אם אתם מחפשים מקום שליו לבלות בו לאחר הביקור באגמים, העיר וארזה בצפון איטליה היא המקום. העיר מתגאה במספר גבוה במיוחד של פארקים וגנים פורחים, ומומלץ להקדיש להם חצי יום, ולסייר בין האתרים ההיסטוריים בעיר. וארזה, עיר בצפון איטליה, נקודת המפגש בין מילאנו והגבול עם שוויץ, היא יעד מעניין עבור תיירים לא רק בזכות האגם שלה והנופים שסביבה אלא גם בזכות נקודות העניין התרבותיות-היסטוריות. לוארזה היסטוריה בת מאות שנים, והיא יודעת להעניק לתיירים רגעים מפתיעים של עניין וגילוי. הווילות ההיסטוריות והפארקים שלה מעניקים לה בצדק את הכינוי "עיר-גנים", ביטוי שטבע בשנת 1898 המלומד הבריטי אבנעזר הווארד (Ebenezer Howard 1850-1928), על מנת לתאר ערים המשלבות מתחמים כפריים בתוך המרקם העירוני. היכן ממוקמת העיר וארזה? וארזה, עיר בת כ-80,000 תושבים, היא העיר המרכזית בפרובינציית וארזה, במחוז לומברדיה שבצפון מזרח איטליה. פרובינציית וארזה התברכה במספר רב של אגמים, והחשוב מביניהם הוא אגם מאג'ורה (Lago Maggiore), המכונה גם אגם ורבאנו (Verbano), שאף זכה לככב בספרו של ארנסט המינגוויי, "הקץ לנשק". אגם נוסף, הממוקם בפאתי העיר ממש, הוא אגם וארזה המפורסם. וארזה ממוקמת באזור הפרה-אלפי, כלומר ברצועת האדמה שבאמצע הדרך בין עמק הפו לבין הרי האלפים. זהו אזור גבעתי, עשיר בנחלים ונהרות, וביניהם גם האולונה (Olona), יובל של נהר הלמברו התיכון (Lambro Meridionale). כפי הנראה שמה של וארזה נובע מהנוכחות הרבה של מים באזור. לפי היסטוריונים אחדים, מקור השם מגיע מהמילה הקלטית העתיקה "וארה" (vara), כלומר "מים". לדברי אחרים נקראת העיר דווקא על שם המצביא הרומאי פוליוס קווינטילוס וארו (Publio Quintilio Varo), שחי בין שנת 47 או 46 לפני הספירה ועד לשנת 9 לספירה. למרות שווארו נולד בעיר קרמונה, הוא ייסד את וארזה בשם האימפריה הרומאית על גבי הריסותיהם של כמה כפרים פרהיסטוריים באזור. מעבר לכך ידוע וארו בעיקר בשל העובדה שהוא הוביל את הלגיונות הרומאים בקרב יער טויטובורג, קרב שבו מצא את מותו לאחר שהרומאים הפסידו לשבטים הגרמניים. וילות פונטי – אחוזה יוקרתית באזור המכונה "ביומו סופריורה" (Biumo Superiore), בפאתי העיר, בפיאצה ליטה 2 (Piazza Litta), עומד מתחם חדש יחסית של מבנים מפוארים – וילות פונטי (Ville Ponti). הווילות נבנו בין השנים 1858-1859, כאשר האזור היה עדיין תחת שלטון בית הבסבורג האוסטרי, והן מעוצבות בסגנון נאו-גותי. כיום הן משמשות כמרכז קונגרסים, אך ההיסטוריה של וילות פונטי עתיקה בהרבה – תחילתן בשנת 1676, כאשר הנזירים הכרמליתים הקימו במקום מנזר, וכנסייה שהוקדשה לתרזה הקדושה. בשנת 1799 החליט יוזף השני לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1741-1790) למכור את המתחם לתעשיין לואיג'י דה כריסטופוריס (Luigi De Cristoforis), ובשנת 1801 הרס התעשיין את כל הבניינים (ובכלל זה את הכנסייה) ושכר את שירותיו של האדריכל לאופולד פולאק (Leopold Pollack) שיבנה עבורו וילה נפוליאונית בסגנון נאו-קלאסי. בשנת 1823 מכרה משפחת דה כריסטופוריס את הווילה למשפחת ארפג'אני (Arpegiani), ולאחר מכן נקנה המתחם על ידי משפחת פונטי (Ponti), בשנת 1838. אז איחדה משפחת פונטי את הפארק הסמוך ומספר מבנים מהמאה ה-17, ובנתה את הווילה המרכזית, שעל שמה נקרא המתחם כולו. את העבודות ניהל האדריכל ג'וזפה באלצארטו (Giuseppe Balzaretto, 1801-1874), ששיקם את הגנים והעניק לווילה גם מאפיינים נאו-גותיים. כיום, וילה פונטי שייכת לעיריית וארזה, לאחר שבשנת 1961 החליט המרקיז ג'אן פליצ'ה פונטי (Gian Felice Ponti), בן למשפחה העשירה, למכור אותה. וילה אנדראה פונטי (Villa Andrea Ponti) נקראת על שם ראש המשפחה, ומעוטרת בחזית לבנה וורודה. המבנה המרכזי הוא בצורת קובייה, ובהשראת הצריחים של ארמונות מימי הביניים, ממוקם בראש הגבעה. במקור תוכננו גם שני אגפים בגודל דומה שיקיפו את המבנה משיני צדדיו, אבל אנדראה פונטי (Andrea Ponti, 1821-1888) העדיף שלא יבנו. האטריום של הווילה הוא מתומן, ומעליו ניצבת כיפת זכוכית בגובה 36 מטרים. הוא מעוטר בפרסקאות ובתבליטים מעשי ידיהם של אומנים שונים, וביניהם גם ג'וזפה ברטיני (Gisueppe Bertini, 1825-1898), המתארים דמויות היסטוריות חשובות כמו גילאו גליליי, אלסנדרו וולטה (Alessandro Volta), דנטה אליגיירי, וגאונים איטלקים נוספים. בנוסף כולל המתחם אורוות מהמאה ה-18 שהוסבו לאולמות כנסים. הגן בסגנון אנגלי המקיף את הווילה הוא רחב במיוחד – 56,000 מ"ר, וכולל גם אגם המתמלא במי נביעה, שתוכנן על ידי האדריכל בלצארטו בזמן ששיקם את המתחם. לפרטים נוספים על המקום ניתן לפנות למרכז הקונגרסים: www.villeponti.it מבצר מאסנאגו והמוזיאון שבתוכו תושבי וארזה אוהבים לבקר בתערוכות אומנות, ואין ספק שנוכחותו של מבצר מאזנאגו (Castel Masnago) תורמת לאהבה זו. המבצר נמצא בוויה קולה די ריינצו 42 (Via Cola di Rienzo). המבצר הקטן נקרא על שם השכונה העתיקה שבה הוא נמצא, שבמקור הייתה שייכת למשפחת קסטיליוני (Castoglioni), ומשמש היום כמוזיאון לאומנות. שמו המלא, למעשה, הוא קסטלו קסטיליוני-מנטגצה (Castello Castiglioni-Mantegazza), אבל כולם קוראים לו פשוט קסטלו מאזנאגו. בעבר, במאה ה-12, ניצב כאן רק מגדל תצפית (שעדיין קיים) שהורחב עם השנים למבצר קטן. במאה ה-15, לאחר שאיבד המבצר את תפקידו הצבאי, הוא הוסב לבית מגורים. בהמשך הפכה משפחת קסטיליוני את המבצר לווילה, ובמאה ה-18 החליט המרקיז ג'וזפה קסטיליוני (Giuseppe Castiglioni) להפוך את הווילה לבית נופש, והורה על בניית האגף המערבי, ובנוסף גם פארק בסגנון איטלקי (שבהמשך שופץ והפך לפארק בסגנון אנגלי). השרידים היחידים שנותרו מהמבנה העתיק הם שני אריות מאבן, הניצבים על עמודים בכניסה. סדרה של פרסקאות בסגנון גותי מאוחר, שצוירו בידי אמן בלתי ידוע, מעטרים את האולמות ומוסיפים להם יופי וחן. בשנת 1934 מכרה משפחת קסטיליוני את הווילה לאנג'לו מנטגצה (Mantegazza), ששיפץ אותו וגילה במהלך השיפוץ את הפרסקאות העתיקים. בשנת 1981 רכשה עיריית וארזה את המבצר והחליטה לפתוח אותו לציבור. מאז שנת 1995 פועל במקום המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית. ניתן למצוא כאן יצירות החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20, רובן מאת אומנים לומברדיים כמו רנאטו גוטוזו (Renato Guttuso, 1911-1987), קרלו פרנצ'סקו נובולונה (Carlo Francesco Nuvolone, 1609-1662), איל מוראצונה (il Morazzone, 1573-1626), ופייטרו אנטוניו מאגטי (Pietro Antonio Magatti, 1691-1767). המוזיאון פתוח לקהל בימים שלישי-ראשון, 9:30-12:30 ו 14:00-18:00. סגור בימי שני. ניתן לתאם ביקורים מודרכים, לפרטים: info@archelogistics.it פאלאצו אסטנזה – בניין העירייה בניין העירייה של וארזה, בו ממוקמים משרדיהם של ראש העיר ושאר חברי המועצה נמצא בתוך פאלאצו אסטנסה (Palazzo Estense) המפואר, בלב ליבה של העיר (Via Luigi Sacco, 5). המבנה נקרא על שם פרנצ'סקו השלישי ד'אסטה (1698-1780), בן לאחד הענפים של השושלת הידועה, מושל וארזה ודוכס מודנה ורג'ו (Modena e Reggio). פרנצ'סקו ביקר בעיר בשנת 1765 (אז הייתה וארזה רק עיירה קטנה) והתרשם מיופיין של הגבעות המקיפות אותה. הוא החליט לבנות במקום בית קיץ. באותם הימים לומברדיה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרית, ופרנצ'סקו השלישי, ידיד של האוסטרים, רצה לחקות את הפארק המפורסם שבארמון שנבורן בווינה. הוא מינה את הארכיטקט ג'וזפה אנטוניו ביאנקי (Giuseppe Antonio Bianchi) כמנהל הפרויקט (מעט מאד ידוע עליו כיום) והורה לו לבנות וילה ופארק בסגנון הבארוק המאוחר. בהמשך, בזכות נוכחותו של אדם חשוב כפרנצ'סקו השלישי, קודמה וארזה בשנת 1816 למעמד של עיר. הבניין עצמו פתוח למבקרים רק כאשר נערכים במקום אירועי תרבות ותערוכות, אך הפארק שמסביב לו פתוח לאורך כל השנה. כאן תוכלו לסייר בין שדרות העצים, לצלם את המזרקה הגדולה, ולשחק מיני-גולף. בנוסף, מידי שנה בחודש אפריל נערך פה פסטיבל קולנוע בינלאומי שנקרא "קורטיזוניצ'י" (Cortisonici). לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם משרד התיירות הממוקם בפיאצה מונטה גראפה 5 בטלפון: 0332.281913. לפרטים נוספים בנוגע לפסטיבל הקולנוע: info@cortisonici.org וילה טופליץ – הסלון הירוק של וארזה אם נתקדם לכיוון צפון, לעבר סאקרו מונטה (Sacro Monte), ההר הקדוש הממוקם מחוץ לוארזה ואתר תיירות מרתק בפני עצמו, נגיע לרובע בשם סנט'אמברוג'ו אולונה (Sant’Ambrogio Olona). בחלק זה של העיר ממוקמת וילה טופליץ (Villa Toeplitz), והפארק נושא אותו השם שמתפרש מסביבה. בתחילה שימשה הווילה כבית הכפר של משפחת הנסן הגרמנית, אך בשנת 1914 היא נרכשה על ידי הבנקאי הפולני יוזף טופליץ (Jòsef Toeplitz, 1866-1938), שבאותו התקופה עבד כמנהל בבנק המסחר האיטלקי. אם הפארק של וילה אסטנסה מעוצב בהשראת פארק שנבורן המפורסם, הרי שההשראה לפארק של וילה טופליץ הגיעה מצרפת. זה לא מפתיע, שכן קבוצת האדריכלים שתכננה אותו, הייתה צרפתית. חלקים אחרים של הגן, לעומת זאת, מעוצבים בהשראה בריטית, או בסגנון נאו-קלאסי. לאחר שיוזף טופליץ נפטר, ובתום מלחמת העולם השנייה, מכרו בני משפחתו את הווילה והפארק למשפחה מהעיר לנייאנו (Legnano), ובשנת 1972 נמכר המתחם לעיר וארזה. לאחר שיפוץ ארוך, הוא הפך לפארק ציבורי. בתוך הווילה עצמה פועל מוזיאון ארכיאולוגי-אתנולוגי על שם קסטיליוני, ובו יכולים המבקרים להתרשם מממצאים מעניינים שאספו האחים התאומים אנג'לו ואלפרדו קסטיליוני במהלך מסעותיהם באפריקה. מידי פעם נערכים בפארק גם קונצרטים, הופעות חיות, ואירועי תרבות וספרות. הפארק פתוח לקהל מידי יום בין השעות 8-20 (עד 18 בחודשי החורף). ניתן לבקר במוזיאון בימי חמישי עד שבת בשעות אחר הצהריים, ובימי ראשון כל היום. כל הביקורים מתקיימים בתיאום מראש בלבד. לפרטים: info@vareseturismo.it וילה מיליוס – הווילה המפוארת ביותר בעיר ברחוב פיומה 38, ברובע ברונלה (Brunella), נמצאת וילה טורלי מיליוס (Villa Torelli Mylius) – דוגמה נוספת למשכן פרטי שהפך לגן ציבורי. הווילה נבנתה במאה ה-18, והשתייכה בעבר למסדר הישועים, למסדר האחיות האמברוזיאניות, ולמספר אנשים פרטיים שהשתמשו בגן כדי לגדל ירקות. בשנת 1773 עברה הווילה לידי התעשיין פרנצ'סקו טורלי (Torelli) שהקים במקום מפעל לבדים, ובשנת 1905 העמיד אנאה טורלי (Enea Torelli, 1846-1919) את המבנה למכירה והוא נרכש על ידי קרלו ג'ורג'ו מיליוס (Carlo Giogio Mylius). מיליוס שיפץ והעשיר את המבנה, והפך אותו למרכז נופש. בשנת 1946 קרובי משפחתו מכרו את המבנה לאקילה קטנאו (Achille Cattaneo), ששיפץ את הווילה והביא אותה למצבה הנוכחי. בשנת 2007 קיבלה העיר וארזה את הפארק והווילה במתנה, בתנאי שיקראו למתחם על שם אקילה קטנאו. ההסכם כובד, ושמה הרשמי של הווילה שונה, אבל כולם בכל זאת מכנים אותה "וילה מיליוס". ניתן לבקר בפארק בלבד, בחודשי האביב והקיץ, בין השעות 8:00-20:00. בחודשי החורף הפארק פתוח עד 18:00. הכניסה בחינם. וילה רקאלקטי – המלון לשעבר ברובע קאסבנו (Casbeno), אחד הרובעים העשירים של וארזה, נמצאת וילה רקאלקטי (Villa Recalcati), מבנה המשמש כיום כמעון הרשמי של הנהלת הפרובינציה והמחוז. הווילה מהווה דוגמה טובה לאדריכלות הבארוק, והיה זה המרקיז גבריו רקלקאטי (Gabrio Recalcati), במקור ממילאנו, שבנה אותה בתחילת המאה ה-18, לצד מבנה מפואר אחר שכבר ניצב במקום. בין השנים 1756-1775 הורחבה הווילה במצוותו של אנטוניו לואיג'י רקאקלטי (Antonio Luigi Recaclati), אחד מצאצאיו של המרקיז. בתחילת המאה ה-20 קבוצה של אנשי עסקים קנתה את המבנה והפכה אותו לבית מלון – גרנד הוטל אקסלסיור (Grand Hotel Excelsior). לאחר שהעיר וארזה הפכה לעיר הבירה של המחוז, בשנת 1931 רכשה העיר את המבנה. הווילה ידועה בזכות הפרסקאות מהמאה ה-18 המקשטים את הקירות – עבודתם של פייטרו אנטוניו מאגאטי (Pietro Antonio Magatti) וג'ובאן בטיסטה רונקלי (Giovan Battista Ronchelli). ווילה רקלקאטי מארחת מידי שנה את פסטיבל "הפילוסופים הצעירים", אירוע שמארגנת אוניברסיטת אינסובריה (Insubria). הפסטיבל מאפשר רגעי מפגש מעניינים בין תלמידי תיכון וסטודנטים באוניברסיטה לבין אינטלקטואלים, פילוסופים ואנשי תרבות. הווילה סגורה כרגע לציבור, אבל היא תיפתח כנראה בהמשך. לפרטים: cultura@provincia.vai.it . מה אפשר לאכול בוארזה? אם העברתם את היום בסיור בין הפארקים היפים של וארזה, בוודאי פיתחתם תיאבון רציני! רוב האנשים מאמינים שהאוכל האיטלקי הטוב ביותר נמצא בדרום המדינה. אבל אל דאגה – גם בוארזה אפשר למצוא מסורת קולינרית מצוינת. מנה טיפוסית לאזור היא הבראזאטו אל וינו (brasato al vino) – נתח בשר המבושל בבישול איטי מאד, ומוגש לרוב בחודשי החורף, לצד כוס יין אדום. תושבי וארזה אוהבים מאד לאכול גם פולנטה (polenta), מאכל טיפוסי למחוז לומברדיה, המופיע בגרסאות שונות בכל רחבי הפרובינציה והמחוז: במילאנו, לדוגמה, מקובל לאכול פולנטה מורבידה (morbida), כלומר רכה, או מטוגנת (פריטה – fritta). בעמק הפו, באזור המכונה "לה בסה" (La Bassa) מגישים את הפולנטה לצד נקניקים ודגים מים מתוקים (מנהר הפו, כמובן), בעיר קומו הפולנטה מתובלת בשום וגבינות, ואילו בוארזה מכינים מקמח התירס גם עוגה, המכונה "אמור פולנטה" (Amor Polenta). מנה פופולרית נוספת היא "אנגוליני ריפייני", שאפשר לתרגם מילולית כ"פינות ממולאות". זהו אחד המאכלים האהובים על תושבי וארזה, אף שלמעשה מדובר במאכל שנולד בעיר מנטובה השכנה. האנגוליני דומים לטורטליני – מדובר בפסטה על בסיס ביצים, וכדי להכין אותה יש להשתמש בביצים, יין לבן, ובשר. מומלץ לטעום את המנה עם כוס יין אדום. מנה דומה נוספת היא הרביולי הממולאים בדג טרוטה (ravioli ripieni di trota) – מנה בצבעי פסטל בהירים. במנה זו משולבים יחדיו דגי טרוטה טריים, עירית קצוצה, רוטב עגבניות, בצלי שאלוט, טימין, חמאה, ומרווה. אם תרצו לטעום את המנות הטיפוסיות לאזור וארזה (ולומברדיה באופן כללי) כדאי לכם להזמין שולחן בווקיה טרטוריה דלה פזה ( Vecchia Trattoria della Pesa ), שנמצאת בוויה קטנאו 14 (Via Cattaneo), בלב המרכז ההיסטורי של העיר. תוכלו לעיין בתפריט באתר המסעדה . מסעדה נוספת המתמחה במנות מסורתיות, אבל במחירים נגישים יותר, היא אוסטריה דל צ'נטנאנטה ( Osteria del Centenante ), בוויה צ'נטנאנטה 15. זוהי מסעדה למקומיים, והיא נמצאת ברובע מגורים. מקום מומלץ נוסף המגיש אוכל בסגנון וארזה הוא אוסטריה דיי ויאג'טורי ( Osteria dei Viaggiatori ), בוויה מילאצו 35 (Via Milazzo). זוהי מסעדה יקרה מעט יותר מהקודמת, והיא מתמחה בנזידי בשר ציד טרי המבושלים בבישול ארוך עם יין אדום, בתוספת ירקות. גם בוארזה, אם כן, ישנן מסעדות שבהן תוכלו לטעום את האוכל המקומי לצד חברים ובני משפחה.

בין אם אתם מחפשים דיסקוטקים פרועים לרקוד בהם עד אור הבוקר או מועדוני ג'ז, מסעדות היסטוריות או פאבים שמציעים למעלה מ-500 סוגים של בירה, בארים אלגנטיים עם נוף מרהיב או בתי קולנוע מיוחדים, לאלסנדרה לאונרדי, רומאית ובליינית לא קטנה, יש כמה רעיונות עבורכם... ברומא אפשר למצוא הכל: אמנות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, אוכל, יין, שופינג ... וכמובן שגם חיי לילה סוערים! העיר הנצחית מציעה מבחר רחב של מקומות בהם תוכלו לבלות, לשתות משהו, להאזין למוזיקה, לרקוד ולהנות, ובמאמר זה אנסה לעזור לכם לבחור את המקום הנכון עבורכם. אם נחלק את חיי הלילה ברומא לאזורים, נגלה שאזור טרסטוורה (Trastevere) הוא האזור שללא ספק מושך את רוב המבקרים: השיטוט בסמטאות העתיקות בערבי הקיץ החמים , כאשר הבריזה המערבית נושבת ומרעננת את הפנים אחרי יום לוהט, בזמן שאתם מוקפים בקהל ססגוני ומגוון שמדלג ממקום בילוי אחד לשני – זו חוויה שאי אפשר לפספס. מפת שכונת טרסטוורה (Trastevere) - כאן ניתן למצוא בקלות מקומות בילוי רבים את הערב בטרסטוורה כדאי להתחיל עם ארוחת ערב טובה. זו משימה פשוטה להפליא, משום שטרסטוורה מלאה במסעדות. אני בדרך כלל הולכת ל- Ivo a Trastevere , או ל- Popi Popi , אחת הפיצריות ההיסטוריות של הרובע. אם אתם מעדיפים להעביר את הערב בפאב, נסו את Public Trastevere – הצוות מסביר פנים, האווירה כיפית ויש מבחר מצויין של בירות בתמחור סביר. אם אתם מחפשים חנות ספרים שמתפקדת גם בבאר, נסו את Cioccolata e vino , מקום צעיר מאד שמושך הרבה סטודנטים שחוגגים בין שוט לשוט. המומחיות של המקום? שוטים עם שוקולד וקצפת! גם הקוקטיילים שמכינים ב-Mr Brown Pub , בר ב-vicolo del Cinque 29, מומלצים במיוחד, וגם הקוקטיילים ב- Almalù . הברמנים כאן מוכשרים ונחמדים, והקהל מגוון. אוהבי יין יהנו ב- Enoteca Trastevere , מקום שמתמחה מאז שנת 1936 ביינות מצויינים. ואם אתם רוצים להעביר ערב שכולו מוזיקה וכיף, נסו את Vanity club . הערב מתחיל עם קריוקי, ואז הדיסקוטק נפתח, וכולם עוברים לרחבה. המועדון מארגן גם הופעות חיות, והקוקטיילים פה מצויינים. לא רחוק מרובע טרסטוורה נמצא רובע ידוע נוסף – רובע טסטאצ'ו (Testaccio), שעשיר במקומות בילוי. למעשה זהו אחד היעדים הפופולריים ביותר בחיי הלילה ברומא. בטסטאצ'ו, בדומה לטרסטוורה, אין שום סיכוי למצוא חנייה בשעות הלילה – אם יש לכם רכב עדיף להשאיר אותו בבית ולהגיע הנה במונית. אם אתם מחפשים מקום לארוחת ערב קלילה, אני ממליצה על Trapizzino Testaccio , שמתמחה באוכל רחוב רומאי ופיצות עם תוספות יצירתיות וטעימות. לחילופין, נסו את ristorante Jole , מקום המשלב טעמים מסורתיים עם סגנון מודרני. אם אתם מעדיפים בירות איכותיות, לכו ל Oasi della birra , פאב בפיאצה טסטאצ'ו שמציע לא פחות מ-500 סוגים של בירה, ונשנושים קלילים (בעיקר גבינות ונקניקים). מקומות בילויי גיי פרנדלי וכאלה המיועדים לקהילת הלהט"ב בעבר פעלו באזור טסטאצ'ו מספר דיסקוטקים, אבל רובם לא שרדו את מגיפת הקורונה, מלבד Alibi – דיסקוטק שפונה בעיקר לקהילת הלהט"ב אבל לא רק, ובחודשי הקיץ הופך לאחד היעדים הנחשקים באזור בזכות המרפסת הרחבה שבה אפשר לרקוד, לשתות קוקטיילים טובים וליהנות מהאוויר הצח. יש להזמין מקום מראש. אופציה פופולרית נוספת עבור קהילת הלהט"ב היא ליין בשם Mucca Assassina שנערך מידי שישי בערב בדיסקוטק Qube , ב-via Portonaccio 212: 3 קומות בעיצוב תעשייתי, אווירה שמחה ומוזיקה טובה. האופציה הידועה ביותר היא via San Giovanni in Laterano, הרחוב המכונה gay street, בשל ריבוי מקומות הבילוי שפונים לקהילה. כמה ממקומות הבילוי הידועים ביותר פה הם ה- Coming out ו- My bar . בחודשי הקיץ פועל ה Gay Village, מתחם שמוקם לרוב בשכונת EUR, ומאורגנים בו ליינים לפי נושאים – תוכלו למצוא פרטים נוספים בדף הפייסבוק של המארגנים. אזור נוסף ששווה לגלות מתחבא בין רובע אוסטיינסה (Ostiense) לרובע גרבטלה (Garbatella). קל להגיע לפה עם המטרו (יש לקחת את קו B ולרדת בתחנת GARBATELLA או בתחנת OSTIENSE), אבל שימו לב שקווי המטרו נסגרים בשעה 21:00, ובשעות הלילה פועל אוטובוס חלופי עד 23:30 (או עד 01:30 לפנות בוקר בימים שישי, שבת וראשון). מומלץ תמיד לבדוק מראש את שעות הפעילות של התחבורה הציבורית. באזור הזה תוכלו למצוא ברים רבים, מקומות טובים לאפריטיבו, ומסעדות, כמובן. אם מתחשק לכם לפרוק קצת אנרגיה ולבלות, אני ממליצה לכם על שני דיסקוטקים: Il Circolo degli Illuminati הוא אחד הבר-דיקסוקטים הפופולריים ביותר ברומא. העיצוב מגניב, והפאטיו שלהם מלא בצמחים מכל הסוגים. כאן תוכלו לאכול, לשתות, ולרקוד עד מאוחר. המקום פתוח מחמישי ועד ראשון, ומומלץ תמיד להזמין מקום מראש גם בווטסאפ: 3283464266 המקום השני נקרא Neo Club – מתחם קטן יותר המתפרש על פני שתי קומות. בימי שישי ושבת תוכלו למצוא פה מוזיקה אלטרנטיבית וקוקטיילים מצויינים. אזור נוסף ששווה לגלות הוא רובע פינייטו. רובע פינייטו (Pigneto) התפתח ושודרג משמעותית בשנים האחרונות, וכיום הוא נחשב לאחד המוקדים המרכזיים של חיי הלילה האלטרנטיביים ברומא. הרבה אומנים וסופרים מגיעים לכאן, והרחובות מלאים במקומות בילוי בסגנון קצת אחר. על מנת להגיע לפינייטו, קחו את קו המטרו C ורדו בתחנת Pigneto. זכרו שהקו לא פועל בשעות הלילה, ועל מנת לחזור למלון תצטרכו לקחת מונית. אחד היעדים הפופולריים באזור הזה הוא Co.So – זהו אחד הברים הכי אנטי-קונפורמיסטים בעיר, והצוות פה מגיש אפריטיבו מקורי ושלל מנות מיוחדות. בנוסף ה- Cargo נחשב לבר המפורסם ביותר ברובע פינייטו, בעיקר בזכות הקוקטיילים שלהם, שהם פשוט מעולים. כולם יודעים שכאן מכינים את הבלאדי מרי הטוב ביותר ברומא! כדאי לבקר גם ב- Libreria Tuba , חנות ספרים פמיניסטית שמציעה גם תפריט טעים. בחודשי הקיץ המנות המיוחדות שלהם מוגשות בחוץ, תחת כיפת השמיים. חובבי הבירה ייהנו במיוחד ב- Birra+ , ואוהבי המוזיקה האלקטרונית, ג'אז ורוק פסיכודלי ירצו לבדוק את מצב העניינים ב- Klang . הופעות מוזיקה חיה תוכלו למצוא גם ב- Fanfulla (יש להירשם כחברים במועדון על מנת להיכנס), וב- Largo Venue . רובע פינייטו מציע גם כמה מסעדות טובות. כמה מהמקומות המועדפים עליי הם: Necci dal 1924 , מסעדה היסטורית עם גינה רחבת ידיים ותפריט מצויין בניהולו של שף ידוע, ו- Rosti , מסעדה גדולה מאד, עם עיצוב מגניב – הקירות מכוסים בעבודות של אמני רחוב. זה מקום מעולה לבראנץ' (בימי ראשון) ובשעות הערב רוסטי הופך ליעד מושלם עבור חובבי הפיצה הרומאית האמיתית – דקה ופריכה ועשירה בטעמים. מקום מומלץ נוסף הוא Santeria . זו לא מסעדה שגרתית אלא מעין הכלאה בין ביסטרו וטאפאס בר. כדאי לכם לטעום את הסנדוויצ'ים, האנטיפסטי ואת מנות פירות הים שלהם. הכל מלווה בהרבה יינות ושמפניה... מקומות בילוי מפורסמים ואפילו היסטוריים! באזור קמפו דה פיורי (Campo de Fiori) נמצא אחד מהברים הידועים בעיר, מקום פופולרי במיוחד בקרב סטודנטים אמריקאים, אבל לא רק. אני מדברת על ה- The Drunken Ship , כמובן, והבירה כאן זורמת כמו מים. כל אזור הקמפו דה פיורי מלא במקומות בילוי (שפונים לקהל צעיר, בעיקר), וקל למצוא מה לעשות כאן בערב. ואם כבר מדברים על מקומות ידועים, אי אפשר שלא לציין את הדיסקוטק המפורסם ביותר ברומא, ובאיטליה כולה – Piper . המקום נוסד בשנת 1965, מתפקד גם כדיסקוטק וגם כחלל הופעות, ועדיין מושך קהל מגוון. לפני שאתם מגיעים הנה (במונית), בדקו שהמקום לא סגור לרגל אירוע פרטי. מקום מפורסם נוסף הוא Jolie Club (שבעבר נקרא Alien). המוזיקה כאן היא אוונגרדית יותר, ותוכלו למצוא את כל הטרנדים החמים בעולם, וגם ליינים מעניינים. וכמובן שאי אפשר לשכוח את Jackie O , מקום ותיק שנפתח לפני כ- 50 שנה, ופונה בעיקר לקהל מבוגר יותר (בני חמישים ומעלה). בג'קי או תוכלו לאכול ארוחת ערב טובה המלווה במוזיקת פסנתר חיה, והחגיגה נמשכת עד שעה מאוחרת. קל להגיע הנה בעזרת קו A של המטרו (תחנת BARBERINI). רוק, מוזיקה קלאסית ואופרה ברומא אם אתם חובבי מוזיקה, דעו שבשנת 2023 מתוכננים ברומא קונצרטים רבים, חלקם גם של אומנים בינלאומיים כמו ברוס ספרינגטין, מנסקין, דפש מוד, מוז, ואחרים. באתר Romapop תוכלו למצוא מידע שימושי בנוגע לכל ההופעות המתוכננות. ואם אתם חובבי מוזיקה קלאסית ואופרה, תוכלו למצוא שפע של מופעים איכותיים ב- Teatro dell’Opera וב- Opera Lirica . אם אתם מחפשים מקום שמציע הופעות חיות באוויר רגועה, אני ממליצה על Fonclea : זה מועדון ותיק (נפתח לראשונה בשנת 1977) שמתפקד גם כפאב ומסעדה. מקום מעניין נוסף הוא ה- Lian Club , שממוקם בתוך סירה, על נהר הטיבר, באזור Lungotevere dei Mellini: זה המקום האידיאלי לחודשי הקיץ! אם אתם חובבי ג'ז ובלוז, נסו את Charity Cafè , לאונג' בר שמציע גם מוזיקה חיה. לחילופין, לכו ל"בית" האמיתי של חובבי הג'ז ברומא: ה- Alexanderplatz , שפועל מזה 37 שנה. בתי קולנוע ופסטיבלי סרטים אם אתם חובבי קולנוע, דעו שמידי חודש אוקטובר נערך פסטיבל הסרטים של רומא , הפסטיבל השני בחשיבותו באיטליה (אחרי פסטיבל הקולנוע של ונציה). כמובן שלרגע האירוע מתמלאת העיר בסלבריטאים, במאים ויוצרים מרחבי העולם. אבל אתם לא חייבים להגיע לאיטליה דווקא באוקטובר כדי ליהנות מסרטים. ברומא יש מספר בתי קולנוע מומלצים, שמקרינים סרטים מכל רחבי העולם בשפת המקור (כדאי לדעת שבאיטליה מקובל לדובב את הסרטים, כך שגם אם מדובר על סרט אמריקאי, הוא יוקרן באיטלקית, אלא אם כן מצוין במפורש שהסרט מוקרן בשפת המקור). אם אתם מחפשים קולנוע מומלץ, נסו את אחד מאלה: Farnese , Intrastevere , Nuovo Olimpia , ו- Greenwich . ואם מתחשק לכם לבקר במסעדה שהיא כמעט מוזיאון ומוקדשת לקולנוע וטלוויזיה, סעו ל- Movie Restaurant . המסעדה מעוטרת באינסוף חפצים ותמונות מעולם הקומיקס, הקולנוע והטלוויזיה, ולמרות שהיא ממוקמת קצת מחוץ למרכז, לדעתי שווה בהחלט להגיע לכאן! מקומות בסגנון קצת אחר... אם אתם מחפשים מקומות בילוי בסגנון קצת אחר, יש כמה כתובות בעיר ששווה לכם להכיר: טראם ג'אז - Tram Jazz מציע חוויה מיוחדת: מתחשק לכם לאכול ארוחת ערב בקרון של טראם עתיק , בליווי מוזיקה חיה, בזמן שהטראם נוסע לאורך הדרכים היפות ביותר ברומא? זה אפשרי! יהיה עליכם להזמין כרטיס מראש אונליין (ניתן להזמין רק עבור זוגות או קבוצות במספרים זוגיים). הטראם יוצא לדרך בשעה 21:00 מ פיאצה פורטה מאג'ורה והחוויה מסתיימת לקראת חצות. אם אתם חובבי ימי ביניים ומעריצים את סיפורי המלך ארתור , הפאב הזה La leggenda di Avalon ימצא חן בעינכם! התפריט כאן מעוצב בהשראת המאה ה-14, והבירה זורמת כמו מים. אם החום התיש אתכם, תוכלו למצוא מחסה בבר הקרח הזה , שנמצא לא רחוק מהקולוסאום: Ice Club והטמפרטורה הקבועה בו היא מינוס חמש מעלות. אפריטיבו עם נוף נהדר אם אתם מחפשים מקום לשתות בו קוקטייל טוב מול נוף קסום, נסו את אחד מהברים האלגנטיים האלה. הברים ממוקמים כולם בקומות העליונות של המלונות הטובים בעיר, ושימו לב שברובם האורחים נדרשים להגיע בלבוש מתאים. טרצה בורומיני - Terrazza Borromini – נקודת תצפית נהדרת על העיר, בקומות האחרונות של Palazzo Pamghilj , במרחק כמה צעדים מפיאצה נאבונה. התפריט יוקרתי, הנוף בלתי נשכח, והמחירים בהתאם. מרפסת צ'לו - Cielo Terrace – הבר הפנורמי הזה, בקומה העליונה של Hotel De Ville , משקיף על פיאצה די ספנייה (piazza Di Spagna) ועל ה-Trinità dei Monti. בזמן שתתפעלו מהנוף יוגשו לכם קוקטיילים מצויינים ומגוון מנות שהכין השף זוכה הפרסים. The Court Cocktail bar – הבר ממוקם במלון Palazzo Manfredi , ומציע תצפית מרהיבה על הקולוסאום והסביבה. דבר אחד בטוח – אין סיכוי שתחזרו הביתה אחרי הטיול ותחשבו שרומא משעממת! וזכרו – כמה מהמקומות היפים ביותר ברומא פתוחים לכולם, לא עולים דבר, ויפים באופן שכמעט צובט את הלב: הקולוסיאום, רחוב ה- Fori Imperiali, מזרקת טרווי ובזיליקת סן פטרוס מרהיבים ממש בערבי הקיץ החמימים.

מדוע נדמה שכל תושבי נאפולי מקועקעים ומה מתחבא בכנסיות ברומא? מי היו מלאכי הבוץ של פירנצה והאם יצליח מתנחל לשעבר להסתנן למסיבת סלבריטאים במילאנו? מדוע כולם מתאהבים בוונציה והאם בפאדובה הוא יגלה סוף סוף את סיפורה של המאפיה? לאורך מסע בן עשרה ימים ניסה הסופר והמשורר יונתן ברג לפענח את הנפש האיטלקית ולהסיט את הווילון המפריד בין התיירותי לאותנטי. האם הוא הצליח? נאפולי למה כל הצעירים בנאפולי מקועקעים, איך משקפים הציורים הדרמטיים בכנסיות את הנפש האיטלקית הסוערת ומי זה בכלל פינו דניאלה, האליל המקומי? בפרק הראשון במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לגלות את פניה של נאפולי האמיתית. אבל המשימה מתגלה כמסובכת יותר מהצפוי... רומא בפרק השני במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לבצע את הגרנד-טור המיתולוגי בסנדלים ומכנסיים קצרים. אבל המציאות זוממת נגדו: הרומאים האמיתיים נעלמו מהרחובות, הוותיקן מוצף בתיירים והחום מזעזע. רק בגטו היהודי הדברים מתחילים להסתדר... פירנצה בפרק השלישי במסע חוצה איטליה, מבין יונתן ברג שבאיטליה יש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה לגמרי. כמו כל תייר טוב הוא מתייצב מול יצירות המופת של הרנסנס, אבל הרגע המרגש האמיתי מתרחש רק מול קבוצה צוהלת של איטלקים וארבע כוסות יין, שמשכנעות אותו להגר לארץ המגף. ונציה בפרק הרביעי במסע חוצה איטליה מנסה יונתן ברג לנווט את דרכו בוונציה – העיר והסמל. הוא פוגש חבר ותיק בבית הקברות של סן מיקלה ומתאהב בתעלות העיר, אך האינטנסיביות של העיר ויופיה הקיצוני מצליחים לערער אותו. האם עליו לברוח, או לצלול לעומק החוויה? פאדובה בפרק החמישי במסע חוצה-איטליה, לומד יונתן ברג סוף סוף על כוחה של המאפיה ופוגש כמה איטלקים אמיתיים. האם בפאדובה מסתתרות התשובות לשאלות שהטרידו אותו מתחילת המסע? מילאנו בפרק האחרון במסע חוצה איטליה מתמודד יונתן ברג עם דוגמניות רזות ועם ציורי שגאל דשנים, מגורש ממסיבת סלבריטאים ונמלט מספורטאים נלהבים בפארק שמחבלים במאמציו לשתות בנחת את היין המקומי. רק המפגש עם לאונרדו דה וינצ'י מעורר בו קצת תקווה...

איך חוגגים עשרים שנות גסטרונומיה טוסקנית? אני עוד מתלבטת... שנים של עשרות ביקורים במטבחים פרטיים, מבשלת בצוותא עם נשים מקומיות, שומעת סודות מחדרי חדרים, בודקת נתחים עם קצבים, כורמת עם יינים, משתתפת במסיק הזיתים, קוטפת ישר מהשדה מאחורי הבית ירקות אורגניים ואוכלת פירות רק בעונתם, אם אני מספיקה להגיע אליהם לפני הציפורים. ​ לפני 20 שנה פתחתי עם בעלי, מאורו, את פעילות הארוח שלנו בלוקה שכוללת בית ספר לבישול, שירותי שף וקייטרינג. אף פעם לא הצלחתי להגדיר לעצמי מה אני אוהבת יותר - לארח אנשים או לבשל, ולכן פשוט בחרתי לעשות את שניהם. אוהבת לחלוק את הידע והאהבה שלי לגסטרונומיה המקומית עם האורחים שלנו מרחבי העולם. פסטה או ריזוטו? בטח ריזוטו. צאלה רובינשטיין ומאורו גליגאני מארחים בטוסקנה חוויה קולינרית מושלמת בטוסקנה מהמטבח המקומי המסורתי. מסע קולינרי סביב עונות השנה של טעמים וחושים. בסתיו ערמונים, פטריות פורצ'יני, דלעות ופולנטה. בחורף ארטישוקים, כרובים ומרקים. באביב פרחי בר מעטרים את הצלחת והחיך, אפונה טרייה וכמובן פול טרי ירוק עם פקורינו. בקיץ פנצנלה, פרחי קישואים ממולאים, זוקיני וחצילים עם העגבניות שהשתזפו בשמש הטוסקנית וגבינות שיושנו בחציר או במערה חשוכה... זהו רק חלק מהעושר הבלתי נגמר של טוסקנה, ואיתנו אתם הולכים להיות חלק מכל הטוב הזה. אנחנו נמצאים בעיר לוקה בצפון מערב טוסקנה, בין פירנצה לפיזה, ומציעים את שירותינו בכל טוסקנה. ניתן להזמין אופציה כשרה לכל סוגי השירותים. להזמנת מקום בסיורים או סדנאות או אפילו ארוחות פרטיות בטוסקנה נא למלא את הטופס בעמוד.

