המילה – Cortile, משמעותה באיטלקית, חצר. עד לפני 30 שנה בערך, נהגו הילדים להתאסף בחצרות אשר סביבן נבנו הבתים ולשחק באלפי משחקים שהמציאו בעצמם ושהועברו מדור לדור. אותם "משחקי חצר" יקרים במיוחד לליבם של האיטלקים החוששים כי כמו מיני ציפורים ודגים גם אופיה של הילדות נמצא בסכנת הכחדה כל שנה בחודש ספטמבר מתקיים פסטיבל Tocatì בורונה – Verona. עירם של רומיאו ויוליה. בשלושת ימיי הפסטיבל, יחליפו את האווירה השייקספירית, ילדים צוהלים ומבוגרים בתחפושות צבעוניות שיגיעו לחוות ולשחזר את משחקי הילדות של פעם, אשר באיטלקית נקראים משחקי החצר. טוֹקָטִי פסטיבל טוקטי Tocatì נערך מידי שנה מאז שנת 2003 במרכז ההיסטורי של ורונה. מלבד היותו שם קליט במיוחד לפסטיבל, הוא משפט בן שתי מילים בדיאלקט של מחוז ונטו שמשמעותו בפשטות: "תורך" המילה השימושית ביותר והנשמעת ביותר כאשר חבורת ילדים משחקת בריכוז בחצר במשחק כמו גולות, או קלאס, או סטנגה... אווירה אשר הפסיטבל מבקש לשחזר ואף להציג בפני ילדי העידן הזה הספונים לרוב בחדריהם מול הטאבלט או ה-play, כך מכנים באיטליה את מכשיר ה -PlayStation . בכל שנה הפסטיבל מקים לתחייה יותר מ - 50 משחקי חצר איטלקים ובנוסףמדינות אורחות מוזמנות מידי שנה לקחת חלק בפסטיבל ולהציג את המשחקים שלהם. בכל פעם ניתנת הבמה למדינה אחרת. כך למשל, בשנה שעברה התארחה סין בפסטיבל, עם מגוון משחקים, תצוגות ומאכלים מסורתיים מהמדינה במזרח. בין המדינות שהשתתפו בפסטיבל במהלך 14 השנים האחרונות היו: ספרד, קרואטיה, יוון, סקוטלנד, שוויץ, שוודיה, מקסיקו, קונגו, איראן, ורבות אחרות. ​ עם השנים, לאור ההצלחה הרבה שהפסטיבל זכה לה, מספר המדינות המתארחות גדל והפך את "טוקטי" לאירוע בינלאומי ולמפגש בין-תרבותי. השנה מתמקד הפסטיבל ב "אזורים באירופה" ומכאן שיכלול ייצוג של מדינות כמו סלובניה, קרואטיה, רומניה, גרמניה, אוסטריה, סרביה, הונגריה, ספרד ורבות אחרות. כך, כבהינף שרביט קסם, מתבטלת התקופה הנוכחית ואנו עדים למעין חזרה בזמן של העיר. בימי הפסיטבל מלאים רחובותיה וסמטאותיה משחקים ושעשועים שונים רבי דמיון. חוויה המנוגדת ניגוד גמור לחיי היום-יום של הילדים אשר אינם כוללים מפגשים רבים בחוץ, ברחוב. הסיבה יכולה להיות היעדר תכנון אורבני מתאים, או הפופולריות הרבה לה זוכים משחקי הוידאו והמחשב, וכיוצא באלו. תוכנית הפסטיבל כוללת אטרקציות לכל הגילאים, והכל נעשה באווירה המחזירה אותנו לתקופות שונות בהיסטוריה ולוקחת אותנו למקומות שונים ברחבי הגלובוס. בנוסף הפסטיבל מציע מגוון רב של תערוכות אומנות, מפגשים חווייתיים, כנסים, סדנאות חינוכיות, מופעי מוזיקה מסורתיים וטעימות של מעדנים האופייניים למסורת של העיר, לצד אלה של המדינות המתארחות. כך מקבל האירוע משמעות נוספת והופך לגשר בין תרביות המאפשר היכרות אישית ואינטימית עם תרבויות שונות עבור ילדי מחוז ונטו - Veneto. ועבור התיירים הרבים עם התרבות העשירה של מחוז ונטו . אז מה מצפה לנו בימי הפסטיבל? כבר מיום רביעי, 13 בספטמבר, ניתן יהיה ליהנות מSuoni lungo l’Adige - מופעי מוזיקה וריקודים מסורתיים שיערכו מדי ערב בכל ימי הפסטיבל. איפה? Lungadige San Giorgioבמידה ומזג האוויר יהיה גשום תועבר הפעילות ל - Chiesa di Santa Maria in Chiavica מתי? מ -21:30, רביעי עד שבת. באותו היום יפתח גם "מטבח הפסטיבל", La Cucina del Festival, שיהיה פעיל בכל ימי הפסטיבל ויכלול את המטעמים המקומיים של ורונה. ​ איפה? Lungadige San Giorgio מתי? בכל שעות פעילות הפסטיבל, רביעי עד ראשון. הפסטיבל נפתח באופן רשמי בבוקר יום חמישי, 14 בספטמבר, עם הצגות