Search this site

למה בכל עיר באיטליה יש רחוב על שם רומא, ואיך זה קשור למוסוליני? מי היו גריבלדי ומרקוני, ולמה דווקא על שמם יש כל כך הרבה רחובות ברחבי המדינה? מי זכה להנצחה גדולה יותר – ורדי או פוצ'יני? ולאן נעלמו הנשים משמות הרחובות? מסע מיוחד בעקבות שמות הרחובות הנפוצים באיטליה. אם יצא לכם לבקר בכמה ערים באיטליה, בוודאי שמתם לב שמספר שמות של רחובות חוזרים על עצמם בכל עיר כמעט: קאבור (Via Cavour), מאציני (Via Mazzini), גריבלדי (Via Garibldi), מרקוני (Via Marconi), אליגיירי (Via Alighieri)... האם זה רק נדמה לכם, או שבכל עיר יש רחוב על שם האנשים האלה? אתם לא מדמיינים. לא פחות מ-5472 רחובות באיטליה נקראים על שם ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi), ו-4842 רחובות נקראים על שם מרקוני (Marconi). ישנם כמובן גם מאות ואלפי רחובות על שם דמויות מפורסמות אחרות, כמו גלילאו גליליי, כריסטופר קולומבוס ואחרים. מיו היו האנשים האלה? ולמה הם מונצחים בכל מקום אפשרי? המאמר שלפניכם ייקח אתם למסע מיוחד בעקבות שמות הרחובות הנפוצים באיטליה, כך שבפעם הבאה שתעצרו לאכול גלידה בפיאצה מאציני, או תטיילו לאורך ויה גריבלדי, תדעו בדיוק על מי מדובר. בואו נתחיל! המנצחת הגדולה בתחרות הרחובות – רומא שם הרחוב הנפוץ ביותר באיטליה הוא "רומא". הסיבה לכך פשוטה – בשנת 1931 חייב בניטו מוסוליני, הדיקטטור הפשיסטי, את כל הערים לקרוא רחוב או כיכר (מרכזיים, לא משניים) על שם עיר הבירה. כתוצאה מכך, אפשר למצוא כמעט 8000 "ויה רומא" (Via Roma) או פיאצה רומא (Piazza Roma) ברחבי איטליה. במקום השני מתייצב ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi), שעל שמו קרויים כמעט 5500 רחובות. ג'וזפה גריבלדי הוא גיבור לאומי במדינה – מנהיג צבאי ופוליטי, מורד סוער, ודמות מרכזית במאבק לאיחוד איטליה (הידוע בשם – "איל ריסורג'ימנטו – Il Risorgimento). גריבלדי נולד בניס (צרפת) למשפחה של דייגים ויורדי ים והתגייס בגיל 16 לצי הצבאי של ממלכת סרדיניה-פיימונטה. לאחר שהשתתף בפעולה צבאית שמטרתה להפוך את פיימונטה לרפובליקה הוא נידון למוות ונמלט לדרום אמריקה וחי בה במשך 12 שנה. השנים שהעביר גריבלדי בדרום אמריקה היו מכריעות, ובמהלכן הוא פיקד על מספר קרבות חשובים באורוגואי וקיבץ סביבו קבוצה של גולים איטלקיים שבהמשך חזרו איתו לאיטליה והיו לגרעין שממנו צמחה קבוצת "החולצות האדומות" – הלוחמים שניסו לייסד רפובליקה איטלקית אחת ומאוחדת וחופשיה משלטון זר. כאשר חזר גריבלדי לאיטליה ב-1848 הוא פנה מיד למלאכה, אך ספג מספר מפלות קשות. אחד הקרבות הידועים שניהל (והפך אותו לגיבור בעיני האיטלקים) התרחש ברומא, כאשר גריבלדי הגן על העיר מפני מתקפה משולבת של כוחות נפוליטנים וצרפתיים. הוא נכשל ונאלץ לסגת, וחלק גדול מהכוח שנסג ביחד איתו נהרג (בין ההרוגים הייתה גם בת זוגו – אניטה גריבלדי). גריבלדי נמלט מהמדינה כדי להציל את חייו, אך בהמשך חזר לאיטליה בהזמנתו של הרוזן קמילו קאבור, ראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה (ופוליטיקאי חשוב המונצח גם הוא באלפי רחובות במדינה). לאחר שהתאכזב מפעילותם הרופסת, לטעמו, של קאבור ושל המלך ויטוריו אמנואלה השני, החליט גריבלדי לפעול באופן עצמאי והפליג בשישה במאי 1860 מנמל ג'נובה, ביחד עם כאלף חיילים לבושים בחולצות אדומות ומוכנים לקרב. המסע הזה, המכונה "מסע האלף", הפך לרגע מכונן בהיסטוריה האיטלקית. עוד ועוד אנשים הצטרפו לצבא המאולתר שהקים גריבלדי, ונלחמו לצידו. צבא החולצות האדומות כבש את פלרמו, ואז את נאפולי. בשלב זה הפך גריבלדי לדמות בינלאומית נערצת, והוא אפילו קיבל הצעה מאברהם לינקולן להגיע לארצות הברית ולהתמנות למפקד בצבא האיחוד. לאורך שנות השישים של המאה ה-19 ניהל גריבלדי סדרה של קרבות קשים ומפורסמים למען איחוד איטליה ושחרורה משלטון זר, לעיתים קרובות בניגוד לדעתם של מנהיגים פייסנים יותר, ואף בניגוד לעמדתו של המלך עצמו. כאשר החליט גריבלדי לכבוש את רומא בשנת 1862, לדוגמה, המלך ויטוריו אמנואלה חשש מתוצאות המעשה ושלח כוחות שיבלמו את גריבלדי ויעצרו אותו. למרות זאת, גריבלדי עמד בראשן של מתקפות נוספות, והשיג הישגים משמעותיים. באוקטובר 1870 צורפה רומא בסופו של דבר לאיטליה המאוחדת. איטליה אוחדה באופן רשמי בשנת 1871, וגריבלדי נפטר 11 שנה מאוחר יותר, בביתו באי קאפררה בסרדיניה. רחובות רבים שנקראים כיום על שם גריבלדי נקראו בעבר בשמות אחרים, מן הסתם. ויה גריבלדי בג'נובה, לדוגמה, נקראה בעבר ויה אאוראה (Aurea). ויה גריבלדי בטורינו נקראה ויה דורה גרוסה (via Dora Grossa). אבל לאחר איחוד איטליה החליטו המנהיגים לשנות את שמות הרחובות המרכזיים ולקרוא להם על שם דמויות מפתח במאבק לעצמאות המדינה. כך הופיעו בכל עיר ומחוז רחובות על שם הגיבורים החדשים וביניהם גריבלדי, כמובן, אבל גם קאבור, גנרלים שונים שנלחמו בקרבות על איחוד המדינה, ובני משפחת המלוכה האיטלקית – משפחת סבויה. גוליילמו מרקוני גוליילמו מרקוני (Guglielmo Marconi), היה מהנדס חשמל איטלקי, ממציא אנטנת המונופול, וזוכה פרס הנובל לפיזיקה לשנת 1909.לא פחות מ-4842 רחובות קרויים על שמו ברחבי המדינה. מרקוני נולד בבולוניה בשנת 1874, ומגיל צעיר ערך ניסויים והתעניין בעולם הפיזיקה והחשמל. בגיל 21 הצליח לשלוח אותות חשמליים למרחק כ-3 ק"מ, ושנה מאוחר יותר רשם את הפטנט הראשון שלו, על מערכת טלגרפית אלחוטית. בשנת 1900 רשם מרקוני פטנט נוסף, על טלגרפיה סינטונית ומכוונת. הוא אומנם לא המציא את הרדיו (הכבוד הזה מגיע לסרבי גדול – ניקולה טסלה Nicola Tesla), אבל פעילותו בתחום הייתה משמעותית ופורצת דרך. לצד עבודתו המדעית היה למרקוני צד אפל – הוא היה פשיסט נלהב, ובניטו מוסוליני אף היה השושבין בחתונתו. ג'וזפה מציני לא פחות מ-3994 רחובות קרויים על שמו של ג'וזפה מציני (Giuseppe Mazzini) – פטריוט, מדינאי ופילוסוף איטלקי. מציני הנהיג את התנועה לאיחוד איטליה, ונחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים ביותר שלה. מציני זכה לראות את חלומו מתגשם, ונפטר שנה לאחר איחוד איטליה, בשנת 1872. כ-100,000 איש השתתפו בהלווייתו. מציני ראה את הלאומיות כאמצעי לשחרור הפרט, ונטל חלק חשוב באביב העמים בשנת 1848. הוא נחשב רדיקלי בעיני אחדים, ומנהיג אמיתי בעיני אחרים, הוא ייסד בין היתר את תנועת איטליה הצעירה, שמשכה כ-60,000 צעירים אל שורותיה. בשל פעילותו הוא נאלץ לחיות שנים רבות בגלות. מחשבתו הפוליטית של מציני השפיעה על מנהיגים רבים גם לאחר מותו, וביניהם גם על וודרו ווילסון נשיא ארצות הברית, מהטמה גנדי, וגולדה מאיר. דנטה אליגיירי דנטה אליגיירי (Dante Alighieri), נחשב לגדול המשוררים והסופרים באיטליה וממציא השפה האיטלקית המודרנית. כיאה למשורר הלאומי, הוא תופס את המקום הרביעי ברשימת השמות הפופולריים לרחובות באיטליה. לא פחות מ-3793 רחובות נקראים על שמו של המשורר, הפילוסוף והמדינאי שחיבר את "הקומדיה האלוהית", אחת היצירות הספרותיות החשובות בעולם: הקומדיה האלוהית היא פואמה שירית מרהיבה, המתארת את מסעו של דנטה מהגיהינום דרך כור המצרף ועד לגן העדן במשך שבוע אחד – השבוע הקדוש שלפני פסחא בשנת 1300. היצירה נכתבה כולה בדיאלקט הטוסקני המקומי, שהפך בהמשך לשפה האיטלקית המודרנית. דנטה אליגיירי, המכונה לרוב פשוט "דנטה", מוכר לרוב כאיש ספרות אבל הוא גם היה איש מדינה ומעורב עד הצוואר במאבקים הפוליטיים של התקופה. הוא חי חיים סוערים והעביר חלקים נכבדים מהם בגלות. דווקא השהות הממושכת בגלות הכפויה אפשרה לדנטה לתפוס מרחק מהתככים הפוליטיים של פירנצה ולהקדיש את זמנו לכתיבת הקומדיה האלוהית. הוא כתב את היצירה במשך למעלה מ-10 שנים, והשלים אותה בשנת 1318. כשנתיים לאחר מכן הוא נפטר בגיל 56 בעיר רוונה. על שם מי עוד נקראים רחובות באיטליה? ברשימת השמות הפופולריים לרחובות מככבים גם אמנים: המלחין ג'וזפה ורדי (שהלחין אופרות ידועות כגון אאידה, ריגולטו, ולה טרוויאטה) עקף לא רק מלחין ידוע אחר כמו פוצ'יני, אלא גם את לאונרדו דה וינצ'י (מספר 33 ברשימת השמות הפופולריים ביותר לרחובות) ואת מיכלאנג'לו בונארוטי (מקום 56). זה לא מפתיע נוכח העובדה שוורדי מילא תפקיד במאבק לאיחוד ושחרור איטליה, וכמו דמויות רבות מאותה התקופה, זכה להנצחה משמעותית. כמובן שברשימת שמות הרחובות הפופולריים אפשר למצוא גם קדושים, שהרי לכל עיר באיטליה יש את הקדוש הפטרון שלה, ואיטלקים רבים מציינים לא רק את יום הולדתם אלא גם את יום הקדוש שעל שמו נקראו. סן פרנצ'סקו (הקדוש יליד המאה ה-13 שעל שמו קרוי המסדר הפרנציסקני) מככב במקום 37 ברשימה, ומאחוריו מזדנב סן ג'ובאני, או בעברית – יוחנן המטביל, האיש שהטביל את ישו ומופיע במקום ה-40 ברשימת השמות הפופולריים ביותר לרחובות. לא רק שמות, אלא גם תאריכים ישנם גם כמה תאריכים חשובים במיוחד בהיסטוריה של איטליה המודרנית, שזוכים לאלפי רחובות על שמם: ה-4 בנובמבר, ה-25 באפריל, ה-20 בספטמבר, ה-1 במאי, וה-24 במאי. שימו לב שבאיטליה כל שמות הרחובות הכוללים תאריכים נכתבים תמיד בספרות רומיות. ה-4 בנובמבר (כלומר: IV NOVEMBRE) היה התאריך שבו אוסטריה נכנעה בפני איטליה וחתמה על הפסקת האש שסיימה בפועל את מלחמת העולם הראשונה עבור איטליה (שבוע מאוחר יותר, בתאריך ה-11.11.1918 נכנעה גם גרמניה, ומלחמת העולם הסתיימה באופן רשמי). 578,000 איטלקים נהרגו במלחמת העולם הראשונה. ה-25 באפריל (XXV Aprile) הוא יום השנה לשחרור איטליה מהכיבוש הנאצי. ה-20 בספטמבר (XX Settembre) בשנת 1870 הוא התאריך שבו כבש הצבא האיטלקי את רומא ושחרר אותה מכוחות הצבא הצרפתי. ה-1 במאי הוא יום הפועלים הבינלאומי. ה-24 במאי 1915 הוא התאריך שבו איטליה נכנסה למלחמת העולם הראשונה. ועל שם מי לא קראו רחובות? גם בשנת 2022, באופן מדהים למדיי, אחוז זעיר מהרחובות באיטליה (6.6%) נקראים על שם נשים. זה מצב מביש, ומרגיזה לא פחות העובדה שהנשים המעטות שזוכות לרחוב על שמן הן לרוב בנות הזוג של גברים מפורסמים (כמו לדוגמה אניטה גריבלדי, אהובתו של ג'וזפה גריבלדי) או דמויות מהמסורת הנוצרית (סנטה מריה – אימו של ישו, סנטה מגדלנה, סנטה לוצ'יה, וכן הלאה). אם "ננכה" מהרשימה את שמות הרחובות שנקראו על שם אימו של ישו ועל שם קדושות נוצריות אחרות, נגלה שאחוז הרחובות המוקדשים לנשים עומד בפועל על כ-2% בלבד (ולעיתים קרובות אף פחות מכך). הגיע הזמן לשינוי? תיאורטית, החוק באיטליה אוסר לקרוא רחוב על שם אנשים שנפטרו לפני פחות מעשר שנים. אם כך, כדאי לציין שהשנה ממש ימלאו 10 שנים למותה של ריטה לוי מונטלצ'יני, המדענית היהודייה זוכרת פרס נובל לרפואה, שהיה לי הכבוד לפגוש ולראיין. רחובות ספורים בלבד נקראו עד היום על שמה, ולא מאוחר לתקן... אפשר כמובן לקרוא רחובות גם על שם מרגריטה האק (Margherita Hack), האסטרופיזיקאית האיטלקית המפורסמת, איזבלה ד'אסטה (אחת הנשים החשובות ברנסנס האיטלקי), מריה מונטסורי (מייסדת שיטת מונטסורי ששינתה את חייהם של מאות אלפי ילדים ברחבי העולם), המלכה אלאונורה מארבוראה, מתילדה מקנוסה (אחת הנשים החשובות בימי הביניים באיטליה), ארטמיזיה ג'נטילסקי (Artemisia Gentileschi - ציירת מתקופת הבארוק, שבשנים האחרונות התגלתה מחדש וכמה מעבודותיה מוצגות באופיצי בפירנצה), ועוד... בהקשר זה ישנה יוזמה מעניינת בשם #RememberMyName, שמטרתה להעלות את המודעות להנצחת נשים במרחב הציבורי, ויוזמה נוספת בשם MiRiconosci, שממפה את הפסלים המוקדשים לנשים ברחבי איטליה. המאבקים הטעונים מאחורי השמות שמות של רחובות הם אף פעם לא רק שמות של רחובות. זוהי הנכחה פיזית של הזיכרון והזהות הקולקטיביים. מהשם אפשר ללמוד על הערכים שהשליט, או המדינה, או הקהל, מעוניינים לקדם. נדמה לנו לעיתים ששמות הרחובות והכיכרות חקוקים באבן, עובדה קבועה ונצחית, אבל בפועל המצב שונה לגמרי. רחובות רבים (בעיקר המרכזיים והחשובים שבהם) בכל רחבי איטליה שינו את שמם שוב ושוב, בהתאם לרוח התקופה. מכיוון ששמות הרחובות והכיכרות הם כלי (להנצחה, לזיכרון, לקביעת עובדות בשטח), הם גם לעיתים קרובות עילה למאבק. לא פעם ולא פעמיים התעוררה סערה באיטליה משום שראש עיירה נידחת החליט להנציח דמות פשיסטית זו או אחרת. מנגד, ערים אחרות משתמשות בכוחה של ההנצחה כדי לכתוב מחדש את הנרטיב הציבורי: במילאנו שונו לאחרונה שמותיהם של שלושה רחובות שנקראו על שם מדענים פשיסטים שתמכו בתורת הגזע, ונקראו מחדש על שם שלושה מדענים שנרדפו בתקופה הפשיסטית. בימים אלה מתנהל בכל רחבי העולם מאבק על אופיו של המרחב הציבורי ועל האופן שבו מונצחות דמויות מעוררות מחלוקת מהעבר. בזמן שבאנגליה ובארצות הברית מנפצים פסלים ואנדרטות של גברים שמואשמים בגזענות, באיטליה הלך הרוח הוא שונה למדיי (לפחות כרגע), ולרוב ממשיך להתקיים קונצנזוס סביב הדמויות המרכזיות בהיסטוריה האיטלקית. אבל אין ספק שבשנים האחרונות רוחות של שינוי נושבות גם בארץ המגף, ונשאלות שאלות: מה צריך להיות דינם של רחובות שנקראו על שם ערים באתיופיה או לוב שהצבא האיטלקי כבש בתקופה הפשיסטית? איך מתמודדים עם העבר הקולוניאליסטי של המדינה? איזה מן פסלים צריכים להופיע במרחב הציבורי? למה כמעט כל הפסלים הם של גברים, וכאשר יש פסל של אישה היא כמעט תמיד מופיעה בעירום חלקי? במקרים מסוימים קל מאד לפתור את הבעיה: לאחר מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, שונה שמה של פיאצה אדולף היטלר שברומא, והיא נקראה מחדש על שם הפרטיזנים (פיאצה דיי פרטיג'ני – Piazzale dei Partigiani). במקרים אחרים, התשובה ברורה פחות, והדיון נמשך.

יצאתם מהשדה שכחתם לקנות כרטיס סים? אל דאגה. הכנו עבורכם מפות לנקודות הנסיעה הקרובות ביותר לשדה התעופה. קניית כרטיס סים מחוץ לשדה התעופה להלן מפה בעברית המציינת את מיקום סניפי הרשתות (vodafone ו- TIM) בקרבת שדות התעופה העיקריים באיטליה מתחת למפה הכנו מפות יעודיות בהן מסומן המסלול לחנות הקרובה ביותר לשדה התעופה. מסלולים אלה אינם עוברים באזורי ZTL מסלולים נבחרים לשדות תעופה ראשיים ללא כניסה לאזור ZTL ורונה - VERONA ונציה - VENEZIA רומא - ROMA פלרמו, סיציליה - PALERMO קטניה, סיציליה - CATANIA ברגמו - BERGAMO

אחד מהפארקים הארכיאולוגיים החשובים באיטליה, חופים יפים, שמורת טבע ששייכת לנשיא איטליה, מסעדות דגים, דיסקוטקים, מוזיאונים מפתיעים ומסלולי הליכה – אוסטיה מציעה הרבה יותר ממה שאתם חושבים! אם אתם זקוקים להפסקה מגדודי התיירים שמציפים את רומא בקיץ, אחד הרבעים המפתיעים והנגישים של העיר רק מחכה שתגלו אותו... אוסטיה (Ostia) היא הרובע המיוחד ביותר של רומא. כן כן, קראתם נכון – אוסטיה נחשבת לאחד מהרבעים של רומא, ובמאמר זה נגלה מה כדאי לראות כאן, איך להגיע לאוסטיה, לאיזה חופים כדאי ללכת, מהן שמורות הטבע המענייניות ביותר, ואיפה אפשר ליהנות מארוחה טעימה במיוחד. רומא מוקפת בכביש טבעתי גדול שנקרא Grande Raccordo Anulare, ומחולקת מבחינה מנהלתית לחמישה-עשר רבעים מוניציפליים. אחד מהרבעים האלה נמצא מחוץ לרומא עצמה, על הים, והרובע הזה הוא אוסטיה. מפה של אוסטיה (Ostia) כדי להגיע לאוסטיה, יהיה עליכם להיעזר במטרו וברכבת. ראשית, קחו את קו B של המטרו עד לתחנת Piramide. מכאן, קחו את הרכבת לכיוון Ostia Lido. כדי להגיע לחלק העתיק של אוסטיה, לפארק הארכיאולוגי, רדו בתחנה שנקראית Parco Archeologico. כי להגיע לחלקה המודרני של אוסטיה, כלומר לעיר עצמה, רדו בתחנה האחרונה שנקראית Cristoforo Colombo ונמצאת במרחק צעדים ספורים מהים. מאז העת העתיקה אוסטיה משמשת כנקודת המוצא של רומא לים: באזור זה פעל נמל גדול וחשוב, שהתפתח בעיקר בתקופה האימפריה. משמעות המילה "Ostium" בלטינית היא "שפך הנהר", ואכן אוסטיה העתיקה נוסדה בין המאה השביעית והשישית לפנה"ס, על שפך נהר הטברה (Tevere), בנקודה שבה התחבר לים התיכון. הפארק הארכיאולוגי באוסטיה העתיקה הכניסה לפארק הארכיאולוגי ממוקמת ב- via Romagnoli 717, ועולה כ-10 יורו (מחיר הכרטיס יהיה גבוה יותר אם מתקיימות במקום תערוכות מיוחדות). שימו לב – אי אפשר לשלם פה במזומן, רק בכרטיס אשראי. לחילופין ניתן לקנות כרטיסי כניסה מראש, אונליין, דרך האתר הרשמי. הפארק הארכיאולוגי באוסטיה הוא השני בגודלו בעולם (אחרי פומפיי) וכולל מונומנטים ציבוריים רבים כמו למשל מרחצאות תרמיים, תיאטראות ובתים פרטיים. בגלל שמדובר על שטח גדול למדיי, אני ממליצה לכם לבוא בלבוש מתאים, ולנעול נעליים נוחות להליכה. כדאי הקפיד ללכת תמיד רק לאורך המסלולים שמופיעים על המפות. בכניסה למתחם תמצאו את עצמכם ב-Via Ostiense העתיקה, ומשני צידיה תראו את הנקרופוליס, כלומר אתר הקבורה ובו קברים מסוגים שונים (סוג הקברים השתנה בהתאם לתקופה ההיסטורית). המשיכו קדימה עד שתחצו את החומות העתיקות שנבנו בתקופה הרפובליקנית ותעברו דרך פורטה (שער) רומנה (Porta Romana), עד שתגיעו לרחוב שנקרא Decumano Massimo. מכאן, המשיכו להתקדם בעקבות השילוט עד שתגיעו למרחצאות נטונו (Terme di Nettuno) ומרחצאות פורו (Terme del Foro), המעוטרים בפסיפסים יפהפיים. הרחובות העתיקים והמרחצאות השתמרו בצורה נפלאה, ומרתק להתהלך ביניהם. אל תחמיצו גם את התאטרון המרהיב ואת הפורום, שבו ניצב המבנה הקדוש המרכזי בעיר, הקפיטוליום (Capitolium), מקדש שהוקדש לאלים יופיטר, יונו, ומינרבה. הקפיטוליום נבנה בשנת 120 לספירה תחת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, והיתמר לגובה לא פחות מ-20 מטרים. כמה מהאתרים המעניינים ביותר בפארק הארכיאולוגי של אוסטיה העתיקה הם: בית דיאנה (la casa di Diana) – בית דירות, המכונה אינסולה (insula), ונראה מודרני להדהים. רובע הסוחרים, שבליבו השוק (macellum) ושוק הדגים. ה-INSULA (כלומר מבנה) בעל התקרות המקומרות והמקושטות בפרסקאות יפהפיים, שנקרא Insula delle volte dipinte. השער העתיק המכונה Porta Marina, הממוקם כ-150 מטרים מהחוף. המזרקה ליד שער אדריאנוס, המתוארכת למאה השנייה לפנה"ס. המסעדה של אלכסנדר הליקס, שבה עדיין אפשר לראות את השולחנות שעליהם הוגש האוכל, ואת הפסיפסים שקישטו את החלל. המוזיאון המקומי, ובו 12 אולמות מלאים בממצאים מרתקים שנחפרו בפארק, בעיקר פסלים וסרקופגים (המוזיאון כרגע סגור לצורך שיפוצים, מומלץ לבדוק את שעות הפתיחה באתר האינטרנט של הפארק לפני הביקור). האמפיתאטרון. בית הכנסת העתיק של אוסטיה אין ספק שאחד האתרים המעניינים ביותר בפארק הארכיאולוגי הוא בית הכנסת[, שנחשב לעתיק ביותר באירופה המערבית, והיחיד שנותר מבין שניים עשר בתי הכנסת שפעלו ברומא העתיקה. בית הכנסת ניצב לאורך רחוב שנקרא strada Severiana, ובנייתו מומנה על ידי משפחת Fabii Severi, ממוצא יהודי. מעניין לראות שבית הכנסת לא פונה לכיוון ירושלים, מה שמרמז על העובדה שהוא נבנה עוד לפני חורבן בית המקדש. לאחר עבודות שחזור בית הכנסת חזר למצב שבו היה במאה ה-4 לספירה (אף שבפועל הוקם מאות שנים לפני כן, במאה הראשונה לספירה). בית הכנסת שימש את הקהילה היהודית במקום, שכללה סוחרים רבים שסחרו בעיקר עם אלכסנדריה (מקור חשוב לחיטה עבור רומא). מתחם הפארק הארכיאולוגי (וכרטיס הכניסה שתרכשו) מאפשר לכם לבקר גם בנמל קלאודיוס וטראיאנוס (Porto di Caludio e Traiano), בקרופוליס, ובמוזיאון הספינות העתיקות המכיל אוסף מרשים במיוחד של ספינות רומיות עתיקות שנחפרו במקום. הנמל העתיק: הנמל נמצא מחוץ לפארק, וניתן להגיע אליו עם רכב בלבד. כדאי לדעת שעם השנים הים נסוג, וכיום קשה להבין שמדובר בנמל שכן הממצאים הארכיאולוגיים שאפשר לראות במקום נמצאים במרחק משמעותי מקו המים. בין היתר תוכלו לראות את החומה העתיקה, ואת המבנים ששימשו כדי לאגור חיטה. כך נראתה אוסטיה והנמל בעת העתיקה, בזמן ששימש את האימפריה הרומית מוזיאון הספינות: גם מוזיאון הספינות נמצא במרחק מסויים מהפארק הארכיאולוגי, באזור פיומיצ'ינו, ותזדקקו לרכב פרטי על מנת להגיע אליו. כאן תוכלו להתרשם מהאוסף החשוב ביותר של ספינות עתיקות באזור הים התיכון. חמש הספינות המרכזיות הן האטרקציה החשובה ביותר במקום: 3 ספינות נהר ששימשו להובלת סחורה לאורך נהר הטיבר, ספינת תובלה ימית, וסירת דיג עתיקה, שבליבה אקווריום שנועד לשמור את הדגים חיים וטריים. אחד המאפיינים המיוחדים של המוזיאון הוא שהמבנה הוקם ממש בנקודה שבה מצאו את הספינות, בתוך מתחם הנמל שהתגלה במהלך עבודות ההקמה של שדה התעופה פיומיצ'ינו (Fiumicino) בשנת 1957. הנקרופוליס: בסמוך נמצא אתר נוסף הנכלל במחיר הכרטיס – הנקרופוליס (ניתן להגיע רק ברכב פרטי). מדובר על סדרה של מבני קבורה המתוארכים לתקופה שבין המאה הרביעית והמאה הראשונה. המבנים עצמם מעניינים מאד, ועל רבים מהם אפשר עדיין לקרוא כתובות ביוונית ובלטינית המתארות את שם המת, הוראות אחרונות שהשאיר, ועוד. לעיתים קרובות הוצבו ליד הקברים האלה לבנים שעליהן צויירו התפקידים שמילאו המתים בחייהם. ליד קבר אחד, לדוגמה, אפשר לראות לוחית ועליה מופיעה מיילדת המסייעת לאישה בזמן הלידה, רופא מנתח, חרש ברזל, סוחר חיטה, ועוד. האיורים האלה, העשויים לרוב מפסיפסים יפהפיים, מאפשרים לנו להציץ לעבר ולגלות את חיי היום יום של תושבי המקום לפני למעלה מ-2200 שנה. אוסטיה החדשה בתום הביקור בפארק הארכיאולוגי ובמתחמים הצמודים אליו, הגיע הזמן לבקר בעיר אוסטיה עצמה. ראשית כל, כדאי לבקר בלב העתיק של העיר. בין הסמטאות העתיקות מימי הביניים ניצב מבצר קטן ומרשים מהמאה ה-15 שבנה האפיפיור יוליוס השני בסגנון אדריכלי טיפוסי לרנסנס. הצריחים הרחבים, הפרסקאות המרשימים והחפיר המקיף את המבצר מצדיקים את הביקור באתר. כרגע ניתן לבקר במבצר רק בסופי שבוע, כחלק מביקור מודרך (הכניסה בחינם). כדאי לבדוק שהמבצר פתוח לפני שמגיעים הנה, פרטים באתר הרשמי. לאחר מכן, הגיע הזמן לאזן את היום עם קצת שופינג! אם אתם מחפשים בגדים, נעליים ופריטים מעניינים נוספים, נסו את via delle Baleniere, בלב אוסטיה – זהו רחוב עשיר בחנויות מכל סוג אפשרי, החל מסניפים של הרשתות הידועות באיטליה וכלה בחנויות בוטיק. טיפ: מבקרים באזור עם ילדים? תוכלו לעצור ב-Parco Lido, לונה פארק הממוקם ליד פיאצה בשם Piazza della Stazione Vecchia. לחילופין, תוכלו לקחת אותם לבקר בשמורת הטבע הסמוכה. הצוות שמנהל את השמורה מארגן (העונה) לעיתים קרובות אירועים, סדנאות וסיורים מודרכים. מומלץ לבדוק בעמוד הפייסבוק שלהם אם מתוכננת פעילות כלשהי בזמן שאתם באזור. הדרך הנעימה לסיים את היום היא בהליכה לאורך הנמל, מול השקיעה. כמובן שכדאי להתיישב באחד מבתי הקפה וליהנות מאפריטיבו נחמד. אחד המקומות המועדפים עליי הוא Cafè friends. איפה אוכלים? אוסטיה מציעה למבקרים מסעדות רבות מאד, בעיקר מסעדות דגים. אחד המקומות האהובים עליי הוא Edonè, שמתמחה בפיצה מעולה ודגים טריים ומצויינים. כדאי להזמין מראש מקום באחד השולחנות על המרפסת המשקיפה על הים. אם אתם מעדיפים חתיכת פיצה טעימה (טייק אווי), אחד המקומות הכי טובים העיר הוא Pizzeria Ferrara, מקום שמתפקד גם כמעדנייה, ומתמחה באוכל רחוב. ואם אתם מחפשים מקום לארוחת הבוקר, אפריטיבו, או גלידה מעולה, נסו את Il Sole di Ostia. בטיילת שלאורך הים יש נקודה אחת רומנטית במיוחד – גשר בשם Il Pontile degli Sposi. לכאן מגיעים זוגות רבים כדי להתחתן בטקס אזרחי. גם אם אתם לא מתכוונים להתחתן מול הים, זו עדיין נקודה מקסימה לבקר בה ולהצטלם מול השקיעה. החופים הכי יפים באוסטיה אם מתחשק לכם להעביר חלק מהביקור על החוף, כמו שעושים רוב הרומאים, אוסטיה מציעה שפע של אפשרויות: החוף הטרנדי ביותר הוא גם אחד החופים הוותיקים של העיר – Kursaal. לכאן מגיעים הרומאים שמחפשים בעיקר פעילויות מעניינות, ופה תוכלו למצוא בין היתר מיטות שיזוף ושמשיות להשכרה, בריכות גדולות עם מגלשות, מסעדה, בר שמתמחה בקוקטיילים, מגרש כדור יד, ושפע של אירועים בשעות הערב, שמתאימים לקהל צעיר. מי שמחפש אווירה שלווה יותר ימצא אותה בחוף La Bicocca, שמתאים בעיקר למשפחות עם ילדים. חוף מומלץ נוסף, הגובה מחירי כניסה שפויים, הוא Il Gabbiano. בחלקה הדרומי של אוסטיה תוכלו למצוא חופים המנוהלים על ידי עיריית רומא, ומכונים cancelli: הכניסה לחופים האלה היא ללא תשלום, ואם תרצו תוכלו לשכור במחיר מסובסד מיטות שיזוף ושמשיות. לאורך החופים מפוזרים גם קיוסקים למיניהם, שבהם תוכלו לקנות סנדוויצ'ים או משהו קטן לנשנש. אם תמשיכו ותרדו עוד דרומה, תגיעו לאזור שנקרא Capocotta – פיסה מקסימה של טבע, ובה דיונות חול וצמחייה ים תיכונית עשירה. גם כאן יש מספר חופים מוסדרים, כמו לדוגמה ה- Oasi Naturista di Capocotta, המוכר בעיקר כחוף נודיסטי, ו-Settimo Cielo, המוכר בעיקר כחוף של קהילת הלהט"ב. החוף המועדף עליי באזור הזה הוא Il Chiosco Mediterranea, חוף מסודר ונקי יותר מהאחרים, שפתוח גם בשעות הערב. לעיתים קרובות מארגנים פה אירועים גסטרונומיים בהשראה ים תיכונית. חיי הלילה באוסטיה – איפה מבלים? מקומות הבילוי פתוחים לרוב בחודשי הקיץ, והדיסקוטק המפורסם ביותר על החוף הוא Kursaal. מי שמחפש בעיקר קוקטיילים ימצא אותם ב-Open Bar, או ב-Shilling היוקרתי (והיקר) יותר. טיפ: קשה מאד למצוא חנייה בחלקה הדרומי של אוסטיה, אלא אם כן תגיעו מוקדם מאד בבוקר. לכן אני ממליצה לכם להשאיר את הרכב בחניון כלשהו, ולהגיע לכאן עם האוטובוס (קו 7 או קו 62, שיוצאים מהתחנה המרכזית של אוסטיה). שמורות טבע מומלצות באזור אוסטיה באזור המכונה Castel Fusano תוכלו למצוא שמורת טבע מקסימה. זה מקום מושלם לטיולים רגליים בין עצי האורן הגבוהים, בזמן שהילדים משחקים בכדור או משתעשעים באיסוף צנוברים. בלב השמורה יש פארק ארכיאולוגי קטן בשם Villa di Plinio, ובו כמה ממצאים עתיקים (אפשר לבקר בפנים רק בתיאום מראש ובליווי מדריך. לפרטים התקשרו למספר: 06-0608). וכמובן שאי אפשר לסיים את המאמר הזה מבלי לדבר על Castel Porziano, שנחשב לאחד האטרקציות המרכזיות באזור: זוהי שמורה ששייכת לנשיא איטליה – אחת משלושת האחוזות הרשמיות העומדות לרשות ראש המדינה. השמורה מתפרשת על פני כ-60 קמ"ר ופתוחה למבקרים. ניתן לבחור באחד מתוך שלושה מסלולי טיול אפשריים (בהזמנה מראש בלבד, דרך האתר הרשמי). הכניסה לשמורה היא דרך השער ב-via Cristoforo Colombo 1671, וניתן להגיע לכאן ברכב פרטי או עם קו B של המטרו (המטרו מגיע עד תחנת EUR ומשם יש לקחת את אוטובוס מספר 709 ולרדת אחרי 8 תחנות). אסור להיכנס למקום עם מזוודות או עם תיקים גדולים, ואסור לצלם במקום. המתחם פתוח בסופי שבוע בלבד, ויש להזמין כרטיסים לפחות 5 ימים מראש. מחיר הכרטיס עומד על 10 יורו + 1.50 יורו עבור ההזמנה. בחודשי האביב והסתיו, לדוגמה, תוכלו לצאת למסלול המשלב טבע עם אומנות: הסיור המודרך כולל ביקור במוזיאון הארכיאולוגי, במבצר שבלב השמורה, במשכן ההיסטורי, בכנסייה ובגנים המטופחים, ונמשך כשעתיים וחצי. המבצר שבמתחם מתוארך לימי הביניים, ושופץ במאה ה-19. החללים הפנימיים רוהטו על ידי משפחת המלוכה האיטלקית – שושלת סבויה – והמבצר שימש את בני המשפחה כמעון רשמי עד שאיטליה הפכה לרפובליקה והם איבדו את מעמדם. המוזיאון הארכיאולוגי אמנם קטן אבל מעניין למדיי, ומכיל כ-200 מוצגים שנחפרו במקום, חלקם עתיקים למדיי, ובני למעלה מ-2500 שנה. מסלול נוסף שניתן לצאת אליו הוא המסלול הארכיאולוגי (זמין גם הוא בחודשי האביב והסתיו), הכולל ביקור במוזיאון הארכיאולוגי, בשמורת הטבע, בווילה ובאמת המים הרומאית. המסלול אורך כ-4 שעות. בנוסף, ניתן לבחור אחד מ-5 מסלולי הליכה בטבע. לרוב נדרשות כ-5-6 שעות להשלים כל מסלול, והמסלולים האלה מומלצים בעיקר עבור חובבי הליכה וטבע מושבעים.