בפרק האחרון במסע חוצה איטליה מתמודד יונתן ברג עם דוגמניות רזות ועם ציורי שגאל דשנים, מגורש ממסיבת סלבריטאים ונמלט מספורטאים נלהבים בפארק שמחבלים במאמציו לשתות בנחת את היין המקומי. רק המפגש עם לאונרדו דה וינצ'י מעורר בו קצת תקווה... הביקור הראשון שלי במילאנו , שנערך לפני כמה שנים, גרם לי לגבש דעה שלילית למדי על העיר. הגעתי לשם בשיא אוגוסט, ביום ראשון, מגורש מגן העדן של אגם גרדה אל סוג של גיהנום – עיר כבדה ונטולת אלגנטיות, מלאת זכוכית ובני אדם שמתהלכים ממקום למקום חסרי סבלנות ובמהירות גבוהה. האם הפעם אצליח למצוא שפה משותפת עם מילאנו? אני מתחיל, כהרגלי, בשיטוט חסר מטרה. בקרבת הדואומו אני פוגש קבוצה של דוגמנים ודוגמניות. הם צעירים ומתנהגים כמו שבני נוער מתנהגים כשהוריהם לא באזור, אבל משהו בהם מוזר והמראה החיצוני שלהם מעורר בי תחושה לא נעימה, כאילו ינקו מהם את החיים והותירו רק צורה. אולי אלה עצמות הלסת הגבוהות והלחיים שנשאבות פנימה, ואולי הם באמת אמורים להיות דוגמה למשהו חסר חיים, צורה ולא תוכן, וההעדר המכוון אמור לפנות מקום לטובת הבדים שעוטפים אותם. הדוגמנים הם אמנם לא דוגמה סטנדרטית, אבל גם כשאני מתבונן מסביב, באנשים ברחובות, אי אפשר להתעלם מההבדל הגדול בין נאפולי למילאנו, בין הדרום לצפון: אין שום קשר בין מבנה הגוף של האיטלקי בנאפולי לזה של האיטלקי במילאנו, ואם לאום הוא גם תופעה גופנית, הרי שפה מדובר במדינות נפרדות. השוני הוא לא רק במידות הגוף, אלא גם במה שהיד בוחרת לשלוף מהארון. השאיפה של תושבי נאפולי היא להוריד את הבגדים. גולת הכותרת של קיומם היא החוף בקצה ויה טולדו, שם כמה זקנים, בכירי העיר, יושבים כל היום כמעט ללא בגדים עד שעורם הופך בעצמו להגדרה המילונית להווייה הים-תיכונית. ואילו פה? לא רק שהתשוקה היא להתלבש, אלא שאין די בלהתלבש, יש להתלבש באופן שאף אחד אחר לא מתלבש כמותו, כך שבסופו של דבר כולם יתלבשו באותה הצורה מתוך שאיפה ללבוש משהו שהוא לגמרי חד-פעמי. השגרירים הגדולים של התשוקה הזו הם המעצבים, והשגרירויות הן חלונות הראווה. אני פוסע לאורך ויה דנטה, ומביט על חנויות הבוטיק שתפקידן לשדר תחכום וחדשנות: בין נעליים מעוצבות עומדים בדים רקומים, בין החליפות ניצבים ציורים של משטחי צבע, בחנות אחת בקבוקוני בושם נחים על מצע עשב ובחנות אחרת העניבות מסודרות כאילו היו שעוני יוקרה. איני יודע מדוע, אבל החנויות הללו רק גורמות לי לדכדוך. כל כך הרבה מאמץ להיות חד-פעמי ויוצא דופן, כל כך הרבה צבעים וזוויות שתפקידם למשוך אותי פנימה, רחובות על גבי רחובות של קורי עכביש. המתקפה הזו מקשה עלי לשמר את אותו שיטוט נינוח שבתוכו שהיתי עד כה, רוב הזמן. ההבדל במחירים בין תחילת המסע לימי הסיום שלו גדול, ויחד עם הבדלי המחירים גם התחושה שהיופי שכל כך מתאמצים עבורו במילאנו, זה של החנויות וזה של לבוש העוברים והשבים, נועד רק כלפי חוץ ובפועל מסתיר משהו לגבי הפנים. כך או כך, למזלי הרב, לפני שעמדתי להתייאש פגשו עיניי במודעת ענק ועליה יהודי מרחף. היהודי הוא חלק מתערוכה של הצייר מארק שאגאל במודק, מוזיאון האומנות העכשווית. אני נכנס לחלל המוזיאון ומיד מתמסר ליופי הפוך מהיופי של ויה דנטה. הציורים לא רוצים ממני דבר, אולי הם מקווים לעורר בי תגובה פנימית, אבל ברור שהם נוצרו למען עצמם, ומאוכלסים בפיסות מסיפור החיים של שאגאל: העיירה ליוזנה בבלארוס של ימינו, חייו עם בלה, סיפורי התנ''ך, והמאבק בין העולם ההרוס בעקבות מלחמת העולם לחיי הזוגיות שלו. מצאתי את עצמי נעצר מול היהודי המתפלל, מול בית הכנסת בצפת, מול החלום ובו זוג המרחף מעל ההריסות, וחולף במהירות מול הציורים שבהם, כך נדמה לי, בחר שאגאל להדהד את רוחם של בני-דורו ולא את עצמו. כשיצאתי מהתערוכה ניסיתי להבין מה עכשיו. איך אגלה את מילאנו? לבסוף הבנתי, שוב, שאם אני באמת רוצה להיכנס לתוך המקום, עלי לקרוא את מי שכתבו על המקום. לקחתי לידיי את "שמונה הרים" של פאולו קונייטי, זוכה פרס הסטרגה, והתיישבתי בבית הקפה שמצוי בבאסה מילאנו, מרכז תרבות רוחש פעילות בו צעירות וצעירים עובדים בסטודיו מסובסד. מול אותה תנועה קדחתנית של יוצרות ויוצרים שקעתי בעזרת הדפים שמולי בעולם אחר לגמרי, קרוב לפה ורחוק באותה מידה. הייתי עם ברונו ופייטרו המהלכים על גדות פלג, ומסתובבים בכפר חצי נטוש למרגלות ההרים העצומים באלפים. קראתי על בקתות המנוחה למטיילים, האלפג'ו, על הטיפוס מעבר לקו העצים ועל דממת הקרחונים. הכתיבה של קונייטי מצליחה להעביר, נדמה לי, את הבדידות הנקייה המצויה בטיפוס, בהרים הגבוהים, במקום שבו אין מילים ולסביבה יש עוצמה כבירה. בעודי קורא שיניתי את דעתי, שוב – מה שמפלח את איטליה לשניים אינו הכסף, או מבנה הגוף או היחס שבין החוץ לפנים, אלא המתח שבין אנשי החוף ואנשי ההרים. נזכרתי בשיחה עם הפיקוד העליון במסעדה בפירנצה, בשאלה שאותה, כך למדתי ממנו, שואלים בכל קיץ באולפני הטלוויזיה, ברדיו וברחוב: אתה נוסע לחופשה בחוף או בהרים? הרי זהו הניגוד החריף מכולם. האם אתה זקוק לאי-עשייה כדי לחוש אושר או להפך, האם אתה מאושר כשהגוף שלך בתנועה, מתאמץ, נע קדימה, מתנשף ושורף? החופשה היא כמובן רק סימפטום. ברור כי בזמן החופשות אנשי ההרים מתגעגעים לים ולהפך,אבל מה שחשוב באמת הוא מה שקורה לאורך השנה כולה. בנאפולי, העיר כולה מובילה לעבר המים, אל הילדים ששרועים על הסלעים וסופגים לתוכם את קרני השמש. במילאנו העיר כולה מתכנסת אל גלריית ויטוריו אמנואלה, מרכז קניות יוקרתי שבו מתרוצצים ללא הרף הקונים והקונות, ומטפסים בדרך אל משהו – אל דימוי עצמי, אל הבנת רוח הזמן, או מטרה נכספת אחרת. לקראת סוף היום יצאתי כרגיל לחפש מקום ראוי לכוס היין של הערב. מילאנו היא כבר יין אדום, החלטתי, אך החיפוש העלה בעיקר אכזבות. בתי הקפה והמסעדות היו נטולי קסם לחלוטין. ביקור קצר ברובע התעלות המפורסם העלה רק רעש. צפיפות כזו של מסעדות לא מעוררת דבר מלבד צורות משונות של החצנה עצמית וכר פורה לעימותים קולניים. הסתלקתי. ביקור ברובע בררה, אליו התכוונתי לשוב למחרת בכדי להיכנס לפינקוטקה, לא הניב תוצאות טובות בהרבה. עד כה הקפידה איטליה לספק לי מקומות שנשקף מהם מראה מזין לעיניים – כיכר, כמה בתים, פסל, אפילו מדרגות שעלו לבית ישן ומתקלף בפיצרייה אחת בנאפולי. למה לי לשבת במקום שבו כל מה שהעיניים יזכו לפגוש הוא בריות אחרות שאוכלות ושותות? הרי הרחוב גם כך מלא בהם עד להתפקע, אז גם עם כוס היין? לא ולא. קניתי בקבוק יין אדום והחלטתי להתיישב בפארק אינדרו מונטאנלי, אך השיטוט הקצר בפארק גרם לי עייפות גדולה. מתברר שבשעה זו של שקיעה הפארק משמש כתצוגת תכלית של הפעילות הגופנית בה עוסקים צעירי וצעירות מילאנו: חדר כושר באוויר הפתוח ומלא עד אפס מקום במתעמלים ומתעמלות, מדריכי כושר ותצוגות מבני גוף מרשימים. בפינה אחת התקבצו המתאמנים בקראטה, לידם אקרובטים הולכים על חבל ומסביב מבצעי הג'וגינג למיניהם. בקבוק היין כבר כבד בידי, ובחוסר חשק החלטתי להתיישב מול מזרקה קטנה ולמזוג לעצמי כוס, בזמן שאת השלווה מפרים שוב ושוב הרצים והרצות, שבוטשים ברעש בלתי נעים את דרכי העפר והחצץ. בדרכי חזרה למלון אני נזכר בעוד משימה שהטיל עלי הפיקוד העליון: לחדור לאחד ממועדוני הפאר של העיר, שם שחקני מילאן ואינטר נמהלים בנציגי עולם האופנה ולצידם בני המשפחות העשירות של העיר. האם הפיקוד רוצה כעת לא רק לסכסך אותי עם האוכלוסייה המקומית, אלא גם לנזוף בי על המראה החיצוני שלי? על הבגדים המרופטים, השיער הארוך והמפוזר, הסנדלים הקרועים? ייתכן, אבל משימה היא משימה וכו'. למזלי אני פוגש בדרך מסיבה כזו, מדובר על אירוע השקה למותג אופנה. המותג שכר מתחם עם גנים מרהיבים, ופנסים מרצדים מלווים את הבאים שיוצאים ממכוניות פאר שממשיכות הלאה עם הנהג. אני נעמד בכניסה, מסדר את השיער, מנקה את הסנדלים מאבק ומסדר קפל בחולצת הטריקו המיוזעת. אח, הבוז! לו רק ראיתם את המבט שאני זוכה לו מהצוות בכניסה, צמד גברים וארבע נשים שכל תפקידם הוא להביט ברשימה ולדון לשבט או לחסד. איך קוראים לך? פונה אלי אחת בעודה נרתעת לאחור, שאר החבורה מביטה בי בשילוב מרהיב של התנשאות ואימה גלויה. הם מרימים את פניהם כלפי מעלה ומכריזים בקול אחד: בשום פנים ואופן. נדמה לי שהמשימה נכשלה. למחרת בבוקר אני שב לרובע בררה, במטרה לבקר בפינקוטקה . המוזיאון אולי חשוב מעט פחות מהאופיצי, אבל הוא נעים ממנו, כי אין גדודי בני אדם שגורמים לך לנווט באולמות בזוויות בלתי אפשריות. כאן אפשר להנות באטיות מיצירות כמו "ישו המת" של אנדראה מנטניה, לדוגמה. זה ציור חזק באופן מפתיע, ויש משהו שלוכד את הצופה בדמותו של ישו השוכב, אפור, חלש וחיוור, שונה כל כך מהאופן שבו הוא מוצג בדרך כלל, בעודו עומד ומשקיף על המציאות או צלוב. החולשה דווקא הופכת אותו לאנושי יותר. אני מתקדם לעבר אולם אחר, בו מוצגים הציורים של ג'ורג'ו מורנדי , בהם מככבים שוב ושוב בקבוקים, כוסות וכלי מטבח על רקע נזירי. בכל פעם שאני רואה ציורים של מורנדי אני עומד המום ונרגש, אבל למה? בסך הכול בקבוקים עומדים על שולחן, מה בין זה לבין הפייטה של בליני למשל, ציור חזק שמולו אי אפשר להימלט מפניה של מריה, מלאות הצער והאובדן? ובכל זאת, הציור של בליני נקי, וגם אם הצער ישנו, הוא מיומן כל כך ועובד טוב כל כך עד שהוא כבר לא עובד. אצל מורנדי הצער מופיע בעקיפין, בדלת האחורית. מגיח מהדממה וחוסר החיים של החפצים, מהריקות שלהם, מהצבעים הדהויים, מחוסר השלמות. כמה טוב שבקצה המוזיאון אני פוגש את חברנו מפירנצה, אדון קאראווג'ו והציור המפורסם שלו "ארוחת ערב באמאוס". כן, אין ספק, הוא צייר מיומן שיודע להעמיד סצנה מרובת משתתפים, לדייק את גוון העור, את תנוחת הגוף אבל משהו אצלו גם מלוכלך, נלכד באמצע תנועה, לא שלם, חלקי, מלא בציפייה. במקרה הזה זו ידו של ישו העומד לסיים טענה, ידו של התלמיד האוחזת בחזקה בשולחן, האישה בפינה הימנית מכונסת ומהרהרת במשהו והכלים על השולחן מלאים סדקים ומטילים צל ארוך. אני מבלה חצי שעה מול הציור, מנסה ללכת בתוכו קדימה ואחורה, להכניס לתוכו מילים, לקחת את כל אחת מהדמויות אל הרגע שבו ישו עזב והתלמידים הכירו אותו לפתע. מפגש עם איש רנסנס הייתי נשאר כל הצהריים, אבל נזכרתי במשימה שהוטלה עלי מהפיקוד העליון לפקוד את הספרייה האמברוזיאנית. הפיקוד העליון, כפי שלמדנו, נע בין רצון לסכסך ביני לבין בני המקום לבין תשוקה להחדיר קצת תרבות וידע בראשו של הגבר ארוך-השיער ובעל הסנדלים המרופטים. אני עושה את דרכי לעבר הספרייה, נשטף עם ההמונים הנעים בוורידים המזרימים דם לעבר ליבה של העיר, הדואומו. עברתי על פני הדואומו כבר מניין פעמים והתור בכל פעם מונע ממני להיכנס, חוק זה חוק. אבל בכל זאת אני עוצר בכיכר שמולו לכמה דקות. הרי הנסיעה הזו כולה – המטוסים, הרכבות, הרגליים והרחובות, כולם משמשים למטרה אחת, להוביל אותי לאיזה ספסל, חומת אבן, שפת מדרכה, בה אוכל להתיישב ולשקוע בהתבוננות בעוברים ובשבים, שלאחר חמש, עשר או חמש עשרה דקות כבר הופכים למין זרימה קבועה, נהר הממשיך ושוטף ככוח טבע, והשפע, ריבוי הצבעים, תווי הפנים, גוני העור, וסיפורי העיניים גורמים לי לשקוע במין היפנוזה נעימה שבתוכה הולכת ומתגבשת תחושת העושר והאושר שבקיום. אני יושב לי שוב בכיכר, ותכונה מתחילה להסתמן בקצה – שם, מול הכנסייה ובקצה הרחבה, כמה בני אדם מניחים תמונות על הרצפה. הם מסדרים אותן בקולאז' ואז מתחילים לחבר את החוטים במערכת ההגברה שהביאו. עוד ועוד משתתפים ומשתתפות מתכנסים, ואני מתחיל לזהות את תווי הפנים, שמתגלים כתווי פנים משפחתיים עבורי. עוד כמה דקות עוברות ודגל אוקראינה נשלף, מוחזק בידי שורות המפגינות והמפגינים, שגם פורצים בהמנון, ומסיימים בסלבה אוקראינה. תהילה לאוקראינה. אחד מהם, אולי דוגמן על פי מראהו, בעל אנגלית טובה, פורץ את שורת הדגל ומדבר אל הקהל שמתאסף, מבקש תרומה עבור הפליטים. ברגע אחד נקרע המסך מעל ההתבוננות שלי, מעל כל אותם מים זורמים של סיפורים אנושיים, מעל האומנות והציורים. כל זה, כל אותה רווחה, היא לא רק תמיד על חשבון מישהו. לא רק שהכיכר הזו, אחרי הכל, אפשרית רק לחלק קטן מאיתנו, אלא שהיא תמיד עומדת על אדמה שמועדת לרעוד ולהיבקע. הנה גם הסיפור המשפחתי שלי, ששייך גם למפגינים ולמפגינות שכעת שרים שוב את ההמנון – סבי שברח מגרמניה, אבי שברח מברית המועצות, הם שברחו מאוקראינה המותקפת. עבורי, ואני לא כותב את זה בגלל שרגליי צועדות לקראת הספרייה, יש רק דרך אחת להינצל, באופן פרטי וקולקטיבי גם יחד: הספרות, או האומנות בכלל. זה אולי עגום בדרכו, אבל המפגש עם כותב או כותבת מגלה חלקים מורכבים כל כך, עשירים כל כך, חד-פעמיים בצורה שגוברת אפילו על עומק ההיכרות הבינאישית שלנו. קשה, כך נדמה לי, להרים אחר כך חרב ביד. ההרהורים הללו מסתיימים בפתח הספרייה, שהייתה הספרייה הציבורית השנייה שנפתחה בעולם, אבל גם בה מרבית הביקור עוברת שוב דרך בדי-ציור. שוב אני נתקל בחברנו קאראווג'ו, הפעם בציור סלסלת פירות. חזק, אבל לא כמו שהוא מטפל בבני-אדם. רק קצה הביקור במקום מתאפיין בריח הדחוס, האינטימי והכבד של מדפי ספרים. בחדר האחרון מוצבים הרישומים של לאונרדו דה וינצ'י , ה"קודקס אטלנטיקוס", יומן הרעיונות וההמצאות העצום של איש הרנסאנס המובהק מכולם. אני מסתובב בחדר, מביט ברישומים המצהיבים ומודה לאל על הפרעת הקשב שלי. לטעמי, אי אפשר להבין את האמן והממציא הגדול הזה ללא התכונה הזו. הכל מעניין אותו, ולמזלו, הוא בורך בכישרון לכמעט כל דבר. אבל מכיוון שהכל מעניין אותו הוא ככל הנראה מוביל בתחרות נטישת ציורים ופרויקטים. שוב ושוב הוא אוסף משהו באמצע בדרכו אל הדבר הבא, ודפי היומן גם הם ערבוביה נהדרת שנראית כמו יצירת אומנות בפני עצמה. כמה שורות מהירות, רישום של מכונה, של כלי נגינה, של תווי פנים. לאונרדו היה אומניבור, אוכל-כל. הוא זרק אל המחברות את כל מה שהתרוצץ בראשו, כל מה שהוא ראה, כל מה שחלם ודמיין. אם לאונרדו הוא האבטיפוס הגדול של טווח הסקרנות האנושית, של התשוקה להכיר את כל קצות הקיום, מדוע שלא נלמד ממנו את תכונת היסוד, ההרגל הבסיסי שדרכו מימש את אותה תשוקה? המחברת התמידית, היומן האישי. הרי אנחנו חיים בעולם שבו ממילא כל אחד ואחת מאיתנו מסתובב עם יומן קטן כזה בכיס. במכשיר הסלולרי יש מקום אין סופי ל"קודקס יונתנוס" ואני אכן זורק לשם את כל מה שעובר לי בראש, וכך בונה את השורות הללו. אינני לאונרדו, כמובן, רחוק מכך, מקל הכישרונות נגע לי אולי בעורף, אבל לפחות לשנינו מבצבצת מחברת מהיד. החדר הזה, שבתוכו אני מתהלך וחושב על מחברות בהחלט גורם ליד לרעוד מרצון לכתוב משהו, למלא איזה דף. אני יוצא מהספרייה בכדי לגלות את גישושי הערב, ערב מלנכולי, בשל הפרידה הצפויה מאיטליה. אבל כרגיל, יש לי משימות שדוחקות הצידה את הצער. והפעם, משימה קשה יותר מכל הקודמות, לקנות מתנות לבני המשפחה, לבת-זוגי, לבתי ולבני, ועלי לעשות זאת תוך התחמקות מכל הניסיונות הערמומיים לפתות אותי, ולמצוא דברים פשוטים. לנו במשפחה אין עסק עם המבריק מדי. המתנות ניקנו, התיק ארוז ואפשר לצאת לכוס יין אחרונה בהחלט בטרם נשוב לארץ חמדת אבות. אני מחליט להישאר בקרבת המלון, הרי הטיסה בעוד כמה שעות, ומוצא את עצמי במסעדה קטנה, שכונתית, ברחוב צדדי ונטול הדר. אני שוב טועה לחשוב, כפי שקרה לי כבר כמה פעמים במסע הזה, שעובדי המקום – צמד הבחורים הצעירים שמביאים את המנות לשולחן, האישה שנמצאת ליד הקופה והגבר שנכנס ויוצא מהמטבח – הם בני משפחה אחת. היין עוזר לי לבנות את החוטים של המערך המשפחתי, אבל כל זה קורס ברעש כשאחד הבחורים מחייך ומספר שהם כלל וכלל לא בני משפחה, ואפילו לא הכירו לפני העבודה המשותפת. בטעות שלי בכל זאת יש משהו משמעותי, והעובדה שבכל פעם הייתי בטוח שמדובר בבני משפחה, במסעדות ברומא , בפירנצה, בוונציה ובמילאנו, מספרת משהו על שפת גופם של בני ובנות איטליה. חום עולה מהם, קרבה שנבנית במהירות, וקולות גבוהים ופתוחים, שפעמים רבות בני אדם מחלצים מתוכם רק בבית, נשמעים פה בכל מקום גם במרחב הציבורי. אני חוזר מתנדנד מעט בכדי לאסוף את המזוודה ועורך לעצמי סיכום מהיר. האם הצלחתי במשימת הבזק? האם הצלחתי להעמיד את איטליה בדחיסות, בתנועה מהירה מדרום לצפון? כלל וכלל לא בטוח. מבנה הגוף אכן שונה, גם היחס למראה החיצוני. אנשי הים ואנשי ההרים, קצב החיים בנאפולי אינו קצב החיים במילאנו, מראה הרחובות ברומא, בה ההיסטוריה מערבבת ביד חזקה זמנים ותרבויות לא דומה לרחובות פאדובה, ולא לאלו של מילאנו. אז מה כן? נדמה לי כי אהבת היש, אהבת החיים, מעט גלויה יותר באיטליה. המזון, הקפה, האפרטיבו, היחס לאומנות, תנועות הידיים הרחבות והמהירות, השפה המתנגנת, ישנה תחושה שהכול עומד על במה במדינה הזו, החיים מוצגים לעיני כל. לא רע להיות ניצב בהצגה.

בפרק החמישי במסע חוצה-איטליה, לומד יונתן ברג סוף סוף על כוחה של המאפיה ופוגש כמה איטלקים אמיתיים. האם בפאדובה מסתתרות התשובות לשאלות שהטרידו אותו מתחילת המסע? יום ראשון בפאדובה , והעיר לשמחתי מנומנמת. החום אינו קשה מדי ואפשר להלך באיטיות, מבלי להספיק דבר, ולשתות קפה בלגימות מתונות בבית קפה שבקרבת הכנסייה הקטנה בה מושל ג'וטו. זו גם הזדמנות לקשור שיחה עם פיליפו, המלצר – סטודנט צעיר וגבה קומה, שלומד הנדסה וגר בעיר עם בת הזוג. במקור, מתברר, הוא מגיע מעיירה בשם בסאנו דל גראפה ואילו בת הזוג שלו מגיעה מהעיר פסקארה. שניהם לא מרבים לחזור הביתה, הוא אומר, ונדמה שהפער בין הדורות באיטליה הולך ומעמיק. בכל פעם שהוא חוזר הוא מגלה שהוריו נותרו במקום ואילו הוא רק ממשיך ומתרחק ממנו עוד ועוד. יש דבר נוסף שעולה במהלך השיחה שלנו וכנראה שלא משתנה לאורך הדורות – פעילות העולם התחתון, המאפיה. זה בכל מקום, אומר פיליפו, וגם זו עדות לעבר, לעוד סוג של מסורת שלא עוזבת את איטליה. ישנן מסורות נהדרות, של כל מיני אמנים שיוצרים את עבודותיהם בשיטות עתיקות העומדות בפני הכחדה, אבל יש גם מסורות כאלו, שמשבשות את האפשרות של איטליה להיות כמו מדינות אחרות באיחוד. נראה לי מוזר שזה מה שמטריד אדם צעיר, אבל נדמה לי שזו לא ההשפעה הישירה של הארגונים הללו על חייו שמדאיגה אותו, אלא ההבנה של מהו הכוח השולט במקום שהוא אוהב. יש שתי איטליות, מסביר לי פיליפו, בניסיון לתאר לי את המאבק בין הכוחות המנוגדים סביבו, בין הקולניות, האלימות והכוח לבין החום, אהבת היופי והצניעות. אנחנו יושבים לכוס קפה נוספת במרכז העיר, ופיליפו מנסה לעשות לי קצת סדר בדברים. יש את איטליה של מלאכי הבוץ שמגיעים כדי להציל יצירות אומנות אחרי השיטפון, ויש את זו של ברלוסקוני, ושאר צורות השחיתות. מהסיבה הזו הוא הפסיק לאהוב כדורגל. שם ביציעים הכל נוטה לעבר איטליה הכוחנית והבוטה, והוא לא רוצה שום חלק בזה. לצערו, הוא לא בטוח שאפשר יהיה להיחלץ באמת מהעולם התחתון שרותח מתחת לפני השטח, ושלדבריו של פיליפו כבר השתלט על חלקים מפאדובה. אני מסתכל על הדברים מבחוץ, אמרתי לו, וכל מה שאני יודע מתווך על ידיי הקולנוע, והקולנוע הוא מנגנון רומנטי קיצוני, שצובע את הכול בצבעי השקיעה והזריחה. כבוד, משפחה, אומץ... הטלוויזיה והקולנוע הפכו את העולם התחתון לאתר רומנטי שבו החיים עדיין מתהווים מתוך מחוות גדולות, מתוך סיפורים של עוצמה והתמסרות, חומרים שבעולם שלמעלה איבדו זה מכבר את כוחם. פיליפו המשיך ודיבר על ברלוסקוני, על הטלוויזיה שלו שהמטרה הברורה שלה היא להפוך את העם לטיפש יותר ויותר, בהתאמה עם הידרדרות החומר האנושי בשלטון. הוא תיעב את הערוצים המרכזיים, שלטעמו רצים לשתף פעולה עם כל אחד שזוכה במעט כוח. הם שבשבת אידיאולוגית. חשבתי שפיליפו מגזים ביחס להשפעת המאפיה, שהרי עבורי, כפי שאמרתי, זה עולם קולנועי, כלומר חיקוי של המציאות ולא המציאות אבל כמה שעות אחר כך בעודי משוטט בעיר הגעתי לדואומו של פאדובה. בכניסה עמדו כמה צעירים וצעירות לבושים במה שנראה כמו מדים של תנועת נוער, ומולם שולחן מלא בעציצים. אחת מהצעירות הציעה לי לקנות עציץ כדי לתמוך בתנועה שלהם. היא הסבירה לי שהם אוספים כסף כדי לנסוע לדרום איטליה ולעזור לארגון מקומי שמטפל בנכסים ששוחררו מידיי המאפיה האיטלקית ומחזיר אותם לציבור. הארגון נתקל בהתנגדות מקומית, והם רוצים לרדת דרומה ולתמוך בו. הצעירים היו נלהבים, חדורי מטרה ותחושת שליחות לאומית, ואם הצעירים האידיאליסטים של המקום חשים שזו המשימה הדחופה ביותר, משהו ששווה להקדיש לו את רוב הזמן והמאמץ, כנראה שהם בטוחים שהאיום הגדול ביותר על המרקם החברתי מגיע משם. רק אז נזכרתי במה שראיתי ברגע העלייה על אוטובוס-המים בתחנת הריאלטו בוונציה: מעל מסעדה מקומית נפרס שלט עצום מידות ובו נכתב " נו מאפיה ונציה אה סקרה ", כלומר "לא מאפיה, ונציה היא קדושה". אבל פאדובה איננה רק צעירים לוחמניים, ואחד הרגעים המרכזיים בעיר היה הביקור שלי בקפלת סקרובני, ממלכתו הקטנה של אחד הציירים הידועים באיטליה – ג'וטו. עמדתי שם במשך חמש עשרה הדקות המוקצבות לכל מבקר, מול הקיר הדרומי שעליו התנהל יום הדין, וניסיתי לחשוב על ההשפעה של בתי תפילה המכוסים בציורים חיים כל כך, מפורטים ומלאי פעילות. בקצה הימני הצבעים הכהים של השאול ומעליהם יושבים, מוקפי הילה, השליחים. איך אפשר שלא לפתח דרמה פנימית וחיצונית כשאתה מוקף כל העת בסצנות כאלו? הסתובבתי בחלל רק רבע שעה וכבר התחשק לי להעמיד גם את חיי בתמונות כאלו: הלידה, השיטוט בשדה, העמדה בחברון, ירח מלא בגואה. קפיצה קטנה בזמן ואנחנו שוב בערב, הכיכרות מלאים בשולחנות עמוסים באוכל, ואני מוקף בתושבי העיר. נדמה לי שבפאדובה אני נפגש לראשונה במסע הזה עם נורמליות איטלקית, מקום שלא נשטף כולו בתיירים, ומערכות היחסים בין המקומיים לזרים לא מוכתבות על ידי המתח הבין-אישי שנוצר בין נותני שירות ללקוחות. אני מנסה להבין מהי אותה נורמליות מקומית, איך נראה היום-יום שלה, אבל את זה אינני יכול לדעת באמת. אחרי כוס היין הקבועה של שעת השקיעה אני משוחח עם בת-זוגי והילדים בשיחת וואטסאפ. המסע הזה שונה בהרבה מובנים מהמסעות האחרים שלי. הוא מתרחש אחרי צום הקורונה, כשאני מודע למעשה הכתיבה מלכתחילה, אבל יותר מכל המסע הזה מתקיים כשאני אב למאיה-פז ובארי. ואחרי כל שיחה איתם, בשעות הערב לפני השינה, אני לא יכול שלא לנסות ולדמיין את החיים פה, לנסות לשתול את החיים שלי במקום זר. אולי זה מה שקורה במסעות – אתה חש שאין לך עבר, או לכל הפחות אתה מבקש שלא יהיה לך כזה, וכמי שבא משום מקום, תוכל להתמלא כולך במקום החדש. אני עוצם את העיניים ורואה את התמונה כולה – הנה אני ברחוב הראשי, אוחז בידיי ילדיי, ולידי, באטיות של ערב קיץ, פוסעת גאולה בת-זוגי. אנחנו רואים שבאולם העתיק של האוניברסיטה מוקרן סרט ובו גלילאו מסתובב ברחבי העיר ומהלל את המדע. בצד השני של הרחוב ישנה הופעה של להקות זמר, חלקן שרות מזמורי כנסייה אבל אחת מהן פורצת בגוספל, ואנחנו ממשיכים לרחובות הגטו היהודי ומגלים שהוא הפך למרכז חיי-הלילה. התמונה מתפוגגת, הדמיון נרגע לקראת השינה ואני שוב לבדי, במיטת בית-המלון. מחר מילאנו מחכה לי.

בפרק הרביעי במסע חוצה איטליה מנסה יונתן ברג לנווט את דרכו בוונציה – העיר והסמל. הוא פוגש חבר ותיק בבית הקברות של סן מיקלה ומתאהב בתעלות העיר, אך האינטנסיביות של העיר ויופיה הקיצוני מצליחים לערער אותו. האם עליו לברוח, או לצלול לעומק החוויה? אוי ואבוי, ונציה! אין עוד עיר כזו, שאתה מבקש לעזוב תכף ומיד ובאותה מידה מבקש להישאר בה לעד. אין שום פינה בעיר שבה אתה יכול להינצל מהיופי – מהאופן שבו המים נעים ומרככים את האבן, מהגונדולות המתנדנדות בתנועת ערסול איטית עם כל איוושה של המים, מהגשרים והקימורים, ומהחלונות הגדולים שנפערים אל תוך הבניינים המסתוריים שלאורך הקנאל גרנדה – התעלה הגדולה. אתה רק פוסע כמה צעדים והנה נפתחת מולך כיכר שכל כולה צבעים חמים, צבע אדמה וחמרה וירוק אזוב, במרכזה באר ישנה ומסביבה בניינים מפוארים שעיצובם רומז על פאר ועוצמה מעידן אחר. לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך מול נוף שנראה כמו גלויה שקמה לחיים ונעמדת מולך, הגוף רוצה לעצור לרגע, להתיישב ולהניח לרגליים לנוח ולהתנדנד מעל תעלה, אבל העין רעבה, היא בהתקף בולמי ואינה מוכנה לחדול מגמיעת היופי בשוקת הבלתי נגמרת של האי. בעיר הזו, לעתים, אחרי שיטוט של כמה שעות, אתה חש את אותה תחושה הגואה באדם המבקר בלונה-פארק, אחרי שאכל במהירות ענן צמר גפן וגופו מבולבל מרוב סוכר, צבעים בוהקים, אורות מהבהבים והמולת ההמון שסביבו. תחושת בחילה אוחזת בך, יותר מדי מתוק על שטח קטן מדי. אבל ונציה מעמידה בפניך גם את הבעיה וגם את הפיתרון – האומנות, החיפוש אחר שכבות העומק שטמונות באינספור פינות בעיר. בשעת הביקור שלי פורצת האומנות וצומחת מכל פינה – זו עת הביאנלה , ומלבד החלל המרכזי שבגני הביאנלה, אינספור פאלאצי וחללים נסתרים משתתפים בחגיגה ומארחים באופן זמני תערוכות. אני מוצא את עצמי חורג פעם אחת ויחידה מחוק האי-עמידה בתור: העילה היא אנסלם קיפר – האמן הגרמני שאני יכול להכתיר, והוא בוודאי לא ידע את נפשו מאושר כשישמע על כך, כאמן החי האהוב עלי ביותר. לרגל האירוע הפאלאצו דוקאלה (בימים כתיקונם הארמון של ונציה בו התגורר בעבר השליט, או הדוג'ה) העניק את אחד האולמות לאדון קיפר על מנת שייצור יצירה מיוחדת עבור הביאנלה. אני פוסע בשעת בוקר מוקדמת בין חדרי הארמון, והארמון הוא אכן ארמון והחדרים רבי רושם, משדרים כראוי את כוחה של האימפריה. הגודל, ההד, הציורים המכסים את הקירות והתקרה משקפים את אותה תחושת עוצמה ויכולת. הם מדגימים היטב את ההצלחה, נאמנים לתפקידם החברתי ונענים למאמץ הקולקטיבי של ההכרזה כלפי חוץ על כוחו ועושרו של המזמין. אבל אני פוסע בחדרים בשעמום מוחלט. כן, זה גדול, שמתי לב. הציורים מפורטים ומיומנים, וציירו אותם כמה מהציירים הנחשבים של התקופה, אבל זה מוזיאון שעווה קפוא. ומכעיס אף מכך – הם משדרים בכל כוחם שלמות, חיפוש אחר יופי ואידיליה, ומתעלמים באופן מוחלט מכל מה שנוצר במערכת העיכול העצומה של אימפריה: הפליטים, האובדן, ההרס, המתים, הפועלים וההתעמרות. הכל משתנה באולם שבו שולט קיפר. הוא ייצר סדרה של בדים עצומים, התלויים מהרצפה לתקרה. כהרגלו, הבדים מכוסים בשכבות של צבע, עפר, קש, וכסף שהומס ונשפך. ואם לא די בחומרים הכבדים הללו, הגסים, מלאי הגבשושיות, קיפר גם שתל בציורים עגלות ואופניים חלודים, שאריות של פגזים ובגדים. הבדים נראים כאילו יד נעלמת גרסה את המציאות, העבירה אותה במכונה מפרקת-כל, והטיחה את מה שנותר כנגד הבד. העבודות של קיפר הן ניגוד גמור לחללים שדרכם צועדים המבקרים, והחלל שבו אני עומד, מוקף בצבעים הכהים – שחור, חום, אפור – מספר סיפור אחר על הפליטים, המלחמה, הברזל, והעשב היבש. הפאר של קיפר הוא פאר החורבן וההרס, בדיוק מה ששולט בחייהם של רוב בני האדם, גם אם לא בחייהם של מבקרי הבינאלה. כאשר עוזבים המבקרים את החלל שבו מוצגות העבודות החזקות האלה הם נכנסים למנהרות שדרכן צעדו הנידונים לתאי המאסר. הפיתולים, התקרות הנמוכות, סורגי הברזל – כל אלה ממסגרים היטב את היציאה מהעולם שברא קיפר, שהרי תמונות החורבן הללו אינן עדות על המציאות המודרנית בלבד. ונציה היתה מעצמה ומרכז סחר חשוב, ובליבה הסתתרו לא מעט חדרים כהים לצד העמדת הפנים של הכוח והיופי. אי אפשר לפספס את העובדה שהאולמות המפוארים נבנו, פיזית ומטפורית, מעל חדרים חשוכים עם תקרות נמוכות, וקירות חשופים ועירומים מקישוטים, מלבד אולי סימני החריטה והדימום שהשאירו האסירים שנכלאו בהם. בעודי הולך ונע בפיתולי בית האסורים, חשבתי שאולי הסיבה שהאומנות המודרנית אוהבת את ונציה היא היופי השוכן בה על כל צעד ושעל, יופי טהור כל כך עד שהוא מנוגד לשאיפה הפנימית של אותה אומנות – לחשוף את מה שמסתתר מתחת להעמדת הפנים שלנו, את החדרים הכהים, הפנימיים והחיצוניים, שפעמים רבות מטאטאים מרשות הרבים. דברים בעולם עובדים טוב כשהם מתחככים זה בזה, מנוגדים זה לזה ומתעמתים. לכן הזריחה והשקיעה מושכות אותנו כל כך. ונציה היא שקיעה ארוכה בה היופי המושלם, אולי מושלם מדי, מתחכך במה שנודף מהאומנות העכשווית – אבדן וחיפוש הזהות, היחס לעוולות ולחוסר שוויון. כל אלה ממלאים את הגנים ואת הארסנלה, מוקדי הבינאלה, אבל על השיטוט שלי שם אין לי הרבה מה לספר. הייתה שם יותר מדי מודעות והעדר כמעט מוחלט של אינסטינקטיביות, של היחלצות מההווה לטובת העל-זמני, השאלות הגדולות, המילים הגדולות. התסכול הכריע אותי ובכדי להירגע אני מחליט לעלות על המים. המשימה שקיבלתי מהפיקוד העליון גורמת לי להתרוצץ בין הגונדוליירים בניסיון לשכנע אותם להפוך אותי לגונדולייר ליום אחד, ולתת לי לחתור בגונדולה. מתחילה להתברר שאיפתו העליונה של הפיקוד העליון: לסבך אותי עם האוכלוסייה המקומית. הגונדוליירים מביטים בי ברתיעה ובבוז מופגן, ועונים לי בעודם מביטים לעבר האופק, או לעבר לקוחות פוטנציאליים אחרים שלא מבלבלים את המוח ומצויידים בכיסים עמוקים. לעברי הם מפטירים רק חצי מבט מזלזל וממלמלים משפטים בסגנון "רק מי שהוא ונציאני יכול להשיט את הגונדולה". גולנדולייר אחד מביט בי ברחמים ומכריז "אתה לא תהיה מסוגל לעשות את זה חצי דקה", וחברו מחזק את דבריו ומבהיר לי שאני אנווט את הגונדולה היישר לאחד הבתים, ואין להם ביטוח למטומטמים. אזכרה פרטית לבן-ונציה אני מחליט על משימה חלופית-פרטית שלא תסבך אותי עם איש, ופונה אל המתים. המשימה כוללת את מחבר הספר האהוב עלי ביותר על ונציה – יוסף ברודסקי, משורר יהודי מעולה שנקבר דווקא בבית קברות נוצרי ובעל הספר "חותם מים". אני מוסיף למשימה כוסית וודקה עבור יוסף, ועולה ללגום אותה על קברו המצוי באי סן-מיקלה שנמצא לא רחוק מוונציה, בדרך לאי מוראנו. קהל התיירים הגודש את הוואפורטו, אוטובוס-הסירה הוונציאני, שולח מבטי תמיהה חשדניים בבחור התמהוני ארוך-השיער כשהוא יורד לבדו בבית הקברות, אבל אני מתעלם. בדרכי לקבר אני מהרהר בספר של ברודסקי, בו אני קורא מאז בואי לעיר. החוויה של ברודסקי בוונציה מסקרנת אותי, ואני שוקע בתיאוריו על הימים השלמים שהעביר מסתובב ברחובות, או כאשר ביקר אצל אולגה ראג', אלמנתו של עזרא פאונד, הזוג שלצידו הוא גם נקבר. ברודסקי מביט על הבתים, על האריות והפסלים, על המים המשקפים את העולם שמעל ומצליח לתאר את אותו הלך רוח המיוחד לוונציה, העיר שלדברי ברודסקי אמנם מתחמקת ממך ומותירה אותך עירום מכל מה שיש לך, אבל בסופו של דבר הופכת למקום היחיד שבו אתה חש כי החיים ראויים. הם ראויים מכיוון שהמקום כולו חותר לעבר היופי, ולא מתבייש באותה חתירה. הבושה היא מה שהותיר אותנו עם מגדלים רבי הקומות, משרדים ואורות ניאון. ברוסדקי הגיע ממים – מסנט פטרסבורג, ונקבר במים – בוונציה, ונדמה שגם הספר שכתב הוא עצמו בעל איכות של מים, זורם מפה לשם ומנסה להבין מדוע אנחנו נמשכים למקום, וכיצד הופך מקום לבית. בבית הקברות אני חולף על פני חלקת קברי הילדים העצובה, ומגיע לחלקת הלא-קתולים. הקבר של יוסף ממתין לי בקצה השורה, ועליו נגלית תערובת סמלים ומאבקי זהות שהיה בוודאי מעלה חיוך על פניו: מבקר אחד הניח על המצבה ספר תהילים ומשום מה גם את תמונת פניו של בעל הסולם. מישהו אחר הניח בסמוך צלב וספר זמירות נוצרי. ברודסקי עצמו לא הסגיר אף פעם קרבה ליהדות, וככל הידוע לי גם סירב לכל הצעה להגיע לישראל. אבל את מה שלא עשה בחייו, אין לו איך למנוע אחרי מותו. לרגע הרהרתי באפשרות להעמיד את חלקת הקבר כיצירה בביאנלה, אבל ויתרתי במהירות על הרעיון ושקעתי מול המצבה בקריאת השורות האחרונות בספר "חותם מים": "בכך שהעיר הזו מתחככת במים היא מיטיבה את מראהו של הזמן ומייפה את העתיד. זה ייעודה של העיר הזאת ביקום... הדמעה מוכיחה זאת. הדמעה היא הניסיון להישאר להשתהות, להימזג בעיר... הרי היא תוצאה של פעולת החיסור, שבה מופחת הרב מן המועט: היופי מן האדם. אותו דבר עצמו חל על האהבה. כי האהבה שהאדם אוהב גדולה ממנו." הרמתי כוסית וודקה, אוסף של דמעות, לזכר רוחו של המשורר שנמהלה ברוח העיר. שבתי מבית הקברות לעבר העיר בשעת ערב מוקדמת, והתחלתי במשימת הערב המוכרת לנו זה מכבר – לגימה של משהו מוצלח כנגד נוף הראוי לטקס הלגימה. אבל ונציה מסבכת את המשימה כהוגן, משום שבכל פעם שאני קם ממקומי, משוכנע כי לגמתי במקום ראוי והמשימה תמה ואפשר להתנדנד ולדשדש בחזרה למלון, מתגלה לפניי לפתע עוד כיכר קטנה ונהדרת, עוד תעלה שמעליה גשר אבן ובליבה סירות שמפלחות את המים ומותירות אחריהן ענני קצף, וכמובן שאני חייב להתיישב שוב, וללגום שוב למען יופיה של העיר. רק יין לבן הערב, החלטתי. זה המשקה שנדמה לי שונציה מבקשת. לקראת חצות אני כבר אבוד לגמרי, אינני יודע היכן אני ולמען האמת גם לא איכפת לי, כי באשר אני פונה, ונציה מקדמת אותי במים ואבן, אבן ומים הממשיכים זה את זה עד אינסוף. רק מכה קטנה מהמציאות מחזירה אותי לחדרי בסופו של דבר, והשיטוט הנהנתי שלי הסתיים, כפי שכל כך הרבה דברים הסתיימו, עם כמה משפטים בגרמנית שמנונית. הם היו חייבים לשבת לצידי, צמד הזוגות, וכמובן שהם היו חייבים לשאול מהיכן אני. למה שהם יותירו לגבר המחייך חיוך טיפשי, מהמהם לעצמו ומביט בחמדה לכל עבר, להיוותר לעצמו? הלילה הסתיים והשחר עלה, ובשעת בוקר מוקדמת מאד נמלטתי על נפשי מוונציה. כשיצאתי לדרך הרגשתי צורך עז להתרחק ממנה אבל אז, בעודי מניח את המזוודה על הרציף בתחנת הרכבת חשתי צורך עז לא פחות ללחוץ על כפתור החזרה לאחור, להטיל שוב את המזוודה בחדר הקטן והטחוב, לכבות את המכשיר הסלולרי, לזרוק את הדרכון למי התעלה הגדולה ולהפוך לצל משוטט ברחבי העיר. עליתי לרכבת רק בכדי לרדת ממנה אחרי ארבעים דקות, בעיר שהגעתי אליה במטרה להימלט מהציר המתויר לגמרי שלאורכו נעתי עד כה. פאדובה, חשבתי, תהיה מקום טוב לנשום כמה נשימות רגועות ולדחוק את התחושה המטרידה והבלתי נסבלת של הצורך להספיק הכל.

