווסטליות (CASA DELLE VESTALI), הצמוד למקדש האלה וסטה. כאן התגוררות הכוהנות ששימרו את הפולחן העתיק של אלת האש הקדושה, ומסביב לגן שבמקום ניתן לראות פסלים של כמה מהבתולות הווסטליות המפורסמות. בצד הדרומי נותרו השרידים הארכיאולוגיים של החדרים שלהן. נשלים את הסיור בחלק זה של הפורום רומאנום עם ביקור בבזיליקת קוסטנטינוס (או בזיליקת מקסנטיוס וקונסטנטינוס), מבנה אזרחי חשוב מהמאה הרביעית, והגדול ביותר שנבנה בתולדות הפורום. הבזיליקה ממוקמת בצד הצפון מזרחי של הפורום, אחרי מקדש השלום ומקדש ונוס. מהצד השני של ויה דיי פורי נמצאים מבנים חשובים נוספים וביניהם מקדש מרס אולטור (MARS ULTOR), כלומר האל מרס הנוקם, שנבנה על ידי הקיסר אוגוסטוס לאחר קרב פיליפי בשנת 42 לפני הספירה, בו הובסו ברוטוסו וקאסיוס, מנהיגי הליברטורים ורוצחיו של יוליוס קיסר. כמו כן ניתן לראות את פורום ושוק טראיאנוס, מתחם נרחב של בניינים ועמודים ששימש לצרכי מסחר, ואת עמוד טראיאנוס, אחד המונומנטים החשובים של רומא הקיסרית. העמוד שימש כאנדרטה שהנציחה את ניצחונו של הקיסר טראיאנוס בכיבוש דאקיה (בין השנים 101 עד 106 לספירה). האנדרטה מעוטרת בתבליט באורך 200 מטרים, שמקיף את העמוד 23 פעמים ומטפס עד לקצה, ולכל אורכו מתוארים הקרבות והניצחון נגד דאקיה. העמוד הוא חלול – בעבר נשמר בתוכו האפר של הקיסר טראיאנוס, ופסל של הקיסר הוצב בראש העמוד, אבל מזה מאות שנים שהפסל הוחלף, וכעת בראש העמוד ניצב פסל של פייטרו הקדוש. אם תחליטו לבקר ברומא ב-21 באפריל, תוכלו להתרשם מתהלוכה בלבוש היסטורי, המציינת את לידתה של רומא באזור זה ממש. לאחר שנצא מאזור הפורום, נמצא את עצמנו מושלכים קדימה לתקופה היסטורית הרבה יותר קרובה לימינו. פיאצה ונציה היא אחת הכיכרות המפורסמות ביותר ברומא. על הכיכר נמצא את ארמון ונציה (כיום מקום משכנו של מוזיאון), את אנדרטת ויטוריו עמנואלה השני (המכונה "איל ויטוריאנו"), ושלוש כנסיות עתיקות: כנסיית סן מרקו המטיף, כנסיית סנטה מריה מלורטו, וכנסיית השם הקדוש של מריה. כדי לצלם תמונה יפה של אנדרטת הוויטוריאנו, אני ממליצה לכם למקם את עצמכם בין השיחים שבמרכז הפיאצה! נלך כעת לאורך צידו הימני של הוויטוריאנו, אתר שלמען האמת איננו אהוב במיוחד על הרומאים, שמכנים אותו "מכונת הכתיבה". נמשיך ללכת עד שנגיע לשולי גבעת הקפיטולין (קמפידוליו - CAMPIDOGLIO). נעלה במעלה המדרגות שמצד ימין, ונגיע לפיאצה שהרצפה שלה מעוטרת על ידי עיצוב שיצר מיכלאנג'לו. במרכז הפיאצה ניצב פסל של הקיסר מרקוס אאורליוס. אבל שימו לב – זהו רק עותק! הפסל המקורי נמצא במוזיאונים הקפיטולניים. נרד בחזרה למטה ונמשיך שמאלה. לאחר כמה מטרים, מצד ימין, נראה את הכניסה לאתר ארכיאולוגי קטן, שאפשר לבקר בו בחינם. כאן אפשר לשוטט ולהנות מיופיו של תאטרון מרקלוס (TEATRO DI MARCELLO) שנחנך בשנת 23 לספירה (התאטרון נמצא מצד שמאל), ומהעמודים ששרדו ממקדש אפולו (נבנה בשנת 34 לספירה) שניצב בצד ימין, לצד שרידים ארכיאולוגים עתיקים נוספים, כמו האכסדרה של אוקטביה. אם נצא מהצד ההפוך לצד שדרכו נכנסנו, נמצא את עצמנו מול מה שפעם היה הגטו היהודי. זהו אחד הגטאות העתיקים ביותר בעולם (נבנה בשנת 1555). כאן נמצאים בית הכנסת הגדול של רומא והמוזיאון הצמוד אליו. שעות הפתיחה של המוזיאון משתנות בהתאם לעונת השנה, ומומלץ לבדוק את אתר המוזיאון לפני הביקור ולהזמין ביקור מודרך. האטרקציה המרכזית של השכונה הזאת היא המסעדות הכשרות, האהובות מאד גם על הרומאים וגם על התיירים. אלה מסעדות ותיקות, מפורסמות ומוערכות מאד, ולאחרונה התווספו אליהן גם מסעדות חדשות יותר המציעות סושי והמבורגרים. מפורסמות במיוחד הן מסעדת RENATO AL GHETTO, ומסעדת יוטבתה YOTVATA. המסעדה האהובה עליי היא מסעדת נונה בטה NONNA BETTA – האווירה כאן היא מאד מזמינה, ולארטישוקים הרומאים המטוגנים שהם מכינים כאן אין מתחרים! טיפ: בכל מסעדה שתבחרו, כדאי תמיד להזמין מקום מראש. לפני ארוחת הערב, תנו לעצמכם זמן ללכת לאיבוד בין הרחובות והסמטאות של האזור. תוכלו למצוא קונדיטוריות ומעדניות עם מעדנים שאי אפשר לעמוד בפניהם, גלריות אומנות, וחנויות המוכרות עבודות יד מכל סוג. מבין החנויות הרבות באזור אני ממליצה במיוחד על החנות של לאונה לימנטני (LEONE LIMENTANI). הבוטיק הזה מציע פריטים יוקרתיים מאז שנת 1820, ונכלל ברשימה הרשמית של החנויות המסורתיות האיכותיות ביותר של רומא. לאחר שתשוטטו לכאן ולכאן, תמצאו את עצמכם בסופו של דבר מול פיאצה מתאי (PIAZZA MATTEI), כיכר קטנה ומקסימה, שבמרכזה ניצבת מזרקת הצבים (FONTANA DELLE TARTARUGHE), שעליה עבד בין היתר הפסל הידוע ג'ובאני לורנצו ברניני (1588). לאחר ארוחת הערב, כדאי לצאת לסיור רגלי אחד אחרון, לפני השינה. פנו שמאלה לכיוון ה-LUNGOTEVERE, השדרה הנאה שנמתחת לאורך נהר הטברה, והמשיכו עד שתמצאו את עצמכם באזור המכונה FORO OLITORIO. כאן תוכלו להתרשם משני מקדשים קטנים ועתיקים במיוחד: מקדשו של האל פורטונוס (PORTUNUS), הנחשב לאחד המקדשים שמורים ביותר ששרדו מתקופת רומא הרפובליקאית, והמקדש המעוגל המוקדש להרקולס המנצח. מהצד השני תוכלו לראות כנסיה קטנה שבתוכה נמצא "פי האמת" – LA BOCCA DELLA VERITA. השריד הארכיאולוגי הזה, שהיה כנראה חלק ממזרקה או אולי אפילו מכסה ביוב ברומא העתיקה זכה לפרסום רב בזכות הסרט הידוע "חופשה רומאית" בכיכובם של אודרי הפבורן וגרגורי פק. בימי הביניים, השתרשה האמונה שהפסל יכול לחשוף שקרנים – אם אדם היה משקר בזמן שהיד שלו הייתה בתוך פי האמת, הפסל היה נושך אותו.

ב-15 ביוני 2019 נפטר פרנקו זפירלי ברומא. הבמאי המיוחד הזה היה אבן פינה בקולנוע האיטלקי שמתאבל עליו כשהוא נזכר בסרטיו המרגשים ביותר ובמשנה שהשאיר אחריו. הנה על קצה המזלג סיפור צעדיו הראשונים של זפירלי בקולנוע וגם סיפורם של במאים איטלקים גדולים אחרים מוִיטוֹריוֹ דֵה סִיקַה (Vittorio De Sica) ועד סֵרג'וֹ לֵאוֹנֵה (Sergio Leone) סיפורו של אמן גדול פרנקו זפירלי נולד בפירנצה ב- 12 בפברואר 1923. הוא היה במאי קולנוע ותאטרון, יזכר לרוב בזכות סרטו רומיאו ויוליה משנת 1968 שהיה מועמד לאוסקר, אך ייחודו בכך שהביא אופרות רבות מן הבמה למסך הגדול, יכולתו לשפר תסריטים ביצירתיות האופיינית רק לו, להכניס את הידע העשיר שלו ורגישתו האסתטית בכל מה שעשה, יכולתו לעבד מחדש יצירות קיימות ולהפוך אותן לחדשות ואותנטיות. אלו התכונות שעשו את האמן הזה לאחד המאסטרים של הקולנוע. עבודתו האחרונה הייתה בימוי חדש לאופרה "לה טרוויאטה" שפתחה את עונת האופרה בארנה די ורונה ב- 21 ביוני, כמה ימים לאחר מותו. זפירלי היה משוכנע שהאופרה היא כוכב לכת שבו המוזות עובדות יחד, מוחאות כפיים וחוגגות את האומנות. הוא זכה בחמישה פרסי דויד די דונטלו (של האקדמיה האיטלקית לקולנוע), שני פרסי נַסטרוֹ ד'אַרגֵ'נטו (nastro d’argento ), ו- 14 מועמדויות לאוסקר. את ההשראה קיבל משייקספיר. הוא היה אמן גדול שבענווה רבה למד ועם אותה הענווה לימד הרבה אחרים. "העולם תמיד ניצל על ידי אלה שהביטו קדימה ..." הבמאים לפני זפירלי ואחריו איטליה תמיד היתה מלאה במשוררים, סופרים ובמאים שהפכו אותה לנהדרת. המאסטרים של העבר, שהשאירו חלל עצום, ממשיכים לחיות בכל דבר שיורשיהם יוצרים. הם הרוח המנחה של האמנים בני ימינו. זפירלי החל את הקריירה שלו כמעצב תפאורות ובין שנות ה -40 ל-50 הפך לעוזר במאי של כמה במאים גדולים אחרים, בהם ויטוריו דה סיקה, שהיה אחד מהיוצרים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע. הוא נולד בעיר סוֹרַה (Sora) שבמחוז לציו (Lazio) בשנת 1901, ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של הניאוריאליזם, ז'אנר שבו הסרטים מצולמים עם שחקנים לא מקצועיים, כמעט תמיד בחוץ. הדמויות הראשיות הן פועלים ונזקקים שאיבדו הכל עקב המלחמה. על המסך מוצגת פעילות יומיומית רגילה של אנשים רגילים לא פחות. את התפקידים הראשיים ואת רוב הסצנות מגלמים דווקא ילדים שמשקפים את מה שהמבוגרים צריכים לעשות. ​ היו אלה סרטים בהשראת אירועים מציאותיים מהחיים האמיתיים. דה סיקה הצליח ליצור סרטים נהדרים שעד היום נחשבים לטובים ביותר אי פעם. גונבי האופניים (Ladri di Biciclette) נחשב לסרט הגדול ביותר בכל הזמנים. הסרט אולי השאיר קצת טעם מר בפה אבל היה מלא בכל כך הרבה יופי וזכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר של שנת 1950. בין הניצבים בסרט הזה היה בחור אחד צעיר, סֵרג'וֹ לֵאוֹנֵה (Sergio Leone), שניצל את ההזדמנות להיות עוזר במאי של דה סיקה. אנחנו רגילים לזכור את כולם כאמנים גדולים אבל כל אותם אמנים גדולים למדו בעצמם מאמנים גדולים אחרים ורק אחר כך, כל אחד מהם היה מסוגל ליצור משהו ייחודי בדרכו שלו. סרג'יו לאונה למד את כל מה שיכול היה ללמוד מדה סיקה אבל התרחק מעט מהז'אנר והפך לאחד הבמאים הגדולים של המערבונים וסרטי מאפיה. ​ אי אפשר לחשוב על הקולנוע האיטלקי בלי לחשוב על הקלוז-אפ של קלינט איסטווד בטרילוגיית "האיש ללא שם", או בלי לשמוע את השריקות המוכרות שליוו את הסצנות בסרטי הפולחן וכמובן בלי פס הקול של אֵנְיוֹ מוֹרִיקוֹנֵה (Ennio Morricone). אלמנטים בודדים כאלו שזכורים לכולם הם אלה שהופכים יצירות למופת. טרילוגיית "האיש ללא שם" שהתחילה בסרט "בעבור חופן דולרים" (1964), המשיכה עם "הצלפים" (1965), ונחתמה באחרון, ואולי המפורסם ביותר בסדרה "הטוב, הרע והמכוער" (1966), אלו הם שלושת המערבונים הראשונים בבימויו של הבמאי הרומאי. הז'אנר הזה מוכר בשם "מערבוני ספגטי" כדי להבדיל אותו מהמערבונים שיוצרו במדינות אחרות ולא סתם נבחרה המילה ספגטי, שלוקחת אותנו ישר במחשבות לאיטליה. ​ השחקנים שנבחרו אמנם היו מוכרים, אך עדיין היו בראשית דרכם. ולימים יהפכו לכוכבים בינלאומיים. דוגמה לכך הוא קלינט איסטווד, שהפך לבמאי בעצמו ואת סרטו משנת 1992 "הבלתי נסלח" הקדיש לסרג'יו לאונה. אותו לֵאוֹנֵה שנמשך באופן מובהק להפקות ההוליוודיות של צִ'ינֵצִ'יטַה (עיר הסרטים האיטלקית, רומא), עד כדי כך שהיה לעוזר במאי בהפקת הסרט "בן-חור" בשנת 1959. אותו האיש שמספיק היה להגיד " תעשה לי לֵאוֹנה" והמצלמה כבר ידעה להתמקד בפרט אחד בלבד ולשים אותו על קדמת הבמה, ושאת סרטיו היה חותם בשם "בוב רוברטסון" כמחווה לאביו. מחברם של "הטרילוגיה של הזמן": "היו זמנים באמריקה", "היו זמנים במערב" ו "חופן של דינמיט". בין תלמידיו הרבים, יש אחד, שחקן ובמאי בן ימינו, שמספר כמה הושפע מלֵאונֵה, שמו קַרְלוֹ וֵרדוֹנֵה (Carlo Verdone). יזכר בארץ בתפקיד רומאנו בסרט "יפה לנצח" (La Grande Bellezza) זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2013 בבימוי של פאולו סורנטינו, אך שיחק וביים סרטים רבים באיטליה. לאונה היה אֵפִּי, קרלו הוא ריאליסטי, אך לשניהם משותפת המלנכוליה החיובית שמנחה אותם לתת חשיבות לכל פרט קטן. אפילו לקַרִיוֹן, שלמרות שלא היה מוכר בסרטים, הפך לחלק מהם ואפילו היה למפתח חשוב בהתפתחותם. ​ החיבור שבין איטליה לקולנוע הוא בלתי ניתן להתרה. הקולנוע האיטלקי היה שם בכל התקופות, החל מהסרט האילם ועד הופעת הסאונד, ממערבונים ועד לקומדיה, והגיע להכרה ויוקרה רבה גם באיטליה וגם בעולם. בזכות במאים, שחקנים, ומפיקים שהצליחו לחזק את מעמדה של איטליה גם ברגעי ייאוש ועוני. נדרשו כמה הבזקים של גאונות והרבה אומץ כדי לשים את איטליה על מפת תעשיית הקולנוע העולמית. נסו לדמיין לעצמכם את מַסטרוֹיַאנִי ואַַנִיטַה אֵקבֵּרג רוחצים במזרקת טרווי, או את רוברטו בניני עומד על הכורסה בטקס האוסקר של שנת 99 ואת סַלוַוטוֹרֵה קַאשוֹ הילד שעוזר בהתלהבות בהקרנות פרטיות ב"סינמה פרדיסו "של טוֹרנַטוֹרֵה. זה קולנוע איטלקי.

השנה הקרובה היא המועד האידיאלי לביקור בערים ברגמו וברשה: שתי הערים נבחרו לשמש במשותף כבירות התרבות האיטלקית לשנת 2023. ברגמו עשירה באתרים היסטוריים ואומנותיים, אבל האם ידעתם שהעיר מציעה גם שלל פינות חמד רומנטיות במיוחד? אם אתם מחפשים יעד מתאים לסופשבוע רומנטי, מקום בלתי נשכח להציע בו נישואין, או פשוט פינה קסומה לחוות בה את איטליה של פעם, לשרה פרקאסטי יש כמה רעיונות עבורכם... תעלות ונציה, מזרקת טרווי ברומא, ביתה של יוליה בוורונה: איטליה מלאה במקומות רומנטיים שבהם תוכלו לחוות רגעים בלתי נשכחים עם בן או בת זוגכם. אם הגעתם לברגמו בחיפוש אחר מקום רומנטי במיוחד, המאמר הזה יכוון אתכם אל עבר הנקודות המומלצות ביותר שבהן תוכלו לחגוג את אהבתכם וליצור זכרונות חדשים. בין אם אתם מחפשים כפרים עתיקים עם רחובות ציוריים, אגמים מוקפים בהרים שמשתקפים במים הצלולים או פינות נסתרות הרחק מההמון, ברגמו וסביבותיה מציעות כמה פנינים של ממש. קזינו סן פלגרינו תרמה (Casinò di San Pellegrino Terme) המבנה המרהיב הזה, שנבנה בשנת 1907 בסגנון אר דקו, נחשב לאחת האטרקציות האדריכליות המשמעותיות בעמק ברמבנה (Valle Brambana). ביחד עם המלון הסמוך -- Grand Hotel di San Pellegrino Terme, האתרים האלה נראים כאילו נלקחו מתוך אגדה. החזית מעוטרת בתבליטי גבס מפוארים ושני המגדלים שמעטרים את המבנה משווים לו הדר מיוחד. איך אפשר שלא להתאהב בקזינו ההיסטורי הזה כבר ממבט ראשון? גרם המדרגות הדרמטי והגן המטופח שבכניסה הופכים את היעד הזה לרומנטי באופן טבעי, כך שמדובר על נקודה מושלמת לבקר בה במהלך סיור רומנטי. הקזינו ההיסטורי נסגר בשנת 1946, אך מזה מספר שנים שפועל במקום ספא תרמלי יפהפה. הבריכות החיצוניות והפנימיות, הסאונה עם תקרת הזכוכית המרשימה וחדר הקרח הופכים את הספא הזה למתאים במיוחד לזוגות בחופשה רומנטית (או להצעת נישואין.... מי אמר שבשביל להציע נישואין חייבים להיות לבושים באופן אלגנטי? חלוקי רחצה מפנקים וכפכפים יכולים להתאים לא פחות!) לפרטים: QC Terme San Pellegrino Viale della Vittoria, 53 - 24016 San Pellegrino Terme (BG) info@qctermesanpellegrino.it +39 0289747208 לאתר האינטרנט הכפר העתיק דל קורנלו דיי טאסו (Borgo del Cornello dei Tassi) מעבר לכך שמדובר על אחד מהכפרים היפים באיטליה, עבורי קורנלו דיי טאסי ספוג בסוג מיוחד של קסם. כאן נולדו סבא וסבתא שלי (מצד אימי), וכילדה הייתי מגיעה לכאן לעיתים קרובות ומשחקת מחבואים עם בני הדודים שלי בין הסימטאות העתיקות. המרכז ההיסטורי הזעיר והיפהפה משמש היום למגוריהם של לא יותר מ-20 איש, וניתן להגיע אליו ברגל בלבד (הכניסה לרכבים אסורה). הכפר נמצא בעמק ברמבנה (Valle Brembana), אזור בפרובינציית ברגמו שבו האדריכלות מימי הביניים השתמרה בצורה נהדרת, החל מקמרונות רחבים וקשתות מפוארות וכלה בסמטאות מאבן ובניינים שהזמן לא נגע בהם. האם אתם זקוקים להוכחות נוספות לכך שמדובר ביעד מתוק ורומנטי במיוחד? במאה ה-16 שימש קונלו די טאסו כמרכז כלכלי חשוב, בזכות מיקומו של הכפר לאורך הוויה מרקאטורום (Via Mercatorum) – הדרך המפורסמת שחיברה את צפון אירופה לעמק ולטלינה (Valtellina). בכפר זה נולדה שם משפחת טאסו (Tasso), הידועה בזכות העובדה שהם היו אלה שהמציאו את מערכת הדואר הראשונה באירופה. אם אתם סקרנים לגלות מידע נוסף על המשפחה הזאת, תוכלו לבקר במוזיאון טאסו (Museo dei Tasso e della Storia Postale). ולסיום – עצה אחת קטנה: אם תבחרו לכרוע כאן ברך ולהציע נישואין, כדאי לדעת מראש שכמעט כל הרחובות בכפר מרוצפים בחלוקי נחל (ולא באספלט)... אבל מהו כאב ברכיים רגעי לעומת חיים שלמים של אהבה? כנסיית סן תומה (La Rotonda di San Tomè) הרוטונדה (כנסייה) של סן תומה, בכפר אלמנו סן ברתולומאו (Almenno San Bartolomeo) היא אחת הדוגמאות הבודדות באיטליה לכנסייה מעוגלת, ובאופן כללי זהו אתר מקסים במיוחד. אף שאין בידי החוקרים מסמכים המעידים על מועד בניית הכנסייה הזו, מחקרים אדריכליים מעמיקים שנערכו במקום העלו כי הכנסייה הלומברדית-רומנסקית נבנתה בין השנים 1130 ל-1150, על גבי הריסותיהם של כנסייה מוקדמת יותר ומקדש פגאני. זהו מקום עשיר בהיסטוריה, וכוחות רבים נלחמו כאן: הלונגוברדים, הגואלפים והגיבלינים, וכמובן שגם שליטי הערים אלמנו סנט'אלסנדרו וסן ברתולומאו. הכנסייה הרומנטית הזאת נמצאת במרחק 15 דקות בלבד מברגמו, ואין ספק שזהו רקע מושלם להצהרות אהבה (והצעות נישואין...). הדרך שמובילה לרוטונדה מרשימה במיוחד, והחלל הפנימי היפה והמסתורי, על אורותיו המנצנצים, הופך את הביקור במקום לקסום. לפרטים: Chiesa di San Tomè Via S. Tomè, 2, 24030 Almenno San Bartolomeo (BG) +39 035 553205 אתר האינטרנט הרוטונדה, כנסיית של סן תומה, בכפר אלמנו סן ברתולומאו הגשר התלוי בקלאנצו (Il Ponte Sospeso al Porto di Clanezzo) המסע הרומנטי שלנו בין הפנינים של ברגמו נמשך, והתחנה הבאה היא הכפר הציורי פורטו די קלאנצו (Porto di Clanezzo), ששופץ ממש לאחרונה (2022) ופתוח כעת למבקרים. הכפר מימי הביניים ניצב לצד נהר הברמבו (Brembo), וניתן להגיע אליו באמצעות מסלול הליכה קל ופשוט שיוצא ממרכז העיירה קלאנצו (Clanezzo). בתום המסלול תמצאו את עצמכם מול שני גשרים שונים מאד זה מזה. הראשון הוא גשר אטונה (Ponte di Attone), הבנוי כולו מאבן. השני הוא הגשר התלוי, המכונה גם "הגשר הרוקד" (il ponte che balla). הגשר התלוי נמתח על פני לא פחות מ-75 מטרים, ומחבר את שתי גדות הנהר. הביאו לכאן את אהוב ליבכם או את אהובת ליבכם ותוכלו לטייל יד ביד מול הנוף היפהפה, בשלווה מוחלטת. ואם מתחשק לכם ללגום כוס יין טוב (כמו שצריך!) קפצו לביקור קצר במבצר הסמוך – מבצר קלאנצו (Castello di Clanezzo). המבצר עצמו מרשים מאד, ובקומה התחתונה תמצאו גם מסעדה קטנה ובה מנות מסורתיות אך יצירתיות, יינות מיקבי בוטיק מקומיים, וקוקטיילים מעולים שכיף במיוחד ללגום ביחד, מול הנוף והשקיעה... לפרטים: CLU (Castello di Clanezzo) Piazza Castello, 4, 24010 Ubiale Clanezzo (BG) +39 035 281 8692 אתר המסעדה השקיעה בהר לינצונה (Monte Linzone) אחת מנקודות התצפית המרהיבות ביותר בפרובינציית ברגמו היא הצלב שבפסגת הר לינצונה. דעו לכם שבימים הבהירים ביותר, שבהם הראות מושלמת, אפשר לראות את כל פרובינציית מילאנו ואף מעבר לה (יש מי שנשבע שראה מכאן את הדואומו של מילאנו ואת מונטה רוזה!). הצלב נמצא בקצה הפסגה, בגובה 1392 מטרים מעל פני הים, ועל מנת להגיע לכאן תצטרכו לטפס במעלה שביל לא קשה במיוחד (זמן הליכה: כשעה). נקודת ההתחלה של המסלול היא בחניון הצמוד לבית הקברות העירוני (parcheggio del cimitero della Roncola). ישנם מספר מסלולים שמובילים לפסגה, אחד הוא המסלול הפנורמי ואילו השני הוא מסלול תלול יותר, שמתאים בעיקר למטיילים מנוסים. בואו מצויידים בנעלי הליכה נוחות, נשנוש טעים, ופנס (מרגע שהשמש שוקעת, האזור כולו מחשיך תוך דקות). הגזיבו של סרניקו (Il Gazebo di Sarnico) מה יותר רומנטי מלהשקיף ביחד על מי האגם השלווים? תנו לרוח לערסל אתכם ברכות והרשו לעצמכם להתפנק בעיירה סרניקו (Sarnico) על גדותיו של אחד האגמים היפים באיטליה – אגם איזאו (Lago d’Iseo). אגם איזאו מתאים לא רק לרומנטיקנים אלא גם לחובבי המטבח האיטלקי, וכאן תוכלו למצוא מנות מסורתיות וטעימות כמו דג טינקה (סוג של קרפיון) אפוי המוגש עם פולנטה רכה. כיף במיוחד לצאת לשיט באגם על גבי אחת הסירות הממונעות, והאווירה הרומנטית מובטחת בכל עונה של השנה! לאחר הסיור מסביב לאגם, לכו לאורך הטיילת המובילה לגזיבו, המקום המושלם להצהיר על אהבתכם הנצחית (או פשוט לעשות סלפי מוצלח על רקע השקיעה). טיילת מארי מונטאגו בלוברה (La promenade Mary Montagu a Lovere) אם תמשיכו לאורך חופי האגם לכיוון צפון, תגיעו למרכז ההיסטורי הנעים של העיירה לוברה (Lovere). כאן מחכים לכם מסעדות דגים וסירות מנוע להשכרה וגם טיילת נהדרת. הטיילת העשויה עץ תלויה בין השמיים למים, ונקראית על שם ליידי מארי מונטאגו. הייתה זו הסופרת והמשוררת הבריטית שכינתה את הטיילת, במכתב שכתבה לבתה, כ"מקום הרומנטי ביותר שראיתי מעודי". גם מעקה הזכוכית, שנחנך בשנת 2016, הוא רומנטי להפליא וממסגר בצורה מושלמת את הטיילת כך שתרגישו שאתם פוסעים על המים ממש. בשעות הערב ניתן לראות את אורות העיר ברשה המנצנצים ממרחק. לפרטים: Promenade Lady Mary Wortley Montagu Via G. A. Gregorini, 24065 Lovere (BG) המפלים של עמק ורטובה (Le Cascate della Val Vertova) בקיץ זהו אחד מאתרי הטבע המועדפים על תושבי ברגמו שמחפשים מפלט מחום הקיץ ההולך וגובר. פארק המפלים נמצא במרחק חצי שעה בלבד מברגמו, והכניסה אליו היא בתיאום מראש (יש להזמין כרטיסים דרך האתר הרשמי). בקיץ מומלץ להזמין מקום לפחות כמה ימים מראש, אחרת כנראה שלא תמצאו מקומות פנויים... אין לפארק חנייה משל עצמו, אבל ניתן לנצל את החנייה ללא תשלום במרכז כפר ורטובה (Vertova) הסמוך. מהחניון יוצא מסלול הליכה קל ופשוט, שטוח ברובו, שיוביל אתכם לעבר נקודת הכניסה לפארק. בחרו את הבריכה שמוצאת חן בעיניכם, קפצו פנימה למים הצלולים, ותוכלו להתרענן בחיק הטבע היפה והרומנטי! לפרטים: Cascate della Val Vertova Via Cinque Martiri, 24029 Vertova (BG) אתר האינטרנט מנזר אסטינו (Il Monastero di Astino) בעמק אסטינו הקטן, בפאתי ברגמו, מתחבא מנזר שהוא למעשה יצירה ארכיטקטונית מפוארת. המנזר בן אלף השנים נבנה כפי הנראה בשנת 1070, ומוקף בגבעות הירוקות של ברגמו ובשדות שבהם גדלים עשרות מיני פירות וירקות. כבונוס, נשקפת מכאן תצפית מרהיבה גם על שכונת לונגואלו (Longuelo) הסמוכה. בחודשי הקיץ מארח המנזר מסעדות שונות, והמפורסמת שבהן היא פיצריה דה מימו (Pizzeria Da Mimmo) מברגמו אלטה (Bergamo Alta) – המסעדה הראשונה שהביאה לאזור את הפיצה הנפוליטנית האמיתית. אתר נוסף שנפתח כאן בפורמט POP UP הוא סניף של מאפיית קאבור 1880 (Pasticceria Cavour 1880), אחותה המתוקה (תרתי משמע) של מסעדת דה ויטוריו (Da Vittorio) הידועה, שעוטרה בלא פחות משלושה כוכבי מישלן. איך אפשר שלא להתאהב בשילוב המנצח של נוף, אמנות, ואוכל נהדר? לפרטים: Monastero di Astino Via Astino, 13, 24129 Bergamo (BG) אתר האינטרנט חומות העיר ברגמו (Le Mura Venete di Bergamo) לדבר על המקומות הרומנטיים ביותר בברגמו מבלי להזכיר את החומות הוונציאניות, המהוות אתר מורשת עולמי של אונסק"ו, יהיה חילול קודש אמיתי! החומות מהמאה ה-16 "תוחמות" את העיר העליונה של ברגמו (ברגמו אלטה Bergamo Alta), ונחשבות לאתר תיירותי חשוב באזור וליצירה אדריכלית מרשימה. על מנת להגיע לכאן קחו את הרכבל (פוניקולרה funiculare) מ-via Locatelli שבברגמו התחתית, ועלו לכיכר בשם פיאצה דל מרקטו דלה סקרפה (Piazza del mercato delle scarpe). טיילו לאורך הרחובות של ברגמו אלטה על מנת לגלות את פינות החמד והנופים היפים ביותר של העיר העתיקה והמיוחדת הזאת: פיאצה וקיה (Piazza Vecchia) הידועה גם בזכות מגדל הפעמון המרשים שלה, בזיליקת סנטה מריה מג'ורה (Basilica di Santa Maria Maggiore), וארמון דלה רג'ונה (Palazzo della Ragione). אל שתכחו לעבור גם במצודת העיר – הצ'יטדלה (Cittadella), ובמגדל קולה אפרטו (Colle Aperto). אין ספק שבזמן שתתפעלו מהנוף המרהיב של גגות העיר ברגמו, תוכלו למצוא נקודה מיוחדת לחגוג את אהבתכם. אם מתחשק לכם לעצור להפסקה טעימה במהלך הסיור, היכנסו לגלידריית מריאנה (Marianna) – הגלידריה המפורסמת שבה הומצא בשנת 1961 אחד הטעמים האיטלקיים האהובים ביותר: גלידת סטראצ'טלה (stracciatella) כלומר גלידת וניל עם פצפוצי שוקולד. לפרטים: La Marianna Largo Colle Aperto, 4, 24129 Bergamo (BG) 035237027 אתר האינטרנט