אחד הסמלים הידועים ביותר של ג'נובה הוא הפוקצ'ה הג'נובזית – מאפה תפוח ואוורירי, מבהיק משמן זית וטעים באופן מושחת. אם ביקרתם בעיר הבירה של מחוז ליגוריה ולא טעמתם את הפוקצ'ה הג'נובזית האמיתית, כאילו לא ביקרתם בה בכלל. אבל איפה אפשר למצוא את "הדבר האמיתי"? המדריך שלפניכם יוביל אתכם ישר לפוקצ'ות הכי טעימות בעיר, ולמקומות שהמקומיים מעריצים. זכרו – זה לא הזמן לספור קלוריות... אנחנו הישראלים רגילים לדבר על פוקצ'ה באופן כללי, אבל האמת היא שבאיטליה יש סוגים שונים של פוקצ'ות, וכל פוקצ'ה תפוחה מרוב משמעות, היסטוריה וטעמים מקומיים. הפוקצ'ה המפורסמת של בארי לא דומה לפוקצ'ה בטוסקנה, לדוגמה, ושתיהן שונות מהפוקצ'ה הג'נובזית הידועה. הפוקצ'ה בג'נובה, הידועה בשם פוגאסה (fugassa) היא חלק בלתי נפרד ממסורת העיר, עוד מימי הביניים. אזור הנמל מלא במאפיות המכינות פוק'צות לוהטות מרגע שעולה השמש, ובמשך מאות שנים נחשבה הפוקצ'ה (לצד כוס יין לבן) לארוחת הבוקר המועדפת על הימאים והסוורים. כיום הפוקצ'ה נאכלת בג'נובה בכל מקום ובכל שעה, מבוקר ועד ערב. היא מלווה כל ארוחה, ובעבר נהגו המקומיים לאכול אותה אפילו בכנסייה, בזמן החתונה כשהכומר בירך את החתן והכלה, כסמל להצלחה ושגשוג (המנהג נאסר בסופו של דבר על ידי הארכיבישוף). המטבח הליגורי באופן כללי הוא מטבח עני, וחלק גדול מהמנות בו הן פשוטות מאד – פשטידות ירקות, פסטה ולחם הם כוכבי האזור. לא פלא, אם כן, שהפוקצ'ה תפסה ועדיין תופסת מקום כה גדול וחשוב בתרבות העיר. ג'נובה, עיר קצת משונה יש להודות על האמת – ג'נובה היא עיר קצת משונה. מצד אחד – היא אחת מארבע הרפובליקות הימיות המפורסמות באיטליה (לצד פיזה, אמלפי, וונציה), עיר שידעה לאורך המאות אושר עצום ומפואר. מצד שני – זו עיר מחוספסת, קצת משוגעת, מבוך של סימטאות לעיתים מטונפות ומכוסות בגרפיטי. כמה ממסעדות הפועלים הטובות בעיר ממוקמות ברחובות צרים וכל כך מכוערים עד כי עולה התחושה שהם מנסים באופן אקטיבי ממש להדוף את המבקרים הלאה, לעבר יעד אחר. בניגוד לערים אחרות, המתגאות בפיאצה ראשית מפוארת שאליה מתנקזים חיי החברה של העיר, בג'נובה אין ממש פיאצה שכזו, ובליבה של הכיכר הראשית, כיכר דה פרארי, מוצבת מזרקה ענקית שתופסת את רוב המקום. נדמה שג'נובה מנסה להסתיר את אוצרותיה, וכדי לגלות את סודות העיר יש לחבוש כובע בלש ולצאת לחפש אותם. האופן שבו ג'נובה בנויה מעצים את תחושת הבלבול, שכן העיר היא מבוך של סמטאות צרות שמטפסות במעלה הגבעות ויורדות בתלילות וגרמי מדרגות שמחברים את המפלסים. מצד אחד – בנייני אר נובו (בין המפוארים והיפים באיטליה) ומצד שני – בניינים עתיקים ומטים ליפול הסגורים על בריח. מצד אחד בתי מגורים בצבעי פסטל טיפוסיים לליגוריה ומצד שני שיכוני עוני שנבנו בזוויות בלתי אפשריות בשכונות צפופות. כאשר מתרחקים מהמרכז ונעים לכיוון שכונות היוקרה של ג'נובה, מתגלות עשרות וילות היסטוריות מפוארות ומפתיעות ביופיין. כמו ערי נמל רבות, גם ג'נובה היא ערב רב של השפעות: נמל פירושו עושר, מסחר, תנועה. אבל נמל פירושו גם פשע, מסחר מהסוג המפוקפק, ואוכלוסיית מהגרים גדולה. אבל יש הרבה יופי בג'נובה, וכדי להבין את העיר מומלץ להשקיע מעט מאמץ ולא להיעצר מול הדימוי הראשון שמכה בכם. האובססיה המוחלטת של הג'נובזים עם הפוקצ'ה אין ספק שבג'נובה פיתחו המקומיים אובססייה קלה (ומוצדקת לחלוטין) עם הפוקצ'ה. כאן הפוקצ'ה נתפשת כמאכל המקומי ביותר, הבסיסי ביותר, והנכון ביותר, כזה שמתאים לכל אירוע ולכל הנסיבות. בג'נובה מתחילים את היום עם פוקצ'ה, ולא רק במאפיות! בניגוד לערים אחרות באיטליה, שבהן בתי הקפה מגישים מגוון מאפים מתוקים לצד הקפוצ'ינו (קורנטו, למשל), בג'נובה תמצאו גם רצועות פוקצ'ה מבהיקות משמן זית, ומקומיים רבים מנשנשים אותן ביחד עם הקפה. יש גם מי שטובלים את הפוקצ'ה בקפה, אבל זה כבר עניין אחר... המרכיבים שמהם עשויה הפוקצ'ה המיתולוגית הם פשוטים: קמח, מים, שמרים, מלח, שמן זית. והתוצאה? התוצאה היא מופלאה: פוקצ'ה רכה ותפוחה כמו ענן, חלקה העליון מנוקד בשקערוריות קטנות שיצרו אצבעותיו של האופה, וכולה מבהיקה ומנצנצת משמן זית. בניגוד לפוקצ'ות אחרות, כמו הפוקצ'ה של בארי, לדוגמה, הפוקצ'ה הג'נובזית תמיד תהיה נמוכה למדיי (עד סנטימטר אחד), על מנת לשמר את המרקם הרך. הערה קטנה, לפני שאתם יוצא למסע גרגרני בעקבות הפוקצ'ה המושלמת: במאפיות רבות (בעיקר המאפיות הוותיקות והמסורתיות יותר) מוסיפים למתכון גם שומן חזיר (סטרוטו, strutto, באיטלקית). המתכון המקורי לפוקצ'ה ג'נובזית לא אמור לכלול שומן חזיר, ועדיין, יש מי שהחליטו לעצב מחדש את המסורת המקומית. אם אתם מקפידים על כשרות או נמנעים ממוצרי בשר, מומלץ לברר מראש האם יש סטרוטו בפוקצ'ה. ברוב המאפיות, גם המסורתיות ביותר, תוכלו למצוא גם פוקצ'ות המכילות שומן חזיר וגם כאלה שלא. במאפיות המודרניות יותר נמנעים כמעט לחלוטין משומן חזיר. וכעת – נצא לדרך! הפוקצ'ות הכי טובות בג'נובה מי שיחפש (באיטלקית) המלצות לפוקצ'ה הג'נובזית הטובה ביותר, ימצא אינספור רשימות. נדמה שלכל מאפייה ותיקה בעיר יש מועדון של אוהדים שרופים, המשוכנעים ללא צל של ספק שהמאפייה האהובה עליהם היא הטובה ביותר, וכל שאר הפוקצ'ות הן עלבון לאנושות. אני משתדלת שלא להסתכסך עם ג'נובזים חמומי מוח, ולכן אבהיר מיד: הרשימה שלפניכם מבוססת על דעתי האישית, בעיקר, אבל גם על דעתם של חברים מוקמיים, והמלצות של יודעי דבר. הרשימה גובשה לפי מספר קריטריונים, וביניהם גם המיקום. ישנן כמה מאפיות נהדרות שנמצאות מחוץ למרכז, בשכונות מגורים, אבל לא כללתי אותן ברשימה משיקולי נוחות. הידועה והמפורסמת מביניהן היא Pasticceria Focacceria Priano, אחת הידועות והאהובות בעיר. פריאנו היא עיירה שנמצאת במרחק כ-20 קילומטר ממרכז ג'נובה, ואם אתם מטיילים באזור עם רכב, תוכלו לעצור כאן ולטעום את המעדנים שהם מכינים מידי בוקר. אבל מכיוון שזהו לא בדיוק יעד ריאלי לחובבי פוקצ'ה שמשוטטים בעיר עצמה, המאפייה לא נכנסה לרשימה. שיקול נוסף הוא המגוון – מקום רציני צריך להציע פוקצ'ה בסיסית מעולה, אבל גם וריאנטים עשויים היטב: פוקצ'ה עם בצלים או עם גבינה, לדוגמה (שתי קלאסיקות ידועות בעיר). ואם אתם כבר נכנסים פנימה, כדאי לטעום לא רק את הפוקצ'ה אלא גם את הטורטה (torta, פשטידת ירקות עטופה בבצק, אחד המאכלים הטיפוסיים הידועים בליגוריה) שרוב המאפיות מכינות. תחנה מספר 1: Panificio Mario התחנה הראשונה היא גם אחת הטובות ביותר בעיר, ולדעתי מדובר באחת משלוש הפוקצ'ות הטובות בג'נובה. מאז שנת 1938 מכינים פה פוקצ'ות שגורמות לג'נובזים להתאהב: המבחר רחב, הפוקצ'ות תפוחות ואווריריות, הטעם נהדר, והמוכרים נחמדים (לא מובן מאליו!). יתרון נוסף הוא המיקום – מאפיית Panificio Mario נמצאת במרחק דקות ספורות מתחנת הרכבת Genova Brignole, ודקות מהשוק האוכל הידוע של ג'נובה, ה-Mercato Orientale (ראו בהמשך). הסוד, טוענים פה, הוא השימוש הנכון בשמרים כדי שהפוקצ'ה תתפח בצורה נכונה, וההקפדה על זמני מנוחה עבור הבצק. כמובן שהכמות המכובדת של שמן זית שמעטרת את הפוקצ'ה משדרגת את הטעמים... הפוקצ'ה הג'נובזית האמיתית צריכה להיות פריכה מבחוץ ורכה מבפנים. זה השילוב המושלם, שהופך אותה למאכל האהוב ביותר בעיר, וכאן פיצחו את הסוד. תחנה מספר 2: Panificio Santa Rita בסמטה קטנה מחוץ ל-Mercato Orientale מתחבאת מאפיה זעירה וחמודה עם פוקצ'ות מעולות. כמות השמן אמנם נדיבה מאד (יהיה מי שיאמר מידי... לא ברור איך מספר הסובלים מצרבת בג'נובה לא מרקיע שחקים) אבל הפוקצ'ה היא אוורירית ורכה ונהדרת, ולא כוללת מרכיבים מהחי. אפשר למצוא כאן כמה מאפים טיפוסיים נוספים לג'נובה, אם במקרה אתם עדיין רעבים. תחנה מספר 3: Il Forno di Ghia אחד היתרונות הברורים פה הוא המבחר. מה הם מציעים? הכול! פוקצ'ות רגילות ופוקצ'ות עם תוספות, פשטידות ירקות ופיצות, עוגיות ושאר מאפים... המאפייה נמצאת במרחק דקה מהשוק, ומלאה במקומיים בכל רגע נתון. ואם כבר דיברנו על השוק, כדאי להוסיף עליו כמה מילים. שוק האוכל שבלב ג'נובה, המרקטו אוריינטלה (Mercato Orientale) הוא תחנת חובה, בעיני. השוק המקורה מלא בדוכנים מפתים המוכרים ירקות טריים ופירות, מאפים, גבינות, בשרים ונקניקים, תבלינים ושאר הפתעות. כיף להסתובב כאן, וכיף לקנות כאן משום שהמבחר גדול והאיכות מעולה. ויש גם בונוס: בלב השוק פועל מעין בית קפה (בתוך מתחם סגור) שבו אפשר לאכול ולשתות וגם ליהנות מאפריטיבו בשעות הערב. שוק האוכל בג'נובה. צילומים: אריאלה בנקיר תחנה מספר 4: Focaccia e dintorni אי אפשר לפספס את המאפיה הידועה הזאת. הפוקצ'ה פה מעולה! הבעלים מפעילים שתי סניפים בלב ליבו של המרכז: האחת ב-via San Lorenzo המרכזי (הרחוב המוביל לקתדרלה של ג'נובה, כנסיית סן לורנצו) והשני ב- via di canneto di curto 54, סמטה צרה שמתחברת לוויה סן לורנצו, במרחק שתי דקות מהסניף הראשון. מול שני הסניפים תמצאו תמיד תור קבוע של גרגרנים, אבל אל דאגה – התור מתקדם מהר, ותוך דקות ספורות גם אתם תזכו לנעוץ את שיניכם בפוקצ'ה הנכספת. פוקצ'ה אה דינטורני – אחת המאפיות הידועות בג'נובה. משמאל פוקצ'ה עם גבינת סטרקינו רכה ופסטו שהם מייצרים בעצמם. צילומים: אריאלה בנקיר המאפייה Focaccia e Dintorni פועלת כבר 50 שנה, והמוניטין שלהם מוצדק: הפוקצ'ות אוויריות ונפלאות, וגם המנות הנוספות, כמו פוקצ'ה בסגנון העיר רקו (Recco) ופרינאטה (Farinata – מעין פנקייק שטוח העשוי קמח חומוס ושמן זית) מוצלחות מאד. יתרון נוסף של המאפייה הזאת הוא שבניגוד למקומות אחרים, שבדרך כלל נסגרים להפסקת צהריים בין 13:00 ל-16:30, כאן התנור פועל 365 ימים בשנה, משבע בבוקר ועד שמונה בערב, כך שבכל שעה משעות היום תוכלו להשביע את תשוקתכם לפוקצ'ה טרייה. תחנה מספר 5: Pesto Bene צריך קצת לגוון! רבותיי, אי אפשר לאכול כל הזמן רק פוקצ'ה. צריך לאכול גם פסטו. כזכור, אחד המעדנים המזוהים ביותר עם מחוז ליגוריה הוא הפסטו (pesto), כמובן, אותו ממרח מיתולוגי העשוי בזיליקום טרי, שמן זית, גבינת פקורינו, צנוברים, ושום (למרות שקיימת גם גרסה נטולת שום). אחד המקומות הטובים ביותר בג'נובה לטעום בהם פסטו טרי הוא Pesto Bene, מעצמת בזיליקום מינאטורית שנמצאת במרחק פחות מדקה מ-Focaccia e Dintorni. הם מכינים את הפסטו במקום, ומגישים אותו בתוך "סירות" פוקצ'ה קטנות ושחומות משמן זית. השילוב נהדר, ונהדרת אף יותר העובדה שאפשר ללוות את כל הטוב הזה בכוס יין מבעבע. אם יש לכם מקרר במלון / דירה ששכרתם, כדאי לכם לקנות צנצנת של פסטו ולקחת אותו איתכם, לצורך נשנוש בהמשך. "סירות" פוקצ'ה קטנות והפסטו המעולה והטרי של Pesto Bene. צילומים: אריאלה בנקיר תחנה מספר 6: Le Fantasie di Giò זה מקום של מקומיים, קצת מחוספס אבל טעים, שמלא בכל רגע נתון בג'נובזים רעבים שרוצים חתיכת פוקצ'ה. כדאי לנסות פה את הפוקצ'ות בטעמים – עם בצל, עם אנשובי (מעולה!) ואפילו גרסה מתוקה עם תפוחי עץ מקורמלים. פוקצ'ה עם אנשובי ב: Le Fantasie di Giò. צילומים: אריאלה בנקיר שבעתם? יופי. בתום המסע בעקבות הפוקצ'ה המושלמת, תוכלו כמובן לבקר באטרקציות הנוספות של העיר: בנמל הידוע, באקווריום של ג'נובה (אחד הגדולים באירופה), בפאלאצי ההיסטוריים של ג'נובה לאורך ויה גריבלדי, או באחת הטירות ההיסטוריות כמו לדוגמה קסטלו ד'אלברטיס (Castello d’Albertis). מומלץ מאד ללכת לאיבוד בכוונה בסימטאות ג'נובה, ולגלות את העיר האמיתית המתחבאת במבוך הרחובות: לפעמים מטונפת ומשונה אבל תמיד מעניינת, מלאת חיים ואותנטית מאד. פה חנות קטנה בסגנון של פעם, שם סטודיו אומנים, פה דוכן דגים באמצע הרחוב, שם בוטיק מפתיע, פה מסעדה זעירה ונהדרת, שם בית קפה שמכין אספרסו מעולה – זוהי ג'נובה, בסופו של דבר. לקינוח תוכלו לעלות בעזרת המעלית הפנורמית – מעלית ספיאנטה קסטלטוׂ (Spianata Castelletto) לנקודת התצפית היפה בעיר, וליהנות מהנוף המרהיב הנשקף מלמעלה.

מה מסתתר במרכז ההיסטורי של וארזה, עיר הגנים של איטליה? אם כבר ביקרתם באגם וארזה וסיירתם בין הווילות והגנים המפוארים, הגיע הזמן להיכנס לליבה ההיסטורי של וארזה ולגלות את המבנים והכנסיות החשובים בעיר ווארזה, עיר לומברדית הנמצאת במרחק קצרצר משוויץ, מתגאה במקורות עתיקים במיוחד ונוסדה כפי הנראה לפני יותר מאלפיים שנה בידי הרומאים. גם אם כיום מוכרת וארזה בעיקר כמרכז תעשייתי ופיננסי, ליבה ההיסטורי של העיר יחשוף בפני המבקרים הקשובים והסקרנים כמה הפתעות מעניינות. מומלץ כמובן לשלב את הביקור במרכז ההיסטורי של העיר עם הגנים היפים והווילות ההיסטוריות של וארזה – אחת האטרקציות המרכזיות של העיר! המקום המתאים ביותר להתחיל את הסיור בווארזה הוא בפיאצה מונטה גראפה (piazza Monte Grappa), המהווה דוגמה קלאסית לאדריכלות הרציונלית האיטלקית שצמחה בתקופת הפשיזם. מעל הפיאצה מיתמר המגדל העירוני, שננבה בסגנון מנייריסטי מילאנזי ומתנוסס לגובה כ-80 מטרים. המגדל תוכנן על ידי ג'וזפה ברנסקוני (Giuseppe Bernasconi), והושלם בשנת 1774. האחים ג'וליו וג'וזפה בארופיו (Baroffio) עדכנו את מראה המגדל ושיוו לו צורה מודרנית יותר, ובתקופה הפשיסטית כונה המגדל Torre Littoria, כמעין מחווה מקומית למגדל Littoria המקורי בטורינו (הנחשב לאחת הדוגמאות החשובות באיטליה של אדריכלות רציונלית). בעבר נודעה פיאצה מונטה גראפה בשם אחר – פיאצה פורקארי (Porcari) או פיאצה פאדלה (Padella), בשל צורתה המשולשת. אך כאשר שודרג מעמדה של וארזה והיא הוכתרה כבירת הפרובינצייה בשנת 1927, הרסו השלטונות מבנים רבים (כמעט רובע שלם, למעשה) ובנו את הפיאצה מחדש לפי תכנונו של האדריכל הרומאי מריו לורטי (1898 - 1968). ליד הפיאצה ניצבת לשכת המסחר, ובמרכזה מזרקה בסגנון קלאסי, שעוצבה בהשראת יצירות אומנות פשיסטיות משנות ה-20. הרחוב הראשי, קורסו מטאוטי (Corso Matteotti), המכונה על ידי המקומיים פשוט "איל קורסו – Il Corso", הוא לא רק העורק הראשי של העיר אלא ה"סלון" המקומי, מדרחוב שבו כולם עוברים ואליו כולם מתנקזים בסופו של דבר כדי להיפגש ולשוחח, לראות ולהיראות. אין זה מקרי שהרחוב הראשי נקרא על שם ג'אקומו מטאוטי (1885-1924), אחד הפעילים האנטי-פשיסטים החשובים בהיסטוריה האיטלקית. הריצוף לאורך קורסו מטאוטי בנוי בצורה מיוחדת, ועשוי מאבן וולקנית ורודה שנחצבה לא רחוק מהעיר, במחצבת קואסו (Cuasso). הבניינים משני צידי הקורסו בנויים כמו פעם – בקומה התחתונה פעלו בעבר הסוחרים והאומנים (כיום אלה חנויות), בקומות העליונות מתגוררים התושבים, ומאחורי הבניין, בחלק המוסתר מהרחוב, אפשר למצוא גינות שבעבר תפקדו בעיקר כגינות ירק ושימשו את המקומיים לגידול מזון. אם תתקדמו לאורך הרחובות המקורים (המכונים פורטיצ'י – portici, ונפוצים בערים רבות באיטליה במיוחד בעיר בולוניה), ותלכו מהעמודים הרומאיים שבתחילת הקורסו ועד לפיאצה דל פודסטה (piazza del Podestà) שבסופו, תוכלו לראות את פסל הברונזה המכונה Il Garibaldino. הגריבאלדיני (צורת הרבים של גריבאלדינו) היו מתנדבים שהונהגו בידי ג'וזפה גריבלדי ופעלו למען איחוד איטליה. הפסל נוצר בשנת 1901 על ידי לואיג'י בוצי לאונה (Luigi Buzzi Leone, 1823-1909), פסל מהעיירה ויג'ו (Viggiù), וזהו למעשה עותק של הפסל המקורי משנת 1861 שנמצא כיום בקסקרטין במילאנו. על פיאצה דל פודסטה משקיף הפאלאצו דל פרטוריו (Palazzo del Pretorio) שנבנה בשנת 1570, ושימש כבניין העירייה עד שנת 1882 (בניין העירייה הנוכחי ממוקם בפאלאצו אסטנסה palazzo Estense). מבנה מרשים נוסף הוא פאלאצו ביומי (palazzo Biumi), שנבנה בשנת 1615 לפי הוראותיו של ג'ובאן פייטרו ביומי (Giovan Pietro Biumi). הפאלאצו אירח בעבר את שוק החיטה העירוני, וחדריו מעוטרים בפרסקאות המתארים את בני משפחת ביומי האצילה, ששיחקה תפקיד מרכזי באזור העיר וארזה במאות ה-17 וה-18 עד שנכחדה במאה ה-19. למרבה הצער הפרסקאות לא השתמרו היטב לאורך השנים. מגדל הפעמונים הסמוך, המכונה לה מרטינלה דל ברולטו (La Martinella del Broletto) הוא סמל של ממש בעיר וארזה, ופעמון המגדל שימש כדי לכנס את תושבי העיר בזמן אסיפות או כדי להכריז שמסעדות העיר נסגרו בשעות הערב בזמן העוצר. על שם הפעמון הגדול שבראש המגדל נקרא גם הפרס החשוב ביותר בווארזה, המוענק מטעם העיר לאנשים שהטביעו את חותמם במקום. כיום פאלאצו ביומי שייך ברובו לעיריית וארזה, אף שכמה חלקים ממנו נותרו בבעלות פרטית. במרחק של כ-3 דקות הליכה נמצא פאלאצו אסטנסה - Palazzo Estense, הארמון משמש כיום כבית העירייה אך אינו פתוח למבקרים (למעט ארועי פתיחה חריגים לציבור). בעבר היה מעון קיץ-סתיו וחצרו של פרנצ'סקו השלישי ד'אסטה, דוכס מודנה ולורד וארזה. הוא נבנה במחצית השנייה של המאה ה-18, לעומת זאת מאחורי הארמון משתרעים הגנים הציבורים שלו, שתוכננו בהשראת הגנים של שנברון (וינה) והושלמו ב-1787. הגנים פתוחים לציבור. שעות הפתיחה: באביב ובקיץ בין השעות 8 בבוקר ל-8 בערב, בסתיו ובחורף: בין השעות: 8 בבוקר ל-6 בערב. במרחק קצר מכאן עומדת גלריה – "Arco Mera", שנבנתה ביוזמתו של לואיג'י מרה (Luigi Mera) שגם מימן את הפרויקט. הגלריה מעוטרת בפסלים ובתבליטים מאבן ויג'ו (Viggiù), ומחברת את צידה האזרחי של וארזה לצידה הדתי. התקרה המקומרת מעוטרת בסימני גלגל המזלות, וניתן לראות במקום גם אנדרטה לזכר החיילים האיטלקים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ולזכר האזרחים שזכו לעיטור כבוד על פעולותיהם. מיד לאחר הגלריה תראו את בזיליקת סן ויטורה (basilica di San Vittore), הדואומו של וארזה, המוקדש לויקטור הקדוש, פטרון העיר. מעל הבזיליקה מתנוסס מגדל פעמונים בארוקי, שבנייתו אמנם החלה בשנת 1017 אבל נעצרה והסתיימה רק בשנת 1631! מגדל הפעמונים מכונה גם "ברנסקונה" (Bernascone), על שם מתכנן המבנה – ג'וזפה ברנסקונה (Giuseppe Bernascone, 1560-1625). השמות אמנם כמעט זהים, אבל זהו איננו אותו ג'וזפה שתכנן את המגדל הקודם שראינו... המגדל בנוי מאבן גרניט אפורה שנחצבה בעמק אוסולאנה (Ossolane) במחוז פיימונטה, ומלבנים העשויות חרסית. הבזיליקה שופצה ונבנתה מחדש מספר פעמים. בעבר, במאה ה-9, היא הפכה ל"capo di pieve", מונח המתאר כנסיה אזורית מרכזית שיש לה גם בית טבילה. המבנה מהמאה ה-16 הוקם על גבי כנסיה עתיקה עוד יותר מהמאה ה-7, מהתקופה הלונגוברדית. חלקה המרכזי של הכנסייה תוכנן על ידי פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini, 1527-1596) בשנת 1580. השיפוץ האחרון במקום נערך במאה ה-19, אז עוצבה מחדש חזית הכנסייה בסגנון נאו-קלאסי, לפי עיצוב שהציע האדריכל האוסטרי לאופולד פולאק (Leopold Pollack, 1857-1751-1806), בתוספת עיטורי המלאכים שיצר לודוביקו פולייאגי (Lodovico Poliaghi, 1857-1950). המבנה הנוכחי של הכנסייה הוא בצורת צלב לטיני עם אולם תווך המחולק לשלוש ספינות. במהלך מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה, בשנת 1859, הופגזה הבזיליקה ונפגעה מכדורי התותחים האוסטריים. אחד מאותם כדורים נותר עדיין נעוץ בקיר, ומתחתיו הוצב לוח זיכרון, המתאר את האירועים. בנוסף לשרידי המלחמה ניתן להתרשם מהקפלות היפות, המעוטרות בציורים מתקופת הרנסנס והבארוק בסגנון האסכולה הלומברדית ופסלים מעוטרים ששימשו את המקומיים בתהלוכות הדתיות שנערכו חג הפסחא. המזבח המרכזי נבנה בשנת 1737 בסגנון בארוקי תוך שימוש נרחב בשיש בצבעים שונים, ואילו המזבח הנוכחי נבנה משיש לבן מקנדוליה (Candoglia), ותוכנן על ידי פלוריאנו בודיני (Floriano Bodini, 1933-2005). הסגנון הדרמטי המאפיין את עיצוב החלל המרכזי איננו מקרי, והושפע רבות מכתביהם של מהפכנים קתוליים כמו קרלו בורומאו – הסגנון המפואר נועד להיות מקור השראה, תעמולה דתית והצהרת כוונות, בין היתר משום שווארזה ניצבה לאורכו של נתיב מסחר חשוב וסוחרים רבים עברו דרכה (רבים מהם פרוטסטנטים מצפון אירופה). ליד הדואומו תוכלו לראות את בית הטבילה הרומנסקי (עם אלמנטים גותיים), הבנוי בצורת משושה. בית הטבילה נבנה, לדברי חוקרים אחדים, במאה ה-12 ולדברי חוקרים אחרים במאה ה-13. הוא מוקדש ליונחן המטביל, ונמנה על רשימת המונומנטים הלאומיים באיטליה. בתוך בית הטבילה עומד אגן הטבילה המתומן, המתוארך למאה ה-7 או ה-8, אשר נחפר לתוך הרצפה, ומעליו אמבט מונוליטי מסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14, המעוטר בתבליטים מרשימים, מעשה ידיהם של פסלים מומחים מהעיירה קמפיון ד'איטליה. מסביב מעטרים את החלל מספר פרסקאות, וביניהם גם הפרסקו "השליחים והמלאכים" של האמן המסתורי מאסטרו דלה טומבה פיסירגה (Maestro della Tomba Fissiraga, 1267-1337), שלדברי החוקרים היה אולי תלמידו של ג'וטו. בניגוד לדואומו, בית הטבילה שופץ באופן מינורי בלבד, והשינוי העיקרי במקום נערך במאה ה-19, כאשר הוחלט לצפות חלקים ממנו בשיש. בסוף רחוב מאטאוטי (Corso Matteotti) אפשר להתרשם ממנזר סן אנטוניו (Sant’Antonio) שנבנה במאה ה-16, כאשר הקרדינל קרלו בורומאו (Carlo Borromeo, 1538-1584) הורה לנזירות הבנדקטיניות מלווינאטה (Luvinate) לעבור לעיר. הקלויסטר, ליבו של המנזר, נבנה במאה ה-18 ומעוטר בפרסקאות רבים המתארים סצינות מכתבי הקודש. המנזר ננטש לפי הוראותיו של הקיסר ההבסבורגי יוזף השני, ובשנת 1789 נכנסה למקום משפחת וראטי (Veratti) שהחלה לשפץ את המתחם. בשנת 1986 נמכר המנזר לשעבר לעיריית וארזה, שהפכה אותו למתחם תרבות ואומנות המארח תערוכות שונות. ליד בית המשפט העירוני ניתן לראות כנסייה מעניינת נוספת – כנסיית סן מרטינו (San Martino), שנבנתה על גבי שטח שהיה בעבר חלק מהמנזר הבנדקטיני. החזית רצינית למראה והמבנה מעוצב בסגנון טיפוסי למאה ה-16, אך הקירות עתיקים יותר, ומתוארכים לימי הביניים. דלת הכניסה הראשית מעוטרת בסמל משפחת אוריגוני (Orrigoni), משפחת אצולה מקומית. את הפרסקאות המעטרים את החלל הפנימי יצרו האחים ג'ובאניני (Fratelli Giovannini), ולצידם ניצב פרסקו נוסף של האמן פייטרו אנטוניו מאגאטי (Pietro Antonio Magatti). משני צידי החלל המרכזי ניצבים פרסקאות שיצר פרנצ'סקו מריה ביאנקי (Francesco Maria Bianchi, 1689-1757): מצד שמאל ניתן לראות את הוצאתו להורג של לורנצו הקדוש, ומצד ימין את הוצאתו להורג של ברתולומאו הקדוש. בסוף קורסו מטאוטי (Corso Matteotti) ניצבת פיאצה קארדוצ'י (piazza Carducci), ומיד אחריה אחד הרחובות המרכזיים בעיר וארזה – ויה קאוואלוטי (Cavallotti), המלא בבארים המושכים קהל צעיר בעיקר בסופי השבוע. אחד המרכזיים שבהם הוא Bar Scuderie Cavallotti, מקום בילוי פופולרי כבר כ-20 שנה. מקום נוסף וידוע הוא Balthazar, שמושך קהל רב. גם קיארה פראניי עצרה לדרינק ב: Balthazar באזור פיאצה קרדוצ'י, ב-via San Martino della Battaglia מתחבאת גלידריה מומלצת במיוחד: Gelateria Gioria, המתמחה בגלידות בסגנון מסורתי ובגרניטות. ואם אתם מחפשים סנדוויץ' טעים, לכו ל-Gastronomia del Corso בוויה מאטאוטי 69. כאן תוכלו למצוא את כל המעדנים המקומיים, וכריכים עם חומרי גלם מעולים, כולל נתחים של בשר עגל ברוטב טונה, סלמון מעושן וקוויאר. לא רחוק משם, ב-via Vetera 2, תוכלו למצוא את מסעדת La Tavernetta – מקום קטן המתמחה במספר מצומצם של מנות מקומיות העשויות היטב. בחודשי החורף נעים במיוחד לשבת מול האח המבוערת, מוקפים בקירות האבן החמים, וליהנות ממנה של ריזוטו מסורתי בסגנון וארזה. בתום הביקור בעיר עצמה, תוכלו לצאת מווארזה לכיוון האגמים. וארזה משופעת במים, ובמרחק נסיעה קצרצר מהעיר תוכלו למצוא גם את אגם לוגאנו הידוע וגם את אגם מאג'ורה המרשים.