למה כל הצעירים בנאפולי מקועקעים, איך משקפים הציורים הדרמטיים בכנסיות את הנפש האיטלקית הסוערת ומי זה בכלל פינו דניאלה, האליל המקומי? בפרק הראשון במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לגלות את פניה של נאפולי האמיתית. אבל המשימה מתגלה כמסובכת יותר מהצפוי... הבעיה במסע לאיטליה הוא שהוא מתחיל בארץ. נהג המונית שעצר מול הבית דרש פי שניים מהמחיר (בלי מונה, כמובן), התור בנמל התעופה התחיל בדלת המונית, והבקשה שלי לעבור מהר כי המטוס עומד להמריא זכתה לבוז וזלזול. לאחר המתנה מיואשת התקשרו אלי מהשער ברגע האחרון ומיד רצתי והתחלתי את המסע מזיע ומתנשף. לפחות נחתי ברומא ביום קיץ יפה. מבנה הטיול היה פשוט, לכאורה: הפיקוד העליון שלח אותי לחלוף דרך איטליה מדרום לצפון, ותבע שאשלים את המשימה במהירות שיא – עשרה ימים בלבד. ההיגיון פשוט, גם אם מנוגד לקצב החיים באיטליה. אולי דווקא המהירות תחשוף צדדים נסתרים, ותבליט את ההבדלים שבין תושבי נאפולי שבקצה הדרומי של המדינה לתושבי מילאנו שבקצה הצפוני. מסעות הם עניין משמעותי עבורי, והחלטתי לשאוב ההשראה מספרי המסע של פול ת'רו האמריקאי (אם כי המסעות שלו היו הרבה יותר רציניים, והכתיבה... נו, כדאי לשאוף גבוה). ת'רו יצא מביתו בבוסטון ולקח רכבת אחרי רכבת עד שהגיע לקצה ארץ האש ב"אקספרס הפטגוני הישן". מסע חוצה יבשות אחד לא הספיק, ובספר "באזר הרכבות הגדול" יצא ת'רו להרפתקה נוספת שהחלה בפריז ועברה דרך אסיה כולה, כולל נסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית. תכננתי להידמות לת'רו, וללגום לגימות גדולות ומהירות מהנוף האיטלקי, אבל בינתיים, בתחנת הרכבת רומא צ'נטראלה, נדמה לי שנקלעתי דווקא לסיפורו של כותב ידוע אחר – הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו, שכתב על משחקי היש והאין, על הערים הקיימות והדמיוניות. ההבדל בין המציאותי לדמיוני הטשטש בתחנה, וגיליתי שעשרות נוסעים ונוסעות עומדים בחום ומחפשים לשווא את קרון מספר שמונה, בו הם אמורים לשבת. אך הרכבת מסתיימת בקרון מספר שבע, וחוסר הוודאות גורר התקף חרדה רב משתתפים – זוג חברות בנות שישים ושזופות עד העצם (ואולי אף מעבר לכך) נשאבות לריק ומתחילות להיבהל, ומציתות תגובת שרשרת בקרב הקהל שמתחיל לנוע לכל עבר בחיפוש אחר הלא קיים. הדרמה נעצרת רק כאשר כרטיסן עייף מאבד את הסבלנות ומורה לנו לשבת על כסא כלשהו, לא משנה היכן, בקרון מספר ארבע, וכולנו נדחסים לשם, בהקלה. המסע רק התחיל אבל כבר מרגיש אינסופי, ועוד אמצעי תחבורה אחד מפריד ביני ובין הארץ המובטחת (כלומר המלון הבינוני שהזמנתי בנאפולי) – הרכבת התחתית. חשדן ועייף אני עולה על הקרון, ומביט בתחנות החולפות במהירות על פניי. שם אחד מוכר לי – תחנה בשם דנטה, על שם דנטה אליגיירי כמובן, וזה מרגיש מוזר במיוחד להיתקל באפו המחודד של המשורר הידוע בעודי תקוע מתחת לפני האדמה, במעין מקבילה לתופת שעליה כתב. כשאני מגיע למלון בנאפולי , מותש ולח כמו אחרון המעונים בגיהנום שעליו כתב דנטה, אני נכנס להתקלח רק כדי לגלות שאין מגבת בחדר. אבל אין בי שום כעס כשאני פונה לקבלה: אני אוהב מקומות שמלאים בטעויות, בחוסר סדר ובגיבוב. זה מתאים בדיוק למה שמתרחש בתוכי. מהבחינה הזאת, נאפולי ואני מתאימים כמו כפפה ליד מיוזעת. ההסכם שערכתי עם הפיקוד העליון היה שבמהלך הביקור באיטליה אנסה להשלים סדרה של משימות מאתגרות שיסייעו לי להכיר את המדינה לעומק. כעת, לאחר מקלחת קצרה, אני מוכן להתחיל. השיחה עם פקיד הקבלה היא יריית הפתיחה בניסיוני לבצע את המשימה הראשונה שקיבלתי מהפיקוד העליון. זו משימה חשודה במקצת: עליי לברר מהו הדיאלקט המקומי, לקשור קשרי חברות עם נפוליטני אמיתי, ולהשיג הזמנה להתארח בביתו. במילים אחרות, עליי לסלק את וילון התיירות המסתיר את המציאות, ולהגיע לעיר העתיקה המתחבאת מתחת לצפוי ולמובן מאליו. אני מנסה לקשור שיחה, והפקיד בתגובה מתחיל לדבר במילים הנשמעות דומות לפורטוגזית, דווקא, אבל לאחר זמן מה אני מזהה את המנגנון: מדובר באיטלקית שקיצצו לה את הכנפיים, הורידו לה את המנגינה, דחסו אותה ככל האפשר ומגישים אותה חמה ומהירה. תופעה מוזרה, יש לציין, דווקא הייתי בטוח שבצפון כולם מתרוצצים לחוצים ואילו בדרום יש שפע של זמן, אבל אולי העניין פה הוא לא במילים המתנגנות אלא בגוף הדובר. אני מתבונן בפקיד בריכוז ונדמה לי שאולי תנועות הגוף שלו הן שיוצרות את מנגינת השפה. הגיע הזמן לצאת אל העיר, ואני מוכן. שיטת הטיול שלי אולי לא לגמרי מובנת, אבל מובילה אותי למקומות מעניינים: אני תמיד מתחיל לבדוק מקום באמצעות שיטוט חסר סדר, ללא יעד ברור ובלי מפה. זה עשוי היה להצליח גם הפעם, אבל מסתמן שהגעתי בשעה וביום הגרועים מכולם להכיר את האומה האיטלקית – יום ראשון בצהריים, בחום הלא מרפה של יוני. אני מביט ימינה ושמאלה ומופתע לגלות שהרחובות שוממים לגמרי, מלבד התיירים המשוטטים הנה והנה, בחיפוש אחר איטליה עליה חלמו. אני חש שהגיע הזמן לכמה מסקנות ראשוניות ומכלילות באופן גורף. ראשית, נראה שמגיפת ההשמנה, שגם אני לא מחוסן מפניה, שוטפת את העולם מצפון אמריקה ועד למרגלות הר הווזוב. בנוסף, מגפה נוספת מתגלה – כמעט ואין צעיר או צעירה ללא קעקועים (ובדרך כלל יותר מאחד). תרשו לי רגע לזנק בזמן ולציין שכאשר אגיע לצפון איטליה, לא אתקל בשום מקום בכמות כזו של גופים מקועקעים. אני מנסה לפענח את התופעה, ובסופו של דבר, לקראת סוף השהות שלי בעיר, לאחר כמה וכמה ביקורים בכנסיות המרשימות של נאפולי, מתפתחת בתוכי ההבנה שהקעקועים הם במידה מסויימת המשך מודרני ומפותל לציורי השמן הדרמטיים התלויים בכנסיות, בהם ישו נולד, נצלב ושב לחיים. הדרמה הגדולה מבדי הקנבס מפעפעת אל תוך חייהם של הצופים, ונמשכת בכל מיני דרמות, מפורטות יותר או פחות, המצויירות על זרועות וכתפי התושבים. אנחנו סיפור, אמרו לי הזרועות, סיפור סוער ויפה במיוחד. השעות חולפות והעיר שוב מתעוררת אחרי מנוחת הצהריים שהשביתה כל סימן חיים. מאושש מעט, אני שב להרהר במשימה שהטיל עליי הפיקוד העליון. איך אגלה את הדיאלקט המקומי? ואיך אשיג הזמנה לארוחת ערב בביתו של מקומי? לאחר מחשבה קצרה, אני מגיע למסקנה שמדובר במשימה בעייתית בעת הזו – אלה שמדברים בדיאלקט ונראים כמו מארחים פוטנציאליים לארוחת הערב לא מדברים מילה באנגלית, ואילו אלה שמדברים אנגלית לא נראים כמי שיכולים לספק את אותה ארוחה מיוחלת. לפיכך, אני מחליט על משימה חלופית מטעם עצמי: בדיקה של המתרחש בגופו ובנפשו של מי שאוכל פיצה יומיים ברצף. מרוצה מהשינוי בתוכנית, אני יוצא למימוש המשימה בחדווה גדולה. שתי פיצות מאוחר יותר אני צועד על ויה דל טריבונלי, שבע ונינוח. בין עשרות הפיצריות שתולים דוכנים רבים ובהם בובות זעירות. רובן של שחקני כדורגל, אבל שתי בובות הופיעו בתדירות גבוהה יותר מהאחרות: את הראשונה הכרתי, כמו מרבית העולם – זהו הפרחח מבוקה, דייגו אראמנדו מארדונה, שהיה לאגדה מודרנית בזכות כישרונו עצום (ויצר ההרס העצמי העצום לא פחות). הבובה השנייה היתה זרה לי – היה זה גבר שדמה מעט למארדונה, עם פנים דחוסות וכבדות, שיער צבוע לבלונד וגיטרה ביד. מי זה? עצרתי ברחוב גבר בחולצה מכופתרת כחולה ומכנסיים שחורות. תיק היד שלו הסגיר שהוא בדרכו לפגישה חשובה, רגלו רעדה מציפייה ודמותו אמרה כולה מתח. אולי היה זה עורך דין, אולי הוא היה בדרך לראיון עבודה, אבל כשפניתי לשאול אותו על הבובה המדוברת גופו נרגע מייד, זיק נדלק בעיניו, כתפיו התרככו והוא החל להנהן במרץ, כאילו שום דבר בעולם לא היה חשוב יותר מאותה בובה מיתולוגית. "זהו פינו דניאלה, הזמר הגדול של איטליה", הוא אמר בהתלהבות. עוד לפני שהספקתי לשאול שאלה נוספת הוא כבר שלף את הסלולרי שלו והחל להציג בפניי שיר אחר שיר, ונראה היה שתוך כדי דיבור כבר שכח לגמרי למי המתין, ומדוע. "פינו לימד את עצמו לנגן, הוא המציא את השיר הנפוליטני ואז נתן אותו לכל איטליה," הוא הכריז בלהט. "הוא ניגן עם כל הגדולים, עם צ'יק קוריאה, עם מיק גודריק... הוא חיפש את כל הצלילים שיוצאים מהלב בעולם, הג'ז, הבלוז, שירי העם וחיבר אותם עם הים שלנו," הוא הבהיר. לפתע הביט הגבר בשעון והתנצל שהוא חייב למהר. הוא ביקש ממני להבטיח שאאזין לפינו ואז אבין מדוע הוא שם, בדוכן, מה הופך אותו לאחד הגדולים, גדול כמו מארדונה. הבטחתי ומיד חיפשתי ביוטיוב שירים של מי שאמור היה להפוך לזמר החדש הנערץ אליי. נאמן להבטחה המשכתי ללכת ברחבי נאפולי כשבאוזניות מתנגנת המוזיקה של פינו דניאלה, ולמרות שלא הבנתי מילה, הרגשתי שברגשנות העמוקה שלו הוא העניק לי מפתח לאחת הדלתות בנפש הנאפוליטנית. כששבתי למלון ופתחתי את הטלוויזיה, שהיא, למרבה הצער, הדרך המהירה ביותר להכיר ולהבין מקום, התעכבתי על ערוצי המוזיקה וחתיכה קטנה מהפאזל ננעצה לפתע במקומה. בכל ערוצי המוזיקה, כולל אלה שהתהדרו בזמרות וזמרים מזן הדיבור המהיר והביט הקצבי, שמבצעים בעיקר מופעי פירוטכניקה כדי להסוות את הדלות ההרמונית, היא הייתה שם: הרגשנות הגלויה, ללא כל בושה, ללא כל אירוניה. הים התיכון, נדמה לי, מעורר רגשנות כזו, נפשית ודתית. אולי אלו פני השטח הפשוטים והצחיחים במידה, נטולי האגדה המסתורית הטמונה ביערות הצפון או הייאוש המבהיל שמעורר המדבר הדרומי. אולי זה החום והמשיכה אל החוף, אולי זו התערטלות הגוף שמוליכה את הנפש. אנחנו גרים אמנם לחופי הים התיכון אך לצערי בישראל העניין מכוסה ומגודר בסיפור היהודי, שמחסל בעקשנות כל סיכוי להתמסרות רגשנית שכזו. היהדות מפחדת מרגש מוחלט, שאינו מערב את החוק, כלומר את השכל. וההשפעה הכבדה של האח כבד הגוף מצפון אמריקה, אשר אישיותו הרגשית מזויפת מהעקב ועד ציצית השיער, בוודאי תורמת לתהליך. אולי בגלל זה איטליה מלאה כולה בתיירים מארצות הברית, ארץ החופש, משום שדווקא כאן הם מוצאים את החופש האמיתי ונשמות פרועות שהפוכות בתכלית לאלה שלהם: הנפש האיטלקית היא רגשנית, מוחצנת, סוערת וחובבת כיבוס כביסה מלוכלכת ברחוב מול כולם, ולא במרתף הבית. במהלך הימים שהעברתי בנאפולי הפך פינו דניאלה לפסקול שליווה את שיטוטיי, הפיצה הפכה למזון העיקרי שלי, ואת הצמא הרוויתי הזכות השקרטו (קפה קר). על מנת להכיר את העיר, החלטתי להתמכר לענף הספורט המועדף עליי – ביקור בכנסיות. כשאני באירופה אני נוהג לפקוד כנסיות כאילו מדובר על מזנון בסגנון אכול כפי יכולתך (ואני יכול גם יכול). כל גודל, מסדר דתי וצורה אדריכלית טובים בעיניי. אני הרי, למרבה הצער, סופר, והצלחה של סיפור גורמת לי לתקווה ביחס לתחום העיסוק הגוסס שלי. ואיזה סיפור הצליח במאות השנים האחרונות יותר מסיפורו של ישו? אני נכנס בזה אחר זה לקתדרלה [AB2] (Duomo di Napoli), לכנסיית סן לורנצו מאג'ורה [AB3] ולכנסיית ג'זו [AB4] נואובו (Chiesa del Gesù Nuovo). הרנסנס והבארוק מנסים לחסל את ההתלהבות שלי בעזרת יותר מדי מאמץ: כל כך הרבה עיטורים ופיתוחים, קימורים ונטיפים, כל כך הרבה הילות וקדושים, אדום ושחור, פנים מעונות ופנים הזוכות למענה, אחינו ישוע נולד, מתנבא, נבגד, מת וקם לתחייה. אני מביט בו, בגבר הצעיר ממני בעשור, בעל השיער הארוך ומראה המשורר, ורואה אותו על רקע הגליל, משתלב בחבורות שנחות מתחת לעצים על גדות החצבני. בזכות הסיפור אפשר להגיע לכל מקום, אפשר בדרך פלא להתמוסס ולנוע בוורידי הנפש של העולם כולו, לנוע ליבשות רחוקות, להגיע לליבם של בני אדם שכלל לא יודעים היכן הגליל, שאין להם דבר עם הכוהנים המושחתים במקדש, עם היהדות מלאת החוק שמפחדת לפעמים מהלב. איזה סיפור! אני אומר לעצמי מול דמותו של ישו העומדת במרכז החלל העצום של הקתדרלה. אך עוצמה ורגש אינם זהים, וצריך להודות על האמת: כל ציורי השמן העצומים שאני חולף מולם לא עושים לי דבר. הם כולם רוויים בסצנות מלאות תוכן ומשמעות – פה הנשיקה המובילה למותו של ישו ולשפיכות דמים הנמשכות עידנים, שם הקדוש ג'נרו מסרב לעבור על דתו ומוצא להורג, הציורים מפעילים עלי את כל המניפולציות האפשריות, האור, הצבעים, פני הגיבורים, חלל הכנסייה הצונן והמכפיל כל, אבל אצלי בפנים – דממה. אפילו לא דנדון קטן בפעמון הנפש. ביציאה מהקתדרלה האור מסנוור ואני מגשש את דרכי קדימה במרחק שני מטרים בסך הכל מהכניסה כבר ניצבים כיסאות בית קפה, והקהל הרב שממלא אותם עסוק בלגימת המשקה הפופולרי ביותר במדינה – אפרול שפריץ. צבעו של הקוקטייל הזה, כתום זרחני, עומד ללוות אותי לאורך המסע כולו. מראה הכוסות המלאות בנוזל הצעקני איננו אלגנטי במיוחד, אבל זה לא מפריע לאיש. מידי יום לפני ארוחת הערב נשטפת איטליה בנחשול אפרול שגם על סיבותיו עוד יש לעמוד. החום הנאפוליטני הופך אט אט כבד מנשוא ואני מחפש מפלט, והמפלט הטוב מכולם הוא כמובן מוזיאון. גם מיזוג אוויר, וגם תחושה של חשיבות ועומק הלופתת את האדם אל מול הישגי האדם שסודרו על ידי בני אדם בכדי לפרנס בני אדם. מה יכול להיות טוב מזה? אני בוחר במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי כיעד הראשון ברשימה, ויוצא למסע ברחבי העבר. בתוך האולמות הקרירים אני נע מחדר לחדר, נעמד לרגע מול יוון ומול רומא, מול קרב איסוס ומול כלי נשק, אך פעמון הנפש עודו שקט. ובתוכי לא נרשמת תנועה. בחדר נסתר אני מוצא דגם קטן של פומפיי , העיר שנקברה תחת התפרצות הווזוב וקפאה בזמן. לצד הדגם, למרבה ההפתעה, עומדת תערוכה של אומנות מנגה יפנית. דמויות בעלות עיניים גדולות וגלימות ארוכות מקיפות את העיר שנחרבה, ובקצה החלל ניצב פסל-מנגה ובו גיבור הרוכב על סוס. פניו עדינות למראה, אבל את תנוחת הגוף הדוהר קדימה בעודו אוחז בחנית כבר ראיתי בחדרים הקודמים, בהם משלה יוון. השילוב הזה בין ההווה לעבר נמשך בחדר נוסף, שם, על הקירות המקיפים פסל של לאוקואון פזורות תמונות, פריימים מתוך סרטו של הבמאי פאולו סורנטינו "יד האלוהים" . באחת התמונות נראה בניין מרובה מרפסות, ועל כל מרפסת עומדים שלוש דורות של המשפחה ומריעים בתגובה לגול של מארדונה. בתמונה אחרת מופיעה כנסייה ועל רצפתה נברשת, ובאחרת חוף ים ובו דמויות מעורטלות והנער, גיבור הסרט ובן דמותו של סורנטינו, דוהר על קטנוע למול קו המים של העיר. לא פגשתי עדיין שזירה כזו של אומנות ההווה והעבר יחד, אולי רק בכנסיות פרוטסטנטיות בצפון אירופה, אבל שם היה זה רק ניסיון להגיד כי הסבל והכאב הם דבר נצחי. החום עודו חם, ואני לא מרגיש מוכן לצאת אל הכבשן הנאפוליטני. אני ממשיך לעבר מקום מפלט נוסף – מוזיאון אומנות עכשווית בשם מאדרה . שוב המזגן, שוב אני חש תחושת חשיבות וכן הלאה, אבל הפעם משהו בפעמון הנפש זז. ומול מה? מייאש לגלות, אבל דווקא מול יצירה של ריצ'ארד סרה, הפסל האמריקאי. מדובר בקוביית ברזל עצומה, חלודה במידה, כבדה ואטומה. האם יכול להיות ניגוד מוחץ יותר לציורי השמן מהכנסייה? ריבוי וצבעים מול ריק, מלא וכבד, אבל ריק. שום סיפור, שום דבר בכלל. ההסבר שנתתי לעצמי מייאש לא פחות מהיצירה: הנפש שלי אינה מאמינה עוד ליפה, לצבעוני, לסיפור הנע מנקודה לנקודה ובונה את המפה של עצמו. אני מהרהר במשמעות הדבר, ועדיין, אני הרי באיטליה, ולפני עוד ימים רבים ובהם רבי האמן הגדולים מכולם, המתמחים בלספר בכישרון אדיר סיפור על בד, יופיעו מולי. האם לא אצליח להתרומם דרכם? אני ממשיך בשיטוטיי בסימטאות העיר, מחפש אחר דבר מה שיסביר לי את העיר הזאת, ולפתע אני יודע בדיוק מה אני מחפש. הטלוויזיה היא אולי קפסולת המקום, אבל עבורי חנויות ספרים הן הדרך הטובה ביותר לבדוק את הדופק התרבותי של המקום. בחינה מהיר של מה שנבחר לתרגום, של העטיפות, העיצוב, הנושאים, החלוקה בין ספרות יפה, עיון וספרי עזרה עצמית מגלה לי הרבה מאוד על המקום שבו אני נמצא, וכך אני מתכוון לעשות גם בחנות שאליה נקלעתי, אבל מהר מאד אני מבין שזו איננה חנות ספרים רגילה, כי הבעלים שלה אינו רגיל. אדון ריימונדו די מאיו הוא גבר נמוך בעל מבנה גוף כפוף. כשראיתי אותו לא יכולתי שלא לחשוב על הגיבורים של ארי דה-לוקה, ולכל הפחות על נפשם. אמנם מבנה הגוף של הנערים והנערות המתוארים בספריו של אחד מהסופרים המובהקים של נאפולי נגלה לי דווקא בקרבת קסטל דל'אובו, בכל הנערים היושבים למול הספינות, צרובי שמש ומלח. אבל את הנפש שתיאר דה-לוקה, נפש תמימה, מלאת תבונה ובעלת תשוקה לפרטי המציאות, גילה לי האיש שמולי. פנים החנות מלא בעשרות ומאות ספרים זעירים המטפסים על המדפים, ושיחה בשפת הידיים והסימנים (המתובלת בכמה מילים באנגלית) מגלה לי כי ריימונדו הוא אספן נלהב של הספרים האלה. הוא מציג בפניי קטלוג של תערוכה שלדבריו התארחה גם בתל אביב. יש שם את כל גדולי הספרות – מפטררקה ועד דנטה, מנטליה גינצבורג ועד ארי דה-לוקה, אבל אותי מרעיש ספר אחד: מונוגרפיה זעירה של ביאליק מאת דנטה לאטטס, משנת 1924 (שנת עלייתו של ביאליק לארץ)! אני מצביע בהתרגשות על הספר הזה וריימונדו פונה לחפש אותו בעליית הגג. בזמן שאני ממתין לו, אני שוקע בהרהורים על המשיכה שאני חש לייחוד אומנותי, לשמירה על מלאכות קדומות ושיטות עבודה עתיקות. הספרים הזעירים המתוארים בקטלוג מתאימים בדמיוני לצורת עבודתו של האיטלקי – אומן שעובד לאט, עוצר וחוזר, מטפל בחומר בעדינות, מתאמץ ליצור משהו חד פעמי, ייחודי, שישלב בין הישן לחדש, יצירה בהווה שתהיה גם שזורה בשרשרת הדורות. ריימונדו שב ועמו הספרון הזעיר. הוא מניח אותו בכף ידי, ואני עובר על הדפים המצהיבים. מיד אחר כך הוא מוציא מנרתיק מתכת ספר קוראן יפהפה, ועוד אחד. אני קונה כמה ספרונים כאלה. עם הספרים בכיס אני יורד לעשות פאסג'יסטה, כמו שאומרים האיטלקים, במורד רחוב טולדו לכיוון הטיילת. בני נוער מתרוצצים במהירות בעודם פולטים איטלקית מהירה, זוגות אוהבים מצטלמים בחליפות ושמלות ערב. לצד המזח הקטן יושבים זקני העיר על כיסאות פלסטיק, עורם עבה וחרוך לגמרי מהשמש, על צווארם צלבי זהב שמנצנצים באור והם שותים בירות ומביטים בילדים ובנערים שמזנקים מספינות העץ. אני מתחיל את טקס השתייה באחד מהמקומות שנפתחו בקרבת קסטל ד'לאובו, מוקף בתיירים ובני המעמד הבינוני. את הכוס הבאה אני כבר שותה בכיכר בליני. השמועה, או נכון יותר מאמר באתר באיטליה, גילה לי שזה מקום בילוי מרכזי לצעירי העיר. ישבתי שם שעתיים, ובדקתי את השפעתו של הקוקטייל המקומי – אפרול שפריץ כמובן – על מצב התודעה. התוצאה, אני יכול לדווח, הייתה בליל מטושטש של קולות הצעירים שישבו למרגלות פסלו של בליני, מגלגלים ג'ויינטים ושותים, חבורת סטודנטים שהתיישבה לצידי, צבעוניים ומלאי עתיד, ומוזיקת ג'ז שהופיע מאי שם וסחררה את ההתרחשות כולה, מניפה אותה כלפי מעלה ואז מתיזה אותה לכל כיוון. המנוחה עזרה, וחברות מסויימת נקשרה ביני לבין האפרול שפריץ. הזיעה התייבשה, הרגליים ההולכות מצאו מנוח, הפיצה חוסלה ועמוק בתוכי השלמתי עם אמת אחת פשוטה: אני יכול לבקר במוזיאונים, לקנות ספרונים זעירים ולדגום פיצות אינספור, אבל המשימה שהוטלה עליי גדולה ממידותיי. עד כה לא הצלחתי לקשור שיחה של ממש עם אף מקומי. בהשראת השפריץ דחקתי את המחשבה הזאת מראשי ופיניתי מקום להחלטה חשובה – במקום להתמקד בכשלונות, אסיים כל יום במסע הזה עם כוס של משהו. משימת הפיקוד העליון אמנם קרסה, אבל בזכות הקוקטייל שזה עתה שתיתי, האושר איגף אותי משני צדדים. מצד אחד העליתי בדמיוני, שיכור כדי שליש, את מראה פניהם של בת-זוגתי וילדיי, ונמסתי מול החום החזק שדמותם הפיצה בתוכי. ומצד שני שקעתי בהרהורים על הימים הקרבים ובאים, ימים בהם אדבר מעט, אתבונן הרבה, ואלך ללא הפסקה. הזמן שהוקצב לי בנאפולי עומד להסתיים, ורומא כבר מתנשפת ומחכה בקוצר רוח ליום המחרת, אז אצא אל העיר הנצחית לשלב הבא בטיול. בתוכי מתערבלים קטעי טקסט ותמונות מהיום – הר אדוני, ויה ג'מוטי, החברה הגאונה, הסמטאות, הגבר המבוגר שפגשתי באחת הכנסיות וחולם על ביקור בירושלים, הדיאלקט שנשפך מפקיד הקבלה בעיניים נוצצות, המיסה (הפליפינית, דווקא) שבה נתקלתי... מהי נאפולי? בתום הביקור בעיר עדיין לא הייתי משוכנע לגמרי היכן פגשתי את נאפולי באמת – בדפי הספרים שקראתי עליה לפני שהגעתי, או על החוף, כשהתבוננתי במים הממשיכים עד למרגלות הר הגעש?

בפרק השני במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לבצע את הגרנד-טור המיתולוגי בסנדלים ומכנסיים קצרים. אבל המציאות זוממת נגדו: הרומאים האמיתיים נעלמו מהרחובות, הוותיקן מוצף בתיירים והחום מזעזע. רק בגטו היהודי הדברים מתחילים להסתדר... מתברר שבמרכז רומא אין רומאים. מקומיים, בכל אופן. המעטים שישנם בטלים בשישים, ואותם יחידי סגולה שבכל זאת גרים במרכז נמלטים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב. מי, אם כך, מסתובב ברחובות? תיירים בבגדי קיץ, בקבוצות וביחידים, שנעים בנחישות תחת מתקפת החום העז, ומשלימים בקדחתנות את המסלול הידוע: ותיקן – קולוסיאום – פנתאון – מזרקת טרווי. לאחר שמחיתי בפני הפיקוד העליון על כך שלא מצאתי מקומיים לשוחח איתם, ושוב לא אוכל להשלים את המשימה שהוטלה עליי, נגזרה עליי משימה מופרכת חדשה: אם ההווה בעייתי, חזור אל העבר, הם הציעו. צא לסיור בהשראת הגרנד טור המפורסם–הטיול הגדול, אותו מסע חניכה שנהגו לבצע צעירי אירופה האצילים, במסגרתו הם גילו את אתרי התרבות והאומנות החשובים ביבשת. האל יודע שאני אכן זקוק למה הגונה של חינוך לתרבות גבוהה – נער מתנחל לשעבר, חובב מכנסי ספורט וסנדלים מרופטות שכמוני. אך ישנן כמה בעיות. ראשית, אני לא עומד בתור. כדי לבקר ברוב שכיות התרבות המערבית צריך לעמוד בתור, ואילו אני החלטתי באופן עקרוני שזה לא בשבילי. גם כי אין לי סבלנות, וגם כי לתפיסתי אין דבר שמצדיק השתלבות בכוריאוגרפיה המוזרה והעגומה של התור – הבחינה התמידית של משיגי גבול אפשריים, השיחה נטולת קלוריות, והצורך האקוטי לשנות את רגל הציר מידי כמה דקות. בנוסף, ה"גרנד טור" הפך זה מכבר ל"גראנד תור פופולר", ובכל תחנה במסלול מצפים לך עוד אלפי בני המערב (גם אם זה המערב שבאסיה או המערב שבאמריקה), אשר נפשם יוצאת להנציח בתמונה את מה שאפשר להנציח, אולי, רק בנפש. אבל משימה היא משימה, יש פיקוד ויש חיילים בשטח, והדרך אל היעד עדיפה מהיעד. מצויד בקלישאות מעוררות-מוטיבציה אלה, נכנעתי להוראות הפיקוד ועשיתי את דרכי למוזיאון הוותיקן. בניתי על כך שהשעה המאוחרת תפנה את רוב ההמונים ותרוקן את התורים, ואכן כשהגעתי שמחתי לראות שחלל הכניסה היה ריק ופעור לקראתי. לצערי השמחה הייתה מוקדמת – באולמות עצמם הסתבכו סביבי אלפי גרנד טורים עד שהחלטתי לשעוט, פשוטו כמשמעו, לעבר הקפלה הסיסטינית. ניווטתי באומץ ובנחישות בין המשפחות והקבוצות, מתעלם בשמחה רבה מהפאר וההדר שבדרך, עד שהגעתי אל הפאר וההדר הגדולים מכולם. הקפלה הסיסטינית מציעה שילוב קטלני: יופי ופאר לצד כל דרך אפשרית להרוס את הביקור. ההמונים גודשים את החדר, שוברים לעצמם את הצוואר בניסיון לראות את התקרה ומקשיבים בפה פעור למדריך באוזנייה, שומרי החדר מרעימים בקולם כל כמה שניות – סילנציו! קווייט פליז! דיס איז אה הולי סאייט! – ואז ממהרים להדוף את הקהל קדימה, והחוויה כולה, כך נדמה, היא FOMO אחד גדול. מתוך ידיעה ברורה שלעולם לא תצליח לקלוט את היצירה כולה, וגם לא את חצייה או חמישה אחוזים ממנה, העיניים מתרוצצות חרדות מפינה לפינה, מנסות לראות את הכל ומודאגות מהדבר המופלא שאתה בוודאי מפספס בפינה אחרת של החדר. ועדיין, גם אני נשבה בקסמה של הקפלה הסיסטינית. התקרה, כך נדמה, זזה ממש, וסוערת מפעילות המתרחשת כאן ועכשיו. דמויות מרחפות, מתווכחות, נופלות וקמות, התינוקות מדיפים תמימות ויום הדין פורץ מכל עבר על הקיר. חיי משה נעים כמו בציור בקצה מחברת ההופך בדפדוף לסרטון נע, וכך גם חיי ישו. החלל השמיימי שצייר מיכלאנג'לו כל כך חי עד שהוא גובר על הקקופוניה למטה. אין הרבה מקומות שבהם העבר מביס את ההווה, אך כאן הניצחון ברור ומובהק, והעבר עומד מולי חי יותר מהווה, דינמי וצבעוני ממנו. חדור (קצת) מרץ מחודש ביחס לסיכויי ההצלחה של הגרנד טור שלי, אני עושה את דרכי לעבר בזיליקת פטרוס הקדוש, אבל תוך דקות האופטימיות שלי מתנדפת. זוכרים את הכלל שהופיע לפני כמה פסקאות? הוא נכנס כעת לפעולה וכאשר אני מגלה את התור המתפתל מול מתקני הבידוק הביטחוני אני נאלץ לשוב על עקבותיי. אני מתיישב ומנסה לחשב מסלול מחדש. איפה אוכל למצוא את הצמד הנחשק – גם גרנד טור וגם העדר תור? תודעתי המיוזעת מחשבת את הנתונים ותוך דקות המוח (וגוגל) פולטים תשובה: כנסיית סאן פייטרו אין וינקולי, שם יושב לו בנחת אחד הפסלים הידועים בעולם – משה של מיכלאנג'לו. ואכן, כאשר אני מגיע אני רואה שאין איש במדרגות העולות ואין כמעט אף אחד בכנסייה, רק כמה תיירים פזורים בחלל והפסל עומד מולי מוכן לבחינה מדוקדקת. הבחינה מעלה את ההפך הגמור ממשה של דמיוני, או ממשה של דמיון ילדותי או, אם יורשה לי היבריס ההכללה, ממשה כפי שהוא נתפש בדמיון היהודי. מי מאיתנו אי פעם דמיין את משה כמי שעמל בחדר-כושר מידי בוקר? משה של מיכלאנג'לו עשוי כולו שרירים מתוחים ומודגשים, הוא חגיגה של מודעות לגוף ולפרופורציות, ואילו בדמיון היהודי הגוף הוא אתר מסובך, כמעט לא רצוי. המכה שמשה העניק למצרים היא אירוע יוצא מן הכלל ובגללו עד היום אנחנו מביטים מאחורי הגב... איטלקי פיסל את משה, וזה ניכר. וגם כשאני מתיישב מול גשר פונטה סובליקו ומביט על הקהל האיטלקי המתהלך ברחוב ונוהר לעבר שכונת טרסטוורה, אותה תחושה חוזרת על עצמה – המודעות האיטלקית לגוף, לטיפוח, לעמידה. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיול הזה עלתה במוחי המחשבה כי הפסלים מחנכים את האוכלוסייה, לפחות בצפון איטליה, לפרופורציות נוקשות, מפתחים במקומיים אובססיה לבריאות. איך עוד אפשר להסביר את שיגעון הפוקה בול (Poke bowl) שפשה באיטליה? נדמה שקערות האורז וירקות שהגיעו מהוואי השתלטו על כל פינה מרומא וצפונה. אני משאיר מאחור את משה ואת שביל מסעדות הפוקה, ויוצא להסתובב בסמטאות טרסטוורה. כאן אני זוכה להתהלך בין המסעדות המעוצבות כולן על פי אותה פנטזיה איטלקית שבתיווך אמריקאי הפכה לתמונה מסרט רומנטי: שולחן פינתי מכוסה במפה משובצת באדום-לבן, מלצר נאה, ונחשול של איטלקית מתנגנת מכל פינה. ליד אחת המסעדות מתפתל תור ארוך שרק ממשיך וגדל בהתמדה. אין שום ספק שבאיטליה, ובעצם בכל מקום, האיכות היא תמיד מעלה שנייה ליכולת השיווק: קודם כל עלייך לגרום לאנשים לעמוד בתור. כשהתור קיים, זה כמעט לא משנה מה נמצא בתחילתו . בסופו של דבר אני מדלג על המסעדות כולן, ואת כוס היין הראשונה של היום אני מגיר לתוכי דווקא ליד מזרקת טרווי המכוסה כולה בתיירי תבל. אני מהרהר בסצנה המפורסמת מהסרט "לה דולצ'ה ויטה" של פליני, בה עומדת אניטה אקברג בלב המזרקה, ומרצ'לו מסטרויאני, אחוז כישוף, נע לעברה. אז המזרקה הייתה ריקה לגמרי, מלבד אישה שהביטה בהם בעוד אוחזת באופניים, אבל כעת, דבר במזרקה אינו רגוע ומלא אהבה ויופי, הכל עמוס ורועש וצפוף. "הרחק מהמון מתהולל" נקרא ספרו הידוע של תומס הרדי, ולא במקרה אני מוצא את עצמי מהרהר בו פתאום. עייף, אני גורר את גופי הלום היין במעלה הגבעה לעבר הפארק המקיף את וילה בורגזה. אם יש משהו שחסר בחיי ירושלים, זה פארק כזה. שום דבר יוצא דופן, פשוט ריאה ירוקה שבתוכה כמה רצים, כמה הולכי רגל, מוזיאון או שניים, ואגם מלאכותי זעיר. אני נותן ליין למסך את ההווה ולפתוח את הזיכרון. שם שוכן לו, עטוף בבד רך, אחד הימים המאושרים בחיי שהתרחשו לא רחוק מפה, במגרש כדורגל בקרבת אולפני צ'ינצ'יטה. הנושא היה חייב לעלות: כדורגל. הכדורגל הוא תיאטרון , והשחקנים המעולים ביותר שלו הם האיטלקים. אם כך, למה שלא נארגן משחק ידידותי בין נבחרת הסופרים הישראלית והאיטלקית? כך הגעתי לאיטליה, בשנת 2016, לרגל המשחק. המעבר מקבוצות הדיון האינטלקטואליות שנערכו במעגלי ישיבה על הדשא לעוצמות הרגשיות של משחק על אותו הדשא ממש היה מהיר מאוד. נדמה לי לעתים שהאיטלקים אוהבים דרמה כי זה מה שהסביבה שלהם משדרת: הכיכרות, הסמטאות, הגשרים, יצירות האומנות, כמעט כל תמונה בכל רחוב איטלקי היא דרמה של זוויות, מרקמים, פיסול ודמויות. והדרמה אכן התפוצצה באותו משחק אדיר: הידיים של האיטלקים התחננו לשופט, הם קיללו וזעמו, שלחו מבטים נואשים לאל ולרקיע, התחננו והתחבקו. ההחצנה הזו שזכרתי הופיעה שוב ושוב ברחובות העיר: על ספסל לידי בפארק, מול מי האגם הקטן שהלכו ונעלמו בחושך שעטף את העיר, רב זוג אוהבים. היא בסרבל וקעקועי פרחים על הכתף, הוא בחולצת טריקו, קרחת וזקנקן. כל אחד מהם הטיל את הראש לאחור ונשף אוויר, חיבר את ידיו וטלטל אותן בהתרגשות, קם לעזוב וחזר לשבת. מדי פעם הם הציצו לראות אם הקהל המועט – אני ושלישיית בחורות – עדיין מביטים בהצגה, ואחרי כל מבט הם שבו לזירת הריב בכוחות מחודשים. הכול הוביל לעבר הפיוס, זה היה ברור, כי בפיוס מצויה הדרמה בשיאה, ואכן, לאחר חצי שעה כזו הם הרעישו בחיבוקים ודברי כיבושים. לאחר שהזוג סיים את מופע האהבה-שנאה, קמתי ממקומי והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון המלון. ההליכה הייתה ארוכה אך הזיכרון של אותו יום חם על הדשא ברומא בשנת 2016 שימן את צעדיי במורד הגבעה. זה היה משחק הכדורגל הטוב בחיי ועד היום אני נעזר בזיכרון הזה כדי להירדם בלילות קשים. אחרי כוס יין אחת אחרונה, בבר יין קטן בקרבת המדרגות הספרדיות, חזרתי לחדרי ונרדמתי תכף ומיד. ארטישוק יהודי ותוכניות ריאליטי קמתי למחרת ויצאתי לרחוב, וברחוב אין רחוב, כלומר אין שום חיים מקומיים. נו מילא, את המשימה יש למלא, אני בכל זאת בשליחות, ולכן שמתי פעמיי אל הפנתיאון, תחנת חובה נוספת בכל גרנד טור שמכבד את עצמו. אין ספק שמדובר במבנה מרשים: הארכיטקטורה, השימוש הפולחני שהמיר את עצמו מתקופה לתקופה, עיצוב הכיפה הדינאמי שיוצר תחושה של התרוממות הנפש המתאימה למצב דתי, כל אלה סוחפים את המבקר ואז מתמוססים כליל בהמון הגודש את החלל, עייף ולעיתים קרובות גם משועמם או מבולבל אחרי יום יומיים של טיול אינטנסיבי בעיר. בחיי היום-יום המידע החדש שהאדם נתקל בו הוא אפסי, מותאם לתשוקה שלנו לא להיות מופתעים, ואילו פה, כל שעה מותקף המבקר בידי אירועים, תרבויות, סיפורים על מסעות כיבוש, שליטים ואורחות חיים, תפיסות יופי וביוגרפיה דתית. לא פלא שההמון המטייל חובש כמעט מיד פני-עגל בוהים ואטומים, מרוקנים כליל, שאינם קולטים וגם לא רוצים לקלוט דבר ממה שמספר להם המדריך. הם מתעוררים אך ורק במקום אחד, כמובן: במסעדה. שם הפנים נפתחות ומוארות בעוד העיניים סורקות את התפריט, נרגשות מאין ספור ההצעות, האפשרויות שכל תפקידן הוא להנעים את ההווה, ולהציע רגע של השתקעות בתאוות החושים. השולחנות מכל עבר מלאים בצווחות ושיחות, צעקות ומלמולים, קול אחיד שפירושו אחד – עזוב אותי ממה שהיה, תן לי הווה ביחד עם כוס יין. נו, מחשבות כאלו תוקפות אותי בלב המבנה המפואר. אני יוצא מיואש, ומפשפש בדעתי כיצד אוכל להגיע למקום שלא מכוסה כולו בפנים משועממות ובוהות. יש לי רעיון! עונה היהודי הקטן שבתוכי, צריך לצמצם את החיפוש ולמקד את העניין ההיסטורי בשבט אחד קטן, רדוף אבל עקשן. כמובן, אני מחמיא לעצמי על הרעיון, ופונה לעבר הרובע היהודי. בדרך אני מעדכן את הפיקוד העליון במצב העניינים, והם מיד משגרים אלי את פרטי הקשר של נופר קאשי, אושיה בחיי היהודים ברומא, בעלת מלון "נאמן" ומדריכת סיורים בגטו היהודי. נופר הציע לי את המוצא היחיד מההמון – סיפור אישי, חד-פעמי ומיוחד, שהיא סיפרה לי בעודנו עומדים מול חומות הגטו. מתברר שנופר התחתנה עם עמנואל, נכדו של אחד מיהודי הגטו שגורשו באקציה גדולה של 1943. המשפחה הסתתרה אבל אחד השומרים בגד בהם, ובגדה גם זונה יהודייה שלאחר מכן גורשה לנאפולי ומתה שם (עד היום מכנים אותה הפנתרה השחורה, סמל למוות, סיפר לי אחד מהזקנים היהודיים של הרובע). בדרך נס סבו של עמנואל שרד, וחזר לגטו. הוא הקים מחדש את העולם היהודי שנחרב כמעט כליל, אך זה לא סופו של הסיפור. בשנות השישים הצפה איימה על בית הכנסת בפירנצה והוא נסע לשם עם אחרים מהקהילה כדי להציל ספרי קודש. שם, למרבה הצער, הוא מצא את מותו. אותה הצפה בפירנצה בשנת 1966 מספרת גם היא משהו על בני איטליה: העיר התמלאה אז ב"מלאכי הבוץ" – כך כונו אותם אלפי סטודנטים וחובבי אומנות שהגיעו לא רק מכל רחבי איטליה אלא גם מרחבי העולם בכדי להציל את יצירות האומנות ואת הספרים יקרי הערך. בסיפור הזה, שבו נרתמים למשימה אלפי צעירים המבקשים להגן על אוצרות התרבות שלהם, מתגלה עוצמת הקשר וההזדהות שחשים האיטלקים עם התרבות והמורשת שלהם, תרבות שזהותה לא נמצאת כל כולה בשפה, כמו אצלנו, אלא מופגנת בסמלים חיצונים וממשיים, שהאיום עליהם עשוי לפעמים להיות פיזי לגמרי ולא רק אידיאולוגי או רוחני. לאחר מכן יצאתי עם נופר לסיור ברחובות עצמם, ונכנסנו גם למאפיית העוגיות השרופות, בה שלוש אחיות מכינות כבר עשרות שנה את אותן עוגיות המנוקדות פירות יבשים. המתכון לעוגיות היבשות נולד מתוך הכרח, ורשימת המרכיבים כללה רק מוצרים שליהודים היה מותר לרכוש ולאכול. בפיצרייה הסמוכה אנחנו תופסים את אחד משלושת האחים בזמן שהוא מכין את הבצק לפיצות. משפחה, מסורת, התחדשות – השילוש הזה חוזר שוב ושוב. אנחנו נעצרים באחת הפינות, שם יושבים הזקנים היהודים. אחד מהם, המבוגר מכולם, היה מתאגרף, אחר היה אוצר אומנות שמספר לנו שהגיע בשנת 1973 כדי להילחם לצד ישראל. רחובות הגטו עדיין מלאים יהודים, ובאחת הפינות שלו ניצב בית הכנסת המרכזי. בדרך לשם ניהלנו שיחה על התחביב החדש שלי, המתגבש לעבודת גמר מרתקת: הנפש האיטלקית בראי הטלוויזיה המקומית. סיפרתי לנופר שבערב הקודם ראיתי קליפ מוזיקלי ובו סיפור אהבה קיצי בין נער לנערה על רקע נופי סיציליה (או לפחות כך נדמה לי). פני הנערה מילאו את המסך ולאט השתנו לפני המדונה וחזרו להיות פני הנערה הנחשקת וחוזר חלילה. נדמה שהאהבה היא גם האהבה לאם, והאהבה לישו, ואהבה ארוטית, והכל מסובך ביחד. נופר מצידה סיפרה לי על הסדרות האהובות עליה, שמעוצבות כולן לפי אותו מודל שייקספירי: בן למשפחה מסועפת מתאהב בבת המשפחה היריבה. אהבתם מפלחת את המשפחות ומעצימה את היריבות, אבל סופה לנצח. רומיאו ויוליה בשחזור אין סופי, אבל ללא הסוף הטרגי. כיאה לאיטליה, הסיפור הזה אינו רק על כוחה של האהבה, אלא גם על נושאים נוספים שמעצבים את החברה האיטלקית: המאבק הבין דורי במשפחה, ותחרות הורדת הידיים בין העולם הישן, הקתולי, המסורתי לבין העולם החדש, החילוני יותר, הגלובלי. נזכרתי וסיפרתי לנופר על עוד תכנית שראיתי אמש, הייתה זו תכנית שידוכים, תכנית ריאליטי שבה הבחור הגיע לדייט עם אימו! האם ישבה שם, בוחנת בעין חדה את הבחורה שהייתה אמורה כנראה להקסים דווקא אותה, ולא את הבחור. תהיתי בקול רם מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה, ונופר סיפרה לי שזוגות רבים סביבם לא גרים יחד לפני החתונה, ורק אחרי החתונה הם קונים בית ועוברים אליו. הרמתי גבה. בישראל זה היה מעלה את גרף האלימות המשפחתית. הגענו בינתיים לבית הכנסת ואני נזכרתי בביקור קודם שלי בבית הכנסת של רומא. היה זה ערב שישי ובאתי להתפלל בבית הכנסת. הגבאי חמור הסבר נתן בי מבט זועם ומיהר להטיל לעברי מכנסי בד כדי שאכסה את רגליי החשופות. כעת בית הכנסת ריק ואפשר לבחון ברוגע את ההשפעה המובהקת של הריטואל הנוצרי על החלל: מיקום המקהלה, שלושת הדלתות. ביציאה נופר מצביעה על המקומות שבהם עמדו חמשת בתי הכנסת שהיו בגטו. מבחוץ נראו המבנים פשוטים ודלים, אבל בפנים היה פאר גדול. השילוב הזה, אומרת נופר, מתאים מאד ליהדות איטליה, או לפחות ליהודים האיטלקים שהיא פגשה. לא מנפנפים במה שיש, אבל יודעים לעבוד קשה ולבנות את עצמם. קשה לדבר על יהדות איטליה כעל מקשה אחת, מסבירה נופר כשאני מעלה את שמותיהם של פרימו לוי ונטליה גינצבורג. מצד אחד ישנם היהודים המבקשים להתערות בתרבות המקומית ולהפוך את היהדות לחלק מפסיפס האישיות שלהם, ומצד שני ישנם היהודים המתבדלים והמסוגרים יותר, שחושדים, עדיין, במי שאינו יהודי, וזוכרים היטב את השיעור שההיסטוריה לימדה אותם. הגטו נולד אמנם כיוזמה של האפיפיור שניסה לדחוק את היהודים לצד, אך הרובע הסגור, למרות העוני והפסולת והלכלוך שבו, הפך במרוץ השנים גם לצורת התגוננות של יהודים המצויים בתרבות זרה. נופר מצביעה על בית המלון שהיא מנהלת ולוקחת אותי למסע טעימות בין מאכלים טיפוסיים למטבח היהודי העני של הרובע, ובראשם הארטישוק המטוגן, שהפך עם השנים לאחד מכוכבי המטבח הרומאי. הכל טעים מאד, כמובן. אני נפרד מנופר ומתחיל את פעילות אחר הצהריים-ערב של מהילת החום באלכוהול. היין הלבן נלגם במדרגות שמול גשר סובליקו ולאחר מכן במקום קטן באחת מסמטאות שכונת טרסטוורה. לצערי גם פה אני מוקף בצווחות גיל של אחיי ואחיותיי מצפון אמריקה. הם מתרגשים מול כל מנה, מצלמים ושולחים לתפוצת הקהילה שהותירו בבית. אני נאלץ לחמוק מהר, אבל רחובות העיר כולם מלאים במין חדוות מציאות אין סופית שכזו, מציאות שמעוצבת, מעומדת ומטופלת בכדי להשיג את מרב הקנאה האפשרי מהחברים והמכרים שבתורם יעשו את אותו הדבר ויזינו את מעגל הקנאה האין-סופי של הרשת החברתית. מובס אני לוגם את כוס היין השנייה בחדר, בחברת חברי הטוב בטיול, מתקן הפוליגרף החברתי המוכר בכינוי "טלוויזיה". אני מזפזפ ונעצר לבסוף מול תכנית ראיונות פוליטית בעלת קונספט מתוחכם שיתאים כמו כפפה ליד גם לישראל. צוותי שידור יוצאים לשטח, סביבם מתגודדים פועלי עירייה שעובדים בלילה או כמה נשים מבוגרות ברחוב רומאי. האזרחים צועקים למיקרופון, והצעקות שלהם מופנות לאורחים באולפן, רובם ככולם, כך נראה, פוליטיקאים בדרגות נמוכות ודרגות ביניים. אני מתערסל בבליל הצעקות, נהנה מן העובדה שכולם, האזרחים והשלטון, מלאי התרגשות ותסיסה, ומתמסר לדרמה. אחרי כעשר דקות כבר לא לגמרי ברור מי נמצא בחוץ ומי באולפן, כולם שווים. עוד יום איטלקי הסתיים לו, ואני נותן לאלכוהול לעצום את עיני. מחר – פירנצה...