הזמנתם טיסת צ'רטר למילאנו ואתם נוחתים בשדה התעופה Orio al Serio? רגע לפני שאתם ממהרים לעזוב את האזור לכיוון האגמים, מילאנו או ונציה המפורסמת, תנו קפיצה לברגמו. הנוף מרהיב, המבנים היסטוריים והאוכל מצוין ויש גם קניון מהגדולים במדינה (אין Primark). ברגמו – רק בשביל לקבל חיבוק טיסות לואו קוסט הן החיים עצמם. טרנד עולמי הולך ומתרחב, המטוס כאוטובוס והנוסעים כסרדינים המוכנים לוותר על תנאי מחייה בסיסיים במטרה להגיע אל היעד הנכסף – סניף הפרימרק הקרוב במחיר אטרקטיבי המתחיל מ-9.90 אירו לכיוון (תבדקו בעצמכם) ​ מטעמי חיסכון בעלויות, חברות התעופה מנהלות את מערך הלואו קוסט שלהן בדרך כלל מנמלי תעופה ייעודיים ומשניים לנמלי התעופה הראשיים הגדולים, כאלה הם למשל טרמינל 2 בשדה התעופה Malpensa ונמל התעופהOrio al Serio שנמצא פחות מ-5 ק"מ מהעיר ברגמו Bergamo. מורה נבוכים למחפשים טיסות למילאנו: העיר ברגמו בהחלט שווה בעצמה ביקור של יום או יומיים, בין אם הגעתם לשדה התעופה שלה במתכוון ובין אם לא. ביציאה משדה התעופה ליד רציפי האוטובוסים יש עמדת שמירת חפצים בה תוכלו להשאיר את מזוודותיכם לטיול יומי אך אל תהססו גם להישאר לילה. בונוס עובדות לא חשובות: ברגמו היא ביתו של "החיבוק הגדול ביותר בעולם". מדובר בשיא גינס שנשבר בעיר בשנת 2016 כאשר לא פחות מ- 11,507 בני אדם חברו לחיבוק ענקי משותף תוך שהם מקיפים את כל חומת העיר העליונה. העיר העתיקה שתיעוד ראשון להתיישבות בה מופיע כבר ב-829 לספירה נמצאת למעלה ושמה העיר העליונה Citta Alta, הנוף הנשקף ממנה מרהיב וחוויה מיוחדת היא להגיע למעלה באמצעות הפוניקולר (קרונית המטפסת על הר) בן 120 שנה (!!) ובאחוז שיפוע שעובר לעיתים את ה-50%. כמובן שהוא חודש ושופץ אך עדיין החוויה היא של כלי רכב שכאילו נתקע בזמן. אם נהניתם ואתם רוצים עוד, תוכלו להמשיך לפוניקולר העליון FUNICOLARE DI SAN VIGILIO שייקח אתכם עד לפארק המבצר בו תוכלו לבקר בצריח ובעמדות התצפית וליהנות מהשלווה והרוגע בפארק. נוף יפה לא פחות נשקף משער סאן ג'יאקומו San Giacomo ממנו ניתן לראות את חומות העיר הדרמטיות ואת הדרך הקדומה שעדיין בשימוש. השער עצמו כמובן מרהיב. קתדרלת ברגמו לכבודו של הקדוש המקומי אלסנדרו sant'alessandro מעט צנועה מבחוץ, אך מבפנים היא יפה ומהודרת עד מאוד, עד שתרגישו שאתם בתוך ארמון מפואר. ציורים ועיטורים מכל עבר, צבע מוזהב שולט ומראה יפהפייה לעיניים. אם אתם בעניין כנסיות, כדאי לבקר גם בבזיליקת סנטה מריה מג'ורה santa maria maggiore בלגן צעקני של בארוק ורומנסק שפשוט "מתנפל" מכל עבר, נחשבת ליפה שבכנסיות העיר. ​ בעיר העליונה נמצאת גם האוניברסיטה, כך שבינות לתיירים נמצאים גם סטודנטים בבתי הקפה ב"כיכר הישנה" piazza vecchia וסביבותיה ש"חורשים" את ספריהם. אל תותרו על סיור ברחובות הסמוכים שיפתיעו אתכם בקונדיטוריות עם חלונות ראווה ששוות להיקרא מוזיאון, יחד עם מגוון מסעדות איטלקיות נחמדות שיסדרו לכם יופי של ארוחת צהריים. מאכלים מסורתיים המאכלים המסורתיים של המקום הם ה- Polenta e Osei המגיע בגרסה מלוחה עם פולנטה ובשר ציד ובגרסה מתוקה עם מרציפן, עוגה ושוקולד. פסטה הנקראת קאסונצ'לי (Casoncelli alla Bergamasca) והיא בצורת דיסק מקופל ממולאת בלחם, בשר, גבינה, צימוקים ולימון. קינוח אופייני הוא עוגת הטורט Donizetti על שם המלחין האיטלקי המפורסם בן המקום. העיר התחתונה אליה ניתן לרדת או עם הפוניקולר או ברגל, היא ביתו של השוק הססגוני, רחובות הקניות, ובהשוואה לעיר העליונה והמאוד שלווה, כאן תיזכרו שאתם נמצאים בעיר שממש חיים בה אנשים (כ-120,000 למעשה). אגב, בעיר התחתונה תמצאו גם את כנסיית Parrocchia Santa Maria Immacolata delle Grazie בה, אם תחפשו טוב בחזית הבניין, תמצאו בכיתוב מוזהב משפט ובו גם המילה "ישראל". ​ בדרך חזרה לשדה התעופה, תוכלו לתת קפיצה לקניון Orio Center מהגדולים באיטליה ובו תוכלו לערוך שופינג אחרון ולהצטייד לקראת הטיסה במזון, שהרי בטיסת הלאו קוסט שפרגנתם לעצמכם תתבקשו לשלם חצי אירו על כוס מים ☺. אגב, אם כבר ביקרתם ויש לכם המלצות נוספות נשמח לשמוע בתגובות!

ג'ובאני פרנצ'סקו ברביירי (1591-1666) קיבל את הכינוי גווארצ'ינו (GUERCINO, כלומר הפוזל) בשל בעיה בעיניו שהתגלתה כבר בגיל צעיר. הוא היה צייר שנמנה על הדור השני של הקראווג'יסטים, כלומר אלו שצמחו והגיעו לבשלות בעשורים שלאחר מותו של קראווג'ו ב-1610. חוקרי אמנות רבים שמו לב לכך שגווארצ'ינו הגיע לשיאו בשנים 1619-1621 ושעבודתו מעולם לא הצליחה וכנראה שגם לא ניסתה להתרומם שוב לגבהים האלו. מייקל פריד בספרו after Caravaggio מכנה את 1619-1620 "שנת הפלאים" של גווארצ'ינו ורואה את שארית חייו של הצייר כרצף אינסופי של ייצור ציורים עקרים ובינוניים על פי נוסחאות עבשות. ריצ'ארד וולהיים בספרו החשוב painting as an art מכנה את השנים האלו אצל גווארצ'ינו כשנות הסגנון המופתי, ואת שאר חייו של גוורצ'ינו כעבודה נטולת סגנון. עבור וולהיים, סגנון הוא ביטוי של ייחודיות, של נקיטת עמדה, של מציאת שפה צורנית לתכנים נפשיים. אמן בלי סגנון הוא בעצם מכונה לייצור דימויים שאין מאחוריה אמת נפשית, ולכן הם לא בדיוק אומנות. אולי המושלם ביותר מכל ציורי שנת הפלאים של גווארצ'ינו הוא "שובו של הבן האובד". זהו ציור מטמטם: סלט הידיים המושכות-מקלפות-מלטפות בלב הציור הן כמו תביעה עיקשת מהצופה לא לקרוא כאן את המשל של ישו מהברית החדשה (האם הבן האובד הוא הנפש, החוזרת במותה לאחר מסעה בעולם החיים אל אביה האל?) אלא לחוש, באמצעות הזדהות טקטילית-סנסורית, את הרגע הזה שבו תחושות הגוף מדברות (חשבו על חייל המגיע הבייתה אחרי אימון ופושט את מדיו). חיתוך הדמויות מתחת לקו המותניים, האין-עולם שברקע, השימוש בדוגמנים ומיקום הנעליים בלב הציור הופכים אותו למופת של קראווג'יזם ולמניפסט אנושי. מימין הגרסה המוקדמת, 1619 (היום בוינה) והגרסה המאוחרת 1651 (היום בפולין). הציור המאוחר, לעומת זאת, הוא מתיש ומלאכותי ודידקטי. הוא סטטי יותר, ומרוחק יותר מהדמויות. העוקץ שלו מצוי בכך שהדמויות הן מונוכרומטיות ותפלות ואילו האב (האל?) בבגדים אדומים וכחולים ניצב בוהק במרכז הקומפוזיציה כאילו הוא ממשי יותר. זה נראה לא רק ציור נטול עזוז אלא נטול... נטול גווארצ'ינו! הנה הן שתי התמות בתמצות: בעבודה המוקדמת – טקטיליות היא סובייקטיביות. הצופה נתבע לחוש מתוך הזדהות עם מגע הידיים בבדים ופעולותיהן. בעבודה המאוחרת – רק אלוהים הוא אמיתי, אמנות היא ספרות, והצופה מתבקש להיות מושא פאסיבי להטפה של תכנים דתיים. שמעתי פעם ראיון עם מומחית לענייני גמגומים. היא הסבירה שם מדוע יש אנשים שמגמגמים בדיבור אך לא בשירה: בשירה המילים כבר קיימות ולא צריך לחשוב מה להגיד, הלחן קיים ולא צריך לחשוב איך להוציא את המילים מהפה. אבל כשאתה מייצר מחשבה אותנטית בזמן אמת ושרירי הפה רודפים אחר המחשבות, נוצר גמגום. גווארצ'ינו המוקדם מגמגם אלינו "יד יד יד... בגגגגדדד" ואנחנו עומדים ומשתהים מול האמת הרוחנית הנחשפת לנגד עינינו. גווארצ'ינו המאוחר שר. זה עשה לו כסף, זה הביא לו מחיאות כפיים, אבל הייתה זו שירה של טקסט ולחן קיימים.

מרק הריבוליטה מטוסקנה, מרק הפאסטלי מאמיליה-רומאניה ומרק המינסטרונה המוכר בכל המגף האיטלקי, אלו שלושה מרקים אותם אוכלים לאורך כל השנה באיטליה ומתאימים לחורף הישראלי החורף בעיצומו והגוף מחפש נחמה, אחת הדרכים הטובות היא להתחמם עם מרק. נוזל מהביל הוא תירוץ להתכנס סביב השולחן לחמם את הבטן אבל גם את הלב בחברותא, קבלו רעיונות לארוחת מרקים. מרק ריבוליטה - מרק ירקות שמגיע מהקוצ'ינה פוברה (המטבח העני) של טוסקנה, המרק נולד בתקופה של מחסור כשלא היו זורקים שום דבר, לכן יש בו לחם יבש שנשאר מיום קודם. הריבוליטה כשמו כן הוא מורתח פעמיים, מהשם ניתן להבין שזה מרק שנשמר עוד יום לפחות, הוא מכיל ירקות חורפיים, כמה סוגי כרובים, שעועית, תפוחי אדמה, גזרים סלרי ועוד... מתכון הוידאו בהנחיית צאלה רובינשטיין: פאסטלי אין ברודו – פאסטלי היא פסטה לא שגרתית שעשויה מפרורי לחם וגבינת פארמיג'אנו (פַּרְמִיגָ'נוֹ), איך אפשר שתחסר במחוז אמיליה-רומאניה היכן שמייצרים אותה? גם כאן אפשר לראות את המוטיב החוזר, אילוץ או קושי שמניב יצירתיות שהופכת לקלאסיקה, בהעדר קמח או במקום לזרוק לחם ישן הפרורים עושים דרכם יחד עם גבינה לתערובת ונוצר משהו חדש ונפלא. המרק הוא מרק צח של בשר. למתכון הוידאו בהנחיית דוד שושן: מרק מינסטרונה – אין כאן מתכון רשמי, מרק הירקות האיטלקי הקלאסי מוגש ברוב המגף האיטלקי בגרסאות שונות, תלוי בתקופה של השנה ובתנובת הערוגה, בימינו אנו יכולים להשיג כמעט את כל סוגי הירקות לאורך כל השנה, היו יצירתיים אך שימרו על חוקי הבישול ותקבלו תוצאה מנחמת ביותר. למתכון הוידאו בהנחיית דוד שושן:

קטקומבות מפחידות של נזירים קפוצ'יניים ומבנים מעוררי אימה, תעתועים אופטיים משונים ורוחות רפאים... לרומא יש צד נוסף, אפל ומסתורי. אם מתחשק לכם לתבל את הביקור בעיר הנצחית עם קצת הפתעות מפחידות או משונות, המאמר הזה הוא בדיוק מה שאתם צריכים במהלך אלפיים ושבע מאות שנותיה, נודעה רומא לא רק בזכות ההיסטוריה המפוארת שלה אלא גם בזכות כמה סיפורים ומיתוסים שונים ומשונים, שחורגים מההיגיון והריאליזם. אם אתם חובבי אגדות ופלאים, הכתבה הזאת היא בשבילכם. חלק מהמקומות הקסומים והמסתוריים שאתאר בכתבה הזאת ממוקמים מחוץ למרכז ההיסטורי, אבל אם גם אתם נמנים על חובבי הז'אנר, שווה להתאמץ ולהגיע אליהם. הקטקומבות של האחים הקפוצ'יניים אנשים רבים חושבים על ויה ונטו (via Veneto) ברומא ומיד מדמיינים לעצמם את הדולצ'ה ויטה – תקופת הזוהר של רומא בשנות ה-60 כאשר כוכבי קולנוע ודיוות העבירו כאן ימים ולילות בין החנויות והמועדונים. אותה תקופה נוצצת הונצחה גם בסרטו הידוע של פליני – La Dolce Vita. אבל בוויה ונטו מתחבאים עוד כמה דברים... כאן תוכלו לבקר באחד המקומות המקברים והמפחידים ביותר בעיר הבירה: הקטקומבות של הנזירים הקפוצ'יניים (Cripta dei Cappuccini). דעו לכם שבלתי אפשרי לבקר באתר הזה מבלי להתחלחל מעט, ולהרהר במשמעותו של המוות... על מה מדובר? מתחת לכנסיית ה- SS. Concezione, ב: via Vittorio Veneto 27, נמצאת קריפטה בת חמש קפלות המעוטרות כולן בעצמות וגולגולות של הנזירים שנפטרו. בכניסה ממתין למבקרים כיתוב: "מה שאתה היום, אנחנו היינו. ומה שאנחנו עכשיו, אתה עוד תהיה". כרטיס הכניסה (8.5 יורו) כולל גם כניסה למוזיאון, ובו מוצג בין היתר ציור של קרוואג'ו. ניתן להגיע לבזיליקה (ולקטקומבות שמתחתיה) באמצעות קו המטרו A. יש לרדת בתחנת ברבריני. אם בדרך פלאית כלשהי יהיה לכם תיאבון ביציאה מהאתר המקברי הזה, ותרגישו שאתם זקוקים להמבורגר כדי להתאושש, תוכלו ללכת להארד רוק קפה (Hard Rock Cafè) הסמוך, בוויה ונטו 62. ואם מתחשק לכם לאכול במסעדת דגים טובה (עם מחירים שפויים), נסו את La Scala. בדרך חזרה לעבר תחנת המטרו Barberini תוכלו לעצור גם מול מזרקת טריטונה (fontana del Tritone) היפה שתכנן ברניני. ישנו אתר נוסף ברומא שדומה לקריפטה של הקפוצ'ינים – כנסיית Santa Maria dell’Orazione e morte, כנסייה בארוקית המעוטרת בשלל אלמנטים מעולם המתים. החלק הדרמטי ביותר נמצא מתחת לפני הקרקע – קריפטה מלאה בעצמות מתים, שהנזירים סידרו כך שייצרו צורות שונות: אהיל מעצמות, צלב מעצמות, ועוד. הכנסיה סגורה כרגע לשיפוצים, מומלץ להתעדכן באתר התיירות הרשמי של עיריית רומא לקראת הביקור שלכם בעיר. מוזיאון הנשמות שבכור המצרף (פורגטוריום) ברוכים הבאים לאתר נוסף ומטריד במיוחד, המושך אליו סקרנים ואמיצים. המוזיאון ממוקם בתוך הכנסייה הנאו-גותית היפה Chiesa del Sacro Cuore del suffragio, המכונה "הדואומו הקטן של רומא" בזכות צורתה המזכירה את הדואומו המפורסם של מילאנו. ניתן להגיע לאזור בעזרת קו מטרו A ומשם להמשיך ברגל לאורך הנהר עד שתגיעו ל-Lungotevere Prati. האוסף המקברי התחיל בשנת 1897, בזכות עבודתו של המיסיונר הצרפתי ויקטור ז'ואה (Victor Jouet). לאחר ששריפה כילתה חלק גדול מהכנסייה, התברר שהמזבח לא נשרף, אבל הלהבות הותירו על הקיר צורה שנראתה כמו פנים סובלות. מאותו רגע החליט המיסיונר לאסוף עדויות שהשאירו המתים ברגע מותם על בדים, ספרים וכל חפץ אחר, סימנים המכונים "טביעות אש" (impronte di fuoco). למוזיאון אין אתר רשמי, לפרטים נוספים תוכלו לפנות לאתר התיירות הרשמי של רומא. סביר להניח שהתערוכה תדכא לכם את התיאבון, אבל במקרה תגלו שאתם בכל זאת רעבים, כדאי לכם ללכת למסעדה זוכת הפרסים Maritozzo Rosso, הנמצצ במרחק כמה דקות משם ומתמחה באוכל רחוב רומאי (בגרסת הגורמה!) דלת (או שער) הקסמים (La Porta Magica) אחד מהאתרים ה"אחרים" הידועים ברומא נמצא בפיאצה ויטוריו עמנואל, לצד הגנים היפים שבמרכז הכיכר המולטי-אתנית. ניתן להגיע לכאן באמצעות מטרו A (יש לרדת בתחנת Vittorio). הדלת, או שער, המכונה גם Porta Alchemica או Porta Ermetica היא החלק היחיד ששרד מווילה פאלומברה (villa Palombra) – וילה שנבנתה במיקום זה בשנת 1680 על ידי המרקיז מסימיליאנו סאבלי פאלומברה די פיטרפורטה (Massimiliano Savelli Palombara di Pietraforte), אלכימאי ואזוטריקן ידוע. ניתן לייחס את הסמלים החקוקים על השער לפילוסופיות האזוטריות הנפוצות באותה התקופה, ששילבו ביטויים לטיניים, סמלים של מסדר צלב הוורד, מגני דוד, וסמלי קבלה ואסטרולוגיה. ליד הדלת ניצבים שני פסלים, כנראה של האל המצרי בס. האגדה מספרת שאחד האלכימאים ממעגל החברים של המרקיז, אדם בשם ג'וזפה בורי (Giuseppe Borri), הצליח למצוא את הנוסחה האלכימית שתהפוך חפצים לזהב. לאחר מכן הוא נעלם במעבר קסום דרך השער הזה והשאיר אחריו שביל של פתיתי זהב. אבל אני לא ממליצה לכם לחפש אותם יותר מידי... אם היו שם פתיתי זהב, מישהו בטח כבר לקח אותם! בקרבת מקום תוכלו לבקר במונומנטים חשובים נוספים: בזיליקת סנטה מריה מג'ורה (Basilica di Santa Maria Maggiore) נמצאת במרחק חמש דקות הליכה, ומומלץ מאד לבקר בה. הבזיליקה נבנתה במקור במאה החמישית לספירה, ומעוטרת בפסיפסים נוצריים מוקדמים, תקרת זהב מהמאה ה-15, קפלות מעוטרות מתקופת הרנסנס והבארוק, ועוגבים עתיקים. בחוץ אפשר לראות את מגדל הפעמונים שנבנה בסגנון רומנסקי במאה ה-14. במרכז הכיכר המשקיפה על הבזיליקה ניצב עמוד קולוסאלי בסגנון קורינתי המכונה "עמוד השלום", שהובא לכאן מהפורום הרומי ומתוארך למאה הרביעית לספירה. חזית קידמית ואחורית של בזיליקת סנטה מריה מג'ורה, מימין פרט של פסיפס מתוך הכנסייה מאחורי הבזיליקה, במרחק שני צעדים ממש, נמצאת כנסייה קטנה ונפלאה בעיני – כנסיית סנטה פראסדה (Basilica di Santa Prassede). גם הכנסיה הזאת נבנתה במאה החמישית, ובפנים נשמרו מספר רב של יצירות שמרתקות את המבקרים. כנסיית סנטה פראסדה מאוד עתיקה האזור שמסביב לכנסיה מלא בחנויות סיניות והודיות שבהן תוכלו למצוא בגדים ותכשיטים זולים. אם המפגש עם העולם האיזוטרי עורר בכם תיאבון, עצרו לארוחת צהריים ב-Circolo Vittorio, מסעדה ופיצריה המתמחה במנות איטלקיות מסורתיות ומעולות. אם אתם מעדיפים משהו קצת שונה, מסעדת Krishna 13 היא קרוב לוודאי המסעדה ההודית הטובה ביותר ברומא. חומרי הגלם מצויינים, התפריט נרחב, והצוות אדיב מאד. אם אתם מעדיפים אוכל סיני, נסו את Hang Zou da Sonia, שנמצאת ב- Via Principe Eugenio 82. הסגנון והריהוט נראים פשוטים, אבל זוהי אחת המסעדות הסיניות הטובות בעיר, והיצע המנות הקלאסיות פה הוא מצוין. רוחות רפאים... כאשר מדברים על רוחות רפאים, רובנו מדמיינים מיד ארמונות מפוארים מימי הביניים, מסוג המקומות שקשה למצוא ברומא. אבל האמת היא שגם לנו ברומא יש את רוחות הרפאים שלנו, הקשורות לאתרים ספצפיים בעיר שבהם בוודאי תבקרו במהלך החופשה שלכם. רוח הרפאים המפורסמת ביותר היא זו של באטריצ'ה צ'נצ'י (Beatrice Cenci), ואם יצא לכם לסייר באזור קסטל סנט'אנג'לו ב-11 בספטמבר, בשעות הלילה, ולראות בחורה אוורירית למדיי שמחזיקה תחת זרועה את ראשה, דעו לכם שמדובר באותה באטריצ'ה ידועה, שהוצאה להורג משום שהרגה ביחד עם אחיה את אביה האלים שהתעלל בה מאז שהיתה ילדה (אחיה, בניגוד לה, זכו לחנינה). ואם, לעומת זאת, יצא לכם להסתובב בפיאצה נאבונה (piazza Navona) היפה בלילה ירח מלא, היזהרו שלא להידרס על ידי העגלון חסר ראש, שדוהר בעגלה הקשורה לארבעה סוסים שחורים ויורקי-אש. בתוך הכרכרה יושבת פימפצ'ה (Pimpaccia), כלומר דונה אולימפיה פמפילי (Donna Olimpia Pamphilj), גיסתו רבת-העוצמה של האפיפיור אינוקנטיוס העשירי. הכרכרה דוהרת מהר כל כך משום שדונה אולימפיה נמלטת עם תיבות מלאות בזהב שהיא לקחה מפאלאצו פמיפילי, ארמון המשפחה, והיא עושה את דרכו לעבר גשר סיסטו (ponte sisto) שם היא תיעלם לנצח. וכמובן שאי אפשר לפספס ברומא את רוח הרפאים של אחד הקיסרים הידועים ביותר לשמצה – נירון, כמובן. מאז ימי הביניים מאמינים תושבי רומא שרוח הרפאים של הקיסר מסתובבת בפיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo), שכן על פי האגדה גופתו נקברה כאן ממש, מתחת לעץ שבמרכז הכיכר, ומאז היא מושכת למקום שדים ושאר יצורים מהגיהנום. אם אתם חובבי רוחות רפאים וסיפורי אימה, תוכלו לצאת לסיור מודרך ברומא המוקדש לנושאים האלה בדיוק, עם אחד המדריכים של חברת More of Rome, City Wonders. הווילה שבה התגורר מוסוליני והקטקומבות היהודיות וילה טורלוניה (Villa Torlonia) היא אחת מווילות האצולה ה"חדשות" ברומא, ונבנתה במאה ה-18 בסגנון נאו-קלאסי. הווילה האלגנטית מוקפת בפארק אנגלי יפהפה (אחד היחידים ברומא) ובמספר מבנים מרתקים מבחינה אדריכלית, המארחים כיום מוזיאונים שונים. וילה טורלוניה התפרסמה בזכות פרק אפל בהיסטוריה שלה – התקופה שבה שימשה את המנהיג הפשיסטי של איטליה, בניטו מוסוליני. מתחת לאולם הנשפים המפואר בנה מוסוליני בונקר גדול, שנועד לשרוד הפצצות מהאוויר וגם מתקפות גז. במתחם נמצאות גם הקטקומבות היהודיות, ששימשו לקבורת יהודי רומא במאה הרביעית לספירה. במרחק קצר מהווילה תוכלו למצוא שתיים מהכנסיות העתיקות ביותר ברומא: בזיליקת סנטה אנייזה (S. Agnese) שנבנתה במאה השביעית, והמאוזוליאום של סנטה קוסטנצה (S. Costanza) העתיק אף יותר. אם תרצו לאכול משהו, נסו את הביסטרו ובר היין Gustando & degustando, או את Binomio, מקום מקסים בזכות האוכל והעיצוב המיוחד המלא בצמחים. בית המפלצות מבנה מפחיד נוסף ברומא הוא "בית המפלצות" (Casa dei Mostri), שנמצא בלב רומא ממש, ב-via Gregoriana, ליד המדרגות הספרדיות. שמו הרשמי של המבנה הוא פאלאצו צוקארי (palazzo Zuccari), אבל הרוב מכירים אותו כבית המפלצות בזכות שער הכניסה הייחודי, שהפך את הבית גם לאחד הפופולריים ביותר באינסטגרם: בכניסה ניצב פה פעור עצום, של מפלצת, וגם החלונות שמסביב מוקפים בעיטורים של יצורים מטילי אימה. המטרה המוצהרת של אדריכל המבנה היתה אכן להפחיד את המבקרים. בתוך המבנה נמצאת ספריה (Biblioteca Hertziana), והכניסה מותרת לחוקרים בלבד. בית המפלצות ברומא תעתועים אופטיים רומא היתה מגרש המשחקים של כמה מגדולי האדריכלים באיטליה, ולצד המבנים הידועים והמפוארים ביותר אפשר למצוא גם כמה מבנים מפתיעים שיבלבלו לכם את העיניים... חובבי האשליות האופטיות יהנו מהביקור בכנסיית סן איגנציו דה לויולה (S. Ignazio da Loyola) מהמאה ה-17, הנמצאית במרחק קצר מהפנתיאון. כאשר תכנסו פנימה, הרימו מבט לכבר התקרה. הכיפה שאתם רואים, שנראית כאילו היא מגיעה עד השמיים, היא למעשה תעתוע אופטי בלבד! תעתוע אופטי נוסף ומרשים למדיי, מעשה ידיו של פרנצ'סקו בורומיני (Francesco Borromini), אדריכל תלמיד נהלב של מיכאלאנג'לו, נמצא בפאלאצו ספאדה (Palazzo Spada) היפהפה, במרחק קצר מקמפו דה פיורי. כאן תוכלו לראות אכסדרה מפוארת המעוטרת בעמודים, שנראית ארוכה להפליא אבל בפועל נמשכת על פני 8 מטרים בלבד! כדי להיכנס פנימה תצטרכו לרכוש כרטיסים לגלריית ספאדה (Galleria Spada). מסתורין מחוץ לרומא... מסביב לרומא ישנם מקומות מסתוריים רבים, וקצרה היריעה מלפרט על כולם. אבל אם יצא לכם לבקר באחד המפורסמים שבהם - גן המפלצות של בומארצו, בוודאי תתאהבו. כדאי גם לבקר במדרון המכושף שבקסטלי רומאני בעיירה אריצ'ה, לאורך כביש 218 (strada statale 218, קילומטר מספר 11600). ולמה קוראים לו המדרון המכושף? כשתגיעו לשם, העבירו את תיבת ההילוכים למצב ניטרלי ותראו מה קורה... במקום לרדת במדרון, האוטו יעלה! אפשר לעשות ניסוי דומה גם עם כדור, שיתגלגל למעלה במקום למטה.