אגם צלול, תרבויות פרהיסטוריות שבנו בתי כלונסאות על המים, שמורות טבע יפהפיות ומסלולי הליכה ורכיבה על אופניים... אגם וארזה הוא יעד מפתיע במרחק שעה בלבד ממילאנו, ויעד מומלץ לחובבי טבע. וארזה (VARESE), עיר במחוז לומברדיה, יושבת לחופיו של אגם. ואיזה אגם! אגם קסום ובעל היסטוריה מפוארת המתחילה בעידן הפרהיסטורי, עוברת במהפכה התעשייתית של המאה ה-19, ומגיעה עד ימינו אנו. במאמר זה מתוארים שורשיו של האגם וההיסטוריה שלו, לצד אנקדוטות קטנות שיסייעו לכם להכיר ולהעריך אותו. כי בסופו של דבר, בואו נודה באמת – אגם וארזה הוא בן משפחה של ממש עבור תושבי העיר הלומברדית. ברוכים הבאים לוארזה אגם וארזה, האגם העשירי בגודלו באיטליה, נמצא בלב פרובינציית וארזה. מבקרים רבים אמנם מעולם לא שמעו על וארזה, אבל זהו אזור מעניין עם מספר מפתיע של אטרקציות ושמורות טבע. אם אתם מבקרים במילאנו, או באגם קומו המפורסם, כדאי לדעת שווארזה והאגם נמצאים במרחק שעת נסיעה בלבד, וקל מאד לשלב אותם במסלול הביקור. פרובינציית וארזה ממוקמת בין מילאנו לשוויץ – מדרום לה נמתחת הפיאנורה פאדאנה (pianura Padana), מצפון היא מוקפת בגבעות, ואם ננוע לכיוון שוויץ ניתקל בהרים כמו הפונצ'ונה (il Poncione), מונרקו (il Monarco) ופיאמבלו (il Piambello). וארזה מציעה למבקרים מספר אטרקציות מעניינות, ואחת הידועות שבהן היא פאלאצו אסטנסה (Palazzo Estense), שרבים מכנים "ארמון ורסאי הקטן של מילאנו". בעבר שימש הארמון כמשכנו של דוכס אסטה (Este), והוא זה שעיצב את הווילה ואת הגנים המטופחים בהשראת ארמון שונברון (Schonbrunn) המפורסם בווינה. חובבי טבע, לעומת זאת, יתאהבו בנופים הבתוליים של שמורת הטבע קמפו דיי פיורי (Riserva naturale Campo dei Fiori), הנמצאת במרחק קצר מהעיר, ואהובה במיוחד על תושבי האזור. מסלולי ההליכה הרבים בשמורה חוצים יערות וביצות, וחלקם בעלי משמעות היסטורית, כמו לדוגמה מסלול הג'ובילאו (Giubileo), שלאורכו הלכו בעבר הצליינים שיצאו מצפון אירופה לכיוון רומא. מפורסמת אפילו יותר היא שמורת מונטה סקרו (Monte Sacro), הכוללת מסלול הליכה באורך כשני קילומטרים במעלה ההר, שלאורכו נבנו 14 כנסיות. כל כנסייה מוקדשת לתחנה אחרת בחייו של ישו, והמסלול מסתיים בכנסייה מרשימה הניצבת בראש ההר. חובבי אומנות, לעומת זאת, לא ירצו להחמיץ את אוסף האומנות המודרנית המרשים שבווילה פנצה (Villa Panza), אחד המוזיאונים הידועים באזור. האגמים של וארזה ברחבי הפרובינציה מפוזרים תשעה אגמים, גדולים מספיק על מנת שיופיעו במפה טופוגרפית של האזור. הגדולים ביותר הם אגם מאג'ורה (Lago Maggiore) הידוע גם בשם לאגו ורבאנו (lago Verbano), יושב במערב ומשמש כגבול בין מחוז לומברדיה למחוז פיימונטה, אגם לוגאנו (Lugano), המכונה גם איל צ'רזיו (il Ceresio), ממוקם במזרח ומפריד בין פרובינציית וארזה (Varese) לשוויץ. העיר השוויצרית לוגאנו יושבת על חופי האגם הזה ממש, ואילו על הגדה שבצד האיטלקי נמצא עמק צ'רזיו (Valcerescio). בין שני האגמים הגדולים האלה מסתתרים כמה אגמים קטנים יותר, והמעניין שבהם הוא אגם וארזה, שיושב ליד עיר הבירה של הפרובינציה, באזור הידוע כ"פרה-אלפי וארזיני" (Prealpi Varesini) – רכס ההרים הנמצאים דרומית להרי האלפים הידועים. האגמים האלה הם אלה שמעניקים לפרובינציית וארזה את מראה הייחודי. אין זה מקרה שמקור השם וארזה הוא במילה הלטינית varesium, שפירושה "מקום שיש בו מים רבים" (אף על פי שחוקרים אחדים טוענים ששמה של העיר מבוסס דווקא על שמו של פובליוס קווינקטילוס וארוס, (Publio Quintilo Varo), פוליטיקאי רומאי שנחרת בזיכרון ההיסטורי בשל תפקידו בקרב יער טויוטובורג בשנת 9 לספירה, שם הובסו הכוחות הלגיונות הרומאיים באופן משפיל במיוחד על ידי השבטים הגרמאניים. מרכז העיר וארזה יושב בין הגבעות, כך שכדי להגיע לאגם תצטרכו לצאת מהעיר ולנסוע כשישה קילומטרים לכיוון העיירות סקירנה (Schiranna) וקלצ'ינטה דל פשה (Calcinate del Pesce) הממוקמות בגובה 238 מטר מעל פני הים. בקלצ'ינטה דל פשה גם נמצא שדה התעופה האזורי, שממנו ממריאים הדאונים שבוודאי תראו בשמיים בזמן הביקור שלכם בעיר. מהעיירות האלה תוכלו לראות את האגם, שצורתו צורת נעל, ומתפרש על פי כ-15 קמ"ר. האגם ניזון ממימיהם של נחל ברביה (Brabbia) ונחל טינלה (Tinella), ואילו נחל בארדלו (Bardello – על שמו גם נקראת העיירה שבדרום האגם) מנקז את אגם וארזה ומחבר אותו אל אגם ורבאנו. ההיסטוריה של האגם בתקופה הנאוליתית, כלומר בין שנת אלף לפנה"ס לשנת 3500 לפנה"ס, התיישבו בני האדם בעיקר במערב ובדרום-מערב האגם. אותם תושבים קדומים ניצלו את מאגרי המים, שבאותה התקופה היו גדולים אף יותר משהם כיום והוזנו על ידי מספר נהרות גדולים, כדי למצוא מזון, והגנה. ביצות גדולות תחמו את האזור, בדומה לביצה שאפשר עדיין לראות בעיירה ברבייה (Brabbia) – שמורת טבע שביקרתי מספר פעמים כילד, ומנוהלת מאז שנת 1994 על ידי ה-WWF באיטליה ועל ידי הליגה האיטלקית להגנה על ציפורים (LIPU). בשמורה הזאת, שבה אני נהנה להעביר ימים שלמים בעומקו של הטבע ולהאזין לקרקורי הצפרדעים ולקריאות ציפורי המים, ניתן למצוא בכל מקום קני סוף לצד עצי ערבה בוכייה ואלמון, ובריכות זעירות של מים המכונות "קיארי" (chiari). לדברי מנהלי השמורה, אזור זה נחשב לאחת מביצות הכבול השמורות והיפות ביותר בצפון אירופה. לפרטים: www.lipupaludebrabbia.it טלפון: 033.2964028 אימייל: oasi.brabbia@lipu.it / varese@lipu.it לדברי ההיסטוריונים, אגם וארזה היה המרכז הכלכלי של העיר במאה ה-19 כאשר, בזמן המהפכה התעשייתית הראשונה, נבנו לחופיו המפעלים הראשונים באזור. אין זה מקרה שכיום, פרובינציית וארזה היא הפרובינציה המתועשת ביותר באיטליה. ונעבור לגאולוגיה של האגם. לדברי החוקרים אגם וארזה נוצר לפני 15,000 שנה, בסוף עידן הקרח, כאשר הקרחונים נסוגו. כך נוצרו גם אגם וארזה וגם אגם מאג'ורה. באותה התקופה אגם וארזה היה גדול בהרבה, וכלל בתוכו גם את האגמים השכנים לו מדרום מערב (אגם מונאטה-Monate ואגם קומביו-Comabbio). לאחר שהמים נסוגו עם השנים, התיישבו בני האדם על גדות האגמים הללו. לאגם יש חשיבות תיירותית, והמבקרים בו יכולים לצאת לסיורים רגליים על החוף, ולנצל את מסלול האופניים והטיילת שנבנו לאורכו. מכאן תוכלו להנות מנוף יפה של האגם, ולהאכיל את הברווזים. באזור הנקרא סקירנה (Schiranna) תוכלו למצוא אטרקציות גם לשעות היום וגם לשעות הלילה – בבקרים תוכלו לשכור כאן קיאקים ולצאת לשוט לאורך האגם, ובלילות תוכלו לרקוד ולרקוד ולרקוד בדיסקוטקים שנפתחים בחודשי הקיץ. נסו למשל את מתחם וארזה וילג' סאמר דיסקו (Varese Village Summer Disco), בו אפשר לרקוד תחת כיפת השמיים. לפרטים תוכלו להתקשר לפלאפון מספר 3279528215, או לבדוק את המידע המופיע באתר הפייסבוק של הדיסקוטק. בתקופות מסוימות של השנה מתקיימים בסקיארנה (Schiranna) פסטיבלים, כמו לדוגמה פסטיבל וארזה (La Fiera di Varese) שבמהלכו בעלי החנויות באזור מציגים בפני הקהל את הסחורה החדשה שלהם. בסביבות אפריל, מוקם ליד האגם לונה פארק. מי שרוצה ליהנות, מגיע לאזור הזה! לפרטים: https://www.fieravarese.it/ לאגם וארזה שמות רבים. לפני שנים רבות הוא נקרא אגם גאוויראטה (Lago di Gavirate), בשל הקרבה לעיירה נושאת שם זה, ובהמשך הוא נודע כ"אגם הברווזים", בשל הנוכחות הרבה של ברווזים על המים. אבל הברווזים אינם בעלי החיים היחידים באגם! בין היתר תוכלו למצוא כאן דגי שפמנון אירופאי עצומים, הידועים כטורפים מיומנים שמסוגלים לצוד גם ציפורים, וזן פוטוגני במיוחד של סרטן נהרות בשם "סרטן נהרות לואיזיאני" (Louisiana crawfish), שאנשים רבים עושים איתו סלפי. ואם אתם תוהים איך הגיעו סרטני נהרות מלואיזיאנה שבארצות הברית לאגם בצפון איטליה, התשובה היא פשוטה – לפני כ-30 שנה יבאו סוחרים מטוסקנה את סרטני הנהרות, שנחשבים למעדן מבוקש בארצות הברית, בניסיון להפוך אותם לפופולריים גם באיטליה. בשל ניהול לא נכון של הרשתות הצליחו הסרטנים להימלט, הפכו למין פולש, והגיעו לכל פינה כמעט באיטליה... בנוסף מתגאה האגם בכ-170 זנים של ציפורים, וביניהם אנפות רבות. אירועי ספורט מגוונים נערכים באגם, וידועות במיוחד הן תחרויות החתירה. בשנת 2021, לדוגמה, נערכו כאן תחרות החתירה האירופאית (משחקים מקדימים לאולימפיאדה), ואליפות החתירה האירופאית. לאור הפופולריות של הספורט, אין זה מפתיע שלחופי האגם אפשר למצוא את המשרדים של מגוון אגודות ספורטיביות מקומיות. ואם אתם מתעניינים במוזיאונים קטנים, דעו לכם שבעיירה גאוויראטה (Gavirate) מתחבא מוזיאון מקטרות ייחודי – מוזיאו דלה פיפה Museo della Pipa – ובו אוסף של למעלה מ-30,000 מקטרות. האי וירג'יניה שבלב אגם וארזה אגם וארזה מתגאה באי קטן שניצב בליבו – איזולינו וירג'יניה (Isolino Virginia). בעבר נקרא האי איזולה די סן ביאג'ו (Isola di San Biagio), ובהמשך שינה את שמו ל"איזולה דונה קמילה ליטה" (isola di Donna Camilla Litta) – על שמה של בת למשפחת ליטה, אחת ממשפחות האצולה החשובות באזור שבין מילאנו לווארזה. בשנת 1878 החליט התעשין אנדראה פונטי (Andrea Ponti), יליד פרובינציית וארזה, לקרוא לאי על שם אשתו, וירג'יניה פינייה (Virginia Pigna). בעבר היה האי שטח פרטי וסגור למבקרים, אבל בשנת 1962 הוא הוענק במתנה לעיריית וארזה, וכיום ניתן להפליג אליו מסקיראנה (Schiranna) שבמזרח האגם, ומביאנגרונו (Biandronno) שבמערב. מומלץ לבדוק מראש את שעות ההפלגה, באתר: https://www.isolinovirginia.it/orari-navigazione-biandronno/ מחיר הכרטיס עומד על 5 יורו (הלוך חזור). לאי וירג'יניה יש גם חשיבות ארכיאולוגית. חפירות שנערכו במקום בשנים 1863, 1876 ו-1884, בניהולו של התעשיין פונטי, חשפו את שרידיהן של תרבויות פרהיסטוריות שהקימו בתי כלונסאות (בתים העומדים על עמודים, בלב מקווה מים) במקום. חוקרים מתארים את האי וירג'יניה כאחת הדוגמאות המעניינות ביותר לתרבות בתי הכלונסאות באיטליה, והממצאים שנחפרו שם מוצגים בחלקם במוזיאון הפרהיסטורי שעל האי, ויאפשר לכם ללמוד כיצד חיו אותם שבטים. חלקם השני של הממצאים מוצג במוזיאון הארכיאולוגי שבווילה מירבלו (museo civico archeologico di Villa Mirabello), חלק מקומפלקס מבנים רחב יותר שנקרא וילות פונטי (Ville Ponti), שנבנה, כפי שבוודאי ניחשתם, על ידי התעשיין אנדראה פונטי. המוזיאון נמצא בביומו סופריורה (Biuomo Superiore) ויצא לי לבקר שם לעיתים קרובות עם חברים. הממצאים שבמקום, וביניהם ראשי חץ, חפצים מקוורץ וסכינים מאבן צור, נתרמו לעיריית וארזה על ידי יורשיו של התעשיין בשנת 1962. לפרטים על המוזיאון שבאי: https://www.isolinovirginia.it/sito-archeologico/ הביקור בתיאום מראש בלבד, ניתן ליצור קשר באמצעות המייל: varesemusei@archeologistics.it או בטלפון 3288377206. באתר המוזיאון תוכלו למצוא פרטים נוספים. המוזיאון פתוח בין השעות 9:30 עד 12:30 ו-14:00 עד 18:00. מחיר כרטיס הכניסה עומד על 5 יורו. בזכות הממצאים הארכיאולוגיים, אגם וארזה הוכר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2011. זהו אחד מתוך 19 אתרים ארכיאולוגיים באיטליה המוקדשים לתרבויות עתיקות שהתקיימו לפני אלפי שנים, בנו בקתות קש ובוץ על כלונסאות, וחיו במעין "איים" באגמים. ממצאים ארכיאולוגיים דומים נחשפו גם בעיירה בודיו לומנגו (Bodio Lomango) ובעיירה ברדלו (Bardello), שלחופי האגם. אם כן, למרות המוניטין של וארזה כעיר תעשייתית, יש לעיר גם אתרים יפים ונופים נהדרים. אין זה מקרה שהסלוגן שנבחר לקדם את העיר לאחרונה הוא: "Varese, do you lake?". העיר והאגם שלה מצדיקים ללא ספק ביקור!

אם אתם מחפשים מקום שליו לבלות בו לאחר הביקור באגמים, העיר וארזה בצפון איטליה היא המקום. העיר מתגאה במספר גבוה במיוחד של פארקים וגנים פורחים, ומומלץ להקדיש להם חצי יום, ולסייר בין האתרים ההיסטוריים בעיר. וארזה, עיר בצפון איטליה, נקודת המפגש בין מילאנו והגבול עם שוויץ, היא יעד מעניין עבור תיירים לא רק בזכות האגם שלה והנופים שסביבה אלא גם בזכות נקודות העניין התרבותיות-היסטוריות. לוארזה היסטוריה בת מאות שנים, והיא יודעת להעניק לתיירים רגעים מפתיעים של עניין וגילוי. הווילות ההיסטוריות והפארקים שלה מעניקים לה בצדק את הכינוי "עיר-גנים", ביטוי שטבע בשנת 1898 המלומד הבריטי אבנעזר הווארד (Ebenezer Howard 1850-1928), על מנת לתאר ערים המשלבות מתחמים כפריים בתוך המרקם העירוני. היכן ממוקמת העיר וארזה? וארזה, עיר בת כ-80,000 תושבים, היא העיר המרכזית בפרובינציית וארזה, במחוז לומברדיה שבצפון מזרח איטליה. פרובינציית וארזה התברכה במספר רב של אגמים, והחשוב מביניהם הוא אגם מאג'ורה (Lago Maggiore), המכונה גם אגם ורבאנו (Verbano), שאף זכה לככב בספרו של ארנסט המינגוויי, "הקץ לנשק". אגם נוסף, הממוקם בפאתי העיר ממש, הוא אגם וארזה המפורסם. וארזה ממוקמת באזור הפרה-אלפי, כלומר ברצועת האדמה שבאמצע הדרך בין עמק הפו לבין הרי האלפים. זהו אזור גבעתי, עשיר בנחלים ונהרות, וביניהם גם האולונה (Olona), יובל של נהר הלמברו התיכון (Lambro Meridionale). כפי הנראה שמה של וארזה נובע מהנוכחות הרבה של מים באזור. לפי היסטוריונים אחדים, מקור השם מגיע מהמילה הקלטית העתיקה "וארה" (vara), כלומר "מים". לדברי אחרים נקראת העיר דווקא על שם המצביא הרומאי פוליוס קווינטילוס וארו (Publio Quintilio Varo), שחי בין שנת 47 או 46 לפני הספירה ועד לשנת 9 לספירה. למרות שווארו נולד בעיר קרמונה, הוא ייסד את וארזה בשם האימפריה הרומאית על גבי הריסותיהם של כמה כפרים פרהיסטוריים באזור. מעבר לכך ידוע וארו בעיקר בשל העובדה שהוא הוביל את הלגיונות הרומאים בקרב יער טויטובורג, קרב שבו מצא את מותו לאחר שהרומאים הפסידו לשבטים הגרמניים. וילות פונטי – אחוזה יוקרתית באזור המכונה "ביומו סופריורה" (Biumo Superiore), בפאתי העיר, בפיאצה ליטה 2 (Piazza Litta), עומד מתחם חדש יחסית של מבנים מפוארים – וילות פונטי (Ville Ponti). הווילות נבנו בין השנים 1858-1859, כאשר האזור היה עדיין תחת שלטון בית הבסבורג האוסטרי, והן מעוצבות בסגנון נאו-גותי. כיום הן משמשות כמרכז קונגרסים, אך ההיסטוריה של וילות פונטי עתיקה בהרבה – תחילתן בשנת 1676, כאשר הנזירים הכרמליתים הקימו במקום מנזר, וכנסייה שהוקדשה לתרזה הקדושה. בשנת 1799 החליט יוזף השני לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1741-1790) למכור את המתחם לתעשיין לואיג'י דה כריסטופוריס (Luigi De Cristoforis), ובשנת 1801 הרס התעשיין את כל הבניינים (ובכלל זה את הכנסייה) ושכר את שירותיו של האדריכל לאופולד פולאק (Leopold Pollack) שיבנה עבורו וילה נפוליאונית בסגנון נאו-קלאסי. בשנת 1823 מכרה משפחת דה כריסטופוריס את הווילה למשפחת ארפג'אני (Arpegiani), ולאחר מכן נקנה המתחם על ידי משפחת פונטי (Ponti), בשנת 1838. אז איחדה משפחת פונטי את הפארק הסמוך ומספר מבנים מהמאה ה-17, ובנתה את הווילה המרכזית, שעל שמה נקרא המתחם כולו. את העבודות ניהל האדריכל ג'וזפה באלצארטו (Giuseppe Balzaretto, 1801-1874), ששיקם את הגנים והעניק לווילה גם מאפיינים נאו-גותיים. כיום, וילה פונטי שייכת לעיריית וארזה, לאחר שבשנת 1961 החליט המרקיז ג'אן פליצ'ה פונטי (Gian Felice Ponti), בן למשפחה העשירה, למכור אותה. וילה אנדראה פונטי (Villa Andrea Ponti) נקראת על שם ראש המשפחה, ומעוטרת בחזית לבנה וורודה. המבנה המרכזי הוא בצורת קובייה, ובהשראת הצריחים של ארמונות מימי הביניים, ממוקם בראש הגבעה. במקור תוכננו גם שני אגפים בגודל דומה שיקיפו את המבנה משיני צדדיו, אבל אנדראה פונטי (Andrea Ponti, 1821-1888) העדיף שלא יבנו. האטריום של הווילה הוא מתומן, ומעליו ניצבת כיפת זכוכית בגובה 36 מטרים. הוא מעוטר בפרסקאות ובתבליטים מעשי ידיהם של אומנים שונים, וביניהם גם ג'וזפה ברטיני (Gisueppe Bertini, 1825-1898), המתארים דמויות היסטוריות חשובות כמו גילאו גליליי, אלסנדרו וולטה (Alessandro Volta), דנטה אליגיירי, וגאונים איטלקים נוספים. בנוסף כולל המתחם אורוות מהמאה ה-18 שהוסבו לאולמות כנסים. הגן בסגנון אנגלי המקיף את הווילה הוא רחב במיוחד – 56,000 מ"ר, וכולל גם אגם המתמלא במי נביעה, שתוכנן על ידי האדריכל בלצארטו בזמן ששיקם את המתחם. לפרטים נוספים על המקום ניתן לפנות למרכז הקונגרסים: www.villeponti.it מבצר מאסנאגו והמוזיאון שבתוכו תושבי וארזה אוהבים לבקר בתערוכות אומנות, ואין ספק שנוכחותו של מבצר מאזנאגו (Castel Masnago) תורמת לאהבה זו. המבצר נמצא בוויה קולה די ריינצו 42 (Via Cola di Rienzo). המבצר הקטן נקרא על שם השכונה העתיקה שבה הוא נמצא, שבמקור הייתה שייכת למשפחת קסטיליוני (Castoglioni), ומשמש היום כמוזיאון לאומנות. שמו המלא, למעשה, הוא קסטלו קסטיליוני-מנטגצה (Castello Castiglioni-Mantegazza), אבל כולם קוראים לו פשוט קסטלו מאזנאגו. בעבר, במאה ה-12, ניצב כאן רק מגדל תצפית (שעדיין קיים) שהורחב עם השנים למבצר קטן. במאה ה-15, לאחר שאיבד המבצר את תפקידו הצבאי, הוא הוסב לבית מגורים. בהמשך הפכה משפחת קסטיליוני את המבצר לווילה, ובמאה ה-18 החליט המרקיז ג'וזפה קסטיליוני (Giuseppe Castiglioni) להפוך את הווילה לבית נופש, והורה על בניית האגף המערבי, ובנוסף גם פארק בסגנון איטלקי (שבהמשך שופץ והפך לפארק בסגנון אנגלי). השרידים היחידים שנותרו מהמבנה העתיק הם שני אריות מאבן, הניצבים על עמודים בכניסה. סדרה של פרסקאות בסגנון גותי מאוחר, שצוירו בידי אמן בלתי ידוע, מעטרים את האולמות ומוסיפים להם יופי וחן. בשנת 1934 מכרה משפחת קסטיליוני את הווילה לאנג'לו מנטגצה (Mantegazza), ששיפץ אותו וגילה במהלך השיפוץ את הפרסקאות העתיקים. בשנת 1981 רכשה עיריית וארזה את המבצר והחליטה לפתוח אותו לציבור. מאז שנת 1995 פועל במקום המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית. ניתן למצוא כאן יצירות החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20, רובן מאת אומנים לומברדיים כמו רנאטו גוטוזו (Renato Guttuso, 1911-1987), קרלו פרנצ'סקו נובולונה (Carlo Francesco Nuvolone, 1609-1662), איל מוראצונה (il Morazzone, 1573-1626), ופייטרו אנטוניו מאגטי (Pietro Antonio Magatti, 1691-1767). המוזיאון פתוח לקהל בימים שלישי-ראשון, 9:30-12:30 ו 14:00-18:00. סגור בימי שני. ניתן לתאם ביקורים מודרכים, לפרטים: info@archelogistics.it פאלאצו אסטנזה – בניין העירייה בניין העירייה של וארזה, בו ממוקמים משרדיהם של ראש העיר ושאר חברי המועצה נמצא בתוך פאלאצו אסטנסה (Palazzo Estense) המפואר, בלב ליבה של העיר (Via Luigi Sacco, 5). המבנה נקרא על שם פרנצ'סקו השלישי ד'אסטה (1698-1780), בן לאחד הענפים של השושלת הידועה, מושל וארזה ודוכס מודנה ורג'ו (Modena e Reggio). פרנצ'סקו ביקר בעיר בשנת 1765 (אז הייתה וארזה רק עיירה קטנה) והתרשם מיופיין של הגבעות המקיפות אותה. הוא החליט לבנות במקום בית קיץ. באותם הימים לומברדיה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרית, ופרנצ'סקו השלישי, ידיד של האוסטרים, רצה לחקות את הפארק המפורסם שבארמון שנבורן בווינה. הוא מינה את הארכיטקט ג'וזפה אנטוניו ביאנקי (Giuseppe Antonio Bianchi) כמנהל הפרויקט (מעט מאד ידוע עליו כיום) והורה לו לבנות וילה ופארק בסגנון הבארוק המאוחר. בהמשך, בזכות נוכחותו של אדם חשוב כפרנצ'סקו השלישי, קודמה וארזה בשנת 1816 למעמד של עיר. הבניין עצמו פתוח למבקרים רק כאשר נערכים במקום אירועי תרבות ותערוכות, אך הפארק שמסביב לו פתוח לאורך כל השנה. כאן תוכלו לסייר בין שדרות העצים, לצלם את המזרקה הגדולה, ולשחק מיני-גולף. בנוסף, מידי שנה בחודש אפריל נערך פה פסטיבל קולנוע בינלאומי שנקרא "קורטיזוניצ'י" (Cortisonici). לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם משרד התיירות הממוקם בפיאצה מונטה גראפה 5 בטלפון: 0332.281913. לפרטים נוספים בנוגע לפסטיבל הקולנוע: info@cortisonici.org וילה טופליץ – הסלון הירוק של וארזה אם נתקדם לכיוון צפון, לעבר סאקרו מונטה (Sacro Monte), ההר הקדוש הממוקם מחוץ לוארזה ואתר תיירות מרתק בפני עצמו, נגיע לרובע בשם סנט'אמברוג'ו אולונה (Sant’Ambrogio Olona). בחלק זה של העיר ממוקמת וילה טופליץ (Villa Toeplitz), והפארק נושא אותו השם שמתפרש מסביבה. בתחילה שימשה הווילה כבית הכפר של משפחת הנסן הגרמנית, אך בשנת 1914 היא נרכשה על ידי הבנקאי הפולני יוזף טופליץ (Jòsef Toeplitz, 1866-1938), שבאותו התקופה עבד כמנהל בבנק המסחר האיטלקי. אם הפארק של וילה אסטנסה מעוצב בהשראת פארק שנבורן המפורסם, הרי שההשראה לפארק של וילה טופליץ הגיעה מצרפת. זה לא מפתיע, שכן קבוצת האדריכלים שתכננה אותו, הייתה צרפתית. חלקים אחרים של הגן, לעומת זאת, מעוצבים בהשראה בריטית, או בסגנון נאו-קלאסי. לאחר שיוזף טופליץ נפטר, ובתום מלחמת העולם השנייה, מכרו בני משפחתו את הווילה והפארק למשפחה מהעיר לנייאנו (Legnano), ובשנת 1972 נמכר המתחם לעיר וארזה. לאחר שיפוץ ארוך, הוא הפך לפארק ציבורי. בתוך הווילה עצמה פועל מוזיאון ארכיאולוגי-אתנולוגי על שם קסטיליוני, ובו יכולים המבקרים להתרשם מממצאים מעניינים שאספו האחים התאומים אנג'לו ואלפרדו קסטיליוני במהלך מסעותיהם באפריקה. מידי פעם נערכים בפארק גם קונצרטים, הופעות חיות, ואירועי תרבות וספרות. הפארק פתוח לקהל מידי יום בין השעות 8-20 (עד 18 בחודשי החורף). ניתן לבקר במוזיאון בימי חמישי עד שבת בשעות אחר הצהריים, ובימי ראשון כל היום. כל הביקורים מתקיימים בתיאום מראש בלבד. לפרטים: info@vareseturismo.it וילה מיליוס – הווילה המפוארת ביותר בעיר ברחוב פיומה 38, ברובע ברונלה (Brunella), נמצאת וילה טורלי מיליוס (Villa Torelli Mylius) – דוגמה נוספת למשכן פרטי שהפך לגן ציבורי. הווילה נבנתה במאה ה-18, והשתייכה בעבר למסדר הישועים, למסדר האחיות האמברוזיאניות, ולמספר אנשים פרטיים שהשתמשו בגן כדי לגדל ירקות. בשנת 1773 עברה הווילה לידי התעשיין פרנצ'סקו טורלי (Torelli) שהקים במקום מפעל לבדים, ובשנת 1905 העמיד אנאה טורלי (Enea Torelli, 1846-1919) את המבנה למכירה והוא נרכש על ידי קרלו ג'ורג'ו מיליוס (Carlo Giogio Mylius). מיליוס שיפץ והעשיר את המבנה, והפך אותו למרכז נופש. בשנת 1946 קרובי משפחתו מכרו את המבנה לאקילה קטנאו (Achille Cattaneo), ששיפץ את הווילה והביא אותה למצבה הנוכחי. בשנת 2007 קיבלה העיר וארזה את הפארק והווילה במתנה, בתנאי שיקראו למתחם על שם אקילה קטנאו. ההסכם כובד, ושמה הרשמי של הווילה שונה, אבל כולם בכל זאת מכנים אותה "וילה מיליוס". ניתן לבקר בפארק בלבד, בחודשי האביב והקיץ, בין השעות 8:00-20:00. בחודשי החורף הפארק פתוח עד 18:00. הכניסה בחינם. וילה רקאלקטי – המלון לשעבר ברובע קאסבנו (Casbeno), אחד הרובעים העשירים של וארזה, נמצאת וילה רקאלקטי (Villa Recalcati), מבנה המשמש כיום כמעון הרשמי של הנהלת הפרובינציה והמחוז. הווילה מהווה דוגמה טובה לאדריכלות הבארוק, והיה זה המרקיז גבריו רקלקאטי (Gabrio Recalcati), במקור ממילאנו, שבנה אותה בתחילת המאה ה-18, לצד מבנה מפואר אחר שכבר ניצב במקום. בין השנים 1756-1775 הורחבה הווילה במצוותו של אנטוניו לואיג'י רקאקלטי (Antonio Luigi Recaclati), אחד מצאצאיו של המרקיז. בתחילת המאה ה-20 קבוצה של אנשי עסקים קנתה את המבנה והפכה אותו לבית מלון – גרנד הוטל אקסלסיור (Grand Hotel Excelsior). לאחר שהעיר וארזה הפכה לעיר הבירה של המחוז, בשנת 1931 רכשה העיר את המבנה. הווילה ידועה בזכות הפרסקאות מהמאה ה-18 המקשטים את הקירות – עבודתם של פייטרו אנטוניו מאגאטי (Pietro Antonio Magatti) וג'ובאן בטיסטה רונקלי (Giovan Battista Ronchelli). ווילה רקלקאטי מארחת מידי שנה את פסטיבל "הפילוסופים הצעירים", אירוע שמארגנת אוניברסיטת אינסובריה (Insubria). הפסטיבל מאפשר רגעי מפגש מעניינים בין תלמידי תיכון וסטודנטים באוניברסיטה לבין אינטלקטואלים, פילוסופים ואנשי תרבות. הווילה סגורה כרגע לציבור, אבל היא תיפתח כנראה בהמשך. לפרטים: cultura@provincia.vai.it. מה אפשר לאכול בוארזה? אם העברתם את היום בסיור בין הפארקים היפים של וארזה, בוודאי פיתחתם תיאבון רציני! רוב האנשים מאמינים שהאוכל האיטלקי הטוב ביותר נמצא בדרום המדינה. אבל אל דאגה – גם בוארזה אפשר למצוא מסורת קולינרית מצוינת. מנה טיפוסית לאזור היא הבראזאטו אל וינו (brasato al vino) – נתח בשר המבושל בבישול איטי מאד, ומוגש לרוב בחודשי החורף, לצד כוס יין אדום. תושבי וארזה אוהבים מאד לאכול גם פולנטה (polenta), מאכל טיפוסי למחוז לומברדיה, המופיע בגרסאות שונות בכל רחבי הפרובינציה והמחוז: במילאנו, לדוגמה, מקובל לאכול פולנטה מורבידה (morbida), כלומר רכה, או מטוגנת (פריטה – fritta). בעמק הפו, באזור המכונה "לה בסה" (La Bassa) מגישים את הפולנטה לצד נקניקים ודגים מים מתוקים (מנהר הפו, כמובן), בעיר קומו הפולנטה מתובלת בשום וגבינות, ואילו בוארזה מכינים מקמח התירס גם עוגה, המכונה "אמור פולנטה" (Amor Polenta). מנה פופולרית נוספת היא "אנגוליני ריפייני", שאפשר לתרגם מילולית כ"פינות ממולאות". זהו אחד המאכלים האהובים על תושבי וארזה, אף שלמעשה מדובר במאכל שנולד בעיר מנטובה השכנה. האנגוליני דומים לטורטליני – מדובר בפסטה על בסיס ביצים, וכדי להכין אותה יש להשתמש בביצים, יין לבן, ובשר. מומלץ לטעום את המנה עם כוס יין אדום. מנה דומה נוספת היא הרביולי הממולאים בדג טרוטה (ravioli ripieni di trota) – מנה בצבעי פסטל בהירים. במנה זו משולבים יחדיו דגי טרוטה טריים, עירית קצוצה, רוטב עגבניות, בצלי שאלוט, טימין, חמאה, ומרווה. אם תרצו לטעום את המנות הטיפוסיות לאזור וארזה (ולומברדיה באופן כללי) כדאי לכם להזמין שולחן בווקיה טרטוריה דלה פזה (Vecchia Trattoria della Pesa), שנמצאת בוויה קטנאו 14 (Via Cattaneo), בלב המרכז ההיסטורי של העיר. תוכלו לעיין בתפריט באתר המסעדה. מסעדה נוספת המתמחה במנות מסורתיות, אבל במחירים נגישים יותר, היא אוסטריה דל צ'נטנאנטה (Osteria del Centenante), בוויה צ'נטנאנטה 15. זוהי מסעדה למקומיים, והיא נמצאת ברובע מגורים. מקום מומלץ נוסף המגיש אוכל בסגנון וארזה הוא אוסטריה דיי ויאג'טורי (Osteria dei Viaggiatori), בוויה מילאצו 35 (Via Milazzo). זוהי מסעדה יקרה מעט יותר מהקודמת, והיא מתמחה בנזידי בשר ציד טרי המבושלים בבישול ארוך עם יין אדום, בתוספת ירקות. גם בוארזה, אם כן, ישנן מסעדות שבהן תוכלו לטעום את האוכל המקומי לצד חברים ובני משפחה.