אינטראקטיביות לילדים, Giocando con l’Europa (משחקים עם אירופה). ​ איפה? Università di Verona, Polo Santa Marta מתי? 8:45-12:00, מדי בוקר כל ימי הפסטיבל. טוקטי יגיע לשיאו בסוף השבוע ואלה הם הימים המומלצים ביותר להגעה עבור הקהל הרחב: ביום שישי ה- 15 בספטמבר יחלו משחקי החצר והרחוב. בין היתר יהיה ניתן למצוא דמקה, שש-בש, שחמט, פרקור, מגלשות סקייטבורד, גרפיטי ופריזבי. בין המשחקים הפחות מוכרים – Subbuteo משחק שולחן המדמה כדורגל, Awalè/Wari - משפחת משחקי לוח בשם מנקלה או משחקי זריעה המוכרים באפריקה, אסיה ובגרמניה. ​ Kendama קנדמה הוא צעצוע יפני מסורתי הדומה למשחק הקלאסי כוס-כדור Carrom סנוקר אצבע שנולד בהודו ויובא על ידי הבריטים אל אירופה איפה? בפיאצות השונות של המרכז ההיסטורי של ורונה. מתי? 15:00-18:00, יום שישי. חלק מן המשחקים יתופעלו במהלך כל ימי הפסטיבל. ​ בערב יום שישי נוכל להצטרף אל תהלוכת המוזיקה והריקודים האירופאים שתצא מפיאצה Sant’Anastasia ותגיע אל פיאצה Erbe. מתי? משעה 18:00 ​ לאחר התהלוכה, תפתח "כיכר אזורי אירופה" (Piazza delle regioni Europee). הפתיחה תלווה במופע מוזיקלי בסגנון קטלוני וצרפתי אל תוך הלילה. איפה? Piazza dei signori מתי? מ - 21:00 ביום שישי ולאורכם של כל ימי הפסטיבל. בשבת ובראשון משחקי הרחוב המסורתיים יתפסו במה מרכזית, בין היתר נכיר מקרוב את המשחקים המסורתיים של איטליה. בין משחקי איטליה תוכלו למצוא את Laccio d’amore הדומה לריקוד הMaypole האירופאי בו ישנו מוט גבוה המעוטר פרחים מסביבו חגים המשתתפים בעודם מחזיקים בסרטים צבעוניים. U’Brigghjiaru המזכיר באולינג, התחרות Slitte della Legna בה בני גברים מושכים מזחלת עץ בה יושבת האישה, קרבות בעזרת מקלות עץ שנולדו בפולייה הדרומית, משחק הקלפים מימי הביניים בשם Stù, כדורגל שולחן שכולנו מכירים ואוהבים, משחקי מקלעות (רוגטקות), מופע קרבות סרדיני עתיק בשם S'Istrumpa. משחק טוסקני טעים במיוחד הנקרא Capanna ומטרתו היא "לשגר" את העוגה הטוסקנית המסורתית פנפורטה (Panforte) כמה שיותר קרוב לקצה השולחן. אלו הם רק חלק מן המשחקים האיטלקיים המגיעים אל ורונה מכל רחבי איטליה, מפריולי-ונציה ג'וליה ועד סיציליה. ומה עם המדינות המתארחות? המגוון הרחב קיים גם כאן ומתבטא בעיקר במופעי אומנויות לחימה וקרבות שונים. נוכל לחזות בRanggeln - סוג של אומנות לחימה המגיעה מאוסטריה ונוצרה על מנת לפתור סכסוכים בין איכרים בהרי האלפיים, ובGouren - אומנות לחימה המגיעה אלינו מצרפת, גם מקדוניה מראה את כוחה באומנויות לחימה עם מחזה מרהיב בו לוחמים משוחים בשמן מציגים טכניקת קרב חלקלקה, מופעי קרב נוספים מטרנסילבניה, דוברוג'יה, סרביה, ספרד, שויץ (Schwingen - נחשב לספורט הלאומי של המדינה) וקונגו יתרחשו ברחובות מרכז ורונה. איפה? לאורך כל רחובות מרכז העיר. מתי? בצהרי היום, שבת וראשון. ​ מיום שישי עד ראשון תפעל מסעדת Osteria del Gioco, בתרגום חופשי לעברית, "פונדק המשחק" עם מקומות לישיבה בחוץ שם ניתן יהיה ליהנות מארוחות נהדרות המבוססות על תוצרת החקלאות המקומית. איפה? Via San Giacomo alla Pigna מתי? שישי 18:00-22:30 שבת 11:00-23:00 ראשון 11:00-20:00 ​ לילדים דוברי אנגלית בגילאים שונים מוצע "מסלול משחקים" מהנים בליווי הסברים באנגלית מטעם המכון לשפות ורונה. איפה? Piazza Nogara מתי? שבת וראשון 10:00-12:30 ו15:00-18:30 כמו כן, לאורך כל ימי הפסטיבל, יהיה ניתן להשתתף בסדנאות והרצאות בשפה האיטלקית ולפקוד תערוכות שונות שתהיינה פתוחות במהלך שעות היום. ברחובות העיר תתקיימנה הצגות רחוב רבות וסדנאות יצירה