בפרק השלישי במסע חוצה איטליה, מבין יונתן ברג שבאיטליה יש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה לגמרי. כמו כל תייר טוב הוא מתייצב מול יצירות המופת של הרנסנס, אבל הרגע המרגש האמיתי מתרחש רק מול קבוצה צוהלת של איטלקים וארבע כוסות יין, שמשכנעות אותו להגר לארץ המגף יום אחד בפירנצה! בושה וחרפה לכל הדעות, אבל לצערי הגעתי לעיר בסוף שבוע בעייתי במיוחד, כך מגלה לי לי טפרברג, מדריכה מקומית שעוד אפגוש בהמשך: גרין דיי הגיעו לעיר, והמלונות מלאים לגמרי. יום אחד או לא, במשימות צריך לעמוד. למזלי, המשימה שניתנה לי הפעם התגלתה כקלה להפליא, מובנת מאליה, ולמעשה הייתה מתרחשת ממילא: עליי לטעום את יינות טוסקנה. ובינתיים הפיקוד העליון בכבודו ובעצמו מגיע לפגוש אותי לארוחת צהריים בפירנצה, ואולי להשגיח מקרוב על השליח המיוזע שיצא לשטח כדי לפענח את הנפש האיטלקית. הפיקוד ואני יושבים במסעדה של בחור נמרץ מסיציליה, אבל השעה רק 11:50 ועד 12:00 הוא לא זז לכיווננו. מי יכול לדמיין דבר כזה בעיר ישראלית? למול העוברים והשבים אנחנו מהרהרים על תפיסת הגוף באיטליה מול זו שבישראל. הגוף לא נתפס כדבר בעייתי, להפך, הוא מקום של ביטוי עצמי וטיפוח, מין גן פרטי שאתה עמל בו, אומר הפיקוד, שחי כבר שנים רבות באיטליה ויודע דבר או שניים על הלך הרוח בה. אנחנו משוחחים על מלאכי הבוץ שהצילו את יצירות העיר, ועל טוסקנה, ואני מתחיל להבין איך איטליה מתחלקת מבחינה פוליטית: הצפון הוא ימני, המרכז (שבליבו אנחנו יושבים כרגע) הוא שמאלני ברובו, והדרום נע גם הוא ימינה בשנים האחרונות. אבל יש משהו אחד שמאחד את כולם: הידיעה הברורה שיש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה, וכולם מקפידים מאד לעשות הכל בדרך הנכונה, לשיטתם. הפיקוד מנסה להסביר לי את החיבה למסורת, ושכל דבר אמור להתנהל באופן מסויים – בין אם זה אופן שתיית הקפה, צורת הבנייה של הרהיטים, או השעה שבה ארוחת הצהריים אמורה להתחיל (בוודאי שלא בעשרה לשתיים עשרה). אני מקבל הוכחה חותכת לעניין כשאני נכנס לבית קפה בניסיון לעורר את נפשי העייפה מהתרוצצויות בעזרת קפה קר. הבריסטה – בחורה צעירה בגופיה שחורה, שיער שחור ותגובה שחורה – מסרבת בעצבנות לבקשה שלי להוסיף סוכר לקפה. בשום אופן לא, היא אומרת, ככה לא שותים קפה. לא פה, היא מודיעה ומביטה בי באותו מבט השמור לזרים המבקשים להגיע ולקלקל את מרקם המקום. יש דרך לעשות דברים, וזו דרך שגולפה במשך שנים ארוכות ודורות רבים. אני מבין לפתע שבתרבות שאני בא ממנה רק דבר אחד גולף כל הזמן – החיים הדתיים וחיי הטקסט שמלווים אותם. בשאר תחומי החיים אין לנו מסורת להישען עליה, והדברים נראים בהתאם. ער ומריר אני נכנס לאופיצי עם מתנה נהדרת שהפיקוד שלח היישר לסלולרי שלי, כוס קפה מטאפורית מלאה בסוכר – המדריך המוקלט של יונתן הירשפלד למוזיאון האופיצי . יבורך יונתן, אחי בעל הלהט, שמעניק לי מול ה"פרימאוורה" של בוטיצ'לי הסבר אלגנטי וממצה לשאלת תפיסת הגוף האיטלקית. הפרויקט של הרנסנס, אומר יונתן, הוא האירוטיזציה של הנצרות, כל ישו הופך לבראד פיט וכל מריה לסקרלט ג'והנסון. זו בחירה טובה בעיניי. אותה פעולה גם משחררת את הדת לעברה הקדום, הפגאני, וגם מובילה אותה לעבר העתיד, אל ביקורת על הכנסייה וחירות היחיד. אני עובר על ציורים של רפאל, לאונרדו ומיכלאנג'לו, יונתן מרהיב והציורים מרהיבים, אבל הולכת ולופתת אותי התחושה שאני בסך הכל עוד אחד מתוך רבים וכולנו עומדים בתור שאיננו שונה מהתור שראיתי אתמול מול המסעדה ברומא. במקום להיות מובל מבחירה חופשית, במקום להתפעם בשל התאמה אישית ביני לבין הציור בזכות המרקמים, הצבעים, האור והדיוק, במקום להרגיש שהעמדת הדמויות או שפת הצייר יצרה איזו ריאקציה בתוכי, אני כאן בגלל דורות של מבקרים ומבקרות, בגלל מערכת תרבותית ואומנותית שהחליטה מיהם גדולי הציור ומול אלו יצירות צריך לעמוד נפעמים. עם התחושה הזו אני עובר את החדרים לאט אבל בפיזור נפש, מהנהן מול ההסברים, רואה את התפתחות הציור ברנסנס, אבל כל העת חותר תחת עצמי, חושב על עצמי כעוד נתין למחשבות של אחרים, עד שבקומה התחתונה, קרוב ליציאה, אני מגיע לציור של קאראווג'ו. אולי גם זה מתווך, אבל מה איכפת לי, כי אני נעצר מול הפנים הללו, מול העיניים הפעורות. הריאליזם הבהיר, שכולל שיניים הרוסות למראה, קמט במצח, עיניים מנופחות ומלאות אימה, את כל אלו אני מכיר מתוכי. אני נעצר מול ציור שבתוכו מצוי דבר שאותו אני מכיר מבפנים, אחרת אין טעם. אני מבין שאני צריך להבין כיצד האמן או האמנית ואני שותפים לשהות בעולם, כיצד אנחנו משקפים האחד עבור השני את הפיתולים הפנימיים. אבין עד הסוף את קאראווג'ו דווקא במילאנו, אבל עד לשם יש עוד זמן רב ואני נפלט מהאופיצי היישר אל ערב טוסקני שהולך ומתקרר. אני פוגש את לי, המדריכה המקומית. היא מספרת לי על חיי זוג צעיר בעיר, על האהבה שלה לכנסיות קטנות, הסיורים בוותיקן ועל המקום של פירנצה בתולדות איטליה. היא גם מובילה אותי, במיומנות של מי שמכיר כל רחוב, לעבר המקום שבו אוכל לבצע את המשימה הקשה שהוטלה עלי: לטעום את היין הטוסקני. אני פוסע בשמחה לעבר בר יין קטן הנמצא בקרבת הגשר הישן, הפונטה וקיו. אמנם המקום מלא עד אפס מקום, אבל יתרונו של המטייל הבודד הוא שהוא יכול להתיישב על ספסל עץ קטן ודחוק, במקום שאינו ראוי לישבנם של הזוגות המאוהבים. אני מזמין לי כוס, אבל עוד לפני שאני לוגם את הלגימה הראשונה, אני כבר מבין שגם במשימה הזאת אני עומד לאכזב את הפיקוד העליון. למה? בגלל התיאוריה שלי, חברות וחברים, תיאוריה שהופכת אותי למועמד רע במיוחד למשימה (או שמא מועמד מושלם?). אבי נטע כרמים ואחי הוא בעליו של יקב משגשג, אבל אני, למרבה הזוועה, כופר בתכלית בחשיבות האדמה, האקלים, זן הענבים, המינרלים ושאר עניינים שמופיעים לבסוף על תווית היין, החל מניחוח הדרים בשעת שקיעה, עבור בסיומת וניל בגלל עץ אלון שניגנו לו שופן, וכלה בעפיצות של יום שבת אחרי החמין. שטויות. יין טוב הוא יין שנלגם באווירה נכונה, יין שיורד חלק בגרון למול מראה משובב–נפש, יין טוב הוא יין שאותו שותים לאט, כשהזמן כולו בידך כמו להקת בלונים, בעודך רחוק, גיאוגרפית או נפשית, מכל מה שטורד את מנוחתך. תשתה יין בן שלושים שנה, מבציר מסתורי באיכותו אבל בזמן שאתה שוכב מרוט בסלון ובוהה במסך, ותגלה שמדובר בנוזל מייבש שעושה כאב ראש ומותיר טעם מתכתי בפה. תשתה יין של שלוש בחמישים, שנעשה בפס ייצור עם עובדים שמעדיפים בירה, אבל תשתה אותו בזמן שאתה יושב על ספסל עץ קטן בפירנצה, בשעה שניגון האיטלקית פוגש חומת אבן עתיקה, והיין ידמה לכסף נוזלי שמחליק בגרון. כשיש לך את כול הזמן שתרצה, כשמדי פעם אתה מציץ בספר שירים של מונטלה באנגלית שקנית בחנות קטנה ויפה, היין לא יגרום לשום כאב ראש, אלא דווקא ירוקן את הראש מכל מה שקובץ שם, חסר שליטה, ויהפוך את הזמן לתנועת עננים מרחפת. ולכן, חברים וחברות, היין האיטלקי טוב כל כך. כי הוא נלגם ברוב המקרים באיטליה. ארבעה בקבוקים עומדים במסדר על השולחן הזעיר שמולי, ומולם גם ארבע כוסות. ביקשתי רק יין מקומי, אבל כפי שהבנתם מן התיאוריה, זה לא משנה כלל. מה שחשוב הוא הראש הריק, שיכול כעת להתמלא במה שהעיניים רואות. להיות ברגע, כמו שמבקשות מאיתנו הדתות והתפיסות רוחניות, מורים ומורות, מחפשי אושר ועולי רגל. ומה יש ברגע? זוג אחד, למשל, היא בשיער בלונדיני צבוע ומיני קצר, הוא בבלורית מתולתלת הפוגשת רקות קצוצות שיער – תספורת אהובה מאוד על גברי איטליה, המדגימה באופן מדויק את המתח המובנה בתרבות הזאת בין סדר ומוקפדות לפראות ומזג חם. הזוג מתלחשש ומתגפף בשעה שלידם מתרחשת הסצנה הידועה מסרטים וסדרות בתור "ארוחת הערב הבלתי נגמרת של ידידים טובים אליה מצטרפים כל העת עוד ועוד חברים ומנות ובקבוקים". בדרך כלל הארוחה מתרחשת למול הים, או באיזה בוסתן והיא גולת הכותרת של האפשרות לקיים חיי חברה ענפים, מהנים ומתמשכים, וההדגמה שאני מקבל בבר הקטן בפירנצה ראויה לכל שבח. אני אמנם לא מבין את השפה, אבל מספיקים לי הטון ומחוות הידיים כדי לדעת שלכל אחד סביב השולחן יש כינוי, וסיפורים מן העבר שמציגים אותו באור מגוחך. יש את מי שאחראי על הזרמת ההומור בנקיקי השיחה ויש את זו שמחליטה לגבי היין והאוכל, יש את זה שמכיר כל מי שעובר ברחוב, ויש את זו שיודעת לספר רכילויות סוערות על כל אחד ובני משפחתו. החבורה מרתקת אבל אני עוזב אותם בכדי להתמקד בזוג חדש שהגיע זה אתה. הגבר מכיר את בעל המקום ומנצל את ההיכרות הזו בכדי לארגן תצוגת תכלית לבת הזוג שלו. אני תוהה אם הוא תכנן את זה מראש. בעל המקום פותח להם שולחן במיוחד, בפינה שקטה ומוסתרת מעט, ואז מגיע בשנית בכדי להציג את היין הטוב ביותר שיש לו, וממלא את השולחן בשפע בקבוקים וצלחות. הגבר מתנפח בכל שנייה שעוברת והאישה מוקסמת ומתקרבת אליו. מול הצלחתו הברורה להסתדר בחיים, היא משלבת את ידה בידו והגבר מבעבע מרוב התרגשות וסיפוק. כשבעל המקום חוזר כדי להגיש להם את צלחות הגבינה והנקניק, הגבר כבר רוכן אל האישה, מרים כוס לאוויר וחותם את המחזה שהועלה בהצלחה. אחרי ארבע כוסות של יין לבן אני מחליט להזמין כוס נוספת והפעם של יין אדום, והמהלך הזה כבר מעביר אותי מתפקיד "בודק היינות הטוסקנים של אתר באיטליה" לתפקיד "האיש שבודק בסלולרי מהן דרישות הוויזה לאיטליה, כמה עולים בתים בטוסקנה, מהן אפשרויות התעסוקה למשוררים בעברית בארץ המגף ומה מצב מערכת החינוך המקומית". אני מוצא שלל בתים בסכומים סבירים עבור עובדי הייטק אבל לא לכותבי מסעות, ובכל זאת כבר מדמיין את עצמי על מרפסת משקיף על צריחי המבצר העתיק של הכפר, שנוגעים לא נוגעים בשמיים ומוקפים בגבעות ירוקות. פירנצה מעוררת את הנווד תאב החיים שבי. מי עבר באיטליה ולא חשב לפחות פעם אחת על הגירה? לא מתוך לחץ ההיסטוריה או המצב הכלכלי, אלא כפעולה שכל תכליתה לרדוף אחר האושר, ולגור במקום שבו יום אחד אולי גם הוא אולי יישב ב"ארוחת הערב הבלתי נגמרת של ידידים טובים אליה כל העת מצטרפים עוד ועוד חברים ומנות ובקבוקים".

שתיים מהערים המעניינות ביותר בפוליה נמצאות במרחק 40 דקות נסיעה בלבד זו מזו: בארי וטראני. האחת היא עיר נמל מסובכת ומרתקת, שהצליחה להמציא את עצמה מחדש. השנייה היא עיירה קסומה, שנראית כמו ציור ומכשפת את המבקרים. ביחד, זהו בארי וטראני מציעות יום טיול מוצלח במיוחד האם כבר ביקרתם בפוליניאנו אה מארה , וראיתם את הטרולי באלברובלו ? אם כך הגיע הזמן לבקר בבארי. לא קל להסביר את בארי. מצד אחד, זוהי עיר נמל חשובה, מרכז כלכלי גדול בדרום איטליה המתגאה בהיסטוריה מרתקת. מצד שני, במשך עשורים רבים ליבה של העיר, המכונה "בארי וקיה", כלומר העיר העתיקה, נודע כמקום שטוף פשע, ומדריכים רבים היססו להבטיח את שלומם של המסיירים בין סימטאות האבן העתיקות בשעות ערב. והיום? היום בארי היא יעד מעניין שמושך מספר הולך וגדל של מבקרים. ההיסטוריה, האדריכלות, האוכל הנהדר והסימטאות העתיקות מהווים מוקד משיכה ברור, ובזכות מאמצים משמעותיים שהושקעו בפיתוח התיירות במקום הפכה בארי ליעד ראוי. סוחרים, שודדי ים ומעפילים מאז ומתמיד תפקדה בארי כנקודת היציאה לים התיכון. סוחרים רבים הפליגו מכאן אל יוון, קונסטנטינופול, קפריסין וארץ ישראל, ומכאן יצא גם מסע הצלב הראשון לכיוון ארץ הקודש. כמו ערי נמל רבות אחרות (ונציה, ג'נובה), הסוחרים והמהגרים שהגיעו אליה לאורך השנים השפיעו באופן משמעותי על אופיה ותרבותה של העיר, שהתאפיינה בבליל של שפות ודתות, תבלינים ותבשילים, מסורות ואמונות. כל הכוחות השליטים החשובים עברו בבארי, ועיצבו אותה בתורם בדרכם: הרומאים והביזנטים, המוסלמים והנורמנים, ורבים נוספים. כל סיור בבארי חייב להתחיל בנמל, ה-porto, לב ליבה של העיר. מאז העת העתיקה מהווה הים חלק מהדנ"א של תושבי פוליה, לטוב ולרע, ופרנסתם של רבים היתה תלוייה במסחר הימי שיצא מהעיר. מנגד, הים תמיד היווה גם איום, ולאורך ימי הביניים הותקפה בארי שוב ושוב בידי שודדי הים המוסלמים שהגיעו מצפון אפריקה. גם בעת המודרנית הנמל היה הציר שסביבו סבב הכל – בזמן מלחמת העולם השנייה הוא הופצץ על ידי בנות הברית, ומכאן גם יצאו באישון לילה סירות מעפילים בניסיון להגיע לארץ ישראל. אוניית המעפילים נתן, לדוגמה, יצאה בחשאי מנמל בארי במבצע שאורגן על ידי המוסד לעלייה ב', והביאה ארצה בשלום 73 מעפילים ניצולי שואה. הדרך לנמל מתחנת הרכבת של בארי פשוטה ומהירה, ובדרך אליו תחלפו על פני רחובות מלאים בחנויות, ועל פני שני התיאטראות של העיר – Teatro Petruzzeli (התיאטרון הרביעי בגודלו באיטליה) ו-Teatro Margherita. השדרות רחבות-הידיים באזור זה נבנו לאחר שנת 1820 ומסמלות את ה"נואובה בארי", כלומר העיר החדשה. חלקה המודרני של בארי שפותח לאור עקרונות הנאורות והרציונליות. בסמוך לנמל תראו גם את מרכז התרבות MURAT , אחד החשובים והמעניינים בעיר. המרכז נקרא על שם יואכים מורט, קרוב משפחתו של נפוליאון שמשל בעיר והגדיל משמעותית את כוחה. מומלץ לבדוק אם בזמן ביקורכם בעיר מתוכננות כאן תערוכות מעניינות. המשיכו כעת לעבר בארי וקיה, העיר העתיקה, ומיד תראו שהתפאורה משתנה לחלוטין. את מקומן של השדרות הרחבות תופסות סימטאות צרות ומקורות, ואת הבניינים הגדולים מחליפים בניני מגורים נמוכים, הבנויים מאבן לבנה, ומקובצים סביב חצרות צרות. בכל פינה כמעט נדמה שמוצב מזבח קטן ובו תמונה של אחד מהקדושים החשובים לתושבי העיר. מזבחים לקדושים בסמטאות העיר העתיקה של בארי. צילום: אריאלה בנקיר גופתו של סנטה קלאוס נגנבה ומוצגת כיום בבארי התחנה הבאה במסלול היא בזיליקת סן ניקולה (San Nicola), האתר החשוב ביותר בעיר. בזיליקת סן ניקולה נחשבת לאחת הדוגמאות המרכזיות באירופה לאדריכלות רומנסקית, וממון אדיר הושקע בבנייתה. אי אפשר לבקר בבארי מבלי להיכנס לכנסייה הידועה, ומבלי לראות גם את פסלו של הקדוש הפופולרי – סן ניקולה. בזיליקת סן ניקולה, בארי. סן ניקולה (המוכר יותר בכינוי ניקולאוס או "סנטה קלאוס") הוא הקדוש המגן של בארי, ואמנם הוא מוכר בתרבות הפופולרית כמי שגר בצפון הרחוק ומעביר את ימיו בין גמדים ואיילים, אך בפועל נולד ניקולאס באסיה הקטנה (טורקיה של היום). חשיבותה של בזיליקת סן ניקולה בכך ששמורים בה שרידיו של הקדוש, שהגיעו לעיר בשנת 1087, בעקבות מעשה שוד דרמטי: משלחת של 62 מלחים יצאה מבארי לעבר טורקיה, במטרה מוצהרת להשיב את עצמותיו של הקדוש מ"אדמת הכופרים" הטורקית בחזרה לבארי, העיר שבה סן ניקולה רצה להיקבר, לטענתם. הם הצליחו לגנוב כחצי מהשלד של מי שנחשב גם היום לאחד הקדושים החשובים במסורת הנוצרית-קתולית – מגנם של הילדים, המלחים, הגנבים והנשים הרווקות. מאמינים רבים עולים לרגל במיוחד כדי להתפלל אליו (וביניהם נשים רבות שעולות לקבר כדי להתפלל לזיווג הגון). מעניין לדעת שבארי לא היתה העיר היחידה שרצתה להשיג את עצמותיו של הקדוש החשוב, וגם הוונציאנים זממו פעולה דומה (כמאתיים שנה קודם לכן, הוונציאנים כבר הצליחו לגנוב את שרידיו של מרקוס הקדוש ממצרים, ואלה הועברו בטקסיות לבזיליקת סן מרקו ), אך הפעם הצליחו אנשי בארי להקדים אותם ולשים את ידם הארוכה על השרידים היקרים. חשיבותן של עצמות הקדוש לא היתה רק דתית, כמובן, אלא גם כלכלית ופוליטית – צליינים רבים הגיעו לעיר ספציפית כדי לראות את הקדוש, וסן ניקולה הפך למקור הכנסה חשוב עבור העיר. עד היום משחקת דמותו של סן ניקולה תפקיד חשוב ביותר במסורת ובזהות של העיר בארי: האצטדיון המקומי (אחד הגדולים באיטליה) נקרא על שם סן ניקולה, וחג הקדוש הוא הארוע הגדול ביותר בעיר ואחד הגדולים בפוליה כולה. הקתדרלה של בארי והמבצר העתיק במרחק קצר מהבזיליקה נמצאת גם הקתדרלה של בארי, שנבנתה במאה ה-13. המרשימה. הכניסה לקתדרלה היא בחינם, אבל אם תרצו לבקר במתחם הארכיאולוגי שמתחת לכנסייה (מומלץ!) תצטרכו לרכוש כרטיס במחיר סימלי של כ-3 יורו, שיאפשר לכם לראות מקרוב פסיפסים עתיקים, שרידים מהתקופה הרומאית, קברים נורמניים וממצאים נוספים. בתום הביקור בקתדרלה, המשיכו אל המבצר העתיק והמרשים שליד הנמל (Castello Normano Svevo). המבצר מרשים מאד מבחוץ אבל פחות מעניין בפנים, ואם אין לכם זמן רב תוכלו לדלג על הכניסה (ולהיכנס במקום למבצר טראני, המתואר בהמשך המסלול). סמטת האורקייטה כאמור, הסימטאות העתיקות של בארי נחשבו פעם לאזור מסוכן, אבל היום מדובר על יעד יעד תיירותי לגמרי, שמושך תיירים שרוצים לראות איך זקנות העיר מכינות את הפסטה הטיפוסית לפולייה – פסטת אורקייטה (orecchiette, כלומר אוזניים קטנות). למרות שמדובר בגימיק תיירותי, עדיין נחמד לעבור כאן ולראות את הנשים שפורסות שולחנות בחוץ, מרדדות בצק, תולשות במומחיות חתיכות ומגלגלות אותן לפי המסורת כדי ליצור את הפסטה המפורסמת. נשים מכינות פסטת אורקייטה, בסמטת האורקייטה המפורסמת בבארי. צילום: אריאלה בנקיר מה אוכלים? אחד התענוגות המרכזיים (והחשובים!) בבארי הוא האוכל. האוכל בפולייה באופן כללי הוא מעולה, ובבארי תוכלו למצוא כמה מקומות מומלצים במיוחד. ראשית כל, חובה לטעום את הפוקצ'ה בארזה (focaccia Barese), הפוקצ'ה הטיפוסית לאזור בארי – תפוחה וטעימה, מקושטת בפיסות עגבניות שרי צלויות ואורגנו. גרסה נוספת וטעימה לא פחות מוגשת עם תפוחי אדמה. מנת חובה נוספת היא סנדוויץ' עם תמנון (panino con il polpo), הפלאפל של הפולייזים. את שני המעדנים האלה אפשר למצוא בכל פינה בעיר. אם אתם מחפשים מסעדה לשבת בה ולטעום את הפסטה המקומית, פירות ים ועוד, נסו את Ristorante La Gasaa Damante , או את אחת המסעדות על קו המים, ליד הקתדרלה. כריכים, מגשי גבינות ונקניקים ונשנונים טעימים (עם כוס יין מקומי) תוכלו למצוא ב - Voglia... Pane e vino . הקפידו להשאיר מקום לקינוח, משום שבמרחק קצרצר משם תוכלו למצוא את אחד ה-pasticciotti הטובים ביותר בפוליה (ולמעשה באיטליה כולה), בבית הקפה Martinucci בפיאצה מרקנטילה (piazza mercantile). מדובר על מאפה פריך ממולא בקרם עם תוספות שונות, שקשה מאד לעמוד בפניו (או להסתפק בחתיכה אחת...) בתום הביקור בבארי, תוכלו להמשיך לעבר טראני היפהפיה. טראני בלתי אפשרי שלא להתאהב בטראני, עיר עתיקה לחופי הים שנראית כמו גלויה ציורית. כמו ערים רבות באיטליה שורשיה של טראני הם מהתקופה הרומית, אך פריחתה החלה בזמן מסעות הצלב, כאשר נמל העיר הפך לאחד המרכזיים בדרום איטליה ונקודת יציאה חשובה לים האדריאטי (מסדר הטמפלרים אף הקים כנסיה בצמוד לנמל, כנסיית ognisanti, שיועדה לצליינים שעמדו להפליג לארץ הקודש. בהמשך הוסבה הכנסייה לבית חולים). להערכת החוקרים בטראני גם נכתב ספר החוקים הראשון (בעולם המערבי) של המשפט הימי, בשנת 1063. את החוק גיבשו יחדיו נציגי העיר – יהודי, לונגוברדי ונורמני, שנחשבו מובילים בתחומם ובעלי ידע נרחב בתחום המסחר הימי. טראני היא יעד מושלם לחודשי הקיץ, ובשעות אחר הצהריים והערב הנמל שוקק החיים מלא עד אפס מקום במבקרים שנהנים מהנוף, מהבריזה, מהאוכל המצויין ומיינות האזור. אבל גם מחוץ לעונת התיירות, טראני היא יעד נהדר. המרכז ההיסטורי של העיר הוא קטנטן ויפה להפליא – מבוך מתפתל של סימטאות צרות ומטופחות, בתי אבן לבנים ונמוכים ופאלאצי מפוארים שהשתייכו פעם למשפחות אצולה. בכל פינה מסתתרת מסעדה קטנה, חצר סגורה ומפתיעה, או כנסיה מעניינת שווה להיכנס אליה כדי להתרשם מהאדריכלות ומציורים יקרי הערך. לאורך השנה נערכים בטראני אירועים רבים, ומומלץ להתייעץ עם לשכת התיירות המקומית ולברר אם קורה משהו מעניין בזמן ביקורכם בעיר. החלו את הסיור בדואומו של טראני (הקתדרלה של העיר), המוקדש למריה הקדושה. הדואומו נבנה בשנת 1099 על גבי כנסיה עתיקה מהמאה הרביעית לספירה, ומהווה דוגמה מרשימה במיוחד לאדריכלות הרומנסקית הטיפוסית לאזור פוליה. תיירים רבים מגיעים במיוחד על מנת לראות את הקתדרלה, שנבנתה כולה מאבן טראני האלגנטית הלבנה-ורדרדה. החלל הפנימי מתאפיין במראה נקי ואלגנטי בזכות הקשתות הגבוהות, ובקריפטה התת קרקעית שמורים גם היום כמה שרידים של סן ניקולס הצליין, הקדוש המגן של טראני. ניקולס, או ניקולה, היה רועה צאן יווני שיום אחד חווה הארה רוחנית והחל להסתובב בין הכפרים בעודו חוזר שוב ושוב ושוב על שש מילים בלבד – תפילת קיריה אליסון, התפילה הפותחת את המיסה הקתולית: "אדֹני רחם-נא, המשיח רחם-נא, אדני רחם-נא" (קיריה אליסון, כריטסה אליסון, קיריה אליסון). לאורך שיטוטיו ספג ניקולס בוז ואלימות וגורש מכל מקום שאליו פנה עד שהגיע לטראני, שם החליט הבישוף כי לא מדובר במטורף אקראי אלא בצעיר שזכה להשראה אלוהית. ניקולס נפטר בגיל צעיר, ולפי האגדה לאחר מותו התחוללו מספר ניסים, מה שגרם לכנסייה להכריז עליו כקדוש. המשיכו משם למבצר טראני ( Castello Svevo di Trani ), שנבנה בתקופת הזוהר של העיר תחת הוראותיו של הקיסר פרידריך השני בשנת 1233. המבצר המרובע, בעל ארבעת מגדלי השמירה המרובעים אף הם, נבנה בסגנון דומה למבצרים הצלבניים שנבנו בארץ ישראל. אם תרצו, תוכלו לבקר באופן וירטואלי במקום עוד לפני שתגיעו לפוליה עצמה. המבצר ממוקם על החוף ממש, ובשעות הערב מצליפים הגלים בעוצמה מעוררת צמרמורת בקירות האבן הכבירים. מספר אירועים היסטוריים התרחשו במבצר הזה – כאן הוצא להורג פייטרו טייפולו, בנו של הדוג'ה שליט ונציה, לאחר שנשבה בקרב, וכאן גם התחתן מנפרד שליט סיציליה, בנו של הקיסר פרידריך והאחרון בשושלת בית הוהנשטאופן. במאה ה-19 הוסב המבצא לכלא, והמשיך לשמש ככזה עד שנת 1974. בזמן הביקור במבצר, שמארח גם תערוכות מתחלפות, היזהרו מרוח הרפאים של ארמידה (Armida), שעדיין מסתובבת בין המסדרונות הקרים... מספרים שארמידה אולצה להתחתן עם אדם שלא אהבה, ובגדה בו עם אחד מאבירי החצר. כשהרומן התגלה האביר הוצא להורג ואילו ארמידה נקברה חיה באחד התאים, ועד היום רוחה מסתובבת חסרת מנוחה, עטופה בבגדים אפורים, ומחפשת נקמה. לא רחוק מהמבצר נמצא יעד מעניין (ומפתיע) נוסף – מוזיאון מכונות הכתיבה של טראני, ובו אוסף של למעלה מ-400 מכונות כתיבה היסטוריות. הקהילה היהודית בטראני טראני נודעה גם בשל נוכחותה של קהילה יהודית משמעותית (באופן יחסי לתקופה). היהודים הראשונים הגיעו לעיר עוד בתקופת האימפריה הרומית, ורבים נוספים הגיעו במאות ה-11 וה-12 לאחר שגורשו מקסטיליה ומצרפת. במאה ה-13 נהנו יהודי טראני מתור זהב תחת שליטת הנורמנים, ולא פחות מארבעה בתי כנסת נפתחו בעיר. כאשר בנימין מטודלה הגיע לעיר במהלך מסעותיו, הוא מצא קהילה של כ-200 משפחות, בעיר פורחת ומשגשגת. בהמשך המצב השתנה באופן משמעותי – כשטראני מצאה את עצמה תחת שלטונה של ממלכת נאפולי ובהמשך על ידי ממלכת אראגון (כיום ספרד), סבלו יהודי העיר מרדיפות קשות, שהסתיימו לבסוף עם גירושם מהעיר בשנת 1541. חלק מהיהודים התנצרו, ובאופן רשמי הקהילה נכחדה, גם אם אחדים המשיכו לקיים את דתם בסתר, וחיו כאנוסים. בית הכנסת הגדול הוסב לכנסיית (כנסיית סנטה אנה) ובהמשך הפך לחלק מהמויזאון העירוני (Museo Diocesano di Trani). כיום המוזיאון מציג ממצאים הקשורים לקהילה היהודית. בית הכנסת העתיק סקולנובה Scola Nova, לעומת זאת, עדיין עומד ואף ניתן לבקר בו (בתיאום מראש בלבד, טלפון 3471077486). בית הכנסת נבנה במאה ה-13, הוסב לכנסייה כשהיהודים גורשו מהעיר, וחזר לשמש כבית כנסת בשנת 2006 עם תחייתה של הקהילה היהודית המקומית. בית הכנסת סקולה נובה, טראני. איפה אוכלים? לפני שאוכלים – שותים! כדי להתחיל את הערב כמו שצריך ולפתוח את התיאבון, שבו באחד ממקומות הבילוי הרבים בנמל, והזמינו כוס יין לצד כמה נשנושים. זו הדרך הנכונה והראויה ביותר להיכנס לאווירה הפולייזית... לאחר מכן תוכלו להינות מארוחה רצינית יותר באחת המסעדות המומלצות בעיר. טראני מציעה מבחר מרשים בהחלט, אף יותר מבארי, ותוכלו למצוא כאן הכל: החל ממסעדות ביתיות כמו Taverna Portanova , עבור במסעדות המתמחות בדגים ופירות ים כמו Cottura Media , וכלה במסעדות מיוחדות המעוטרות בכוכבי מישלן, כמו Quintessenzia המצוינת. לא משנה לאן תלכו, בין אם מדובר במסעדה הפשוטה או היוקרתית ביותר, אל תשכחו להזמין שולחן מראש. בחודשי האביב והקיץ, המסעדות בטראני מלאות עד אפס מקום בשעות הערב.

במרחק כשעה מרומא מסתתרים כמה אגמים יפים במיוחד, שבדרך כלל רק המקומיים מכירים. אם מתחשק לכם לעזוב את המולת העיר ולמצוא קצת שלווה, טבע וחופים נהדרים, סברינה ספינלי תיקח אתכם למסע בין האגמים המיוחדים ביותר במחוז לאציו אם אתם מתכננים ביקור באזור רומא ומחוז לאציו, ומחפשים משהו קצת "אחר" לעשות בזמן הביקור שלכם, הגעתם למקום הנכון. רומא היא אמנם העיר היפה ביותר בעולם, אבל לפעמים כולנו צריכים הפסקה קטנה מהקצב של העיר, ויום קסום בטבע. הרשו לי להציג את עצמי – שמי סברינה, נולדתי וגדלתי ברומא, אבל למרות שאני אוהבת את החיים העירוניים אני אוהבת לא פחות את הטבע הפתוח. אני אוהבת במיוחד לצאת ולחקור פינות נסתרות במחוז שלי – מחוז לאציו – מקומות שבהם אוכל לגלות את הטבע ואת בעלי החיים של האזור. אם גם אתם נשמות חופשיות כמוני, אני רוצה להזמין אתכם לצאת ביחד איתי למסע בין חמשת האגמים המועדפים עליי. כמובן שאספר לכם גם על הפעילויות שאפשר לעשות בכל אגם, ואיפה כדאי לאכול באזור... מוכנים? בואו נתחיל! אגם סן בנדטו (Laghetto di San Benedetto) אגם סן בנדטו, המכונה גם "הקריביים של לאציו", ממוקם במרחק כשעה מרומא, ליד עיירה בשם סוביאקו Subiaco. לדעתי זהו אחד האגמים היפים ביותר שתוכלו לראות במחוז לאציו כולו. כפי שניתן לראות בתמונה, מי האגם הם בצבע אזמרגד מהפנט, והם גם מתאימים לגמרי לשחייה כך שתוכלו לקפוץ פנימה אם מתחשק לכם. בפעם הראשונה שביקרתי באגם הזה, יצאתי לדרך עם אחת מחברותיי הטובות ביותר, טיציאנה, שתמיד תומכת בכל שיגעון שלי. ידעתי שרק היא תסכים לצאת להרפתקה שתכננתי... הבוקר התחיל בצורה שלווה – קמנו מוקדם, ויצאנו לכיוון סוביאקו (Subiaco) – עיירה יפה מימי הביניים המוקפת בשמורת טבע (הפארק הלאומי מונטה סימברואיני Parco dei Monti Simbruini). לצידה זורם נהר אניינה (Aniene), הנהר שבזכות מימיו נוצר אגם סן בנדטו. טיפ קטן : אם יש לכם זמן, כדאי לשלב את הביקור בעיירה סוביאקו עם ביקור בשני מנזרים בנדקטיניים סמוכים: מנזר סן בנדטו (San Benedetto) ומנזר סנטה סקולסטיקה (Santa Scolastica). כשהגעתי לסוביאקו הוקסמתי מיופיים של המבנים העתיקים, מהחביבות של המקומיים, ובעיקר מהנופים המדהימים שנשקפים מנקודות פנורמיות שונות. קל לשקוע פה באווירת ימי הביניים, ולצלול לתקופה אחרת בזמן. אם גם אתם חובבי אומנות, היסטוריה וטבע, זה המקום הנכון עבורכם! את הביקור בעיר כדאי לסיים בארוחת צהריים. אנחנו אכלנו במסעדת Aniene , הכתובת המועדפת עליי באופן אישי. במסעדה הזאת תמצאו גם מנות בשריות וגם מנות דגים, והכל נהדר ועשוי מתוצרת מקומית. אני ממליצה לכם במיוחד להזמין מנת פסטה בשם strozzapreti all’arrabbiata - זו פסטה בעבודת יד, עם רוטב עגבניות חריף. אתם לא תצטערו על הבחירה! לאחר הביקור בסוביאקו, הגיע הרגע לחלק הסוער של היום... יש מי שמגיע לאגם ופשוט מעביר את הזמן בשלווה על החוף, או בשחייה רגועה. אבל טיציאנה ואני אוהבות להרגיש את האדרנלין בוער בגוף, ולכן הגענו למרכז רפטינג בשם Vivere l’Aniene , מסוג המקומות שבהם אפשר להתחבר לטבע מקרוב וללא מחיצות, ולהפוך יום טיול רגיל לחוויה בלתי נשכחת. הצוות מקסים ומנוסה, ויודע איך להרגיע גם את מי שלא רגיל לעשות ספורט אתגרי. במפל הראשון חשבתי ששהסירה תתפך, או שלא אצליח לאזן את עצמי, אבל אחרי הדרכה קצרה הרגשתי שאני מוכנה לכל דבר! אגב – המדריכים במרכז מציעים מגוון פעליויות, לא רק רפטינג וסנפלינג. אם תרצו תוכלו לצאת גם למסע באופניים, או לשוט בקיאקים, לדוגמה. אגם אלבאנו, המכונה בידי המקומיים "האגם של קסטל גנדולפו" אגם אלבאנו (Lago Albano), אמנם לא יכול להתפאר במי טורקיז ובמפל קסום כמו אגם סן בנדטו, אבל אין ספק שזהו אחד האגמים המיוחדים ביותר במחוז ומקום נהדר להעביר בו יום שונה מהרגיל. ביליתי חלק נכבד מילדותי על גדות האגם הזה, וגם היום אני ממשיכה לבקר בו בכל פעם שאני זקוקה להפסקה מחיי העיר המהירים. האגם מפורסם במיוחד בגלל העיירה שצמודה אליו – קסטל גנדולפו, שנחשבת לאחד הכפרים היפים באיטליה ותחנת חובה לכל מי שמבקר בקסטלי רומני . העיירה בת 9000 התושבים מפורסמת במיוחד בזכות ארמון הקיץ של האפיפיור , אבל למעשה העיירה כולה נראית כאילו שלפו אותה מתוך אגדה עתיקה. כשהייתי ילדה, ההורים שלי נהגו לצאת לכאן בסופי שבוע. מידי יום שבת קשרנו כמה זוגות אופניים לגג המכונית, והופ – נסענו לאגם. אחד המאפיינים המיוחדים של המקום הזה הוא שביל יפהפה עטור עצים המאפשר למבקרים להקיף את האגם (ברגל או באופניים), ולאורך הדרך להתפעל מנופים קסומים ומבעלי חיים שלא רואים כל יום. אם אין לכם אופניים – אל דאגה! תוכלו למצוא באזור מספר מקומות שבהם משכירים אופניים לפי שעה. ומה לגבי הפעילויות באגם? יש הרבה, כל מה שעליכם לעשות הוא לבחור: אם מתחשק לכם לרבוץ בשלווה על שפת האגם ולהשתזף, תוכלו לשכור כסאות נוח, מיטות שיזוף ושמשיות באחד מהדוכנים הפזורים לאורך האגם. ואם אתם מחפשים ריגושים ופעילות מלאת אדרנלין, תוכלו לצאת לסיור בקיאק , סירת מפרש או קאנו (שיעורי קאנו תוכלו למצוא גם כאן ). רוב המרכזים המציעים סירות להשכרה ושיעורי שיט נמצאים בחלקו המזרחי של האגם. אם אתם חובבי דגים ומזון מקומי, אני ממליצה לכם ללכת למסעדה בשם La culla del lago . זה מקום קסום, המשקיף על המים התכולים של האגם, ומציע אווירה ייחודית ומרפסת מלאה בפרחים שתגרום לכם להתאהב בנוף. התפריט מעולה, כמובן, ואני ממליצה לכם להזמין למנה ראשונה את ה-fagottini alla carbonara con vignagrola e tartufo nero ולמנה עיקרית את הדגים, כמובן (טריים טריים, והיישר מהאגם!). מסעדת La Culla del Lago. נוף לאגם ואוכל איטלקי מעודן כמובן שכדאי לבקר גם בגני וילה ברבריני ( Giardini di Villa Barberini ). הגנים מתפרשים על פני שטח נרחב, ונבנו בתקופת הרנסנס. בליבם ניצב מעון הקיץ של האפיפיור (ה-Palazzo Apostolico, המכונה לעיתים קרובות il Palazzo Papale di Castel Gandolfo). ניתן לבקר בגנים ברגל, או לעלות על אוטובוס קטן שנוסע ברחבי הגנים (הנסיעה מלווה בהסברים). אני ממליצה במיוחד על האופציה השנייה, על מנת שתוכלו להבין את כל המקומות המיוחדים שתראו לאורך הדרך. אגם בראצ'אנו (Lago di Bracciano) מי האגם הזה, שמקורו בהר געש, מלטפים את גדותיהן של שלוש עיירות: בראצ'אנו (Bracciano), אנגווילארה סבאציה (Anguillara Sabazia) וטרוויניאנו רומאנו (Trevignano Romano). העיירות נמצאות במרחק כ-15 דקות נסיעה זו מזו, וקל לבקר בשלושתן ביום אחד. איך נראה יום טיפוסי שלי באגם? אני יוצאת מוקדם בבוקר מהבית ברומא, ונוסעת כשעה עד שאני מגיעה לאנגווילארה סבאציה. בעיירה הזאת אפשר למצוא שפע של ברים שמגישים ארוחת בוקר טעימה על חופי האגם ממש. צבע המים משתנה לאורך שעות היום, ובהתאם לשעה שבה תגיעו תוכלו לראות את האגם באור קצת אחר. מבין הברים הרבים באזור, האוהב עליי הוא בר פרדיסו ( Bar Paradiso ), שמגיש קפוצ'ינו מצטיין במיוחד מול קו המים ממש. אחרי ארוחת הבוקר אני מתייצבת בחוף שנקרא Lido dei cigni (משמעות השם היא "חוף הברבורים"), שנמצא רק חמש דקות מבר פרדיסו. אני שוכרת מיטת שיזוף ושמשייה במחיר נוח לכל כיס, ומעבירה כמה שעות רגועות מול המים, עד שמגיע הזמן לאכול ארוחת צהריים. אם יהיה לכם מזל, תוכלו לראות את הברבורים ששוחים באזור ומשחקים ביניהם – זו חוויה מיוחדת! כשמגיע הרגע לאכול ארוחת צהריים, אני נוסעת לכיוון העיירה בראצ'אנו (Bracciano), ומתיישבת לאכול באחת המסעדות האהובות עליי באזור: Ristorante Le Papere . בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה במסעדה הזאת, זה היה חלק מהפתעה שארגן החבר שלי לרגל יום השנה הזוגי שלנו. הוא אסף אותי מהבית מבלי לומר לי לאן נוסעים, וכשהגעתי למקום היפה הזה, לא האמנתי למראה עיני. האווירה כאן קסומה ממש, הצוות ידידותי מאד, והמנות מצויינות. המסעדה ניצבת על עמודים במי האגם ממש, ותוך כדי הארוחה תוכלו לצפות בברבורים הנהדרים ששטים לאורך האגם. מסעדת Ristorante Le Papere על חופו של אגם בראצ'אנו - צילומים: סברינה ספינלי לאחר ארוחת הצוהריים תוכלו לבחור אם לצאת לסייר לאורך החוף, או אולי לשכור סירת פדלים ולקפוץ למים. אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם לבקר גם במבצר שבעיירה – Castello Odesalchi di Bracciano . זו פנינה קטנה של ממש, והסיורים המודרכים מעניינים במיוחד. אם אתם מתעניינים במטוסים, תוכלו לבקר גם במוזיאון האווירונאוטיקה (סגור כרגע, מומלץ להתעדכן דרך האתר לפני הביקור ולוודא שהמוזיאון פתוח). בשעות אחר הצוהריים, אני תמיד נוסעת לכיוון העיירה טרוויניאנו רומאנו (Trevignano Romano). שם, על אחד הספסלים המשקיפים על האגם, אני יכולה להתפעל מהשקיעות היפות ביותר בעולם... לחופי האגם תוכלו גם לגלות את הצד ההרפתקני שבכם, ולנסות סוגים שונים של ספורט ימי (כמו גלישה, לדוגמה), או לשכור סירת פדלים או קיאקים ואפילו צניחה מהרים. הזמינו מראש את הפעילות שמעניינת אתכם במרכז הספורט: Freedom . אגם בולסנה (Lago di Bolsena) אגם בולסנה ממוקם במרחק כשעתיים מרומא, ותמיד היה עטוף במסתורין ואגדות. אני זוכרת שכשהייתי ילדה והייתי מבלה סופשבוע על גדות האגם, הייתי יוצאת לטיולים ארוכים עם סבתא שלי שהייתה מספרת לי סיפורים מרתקים על תושביו העתיקים של אגם בולסנה. הסיפור האהוב עליי הוא על פדרו ואישתו, סיפור שמזכיר מאד את האגדה על היפה והחיה. פדרו נודע בכך שכל גופו היה מכוסה בשיער, עד כדי כך שכינו אותו חצי-מפלצת וחצי-אדם. המקומיים החליטו להעניק את פדרו במתנה למלך, וכשהמלכה ראתה אותו, היא החליטה לערוך ניסוי ולגרום לפדרו להזדווג עם אישה "אנושית", ולא סתם אישה אלא האישה היפה ביותר בחצר המלכות. הרושם הראשוני שיצר פדרו על אותה אישה היה נוראי, והיא הייתה מבועתת. אבל בהמשך היא ראתה מעבר למראה החיצוני המרתיע, וכאשר היא ניסתה להבין מיהו פדרו באמת, היא התאהבה בו. השניים עברו לגור בעיירה קאפודימונטה (Capodimonte) שעל האגם, ונולדו להם ילדים רבים. אני מציעה לכם לצאת לבקר בקאפודימונטה בעצמכם – אולי תפגשו את פדרו ואישתו, ואולי פשוט תתאהבו בנופים המקסימים, בחופים הרחבים, בכנסיות היפות ובאווירה השלווה. כמובן שגם באגם בולסנה תוכלו למצוא שפע של הזדמנויות לספורט ימי – גלשני רוח, קייאקים, מצנחי רחיפה וסיורי צלילה ממתינים למי שאמיץ ומחפש פעילות קצת אחרת! לאורך החוף תוכלו למצוא מרכזים רבים שמציעים מגוון פעילויות, וישמחו גם להשכיר לכם את הציוד הנדרש. במרחק 23 קילומטרים מאגם בולסנה נמצא יעד חושב ואוהב נוסף – צ'יוויטה די באניורג'ו (Civita di Bagnoregio), המכונה "העיר הגוססת". ביקרתי בצ'יוויטה די בארניורג'ו לפני כשנתיים, והתאהבתי בה לגמרי. צ'יוויטה מכונה "העיר הגוססת" משום שלדברי הארכיאולוגים עוד כ-800 שנה היא תיעלם לגמרי. גבעת הטוף שעליה היא ניצבת סובלת מארוזיה מתמשכת, ששוחקת ומעלימה את הסלע. על מנת להגיע לעיירה תצטרכו ללכת לאורך גשר ארוך למדיי (באופן אישי הרגשתי שהוא לא יסתיים לעולם...), אבל ברגע שתגיעו לקצה, אני מבטיחה לכם שתישארו עם פה פתוח! הנוף שנשקף מפה הוא מרהיב, והעיירה עצמה היא מיוחדת מאד. הבתים הקטנים הבנויים מאבן, הרחובות הצרים, תושבי המקום שמסבירים פנים וגורמים לכם להרגיש בבית... זה מקום מיוחד, וברחבי העיירה יש מספר נקודות תצפית פנורמיות, שמהן תוכלו להשקיף על הנוף. כשיגיע הרגע לאכול צהריים, תגלו שיש לא מעט אפשרויות בעיר. כל המסעדות שבהן יצא לי לבקר היו מצויינות. בתי האבן של צ'יוויטה די באניורג'ו. צלום: סברינה ספינלי אגם טוראנו (Lago di Turano) אתם צריכים לדעת שאבא שלי, חובב דיג מושבע, נהג לקחת אותי ואת אמא שלו ביחד איתו, מאז שהייתי ילדה קטנה, למסעות ברחבי המחוז כדי לגלות אגמים קטנים ונסתרים. ככה הוא יכול היה לדוג, ואמא שלי ואני יכולנו להנות מהאגמים עצמם. אגם טוראנו מזכיר לי תמיד את אותם טיולים משפחתיים נעימים, שבמהלכם ניסינו למצוא פינות קטנות ומיוחדות. עבורי האגם הזה הוא אוצר קטן ובלתי מוכר, במרחק שעה בלבד מרומא (האגם נמצא בפרובינציית רייטי Rieti). אחד המאפיינים העיקריים של אגם טוראנו הוא החופים והמפרצים הרבים שלאורכו, שמתאימים מאד למנוחה ושחייה. אלה פינות מושלמות למנוחה עצלה, ותוכלו להתרשם מהנוף של ההרים הגבוהים שמקיפים את האגם הכחול. האגם מתאים מאד לדייגים וחובבי דיג, כמובן. אם אתם מחפשים מקום לדייג, נסו את Parco Rio . העיירה הידועה ביותר בקרב חובבי הדייג שמגיעים לאזור היא Castel di Tora. מדובר על עיירה מימי הביניים, עם רחובות צרים ובתים טיפוסיים הבנויים מאבן. כדי להגיע לעיירה תצטרכו לחצות גשר עתיק, והנוף מסביב הוא מרהיב! אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר ביעד נוסף אחרי קסטל די טורה: במפלים שנקראים Cascate delle Vallocchie. המפלים ממוקמים בפינה קטנה בקצה העיירה, ואם תרצו לסייר פה אני ממליצה לכם לבוא עם נעלי הליכה מתאימות, משום שהמסלול שמוביל למפל אמנם יפה מאד, אבל לא כל כך קל... האגם, כדאי לדעת, מתאים לא רק לדייגים אלא גם לחובבי ספורט אתגרי. אם תרצו תוכלו לצאת לשיט בקייאקים, על גבי סאפ, קאנו, ועוד. צרו קשר עם שני מרכזי ספורט באזור: Hydrovert e trek או Fragrance tour לפרטים נוספים. אם אתם כבר באזור, דעו שיש עוד עיירה מתוקה שכדאי לבקר בה. אני מדברת על אסקראה (Ascrea), כמובן. זה מסוג המקומות שכאשר מגיעים אליהם, מרגישים מיד בבית. מספר התושבים כאן נמוך למדיי (כ-215 איש בלבד...), אבל הם מסבירי פנים ומקבלים בחיוך רחב את כל מי שמגיע לביקור! אם אתם רעבים, כדאי לכם לאכול במסעדה המקומית שנקראית Locanda belvedere di Ascrea (וכדאי לזכור – העיירה אמנם זעירה אבל המסעדה פופולרית – חובה להזמין מקום מראש, או שלא תמצאו שולחן פנוי). מדובר על מסעדה משפחתית וקטנה מאד – אין כאן מקום ליותר מ-20 איש... אמא פיירינה (Pierina) אחראית על הבישולים ביחד עם הבן שלה, אנדראה (Andrea), והם מכינים כל מנה ומנה באהבה. אבא אנג'לו (angelo) מתפקד כמלצר, והוא זה שיקבל את פניכם בחיוך גדול. תציצו בתמונות שצילמתי בפעם האחרונה שאכלתי כאן, ותבינו לבד למה כדאי לכם להגיע לכאן, אם אתם מטיילים באזור... מנות ממסעדת: Locanda belvedere di Ascrea - צילומים: סברינה ספינלי אני מקווה שהצלחתי להראות לכם צד אחר של המחוז שלי, מחוז לאציו, ושבעזרת המאמר הזה עוררתי בכם סקרנות בנוגע לאגמים היפים ביותר בלאציו. אני בטוחה שאם תבקרו בהם, תחזרו הביתה שמחים ועשירים בחוויות חדשות. טיול נעים!