הכותרת שהוצמדה לציור הזה – "אהבה קדושה ואהבת חולין" שצייר ג'ובאני בליונה (Giovanni Baglione) בשנת 1602 – היא שגויה. הכותרת הייתה צריכה להיות "המידה הטובה חוצצת בין החטא לאהבה": הנער המכונף, המופל לקרקע, הוא "אמור", האהבה. השד האדום שלשמאלו של הצופה הוא החטא. כשאנחנו מתבוננים מקרוב בפניו של השד האדום, כפי שאני עושה בתמונה המצורפת, אנחנו מגלים שלפנינו דיוקן השמן היחיד (שאינו דיוקן עצמי) של קאראווג'ו! ובאמת, הציור הזה נראה קאראווג'יסטי למדי במבט ראשון: משחקי האור-צל, הקומפוזיציה האלכסונית והראליזם. אבל במבט שני מיד מתגלה שהציור הזה רחוק מאד מהקראווג'יזם האמיתי: אין פה דוגמנים מהרחוב, אין פה את חיתוך הדמויות או את נקודת המבט הקאראווג'יסטית האופיינית, ואין פה הבנה מודרנית של הציור. מדובר בשימוש בכמה מבעים סגנוניים של קאראווג'ו לטובת ציור שהוא כמעט ימי-ביניימי באיקונוגרפיה שלו. עכשיו בואו ניקח כמה צעדים אחורה. ג'ובאני בליונה היה צייר של המנייריזם המאוחר וראשית הבארוק. הוא נולד ב-1566 ומת ב-1643. יחסיו עם קאראווג'ו היו רצף של סכסוכים, לא פעם אלימים, לעיתים משפטיים (קאראווג'ו הפיץ שירים וגרפיטי בגנותו של בליונה) אבל בה בעת היו אלה גם יחסים של השפעה סגנונית והערצה. למעשה אחת הסיבות המרכזיות שבזכותן זכור בליונה היום היא שהוא כתב את הביוגרפיה הראשונה על קאראווג'ו, מעט לאחר מותו של הצייר ב-1610. ב-1602 צייר קאראווג'ו את "ניצחון האהבה" שלו המוצג כעת בגמאלדה גאלרי בברלין (מאמר שכתבתי על הציור מופיע בספרי "לדעת ציור"). הציור הזה של בליונה, הוא במידה מסוימת תגובתו ל"ניצחון האהבה". ראשית, נראה כי בליונה מוסרי יותר מקאראווג'ו. האמור של קאראווג'ו הוא בכלל לא אמור, אלא נער שכנפיו הודבקו בסטודיו וסביבו אביזרי-במה מציורים אחרים. הציור של קאראווג'ו רווי ברמיזות הומוסקסואליות (לאן הולכת יד שמאל של אמור למען השם?) ואילו ציורו של בליונה מחזיק בעמדה האפלטונית העתיקה, שישנם שני סוגי "אמור", תאווה מינית ואהבה קדושה, והמידה הטובה חוצצת ביניהם. הו! כמה מוסרי! מימין: "אהבה קדושה ואהבת חולין" ג'ובאני בליונה - משמאל: "ניצחון האהבה" קאראווג'ו צורת הציור הזו, שבה דמויות מסמלות מהויות: "המידה הטובה" או "החטא", רחוקה מאד מהציור הקאראווג'יסטי שבו האלמנטים השונים (כינור, עלי דפנה כתר) אינם מסמלים דבר והם רק אביזרי במה, ואפילו אמור הוא לא באמת אמור אלא דוגמן בסטודיו. נדמה שבין שני הציורים האלו, שצוירו בתווך של שנה, מפרידות 400 שנה מבחינה פילוסופית. ציור אחד שייך לעולם שבו הכל סמלים: מהכוכבים שבשמים ועד לצמחים שבגינה, העולם כולו הוא קודקס של סימנים שאומרים משהו. הציור השני שייך לעולם המודרני שבו אין אמור, יש רק נער בתחפושת ושום דבר לא "אומר" משהו. העולם, הוא, ובכן, סתם העולם. האופן שבו בני תקופתו של קאראווג'ו ראו אותו (כשד אדום המסמל את חטא התאווה) מחדד עבורנו את החידוש הגדול של קאראווג'ו. מעבר לחידושיו האמנותיים, הסגנוניים והפילוסופיים, החידוש הוא דמותו של האמן עצמו. כח פראי המתקיים מעבר למוסר, מעין אלביס פרסלי של שנות ה- 50, או ג'ים מוריסון של שנות ה-60. האמן כשד של יצרים.

קר? אפור? גשום? אל חשש – איטליה מציעה שפע של יעדים שנפלא לבקר בהם גם בחודשי החורף. למעשה, דווקא בחורף מתעוררים מקומות רבים לחיים, וחושפים צד אחר ומיוחד של המדינה. בין אם אתם מחפשים עיר אלגנטית ואנרגטית, טבע פרוע, מסעות בשלג או דווקא יעד חמים שבו אפשר לשכוח מהקור, במאמר הזה תמצאו כמה רעיונות מעניינים... 1. טריאסטה עיר מסעירה ועשירה, בירת המחוז האוטונומי פריולי-ונציה-ג'וליה, נקודת מפגש תרבותית בין מזרח אירופה לים התיכון... אין כמו טריאסטה! טריאסטה היפה ידועה בזכות דברים רבים, אבל בעיקר בתור בירת הקפה של איטליה, כך שהביקור החורפי שלכם בעיר יהיה עטוף בניחוח המשכר של פולי קפה קלויים (והמאפים המעולים המוגשים לצידם...). האם ידעתם שתושבי טריאסטה, המכונים טריאסטיני (Triestini), לוגמים בממוצע פי 2 יותר קפה משאר תושבי ארץ המגף? הקפה הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית, ובתי הקפה האלגנטיים של טריאסטה הם המקום שבו כולם נוהגים להיפגש ולקשקש. כאשר הפכה טריאסטה לאזור סחר חופשי בשנת 1719, מעמדה של העיר זינק וכמויות מכובדות ביותר של קפה (לצד סחורות אחרות, כמובן) החלו לזרום לעיר מהאיפריה העות'מאנית. כיום משרדי המטה של רוב חברות הקפה המרכזיות באיטליה נמצאים בטריאסטה, והעיר מארחת מידי שנה פסטיבל קפה גדול. טריאסטה נשלטה על ידי בית הבסבורג במשך למעלמה מ-600 שנה ונודעה כעיר קוסמופליטית. בשנת 1751 שדרגה הנסיכה מריה תרזה את מעמדה של טריאסטה והפכה אותה באופן רשמי לעיר פתוחה שבה בני כל הדתות יכלו לגור ולעבוד, וזאת בניגוד לערים רבות אחרות באיטליה שבהן היהודים נכלאו בגטאות ועל הפרוטסטנטים נאסר להתקרב. בתחילת המאה ה-20 הייתה טריאסטה אחת הערים המעניינות באירופה ואנשי רוח ותרבות כמו הסופר האירי ג'יימס ג'ויס (מחבר יוליסס) נהרו אליה והעבירו ימים שלמים בבתי הקפה המרשימים של העיר, שעוצבו בהשראת בתי הקפה הידועים של פריז ווינה. אם תרצו ללכת בעקבותיהם, נסו את Caffè degli Specchi, שפועל מאז שנת 1839 ומתהדר במיקום נחשק במיוחד המשקיף על הכיכר הראשית של טריאסטה. המחירים בהתאם, מן הסתם, אבל אם כבר הגעתם לטריאסטה בחורף, איך אפשר שלא לשבת לכוס קפה בפיאצה היפה ביותר בעיר? אופציה מומלצת נוספת היא בית הקפה סן מרקו (Caffè San Marco), אחד הידועים והמיוחדים בטריאסטה. המקום נפתח לראשונה בשנת 1914, ומשמר את הקסם האותנטי של תחילת המאה ה-20. במהלך ביקורכם בוודאי תשימו לב ששפת המקומיים לא נשמעת כמו איטלקית רגילה, וזה לא מקרי. רבים מתושבי טריאסטה מדברים ביניהם בניב מקומי, המשלב איטלקית וגרמנית עם סלובנית, קרואטית, ויוונית. השפה המקומית מספרת בדרכה את סיפורה של העיר, שהתפתחה והתעצבה בזכות הסוחרים הרבים שהגיעו אליה לאורך השנים והפכו אותה לכור היתוך של ממש. מה כדאי לראות בטריאסטה? טירת מירמרה (Miramare) מככבת בראש רשימת האתרים שבהם כדאי לבקר בטריאסטה, ובצדק. הטירה היפהפייה, שנבנתה באמצע המאה ה-19 עבור קיסר מקסיקו מקסימיליאן הראשון (לבית הבסבורג) ניצבת על קו המים ממש, ונראית כאילו נשלפה מתוך אגדה רומנטית. הטירה מוקפת בגן מטופח, ומשמשת כיום כמוזיאון הפתוח לקהל. הפיאצה הראשית והמפוארת של העיר, פיאצה דל'אוניטה ד'איטליה (Piazza dell’unità d’Italia) היא יעד חובה נוסף, כמובן. בית הכנסת של טריאסטה הוא אחד הגדולים באירופה, ומצדיק גם הוא ביקור. הקהילה היהודית בעיר היא הרביעית בגודלה במדינה, והצמיחה מתוכה אנשי תרבות חשובים כמו לדוגמה הסופר הנהדר איטלו סבבו. למידע נוסף אתם מוזמנים לקרוא את המסלול המלא שהכנו למבקרים בעיר, ולבדוק גם את אתר התיירות הרשמי של טריאסטה. 2. מחוז אומבריה הקסם האינסופי של מחוז אומבריה הזעיר לא דועך בחודשי החורף. למעשה, המחוז המיוחד הזה שוקק חיים גם בעונה הקרה, ומציע לא מעט אטרקציות למבקרים. ראשית כל, הערים. אחת הערים המיוחדות באיטליה נמצאת באומבריה, ואני מתכוונת לאסיזי (Assisi), כמובן. יש באסיזי קסם שקשה להסביר למי שלא ביקר בה. העיר כולה אפופה באווירה מיוחדת, ונדמה שהחיים עצמם מתנהלים כאן בקצב אחר. אסיזי היא עירו של סן פרנצ'סקו (פרנסיסקוס הקדוש), והבזיליקה שבה הוא קבור, בזיליקת סן פרנצ'סקו, ידועה כאחת המופלאות באיטליה כולה. מומלץ מאד לבקר גם בגוביו (Gubbio), עיירה עתיקה מימי הביניים שלא השתנתה יותר מידי ב-600 השנים האחרונות. סמטאות האבן מלאות בקסם מיוחד בחודשי החורף, ובתום השיטוט במבוך רחובות העיר כדאי לעלות בעלייה התלולה עד לפאלאצו דיי קונסולי המפואר (Palazzo dei Consoli), המבנה המונומנטלי מהמאה ה-14 ששימש את שליטי העיר (כיום מוזיאון). מנקודה זו נשקף גם נוף נהדר. כדאי כמובן לבקר גם בפיאצה הראשית העתיקה, פיאצה גרנדה (Piazza Grande) ובדואומו המפואר של גוביו (Duomo di Gubbio) המעוצב בסגנון גותי ומעוטר בפרסקאות צבעוניים ואלגנטיים. האמיצים שביניכם ירצו גם לעלות על הרכבל של גוביו, פוניביה קולה אלטו (Funivia Colle Eletto), המחברת את העיר לכנסיית סנט'אובלדו (Sant’Ubaldo) היפה. קרונות הרכבל זעירים באופן מלחיץ ונראים כמו סלסלאות מתכת דקורטיביות, אבל הנוף מצדיק את החוויה מורטת העצבים. וכמובן שכדאי לבקר גם בפרוג'ה (Perugia), בירת מחוז אומבריה, העיר ששורשיה אטרוסקיים וההווה שלה ספוג בשוקולד נהדר! פרוג'ה מתאפיינת בכיכרות ימי ביניימיות צבעוניות, רחובות תלולים שעולים ויורדים במעלה גבעות העיר, מוזיאונים מעניינים ושוקולד, כמובן. כאן פועלת חברת פרוג'ינה שמייצרת בין היתר את שוקולד הבאצ'י המפורסם. נעים לשוטט בעיר, לנוח בפיאצת ה-4 בנובמבר היפהפייה, לסקור את החנויות לאורך קורסו ואנוצ'י המרכזי, ולהיכנס לדואומו היפה. בתום הביקור בעיר עצמה אי אפשר להחמיץ את הביקור במרכז המבקרים של פרוג'ינה, האתר שריח השוקולד העולה ממנו עלול לגרום לכם לאבד שליטה עצמית. לפרטים נוספים על פרוג'ה, כדאי לכם לבדוק את המסלול המלא המוקדש לעיר שיתפרסם בקרוב. 3. ונציה ונציה, כדאי לדעת, מדהימה בכל עונה. הבעיה בחודשי הקיץ היא שהעיר כל כך עמוסה בתיירים שקשה מאד לטייל בה. השנה (2023) אמור להתחיל לפעול בעיר שירות חדש, המגביל את מספר האנשים שיכולים להיכנס לעיר וגובה מכל המבקרים תשלום יומי. בתקווה, המגבלות החדשות ישפרו את מצב התיירות בעיר. מי שיגיע לוונציה בחורף יגלה קסם אמיתי – הערפל שמכסה את התעלות גורם לעיר להיראות כמו יעד אגדי ומסתורי, ולמרות הקור ונציה שוקקת חיים ומלאה בתערוכות ואירועים. אפשר לבקר באחת מהתערוכות הרבות שנערכות בעיר (בדקו את המידע המופיע באתר הרשמי של ונציה) או להגיע לקרנבל המפורסם שנערך בפברואר. אם אתם מחפשים מידע נוסף על האתרים המרכזיים בעיר, אל תשכחו לקרוא את המסלול הדו -יומי המפורט שהכנו על ונציה. 4. הדולומיטים בין אם אתם מתכננים לצאת לסקי או פשוט ליהנות מאווירת החורף הקסומה, הדולומיטים מחכים לכם. אף שמדובר באחד מהיעדים האהובים ביותר באיטליה לחובבי סקי וסנובורדינג, דעו שאתם לא חייבים לעלות על מגלשיים כדי ליהנות מהשלג ומהאווירה. סיורי הליכה בשלג אחת הדרכים הנעימות והמוצלחות ביותר לצלול לעומק החוויה היא לצאת לסיור רגלי עם נעלי שלג, בין היערות המכוסים כפור. הסיורים האלה נקראים צ'אספולטה (ciaspolata), ועשרות סיורים מודרכים נערכים בחודשי החורף בכל רחבי הדולומיטים. בעמן די נון (val di Non), לדוגמה, מארגנת לשכת התיירות סיורים מודרכים מידי סופשבוע, וקל להירשם דרך האתר. ספא מפנק ובריכות המשקיפות על ההרים המושלגים הדולומיטים הם חלום עבור חובבי הספא, וכמה מהמרכזים הטובים באיטליה נמצאים במחוז זה. כל מה שתוכלו לחלום עליו נמצא פה – סאונה יבשה ורטובה, חמאם, בריכות עם נוף עוצר נשימה, טיפולים מתקדמים ומיוחדים (באמבטיית חציר כבר יצא לכם לטבול?), מסאז'ים שישכיחו את כל הצרות שלכם וטיפולי יופי שיחזירו אחורה את מחוגי הזמן. נסו את אחד מהמקומות הבאים: QC Terme מציע בריכות מים תרמליים, אמבט יפני ומסאז'ים שיעזרו לכם לשחרר את השרירים התפוסים. מלון Ciampedie מציע בריכות פנימיות וחיצוניות, חדרים נעימים בעיצוב מודרני, מסעדה מצוינת ומגוון טיפולים בספא. ספא דולומיטי (Spa Dolomiti) מציע סאונה בתוך מערה, טיפולים זוגיות, ובריכות מיוחדות. בנוסף תמצאו בדולומיטים עשרות מלונות איכותיים המציעים טיפולי ספא משל עצמם, כמו לדוגמה מלון אקסלסיור המציע את אחת הבריכות היפות באזור, עם נוף שומט לסתות. מקסים ורומנטי הוא גם מלון סנטר (Santer), המיועד למבוגרים בלבד. למלון הוברטוס (Hubertus) יש ללא ספק את אחת הבריכות המדהימות ביותר בכל המחוז. מבצרים וארמונות הדולומיטים משופעם במבצרים וארמונות המפוזרים בין הההרים והעמקים, ובחודשי החורף המבצרים מכוסי השלג נראים מרשימים וקסומים במיוחד. אבל גם אם לא מתחשק לכם לנהוג על הכבישים המושלגים, עדיין תוכלו לבקר בארמון עירוני, שאפשר להגיע אליו ברגל: קסטלו דל בואונקונסיליו (Castello del Buonconsiglio) בטרנטו (Trento). הארמון מקושט בעבודות אומנות יפהפיות ובפרסקאות מרשימים. בזכות המיקום המרכזי תוכלו לסיים את הביקור ומיד להתיישב באחד מבתי הקפה הטובים בעיר לכוס קפה ופרוסה נדיבה במיוחד של עוגת שטרודל טובה (עם קצפת, כמובן. אם כבר, אז כבר). 5. לצ'ה אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודד עם החורף היא להימלט ממנו... יש מי שמחפשים את השלג והקור, ויש מי שמעדיפים יעדים חמים ומתונים יותר. אם אתם נמנים על הקבוצה השנייה, פוליה מחכה לכם. לצ'ה (Lecce) היא אחת הערים היפות ביותר בפוליה, פנינה אדריכלית של ממש בלב ה"עקב" של המגף האיטלקי. שפע מבני הבארוק המרשימים הופכים את המרכז ההיסטורי של לצ'ה למעין מוזיאון באוויר הפתוח, שנעים ומעניין לגלות בכל עונה. היתרון של הביקור בחורף הוא שמספר המבקרים קטן יותר, ותוכלו לסייר בנחת ולספוג את האווירה מבלי שתיאלצו להידחק בין מאות אלפי תיירים נוספים. תקופת הזוהר של לצ'ה הייתה במאות ה-17 וה-18, והסיור בין סמטאות העיר הוא מעין מסע אחורה בזמן: כאן כנסייה מעוטרת ביד אומן, שם מנזר מסתורי, כאן פאלאצו מרהיב, שם סמטה שלמה הבנויה מאבן לצ'ה בהירה ואלגנטית. לצ'ה ידועה כאחת מבירות הבארוק של איטליה, והעובדה שמבנים רבים כל כך נבנו מאותה אבן גיר מיוחדת לאזור מעניקה להם קסם מיוחד. המרכז ההיסטורי קטן ונוח לביקור, והרחובות שוקקי חיים בכל רגע ובכל שעה (תושבי פוליה אוהבים לחיות בחוץ, בפיאצה וברחוב, ולא סגורים בבית). במרחק קצרצר זה מזה נמצאים האמפיתאטרון הרומאי של לצ'ה שבנה הקיסר אדריאנוס במאה השנייה לפנה"ס, בזיליקת סנטה קרוצ'ה (Basilica di Santa Croce) המפוארת והמרשימה, הדואמו העתיק של לצ'ה שנבנה במאה ה-12 ומשקיף על אחת הכיכרות היפות בפוליה, והמבצר שבנה קרל החמישי, מלך נאפולי וסיציליה (ובהמשך קיסר האימפריה הרומית הקדושה). קרל החמישי היה דמות חשובה במיוחד בהיסטוריה של העיר, בזכות העובדה שזיהה את יתרונה האסטרטגי של לצ'ה והשקיע סמן וממון בבניית ביצורים שיגנו עליה מפני פלישת העות'מאנים. את לצ'ה יש לחוות בעזרת כל החושים, ולאחר שהעיניים שבעו מרוב יופי, הגיע הזמן להשביע (ולשמח...) גם את הקיבה. האוכל בלצ'ה (ובפוליה באופן כללי) מעולה, ובזמן הביקור שלכם באזור מומלץ לטעום את המטעמים המקומיים. כדאי רק לזכור ש"מנות קטנות" ו"אוכל קליל" לא בדיוק מאפיינים את המטבח הפולייזי. כאן יש לאתגר את הלסת ואת חגורת המכנסיים! אם מתחשק לכם לטעום אוכל רחוב טיפוסי, נסו את ה"רוסטיקו לצ'זה" (rustico leccese) מאפה מבצק עלים הממולא בגבינה, רוטב עגבניות, בשמל, ושאר הפתעות. בכל מקום תמצאו גם פיטולה (pittule) – חתיכות קטנות של בצק מטוגן המוגשות עם נקניקים או ירקות, ואת הפוצ'ה (puccia) כמובן – הפיתה של הפולייזים, שאפשר לפתוח ולמלא בכל טוב הארץ. אחת ממעצמות הסנדוויצ'ים בעיר היא Porcaria – il panino gourmet. אל תיבהלו מהתור, שווה לחכות כמה דקות כדי לזכות לנגוס בסנדוויץ' שלהם. אם אתם מחפשים מסעדה טובה וקצת יותר מודרנית, נסו את 3 Rane Ristoro. כמה מהתבשילים הנפוצים באזור הם תמנון מבושל ברוטב עגבניות, דגים בכל צורת בישול אפשרית, ולאמיצים בלבד – בשר סוס (בפוליה, בדומה לוורונה, עדיין השתמרה המסורת העתיקה של אכילת סוסים). כמובן שתוכלו למצוא שפע של מנות פסטה באיכות גבוהה מאד, ותבשילים שהגיעו מהכפר ועושים שימוש בחומרי הגלם המעטים שעמדו לרשות האיכרים כמו פול (fave) ועולש. לקינוח נסו את הפסטיצ'וטו (pasticciotto), מאפה פריך הממולא בקרם נהדר. כפי שבוודאי הבנתם, איטליה מציעה לא מעט גם בחודשי החורף. בין אם אתם מחפשים קצת שלג או יעד רומנטי, עיירות עתיקות או כפרים שלווים ומקסימים, קל למצוא את היעד המושלם. כל מה שצריך זה לצאת לדרך, ולצלול לתוך הרפתקה חדשה!