בין אם אתם מחפשים דיסקוטקים פרועים לרקוד בהם עד אור הבוקר או מועדוני ג'ז, מסעדות היסטוריות או פאבים שמציעים למעלה מ-500 סוגים של בירה, בארים אלגנטיים עם נוף מרהיב או בתי קולנוע מיוחדים, לאלסנדרה לאונרדי, רומאית ובליינית לא קטנה, יש כמה רעיונות עבורכם... ברומא אפשר למצוא הכל: אמנות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, אוכל, יין, שופינג... וכמובן שגם חיי לילה סוערים! העיר הנצחית מציעה מבחר רחב של מקומות בהם תוכלו לבלות, לשתות משהו, להאזין למוזיקה, לרקוד ולהנות, ובמאמר זה אנסה לעזור לכם לבחור את המקום הנכון עבורכם. אם נחלק את חיי הלילה ברומא לאזורים, נגלה שאזור טרסטוורה (Trastevere) הוא האזור שללא ספק מושך את רוב המבקרים: השיטוט בסמטאות העתיקות בערבי הקיץ החמים, כאשר הבריזה המערבית נושבת ומרעננת את הפנים אחרי יום לוהט, בזמן שאתם מוקפים בקהל ססגוני ומגוון שמדלג ממקום בילוי אחד לשני – זו חוויה שאי אפשר לפספס. מפת שכונת טרסטוורה (Trastevere) - כאן ניתן למצוא בקלות מקומות בילוי רבים את הערב בטרסטוורה כדאי להתחיל עם ארוחת ערב טובה. זו משימה פשוטה להפליא, משום שטרסטוורה מלאה במסעדות. אני בדרך כלל הולכת ל-Ivo a Trastevere, או ל-Popi Popi, אחת הפיצריות ההיסטוריות של הרובע. אם אתם מעדיפים להעביר את הערב בפאב, נסו את Public Trastevere – הצוות מסביר פנים, האווירה כיפית ויש מבחר מצויין של בירות בתמחור סביר. אם אתם מחפשים חנות ספרים שמתפקדת גם בבאר, נסו את Cioccolata e vino, מקום צעיר מאד שמושך הרבה סטודנטים שחוגגים בין שוט לשוט. המומחיות של המקום? שוטים עם שוקולד וקצפת! גם הקוקטיילים שמכינים ב-Mr Brown Pub , בר ב-vicolo del Cinque 29, מומלצים במיוחד, וגם הקוקטיילים ב-Almalù. הברמנים כאן מוכשרים ונחמדים, והקהל מגוון. אוהבי יין יהנו ב- Enoteca Trastevere, מקום שמתמחה מאז שנת 1936 ביינות מצויינים. ואם אתם רוצים להעביר ערב שכולו מוזיקה וכיף, נסו את Vanity club. הערב מתחיל עם קריוקי, ואז הדיסקוטק נפתח, וכולם עוברים לרחבה. המועדון מארגן גם הופעות חיות, והקוקטיילים פה מצויינים. לא רחוק מרובע טרסטוורה נמצא רובע ידוע נוסף – רובע טסטאצ'ו (Testaccio), שעשיר במקומות בילוי. למעשה זהו אחד היעדים הפופולריים ביותר בחיי הלילה ברומא. בטסטאצ'ו, בדומה לטרסטוורה, אין שום סיכוי למצוא חנייה בשעות הלילה – אם יש לכם רכב עדיף להשאיר אותו בבית ולהגיע הנה במונית. אם אתם מחפשים מקום לארוחת ערב קלילה, אני ממליצה על Trapizzino Testaccio, שמתמחה באוכל רחוב רומאי ופיצות עם תוספות יצירתיות וטעימות. לחילופין, נסו את ristorante Jole, מקום המשלב טעמים מסורתיים עם סגנון מודרני. אם אתם מעדיפים בירות איכותיות, לכו ל Oasi della birra, פאב בפיאצה טסטאצ'ו שמציע לא פחות מ-500 סוגים של בירה, ונשנושים קלילים (בעיקר גבינות ונקניקים). מקומות בילויי גיי פרנדלי וכאלה המיועדים לקהילת הלהט"ב בעבר פעלו באזור טסטאצ'ו מספר דיסקוטקים, אבל רובם לא שרדו את מגיפת הקורונה, מלבד Alibi – דיסקוטק שפונה בעיקר לקהילת הלהט"ב אבל לא רק, ובחודשי הקיץ הופך לאחד היעדים הנחשקים באזור בזכות המרפסת הרחבה שבה אפשר לרקוד, לשתות קוקטיילים טובים וליהנות מהאוויר הצח. יש להזמין מקום מראש. אופציה פופולרית נוספת עבור קהילת הלהט"ב היא ליין בשם Mucca Assassina שנערך מידי שישי בערב בדיסקוטק Qube, ב-via Portonaccio 212: 3 קומות בעיצוב תעשייתי, אווירה שמחה ומוזיקה טובה. האופציה הידועה ביותר היא via San Giovanni in Laterano, הרחוב המכונה gay street, בשל ריבוי מקומות הבילוי שפונים לקהילה. כמה ממקומות הבילוי הידועים ביותר פה הם ה-Coming out ו-My bar. בחודשי הקיץ פועל ה Gay Village, מתחם שמוקם לרוב בשכונת EUR, ומאורגנים בו ליינים לפי נושאים – תוכלו למצוא פרטים נוספים בדף הפייסבוק של המארגנים. אזור נוסף ששווה לגלות מתחבא בין רובע אוסטיינסה (Ostiense) לרובע גרבטלה (Garbatella). קל להגיע לפה עם המטרו (יש לקחת את קו B ולרדת בתחנת GARBATELLA או בתחנת OSTIENSE), אבל שימו לב שקווי המטרו נסגרים בשעה 21:00, ובשעות הלילה פועל אוטובוס חלופי עד 23:30 (או עד 01:30 לפנות בוקר בימים שישי, שבת וראשון). מומלץ תמיד לבדוק מראש את שעות הפעילות של התחבורה הציבורית. באזור הזה תוכלו למצוא ברים רבים, מקומות טובים לאפריטיבו, ומסעדות, כמובן. אם מתחשק לכם לפרוק קצת אנרגיה ולבלות, אני ממליצה לכם על שני דיסקוטקים: Il Circolo degli Illuminati הוא אחד הבר-דיקסוקטים הפופולריים ביותר ברומא. העיצוב מגניב, והפאטיו שלהם מלא בצמחים מכל הסוגים. כאן תוכלו לאכול, לשתות, ולרקוד עד מאוחר. המקום פתוח מחמישי ועד ראשון, ומומלץ תמיד להזמין מקום מראש גם בווטסאפ: 3283464266 המקום השני נקרא Neo Club – מתחם קטן יותר המתפרש על פני שתי קומות. בימי שישי ושבת תוכלו למצוא פה מוזיקה אלטרנטיבית וקוקטיילים מצויינים. אזור נוסף ששווה לגלות הוא רובע פינייטו. רובע פינייטו (Pigneto) התפתח ושודרג משמעותית בשנים האחרונות, וכיום הוא נחשב לאחד המוקדים המרכזיים של חיי הלילה האלטרנטיביים ברומא. הרבה אומנים וסופרים מגיעים לכאן, והרחובות מלאים במקומות בילוי בסגנון קצת אחר. על מנת להגיע לפינייטו, קחו את קו המטרו C ורדו בתחנת Pigneto. זכרו שהקו לא פועל בשעות הלילה, ועל מנת לחזור למלון תצטרכו לקחת מונית. אחד היעדים הפופולריים באזור הזה הוא Co.So – זהו אחד הברים הכי אנטי-קונפורמיסטים בעיר, והצוות פה מגיש אפריטיבו מקורי ושלל מנות מיוחדות. בנוסף ה-Cargo נחשב לבר המפורסם ביותר ברובע פינייטו, בעיקר בזכות הקוקטיילים שלהם, שהם פשוט מעולים. כולם יודעים שכאן מכינים את הבלאדי מרי הטוב ביותר ברומא! כדאי לבקר גם ב-Libreria Tuba, חנות ספרים פמיניסטית שמציעה גם תפריט טעים. בחודשי הקיץ המנות המיוחדות שלהם מוגשות בחוץ, תחת כיפת השמיים. חובבי הבירה ייהנו במיוחד ב- Birra+, ואוהבי המוזיקה האלקטרונית, ג'אז ורוק פסיכודלי ירצו לבדוק את מצב העניינים ב-Klang. הופעות מוזיקה חיה תוכלו למצוא גם ב-Fanfulla (יש להירשם כחברים במועדון על מנת להיכנס), וב-Largo Venue. רובע פינייטו מציע גם כמה מסעדות טובות. כמה מהמקומות המועדפים עליי הם: Necci dal 1924, מסעדה היסטורית עם גינה רחבת ידיים ותפריט מצויין בניהולו של שף ידוע, ו- Rosti, מסעדה גדולה מאד, עם עיצוב מגניב – הקירות מכוסים בעבודות של אמני רחוב. זה מקום מעולה לבראנץ' (בימי ראשון) ובשעות הערב רוסטי הופך ליעד מושלם עבור חובבי הפיצה הרומאית האמיתית – דקה ופריכה ועשירה בטעמים. מקום מומלץ נוסף הוא Santeria. זו לא מסעדה שגרתית אלא מעין הכלאה בין ביסטרו וטאפאס בר. כדאי לכם לטעום את הסנדוויצ'ים, האנטיפסטי ואת מנות פירות הים שלהם. הכל מלווה בהרבה יינות ושמפניה... מקומות בילוי מפורסמים ואפילו היסטוריים! באזור קמפו דה פיורי (Campo de Fiori) נמצא אחד מהברים הידועים בעיר, מקום פופולרי במיוחד בקרב סטודנטים אמריקאים, אבל לא רק. אני מדברת על ה-The Drunken Ship, כמובן, והבירה כאן זורמת כמו מים. כל אזור הקמפו דה פיורי מלא במקומות בילוי (שפונים לקהל צעיר, בעיקר), וקל למצוא מה לעשות כאן בערב. ואם כבר מדברים על מקומות ידועים, אי אפשר שלא לציין את הדיסקוטק המפורסם ביותר ברומא, ובאיטליה כולה – Piper. המקום נוסד בשנת 1965, מתפקד גם כדיסקוטק וגם כחלל הופעות, ועדיין מושך קהל מגוון. לפני שאתם מגיעים הנה (במונית), בדקו שהמקום לא סגור לרגל אירוע פרטי. מקום מפורסם נוסף הוא Jolie Club (שבעבר נקרא Alien). המוזיקה כאן היא אוונגרדית יותר, ותוכלו למצוא את כל הטרנדים החמים בעולם, וגם ליינים מעניינים. וכמובן שאי אפשר לשכוח את Jackie O, מקום ותיק שנפתח לפני כ- 50 שנה, ופונה בעיקר לקהל מבוגר יותר (בני חמישים ומעלה). בג'קי או תוכלו לאכול ארוחת ערב טובה המלווה במוזיקת פסנתר חיה, והחגיגה נמשכת עד שעה מאוחרת. קל להגיע הנה בעזרת קו A של המטרו (תחנת BARBERINI). רוק, מוזיקה קלאסית ואופרה ברומא אם אתם חובבי מוזיקה, דעו שבשנת 2023 מתוכננים ברומא קונצרטים רבים, חלקם גם של אומנים בינלאומיים כמו ברוס ספרינגטין, מנסקין, דפש מוד, מוז, ואחרים. באתר Romapop תוכלו למצוא מידע שימושי בנוגע לכל ההופעות המתוכננות. ואם אתם חובבי מוזיקה קלאסית ואופרה, תוכלו למצוא שפע של מופעים איכותיים ב-Teatro dell’Opera וב-Opera Lirica. אם אתם מחפשים מקום שמציע הופעות חיות באוויר רגועה, אני ממליצה על Fonclea: זה מועדון ותיק (נפתח לראשונה בשנת 1977) שמתפקד גם כפאב ומסעדה. מקום מעניין נוסף הוא ה-Lian Club, שממוקם בתוך סירה, על נהר הטיבר, באזור Lungotevere dei Mellini: זה המקום האידיאלי לחודשי הקיץ! אם אתם חובבי ג'ז ובלוז, נסו את Charity Cafè, לאונג' בר שמציע גם מוזיקה חיה. לחילופין, לכו ל"בית" האמיתי של חובבי הג'ז ברומא: ה-Alexanderplatz, שפועל מזה 37 שנה. בתי קולנוע ופסטיבלי סרטים אם אתם חובבי קולנוע, דעו שמידי חודש אוקטובר נערך פסטיבל הסרטים של רומא, הפסטיבל השני בחשיבותו באיטליה (אחרי פסטיבל הקולנוע של ונציה). כמובן שלרגע האירוע מתמלאת העיר בסלבריטאים, במאים ויוצרים מרחבי העולם. אבל אתם לא חייבים להגיע לאיטליה דווקא באוקטובר כדי ליהנות מסרטים. ברומא יש מספר בתי קולנוע מומלצים, שמקרינים סרטים מכל רחבי העולם בשפת המקור (כדאי לדעת שבאיטליה מקובל לדובב את הסרטים, כך שגם אם מדובר על סרט אמריקאי, הוא יוקרן באיטלקית, אלא אם כן מצוין במפורש שהסרט מוקרן בשפת המקור). אם אתם מחפשים קולנוע מומלץ, נסו את אחד מאלה: Farnese, Intrastevere, Nuovo Olimpia, ו-Greenwich. ואם מתחשק לכם לבקר במסעדה שהיא כמעט מוזיאון ומוקדשת לקולנוע וטלוויזיה, סעו ל-Movie Restaurant. המסעדה מעוטרת באינסוף חפצים ותמונות מעולם הקומיקס, הקולנוע והטלוויזיה, ולמרות שהיא ממוקמת קצת מחוץ למרכז, לדעתי שווה בהחלט להגיע לכאן! מקומות בסגנון קצת אחר... אם אתם מחפשים מקומות בילוי בסגנון קצת אחר, יש כמה כתובות בעיר ששווה לכם להכיר: טראם ג'אז - Tram Jazz מציע חוויה מיוחדת: מתחשק לכם לאכול ארוחת ערב בקרון של טראם עתיק, בליווי מוזיקה חיה, בזמן שהטראם נוסע לאורך הדרכים היפות ביותר ברומא? זה אפשרי! יהיה עליכם להזמין כרטיס מראש אונליין (ניתן להזמין רק עבור זוגות או קבוצות במספרים זוגיים). הטראם יוצא לדרך בשעה 21:00 מפיאצה פורטה מאג'ורה והחוויה מסתיימת לקראת חצות. אם אתם חובבי ימי ביניים ומעריצים את סיפורי המלך ארתור, הפאב הזה La leggenda di Avalon ימצא חן בעינכם! התפריט כאן מעוצב בהשראת המאה ה-14, והבירה זורמת כמו מים. אם החום התיש אתכם, תוכלו למצוא מחסה בבר הקרח הזה, שנמצא לא רחוק מהקולוסאום: Ice Club והטמפרטורה הקבועה בו היא מינוס חמש מעלות. אפריטיבו עם נוף נהדר אם אתם מחפשים מקום לשתות בו קוקטייל טוב מול נוף קסום, נסו את אחד מהברים האלגנטיים האלה. הברים ממוקמים כולם בקומות העליונות של המלונות הטובים בעיר, ושימו לב שברובם האורחים נדרשים להגיע בלבוש מתאים. טרצה בורומיני - Terrazza Borromini – נקודת תצפית נהדרת על העיר, בקומות האחרונות של Palazzo Pamghilj, במרחק כמה צעדים מפיאצה נאבונה. התפריט יוקרתי, הנוף בלתי נשכח, והמחירים בהתאם. מרפסת צ'לו - Cielo Terrace – הבר הפנורמי הזה, בקומה העליונה של Hotel De Ville, משקיף על פיאצה די ספנייה (piazza Di Spagna) ועל ה-Trinità dei Monti. בזמן שתתפעלו מהנוף יוגשו לכם קוקטיילים מצויינים ומגוון מנות שהכין השף זוכה הפרסים. The Court Cocktail bar – הבר ממוקם במלון Palazzo Manfredi, ומציע תצפית מרהיבה על הקולוסאום והסביבה. דבר אחד בטוח – אין סיכוי שתחזרו הביתה אחרי הטיול ותחשבו שרומא משעממת! וזכרו – כמה מהמקומות היפים ביותר ברומא פתוחים לכולם, לא עולים דבר, ויפים באופן שכמעט צובט את הלב: הקולוסיאום, רחוב ה- Fori Imperiali, מזרקת טרווי ובזיליקת סן פטרוס מרהיבים ממש בערבי הקיץ החמימים.

מדוע נדמה שכל תושבי נאפולי מקועקעים ומה מתחבא בכנסיות ברומא? מי היו מלאכי הבוץ של פירנצה והאם יצליח מתנחל לשעבר להסתנן למסיבת סלבריטאים במילאנו? מדוע כולם מתאהבים בוונציה והאם בפאדובה הוא יגלה סוף סוף את סיפורה של המאפיה? לאורך מסע בן עשרה ימים ניסה הסופר והמשורר יונתן ברג לפענח את הנפש האיטלקית ולהסיט את הווילון המפריד בין התיירותי לאותנטי. האם הוא הצליח? נאפולי למה כל הצעירים בנאפולי מקועקעים, איך משקפים הציורים הדרמטיים בכנסיות את הנפש האיטלקית הסוערת ומי זה בכלל פינו דניאלה, האליל המקומי? בפרק הראשון במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לגלות את פניה של נאפולי האמיתית. אבל המשימה מתגלה כמסובכת יותר מהצפוי... רומא בפרק השני במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לבצע את הגרנד-טור המיתולוגי בסנדלים ומכנסיים קצרים. אבל המציאות זוממת נגדו: הרומאים האמיתיים נעלמו מהרחובות, הוותיקן מוצף בתיירים והחום מזעזע. רק בגטו היהודי הדברים מתחילים להסתדר... פירנצה בפרק השלישי במסע חוצה איטליה, מבין יונתן ברג שבאיטליה יש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה לגמרי. כמו כל תייר טוב הוא מתייצב מול יצירות המופת של הרנסנס, אבל הרגע המרגש האמיתי מתרחש רק מול קבוצה צוהלת של איטלקים וארבע כוסות יין, שמשכנעות אותו להגר לארץ המגף. ונציה בפרק הרביעי במסע חוצה איטליה מנסה יונתן ברג לנווט את דרכו בוונציה – העיר והסמל. הוא פוגש חבר ותיק בבית הקברות של סן מיקלה ומתאהב בתעלות העיר, אך האינטנסיביות של העיר ויופיה הקיצוני מצליחים לערער אותו. האם עליו לברוח, או לצלול לעומק החוויה? פאדובה בפרק החמישי במסע חוצה-איטליה, לומד יונתן ברג סוף סוף על כוחה של המאפיה ופוגש כמה איטלקים אמיתיים. האם בפאדובה מסתתרות התשובות לשאלות שהטרידו אותו מתחילת המסע? מילאנו בפרק האחרון במסע חוצה איטליה מתמודד יונתן ברג עם דוגמניות רזות ועם ציורי שגאל דשנים, מגורש ממסיבת סלבריטאים ונמלט מספורטאים נלהבים בפארק שמחבלים במאמציו לשתות בנחת את היין המקומי. רק המפגש עם לאונרדו דה וינצ'י מעורר בו קצת תקווה...

איך חוגגים עשרים שנות גסטרונומיה טוסקנית? אני עוד מתלבטת... שנים של עשרות ביקורים במטבחים פרטיים, מבשלת בצוותא עם נשים מקומיות, שומעת סודות מחדרי חדרים, בודקת נתחים עם קצבים, כורמת עם יינים, משתתפת במסיק הזיתים, קוטפת ישר מהשדה מאחורי הבית ירקות אורגניים ואוכלת פירות רק בעונתם, אם אני מספיקה להגיע אליהם לפני הציפורים. ​ לפני 20 שנה פתחתי עם בעלי, מאורו, את פעילות הארוח שלנו בלוקה שכוללת בית ספר לבישול, שירותי שף וקייטרינג. אף פעם לא הצלחתי להגדיר לעצמי מה אני אוהבת יותר - לארח אנשים או לבשל, ולכן פשוט בחרתי לעשות את שניהם. אוהבת לחלוק את הידע והאהבה שלי לגסטרונומיה המקומית עם האורחים שלנו מרחבי העולם. פסטה או ריזוטו? בטח ריזוטו. צאלה רובינשטיין ומאורו גליגאני מארחים בטוסקנה חוויה קולינרית מושלמת בטוסקנה מהמטבח המקומי המסורתי. מסע קולינרי סביב עונות השנה של טעמים וחושים. בסתיו ערמונים, פטריות פורצ'יני, דלעות ופולנטה. בחורף ארטישוקים, כרובים ומרקים. באביב פרחי בר מעטרים את הצלחת והחיך, אפונה טרייה וכמובן פול טרי ירוק עם פקורינו. בקיץ פנצנלה, פרחי קישואים ממולאים, זוקיני וחצילים עם העגבניות שהשתזפו בשמש הטוסקנית וגבינות שיושנו בחציר או במערה חשוכה... זהו רק חלק מהעושר הבלתי נגמר של טוסקנה, ואיתנו אתם הולכים להיות חלק מכל הטוב הזה. אנחנו נמצאים בעיר לוקה בצפון מערב טוסקנה, בין פירנצה לפיזה, ומציעים את שירותינו בכל טוסקנה. ניתן להזמין אופציה כשרה לכל סוגי השירותים. להזמנת מקום בסיורים או סדנאות או אפילו ארוחות פרטיות בטוסקנה נא למלא את הטופס בעמוד.

בפרק האחרון במסע חוצה איטליה מתמודד יונתן ברג עם דוגמניות רזות ועם ציורי שגאל דשנים, מגורש ממסיבת סלבריטאים ונמלט מספורטאים נלהבים בפארק שמחבלים במאמציו לשתות בנחת את היין המקומי. רק המפגש עם לאונרדו דה וינצ'י מעורר בו קצת תקווה... הביקור הראשון שלי במילאנו, שנערך לפני כמה שנים, גרם לי לגבש דעה שלילית למדי על העיר. הגעתי לשם בשיא אוגוסט, ביום ראשון, מגורש מגן העדן של אגם גרדה אל סוג של גיהנום – עיר כבדה ונטולת אלגנטיות, מלאת זכוכית ובני אדם שמתהלכים ממקום למקום חסרי סבלנות ובמהירות גבוהה. האם הפעם אצליח למצוא שפה משותפת עם מילאנו? אני מתחיל, כהרגלי, בשיטוט חסר מטרה. בקרבת הדואומו אני פוגש קבוצה של דוגמנים ודוגמניות. הם צעירים ומתנהגים כמו שבני נוער מתנהגים כשהוריהם לא באזור, אבל משהו בהם מוזר והמראה החיצוני שלהם מעורר בי תחושה לא נעימה, כאילו ינקו מהם את החיים והותירו רק צורה. אולי אלה עצמות הלסת הגבוהות והלחיים שנשאבות פנימה, ואולי הם באמת אמורים להיות דוגמה למשהו חסר חיים, צורה ולא תוכן, וההעדר המכוון אמור לפנות מקום לטובת הבדים שעוטפים אותם. הדוגמנים הם אמנם לא דוגמה סטנדרטית, אבל גם כשאני מתבונן מסביב, באנשים ברחובות, אי אפשר להתעלם מההבדל הגדול בין נאפולי למילאנו, בין הדרום לצפון: אין שום קשר בין מבנה הגוף של האיטלקי בנאפולי לזה של האיטלקי במילאנו, ואם לאום הוא גם תופעה גופנית, הרי שפה מדובר במדינות נפרדות. השוני הוא לא רק במידות הגוף, אלא גם במה שהיד בוחרת לשלוף מהארון. השאיפה של תושבי נאפולי היא להוריד את הבגדים. גולת הכותרת של קיומם היא החוף בקצה ויה טולדו, שם כמה זקנים, בכירי העיר, יושבים כל היום כמעט ללא בגדים עד שעורם הופך בעצמו להגדרה המילונית להווייה הים-תיכונית. ואילו פה? לא רק שהתשוקה היא להתלבש, אלא שאין די בלהתלבש, יש להתלבש באופן שאף אחד אחר לא מתלבש כמותו, כך שבסופו של דבר כולם יתלבשו באותה הצורה מתוך שאיפה ללבוש משהו שהוא לגמרי חד-פעמי. השגרירים הגדולים של התשוקה הזו הם המעצבים, והשגרירויות הן חלונות הראווה. אני פוסע לאורך ויה דנטה, ומביט על חנויות הבוטיק שתפקידן לשדר תחכום וחדשנות: בין נעליים מעוצבות עומדים בדים רקומים, בין החליפות ניצבים ציורים של משטחי צבע, בחנות אחת בקבוקוני בושם נחים על מצע עשב ובחנות אחרת העניבות מסודרות כאילו היו שעוני יוקרה. איני יודע מדוע, אבל החנויות הללו רק גורמות לי לדכדוך. כל כך הרבה מאמץ להיות חד-פעמי ויוצא דופן, כל כך הרבה צבעים וזוויות שתפקידם למשוך אותי פנימה, רחובות על גבי רחובות של קורי עכביש. המתקפה הזו מקשה עלי לשמר את אותו שיטוט נינוח שבתוכו שהיתי עד כה, רוב הזמן. ההבדל במחירים בין תחילת המסע לימי הסיום שלו גדול, ויחד עם הבדלי המחירים גם התחושה שהיופי שכל כך מתאמצים עבורו במילאנו, זה של החנויות וזה של לבוש העוברים והשבים, נועד רק כלפי חוץ ובפועל מסתיר משהו לגבי הפנים. כך או כך, למזלי הרב, לפני שעמדתי להתייאש פגשו עיניי במודעת ענק ועליה יהודי מרחף. היהודי הוא חלק מתערוכה של הצייר מארק שאגאל במודק, מוזיאון האומנות העכשווית. אני נכנס לחלל המוזיאון ומיד מתמסר ליופי הפוך מהיופי של ויה דנטה. הציורים לא רוצים ממני דבר, אולי הם מקווים לעורר בי תגובה פנימית, אבל ברור שהם נוצרו למען עצמם, ומאוכלסים בפיסות מסיפור החיים של שאגאל: העיירה ליוזנה בבלארוס של ימינו, חייו עם בלה, סיפורי התנ''ך, והמאבק בין העולם ההרוס בעקבות מלחמת העולם לחיי הזוגיות שלו. מצאתי את עצמי נעצר מול היהודי המתפלל, מול בית הכנסת בצפת, מול החלום ובו זוג המרחף מעל ההריסות, וחולף במהירות מול הציורים שבהם, כך נדמה לי, בחר שאגאל להדהד את רוחם של בני-דורו ולא את עצמו. כשיצאתי מהתערוכה ניסיתי להבין מה עכשיו. איך אגלה את מילאנו? לבסוף הבנתי, שוב, שאם אני באמת רוצה להיכנס לתוך המקום, עלי לקרוא את מי שכתבו על המקום. לקחתי לידיי את "שמונה הרים" של פאולו קונייטי, זוכה פרס הסטרגה, והתיישבתי בבית הקפה שמצוי בבאסה מילאנו, מרכז תרבות רוחש פעילות בו צעירות וצעירים עובדים בסטודיו מסובסד. מול אותה תנועה קדחתנית של יוצרות ויוצרים שקעתי בעזרת הדפים שמולי בעולם אחר לגמרי, קרוב לפה ורחוק באותה מידה. הייתי עם ברונו ופייטרו המהלכים על גדות פלג, ומסתובבים בכפר חצי נטוש למרגלות ההרים העצומים באלפים. קראתי על בקתות המנוחה למטיילים, האלפג'ו, על הטיפוס מעבר לקו העצים ועל דממת הקרחונים. הכתיבה של קונייטי מצליחה להעביר, נדמה לי, את הבדידות הנקייה המצויה בטיפוס, בהרים הגבוהים, במקום שבו אין מילים ולסביבה יש עוצמה כבירה. בעודי קורא שיניתי את דעתי, שוב – מה שמפלח את איטליה לשניים אינו הכסף, או מבנה הגוף או היחס שבין החוץ לפנים, אלא המתח שבין אנשי החוף ואנשי ההרים. נזכרתי בשיחה עם הפיקוד העליון במסעדה בפירנצה, בשאלה שאותה, כך למדתי ממנו, שואלים בכל קיץ באולפני הטלוויזיה, ברדיו וברחוב: אתה נוסע לחופשה בחוף או בהרים? הרי זהו הניגוד החריף מכולם. האם אתה זקוק לאי-עשייה כדי לחוש אושר או להפך, האם אתה מאושר כשהגוף שלך בתנועה, מתאמץ, נע קדימה, מתנשף ושורף? החופשה היא כמובן רק סימפטום. ברור כי בזמן החופשות אנשי ההרים מתגעגעים לים ולהפך,אבל מה שחשוב באמת הוא מה שקורה לאורך השנה כולה. בנאפולי, העיר כולה מובילה לעבר המים, אל הילדים ששרועים על הסלעים וסופגים לתוכם את קרני השמש. במילאנו העיר כולה מתכנסת אל גלריית ויטוריו אמנואלה, מרכז קניות יוקרתי שבו מתרוצצים ללא הרף הקונים והקונות, ומטפסים בדרך אל משהו – אל דימוי עצמי, אל הבנת רוח הזמן, או מטרה נכספת אחרת. לקראת סוף היום יצאתי כרגיל לחפש מקום ראוי לכוס היין של הערב. מילאנו היא כבר יין אדום, החלטתי, אך החיפוש העלה בעיקר אכזבות. בתי הקפה והמסעדות היו נטולי קסם לחלוטין. ביקור קצר ברובע התעלות המפורסם העלה רק רעש. צפיפות כזו של מסעדות לא מעוררת דבר מלבד צורות משונות של החצנה עצמית וכר פורה לעימותים קולניים. הסתלקתי. ביקור ברובע בררה, אליו התכוונתי לשוב למחרת בכדי להיכנס לפינקוטקה, לא הניב תוצאות טובות בהרבה. עד כה הקפידה איטליה לספק לי מקומות שנשקף מהם מראה מזין לעיניים – כיכר, כמה בתים, פסל, אפילו מדרגות שעלו לבית ישן ומתקלף בפיצרייה אחת בנאפולי. למה לי לשבת במקום שבו כל מה שהעיניים יזכו לפגוש הוא בריות אחרות שאוכלות ושותות? הרי הרחוב גם כך מלא בהם עד להתפקע, אז גם עם כוס היין? לא ולא. קניתי בקבוק יין אדום והחלטתי להתיישב בפארק אינדרו מונטאנלי, אך השיטוט הקצר בפארק גרם לי עייפות גדולה. מתברר שבשעה זו של שקיעה הפארק משמש כתצוגת תכלית של הפעילות הגופנית בה עוסקים צעירי וצעירות מילאנו: חדר כושר באוויר הפתוח ומלא עד אפס מקום במתעמלים ומתעמלות, מדריכי כושר ותצוגות מבני גוף מרשימים. בפינה אחת התקבצו המתאמנים בקראטה, לידם אקרובטים הולכים על חבל ומסביב מבצעי הג'וגינג למיניהם. בקבוק היין כבר כבד בידי, ובחוסר חשק החלטתי להתיישב מול מזרקה קטנה ולמזוג לעצמי כוס, בזמן שאת השלווה מפרים שוב ושוב הרצים והרצות, שבוטשים ברעש בלתי נעים את דרכי העפר והחצץ. בדרכי חזרה למלון אני נזכר בעוד משימה שהטיל עלי הפיקוד העליון: לחדור לאחד ממועדוני הפאר של העיר, שם שחקני מילאן ואינטר נמהלים בנציגי עולם האופנה ולצידם בני המשפחות העשירות של העיר. האם הפיקוד רוצה כעת לא רק לסכסך אותי עם האוכלוסייה המקומית, אלא גם לנזוף בי על המראה החיצוני שלי? על הבגדים המרופטים, השיער הארוך והמפוזר, הסנדלים הקרועים? ייתכן, אבל משימה היא משימה וכו'. למזלי אני פוגש בדרך מסיבה כזו, מדובר על אירוע השקה למותג אופנה. המותג שכר מתחם עם גנים מרהיבים, ופנסים מרצדים מלווים את הבאים שיוצאים ממכוניות פאר שממשיכות הלאה עם הנהג. אני נעמד בכניסה, מסדר את השיער, מנקה את הסנדלים מאבק ומסדר קפל בחולצת הטריקו המיוזעת. אח, הבוז! לו רק ראיתם את המבט שאני זוכה לו מהצוות בכניסה, צמד גברים וארבע נשים שכל תפקידם הוא להביט ברשימה ולדון לשבט או לחסד. איך קוראים לך? פונה אלי אחת בעודה נרתעת לאחור, שאר החבורה מביטה בי בשילוב מרהיב של התנשאות ואימה גלויה. הם מרימים את פניהם כלפי מעלה ומכריזים בקול אחד: בשום פנים ואופן. נדמה לי שהמשימה נכשלה. למחרת בבוקר אני שב לרובע בררה, במטרה לבקר בפינקוטקה. המוזיאון אולי חשוב מעט פחות מהאופיצי, אבל הוא נעים ממנו, כי אין גדודי בני אדם שגורמים לך לנווט באולמות בזוויות בלתי אפשריות. כאן אפשר להנות באטיות מיצירות כמו "ישו המת" של אנדראה מנטניה, לדוגמה. זה ציור חזק באופן מפתיע, ויש משהו שלוכד את הצופה בדמותו של ישו השוכב, אפור, חלש וחיוור, שונה כל כך מהאופן שבו הוא מוצג בדרך כלל, בעודו עומד ומשקיף על המציאות או צלוב. החולשה דווקא הופכת אותו לאנושי יותר. אני מתקדם לעבר אולם אחר, בו מוצגים הציורים של ג'ורג'ו מורנדי, בהם מככבים שוב ושוב בקבוקים, כוסות וכלי מטבח על רקע נזירי. בכל פעם שאני רואה ציורים של מורנדי אני עומד המום ונרגש, אבל למה? בסך הכול בקבוקים עומדים על שולחן, מה בין זה לבין הפייטה של בליני למשל, ציור חזק שמולו אי אפשר להימלט מפניה של מריה, מלאות הצער והאובדן? ובכל זאת, הציור של בליני נקי, וגם אם הצער ישנו, הוא מיומן כל כך ועובד טוב כל כך עד שהוא כבר לא עובד. אצל מורנדי הצער מופיע בעקיפין, בדלת האחורית. מגיח מהדממה וחוסר החיים של החפצים, מהריקות שלהם, מהצבעים הדהויים, מחוסר השלמות. כמה טוב שבקצה המוזיאון אני פוגש את חברנו מפירנצה, אדון קאראווג'ו והציור המפורסם שלו "ארוחת ערב באמאוס". כן, אין ספק, הוא צייר מיומן שיודע להעמיד סצנה מרובת משתתפים, לדייק את גוון העור, את תנוחת הגוף אבל משהו אצלו גם מלוכלך, נלכד באמצע תנועה, לא שלם, חלקי, מלא בציפייה. במקרה הזה זו ידו של ישו העומד לסיים טענה, ידו של התלמיד האוחזת בחזקה בשולחן, האישה בפינה הימנית מכונסת ומהרהרת במשהו והכלים על השולחן מלאים סדקים ומטילים צל ארוך. אני מבלה חצי שעה מול הציור, מנסה ללכת בתוכו קדימה ואחורה, להכניס לתוכו מילים, לקחת את כל אחת מהדמויות אל הרגע שבו ישו עזב והתלמידים הכירו אותו לפתע. מפגש עם איש רנסנס הייתי נשאר כל הצהריים, אבל נזכרתי במשימה שהוטלה עלי מהפיקוד העליון לפקוד את הספרייה האמברוזיאנית. הפיקוד העליון, כפי שלמדנו, נע בין רצון לסכסך ביני לבין בני המקום לבין תשוקה להחדיר קצת תרבות וידע בראשו של הגבר ארוך-השיער ובעל הסנדלים המרופטים. אני עושה את דרכי לעבר הספרייה, נשטף עם ההמונים הנעים בוורידים המזרימים דם לעבר ליבה של העיר, הדואומו. עברתי על פני הדואומו כבר מניין פעמים והתור בכל פעם מונע ממני להיכנס, חוק זה חוק. אבל בכל זאת אני עוצר בכיכר שמולו לכמה דקות. הרי הנסיעה הזו כולה – המטוסים, הרכבות, הרגליים והרחובות, כולם משמשים למטרה אחת, להוביל אותי לאיזה ספסל, חומת אבן, שפת מדרכה, בה אוכל להתיישב ולשקוע בהתבוננות בעוברים ובשבים, שלאחר חמש, עשר או חמש עשרה דקות כבר הופכים למין זרימה קבועה, נהר הממשיך ושוטף ככוח טבע, והשפע, ריבוי הצבעים, תווי הפנים, גוני העור, וסיפורי העיניים גורמים לי לשקוע במין היפנוזה נעימה שבתוכה הולכת ומתגבשת תחושת העושר והאושר שבקיום. אני יושב לי שוב בכיכר, ותכונה מתחילה להסתמן בקצה – שם, מול הכנסייה ובקצה הרחבה, כמה בני אדם מניחים תמונות על הרצפה. הם מסדרים אותן בקולאז' ואז מתחילים לחבר את החוטים במערכת ההגברה שהביאו. עוד ועוד משתתפים ומשתתפות מתכנסים, ואני מתחיל לזהות את תווי הפנים, שמתגלים כתווי פנים משפחתיים עבורי. עוד כמה דקות עוברות ודגל אוקראינה נשלף, מוחזק בידי שורות המפגינות והמפגינים, שגם פורצים בהמנון, ומסיימים בסלבה אוקראינה. תהילה לאוקראינה. אחד מהם, אולי דוגמן על פי מראהו, בעל אנגלית טובה, פורץ את שורת הדגל ומדבר אל הקהל שמתאסף, מבקש תרומה עבור הפליטים. ברגע אחד נקרע המסך מעל ההתבוננות שלי, מעל כל אותם מים זורמים של סיפורים אנושיים, מעל האומנות והציורים. כל זה, כל אותה רווחה, היא לא רק תמיד על חשבון מישהו. לא רק שהכיכר הזו, אחרי הכל, אפשרית רק לחלק קטן מאיתנו, אלא שהיא תמיד עומדת על אדמה שמועדת לרעוד ולהיבקע. הנה גם הסיפור המשפחתי שלי, ששייך גם למפגינים ולמפגינות שכעת שרים שוב את ההמנון – סבי שברח מגרמניה, אבי שברח מברית המועצות, הם שברחו מאוקראינה המותקפת. עבורי, ואני לא כותב את זה בגלל שרגליי צועדות לקראת הספרייה, יש רק דרך אחת להינצל, באופן פרטי וקולקטיבי גם יחד: הספרות, או האומנות בכלל. זה אולי עגום בדרכו, אבל המפגש עם כותב או כותבת מגלה חלקים מורכבים כל כך, עשירים כל כך, חד-פעמיים בצורה שגוברת אפילו על עומק ההיכרות הבינאישית שלנו. קשה, כך נדמה לי, להרים אחר כך חרב ביד. ההרהורים הללו מסתיימים בפתח הספרייה, שהייתה הספרייה הציבורית השנייה שנפתחה בעולם, אבל גם בה מרבית הביקור עוברת שוב דרך בדי-ציור. שוב אני נתקל בחברנו קאראווג'ו, הפעם בציור סלסלת פירות. חזק, אבל לא כמו שהוא מטפל בבני-אדם. רק קצה הביקור במקום מתאפיין בריח הדחוס, האינטימי והכבד של מדפי ספרים. בחדר האחרון מוצבים הרישומים של לאונרדו דה וינצ'י, ה"קודקס אטלנטיקוס", יומן הרעיונות וההמצאות העצום של איש הרנסאנס המובהק מכולם. אני מסתובב בחדר, מביט ברישומים המצהיבים ומודה לאל על הפרעת הקשב שלי. לטעמי, אי אפשר להבין את האמן והממציא הגדול הזה ללא התכונה הזו. הכל מעניין אותו, ולמזלו, הוא בורך בכישרון לכמעט כל דבר. אבל מכיוון שהכל מעניין אותו הוא ככל הנראה מוביל בתחרות נטישת ציורים ופרויקטים. שוב ושוב הוא אוסף משהו באמצע בדרכו אל הדבר הבא, ודפי היומן גם הם ערבוביה נהדרת שנראית כמו יצירת אומנות בפני עצמה. כמה שורות מהירות, רישום של מכונה, של כלי נגינה, של תווי פנים. לאונרדו היה אומניבור, אוכל-כל. הוא זרק אל המחברות את כל מה שהתרוצץ בראשו, כל מה שהוא ראה, כל מה שחלם ודמיין. אם לאונרדו הוא האבטיפוס הגדול של טווח הסקרנות האנושית, של התשוקה להכיר את כל קצות הקיום, מדוע שלא נלמד ממנו את תכונת היסוד, ההרגל הבסיסי שדרכו מימש את אותה תשוקה? המחברת התמידית, היומן האישי. הרי אנחנו חיים בעולם שבו ממילא כל אחד ואחת מאיתנו מסתובב עם יומן קטן כזה בכיס. במכשיר הסלולרי יש מקום אין סופי ל"קודקס יונתנוס" ואני אכן זורק לשם את כל מה שעובר לי בראש, וכך בונה את השורות הללו. אינני לאונרדו, כמובן, רחוק מכך, מקל הכישרונות נגע לי אולי בעורף, אבל לפחות לשנינו מבצבצת מחברת מהיד. החדר הזה, שבתוכו אני מתהלך וחושב על מחברות בהחלט גורם ליד לרעוד מרצון לכתוב משהו, למלא איזה דף. אני יוצא מהספרייה בכדי לגלות את גישושי הערב, ערב מלנכולי, בשל הפרידה הצפויה מאיטליה. אבל כרגיל, יש לי משימות שדוחקות הצידה את הצער. והפעם, משימה קשה יותר מכל הקודמות, לקנות מתנות לבני המשפחה, לבת-זוגי, לבתי ולבני, ועלי לעשות זאת תוך התחמקות מכל הניסיונות הערמומיים לפתות אותי, ולמצוא דברים פשוטים. לנו במשפחה אין עסק עם המבריק מדי. המתנות ניקנו, התיק ארוז ואפשר לצאת לכוס יין אחרונה בהחלט בטרם נשוב לארץ חמדת אבות. אני מחליט להישאר בקרבת המלון, הרי הטיסה בעוד כמה שעות, ומוצא את עצמי במסעדה קטנה, שכונתית, ברחוב צדדי ונטול הדר. אני שוב טועה לחשוב, כפי שקרה לי כבר כמה פעמים במסע הזה, שעובדי המקום – צמד הבחורים הצעירים שמביאים את המנות לשולחן, האישה שנמצאת ליד הקופה והגבר שנכנס ויוצא מהמטבח – הם בני משפחה אחת. היין עוזר לי לבנות את החוטים של המערך המשפחתי, אבל כל זה קורס ברעש כשאחד הבחורים מחייך ומספר שהם כלל וכלל לא בני משפחה, ואפילו לא הכירו לפני העבודה המשותפת. בטעות שלי בכל זאת יש משהו משמעותי, והעובדה שבכל פעם הייתי בטוח שמדובר בבני משפחה, במסעדות ברומא, בפירנצה, בוונציה ובמילאנו, מספרת משהו על שפת גופם של בני ובנות איטליה. חום עולה מהם, קרבה שנבנית במהירות, וקולות גבוהים ופתוחים, שפעמים רבות בני אדם מחלצים מתוכם רק בבית, נשמעים פה בכל מקום גם במרחב הציבורי. אני חוזר מתנדנד מעט בכדי לאסוף את המזוודה ועורך לעצמי סיכום מהיר. האם הצלחתי במשימת הבזק? האם הצלחתי להעמיד את איטליה בדחיסות, בתנועה מהירה מדרום לצפון? כלל וכלל לא בטוח. מבנה הגוף אכן שונה, גם היחס למראה החיצוני. אנשי הים ואנשי ההרים, קצב החיים בנאפולי אינו קצב החיים במילאנו, מראה הרחובות ברומא, בה ההיסטוריה מערבבת ביד חזקה זמנים ותרבויות לא דומה לרחובות פאדובה, ולא לאלו של מילאנו. אז מה כן? נדמה לי כי אהבת היש, אהבת החיים, מעט גלויה יותר באיטליה. המזון, הקפה, האפרטיבו, היחס לאומנות, תנועות הידיים הרחבות והמהירות, השפה המתנגנת, ישנה תחושה שהכול עומד על במה במדינה הזו, החיים מוצגים לעיני כל. לא רע להיות ניצב בהצגה.