ערמונים קלויים וקישוטים צבעוניים לעץ האשוח, יין חם ומתובל ועוגות מתוקות, בקתות עץ קטנות ואינספור דוכני מתנות... אם אתם רוצים לצלול לתוך אווירת חג המולד הקסומה, השווקים היפים של איטליה מחכים לכם הימים שלפני חג המולד הם תקופה קסומה באיטליה (ובאירופה כולה). החנויות מקושטות באורות נוצצים, הערים מתעטפות באווירה חגיגית, ויש תחושה של קסם באוויר. אבל כדי לחוות את הכריסטמס כמו שצריך, אתם חייבים לבקר בשוק חג המולד אחד לפחות. השווקים המסורתיים האיטלקיים אמנם אינם גדולים וידועים כמו השווקים בפראג, בודפשט, וינה או גרמניה, אבל הם עדיין מהווים אטרקציה נהדרת למבקרים במדינה בחודש דצמבר. אם אתם מתלבטים לאן ללכת, הרשימה שלפניכם תעזור לכם להתמקד בשווקים היפים והקסומים ביותר. טיפ : ימי הפתיחה המודייקים של כל שוק משתנים משנה לשנה. מומלץ להיעזר בלינקים המצורפים ולבדוק את שעות הפתיחה המעודכנות. רוב השווקים, כדאי לדעת, סגורים ביום חג המולד (25 בדצמבר). שוק חג המולד של בולצאנו (Bolzano) העיר בולצאנו שבמחוז טרנטינו אלטו-אדיג'ה היתה חלק מאוסטריה עד לפני כ-100 שנה, ושוק חג המולד הנערך בעיר משקף זאת היטב: בכל פינה אפשר למצוא דוכנים המוכרים שטרודל מעולה, ברצל (פרצעל), יין חם, לחם עם קימל, פריטים שונים בעבודת יד (לרוב מעץ), וקישוטים יפהפיים לעץ האשוח. שוק חג המולד של בולצאנו נחשב ליפה ולמיוחד ביותר באיטליה כולה, ואם אתם נמצאים בצפון איטליה לקראת הכריסטמס, כדאי לכם מאד להגיע לכאן. צילומים: Depositphotos ליבו של השוק מתקיים בפיאצה וואלטר (piazza Walther), אבל אל תתמקדו בכיכר בלבד – דוכנים רבים ממוקמים גם ברחובות המתפרשים ממנה, ובפיאצה דל גראנו (piazza del Grano). בפארק אלצ'דיה ברלופה (Parco Alcide Berloffa) אפשר למצוא גם מעין כפר חג המולד קטן, עם דוכני פעילות והפתעות נוספות. טיפ : אם כבר הגעתם לכאן, גשו ללשכת התיירות המקומית ובדקו אילו מן אירועים מיוחדים נערכים לכבוד חג המולד בדולומיטים. עיירות כמו Ortisei הן יעד נהדר במיוחד לגלות בתקופה שלפני כריסטמס. שוק חג המולד של טרנטו (Trento) העיר טרנטו נמצאת במרחק כשעה דרומית לבולצאנו, ומתגאה גם היא בשוק חג המולד משלה . השוק אמנם קטן יותר משוק חג המולד של בולצאנו, אבל גם הוא מציע את אותה אווירה נעימה ומאכלים מסורתיים וכדאי לעבור גם בו אם אתם כבר נמצאים באזור. השנה מציינת טרנטו את חג המולד עם סדרה של אירועים המלווים את השוק: עץ גדול ומקושט יוצב ליד הקתדרלה הראשית של העיר, בפיאצה דואומו (piazza Duomo), ולמעלה מ-80 דוכנים ימלאו את piazza Fiera ואת piazza Battisti. בפיאצה דנטה (piazza Dante) יוקם "הכפר המסורתי של סנטה קלאוס", עם קישוטים רבים ופעילויות לילדים. שוק חג המולד בורונה (Verona) העיר ורונה היא אחד מהיעדים האהובים ביותר על תיירים המבקרים באיטליה: רומאו ויוליה, האמפיתאטרון הרומאי המרהיב, החנויות, האוכל, והיין... כל אלה הופכים את ורונה לפנינה של ממש! ובתקופת חג המולד, יש אפילו סיבה נוספת לבקר פה. למעלה מ-100 בקתות עץ ממלאות את רחובות מרכז העיר, והופכות את ורונה לאגדת חג המולד של ממש. בדוכנים תוכלו לרכוש את כל המוצרים הטיפוסיים לחג המולד, ומעדנים קלסיים כמו פונץ' ויין חם, ערמונים, עוגות, מזכרות בעבודת יד וקישוטים מכל הסוגים. לב ליבו של השוק ממוקם בפיאצה דיי סיניורי (piazza dei Signori). שוק חג המולד במילאנו מילאנו מציינת את חג המולד באופן מרשים במיוחד, ותוכלו לבחור בין מספר פסטיבלים ושווקים. הפסטיבל הידוע ביותר בעיר נערך בתחילת דצמבר, למשך ימים ספורים בלבד, בסמיכות לחגו של הקדוש המגן של העיר (אמברוג'ו הקדוש). במהלך הפסטיבל, שנקרא La Fiera degli Oh Bej Oh Bej מתמלאת הכיכר שמול מבצר ספורצסקו (Castello Sforzesco) בעשרות דוכנים צבעוניים ונהדרים, המוכרים מזכרות ומאכלים מסורתיים. בניגוד לשווקים אחרים השוק הספצפי הזה מתקיים במשך שלושה ימים בלבד. חגיגות ה Oh Bej Oh Bej מתקיימות במילאנו מאז שנת 1288. בנוסף, נערך שוק חג המולד מסורתי (הדומה לשווקים בשאר הערים) ברחבה שמול הדואומו המפואר של העיר. האווירה נהדרת, והדואומו של מילאנו (אחד היפים והמרשימים באיטליה כולה) משמש כתפאורה מושלמת לחגיגות החורפיות. טיפ : מעוניינים להשלים את החוויה ולצאת למסע שופינג במילאנו? שפע של חנויות מחכות לכם בגלריית ויטוריו אמנואלה הסמוכה לכיכר הקתדרלה. ואם תרצו להחליק על הקרח, נסו את הרחבה המרשימה המוקמת מידי שנה בפארק Montanelli. לקראת חג המולד נערכות במקום גם פעילויות לילדים, ואפשר גם לבקר בהעתק חביב של ביתו של סנטה קלאוס. ואל תשכחו לאכול פאנטונה העוגה המסורתית של מילאנו בחג המולד. שוק חג המולד בטורינו (Torino) העיר טורינו היא יעד מומלץ למבקרים במיוחד בתקופת חג המולד, והעיר כולה מתקשטת באופן מיוחד: בכל מקום אפשר למצוא פסלים מוארים מיוחדים, ובכיכרות המרכזיות של העיר נערכים מספר שווקים . המוקד המרכזי הוא piazza Castello, ושם תוכלו למצוא את בקתות העץ המסורתיות, ובהן דוכנים מכל הסוגים: דוכני מזכרות ואוכל (שוקולד כמובן), חפצים וקישוטים לכריסטמס. בפיאצה סולפרינו (piazza Solferino) מחכים לכם דוכנים נוספים באווירת חג המולד, לצד רחבה גדולה להחלקה על הקרח. שוק חג המולד בפירנצה (Firenze) מידי שנה מארחת פירנצה שוק מעט מפתיע – שוק חג המולד הגרמני , הכולל עשרות בקתות עץ ובהן מזכרות יפות, קישוטים ומעדנים גרמניים מסורתיים (מישהו אמר בירה ונקניקיות ענקיות?). השוק מושך קהל רב, ומאיר את מרכז העיר באור יקרות. טיפ: אם כבר הגעתם לעיר, למה לא להשלים את החוויה עם ביקור ברחבת הקרח הגדולה ? בין אם אתם מחליקים מנוסים או שסתם מתחשק לכם לנסות משהו חדש, ה-Florence Ice village בפארק Fortezza da Basso הוא המקום להשלים בו את החוויה החורפית. כאן תוכלו למצוא רחבה גדולה להחלקה על הקרח, גלגל ענק שממנו אפשר לראות את העיר כולה, ופעילויות נוספות שמתאימות במיוחד למשפחות. שוק חג המולד בארצו (Arezzo) ארצו היא עיירה עתיקה במזרח טוסקנה , המציעה שפע של קסם לאורך כל השנה. אבל בתקופת חג המולד, הקסם הזה מוכפל. לבו של הארוע הוא הכיכר המרכזית של העיר, הידועה בעיקר בזכות העובדה שכאן צולמו סצינות מסרטו של רוברטו בניני – "החיים יפים". כאן מוקם שוק כריסטמס גדול בסגנון השווקים של מחוז טירול (כלומר אזור הדולומיטים באיטליה). השילוב בין בקתות העץ, היין החם, הקישוטים היפים והמזכרות הרבות מושך קהל רב! שוק חג המולד ברומא (Roma) רומא חוגגת את חג המולד באווירה מיוחדת. כיאה לעיר הבירה, תוכלו למצוא כאן מספר אירועים, ואחד היפים שבהם הוא השוק שנערך בפיאצה נאבונה (piazza Navona). כאן תמצאו את הדוכנים הטיפוסיים לחג המולד, באחד המיקומים המרשימים בעיר. ואם אתם כבר נמצאים ברומא, אל תפספסו את 100 presepi - התערוכה המיוחדת הנערכת בעיר מידי שנה, ומוקדשת לסצנות חג המולד (Presepe באיטלקית) המציגות את סצנת לידתו של ישו התינוק, באסם. 100 סצנות חג המולד בעבודת יד משתתפות באירוע היחודי הזה. טיפ : חובבי וינטג'? בתקופה שלפני חג המולד נערך ברומא ה Christmas Land – שוק וינטג' ענקי, ובו מאות דוכנים המציעים בגדים וחפצים מכל הסוגים. השוק נערך במשך שלושה סופי שבוע בחודש דצמבר, ואיננו מיועד רק לחובבי כריסטמס – אפשר למצוא כאן לא מעט מציאות מיוחדות! שוק חג המולד בנאפולי (Napoli) בנאפולי ישנו רחוב מיוחד שבו חג המולד מתקיים לאורך כל השנה – San Gregorio Armeno. הרחוב כולו מלא בחנויות מסורתיות ודוכני אומנים המוכרים סצינות מולד מקוריות מאד (שכוללות לעיתים קרובות גם כוכבי כדורגל כמו מרדונה וזמרים פופולריים...). ככל שכריסטמס מתקרב, כך מתחממת האווירה ברחוב סן גרגוריו ארמנו – קישוטים צבעוניים נתלים, ובשעות הערב נערכים אירועים ססגוניים, במסגרת הפסטיבל שנקרא La Fiera di San Gregorio Armeno. לפרטים יש לבדוק את לוח האירועים המדויק בלשכת התיירות המקומית. בנוסף, תוכלו למצוא שוק חג המולד מסורתי, עם בקתות עץ, יינות מתובלים, קישוטים, עבודות יד ומאכלים מחממים ומנחמים ברחבת מוזיאון הרכבות של נאפולי ( Museo Ferroviario di Pietrarsa ). מדובר על אירוע חדש יחסית, שזכה להצלחה גדולה ויערך גם השנה. כמו כן לאלו שרוצים לצאת מחוץ לעיר הנה שוק חג מולד במבצר ( castello di limatola ).

נעים להכיר! שמי אריאלה בנקיר ואני מתגוררת בטוסקנה, איטליה, מזה כ-20 שנה. אז מי אני בעצם, ומה אני עושה? אני עיתונאית, סופרת, סקרנית ללא מנוח, ורוקמת הרפתקאות מקצועית :) בין היתר אני סומלייה רשמית וחברה באיגוד הסומלייה האיטלקי, מומחית לגבינות איטלקיות מטעם איגוד ONAF, מחברת חמישה מדריכי טיולים מצליחים לאיטליה ושני ספרי הרפתקאות היסטוריים לנוער. מזה כשני עשורים שאני חוקרת באופן אובססיבי קמעה את עולם הקולינריה האיטלקי משלל זוויות, ומתעניינת במיוחד בתיירות כפרית בת קיימא, בהיסטוריה של האוכל האיטלקי, בתהליכי הפקת מזון ויין בעידן המודרני ובעת העתיקה, בחקלאות אינטגרטיבית, וביינות טבעיים וביודינמיים. לרוב אפשר למצוא אותי מסיירת בין הגפנים, מרחרחת כמהין, לוגמת שמן זית, בוצעת פוקצ'ה ריחנית, טועמת יינות קיאנטי וברונלו, מתחקרת סבתות בנוגע למתכונים המשפחתיים שלהן, מלטפת עיזים ומחבקת באהבה גבינות פקורינו מיושנות. לאחר שנים רבות שבהן בעיקר כתבתי וחקרתי, החלטתי שהגיע הזמן לחלוק את הניסיון והתשוקה שלי באופן ישיר עם אוהבי איטליה נוספים. וכך, נולדו הסיורים המודרכים שלי, ושירותי תכנון המסלול שאני מציעה לקהל הקוראים… שירותי תכנון מסלול מותאמים אישית החופשה המושלמת מתחילה בתכנון מסלול נכון! איפה כדאי לטעום יין באזור קיאנטי? מה המסעדה הכי טובה באסיזי? איפה אפשר לצוד פטריות כמהין באומבריה? איך כדאי לבנות מסלול טיול באגמים? יש מסעדות שמגישות אוכל נטול גלוטן ברומא? מה החופים שהכי מתאימים לילדים בחוף גארדה? אני רוצה לצאת למסע שופינג מיוחד בפירנצה, לאן כדאי ללכת כדי לקנות פריטים בלתי נשכחים? אנחנו מחפשים מסעדה מיוחדת, רצוי עם כוכב מישלן, כדי לחגוג בה את יום הנישואין שלנו - על מה את ממליצה? מאז שהתחלתי לכתוב את המדריכים שלי, קיבלתי אינסוף פניות מחברים ולקוחות, וכולם ביקשו דבר אחד: המלצות. ובצדק! כדי להפוך את החופשה שלכם למיוחדת באמת, כדאי להיעזר באיש מקצוע שיבנה עבורכם את הטיול המושלם באיטליה. כך נולדו שירותי תכנון המסלול האישי שלי. למי מתאימים שירותי תכנון מסלול אישי? זוגות חברים קבוצות מטיילים עצמאיים ובמילים אחרות - לכל מי שמתכנן ביקור באיטליה, ורוצה להנות מחופשה מושלמת :) מדוע כדאי להיעזר בשירותי תכנון המסלול של אריאלה והצוות שלה? כדי לטייל באיטליה כמו המקומיים - טיילו כמו מקומיים. בזכות ההמלצות והטיפים שלנו תוכלו לבקר במקומות שרוב התיירים בכלל לא יודעים על קיומם, לאכול במסעדות של מקומיים, ולהנות מחוויה אותנטית באחת המדינות היפות בעולם. תחקיר מקיף וטיפים ממומחים - כל המסלולים מתוכננים על ידי מומחה מקומי, שגר באיטליה ומכיר אותה היטב מזה כ-20 שנה​. התאמה אישית מלאה - מסלולים מותאמים אישית. אנחנו מקפידים לבנות עבור כל אחד ואחת מכם מסלול מיוחד, שמשלב בתוכו את הדברים שמעניינים אתכם וחשובים ספציפית לכם. רק כך תוכלו להפוך את החופשה שלכם באיטליה לבלתי נשכחת. חיסכון בזמן וכסף - במקום לבזבז עשרות שעות על תחקיר באינטרנט ולזרוק כסף על מקומות מאכזבים, עדיף לשכור את שירותיו של מומחה שיתפור עבורכם טיול מושלם. איך זה עובד ? שלב ראשון - נעים להכיר! כדי שנוכל לבנות עבורכם את המסלול הכי מהנה ומוצלח, חשוב לנו להבין מה אתם מחפשים, מה ישמח אתכם, וגם מה אתם לא אוהבים ולא לטעמכם. שלב שני - מסלול מפורט בשלב זה נשלח לכם מסלול שלם המבוסס על הבקשות והצרכים שלכם. המסלול כולל תוכנית יומית מפורטת והמלצות למקומות לינה, אטרקציות ומסעדות. בנוסף, המסלול כולל גם עשרות טיפים יעילים שיהפכו את הנסיעה שלכם לקלה ומהנה הרבה יותר :) ​ רוצים לשנות משהו במסלול? אין שום בעיה! סבב אחד של תיקונים כלול במחיר תכנון הסיור, ללא תוספת תשלום רוצים שנזמין עבורכם את המלונות ונטפל בכל הפרטים הטכניים? אין בעיה! תמורת תוספת תשלום, הצוות שלי ישמח לטפל בכל העניינים הלוגיסטיים. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להגיע לאיטליה, ולהנות. כמה זה עולה? החל מ-150 ש"ח לתכנון יום טיול מלא. אתם מוזמנים ליצור קשר למלא את הטופס כאן בעמוד ולקבל הצעת מחיר מפורטת. סיורי אוכל ויין בטוסקנה ויעדים נבחרים באיטליה: אתם מוזמנים להצטרף אליי לאחד מסיורי טעימות היין והאוכל שאני מארגנת במקומות המיוחדים והאותנטיים ביותר בטוסקנה (ושאר איטליה). יהיה כיף, יהיה מצחיק ומעשיר, ובעיקר - יהיה טעים מאד! סיור טעימות אוכל ויין בפירנצה במהלך הסיור הזה נטעם כמה מהמאכלים הטיפוסיים הידועים ביותר בטוסקנה, נבקר בשוק האוכל העתיק של פירנצה, ונסיים בטעימת יינות מודרכת באנוטקה (בר יין) יפהפה. לאורך הטעימות נדבר על ההיסטוריה של היינות באזור, המאכלים החשובים ביותר, ותהליכי ייצור היין, הגבינות והנקניקים באיטליה. הסיור כולל גם שיעור זיהוי ריחות מיוחד (בדיוק כמו שלומדים הסומלייה המקצועיים…) אורך הסיור : 4 שעות מחיר הסיור : 150 יורו לאדם, מינימום שני משתתפים טעימת יין מודרכת וארוחת צהריים בלוקה/פיזה אתם מוזמנים לקחת הפסקה מההתרוצצות בין האתרים, ולהנות מטעימת יינות מודרכת באחד מברי היין העתיקים והמיוחדים בלוקה (או בפיזה). במהלך הטעימה המודרכת נטעם כמה מהיינות הידועים ביותר בטוסקנה, ננשנש כמה מטעמים מקומיים, ולאחר מכן נמשיך לארוחת צהריים נהדרת באחת המסעדות האותנטיות בעיר. לאורך הטעימות נדבר על ההיסטוריה של היינות באזור, היינות החשובים ביותר, ותהליכי ייצור היין האיטלקי. סדנת הטעימות כוללת גם שיעור זיהוי ריחות מיוחד (בדיוק כמו שלומדים הסומלייה המקצועיים…) אורך הסיור : כ-4 שעות מחיר הסיור : 100 יורו לאדם, מינימום שני משתתפים היינות של סן ג'ימיניאנו סן ג'ימיניאנו היא יעד מקסים ואהוב, וחלק בלתי נפרד מהביקור בה כולל טעימת יינות ביקבים הטובים ביותר! במהלך הסיור המיוחד הזה נבקר בשני יקבים נהדרים, נטעם את היינות המשובחים שלהם, ולאחר מכן ניסע לסן ג'ימיניאנו עצמה על מנת להינות מארוחה טובה במסעדה מצויינת בעיר. אורך הסיור : כ-7 שעות מחיר הסיור : החל מ-150 יורו לאדם, מינימום ארבעה משתתפים (ניתן לארגן מסלול דומה לקבוצות בנות שני משתתפים בלבד) בעקבות היין והכמהין של טוסקנה במהלך הסיור הזה נבקר בשני יקבים מיוחדים מאד בלב טוסקנה. נטעם יינות ביודינמיים ואורגניים נהדרים, ונסייר באחוזה העתיקה. לאחר מכן נעצור לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הטובות במחוז, ונטעם מנות המבוססות על כמהין. אורך הסיור : כ-7 שעות מחיר הסיור : החל מ-200 יורו לאדם, מינימום 4 משתתפים בסיור (ניתן לארגן מסלול דומה לקבוצות בנות שני משתתפים בלבד) ניתן לשלב את המסלול עם מסע ציד בעקבות פטריות הכמהין של טוסקנה (בתשלום נוסף) ביקור ביקב מסורתי ובמחלבה קטנה בלב טוסקנה במהלך הסיור המיוחד הזה נבקר ביקב קטן ומשפחתי שעדיין מייצר יינות נהדרים כמו פעם, ובמחלבה קטנה שמייצרת גבינות טוסקניות זוכות פרסים. נהנה מהנופים של הכפר הטוסקני, ונעצור לארוחת צהריים במסעדה מקומית שמגישה מנות אותנטיות בטעם של פעם. לאורך הטעימות נדבר על ההיסטוריה של היינות והגבינות באזור, היינות החשובים ביותר, ונלמד איך מייצרים את הגבינות המסורתיות והנקניקים באיטליה. סדנת הטעימות כוללת גם שיעור זיהוי ריחות מיוחד (בדיוק כמו שלומדים הסומלייה המקצועיים…) אורך הסיור : כ-7 שעות מחיר הסיור : החל מ-200 יורו לאדם, מינימום 4 משתתפים בסיור (ניתן לארגן מסלול דומה לקבוצות בנות שני משתתפים בלבד) הערה: כל הסיורים מבוססים על תפריט טעימות קבוע ומוגדר מראש. ניתן לשנות את התפריט בהתאם לבקשת המשתתפים, בתוספת תשלום. ניתן כמובן לבנות גם מסלולים עם תפריט צמחוני. עלות הסיורים לא כוללת הסעות. אם אינכם מעוניינים לנהוג בעצמכם, נשמח להזמין עבורכם שירות הסעות ברכב ממוזג (בתוספת תשלום) מסלולי טעימות בהתאמה אישית חולמים לבקר ביקבים הטובים ביותר בקיאנטי? רוצים לצאת לביקור בלתי נשכח באזור בולגרי, בעקבות יינות ה-SUPERTUSCANS המפורסמים? מחפשים מסלול טעימות צמחוני? רוצים לארגן אירוע טעימות פרטי בווילה שלכם? מעוניינים לבקר ביקב כשר? הכל אפשרי! נשמח לבנות עבורכם מסלול טעימות מותאם אישית. אתם מוזמנים ליצור קשר ולמלא את הטופס בעמוד.

ברוכים הבאים לאחד מעשרת האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם: פומפיי העתיקה. הביקור בעיר שנקברה תחת מפולת אלימה בעקבות התפרצותו של הר הגעש וזוב הוא חוויה מרתקת וייחודית. ואם אתם רוצים לצאת למסע בזמן ולגלות כיצד נראו חיי היום יום ברומא העתיקה, את האתר הזה אסור לכם להחמיץ הפארק הארכיאולוגי בפומפיי מאפשר למבקרים הצצה לעבר – כיצד נראתה עיר באימפריה הרומית? איך התנהלו חיי היום יום לפני 2000 שנה? במהלך הביקור מתגלה פומפיי האמיתית – עיר שבה אנשים חיו ועבדו, רבו ואהבו, ערכו קניות וגידלו משפחות, עד ההתפרצות המזוויעה שהחריבה הכל. סיפורה של פומפיי פומפיי הוקמה על ידי השבטים האוסקיים במאה השביעית לפנה"ס, ונכבשה על ידי הרומאים שלוש מאות שנה מאוחר יותר, במאה הרביעית לפנה"ס. העיר שגשגה תחת רומא, בין היתר בזכות מיקומה האסטרטגי על צומת דרכים חשובה, ומשכה בעיקר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני-גבוה. סוחרים רבים עברו בפומפיי, והעיר נהנתה מצמיחה כלכלית, אך ברקע זמזם תמיד איום נוראי שרוב התושבים כלל לא היו מודעים אליו: הר הגעש וזוב , אחד מהרי הגעש האלימים והמסוכנים בעולם. כיום יודעים החוקרים שרעידת האדמה הקשה (7.5 בסולם ריכטר) שהחריבה חלקים מהעיר 17 שנה לפני ההתפרצות המפורסמת, ורעידות האדמה הקטנות שהתרחשו בימים שלפני ההתפרצות, היו מעין הקדמה לאסון הגדול שעמד לפקוד את העיר. האירועים הללו היו עדות לתנועות התת קרקעיות שבישרו על הדרמה המתקרבת, אולם באותם הימים, איש לא קישר בין הדברים. איך נחרבה פומפיי ב-24 באוקטובר בשנת 79 לספירה, מצאו עצמם תושבי פומפיי מול מציאות מחרידה. מכיוון שאיש, כאמור, לא הבין את חשיבותם של הסימנים המקדימים, המשיכו תושבי העיר לחיות את חייהם בשאננות. הם התעלמו מכמה רעידות אדמה מינוריות, ואף שראו שעשן מיתמר מהר וזוב, הם פירשו זאת כסימן מהאלים: מכיוון שבחודש אוקטובר חגגו המקומיים את חגו של האל וולקן (אל האש והרי הגעש בתרבות הרומית), הניחו תושבי פומפיי שהעשן הוא סימן לכך שהאל מרוצה מהחגיגות שנערכו לכבודו. בשעות אחר הצהריים של אותו יום גורלי החל הר הגעש לפלוט כמות עצומה של עשן סמיך ושחור, גזים לוהטים, וסלעים געשיים, ותוך כשעה היתמר עמוד בגובה כ-12 קילומטרים, שחסם לגמרי את השמיים ונע עם הרוח המזרחית לכיוון פומפיי. המראה, מסבירים החוקרים, היה דומה מאד למה שרואים בהתפוצצות של פצצה אטומית. התפרצות הווזוב בשנת 1944 מאפשרת לנו לדמיין כיצד נראתה ההתפרצות שקברה את פומפיי והתרחשה כ-2000 שנה קודם לכן. ההתפרצות בשנת 1944 הייתה שוות ערך בעוצמתה למאות פצצות אטום כמו אלה שהוטלו על הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השנייה פומפיי התכסתה בקצב מבהיל. החוקרים שחפרו את המקום חישבו ומצאו שמידי שעה, כיסתה את העיר שכבה בגובה 15 סנטימטר של אפר וולקני ואבנים, ובסך הכל כמעט חמישה מטרים. תוך 18 שעות פומפיי נחרבה לחלוטין. מעטים הצליחו להימלט, ורבים נלכדו בבתים. הגופות שמצאו החוקרים התגלו פעמים רבות כשהן מכווצות בזוויות משונות, שכן החום הקשה גרם לשרירים להתכווץ. על אף שפומפיי היא העיר המפורסמת ביותר שנהרסה באותה התפרצות, היא איננה היחידה. ארבע ערים שונות ספגו את זעמו של וזוב: פומפיי, הרקולנאום, סטביה ואופלונטיס. הרקולנאום (Hercolaneum) נפגעה בעוצמה כזאת שקו החוף של העיר התעוות. נחשולים פירוקלסטיים זרמו לעבר העיר ותוך 24 שעות נקברה הרקולנאום תחת למעלה מ-70 מטרים של סלעים. אלפים מתו – מהגזים הרעילים, מהטמפרטורות הגבוהות ומנחשולי הסלעים. גם הרקולנאום היא יעד מרתק עבור המבקרים, וגם בה נערכות היום חפירות. סרטון אנימציה הממחיש את האסון בפומפיי וסביבתה, וחשיבות פומפיי מבחינה היסטורית מתי בעצם התפרץ ההר? במשך שנים רבות נחלקו ביניהם החוקרים סביב תאריך ההתפרצות המדויק. היו שהאמינו שההר התפרץ בחודש אוגוסט, ואילו אחרים טענו שההר התפרץ בחודש אוקטובר. גילויים חדשים הכריעו לטובת האחרונים. ראשית, בין ההריסות נמצאו פירות כמו רימונים, שאינם טיפוסיים לחודש אוגוסט אלא אוקטובר. שנית, הרוח שנשבה באותה התקופה, והובילה את העשן והסלעים לעבר פומפיי, לא הייתה רוח טיפוסית לקיץ אלא רוח סתווית, שנשבה לכיוון מזרח במקום מערב. ההוכחה הסופית התקבלה כאשר החוקרים שמצאו גרפיטי באחד הבתים (בתים רבים בפומפיי היו תחת שיפוצים באותה התקופה, בשל אותה רעידת אדמה מפורסמת שהחריבה חלקים מהעיר), ובו חרט אחד הפועלים על הטיח הרטוב את התאריך: 24 באוקטובר. איך גילו את העיר החפירות הרציניות והרשמיות הראשונות בפומפיי נערכו בשנת 1748, תחת הוראותיו של קרלוס השלישי לבית בורבון, אך מכיוון שמטרת החפירה לא הייתה לחשוף את האתר אלא למצוא חפצים יקרים ומיוחדים שיעשירו את אוצר המלך, בפועל גרמה החפירה ללא מעט נזקים. האופן שבו טיפלו חוקרי המלך באתר לא היה אידיאלי, אך את ההרס האמיתי למקום גרמו שודדי קברים, שחפרו מנהרות באופן ברוטלי במטרה לאתר גופות ולהסיר מהן חפצים בעלי ערך (תכשיטים, בעיקר) ותוך כדי עבודה השמידו ממצאים רבים. לאחר שאיטליה זכתה לעצמאותה, מונה ג'וזפה פיורלי (Giuseppe Fiorelli) לעמוד בראש האתר. פיורלי היה גם זה שהציע את השיטה המהפכנית לשימור גופות המתים: הוא יזריק גבס נוזלי לחלל שנותר במקום שבו הייתה הגופה, וכך יצור "העתק" של האדם שנקבר שם. בזכות השיטה שפיתח, ניתן לראות היום את "גופותיהם" של רבים מתושבי העיר שנלכדו במהלך ההתפרצות. תהליך הזרקת גבס נוזלי ליצירת העתקים מגופות שנשארו בפומפיי למרות חשיבותו העצומה של האתר, הפארק הארכיאולוגי בפומפיי סבל לאורך המאה ה-20 מהזנחה פושעת שהובילה במקרים רבים להרס הממצאים. רק בעשור האחרון התעוררו שוב האחראים, וברגע האחרון ממש התערבו והצליחו להציל את פומפיי מפני קריסה. כיום חזר האתר להיות פנינה בכתר האיטלקי, ומקור משיכה למיליוני תיירים מידי שנה. מה כדאי לראות בפומפיי? ישנם עשרות סיורים מודרכים בחפירות פומפיי, וקל מאד להצטרף לאחד מהם (אפשר להצטרף במקום, או בהרשמה מראש אונליין). אפשר כמובן גם לסייר באופן עצמאי (אבל אם אתם מתכוונים לסייר לבד, מומלץ מאד להיעזר לפחות במדריך אודיו, על מנת להבין על מה אתם מסתכלים). כמה מהאתרים המרכזיים שכדאי לבקר בהם: אם תיכנסו מכיוון השער הראשי בוויה מרינה (Marina), שנמצא ליד תחנת הרכבת, אחד האתרים הראשונים שבהם תיתקלו יהיה המרחצאות. המרחצאות הציבוריים (terme) היו חלק חשוב מחיי היום יום ברומא העתיקה. כולם הגיעו לשם, גברים ונשים, כדי להתרחץ, לקשקש, ולהירגע. לאחר שהתפשטו (אפשר עדיין לראות את החלל ששימש כחדר הלבשה, ובו השאירו האורחים את בגדיהם בכוכים קטנים שנחפרו לתוך האבן), הם נכנסו לחלל הראשון – הפריג'ידריום (frigidarium), ובו מים קרים. משם עברו לטפידריום (tepidarium), ובו מים פושרים, ומשם לקלידריום (calidarium), ובו מים חמים. על מנת לחמם את המים, השתמשו הרומאים במערכת מורכבת של צינורות שהובילו אוויר חם. הפורום של פומפיי מכאן, המשיכו לעבר הפיאצה הראשית של העיר. הפורום הגדול של פומפיי נבנה באורך כ-140 מטרים וברוחב כמעט 40 מטרים. כאן התנהל חלק נכבד מהפעילות הציבורית בעיר, וכאן ניצבו גם מוסדות השלטון המקומיים. בצידו הצפוני של הפורום עמד הקפיטול ובו מקדש לאלים הקפיטולינים: יופיטר, מינרווה ויונו. בקצה הכיכר ניצבה הבזיליקה, שהייתה המבנה הציבורי החשוב בעיר ושימשה כמקום כינוס, ובתוכה פעל גם בית המשפט. משפטים נערכו מול הקהל הרחב, והיו אירוע המוני שמשך אינספור סקרנים. לצד הפורום אפשר לראות את המאקלום (macellum) – השוק של פומפיי. בשוק התנהל מסחר ענף לא רק בפירות וירקות אלא גם ובעיקר בחיות, וחלק חשוב מהממצאים במקום היו עצמות בעלי חיים ודגים, המלמדים אותנו לא מעט על התפריט הנפוץ באותם הימים. בקצה השוק ניתן לראות מתקנים גדולים ובהם מאופסנות אלפי אמפורות שנחפרו במקום. זהו למעשה רק אחוז מזערי ממה שהתגלה בפומפיי לאורך השנים: מאות אלפי חפצים התגלו בחפירות, וחלק גדול מהם מוצגים (או מאופסנים) במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, שנחשב לאחד המוזיאונים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. מכן תוכלו להמשיך ולסייר ברחובות עצמם. ברחבי העיר תוכלו לראות את המזרקות העתיקות, את הדרכים מרוצפות האבן (שימו לה לאבנים הגדולות שבאמצע הכביש, ששימשו כמעין גשר קטן, כדי להקל על אנשים לחצות מצד לצד) ואת המבנים ששימשו כחנויות. בקצה המזרחי של העיר אפשר לראות גם את האמפיתיאטרון, שיכול היה לארח עד 20,000 איש! האמפיתיאטרון השתמר במצב מצויין, ונערכו בו מופעים טיפוסיים לתקופה כמו קרבות גלדיאטורים, שחזורי קרבות מפורסמים מההיסטוריה הרומאית, וגם הופעות תיאטרון. במהלך הסיור תוכלו לראות בתי עסק שונים בפומפיי, ואפילו מכבסה. למעשה, היו לא פחות מ-15 מכבסות בעיר, והן נחשבו עסק מכניס במיוחד (להערכת החוקרים, מכבסה הרוויחה סכום המקביל ל-20,000 ש"ח בחודש, במונחים של היום). על מנת לכבס את הבגדים ולהסיר את הלכלוך השתמשו הרומאים בשילוב של מים ואמוניה, שהגיעה משתן. באותם הימים השתן היה מצרך חשוב, גם עבור המכבסות אבל גם כחומר דשן ואפילו עבור תעשיית עיבוד העורות. סוחרים עודדו אנשים להטיל את מימיהם בכדי חרס גדולים בכניסה לחנויות (כדי שיוכלו להשתמש בו לצרכיהם) ומס הוטל על השימוש בבתי שימוש ציבוריים. מקור הביטוי "לכסף אין ריח" (pecunia non olet) מגיע מציטוט של הקיסר טיטוס פלאביוס אספסיאנוס, שהטיל מס על השתן (במסורת היהודית מוכר אספסיאנוס בעיקר בשל העובדה שדיכא באלימות קשה את המרד הגדול של היהודים ברומאים). אספניאנוס אמנם לא היה הראשון שהטיל מס על שתן – נירון קיסר הקדים אותו – אך הוא זה שחידש את המס העתיק. חיי היום יום בפומפיי אחת הסיבות העיקריות שבזכותן התפרסמה פומפיי, היא שפע המידע המרתק שהעיר שקפאה בזמן יכולה לספק לנו על חיי היום יום ברומא העתיקה. האם ידעתם לדוגמה שלא פחות מ-120 טרטוריות (מסעדות עממיות) פעלו בפומפיי, ולצידן כמעט 100 קיוסקים קטנים שמכרו מאכלים פשוטים? המסעדות, שנקראו בלטינית thermopolium, הציעו לפעמים יותר משירות אחד... באחת מהמסעדות המפורסמות ביותר, התרמופוליום של אסלינה (Asselina), פעל בקומה העליונה בית בושת פופולרי. כמה פופולרי? נאמר זאת כך – מועמדים לתפקידים פוליטיים ביקשו את תמיכתה של אסלינה לקראת הבחירות, והיא נהגה לכתוב גרפיטי על קירות בית העסק שלה, שבו הכריזה על תמיכתה במועמד זה או אחר. הרומאים העתיקים היו חובבי גרפיטי, וזו הייתה למעשה צורת תקשורת נפוצה במיוחד – מעין לוח מודעות עירוני שבו אנשים הביעו בפומבי את דעתם וחתמו גם בשמם. כך אפשר למצוא החל מכיתובים פשוטים על הקירות בסגנון "גאיוס היה כאן" ועד עלבונות ("קורנליוס, לך תתלה את עצמך", "אפאפראס, אתה קירח") לצד איחולים ומסרים פוליטיים. בזמן הביקור בחפירות פומפיי, מומלץ לבקר גם בבתים הפרטיים של כמה מתושבי העיר. בית מנאנדרוס (Meandro), לדוגמה, נחשב לאחד המבנים הפרטיים המפוארים ביותר בעיר, ומאפשר הצצה לאורח חייו של אציל עשיר שהחזיק ככל הנראה גם בתפקיד פוליטי. הבית התפרש על פני לא פחות מ-1800 מ"ר, וכלל מרחצאות נרחבים ועיטורים מרהיבים. זהותו של בעל הבית איננה ידועה, ושם המבנה נגזר מפרסקו של המחזאי היווני מנאנדרוס שהתגלה באחד החדרים. בית מנאנדרוס Meandro – אחד הבתים המפוארים והעשירים בפומפיי. אחד הדברים המדהימים ביותר בפומפיי, הוא שלא מדובר על פארק ארכיאולוגי שהעבודה בו כבר הושלמה, אלא על אתר שעדיין נמצא בחפירות, וכמעט מידי שבוע מתגלים בו ממצאים חדשים ומרגשים. רוב העיר למעשה עדיין לא נחפרה, ובפני הארכיאולוגים שעובדים במקום עומדת עדיין דרך ארוכה לפני שיגלו את כל סודותיה. חלק מהממצאים שהתגלו בשנים האחרונות הצליחו לעורר כותרות ברחבי העולם – בשל יופיים, ייחודם, או בזכות המידע הייחודי שהם מספקים לנו על החיים ברומא העתיקה. בשנת 2021, לדוגמה, התגלה במהלך החפירות דוכן אוכל רחוב בפומפיי, שהשתמר במצב נהדר אחרי שהעיר נחרבה, ולאחרונה התגלתה גם מרכבה מרהיבה ששימשה את אצילי העיר בזמן טקסים חשובים. בשנים הקרובות, יש להניח, יתגלו ממצאים רבים נוספים. פרסקאות שהתגלו בפומפיי הביקור בפומפיי הוא חוויה מרתקת, ומומלץ מאד להקדיש לפחות כמה שעות לסיור באתר הייחודי הזה. חובבי היסטוריה לא יסתפקו רק בפומפיי, וירצו לבקר גם בהרקולנאום – יעד מוכר פחות, אבל עשיר מאד בממצאים. אם תחליטו לשבת אחרי הביקור לכוס קפה או גלידה בעיר פומפיי המודרנית, לא תוכלו שלא להרהר במצב הבלתי אפשרי שנוצר פה היום: מאות אלפי אנשים נמצאים בסכנה חיים מיידית אם ההר יתפרץ שוב . הר הגעש וזוב נותר אחד המסוכנים בעולם, ואין לדעת מתי יתפרץ. תושבי מפרץ נאפולי אדישים לסכנה: מסוכן ככל שיהיה, האזור שמסביב להר משך מאז ומתמיד מתיישבים רבים שכן האדמה פה פורייה מאד, וקל מאד לגדל פה פירות וירקות באיכות גבוהה. על הסכנה שבוערת מתחת לרגליהם, מעדיפים המקומיים לא לחשוב....