תוצענה לילדים ולמבוגרים. בין האטרקציות הנוספות שאפשר למצוא בסוף השבוע: דוכני אוכל, היכרות שונה עם ורונה דרך שייט בנהר אדיג'ה שעובר במרכזה של ורונה, אומנויות רחוב, מסיבות ריקודים והקרנת סרטים דוקומנטריים שונים. המגוון הרחב של האטרקציות בטוקטי בשילוב עם האווירה הקלילה והחברותית האופפת את הפסטיבל מאפשרים להנאה לכל הגילאים, בין אם מדובר במשפחות, בזוגות או בחברים. זוהי הזדמנות נפלאה לראות את איטליה האחרת, איטליה שמעבר למוזיאונים, למונומנטים ולכנסיות עתיקות ודוממות. זו היא הזדמנות לקחת חלק בחוויה המיוחדת המחזירה אותנו שנים אחרונה, אל המשחקים שסוחפים אותנו אל המסורת וההנאה שבהם.

עוד רגע מגיע חודש הקרנבלים ובעוד לנו יש את אסתר ומרדכי ולברזילאים יש את ריו, לאיטלקים יש את קרנבל הניוקי, יחי ההבדל הקטן! עזבו אתכם מהמסכות של ונציה ובואו לקרנבל המסורתי של העיר ורונה : “El Bacanal del Gnoco!” פברואר הוא חודש הקרנבלים בכל העולם, המנהג לחגוג "עד דלא ידע" מקורו בנצרות בימי הביניים (כן אנחנו העתקנו מהם!) אז הקתולים באירופה היו נוהגים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו (שאנחנו גרמנו, ששש..). לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, כשהמילה עצמה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית: carni = בשר, vale = פרידה). למה התכוון המשורר? או פילוסופיה בגרוש: הוגה הדעות הרוסי מיכאיל בכטין מתאר את מהות חגיגות הקרנבל כחציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם, השולי הופך למרכזי: פעולות הגוף והפרשותיו נהיים מוקד עניין, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. בכטין ייחס לקרנבל משמעות עמוקה על חיי הקהילה בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה. הכנסייה ומוקדי הכוח הפיאודליים הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין על ידי מופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים. נוצרת תקשורת חדשה בלתי פורמאלית המבוססת על "מגע חופשי ומוכר". כאן בארץ המגף גם באיטליה כאמור, מציינים את המנהג בחגיגות ובמצעדים ססגוניים, עם אוכל אופייני, תחפושות והרבה "מגע חופשי". כמעט בכל עיר או כפר ברחבי המדינה תוכלו למצוא סביב ה-11 לפברואר אירועים לציון החג המסורתי, אך בעוד כולם שמעו על הקרנבל המפורסם בוונציה, הנה הצעה לקרנבל קטן ואינטימי אך מרשים לא פחות שאתם בטח לא מכירים: בורונה כבר חגגתם?! קרנבל הניוקי של ורונה מתקיים פעם בשנה מאז 1531 והוא מתחיל ביום שישי האחרון שלפני תחילת התענית הנוצרית. שמו הרשמי של הקרנבל באיטלקית Gnocolar Venerdi ובתרגום חופשי: "יום שישי של הניוקי" והמקור לשם הוא באגדה המקומית כי באותו היום הגיעה לסופה תקופת רעב קשה שהיתה בעיר עקב עליית מחירי הקמח והלחם. הרעב הוביל למהומות ברובע העני של ורונה San Zeno ועל מנת להשיב את השקט, החליט רופא ידוע ומעשירי העיר, טומאסו ויקו, לחלק לתושבים באותו היום "יום שישי המנחם" ובאיטלקית ה"קונסולר", תפוחי אדמה, קמח, חמאה, גבינה ויין מהם מכינים את הניוקי ולורונזים היתה שמחה וצהלה. את ההכרה בגיבור המקומי מציינים עד היום התושבים ופותחים את חגיגות הקרנבל במצעד, אותו מוביל Gnocco di Papa ובתרגום חופשי "אב הניוקי" כאשר הוא אוחז במזלג גדול שבקצהו ניוקי. אב הפסטה המנחמת מוביל אחריו מצעד ססגוני ברחבי העיר בו משולבות תחפושות ומוסיקה ובסופו כמובן ניוקי לכל. האדם שיזכה לככב בדמות האב ולהוביל את המצעד נבחר כחודש לפני הקרנבל על ידי תושבי העיר בבחירות דמוקרטיות, המנהג של חלוקת אוכל לתושבים לעומת