בפרק החמישי במסע חוצה-איטליה, לומד יונתן ברג סוף סוף על כוחה של המאפיה ופוגש כמה איטלקים אמיתיים. האם בפאדובה מסתתרות התשובות לשאלות שהטרידו אותו מתחילת המסע? יום ראשון בפאדובה, והעיר לשמחתי מנומנמת. החום אינו קשה מדי ואפשר להלך באיטיות, מבלי להספיק דבר, ולשתות קפה בלגימות מתונות בבית קפה שבקרבת הכנסייה הקטנה בה מושל ג'וטו. זו גם הזדמנות לקשור שיחה עם פיליפו, המלצר – סטודנט צעיר וגבה קומה, שלומד הנדסה וגר בעיר עם בת הזוג. במקור, מתברר, הוא מגיע מעיירה בשם בסאנו דל גראפה ואילו בת הזוג שלו מגיעה מהעיר פסקארה. שניהם לא מרבים לחזור הביתה, הוא אומר, ונדמה שהפער בין הדורות באיטליה הולך ומעמיק. בכל פעם שהוא חוזר הוא מגלה שהוריו נותרו במקום ואילו הוא רק ממשיך ומתרחק ממנו עוד ועוד. יש דבר נוסף שעולה במהלך השיחה שלנו וכנראה שלא משתנה לאורך הדורות – פעילות העולם התחתון, המאפיה. זה בכל מקום, אומר פיליפו, וגם זו עדות לעבר, לעוד סוג של מסורת שלא עוזבת את איטליה. ישנן מסורות נהדרות, של כל מיני אמנים שיוצרים את עבודותיהם בשיטות עתיקות העומדות בפני הכחדה, אבל יש גם מסורות כאלו, שמשבשות את האפשרות של איטליה להיות כמו מדינות אחרות באיחוד. נראה לי מוזר שזה מה שמטריד אדם צעיר, אבל נדמה לי שזו לא ההשפעה הישירה של הארגונים הללו על חייו שמדאיגה אותו, אלא ההבנה של מהו הכוח השולט במקום שהוא אוהב. יש שתי איטליות, מסביר לי פיליפו, בניסיון לתאר לי את המאבק בין הכוחות המנוגדים סביבו, בין הקולניות, האלימות והכוח לבין החום, אהבת היופי והצניעות. אנחנו יושבים לכוס קפה נוספת במרכז העיר, ופיליפו מנסה לעשות לי קצת סדר בדברים. יש את איטליה של מלאכי הבוץ שמגיעים כדי להציל יצירות אומנות אחרי השיטפון, ויש את זו של ברלוסקוני, ושאר צורות השחיתות. מהסיבה הזו הוא הפסיק לאהוב כדורגל. שם ביציעים הכל נוטה לעבר איטליה הכוחנית והבוטה, והוא לא רוצה שום חלק בזה. לצערו, הוא לא בטוח שאפשר יהיה להיחלץ באמת מהעולם התחתון שרותח מתחת לפני השטח, ושלדבריו של פיליפו כבר השתלט על חלקים מפאדובה. אני מסתכל על הדברים מבחוץ, אמרתי לו, וכל מה שאני יודע מתווך על ידיי הקולנוע, והקולנוע הוא מנגנון רומנטי קיצוני, שצובע את הכול בצבעי השקיעה והזריחה. כבוד, משפחה, אומץ... הטלוויזיה והקולנוע הפכו את העולם התחתון לאתר רומנטי שבו החיים עדיין מתהווים מתוך מחוות גדולות, מתוך סיפורים של עוצמה והתמסרות, חומרים שבעולם שלמעלה איבדו זה מכבר את כוחם. פיליפו המשיך ודיבר על ברלוסקוני, על הטלוויזיה שלו שהמטרה הברורה שלה היא להפוך את העם לטיפש יותר ויותר, בהתאמה עם הידרדרות החומר האנושי בשלטון. הוא תיעב את הערוצים המרכזיים, שלטעמו רצים לשתף פעולה עם כל אחד שזוכה במעט כוח. הם שבשבת אידיאולוגית. חשבתי שפיליפו מגזים ביחס להשפעת המאפיה, שהרי עבורי, כפי שאמרתי, זה עולם קולנועי, כלומר חיקוי של המציאות ולא המציאות אבל כמה שעות אחר כך בעודי משוטט בעיר הגעתי לדואומו של פאדובה. בכניסה עמדו כמה צעירים וצעירות לבושים במה שנראה כמו מדים של תנועת נוער, ומולם שולחן מלא בעציצים. אחת מהצעירות הציעה לי לקנות עציץ כדי לתמוך בתנועה שלהם. היא הסבירה לי שהם אוספים כסף כדי לנסוע לדרום איטליה ולעזור לארגון מקומי שמטפל בנכסים ששוחררו מידיי המאפיה האיטלקית ומחזיר אותם לציבור. הארגון נתקל בהתנגדות מקומית, והם רוצים לרדת דרומה ולתמוך בו. הצעירים היו נלהבים, חדורי מטרה ותחושת שליחות לאומית, ואם הצעירים האידיאליסטים של המקום חשים שזו המשימה הדחופה ביותר, משהו ששווה להקדיש לו את רוב הזמן והמאמץ, כנראה שהם בטוחים שהאיום הגדול ביותר על המרקם החברתי מגיע משם. רק אז נזכרתי במה שראיתי ברגע העלייה על אוטובוס-המים בתחנת הריאלטו בוונציה: מעל מסעדה מקומית נפרס שלט עצום מידות ובו נכתב " נו מאפיה ונציה אה סקרה", כלומר "לא מאפיה, ונציה היא קדושה". אבל פאדובה איננה רק צעירים לוחמניים, ואחד הרגעים המרכזיים בעיר היה הביקור שלי בקפלת סקרובני, ממלכתו הקטנה של אחד הציירים הידועים באיטליה – ג'וטו. עמדתי שם במשך חמש עשרה הדקות המוקצבות לכל מבקר, מול הקיר הדרומי שעליו התנהל יום הדין, וניסיתי לחשוב על ההשפעה של בתי תפילה המכוסים בציורים חיים כל כך, מפורטים ומלאי פעילות. בקצה הימני הצבעים הכהים של השאול ומעליהם יושבים, מוקפי הילה, השליחים. איך אפשר שלא לפתח דרמה פנימית וחיצונית כשאתה מוקף כל העת בסצנות כאלו? הסתובבתי בחלל רק רבע שעה וכבר התחשק לי להעמיד גם את חיי בתמונות כאלו: הלידה, השיטוט בשדה, העמדה בחברון, ירח מלא בגואה. קפיצה קטנה בזמן ואנחנו שוב בערב, הכיכרות מלאים בשולחנות עמוסים באוכל, ואני מוקף בתושבי העיר. נדמה לי שבפאדובה אני נפגש לראשונה במסע הזה עם נורמליות איטלקית, מקום שלא נשטף כולו בתיירים, ומערכות היחסים בין המקומיים לזרים לא מוכתבות על ידי המתח הבין-אישי שנוצר בין נותני שירות ללקוחות. אני מנסה להבין מהי אותה נורמליות מקומית, איך נראה היום-יום שלה, אבל את זה אינני יכול לדעת באמת. אחרי כוס היין הקבועה של שעת השקיעה אני משוחח עם בת-זוגי והילדים בשיחת וואטסאפ. המסע הזה שונה בהרבה מובנים מהמסעות האחרים שלי. הוא מתרחש אחרי צום הקורונה, כשאני מודע למעשה הכתיבה מלכתחילה, אבל יותר מכל המסע הזה מתקיים כשאני אב למאיה-פז ובארי. ואחרי כל שיחה איתם, בשעות הערב לפני השינה, אני לא יכול שלא לנסות ולדמיין את החיים פה, לנסות לשתול את החיים שלי במקום זר. אולי זה מה שקורה במסעות – אתה חש שאין לך עבר, או לכל הפחות אתה מבקש שלא יהיה לך כזה, וכמי שבא משום מקום, תוכל להתמלא כולך במקום החדש. אני עוצם את העיניים ורואה את התמונה כולה – הנה אני ברחוב הראשי, אוחז בידיי ילדיי, ולידי, באטיות של ערב קיץ, פוסעת גאולה בת-זוגי. אנחנו רואים שבאולם העתיק של האוניברסיטה מוקרן סרט ובו גלילאו מסתובב ברחבי העיר ומהלל את המדע. בצד השני של הרחוב ישנה הופעה של להקות זמר, חלקן שרות מזמורי כנסייה אבל אחת מהן פורצת בגוספל, ואנחנו ממשיכים לרחובות הגטו היהודי ומגלים שהוא הפך למרכז חיי-הלילה. התמונה מתפוגגת, הדמיון נרגע לקראת השינה ואני שוב לבדי, במיטת בית-המלון. מחר מילאנו מחכה לי.

בפרק הרביעי במסע חוצה איטליה מנסה יונתן ברג לנווט את דרכו בוונציה – העיר והסמל. הוא פוגש חבר ותיק בבית הקברות של סן מיקלה ומתאהב בתעלות העיר, אך האינטנסיביות של העיר ויופיה הקיצוני מצליחים לערער אותו. האם עליו לברוח, או לצלול לעומק החוויה? אוי ואבוי, ונציה! אין עוד עיר כזו, שאתה מבקש לעזוב תכף ומיד ובאותה מידה מבקש להישאר בה לעד. אין שום פינה בעיר שבה אתה יכול להינצל מהיופי – מהאופן שבו המים נעים ומרככים את האבן, מהגונדולות המתנדנדות בתנועת ערסול איטית עם כל איוושה של המים, מהגשרים והקימורים, ומהחלונות הגדולים שנפערים אל תוך הבניינים המסתוריים שלאורך הקנאל גרנדה – התעלה הגדולה. אתה רק פוסע כמה צעדים והנה נפתחת מולך כיכר שכל כולה צבעים חמים, צבע אדמה וחמרה וירוק אזוב, במרכזה באר ישנה ומסביבה בניינים מפוארים שעיצובם רומז על פאר ועוצמה מעידן אחר. לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך מול נוף שנראה כמו גלויה שקמה לחיים ונעמדת מולך, הגוף רוצה לעצור לרגע, להתיישב ולהניח לרגליים לנוח ולהתנדנד מעל תעלה, אבל העין רעבה, היא בהתקף בולמי ואינה מוכנה לחדול מגמיעת היופי בשוקת הבלתי נגמרת של האי. בעיר הזו, לעתים, אחרי שיטוט של כמה שעות, אתה חש את אותה תחושה הגואה באדם המבקר בלונה-פארק, אחרי שאכל במהירות ענן צמר גפן וגופו מבולבל מרוב סוכר, צבעים בוהקים, אורות מהבהבים והמולת ההמון שסביבו. תחושת בחילה אוחזת בך, יותר מדי מתוק על שטח קטן מדי. אבל ונציה מעמידה בפניך גם את הבעיה וגם את הפיתרון – האומנות, החיפוש אחר שכבות העומק שטמונות באינספור פינות בעיר. בשעת הביקור שלי פורצת האומנות וצומחת מכל פינה – זו עת הביאנלה, ומלבד החלל המרכזי שבגני הביאנלה, אינספור פאלאצי וחללים נסתרים משתתפים בחגיגה ומארחים באופן זמני תערוכות. אני מוצא את עצמי חורג פעם אחת ויחידה מחוק האי-עמידה בתור: העילה היא אנסלם קיפר – האמן הגרמני שאני יכול להכתיר, והוא בוודאי לא ידע את נפשו מאושר כשישמע על כך, כאמן החי האהוב עלי ביותר. לרגל האירוע הפאלאצו דוקאלה (בימים כתיקונם הארמון של ונציה בו התגורר בעבר השליט, או הדוג'ה) העניק את אחד האולמות לאדון קיפר על מנת שייצור יצירה מיוחדת עבור הביאנלה. אני פוסע בשעת בוקר מוקדמת בין חדרי הארמון, והארמון הוא אכן ארמון והחדרים רבי רושם, משדרים כראוי את כוחה של האימפריה. הגודל, ההד, הציורים המכסים את הקירות והתקרה משקפים את אותה תחושת עוצמה ויכולת. הם מדגימים היטב את ההצלחה, נאמנים לתפקידם החברתי ונענים למאמץ הקולקטיבי של ההכרזה כלפי חוץ על כוחו ועושרו של המזמין. אבל אני פוסע בחדרים בשעמום מוחלט. כן, זה גדול, שמתי לב. הציורים מפורטים ומיומנים, וציירו אותם כמה מהציירים הנחשבים של התקופה, אבל זה מוזיאון שעווה קפוא. ומכעיס אף מכך – הם משדרים בכל כוחם שלמות, חיפוש אחר יופי ואידיליה, ומתעלמים באופן מוחלט מכל מה שנוצר במערכת העיכול העצומה של אימפריה: הפליטים, האובדן, ההרס, המתים, הפועלים וההתעמרות. הכל משתנה באולם שבו שולט קיפר. הוא ייצר סדרה של בדים עצומים, התלויים מהרצפה לתקרה. כהרגלו, הבדים מכוסים בשכבות של צבע, עפר, קש, וכסף שהומס ונשפך. ואם לא די בחומרים הכבדים הללו, הגסים, מלאי הגבשושיות, קיפר גם שתל בציורים עגלות ואופניים חלודים, שאריות של פגזים ובגדים. הבדים נראים כאילו יד נעלמת גרסה את המציאות, העבירה אותה במכונה מפרקת-כל, והטיחה את מה שנותר כנגד הבד. העבודות של קיפר הן ניגוד גמור לחללים שדרכם צועדים המבקרים, והחלל שבו אני עומד, מוקף בצבעים הכהים – שחור, חום, אפור – מספר סיפור אחר על הפליטים, המלחמה, הברזל, והעשב היבש. הפאר של קיפר הוא פאר החורבן וההרס, בדיוק מה ששולט בחייהם של רוב בני האדם, גם אם לא בחייהם של מבקרי הבינאלה. כאשר עוזבים המבקרים את החלל שבו מוצגות העבודות החזקות האלה הם נכנסים למנהרות שדרכן צעדו הנידונים לתאי המאסר. הפיתולים, התקרות הנמוכות, סורגי הברזל – כל אלה ממסגרים היטב את היציאה מהעולם שברא קיפר, שהרי תמונות החורבן הללו אינן עדות על המציאות המודרנית בלבד. ונציה היתה מעצמה ומרכז סחר חשוב, ובליבה הסתתרו לא מעט חדרים כהים לצד העמדת הפנים של הכוח והיופי. אי אפשר לפספס את העובדה שהאולמות המפוארים נבנו, פיזית ומטפורית, מעל חדרים חשוכים עם תקרות נמוכות, וקירות חשופים ועירומים מקישוטים, מלבד אולי סימני החריטה והדימום שהשאירו האסירים שנכלאו בהם. בעודי הולך ונע בפיתולי בית האסורים, חשבתי שאולי הסיבה שהאומנות המודרנית אוהבת את ונציה היא היופי השוכן בה על כל צעד ושעל, יופי טהור כל כך עד שהוא מנוגד לשאיפה הפנימית של אותה אומנות – לחשוף את מה שמסתתר מתחת להעמדת הפנים שלנו, את החדרים הכהים, הפנימיים והחיצוניים, שפעמים רבות מטאטאים מרשות הרבים. דברים בעולם עובדים טוב כשהם מתחככים זה בזה, מנוגדים זה לזה ומתעמתים. לכן הזריחה והשקיעה מושכות אותנו כל כך. ונציה היא שקיעה ארוכה בה היופי המושלם, אולי מושלם מדי, מתחכך במה שנודף מהאומנות העכשווית – אבדן וחיפוש הזהות, היחס לעוולות ולחוסר שוויון. כל אלה ממלאים את הגנים ואת הארסנלה, מוקדי הבינאלה, אבל על השיטוט שלי שם אין לי הרבה מה לספר. הייתה שם יותר מדי מודעות והעדר כמעט מוחלט של אינסטינקטיביות, של היחלצות מההווה לטובת העל-זמני, השאלות הגדולות, המילים הגדולות. התסכול הכריע אותי ובכדי להירגע אני מחליט לעלות על המים. המשימה שקיבלתי מהפיקוד העליון גורמת לי להתרוצץ בין הגונדוליירים בניסיון לשכנע אותם להפוך אותי לגונדולייר ליום אחד, ולתת לי לחתור בגונדולה. מתחילה להתברר שאיפתו העליונה של הפיקוד העליון: לסבך אותי עם האוכלוסייה המקומית. הגונדוליירים מביטים בי ברתיעה ובבוז מופגן, ועונים לי בעודם מביטים לעבר האופק, או לעבר לקוחות פוטנציאליים אחרים שלא מבלבלים את המוח ומצויידים בכיסים עמוקים. לעברי הם מפטירים רק חצי מבט מזלזל וממלמלים משפטים בסגנון "רק מי שהוא ונציאני יכול להשיט את הגונדולה". גולנדולייר אחד מביט בי ברחמים ומכריז "אתה לא תהיה מסוגל לעשות את זה חצי דקה", וחברו מחזק את דבריו ומבהיר לי שאני אנווט את הגונדולה היישר לאחד הבתים, ואין להם ביטוח למטומטמים. אזכרה פרטית לבן-ונציה אני מחליט על משימה חלופית-פרטית שלא תסבך אותי עם איש, ופונה אל המתים. המשימה כוללת את מחבר הספר האהוב עלי ביותר על ונציה – יוסף ברודסקי, משורר יהודי מעולה שנקבר דווקא בבית קברות נוצרי ובעל הספר "חותם מים". אני מוסיף למשימה כוסית וודקה עבור יוסף, ועולה ללגום אותה על קברו המצוי באי סן-מיקלה שנמצא לא רחוק מוונציה, בדרך לאי מוראנו. קהל התיירים הגודש את הוואפורטו, אוטובוס-הסירה הוונציאני, שולח מבטי תמיהה חשדניים בבחור התמהוני ארוך-השיער כשהוא יורד לבדו בבית הקברות, אבל אני מתעלם. בדרכי לקבר אני מהרהר בספר של ברודסקי, בו אני קורא מאז בואי לעיר. החוויה של ברודסקי בוונציה מסקרנת אותי, ואני שוקע בתיאוריו על הימים השלמים שהעביר מסתובב ברחובות, או כאשר ביקר אצל אולגה ראג', אלמנתו של עזרא פאונד, הזוג שלצידו הוא גם נקבר. ברודסקי מביט על הבתים, על האריות והפסלים, על המים המשקפים את העולם שמעל ומצליח לתאר את אותו הלך רוח המיוחד לוונציה, העיר שלדברי ברודסקי אמנם מתחמקת ממך ומותירה אותך עירום מכל מה שיש לך, אבל בסופו של דבר הופכת למקום היחיד שבו אתה חש כי החיים ראויים. הם ראויים מכיוון שהמקום כולו חותר לעבר היופי, ולא מתבייש באותה חתירה. הבושה היא מה שהותיר אותנו עם מגדלים רבי הקומות, משרדים ואורות ניאון. ברוסדקי הגיע ממים – מסנט פטרסבורג, ונקבר במים – בוונציה, ונדמה שגם הספר שכתב הוא עצמו בעל איכות של מים, זורם מפה לשם ומנסה להבין מדוע אנחנו נמשכים למקום, וכיצד הופך מקום לבית. בבית הקברות אני חולף על פני חלקת קברי הילדים העצובה, ומגיע לחלקת הלא-קתולים. הקבר של יוסף ממתין לי בקצה השורה, ועליו נגלית תערובת סמלים ומאבקי זהות שהיה בוודאי מעלה חיוך על פניו: מבקר אחד הניח על המצבה ספר תהילים ומשום מה גם את תמונת פניו של בעל הסולם. מישהו אחר הניח בסמוך צלב וספר זמירות נוצרי. ברודסקי עצמו לא הסגיר אף פעם קרבה ליהדות, וככל הידוע לי גם סירב לכל הצעה להגיע לישראל. אבל את מה שלא עשה בחייו, אין לו איך למנוע אחרי מותו. לרגע הרהרתי באפשרות להעמיד את חלקת הקבר כיצירה בביאנלה, אבל ויתרתי במהירות על הרעיון ושקעתי מול המצבה בקריאת השורות האחרונות בספר "חותם מים": "בכך שהעיר הזו מתחככת במים היא מיטיבה את מראהו של הזמן ומייפה את העתיד. זה ייעודה של העיר הזאת ביקום... הדמעה מוכיחה זאת. הדמעה היא הניסיון להישאר להשתהות, להימזג בעיר... הרי היא תוצאה של פעולת החיסור, שבה מופחת הרב מן המועט: היופי מן האדם. אותו דבר עצמו חל על האהבה. כי האהבה שהאדם אוהב גדולה ממנו." הרמתי כוסית וודקה, אוסף של דמעות, לזכר רוחו של המשורר שנמהלה ברוח העיר. שבתי מבית הקברות לעבר העיר בשעת ערב מוקדמת, והתחלתי במשימת הערב המוכרת לנו זה מכבר – לגימה של משהו מוצלח כנגד נוף הראוי לטקס הלגימה. אבל ונציה מסבכת את המשימה כהוגן, משום שבכל פעם שאני קם ממקומי, משוכנע כי לגמתי במקום ראוי והמשימה תמה ואפשר להתנדנד ולדשדש בחזרה למלון, מתגלה לפניי לפתע עוד כיכר קטנה ונהדרת, עוד תעלה שמעליה גשר אבן ובליבה סירות שמפלחות את המים ומותירות אחריהן ענני קצף, וכמובן שאני חייב להתיישב שוב, וללגום שוב למען יופיה של העיר. רק יין לבן הערב, החלטתי. זה המשקה שנדמה לי שונציה מבקשת. לקראת חצות אני כבר אבוד לגמרי, אינני יודע היכן אני ולמען האמת גם לא איכפת לי, כי באשר אני פונה, ונציה מקדמת אותי במים ואבן, אבן ומים הממשיכים זה את זה עד אינסוף. רק מכה קטנה מהמציאות מחזירה אותי לחדרי בסופו של דבר, והשיטוט הנהנתי שלי הסתיים, כפי שכל כך הרבה דברים הסתיימו, עם כמה משפטים בגרמנית שמנונית. הם היו חייבים לשבת לצידי, צמד הזוגות, וכמובן שהם היו חייבים לשאול מהיכן אני. למה שהם יותירו לגבר המחייך חיוך טיפשי, מהמהם לעצמו ומביט בחמדה לכל עבר, להיוותר לעצמו? הלילה הסתיים והשחר עלה, ובשעת בוקר מוקדמת מאד נמלטתי על נפשי מוונציה. כשיצאתי לדרך הרגשתי צורך עז להתרחק ממנה אבל אז, בעודי מניח את המזוודה על הרציף בתחנת הרכבת חשתי צורך עז לא פחות ללחוץ על כפתור החזרה לאחור, להטיל שוב את המזוודה בחדר הקטן והטחוב, לכבות את המכשיר הסלולרי, לזרוק את הדרכון למי התעלה הגדולה ולהפוך לצל משוטט ברחבי העיר. עליתי לרכבת רק בכדי לרדת ממנה אחרי ארבעים דקות, בעיר שהגעתי אליה במטרה להימלט מהציר המתויר לגמרי שלאורכו נעתי עד כה. פאדובה, חשבתי, תהיה מקום טוב לנשום כמה נשימות רגועות ולדחוק את התחושה המטרידה והבלתי נסבלת של הצורך להספיק הכל.

למה כל הצעירים בנאפולי מקועקעים, איך משקפים הציורים הדרמטיים בכנסיות את הנפש האיטלקית הסוערת ומי זה בכלל פינו דניאלה, האליל המקומי? בפרק הראשון במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לגלות את פניה של נאפולי האמיתית. אבל המשימה מתגלה כמסובכת יותר מהצפוי... הבעיה במסע לאיטליה הוא שהוא מתחיל בארץ. נהג המונית שעצר מול הבית דרש פי שניים מהמחיר (בלי מונה, כמובן), התור בנמל התעופה התחיל בדלת המונית, והבקשה שלי לעבור מהר כי המטוס עומד להמריא זכתה לבוז וזלזול. לאחר המתנה מיואשת התקשרו אלי מהשער ברגע האחרון ומיד רצתי והתחלתי את המסע מזיע ומתנשף. לפחות נחתי ברומא ביום קיץ יפה. מבנה הטיול היה פשוט, לכאורה: הפיקוד העליון שלח אותי לחלוף דרך איטליה מדרום לצפון, ותבע שאשלים את המשימה במהירות שיא – עשרה ימים בלבד. ההיגיון פשוט, גם אם מנוגד לקצב החיים באיטליה. אולי דווקא המהירות תחשוף צדדים נסתרים, ותבליט את ההבדלים שבין תושבי נאפולי שבקצה הדרומי של המדינה לתושבי מילאנו שבקצה הצפוני. מסעות הם עניין משמעותי עבורי, והחלטתי לשאוב ההשראה מספרי המסע של פול ת'רו האמריקאי (אם כי המסעות שלו היו הרבה יותר רציניים, והכתיבה... נו, כדאי לשאוף גבוה). ת'רו יצא מביתו בבוסטון ולקח רכבת אחרי רכבת עד שהגיע לקצה ארץ האש ב"אקספרס הפטגוני הישן". מסע חוצה יבשות אחד לא הספיק, ובספר "באזר הרכבות הגדול" יצא ת'רו להרפתקה נוספת שהחלה בפריז ועברה דרך אסיה כולה, כולל נסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית. תכננתי להידמות לת'רו, וללגום לגימות גדולות ומהירות מהנוף האיטלקי, אבל בינתיים, בתחנת הרכבת רומא צ'נטראלה, נדמה לי שנקלעתי דווקא לסיפורו של כותב ידוע אחר – הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו, שכתב על משחקי היש והאין, על הערים הקיימות והדמיוניות. ההבדל בין המציאותי לדמיוני הטשטש בתחנה, וגיליתי שעשרות נוסעים ונוסעות עומדים בחום ומחפשים לשווא את קרון מספר שמונה, בו הם אמורים לשבת. אך הרכבת מסתיימת בקרון מספר שבע, וחוסר הוודאות גורר התקף חרדה רב משתתפים – זוג חברות בנות שישים ושזופות עד העצם (ואולי אף מעבר לכך) נשאבות לריק ומתחילות להיבהל, ומציתות תגובת שרשרת בקרב הקהל שמתחיל לנוע לכל עבר בחיפוש אחר הלא קיים. הדרמה נעצרת רק כאשר כרטיסן עייף מאבד את הסבלנות ומורה לנו לשבת על כסא כלשהו, לא משנה היכן, בקרון מספר ארבע, וכולנו נדחסים לשם, בהקלה. המסע רק התחיל אבל כבר מרגיש אינסופי, ועוד אמצעי תחבורה אחד מפריד ביני ובין הארץ המובטחת (כלומר המלון הבינוני שהזמנתי בנאפולי) – הרכבת התחתית. חשדן ועייף אני עולה על הקרון, ומביט בתחנות החולפות במהירות על פניי. שם אחד מוכר לי – תחנה בשם דנטה, על שם דנטה אליגיירי כמובן, וזה מרגיש מוזר במיוחד להיתקל באפו המחודד של המשורר הידוע בעודי תקוע מתחת לפני האדמה, במעין מקבילה לתופת שעליה כתב. כשאני מגיע למלון בנאפולי, מותש ולח כמו אחרון המעונים בגיהנום שעליו כתב דנטה, אני נכנס להתקלח רק כדי לגלות שאין מגבת בחדר. אבל אין בי שום כעס כשאני פונה לקבלה: אני אוהב מקומות שמלאים בטעויות, בחוסר סדר ובגיבוב. זה מתאים בדיוק למה שמתרחש בתוכי. מהבחינה הזאת, נאפולי ואני מתאימים כמו כפפה ליד מיוזעת. ההסכם שערכתי עם הפיקוד העליון היה שבמהלך הביקור באיטליה אנסה להשלים סדרה של משימות מאתגרות שיסייעו לי להכיר את המדינה לעומק. כעת, לאחר מקלחת קצרה, אני מוכן להתחיל. השיחה עם פקיד הקבלה היא יריית הפתיחה בניסיוני לבצע את המשימה הראשונה שקיבלתי מהפיקוד העליון. זו משימה חשודה במקצת: עליי לברר מהו הדיאלקט המקומי, לקשור קשרי חברות עם נפוליטני אמיתי, ולהשיג הזמנה להתארח בביתו. במילים אחרות, עליי לסלק את וילון התיירות המסתיר את המציאות, ולהגיע לעיר העתיקה המתחבאת מתחת לצפוי ולמובן מאליו. אני מנסה לקשור שיחה, והפקיד בתגובה מתחיל לדבר במילים הנשמעות דומות לפורטוגזית, דווקא, אבל לאחר זמן מה אני מזהה את המנגנון: מדובר באיטלקית שקיצצו לה את הכנפיים, הורידו לה את המנגינה, דחסו אותה ככל האפשר ומגישים אותה חמה ומהירה. תופעה מוזרה, יש לציין, דווקא הייתי בטוח שבצפון כולם מתרוצצים לחוצים ואילו בדרום יש שפע של זמן, אבל אולי העניין פה הוא לא במילים המתנגנות אלא בגוף הדובר. אני מתבונן בפקיד בריכוז ונדמה לי שאולי תנועות הגוף שלו הן שיוצרות את מנגינת השפה. הגיע הזמן לצאת אל העיר, ואני מוכן. שיטת הטיול שלי אולי לא לגמרי מובנת, אבל מובילה אותי למקומות מעניינים: אני תמיד מתחיל לבדוק מקום באמצעות שיטוט חסר סדר, ללא יעד ברור ובלי מפה. זה עשוי היה להצליח גם הפעם, אבל מסתמן שהגעתי בשעה וביום הגרועים מכולם להכיר את האומה האיטלקית – יום ראשון בצהריים, בחום הלא מרפה של יוני. אני מביט ימינה ושמאלה ומופתע לגלות שהרחובות שוממים לגמרי, מלבד התיירים המשוטטים הנה והנה, בחיפוש אחר איטליה עליה חלמו. אני חש שהגיע הזמן לכמה מסקנות ראשוניות ומכלילות באופן גורף. ראשית, נראה שמגיפת ההשמנה, שגם אני לא מחוסן מפניה, שוטפת את העולם מצפון אמריקה ועד למרגלות הר הווזוב. בנוסף, מגפה נוספת מתגלה – כמעט ואין צעיר או צעירה ללא קעקועים (ובדרך כלל יותר מאחד). תרשו לי רגע לזנק בזמן ולציין שכאשר אגיע לצפון איטליה, לא אתקל בשום מקום בכמות כזו של גופים מקועקעים. אני מנסה לפענח את התופעה, ובסופו של דבר, לקראת סוף השהות שלי בעיר, לאחר כמה וכמה ביקורים בכנסיות המרשימות של נאפולי, מתפתחת בתוכי ההבנה שהקעקועים הם במידה מסויימת המשך מודרני ומפותל לציורי השמן הדרמטיים התלויים בכנסיות, בהם ישו נולד, נצלב ושב לחיים. הדרמה הגדולה מבדי הקנבס מפעפעת אל תוך חייהם של הצופים, ונמשכת בכל מיני דרמות, מפורטות יותר או פחות, המצויירות על זרועות וכתפי התושבים. אנחנו סיפור, אמרו לי הזרועות, סיפור סוער ויפה במיוחד. השעות חולפות והעיר שוב מתעוררת אחרי מנוחת הצהריים שהשביתה כל סימן חיים. מאושש מעט, אני שב להרהר במשימה שהטיל עליי הפיקוד העליון. איך אגלה את הדיאלקט המקומי? ואיך אשיג הזמנה לארוחת ערב בביתו של מקומי? לאחר מחשבה קצרה, אני מגיע למסקנה שמדובר במשימה בעייתית בעת הזו – אלה שמדברים בדיאלקט ונראים כמו מארחים פוטנציאליים לארוחת הערב לא מדברים מילה באנגלית, ואילו אלה שמדברים אנגלית לא נראים כמי שיכולים לספק את אותה ארוחה מיוחלת. לפיכך, אני מחליט על משימה חלופית מטעם עצמי: בדיקה של המתרחש בגופו ובנפשו של מי שאוכל פיצה יומיים ברצף. מרוצה מהשינוי בתוכנית, אני יוצא למימוש המשימה בחדווה גדולה. שתי פיצות מאוחר יותר אני צועד על ויה דל טריבונלי, שבע ונינוח. בין עשרות הפיצריות שתולים דוכנים רבים ובהם בובות זעירות. רובן של שחקני כדורגל, אבל שתי בובות הופיעו בתדירות גבוהה יותר מהאחרות: את הראשונה הכרתי, כמו מרבית העולם – זהו הפרחח מבוקה, דייגו אראמנדו מארדונה, שהיה לאגדה מודרנית בזכות כישרונו עצום (ויצר ההרס העצמי העצום לא פחות). הבובה השנייה היתה זרה לי – היה זה גבר שדמה מעט למארדונה, עם פנים דחוסות וכבדות, שיער צבוע לבלונד וגיטרה ביד. מי זה? עצרתי ברחוב גבר בחולצה מכופתרת כחולה ומכנסיים שחורות. תיק היד שלו הסגיר שהוא בדרכו לפגישה חשובה, רגלו רעדה מציפייה ודמותו אמרה כולה מתח. אולי היה זה עורך דין, אולי הוא היה בדרך לראיון עבודה, אבל כשפניתי לשאול אותו על הבובה המדוברת גופו נרגע מייד, זיק נדלק בעיניו, כתפיו התרככו והוא החל להנהן במרץ, כאילו שום דבר בעולם לא היה חשוב יותר מאותה בובה מיתולוגית. "זהו פינו דניאלה, הזמר הגדול של איטליה", הוא אמר בהתלהבות. עוד לפני שהספקתי לשאול שאלה נוספת הוא כבר שלף את הסלולרי שלו והחל להציג בפניי שיר אחר שיר, ונראה היה שתוך כדי דיבור כבר שכח לגמרי למי המתין, ומדוע. "פינו לימד את עצמו לנגן, הוא המציא את השיר הנפוליטני ואז נתן אותו לכל איטליה," הוא הכריז בלהט. "הוא ניגן עם כל הגדולים, עם צ'יק קוריאה, עם מיק גודריק... הוא חיפש את כל הצלילים שיוצאים מהלב בעולם, הג'ז, הבלוז, שירי העם וחיבר אותם עם הים שלנו," הוא הבהיר. לפתע הביט הגבר בשעון והתנצל שהוא חייב למהר. הוא ביקש ממני להבטיח שאאזין לפינו ואז אבין מדוע הוא שם, בדוכן, מה הופך אותו לאחד הגדולים, גדול כמו מארדונה. הבטחתי ומיד חיפשתי ביוטיוב שירים של מי שאמור היה להפוך לזמר החדש הנערץ אליי. נאמן להבטחה המשכתי ללכת ברחבי נאפולי כשבאוזניות מתנגנת המוזיקה של פינו דניאלה, ולמרות שלא הבנתי מילה, הרגשתי שברגשנות העמוקה שלו הוא העניק לי מפתח לאחת הדלתות בנפש הנאפוליטנית. כששבתי למלון ופתחתי את הטלוויזיה, שהיא, למרבה הצער, הדרך המהירה ביותר להכיר ולהבין מקום, התעכבתי על ערוצי המוזיקה וחתיכה קטנה מהפאזל ננעצה לפתע במקומה. בכל ערוצי המוזיקה, כולל אלה שהתהדרו בזמרות וזמרים מזן הדיבור המהיר והביט הקצבי, שמבצעים בעיקר מופעי פירוטכניקה כדי להסוות את הדלות ההרמונית, היא הייתה שם: הרגשנות הגלויה, ללא כל בושה, ללא כל אירוניה. הים התיכון, נדמה לי, מעורר רגשנות כזו, נפשית ודתית. אולי אלו פני השטח הפשוטים והצחיחים במידה, נטולי האגדה המסתורית הטמונה ביערות הצפון או הייאוש המבהיל שמעורר המדבר הדרומי. אולי זה החום והמשיכה אל החוף, אולי זו התערטלות הגוף שמוליכה את הנפש. אנחנו גרים אמנם לחופי הים התיכון אך לצערי בישראל העניין מכוסה ומגודר בסיפור היהודי, שמחסל בעקשנות כל סיכוי להתמסרות רגשנית שכזו. היהדות מפחדת מרגש מוחלט, שאינו מערב את החוק, כלומר את השכל. וההשפעה הכבדה של האח כבד הגוף מצפון אמריקה, אשר אישיותו הרגשית מזויפת מהעקב ועד ציצית השיער, בוודאי תורמת לתהליך. אולי בגלל זה איטליה מלאה כולה בתיירים מארצות הברית, ארץ החופש, משום שדווקא כאן הם מוצאים את החופש האמיתי ונשמות פרועות שהפוכות בתכלית לאלה שלהם: הנפש האיטלקית היא רגשנית, מוחצנת, סוערת וחובבת כיבוס כביסה מלוכלכת ברחוב מול כולם, ולא במרתף הבית. במהלך הימים שהעברתי בנאפולי הפך פינו דניאלה לפסקול שליווה את שיטוטיי, הפיצה הפכה למזון העיקרי שלי, ואת הצמא הרוויתי הזכות השקרטו (קפה קר). על מנת להכיר את העיר, החלטתי להתמכר לענף הספורט המועדף עליי – ביקור בכנסיות. כשאני באירופה אני נוהג לפקוד כנסיות כאילו מדובר על מזנון בסגנון אכול כפי יכולתך (ואני יכול גם יכול). כל גודל, מסדר דתי וצורה אדריכלית טובים בעיניי. אני הרי, למרבה הצער, סופר, והצלחה של סיפור גורמת לי לתקווה ביחס לתחום העיסוק הגוסס שלי. ואיזה סיפור הצליח במאות השנים האחרונות יותר מסיפורו של ישו? אני נכנס בזה אחר זה לקתדרלה[AB2] (Duomo di Napoli), לכנסיית סן לורנצו מאג'ורה[AB3] ולכנסיית ג'זו[AB4] נואובו (Chiesa del Gesù Nuovo). הרנסנס והבארוק מנסים לחסל את ההתלהבות שלי בעזרת יותר מדי מאמץ: כל כך הרבה עיטורים ופיתוחים, קימורים ונטיפים, כל כך הרבה הילות וקדושים, אדום ושחור, פנים מעונות ופנים הזוכות למענה, אחינו ישוע נולד, מתנבא, נבגד, מת וקם לתחייה. אני מביט בו, בגבר הצעיר ממני בעשור, בעל השיער הארוך ומראה המשורר, ורואה אותו על רקע הגליל, משתלב בחבורות שנחות מתחת לעצים על גדות החצבני. בזכות הסיפור אפשר להגיע לכל מקום, אפשר בדרך פלא להתמוסס ולנוע בוורידי הנפש של העולם כולו, לנוע ליבשות רחוקות, להגיע לליבם של בני אדם שכלל לא יודעים היכן הגליל, שאין להם דבר עם הכוהנים המושחתים במקדש, עם היהדות מלאת החוק שמפחדת לפעמים מהלב. איזה סיפור! אני אומר לעצמי מול דמותו של ישו העומדת במרכז החלל העצום של הקתדרלה. אך עוצמה ורגש אינם זהים, וצריך להודות על האמת: כל ציורי השמן העצומים שאני חולף מולם לא עושים לי דבר. הם כולם רוויים בסצנות מלאות תוכן ומשמעות – פה הנשיקה המובילה למותו של ישו ולשפיכות דמים הנמשכות עידנים, שם הקדוש ג'נרו מסרב לעבור על דתו ומוצא להורג, הציורים מפעילים עלי את כל המניפולציות האפשריות, האור, הצבעים, פני הגיבורים, חלל הכנסייה הצונן והמכפיל כל, אבל אצלי בפנים – דממה. אפילו לא דנדון קטן בפעמון הנפש. ביציאה מהקתדרלה האור מסנוור ואני מגשש את דרכי קדימה במרחק שני מטרים בסך הכל מהכניסה כבר ניצבים כיסאות בית קפה, והקהל הרב שממלא אותם עסוק בלגימת המשקה הפופולרי ביותר במדינה – אפרול שפריץ. צבעו של הקוקטייל הזה, כתום זרחני, עומד ללוות אותי לאורך המסע כולו. מראה הכוסות המלאות בנוזל הצעקני איננו אלגנטי במיוחד, אבל זה לא מפריע לאיש. מידי יום לפני ארוחת הערב נשטפת איטליה בנחשול אפרול שגם על סיבותיו עוד יש לעמוד. החום הנאפוליטני הופך אט אט כבד מנשוא ואני מחפש מפלט, והמפלט הטוב מכולם הוא כמובן מוזיאון. גם מיזוג אוויר, וגם תחושה של חשיבות ועומק הלופתת את האדם אל מול הישגי האדם שסודרו על ידי בני אדם בכדי לפרנס בני אדם. מה יכול להיות טוב מזה? אני בוחר במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי כיעד הראשון ברשימה, ויוצא למסע ברחבי העבר. בתוך האולמות הקרירים אני נע מחדר לחדר, נעמד לרגע מול יוון ומול רומא, מול קרב איסוס ומול כלי נשק, אך פעמון הנפש עודו שקט. ובתוכי לא נרשמת תנועה. בחדר נסתר אני מוצא דגם קטן של פומפיי, העיר שנקברה תחת התפרצות הווזוב וקפאה בזמן. לצד הדגם, למרבה ההפתעה, עומדת תערוכה של אומנות מנגה יפנית. דמויות בעלות עיניים גדולות וגלימות ארוכות מקיפות את העיר שנחרבה, ובקצה החלל ניצב פסל-מנגה ובו גיבור הרוכב על סוס. פניו עדינות למראה, אבל את תנוחת הגוף הדוהר קדימה בעודו אוחז בחנית כבר ראיתי בחדרים הקודמים, בהם משלה יוון. השילוב הזה בין ההווה לעבר נמשך בחדר נוסף, שם, על הקירות המקיפים פסל של לאוקואון פזורות תמונות, פריימים מתוך סרטו של הבמאי פאולו סורנטינו "יד האלוהים". באחת התמונות נראה בניין מרובה מרפסות, ועל כל מרפסת עומדים שלוש דורות של המשפחה ומריעים בתגובה לגול של מארדונה. בתמונה אחרת מופיעה כנסייה ועל רצפתה נברשת, ובאחרת חוף ים ובו דמויות מעורטלות והנער, גיבור הסרט ובן דמותו של סורנטינו, דוהר על קטנוע למול קו המים של העיר. לא פגשתי עדיין שזירה כזו של אומנות ההווה והעבר יחד, אולי רק בכנסיות פרוטסטנטיות בצפון אירופה, אבל שם היה זה רק ניסיון להגיד כי הסבל והכאב הם דבר נצחי. החום עודו חם, ואני לא מרגיש מוכן לצאת אל הכבשן הנאפוליטני. אני ממשיך לעבר מקום מפלט נוסף – מוזיאון אומנות עכשווית בשם מאדרה. שוב המזגן, שוב אני חש תחושת חשיבות וכן הלאה, אבל הפעם משהו בפעמון הנפש זז. ומול מה? מייאש לגלות, אבל דווקא מול יצירה של ריצ'ארד סרה, הפסל האמריקאי. מדובר בקוביית ברזל עצומה, חלודה במידה, כבדה ואטומה. האם יכול להיות ניגוד מוחץ יותר לציורי השמן מהכנסייה? ריבוי וצבעים מול ריק, מלא וכבד, אבל ריק. שום סיפור, שום דבר בכלל. ההסבר שנתתי לעצמי מייאש לא פחות מהיצירה: הנפש שלי אינה מאמינה עוד ליפה, לצבעוני, לסיפור הנע מנקודה לנקודה ובונה את המפה של עצמו. אני מהרהר במשמעות הדבר, ועדיין, אני הרי באיטליה, ולפני עוד ימים רבים ובהם רבי האמן הגדולים מכולם, המתמחים בלספר בכישרון אדיר סיפור על בד, יופיעו מולי. האם לא אצליח להתרומם דרכם? אני ממשיך בשיטוטיי בסימטאות העיר, מחפש אחר דבר מה שיסביר לי את העיר הזאת, ולפתע אני יודע בדיוק מה אני מחפש. הטלוויזיה היא אולי קפסולת המקום, אבל עבורי חנויות ספרים הן הדרך הטובה ביותר לבדוק את הדופק התרבותי של המקום. בחינה מהיר של מה שנבחר לתרגום, של העטיפות, העיצוב, הנושאים, החלוקה בין ספרות יפה, עיון וספרי עזרה עצמית מגלה לי הרבה מאוד על המקום שבו אני נמצא, וכך אני מתכוון לעשות גם בחנות שאליה נקלעתי, אבל מהר מאד אני מבין שזו איננה חנות ספרים רגילה, כי הבעלים שלה אינו רגיל. אדון ריימונדו די מאיו הוא גבר נמוך בעל מבנה גוף כפוף. כשראיתי אותו לא יכולתי שלא לחשוב על הגיבורים של ארי דה-לוקה, ולכל הפחות על נפשם. אמנם מבנה הגוף של הנערים והנערות המתוארים בספריו של אחד מהסופרים המובהקים של נאפולי נגלה לי דווקא בקרבת קסטל דל'אובו, בכל הנערים היושבים למול הספינות, צרובי שמש ומלח. אבל את הנפש שתיאר דה-לוקה, נפש תמימה, מלאת תבונה ובעלת תשוקה לפרטי המציאות, גילה לי האיש שמולי. פנים החנות מלא בעשרות ומאות ספרים זעירים המטפסים על המדפים, ושיחה בשפת הידיים והסימנים (המתובלת בכמה מילים באנגלית) מגלה לי כי ריימונדו הוא אספן נלהב של הספרים האלה. הוא מציג בפניי קטלוג של תערוכה שלדבריו התארחה גם בתל אביב. יש שם את כל גדולי הספרות – מפטררקה ועד דנטה, מנטליה גינצבורג ועד ארי דה-לוקה, אבל אותי מרעיש ספר אחד: מונוגרפיה זעירה של ביאליק מאת דנטה לאטטס, משנת 1924 (שנת עלייתו של ביאליק לארץ)! אני מצביע בהתרגשות על הספר הזה וריימונדו פונה לחפש אותו בעליית הגג. בזמן שאני ממתין לו, אני שוקע בהרהורים על המשיכה שאני חש לייחוד אומנותי, לשמירה על מלאכות קדומות ושיטות עבודה עתיקות. הספרים הזעירים המתוארים בקטלוג מתאימים בדמיוני לצורת עבודתו של האיטלקי – אומן שעובד לאט, עוצר וחוזר, מטפל בחומר בעדינות, מתאמץ ליצור משהו חד פעמי, ייחודי, שישלב בין הישן לחדש, יצירה בהווה שתהיה גם שזורה בשרשרת הדורות. ריימונדו שב ועמו הספרון הזעיר. הוא מניח אותו בכף ידי, ואני עובר על הדפים המצהיבים. מיד אחר כך הוא מוציא מנרתיק מתכת ספר קוראן יפהפה, ועוד אחד. אני קונה כמה ספרונים כאלה. עם הספרים בכיס אני יורד לעשות פאסג'יסטה, כמו שאומרים האיטלקים, במורד רחוב טולדו לכיוון הטיילת. בני נוער מתרוצצים במהירות בעודם פולטים איטלקית מהירה, זוגות אוהבים מצטלמים בחליפות ושמלות ערב. לצד המזח הקטן יושבים זקני העיר על כיסאות פלסטיק, עורם עבה וחרוך לגמרי מהשמש, על צווארם צלבי זהב שמנצנצים באור והם שותים בירות ומביטים בילדים ובנערים שמזנקים מספינות העץ. אני מתחיל את טקס השתייה באחד מהמקומות שנפתחו בקרבת קסטל ד'לאובו, מוקף בתיירים ובני המעמד הבינוני. את הכוס הבאה אני כבר שותה בכיכר בליני. השמועה, או נכון יותר מאמר באתר באיטליה, גילה לי שזה מקום בילוי מרכזי לצעירי העיר. ישבתי שם שעתיים, ובדקתי את השפעתו של הקוקטייל המקומי – אפרול שפריץ כמובן – על מצב התודעה. התוצאה, אני יכול לדווח, הייתה בליל מטושטש של קולות הצעירים שישבו למרגלות פסלו של בליני, מגלגלים ג'ויינטים ושותים, חבורת סטודנטים שהתיישבה לצידי, צבעוניים ומלאי עתיד, ומוזיקת ג'ז שהופיע מאי שם וסחררה את ההתרחשות כולה, מניפה אותה כלפי מעלה ואז מתיזה אותה לכל כיוון. המנוחה עזרה, וחברות מסויימת נקשרה ביני לבין האפרול שפריץ. הזיעה התייבשה, הרגליים ההולכות מצאו מנוח, הפיצה חוסלה ועמוק בתוכי השלמתי עם אמת אחת פשוטה: אני יכול לבקר במוזיאונים, לקנות ספרונים זעירים ולדגום פיצות אינספור, אבל המשימה שהוטלה עליי גדולה ממידותיי. עד כה לא הצלחתי לקשור שיחה של ממש עם אף מקומי. בהשראת השפריץ דחקתי את המחשבה הזאת מראשי ופיניתי מקום להחלטה חשובה – במקום להתמקד בכשלונות, אסיים כל יום במסע הזה עם כוס של משהו. משימת הפיקוד העליון אמנם קרסה, אבל בזכות הקוקטייל שזה עתה שתיתי, האושר איגף אותי משני צדדים. מצד אחד העליתי בדמיוני, שיכור כדי שליש, את מראה פניהם של בת-זוגתי וילדיי, ונמסתי מול החום החזק שדמותם הפיצה בתוכי. ומצד שני שקעתי בהרהורים על הימים הקרבים ובאים, ימים בהם אדבר מעט, אתבונן הרבה, ואלך ללא הפסקה. הזמן שהוקצב לי בנאפולי עומד להסתיים, ורומא כבר מתנשפת ומחכה בקוצר רוח ליום המחרת, אז אצא אל העיר הנצחית לשלב הבא בטיול. בתוכי מתערבלים קטעי טקסט ותמונות מהיום – הר אדוני, ויה ג'מוטי, החברה הגאונה, הסמטאות, הגבר המבוגר שפגשתי באחת הכנסיות וחולם על ביקור בירושלים, הדיאלקט שנשפך מפקיד הקבלה בעיניים נוצצות, המיסה (הפליפינית, דווקא) שבה נתקלתי... מהי נאפולי? בתום הביקור בעיר עדיין לא הייתי משוכנע לגמרי היכן פגשתי את נאפולי באמת – בדפי הספרים שקראתי עליה לפני שהגעתי, או על החוף, כשהתבוננתי במים הממשיכים עד למרגלות הר הגעש?