הנסיעה על גדות אגם הגארדה הרגישה לי כמו נסיעה בתוך גלויה של נוף שרוטש בפוטושופ: מי טורקיז שקופים, מצוקים טובלים בירק ועיירות ציוריות עם רעפים כתומים. להקיא מרוב יופי. כמה קילומטרים לפני שהגעתי לוויטוריאלה דלי איטאליאני, אחוזתו המפונפנת של גבריאלה דַ׳אנוּנצְיוֹ, חלפתי על פני העיירה הפסטורלית סאלוֹ, וישר חשבתי על הסרט ״סאלו או מאה עשרים הימים של סדום״ של פאזוליני. בדקתי בגוגל אם באמת יש קשר בין העיירה ובין הסרט וגיליתי שכן. אף פעם לא ממש הבנתי את הסרט הזה. הסצנות הפורנוגרפיות של אכילת הקקי בסכין ובמזלג ועקירת הלשון בלהב חדה תמיד העיבו על הניסיון שלי טוּ מֵיְיק סֵנְס אוֹף איט אוֹל. קראתי שמדובר בביקורת נוקבת על מעמד האצולה האיטלקי והפאשיזם שפשה בו, אבל אני כזה בור בהיסטוריה איטלקית שאף פעם לא הבנתי את הקשר. גם על ד׳אנונציו אני לא יודע כלום. ידעתי שהוא היה סופר ומשורר וששמו היה קשור באופן כזה או אחר לתנועה הפאשיסטית, אבל יותר מזה נאדה, כך שלמעשה די שמחתי על הביקור באחוזה. אני תמיד אוהב ללמוד דברים חדשים. בסביבות השעה תשע בבוקר הגעתי לקופות הוויטוריאלה, הוצאתי מאייה מהכיס וביקשתי מהקופאית כרטיס אחד לסיור מודרך באנגלית בבקשה. הקופאית שאלה אם אין לי משהו קטן יותר, ובמצח נחושה שיקרתי ואמרתי שלא, כי רציתי פריטה. בגניחה ממורמרת היא קמה מהכיסא, נכנסה בדלת האחורית ושבה עם הכרטיס ועם העודף. ׳בתשע חמישים ושבע עליך להמתין עם הקבוצה ליד התורן האדום ברחבה, ומדריכת הסיור כבר תבוא לאסוף אתכם׳, אמרה והקיפה בעיגול את השעה שצוינה על גבי הכרטיס. ׳תשע חמישים ושבע? זו לא טעות?׳ שאלתי. ׳לא, לא, חשוב מאוד להיות שם בזמן, שלא תפספס את הסיור׳, אמרה. ׳גוֹט איט, תודה׳, אמרתי והתחלתי צועד דרך הגנים היפהפיים לכיוון הרחבה. התורן האדום ברחבת הכניסה עכשיו, כתבתי ה״גנים היפהפיים״, אבל לא באמת התכוונתי לזה, כלומר, אולי באמת הכול יפהפה, אבל שום דבר פה לא יפה. אומנם הברושים והאורנים מוריקים, ומשוכות השיחים מגוממים למשעי וקשתות האבן סוגות בשושנים, אבל הכול סובל בעיני ממלאכותיות ממלכתית עם סטנדרטים אובססיביים של טיפוח וניקיון, שמסתדרים לי מצוין עם הדקדקנות הדקותית של תשע חמישים ותשע. תהיתי פתאום על כך שאולי החזקתי כל השנים איזו מיסקונספציה בנוגע לאיטלקים, כי מרגע שנחתי פה פגשתי בעיקר ישבניות אנושית שלא הייתה מביישת אף אומה דוברת גרמנית. חשבתי על זה, שאולי הדברים קשורים לעובדה שאני מטייל בצפון איטליה, והאוסטרים והשוויצרים והליכטנשטיינים נמצאים ממש במרחק יריקה, אבל עדיין תמיד חשבתי שלגבולות ולרגש לאומי יש השפעה גדולה יותר מלחבלי ארץ גיאוגרפיים. תמיד כששמעתי "איטליה" ישר חשבתי על כביסה תלויה ממרפסות, גברים מקללים עם קיסם בשיניים ונשים חמות מזג. אבל כנראה שהדימוי שלי את ארץ המגף התבסס עד היום בעיקר על בורות ועל סרטים מדרום איטליה, ולא מהצפון. פתאום זיהיתי איזה קשרון קטן בין הקיטש הפורנוגרפי של הנוף לאנאליות הכללית, והתחלתי לדמיין איך מאחורי כל הוד האחוזות האלו יושבים אצילים סוטים שמאלצים אותי לאכול את הקקי שלהם בסכו״ם יוקרתי. אבל רגע אניח להגיגים ואשוב לאחוזה. התיישבתי על ספסל אבן אחד ושרפתי את הזמן בקאנדי קראש. הרחבה הייתה מפוצצת בתלמידי בית ספר שהגיעו לאחוזה במסגרת טיול שכבתי, שזה כנראה בערך כמו ביקור תלמידים בשאנגרילה, אחוזת העתיקות הגנובות של משה דיין בשכונת צהלה. במרכז הרחבה, סביב התורן האדום, שיחקו כמה תלמידים מחוצ׳קנים בלהפשיל זה לזה את המכנסיים. מורה עם שיער סחבתי שבדיוק פטרלה במקום תפסה על חם את אחד המפשילים, ואיימה באצבע המורה שלה שאם עוד פעם אחת היא תופסת אותו מפשיל היא בלה בלה בלה עונש כלשהו. הנער עטה ארשת רצינות והביע חרטה על מעשי הקונדס שלהם, אבל ישר אחרי שהמורה הלכה והמשיכה בפטרול שלה, התפקעו מצחוק כל המפשילים וחזרו לסורם. שמחתי לראות שלפחות הדור הצעיר לא סובל מקפיצות התחת המקומית. כיתה אחרי כיתה נכנסה ונעלמה לה מאחורי דלת האחוזה, עד שלבסוף, בתשע חמישים ושתיים התרוקנה הרחבה מאדם. עברתי להתיישב סמוך ליד התורן, ובשעה תשע חמישים ושש פּוּנְקְט הופיעה המדריכה שלי, אישה תמירה שעל תג שדיה הענקיים היה כתוב השם פרנצ׳סקה. ׳אתה תשע חמישים ושבע?׳ שאלה המדריכה. ׳אני ולא אחר׳, עניתי והושטתי יד ללחיצה. ׳ואת ודאי פרנצ׳סקה׳. ׳אני מדריכת הסיור׳, אמרה וקֵפְּט מִי הֵנְגִינְג ללחיצה. ׳אני לבד בסיור?׳ שאלתי. ׳עושה רושם שכן׳, אמרה. ׳נתחיל?׳ ׳נתחיל׳, אמרתי והתחלתי צועד אחריה לכיוון דלת הכניסה. ׳שלושה כללים לפני שאנחנו נכנסים׳, אמרה על מפתן הדלת. ׳כלל ראשון: חדרי האחוזה שנעבור ביניהם מלאים בחפצים ובספרים עתיקים. אני מבקשת בכל לשון של בקשה לא לעבור את החבלים האדומים ולא לגעת בשום אופן באף ספר או חפץ, בסדר?׳ ׳שום בעיה׳, אמרתי. ׳כלל שני׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳הצילום בכל חלקי האחוזה אסור בהחלט׳. ׳אוקיי, אפשר לשאול רק למה?׳ ׳כי אלו הכללים׳. ׳תשובה מעולה׳, אמרתי. ׳בסדר גמור׳. ׳כלל שלישי: בגלל שהסיורים פה תכופים מאוד והלו״ז שלנו עמוס מאוד, אני ממש מבקשת, אם יש שאלות, בבקשה לכתוב אותן ובסוף הסיור אנסה לענות עליהן׳. ׳באמת? למרות שזה רק את ואני?׳ ׳למרות שזה רק אתה ואני׳. ׳אז אם יש לי שאלה, לא לשאול אותה?!׳ ׳שאלה אחת או שתיים זה בסדר, אבל לא יותר, כי אז פשוט ניתקל בקבוצות אחרות, ואנחנו מנסים להימנע מהמצב הזה׳, הסבירה. ׳טוב, בטח יהיה לי קשה, אבל אשתדל׳. ׳אז קדימה, בוא ניכנס, כי אנחנו כבר באיחור׳, אמרה והחלה צועדת במסדרון. היא נעצרה ליד חדר קטן מחופה עץ שבתוכו כמה כיסאות, ואז כחכחה קלות בגרונה והחלה לדקלם את השְׁפִּיל שלה. גבריאלה ד'אנונציו ׳אז ברוכים הבאים לוויטוריאלה דלי איטליאני, האחוזה שהתגורר בה גבריאלה ד׳אנונציו בשש עשרה שנות חייו האחרונות. החדר הראשון שנבקר בו הוא כמו שאתם יכולים לנחש – חדר המתנה. חדר המתנה זה הוא אחד מתוך שני חדרי המתנה שישנם באחוזה׳. ׳סורי שאני מפריע׳, התפרצתי רגע לדבריה, ׳אבל יש אפשרות שלא תפני אלי בלשון רבים? זה קצת מוזר לי׳. ׳אני מבקשת לא להפריע לי׳, התרגזה פרנצ׳סקה והמשיכה בשפיל. ׳אז כאמור, חדר המתנה זה הוא אחד מתוך שני חדרי המתנה שישנם באחוזה. למה שניים, אתם לבטח שואלים? ובכן, גבריאלה ד׳אנונציו, גיבור המלחמה, המשורר והסופר הנערץ, נחשב לאחת הפרסונות הפופולריות ביותר באיטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מדי יום ביומו היו מגיעים אל אחוזתו פוליטיקאים בכירים, אומנים מפורסמים ונשים מכל העולם כדי לחזות ולהיפגש עם הפנומן האיטלקי. חלק מהאורחים, בעיקר נשים וחברים, קיבלו הזמנה אישית מד׳אנונציו עצמו, אבל מרבית אורחיו, שהיו מגיעים מיוזמתם האישית, היו נאלצים להמתין פה, בחדר הזה. ד׳אנונציו, שראה את עצמו כנביא, רב־אומן, אגדה מהלכת וגדול הגאונים האיטלקים של העת החדשה, לא התעניין בסבלנותם של אורחיו. הם היו צריכים להמתין עד שהלה יסיים לכתוב או לישון או להשתזף או לפרוש ממיטת האהבים שלו, שהייתה מאוכלסת תדיר באישה אחת לפחות. ההמתנות היו אורכות לעיתים כמה שעות ולעיתים אפילו כמה ימים, אך בסופם, לא פעם, נאלצו האורחים לארוז את מטלטליהם ולחזור על עקבותיהם מבלי שזכו לפגוש בגיבור התרבות שלהם. ולפיכך שני חדרי המתנה: האחד, זה שלפנינו, לאורחים הבלתי־קרואים; והשני, שתכף נראה, למוזמנים. אבל לפני שנעבור לחדר ההמתנה השני, הנה אנקדוטה קטנה שאולי תעזור לנו להבין כמה פופולרית הייתה דמותו של ד׳אנונציו עוד בימי חייו: ב־1922, שבועות ספורים לפני השתלטותו על השלטון, ביקר בניטו מוסוליני עם פמלייתו בוויטוריאלה והמתין כמה שעות טובות בחדר ההמתנה הזה עד שיואיל ד׳אנונציו להתפנות אל הדוצ׳ה לעתיד. וקדימה, לחדר ההמתנה השני׳. בהליכה הקצרה שבין שני החדרים פתחתי את אפליקציית ה׳פתקים׳ שלי בפלאפון כדי לכתוב לעצמי את השאלות שעלו בי. פרנצ׳סקה נעמדה על מפתן חדר ההמתנה ואז פתחה עליי שתי עיני תנשמת גדולות. ׳אני מבקשת לא להתעסק בפלאפון בזמן הסיור׳, אמרה. ׳אני לא מתעסק בפלאפון׳, אמרתי והתכווצתי כתלמיד בית ספר. ׳אני רק כותב בו את השאלות לסוף הסיור׳. ׳אני מבינה, אבל אני באמת מעדיפה שלא׳. ׳אבל ככה אני תמיד עובד. זאת הדרך שלי לרשום דברים׳. ׳שוב, אני מבינה, אבל זה מקשה עליי מאוד להדריך כשמולי מתעסקים בפלאפונים׳. ׳אני מבין אותך, אבל אני מבקש שתנסי גם להבין אותי. אני סופר, באתי לפה לכתוב מין ביקורת כזו על הוויטוריאלה ואני צריך לרשום לעצמי דברים – הערות, שאלות. ככה אני עובד. אני לא משתמש בדף ובעט. זה הכלי שלי׳, אמרתי. ׳מה הכוונה בביקורת? איזו מין ביקורת אתה כותב?׳ ׳זאת לא ממש ביקורת׳, הסברתי. ׳אני סופר ונשלחתי לאיטליה לכתוב רשמים וחוויות שלי מאתרים שונים שנתבקשתי לבקר בהם׳. ׳אני מבינה. ומה אתה בדיוק מתכוון לכתוב בקשר לביקור פה?׳ ׳רגע, אני צריך להבין משהו. את יכולה לשאול כמה שאלות שאת רוצה ולי אסור לשאול כלום?׳ ׳לא, פשוט חשוב היה לי להבין למי בדיוק אני מעבירה את ההדרכה׳. ׳למה זה חשוב? לא הבנתי׳. ׳לא חשוב, בוא נמשיך. אנחנו כבר באיחור גדול מאוד׳. ׳בטח באשמתי׳, סיננתי. ׳סליחה?׳ היא שאלה. ׳אמרת משהו?׳ ׳אמרתי שזה בטח באשמתי שאנחנו מאחרים׳. פרנצ׳סקה עיקמה לי פרצוף ומייד פתחה בהסבר על חדר ההמתנה השני. אבל אני לא הקשבתי. החזקתי את הפלאפון בהפגנתיות ורשמתי בנקודות את כל השיחה ההזויה שניהלנו עכשיו. אלא שבחצי אוזן קלטתי מהדקלומים שלה עניינים שלא הצלחתי להתעלם מהם, משהו על כותנות בייבי־דולז זהובות ושקופות שד׳אנונציו עצמו עיצב וחייב את האורחות שלו להסתובב איתן באחוזה, וגם על גלימת המשי שעיצב לעצמו עם חור מיוחד באגן לשליפה מהירה, אז הנחתי את הפלאפון בצד ושוב כריתי אוזן להקשיב. ׳לסיום׳, דיקלמה פרנצ׳סקה, ׳על השולחנות הנמוכים אתם יכולים להבחין בקופסאות שנהב קטנות. מישהו רוצה אולי לנסות לנחש למה הן שימשו?׳ ׳זה החלק האינטראקטיבי של הסיור שבו אני יכול לנסות לענות, או שזו שאלה רטורית?׳ ׳כן׳, ענתה. ׳אה, וואו, נחמד׳, אמרתי ואז הפניתי את ראשי אל הקבוצה הדמיונית שאיתי. ׳מישהו רוצה אולי לנסות לענות על השאלה לפני שאני מנסה? לא? אוקיי, אז אני אנסה. אני אומר שבקופסא הזו היו סמים׳. ׳לא׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳סיגריות?׳ ׳לא׳. ׳אוקיי, אפשר רמז?׳ ׳לא, אבל אפשר את התשובה׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳כל אורחת של ד׳אנונציו, בטרם נכנסה אל האחוזה, נדרשה להשאיר בתוך קופסת השנהב הקטנה שערת ערווה משלה׳. ׳לא!!!׳ הזדעקתי. ׳אני לא מאמין. איזה בן אדם תותח!׳. פרנצ׳סקה הנהנה בראשה כלא מאמינה בעצמה והחלה צועדת לכיוון חדר המוזיקה. הלכתי אחריה עם הפלאפון ביד וכתבתי את החפצים שראיתי בחדר. אלא שבזמן שכתבתי, עלתה פרנצ׳סקה בצמד מדרגות קטנטן שהתקרה בו נמוכה במיוחד, ולפני שהספקתי לשמוע אותה לוחשת לי ״להיזהר מהמשקוף הנמוך״ חטפתי את המשקוף בתוך הרקה והתקפלתי אל עצמי מכאב כמו אורי כדורי. ׳אתה בסדר, אדוני?׳ שאלה פרנצ׳סקה. ׳נראה לי׳, אמרתי וכיסיתי ביד את עין שמאל שלי. ׳מה הקטע הזה עם המשקוף הנמוך?׳ ׳הו, שאלה טובה׳, פתחה פרנצ׳סקה, אבל מייד פרשה מההסבר ובקול דואג מעט שאלה שוב: ׳אתה בטוח שאתה בסדר? כולך מדמם׳. ׳לא, לא. אני בסדר׳, אמרתי והסתכלתי על היד שלי, שהייתה מגואלת בדם. ׳אתה רוצה שאקרא לעזרה ראשונה? זה לא נראה טוב׳. ׳לא, לא. אני בסדר, אני בסדר. אני פשוט צריך משהו לעצור איתו את הדימום׳. ׳אקרא למישהו׳. ׳לא, לא. אין צורך׳, אמרתי תוך שאני מוריד את הסווטשרט שלי וקושר אותו על המצח. ׳זה לא נראה טוב׳, אמרה פרנצ׳סקה במבט ששידר רחמים. ׳אני בסדר, אני בסדר. לא הבנתי אבל מה הטמטום הזה עם הדלת? למה זה פתאום נמוך כל כך?׳ ׳זו שאלה יפה שבדיוק התכוונתי לספק לה תשובה׳, הסבירה פרנצ׳סקה. ׳הכניסה לחדר המוזיקה, על הדלת הנמוכה שלו, נהגתה בכוונת מכוון על ידי ד׳אנונציו עצמו ועוצבה על ידי הארכיטקט הצמוד שלו מר ג׳יאנקארלו מַארוֹנִי, שב־1921 החל להתגורר לצד מעסיקו באחוזה, תוך שהוא מרחיב ומשפץ אותה במשך שש עשרה שנה בהתאם לרעיונות ולגחמות של ד׳אנונציו, שלמעשה לא פסקו עד יום מותו. ד׳אנונציו המזדקן ראה בוויטוריאלה את יצירת האומנות האולטימטיבית שלו, בית שהוא ביטוי ארכיטקטוני הן לנפשו שלו והן לנפשה של האומה האיטלקית כולה. באמצעות שילוב של בנייה קלאסית נוקשה נוסח האימפריה הרומית ועיצוב מודרני ואקלקטי המשלב רעיונות וחפצים מתחנות חייו השונות, ביקש ד׳אנונציו לייצר מונומנט איטלקי שיאחד בין העבר המפואר של מולדתו האהובה לבין עלייתה העתידית לגדולה של איטליה באמצעות הקדמה והמלחמה׳. ׳אוקיי׳, אמרתי, ׳אבל מה הסיפור של הדלת בסוף? לא הבנתי׳. ׳הנה, אני מגיעה לדלת׳, חייכה פרנצ׳סקה והמשיכה: ׳ד׳אנונציו, אם כך, התייחס לאחוזתו בתור מקדש פולחני ליצר האנושי, על המעודן, החייתי והאלים, האומנות, המיניות והמלחמה, ומכיוון שהדלת הזאת הייתה דלת המבוא אל המקדש, ביקש ד׳אנונציו שכל העובר בדרכה ייאלץ לקוד קידה בפני האומנות ורוח היצירה המצויה בה׳. ׳אוקיי, רעיון די דבילי, אני חייב להודות׳, אמרתי. ׳אתה חושב?!׳ צחקה פרנצ׳סקה, שנדמה שמאז התאונה שלי משהו התרכך בה. ׳ויש עוד אורחים מפורסמים שחטפו את המשקוף בפרצוף כמוני?׳ ׳לא שידוע לי׳. ׳לפחות תשימו שלט כדי שאנשים ישימו לב׳, התלוננתי. ׳יש שלט, אתה פשוט היית עם הראש בתוך הטלפון שלך׳. הרגשתי טיפת דם זולגת לי מהרקה לכיוון הלחי ומחיתי אותה עם גב היד. ׳כיוון שאני שומעת את הקבוצה הבאה אחרינו, אני רק רוצה שוב לוודא איתך שאתה בסדר כי אתה נראה לי קצת חיוור׳, אמרה. ׳איך את מצליחה לראות בחושך הזה שאני חיוור?׳ שאלתי. ׳אתה ממש לבן׳, אמרה. ׳אני ממש בסדר. בואי נמשיך פשוט׳. ׳בסדר גמור׳, אמרה פרנצ׳סקה וכחכה שוב בגרונה. ׳אז כאמור, ציינת הרגע שהחדר חשוך מאוד, וגם במקרה הזה לא מדובר בתכנון ארכיטקטוני לקוי, אלא בעיצוב מכוון מראש. בשנת 1916 יצא ד׳אנונציו על דעת עצמו למבצע צבאי אישי בדמות פשיטה אווירית על העיירה גראדו, עיר רומית עתיקה שאותה סיפחה הקיסרות האוסטרו־הנוגרית בתחילת המאה ה־19. בדרך לשם תקפו זוג מטוסים אוסטריים את מטוסו של ד׳אנונציו, והטייס, חברו לואיג׳י בולוניה, נאלץ לבצע נחיתת אונס על מי הים האדריאתי. עוצמת המפגש עם המים העיפה את ד׳אנונציו מהמטוס. הוא נחבט בראשו ואיבד כמעט לחלוטין את כושר ראייתו. כדי להקל את כאביו החל ד׳אנונציו ליטול כמויות אדירות של משככים, ולמעשה הוא התמכר אליהם עד יום מותו. כמו כן, הוא נהג לעטות רטייה לעינו השמאלית, וכדי לא להתעוור לחלוטין רופאיו המליצו לו בחום ןלהימנע מחשיפת יתר לאור, המלצה שהפכה את ד׳אנונציו עצמו לפוטופוב, אדם החושש ממקומות מוארים יתר על המידה׳. ׳גם אתם, אם יורשה לי, קצת סובלים פה מפוטופוביה עם האיסור הזה שלכם לצלם שום דבר בבית הזה׳, אמרתי. ׳אני מבקשת, אם תוכל להימנע מהערות נוספות מהסוג הזה׳, ביקשה פרנצ׳סקה והמשיכה בהסבר שלה על הפריטים בחדר. ׳פסנתר הסטיינווי שאתם רואים כאן שייך היה לבעליה הקודמים של האחוזה, ההיסטוריון הגרמני הנרי תוֹד, שהיה נשוי לדניאלה סֵנְטָה פון בילוב, נכדתו של פרנץ ליסט ובתו החורגת של ריכארד ואגנר. ד׳אנונציו, חובב מוסיקה מושבע, אומנם התגאה בייחוסו של הפסנתר, אבל באחזקתו בעיקר מעשה פטריוטי של החרמת רכוש גרמני לטובת העם האיטלקי. כשם שיצא לפשיטות האוויריות שלו כדי להשיב את השטחים שנגזלו ממולדתו האהובה, כך ביקש ד׳אנונציו להשיב את יצירות האומנות האיטלקיות המפוזרות ברחבי אירופה. ב־1911 למשל נגנבה המונה ליזה ממוזיאון הלובר בפריז על ידי איטלקי ושמו פירוג׳ה, אך הוא נתפס כעבור שנתיים עם הציור בפירנצה. במסגרת החקירה המשטרתית נעצרו הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר הצרפתי גיום אפולינאר כחשודים בגניבה, אבל הם שוחררו במהרה מחוסר ראיות. במקביל לכך נפוצה שמועה על כך שאותו פירוג׳ה מסר את הציור לד׳אנונציו כדי שזה יחביא אותה עבורו. למרות שהיה מדובר בשמועה חסרת שחר שאין שום ראייה שתאשר אותה, ביכר ד׳אנונציו לשוב ולאשר אותה בקרב חוג מכריו ולביוגרפים שלו, ולו רק כדי לקשור עצמו למה שהוא זיהה כמעשה פטריוטי של השבת אוצרות האומנות האיטלקית לעם האיטלקי׳. אהבתי את הסיפור, אך התחלתי להרגיש סחרחורת מטורפת. ׳אדוני, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה לא נראה טוב׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳אני ממש־ממש בסדר. בבקשה, תמשיכי׳. ׳אני פשוט פוחדת. נראה כאילו אתה עומד להתעלף׳. ׳לא, לא, לא, אני בסדר׳, אמרתי וחילצתי חיוך. ׳זו רק מכה קטנה. אני מבקש שתמשיכי. שילמתי על הסיור הזה׳. ׳כרצונך׳, אמרה פרנצ׳סקה ושוב כחכחה. ׳אז כפי שציינתי כעת, לכל אורך חייו טרח ד׳אנונציו לקשור את דמותו בשמועות, שערוריות וסיפורים פנטסטיים כדי לאפוף את דמותו בהילה מיתית. בגיל שש עשרה פרסם גבריאלה הצעיר את ספר השירה הראשון שלו, כמה חודשים לפני שנסע לרומא כדי לנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא שלח לכמה מערכות עיתונים ידיעה בדבר משורר צעיר ומבטיח בשם גבריאלה ד׳אנונציו, שנפל מסוס ומת בטרם עת. הידיעה התפרסמה בכל רחבי איטליה, וקהל רב של אושיות תרבות וחובבי שירה התאבלו על מותו הטרגי של הגאון הצעיר. אלא שכעבור מספר חודשים, כאשר רגלו של ד׳אנונציו דרכה ברומא, ההמון יצא מגדרו נוכח השב מן המתים, העיתונים פרסמו הודעות התנצלות על הידיעות הכוזבות, וד׳אנונציו הפך בן לילה לכוכב העולה בשמי השירה האיטלקית החדשה. והנה, ממש כאן, על אדן החלון של חדר המוזיקה התרחשה עוד אחת מהתעלומות הגדולות המיוחסות לד׳אנונציו, שגם אותה ניצל למען יצירת המיתוס של דמותו. כפי שציינתי בתחילת סיורנו, באביב 1922, חודשים ספורים לפני השתלטותה של המפלגה הפאשיסטית על מוסדות המדינה, ביקש בניטו מוסוליני, הדוצ׳ה לעתיד, להיפגש ביחידות עם ד׳אנונציו בוויטוריאלה. מוסוליני רצה את תמיכתו האקטיבית של גיבור העם האיטלקי, הן בכתיבה אוהדת עליו לעיתונים והן בנשיאת נאומי המרפסת המחשמלים שלו, שבהם התפרסם לכל אורך חייו. אלא שד׳אנונציו לא שש לתמוך בדיקטטור המסוכן, שחטא לדעתו בהבנת הרוח הפאשיסטית, שהוא עצמו נחשב לבכיר מבשריה. מוסוליני חשש שד׳אנונציו יערים עליו קשיים בדרך אל הכתר, ולכן באוגוסט אותה השנה הוא שלח אליו, מסיבות לא לגמרי ברורות, את אלדו פִינְצִי, חברו לנשק של ד׳אנונציו בעבר ואחד מבכירי המפלגה הפאשיסטית באותה התקופה. פינצי הוזמן להשתתף בערב שערך ד׳אנונציו בחדר המוזיקה. לואיזה בַּאקָארֵה, הפנסתרנית המפורסמת והמאהבת של גבריאלה, ניגנה על הפסנתר, בעוד שד׳אנונציו, לבוש בפיג׳מה ובנעלי בית, ישב והתגופף עם אחותה יולאנדה על אדן החלון. ואז באה הנפילה. ד׳אנונציו נחת על רחבת האבן וריסק את גולגולתו. בעוד הוא נמצא בתרדמת, חרושת שמועות מתחילה להיווצר סביב המקרה: מתנגדי התנועה הפאשיסטית מדברים על ניסיון לחיסול פוליטי מצד פינצי, שלאו דווקא היה הדוחף, אלא קשר קשר עם אותה יולאנדה. ד׳אנונציו עצמו טען באחד היומנים שלו שזה היה ניסיון התאבדות מצידו. הביוגרפים של ד׳אנונציו הציעו אפשרות של אובדן שיווי משקל, שכן ד׳אנונציו צרך באותה תקופה מינוני ענק של קוקאין וסמי הזיה. ואילו בתו ובנו של ד׳אנונציו האשימו דווקא את האחיות באקארה בניסיון לרצוח את אביהם. ד׳אנונציו רתח בגין ההאשמה הזו ובעקבותיה אסר עליהם להיכנס לאחוזתו לצמיתות. אלא שד׳אנונציו, כמנהגו, ניצל את חרושת השמועות שנוצרה סביבו כדי להוסיף עוד נופך מיתי לדמותו המסתורית. הוא כינה את נפילתו בתואר ״מעוף מלאך השרת״ ותיאר אותה כאירוע ניסי שבגינו קם לתחייה וחווה התגלות אלוהית… אדוני, אתה בסדר?׳ ׳אני צריך לשבת׳, אמרתי למדריכה. ׳אני עומד להתעל…׳ * הדבר הבא שאני זוכר זה את השדיים העצומים של פרנצ׳סקה בפרצוף שלי, בעוד היא גוהרת מעלי ודופקת לי סטירות אדירות בלחיים. ׳האמבולנס בדרך׳, הודיעה לי פרנצ׳סקה. ׳מה אמבולנס?׳ התרגזתי. ׳אני לא צריך אמבולנס׳. ׳התעלפת עכשיו ונחבטת עם הראש ברצפה, אדוני. היית מחוסר הכרה לכמה דקות טובות׳. ׳אני מתעלף הרבה. אני לא צריך אמבולנס׳, אמרתי וניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי להזיז את הגוף. ׳אתה כולך מדמם, אדוני׳. ׳אז תביאו לי תחבושת. אני לא צריך אמבולנס׳. ׳לצערי, הוא כבר בדרך׳. ׳נו, אז תבטלו אותו. אני רוצה להמשיך בסיור׳. ׳זה בלתי אפשרי כרגע׳, חייכה פרנצ׳סקה. ׳אבל אני מבטיחה שאם תבוא שוב אעביר לך סיור ארוך ומפורט׳. ׳באמת?׳ שאלתי. ׳מבטיחה׳, חזרה ואמרה. ׳זה היה ממש מרתק כל מה שסיפרת. ממש לא ציפיתי שזה יעניין אותי כל כך׳. ׳כן, ד׳אנונציו הוא ממש דמות גדולה מהחיים׳. ׳וואו, לא היה לי מושג. תמיד חשבתי שהוא סתם היה פאשיסט׳. ׳בשום פנים ואופן לא סתם פאשיסט׳, אמרה פרנצ׳סקה ׳מדובר בגאון אמיתי שראוי להכתירו כראשון הסלבריטאים ומעצבי דעת הקהל בעידן המודרני. למעשה, ד׳אנונציו המציא את נאומי המרפסות, שלימים יהפכו לסמל סטטוס של הדיקטטורים באירופה. הוא הבין לעומק בפסיכולוגיית המונים. הוא ידע שאין דבר שההמון יסרב להאמין לו אם רק תעטוף לו אותו בקצת הירואיקה מיתולוגית. כי הרי האמת העירומה לא מעניינת את ההמון; ההמון צמא לספקטלים׳. ׳את כל כך חכמה׳, אמרתי כשסיימה לדבר. היא הביטה בי בעיניים דואגות ואז הספיגה לי את המצח המדמם בסווטשרט שלי. ׳יש לך פה מישהו באיטליה?׳ שאלה. ׳משפחה? חברים? מישהו שאתה מכיר?׳ ׳לא, אני פה לבד. אני במין חופשת עבודה כזו׳, עניתי. פרנצ׳סקה הסיטה רגע את מבטה הצידה, ואחרי ששקלה משהו במוחה שבה והביטה בי. ׳ אלווה אותך לבית החולים, אם זה בסדר׳, אמרה. ׳אין צורך, באמת. אני בסדר׳. ׳אבל אני רוצה. אני מרגישה שכל מה שקרה פה היה קצת באשמתי׳. ׳באשמתך?! מה באשמתך?׳ ׳שנתקעת עם הראש במשקוף׳. ׳מה קרה לך?! איך זו אשמתך? אני הייתי צריך להרים את הראש מהפלאפון׳. ׳זה לא ממש מדויק׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳על פי נהלי ההדרכה אני מחויבת להזהיר את כל הקבוצות שלי מהאֲרְכִיטְרָאב הנמוך׳. ׳מהמה?׳ שאלתי כי לא הכרתי את המילה. ׳מהמשקוף הנמוך של הדלת׳, הסבירה פרנצ׳סקה. ׳אבל מה זו המילה שאמרת?׳ ׳ארכיטראב…זה השם היווני׳. ׳בחיים לא שמעתי את המושג הזה׳. ׳לא חשוב עכשיו׳, אמרה. ׳אם זה בסדר מצידך, ארצה להתלוות אליך לבית החולים׳. ׳אם את רוצה, אז בסדר׳, אמרתי. ׳אבל בבקשה תסיימי רגע את מה שאמרת קודם על זה שהרגשת אשמה׳. ׳אמרתי שבתור המדריכה של הסיור אני מחויבת תמיד להזהיר את כל הקבוצות שלי לפני המעבר הנמוך לחדר המוזיקה, אבל משום מה לא עשיתי את זה איתך. אולי בגלל שהרגזת אותי כל כך בתחילת הסיור, ועכשיו אני מרגישה אשמה שזה בעצם בגללי שנפצעת ככה׳. ׳וואו, תקשיבי, פרנצ׳סקה, הסירי מליבך כל פיסת אשמה, אני הייתי תקוע עם הראש בתוך הפלאפון. זה לגמרי באשמתי, ואם את מרגישה צורך ללוות אותי כי את מרגישה איזושהי אשמה כלפיי, אז בבקשה אל…׳. ׳אז לא, לא רק בגלל זה אני רוצה ללוות אותך׳, אמרה פרנצ׳סקה ותלתה את שערה מעל אוזנה. הרגשתי שזה היה הקיו שלי לנשק אותה וניסיתי להרים את עצמי מהרצפה, אבל לא הצלחתי להזיז שום דבר. ׳אני לא מצליח להזיז את הגוף׳, אמרתי. ׳הכול יהיה בסדר׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳תישאר לשכב ותירגע. תכף יבוא האמבולנס׳. ׳עד שהוא יבוא׳, אמרתי, ׳בבקשה ספרי לי עוד סיפורים על ד׳אנונציו. זה מעניין כל כך׳. ׳אני אשמח׳, אמרה פרנצ׳סקה והתחילה לספר: ׳ראיתי שאתה הכי אוהב את האנקדוטות המוזרות והפורנוגרפיות. אז למשל הספר האהוב ביותר על ד׳אנונציו היה ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה, וכדי שיוכל לקרוא אותו בימי הקיץ החמים דאג ד׳אנונציו שייצרו עבורו עותק מגומי של הקומדיה, שאותו היה יכול לקרוא תחת מי המזרקה.׳ ׳וואו׳, אמרתי וביקשתי עוד. ׳עוד?׳ חייכה פרנצ׳סקה כשראתה את החובשים עם האלונקה צועדים לכיווננו. ׳ישנה שמועה שמעולם לא אומתה בנוגע לד׳אנונציו, והיא שהלה הסיר שתיים מצלעותיו כדי שיוכל למצוץ לעצמו.׳ ׳שלום אדוני׳, פנה אלי החובש האחד בעוד השני החל חובש את ראשי בתחבושת. ׳איך אתה מרגיש?׳ ׳אני בסדר׳, אמרתי, ׳אבל אני לא מצליח ממש לזוז׳. החובש ביקש שאעקוב אחרי האצבע שלו בזמן שהוא הזיז לי אותה מול הפנים, ואז ביקש ממני לנסות להזיז את האצבעות בידיים וברגליים. כשלא הצלחתי, הוא צבט לי את השריר בכתף ושאל אם זה כואב, אבל לא הרגשתי כלום. הבנתי מהמבטים שמשהו חמור קרה. הם העלו אותי על האלונקה והחלו לשאת אותי בין חדרי האחוזה לכיוון היציאה. עם דמעות בעיניים החזיקה לי פרנצ׳סקה את היד ולחשה לי שהכול יהיה בסדר. בבטן האמבולנס היא ליטפה את פניי והחלה לבכות. ׳אל תבכי, פרנצ׳סקה׳, אמרתי. ׳הכול יהיה בסדר׳. ׳נכון׳, אמרה פרנצ׳סקה ומחתה את הדמעות בחיוך. ׳לאיזה בית חולים אנחנו נוסעים, בעצם?׳ שאלתי. ׳אנחנו נוסעים להוספיטאלה סיבילה די סאלו, לא?׳ שאלה פרנצ׳סקה את החובש. ׳סִי׳, אמר החובש. ׳לבית חולים בסאלו׳, עדכנה אותי פרנצ׳סקה. ׳רק שלא יגישו שם קקי בסכין ובמזלג׳, אמרתי. ׳מה?׳ שאלה פרנצ׳סקה וליטפה אותי בחיוך. ׳אני אומר שאני מקווה שלא מגישים שם קקי בסכין ובמזלג׳ חזרתי ואמרתי. ׳הכול יהיה בסדר. עכשיו תנוח׳, אמרה. ׳אני מתכוון כמו בסרט של פאזוליני כאילו׳, אמרתי. ׳ששש…׳ היסתה אותי פרנצ׳סקה והניחה לי יד על הפה. ׳הכול יהיה בסדר׳. לקריאה מההתחלה על מסעותיו של דורון המבורגר באיטליה