זאת, לא שרד את הזמן. מה הלו"ז? המצעד מתחיל כאמור ביום שישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות ב Corso Porta Nuova ומסתיים בכיכר סן זנו, שבה יכריזו על עגלות הזוכים של התחרות ולאחר מכן תמשך המסיבה עד לשעות הקטנות. בשבת מתקיים ה- Regatta שייט מסורתי על נהר האדיג'ה Adige החוצה את העיר. השייט מייצג את השתייכותה של ורונה לממלכת ונציה (ונטו) ולרפובליקת סאן מרקו שהתקיימה בוונציה. ביום זה מוקד החגיגות מתקיים בשכונת Filippini שנמצאת בגדה הימנית של הנהר . ביום ראשון, החגיגות חוזרות למרכז העיר והפעם פיאצה ברא והטיילת המפורסמת שלאורך הכיכר לצד הארנה הנקראת ליסטון. אירוע מאורגן על ידי הוועדה של Gnoco Bacanal במרכז האירוע מספר דמויות עם מסכות מיוחדות מחלקים שונים בעיר. בשעות אחר הצהריים, החגיגות ממשיכות אל מחוץ לורונה. יום שני Luni Pignatar, החגיגה המסורתית של סנטו סטפנו והמיתולוגיה מאחורי החגיגה מספרת על דוכס שהתעשר כאשר מצא מטבעות זהב ביער אורנים ובעקבות האוצר שמו הפך לדוכס פיגנטה (יער אורנים). סביב הסיפור המיתולוגי נמכרות מנות טיפוסיות, מוסיקה וריקודים. יום שלישי השמן - Martedì Grasso, היום האחרון והמסכם של הקרנבל. החגיגות מתקיימות בשכונת סן פאנקרציו - San Pancrazio עד שעות הלילה המאוחרות. עוד לא אכלנו המנה המזוהה ביותר עם הקרנבל היא כאמור צלחת ניוקי, במהלך תקופת הקרנבל הניוקי מבושלים למעשה כמעט בכל הבתים בעיר והמנה נמצאת בכל תפריט של המסעדות בעיר. הניוקי, אלו המוגשים בפיאצה סן זנו, מוגשים לעיתים קרובות עם רוטב העשוי מבשר סוס לא עלינו, אבל לא רק. ישנם גם רטבים אחרים, שפויים יותר, כמו רוטב חמאה ומרווה ורוטב עגבניות פשוט. בנוסף יש כמה מאכלים שאוכלים ביום מסוים של הקרנבל, כמו מרק המינסטרונה minestrone אשר מוגש ביום שני פיגנאטר באזור סנטו סטפנו או דג הרינג המוגש ביום רביעי (היום הראשון של הצום) בכפר פארונה. עוד מנות מסורתיות לתקופת הקרנבל הן סופגניות שטוחות מטוגנות ומתוקות הנקראות פריטלה, הן מוגשות בווריאציות רבות וגם בגרסה המקומית הנקראת גלאני, ממולאות בקרם, ריבה ושוקולד. מדובר במתוקים פופולריים מאוד בכל איטליה בתקופת הקרנבל והם בדיוק כמו שהם נשמעים מאוד מסוכנים. פרטים נוספים תוכלו למצוא ב אתר הקרנבל

אנקונה שבמזרח איטליה אמנם איננה ידועה כמו רומא או מילאנו, אך סיפורה מרתק והיא שיחקה תפקיד חשוב בהיסטוריה היהודית של איטליה. במשך מאות שנים שימשה עיר הנמל כבית לקהילה משגשגת, והתפרסמה הן בזכות המלומדים החשובים שיצאו ממנה, והן בשל חרם אנקונה הידוע מזה אלפי שנים שאנקונה (Ancona) נחשבת לאחת מערי הנמל החשובות באיטליה. היו אלה מתיישבים יוונים מסירקוזה (סיציליה) שייסדו את העיר, וכבר בתקופת רומא העתיקה מילאה אנקונה תפקיד מרכזי בנתיבי הסחר. משמעות המילה אנקונה היא "מרפק" ביוונית עתיקה (על שם צורתו הייחודית של הנמל) ומהנמל הזה, השער לים האדריאטי, יצאו לאורך השנים אינפור ספינות מסחר וספינות מלחמה (ואפילו אוניית המעפילים אטרטו ב', שהפליגה מנמל אנקונה בינואר 1939). על העיר אנקונה עצמה עוד נדבר במאמר נפרד, אך הפעם נתמקד בסיפורה של הקהילה היהודית החשובה שפרחה באנקונה במשך מאות שנים. מתי ומדוע הגיעו היהודים לאנקונה? ידוע כי סוחרים יהודים רבים מהלבנט בחרו להתבסס באנקונה בשל מעמדה כמרכז סחר בינלאומי שאף התחרה בנמל ונציה הידוע. אך לשאלה מתי בדיוק הגיעו היהודים הראשונים לאנקונה אין תשובה מדוייקת מסבירה מרטינה ממפיירי (Martina Mampieri), חוקרת ומרצה להיסטוריה יהודית במכון מרטין בובר אוניברסיטה העברית, המתמחה בין