מה השם הנפוץ ביותר לנשים באיטליה, ולמה הוא חטף מהלומה גדולה? איך נקראים רוב הגברים, ולמה התרסק השם ג'וזפה? מה משמעות השם אלסנדרו ומי היתה באטריצ'ה? האם ישנם שמות לא חוקיים באיטליה, ואיך משפיעים הסלבריטאים על רשימת השמות האהובים ביותר לתינוקות? בכל מדינה ישנם שמות פרטיים נפוצים במיוחד, אך השמות האלה תלויים תמיד גם בפקטורים נוספים: המעמד החברתי משפיע על בחירת השם שיתנו הורים לילדיהם, וכך גם המעמד הכלכלי. משפחות דתיות יבחרו שמות מסוג אחד ואילו משפחות חילוניות יבחרו בשמות אחרים. גם התקופה עצמה משחקת תפקיד חשוב – שמות שהיו פופולריים בשנות החמישים בישראל נפוצים היום הרבה פחות, והמצב דומה גם באיטליה. אז מהם, אם כן, השמות הנפוצים בארץ המגף? איך השתנו השמות הפופולריים לאורך השנים, ומדוע? השמות הפרטיים הנפוצים באיטליה ומשמעותם ראשית כל יש להפריד בין השמות הנפוצים כיום, כלומר שמותיהם של כל אזרחי המדינה, לשמות הנפוצים ביותר שניתנים לתינוקות. רשימת השמות הנפוצים באיטליה כיום משקפת את מכלול השמות שניתנו לאיטלקים ב-90 השנים האחרונות, ולכן כוללת שמות מסורתיים רבים, שמות שהיו אהובים בשנות ה-50 וה-60 אך איבדו עם הזמן את הפופולריות שלהם. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השמות הנפוצים ביותר לגברים באיטליה הם: ג'וזפה, ג'ובאני, אנטוניו, מריו, לואיג'י, פרנצ'סקו, אנג'לו, וינצ'נצו, פייטרו, סלבטורה, קרלו, פרנקו, דומניקו, ברונו, פאולו, מיקלה, ג'ורג'ו, אלדו, סרג'ו, ולוצ'אנו. מתוך הרשימה הארוכה הזאת, רק שם אחד "שרד" וממשיך לככב ברשימת השמות הפופולריים ביותר שניתנים לילדים גם היום – פרנצ'סקו. ומה לגבי הנשים? מהנתונים עולה שהשמות הנפוצים ביותר לנשים הן: מריה, אנה, ג'וזפינה, רוזה, אנג'לה, ג'ובאנה, תרזה, לוצ'יה, כרמלה, קתרינה, פרנצ'סקה, אנה-מריה, אנטונייטה, קרלה, אלנה, קונצ'טה, ריטה, מרגריטה, פרנקה, ופאולה. אצל הנשים, אף אחד מהשמות ה"מסורתיים" לא שרד ולא מככב ברשימת השמות הנפוצים ביותר הניתנים לתינוקות כיום. שמות הגברים והנשים גם יחד מייצגים גישה מסורתית מאד: במקרים רבים מדובר בשמות דתיים (מריה היתה אימו של ישו, ג'וזפה היה אביו של ישו, וג'ובאני הוא יוחנן המטביל). לעיתים מדובר בשמות מלוכניים (מרגריטה היתה מלכת איטליה), או בשמות של נשים קדושות (קתרינה הקדושה מסיינה היתה אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה הקתולית). ואיך קוראים לתינוקות שנולדים בשנים האחרונות? לפי נתוני הלשכה האיטלקית המרכזית לסטטיסטיקה, מזה מספר שנים שפרנצ'סקו, אלסנדרו ואנדראה מובילים את רשימת השמות הפופולריים ביותר, לצד לאונרדו, לורנצו, תומאסו, מתאו, גבריאלה, ואדוארדו. לאונרדו – השם שכולם אוהבים: 8448 ילדים שנולדו בשנת 2021 נקראו לאונרדו (4.12% מכלל הילדים). מדובר על שם עתיק ממוצא גרמני, שהיה נפוץ גם בתקופת הרנסנס ומשמעותו "חזק כמו אריה". אחד מהאמנים הידועים ביותר בתולדות איטליה הוא לאונרדו דה וינצ'י, כמובן. שם נפוץ נוסף ברשימת "עשרת השמות הפופולריים ביותר לתינוקות בשנת 2021" הוא אלסנדרו (Alessandro). על פי נתוני הלשכה, בשנת 2021 בחרו 4975 משפחות לקרוא כך לבנם. מקור השם הוא יווני – אלכסנדרוס – ומשמעותו היא "מגן האנשים". דמויות היסטוריות רבות התגאו באחת מגרסאות השם (אלסנדרו, אלכסנדר, אלחנדרו וכיוב'), והשליט והכובש הידוע אלכסנדר מוקדון הוא כנראה המפורסם שבהן. כ-284,000 איטלקים נקראים כיום בשם אלסנדרו, מה שהופך אותו למספר 43 ברשימת השמות הנפוצים במדינה. שם נפוץ נוסף הוא פרנצ'סקו, ולא פחות מ-4924 ילדים זכו לשם זה בשנת 2021. מקור השם הוא מהשם הלטיני פרנסיסקוס, שהיה נפוץ בימי הביניים, ומשמעותו "משתייך לעם הפרנקי". הפרנצ'סקו הידוע ביותר באיטליה הוא פרנציסקוס מאסיזי (סן פרנצ'סקו), אחד הקדושים החשובים ביותר בדת הקתולית ומייסד המסדר הפרנציסקני. גם לורנצו (ובאנגלית לורנס) הוא שם פופולרי מאד, ובשנת 2021 הוענק ל-4642 ילדים. מקור השם הוא מלטינית – לאורנטיוס (Laurentius), כלומר מישהו שבא מהעיר העתיקה Laurentium, עיר שלפי המסורת היתה עשירה מאד בעצי דפנה (Laurel). אחד הלורנצו הידועים באיטליה היה לורנצו דה מדיצ'י, שליט פירנצה ודמות מפתח ברנסנס. את רשימת השמות הפופולריים לבנים בשנת 2021 חותמים גבריאלה (3944 ילדים) ואנדראה (3860 ילדים). מקור השם גבריאלה (Gabriele) הוא מהשפה העברית כמובן, ונגזר מהשם גבריאל (גבר + אל). גבריאל הוא אחד ממלאכי השרת, ואחד מארבעת המלאכים העומדים מול כסא הכבוד (ביחד עם מיכאל, רפאל, ואוריאל). גבריאל מופיע בתנ"ך (בספר דניאל), וזהו השם התנ"כי היחיד שנכנס לרשימת השמות הפופולריים ביותר באיטליה. מקור השם אנדראה (Andrea), לעומת זאת, הוא יווני, ופירושו "גבריות" ו"כוח". השם היה נפוץ בקרב היוונים העתיקים שחיו באזור הים התיכון (ובכלל זה באזור ארץ ישראל), ונהנה מפופולריות גדולה גם בימי הביניים. במסורת הנוצרית ידוע במיוחד אנדראס הקדוש, אחד משניים עשר השליחים של ישו. השמות הפופולריים ביותר לבנות באיטליה בשנת 2021 לא פחות מ-5578 בנות נקראו בשם סופיה (2.86%), ו-4991 בנות נקראו אאורורה. למקום השלישי הגיע השם ג'וליה, שהוענק ל-4616 תינוקות. 3803 בנות נקראו בשם ג'ינברה, 3647 בנות נקראו בשם באטריצ'ה (כשם אהובתו של דנטה אליגיירי), ואת הרשימה חותמות לודוביקה (2813 תינוקות) ומתילדה (2633 תינוקות). מקור השם סופיה הוא במילה היוונית שפירושה "חוכמה". מעניין לראות שהשם זכה להצלחה גדולה רק בשנים האחרונות. כיום זהו השם הפופולרי ביותר הניתן לבנות, אך בעבר מעטים בלבד השתמשו בו, ולמעשה רק 0.0331% מנשות איטליה נקראות בשם זה. ג'ינברה (Ginevra, ובאנגלית גוויניביר, כמו אישתו של המלך ארתור) היה שם פופולרי בימי הביניים וברנסנס. מקור השם הוא במילה הוולשית Gwenhwyfar שפירושה "רוח לבנה" או "רוח טהורה". כמה דמויות היסטוריות ידועות באיטליה נקראו בשם זה, וביניהן גם ג'ינברה ד'אסטה (משושלת אסטה הידועה), וג'ינברה דה בנצ'י (Ginevra de’ Benci), בת לאחת מהמשפחות החשובות בפירנצה. שמות אחרים מתקופת הרנסנס זכו להצלחה פחותה – לוקרציה (Lucrezia) לדוגמה היה שם מקובל במאה ה-15 וה-16, אבל כיום הוא כבר לא זוכה לפופולריות גדולה, אולי משום שהוא מזוהה עם לוקרציה בורג'ה, בת למשפחת בורג'ה הידועה לשמצה... טרנדים קמים ונופלים, והשמות נעשים חילוניים יותר שמות אחדים שזכו לפופולריות גדולה בעבר נפוצים היום הרבה פחות. בשנת 1999 לא פחות מ-7840 בנות נקראו בשם קיארה (Chiara), אבל בשנת 2021 רק 2320 בנות נקראו בשם זה. הפופולריות של השם מריה, בעבר אחד השמות הנפוצים ביותר לבנות באיטליה, ממשיכה לדעוך: בשנת 1999 רק 2315 בנות נקראו בשם זה, ואילו בשנת 2021 רק 989 תינוקות נקראו על שם אימו של ישו. לשם השוואה, מספרן הנוכחי של נשים באיטליה שנקראות מריה עומד על לא פחות מ-4.5 מיליון נשים, ומדובר בשם הנפוץ ביותר לנשים במדינה. עם זאת, ראוי לציין שמקובל יותר כיום להעניק לבנות שם שכולל בתוכו את השם מריה, כמו לדוגמה מריה-קיארה, מריה-אנג'לה, מריה-תרזה וכו'. השם רוזה (כלומר ורד) נחשב לשם ה-9 הנפוץ במדינה, אבל נראה שמדובר על שם בדעיכה, שכן הוא ניתן רק ל-311 בנות בשנת 2021. השם הדתי קונצ'טה, המתייחס להריון הבתולין של מריה מרוח הקודש (concezione immacolata) ניתן רק ל-30 בנות בשנת 2021. לשם השוואה, כיום חיות באיטליה לא פחות מ-300,000 נשים בשם קונצ'טה. דווקא השם פייטרו (Pietro) שומר על יציבות מרשימה – 2075 ילדים נקראו בשם זה בשנת 1999, ו-2247 ילדים זכו לשם פייטרו בשנת 2021. מקור השם הוא מהמילה היוונית פטרוס, כלומר אבן. הפייטרו המפורסם ביותר במסורת הקתולית היה פייטרו הקדוש (או פארוס הקדוש, ובעברית: שמעון בר יוחנן), השליח הבכיר ביותר מבין 12 השליחים של ישו, ומי שנחשב לאפיפיור הראשון. הוא נודע גם בשם "כיפא" (כלומר "אבן" בארמית). דווקא שמו של אביו של ישו, ג'וזפה, זכה להצלחה פחותה. בשנת 1999 הצליח עדיין ג'וזפה להתברג לרשימת עשרת השמות הנפוצים ביותר, והוענק ל-5510 ילדים. אך עם השנים השם המסורתי נדחק החוצה לטובת שמות מודרניים יותר. לגורל דומה זכה השם סלבטורה (Salvatore), שם נפוץ מאד בדרום (בעיקר בסיציליה), שפירושו "המציל" (אחד מכינוייו של ישו – savior). אף שמדובר על אחד השמות הנפוצים במדינה בקרב המבוגרים (לא פחות מ-633,000 איש נקראים בשם זה), רק 1374 ילדים נקראו בשם זה בשנת 2021. גם השמות המבוססים על שמות תואר נעלמו כמעט לחלוטין (ולא רק באיטליה). בתחילת המאה, איטלקים רבים בחרו לקרוא לילדיהם בשמות תואר – יפה (bella) או חזק (Robusto). שמות אלה מכונים בלטינית Nomen omeno, כלומר שמות שנועדים לתפקד כנבואה המגשימה את עצמה, מתוך תקווה שהילד או הילדה יגדלו למלא את שמם – הילדה יפה תהיה באמת יפה, והילד חזק יהיה באמת חזק. כיום נדיר למצוא ילדים שנקראים באופן זה. שמות בהשראת רומא העתיקה שמות רבים באיטליה עדיין שואבים השראה מהמסורת הרומאית: מרקו, ג'וליו, אדריאנו, אנטוניו, קלאודיו, ולריה, גאיה, ואוטביה הם כולם שמות ממוצא רומאי. מרקו (Marco) נגזר משמו של אל המלחמה הרומאי מרס (ובאיטלקית: Marte). מבחינה אטימולוגית, משמעות השם בלטינית היא "פטיש גדול". מהשם מרקו נולד גם השם מרצ'לו (Marcello), כשמו של אחד משחקני הקולנוע הדגולים באיטליה: מרצ'לו מסטרויאני. במסורת הנוצרית היה מרקו (מרקוס הקדוש, או מרקוס המבשר) מחברה של אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. מרקוס הקדוש הוא גם הקדוש המגן של העיר ונציה, והכיכר הראשית של העיר נקראית על שמו – פיאצה סן מרקו. ג'וליו (Giulio) (ובהתאמה גם הגרסה הנשית של השם – ג'וליה) מגיע מהשם הלטיני יוליוס (Iulius), שמגיע משמה של אחת ממשפחות האצולה הרומאיות הידועות ביותר – היוליים (ובאיטלקית - Iulia) שעליה נמנה גם יוליוס קיסר. משמעות השם היא "מוקדש לאל יופיטר", או "שייך לאל יופיטר". אדריאנו (Adriano) הוא שם לטינית שמבוסס על מקום, ופירושו: מי שבא מהעיר אדריה (Adria), עיר עתיקה ששכנה לחופי הים האדריאטי. אדריאנו היה גם שמו של אחד הקיסרים החשובים בתולדות רומא: אדריאנוס. השם נעשה נפוץ בתקופת שלטונו של הקיסר, ואף אומץ על ידי רבים מהעבדים שהוא שחרר. אנטוניו (Antonio) הוא השם השלישי הנפוץ ביותר באיטליה (אחרי ג'וזפה וג'ובאני). השם הפרטי אנטוניו התגלגל משם המשפחה אנטוניה (Antonia), שהיתה משפחת אצולה רומאית, ושורשי השם הם כפי הנראה אטרוסקיים. השם אנטוניו צבר פופולריות גדולה כבר בימי הביניים המוקדמים. במסורת הנוצרית נודעו שני אנטוניו – הראשון היה אנטוניוס הקדוש, אב כל המנזרים, שהיה נזיר שחי במדבר במאה השלישית לספירה ונחשב לנזיר הנוצרי הראשון שפרש מן החיים מתוך אידיאל דתי. השני היה אנטוניוס מפאדובה, מטיף ונזיר פרנציסקני יליד פורטוגל שנחשב לאחד ממורי הכנסייה. הוא נפטר ונקבר בפאדובה, ומוכר כיום כאחד הקדושים החשובים באמונה הקתולית. מיליוני מאמינים מגיעים מידי שנה להתפלל בבזיליקת סן אנטוניו שבעיר פאדובה. השם קלאודיו (Claudio) הגיע אלינו משושלת הקלאודיים (ובאיטלקית - Claudia) הרומאית, שושלת רבת עוצמה שממנה יצאו לא פחות מארבעה קיסרים. למעשה שושלת הקיסרים הראשונה ששלטה ברומא היתה השושלת היוליו-קלאודית, שנולדה מאיחוד היוליים עם הקלאודיים. גם אוגוסטוס קיסר וגם הקיסר טיבריוס השתייכו לשושלת. ולריה (Valeria) – בדומה לדוגמאות הקודמות, גם השם ולריה (הגרסה הנשית לשם ולריו) הגיע מהשם הרומאי ולריוס, שנולד משם המשפחה ולריה, שמה של אחת מהמשפחות החשובות והחזקות ברומא העתיקה. משמעות השם היא "חזק" או "בעל ערך". גאיה (Gaia) – בניגוד לשמות הקודמים, גאיה איננו שם רומאי אלא יווני, ומבוסס על שמה של האלה גאיה, אם כל האלים ואמא אדמה. בנוסף, השם גאיה נודע כבר בתקופה עתיקה כגרסה הנשית לשם האטורסקי גאיו (שהפך בהמשך לשם רומאי מקובל). אוטביה (Ottavia) – הגרסה הנשית לשם אוטביו, שמשמעותו "מספר שמונה". בעבר נהגו משפחות לקרוא לילדיהם על מיקומם בסדר הילדים במשפחה, ושמות כמו פרימו (primo), כלומר "הראשון" או "סקונדו (secondo) וכן הלאה היו נפוצים יחסית. אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא שמו של הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי. כמו הסלבריטאים גם באיטליה, כמו בכל העולם, קורה לעיתים שדמות מפורסמת ופופולריות בוחרת בשם מסויים, ומתחילה טרנד. דוגמה מעניינת היא השם "שאנל". כאשר הדומנית והמגישה אילרי בלאזי והכדורגלן פרנצ'סקו טוטי הביאו לעולם את בתם שאנל בשנת 2007, הפופולריות של השם עלתה. בשנת 2006 נקראו בשם זה פחות מחמש בנות, ואילו בשנת 2008 כבר נקראו בשם זה 158 בנות, ובשנת 2021 לא פחות מ-219 משפחות קראו כך לבנותיהן. גם השם "אורורה" זכה לפופולריות בזכות העובדה שכך נקראה בתם של ארוס רמאצוטי, אחד הזמרים המפורסמים באיטליה, והמנחה הפופולרית מישל הונציקר. אורורה עם אבא ארוס רמאצוטי שהקדיש לה את השיר sarà Aurora ההגירה שינתה את המצב? בשנים האחרונות מתמודדת איטליה עם האתגר הרציני שמציבים בפניה המהגרים והפליטים שמגיעים ממדינות אפריקה. במקביל, מתמודדים האיטלקים גם עם שינויים דמוגרפיים הכוללים עליה מסויימת במספר המוסלמים במדינה (כיום מספרם של המוסלמים האיטליה עומד על כ-2.6 מיליון איש, וכלמחצית מתוכם יש אזרחות איטלקית). עם זאת, עיון ברשימת השמות לא מגלה עלייה של ממש בשמות המוסלמים. בשנת 1999 נולדו באיטליה 74 ילדים בשם אחמד. בשנת 2021 – 109 ילדים. בשנת 2021 נולדו גם 12 מוחמד, ופחות מ-5 מחמוד. האם המהגרים המוסלמים בוחרים שמות איטלקיים, או לכל הפחות שמות לא מסורתיים, עבור ילדיהם? אילו שמות אינם חוקיים באיטליה? בשנת 1939, תחת השלטון הפשיסטי, נחקק באיטליה חוק ולפיו אין להעניק לילדים שמות מגוחכים או מבישים, שמות המנוגדים לסדר הטוב או למוסר, או שמות שפוגעים ברגשות לאומיים או דתיים. גם שמות המעידים על אזור גאוגרפי ספציפי או על עיר נאסרו, וכך גם שמות בינלאומיים, כלומר לא איטלקיים. החוק תוקן בשנת 2000, ומספר האיסורים צומצם. כיום אין לקרוא לילד או לילדה על שם ההורה (כל עוד שההורה עדיין בחיים) וגם לא על שם אח או אחות (חיים). בנוסף אין לקרוא לילדים בשמות מגוחכים או מבזים, השם חייב להתאים למין הביולוגי (לא ניתן לקרוא לבן בשם של בת, ולהיפך) וגם אי אפשר להעניק יותר משלושה שמות פרטיים. על אף שאין באיטליה רשימה מלאה של שמות אסורים, הרשויות יכולות למנוע מהורים להעניק לבנם או בתם שמות אבסורדיים. כך לדוגמה נאסר על הורים לקרוא לבנם על שם דמות מפוקימון, או על שם אדולף היטלר. בניגוד למה שאיטלקים רבים מאמינים, אין איסור בחוק על השם בניטו (Benito – שמו הפרטי של מוסוליני), כל עוד שמדובר על השם הפרטי בלבד, ללא שם המשפחה. מצד שני, נראה כי שמות מיושנים של דיקטטורים ידועים לשמצה איבדו ממילא מקסמם – בשנת 2021 רק 9 ילדים נקראו בשם בניטו. גם השם אדלופו (הגרסה האיטלקית לשם אדולף) הוא חוקי, כל עוד שמדובר בשם הפרטי בלבד, ללא שם המשפחה. בדומה לבניטו, גם שם זה לא נהנה מפופולריות מיוחדת, ובשנת 2021 רק שישה ילדים נקראו כך. השינויים המקיפים בשמות הניתנים לילדים מספרים לא מעט על השינויים החברתיים באיטליה כולה – מספרם של השמות הדתיים ירד, ומספרם של השמות הבינלאומיים עלה. המסורת פינתה את מקומה לשמות מקוריים וטרנדיים, ומשפחות רבות כבר לא מרגישות מחוייבות לקרוא לבנם על שם הסבא (כפי שהיה מקובל במשך תקופה ארוכה) ובוחרות בשמות מודרניים לפי טעמם האישי. אין ספק שיהיה מעניין לראות את השמות הפופולריים ביותר במדינה עוד 20 שנה...