זה לא הביקור הראשון שלי בגַּארְדָלֶנְד. לפני כמה שנים באתי לפה עם האחים שלי, עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, והיה לנו לא פחות ממדהים. בהתחלה היינו ציניים. חשבנו מה לנו וללונה פארקים מלבד להיגרר עם הילדים ממתקן למתקן ולקנות להם ג׳אנק פוד. אבל סבא וסבתא, ההורים שלנו, החליטו להפתיע אותנו, הילדים שלהם, וקנו לחמשתנו צמידי כניסה אקספרס לכל המתקנים. ׳לכו ותיהנו׳, הם הודיעו לנו. ׳אנחנו נשמור על הילדים׳. לא שאלנו יותר מדי שאלות והתחלנו לרוץ אל רכבת ההרים הראשונה שראינו. אחיי הם קבוצה מלוכדת מאוד, ואילו אני, הקטן, ניסיתי להימלט כל חיי מהמלכוד המשפחתי הזה שלהם. אבל כשעלינו יחד על הקרונות וצרחנו יחד אל השמיים והתלהבנו יחד ׳בואו שוב בואו שוב׳ כשירדנו, חזרתי לחוש כלפיהם איזו אחווה שכבר מזמן שכחתי. כל הכעסים, כל התסכולים וכל הפניות העורף שתמיד הרגשתי בנוכחותם, נעלמו כלא היו. ירדנו ועלינו על ״תהום הנשייה״, שוב ושוב ושוב, שכחנו לרגע את ההורות, את המתחים ואת המשקעים שבינינו ולא רצינו שהכיף הזה ייגמר. והנה, אחרי עשור בערך, בתום נסיעה ארוכה ומפרכת, התרגשתי לחזור חזרה אל אותו הפארק. מחוץ לאוטו השמיים התכילו, הציפורים צייצו ולא היה בכלל תור לחנייה. ׳צהריים נפלאים לך׳, בירכתי את נערת החניון החיננית. ׳זה חמישה יורו, בבקשה׳, השיבה ללא גינונים מיותרים. בעוד אני מפשפש בכיסיי אחרי חמישייה, הרגשתי את מבטה הרחום נח עליי, והיה לי ברור שהיא תוהה בינה לבין עצמה מה מחפש באמצע היום גבר לא בלתי נאה לבדו בפארק השעשועים גארדאלנד. ׳אני לא פה מהסיבה שאת חושבת, אגב׳, אמרתי לנערת החניון כשהגשתי לה את השטר. ׳סליחה?׳ עשתה עצמה כאילו לא שמעה אותי. ׳אני אומר שאני לא פה מהסיבה שאת אולי חושבת שאני פה׳, חזרתי ואמרתי. ׳אני לא חושבת שום דבר׳. ׳לא שאלת את עצמך מה מחפש גבר לבדו באמצע היום בלונה פארק?׳ שאלתי תוך שאני משמיט את עובדת היותי לא בלתי נאה, שלא תחשוב שאני מרמז על איזה עניין שביני לבינה. ׳זה שלך׳, אמרה נערת החניון והגישה לי עם הקבלה עלון מבצעים והפעלות של הפארק. ׳שלחו אותי לפה בתור עיתונאי כדי שאכתוב ביקורת תיירות על הפארק, אבל אני בכלל סופר במקצועי׳, אמרתי. ׳אני שמחה מאוד בשבילך׳, אמרה והרימה בלחיצת כפתור את מוט החנייה. ׳תודה רבה לך׳, אמרתי ונכנסתי לחניון. מצאתי חנייה מעולה תוך שנייה ולקחתי לעצמי כמה רגעים באוטו בשביל לעיין בעלון. בין מודעה על הרקדה במתחם הטרופי לבין מודעה על קרקס תוכים, ראיתי שיש שובר למסעדת ״טראטוריית קפטן הוק״, שמקנה ברד חינם למי שמציג אותו בקופה, אז קיפלתי את העלון לארבע, הכנסתי אותו לכיס ויצאתי מהאוטו. בדרך אל שער הכניסה הבחנתי שאני היחיד שעושה את דרכי לכיוון הפארק, בעוד כולם עושים את דרכם החוצה. בין ההמון היוצאים שכבר סיים לכייף הבחנתי במשפחה ישראלית צעירה וממהרת. האבא חנק בובת בוב ספוג ענקית בימינו ובשמאלו דחף את עגלת תאומיו, שישבו בה ושתו ברד בצבעי הקשת. ׳מעייני, תתחילו שם לפתוח צעדים. אנחנו ניתקע בפקקים!׳ הסתובב האבא וצעק אל אשתו. מעייני, שנוסף על הילדה המעולפת משינה שנשאה על אמותיה גם החזיקה עוד שתי כוסות ברד מקושתות צעקה: ׳חיים, אני לא יכולה, אני אומרת לך. יישפך לי הברד על הילדה׳. ומתוך הזדהות עם השעבוד הזה לילדים, ליבי קצת יצא אליהם. אחרי שחלפתי על פני המזרקה המרשימה שבמרכזה ניצב פסלו המוזהב של הדרקון פְּרֶצֶמוֹלוֹ, מייסד הפארק. נעמדתי בלי שום תור מול הכרטיסן שבמסוף הכניסה. הוא לבש חליפה שחורה וחבש כובע צילינדר עם פרצמולו עליו. הגשתי לו בחיוך את הכרטיס שלי ושאלתי אם אפשר אולי לשאול אותו שאלה. ׳בבקשה׳, אמר הכרטיסן וקירב את אקדח הסריקה לברקוד שעל הכרטיס. ׳איך זה שאין בכלל תורים בכניסה?׳ שאלתי. ׳הפארק נסגר בחמש׳, אמר הכרטיסן והגיש לי את הכרטיס הסרוק. ׳בחמש?!׳ נרעשתי. ׳זה בעוד שעה וחצי!׳ ׳אפילו פחות׳, אמר הכרטיסן וענד צמיד לבן על אמתי. ׳אבל קניתי עכשיו כרטיס לכל היום׳, טענתי בפיו. ׳הכרטיס שלך הוא באמת לכל היום, אבל הפארק נסגר בחמש׳, אמר. ׳אז מה אני אמור לעשות עכשיו?׳ שאלתי. הכרטיסן קימץ שפתיים ותקע בי מבט של ״אין לי מושג״. ׳אז אני רוצה החזר על הכרטיס. אין לי עניין להיכנס לשעה וחצי. אני לא אספיק כלום׳, אמרתי. ׳צר לי אדוני, אבל אין החזרים על כרטיסים שנסרקו׳, אמר הכרטיסן. ׳אתה רציני איתי עכשיו?!׳ שאלתי בעצבים. ׳לא יכולת לעדכן אותי בפרט הזה לפני שסרקת לי את הכרטיס?׳ ׳אתה שאלת אחרי שכבר סרקתי׳, ענה הכרטיסן. ׳ולא חשבת אולי להודיע לי לפני הסריקה שהפארק נסגר בחמש?׳ ׳הנחתי שאתה יודע את זה׳. ׳למה הנחת שאני יודע את זה? מאיפה אני צריך לדעת את זה?׳ ׳זה כתוב לך על הכרטיס למשל׳, אמר והצביע לי על המקום שבו הפרט הזה באמת מופיע. ׳אז למה בכל זאת טרחת לספר לי שהפארק נסגר בחמש אם הנחת שאני יודע את זה?׳ שאלתי. ׳אלו ההנחיות שאני מקבל. אנשים לפעמים מתבלבלים עם הזמנים, אז ליתר ביטחון מזכירים להם׳, הסביר. ׳טוב, תקשיב, אני מבקש שתמצאו לי פתרון לסיפור הזה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו כולה לשעה וחצי או כמה שלא נשאר לי. מה השעה בכלל?׳ שאלתי. ׳שלוש ארבעים ושמונה׳, הציץ הכרטיסן בשעונו. ׳לא, זו בדיחה. נו, תמצאו לי פתרון׳, דרשתי. ׳אני מצטער, אבל כאמור, אחרי שהכרטיס נסרק אין לי שום יכולת להחליף או לבטל או להחזיר לך כסף עליו׳, אמר הכרטיסן. ׳כן, אבל אתה מבין את המצב שלי, נכון? לא באתי לפה בשביל לקנות ברד וללכת. באתי ליהנות, לעשות כיף׳, אמרתי. ׳צר לי אדוני, אלו הנהלים׳, אמר. ׳תקשיב, אני הגעתי לפה במיוחד מגרמניה בשביל לעשות כתבה על הפארק. אתם לא רוצים שאני אכתוב על הביזיון הזה, נכון?׳ אמרתי. ׳מבחינתי תכתוב מה שתרצה. אלו הנהלים של הפארק, אדוני. אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר׳, אמר. ׳אז אני רוצה לדבר עם האחראי פה. זה פשוט לא הגיוני׳, אמרתי. ׳אני האחראי פה׳, הודיע לי הוא. ׳נו, אז בתור האחראי פה אתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון?׳ רתחתי. ׳כפי שכבר ציינתי, אדוני, אחרי שהכרטיס נסרק אין לי אפשרות לעשות שום דבר׳, אמר. ׳כן, כן, כן, הבנתי את זה, אמרת לי את זה כבר שבע עשרה פעם, הבנתי, אתם חזקים בנהלים פה. אבל הסברתי לך את המצב שלי, אז למה אתה לא מנסה לעזור לי? אתה מבין שלא הייתי נכנס לפארק המזוין הזה אם הייתי יודע שהוא נסגר בעוד שעה ורבע?!׳ הרמתי עכשיו את קולי. לנוכח פליטת ה׳מזוין׳ שלי הישיר אלי לפתע הכרטיסן מבט מזרה אימה. ׳אתה הגעת בסוף היום, אדוני׳, סינן הכרטיסן. ׳נסעתי עכשיו שלוש שעות באוטו בשביל להגיע לפה׳, אמרתי. ׳אז מה אתה אומר לי שהגעתי בסוף היום?׳ ׳זו לא צריכה להיות הבעיה של הפארק, האופן שבו אתה מכלכל את זמנך׳, אמר הכרטיסן. ׳הבנתי אותך. אתה יודע מה כן הבעיה של הפארק הזה? הבעיה של הפארק הזה, היא שזה פארק של נוכלים, זאת הבעיה שלו׳, אמרתי. ׳נוכלים?׳ מצמץ הכרטיסן את עיניו כמסמן שהמילה לא מוכרת לו. ׳גנבים, רמאים, רודפי בצע׳, פירטתי באנגלית את כל המילים הנרדפות שהכרתי. ׳אדוני, אני מבקש ממך להירגע לפני שאקרא לאיש ביטחון׳, איים עלי הכרטיסן. ׳אתה יודע מי אהב נהלים ולא הסכים לכופף אותם, לא משנה מה?׳ שאלתי אותו. ׳אדוני, תחליט בבקשה עכשיו אם אתה נכנס או יוצא, כי אתה תוקע לי את התור׳, אמר הכרטיסן. רק באותו הרגע הבחנתי שמאחוריי עמדו זוג זקנים גרמניים עם פני מרשמלו ושיער צמר גפן מתוק. ׳אתם יודעים שהפארק נסגר בעוד שעה וקצת׳ עדכנתי את הגרמנים בגרמנית. ׳אנחנו יודעים׳, אמרו בחיוך. ׳ובכל זאת אתם נכנסים?׳ שאלתי. ׳קנינו את הכרטיסים מראש, אבל לצערנו הגענו מאוחר׳, אמר הזקן בהשלמה מחויכת. אז השלמתי גם אני בחיוך, עברתי את המסוף והודיתי לכרטיסן ב׳תודה רבה לך׳. ׳בבקשה׳, אמר הכרטיסן ומשך באצילות בכובע הצילינדר שלו. רציתי רכבת הרים, אז התחלתי לרוץ באמוק אל אמצע הפארק, בתקווה שמתישהו תתגלה בפניי איזו מסילה אימתנית באופק, אבל המסילה היחידה שנתקלתי בה הייתה מסילת רכבת הזאטוטים המטומטמת שכמעט דרסה אותי כשחציתי את השער הסגור שלה. רצתי לכיוון המערב הפרוע, חלפתי על פני בית מרזח שבחזיתו התנודדו בובות בד של אינדיאנים על עמוד תלייה, חלפתי על פני פלג מלאכותי שבו טלטלו בובות קאובויים מכניות כברות עגולות בחיפוש אחרי זהב, חלפתי על פני מתקן הרודיאו שהפעילה אישה אמיתית בלבוש יצאני מסורתי והקפיצה נערים חרמנים על שור פלסטיק ענק, ואז, מתוך המישור הקליפורני ראיתי לראשונה, על רקע גוש ענני סערה אפורים, את רכבת ההרים שלי. חמש דקות של ספרינט אדיר הביאו אותי אל רכבת ה״אוֹבְּלִיוִיוֹן: דה בלאק הול״, או בעברית: ״תהום הנשייה: החור השחור״. אף פעם לא היה לי באמת מושג מהי ה״נשייה״ אבל הצירוף של המילה ״נשייה״ עם המילה ״תהום״ גרמה לי תמיד לחשוב על אותה תהום נשית שממנה יצאנו כולנו. שני גרמי מדרגות הובילו לראש הרכבת, הגרם האחד לתור הרגיל והגרם השני לתור האקספרס. מכיוון שהייתה לי רק שעה לא ניצבה בפני בכלל שאלה. התלפפתי בריצה במעלה סליל המדרגות עד שהגעתי למסוף. עמדתי שם כמעט לבד, בעוד שבדלת שמולי עמד המון האדם שהמתין בתור הרגיל. נערים מחוצ׳קנים ונערות בחצאיות קצרצרות שטרם הפנימו שלא נהוג לסדר את התחתונים בפומבי מילאו את קרון הרכבת. ראיתי שנותרו עוד כמה כיסאות פנויים בשורה הראשונה, אז קראתי לאחראי המתקן ושאלתי: ׳איך אני נכנס? אני רוצה להיכנס׳. אחראי המתקן, שעסק בלקצוב את נוסעי הקרון, הפנה אלי מבט ולא אמר דבר. ׳האלו, אני רוצה להיכנס!׳ צעקתי. ׳אתה בתור של האקספרס׳, סינן לעברי האחראי. ׳נו, אני רוצה להיכנס מהר׳. ׳אבל יש לך צמיד אקספרס?׳ ׳יש לי את הצמיד הזה׳, אמרתי והראיתי לו את הצמיד הצהוב. ׳זה צמיד רגיל׳, אמר באדישות. ׳אז מה אני עושה בשביל להיכנס?׳ שאלתי. ׳אתה יורד במדרגות ומחכה בתור הרגיל׳, אמר. ׳אין סיכוי. עכשיו הגעתי לפארק. יש לי שעה, אז אני לא הולך לחכות עכשיו את כל השעה בתור כמו פראייר׳, אמרתי. ׳אז תקנה לך צמיד אקספרס׳, אמר. ׳איפה אני עושה את זה?׳ שאלתי. ׳באחת מעמדות המודיעין׳, אמר. ׳ואיפה נמצאות עמדות המודיעין?׳ שאלתי. ׳הכי קרובה לפה היא בכניסה לפארק׳, אמר האחראי וניגש לעמדת הבקרה ללחוץ על הכפתור. ׳אני לא מאמין׳, אמרתי והתחלתי שועט מטה במדרגות ורץ חזרה לכיוון הכניסה. ניגשתי אל הכרטיסן עם כובע הצילינדר ודפקתי לו על הגב. ׳אם ידעת שאני בין כה וכה קצר בזמן, למה לא הצעת לי להחליף מראש את הצמיד הרגיל לצמיד אקספרס?׳ שאלתי. ׳מה הבעיה, אדוני?׳ שאל הכרטיסן, שעשה עצמו כאילו אין לו מושג מי אני. ׳הבעיה היא ששוב, אתה ידעת שיש לי רק שעה ולא הצעת לי להחליף את הצמיד הרגיל בצמיד אקספרס׳, אמרתי. ׳לא ניתן להחליף צמיד רגיל לצמיד אקספרס, אלא רק לקנות חדש׳, הסביר הכרטיסן. ׳זה לא משנה כרגע אם אפשר או אי אפשר, העניין הוא שלי לא היה מושג על האפשרות הזו, ומשום מה אתה לא חשבת אפילו להציע לי אותה׳, אמרתי. ׳אדוני, כשרכשת את הכרטיסים באתר שלנו, ניתנה לך האפשרות לרכוש כרטיס רגיל או כרטיס אקספרס. אני מצטער שלא קנית את כרטיס האקספרס, אבל הייתה לך האפשרות׳, הסביר הכרטיסן. ׳אבל כשהזמנתי את הכרטיס באתר לא ידעתי שאגיע שעה ורבע לפני שהפארק נסגר. אתה מבין את זה, נכון?׳ רתחתי מעצבים. ׳אם היית מסתכל באתר בשעות הפתיחה של הפארק, היית יכול לראות שהפארק נסגר בכל יום שישי בחמש׳, אמר. ׳על הכול יש לך תשובה׳. ׳אני עונה לך על השאלות׳. ׳טוב, תקשיב, בוא נעזוב את זה עכשיו כי חבל לי על הזמן. אתה יכול להחליף לי עכשיו את הצמיד לצמיד אקספרס?׳ ׳ראשית, כפי שהסברתי לך קודם, אין אפשרות להחליף צמיד רגיל בצמיד אקספרס אלא רק לקנות צמיד חדש. שנית, אני רק הכרטיסן. אין לי סמכות למכור לך צמיד חדש׳, אמר. ׳אבל אמרו לי ב״תהום הנשייה״ לגשת למודיעין׳. ׳אבל פה זה לא המודיעין׳. ׳אז למה האחראי של ה״אובליוויון״ אמר לי שהמודיעין זה בכניסה?׳ ׳זה באמת לא רחוק מכאן, אבל זה לא אצלי. אני לא מודיעין׳, אמר הכרטיסן. ׳אז איפה המודיעין?׳ שאלתי. ׳יש עליך את המפה של הפארק?׳ ׳לא׳, עניתי. ׳לא חילקתי לך קודם את המפה של הפארק?׳ נבהל מעט הכרטיסן. ׳לא, אתה לא חילקת לי׳, הוכחתי אותו בכעס. ׳אני מאוד מאוד מצטער׳, אמר הכרטיסן והסתכל סביב כמו להשגיח שאף אחד מהממונים לא קלט את הפשלה המנהלית שלו. כשהבחין שהשטח נקי, לקח מפת פארק ופרס אותה מולי. הוא הוציא עט מכיס מקטורנו והחל לסמן על מפת המטמון האינפנטילית איפה המודיעין. ׳אנחנו פה׳, הקיף את הכניסה בעיגול ואז הקיף עוד עיגול ואמר: ׳ואתה צריך להגיע לפה׳ ׳לא אמרת שזה בכניסה?! זה נראה כאילו זה בצד השני של הפארק׳ שאלתי. ׳זה קצת רחוק באמת׳, אמר האחראי כששרטט את הקו המפותל בין הנקודות. ׳אבל מבחינת הפארק זה עדיין נחשב חלק ממתחם הכניסה׳. ׳אתם משהו מיוחד פה׳, אמרתי והתחלתי לרוץ בעקבות המפה. פניתי שמאלה בממותה הענקית, עקפתי את העיר אסורה של קונג־פו פנדה, ונאלצתי להבקיע את התור הענקי של הפילפילונים המעופפים, אלא שבשלב מסוים קלטתי שאין לי מושג איפה אני. במנוחה קצרה להסדרת הנשימה הבחנתי בעובדת ניקיון שעישנה סיגריה עם חברתה מלכת הלבבות, וניגשתי לבדוק אם הן יודעות במקרה איפה המודיעין. ׳פה׳, אמרה מלכת הלבבות. ׳מה פירוש פה?׳ שאלתי. ׳היא המודיעין׳, אמרה מלכת הלבבות והצביעה על מי שחשבתי שהיא עובדת הניקיון. ׳איך אני יכולה לעזור?׳ שאלה אותי מודיעין ופלטה עשן מבין שפתיה. ׳אמרו לי שאני יכול להחליף במודיעין את הצמיד שלי בצמיד אקספרס׳, הסברתי. ׳לא להחליף, רק לקנות חדש׳, אמרה מודיעין בנועם מכני. ׳כן, כן, הבנתי, לקנות צמיד חדש, לא להחליף, לקנות׳, אמרתי. ׳אין בעיה, אני אמכור לך צמיד. אני רק מסיימת את הפסקת הסיגריה שלי ועוזרת לך בסדר?׳ שאלה. ׳תקשיבי׳, התחננתי, ׳אני ממש ממהר. לא הספקתי עדיין לעלות על שום מתקן, כלום. הגעתי לפני חצי שעה ועדיין לא עליתי על מתקן אחד. פליז, תעזרי לי׳. מודיעין פזלה במיאוס אל מלכת הלבבות, מילאה פיה עשן ואז השליכה את הסיגריה והתחילה צועדת לעמדה שלה. ׳אני מצטער׳, אמרתי וצעדתי מאחוריה. מודיעין נכנסה בדלת, הופיעה מאחורי הדלפק והודיעה: ׳אז זה שישים יורו׳. ׳זה שישים יורו?!׳ שאלתי בתדהמה. ׳כן׳, אמרה באדישות. ׳תקשיבי, אתם פשוט מטורפים׳, נפלטה ממני צעקה. ׳הנהלים והמחירים שלכם, כאילו אני לא מבין. הסברתי פה לכמה עובדים של הפארק שאני מקרה מיוחד, שהייתה איזושהי אי־הבנה ואם אפשר איכשהו לעזור לי, אבל אף אחד לא מעוניין פה לזוז סנטימטר מהנהלים הדפוקים של המקום הזה. אני משתגע כבר. למה שאשלם עכשיו שישים יורו על צמיד חדש אם הפארק נסגר בעוד פחות משעה?׳ ׳אמרת שאתה רוצה לקנות צמיד אקספרס, אז צמיד אקספרס עולה שישים יורו׳, הסבירה. ׳כן, אבל את מבינה שזה לא הגיוני, נכון?׳ שאלתי. ׳האמת שלא. אני לא יודעת מה המקרה שלך. ביקשת ממני צמיד אקספרס, אז בסך הכול נקבתי במחיר׳, אמרה. זיהיתי נימה של אנושיות בקולה של מודיעין, אז החלטתי לספר לה בקיצור את הסיפור שלי מתוך תקווה שנוכח האיוולת אולי תוכל לפעול לפנים משורת הדין ולהמיר לי את הצמיד הרגיל בצמיד אקספרס עבור הפרש הסכומים ביניהם. אלא שבסוף הסיפור שלי מודיעין רק החמיצה פנים ואמרה: ׳אני מצטערת מאוד, אבל אין לי סמכות לעשות דבר כזה. זה בניגוד לנוהלי הפארק׳. בזמן שהוצאתי שישים יורו מהכיס, תהיתי למה היא נתנה לי עכשיו לשטוח את כל הסיפור האווילי שלי אם מראש ידעה שאין לה סמכות לעשות כלום בנידון. ׳את יודעת על מי אומרים שהם אוהבים לעבוד כמו רובוטים ולא מוכנים לכופף את הנהלים, לא משנה מה?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענתה מודיעין. ׳יופי׳, אמרתי בזמן שגזרה לי את הצמיד הישן וענדה לי במקומו את צמיד האקספרס. פצחתי בריצת אמוק חזרה ל״תהום הנשייה״. רוח קרה החלה נושבת על פניי כשחלפתי על פני ערי המסכנות של מצרים וגשם דוקרני החל ממטיר סמוך למקדשו של רעמסס השני. מעבר להר הגעש הבריק ברק רחוק בשמיים, וכשחלפתי על פני אתר ההסעדה ״הונולולו״ התנפץ לו ריעו הרעם בבום מחריש אוזניים. עליתי בריצה במעלה סליל המדרגות, נעמדתי בגפי מול מסוף האקספרס והמתנתי לאחראי שיפתח לי את המסוף. ׳פשוט תצמיד את הצמיד לסורק׳, אמר לי האחראי. הצמדתי את הצמיד, המסוף נפתח והללויה, התיישבתי לי בשורה הראשונה בקרון ״תהום הנשייה״. את שאר השורה תפסה משפחה גרמנייה. האימא, אישה קצוצת שיער וחזירת פנים התיישבה לידי ושיחקה בחרדה בצמיד זהב שחנק את אמתה. היא חייכה אלי חיוך מפוחד, ואני חייכתי אליה בשותפות גורל. אחראי המתקן הוריד את רתמת הביטחון מעל ראשנו ובדק שאבזם הקשירה אכן מהודק. הוצאתי את האייפון מהכיס כדי לצלם לילדים שלי את אבא על רכבת הרים אבל האחראי הורה לי שאסור אייפונים על המתקן ושהוא צריך לאחסן אותם. ׳אבל אני רוצה׳, אמרתי. ׳אבל אסור׳, אמר. ׳זה עניין שלי אם הוא ייפול לי, בסדר?׳ אמרתי. ׳אסור לעלות עם אייפונים למתקן׳, אמר. ׳אבל…׳, התחלתי טוען דבר, אבל הרגשתי את מבט האימא הגרמנייה עליי ומסרתי לאחראי את האייפון לאחסון. ׳אני ממליץ לך גם להפוך את הכובע׳, אמר האחראי, ׳שלא יעוף לך ברוח׳. ׳אוקיי׳, אמרתי והתעלמתי מעצתו. הקרון החל עולה ועולה והגשם החל מתחזק ומתחזק. האבא הגרמני הפציר באשתו להביט בנוף הפסטורלי, שדות חיטה וברושים תחת ענני סערה מאיימים. אשתו הביטה אל הנוף והתוודתה בגרמנית שיש לה פיפי. הילדים שלה צחקו. הקרון השתהה בראש המסילה, ואז, רגע לקראת הנפילה, הבריק ברק מטר לידינו, והקרון החל נופל חופשי במורד המסילה. צרחות הבהלה בקרון הוחרשו מבעד לנפץ הרעם, הכובע ישר עף לי, והגשם, בצירוף מהירות הנסיעה, דקר לי את הפנים בקטע לא נעים בכלל, אז עצמתי עיניים. חתימת האור של הברק הופיעה לי על המסך השחור של עיני העצומות. האם הגרמנייה התחילה לצרוח בסליזיות גרמנית תוך שהיא נועצת את הציפורניים שלה באמה שלי. התחלתי לצרוח גם אני. התגלשנו בטיל מעלה מטה, ימינה ושמאלה, עד שהקרון נעצר בבלימה אדירה אחת, כמו זיון סוער שנגמר בשפיכה מוקדמת. כשפקחתי את עיניי חזרו אליי חושיי. חשבתי שהרחתי ריח של שתן, ויכולתי להבחין בעורק הצוואר של האם הגרמנייה מפמפם ומפמפם. ׳אֵנְטְשׁוּלְדִיגוּנְג, אנטשולדיגונג׳, התנצלה בפניי האם הגרמנייה. ׳אָלֶס גּוּט׳, הרגעתי אותה. האחראי החל לשחרר את הקרון מהרתמות. הילדה הגרמנייה, שהייתה סחוטה מגשם, סידרה את התחתונים שלה ואמרה לאחיה: ׳זו גייל, זו גייל׳. אחיה חייך ואמר לה שרואים לה כל הפטמות. הפירוש של ׳זוֹ גַּיְיל, זוֹ גַּיְיל׳ הוא לכאורה ’איזה מגניב, איזה מגניב‘, אבל בו בעת המשמעות היא, ואת זה אני יודע לא מניסיון אישי, אלא מחברים שמעורים בחיי המין הברלינאיים, שמשתמשים בביטוי הזה גם כשגונחים ונאנחים לעת מציצה או זיון בתחת. פתאום נזכרתי בביקור המשפחתי שלנו לפני עשור, ותחושת קבס עלתה בי נוכח ההבנה שכל החוויה האדרנלינית הזו שחוויתי הייתה למעשה סוג של גילוי עריות, אביונה אורגיסאטית ללא חומרי סיכה. ׳היד שלך מדממת׳, אמר לי האחראי כשהסיר ממני את רתמת האבטחה. הסתכלתי על היד שלי. חמש נעיצות דם טפטפו לי מהזרוע, ארבע מלמעלה ואחת מלמטה. ׳תגיד׳, שאלתי את האחראי, ׳אני יכול פשוט להישאר על הקרון ולעשות עוד סיבוב?׳ ׳לא׳, אמר לי האחראי והגיש לי את האייפון. ׳אתה חייב לעבור שוב דרך המסוף׳. ׳אז אני יכול פשוט ללכת להצמיד את הצמיד שוב?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענה בנחרצות. ׳על פי הנהלים אסור לי להשאיר אותך על הקרון׳. ׳ומה אם אתן לך עכשיו עשר יורו?׳ שאלתי. ׳תסכים לכופף קצת את הנהלים?׳ ׳אסור לי לקחת ממך כסף׳, אמר האחראי. ׳אתם ממש עובדים כמו ה…׳, התחלתי לומר, אבל מייד נמלכתי בדעתי והתחלתי לרדת בספרינט במדרגות כדי לעלות חזרה למתקן. הגשם ניתך כמו דליים, ברקים התחילו להבריק כמו אורות במועדון ואחריהם באו הרעמים המחרישים. רצתי כמו מפגר במעלה המדרגות, הצמדתי את הצמיד לסורק, אבל שער המסוף לא נפתח. חיפשתי את אחראי המתקן, אבל גם הוא לא היה שם. האמת היא שאף אחד לא היה שם עכשיו, הקרון עמד ריק מאדם והמתין בדממה למשלוח הבא. ׳יש פה מישהו?׳ צעקתי, אבל אין קול ואין עונה. רצתי חזרה למטה בניסיון להבין מה הולך, אבל מתחם ״תהום הנשייה״ נותר שומם. הסתכלתי סביבי וקלטתי שמבקרי הפארק מצאו מחסה מהגשם תחת עלוות הפלסטיק הענקית של מתקן עץ הסָקוֹיָה. בין ההמון צעדו עובדי הפארק ומכרו מעילי גשם לכל אשר חפצה נפשו באחד, וחפצים היו כחול אשר על שפת הים. ׳מה קורה?׳ תפסתי את אחד ממוכרי המעילים. ׳למה ״תהום הנשייה״ סגור?׳ ‘עד שתיפסק סופת הברקים, כל המתקנים סגורים לאלתר׳, הוא השיב לי בחיוך. ׳אתה לא רציני איתי?! הרגע קניתי צמיד אקספרס בשישים פאקינג יורו בשביל לעלות על ״תהום הנשייה״ בלי תור. אני דורש פיצוי!׳ זעקתי. ׳אני רק מוכר המעילים׳, אמר מוכר המעילים. רציתי להגיד לו ״אתה יודע מי אהבו להגיד 'אנחנו רק מוכרי מעילים'?״ אבל לא אמרתי ורק שאלתי: ׳באמת כל המתקנים סגורים?׳ ׳כל המתקנים שעובדים על מתח גבוה סגורים מחשש להתחשמלות, כן׳, אמר. ׳ומתי הם ייפתחו שוב?׳ שאלתי. ׳כשייגמר המבול׳, ענה מוכר המעילים. ׳שזה נראה לך מתי?׳ שאלתי. ׳אני לא חזאי׳, אמר מוכר המעילים. ׳תגיד, אז מה יש לי לעשות עכשיו בפארק הארור הזה?׳ שאלתי בייאוש. ׳המתקנים מושבתים, אבל דוכני ההגרלות ממשיכים לעבוד כרגיל׳, אמר בקול עולץ, כאילו העובדה הזו אמורה לשמח אותי. ׳זה פשוט לא ייאמן המקום הזה׳, סיננתי שישמע. ׳אתה רוצה לקנות מעיל?׳ שאל. ׳מה אני צריך מעיל אם אני כבר לגמרי רטוב?׳ שאלתי. ׳אז אתה לא מעוניין במעיל?׳ שאל. ׳ממש לא׳, אמרתי. ׳זה רק שניים עשר יורו׳, אמר. ׳גם בחינם לא הייתי לוקח ממך מעיל׳, אמרתי. ׳אני לא יכול לתת לך מעיל בחינם׳, אמר. ׳לא ביקשתי שתיתן לי את המעיל בחינם׳, אמרתי. ׳הבנתי׳, אמר מוכר המעילים. ׳רק אמרתי שגם אם היית רוצה מעיל בחינם, לא הייתי יכול לתת לך אחד, כי זה בניגוד לנהלים של הפארק׳. ׳ברור, ברור, לא חשבתי אחרת׳, אמרתי למוכר המעילים, אבל הוא כבר התחיל לחפש לקוחות חדשים. התחלתי צועד לכיוון דוכני ההגרלות של המערב הפרוע. תחילה ניגשתי לדוכן דיג הברווזונים – עשרות ברווזוני פלסטיק שבגבם לולאת ברזל צפים בתוך בריכה בצורת דונאט, ואתה צריך לדוג אותם. נתתי לכורה מפויח הפנים שבדוכן שטר של חמישה יורו והוא נתן לי בתמורה חכה וסימן באצבעותיו שיש לי שלושה ניסיונות. העליתי בחכתי את הברווזון הראשון. הכורה ניתק אותו מן הקרס, הפך אותו והראה לי שאין מדבקה תחתיו, משמע לא זכיתי בכלום. על התחת של הברווזון השני הייתה דווקא מדבקה ירוקה, והיא זיכתה אותי במחזיק מפתחות של הדרקון פרצמולו. על הברווזון השלישי גם לא הייתה מדבקה. הכורה העניק לי את מחזיק המפתחות שלי ושאל אם אני רוצה עוד סיבוב. ׳איך אני יכול לזכות בבובספוג הענק?׳ שאלתי את הכורה. ׳אתה צריך לדוג ברווז עם מדבקה שחורה׳, ענה הוא. ׳ומניין לי שבין כל הברווזונים האלו יש באמת ברווז עם מדבקה שחורה? הרי זה ברור שאתם פה בשביל לחלוב אותנו ולתת לנו את האשליה שעולם אמיץ חדש עם בובת בובספוג ענקית במרכזו נמצא ממש בהישג יד׳, אמרתי. הוא הביט בי בעיניים וטען להגנתו שהוא בעצמו שם היום את הברווזונים, והוא יודע שהוא הכניס גם את הברווזון השחור. ׳נגיד שאני מאמין לסיפור שלך. עדיין, אני מעוניין לדעת כמה אני צריך לשלם בשביל הבובספוג המטופש הזה?׳ שאלתי. ׳הבובספוג לא למכירה, אלא רק לזכייה׳, קבע. ׳מה ההבדל? כמה אתם רוצה עליו? תנקוב במחיר! מה הסיפור?׳ לחצתי. ׳אני לא יכול פשוט למכור לך אותו, לא משנה בכמה כסף. זה פרס, לא מתנה׳, הסביר. ׳אבל למה? אני אתן לך חמישים יורו עליו׳. ׳אני לא יכול. זה בניגוד לנהלים של הפארק׳. ׳אההה. אלה הנהלים. אז למה לא אמרת קודם?׳ ׳לא שאלת׳, אמר. ׳אתה יודע מי אהב להתהדר בעובדה שהוא מציית לנהלים?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענה הכורה. ’אז לא חשוב׳, אמרתי וניגשתי אל דוכן זריקת הכדורים. הקאובוי שניהל את דוכן זריקות הכדורים בירך אותי ב‘הַאוּדִי מיסטר‘ תוך שהוא קורץ לי בעיניו הכחולות. הוא הגיש לי כדור במשקל בינוני ונקב במחיר הידידותי של חמישה יורו עבור שלוש זריקות. הוצאתי שטר של חמישה, ניגבתי את מצחי בגשם השוטף והשלכתי את הכדור הראשון היישר אל מרכז מגדל הפחיות. רק עם קול הפגיעה העמום של הכדור בפחיות הבנתי שבוקרי הפארק הארורים מילאו אותן בחול או בטון, מה שהפך את משימת הפלתן לקשה במיוחד, אבל לא נתתי לעובדה הזו לשבור את רוחי. מתוך עשר הפחיות נותרו עכשיו רק הארבע התחתונות. הקאובוי הגיש לי את הכדור השני וקרא בקול: ’הִיר וִוי גוֹ אֶגֵיין!׳. הבטתי סביבי ואז בקאובוי ואמרתי לו שמלבד שנינו אין פה נפש חיה, אז הוא יכול לגמרי לחסוך ממני ומעצמו את שְׁפִּיל הקאובוי. ׳זאת העבודה שלי׳, אמר הקאובוי בחיתוך דיבור טקסני. ׳אז עזוב׳, אמרתי וזרקתי את הכדור השני. שתי פחיות נפלו, ועכשיו נותרו לי רק שתיים. ׳הִיפִּי יָאי הֵיי!׳, צהל הקאובוי ,סיבסב את האקדח על אצבעו והחזיר אותו לחגורתו. ׳תביא כבר את הכדור השלישי!׳ ציוויתי. הנודניק הביא לי את הכדור ואיחל לי ׳גּוּד לָאק, בּוֹי׳. לקחתי נשימה, העברתי יד על גבותיי הסחוטות מגשם ואז זרקתי את הכדור היישר אל בין שתי הפחיות. פחית אחת נפלה על הרצפה, בעוד שהשנייה התהפכה והסתובבה סביב עצמה על מדף העץ. ’יששששש!‘ צעקתי בהתלהבות, מרים את ידיי כאלוף. ’דֵאנְג׳, אמר הקאובוי ונד בראשו באכזבה. ׳תֶ׳אט ווֹז סוֹ קְלוֹס׳. ’מה סוֹ קְלוֹס?! הפלתי את כולם‘, אמרתי לדפוק הזה. ׳סורי, מיי פְרֶנְד, אבל לצערי זה לא מספיק רק לפגוע בפחית. אתה חייב גם להפיל אותה מהמדף׳. ’תגיד, אתה צוחק איתי, מיי פרנד?!‘ נטרפתי מעצבים. ’לצערי לא. אלו חוקי המשחק, פרטנר‘, אמר הקאובוי וירק את שיבולת החיטה שבפיו. ’חוקי המשחק בתחת שלי. שיגעתם אותי פה כבר עם החוקים והנהלים שלכם, אתם פאקינג חלבתם ממני כבר מאתיים יורו היום על השטויות שלכם, אז עכשיו אתה גם מונע ממני איזה פרס שעולה לכם יורו וחצי בגלל שפחית שאתם ממלאים בבטון יצוק לא נפלה לרצפה?! זה אמור להיות פארק משמח או מה? מאיפה כל חדוות הביאוס הזו שלכם? מה אתם…“. אבל לא טרחתי אפילו לסיים את המשפט. רק הסתובבתי והלכתי. בכריזה הודיעו שנותרה עוד רבע שעה, אז התחלתי לנוע לכיוון היציאה. ליד מתקן הפיראטים הבחנתי ב״טראטוריית קפטן הוק״ והתקרבתי לראות אם היא עדיין פתוחה. העובדים הפיראטים שטפו את הרצפה ורוקנו את הפחים בזמן שאיש בתחפושת של קפטן הוק עמד מאחורי הקופה וספר את ביזת היום. מאחוריו ראיתי את מכונות הברד הצבעוניות עוד בוחשות להן, אז הוצאתי מהכיס את העלון הרטוב וניסיתי לפתוח אותו בעדינות, בלי שיתפורר. דפקתי חלושות על הדלת, אבל התעלמו ממני. אז דפקתי חזק יותר, והקפטן הרים את היד המקורסת שלו ונפנף בה להודיע לי שהם סגורים. הדבקתי את העלון הרטוב לזגוגית והמתנתי לתגובה. הקפטן הביט בשטרות ואז בי, ושוב בשטרות ושוב בי, ואז הניח אותם על הדלפק וניגש לפתוח לי. ׳אנחנו סגורים׳, הוא אמר דרך החרך הקטן שפתח בדלת. ׳אני יודע, אבל אני רק רוצה ברד׳, אמרתי. ׳אנחנו סגורים׳, הוא העלה את קולו ועמד לסגור. ׳היי!׳ צעקתי ודפקתי נואש על הדלת. ׳מה אתה רוצה, אדוני?׳ אמר הקפטן ופתח עלי עיניים. ׳לך מפה לפני שאני קורא לאבטחה׳. ׳ברד׳, אמרתי. ׳אני רק רוצה ברד. כתוב פה בעלון שמגיע לי ברד׳. ׳אבל אנחנו סגורים!׳ הוא צעק. ׳אבל המכונה של הברד לא סגורה!׳ צעקתי. ׳אז מה אכפת לך ללכת שנייה ולמזוג לי כוס ברד? מה אכפת לך?׳ ׳אדוני, אסור לי למכור מזון אחרי שהמטבח נסגר. זה בניגוד לנהלים שלנו׳. ׳אבל ברד זה לא מזון׳, טענתי. ׳אסור לי למכור לך׳, אמר. ׳אני לא רוצה שתמכור לי, אני רוצה שתביא לי ברד. אני רוצה לפגוש פה איש אחד נחמד שפשוט יביא לי ברד׳, אמרתי. קפטן הוק הביט בי לרגע, ותהיתי אם הוא נפעם מהחריזה שלי או שמעט חמלה אנושית פתאום התעוררה בו. ׳צר לי, אדוני׳, הוא אמר. ׳תסתכל עליי רגע! תראה איך אני נראה!׳ זעקתי בגרון ניחר. ׳אני מתחנן בפניך. היה לי יום נורא, יש לי עוד נסיעה ארוכה הביתה ואני כולי תשוש ומת מצמא. אני יודע שכבר סגרתם, אבל מה אני מבקש? רק כוס ברד קטנה אחת. זהו. כוס קטנה של ברד ואני יוצא מהפארק הדפוק הזה עם טעם טוב׳. הקפטן לקח עוד רגע לחשוב ואז הכריע ואמר: ׳צר לי׳. ׳לא! לא צר לך׳, הוכחתי אותו. ׳כי אם באמת היה צר לך, לא היית מתווכח איתי ולא היית מדבר איתי על נהלים ולא כלום. הייתי הולך עכשיו, מוזג לי כוס ברד ושלום על ישראל. אבל אתה סתם מתעסק בקטנות ואומר ״צר לי״, אבל לא צר לך ולא נעליים. נכון שלא צר לך עליי? תגיד לי באמת!׳ ׳לא׳, אמר הקפטן. ׳לא צר לי עליך. אין לי מושג מי אתה ואני גם לא יודע מה הבעיה שלך, אבל אתה יודע מה? אני אביא לך ברד, אבל לא בחינם. אתה תשלם עליו׳. ׳אבל יש לי את השובר׳, אמרתי. ׳אבל המבצע נגמר היום׳, אמר הקפטן, ׳והיום כבר סגרנו׳. ׳הבנתי…בסדר…כמה אני צריך לשלם?׳ שאלתי. ׳חמישה יורו׳ אמר. ׳חמישה יורו? אין בעיה׳, אמרתי והוצאתי חמישייה רטובה מהכיס. ׳אבל אם שילמתי אני רוצה את הברד המקושת׳. ׳אין בעיה׳, אמר הקפטן, הכניס את החמישייה לכיס והלך לעבר מכונת הברד. דרך הזגוגית ראיתי את הניצחון הקטן שלי נמזג אל תוך ים התבוסות העמוק שלי. להמשך קריאת הרפתקאות דורון המבורגר באיטליה