בפרק השני במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לבצע את הגרנד-טור המיתולוגי בסנדלים ומכנסיים קצרים. אבל המציאות זוממת נגדו: הרומאים האמיתיים נעלמו מהרחובות, הוותיקן מוצף בתיירים והחום מזעזע. רק בגטו היהודי הדברים מתחילים להסתדר... מתברר שבמרכז רומא אין רומאים. מקומיים, בכל אופן. המעטים שישנם בטלים בשישים, ואותם יחידי סגולה שבכל זאת גרים במרכז נמלטים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב. מי, אם כך, מסתובב ברחובות? תיירים בבגדי קיץ, בקבוצות וביחידים, שנעים בנחישות תחת מתקפת החום העז, ומשלימים בקדחתנות את המסלול הידוע: ותיקן – קולוסיאום – פנתאון – מזרקת טרווי. לאחר שמחיתי בפני הפיקוד העליון על כך שלא מצאתי מקומיים לשוחח איתם, ושוב לא אוכל להשלים את המשימה שהוטלה עליי, נגזרה עליי משימה מופרכת חדשה: אם ההווה בעייתי, חזור אל העבר, הם הציעו. צא לסיור בהשראת הגרנד טור המפורסם–הטיול הגדול, אותו מסע חניכה שנהגו לבצע צעירי אירופה האצילים, במסגרתו הם גילו את אתרי התרבות והאומנות החשובים ביבשת. האל יודע שאני אכן זקוק למה הגונה של חינוך לתרבות גבוהה – נער מתנחל לשעבר, חובב מכנסי ספורט וסנדלים מרופטות שכמוני. אך ישנן כמה בעיות. ראשית, אני לא עומד בתור. כדי לבקר ברוב שכיות התרבות המערבית צריך לעמוד בתור, ואילו אני החלטתי באופן עקרוני שזה לא בשבילי. גם כי אין לי סבלנות, וגם כי לתפיסתי אין דבר שמצדיק השתלבות בכוריאוגרפיה המוזרה והעגומה של התור – הבחינה התמידית של משיגי גבול אפשריים, השיחה נטולת קלוריות, והצורך האקוטי לשנות את רגל הציר מידי כמה דקות. בנוסף, ה"גרנד טור" הפך זה מכבר ל"גראנד תור פופולר", ובכל תחנה במסלול מצפים לך עוד אלפי בני המערב (גם אם זה המערב שבאסיה או המערב שבאמריקה), אשר נפשם יוצאת להנציח בתמונה את מה שאפשר להנציח, אולי, רק בנפש. אבל משימה היא משימה, יש פיקוד ויש חיילים בשטח, והדרך אל היעד עדיפה מהיעד. מצויד בקלישאות מעוררות-מוטיבציה אלה, נכנעתי להוראות הפיקוד ועשיתי את דרכי למוזיאון הוותיקן. בניתי על כך שהשעה המאוחרת תפנה את רוב ההמונים ותרוקן את התורים, ואכן כשהגעתי שמחתי לראות שחלל הכניסה היה ריק ופעור לקראתי. לצערי השמחה הייתה מוקדמת – באולמות עצמם הסתבכו סביבי אלפי גרנד טורים עד שהחלטתי לשעוט, פשוטו כמשמעו, לעבר הקפלה הסיסטינית. ניווטתי באומץ ובנחישות בין המשפחות והקבוצות, מתעלם בשמחה רבה מהפאר וההדר שבדרך, עד שהגעתי אל הפאר וההדר הגדולים מכולם. הקפלה הסיסטינית מציעה שילוב קטלני: יופי ופאר לצד כל דרך אפשרית להרוס את הביקור. ההמונים גודשים את החדר, שוברים לעצמם את הצוואר בניסיון לראות את התקרה ומקשיבים בפה פעור למדריך באוזנייה, שומרי החדר מרעימים בקולם כל כמה שניות – סילנציו! קווייט פליז! דיס איז אה הולי סאייט! – ואז ממהרים להדוף את הקהל קדימה, והחוויה כולה, כך נדמה, היא FOMO אחד גדול. מתוך ידיעה ברורה שלעולם לא תצליח לקלוט את היצירה כולה, וגם לא את חצייה או חמישה אחוזים ממנה, העיניים מתרוצצות חרדות מפינה לפינה, מנסות לראות את הכל ומודאגות מהדבר המופלא שאתה בוודאי מפספס בפינה אחרת של החדר. ועדיין, גם אני נשבה בקסמה של הקפלה הסיסטינית. התקרה, כך נדמה, זזה ממש, וסוערת מפעילות המתרחשת כאן ועכשיו. דמויות מרחפות, מתווכחות, נופלות וקמות, התינוקות מדיפים תמימות ויום הדין פורץ מכל עבר על הקיר. חיי משה נעים כמו בציור בקצה מחברת ההופך בדפדוף לסרטון נע, וכך גם חיי ישו. החלל השמיימי שצייר מיכלאנג'לו כל כך חי עד שהוא גובר על הקקופוניה למטה. אין הרבה מקומות שבהם העבר מביס את ההווה, אך כאן הניצחון ברור ומובהק, והעבר עומד מולי חי יותר מהווה, דינמי וצבעוני ממנו. חדור (קצת) מרץ מחודש ביחס לסיכויי ההצלחה של הגרנד טור שלי, אני עושה את דרכי לעבר בזיליקת פטרוס הקדוש, אבל תוך דקות האופטימיות שלי מתנדפת. זוכרים את הכלל שהופיע לפני כמה פסקאות? הוא נכנס כעת לפעולה וכאשר אני מגלה את התור המתפתל מול מתקני הבידוק הביטחוני אני נאלץ לשוב על עקבותיי. אני מתיישב ומנסה לחשב מסלול מחדש. איפה אוכל למצוא את הצמד הנחשק – גם גרנד טור וגם העדר תור? תודעתי המיוזעת מחשבת את הנתונים ותוך דקות המוח (וגוגל) פולטים תשובה: כנסיית סאן פייטרו אין וינקולי, שם יושב לו בנחת אחד הפסלים הידועים בעולם – משה של מיכלאנג'לו. ואכן, כאשר אני מגיע אני רואה שאין איש במדרגות העולות ואין כמעט אף אחד בכנסייה, רק כמה תיירים פזורים בחלל והפסל עומד מולי מוכן לבחינה מדוקדקת. הבחינה מעלה את ההפך הגמור ממשה של דמיוני, או ממשה של דמיון ילדותי או, אם יורשה לי היבריס ההכללה, ממשה כפי שהוא נתפש בדמיון היהודי. מי מאיתנו אי פעם דמיין את משה כמי שעמל בחדר-כושר מידי בוקר? משה של מיכלאנג'לו עשוי כולו שרירים מתוחים ומודגשים, הוא חגיגה של מודעות לגוף ולפרופורציות, ואילו בדמיון היהודי הגוף הוא אתר מסובך, כמעט לא רצוי. המכה שמשה העניק למצרים היא אירוע יוצא מן הכלל ובגללו עד היום אנחנו מביטים מאחורי הגב... איטלקי פיסל את משה, וזה ניכר. וגם כשאני מתיישב מול גשר פונטה סובליקו ומביט על הקהל האיטלקי המתהלך ברחוב ונוהר לעבר שכונת טרסטוורה, אותה תחושה חוזרת על עצמה – המודעות האיטלקית לגוף, לטיפוח, לעמידה. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיול הזה עלתה במוחי המחשבה כי הפסלים מחנכים את האוכלוסייה, לפחות בצפון איטליה, לפרופורציות נוקשות, מפתחים במקומיים אובססיה לבריאות. איך עוד אפשר להסביר את שיגעון הפוקה בול (Poke bowl) שפשה באיטליה? נדמה שקערות האורז וירקות שהגיעו מהוואי השתלטו על כל פינה מרומא וצפונה. אני משאיר מאחור את משה ואת שביל מסעדות הפוקה, ויוצא להסתובב בסמטאות טרסטוורה. כאן אני זוכה להתהלך בין המסעדות המעוצבות כולן על פי אותה פנטזיה איטלקית שבתיווך אמריקאי הפכה לתמונה מסרט רומנטי: שולחן פינתי מכוסה במפה משובצת באדום-לבן, מלצר נאה, ונחשול של איטלקית מתנגנת מכל פינה. ליד אחת המסעדות מתפתל תור ארוך שרק ממשיך וגדל בהתמדה. אין שום ספק שבאיטליה, ובעצם בכל מקום, האיכות היא תמיד מעלה שנייה ליכולת השיווק: קודם כל עלייך לגרום לאנשים לעמוד בתור. כשהתור קיים, זה כמעט לא משנה מה נמצא בתחילתו. בסופו של דבר אני מדלג על המסעדות כולן, ואת כוס היין הראשונה של היום אני מגיר לתוכי דווקא ליד מזרקת טרווי המכוסה כולה בתיירי תבל. אני מהרהר בסצנה המפורסמת מהסרט "לה דולצ'ה ויטה" של פליני, בה עומדת אניטה אקברג בלב המזרקה, ומרצ'לו מסטרויאני, אחוז כישוף, נע לעברה. אז המזרקה הייתה ריקה לגמרי, מלבד אישה שהביטה בהם בעוד אוחזת באופניים, אבל כעת, דבר במזרקה אינו רגוע ומלא אהבה ויופי, הכל עמוס ורועש וצפוף. "הרחק מהמון מתהולל" נקרא ספרו הידוע של תומס הרדי, ולא במקרה אני מוצא את עצמי מהרהר בו פתאום. עייף, אני גורר את גופי הלום היין במעלה הגבעה לעבר הפארק המקיף את וילה בורגזה. אם יש משהו שחסר בחיי ירושלים, זה פארק כזה. שום דבר יוצא דופן, פשוט ריאה ירוקה שבתוכה כמה רצים, כמה הולכי רגל, מוזיאון או שניים, ואגם מלאכותי זעיר. אני נותן ליין למסך את ההווה ולפתוח את הזיכרון. שם שוכן לו, עטוף בבד רך, אחד הימים המאושרים בחיי שהתרחשו לא רחוק מפה, במגרש כדורגל בקרבת אולפני צ'ינצ'יטה. הנושא היה חייב לעלות: כדורגל. הכדורגל הוא תיאטרון, והשחקנים המעולים ביותר שלו הם האיטלקים. אם כך, למה שלא נארגן משחק ידידותי בין נבחרת הסופרים הישראלית והאיטלקית? כך הגעתי לאיטליה, בשנת 2016, לרגל המשחק. המעבר מקבוצות הדיון האינטלקטואליות שנערכו במעגלי ישיבה על הדשא לעוצמות הרגשיות של משחק על אותו הדשא ממש היה מהיר מאוד. נדמה לי לעתים שהאיטלקים אוהבים דרמה כי זה מה שהסביבה שלהם משדרת: הכיכרות, הסמטאות, הגשרים, יצירות האומנות, כמעט כל תמונה בכל רחוב איטלקי היא דרמה של זוויות, מרקמים, פיסול ודמויות. והדרמה אכן התפוצצה באותו משחק אדיר: הידיים של האיטלקים התחננו לשופט, הם קיללו וזעמו, שלחו מבטים נואשים לאל ולרקיע, התחננו והתחבקו. ההחצנה הזו שזכרתי הופיעה שוב ושוב ברחובות העיר: על ספסל לידי בפארק, מול מי האגם הקטן שהלכו ונעלמו בחושך שעטף את העיר, רב זוג אוהבים. היא בסרבל וקעקועי פרחים על הכתף, הוא בחולצת טריקו, קרחת וזקנקן. כל אחד מהם הטיל את הראש לאחור ונשף אוויר, חיבר את ידיו וטלטל אותן בהתרגשות, קם לעזוב וחזר לשבת. מדי פעם הם הציצו לראות אם הקהל המועט – אני ושלישיית בחורות – עדיין מביטים בהצגה, ואחרי כל מבט הם שבו לזירת הריב בכוחות מחודשים. הכול הוביל לעבר הפיוס, זה היה ברור, כי בפיוס מצויה הדרמה בשיאה, ואכן, לאחר חצי שעה כזו הם הרעישו בחיבוקים ודברי כיבושים. לאחר שהזוג סיים את מופע האהבה-שנאה, קמתי ממקומי והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון המלון. ההליכה הייתה ארוכה אך הזיכרון של אותו יום חם על הדשא ברומא בשנת 2016 שימן את צעדיי במורד הגבעה. זה היה משחק הכדורגל הטוב בחיי ועד היום אני נעזר בזיכרון הזה כדי להירדם בלילות קשים. אחרי כוס יין אחת אחרונה, בבר יין קטן בקרבת המדרגות הספרדיות, חזרתי לחדרי ונרדמתי תכף ומיד. ארטישוק יהודי ותוכניות ריאליטי קמתי למחרת ויצאתי לרחוב, וברחוב אין רחוב, כלומר אין שום חיים מקומיים. נו מילא, את המשימה יש למלא, אני בכל זאת בשליחות, ולכן שמתי פעמיי אל הפנתיאון, תחנת חובה נוספת בכל גרנד טור שמכבד את עצמו. אין ספק שמדובר במבנה מרשים: הארכיטקטורה, השימוש הפולחני שהמיר את עצמו מתקופה לתקופה, עיצוב הכיפה הדינאמי שיוצר תחושה של התרוממות הנפש המתאימה למצב דתי, כל אלה סוחפים את המבקר ואז מתמוססים כליל בהמון הגודש את החלל, עייף ולעיתים קרובות גם משועמם או מבולבל אחרי יום יומיים של טיול אינטנסיבי בעיר. בחיי היום-יום המידע החדש שהאדם נתקל בו הוא אפסי, מותאם לתשוקה שלנו לא להיות מופתעים, ואילו פה, כל שעה מותקף המבקר בידי אירועים, תרבויות, סיפורים על מסעות כיבוש, שליטים ואורחות חיים, תפיסות יופי וביוגרפיה דתית. לא פלא שההמון המטייל חובש כמעט מיד פני-עגל בוהים ואטומים, מרוקנים כליל, שאינם קולטים וגם לא רוצים לקלוט דבר ממה שמספר להם המדריך. הם מתעוררים אך ורק במקום אחד, כמובן: במסעדה. שם הפנים נפתחות ומוארות בעוד העיניים סורקות את התפריט, נרגשות מאין ספור ההצעות, האפשרויות שכל תפקידן הוא להנעים את ההווה, ולהציע רגע של השתקעות בתאוות החושים. השולחנות מכל עבר מלאים בצווחות ושיחות, צעקות ומלמולים, קול אחיד שפירושו אחד – עזוב אותי ממה שהיה, תן לי הווה ביחד עם כוס יין. נו, מחשבות כאלו תוקפות אותי בלב המבנה המפואר. אני יוצא מיואש, ומפשפש בדעתי כיצד אוכל להגיע למקום שלא מכוסה כולו בפנים משועממות ובוהות. יש לי רעיון! עונה היהודי הקטן שבתוכי, צריך לצמצם את החיפוש ולמקד את העניין ההיסטורי בשבט אחד קטן, רדוף אבל עקשן. כמובן, אני מחמיא לעצמי על הרעיון, ופונה לעבר הרובע היהודי. בדרך אני מעדכן את הפיקוד העליון במצב העניינים, והם מיד משגרים אלי את פרטי הקשר של נופר קאשי, אושיה בחיי היהודים ברומא, בעלת מלון "נאמן" ומדריכת סיורים בגטו היהודי. נופר הציע לי את המוצא היחיד מההמון – סיפור אישי, חד-פעמי ומיוחד, שהיא סיפרה לי בעודנו עומדים מול חומות הגטו. מתברר שנופר התחתנה עם עמנואל, נכדו של אחד מיהודי הגטו שגורשו באקציה גדולה של 1943. המשפחה הסתתרה אבל אחד השומרים בגד בהם, ובגדה גם זונה יהודייה שלאחר מכן גורשה לנאפולי ומתה שם (עד היום מכנים אותה הפנתרה השחורה, סמל למוות, סיפר לי אחד מהזקנים היהודיים של הרובע). בדרך נס סבו של עמנואל שרד, וחזר לגטו. הוא הקים מחדש את העולם היהודי שנחרב כמעט כליל, אך זה לא סופו של הסיפור. בשנות השישים הצפה איימה על בית הכנסת בפירנצה והוא נסע לשם עם אחרים מהקהילה כדי להציל ספרי קודש. שם, למרבה הצער, הוא מצא את מותו. אותה הצפה בפירנצה בשנת 1966 מספרת גם היא משהו על בני איטליה: העיר התמלאה אז ב"מלאכי הבוץ" – כך כונו אותם אלפי סטודנטים וחובבי אומנות שהגיעו לא רק מכל רחבי איטליה אלא גם מרחבי העולם בכדי להציל את יצירות האומנות ואת הספרים יקרי הערך. בסיפור הזה, שבו נרתמים למשימה אלפי צעירים המבקשים להגן על אוצרות התרבות שלהם, מתגלה עוצמת הקשר וההזדהות שחשים האיטלקים עם התרבות והמורשת שלהם, תרבות שזהותה לא נמצאת כל כולה בשפה, כמו אצלנו, אלא מופגנת בסמלים חיצונים וממשיים, שהאיום עליהם עשוי לפעמים להיות פיזי לגמרי ולא רק אידיאולוגי או רוחני. לאחר מכן יצאתי עם נופר לסיור ברחובות עצמם, ונכנסנו גם למאפיית העוגיות השרופות, בה שלוש אחיות מכינות כבר עשרות שנה את אותן עוגיות המנוקדות פירות יבשים. המתכון לעוגיות היבשות נולד מתוך הכרח, ורשימת המרכיבים כללה רק מוצרים שליהודים היה מותר לרכוש ולאכול. בפיצרייה הסמוכה אנחנו תופסים את אחד משלושת האחים בזמן שהוא מכין את הבצק לפיצות. משפחה, מסורת, התחדשות – השילוש הזה חוזר שוב ושוב. אנחנו נעצרים באחת הפינות, שם יושבים הזקנים היהודים. אחד מהם, המבוגר מכולם, היה מתאגרף, אחר היה אוצר אומנות שמספר לנו שהגיע בשנת 1973 כדי להילחם לצד ישראל. רחובות הגטו עדיין מלאים יהודים, ובאחת הפינות שלו ניצב בית הכנסת המרכזי. בדרך לשם ניהלנו שיחה על התחביב החדש שלי, המתגבש לעבודת גמר מרתקת: הנפש האיטלקית בראי הטלוויזיה המקומית. סיפרתי לנופר שבערב הקודם ראיתי קליפ מוזיקלי ובו סיפור אהבה קיצי בין נער לנערה על רקע נופי סיציליה (או לפחות כך נדמה לי). פני הנערה מילאו את המסך ולאט השתנו לפני המדונה וחזרו להיות פני הנערה הנחשקת וחוזר חלילה. נדמה שהאהבה היא גם האהבה לאם, והאהבה לישו, ואהבה ארוטית, והכל מסובך ביחד. נופר מצידה סיפרה לי על הסדרות האהובות עליה, שמעוצבות כולן לפי אותו מודל שייקספירי: בן למשפחה מסועפת מתאהב בבת המשפחה היריבה. אהבתם מפלחת את המשפחות ומעצימה את היריבות, אבל סופה לנצח. רומיאו ויוליה בשחזור אין סופי, אבל ללא הסוף הטרגי. כיאה לאיטליה, הסיפור הזה אינו רק על כוחה של האהבה, אלא גם על נושאים נוספים שמעצבים את החברה האיטלקית: המאבק הבין דורי במשפחה, ותחרות הורדת הידיים בין העולם הישן, הקתולי, המסורתי לבין העולם החדש, החילוני יותר, הגלובלי. נזכרתי וסיפרתי לנופר על עוד תכנית שראיתי אמש, הייתה זו תכנית שידוכים, תכנית ריאליטי שבה הבחור הגיע לדייט עם אימו! האם ישבה שם, בוחנת בעין חדה את הבחורה שהייתה אמורה כנראה להקסים דווקא אותה, ולא את הבחור. תהיתי בקול רם מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה, ונופר סיפרה לי שזוגות רבים סביבם לא גרים יחד לפני החתונה, ורק אחרי החתונה הם קונים בית ועוברים אליו. הרמתי גבה. בישראל זה היה מעלה את גרף האלימות המשפחתית. הגענו בינתיים לבית הכנסת ואני נזכרתי בביקור קודם שלי בבית הכנסת של רומא. היה זה ערב שישי ובאתי להתפלל בבית הכנסת. הגבאי חמור הסבר נתן בי מבט זועם ומיהר להטיל לעברי מכנסי בד כדי שאכסה את רגליי החשופות. כעת בית הכנסת ריק ואפשר לבחון ברוגע את ההשפעה המובהקת של הריטואל הנוצרי על החלל: מיקום המקהלה, שלושת הדלתות. ביציאה נופר מצביעה על המקומות שבהם עמדו חמשת בתי הכנסת שהיו בגטו. מבחוץ נראו המבנים פשוטים ודלים, אבל בפנים היה פאר גדול. השילוב הזה, אומרת נופר, מתאים מאד ליהדות איטליה, או לפחות ליהודים האיטלקים שהיא פגשה. לא מנפנפים במה שיש, אבל יודעים לעבוד קשה ולבנות את עצמם. קשה לדבר על יהדות איטליה כעל מקשה אחת, מסבירה נופר כשאני מעלה את שמותיהם של פרימו לוי ונטליה גינצבורג. מצד אחד ישנם היהודים המבקשים להתערות בתרבות המקומית ולהפוך את היהדות לחלק מפסיפס האישיות שלהם, ומצד שני ישנם היהודים המתבדלים והמסוגרים יותר, שחושדים, עדיין, במי שאינו יהודי, וזוכרים היטב את השיעור שההיסטוריה לימדה אותם. הגטו נולד אמנם כיוזמה של האפיפיור שניסה לדחוק את היהודים לצד, אך הרובע הסגור, למרות העוני והפסולת והלכלוך שבו, הפך במרוץ השנים גם לצורת התגוננות של יהודים המצויים בתרבות זרה. נופר מצביעה על בית המלון שהיא מנהלת ולוקחת אותי למסע טעימות בין מאכלים טיפוסיים למטבח היהודי העני של הרובע, ובראשם הארטישוק המטוגן, שהפך עם השנים לאחד מכוכבי המטבח הרומאי. הכל טעים מאד, כמובן. אני נפרד מנופר ומתחיל את פעילות אחר הצהריים-ערב של מהילת החום באלכוהול. היין הלבן נלגם במדרגות שמול גשר סובליקו ולאחר מכן במקום קטן באחת מסמטאות שכונת טרסטוורה. לצערי גם פה אני מוקף בצווחות גיל של אחיי ואחיותיי מצפון אמריקה. הם מתרגשים מול כל מנה, מצלמים ושולחים לתפוצת הקהילה שהותירו בבית. אני נאלץ לחמוק מהר, אבל רחובות העיר כולם מלאים במין חדוות מציאות אין סופית שכזו, מציאות שמעוצבת, מעומדת ומטופלת בכדי להשיג את מרב הקנאה האפשרי מהחברים והמכרים שבתורם יעשו את אותו הדבר ויזינו את מעגל הקנאה האין-סופי של הרשת החברתית. מובס אני לוגם את כוס היין השנייה בחדר, בחברת חברי הטוב בטיול, מתקן הפוליגרף החברתי המוכר בכינוי "טלוויזיה". אני מזפזפ ונעצר לבסוף מול תכנית ראיונות פוליטית בעלת קונספט מתוחכם שיתאים כמו כפפה ליד גם לישראל. צוותי שידור יוצאים לשטח, סביבם מתגודדים פועלי עירייה שעובדים בלילה או כמה נשים מבוגרות ברחוב רומאי. האזרחים צועקים למיקרופון, והצעקות שלהם מופנות לאורחים באולפן, רובם ככולם, כך נראה, פוליטיקאים בדרגות נמוכות ודרגות ביניים. אני מתערסל בבליל הצעקות, נהנה מן העובדה שכולם, האזרחים והשלטון, מלאי התרגשות ותסיסה, ומתמסר לדרמה. אחרי כעשר דקות כבר לא לגמרי ברור מי נמצא בחוץ ומי באולפן, כולם שווים. עוד יום איטלקי הסתיים לו, ואני נותן לאלכוהול לעצום את עיני. מחר – פירנצה...