מהמדרונות המושלגים של קורטינה ד'אמפצו ועד לפארק הסקי הפרוע בעמק אאוסטה, מבקתות העץ הקסומות של הדולומיטים ועד למסלולים המלהיבים בעמק גרדנה, איטליה היא יעד נהדר לחובבי סקי. אם אתם מחפשים כמה רעיונות עבור החופשה הלבנה הבאה שלכם, הגעתם למקום הנכון! ה"סטימנה ביאנקה" (settimana bianca), כלומר השבוע הלבן, הוא רגע חשוב במיוחד בלוח השנה האיטלקי. זהו הרגע שבו אורזים את המזוודות ויוצאים לשבוע של סקי נהדר באחד מהאתרים המרכזיים במדינה. אם גם אתם חולמים על שבוע לבן משל עצמכם, עכשיו זה הזמן! הגיע הרגע הנכון בשנה לארגן חופשה קלאסית ומרעננת בשלג וליהנות מטיולים באוויר הפתוח, אוכל מעולה, יין טוב מול האח המבוערת, ומעל הכול – סקי, כמובן. המאמר הזה מיועד לאוהבי השלג שמחפשים כמה עצות שימושיות לקראת חופשת הסקי הנכספת. בין אם אתם מתכננים לגלוש במדרונות, להתמקד בסנובורד או לצאת לסקי מרחקים, תוכלו למצוא כאן כמה רעיונות יעילים. קורטינה ד'אמפצו – מלכת השלג והסקי של איטליה – מחוז ונטו קורטינה ד'אמפצו (Cortina d’Ampezzo) היא ההוליווד של עולם הסקי באיטליה – יעד מתוחכם בעל מוניטין עולמי המושך חובבי סקי כבר עשרות שנים, ומקום שעצם אזכור שמו גורם לאיטלקים רבים לעצום את העיניים ולדמיין הרים מושלגים וספלים מלאים בשוקולד חם המוגשים בבקתת עץ מול האח המבוערת.... בשנת 1956 נערכו כאן משחקי החורף האולימפיים הראשונים במדינה, ובשנת 2026 תשחזר איטליה את המסורת ותארח את האירוע החשוב הזה בשנית (ביחד עם מילאנו). קורטינה ממוקמת במחוז ונטו (Veneto), ומוקפת בהרי הדולומיטים. היא ידועה בזכות למעלה מ-120 קילומטרים של מדרונות המספקים את כל הפנטזיות, ומתאימים במיוחד למי שמחפש את החיים הטובים (ומוכן לשלם עבורם...). כ-95% מהמסלולים מצוידים במכשירים לייצור שלג מלאכותי, כך שגם אם תנאי מזג האוויר הטבעיים לא יהיו מושלמים, עדיין לא תתאכזבו ותוכלו לצאת להחליק. מי שמגיע לכאן יכול לרכוש סקי-פס שכולל גישה חופשית ל-6 אזורי סקי, 86 מדרונות ו-36 רכבלים. מחיר הפס הבסיסי הוא כ-50 יורו לאדם, ואת הסקי-פס ניתן לרכוש מראש באינטרנט ולאסוף בנקודות האיסוף האזוריות לאחר שתגיעו. מומלץ לבדוק את כל הסוגים השונים של הכרטיסים שהם מציעים לפני שאתם משלימים את הרכישה, כדי שתוכלו לבחור את הכרטיס המתאים ביותר עבורכם. זקוקים לשיעור ריענון, או למורה פרטי שיראה לכם איך להתמודד עם השלג כמו מקצוענים? בקורטינה פועל גם בית ספר ידוע לסקי בשם Boarderline ובו תוכלו למצוא מורים מקצועיים, מומחים לתחום וכמובן גם חנות גדולה שבה תוכלו לרכוש את הציוד הנדרש. מקום נוסף שבו תוכלו לשכור (או לרכוש) ציוד הוא www.noleggioscicortina.it. כאן תמצאו מגוון גדול של בגדים ואביזרים לקטנים ולגדולים, לחובבי סקי "רגיל" וגם למי שמתמחים דווקא בספליטבורד (splitboard) או בפרירייד (freeride). באתר תוכלו למצוא גם הצעות לשיעורים מודרכים, וטיולים. עזרים שימושים: לצפייה במצלמות בשידור חי - webcam מסלולי סקי שונים ומצב השלג בקורטינה. מפת מתקני הסקי והאזור מסביב: לקראת ערב, אחרי שהעברתם יום שלם על המסלולים, המרכז ההיסטורי של קורטינה מחכה לכם. בין אם אתם מחפשים את האתר המושלם לארוחת ערב אינטימית או לערב קצת יותר סוער, קורטינה מציעה חיי לילה פעילים ומסעדות מצוינות. בזירה הקולינרית המבחר מרשים, וכולל מסעדות שמתמחות באוכל טירולזי טיפוסי לדולומיטים וכמובן שגם מסעדות עילית, שמשרתות את הקהל בעל הממון שנוהג להעביר כאן את חופשת החורף, לא פחות מ 8 מסעדות המוזכרות במדריכי מישלן וגמברו רוסו האיטלקי נמצאות בקורטינה הקטנה, לרשימה. בקונדיטוריות הטובות של קורטינה תוכלו למצוא גם מתוקים מעולים. איפה ישנים בקורטינה ד'אמפצו? טיפ: כאשר אתם בוחרים מקום לינה, כדאי לבחור מקום שמאפשר גישה נוחה למסלולים (מה שנקרא "סקי אין סקי אאוט"). אחרת, ההגעה תהיה מסובכת ולא נעימה... אפשרויות הלינה מגוונות, והאזור משופע בבתי חווה אינטימיים ומלונות פאר, בקתות עץ מסורתיות וריזורטים מפנקים. מלון de Len, לדוגמה, שנפתח לאחרונה, ממוקם בלב קורטינה וכבר צבר לו מעריצים. משמעות השם בניב הלדיני המקומי היא "עשוי מעץ", ואכן העיצוב הוא בסגנון מסורתי ואותנטי, תוך ניסיון להעניק לאורחים חוויה מודרנית ושלווה מלאה. בימי שישי נוהג צוות המלון לארגן ארוחות ערב מיוחדות בהשראת היער, ובמהלכן מוגשות מנות המבוססות על פטריות כמהין לבנות. ימי ראשון, לעומת זאת, מוקדשים למשפחות. למי קורטינה מתאימה? זהו יעד מצויין לגולשים מתחילים, משפחות, חובבי החיים הטובים, וגם לכאלה שכבר צברו ניסיון מסוים. העיירה מלאה בפעילויות ואטרקציות, ולכן מתאימה במיוחד למי שרוצה לבלות ולהירגע. למי קורטינה פחות מתאימה? גולשים מנוסים מאד וגולשים מקצועיים שמחפשים לגלוש נטו יעדיפו כנראה יעדים מאתגרים יותר. הדולומיטים – מחוזות טרנטינו - אלטו אדיג'ה אם אמרתם סקי באיטליה, אמרתם סקי בדולומיטים. המחוזות טרנטינו - אלטו אדיג'ה הם יעד קלאסי עבור חובבי סקי, ואחד היעדים הידועים ביותר באיטליה הוא מדונה די קמפיליו (Madonna di Campiglio), כמובן. זהו אחד מהיעדים הנוצצים והנחשבים במדינה, מגנט לסלבריטאים מכל רחבי העולם ולחובבי החיים הטובים (שיכולים להרשות לעצמם לבלות חופשה ביעד הזה...). כ-155 קילומטרים של מסלולים מחכים לכם כאן, בדרגות קושי שונות (32% מסלולים כחולים, 47% מסלולים אדומים, ו-21% מסלולים שחורים). חיי הלילה במדונה די קמפיליו נחשבים למצוינים, והאזור עשיר בפעילויות ואטרקציות. בזכות הסקי פס תוכלו ליהנות מהמסלולים הטובים ביותר. אבל לא רק חובבי סקי ייהנו כאן אלא גם חובבי האקסטרים: הסנואופארק במדונה די קמפילו (Ursus snowpark) הוא אחד הגדולים באירופה, ומציע מתקנים משוגעים שיעלו לכם את הדופק. לפרטים נוספים מומלץ לבדוק את האתר הרשמי. פעילויות רבות בשלג במדונה די קמפיליו - צילומים: Molineris Daniele עזרים שימושים: לצפייה ב - webcam של מסלולי סקי שונים, מצב השלג במדונה די קמפיליו. לעדכוני מזג אוויר במדונה די קמפיליו, כאן. עדכונים זמן אמת על מסלולי סקי ורכבלים, כאן. כדאי לזכור שמדונה די קמפיליו איננה היעד היחיד, וממש לא חייבים להוציא סכומי עתק כדי ליהנות מסקי משובח בדולומיטים. למעשה, הדולומיטים מושכים מטיילים מכל הסוגים, ומשפחות רבות מזמינות כאן חופשות סקי נהדרות בכל תקציב. הסלה רונדה (Sella Ronda) הוא אחד מאתרי הסקי הנחשבים ביותר באיטליה – לא משום שהוא מגנט לחובבי מסיבות אלא בגלל האיכות המדהימה של המסלולים והגלישה. לא פחות מ-520 קילומטרים של מסלולים מחכים לכם כאן, מוקפים בנופים שנחשבים ליפים ביותר באיטליה. זהו אתר פופולרי בקרב גולשים רציניים ומנוסים, והשילוב בין הנופים עוצרי הנשימה והעיירות המקסימות של הדולומיטים (כמו סנטה כריסטינה וסלבה ואל גרדנה) הופך את היעד הזה לפסגת השאיפות עבור חובבי סקי רבים. הסלה רונדה הוא אזור גדול במיוחד, המתפרש על פני ארבעה עמקים שונים בדולומיטים, ונקודות הכניסה לאזור הן רבות. האזור נכללת בכרטיס ה-Dolomiti Ski Pass. למרות הפופולריות הגדולה שלו, כדאי לזכור שזה לא האזור המתאים ביותר לגולשים מתחילים. גולשים מנוסים, לעומת זאת, ייהנו מכל שנייה. טיפ: מחפשים אתגר של ממש? נסו את מסלול סאסלונג (Saslong) ליד סנטה כריסטינה, שבו נערכות גם תחרויות גלישה בינלאומיות! אתר נוסף שכדאי להזכיר הוא הפלאן דה קורון Plan de Corones (ובגרמנית: Kronplatz). כל גולש עם קצת ניסיון יודע שאי אפשר לפספס את הירידות פה. המסלול מתחיל מהאזור הידוע בכינוי "שלושת הפסגות של הדולומיטים" (3 Cime Dolomiti), ומידי 30 דקות יוצאת מעלית האקספרס שמחברת את האתר לעמק פוסטריה (Val Pusteria). 32 מעליות סקי ולמעלה מ-120 קילומטרים של מסלולים הופכים את היעד הזה לנחשק במיוחד. בפלאן דה קורון תמצאו מסלולי סקי בדרגות קושי שונות, כולל חמישה (!) מסלולים שחורים המיועדים לאמיצים ולמנוסים ביותר. זהו יעד מושלם גם לחובבי סנובורד, שיוכלו להשתולל ב-snowpark. והנוף? נראה כאילו נלקח מאגדה קסומה... ניתן לרכוש פס כניסה מראש, אונליין. אם תרכשו את ה-Holiday Pass (באתר) תוכלו להשתמש בכל אמצעי התחבורה באזור באופן חופשי. האתר מחובר היטב לעיירות שבאזור, כך שרוב הזמן לא תזדקקו אפילו למכונית (אלא אם כן תרצו לצאת לסיורים באזור). למי זה מתאים? לכולם, בזכות מגוון המסלולים והאזורים המיועדים לילדים, אבל בעיקר לחובבי הפריסטייל ולגולשים מנויים שמחפשים אתגר. איפה כדאי לישון? מלון Baerenhotel הוא מלון חמישה כוכבים הממוקם למרגלות ה- Plan De Corones, נטול קישוטים מצועצעים וידוע במיוחד בזכות המסעדה המצוינת שפועלת במקום. כדי לשחרר את השרירים התפוסים אחרי יום של סקי תוכלו להזמין מסאז' בספא (טיפול אישי או זוגי) ולהתפנק בבריכה המשקיפה על ההרים. המלון מארגן גם אירועים המיועדים לחובבי מכוניות ספורט, כך שתוכלו לדהור בין עמקי הדולומיטים ולבסוף גם להתרווח מול הנוף עם כוס שמפניה טובה. ואם אתם מחפשים משהו קצת אחר, תוכלו גם להזמין דרך המלון טיסה בהליקופטר מעל פסגות ההרים המושלגים! ליביניו והמדרונות התלולים – מחוז לומברדיה גם מחוז לומברדיה מציע מנה גדושה של אדרנלין לחובבי הסקי, ואחד האתרים הטובים ביותר הוא ליביניו (Livigno), כמובן. העיירה ליביניו ממוקמת באזור שנקרא אלטה ולטלינה (Alta Valtelina) ונחשב לאחד האהובים ביותר באיטליה. זהו אזור מושלם לא רק לסקי אלא גם לסנובורד ופריסטייל, וה-snowpark פה הוא ברמה בינלאומית. העונה בליביניו מתחילה מוקדם ומסתיימת מאוחר (דצמבר-מאי, לרוב), ורבים מגיעים הנה כדי לצאת לסקי למרחקים בין העמקים ולאורך הרמה הנרחבת ושטופת השמש. מחפשים משהו קצת אחר? בזכות ה- Heliski המופעל פה תוכלו ליהנות מהפתעה נדירה – להגיע לראש המסלול בעזרת הליקופטר! הנוף הנשקף באזור זה הוא נהדר, ובזכות ההליקופטר תוכלו להגיע לנקודות גבוהות במיוחד שאינן נגישות בשום דרך אחרת, ומצטיינות בשלג טהור ובתולי. לפרטים נוספים: www.livigno.eu. ההליקופטר בליביניו יוביל אתכם לפסגות המבודדות והיפות ביותר אחד המסלולים הידועים ביותר פה הוא ה-Freeride cross, המשלב שני עולמות שונים: פרירייד (freeride) ופריסטייל (freestyle). זה רעיון שנולד בשנת 2016, והמסלול מתחיל בירידה מרכבל מספר 5, על הר המוטולינו (Mottolino). עזרים שימושים: דווח על גובה ומצב השלג בזמן אמת, כאן. לצפייה במצלמות בשידור חי - webcam - הפסגות ומסלולי הסקי. פתיחה וסגירת מתקנים ומסלולי סקי בזמן אמת, כאן. חנויות להשכרת ציוד סקי, כאן. בתי ספר לסקי מכח הסוגים, כאן. ישנן מספר מסעדות באזור, ואין סיכוי שתצליחו להתאפק ולא לטעום את המטעמים המקומיים, כמו לדוגמה את פסטת הפיצוקרי (pizzoccheri) המפורסמת ואת נקניק הברזאולה האיכותי. ליביניו הוא גם אזור המתאים לחובבי סקי למרחקים, ענף הזוכה לפופולריות ההולכת וגדלה בשנים האחרונות. סקי למרחקים מאפשר ליהנות משילוב מיוחד: ספורט מאתגר, נופים יפים וסיור ביערות. העמק הארוך והצר בליביניו מתאים במיוחד למשימה, וכאשר נערך פה פסטיבל ה- sgambeda, מרוץ הסקי הנורדי, אלפים מגיעים להשתתף. למי המקום מתאים? למחליקים מנוסים, לחובבי סנובורד ולעוסקים בסקי למרחקים, כמובן. מקומות לינה: בית המלון והספא Lac Salin הוא ריזורט מפנק, מקום שבו תתעוררו בבוקר היישר לתוך הרפתקה חדשה. המתחם מחובר עם מעליות סקי שמובילות ישר לפסגת המוטולינו (Mottolino), ואחד הדברים שמייחדים את המקום הוא "בית מרקחת העשבים" שהם מפעילים – הצוות יוצא ללקט עשבים ותמציות באחו שמסביב למלון, ומכין מהעלים והפרחים שיקויים ומוצרי קוסמטיקה המשמשים אותם במהלך המסאז'ים והטיפולים הקוסמטיים בספא. ה-Freeride Cross, מסלול עם מכשולים בליביניו האלפים של מחוז פיימונטה מחוז פיימונטה הוא יעד אלפיני מושלם, המוקף בהרים משלושה צדדים, וקל למצוא בו אזורי סקי איכותיים. אחד הידועים שבהם נקרא "שביל החלב", וכולל בתוכו את אתר ססטרייר (sestriere) המפורסם. היסטוריית הסקי של ססטרייר מתחילה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר ג'ובאני אניילי (הבעלים של פיאט) הורה על בנייתם של שני בתי מלון ושלוש מעליות סקי. סטרייר הוא אתר נחשב ויוקרתי, וכיום המתחם מתגאה בחמישה מסלולים שחורים ומתחם המיועד לסקי אלפיני – לא פחות מ-20 קילומטרים של אדרנלין טהור. אף שאפשר למצוא כאן גם מסלולים המתאימים לקטנטנים ולגולשים מתחילים, רוב המסלולים בססטרייר מתאימים לגולשים בעלי ניסיון, ו-102 הקילומטרים הלבנים הבוהקים של מסלולי סקי קורצים לרוב למחליקים ותיקים. יתרון ייחודי נוסף שתוכלו למצוא כאן הוא את האפשרות להחליק גם בשעות הלילה! בדומוביאנקה (domobianca), לדוגמה, תוכלו למצוא 3 קילומטרים של מסלולים המוארים מידי יום שישי אחרי השקיעה (בין 19:00 ל-23:00). בנוסף, ביום שישי האחרון מידי חודש מארגנים פה סיורי הליכה בשלג הכוללים גם ארוחת ערב מיוחדת. למי המקום מתאים? לכולם, אבל בעיקר לגולשים מנוסים המחפשים אתגר. סקי ביום והחלקה לילית לאורך המסלולים המוארים בדומוביאנקה, ססטרייר עזרים שימושים: למפות מסלולי הסקי, כאן. לצפייה במצלמות בשידור חי - webcam ומזג האוויר בפסגה. פתיחה וסגירת מתקנים ומסלולי סקי בזמן אמת, כאן. איפה כדאי ללון? ססטרייר מציעה שפע של מקומות לינה. אם אתם מחפשים מקום טיפוסי ומיוחד, נסו את קלאב-מד Pragelato-Sestriere. מספיק מבט חטוף בריזורט המושקע הזה כדי להשתכנע ולהזמין מיד מקום: הקלאב-מד מציע שהות בסגנון "הכל כלול", בקתות עץ בגובה 1600 מטרים, וקסם אינסופי. הרכבל שיוצא מהריזורט מתחבר ישירות למסלולי הסקי. טיפ: אם יוצא לכם לבקר בססטרייר ב-6 בינואר, תוכלו ליהנות ממחזה מיוחד... ביום זה מציינים באיטליה את חג המכשפה (la Befana), ולכבוד האירוע המכשפות של ססטרייר עולות על מחלקיים ויוצאות לגלוש ביחד עם הקהל, ומחלקות ממתקים לילדים! סקי במחוז ואל ד'אוסטה עמק אאוסטה (Aosta) ידוע בזכות אזורי הסקי המפורסמים שלו, ואתרים שכל מי שאוהב לגלוש מכיר בוודאות. עיירת הסקי צ'רוויניה היא הגבוהה באיטליה (2050 מטרים!) ואתר הסקי של צ'רוויניה (Cervinia) הוא בגובה 3450 מטר מעל פני הים, לא סתם האתר הפך לאחד האתרים המפורסמים, גם בגלל יופיו וגם בגלל היותו הגבוה ביותר באיטליה, שילוב מנצח! הוסיפו לכך מסלולים מעולים וחיי לילה סוערים... אין ספק שזהו יעד שנמצא ברשימת ה"חובה לבקר פה" של כל חובבי הסקי, בעיקר בשל האפשרות לגלוש על הגבול בין איטליה לשוויץ, מפסגת המאטרהורן המפואר ועד ולטורננש (valtournenche). זהו אזור נהדר גם לחובבי טרקים וטיפוס, והמערות ומפלי הקרח שכאן מהפנטים ממש ביופיים. אם תרצו, תוכלו אפילו לצאת לסיור מזחלות! לפרטים נוספים מומלץ לבדוק את האתר הרשמי. אבל צ'רוויניה איננו אתר הסקי היחיד, והייתי רוצה להמליץ לכם דווקא על הרפתקה קצת אחרת. אם אתם לא אוהבים את המדרונות הצפופים והכאוטיים, ואם לא מתחשק לכם לעמוד בתור למעליות, דעו לכם שדווקא בוואל ד'אוסטה מסתתרות כמה פנינים לא מוכרות, במרחק קילומטרים ספורים מהאתרים האופנתיים והידועים. כאן יהיה לכם קל למצוא מקומות לינה נעימים ובקתות טיפוסיות במחירים שפויים, שמתאימות גם למשפחות ולקבוצות חברים. כשיתחשק לכם לצאת ולבלות קצת, תוכלו להיעזר בשירותי ההסעות שמחברים את הכפרים למקומות הבילוי התוססים. הכפר פילה (Pila), לדוגמה, נמצא במרחק 18 קילומטרים בלבד מהרכבל של אוסטה, ומציע לא פחות מ-70 קילומטרים של מסלולים המיועדים בעיקר לגולשים בעלי ניסיון. בין היתר תמצאו כאן לא פחות מ-4 מסלולים שחורים! גם הילדים יוכלו לבלות בפילה, בפארק Chacard המותאם במיוחד עבורם. פילה נמצא במרחק כשעתיים מאחד מאתרי הסקי המפורסמים ביותר באיטליה – קורמאייר (Courmayeur). אם מתחשק לכם להגיע ליעד הידוע והנחשב הזה, תוכלו ליהנות מלמעלה מ-100 קילומטרים של מדרונות איכותיים, 11 מסלולים כחולים, 17 מסלולים אדומים, חמישה מסלולים שחורים ואינסוף מסלולים לא מסומנים (off trail). כמובן שתוכלו למצוא גם בתי ספר לסקי, ומתחמים המתאימים גם לילדים. עזרים שימושים לכפר פילה (Pila) : למפות מסלולי הסקי, כאן. לצפייה במצלמות בשידור חי - webcam ומזג האוויר בפסגה. פתיחה וסגירת מתקנים ומסלולי סקי בזמן אמת, כאן. העיירה קורמאייר שלמרגלות המונטה ביאנקו (Monte Bianco), ההר המוכר גם בשמו הצרפתי (מון בלאן) היא יעד פופולרי ונחשב, ומומלץ מאד להזמין פה מקומות לינה זמן רב מראש. אתר נוסף שכדאי לכם לשקול בעמק אוסטה הוא Cogne, הנחשב ליעד מספר אחת עבור חובבי הסקי למרחקים (מספר תחרויות בינלאומיות חשובות נערכו כאן לאורך השנים). המסלולים נמתחים לאורך כ-80 קילומטרים ומתפתלים בין יערות מושלגים ונחלים בליבו של עמק Nonthey. אם יהיה לכם מזל, תוכלו גם לראות את חיות הבר של העמק! איפה כדאי לישון? עמק אוסטה מציעה סוגים שונים של מלונות, החל מבקתות עץ קטנות וטיפוסיות המרוהטות בפשטות אבל מציעות חוויה אותנטית מאד, וכלה במלונות מפוארים המציעים כל סוג של פינוק אפשרי. בקורמאייר, נסו לדוגמה את Grand Hotel Courmayeur Mont Blanc, בו תוכלו ליהנות מחדרים מעוצבים, ספא, מסעדה מצוינת, ואפילו שירות בייביסיטינג עבור הכלבים שלכם! אם אתם מתכננים לבלות בקורמאייר, כדאי לכם לרכוש מראש את הסקי-פס, שיאפשר לכם להיכנס למתחמים השונים ולהשתמש באופן חופשי במעליות וברכבלים.