היתר בתולדות יהדות אנקונה. "לפי כמה אגדות נוצריות מוקדמות, הבישוף הראשון (והפטרון הקדוש) של אנקונה, Judas Cyriacus (ובאיטלקית – סן צ'יריאקו San Ciriaco), היה לא אחר מאשר רבה הגדול של ירושלים", אומרת ממפיירי. "האגדה מספרת שהוא התנצר לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול, חשפה את הצלב של ישו במקום שבו עומדת כיום כנסיית הקבר". אם נניח בצד את האגדות והמיתוסים ונתמקד במסמכים שעומדים לרשות החוקרים, נראה כי תיעוד היסטורי לפיו כבר בשנת 967 העניק ארכיבישוף רוונה פיסת אדמה באנקונה ליהודי בשם אליהו, מסבירה ממפיירי. "מעבר לכך ישנן עדויות מתועדות לנוכחותה של קהילה מאורגנת כבר במאה ה-13, לדוגמה בסליחות שחיבר שלמה בן משה בן יקוטיאל דה רוסי מרומא לאחר רעידת אדמה שהרסה את בית הכנסת של אנקונה בשנת 1279. עדות נוספת, משנת 1300, היא בקשה ששלח עמנואל רומנו לקהילת רומא על מנת שיקלו על המיסוי הכבד שהוטל על קהילת אנקונה". היהודים שבחרו להתיישב באנקונה עשו זאת משיקולי פרנסה, מסבירה ממפיירי. "הסיבה שבגללה בחרו היהודים דווקא באנקונה, ולעתים קרובות התקבלו בה בברכה, במיוחד במהלך המאות ה-15 וה-16, נבעה בעיקר מתפקידה של העיר כמרכז מסחרי בים האדריאטי. אנקונה הייתה חלק ממדינות האפיפיור, והיהודים יכלו להתיישב בה הודות להרשאות שהעניק האפיפיור לסוחרים יהודים הלבנטיניים – בעיקר יהודים שהגיעו מארצות מוסלמיות במזרח התיכון, מהאימפריה הביזנטית וממזרח הים התיכון. הקהילה היהודית בעיר קידמה את המסחר והצמיחה הכלכלית, וגלי מהגרים יהודים נוספים (כולל יהודים אנוסים, שנודעו בשם conversos או marranos) הגיעו מספרד ופורטוגל לאחר שגורשו מארצותיהם בסוף המאה ה-15 וממלכת נאפולי לאחר 1510. באנקונה הם זכו לחירות שנשללה מהם במקומות אחרים". כך, כבר משנת 1494 הורשו היהודים להקים בנקים ולהלוות בריבית, המסחר שגשג והקהילה בעיר פרחה והפעילה בתי כנסת ובתי ספר. אנקונה הפכה לאבן שואבת ליהודים מכל רחבי הים התיכון. היחסים בין הקהילה היהודית לתושבי אנקונה הנוצרים מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ותושביה הנוצרים של אנקונה היתה מורכבת וידעה עליות ומורדות. "קהילת יהודי אנקונה, בדומה לקהילות אחרות באיטליה, חוותה תקופות של שגשוג וגם תקופות של מצוקה לאורך השנים", מסבירה ממפיירי. "בתקופות מסוימות יכלה הקהילה היהודית לחיות בשלום ולהתקיים לצד שכניה הנוצרים. הקהילה התקבלה בברכה, במיוחד כאשר היא סייעה לעורר את הצמיחה הכלכלית בעיר. אולם היו גם תקופות של מתיחות ורדיפות – בתחילת המאה ה-15 הנזיר הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה (Giacomo della Marca), תלמידו של ברנרדינו דה סיינה (Bernardino da Siena) המפורסם, דרבן את מועצת העיר לאכוף תקנות נגד יהודי אנקונה, ובכלל זה החובה לענוד טלאי ייחודי ולגור רק ברחוב אחד". הרחוב שאליו התכנסו רוב תושבי העיר היהודים זכה לכינוי via dei Giudei (רחוב היהודים) או via del Bagno (כלומר רחוב האמבטיה, על שם המקווה שנבנה בו), ואם תבקרו בעיר היום, תוכלו לראות שמדובר על האזור שבין כנסיית סן ניקולה (San Nicola) וכנסיית סן אגוסטינו (San Agostino). למרות הגזרות השונות שהוטלו על הקהילה, המשיכו לצאת מתוכה אנשים מלומדים וידועי שם. "אנקונה היתה מרכז מסחרי בולט ומשכה קהל רב, כולל כמה רבנים ומלומדים ידועים ומעניינים", מספרת ממפיירי. "דמות ראויה לציון הייתה הרופא הפורטוגלי אמאטוס לוזיטאנוס (Amatus Lusitanus, 1511-1568), שנולד למשפחה מומרת (מאראנוס, Marranos). הוא עזב את חצי האי האיברי כדי לחמוק מציפורני