בפרק השלישי במסע חוצה איטליה, מבין יונתן ברג שבאיטליה יש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה לגמרי. כמו כל תייר טוב הוא מתייצב מול יצירות המופת של הרנסנס, אבל הרגע המרגש האמיתי מתרחש רק מול קבוצה צוהלת של איטלקים וארבע כוסות יין, שמשכנעות אותו להגר לארץ המגף יום אחד בפירנצה! בושה וחרפה לכל הדעות, אבל לצערי הגעתי לעיר בסוף שבוע בעייתי במיוחד, כך מגלה לי לי טפרברג, מדריכה מקומית שעוד אפגוש בהמשך: גרין דיי הגיעו לעיר, והמלונות מלאים לגמרי. יום אחד או לא, במשימות צריך לעמוד. למזלי, המשימה שניתנה לי הפעם התגלתה כקלה להפליא, מובנת מאליה, ולמעשה הייתה מתרחשת ממילא: עליי לטעום את יינות טוסקנה. ובינתיים הפיקוד העליון בכבודו ובעצמו מגיע לפגוש אותי לארוחת צהריים בפירנצה, ואולי להשגיח מקרוב על השליח המיוזע שיצא לשטח כדי לפענח את הנפש האיטלקית. הפיקוד ואני יושבים במסעדה של בחור נמרץ מסיציליה, אבל השעה רק 11:50 ועד 12:00 הוא לא זז לכיווננו. מי יכול לדמיין דבר כזה בעיר ישראלית? למול העוברים והשבים אנחנו מהרהרים על תפיסת הגוף באיטליה מול זו שבישראל. הגוף לא נתפס כדבר בעייתי, להפך, הוא מקום של ביטוי עצמי וטיפוח, מין גן פרטי שאתה עמל בו, אומר הפיקוד, שחי כבר שנים רבות באיטליה ויודע דבר או שניים על הלך הרוח בה. אנחנו משוחחים על מלאכי הבוץ שהצילו את יצירות העיר, ועל טוסקנה, ואני מתחיל להבין איך איטליה מתחלקת מבחינה פוליטית: הצפון הוא ימני, המרכז (שבליבו אנחנו יושבים כרגע) הוא שמאלני ברובו, והדרום נע גם הוא ימינה בשנים האחרונות. אבל יש משהו אחד שמאחד את כולם: הידיעה הברורה שיש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה, וכולם מקפידים מאד לעשות הכל בדרך הנכונה, לשיטתם. הפיקוד מנסה להסביר לי את החיבה למסורת, ושכל דבר אמור להתנהל באופן מסויים – בין אם זה אופן שתיית הקפה, צורת הבנייה של הרהיטים, או השעה שבה ארוחת הצהריים אמורה להתחיל (בוודאי שלא בעשרה לשתיים עשרה). אני מקבל הוכחה חותכת לעניין כשאני נכנס לבית קפה בניסיון לעורר את נפשי העייפה מהתרוצצויות בעזרת קפה קר. הבריסטה – בחורה צעירה בגופיה שחורה, שיער שחור ותגובה שחורה – מסרבת בעצבנות לבקשה שלי להוסיף סוכר לקפה. בשום אופן לא, היא אומרת, ככה לא שותים קפה. לא פה, היא מודיעה ומביטה בי באותו מבט השמור לזרים המבקשים להגיע ולקלקל את מרקם המקום. יש דרך לעשות דברים, וזו דרך שגולפה במשך שנים ארוכות ודורות רבים. אני מבין לפתע שבתרבות שאני בא ממנה רק דבר אחד גולף כל הזמן – החיים הדתיים וחיי הטקסט שמלווים אותם. בשאר תחומי החיים אין לנו מסורת להישען עליה, והדברים נראים בהתאם. ער ומריר אני נכנס לאופיצי עם מתנה נהדרת שהפיקוד שלח היישר לסלולרי שלי, כוס קפה מטאפורית מלאה בסוכר – המדריך המוקלט של יונתן הירשפלד למוזיאון האופיצי. יבורך יונתן, אחי בעל הלהט, שמעניק לי מול ה"פרימאוורה" של בוטיצ'לי הסבר אלגנטי וממצה לשאלת תפיסת הגוף האיטלקית. הפרויקט של הרנסנס, אומר יונתן, הוא האירוטיזציה של הנצרות, כל ישו הופך לבראד פיט וכל מריה לסקרלט ג'והנסון. זו בחירה טובה בעיניי. אותה פעולה גם משחררת את הדת לעברה הקדום, הפגאני, וגם מובילה אותה לעבר העתיד, אל ביקורת על הכנסייה וחירות היחיד. אני עובר על ציורים של רפאל, לאונרדו ומיכלאנג'לו, יונתן מרהיב והציורים מרהיבים, אבל הולכת ולופתת אותי התחושה שאני בסך הכל עוד אחד מתוך רבים וכולנו עומדים בתור שאיננו שונה מהתור שראיתי אתמול מול המסעדה ברומא. במקום להיות מובל מבחירה חופשית, במקום להתפעם בשל התאמה אישית ביני לבין הציור בזכות המרקמים, הצבעים, האור והדיוק, במקום להרגיש שהעמדת הדמויות או שפת הצייר יצרה איזו ריאקציה בתוכי, אני כאן בגלל דורות של מבקרים ומבקרות, בגלל מערכת תרבותית ואומנותית שהחליטה מיהם גדולי הציור ומול אלו יצירות צריך לעמוד נפעמים. עם התחושה הזו אני עובר את החדרים לאט אבל בפיזור נפש, מהנהן מול ההסברים, רואה את התפתחות הציור ברנסנס, אבל כל העת חותר תחת עצמי, חושב על עצמי כעוד נתין למחשבות של אחרים, עד שבקומה התחתונה, קרוב ליציאה, אני מגיע לציור של קאראווג'ו. אולי גם זה מתווך, אבל מה איכפת לי, כי אני נעצר מול הפנים הללו, מול העיניים הפעורות. הריאליזם הבהיר, שכולל שיניים הרוסות למראה, קמט במצח, עיניים מנופחות ומלאות אימה, את כל אלו אני מכיר מתוכי. אני נעצר מול ציור שבתוכו מצוי דבר שאותו אני מכיר מבפנים, אחרת אין טעם. אני מבין שאני צריך להבין כיצד האמן או האמנית ואני שותפים לשהות בעולם, כיצד אנחנו משקפים האחד עבור השני את הפיתולים הפנימיים. אבין עד הסוף את קאראווג'ו דווקא במילאנו, אבל עד לשם יש עוד זמן רב ואני נפלט מהאופיצי היישר אל ערב טוסקני שהולך ומתקרר. אני פוגש את לי, המדריכה המקומית. היא מספרת לי על חיי זוג צעיר בעיר, על האהבה שלה לכנסיות קטנות, הסיורים בוותיקן ועל המקום של פירנצה בתולדות איטליה. היא גם מובילה אותי, במיומנות של מי שמכיר כל רחוב, לעבר המקום שבו אוכל לבצע את המשימה הקשה שהוטלה עלי: לטעום את היין הטוסקני. אני פוסע בשמחה לעבר בר יין קטן הנמצא בקרבת הגשר הישן, הפונטה וקיו. אמנם המקום מלא עד אפס מקום, אבל יתרונו של המטייל הבודד הוא שהוא יכול להתיישב על ספסל עץ קטן ודחוק, במקום שאינו ראוי לישבנם של הזוגות המאוהבים. אני מזמין לי כוס, אבל עוד לפני שאני לוגם את הלגימה הראשונה, אני כבר מבין שגם במשימה הזאת אני עומד לאכזב את הפיקוד העליון. למה? בגלל התיאוריה שלי, חברות וחברים, תיאוריה שהופכת אותי למועמד רע במיוחד למשימה (או שמא מועמד מושלם?). אבי נטע כרמים ואחי הוא בעליו של יקב משגשג, אבל אני, למרבה הזוועה, כופר בתכלית בחשיבות האדמה, האקלים, זן הענבים, המינרלים ושאר עניינים שמופיעים לבסוף על תווית היין, החל מניחוח הדרים בשעת שקיעה, עבור בסיומת וניל בגלל עץ אלון שניגנו לו שופן, וכלה בעפיצות של יום שבת אחרי החמין. שטויות. יין טוב הוא יין שנלגם באווירה נכונה, יין שיורד חלק בגרון למול מראה משובב–נפש, יין טוב הוא יין שאותו שותים לאט, כשהזמן כולו בידך כמו להקת בלונים, בעודך רחוק, גיאוגרפית או נפשית, מכל מה שטורד את מנוחתך. תשתה יין בן שלושים שנה, מבציר מסתורי באיכותו אבל בזמן שאתה שוכב מרוט בסלון ובוהה במסך, ותגלה שמדובר בנוזל מייבש שעושה כאב ראש ומותיר טעם מתכתי בפה. תשתה יין של שלוש בחמישים, שנעשה בפס ייצור עם עובדים שמעדיפים בירה, אבל תשתה אותו בזמן שאתה יושב על ספסל עץ קטן בפירנצה, בשעה שניגון האיטלקית פוגש חומת אבן עתיקה, והיין ידמה לכסף נוזלי שמחליק בגרון. כשיש לך את כול הזמן שתרצה, כשמדי פעם אתה מציץ בספר שירים של מונטלה באנגלית שקנית בחנות קטנה ויפה, היין לא יגרום לשום כאב ראש, אלא דווקא ירוקן את הראש מכל מה שקובץ שם, חסר שליטה, ויהפוך את הזמן לתנועת עננים מרחפת. ולכן, חברים וחברות, היין האיטלקי טוב כל כך. כי הוא נלגם ברוב המקרים באיטליה. ארבעה בקבוקים עומדים במסדר על השולחן הזעיר שמולי, ומולם גם ארבע כוסות. ביקשתי רק יין מקומי, אבל כפי שהבנתם מן התיאוריה, זה לא משנה כלל. מה שחשוב הוא הראש הריק, שיכול כעת להתמלא במה שהעיניים רואות. להיות ברגע, כמו שמבקשות מאיתנו הדתות והתפיסות רוחניות, מורים ומורות, מחפשי אושר ועולי רגל. ומה יש ברגע? זוג אחד, למשל, היא בשיער בלונדיני צבוע ומיני קצר, הוא בבלורית מתולתלת הפוגשת רקות קצוצות שיער – תספורת אהובה מאוד על גברי איטליה, המדגימה באופן מדויק את המתח המובנה בתרבות הזאת בין סדר ומוקפדות לפראות ומזג חם. הזוג מתלחשש ומתגפף בשעה שלידם מתרחשת הסצנה הידועה מסרטים וסדרות בתור "ארוחת הערב הבלתי נגמרת של ידידים טובים אליה מצטרפים כל העת עוד ועוד חברים ומנות ובקבוקים". בדרך כלל הארוחה מתרחשת למול הים, או באיזה בוסתן והיא גולת הכותרת של האפשרות לקיים חיי חברה ענפים, מהנים ומתמשכים, וההדגמה שאני מקבל בבר הקטן בפירנצה ראויה לכל שבח. אני אמנם לא מבין את השפה, אבל מספיקים לי הטון ומחוות הידיים כדי לדעת שלכל אחד סביב השולחן יש כינוי, וסיפורים מן העבר שמציגים אותו באור מגוחך. יש את מי שאחראי על הזרמת ההומור בנקיקי השיחה ויש את זו שמחליטה לגבי היין והאוכל, יש את זה שמכיר כל מי שעובר ברחוב, ויש את זו שיודעת לספר רכילויות סוערות על כל אחד ובני משפחתו. החבורה מרתקת אבל אני עוזב אותם בכדי להתמקד בזוג חדש שהגיע זה אתה. הגבר מכיר את בעל המקום ומנצל את ההיכרות הזו בכדי לארגן תצוגת תכלית לבת הזוג שלו. אני תוהה אם הוא תכנן את זה מראש. בעל המקום פותח להם שולחן במיוחד, בפינה שקטה ומוסתרת מעט, ואז מגיע בשנית בכדי להציג את היין הטוב ביותר שיש לו, וממלא את השולחן בשפע בקבוקים וצלחות. הגבר מתנפח בכל שנייה שעוברת והאישה מוקסמת ומתקרבת אליו. מול הצלחתו הברורה להסתדר בחיים, היא משלבת את ידה בידו והגבר מבעבע מרוב התרגשות וסיפוק. כשבעל המקום חוזר כדי להגיש להם את צלחות הגבינה והנקניק, הגבר כבר רוכן אל האישה, מרים כוס לאוויר וחותם את המחזה שהועלה בהצלחה. אחרי ארבע כוסות של יין לבן אני מחליט להזמין כוס נוספת והפעם של יין אדום, והמהלך הזה כבר מעביר אותי מתפקיד "בודק היינות הטוסקנים של אתר באיטליה" לתפקיד "האיש שבודק בסלולרי מהן דרישות הוויזה לאיטליה, כמה עולים בתים בטוסקנה, מהן אפשרויות התעסוקה למשוררים בעברית בארץ המגף ומה מצב מערכת החינוך המקומית". אני מוצא שלל בתים בסכומים סבירים עבור עובדי הייטק אבל לא לכותבי מסעות, ובכל זאת כבר מדמיין את עצמי על מרפסת משקיף על צריחי המבצר העתיק של הכפר, שנוגעים לא נוגעים בשמיים ומוקפים בגבעות ירוקות. פירנצה מעוררת את הנווד תאב החיים שבי. מי עבר באיטליה ולא חשב לפחות פעם אחת על הגירה? לא מתוך לחץ ההיסטוריה או המצב הכלכלי, אלא כפעולה שכל תכליתה לרדוף אחר האושר, ולגור במקום שבו יום אחד אולי גם הוא אולי יישב ב"ארוחת הערב הבלתי נגמרת של ידידים טובים אליה כל העת מצטרפים עוד ועוד חברים ומנות ובקבוקים".

שתיים מהערים המעניינות ביותר בפוליה נמצאות במרחק 40 דקות נסיעה בלבד זו מזו: בארי וטראני. האחת היא עיר נמל מסובכת ומרתקת, שהצליחה להמציא את עצמה מחדש. השנייה היא עיירה קסומה, שנראית כמו ציור ומכשפת את המבקרים. ביחד, זהו בארי וטראני מציעות יום טיול מוצלח במיוחד האם כבר ביקרתם בפוליניאנו אה מארה, וראיתם את הטרולי באלברובלו? אם כך הגיע הזמן לבקר בבארי. לא קל להסביר את בארי. מצד אחד, זוהי עיר נמל חשובה, מרכז כלכלי גדול בדרום איטליה המתגאה בהיסטוריה מרתקת. מצד שני, במשך עשורים רבים ליבה של העיר, המכונה "בארי וקיה", כלומר העיר העתיקה, נודע כמקום שטוף פשע, ומדריכים רבים היססו להבטיח את שלומם של המסיירים בין סימטאות האבן העתיקות בשעות ערב. והיום? היום בארי היא יעד מעניין שמושך מספר הולך וגדל של מבקרים. ההיסטוריה, האדריכלות, האוכל הנהדר והסימטאות העתיקות מהווים מוקד משיכה ברור, ובזכות מאמצים משמעותיים שהושקעו בפיתוח התיירות במקום הפכה בארי ליעד ראוי. סוחרים, שודדי ים ומעפילים מאז ומתמיד תפקדה בארי כנקודת היציאה לים התיכון. סוחרים רבים הפליגו מכאן אל יוון, קונסטנטינופול, קפריסין וארץ ישראל, ומכאן יצא גם מסע הצלב הראשון לכיוון ארץ הקודש. כמו ערי נמל רבות אחרות (ונציה, ג'נובה), הסוחרים והמהגרים שהגיעו אליה לאורך השנים השפיעו באופן משמעותי על אופיה ותרבותה של העיר, שהתאפיינה בבליל של שפות ודתות, תבלינים ותבשילים, מסורות ואמונות. כל הכוחות השליטים החשובים עברו בבארי, ועיצבו אותה בתורם בדרכם: הרומאים והביזנטים, המוסלמים והנורמנים, ורבים נוספים. כל סיור בבארי חייב להתחיל בנמל, ה-porto, לב ליבה של העיר. מאז העת העתיקה מהווה הים חלק מהדנ"א של תושבי פוליה, לטוב ולרע, ופרנסתם של רבים היתה תלוייה במסחר הימי שיצא מהעיר. מנגד, הים תמיד היווה גם איום, ולאורך ימי הביניים הותקפה בארי שוב ושוב בידי שודדי הים המוסלמים שהגיעו מצפון אפריקה. גם בעת המודרנית הנמל היה הציר שסביבו סבב הכל – בזמן מלחמת העולם השנייה הוא הופצץ על ידי בנות הברית, ומכאן גם יצאו באישון לילה סירות מעפילים בניסיון להגיע לארץ ישראל. אוניית המעפילים נתן, לדוגמה, יצאה בחשאי מנמל בארי במבצע שאורגן על ידי המוסד לעלייה ב', והביאה ארצה בשלום 73 מעפילים ניצולי שואה. הדרך לנמל מתחנת הרכבת של בארי פשוטה ומהירה, ובדרך אליו תחלפו על פני רחובות מלאים בחנויות, ועל פני שני התיאטראות של העיר – Teatro Petruzzeli (התיאטרון הרביעי בגודלו באיטליה) ו-Teatro Margherita. השדרות רחבות-הידיים באזור זה נבנו לאחר שנת 1820 ומסמלות את ה"נואובה בארי", כלומר העיר החדשה. חלקה המודרני של בארי שפותח לאור עקרונות הנאורות והרציונליות. בסמוך לנמל תראו גם את מרכז התרבות MURAT, אחד החשובים והמעניינים בעיר. המרכז נקרא על שם יואכים מורט, קרוב משפחתו של נפוליאון שמשל בעיר והגדיל משמעותית את כוחה. מומלץ לבדוק אם בזמן ביקורכם בעיר מתוכננות כאן תערוכות מעניינות. המשיכו כעת לעבר בארי וקיה, העיר העתיקה, ומיד תראו שהתפאורה משתנה לחלוטין. את מקומן של השדרות הרחבות תופסות סימטאות צרות ומקורות, ואת הבניינים הגדולים מחליפים בניני מגורים נמוכים, הבנויים מאבן לבנה, ומקובצים סביב חצרות צרות. בכל פינה כמעט נדמה שמוצב מזבח קטן ובו תמונה של אחד מהקדושים החשובים לתושבי העיר. מזבחים לקדושים בסמטאות העיר העתיקה של בארי. צילום: אריאלה בנקיר גופתו של סנטה קלאוס נגנבה ומוצגת כיום בבארי התחנה הבאה במסלול היא בזיליקת סן ניקולה (San Nicola), האתר החשוב ביותר בעיר. בזיליקת סן ניקולה נחשבת לאחת הדוגמאות המרכזיות באירופה לאדריכלות רומנסקית, וממון אדיר הושקע בבנייתה. אי אפשר לבקר בבארי מבלי להיכנס לכנסייה הידועה, ומבלי לראות גם את פסלו של הקדוש הפופולרי – סן ניקולה. בזיליקת סן ניקולה, בארי. סן ניקולה (המוכר יותר בכינוי ניקולאוס או "סנטה קלאוס") הוא הקדוש המגן של בארי, ואמנם הוא מוכר בתרבות הפופולרית כמי שגר בצפון הרחוק ומעביר את ימיו בין גמדים ואיילים, אך בפועל נולד ניקולאס באסיה הקטנה (טורקיה של היום). חשיבותה של בזיליקת סן ניקולה בכך ששמורים בה שרידיו של הקדוש, שהגיעו לעיר בשנת 1087, בעקבות מעשה שוד דרמטי: משלחת של 62 מלחים יצאה מבארי לעבר טורקיה, במטרה מוצהרת להשיב את עצמותיו של הקדוש מ"אדמת הכופרים" הטורקית בחזרה לבארי, העיר שבה סן ניקולה רצה להיקבר, לטענתם. הם הצליחו לגנוב כחצי מהשלד של מי שנחשב גם היום לאחד הקדושים החשובים במסורת הנוצרית-קתולית – מגנם של הילדים, המלחים, הגנבים והנשים הרווקות. מאמינים רבים עולים לרגל במיוחד כדי להתפלל אליו (וביניהם נשים רבות שעולות לקבר כדי להתפלל לזיווג הגון). מעניין לדעת שבארי לא היתה העיר היחידה שרצתה להשיג את עצמותיו של הקדוש החשוב, וגם הוונציאנים זממו פעולה דומה (כמאתיים שנה קודם לכן, הוונציאנים כבר הצליחו לגנוב את שרידיו של מרקוס הקדוש ממצרים, ואלה הועברו בטקסיות לבזיליקת סן מרקו), אך הפעם הצליחו אנשי בארי להקדים אותם ולשים את ידם הארוכה על השרידים היקרים. חשיבותן של עצמות הקדוש לא היתה רק דתית, כמובן, אלא גם כלכלית ופוליטית – צליינים רבים הגיעו לעיר ספציפית כדי לראות את הקדוש, וסן ניקולה הפך למקור הכנסה חשוב עבור העיר. עד היום משחקת דמותו של סן ניקולה תפקיד חשוב ביותר במסורת ובזהות של העיר בארי: האצטדיון המקומי (אחד הגדולים באיטליה) נקרא על שם סן ניקולה, וחג הקדוש הוא הארוע הגדול ביותר בעיר ואחד הגדולים בפוליה כולה. הקתדרלה של בארי והמבצר העתיק במרחק קצר מהבזיליקה נמצאת גם הקתדרלה של בארי, שנבנתה במאה ה-13. המרשימה. הכניסה לקתדרלה היא בחינם, אבל אם תרצו לבקר במתחם הארכיאולוגי שמתחת לכנסייה (מומלץ!) תצטרכו לרכוש כרטיס במחיר סימלי של כ-3 יורו, שיאפשר לכם לראות מקרוב פסיפסים עתיקים, שרידים מהתקופה הרומאית, קברים נורמניים וממצאים נוספים. בתום הביקור בקתדרלה, המשיכו אל המבצר העתיק והמרשים שליד הנמל (Castello Normano Svevo). המבצר מרשים מאד מבחוץ אבל פחות מעניין בפנים, ואם אין לכם זמן רב תוכלו לדלג על הכניסה (ולהיכנס במקום למבצר טראני, המתואר בהמשך המסלול). סמטת האורקייטה כאמור, הסימטאות העתיקות של בארי נחשבו פעם לאזור מסוכן, אבל היום מדובר על יעד יעד תיירותי לגמרי, שמושך תיירים שרוצים לראות איך זקנות העיר מכינות את הפסטה הטיפוסית לפולייה – פסטת אורקייטה (orecchiette, כלומר אוזניים קטנות). למרות שמדובר בגימיק תיירותי, עדיין נחמד לעבור כאן ולראות את הנשים שפורסות שולחנות בחוץ, מרדדות בצק, תולשות במומחיות חתיכות ומגלגלות אותן לפי המסורת כדי ליצור את הפסטה המפורסמת. נשים מכינות פסטת אורקייטה, בסמטת האורקייטה המפורסמת בבארי. צילום: אריאלה בנקיר מה אוכלים? אחד התענוגות המרכזיים (והחשובים!) בבארי הוא האוכל. האוכל בפולייה באופן כללי הוא מעולה, ובבארי תוכלו למצוא כמה מקומות מומלצים במיוחד. ראשית כל, חובה לטעום את הפוקצ'ה בארזה (focaccia Barese), הפוקצ'ה הטיפוסית לאזור בארי – תפוחה וטעימה, מקושטת בפיסות עגבניות שרי צלויות ואורגנו. גרסה נוספת וטעימה לא פחות מוגשת עם תפוחי אדמה. מנת חובה נוספת היא סנדוויץ' עם תמנון (panino con il polpo), הפלאפל של הפולייזים. את שני המעדנים האלה אפשר למצוא בכל פינה בעיר. אם אתם מחפשים מסעדה לשבת בה ולטעום את הפסטה המקומית, פירות ים ועוד, נסו את Ristorante La Gasaa Damante, או את אחת המסעדות על קו המים, ליד הקתדרלה. כריכים, מגשי גבינות ונקניקים ונשנונים טעימים (עם כוס יין מקומי) תוכלו למצוא ב - Voglia... Pane e vino. הקפידו להשאיר מקום לקינוח, משום שבמרחק קצרצר משם תוכלו למצוא את אחד ה-pasticciotti הטובים ביותר בפוליה (ולמעשה באיטליה כולה), בבית הקפה Martinucci בפיאצה מרקנטילה (piazza mercantile). מדובר על מאפה פריך ממולא בקרם עם תוספות שונות, שקשה מאד לעמוד בפניו (או להסתפק בחתיכה אחת...) בתום הביקור בבארי, תוכלו להמשיך לעבר טראני היפהפיה. טראני בלתי אפשרי שלא להתאהב בטראני, עיר עתיקה לחופי הים שנראית כמו גלויה ציורית. כמו ערים רבות באיטליה שורשיה של טראני הם מהתקופה הרומית, אך פריחתה החלה בזמן מסעות הצלב, כאשר נמל העיר הפך לאחד המרכזיים בדרום איטליה ונקודת יציאה חשובה לים האדריאטי (מסדר הטמפלרים אף הקים כנסיה בצמוד לנמל, כנסיית ognisanti, שיועדה לצליינים שעמדו להפליג לארץ הקודש. בהמשך הוסבה הכנסייה לבית חולים). להערכת החוקרים בטראני גם נכתב ספר החוקים הראשון (בעולם המערבי) של המשפט הימי, בשנת 1063. את החוק גיבשו יחדיו נציגי העיר – יהודי, לונגוברדי ונורמני, שנחשבו מובילים בתחומם ובעלי ידע נרחב בתחום המסחר הימי. טראני היא יעד מושלם לחודשי הקיץ, ובשעות אחר הצהריים והערב הנמל שוקק החיים מלא עד אפס מקום במבקרים שנהנים מהנוף, מהבריזה, מהאוכל המצויין ומיינות האזור. אבל גם מחוץ לעונת התיירות, טראני היא יעד נהדר. המרכז ההיסטורי של העיר הוא קטנטן ויפה להפליא – מבוך מתפתל של סימטאות צרות ומטופחות, בתי אבן לבנים ונמוכים ופאלאצי מפוארים שהשתייכו פעם למשפחות אצולה. בכל פינה מסתתרת מסעדה קטנה, חצר סגורה ומפתיעה, או כנסיה מעניינת שווה להיכנס אליה כדי להתרשם מהאדריכלות ומציורים יקרי הערך. לאורך השנה נערכים בטראני אירועים רבים, ומומלץ להתייעץ עם לשכת התיירות המקומית ולברר אם קורה משהו מעניין בזמן ביקורכם בעיר. החלו את הסיור בדואומו של טראני (הקתדרלה של העיר), המוקדש למריה הקדושה. הדואומו נבנה בשנת 1099 על גבי כנסיה עתיקה מהמאה הרביעית לספירה, ומהווה דוגמה מרשימה במיוחד לאדריכלות הרומנסקית הטיפוסית לאזור פוליה. תיירים רבים מגיעים במיוחד על מנת לראות את הקתדרלה, שנבנתה כולה מאבן טראני האלגנטית הלבנה-ורדרדה. החלל הפנימי מתאפיין במראה נקי ואלגנטי בזכות הקשתות הגבוהות, ובקריפטה התת קרקעית שמורים גם היום כמה שרידים של סן ניקולס הצליין, הקדוש המגן של טראני. ניקולס, או ניקולה, היה רועה צאן יווני שיום אחד חווה הארה רוחנית והחל להסתובב בין הכפרים בעודו חוזר שוב ושוב ושוב על שש מילים בלבד – תפילת קיריה אליסון, התפילה הפותחת את המיסה הקתולית: "אדֹני רחם-נא, המשיח רחם-נא, אדני רחם-נא" (קיריה אליסון, כריטסה אליסון, קיריה אליסון). לאורך שיטוטיו ספג ניקולס בוז ואלימות וגורש מכל מקום שאליו פנה עד שהגיע לטראני, שם החליט הבישוף כי לא מדובר במטורף אקראי אלא בצעיר שזכה להשראה אלוהית. ניקולס נפטר בגיל צעיר, ולפי האגדה לאחר מותו התחוללו מספר ניסים, מה שגרם לכנסייה להכריז עליו כקדוש. המשיכו משם למבצר טראני (Castello Svevo di Trani), שנבנה בתקופת הזוהר של העיר תחת הוראותיו של הקיסר פרידריך השני בשנת 1233. המבצר המרובע, בעל ארבעת מגדלי השמירה המרובעים אף הם, נבנה בסגנון דומה למבצרים הצלבניים שנבנו בארץ ישראל. אם תרצו, תוכלו לבקר באופן וירטואלי במקום עוד לפני שתגיעו לפוליה עצמה. המבצר ממוקם על החוף ממש, ובשעות הערב מצליפים הגלים בעוצמה מעוררת צמרמורת בקירות האבן הכבירים. מספר אירועים היסטוריים התרחשו במבצר הזה – כאן הוצא להורג פייטרו טייפולו, בנו של הדוג'ה שליט ונציה, לאחר שנשבה בקרב, וכאן גם התחתן מנפרד שליט סיציליה, בנו של הקיסר פרידריך והאחרון בשושלת בית הוהנשטאופן. במאה ה-19 הוסב המבצא לכלא, והמשיך לשמש ככזה עד שנת 1974. בזמן הביקור במבצר, שמארח גם תערוכות מתחלפות, היזהרו מרוח הרפאים של ארמידה (Armida), שעדיין מסתובבת בין המסדרונות הקרים... מספרים שארמידה אולצה להתחתן עם אדם שלא אהבה, ובגדה בו עם אחד מאבירי החצר. כשהרומן התגלה האביר הוצא להורג ואילו ארמידה נקברה חיה באחד התאים, ועד היום רוחה מסתובבת חסרת מנוחה, עטופה בבגדים אפורים, ומחפשת נקמה. לא רחוק מהמבצר נמצא יעד מעניין (ומפתיע) נוסף – מוזיאון מכונות הכתיבה של טראני, ובו אוסף של למעלה מ-400 מכונות כתיבה היסטוריות. הקהילה היהודית בטראני טראני נודעה גם בשל נוכחותה של קהילה יהודית משמעותית (באופן יחסי לתקופה). היהודים הראשונים הגיעו לעיר עוד בתקופת האימפריה הרומית, ורבים נוספים הגיעו במאות ה-11 וה-12 לאחר שגורשו מקסטיליה ומצרפת. במאה ה-13 נהנו יהודי טראני מתור זהב תחת שליטת הנורמנים, ולא פחות מארבעה בתי כנסת נפתחו בעיר. כאשר בנימין מטודלה הגיע לעיר במהלך מסעותיו, הוא מצא קהילה של כ-200 משפחות, בעיר פורחת ומשגשגת. בהמשך המצב השתנה באופן משמעותי – כשטראני מצאה את עצמה תחת שלטונה של ממלכת נאפולי ובהמשך על ידי ממלכת אראגון (כיום ספרד), סבלו יהודי העיר מרדיפות קשות, שהסתיימו לבסוף עם גירושם מהעיר בשנת 1541. חלק מהיהודים התנצרו, ובאופן רשמי הקהילה נכחדה, גם אם אחדים המשיכו לקיים את דתם בסתר, וחיו כאנוסים. בית הכנסת הגדול הוסב לכנסיית (כנסיית סנטה אנה) ובהמשך הפך לחלק מהמויזאון העירוני (Museo Diocesano di Trani). כיום המוזיאון מציג ממצאים הקשורים לקהילה היהודית. בית הכנסת העתיק סקולנובה Scola Nova, לעומת זאת, עדיין עומד ואף ניתן לבקר בו (בתיאום מראש בלבד, טלפון 3471077486). בית הכנסת נבנה במאה ה-13, הוסב לכנסייה כשהיהודים גורשו מהעיר, וחזר לשמש כבית כנסת בשנת 2006 עם תחייתה של הקהילה היהודית המקומית. בית הכנסת סקולה נובה, טראני. איפה אוכלים? לפני שאוכלים – שותים! כדי להתחיל את הערב כמו שצריך ולפתוח את התיאבון, שבו באחד ממקומות הבילוי הרבים בנמל, והזמינו כוס יין לצד כמה נשנושים. זו הדרך הנכונה והראויה ביותר להיכנס לאווירה הפולייזית... לאחר מכן תוכלו להינות מארוחה רצינית יותר באחת המסעדות המומלצות בעיר. טראני מציעה מבחר מרשים בהחלט, אף יותר מבארי, ותוכלו למצוא כאן הכל: החל ממסעדות ביתיות כמו Taverna Portanova, עבור במסעדות המתמחות בדגים ופירות ים כמו Cottura Media, וכלה במסעדות מיוחדות המעוטרות בכוכבי מישלן, כמו Quintessenzia המצוינת. לא משנה לאן תלכו, בין אם מדובר במסעדה הפשוטה או היוקרתית ביותר, אל תשכחו להזמין שולחן מראש. בחודשי האביב והקיץ, המסעדות בטראני מלאות עד אפס מקום בשעות הערב.