מחוז ואל ד'אוסטה ממוקם בצפון מערב איטליה, על הגבול עם צרפת ושוויץ ועל האלפים המערביים, וידוע בזכות הנופים הנהדרים ובזכות פסגותיהם המושלגות של שלושה מההרים המפורסמים ביותר במחוז – המונטה ביאנקו (Monte Bianco), מונטה רוזה (Monte Rosa), ומונטה צ'רבינו (Monte Cervino). זהו המחוז הקטן ביותר באיטליה המאמר שלפניכם הוא מסע לאורכו ולרוחבו של המחוז המיוחד הזה, בין ארמונות לעיירות לשמורות טבע. זהו יעד מומלץ עבור חובבי ספורט ואוכל משובח, אבל גם עבור חובבי ההיסטוריה המפוארת של צפון איטליה. המסלול שלנו מתחיל בעיר הבירה של המחוז – אאוסטה – המכונה "רומא של האלפים", וממשיך בין העמקים והקרחונים ולאורכם של נופים מהפנטים וטבע בתולי. עיר הבירה אאוסטה (Aosta) אאוסטה היא העיר עם מספר האתרים הארכיאולוגיים מהתקופה הרומית השני בגודלו באיטליה, אחרי רומא עצמה, ומכאן גם כינויה – רומא של האלפים. קשת אוגוסטוס (Arco di Augusto), פורטה פרטוריה (Porta Pretoria), התיאטרון הרומאי (teatro romano) והאמפיתאטרון הרומאי (anfiteatro romano) הם אחדים מהאתרים הידועים ביותר, כמו גם חומות העיר, שבתקופה הרומית הגנו על אוגוסטה פרטוריה (Augusta Praetoria), כפי שנקראה העיר באותם הימים. היום ניתן לסייר על החומות, הנמתחות לאורך למעלה משלושה קילומטרים. מעניין לדעת שאאוסטה היא עיר הבירה היחידה בין כל נפות המחוז. אין אף עיר אחרת באיטליה במצב דומה. טירת פניס (Castello di Fenis) במרחק 20 דקות נסיעה בלבד מאאוסטה, נמצאת אחת הטירות המרשימות והמפוארות בעמק אוסטה כולו – טירת פניס. הטירה המבוצרת להפליא נבנתה במאה ה-13 על ידי משפחת שלנט (Challant) – בני אצולה ששלטו באזור. מכיוון שהטירה לא ממוקמת בפסגת הר אלא באזור מישורי יחסית, נאלצו בני המשפחה לחזק אותה ולהוסיף לה מערכות הגנה נרחבות, חומות וצריחים. כיום משמשת הטירה כמוזיאון, וניתן לבקר בה (במסגרת סיור מודרך בלבד). החללים הפנימיים מקושטים בפרסקאות מרשימים. עמק גרסוני (Gressoney) ואנטיקה צ'יווילטה ואלסר (Antica civiltà Walser) עמק גרסוני הוא העמק הראשון שיופיע מולכם כאשר תגיע לאאוסטה מכיוון פיימונטה (Piemonte). העמק מתאפיין בנופים שהנשימה נעתקת מולם, ובראשם מונטה רוזה (monte rosa) ההר השני בגובהו באלפים (אחרי המון בלאן). סיור בלב העמק יחשוף בפניכם את סודותיהן של תרבויות עתיקות שפעם התגוררו בו. חובבת הרים ידועה ומנוסה כמו מרגריטה מלכת איטליה (la Regina Margherita) בחרה בעמק הזה כעמק האהוב עליה ואף ציוותה לבנות כאן את קסטל סבויה (Castel Savoia), הטירה שממנה יצאה לסיורים ארוכים לאורך הקרחונים. לעיתים קרובות אף לבשה המלכה במהלך חופשותיה את הבגד המסורתי של נשות העמק, המעוטר ברקמה ססגונית. עמק גרסוני שונה מעמקים אחרים באזור משום שהאוכלוסייה בו היא ממוצא גרמני. אבות אבותיהם של תושבי העמק התיישבו פה לפני למעלה מ-800 שנה, והצליחו להפוך את אדמת ההר הנוקשה למזמינה ופורחת. מומלץ במיוחד לבקר בכפרים אלפנצו פיקולו (Alpenzu piccolo) ואלפנצו גרנדה (Alpenzu grande), המתאפיינים בארכיטקטורה מיוחדת. בתי העץ והאבן של אלפנצו וכפרים אחרים באזור נותרו סימן ההיכר של העמק, כמו גם הדיאלקט המקומי – טיטש (Titsch), או טיך, ששורשיו בשפה הגרמנית וממשיך לשמש את התושבים בחיי היום יום. כפר מומלץ נוסף הוא פונטאינמורה (Fontainemore), כפר ואלסר (מוצאם האתני של התושבים וניב מיוחד לאזור, המזכיר מאד את השפה הגרמנית השוויצרית). הכפר מתפרש על פני שטח נרחב בלב היער, וכולל מספר כנסיות האבן העתיקות. בליבו של הכפר ניצבת קפלה מהמאה השבע עשרה הידועה בשם קפלת סן רוקו (Cappella di San Rocco). כוחו המרשים של הטבע ניבט מכל פינה – יערות עצי מחט, אגמים וקרחונים נמצאים במרחק קליק אחד בלבד של המצלמה. ארמון סבויה (Castel Savoia) ומבצר בארד (Forte di Bard) ארמון סבויה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת, נמצא בגרסוני (Gressoney), לאורך מעבר קולה רנזולה (Colle Ranzola), בישוב שנקרא בלוודרה (Belvedere). משמעות השם "בלוודרה" באיטלקית היא "נוף יפה", והשם אכן מתאים במיוחד, משום שמנקודה זו נשקף נוף מרהיב, וביום בהיר ניתן לראות גם את קרחון ליסקאם (Lyskamm). אבן הפינה של הטירה הונחה ב-24 באוגוסט 1899 במצוותה של המלכה מרגריטה ובנוכחותו של המלך אומברטו הראשון, אך המלך נרצח שנה אחת לאחר מכן ולא זכה לראות את השלמת הפרויקט. הטירה אירחה את המלכה בזמן הביקורים הקיציים שלה עד שנת 1925. לאחר מותה היא נקנתה על ידי התעשיין המילאנזי אטורה מורטי (Ettore Moretti). בשנת 1981 עברה הטירה לידי מחוז ואל ד'אוסטה, והפכה למוזיאון ציבורי (מחיר כרטיס הכניסה עומד על 5 יורו, הכניסה חינם לצעירים עד גיל 25). לאחר שתלבשו כיסוי מיוחד לנעליים כדי להגן על הרצפות המקוריות תוכלו לסייר בין החדרים העתיקים, ולהתפעל מקומת הקרקע, בה נמצא בין היתר מזבח נייד שהורכב במיוחד כדי לקיים את המיסה בזמן ביקוריה של המלכה. גם הקומה הראשונה תותיר אתכם ללא מילים מול העושר המרשים של גרמי המדרגות המעוטרים העשויים מעץ, והחדרים המעוטרים בפרסקאות. שעון השמש שמפאר את חזית הטירה נבנה בשנת 1922, ועליו מופיע המשפט "שכל שעה תהיה מוזהבת עבור המולדת", אבל האירועים הדרמטיים שהתרחשו באיטליה באותה השנה ממש (ובראשם המצעד על רומא – צעדה רבת משתתפים, רבים מהם חמושים, שארגנה המפלגה הפשיסטית במטרה להשיג את השליטה בממשלה) הפכו בדיעבד את הברכה לריקה מתוכן. גם מצודת בארד (Forte di Bard) הסמוכה נבנתה מחדש בידי משפחת סבויה במאה ה-19. לאחר שעמדה נטושה במשך שנים רבות היא שופצה לחלוטין בשנת 2006 ונפתח למבקרים. כיום המצודה מארחת תערוכות מתחלפות של אומנות עתיקה ומודרנית, ותערוכות צילום. הפארק הלאומי גראן פרדיסו (Parco Nazionale Gran Paradiso) ומסעות הציד של המלך הפארק הלאומי גראן פרדיסו (Gran Paradiso) הוא הוותיק ביותר באיטליה, ונוסד בדצמבר 1922, בין מחוז ואל ד'אוסטה למחוז פיימונטה. הפארק מתפרש על פני למעלה מ-700 קמ"ר, ומציע למבקרים מופע מרהיב של צמחייה ובעלי חיים. היה זה המלך הצעיר ויטוריו אמנואלה השני שרצה להכריז על האזור הזה כעל שמורת ציד מלכותית, לאחר שהסתקרן מסיפוריו של אחיו, פרדיננדו (Ferdinando), שלא הפסק להלל את מספרם של בעלי החיים באזור. נדרשו מספר שנים עד שהפקידים של בית סבויה הצליחו להשיג את החוזים שהעניקו למשפחת המלוכה זכויות ציד בלעדיות עבור מספר חיות ובראשן צפיר האלפים (חיה ממשפחת היעלים, נפוצה ברכסי ההרים בדרום ומרכז אירופה) וציפורים. הבעיה הייתה שעל תושבי העמק עצמו נאסר הציד מזה כשלושים שנה, אך בסופו של דבר הסכימו התושבים, משום שהם ידעו שהנוכחות של משפחת המלוכה באזור תביא תועלת ורווחה גם למקומיים עצמם. שמורת הציד נחנכה רשמית בשנת 1856, והמלך ביקר בה בחודש אוגוסט, בדרך כלל, מלווה ב-250 איש. גם יורשיו המשיכו במסורת ויצאו למסעות ציד, אבל ב-3 בדצמבר 1922, בימיה הראשונים של ממשלתו של מוסוליני, חתם המלך ויטוריו אמנואלה על צו שייסד את הפארק הלאומי גראן פרדיסו וקבע כי מטרת הפארק היא לשמר את הצמחייה ואת בעלי החיים ואת התצורות הגאולוגיות הייחודיות שבמקום. מסעות ציד או דיג נאסרו. בתוך הפארק אפשר למצוא ריפוג'י (rifugi) רבים – בקתות קטנות המשמשות מטיילים המסיירים בין ההרים וזקוקים למקום ללון בו. הפארק עשיר ביערות, ביצות ואתרים גיאולוגיים, כמו גם מינים רבים של צמחים ובעלי חיים, ונחשב לאחד היפים באיטליה כולה. אחד המאכלים הטיפוסיים לפארק נקרא מוצ'טה (mocetta) – נקניק מבשרו של צפיר האלפים. גם תעשיות העור, הנחושת, והברזל ממשיכות להתקיים באזור. בפארק פועל שירות השאלת אופני שטח (bike sharning) הגדול באירופה, וניתן לשכור אופניים שמתאימים לסיורים. ישנם עשרות מסלולי הליכה בפארק, וקיים גם מסלול מיוחד המותאם לעיוורים וכבדי ראייה. לפרטים על הפארק: www.pngp.it קורמאיור (Courmayeur) וצ'רוויניה (Cervinia): שני אתרי סקי חשובים עיירת הסקי קורמאיור היא פנינה קטנה הנמצאת למרגלות ההר הגבוה ביותר באלפים – המון בלאן, או מונטה ביאנקו, באיטלקית (Monte Bianco). המון בלאן הוא אחד ההרים הידועים בעולם, ויעד אהוב במיוחד על מטפסי הרים, תיירים, וחובבי סקי, כמובן. זהו מקום שבו היופי הנשקף מכל פינה הוא מעבר לכל דימיון. בעיירה קורמאיור נמצאים כמה מאתרי הסקי המפורסמים בעולם, וגם אם אינכם חובבי סקי, תוכלו לעלות על הרכבל סקייוויי (SkyWay), המעניק לנוסעים תצפית מדהימה על הפסגות הידועות ביותר, ונחשב לאטרקציה שאסור להחמיץ. האזור הזה נחשב לבירה העולמית של מטפסי ההרים, ומקום מושבה של אגודת מטפסי ההרים האיטלקית הראשונה במדינה. צ'רוויניה (Cervinia) היא עיירה יפה כמו גלויה, המשתייכת מבחינה מוניציפלית לעיר וולטורנש (Valtourneche), וממוקמת בגובה 2050 מטר מעל פני הים. התיירות במקום החלה להתפתח לקראת סוף המאה ה-19, כאשר מטפסי הרים רבים (אלפיניסטי, או alpinisti, באיטלקית) החלו להגיע לעיר בניסיון לכבוש את פסגת אחד ההרים הידועים באזור – מונטה צ'רווינו (Monte Cervino). מתקני הסקי הידועים ביותר נבנו בשנת 1934 על ידי כמה יזמים ממחוז פיימונטה מחברת צ'רווינו (Cervino), ששמו להם למטרה להפוך את העיירה ליעד חשוב עבור חובבי סקי. בנוסף, נבנה גם רכבל בשם רכבל ברייל פלאן מזון (funivia Breuil Plan Maison) שאפשר למטיילים להעפיל לגובה 2555 מטרים מעל פני הים. גם היום נחשבת צ'רוויניה ליעד פופולרי ביותר עבור חובבי סקי, בין היתר משום שהאתר הוא אחד הגבוהים באירופה, ומבטיח כמות נאה של שלג בעונה. ניתן לבקר במוזיאון צ'רווינו (Museo del Cervino) ובבקתה של הנסיך ומטפס ההרים לואיג'י אמדאו די סבויה (Luigi Amedeo di Savoia), הממוקמת על רכס צר בגובה 3840 מטרים. אגמים ומסלולי הליכה במחוז ואל ד'אוסטה ואל ד'אוסטה מתגאה בלמעלה מ-100 אגמים אלפינים, שמעשירים את הנוף המרשים ממילא. צבעם של האגמים הבתוליים משתנה לפי העונה, ובזכות השמיים וההרים המשתקפים בהם. אגם ארפי (Lago d’Arpy), הממוקם בגובה 2066 מטרים על רכס סן קרלו (San Carlo), הוא אחד האגמים המצולמים ביותר במחוז. זהו אגם קרחוני (מקור המים בו הוא מקרחון יבשתי שהפשיר). בין הגלים משכשכים דגים ממינים שונים, והר הגרנד יוראסס (Grandes Jorasses) משתקף בו. אגם גובר (Lago di Gover) שבמרכז גרסוני הוא אגם מלאכותי, וממוקם בנקודה מרהיבה, שממנה אפשר ליהנות מתצפית על מונטה רוזה (Monte Rosa). בחודשי החורף הופך האגם לרחבת החלקה על הקרח, ובחודשי הקיץ אפשר לדוג בו. מכאן אפשר גם לצאת למסלול הליכה קצר שנקרא פסג'טה דלה רג'ינה (passeggiata della Regina), או "המסלול של המלכה", שיוביל אתכם תוך חצי שעה לטירת סבויה (Castel Savoia). אגם לאייט (Lago Layet), הוא האגם התיירותי מכולם – הוא מוקף בעצי אורן בני למעלה ממאה שנים, מוזן על ידי מי תהום, ותמיד צלול להפליא. הוא ידוע בכינוי "האגם הכחול" (Lago blu) בשל האצות שבקרקעית האגם, ומעניקות לו את צבעו המיוחד. מסלול ההליכה המוביל לאגם מסומן היטב ונטול מכשולים, ומתאים לכולם. הדרך אליו מתחילה ליד הכביש הסמוך. גם חובבי הטרקים לא יתאכזבו, משום שישנם באזור אינספור מסלולים פשוטים יותר ופחות: אפשר בין היתר להגיע עד לריפוג'ו מזלמה (rifugio mezzalama) בעמק דאייס (val d’Ayas) – מסלול המתאים למטיילים מנוסים ובכושר טוב. יעד פופולרי נוסף הוא ריפוג'ו די קוניי (rifugio di Cuney) – בקתת ההרים הגבוהה ביותר באירופה (2652 מטרים!), המוקפת בנוף אלפיני יפהפה. נקודת המוצא של המסלול היא בכפר פורליוד די ליניאן (Porliod di Lignan), ומהחנייה מתחיל שביל פרדות צר שיוביל אתכם עד לגובה של 2656 מטרים תוך כשעתיים וארבעים וחמש דקות. הקרחונים של מחוז ואל ד'אוסטה מחוז ואל ד'אוסטה ממוקם בחבל ארץ הררי לגמרי, בין שתיים מחגורות ההרים החשובות באירופה, ומספר גבוה של קרחונים יבשתיים מעצבים את פני השטח שלו. רוב הקרחונים בעמק אוסטה הם קטנים למדיי, אבל ישנם גם כמה קרחונים גדולים, כמו קרחון ליס (Lys) לדוגמה. בעבר התפרסו הקרחונים על פני שטח גדול בהרבה, אבל עם השנים, בשל שינויי האקלים, הם נסוגו והתכווצו. כיום ישנם 209 קרחונים במחוז, המכסים שטח בגודל 135 קמ"ר. הקרחונים מהווים מקור חשוב למים, אבל הם משמשים גם את תעשיית התיירות, ואת תעשיית האנרגיה (הפקת אנרגיה באמצעות תנועת המים). כנסיית נוטרה דאם דה לה גריסון (Il Santuario di Notre Dame de la Guerison) לא רחוק מקורמיור (Courmayeur) מסתתרת כנסייה קטנה שמאמינים רבים עולים אליה לרגל. הכנסייה ממוקמת למרגלות קרחון ברנווה (Brenva), ונדמה כמעט שהיא צומחת מתוך האבן והקרח עצמם, ומהווה חלק בלתי נפרד מהנוף שמקיף אותה. נוטרה דם דה לה גריסון נבנתה במאה ה-19 על מנת לשמר את שרידיו של פסל של המדונה (אימו של ישו). שרידי הפסל הונחו בקפלה קטנה, אך זו נהרסה עם השנים, ככל שהקרחון נסוג. הפסל נחשב לבעל כוחות ניסיים, והפך ליעד לעלייה לרגל עבור המטיילים ומטפסי ההרים שהגיעו לאזור בניסיון לטפס לפסגת המונטה ביאנקו. במהלך ביקוריהם הם השאירו אחריהם מזכרות הידועות בשם "אקס ווטו" (ex voto) – חפץ שנתרם במתנה לקדוש כלשהו, בתמורה להגנה או רפואה שלמה. גם היום אפשר עדיין לראות כמה מהמתנות שמקשטות את קירות הכנסייה. מספרים שכל מי שמבקר במקום הזה, חווה חוויה מיוחדת. הכנסייה הייתה גם יעד מועדף על האפיפיור יוחנן פאולוס השני. אירועים ופסטיבלים בפרובינציית אאוסטה בוואל ד'אוסטה נחגג אחד הקרנבלים העתיקים ביותר: קרנבל הקומבה פריידה (Coumba Freida). זוהי חגיגה הקשורה לאירוע היסטורי – הרגע שבו נפוליאון וצבאו חצו את מעבר קולה דל גראן סן ברנרדו (Colle del Gran San Bernardo), ובמסגרתה מחיים המקומיים מידי שנה מסורות היסטוריות אהובות. הקרנבל נודד בין עיירות שונות בעמק גראן סן ברנרדו, וביניהן גם העיירה דוס (Doues). כוכבות האירוע הן המסיכות, המכונות "לנצטה" (Landzette), המהוות חלק בלתי נפרד מהתהלוכות שחולפות ברחובות העיירה. בעיירות נוספות ברחבי המחוז מתקיימות חגיגות קרנבל נוספות, ואלו מלוות לעיתים בפסטיבלים טעימים. מידי שנה בעיירה פונט-סן-מרטין (Pont-Saint-Martin), בזמן שהתושבים ממתינים שיחלו חגיגות הקרנבל, מתקיימת ה"פג'ולטה" (fagiolata) המסורתית, שבמהלכה מתבשל מרק שעועית מסורתי בסירים גדולים על אש פתוחה בלב הפיאצה הראשית. כל התושבים מוזמנים להתייצב, עם סיר קטן בידיהם, כדי לטעום את המעדן המקומי הטיפוסי הזה. המאכלים הטיפוסיים לוואל ד'אוסטה מתכננים טיול לוואל ד'אוסטה, ותוהים מה כדאי להזמין מהתפריט במסעדות המקומיות? תוכלו לבחור בין מספר מעדנים טיפוסיים לאזור, וביניהם הפונדו המסורתי, העשוי גבינת פונטינה ואלדוסטנה (Fontina Valdostana DOP) מומסת, שתענוג לטבול בה פיסות לחם, פולנטה קונצ'ה (polenta concia) – סוג של פולנטה מקמח תירס המוגשת בליווי חתיכות של גבינת פונטינה וחמאה מומסת, וקוסטולטה אלה ולדוסטנה (costolette alla valdostana), מעין גרסה מקומית לקורדון בלו, המורכבת מפרוסות דקות של עגל במילוי פרושוטו וגבינת פונטינה המטוגנות בחמאה. כמו כן תוכלו לטעום את הצ'יווט די קמושו (civet di camoscio), נזיד חריף העשוי בשר ציד (צפיר היעלים), טגולה (tegole) – מעין עוגיות דקיקות טיפוסיות לאזור, וקפה אלה ולדוסטנה (caffè alla valdostana) – קפה המועשר בגראפה, סוכר וקליפת תפוז ולימון, שמקובלת לשתות ביחד, ממתקן רחב בעל צורה ייחודית שנקרא לה קופה דל'אמיצ'יציה (la coppa dell’amicizia), או "כוס החברות".

אין כמו חג המולד... זו התקופה המיוחדת ביותר בשנה, הרגע שבו כל משפחה מתקבצת סביב השולחן, והבית מתמלא בניחוחות של המנות המסורתיות האהובות ביותר. אבל מה בדיוק נוהגים האיטלקים לאכול בחג המולד? אילו מטעמים יככבו על כל שולחן, ועד כמה משתנה התפריט המסורתי מעיר לעיר וממחוז למחוז? עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הכתבה הזאת, היה לי ברור שלקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית ואולי אפילו מגוחכת. ישנם מאות (אני לא צוחקת!) מאכלים טיפוסיים לחג המולד באיטליה. מגוון המנות הוא אינסופי, ונדמה שכל מחוז, עיר, כפר ולמעשה גם רובע מתגאים במנות המסורתיות שלהם לחג. אם נוסיף לכך את העובדה שבחג המולד נערכות למעשה שתי ארוחות – ארוחה צנועה בערב חג המולד (ויג'יליה, vigilia), וארוחה מרכזית ועשירה מאד בצהרי החג – נקבל שפע מסחרר של תבשילים טעמים שאי אפשר באמת למנות בכתבה אחת. ובכל זאת, צריך להתחיל איפשהו... משום כך החלטתי להתמקד בכמה מהתבשילים הקלאסיים ביותר שמזוהים עם כריסטמס ברחבי איטליה, ולהוסיף גם כמה מנות אזוריות מיוחדות, שאולי לא כולם מכירים. בסופו של דבר זה היופי באיטליה – התפריט ה"איטלקי" הוא למעשה פסיפס קולינרי משוגע, שעם הזמן מגלים ומעריכים. רגל חזיר ועדשים למזל טוב! אחת ממנות חג המולד הידועות ביותר באיטליה מגיעות מאזור גאוגרפי ספציפי: צפון-מרכז המדינה, וליתר דיוק העיר מודנה (Modena). אני מתכוונת כמובן לקוטקינו (או זאמפונה) עם עדשים – מנה קלאסית שצברה לאורך השנים עדת מעריצים גדולה, ועדת שונאים-נגעלים גדולה לא פחות. על מה מדובר? הקוטקינו (cotechino) הוא נקניק מבושל העשוי בשר חזיר ועור חזיר קצוצים דק, בתוספת תבלינים מסורתיים כמו פלפל שחור ואגוז מוסקט. אחיו החורג של הקוטקינו הוא הזאמפונה (zampone), העשוי ממרכיבים דומים, אבל צורתו שונה: במקום למלא את מעי החזיר, ממלאים היצרנים רגל חזיר שלמה, המוגשת לשולחן במלואה, כולל הפרסה... את המנה העתיקה הזאת, ששורשיה בתקופת הרנסנס, מקובל להגיש לצד עדשים מבושלות שאמורות להבטיח לסועדים שפע של מזל טוב, הצלחה וכסף. אף שהקוטקינו נחשב לאחת ממנות חג המולד הקלאסיות ביותר, מדובר על תבשיל טיפוסי לאזור צפון-מרכז המדינה בלבד. קוטקינו עם עדשים מנה קלאסית במרכז וצפון איטליה בערב חג המולד, כאמור, מקובל להגיש תפריט "עני" יותר לפי המסורת הקתולית, המבוסס ברובו המוחלט על מנות דגים ופירות ים. המנות המדוייקות ישתנו ממחוז למחוז, אבל סביר להניח שתמצאו על השולחן אנטיפסטי "מודרני" עם סלמון מעושן, רביולי ממולאים בדגים, ודגים בשרניים למנה העיקרית. בנאפולי ובמחוז קמפניה, לדוגמה, מקובל להגיש ספגטי עם וונגולה (vongole) – צדפות קטנות, או סוג אחר של פסטה עם פירות ים מקומיים. חובה להגיש כמובן גם דג בקלה מטוגן ו"סלט מחוזק" (insalata di rinforzo) העשוי ירקות בתחמיץ, בתוספת צלפים זיתים ואנשובי משומרים. לקינוח, יגישו המסורתיים ביותר רוקוקו (roccocò) ומוסטאצ'ולי (mostaccioli) – עוגיות טיפוסיות לאזור. מנות משולחן טיפוסי בערב חג המולד בנאפולי בצהרי חג המולד, לעומת זאת, התפריט משתנה – המנות עשירות ומורכבות יותר, ורוב המשפחות יגישו גם בשר. בבתים רבים אי אפשר שלא להגיש לשולחן לזניה מהבילה, לפי המתכון שעובר מדור לדור. בסיציליה, למשל, יאכלו ספינצ'ה (spince), מעין סופגניות מתוקות או מלוחות במגוון מילויים, סלט תמנון חמצמץ ושמנוני, שרימפס, וכמובן שגם את אחת ממנות הדגל של האי – נתחי דג חרב (involtini di pesce spada) ממולאים, וברוצ'ולנה (brociolone) – נתחי בשר ממולאים בגבינות, ביצים קשות ופירורי לחם, מגולגלים היטב ואז מבושלים ברוטב. כמובן שחובה להכין גם כמות מכובדת של פסטה אל פורנו (pasta al forno) – בת דודתה המוגזמת של הלזניה, הכוללת פסטה ברוטב עגבניות ובשר וכל תוספת אפשרית שהדצלחתם לדחוס פנימה, החל מחצילים וכלה בפרוסות דשנות של מוצרלה, עד שהמנה הזאת הופכת לעילה הרשמית לקריסת ריצ'רץ' המכנסיים. לזניה עם ראגו ובשמל מנה ראשונה נפוצה מאוד בכל איטליה בזמן הקינוח נשלפות הקלאסיקות הסיציליאניות – קסטה סיציליאנית עשירה וקרמית, ושפע מסחרר של פירות יבשים (שקדים, פיסטוקים, תמרים וערמונים ספוגים ביין המכונים "הערמונים של הכומר"). המצב דומה בליגוריה, וגם כאן סעודת ערב חג המולד מבוססת על דגים (בקלה מבושל עם תוספת של כרוב שחור), ואילו בצהרי החג תוגש אחת ממנות הדגל של המחוז – תרנגול צלוי, ארנב מבושל, או גלילת עגל ממולאת. במילאנו יככבו על השולחן מרק עוף עשיר, ריזוטו מילאנזי עם זעפרן, אוסובוקו (אחת ממנות הדגל של מחוז לומברדיה ומילאנו בפרט) ותרנגול צלוי מפואר במיוחד (cappone), המוגש עם מוסטרדה (mostarda) – מעין ריבת פירות חריפה, העשויה עם גרגירי חרדל. ארוחה ללא עוף וללא מוסטרדה? לא נשמע כזה דבר! במרכז איטליה ובטוסקנה יוגשו לעיתים קרובות טורטליני טעימים במרק צלול (tortellini in brood), ובמחוז אמיליה רומניה מדובר על מנת חובה של ממש. גם כאן מסורת השימוש בדגים ופירות ים בערב החג חזקה, ועל השולחן מככבות מנות כמו ספגטי אלו סקוליו (spaghetti allo scoglio), כלומר ספגטי עם מגוון פירות ים, או ריזוטו פירות ים קרמי, או מנות טוסקניות קלאסיות כמו טורטלי במילוי ריקוטה ותרד או בשר או תפוחי אדמה (מנה טיפוסית לאזור המוג'לו שבצפון טוסקנה). ולמנה העיקרית? אחת הבחירות הקלאסיות ביותר היא דג בקלה, כמובן. דג הבקלה מככב בכל מקום, ובכל מחוז, בכל צורת בישול אפשרית ועם שלל תוספות. עם זאת, בטוסקנה חובבת הבשר כמובן שאי אפשר לוותר על מנות בשריות, ובצהרי החג רבים יגישו טסקה ריפיינה (tasca ripiena), כלומר כיס ממולא, שהוא למעשה בשר עגל במילוי עסיסי של בשרים ונקניקים, או אריסטה (arista) – חזיר צלוי עם שעועית מבושלת במשך שעות ברוטב עגבניות. לא יחסרו כמובן קרוסטיני עם ממרח כבד (קלאסיקה טוסקנית), ולקינוח עוגיות טוסקניות מסורתיות שמכינים במחוז כבר מאות שנים, כמו ריצ'רלי (ricciarelli, עוגיות שקדים נהדרות מהעיר סיינה). צאלה ומאורו מכינים טורטליני אין ברודו ובשר מבושל (בוליטו) לחג המולד ברומא יוגש תמיד מרק סטרצ'טלה, העשוי ציר בקר, ביצים ופרמיג'אנו, טימבאלו (timballo – מאפה אורז מפואר) או מנת פסטה מרשימה כמו קנלוני, ומנה עיקרית על בסיס טלה כמו אבאקיו (abbacchio), לדוגמה. אי אפשר לסיים את ארוחת חג המולד ברומא ללא הקינוח המסורתי של העיר – פאנג'אלו (panegiallo), מאפה דחוס המשובץ בפירות יבשים ומסוכרים, המפורסם בזכות צבעו הצהוב כמו השמש. בסרדיניה תמצאו תמיד את אחת ממנות הדגל של האי – טלה מבושל או צלוי, כיאה לאזור שבו קיימת מסורת רעיית צאן בת אלפי שנה. בנוסף, כמעט כל בית יגיש גם מנה עיקרית על בסיס חזיר. לאנטיפסטי יוגשו פאנאדאס (pandas), מעין אמפנדס גבוהים (ואכן שורשי המנה מגיעים מהתקופה שבה סרדניה היה תחת שליטת ממלכת ארגון, כיום ספרד), פחזניות במילוי קיפוד ים, ואיסקאבצ'ו (iscabeccu) – דגים זעירים ומטוגנים. למנה ראשונה יגישו רבים את אחת הפסטות המסורתיות של האי ברוטב דגים (ובצדק - הדגים ופירות הים בסרדניה מופלאים במיוחד), או מנה קלאסית כמו קולורג'ונס (culurgiones), הרביולי של סרדניה למתכון שלנו: כאן. הקינוחים הסרדים הידועים יככבו תמיד על השולחן בחג המולד, החל מטיריקה (tiricche) – אותם סרטי בצק משוננים וחגיגיים המועשרים בדבש או ביין מתוק מבושל וכלה בפאפאסיני (papassini, עוגיות בצורת מעויין המעוטרות בגלאס), ואמרטי (עוגיות שקדים). באזורים רבים בדרום יגישו גם קפיטונה (capitone) כלומר צלופח ממין נקבה – מנה חגיגית המוגשת במיוחד בחג המולד. טיריקה (tiricche) מתוקים מיוחדים רק לאי סרדניה סיום מתוק לחג המולד – איך אפשר בלי פאנטונה ופנדורו? פאנטונה (Panettone) – הפאנטונה הוא יצירת המופת של חג המולד, ופאנטונה אמיתי, העשוי על ידי אופים מומחים, נחשב למעדן מיוחד שחובה לאכול במהלך החג. האם ידעתם שכ-100 מיליון פאנטונה נמכרים באיטליה מידי שנה? מדובר על עוגה גבוהה (כ-20 ס"מ) ותפוחה המשובצת בפירות יבשים מסוכרים (בעיקר תפוזים ואתרוגים). תהליך ההכנה של הפטנטונה הוא ארוך וכולל התפחה בת מספר ימים, אך אין ספק שהתוצאה מצדיקה את העבודה. שורשיו של הפאנטונה בעיר מילאנו, ובגרסתו הגבוהה והתפוחה (והמודרנית) נולד הפאנטונה בשנת 1919. האחראי על המעדן היה האופה אנג'לו מוטה (motta), שייסד את אחד המותגים הידועים ביותר במדינה (עד היום אפשר למצוא בכל סופרמרקט באיטליה את הפאנטונה של מוטה). שורשיו של הפאנטונה המקורי עתיקים הרבה יותר, ומגיעים לתקופת הרנסנס (ולמעשה אף קודם לכן). באזורים רבים באיטליה נפוצים עד היום מאפים הדומים לפאנטונה בצורתו העתיקה – נמוכים ודחוסים, ומועשרים בשפע של פירות יבשים או מסוכרים. פנדורו (pandoro) – אם מילאנו העניקה לעולם את הפאנטונה, ורונה (Verona) תרמה תרומה חשובה לא פחות: הפנדורו. העוגה הגבוהה והאלגנטית הזאת, שצורתה צורת כוכב בעל שמונה צלעות, היא מוגשת לשולחן כשהיא מכוסה בענן ריחני של אבקת סוכר, ונחשבת לאחד מסמלי חג המולד באיטליה. משמעות השם "פאנדורו" היא "לחם הזהב", מונח הרומז לשורשיו של המאפה, שהוכן מחומרי גלם יקרים ונחשבים (כמו חמאה סוכר וביצים) שבימי הביניים והרנסנס רק העשירים יכלו להרשות לעצמם. אף ששורשיו של המאפה עתיקים מאד, כקינוח הפאנדורו נכנס למסורת האיטלקית רק במאה ה-18. טורונה (torrone) – קינוח נוסף ופופולרי ביותר בחג המולד באיטליה הוא הטורונה, הקיים בגרסאות שונות בכל רחבי המדינה. הטורונה מהעיר קורטונה (שבצפון) ומסרדניה ומחוז קלבריה (שבדרום) מפורסמים במיוחד. מקור המילה טורונה הוא מהשורש הלטיני "טורר", כלומר לקלות באש, שכן האופים נהגו לקלות את הפירות היבשים המעשירים את המנה. הבסיס לטורונה (מהסוג הרך) הוא עיסה מופלאה העשויה מחלבוני ביצים מוקצפים עם סוכר ודבש, ההופכים לנוגט העטוף את השקדים והאגוזים. הטורונה קיים גם בגרסה קשה ופריכה, ושתיהן נהדרות! טורונה (torrone) - בכל איטליה מה שותים? שותים הכל, והרבה, למען האמת. חג המולד הוא הזמן לפתוח את הבקבוקים הטובים, ששמרתם לרגע מיוחד. בכל מחוז באיטליה ישתו את היינות הטיפוסיים לאותו מחוז, אבל דבר אחד ברור – אי אפשר לחגוג את חג המולד מבלי לפתוח בקבוק של ספומנטה (spumante), כלומר יין מבעבע. איזה יין מבעבע בדיוק? הבחירה הקלאסית והמתבקשת ביותר היא פרצ'קורטה (Franciacorta) או טרנטו דוק (Trento DOC), הנחשבים לשמפניה של האיטלקים. אם אתם מוזמנים לארוחת חג המולד אצל מכרים איטלקיים, כדאי תמיד להביא בקבוק טוב של פרנצ'קורטה. אין מי שלא יעריך את היין המבעבע האלגנטי והאיכותי הזה. חג מולד שמח וטעים לכל החוגגים!