האינקוויזיציה, ולאחר תקופת נדודים התיישב בפררה ולאחר מכן באנקונה בשנת 1547. באנקונה הוא נהנה מחופש דת, מה שאיפשר לו להמשיך לעסוק במחקריו הרפואיים. המוניטין של לוזיטאנוס היה כזה שהוא זומן לטפל באחותו של האפיפיור יוליוס השלישי ומאוחר יותר אף טיפל באפיפיור עצמו. עם זאת, כדי להימנע מהרדיפות שהנהיג פאולוס הרביעי, ברח לוזיטאנוס לפזארו (Pesaro) ולאחר מכן עבר לרגוזה (דוברובניק) ולסלוניקי, שם הוא מת במגפה". באמצע המאה ה-16 חלה תפנית חשובה, שהחמירה באופן מהותי את מצבם של היהודים לא רק באנקונה אלא בערים רבות באיטליה. "אחד האירועים החמורים ביותר בהיסטוריה של יחסי היהודים-נוצרים התרחש בשנת 1555, עם מינויו לאפיפיור, יישם פאולוס הרביעי שורה של כללים מחמירים נגד היהודים שחיו במדינות האפיפיור, ובכלל זה היהודים באנקונה. הגזרות פורטו בבולה (מסמך) בשם Cum nimis absurdum ("מכיוון שזה אבסורד") והתוצאה היתה שהיהודים נאלצו להסתגר בגטו והוטלו עליהם מגבלות חמורות שהשפיעו לרעה על מעמדם החברתי והכלכלי", מסבירה ממפיירי. כתוצאה מכך הגטו היהודי הורחב ונבנו בו שלושה-עשר בתים רבי קומות, ברחוב vicolo delle Stalle. אם תסיירו היום באנקונה ותרצו לראות את האזור שבו ניצב בעבר הגטו, תוכלו ללכת לאזור via traffico, via Lata, וסביבותיהם. שני שערים הוצבו בכל קצה של הגטו, וננעלו מידי לילה. כאילו על מנת להחמיר את המצב, הקדיש האפיפיור מרץ רב לרדיפת האנוסים שנמלטו מפורטוגל והגיעו לאיטליה. הוא החרים את רכושם וכלא את אלו שסירבו לוותר על אמונתם היהודית. אחד האירועים הידועים (והמזעזעים) ביותר התרחש בשנת 1556, מספרת ממפיירי: "עשרים וארבעה או עשרים וחמישה (תלוי בעדות) יהודים מומרים, "קונברסוס" הוצאו להורג, והאירוע הטרגי הזה הותיר חותם בל יימחה בקהילה והשפיע משמעותית על מערכת היחסים בין היהודים והנוצרים באנקונה". הפרשה הנוראה הזו נזכרת גם בכמה קינות, וביניהן קינה שכתב ר' יעקב די צאנו לתשעה באב, וב" קינה על שרופי אנקונה" שכתב מרדכי יהודה דבלאניש. חרם אנקונה המפורסם כאמור, גזרותיו של האפיפיור פאולוס הרביעי היו מגוונות וכללו בין היתר מיסים גבוהים, איסור על היהודים לעסוק במקצועות שונים, ואיסור על שימוש בלוח השנה היהודי, אך הרדיפות הדתיות היו הקשות ביותר והובילו לכך שיהודים רבים נמלטו לפזארו הרחק מהאפיפור העויין, וחסו תחת השגחתו של גווידו אובלדו, רוזן אורבינו . רדיפותיו האכזריות של האפיפיור את היהודים המומרים והוצאתם להורג של עשרים וארבעה מבני הקהילה הובילו לתגובה לא צפויה – שתי דמויות בכירות וחשובות ביותר בעולם היהודי באותם הימים, דונה גרציה ודון יוסף נשיא התכנסו ביחד עם מועצת חכמים בקושטא ושם הוחלט להטיל את "חרם אנקונה" המפורסם – חרם על כל מי שינהל מסחר עם אנקונה, וכל מי שיוביל סחורות לנמל העיר. במקום זאת, הצטוו המחרימים להוביל סחורות לנמל פזארו הסמוך. משמעות המהלך היתה דרמטית, שכן חלק משמעותי מהמסחר בעיר התנהל הודות לסוחרים יהודים, אך רוב יהודי אנקונה לא תמכו בו שכן הם חששו הוא יחמיר את מצבם הגרוע ממילא. אחת ממובילות המהלך היתה דמות מרתקת במיוחד בהיסטוריה היהודית, מספרת ממפיירי – דונה גרציה נשיא. "דוניה גרציה נשיא (כך כונתה ביאטריס דה לונה מיקז) הייתה אשת עסקים רבת עוצמה ממשפחת אנוסים פורטוגזית. עסקיה היו חובקי עולם". כבת לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל (ולמעשה באירופה), וכנדבנית ידועה ומדינאית, ניסתה דונה גרציה נשיא להציל את בני הקהילה, ומשהניסיון נכשל היא פנתה לחרם. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאישה התגייסה למען הקהילות היהודיות באיטליה – גם בפרק הזמן הקצר שבו שהתה בפררה היא השתמשה בכוחה וכספה כדי להגן על הקהילה היהודית ולפדות שבויים. החרם אמנם לא החזיק מעמד למשך זמן רב אך השפעתו היתה משמעותית, והפגיעה בכלכלת אנקונה הורגשה במשך שנים ארוכות לאחר מכן. באשר לפזארו – כל עוד שהרוזן חש שיוכל להרוויח מהמצב הוא השאיר את האוכלוסיה היהודית בעירו, אך בשלב בהמשך גם גווידו אובלדו הגלה את המומרים מפזארו, בשנת 1558. רבנים ידועים ומשיחי שקר אנקונה לא היתה רק עירם של סוחרים אלא גם ביתם של רבנים ומלומדים, מספרת ממפיירי. "דמות חשובה נוספת שהגיעה מהעיר הייתה רבה של אנקונה, מהלל בן שבתי הלליה (Mahallel ben Shabbetai Hallelyah), מהעיר צ'וויטאנובה (Civitanova), שמונה לרב העיר לפני שנת 1660 (תלוי במקורות). אוסף הפיוטים שלו (הנקרא "הלליה") עדיין משמש את המתפללים בבתי הכנסת בשבתות ובמועדים. בנוסף הוא גם חיבר תפילות קבליות. סביר להניח שמהלל וקהילתו היו חסידיו של שבתאי צבי , גם לאחר התאסלמותו של צבי בשנת 1666". מספר רבנים חשובים יצאו מאנקונה: יחזקאל פרובנצאלי (Ezekiel Provenzali), הרב והמקובל משה באסולה, הרב הפוסק יהודה מסר לאון, הרב רפאל ישעיה (בנו של החיד"א ואב בית הדין באנקונה), הרב הפייטן והמקובל יוסף פיאמיטה, הרב, הפוסק והרופא שמעון מורפוגרו, והרב אליהו טואף (רבה לשעבר של רומא, ומי ששימש כסמכות העליונה של יהדות איטליה במשך חמישה עשורים). בנוסף לאישים הנ"ל, הגיעה מאנקונה דמות נוספת ומעוררת מחלוקת במיוחד: הדרשן הפופולרי ואיש הקבלה שלמה מולכו הופיע לראשונה באנקונה ודרש בפני קהל בעיר בשנת 1529. מולכו נולד בתחילת המאה ה-16 בשם דיאגו פירס למשפחת אנוסים פורטוגלים ובעקבות מפגש גורלי עם דוד הראובני חזר לחיק היהדות (וכנראה שגם מל את עצמו במו ידיו). נטישתו את הקתוליות העמידה אותו בסכנה והוא נמלט מפורטוגל והגיע לאיטליה, שם הוא ניסה לשכנע את היהודים להקים צבא לשחרור ארץ ישראל מידי הכובשים העותמאנים. פעילותו לא מצאה חן בידי שלטונות הכנסייה, ובסופו של דבר הוא נידון למוות והועלה על המוקד בידי האינקוויזיציה בעיר מנטובה . לדברי אחדים מולכו היה מקובל שעסק בגאולה ובחישוב הקץ (מועד ביאת המשיח) רק מנקודת מבט לימודית. לדברי אחרים ראה מולכו בעצמו כמשיח, והאמין שבכוחו להביא את הגאולה בעצמו. סופו של הגטו בדומה לערים אחרות, גם יהודי אנקנונה שוחררו מהגטו עם הגעת כוחותיו של נפוליאון , אך המאבקים הדתיים לא הסתיימו ובשנת 1798 שרפו את הגטו כמה נוצרים משולהבים לאחר שהאזינו לדרשות דתיות. בהמשך נכפה על היהודים לשוב לגטו (בהוראת האפיפיור) ומצב זה נמשך לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1843 עדיין נאסר על יהודי העיר להעסיק משרתים נוצרים ולפתוח עסקים מחוץ לגטו. רק בהמשך הוראות אלה בוטלו, בין היתר בזכות התערבותם של אנשים ידועי שם כמו הברון צ'רלס רוטשילד. לאחר איחוד איטליה והאמניצפיה שלה זכו יהודי איטליה, זכתה גם הקהילה באנקונה לחופש המיוחל. יהדות אנקונה כיום ואתרים יהודיים בעיר כיום מספר היהודים בעיר נמוך מאלפיים, אך עדיין ניתן לבקר בשני אתרים חשובים, הראשון הוא בית הכנסת הספרדי (Sinagoga Levantina), הממוקם ב-Via Astagno 10, נבנה בשנת 1876 באזור שבו עמד פעם הגטו. בית הכנסת המקורי ניצב באזור הנמל, כיאה לעיר מסחר בעלת אופי קוסמופוליטי, אך פורק בהוראות שלטונות האפיפיור והועבר ללב הגטו. באותה הכתובת ניצב גם בית הכנסת האיטלקי, שהועבר גם הוא לכאן אחר שהמבנה המקורי פורק בשנת 1932. זו היתה הפעם השנייה שבית הכנסת האיטלקי נדד ממקומו – בית