במרחק כשעה מרומא מסתתרים כמה אגמים יפים במיוחד, שבדרך כלל רק המקומיים מכירים. אם מתחשק לכם לעזוב את המולת העיר ולמצוא קצת שלווה, טבע וחופים נהדרים, סברינה ספינלי תיקח אתכם למסע בין האגמים המיוחדים ביותר במחוז לאציו אם אתם מתכננים ביקור באזור רומא ומחוז לאציו, ומחפשים משהו קצת "אחר" לעשות בזמן הביקור שלכם, הגעתם למקום הנכון. רומא היא אמנם העיר היפה ביותר בעולם, אבל לפעמים כולנו צריכים הפסקה קטנה מהקצב של העיר, ויום קסום בטבע. הרשו לי להציג את עצמי – שמי סברינה, נולדתי וגדלתי ברומא, אבל למרות שאני אוהבת את החיים העירוניים אני אוהבת לא פחות את הטבע הפתוח. אני אוהבת במיוחד לצאת ולחקור פינות נסתרות במחוז שלי – מחוז לאציו – מקומות שבהם אוכל לגלות את הטבע ואת בעלי החיים של האזור. אם גם אתם נשמות חופשיות כמוני, אני רוצה להזמין אתכם לצאת ביחד איתי למסע בין חמשת האגמים המועדפים עליי. כמובן שאספר לכם גם על הפעילויות שאפשר לעשות בכל אגם, ואיפה כדאי לאכול באזור... מוכנים? בואו נתחיל! אגם סן בנדטו (Laghetto di San Benedetto) אגם סן בנדטו, המכונה גם "הקריביים של לאציו", ממוקם במרחק כשעה מרומא, ליד עיירה בשם סוביאקו Subiaco. לדעתי זהו אחד האגמים היפים ביותר שתוכלו לראות במחוז לאציו כולו. כפי שניתן לראות בתמונה, מי האגם הם בצבע אזמרגד מהפנט, והם גם מתאימים לגמרי לשחייה כך שתוכלו לקפוץ פנימה אם מתחשק לכם. בפעם הראשונה שביקרתי באגם הזה, יצאתי לדרך עם אחת מחברותיי הטובות ביותר, טיציאנה, שתמיד תומכת בכל שיגעון שלי. ידעתי שרק היא תסכים לצאת להרפתקה שתכננתי... הבוקר התחיל בצורה שלווה – קמנו מוקדם, ויצאנו לכיוון סוביאקו (Subiaco) – עיירה יפה מימי הביניים המוקפת בשמורת טבע (הפארק הלאומי מונטה סימברואיני Parco dei Monti Simbruini). לצידה זורם נהר אניינה (Aniene), הנהר שבזכות מימיו נוצר אגם סן בנדטו. טיפ קטן: אם יש לכם זמן, כדאי לשלב את הביקור בעיירה סוביאקו עם ביקור בשני מנזרים בנדקטיניים סמוכים: מנזר סן בנדטו (San Benedetto) ומנזר סנטה סקולסטיקה (Santa Scolastica). כשהגעתי לסוביאקו הוקסמתי מיופיים של המבנים העתיקים, מהחביבות של המקומיים, ובעיקר מהנופים המדהימים שנשקפים מנקודות פנורמיות שונות. קל לשקוע פה באווירת ימי הביניים, ולצלול לתקופה אחרת בזמן. אם גם אתם חובבי אומנות, היסטוריה וטבע, זה המקום הנכון עבורכם! את הביקור בעיר כדאי לסיים בארוחת צהריים. אנחנו אכלנו במסעדת Aniene, הכתובת המועדפת עליי באופן אישי. במסעדה הזאת תמצאו גם מנות בשריות וגם מנות דגים, והכל נהדר ועשוי מתוצרת מקומית. אני ממליצה לכם במיוחד להזמין מנת פסטה בשם strozzapreti all’arrabbiata - זו פסטה בעבודת יד, עם רוטב עגבניות חריף. אתם לא תצטערו על הבחירה! לאחר הביקור בסוביאקו, הגיע הרגע לחלק הסוער של היום... יש מי שמגיע לאגם ופשוט מעביר את הזמן בשלווה על החוף, או בשחייה רגועה. אבל טיציאנה ואני אוהבות להרגיש את האדרנלין בוער בגוף, ולכן הגענו למרכז רפטינג בשם Vivere l’Aniene, מסוג המקומות שבהם אפשר להתחבר לטבע מקרוב וללא מחיצות, ולהפוך יום טיול רגיל לחוויה בלתי נשכחת. הצוות מקסים ומנוסה, ויודע איך להרגיע גם את מי שלא רגיל לעשות ספורט אתגרי. במפל הראשון חשבתי ששהסירה תתפך, או שלא אצליח לאזן את עצמי, אבל אחרי הדרכה קצרה הרגשתי שאני מוכנה לכל דבר! אגב – המדריכים במרכז מציעים מגוון פעליויות, לא רק רפטינג וסנפלינג. אם תרצו תוכלו לצאת גם למסע באופניים, או לשוט בקיאקים, לדוגמה. אגם אלבאנו, המכונה בידי המקומיים "האגם של קסטל גנדולפו" אגם אלבאנו (Lago Albano), אמנם לא יכול להתפאר במי טורקיז ובמפל קסום כמו אגם סן בנדטו, אבל אין ספק שזהו אחד האגמים המיוחדים ביותר במחוז ומקום נהדר להעביר בו יום שונה מהרגיל. ביליתי חלק נכבד מילדותי על גדות האגם הזה, וגם היום אני ממשיכה לבקר בו בכל פעם שאני זקוקה להפסקה מחיי העיר המהירים. האגם מפורסם במיוחד בגלל העיירה שצמודה אליו – קסטל גנדולפו, שנחשבת לאחד הכפרים היפים באיטליה ותחנת חובה לכל מי שמבקר בקסטלי רומני. העיירה בת 9000 התושבים מפורסמת במיוחד בזכות ארמון הקיץ של האפיפיור, אבל למעשה העיירה כולה נראית כאילו שלפו אותה מתוך אגדה עתיקה. כשהייתי ילדה, ההורים שלי נהגו לצאת לכאן בסופי שבוע. מידי יום שבת קשרנו כמה זוגות אופניים לגג המכונית, והופ – נסענו לאגם. אחד המאפיינים המיוחדים של המקום הזה הוא שביל יפהפה עטור עצים המאפשר למבקרים להקיף את האגם (ברגל או באופניים), ולאורך הדרך להתפעל מנופים קסומים ומבעלי חיים שלא רואים כל יום. אם אין לכם אופניים – אל דאגה! תוכלו למצוא באזור מספר מקומות שבהם משכירים אופניים לפי שעה. ומה לגבי הפעילויות באגם? יש הרבה, כל מה שעליכם לעשות הוא לבחור: אם מתחשק לכם לרבוץ בשלווה על שפת האגם ולהשתזף, תוכלו לשכור כסאות נוח, מיטות שיזוף ושמשיות באחד מהדוכנים הפזורים לאורך האגם. ואם אתם מחפשים ריגושים ופעילות מלאת אדרנלין, תוכלו לצאת לסיור בקיאק, סירת מפרש או קאנו (שיעורי קאנו תוכלו למצוא גם כאן). רוב המרכזים המציעים סירות להשכרה ושיעורי שיט נמצאים בחלקו המזרחי של האגם. אם אתם חובבי דגים ומזון מקומי, אני ממליצה לכם ללכת למסעדה בשם La culla del lago. זה מקום קסום, המשקיף על המים התכולים של האגם, ומציע אווירה ייחודית ומרפסת מלאה בפרחים שתגרום לכם להתאהב בנוף. התפריט מעולה, כמובן, ואני ממליצה לכם להזמין למנה ראשונה את ה-fagottini alla carbonara con vignagrola e tartufo nero ולמנה עיקרית את הדגים, כמובן (טריים טריים, והיישר מהאגם!). מסעדת La Culla del Lago. נוף לאגם ואוכל איטלקי מעודן כמובן שכדאי לבקר גם בגני וילה ברבריני (Giardini di Villa Barberini). הגנים מתפרשים על פני שטח נרחב, ונבנו בתקופת הרנסנס. בליבם ניצב מעון הקיץ של האפיפיור (ה-Palazzo Apostolico, המכונה לעיתים קרובות il Palazzo Papale di Castel Gandolfo). ניתן לבקר בגנים ברגל, או לעלות על אוטובוס קטן שנוסע ברחבי הגנים (הנסיעה מלווה בהסברים). אני ממליצה במיוחד על האופציה השנייה, על מנת שתוכלו להבין את כל המקומות המיוחדים שתראו לאורך הדרך. אגם בראצ'אנו (Lago di Bracciano) מי האגם הזה, שמקורו בהר געש, מלטפים את גדותיהן של שלוש עיירות: בראצ'אנו (Bracciano), אנגווילארה סבאציה (Anguillara Sabazia) וטרוויניאנו רומאנו (Trevignano Romano). העיירות נמצאות במרחק כ-15 דקות נסיעה זו מזו, וקל לבקר בשלושתן ביום אחד. איך נראה יום טיפוסי שלי באגם? אני יוצאת מוקדם בבוקר מהבית ברומא, ונוסעת כשעה עד שאני מגיעה לאנגווילארה סבאציה. בעיירה הזאת אפשר למצוא שפע של ברים שמגישים ארוחת בוקר טעימה על חופי האגם ממש. צבע המים משתנה לאורך שעות היום, ובהתאם לשעה שבה תגיעו תוכלו לראות את האגם באור קצת אחר. מבין הברים הרבים באזור, האוהב עליי הוא בר פרדיסו (Bar Paradiso), שמגיש קפוצ'ינו מצטיין במיוחד מול קו המים ממש. אחרי ארוחת הבוקר אני מתייצבת בחוף שנקרא Lido dei cigni (משמעות השם היא "חוף הברבורים"), שנמצא רק חמש דקות מבר פרדיסו. אני שוכרת מיטת שיזוף ושמשייה במחיר נוח לכל כיס, ומעבירה כמה שעות רגועות מול המים, עד שמגיע הזמן לאכול ארוחת צהריים. אם יהיה לכם מזל, תוכלו לראות את הברבורים ששוחים באזור ומשחקים ביניהם – זו חוויה מיוחדת! כשמגיע הרגע לאכול ארוחת צהריים, אני נוסעת לכיוון העיירה בראצ'אנו (Bracciano), ומתיישבת לאכול באחת המסעדות האהובות עליי באזור: Ristorante Le Papere. בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה במסעדה הזאת, זה היה חלק מהפתעה שארגן החבר שלי לרגל יום השנה הזוגי שלנו. הוא אסף אותי מהבית מבלי לומר לי לאן נוסעים, וכשהגעתי למקום היפה הזה, לא האמנתי למראה עיני. האווירה כאן קסומה ממש, הצוות ידידותי מאד, והמנות מצויינות. המסעדה ניצבת על עמודים במי האגם ממש, ותוך כדי הארוחה תוכלו לצפות בברבורים הנהדרים ששטים לאורך האגם. מסעדת Ristorante Le Papere על חופו של אגם בראצ'אנו - צילומים: סברינה ספינלי לאחר ארוחת הצוהריים תוכלו לבחור אם לצאת לסייר לאורך החוף, או אולי לשכור סירת פדלים ולקפוץ למים. אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם לבקר גם במבצר שבעיירה – Castello Odesalchi di Bracciano. זו פנינה קטנה של ממש, והסיורים המודרכים מעניינים במיוחד. אם אתם מתעניינים במטוסים, תוכלו לבקר גם במוזיאון האווירונאוטיקה (סגור כרגע, מומלץ להתעדכן דרך האתר לפני הביקור ולוודא שהמוזיאון פתוח). בשעות אחר הצוהריים, אני תמיד נוסעת לכיוון העיירה טרוויניאנו רומאנו (Trevignano Romano). שם, על אחד הספסלים המשקיפים על האגם, אני יכולה להתפעל מהשקיעות היפות ביותר בעולם... לחופי האגם תוכלו גם לגלות את הצד ההרפתקני שבכם, ולנסות סוגים שונים של ספורט ימי (כמו גלישה, לדוגמה), או לשכור סירת פדלים או קיאקים ואפילו צניחה מהרים. הזמינו מראש את הפעילות שמעניינת אתכם במרכז הספורט: Freedom. אגם בולסנה (Lago di Bolsena) אגם בולסנה ממוקם במרחק כשעתיים מרומא, ותמיד היה עטוף במסתורין ואגדות. אני זוכרת שכשהייתי ילדה והייתי מבלה סופשבוע על גדות האגם, הייתי יוצאת לטיולים ארוכים עם סבתא שלי שהייתה מספרת לי סיפורים מרתקים על תושביו העתיקים של אגם בולסנה. הסיפור האהוב עליי הוא על פדרו ואישתו, סיפור שמזכיר מאד את האגדה על היפה והחיה. פדרו נודע בכך שכל גופו היה מכוסה בשיער, עד כדי כך שכינו אותו חצי-מפלצת וחצי-אדם. המקומיים החליטו להעניק את פדרו במתנה למלך, וכשהמלכה ראתה אותו, היא החליטה לערוך ניסוי ולגרום לפדרו להזדווג עם אישה "אנושית", ולא סתם אישה אלא האישה היפה ביותר בחצר המלכות. הרושם הראשוני שיצר פדרו על אותה אישה היה נוראי, והיא הייתה מבועתת. אבל בהמשך היא ראתה מעבר למראה החיצוני המרתיע, וכאשר היא ניסתה להבין מיהו פדרו באמת, היא התאהבה בו. השניים עברו לגור בעיירה קאפודימונטה (Capodimonte) שעל האגם, ונולדו להם ילדים רבים. אני מציעה לכם לצאת לבקר בקאפודימונטה בעצמכם – אולי תפגשו את פדרו ואישתו, ואולי פשוט תתאהבו בנופים המקסימים, בחופים הרחבים, בכנסיות היפות ובאווירה השלווה. כמובן שגם באגם בולסנה תוכלו למצוא שפע של הזדמנויות לספורט ימי – גלשני רוח, קייאקים, מצנחי רחיפה וסיורי צלילה ממתינים למי שאמיץ ומחפש פעילות קצת אחרת! לאורך החוף תוכלו למצוא מרכזים רבים שמציעים מגוון פעילויות, וישמחו גם להשכיר לכם את הציוד הנדרש. במרחק 23 קילומטרים מאגם בולסנה נמצא יעד חושב ואוהב נוסף – צ'יוויטה די באניורג'ו (Civita di Bagnoregio), המכונה "העיר הגוססת". ביקרתי בצ'יוויטה די בארניורג'ו לפני כשנתיים, והתאהבתי בה לגמרי. צ'יוויטה מכונה "העיר הגוססת" משום שלדברי הארכיאולוגים עוד כ-800 שנה היא תיעלם לגמרי. גבעת הטוף שעליה היא ניצבת סובלת מארוזיה מתמשכת, ששוחקת ומעלימה את הסלע. על מנת להגיע לעיירה תצטרכו ללכת לאורך גשר ארוך למדיי (באופן אישי הרגשתי שהוא לא יסתיים לעולם...), אבל ברגע שתגיעו לקצה, אני מבטיחה לכם שתישארו עם פה פתוח! הנוף שנשקף מפה הוא מרהיב, והעיירה עצמה היא מיוחדת מאד. הבתים הקטנים הבנויים מאבן, הרחובות הצרים, תושבי המקום שמסבירים פנים וגורמים לכם להרגיש בבית... זה מקום מיוחד, וברחבי העיירה יש מספר נקודות תצפית פנורמיות, שמהן תוכלו להשקיף על הנוף. כשיגיע הרגע לאכול צהריים, תגלו שיש לא מעט אפשרויות בעיר. כל המסעדות שבהן יצא לי לבקר היו מצויינות. בתי האבן של צ'יוויטה די באניורג'ו. צלום: סברינה ספינלי אגם טוראנו (Lago di Turano) אתם צריכים לדעת שאבא שלי, חובב דיג מושבע, נהג לקחת אותי ואת אמא שלו ביחד איתו, מאז שהייתי ילדה קטנה, למסעות ברחבי המחוז כדי לגלות אגמים קטנים ונסתרים. ככה הוא יכול היה לדוג, ואמא שלי ואני יכולנו להנות מהאגמים עצמם. אגם טוראנו מזכיר לי תמיד את אותם טיולים משפחתיים נעימים, שבמהלכם ניסינו למצוא פינות קטנות ומיוחדות. עבורי האגם הזה הוא אוצר קטן ובלתי מוכר, במרחק שעה בלבד מרומא (האגם נמצא בפרובינציית רייטי Rieti). אחד המאפיינים העיקריים של אגם טוראנו הוא החופים והמפרצים הרבים שלאורכו, שמתאימים מאד למנוחה ושחייה. אלה פינות מושלמות למנוחה עצלה, ותוכלו להתרשם מהנוף של ההרים הגבוהים שמקיפים את האגם הכחול. האגם מתאים מאד לדייגים וחובבי דיג, כמובן. אם אתם מחפשים מקום לדייג, נסו את Parco Rio. העיירה הידועה ביותר בקרב חובבי הדייג שמגיעים לאזור היא Castel di Tora. מדובר על עיירה מימי הביניים, עם רחובות צרים ובתים טיפוסיים הבנויים מאבן. כדי להגיע לעיירה תצטרכו לחצות גשר עתיק, והנוף מסביב הוא מרהיב! אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר ביעד נוסף אחרי קסטל די טורה: במפלים שנקראים Cascate delle Vallocchie. המפלים ממוקמים בפינה קטנה בקצה העיירה, ואם תרצו לסייר פה אני ממליצה לכם לבוא עם נעלי הליכה מתאימות, משום שהמסלול שמוביל למפל אמנם יפה מאד, אבל לא כל כך קל... האגם, כדאי לדעת, מתאים לא רק לדייגים אלא גם לחובבי ספורט אתגרי. אם תרצו תוכלו לצאת לשיט בקייאקים, על גבי סאפ, קאנו, ועוד. צרו קשר עם שני מרכזי ספורט באזור: Hydrovert e trek או Fragrance tour לפרטים נוספים. אם אתם כבר באזור, דעו שיש עוד עיירה מתוקה שכדאי לבקר בה. אני מדברת על אסקראה (Ascrea), כמובן. זה מסוג המקומות שכאשר מגיעים אליהם, מרגישים מיד בבית. מספר התושבים כאן נמוך למדיי (כ-215 איש בלבד...), אבל הם מסבירי פנים ומקבלים בחיוך רחב את כל מי שמגיע לביקור! אם אתם רעבים, כדאי לכם לאכול במסעדה המקומית שנקראית Locanda belvedere di Ascrea (וכדאי לזכור – העיירה אמנם זעירה אבל המסעדה פופולרית – חובה להזמין מקום מראש, או שלא תמצאו שולחן פנוי). מדובר על מסעדה משפחתית וקטנה מאד – אין כאן מקום ליותר מ-20 איש... אמא פיירינה (Pierina) אחראית על הבישולים ביחד עם הבן שלה, אנדראה (Andrea), והם מכינים כל מנה ומנה באהבה. אבא אנג'לו (angelo) מתפקד כמלצר, והוא זה שיקבל את פניכם בחיוך גדול. תציצו בתמונות שצילמתי בפעם האחרונה שאכלתי כאן, ותבינו לבד למה כדאי לכם להגיע לכאן, אם אתם מטיילים באזור... מנות ממסעדת: Locanda belvedere di Ascrea - צילומים: סברינה ספינלי אני מקווה שהצלחתי להראות לכם צד אחר של המחוז שלי, מחוז לאציו, ושבעזרת המאמר הזה עוררתי בכם סקרנות בנוגע לאגמים היפים ביותר בלאציו. אני בטוחה שאם תבקרו בהם, תחזרו הביתה שמחים ועשירים בחוויות חדשות. טיול נעים!

ערמונים קלויים וקישוטים צבעוניים לעץ האשוח, יין חם ומתובל ועוגות מתוקות, בקתות עץ קטנות ואינספור דוכני מתנות... אם אתם רוצים לצלול לתוך אווירת חג המולד הקסומה, השווקים היפים של איטליה מחכים לכם הימים שלפני חג המולד הם תקופה קסומה באיטליה (ובאירופה כולה). החנויות מקושטות באורות נוצצים, הערים מתעטפות באווירה חגיגית, ויש תחושה של קסם באוויר. אבל כדי לחוות את הכריסטמס כמו שצריך, אתם חייבים לבקר בשוק חג המולד אחד לפחות. השווקים המסורתיים האיטלקיים אמנם אינם גדולים וידועים כמו השווקים בפראג, בודפשט, וינה או גרמניה, אבל הם עדיין מהווים אטרקציה נהדרת למבקרים במדינה בחודש דצמבר. אם אתם מתלבטים לאן ללכת, הרשימה שלפניכם תעזור לכם להתמקד בשווקים היפים והקסומים ביותר. טיפ: ימי הפתיחה המודייקים של כל שוק משתנים משנה לשנה. מומלץ להיעזר בלינקים המצורפים ולבדוק את שעות הפתיחה המעודכנות. רוב השווקים, כדאי לדעת, סגורים ביום חג המולד (25 בדצמבר). שוק חג המולד של בולצאנו (Bolzano) העיר בולצאנו שבמחוז טרנטינו אלטו-אדיג'ה היתה חלק מאוסטריה עד לפני כ-100 שנה, ושוק חג המולד הנערך בעיר משקף זאת היטב: בכל פינה אפשר למצוא דוכנים המוכרים שטרודל מעולה, ברצל (פרצעל), יין חם, לחם עם קימל, פריטים שונים בעבודת יד (לרוב מעץ), וקישוטים יפהפיים לעץ האשוח. שוק חג המולד של בולצאנו נחשב ליפה ולמיוחד ביותר באיטליה כולה, ואם אתם נמצאים בצפון איטליה לקראת הכריסטמס, כדאי לכם מאד להגיע לכאן. צילומים: Depositphotos ליבו של השוק מתקיים בפיאצה וואלטר (piazza Walther), אבל אל תתמקדו בכיכר בלבד – דוכנים רבים ממוקמים גם ברחובות המתפרשים ממנה, ובפיאצה דל גראנו (piazza del Grano). בפארק אלצ'דיה ברלופה (Parco Alcide Berloffa) אפשר למצוא גם מעין כפר חג המולד קטן, עם דוכני פעילות והפתעות נוספות. טיפ: אם כבר הגעתם לכאן, גשו ללשכת התיירות המקומית ובדקו אילו מן אירועים מיוחדים נערכים לכבוד חג המולד בדולומיטים. עיירות כמו Ortisei הן יעד נהדר במיוחד לגלות בתקופה שלפני כריסטמס. שוק חג המולד של טרנטו (Trento) העיר טרנטו נמצאת במרחק כשעה דרומית לבולצאנו, ומתגאה גם היא בשוק חג המולד משלה. השוק אמנם קטן יותר משוק חג המולד של בולצאנו, אבל גם הוא מציע את אותה אווירה נעימה ומאכלים מסורתיים וכדאי לעבור גם בו אם אתם כבר נמצאים באזור. השנה מציינת טרנטו את חג המולד עם סדרה של אירועים המלווים את השוק: עץ גדול ומקושט יוצב ליד הקתדרלה הראשית של העיר, בפיאצה דואומו (piazza Duomo), ולמעלה מ-80 דוכנים ימלאו את piazza Fiera ואת piazza Battisti. בפיאצה דנטה (piazza Dante) יוקם "הכפר המסורתי של סנטה קלאוס", עם קישוטים רבים ופעילויות לילדים. שוק חג המולד בורונה (Verona) העיר ורונה היא אחד מהיעדים האהובים ביותר על תיירים המבקרים באיטליה: רומאו ויוליה, האמפיתאטרון הרומאי המרהיב, החנויות, האוכל, והיין... כל אלה הופכים את ורונה לפנינה של ממש! ובתקופת חג המולד, יש אפילו סיבה נוספת לבקר פה. למעלה מ-100 בקתות עץ ממלאות את רחובות מרכז העיר, והופכות את ורונה לאגדת חג המולד של ממש. בדוכנים תוכלו לרכוש את כל המוצרים הטיפוסיים לחג המולד, ומעדנים קלסיים כמו פונץ' ויין חם, ערמונים, עוגות, מזכרות בעבודת יד וקישוטים מכל הסוגים. לב ליבו של השוק ממוקם בפיאצה דיי סיניורי (piazza dei Signori). שוק חג המולד במילאנו מילאנו מציינת את חג המולד באופן מרשים במיוחד, ותוכלו לבחור בין מספר פסטיבלים ושווקים. הפסטיבל הידוע ביותר בעיר נערך בתחילת דצמבר, למשך ימים ספורים בלבד, בסמיכות לחגו של הקדוש המגן של העיר (אמברוג'ו הקדוש). במהלך הפסטיבל, שנקרא La Fiera degli Oh Bej Oh Bej מתמלאת הכיכר שמול מבצר ספורצסקו (Castello Sforzesco) בעשרות דוכנים צבעוניים ונהדרים, המוכרים מזכרות ומאכלים מסורתיים. בניגוד לשווקים אחרים השוק הספצפי הזה מתקיים במשך שלושה ימים בלבד. חגיגות ה Oh Bej Oh Bej מתקיימות במילאנו מאז שנת 1288. בנוסף, נערך שוק חג המולד מסורתי (הדומה לשווקים בשאר הערים) ברחבה שמול הדואומו המפואר של העיר. האווירה נהדרת, והדואומו של מילאנו (אחד היפים והמרשימים באיטליה כולה) משמש כתפאורה מושלמת לחגיגות החורפיות. טיפ: מעוניינים להשלים את החוויה ולצאת למסע שופינג במילאנו? שפע של חנויות מחכות לכם בגלריית ויטוריו אמנואלה הסמוכה לכיכר הקתדרלה. ואם תרצו להחליק על הקרח, נסו את הרחבה המרשימה המוקמת מידי שנה בפארק Montanelli. לקראת חג המולד נערכות במקום גם פעילויות לילדים, ואפשר גם לבקר בהעתק חביב של ביתו של סנטה קלאוס. ואל תשכחו לאכול פאנטונה העוגה המסורתית של מילאנו בחג המולד. שוק חג המולד בטורינו (Torino) העיר טורינו היא יעד מומלץ למבקרים במיוחד בתקופת חג המולד, והעיר כולה מתקשטת באופן מיוחד: בכל מקום אפשר למצוא פסלים מוארים מיוחדים, ובכיכרות המרכזיות של העיר נערכים מספר שווקים. המוקד המרכזי הוא piazza Castello, ושם תוכלו למצוא את בקתות העץ המסורתיות, ובהן דוכנים מכל הסוגים: דוכני מזכרות ואוכל (שוקולד כמובן), חפצים וקישוטים לכריסטמס. בפיאצה סולפרינו (piazza Solferino) מחכים לכם דוכנים נוספים באווירת חג המולד, לצד רחבה גדולה להחלקה על הקרח. שוק חג המולד בפירנצה (Firenze) מידי שנה מארחת פירנצה שוק מעט מפתיע – שוק חג המולד הגרמני, הכולל עשרות בקתות עץ ובהן מזכרות יפות, קישוטים ומעדנים גרמניים מסורתיים (מישהו אמר בירה ונקניקיות ענקיות?). השוק מושך קהל רב, ומאיר את מרכז העיר באור יקרות. טיפ: אם כבר הגעתם לעיר, למה לא להשלים את החוויה עם ביקור ברחבת הקרח הגדולה? בין אם אתם מחליקים מנוסים או שסתם מתחשק לכם לנסות משהו חדש, ה-Florence Ice village בפארק Fortezza da Basso הוא המקום להשלים בו את החוויה החורפית. כאן תוכלו למצוא רחבה גדולה להחלקה על הקרח, גלגל ענק שממנו אפשר לראות את העיר כולה, ופעילויות נוספות שמתאימות במיוחד למשפחות. שוק חג המולד בארצו (Arezzo) ארצו היא עיירה עתיקה במזרח טוסקנה, המציעה שפע של קסם לאורך כל השנה. אבל בתקופת חג המולד, הקסם הזה מוכפל. לבו של הארוע הוא הכיכר המרכזית של העיר, הידועה בעיקר בזכות העובדה שכאן צולמו סצינות מסרטו של רוברטו בניני – "החיים יפים". כאן מוקם שוק כריסטמס גדול בסגנון השווקים של מחוז טירול (כלומר אזור הדולומיטים באיטליה). השילוב בין בקתות העץ, היין החם, הקישוטים היפים והמזכרות הרבות מושך קהל רב! שוק חג המולד ברומא (Roma) רומא חוגגת את חג המולד באווירה מיוחדת. כיאה לעיר הבירה, תוכלו למצוא כאן מספר אירועים, ואחד היפים שבהם הוא השוק שנערך בפיאצה נאבונה (piazza Navona). כאן תמצאו את הדוכנים הטיפוסיים לחג המולד, באחד המיקומים המרשימים בעיר. ואם אתם כבר נמצאים ברומא, אל תפספסו את 100 presepi - התערוכה המיוחדת הנערכת בעיר מידי שנה, ומוקדשת לסצנות חג המולד (Presepe באיטלקית) המציגות את סצנת לידתו של ישו התינוק, באסם. 100 סצנות חג המולד בעבודת יד משתתפות באירוע היחודי הזה. טיפ: חובבי וינטג'? בתקופה שלפני חג המולד נערך ברומא ה Christmas Land – שוק וינטג' ענקי, ובו מאות דוכנים המציעים בגדים וחפצים מכל הסוגים. השוק נערך במשך שלושה סופי שבוע בחודש דצמבר, ואיננו מיועד רק לחובבי כריסטמס – אפשר למצוא כאן לא מעט מציאות מיוחדות! שוק חג המולד בנאפולי (Napoli) בנאפולי ישנו רחוב מיוחד שבו חג המולד מתקיים לאורך כל השנה – San Gregorio Armeno. הרחוב כולו מלא בחנויות מסורתיות ודוכני אומנים המוכרים סצינות מולד מקוריות מאד (שכוללות לעיתים קרובות גם כוכבי כדורגל כמו מרדונה וזמרים פופולריים...). ככל שכריסטמס מתקרב, כך מתחממת האווירה ברחוב סן גרגוריו ארמנו – קישוטים צבעוניים נתלים, ובשעות הערב נערכים אירועים ססגוניים, במסגרת הפסטיבל שנקרא La Fiera di San Gregorio Armeno. לפרטים יש לבדוק את לוח האירועים המדויק בלשכת התיירות המקומית. בנוסף, תוכלו למצוא שוק חג המולד מסורתי, עם בקתות עץ, יינות מתובלים, קישוטים, עבודות יד ומאכלים מחממים ומנחמים ברחבת מוזיאון הרכבות של נאפולי (Museo Ferroviario di Pietrarsa). מדובר על אירוע חדש יחסית, שזכה להצלחה גדולה ויערך גם השנה. כמו כן לאלו שרוצים לצאת מחוץ לעיר הנה שוק חג מולד במבצר (castello di limatola).

נעים להכיר! שמי אריאלה בנקיר ואני מתגוררת בטוסקנה, איטליה, מזה כ-20 שנה. אז מי אני בעצם, ומה אני עושה? אני עיתונאית, סופרת, סקרנית ללא מנוח, ורוקמת הרפתקאות מקצועית :) בין היתר אני סומלייה רשמית וחברה באיגוד הסומלייה האיטלקי, מומחית לגבינות איטלקיות מטעם איגוד ONAF, מחברת חמישה מדריכי טיולים מצליחים לאיטליה ושני ספרי הרפתקאות היסטוריים לנוער. מזה כשני עשורים שאני חוקרת באופן אובססיבי קמעה את עולם הקולינריה האיטלקי משלל זוויות, ומתעניינת במיוחד בתיירות כפרית בת קיימא, בהיסטוריה של האוכל האיטלקי, בתהליכי הפקת מזון ויין בעידן המודרני ובעת העתיקה, בחקלאות אינטגרטיבית, וביינות טבעיים וביודינמיים. לרוב אפשר למצוא אותי מסיירת בין הגפנים, מרחרחת כמהין, לוגמת שמן זית, בוצעת פוקצ'ה ריחנית, טועמת יינות קיאנטי וברונלו, מתחקרת סבתות בנוגע למתכונים המשפחתיים שלהן, מלטפת עיזים ומחבקת באהבה גבינות פקורינו מיושנות. לאחר שנים רבות שבהן בעיקר כתבתי וחקרתי, החלטתי שהגיע הזמן לחלוק את הניסיון והתשוקה שלי באופן ישיר עם אוהבי איטליה נוספים. וכך, נולדו הסיורים המודרכים שלי, ושירותי תכנון המסלול שאני מציעה לקהל הקוראים… שירותי תכנון מסלול מותאמים אישית החופשה המושלמת מתחילה בתכנון מסלול נכון! איפה כדאי לטעום יין באזור קיאנטי? מה המסעדה הכי טובה באסיזי? איפה אפשר לצוד פטריות כמהין באומבריה? איך כדאי לבנות מסלול טיול באגמים? יש מסעדות שמגישות אוכל נטול גלוטן ברומא? מה החופים שהכי מתאימים לילדים בחוף גארדה? אני רוצה לצאת למסע שופינג מיוחד בפירנצה, לאן כדאי ללכת כדי לקנות פריטים בלתי נשכחים? אנחנו מחפשים מסעדה מיוחדת, רצוי עם כוכב מישלן, כדי לחגוג בה את יום הנישואין שלנו - על מה את ממליצה? מאז שהתחלתי לכתוב את המדריכים שלי, קיבלתי אינסוף פניות מחברים ולקוחות, וכולם ביקשו דבר אחד: המלצות. ובצדק! כדי להפוך את החופשה שלכם למיוחדת באמת, כדאי להיעזר באיש מקצוע שיבנה עבורכם את הטיול המושלם באיטליה. כך נולדו שירותי תכנון המסלול האישי שלי. למי מתאימים שירותי תכנון מסלול אישי? זוגות חברים קבוצות מטיילים עצמאיים ובמילים אחרות - לכל מי שמתכנן ביקור באיטליה, ורוצה להנות מחופשה מושלמת :) מדוע כדאי להיעזר בשירותי תכנון המסלול של אריאלה והצוות שלה? כדי לטייל באיטליה כמו המקומיים - טיילו כמו מקומיים. בזכות ההמלצות והטיפים שלנו תוכלו לבקר במקומות שרוב התיירים בכלל לא יודעים על קיומם, לאכול במסעדות של מקומיים, ולהנות מחוויה אותנטית באחת המדינות היפות בעולם. תחקיר מקיף וטיפים ממומחים - כל המסלולים מתוכננים על ידי מומחה מקומי, שגר באיטליה ומכיר אותה היטב מזה כ-20 שנה​. התאמה אישית מלאה - מסלולים מותאמים אישית. אנחנו מקפידים לבנות עבור כל אחד ואחת מכם מסלול מיוחד, שמשלב בתוכו את הדברים שמעניינים אתכם וחשובים ספציפית לכם. רק כך תוכלו להפוך את החופשה שלכם באיטליה לבלתי נשכחת. חיסכון בזמן וכסף - במקום לבזבז עשרות שעות על תחקיר באינטרנט ולזרוק כסף על מקומות מאכזבים, עדיף לשכור את שירותיו של מומחה שיתפור עבורכם טיול מושלם. איך זה עובד ? שלב ראשון - נעים להכיר! כדי שנוכל לבנות עבורכם את המסלול הכי מהנה ומוצלח, חשוב לנו להבין מה אתם מחפשים, מה ישמח אתכם, וגם מה אתם לא אוהבים ולא לטעמכם. שלב שני - מסלול מפורט בשלב זה נשלח לכם מסלול שלם המבוסס על הבקשות והצרכים שלכם. המסלול כולל תוכנית יומית מפורטת והמלצות למקומות לינה, אטרקציות ומסעדות. בנוסף, המסלול כולל גם עשרות טיפים יעילים שיהפכו את הנסיעה שלכם לקלה ומהנה הרבה יותר :) ​רוצים לשנות משהו במסלול? אין שום בעיה! סבב אחד של תיקונים כלול במחיר תכנון הסיור, ללא תוספת תשלום רוצים שנזמין עבורכם את המלונות ונטפל בכל הפרטים הטכניים? אין בעיה! תמורת תוספת תשלום, הצוות שלי ישמח לטפל בכל העניינים הלוגיסטיים. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להגיע לאיטליה, ולהנות. כמה זה עולה? החל מ-150 ש"ח לתכנון יום טיול מלא. אתם מוזמנים ליצור קשר למלא את הטופס כאן בעמוד ולקבל הצעת מחיר מפורטת. סיורי אוכל ויין בטוסקנה ויעדים נבחרים באיטליה: אתם מוזמנים להצטרף אליי לאחד מסיורי טעימות היין והאוכל שאני מארגנת במקומות המיוחדים והאותנטיים ביותר בטוסקנה (ושאר איטליה). יהיה כיף, יהיה מצחיק ומעשיר, ובעיקר - יהיה טעים מאד! סיור טעימות אוכל ויין בפירנצה במהלך הסיור הזה נטעם כמה מהמאכלים הטיפוסיים הידועים ביותר בטוסקנה, נבקר בשוק האוכל העתיק של פירנצה, ונסיים בטעימת יינות מודרכת באנוטקה (בר יין) יפהפה. לאורך הטעימות נדבר על ההיסטוריה של היינות באזור, המאכלים החשובים ביותר, ותהליכי ייצור היין, הגבינות והנקניקים באיטליה. הסיור כולל גם שיעור זיהוי ריחות מיוחד (בדיוק כמו שלומדים הסומלייה המקצועיים…) אורך הסיור: 4 שעות מחיר הסיור: 150 יורו לאדם, מינימום שני משתתפים טעימת יין מודרכת וארוחת צהריים בלוקה/פיזה אתם מוזמנים לקחת הפסקה מההתרוצצות בין האתרים, ולהנות מטעימת יינות מודרכת באחד מברי היין העתיקים והמיוחדים בלוקה (או בפיזה). במהלך הטעימה המודרכת נטעם כמה מהיינות הידועים ביותר בטוסקנה, ננשנש כמה מטעמים מקומיים, ולאחר מכן נמשיך לארוחת צהריים נהדרת באחת המסעדות האותנטיות בעיר. לאורך הטעימות נדבר על ההיסטוריה של היינות באזור, היינות החשובים ביותר, ותהליכי ייצור היין האיטלקי. סדנת הטעימות כוללת גם שיעור זיהוי ריחות מיוחד (בדיוק כמו שלומדים הסומלייה המקצועיים…) אורך הסיור: כ-4 שעות מחיר הסיור: 100 יורו לאדם, מינימום שני משתתפים היינות של סן ג'ימיניאנו סן ג'ימיניאנו היא יעד מקסים ואהוב, וחלק בלתי נפרד מהביקור בה כולל טעימת יינות ביקבים הטובים ביותר! במהלך הסיור המיוחד הזה נבקר בשני יקבים נהדרים, נטעם את היינות המשובחים שלהם, ולאחר מכן ניסע לסן ג'ימיניאנו עצמה על מנת להינות מארוחה טובה במסעדה מצויינת בעיר. אורך הסיור: כ-7 שעות מחיר הסיור: החל מ-150 יורו לאדם, מינימום ארבעה משתתפים (ניתן לארגן מסלול דומה לקבוצות בנות שני משתתפים בלבד) בעקבות היין והכמהין של טוסקנה במהלך הסיור הזה נבקר בשני יקבים מיוחדים מאד בלב טוסקנה. נטעם יינות ביודינמיים ואורגניים נהדרים, ונסייר באחוזה העתיקה. לאחר מכן נעצור לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הטובות במחוז, ונטעם מנות המבוססות על כמהין. אורך הסיור: כ-7 שעות מחיר הסיור: החל מ-200 יורו לאדם, מינימום 4 משתתפים בסיור (ניתן לארגן מסלול דומה לקבוצות בנות שני משתתפים בלבד) ניתן לשלב את המסלול עם מסע ציד בעקבות פטריות הכמהין של טוסקנה (בתשלום נוסף) ביקור ביקב מסורתי ובמחלבה קטנה בלב טוסקנה במהלך הסיור המיוחד הזה נבקר ביקב קטן ומשפחתי שעדיין מייצר יינות נהדרים כמו פעם, ובמחלבה קטנה שמייצרת גבינות טוסקניות זוכות פרסים. נהנה מהנופים של הכפר הטוסקני, ונעצור לארוחת צהריים במסעדה מקומית שמגישה מנות אותנטיות בטעם של פעם. לאורך הטעימות נדבר על ההיסטוריה של היינות והגבינות באזור, היינות החשובים ביותר, ונלמד איך מייצרים את הגבינות המסורתיות והנקניקים באיטליה. סדנת הטעימות כוללת גם שיעור זיהוי ריחות מיוחד (בדיוק כמו שלומדים הסומלייה המקצועיים…) אורך הסיור: כ-7 שעות מחיר הסיור: החל מ-200 יורו לאדם, מינימום 4 משתתפים בסיור (ניתן לארגן מסלול דומה לקבוצות בנות שני משתתפים בלבד) הערה: כל הסיורים מבוססים על תפריט טעימות קבוע ומוגדר מראש. ניתן לשנות את התפריט בהתאם לבקשת המשתתפים, בתוספת תשלום. ניתן כמובן לבנות גם מסלולים עם תפריט צמחוני. עלות הסיורים לא כוללת הסעות. אם אינכם מעוניינים לנהוג בעצמכם, נשמח להזמין עבורכם שירות הסעות ברכב ממוזג (בתוספת תשלום) מסלולי טעימות בהתאמה אישית חולמים לבקר ביקבים הטובים ביותר בקיאנטי? רוצים לצאת לביקור בלתי נשכח באזור בולגרי, בעקבות יינות ה-SUPERTUSCANS המפורסמים? מחפשים מסלול טעימות צמחוני? רוצים לארגן אירוע טעימות פרטי בווילה שלכם? מעוניינים לבקר ביקב כשר? הכל אפשרי! נשמח לבנות עבורכם מסלול טעימות מותאם אישית. אתם מוזמנים ליצור קשר ולמלא את הטופס בעמוד.