לפני בערך שנה פנתה אליי בפייסבוק חברבוקית שלא הכרתי. היא כתבה לי שהיא אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ורוצה לעניין אותי במשהו. לה ולבעלה יש אתר תיירות על איטליה, והם מעוניינים לשלוח אותי לטיול בזק בארץ המגף על חשבונם כדי שאשוב משם עם סדרה של כתבות. שאלתי אותה מה זה טיול בזק והיא הסבירה לי שהרבה ישראלים יוצאים היום לטיולים אתגריים שמטרתם היא להספיק כמה שיותר אתרים בכמה שפחות ימים. היא אמרה שאם זה נשמע לי מאיים, אז היא מבקשת שלא אדאג כי הם יטוו לי את המסלול וידאגו לי להכול מראש, ואני רק אצטרך לנסוע ממקום למקום ולכתוב. הרעיון נשמע לי מדהים והוחמאתי מאוד מההצעה. בחיים לא שילמו לי על טיול ובטח שלא על כתיבה, אבל כדי לשחק אותה הַארְד טוּ גֶט כתבתי לאותה חברבוקית שאני אצטרך לבדוק קודם אם אני באמת יכול להכניס טיול כזה ללו״ז שלי ושאחזור אליה עם תשובה בתוך כמה ימים. במשך יומיים עשיתי את עצמי בודק את הלו״ז הלא־קיים שלי, כי חוץ מלטפל בילדים שלי ולכתוב בפייסבוק אני עושה מעט מאוד למחייתי. ביום השלישי, כשהרגשתי שהעברתי כבר מספיק זמן בהותרת הרושם שאני עסוק, כתבתי לה בחזרה שלמרות שזה יהיה לי קצת מסובך עם הזמנים והכול, החלטתי בכל זאת ללכת על ההצעה שלה ולנסוע. היא כתבה לי 'נפלא' ומייד שלחה לי את לו״ז הנסיעה. התחנה הראשונה שלי הייתה העיר פיזה. המשימה הייתה פשוטה: לבקר במגדל, לאכול פיצה פיזאנית ולהתחפף מהעיר. אלא שבערב נחיתתי בעיר קרתה לי איזו תקרית שולית אבל משונה שאני מרגיש משום מה צורך לפתוח איתה. בשדה התעופה של פיזה חיכתה לי בסוכנות השכרת הרכב ב.מ.וו שחורה, ואיתה נסעתי למלון. מאתיים מטר מהיעד, נוסע אחרי הקו הסגול של הווייז בין הסמטאות הקטנות של פיזה, התפרץ לכביש גבר בצבע חושך עם וסט זרחני וסטיק־לייט ביד וסימן לי לעצור ולנסוע אחריו. בהתחלה לא הבנתי מיהו או מהו, אבל אחרי נסיעה של שלושים מטר, כשנעמד במקום והצביע לי עם הסטיק־לייט על חנייה פנויה, הבנתי שמדובר בסדרן החנייה. בלי קשר לעובדה שהחניון היה חשוך לגמרי ושפחדתי לשרוט את האוטו ושעוד לא התרגלתי להגה ולצפצופים של הרוורס, היה לי ברור שאין מצב שאני נכנס לחנייה הזאת. פתחתי קצת את החלון ואמרתי: ׳אָיי קֵאנט פארק הִיר׳. ׳יֶס׳, אמר הסדרן. ׳אִיטְס טוּ סְמוֹל׳, אמרתי. ׳נוֹ׳, אמר הסדרן. ׳יֶס׳, התעקשתי. ׳נוֹ׳, התעקש חזרה. ׳נוֹ אַתֶ׳ר פַּארְקְינג?׳, שאלתי. ׳נוֹ׳, ענה נחרצות. ׳בַּאט אָיי קֵאנט פארק הִיר׳, אמרתי. ׳יֶס׳, אמר הסדרן. ׳מה יֶס? מה יֶס?׳, סיננתי וסגרתי את החלון בעצבים. אחרי ארבעה ניסיונות כושלים, החליט הסדרן שאולי ראוי שיעזור לי ונעמד מאחורי המכונית כדי לכוון אותי. כל מה שהצלחתי לראות דרך המראה זה את הווסט הזוהר שלו ואת הסטיק־לייט מרחפים להם מצד לצד בחושך. ׳סִינִיסְטְרָה, סִינִיסְטְרָה!׳ הוא צעק לי, וידעתי שהמשמעות היא ׳שמאלה, שמאלה׳, כי פעם קראתי איפשהו שלמילה ׳סִינִיסְטֶר׳ באנגלית יש משמעות כפולה, גם של ״מבשר רעות״ וגם של ״שמאלי״. אבל בלי קשר, לא הצלחתי להבין אם הוא מתכוון לשמאלה שלי או לשמאלה שלו, ונזכרתי בבדיחה על הסטלן שמגיע לסלקציה באושוויץ, והסדרן הנאצי אומר לו ללכת שמאלה, אז הסטלן שואל: ׳שמאלה שלי או שמאלה שלך, אחי?׳ אלא שבסוף, עם הבדיחה ועם זה שלא הבנתי את הכוונה שלו, ההכוונה עשתה את העבודה ובניסיון החמישי הצלחתי לחנות. הנחתי משום מה שאחרי שאחנה הסדרן ילך, אבל לא רק שהוא לא הלך, הוא החליט להתרווח ולהתיישב לי על מכסה המנוע. חשבתי שאולי הוא מחכה לאיזו תשורה על שירותי ההכוונה שסיפק לי, אז פתחתי לו חרך בחלון, קראתי לו ׳הי׳ ושלשלתי דרך החרך מטבע של יורו. הסדרן ניגש לקחת את התשורה וחזר להתרווח לי על המכונית. ׳מה הוא רוצה ממני?!׳ סיננתי לעצמי וכיביתי את המנוע. שקלתי להתקשר למשטרה כי התחלתי לפחד שאולי הוא ממתין שאצא בשביל שיוכל לשדוד אותי, אבל לא ידעתי מה המספר של המשטרה באיטליה, וגם אם הייתי יודע, לא הייתי משוכנע שישיבה על מכונית זאת עילה מספקת להזמנת ניידת, אז פשוט החלטתי להישאר באוטו עד שהוא יישבר מלחכות ופשוט יתחפף. אלא שבשביל שלא יחשוב שאני לא יוצא כי אני פוחד ממנו או משהו, החלטתי להעלות עבורו מין מחזה פנטומימה קטן על איש עסוק שתמיד יש לו הרבה מאוד עניינים חשובים להסדיר לפני שהוא יוצא מהמכונית. המחזה נפתח כשהאיש מחפש בקדחתנות משהו בתיק הגב שלו. מה הוא מחפש? הוא עדיין לא יודע, אבל הוא פותח ריצ'רץ׳ אחרי ריצ'רץ' ומסתכל בתאים הפנימיים, אך לצערו הוא פשוט לא מוצא שם את מה שהוא מחפש. אז בשביל לסמן בלבול מהול בקמצוץ חשש אפילו הוא מניח את היד על מצחו כמנסה להיזכר, ותוך שהוא נד בראשו הוא ממלמל: ״איפה יכול להיות ששמתי את זה? יכול להיות ששכחתי את זה בברלין? לא! אין מצב! אבל אם לא, אז איפה זה?״ אלא שאז, ברגע קטן של בהירות, האיש זוקר אצבע כנזכר, גוחן לעבר תא הכפפות ומוציא ממנו את חוזה ההשכרה של הרכב. ״הנה זה״, הוא אומר, מרוצה, וטופח בגב כף ידו על החוזה. הוא מתחיל לקרוא סעיף־סעיף, לוקח עט ומותח קו מתחת לנקודות שלא נראות לו ומדי פעם בפעם מעביר לעצמו ליטוף על הקרחת ועל הזקן כדי להביע ריכוז ועניין רב. ובאמת, מחזה הפנטומימה שלו עבד, כי הסדרן יורד באיזשהו שלב מהאוטו שלו ונעלם בחשכת החניון. אבל הוא לא עושה את הטעות וישר יוצא החוצה, אלא מחכה עוד כמה דקות בשביל להיות בטוח שהוא באמת הלך, ורק כשהוא רואה שאין שום זכר לשום וסט זרחני או לסטיק־לייט הוא יוצא מהמכונית וניגש במהירות לבגאז' כדי להוציא את הטרולי. ׳וִיאֶנִי קְוִוי!׳, יצא הסדרן מתוך האפלה והבהיל לי את הנשמה. לא הבנתי מה הוא אומר, אבל היו לו פתאום מלא שקיות ניילון בידיים והוא פרק אותן על מכסה המנוע שלי. הוא הדליק מין פנס שהיה תלוי לו על המצח ואמר: ׳גְּוָוארְדָה קְוֶוסְטוֹ׳. ידעתי ש׳גווארדה׳ זה משהו כמו 'להסתכל', אז עשיתי כדבריו וניגשתי בחשש להסתכל. בתוך השקיות היו לו מלא שטויות כאלו של פיזה: מחזיקי מפתחות, מגיני אייפון, ספלים, כדורי בדולח מושלגים, מטריות ואפילו מעיל עור אחד מכוער להפליא שעליו הדפס של המגדל על המאחורה שלו. ׳ואווו!׳ קראתי בשלהוב מאולץ. ׳יֶס׳, השיב הסדרן, ׳פְּרֶנְדִי קְוֶולְקוֹזָה פֵּר טֶה׳. ׳אָיי דוֹנְט סְפִּיק אִיטָאלִיאֶן סוֹ אָיי דוֹנְט אֲנְדֶרסְטֵנְד ווֹט יוּ אַר סֵאיִינְג׳, אמרתי. ׳פְּרֶנְדִי קְוֶולְקוֹזָה פֵּר טֶה׳, חזר ואמר. באתי להגיד לו שוב שאין לי מושג מה הוא אומר, אבל האף שלי עקצץ פתאום והריאות שלי התחילו להתנפח לאט־לאט, ואז, בלי שהספקתי להכין את עצמי להדף, התנפצתי באפצ׳י אדיר שהדהד בכל החניון. ׳סָאלוּטֶה, סָאלוּטֶה׳, צחק הסדרן. ׳גְרָאצְיֶה, גְרָאצְיֶה׳, השבתי, ומחיתי את הזקן בשרוול למקרה שכמה ריקושטים של נזלת דבקו בו. מתוך אחת השקיות שלף הסדרן פָּקֶט של טישו וקרע אותו בבת אחת. הוא הוציא ממנו חבילה, וגם אותה קרע. מהחבילה הוא שלף טישו והגיש לי אותו. ׳גְרָאצְיֶה מִילֶה׳, אמרתי וקינחתי את עצמי. ידעתי שהממחטה לא בחינם, אבל מכל השטויות שהוא פיזר לי על האוטו, דווקא פקט של טישו זה עוד משהו שאשכרה הייתי יכול להשתמש בו, אז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו: ׳הַאוּ מַאץ׳?׳ ׳וֶנְטִי׳, ענה. ׳טְוֶונְטִי?!׳ נרעשתי. ׳יֶס׳, אישר. הערכתי ש״וֶנְטִי״ זה ״טְוֶונְטִי״, אבל ״טְוֶונְטִי״ יורו על פאקינג פקט של טישו זה פאקינג שחיטה לאור יום. אבל במקום להתמקח ולהתווכח אמרתי שייקח ממני כבר את העשרים ויתחפף, אלא שכשבאתי להכניס את היד לכיס, קלטתי פתאום שבעצם אין לי שטר של עשרים וגם לא של חמישים, אלא רק סְטֶפָה מקופלת של עשר מאיות, ואין מצב שאני שולף לו אותה עכשיו מול העיניים, כי מה אני יודע מה הוא יעשה. אז התחלתי לעשות את השפיל שאני עושה לפעמים לקבצנים שבו אני מתופף על הכיסים של המכנסיים ושל הז׳קט ואומר: ׳סוֹרִי, בָּאט אָיי הֶאב נוֹ מַאנִי אוֹן מִי׳. אבל הסדרן סגר את פנס המצח שלו ופתח עליי במקום זוג עיניים מבהילות. ׳בָּאט וֶויְיט וֶויְיט׳, אמרתי משקשק. ׳מֵיְיבִּי איִן דֶה קָאר אָיי הֶאב׳. הסדרן פתח בשבילי את הדלת ונעמד לידה לשמור. למרות שידעתי שחוץ מהאלפייה בכיס אין לי כלום עליי, ניצלתי את העאלק חיפוש הזה כדי לנסות לשלוף מהכיס מאייה אחת בלי שיבחין. אבל לא הייתי אפילו קרוב לשליפה, כי לצערי לבשתי את המכנסיים המחויטות שלי, שאומנם הם יושבים עליי בול, אבל בדיוק בגלל זה הן לא מאפשרות שום מרחב תמרון לפשפוש בכיסים. בזמן שניסיתי לשלוף את השטר, שלף הסדרן את השיר ״סוֹלְדִי״ של מחמוד, ובכל פעם בקטע של הכפיים, במקום למחוא הוא דפק חזק על הגג של המכונית והבהיל אותי. כשהתחלתי להשלים עם העובדה שלא משנה כמה זמן אני אקנה לי עם השפיל הזה של החיפוש, בסוף אצטרך לצאת אליו בחזרה, פשוט יצאתי מהאוטו ונעמדתי מולו. ניסיתי לתפוס בשולי אחד השטרות בשתי אצבעות ואז למשוך אותו בעדינות החוצה בלי שיגרור אחריו את כל האחרים. אבל כמו עם חבילות טישו, כשאתה מנסה להוציא ממחטה אחת וכל החבילה מצטרפת על הדרך, הבנתי שזה לא הולך לעבוד. עברתי לנסות שליפה בשתי ידיים,ם באצבעות ימין משכתי ובאצבעות שמאל מנעתי מהסְטֶפָה להיגרר, אבל מרוב אצבעות שהסתבכו זו בזו לא הצלחתי לשלוף כלום. אז החלטתי פשוט לנשום עמוק ולתת לגורל לעשות את שלו. הכנסתי יד אחת לכיס, תפסתי בשולי השטר החיצוני ובבת אחת שלפתי אותו החוצה. הגורל החליט שכל השטרות שלי ייפלו על האספלט. מייד התכופפתי לאסוף אותם. הסדרן התכופף יחד איתי באפלה, לכאורה כדי לעזור, אבל אחרי שאספתי את השטרות וספרתי אותם הבחנתי שחסרה לי מאייה. אף שלא לא היה לי איך להוכיח את זה, היה לי ברור שהנוכל הכניס אותה לכיס שלו. נעמדתי בשתיקה, ועכשיו אני פתחתי עליו זוג עיניים. ׳דָאמִי אִי סוֹלְדִי!׳, אמר הסדרן. ׳ווֹט?׳ שאלתי וחשבתי שהוא רוצה שאני אשיר איתו שוב או משהו. ׳דָאמִי אִי סוֹלְדִי!׳ הוא חזר ותרגם לי את המשפט לשפת הסימנים. מתברר ש״דָאמִי״ זה ״תביא לי!״ ו״סוֹלְדִי״ זה ״את הכסף״. ׳אָיי גִיב יוּ מָיי סוֹלְדִי?!׳ הצבעתי על עצמי ואז הפניתי את האצבע אליו. ׳יוּ גִיב מִי מָיי סוֹלְדִי!׳ ׳דָאמִי! דָאמִי!׳ אמר לי הסדרן בנחמדות של מי שמתחילה להיגמר לו הסבלנות. ׳גִיב מִי בֶּק דֵה וָואן הָאנְדְרֶד פֶרְסְט׳, הכרזתי. ׳מָיי פְרֶנְד!׳ לחש הסדרן בקול מאיים ולא הוסיף. מסרתי לו מאייה. הוא הכניס אותה לכיס המכנסיים, ומכיס החולצה הוציא לי עודף של עשרים. ׳יוּ הֵב טוּ בְּרִינְג מִי אֵיְיטִי׳, אמרתי. ׳יֶס׳, אמר. ׳גיב מִי בֶּק אֵיְיטִי פְּלִיז!׳ גערתי. ׳יֶס, יֶס׳, אמר הסדרן, לקח שקית והכניס לי מטריית פיזה לתוכה כפיצוי על העוול. ׳נוֹ׳, מחיתי שוב. ׳אָיי דוֹנט ווֹנט אֶן אַמְבְּרֶלָה. אָיי ווֹנט בֶּק מָיי סוֹלְדִי׳. תוך התעלמות אלגנטית התחיל הסדרן לקפל את הבסטה הקטנה שלו ולשיר שוב את ״סוֹלְדִי״. ׳אִיטְס נוֹט רָיְיט!׳ צעקתי עליו, והוא דפק פעמיים על מכסה המנוע שלי ונעלם עם השקיות בחשכת החניון. פתחתי את הפנס של הפלאפון והתכופפתי לבדוק אולי בכל זאת הוא לא לקח את השטר והוא נפל מתחת לאוטו, אבל לא מצאתי כלום. הוצאתי את הטרולי מהבגאז׳ והתחלתי ללכת. היו מלא מקומות פנויים בחניון, וקלטתי שהסדרן הזבל הזה עבד עליי לגמרי, אבל כבר הייתי עייף ומבואס מדי בשביל לחזור ולהזיז את האוטו. זאת הייתה קבלת הפנים שלי בפיזה. בלילה דווקא ישנתי סבבה, אבל השעון המעורר בטלפון העיר אותי בשש ולא הצלחתי לחזור לישון, אז כבר אמרתי שאעשה קפה קטן ואוכל משהו, כי לא אכלתי כלום אתמול, ואז כבר אקפוץ למגדל כדי לחסוך לעצמי את כל התורים. הזמנתי לי אמריקנו באיזה בית קפה ליד המלון והתיישבתי לעשן בחוץ. היה מזג אוויר מושלם. אני לא יודע אם זה כי התרגלתי כבר לנוזל בטעם פיפי שמגישים לי בברלין, אבל נגנבתי מכמה טעים לי הקפה. היו שם גם כריכונים לא כשרים שלא ממש הצלחתי להפסיק לאכול מהם, אבל כיוון שידעתי שאני צריך לאכול גם פיצה פיזאנית בצהריים, שמתי לזה סוף. הזמנתי לי אמריקנו נוסף לקחת והתחלתי ללכת ברחובות השוממים לכיוון המגדל. חשבתי שזה מוזר שחוץ מכמה רוכלים שבדיוק הרכיבו את דוכני המזכרות שלהם על המדרכות, לא ראיתי אף תייר, אבל זה דווקא התאים לי. כשהגעתי למתחם הוא היה סגור, ועל איזה שלט היה כתוב שהוא ייפתח רק בעשר, משמע היו לי שעתיים וחצי לשרוף. אז חיפשתי בגוגל ״תִ׳ינְגְז טוּ דוּ אִין פיזה״, אבל חוץ מלבקר במגדל לא מצאתי כלום, אז חזרתי למלון כדי לשים קצת ראש. כנראה שבגלל כל האמריקאנויים התקשיתי להירדם, אז אוננתי רגע מול פורנו, ואחרי שגמרתי באמת נרדמתי. התעוררתי כמו דביל באחת עשרה ורבע, אז קמתי מהר והתחלתי לרוץ לכיוון המתחם, כי על פי הוויז הייתי חייב לצאת מפיזה מקסימום באחת בשביל להגיע בזמן למָארָאנֶלוֹ, שבה הייתי אמור לעשות נסיעת מבחן בפרארי. הגעתי בתוך חמש דקות למתחם המגדל, שהיה מפוצץ ברמה של הופעת איחוד של כוורת. הסתובבתי בין ההמון בניסיון להבין איפה סוף התור. מסביבי אנשים צילמו את עצמם לדעת: הנרקיסיסטים צילמו סלפיז על רקע המגדל; ההיסטוריונים צילמו רק את המגדל; וקבוצה גדולה של אומני אשליות ניצלו את הנטייה של המגדל בשביל לביים תמונה שתיראה כאילו בנות הזוג שלהם מונעות מהמגדל ליפול בעזרת הידיים שלהן. כדי להבדיל את עצמי מההמון המסתלפף, בחרתי להישיר מבט בלתי מזוין אל המגדל, והאמת היא שזה היה טיפה מרגש, קצת כמו לפגוש במציאות סלבריטי שכל החיים שלך ראית רק בסרטים ובטלוויזיה. הנטייה שלו הייתה קיצונית הרבה יותר ממה שזכרתי, וגם מבחינת הגודל שלו הוא היה גוצי הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה, קצת כמו הבולבול שלי. לפניי בתור עמדו זוג גרמנים הטרוסקסואליים עם חלוקת עבודה ברורה מאוד ביניהם: היא הייתה אחראית על צילום האובייקטים והוא היה אחראי לתת להם הקשר היסטורי דרך הקראה ממדריך ״לונלי פלאנט״ בגרמנית. כיוון שידעתי מעט מאוד על פיזה, צותתי להם קצת כדי ללמוד כמה דברים חדשים. לא היה לי מושג למשל שהמגדל נבנה במאה ה־12, לפני כמעט אלף שנה, ושהוא שימש בכלל מגדל פעמונים לכנסייה שלידו. לא ידעתי גם שהוא נוטה בגלל שהאדמה של פיזה רכה מאוד והיסודות שבנו למגדל לא היו עמוקים מספיק בשביל להשאיר אותו יציב. אבל העובדה שהכי הפתיעה אותי הייתה שהמגדל התחיל לנטות כבר בתחילת הבנייה ולא בסופה, כמו שנטיתי לחשוב. יעני, איך שהתחילו את הבנייה של הקומה השלישית המגדל התחיל לנטות, אלא שבמקום להרוס אותו ולבנות הכול מחדש, החליטו שם בפיזה להמשיך לדבוק בתוכניות, לבנות ארבע קומות נוספות ולעשות כל שניתן בשביל לשמר את הנטייה שלו. חשבתי לעצמי מה היה קורה למגדל, שמתחילת הבנייה שלו התגלה כדפקטיבי, אם גרמנים או ישראלים היו בונים אותו. אחרי שש שנות חיים בגרמניה אני יכול לקבוע בבירור שאצל הגרמנים זה בחיים לא היה עובר. אולי הם היו מנסים להזקיף אותו קצת בהתחלה אבל אחרי כמה כישלונות הם היו מתחילים להאשים את היהודים בנטייה שלו, הורסים אותו, מחרימים לאדריכל את רישיון העבודה, אבל נותנים לו היתר מיוחד לתכנן מחנות ריכוז והשמדה. עם ישראלים זה היה אולי טיפה דומה, אבל קצת אחר. בארץ היו טופלים קודם כל את הנטייה על הבנייה הערבית, אבל בניגוד לגרמנים הם לא היו מורידים אותו מייד, אלא ממשיכים לדבוק בתוכניות כמו האיטלקים, עד שיום אחד המגדל היה מתרסק ומוחץ למוות כיתה שלמה של ילדי בית ספר. סביר להניח שאז, אחרי שהסיפור היה מכה גלים בתקשורת במשך שבוע, היו ממנים ועדת חקירה ועושים לארכיטקט משפט ראווה, ובסופו הוא היה יוצא עם שמונה שנות מאסר בפועל אבל משתחרר אחרי שנה וחצי על התנהגות טובה וממונה להיות שר הבינוי והשיכון. אלא שבאיטליה עושים דברים אחרת, כי עבור האיטלקים היופי הוא לא בגדר המלצה אלא תכלית בפני עצמה, ורק הם כנראה היו יכולים לזהות בכשל עצמו יופי גדול ולהשקיע לאורך השנים מיליארדים של לירטות כדי לשמר ולהפוך אותו על הדרך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם תרבות אירופה. אחרי כמעט שעה של המתנה בתור הבחנתי בשלט קטן שעליו היה כתוב ש״יש לעמוד בתור למגדל רק עם כרטיס כניסה שנקנה בקופות המתחם״. היה לי ברור שאין מצב שאני עומד שוב בתור הדפוק הזה. כיוון שאני לא נוהג לבקש מגרמנים כלום, פניתי למדריכת הסיור המודרך היפנית שמאחוריי וניסיתי להסביר לה את המצב שנקלעתי אליו. המדריכה צחקה נורא ואז תרגמה לכל מודרכותיה את הסיפור שלי, וגם הן צחקו נורא ואפילו קדו לי קידה. אז עשיתי בכל זאת את הבלתי־ייעשה וביקשתי מהגרמנים שלפניי לשמור לי את המקום. הייתי ממש מנומס והסברתי להם שאני רק רץ לחמש דקות לקנות כרטיס בקופה ומייד חוזר, אבל מהבעות הפנים שלהם היה נראה שהם שמעו שאמרתי שאני רק רץ חמש דקות לקבור את הגופה ומייד חוזר. ׳אז בסדר?׳ שאלתי. ׳לא׳, אמרה האישה שלקחה את הפיקוד. ׳זה חמש דקות׳. אמרתי. ׳היית צריך לקנות את הכרטיס מראש, לפני שעמדת בתור׳, היא חינכה. ׳אני יודע את זה, אבל רק עכשיו גיליתי שבכלל צריך כרטיס׳, אמרתי. היא הרימה גבות וניפחה לחיים, תגובה, שאחרי שש שנים בגרמניה אני כבר יודע שמשמעותה ״היזהר לך, כי תכף יצא ממני השד ואשמיד אותך ואת כל הגזע שלך״. בעלה של הגרמנייה, שהיה מבוהל קצת מתגובת אשתו, רמז לי עם העיניים שכדאי שאניח לעניין. אבל לא הנחתי, כי אני לא מבין מה זה כזה סיפור לשמור לי רגע את המקום בתור, ובכלל, אני לא מבין מה הסיפור של גרמנים עם תורים? כבר שנים אני רואה אותם עומדים בתורים במינוס מאתיים מעלות ואני קולט להם על הפנים שהם מאושרים, שלא משנה להם בכלל מה צופן סוף התור – גן עדן, גיהינום – להם זה לא משנה. עצם העובדה שהם בכלל עומדים בתור והתור מתנהל על פי הכללים – זו תכלית הקיום ותמצית האושר. ׳אני יכול לשלם לכם בשביל שתשמרו לי על המקום?׳ שאלתי ושלפתי מהכיס עשירייה. האישה הפזילה מבט מצמית אל בעלה, אבל לא הבנתי אם פירושו הוא ״הוא לבטח יהודי״ או ״קח מהר את העשירייה״, אבל בלי קשר למה שהיא התכוונה במבט שלה, בעלה לקח את הכסף. ׳דָּאנְקֶה, דָּאנְקֶה, דָּאנְקֶה׳. אמרתי לעצמי שאין מה לעשות – אם יש דבר אחד משותף ליהודים ולנוצרים, זה שגם הם וגם הם אוהבים כסף. פילסתי בריצה דרך לקופות, שהתברר לי מהר מאוד שהתור אליהן ארוך פי שלושה מהתור למגדל. אז החלטתי לעקוף רק לרגע את הממתינים בתואנה שכבר קניתי כרטיס ואני רק שאלה לפקידה, אך בעצם התכוונתי להסביר לה בזריזות את המצב שלי בתקווה שתבין וכבר תמכור לי כרטיס על הדרך. אבל התיירים הנעקפים התחילו לגעור בי בבליל שפות שאומנם לא זיהיתי אבל הבנתי את רוח הדברים. מהחשש שאותקף החלטתי לחסוך לעצמי את השמונה יורו העלובים שהם מחיר הכרטיס ופשוט לוותר על התענוג שבעלייה למגדל. לפני שיצאתי מהמתחם רצתי חזרה זוג הגרמנים כדי להסביר להם שלא הצלחתי בסוף לקנות כרטיס ושאני מבקש שיחזירו לי את העשירייה שלי, אבל הפעם זה היה הבעל שתקע בי מבט מאיים ונהם עלי ׳נָאיְין׳. ׳למה נָאיְין?׳ שאלתי. ׳הרי בסוף לא הייתם צריכים לעשות כלום׳. ׳אתה מוזמן לשוב ולעמוד בתור אם אתה רוצה׳, הציעה הגרמנייה. ׳אבל אני מסביר לך שאין לי למה, אין לי כרטיס׳, אמרתי. ׳היית צריך לקנות מראש׳, נזף הגרמני. ׳אבל לא קניתי, ועכשיו אין לי כרטיס, אז בין כה וכה אני לא מתכוון לחזור לתור, ואשמח אם תחזירו לי אז את העשירייה, בבקשה׳, אמרתי. ׳נָאיְין׳, נהם שוב. ׳אבל למה נָאיְין? למה? אני לא מבין?׳ שאלתי. ׳לך מפה!׳ איימה האישה. ׳תחזירו לי את העשירייה׳, אמרתי. ׳לך מפה!׳ צעקה האישה. ׳לא רוצה׳, מחיתי. ׳שומר!׳ קראה האישה ונופפה לשוטר המקוף האיטלקי. ׳תעזבי את השומר׳, הציע הבעל. ׳שומר!!!׳ צעקה האישה. השומר הסית את ראשו לעבר הצעקה והחל לצעוד לכיווננו. הבנתי שזה הרגע לעוף משם והתחלתי להקיף את המדשאות הטֶלֶטָאבִּיוֹת של המתחם ולצעוד לכיוון היציאה. כשיצאתי את השער הרמתי מייד טלפון לחברבוקית שארגנה לי את הטיול והסברתי לה מה קרה ולמה לא הספקתי בסוף לעלות על המגדל. היא הייתה נורא חמודה ואמרה שלא נורא, אבל חבל שלא הסתכלתי במייל שהם שלחו לי, כי הם כבר צירפו לי שם כרטיס עלייה למגדל ורק הייתי צריך להדפיס אותו. אמרתי לה שאני ממש מצטער ושמעכשיו והלאה אקרא בעיון את המיילים כדי שלא תקרה עוד פשלה כזאת. היא אמרה שבסדר ושאלה אם כן אבל הספקתי לאכול במסעדה של הפיצה הפיזאנית. אמרתי לה שברגע זה אני בדרך למסעדה, אבל אני קצת חושש לצאת מאוחר ולפספס את הנסיעה בפרארי. היא אמרה שאם אוכל מהר אין סיבה שלא אספיק, אז אמרתי 'בסדר' והתנצלתי שוב. ניתקתי את השיחה והתחלתי לרוץ. האמת שמעבר לעניין של הזמן, די התפוצצתי כבר מכל הכריכים הלא כשרים מהבוקר, אז התחלתי לחשוב מה יקרה אם אני לא באמת אוכל את הפיצה ורק אכתוב שאכלתי, כי הרי לא באמת תהיה להם דרך לדעת אם אכלתי או לא. חוץ מזה, לא נראה לי משנה אם אני אוכל או לא, העיקר שאכתוב על זה משהו. החלטתי בסוף לוותר על הביקור במסעדה ולהוריד ממני את הלחץ. מה שכן, ביציאה מן המתחם נעצרתי על יד דוכן מזכרות שהציע למכירה שלל פסלוני פיזה בכל הגדלים, שנראו מרחוק כמו אוסף ענק של דִּילְדוֹיִים משיש. פשפשתי בין הפסלונים ובחרתי לי שלושה, אחד עבור כל אחד מילדיי. רציתי להבין מה המחיר של כל אחד, אבל הדוכן היה יתום מרוכל, אז קראתי בקול: ׳אִיז אֵנִי בָּאדִי הִיר?׳ ולפתע, כמו גֶ׳ק־אִין־אֶ־בּוֹקְס, הגיח הרוכל מתחתית הדוכן וחייך אליי. ׳האלו, הַאוּ מַאץ׳ עולה אחד?׳ שאלתי. ׳טְוֶונְטִי׳, אמר הרוכל, ומייד כששמעתי את הקול קלטתי שמדובר בסדרן מאתמול. ׳אִיטְס יוּ פְרוֹם יֶסְטֶרְדֶיי!׳ הטחתי בפניו. ׳ווֹט יֶסְטֶרְדֶיי?׳ היתמם. ׳פְרוֹם דֶה פָּארְקִינְג׳, הזכרתי לו. ׳אתה לקחת לי את הוָואן הַאנְדְרֶד בִּיל ונתת לי בחזרה טְוֶונְטִי, רִימֶמְבֶּר?׳ ׳אָיים סורי, סייר׳, אמר הרוכל הסדרן בחיוך גדול. ׳אָיי דוֹנט נוֹו וֹוט יוּ אַר טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳. ׳אני רק רוצה להגיד לך שאִיטְס נוֹט פֵייר מה שעשית, אִיטְס נוֹט רָיְיט׳, אמרתי. ׳אָיי דוֹנט נוֹו ווֹט יוּ אַר טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳, שב וטען. ׳אתה יודע מצוין ווֹט אָיים טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳, אמרתי. ׳אָיי דוֹנט׳, אמר. ׳יֶס, יוּ דוּ׳, אמרתי. ׳פַאק אוֹף׳, לחש הסדרן ופתח עליי פתאום את העיניים מאתמול. נתתי לו מאייה והוא התחיל לקשקש שאין לו עודף, אז פשוט אמרתי לו 'עזוב', לקחתי את הפסלונים ורצתי למלון. עשיתי צ׳ק אאוט וגררתי את הטרולי אחריי לכיוון החניון. אחרי כמה סיבובים של חיפושים תועים, התחלתי להפנים שאין אוטו, ושכנראה שהסדרן סידר אותי וגרם לי לחנות בחניית נכים בלי ששמתי לב. מה שכן, ממש על האספלט, על הסימון הלבן של האיש שיושב על כיסא גלגלים או פוף, מה שזה לא יהיה, הבחנתי במאייה שלי. הרמתי אותה וחזרתי מייד למלון כדי לברר לאן גוררים את המכוניות בפיזה. להמשך קריאת הרפתקאות דורון המבורגר באיטליה

טיציאן – הצייר הגאון שלכד את נשמתם של מושאי הציור שלו ומלכים ואפיפיורים אהבו לאהוב – שלט במשך כ-60 שנה בעולם האומנות הוונציאני. הוא קנה תהילת עולם כאחד מהציירים הגדולים באירופה והשפיע על דורות אחריו. ציוריו התאפיינו בעושר צבעים ובמראה כה חי עד שנדמה היה כי המצוירים יקומו עוד רגע מהבד. מהו סוד יצירתו? טיציאנו וצ'ליו (Tiziano Vecellio, המוכר בעברית בשם טיציאן) נולד במחוז ונטו שבצפון איטליה, חי בוונציה בתקופת הרנסנס, ונחשב לאחד הציירים האהובים והמשפיעים על האומנות האירופאית. הוא פילס את הדרך להצלחתה של אומנות הבארוק של רמברנדט וולאסקס, היווה השראה לעושר הנשגב של צבעים בציורי הנוף של וויליאם טרנר ולאימפרסיוניזם של מאנה (Manet), והשפיע גם על אומנים מודרניים כמו בונרד (Bonnard), מאטיס (Matisse) ודה קונינג (De Kooning). אך מי היה האומן הוונציאני הידוע וכיצד הוא הצליח לכבוש את עולם האומנות? ונציה – השער בין מזרח למערב בתחילת המאה ה-16 הרפובליקה הימית של ונציה הייתה בשיא כוחה והשפעתה הפוליטית והכלכלית על אגן הים התיכון. העולם המודרני עדיין חיפש את דרכו, ובמציאות שבה העולם הנוצרי והעולם המוסלמי היו נתונים במאבק מתמיד, ונציה, עיר נמל משגשגת, הייתה השער העיקרי בין מזרח למערב, המקום שאליו התנקזו כל התרבויות, העמים והאינטרסים. קליידוסקופ ההשפעות, המאכלים, והחומרים שפרחו בעיר הרחיב את דמיונם של המבקרים בה, ואיפשר להם לחלום על כל העולמות האפשריים. ברור מאליו שהאחרונים שיכלו להישאר אדישים מול עושר אינסופי שכזה של גירויים, היו האומנים. באותם הימים עולם התרבות האיטלקי פרח ושגשג בזכות המשאבים הכלכליים הזמינים והתחרות האינסופית בין חצרות מלכות ודוכסיות יריבות. הזירה התרבותית הוגדרה במידה רבה באמצעות האומנות הוויזואלית (העולם עדיין חיכה למהפכה המוזיקלית הגדולה של חצרות המלכות). אך עיר אחת בלטה מעל כולן. יותר מכל שאר המקומות באיטליה הייתה זו ונציה – מרכז היבוא של חומרי גלם כמו צבעים נדירים, פיגמנטים יקרים ואבנים – שהפכה למעבדה של ניסויים אומנותיים וחדשנות מכל סוג שעולה על הדעת והדמיון. ונציה – העיר שצפה על הלגונה, אוסף של בתים מרהיבים בסגנון ימי הביניים והרנסנס, פנינה המשלבת אדריכלות אירופאית ומזרחית, פסיפס של מבני שיש בכל צבע הניצבים על מדרכות אבן אלגנטיות וביניהם תעלות המחוברות במאות גשרים. ונציה – נס של יופי שנוצר על ידי האדם אך נותר במגע קבוע עם הטבע. איך לוכדים את האור? יופייה של העיר משך אליו אנשים מכל רחבי העולם במשך למעלה מאלף שנים, וציירים נותרו מולה בפה פעור – המים ומבני האבן של ונציה שיקפו והסיטו את אור השמש כך שהשתבר לאלפי רסיסים וצבע אותה בגוון מיוחד. אך במקום הזה, כל ניסיון לתעד או לשחזר את המציאות נתקל בקושי עצום: כיצד אפשר לתאר את האור הוונציאני הבל-יתואר? כיצד ללכוד את העיר על הבד? בזכות המצאת צבעי השמן, שהגיעו לאיטליה בסוף המאה ה-15, ופיתוח אסטרטגיות אומנותיות חדשות, הצליחו הציירים הוונציאנים להתגבר על המכשול וליצור כמה מהציורים החשובים ויקרי הערך ביותר בעולם. טכניקת הציור בצבעי שמן, שהגיעה לעיר מצפון אירופה, אפשרה לאומנים להניח על גבי הבד שכבות שקופות של צבע, מועשר באינספור פיגמנטים שהגיעו מכל רחבי העולם. כך, הצליחו סוף כל סוף הציירים ללכוד, לכופף ולסנן את האור, ולחקות כל חומר – החל מבנייני האבן וכלה במתכות, בדים מפוארים, וגון עורם המדויק של בני האדם. לאונרדו דה ויצ'י , שהמציא את הפרספקטיבה האווירית (טכניקה המאפשרת לצקת עומק בציורים באמצעות ציור האובייקטים בחלקה האחורי של התמונה באופן מטושטש יותר, בגוונים הנוטים לתכלת), ירה את יריית הפתיחה. על מנת לתת נפח לאוויר בתמונותיו, גם הוא עשה שימוש בשכבות שקופות, פחות או יותר, של צבע. דה וינצ'י פילס את הדרך להצלחתם של ציירים כמו קרפצ'ו (Carpaccio) ובליני (Bellini), שהחלו לצייר בטכניקה המוכרת כיום כ"טונליזם". יצירות רבות של ציירים אלה ואחרים מוצגות כיום בכנסיות הוונציאניות החשובות ביותר, ובמוזיאון האקדמיה בעיר. אך זו הייתה רק ההתחלה. בשנותיו האחרונות של בליני, שני ציירים צעירים תפסו את מקומם בזירה והתפרסמו בוונציה בזכות פרסקו שהוזמנו לצייר על גבי חזית ה"פונדקו דיי טדסקי" (Fondaco dei Tedeschi), המבנה הממוקם למרגלות גשר הריאלטו, על התעלה הראשית של העיר (כיום ניתן לראות רק שרידים קלושים של היצירה). שני הצעירים האלה היו ג'ורג'ונה דה קסטלפרנקו (Giorgione da Castelfranco), וטיציאנו וצ'ליו (Tiziano Vecellio) כלומר טיציאן. הראשון, שמת בגיל צעיר, כונה ג'ורג'ונה (כלומר ג'ורג'ו הגדול) בשל מבנה גופו, ונודע בזכות הריאליזם שבעבודתו והאופן שבו שילב נופים מעוררי אי שקט, בעלי אווירה מסתורית. השני, טיציאן, הצעיר והמוכשר מבין השניים, היה מבריק כשם שהיה שאפתן ותחרותי. הוא ירש מבליני אלמנטים סגנוניים ואת הטכניקה, נאבק ללא הרף על מקומו בעולם האומנות, והצליח להביא את הטונליזם לפסגות של הצלחה מסחררת. תחת ידיו, הפך הטונליזם הוונציאני לאלמנט מעצב עבור האומנות האיטלקית והאירופאית במאות השנים הבאות. מי היה טיציאן? טיציאן וצ'ליו נולד בתאריך לא ודאי, לקראת סוף המאה ה-15, בעיירה פיייבה די קאדורה (Pieve di Cadore) שהשתייכה לרפובליקת ונציה – עיירה קטנה בהרים, המוקפת ביערות גדולים שהתפרשו עד להרי הדולומיטים. העץ באותם הימים היה משאב חשוב, ושימש לבניית הספינות של הצי הוונציאני הגדול. משפחתו של טיציאן, וגם הוא עצמו, עסקה בהצלחה גדולה במסחר בעצים, מה שאיפשר להם לחיות חיים נוחים. במקביל, קבעו השלטונות הוונציאנים חוקים שהסדירו את כריתת העצים על מנת שלא להרוס את היערות (זוהי למעשה הדוגמה הראשונה באירופה למדיניות ממשלתית המגנה על משאבי הטבע; ממלכת ספרד לא הייתה זהירה באופן דומה, ובעקבות גילוי אמריקה קצב בניית הספינות הספרדיות גדל באופן משמעותי, מאות אלפי עצים נכרתו במהירות, והדבר הוביל לתהליכי מדבור במדינה). היערות הבתוליים, הנחלים, השמיים הצלולים והנופים ההרריים נחרתו עמוק בנשמתו של טיציאן הצעיר, ונותרו מקור השראה אינסופי עבור הציורים שלו. לאחר מותו בטרם עת של ג'ורג'ונה, ושל בליני הקשיש, זכתה הקריירה של טיציאן לתאוצה בלתי צפויה. בשנת 1518 נחנכה עבודתו הגדולה הראשונה – "עלייתה של הבתולה השמיימה", הידועה גם בשם "אסונטה דיי פרארי" (Assunta dei Frari), המוצגת במרכז המזבח של בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי (Santa Maria Gloriosa dei Frari), אחת הכנסיות הגדולות והמרשימות בוונציה. ההלם והאכזבה הראשוניים שעורר בקרב תושבי הרובע הציור העצום והאינטנסיבי של מריה הבתולה העולה לשמיים התחלפו במהרה בהתפעלות וגאווה גדולה. בחלקו התחתון של הציור מופיע המון של בני תמותה, המצוירים באלגנטיות שאפיינה את עבודתו של רפאל ואילו הקהל המעריץ את מריה, העטופה בבגד אדום, מצויר בהנגדה בולטת לצבעי גן העדן המוזהב. האינטנסיביות של הצבעים ועושר התנועה הפכו את הציור הזה לדוגמה בכל רחבי אירופה, בין היתר בזכות עדויותיהם של ציירים זרים שעברו בונציה, ראו את היצירה, וסיפרו עליה בהתפעלות בכל רחבי היבשת. היצירה הועתקה והודפסה פעמים רבות (בשחור לבן). לאחר מותו של בליני, טיציאן מונה לצייר הרשמי של רפובליקת ונציה והוזמן לעטר את האולמות העצומים של ארמון הדוג'ה (שליט ונציה) עם ציורים היסטוריים שעסקו בקרבות הגדולים של הצי הוונציאני. למרבה הצער ציורים אלה אבדו בעקבות שריפה מחרידה שהשמידה חלקים שלמים מהארמון באמצע המאה ה-16. תאוות הכוח מולידה אומנות מרהיבה המצב הפוליטי בוונציה תרם גם הוא לשגשוגו של טיציאן. באותם ימים נשלטה ונציה על ידי מועצת אוליגרכים שנקראה "התשעה", ופעלה תחת הדוג'ה. המשפחות העשירות של ונציה נלחמו ביניהן על כוח ושררה, והמסדרים הדתיים חיו בקונפליקט פוליטי קבוע. זו הייתה מלחמה שהתנהלה גם דרך דימויים ותמונות: המשפחות העשירות ביותר והמסדרים המבוססים ביותר התחרו ביניהם כדי לראות מי יקשט באופן המרהיב ביותר את הכנסיות, הקפלות והווילות שלו, ומי יצליח להשיג את היצירות המופלאות ביותר. כך, הפכו האומנים המבוקשים למבוקשים אף יותר, ויצירותיהם הפכו לסמל סטטוס שדוכסים, מלכים, ואפיפיורים רצו להשיג בכל מחיר. מעמדו החברתי והפוליטי של טיציאן היה חזק ביותר, ובעזרת תמיכתו של ידיד וותיק – הסופר, הסטיריקן ומעורר השערוריות המקצועי פייטרו ארטינו (Pietro Aretino) – הצליח טיציאן לזכות בכל התחרויות והמכרזים כמעט בוונציה, מה שעורר את קנאתם וחמתם של ציירים אחרים, ובעיקר את כעסו של אחד מהציירים המוכשרים וחמי המזג של אותה התקופה – טינטורטו . פורטרטים שקמו לחיים הז'אנר הפופולרי והמבוקש באותם הימים היה הפורטרט, וכאן התגלתה הטכניקה של טיציאן במלוא כוחה: המגוון הכרומטי העשיר והשימוש בצבעים שקופים למחצה אפשרו לו לצייר פורטרטים שדומים באמת למושא הציור, ואף נדמים כמו בשר חי ממש, עור שמתחתיו פועם הדם. בעבודתו שילב טיציאן את העדינות שירש מלאונרדו דה וינצ'י, ואת עושר הצבעים המופיעים בטבע שהקיף אותו מאז ומתמיד, והשפיע על עבודתו. טיציאן, בין היתר גם בהשראת חברו ג'ורג'ונה, נהג לשלב בעבודתו אלמנטים נרחבים של נוף– לא רק את נופי היערות של ילדותו אלא גם את הים, חלק בלתי נפרד מזהותה של ונציה. בעבודותיו משמש הים לעיתים קרובות כרקע מרהיב למונומנטים הגדולים של העיר ולארמונות הוונציאנים, כפי שאפשר לראות לדוגמה בציור "יאקופופזארו מוצג בפני סן פייטרו" (Jacopo Pesaro being presented by Pope Alexander VI to Saint Peter, הציור נמצא כיום במוזיאון המלכותי לאומנות באנטוורפן). טיציאן התמחה בפורטרטים המציגים משפחות ברגעים של דבקות דתית, או בעיצומו של טקס, כפי שאפשר לראות לדוגמה בציור הידוע "מדונת פזארו" (Pala Pesaro או Madonna di Ca’ Pesaro) המוצג בבזיליקה דיי פרארי (Frari) או בפורטרט של המוצג כיום בנשיונל גלרי בלונדון. הוא נהג "לשתול" לא רק פורטרטים קבוצתיים אלא גם סצינות תנ"כיות ומיתולוגיות בנופיה של ונציה וסביבתה. פניהן של הדמויות המצוירות היו כמובן דומות לפניהם של הפטרונים העשירים שהזמינו את היצירה (כמקובל), והדמויות הולבשו בבגדי האצולה של התקופה. אך טיציאן לקח את הדברים צעד אחד קדימה, ובציוריו מופיעות לא פעם דמויות מחיי החברה של ונציה באותם הימים, כמו לדוגמה חברו פייטרו ארטינו (Pietro Aretino) המופיע בציור "הנה האיש" (בלטינית - אקה הומו –Ecce Homo) המוצג היום במוזיאון לתולדות האומנות בווינה, בתור פונטיוס פילאטוס. עושר הצבעים בציוריו של טיציאן לא חמק מעיניהם של בנקאים, קרדינלים ואנשי אצולה, ולמרות התחרות הקבועה עם גאונים כמו מיכלאנג'לו, הצליח טיציאן למשוך את תשומת ליבם של האפיפיור פאולוס השלישי וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי. קרל החמישי העריץ את עבודותיו של טיציאן, ואנקדוטה שסיפרו ביוגרפים בני זמנו של הצייר מתארת כיצד יום אחד הפיל טיציאן מכחול בזמן עבודתו, והקיסר קרל החמישי קם ממקומו והרים בענווה את המכחול מהרצפה. האפיפיור פאולוס השלישי, לעומת זאת, צויר ביחד עם שני נכדיו, אוטביו פארנזה דוכס פארמה, והקרדינל אלסנדרו פארנזה, בציור שהוא לא רק דיוקן משפחתי אלא קומפוזיציה מורכבת וטעונה של שלוש דמויות פוליטיות הניצבות זו מול זו, במלוא מובן המילה. הציור מוצג בגלריה קאפודימונטה (Capodimonte) בנאפולי, לצד ציורים אינטימיים נוספים של האפיפיור. העובדה שטיציאן עבד הן עבור האפיפיור והן עבור הקיסר היא עדות לפיקחותו הרבה וליכולותיו הדיפלומטיות. נדרש מעשה להטוטנות פוליטי של ממש כדי לגרום לאפיפיור להסכים לכך שטיציאן יעדר תקופה ממושכת על מנת ללכת לצייר את אויבו המר ביותר של האפיפיור – הקיסר. טיציאן נודע בין היתר גם בזכות הקומפוזיציות החדשניות שלו, והאינטרפרטציה החדשה שהעניק לנושאים מקובלים. כפי הנראה, הוא היה הראשון שצייר פורטרט של מלך רוכב על גבי סוס (לרוב מלכים רוכבים על סוסים הופיעו בפסלים, לא בציורים). הציור מוצג כיום במוזיאון הפראדו במדריד. כך פילס טיציאן דרך חדשה, והקדים את האופנה שנפוצה בהמשך בבארוק האירופאי. העובדה שטיציאן הוזמן לחצרות מלכות מרוחקות פתחה פתח לציירים אחרים – בזמן שטיציאן נעדר מוונציה, נפתח לראשונה מזה עשרות שנים פתח לציירים צעירים שעד לאותו רגע לא הצליחו לזכות בשום מכרז או תפקיד ציבורי. כך פרצו לזירה ציירים כמו טינטורטו (Tintoretto) ובהמשך ורונזה (Veronese), שפיתחו את הסגנון הוונציאני לכיוונים חדשים שהגיעו לשיאם המרהיב במקומות כמו הסקואלה גרנדה די סן רוקו (Scuola Grande di San Rocco) וכנסיית סן סבסטיאנו (San Sebastiano) בעיר. הסצנות הכפריות והמיתולוגיות שצייר טיציאן נדמות היום כחסרות גיל ונצחיות, ובמיוחד היצירות בכיכובן של ונוס אלת האהבה, המצוירת עירומה בתנוחות שונות, עורה כה עשיר ומלא חיים עד שהוא נראה חי ואמיתי. "ונוס מאורבינו" (הציור מוצג באופיצי שבפירנצה ), לדוגמה, הדוגמה האלגנטית ביותר בהיסטוריה לציור בעירום, מופיעה בעודה שוכבת שלווה אך קשובה ומביטה בצופה מכורסת היום שלה. זו יצירה שהשפיעה על אינספור אומנים, ובניהם מאנה (Manet) והולידה אינספור עבודות בכיכובם של ונוס ומרס, אל המלחמה, או ונוס ואדוניס שיוצא למסע ציד, או ונוס לצד מוזיקאים הפורטים על מדריגלים (כלי נגינה עתיק). כמה מעבודותיו העדינות והאהובות ביותר של טיציאן הן הציורים שהזמין ממנו אלפונסו ד'אסטה, עבור חדר העבודה שלו (המכונה "חדר האלבסטר") בארמונו שבפרארה . ד'אסטה, שהעריץ את טיציאן, ניסה נואשות להשיג ציור נוסף של הצייר – ציור בשם סן סבסטיאנו, שיועד במקור לכנסיית סן נזריו אה צ'לסו (San Nazario a Celso) בעיר ברשה (Brescia). אבל טיציאן לא ויתר, שלח את הציור לכנסיה כפי שנקבע, ושם הוא מוצג עד היום. ראשית השלים האמן עבור ד'אסטה את הציור "חגיגת האלים" (Il Festino degli Dei) שהחל בליני, ולאחר מכן צייר את הציור הידוע "בכחוס ואריאדנה" (המוצג כיום בנשיונל גאלרי בלונדון), את "בכחנל האדריאנים" ואת "פולחן ונוס" (המוצגים כיום בפראדו במדריד). "בכחוס ואריאדנה" נחשב כיום לאחד מציוריו הדגולים של טיציאן, בזכות העושר המופלא של הצבעים והחושניות של הטבע והדמויות. לאחר שדוכסות פרארה קרסה והעיר עברה לשליטת האפיפיור, גנב הקרדינל חובב האומנות פייטרו אלדוברנדיני (Pietro Aldobrandini) את "בכחנל האדריאנים" (The Bacchanal of the Andrians) ביחד עם ציורים נוספים אחרים. משם התגלגל הציור לספרד. בערוב ימיו, בין השנים 1553-1562 צייר טיציאן סדרה נוספת בת שישה ציורים הידועה בשם "הפיוטים" (Poesie) ומבוססת על היצירה הידועה "מטמופרפוזות" מאת המשורר הרומי אובידיוס. ששת היצירות – דנאה, ונוס ואדוניס, דינה ואקטיון, דיאנה וקליסטו, פרסאוס ואנדרומדה וחטיפת אירופה – נחשבות לכמה מהיפות ביותר שיצר. היצירות נשלחו לספרד, והתקבלו בהערצה על ידי יורשו של קרל החמישי, פיליפו השני מלך ספרד. עם זאת, ההערצה לא התרגמה לתמורה כלכלית, ופיליפו השני התקשה לשלוח ולו תשלום פעוט עבורן, לאור העובדה שממלכת ספרד פשטה את הרגל באותם הימים. היצירות נותרו בספרד, לצד עבודות נוספות של טיציאן, וכך נוצר במוזיאון הפראדו הספרדי האוסף החשוב ביותר בעולם של אומנות ונציאנית. טיציאן נודע כמובן גם בזכות ציוריו שעסקו בתמות קתוליות דתיות: ציור ידוע המתאר את מות הקדושים של סן לורנצו מעטר את כנסיית הישועים (Chiesa dei Gesuiti) ובו מוטלת דמותו של לורנצו המעונה על גריל הברזל, ומהווה את מקור האור היחיד בסצנה לילית ואפלה. יצירה זו, המקדימה את הסגנון הלילי של קאראווג'ו ואחרים בכל רחבי אירופה, כל כך הרשימה את פיליפו השני מלך ספרד עד שהוא הזמין מטיציאן גרסה נוספת של הציור, המוצגת כיום באל אסקוריאל (El Escorial) בספרד. בזמן שאיטליה כולה התרכזה בניסיון לחקות את מיכלאנג'לו ורפאל , טיציאן פנה לבדו לדרך חדשה ופיתח טכניקה וטעם חדשים, שעם הזמן התגלו כאחד ממבשרי הבארוק. היד החופשית והיכולות הטכניות הגבוהות, עושר הצבעים והחיבור העמוק עם הטבע הפכו את טיציאן למקור השראה עבור הציירים שבאו בעקבותיו, אך רק גאונים מעטים, כמו ולאסקס ורמברנדט, הצליחו לנצל באופן מלא את השיעור שלימד אותם המאסטרו הגדול. מסע בעקבות ציוריו של טיציאן באיטליה: מעריציו של טיציאן יוכלו לצאת למסע בעקבות ציוריו במספר ערים באיטליה. רוב העבודות נמצאות בוונציה, העיר שבה עבד במשך עשרות שנים והכוכבת הבלתי מעורערת של עבודתו, ומספר עבודות נוספות נמצאות בפירנצה (בעיקר במוזיאון האופיצי). עבודות ספורות נמצאות גם ברומא (במוזיאון וילה בורגזה הנפלא) ובנאפולי (בגלריית קאפודימונטה). בונציה, כדאי להתמקד בכנסייה הישועית (Chiesa dei Gesuiti) היפהפייה, על מנת לראות את "מות הקדושים של סן לורנצו" (Martirio di san Lorenzo); בבזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי (Santa Maria Gloriosa dei Frari), אחת הבזיליקות החשובות ביותר בוונציה, אפשר לראות את "מדונת פזארו" (הציור מוכר באיטלקית גם כ-Pala Pesaro) ואת "מריה עולה לשמיים" (Assunta). בבזיליקת סנטה מריה דלה סלוטה (Basilica di Santa Maria della Salute) מוצגות היצירות "קין והבל" (Caino e Abele), "רדתה של רוח הקודש (Pentecoste), ו"עקידת יצחק" (Sacrificio di Isacco). בגלריית האקדמיה (Gallerie dell’Accademia) ניתן לראות את "הצגתה של מריה בבית המקדש" (Presentazione di Maria al Tempio), "פייטה" (Pietà) ו"יוחנן המטביל" (San Giovanni Battista). יצירות נוספות מוצגות בארמון הדוג'ה, בכנסיית סן סבסטיאנו (San Sebastiano) ובמספר כנסיות נוספות ברחבי העיר. המבקרים בפירנצה לא ירצו להחמיץ את היצירה המופלאה ונוס מאורבינו (Venere di Urbino), המוצגת במוזיאון האופיצי בפירנצה. באותו המוזיאון אפשר לראות גם את הציור המקסים "פלורה" (Flora) ואת הדיוקנאות של פרנצ'סקו מריה דלה רוברה (Francesco Maria della Rovere) ואישתו אלאונורה גונזגה דלה רוברה (Eleonora Gonzaga della Rovere). בגלריה פלטינה (Galleria Palatina) שבארמון פיטי (Palazzo Pitti) אפשר לראות את "הקונצרט" (Il Concerto). ולבסוף, ציור אחד של טיציאן נמצא בישראל: סצנת הורדת ישו מהצלב בידי יוסף הרמתי, מוצג בכנסייה הפרנציסקנית בעיר רמלה.

אלה, בחורה שהכנרת היא נוף ילדותה ותל אביב ההווה שלה יוצאת למסע לאיטליה, לעיר המים ונציה, בחיפוש אחר מענה לעתידה המעורפל. שם היא פוגשת גבר מבוגר, ניקולה, וזה פותח בפניה את ההיסטוריה הרחוקה שלה עצמה, את אגדות השבט שלו היא שייכת. הם קרבים, היא, מדור חסר שקט, גלובלי ונטול עוגן, והוא, המתגורר בארמון ישן וריק, וסביבם, כל העת, האבק המגיע מסין וסוגר, בזה אחר זה, את דלתות העולם, וסופו להגיע גם אליהם. לקריאת הנובלה בפורמט PDF קריאה לפי פרקים: פרק 1 ההרגל לטייל בערב היה חדש לה. מסלול קבוע, כמה רחובות שעברה בפיזור נפש, עד לים. שם, יחד עם מחצית השעה האחרונה של השקיעה, צעדה במהירות לכיוון יפו. פרק 2 אולם ההמתנה היה הומה אדם. נוסעים נתקפו באותו בלבול ודחיפות של מעבר בין יבשות, נעים לפה ולשם, מדברים בקבוצות נרגשות, מטילים סביבם כוסות קפה ועטיפות זוהרות. פרק 3 מכה קלה העירה אותה. מולה הופיעו פנים בשרניות. הקול שדיבר אליה היה גס, עמוק ומעט צרוד, כאילו הגיע מאותו אד לח שמסביב. פרק 4 כשהתעוררה למוחרת עמדה בחלון אפרוריות. שכבה אטומה שבליבה רק רמז בדבר השמש שמעל, אבל בגופה פנימה של אלה דווקא התרחשה התבהרות. פרק 5 את היום הבא הקדישה אלה להתמקמות מחודשת בעיר. לא עוד שהות חטופה בת כמה ימים.