בנאפולי יש הרבה אומנות, היסטוריה וארכיאולוגיה, המוזאונים בעיר מעניינים ביותר וכדאי לבקר בהם. את נאפולי צריך לגלות אט אט וכך להתאהב בעיר! אם מטיילים בשיא הקיץ החם ניתן למצוא מפלט באולמות בין הקירות הקרירים, ובחורף המוזאונים ישמשו למחסה מהגשם האזינו לפודקאסט המוזאונים מייצגים בצורה הטובה ביותר את התרבות והאמנות העשירה והמרתקת של נאפולי. אבל לפני שנדון בהם, יש נושא אחד שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הנאפוליטנית והוא שמה של העיר בעבר. לפני שמה הנוכחי, נאפולי נקראה בפי רבים "פַּרְטֵנוֹפֵּה" (Partenope), וההסבר לשם, הוא שהופך אותו לחלק בלתי נפרד מהתרבות של העיר. מקור השם נמצא אי שם בזמן הקמת העיר וייסודה עלידי היוונים, והאגדות המסופרות סביב הנושא הן רבות.​ פַּרְטֵנוֹפֵּה, במיתולוגיה היוונית, הייתה סירנה (נימפת ים) יפיפייה. היא הייתה כל כך יפה שהייתה יכולה להתחרות בונוס. עלפי המסורת הכתובה באַרְגוֹנַאוּטִיקַה (השירה האפית היוונית מהמאה ה-5 לספירה), שלוש הסירנות: פרטנופה, לִיגֵ'יַה (Ligeia), ולֵאוּקוֹסיַה (Leucosia) - שהיו ידועות, ככל הסירנות, ביכולות הקוליות שלהן ובשירה המרתקת שלהן, נזרקו מהשירה על ידי אוֹרפֵאוֹ (Orfeo), ומתוך ייאוש זרקו את עצמן לים שם הפכו לסלעים. לעומת זאת, באַרְגוֹנַאוּטִיקַה של אַפּוֹלוֹניוּס מרודוס (מהמאה השלישית לפנה"ס), המוות של פרטנופה מיוחס להחלטתו של אודיסאוס (יולסס). שם מסופר כי הסירנה הייתה מכשפת את המלחים בעזרת שירתה, גרמה נזקים לספינות והביאה למותם. כל זאת עד שנתקלה באודיסאוס. היא ניסתה לפתות גם אותו בשירתה, ולמשוך אותו למעמקי הים במפרץ של נאפולי, אך הגיבור החכם קשר עצמו לתורן האונייה כדי לא ליפול לפיתוייה של הסירנה. פרטנופה ההמומה, שהתאהבה בו ולא זכתה באהבתו, התאבדה. גופתה נסחפה עם הגלים אל חופי המפרץ, שם, שנים רבות מאוחר יותר, קבוצת גולים מרודוס ייסדו לכבודה את העיר פרטנופה. בהמשך, הגיעו הסִירקוּזַנים (מסיציליה). לאחר שהביסו את האֵטרוּסקִים בחופי קימה ( Cuma), ייסדו את נאפוליס, שקיבלה את שמה על שם העיר נאפוליס שהוקמה על ידי גֵלוֹן (Gelone) בסִירַקוּזַה (Siracusa), הלוא היא, סיציליה. ​ אגדה נוספת מספרת שפרטנופה מתה במקום בו נמצאת היום קסטל דל אוֹבוֹ (Castel dell'Ovo) ובהמשך, בדיוק במקום זה, נקברה אחת מהפטרונות הקדושות של העיר, סנטה פַּטרִיציַה (Santa Patrizia). החל מרגע זה הפכה הטירה ליקרה במיוחד עבור התושבים, והם מחשיבים אותה כמגינה של העיר. גם המשורר המפורסם ורגיליוס (Virgilio), כותב באחד משיריו על פרטנופה שהובאה לנאפולי כאלה מגינה. ​ סימנים למיתוסים עתיקים אלה נמצאים עד היום בעיר. אחת הדוגמאות האדריכליות היפות ביותר נמצאת על קו החוף, במרכז כיכר סַאן נַזַרוֹ (piazza Sannazaro), שם ניצבת מזרקת נימפת-הים (Fontana della Sirena), שמייצגת את גיבורת המיתוס המפורסם על ראשיתה של נאפולי, הסירנה פרטנופה. המזרקה בנויה מאגן עגול וגדול שבמרכזו סלע גדול ועליו נשענות ארבע חיות ים (סוס, אריה, דולפין וצב ים) שאוחזות בסירנה כשהיא מחזיקה בידה הימנית לירה (כלי נגינה דמוי נבל). במרחק כמה דקות מכיכר זו, על גבעה קטנה, עומד קיברו של המשורר ורגיליוס. הקבר שמור בפארק וֵרגִ'יליַאנוֹ די פְּיֵדִיגְרוֹטַה (Parco Vergiliano di Piedigrotta) שקרוי על שמו. למרות שהוא לא מת בנאפולי, מצבתו נמצאת בעיר, מפני שחי ולמד בה שנים רבות והיה קשור אליה מאוד, כפי שניתן להבין מהכיתוב שעל מצבתו: "נולדתי במנטובה, קלבריה חטפה אותי, עכשיו פרטנופה שומרת עליי: שרתי מרעים, שדות, ומנהיגים" הכיתוב מרכז את מקומותיו ועבודותיו של המשורר: "נולדתי במנטובה" – ורגיליוס נולד באַנדֵס (Andes) שנקראת כיום בורגו וירג'יליו (Borgo Virgilio) ליד מנטובה. "קלבריה חטפה אותי" – הוא מת בדרום פִוּליַה (Puglia) בסלנטו (Salento) שבימים ההם נקראה קַלַבּרִיַה או ליתר דיוק בְּרִינדִיזִי (Brindisi). "עכשיו פרטנופה שומרת עליי" – הוא נקבר בנאפולי. "שרתי" – כלומר, עבודותיו החשובות ביותר עסקו: "במרעים" - הוא מרמז לעבודתו "בּוּקוֹלִיקֵה" (Bucoliche) "בשדות" – הוא מרמז לעבודתו "גֵ'אוֹרגִ'יקֵה" (Georgiche) "המנהיגים" – מדבר על הגיבורים ורומז לעבודתו "אֵנֵאִידֵה" (Eneide) – אינאיס. ​ מבנה הקבר אינו בעל מאפיינים רומיים, אלא דומה מאוד לנוראגה של סרדיניה, מבנים פרהיסטוריים. בכניסה מופיע הכיתוב "מבקר, עצור, וקרא את המילים הבאות: זהו קברו של וירגיליוס". ​ ראוי לציין גם את הקריפטה הנאפוליטנית (Crypta Neapolitana), שנקראת גם "המערה של פּוֹצוּאוֹלִי" (Grotta di Pozzuoli) או "המערה של פּוֹזִילִיפּוֹ" (Grotta di Posillipo). הקריפטה היא מנהרה מהתקופה הרומית שקישרה בין מֵרגֵ'לִינַה (Mergellina) ופְווֹרִיגְרוֹטַה (Fuorigrotta). בכניסה לקריפטה (שהייתה בשימוש במשך השנים על ידי היוונים והרומאים) מופיעות פרסקאות, מצד ימין ניתן לזהות את דמותו של אל השמש הרומי, מִיתְרַה (Mitra). ​ הפארק הוא מונומנט לאומי חשוב מפני שחוץ מקברו של וירגיליוס, נמצא בו גם קברו של גַ'יאַקוֹמוֹ לֵאוֹפַּרדִי (Giacomo Leopardi), שמת בטרם עת בגיל 39, בנאפולי, בשנת 1837, בשל מחלת הכולרה שהתפשטה בעיר באותה תקופה. בזכות התהילה שלה זכו סופרים ופילוסופים גדולים באותה התקופה, גופתו של המשורר לא נזרקה בבית הקברות האזורי פוֹנטַנֵלֵה (Cimitero delle Fontanelle) אלא נקברה בקבר ראוי. הקבר נראה כמזבח אבן גדול בעל בסיס מרובע בתוך מערת סיד. על המזבח מופיע שמו של המשורר ולידו אסטלה החקוקה על האבן, כדי להוכיח את מהימנות הקבר על-ידי ממשלת איטליה. חתום עליו מי שהיה המלך באותם הימים, ויטוריו אמנואלה ה-3. לצד המערה יש לוח אבן, עליו חקוק קטע של לאופרדי שמוקדש לוירגיליוס. ​ הפארק נמצא במעלה המערה שמחברת את מֵרגֵ'לִינַה (Mergellina) עם פְווֹרִיגְרוֹטַה (Fuorigrotta) וניתן להגיע אליו באמצעות הרכבת התחתית (תחנת מֵרגֵ'לִינַה) או בהליכה רגלית על קו החוף. מומלץ לבקר בפארק הזה, שמוכר פחות אולי בגלל הדמיון בשמו לפארק המוכר הרבה יותר, פארק וֵרגִ'יליַאנוֹ די פְּיֵדִיגְרוֹטַה (Parco Vergiliano di Piedigrotta). ​ פארק וֵרגִ'יליַאנוֹ די פְּיֵדִיגְרוֹטַה נמצא על צוק הגבעה של פּוֹזִילִיפּוֹ (Posillipo), והוא בנוי מסדרה של טרסות המשקיפות על מפרץ נאפולי. הוא מציע למבקר נוף עוצר נשימה. ניתן להגיע אליו ממרכז העיר באמצעות האוטובוסים העירוניים או במונית. הקריפטה הנאפוליטנית (Crypta Neapolitana) אני מקווה שהסיפור הזה, בו מיתוס, אגדה והיסטוריה מתמזגים, הכין אתכם למסע הווירטואלי בין מוזאוני העיר. ​ נתחיל מאחד המוזאונים המועדפים עליי ואחד החשובים בנאפולי, "המוזאון הארכיאולוגי הלאומי" (Museo Archeologico Nazionale). ניתן להגיע אליו בקלות דרך הרחוב הראשי של המרכז ההיסטורי ויה די טריבונלי (via dei Tribunali) ובמרחק כמה דקות הליכה מפיאצה דנטה (piazza Dante). אם בחרתם להתנייד ברכבת התחתית תצטרכו לרדת בתחנת הרכבת Museo, שנמצאת מרחק הליכה מהמוזאון. בתחנה זו תראו ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו בזמן חפירות שבוצעו לצורך בניית קו הרכבת והיום הם חלק ממורשת המוזאון. זהו אחד המוזאונים החשובים ביותר בשל אוסף יצירות האמנות שבו והחפצים הארכיאולוגיים מהתקופה הרומית. ​ הבניין בו נמצא כיום המוזאון נקרא פלאצו דלו סטוּדי (Palazzo degli Studi). הוא נבנה במאה ה-16 ושימש בהתחלה כמגורים לפרשי המלוכה, לאחר מכן הפך המבנה לחלק מאוניברסיטת נאפולי (ומשם שמו) ולבסוף למוזאון. הקמת המוזאון נזקפת לזכות משפחת בּוֹרבּוֹן (Borbone) שנקראה לדגל על-ידי קרלו הראשון (שלימים הפך למלך ספרד, שם נקרא קרלו ה-3), שרצה לבנות את מקדש התרבות הזה כדי להלל את הכוח, העושר וההיסטוריה של משפחתו. המלך קרלו קידם את בניית שני היסודות העיקריים של המוזאון: האוסף הפַרְנֵזִי (collezione Farnese) והאוספים הוֵוזוֹבִיים (collezioni vesuviane). האוספים הוֵוזוֹבִיים מורכבים בעיקר מפסיפסים, פרסקאות, חפצים מחיי היומיום וחפצים יקרי ערך. חפצים שנאספו בחפירות הארכיאולוגיות הראשונות ביוזמתו, החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-18 באֵרקוֹלַנוֹ (Ercolano) ובפומפיי (Pompei), והמשיכו להתבצע על-ידי בנו, פרדיננדו הרביעי (שהוא פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות). ​ האוסף הפַרְנֵזִי, לעומת זאת, כולל אוספי ירושה של אימו של קרלו הראשון, שהייתה ממשפחת אצולה מהחשובות והמשפיעות ביותר של הרנסנס האיטלקי. קרלו הצליח להעביר מרומא לנאפולי את האוספים של העתיקות הפרנזיות, היקרות והחשובות, וזאת למרות התנגדותו של האפיפיור באותה העת. ​ המייצגים שנאספו על-ידי אביו ונשמרו ב"מוזאון אֵרקוֹלַנֵזֵה" (museo Hercolanese) על-ידי ארמון המלוכה של פּוֹרטִיצִ'י (reggia di Portici) ובמוזאון פְרַנֵזיַאנוֹ (museo Farnesiano) על-ידי ארמון המלוכה של קַפּוֹדִימוֹנטֵה (reggia di Capodimonte), אוחדו מאוחר יותר על-ידי בנו פרדיננדו ה-4 בסוף המאה ה-18 ונמצאים בבניין המוזאון היום. הוא נחנך בשנת 1816 כמוזאון המלכותי של בורבון ולאחר איחוד איטליה הפך לרכוש המדינה וקיבל את השם "המוזאון הלאומי". ​ המוזאון עבר שינויים רבים במהלך השנים, ורק 300 שנים ממועד הקמתו קיבל את צורתו הנוכחית. מעניין לציין כי במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שרד את 89 ההפגזות שהיו באזור, אשר לא פסחו על רבים מהמבנים ההיסטוריים החשובים במרכז העיר כמו כנסיית סנטה קיַארה (Chiesa di Santa Chiara). האמונה אומרת, שהדבר נזקף לזכות סימן מיוחד שצוייר על הגגות על-ידי מנהלי המוזאון, שגרם לטייסים להימנע מלפגוע במטרה הזו. בכל מקרה, כמה מהיצירות היקרות והמוערכות ביותר הובאו מוקדם יותר לוותיקן, כדי למנוע מהן להינזק בהפגזות, אולם גורלן של כמה מהיצירות היה גרוע משל אלו שנותרו במוזאון, מאחר והן נבזזו על-ידי הגרמנים ולאחר מכן נשלחו לאוסטריה. לאחר המלחמה כמעט כל היצירות הוחזרו לאיטליה. המוזאון בנוי משלושה אגפים עיקריים: האוסף הפַרְנֵזִי (collezione Farnese) שכולל מייצגים שהגיעו מרומא והסביבה, האוספים הוֵוזוֹבִיים (collezioni vesuviane) ובו מוצגים שהגיעו מאזור הווזוב ובעיקר אוספים של משפחת בורבון והאוסף המצרי (collezione egizia) שבשל חשיבותו, מדורג שלישי בעולם אחרי המוזאון המצרי בקהיר והמוזאון המצרי בטורינו. ​ לעיתים מתקיימות בקומת הקרקע של המוזאון תערוכות מזדמנות. הן מוצגות באולם הכניסה הגדול ובשני הגנים הסימטריים משני צידי המוזאון. אחת התערוכות המוצלחות ביותר בשנים האחרונות הייתה יצירות של אמנים עכשוויים כשנושא התערוכה היה "משחקים ודמויות קומיקס". התוצאה של הצבת דמויות עשויות מחומרים חסרי ערך וכאלו שנחשבים כשייכים לאמנות "מינורית" מול יצירות העבר אינה מונוטונית כלל. ​ רעיונותיו של מנהל המוזאון, שנכנס לתפקידו לפני כמה שנים, התגלו כחדשניים ולא שגרתיים. בין רעיונותיו, היוזמה לבצע קונצרטים של מוזיקה קלאסית בתוך המוזאון. זה נעים ומרגש להקשיב למוזיקה קלאסית במקום שממילא מעורר רגשות עמוקים. השילוב של אמנות ומוסיקה שכבר עבד בעבר בתקופות שונות ובמקומות שונים, לא מאכזב. הקונצרטים, שלרוב כוללים שלושה או ארבעה כלי נגינה, מתקיימים בכל יום שני בשעה 20:00 באולם טוֹרוֹ פַרְנֵזֵה (Toro Farnese) תחת הפסל המרשים. הכניסה חינם ועל בסיס מקום פנוי. מוזאון הארכיאולוגיה נאפולי עדיין במרכז העתיק של העיר, ליתר דיוק ברחוב טוֹלֵדוֹ (via Toledo), נמצא את פלאצוֹ נוֹבִּילַרֵה זֵבַלוֹס (Palazzo nobiliare Zevallos), מבנה מונומנטלי יקר ערך. הבניין, שראשיתו במחצית הראשונה של המאה ה- 17, קרוי על שמם של משפחת זֵבַלוֹס הספרדית, דוכסי העיר אוֹסְטוּנִי שבפּוּלְיַה, שהיו אחראים על בנייתו. על אף שאינו גדול מאוד, חדריו שופעים הוד ופאר. הוא בנוי מסגנונות אדריכלות שונים המעידים על בעליו השונים לאורך השנים, כך שכל רוכש, למעשה, נתן לבניין את חותמו האישי. בכניסה לבניין, שהיה בעבר אחוזת מגורים, נמצא הסלון המרכזי הגדול שמעוצב בסגנון אקלקטי. במקור הוא היה חצר פתוחה, לאחר מכן הוא נסגר בכיסוי זכוכית בעיטור עדין. מימין לכניסה נמצא גרם המדרגות שמוביל לקומה העליונה ומעוטר במנורות גדולות ועיטורים מוזהבים בסגנון המאה ה-19. הקומה הראשונה כוללת גלריית אומנות, הנמצאת כיום בבעלות אחת מהקבוצות הבנקאיות החשובות ביותר באיטליה. בגלריה נמצאות למעלה ממאה יצירות אמנות הכוללות פסלים, ציורים ורישומים שונים. היצירה המפורסמת ביותר היא הציור האחרון של קַארַאוַוג'וֹ (Caravaggio) "הקדוש של סנט אוֹרסוֹלַה" (il Martirio di Sant’Orsola) משנת 1610. תוכלו לשלב בביקורכם בארמון מופע מוסיקלי נעים. בימי רביעי בשעה 13:30 ובימי שבת שעה 13:00 בסלון הגדול, תלמידי הקונסרבטוריונים של קַמפַּניַה מעלים מופע בליווי פסנתר כינור ושירה לירית. פלאצוֹ נוֹבִּילַרֵה זֵבַלוֹס (Palazzo nobiliare Zevallos) ביקור חובה נוסף הוא באחד המוזאונים המפורסמים ביותר בנאפולי והוא המוזאון הלאומי של קַפּוֹדִימוֹנטֵה (Museo nazionale di Capodimonte), שנמצא על גבעה בעלת אותו שם, וניתן להגיע אליו ממרכז העיר באמצעות האוטובוסים העירוניים. המוזאון נמצא בארמון המלכותי של קַפּוֹדִימוֹנטֵה, והסיפור שלו נקשר לזה של המוזאון הארכיאולוגי וגם למשפחת בּוֹרבּוֹן. ​ בתחילת המאה השמונה עשרה הזמין המלך קרלו את הקמת הארמון כחלק מתכניתו לבניית המוזאון לכבוד משפחתו, מתוך כוונה להקדיש אותו לאוסף הפַרנֵזִי. רק מאוחר יותר הוא הפך להיות בית המלוכה של משפחתו, וכן של שושלות אחרות. המלך בחר את הגבעה של קַפּוֹדִימוֹנטֵה, שהייתה אז אזור מיוער ועשיר בחיות בר, לבניית המוזאון שלו, הן בשל הנוף המיוחד שאיפשר תצפית על אזורים שונים של העיר, כולל את הוזוב, פּוֹזִילִיפּוֹ וסן מרטינו, והן משום שהתכוון להשתמש בבניין כמגורים בזמן עונת הצייד. עם כניסת השלטון הצרפתי לממלכת נאפולי, הפך הארמון למקום מגוריהם של משפחות בונפרטה ומירא (Murat) ולאחר איחוד איטליה, גם של משפחת סַבוֹיַה (Savoia). רק בשנת 1957 הפך למשכנו של המוזאון הלאומי. במהלך השלטון הצרפתי, המשיכו המלכים בבניית הארמון, שעדיין לא הושלם על-ידי הספרדים וריהטו אותו בריהוט שיובא מצרפת והיה נכון לאותה תקופה, מתוך כוונה להפוך אותו לבית מגוריהם. לשם כך הם בנו כבישים המחברים את האזור עם מרכז נאפולי ועודדו את יישוב המקום, שעד אז כמעט ולא היה מאוכלס. כשהבורבונים חזרו אל כס המלכות, התרשם המלך פרדיננדו מעיצובו החדש של הארמון והחליט להקצות אותו למסיבות, לאירועים ולאירוח של משלחות זרות. כך, הרבה מיצירות האמנות שנותרו במוזאון הועברו לפַּלאצוֹ דֵלִי סטוּדִי (palazzo degli Studi) שבעתיד יהפוך על-ידי המלך למוזאון לארכיאולוגיה. מאותו רגע, הפך הארמון המלכותי של קפודימונטה, יחד עם אלה של קאזרטה (Caserta) - שתוכננו ונבנו על-ידי האדריכל לואיג'י ונביטלי (Luigi Vanvitelli ) המפורסם ופורטיצ'י (Portici) - לבתי המגורים האהובים על שושלות המלוכה של ממלכת נאפולי. המוזאון נמצא כיום בקומה הראשונה והשנייה של הארמון. בקומה הראשונה נמצאים איזור המגורים המלכותי (Appartamento Reale) , הגלריה הפרנזית (Galleria Farnese), חדר הפורצלן (Salottino di Porcellana), חדר הנשקייה (stanza dell'Armeria) וגלריית הפורצלן (Galleria delle Porcellane). חלק מהחדרים באיזור המגורים המלכותי מקוריים הן מבחינת עיצובם והן מבחינת הריהוט בהם, אחרים לעומת זאת, משוחזרים, ומשקפים את הבעלים השונים ששלטו בממלכה. למעשה, אפשר למצוא חדרים שמוקדשים למשפחת בורבון, אחרים שמוקדשים לשליטים הצרפתים ועוד כאלה שמוקדשים למשפחת סַבוֹיַה, כל אחד מהם מכוסה בשטיחי קיר, ציורים ופסלים המייצגים את בני משפחות המלוכה. אחד החדרים המרתקים והייחודיים הוא חדר הפורצלן (Salottino di Porcellana), שנבנה במחצית השנייה של המאה ה-19 עבור המלכה מַרִיַה אַמַליַה מסַקסוֹניַה (Maria Amalia di Sassonia). הוא נבנה במקור בארמון בפורטיצ'י (Portici), והמלכה נדהמה כל כך מהחדר הזה, שלמרות שהשתמשה בו לעיתים נדירות, כשנאלצה לעבור לספרד, היא בנתה לעצמה חדר זהה בארמון שלה (חדר החרסינה של הארמון המלכותי של אָרָנְחוּאֶס - Gabinetto di Porcellana del Palazzo reale di Aranjuez) ותרמה להקמת בית-החרושת לפורצלן יוקרתי במדריד. למעשה, בעלה, קרלו השלישי, הביא איתו את העובדים המקצועיים, את הציוד ואת חומר הגלם כדי להקים מפעל קרמיקה כמו זה של קפודימונטה. הסלון מורכב מלמעלה מ-3,000 חתיכות של חרסינה והוא משמש כאחת הדוגמאות המשמעותיות ביותר של האמנות הסינית שהייתה נפוצה ברחבי אירופה במאה ה -18. קירות החדר מעוטרים בסמלים סיניים (אידאוגרמות) המוקדשים למלך קרלו וכן סצינות אופייניות מהחיים הסינים כמו גם חיות וכלי נגינה המשתקפים במראות, כל זה על רקע של קרמיקה לבנה. בגלריית הפורצלן (Galleria delle Porcellane) יש אוסף עשיר של פורצלן איטלקי ואירופי, ביניהם בולטים אלה של קפודימונטה, עם חפצים מחיי היומיום, צלחות וספלים הנושאים את סמל משפחת האצולה אליה הם שייכים. כמעט כל הכלים היו שייכים למשפחת בורבון והם היו בשימוש יומיומי, עד שלקראת סוף המאה ה-19, החליט מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי להכניס אותם למוזאון. האוסף הזה כל-כך גדול, שמפאת חוסר מקום, רק חלק קטן ממנו מוצג כיום במוזאון, בעוד שיתר האוסף נמצא באחסון. הכלים מרהיבים ביופיים ובעלי ציורי נוף של נאפולי והסביבה. חדר הנשקייה (stanza dell'Armeria) מעניין מאוד ומכיל חפצים מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19 ונחשב לאחד האוספים החשובים ביותר בתחומו. מוצגים בו כלי ירי, חרבות ופגיונות, חניתות, מגינים,ראשי נפץ וכלי מלחמה ומשחק שהיו שייכים למשפחה פַרְנֵזֵה ולחייליה כמו גם כלים שנאספו על-ידי משפחת בורבון הנאפוליטנית. בהתחשב בערכם הרב ובמגוון הגדול של כלי הנשק, בתקופת הכיבוש של נאפוליאון נשדדו כלים רבים והובאו לצרפת. בגלריה הפרנזית (Galleria Farnese) לעומת זאת, יש בעיקר ציורים ופסלים מתקופות שונות מרומא העתיקה ועד המאה ה-17. בולטים ביניהם יצירותיהם של אמנים גדולים כמו רפאל (Raffaello), בוטיצ'לי (Botticelli), אל גרקו(El Greco), וזארי (Vasari) וטיציאנו (Tiziano). ישנם גם חדרים המוקדשים לאמנות הפלמית והגרמנית של המאות ה-16 וה-17. אוסף הפסלים של משפחת האצולה הרומית נשמר במוזאון הארכאולוגי וכמעט כל הציורים נמצאים במוזאון זה. ​ בקומה השנייה של המוזאון נמצאת את הגלריה הנאפוליטנית (Galleria Napoletana), חדר הגוֹבְּלֶן (Sala degli Arazzi) וחדרי האומנות העכשווית (Sale di Arte Contemporanea). בגלריה הנאפוליטנית (Galleria Napoletana) נמצאות יצירות אומנות נאפוליטניות מהמאה ה-13 ועד המאה ה-18. יצירות רבות המוצגות כאן הן בעלות אופי דתי, שנועדו לפאר כנסיות ומנזרים. יצירות נוספות מייצגות קרבות, טבע דומם וסיפורי מיתולוגיה שהוזמנו במשך השנים עלידי משפחות האצולה של דרום איטליה. הציורים והפסלים הם פרי יצירתם של אמנים שיש להם, בדרך כלשהי, זיקה לנאפולי. ​ בחדר הגוֹבְּלֶן (Sala degli Arazzi) מוצגים שבעה שטיחי קיר המתארים את קרב פַּאבִיַה (עיר בלוֹמְבַּרדִיַה שבה התרחש אחד הקרבות במלחמת איטליה בין השנים 1521-1526, בין הצבא הצרפתי לבין האימפריה הרומית, שהייתה מורכבת בעיקר מחיל הרגלים הספרדי של משפחת בורבון ושכירי חרב גרמנים). השטיחים נארגו בבריסל ונתרמו לקרלו החמישי (שנולד בבלגיה ונודע כקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשם קרל החמישי, וכמלך נאפולי בשם קרל הרביעי). המוזאון ממשיך לקומה השלישית, בו ממשיכה תערוכת האמנות העכשווית ואזור נוסף המוקדש לצילום. ​ הקירות החיצוניים של הארמון צבועים באדום עם מסגרות אפורות, בסגנון ניאו-קלאסי עם השפעות דוֹרִיוֹת, המזכירים מאוד את הארמון המלכותי בפיאצה דל פְּלֵבִּישִיטוֹ (Piazza del Plebiscito). הארמון מוקף בפארק גדול שנחשב לאחת "הריאות הירוקות" במטרופולין. ב"יער של קפודימונטה" יש כיום בית ספר תיכון, בית ספר ללימוד עבודת הקרמיקה ותחנת פרשים משטרתית עם אורוות סוסים. בעבר היה הפארק מעוצב בסגנון של גנים אנגליים, כיום נותרו בו רק כמה ערוגות פרחים בנוסף לכמה צמחים נדירים ואקזוטיים ומזרקות יפהפיות. ​ לבטח תהנו מיום נפלא בין ביקור במוזאון לטיול ופיקניק בפארק, שם תוכלו ליהנות מנוף מרהיב. מוזאון חשוב נוסף, עטוף קסם, מיתוסים ומיסתורין הוא הקפלה של סן סֵבֵרוֹ (Cappella di San Severo) המוזאון הלאומי של קַפּוֹדִימוֹנטֵה (Museo nazionale di Capodimonte)

פיזה ידועה לרוב כעיירה אוניברסיטאית מנומנמת, שבליבה עומד מגדל נטוי ומפורסם מאד. אבל עברה של העיר מפואר בהרבה – לפני כ-1000 שנה היתה פיזה רפובליקה ימית חזקה, ששלטה על דרכי מסחר חשובות בים התיכון (ואף הקימה שגרירויות בארץ ישראל הצלבנית). כיום, מופתעים תיירים רבים לגלות שבין סמטאותיה הצרות של העיר מתחבאות כמה הפתעות מעניינות במיוחד. הסיור שלפניכם מתחיל בתחנת הרכבת, וניתן להשלים אותו בחצי יום. בין היתר נבקר במגדל הנטוי, כמובן, אבל גם בדואומו היפהפה ובבית הולדתו של גלילאו גליליי. נסייר על חומות העיר, נטעם את הגלידה הטובה ביותר, נשתה אספרסו בבית קפה מהמאה ה-18, נתפעל מבית הכנסת היהודי ומבית הקברות העתיק, ונשקיף על ציור קיר ידוע של אמן הפופ ארט קית' הרינג. איך מגיעים? הדרך הפשוטה ביותר להגיע לפיזה היא באמצעות הרכבת. ניתן לקחת רכבת מלוקה (25 דקות), מפירנצה (שעה ועשר דקות), ומרוב הערים המרכזיות בטוסקנה. פיזה עצמה היא קטנה מאד, וקל לסייר במרכז ההיסטורי כולו ברגל. בואו נצא לדרך! ציור הקיר של קית' הרינג כבר בדרך מתחנת הרכבת לכיוון מרכז העיר, מצפה לכם הפתעה – ברחוב צר ונסתר מתחבא ציור קיר ענק של אמן הפופ ארט קית' הרינג. הציור, שנקרא TUTTOMONDO, הוא אחד האחרונים שיצר הרינג לפני שנפטר מאיידס בשנת 1990. מכאן, המשיכו ישר לאורך קורסו איטליה (CORSO ITALIA), הרחוב הראשי בעיר, עד שתגיעו לנהר. אספרסו משובח בבית קפה היסטורי, וגלידה מעולה חצו את הגשר שמעל הנהר ופנו שמאלה, לעבר אחת הגלידריות המפורסמות בעיר – גלידריית דה קולטלי (DE COLTELLI). הגלידרייה זוכת הפרסים מצטיינת באיכות חומרי הגלם שלה, ומציעה טעמים קלאסיים מצוינים כמו שוקולד ופיסטוק לצד טעמי פירות שמשתנים לפי העונה. שתי גלידריות מומלצות נוספות בעיר הן RUFUS, בפיאצה סנטה קתרינה, ו- TOTO, בבורגו סטרטו (רחוב הקניות הראשי של העיר). בהמשך הרחוב, לאחר כ-50 מטרים, תראו את קפה דל'אוסרו (CAFFE DELL USERO) – זהו בית הקפה העתיק ביותר בפיזה (והשלישי באיטליה כולה!), הפועל משנת 1775. לאחר ששתיתם אספרסו או שניים, חזרו על עקבותיכם, והמשיכו ישר לאורך רחוב בורגו סטרטו (BORGO STRETTO), עד שתגיעו לאתר הידוע ביותר בעיר – פיאצה דיי מירקולי. פיאצה דיי מירקולי (PIAZZA DEI MIRACOLI) כיכר הניסים, או כיכר הפלאות – זה השם הפואטי שהעניק המשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו לאחת הכיכרות המפורסמות בעולם, שהוכרזה כבר בשנת 1987 כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. הכיכר כוללת מספר אתרים: המגדל הנטוי, הדואומו של פיזה, הבפטיסטריום, הקמפוסנטו, ומוזיאון הסינופיה (פרסקאות). הכיכר פתוחה לציבור ואפשר לסייר בה באופן חופשי, ואפשר כמובן גם לרכוש כרטיס כניסה (רגיל או משולב). מומלץ לקרוא את המידע באתר ולבחור את הכרטיס המתאים לכם. הדואומו של פיזה (IL DUOMO) הדואומו, או הכנסייה המרכזית של פיזה, נחשב לאחת הכנסיות הרומנסקיות המרשימות והחשובות באיטליה ובנייתו החלה בשנת 1063, בתקופת הזהב של פיזה כמעצמה ימית באזור הים התיכון. למעשה, ההון המשמעותי שנדרש כדי לבנות את הכנסייה הגיע בזכות מסע כיבוש שאליו יצאו הלוחמים הפיזאניים. באותם הימים, סבלה פיזה מהתקפות בלתי פוסקות של שודדי ים סרצנים (ממוצא מוסלמי או ערבי) נגד צי הספינות שלה. בשלב מסוים, החליטו שליטי העיר לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ולשלוח כוח לוחם לעיר פלרמו שבסיציליה (אז תחת שלטון ערבי) כדי לתקוף את השודדים בנמלים שלהם עצמם. התוכנית הצליחה אף מעבר למשוער, ולאחר קרב עקוב מדם העמיסו הלוחמים שש ספינות מלאות בשלל ביזה, והפליגו בחזרה לפיזה. עשרה אחוז מאותו השלל, הוקדשו לבניית הדואומו המפואר של העיר. קשה שלא להתרשם מהחזית המרהיבה של הדואומו, המקושטת בדוגמאות מורכבות של שיש צבעוני, ומהחלל הפנימי המפואר, המעוטר במספר יצירות מופת וביניהן דוכן הדרשות שפיסל ג'ובאני פיזאנו בין השנים 1303-1310. עיצוב הדואומו משקף במידה רבה את קשרי המסחר של פיזה עם ערים אחרות בים התיכון, ואת סיפורה של העיר. מצד אחד, ניכרות בו השפעות ערביות (כולל שימוש בעמודי שיש שנבזזו בסיציליה). מצד שני, החליטו שליטי העיר להשתמש בכוונה באבנים ובשיש שנלקחו ממבנים רומיים עתיקים בעיר, כדי ליצור קו מחבר ישיר בין האימפריה הרומאית לפיזה, ולהראות את גדולתה של העיר. לצד הדואומו ניצב הבפטיסטריום של פיזה (BATTISTERO), ששימש לטקסי הטבלה לנצרות. למעלה מ-100 שנה נדרשו כדי להשלים את המבנה המיוחד, שעיצובו הושפע מאד מהאדריכלות הגותית. הבפטיסטריום של פיזה, בעיצובו של האדריכל דיוטיסלווי (DIOTISALVI) נחשב לגדול ביותר באיטליה, והוא מתנשא לגובה 55 מטרים כמעט. אם יש לכם זמן, כדאי לכם להיכנס פנימה ולהתרשם מהאקוסטיקה המושלמת שבמקום. אדם יכול למעשה לשיר וללוות את עצמו בעזרת ההד שנוצר, ובעונת התיירות השומרים במקום מדגימים מידי שעה את התופעה. מגדל פיזה (LA TORRE PENDENTE) המגדל של פיזה הוא אחד המגדלים המפורסמים בעולם, והסיבה העיקרית שבגללה תיירים רבים מגיעים לפיזה. המגדל תוכנן כפי הנראה על ידי אותו האדריכל שתכנן את הבפטיסטריום, ונועד לשמש כמגדל פעמונים לצד הדואומו של העיר. אבל מה שאמור היה להיות פרויקט פשוט הפך במהרה לאסון אדריכלי שאיש לא הצליח לפתור במשך מאות שנים. האבנים הראשונות של המגדל הונחו באוגוסט 1173, וחמש שנים מאוחר יותר, כאשר החלו הבנאים להוסיף את הקומה השנייה למבנה, הבינו ראשי העיר שהם בצרות. השילוב הבעייתי בין יסודות שלא נחפרו עמוק מספיק, קרקע לא יציבה, ותכנון לקוי של המגדל, הובילו לכך שפיזה נאלצה לעצור את תהליך הבניה, או להסתכן בכך שהמגדל יתמוטט מיידית. רק כ-100 שנה מאוחר יותר התחדשו העבודות, אבל למרות הניסיונות של המהנדסים והבנאים באותה הימים לאזן את המבנה בשיטות שונות, המגדל נותר נטוי (ולמעשה גם עקום, משום שהקומות העליונות נבנו כך שצד אחד שלהן היה גבוה יותר מהצד השני). המצב המשיך להתדרדר לאחר שפיזה נוצחה בידי רפובליקה ימית אחרת - ג'נובה – בקרב מלוריה, ואיבדה את השליטה על שני איים (ונתיבי סחר) חשובים - סרדיניה וקורסיקה. בשלב זה לאיש לא היה זמן או רצון להתעמק בבעיית המגדל, והבנייה שוב נעצרה למשך כ -30 שנה. רק בשנת 1319 הושלמה הקומה האחרונה, והפעמון האחרון מבין השבעה שבראש המגדל נתלה רק בשנת 1655. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לייצב את המגדל, כולל ניסיון מפורסם בשנת 1993, שבמהלכו תלו האיטלקים משקולות במשקל 870 טון כדי לאזן אותו. בסופו של דבר הצליח צוות מהנדסים ממספר אוניברסיטאות למצוא פתרון מורכב, והוביל לכך שהמגדל הפסיק לשקוע ונותר נטוי בזווית של 4 מעלות "בלבד". עם זאת, הכריזו המהנדסים, מדובר בפתרון זמני. עוד 200 שנה, שוב יהיה המגדל בסכנה. אם מתחשק לכם לטפס למעלה דעו לכם שאתם בחברה טובה – אחד האנשים המפורסמים ביותר שטיפסו על מגדל פיזה היה בן העיר גלילאו גליליי, שביצע מראש המגדל את הניסוי המפורסם במהלכו הוא הפיל שני כדורים במסה שונה, כדי להוכיח שהם ינחתו על האדמה במהירות זהה. מי שלא עולה ולעולם גם לא יעלה על המגדל, לעומת זאת, הם הסטודנטים באוניברסיטת פיזה, וזאת בשל האמונה התפלה הנפוצה בעיר, לפיה מי שיעלה על המגדל לעולם לא יסיים את התואר. ואם מגדל עקום אחד לא מספיק לכם, דעו שישנם למעשה עוד שני מגדלים נטויים (קטנים) בעיר! האחד הוא מגדל הפעמונים של כנסיית סן מיקלה (הנמצא על שדרת הפיאג'ה) והשני הוא המגדל של כנסיית סן ניקולה. הקמפוסנטו (CAMPOSANTO) ומוזיאון הסינופיה (MUSEO DELLE SINOPIE) זהו חלק מוכר הרבה פחות, אבל חובבי אומנות לא ירצו להחמיץ אותו. הקמפוסנטו הוא למעשה מבנה ארוך משיש שנבנה בסגנון גותי המאה ה-13 ונועד לשמש כבית קברות. על פי האגדה, העפר שעל הריצפה הובא מגבעת הגולגולתא שבירושלים, בידי אבירים פיזאניים שהשתתפו במסע הצלב הרביעי. כיום ניתן להתרשם מהפסלים הרומיים והסרקופגים שנותרו במקום, ומהפרסקאות היפהפיים במוזיאון הסינופיה, המתארים סצינות מהברית הישנה והחדשה. בית הקברות היהודי (IL CIMITERIO EBRAICO) לאחר הביקור בפיאצה דיי מירקולי, כדאי לעצור לביקור קצר גם בבית הקברות היהודי העתיק (הביקורים נערכים בתיאום מראש בלבד). אם אתם מופתעים לשמוע שיש בפיזה בית קברות יהודי, כדאי לדעת שהעדות הראשונה לנוכחות יהודית בעיר מתוארכת לשנת 850 (לפני 1200 שנה!) והקהילה היהודית בעיר נחשבת לאחת העתיקות בטוסקנה, והחלה להתגבש כבר במאה ה- 12. בתקופת הרנסנס, כאשר ערים גדולות כמו פירנצה וסיינה בנו גטאות, יהודים רבים עזבו אותן ועברו לפיזה וליוורנו, שהיו ערים חופשיות ופתוחות בהרבה. עם השנים, הקהילה בליוורנו שגשגה (בעיקר מסיבות כלכליות) ואילו הקהילה בפיזה הצטמצמה. כיום שני האתרים המרכזיים המזוהים עם הקהילה היהודית הם בית הכנסת, ובית הקברות העתיק. בית הקברות נמצא ממש מאחורי המגדל, ונחנך בשנת 1674 (קדמו לו בתי קברות אחרים). בזמן הסיור בו אפשר להתרשם ממצבות במגוון סגנונות, החל מאחוזות קבר גותיות וכלה במצבות בסגנון הארט נובו. רוב הקברים הם של יהודים ספרדים ופורטוגלים שהגיעו לפיזה כסוחרים, אבל לאורך השנים התווספו גם קברים של יהודים ממזרח אירופה, ואף כמה קברים של חיילים יהודים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. לוח זיכרון הוצב לזכרם של היהודים שנרצחו על ידי הפשיסטים והנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. מבית הקברות, חזרו למרכז העיר, לכיוון בית הכנסת. בית הכנסת של פיזה (LA SINAGOGA) בית הכנסת היפה של פיזה ממוקם בלב המרכז ההיסטורי, בויה פאלסטרו 24 (VIA PALESTRO 24). המבקרים מבחוץ יתקשו להבין שמדובר בבית הכנסת (תופעה נפוצה בכל רחבי איטליה), אך ברגע שתיכנסו פנימה, לא תוכלו שלא להתפעל מהפאר הרב ומהעיצוב המרשים (הודות לשיפוץ נרחב שנערך במקום בין השנים 1861-1865). לאורך השנה מארגנת הקהילה ביקורים מודרכים בבית הכנסת ובבית הקברות, וניתן גם להשתתף בתפילות בערב שבת. כל הביקורים נערכים בתיאום מראש בלבד: sinagoga.pisa@coopculture.it בית הולדתו של גלילאו גליליי לאחר הביקור בבית הכנסת, המשיכו ללכת לאורך ויה פאלסטרו עד שזו תהפוך לוויה ג'וסטי. כשתגיעו לבית מספר 24, הרימו את המבט והסתכלו למעלה. הבניין הוורדרד והצנוע שלפניכם הוא בית הולדתו של אחד המדענים המפורסמים בעולם – האסטרונום והפיזיקאי גלילאו גליליי (ניתן לבקר מבחוץ בלבד). גליליי התגורר בבית זה עד שמלאו לו שמונה, אז עברה משפחתו לפירנצה. בהמשך חזר גליליי לפיזה, ולמד ולימד באוניברסיטה בעיר במשך מספר שנים. גליליי נודע בזכות המצאות וגילויים רבים, והתפרסם בין היתר כמדען הראשון שנעזר בטלסקופ כדי לפרסם תצפיות אסטרונומיות, כאיש שגילה את ירחיו של צדק, ובזכות מחקריו בתחום התנועה. הוא נודע כמובן גם בזכות התעקשותו ללמד את המודל הקופרניקאי, הקובע כי כדור הארץ סובב סביב השמש, ולא להיפך. מכיוון שדבריו עמדו בסתירה ישירה לעמדת הכנסייה, הוא נחקר על ידי האינקוויזיציה. בזכות מעמדו וקשריו אמנם נחסכו ממנו עונשים ועינויים קשים, אבל הוא הושם במעצר בית ונשאר בו במשך שנים, עד יום מותו. איפה אוכלים? כדי לפתוח את התיאבון לפני ארוחת הערב, מומלץ מאד לעצור קודם לאפריטיבו. האפריטיבו הוא אחת ההמצאות האיטלקיות הנבונות ביותר – לפני ארוחת הערב מתייצבים באחד מברי היין בעיר, מזמינים כוס יין או קוקטייל (המוגשת עם כמה נשנושים קטנים שנועדו להכין את הקיבה לקראת ארוחת הערב), ונכנסים למצב הרוח הנכון. עשרות בתי קפה וברי יין בעיר מגישים אפריטיבו החל מהשעה 19:00. המקומות הפשוטים ביותר יגישו לכם בוטנים וכמה חתיכות פוקצ'ה לצד המשקה שלכם, ואילו המקומות האיכותיים יותר מתגאים בתפריט קצת יותר מגוון, הכולל גם ברוסקטות עם ממרחים שונים, גבינות, נקניקים, ועוד. אחד המקומות המוצלחים ביותר לאפריטיבו בפיזה הוא פיאצה דלה פרה (PIAZZA DELLA PERA). החל משעות הערב המוקדמות מתמלאת הפיאצה בסטודנטים, עובדים שיצאו מהמשרדים ואפילו משפחות, וכולם מתיישבים באחד מהברים שבכיכר. בחודשי הקיץ, מומלץ לשבת באחד הפאבים שנפתחים על גדות הנהר. וכעת, לארוחה עצמה. בכל פעם שלקוחות שואלים אותי מה המקום המומלץ ביותר בעיר אני תמיד עונה – זה תלוי מאד מה מתחשק לכם לאכול... אם אתם מחפשים את הפיצרייה הטובה ביותר, נסו את פיצריית GUSTO 129 (PIZZERIA GUSTO 129). הפיצאיולו כאן יודע בדיוק מה הוא עושה, וכל התוספות הן מחומרי גלם מקומיים ואיכותיים. נסו לדוגמה את פיצת ה-BAGNOLI, עם רוטב עגבניות סן מרצנו, ריקוטה מחלב בופאלה וסלמי חריף, או את ה-CAMPIONE VEGGIE עם פסטו פיסטוקים, עגבניות שרי מסיציליה ופרוסות שמנמנות של גבינת פיורדילטה, או את ה-DUCHESSA, עם בצלים מקלבריה, זיתים, נתחי טונה אדומה ואורגנו טרי. כדי להשלים את החוויה, נסו את אחת מעשרות הבירות בתפריט – כמעט כולן מגיעות מיצרנים טוסקניים מקומיים. אם אתם מחפשים מסעדה שמגישה תפריט מסורתי וטיפוסי לפיזה, נסו את איל קמפאנו (IL CAMPANO). המסעדה ידועה במיוחד בזכות מנות הבשר שלה (החל מפילה מזן בקר טוסקני שנקרא קיאנינה וכלה בסטייקים פיורנטינים עצומים), צלחות האנטיפסטי (נסו את מנת הדגל שלהם – TAGLIERE DEL CAMPANO), והפסטה המצויינת שהם מכינים בעצמם. אם אתם מחפשים מסעדה נעימה לארוחה רומנטית, נסו את לה סטנצינה (LA STANZINA). זוהי אחת המסעדות הטובות בפיזה, והתפריט כאן הוא קלאסי עם השפעות צרפתיות וסיציליאניות. היצע המנות משתנה לפי העונה – בביקור האחרון שלנו כאן טעמנו מנת ריזוטו שחור עם ראגו קלמרי, עוף מבושל ביין קיאנטי, ורביולי ממולאים בריקוטה טרייה. משקיפים על פיזה מלמעלה אם מתחשק לכם לראות את פיזה מנקודת מבט קצת אחרת, תוכלו לצאת לסיור מודרך על חומות העיר. הסיור הקצר (כשעה) יקח אתכם לאורך החומות המבוצרות שנבנו במאות ה-12 וה-13 כדי להגן על העיר. הסיורים יוצאים מידי יום בעונת התיירות, ויש להזמין מקומות מראש. מוזיאון הספינות העתיקות בנוסף למונומנטים שבפיאצה די מיראקולי הידועה, פיזה מציעה למבקרים כמה מוזיאונים קטנים נוספים. המומלץ מביניהם הוא מוזיאון הספינות העתיקות (MUSEO DELLE NAVI ANTICHE), שנמצא לא רחוק מהמגדל. המוזיאון נמצא בתוך מתחם שנקרא ARSENALI MEDICEI – אוסף של מבנים שבתקופת הרנסנס שימשו כמפעל לייצור ספינות. המוזיאון עצמו מחולק לשני חלקים – החלק הראשון (והצנוע יותר) מציג ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו לאורך השנים בפיזה. החלק השני (והמעניין יותר) כולל אוסף מעניין של סירות רומיות עתיקות, לצד פריטים יפהפיים מזכוכית, אמפורות, ועוד. מתי כדאי לבקר בפיזה? במהלך חודש יוני חוגגת פיזה שני פסטיבלים צבעוניים במיוחד. הראשון (16.6) הוא הלומינרה (LUMINARA) – המתקיימת לרגל יום חגו של הקדוש המגן של העיר (סן רניירי). במהלך הערב מכוסים הבניינים שלאורך הנהר בלמעלה מ-100,000 נרות, ומופע זיקוקים מרשים מאיר את השמיים. האירוע השני הוא הג'וקו דל פונטה (GIOCO DEL PONTE) שנערך ביום שבת האחרון בחודש יוני. הג'וקו דל פונטה הוא תחרות בת מאות שנים, הכוללת גם מצעדים צבעוניים בהשתתפות מאות משתתפים לבושים בבגדים מימי הביניים.