הכנסת המקורי נבנה במאה ה-14 באזור שהיום נקרא Piazza Kennedy אך בעקבות פעילותם של נזירים שהתנגדו לדבר קיומו של בית הכנסת, הוא הועבר לגטו. האתר השני הוא בית הקברות העתיק (Antico cimitero di monte Cardeto), הממוקם בפאתי העיר (Via Cardeto) ובו כאלף מצבות. יהודי העיר קיבלו לראשונה אישור לקבור את מתיהם באזור זה בשנת 1428, ובית הקברות המשיך לשמש את הקהילה במשך כ-400 שנה. מכיוון שבית הקברות מוקם בראש גבעה בנקודה אסטרטגית, חלק ממנו הוסב למחנה צבאי במאה ה-19, ובתמורה ניתן לקהילה שטח אחר (cimitero Tavernelle). היום בית הקברות הוא חלק ממתחם רחב יותר בשם Parco del Cardeto.

ישנו משל מיגע מעט ומוכר, אודות איש עסקים הנתקל בחוף הים בדייג המביט אל האופק בעודו אוחז בחכתו וממתין. איש העסקים פונה אל הדייג ומייעץ לו להשתמש ברשת במקום בחכה כדי לתפוס יותר דגים ואז למכור אותם, ובכסף לקנות סירה ורשתות נוספות וכך לתפוס שלל רב אף יותר, עד שיהפוך לאיש עשיר. "וכשאהיה עשיר?" שואל הדייג ואיש העסקים עונה, "תוכל לשבת ליד הים ולהביט אל האופק" אין ספק שסיציליה סובלת מעוני ותושביה מאבטלה. כל אחד יכול לראות שדרושה הזרמה של תקציבים כדי לעודד פיתוח מודרני שיאפשר עתיד כל שהוא לבני המקום. אך אין ספק שכדאי לבקר בסיציליה כדי להבחין שבאופן מוזר, משל הדייג מתקיים שם. נדמה שהנכשלות עצמה מאפשרת לתושבים להיות אדוני ארצם. אם לא באופן חוקי, לכל הפחות באופן מעשי. ובכך מבלי דעת, דומים חייהם לאלה של עשירי העולם. גודלו של האי שווה כמעט לזה של מדינת ישראל. הוא נכבש אין ספור פעמים במהלך ההיסטוריה, בגלל מיקומו הגאוגרפי כשער הכניסה הדרומי ליבשת אירופה. כבשו אותו הקרתגים, היוונים, הרומאים, הערבים העתיקים, בתורם הצרפתים וגם הגרמנים ולאחריהם בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בימים אלו האי הוא אחד מחמשת המחוזות בעלי מעמד עצמאי ברפובליקה של איטליה. ובשל כך יש לו פרלמנט משלו ופוליטיקה מושחתת ומסואבת משלו. ככל הנראה, שני אלה הם הסיבה למצבו הכללי העגום. חופים רבים באי חפים מפיתוח ונותרו טבעיים. כפרים בנויים לחופי הים וסגנון החיים בהם מעורר לכל הפחות קנאה, וודאי, וודאי שמעורר השתאות ופליאה. לרוב האנשים יש שני בתים. אחד בכפר הקטן המרוחק חמישים קילומטר מהים, ואחד ממש על החוף, או במקרה הגרוע, עשרים מטר מהחוף. סיציליאנים רבים מחלקים את חודשי השנה ביניהם. יתכן שהבית שליד החוף נבנה באופן פרוביזורי, לא חוקי. ושתושביו אינם בעלי הקרקע. למעשה לרבים מהבתים אין מספר מוניציפאלי, והם אינם מקבלים שירותים מן העיריה או דואר אך יש בהם כמובן חשמל, מים זורמים, טלוויזיות ענק, ובוסתני פרי. בנוסף לא משלמים עליהם מס לממשלה. החופים הפראיים יפיפיים וכמובן מרובבים באשפה. לפעמים בכמות רבה ולפעמים מעטה. המיים צלולים ומלאים בדגים. במקרים מסוימים בתוך המים, במרחק לא רב מן החוף, אפשר לראות שרידים של אותם בתי אראי שהגאות סחפה והפילה לים. הם משמשים כמקפצות וכאיים לא טבעיים לשחות אליהם מן החוף. כדאי לבקר בסיציליה גם בגלל שהמטבח המקומי הוא לא פחות ממושלם, ובמעדניות שלה נכתבת שירה רומנטית בדמות ממתקים הממולאים בקצפת הסמיכה בעולם. כדי להבין לעומק את אורח החיים, יש להכנס למטבח. בנוסף על קניה במרכולים, בני המקום מגדלים את הירקות שלהם בגינה, ודגים את ארוחת הערב שלהם בים. או לכל הפחות יודעים איך לעשות זאת ומעבירים את הידע לילדיהם. שיווק ישיר בין היצרן לצרכן הוא לא שיטה, כי אם עובדת חיים. לדוגמה, הירקנים המקומיים מסבים את מכוניותיהם לרכבי מכירה, ונוסעים בהם הלוך ושוב, במהלך שעות הבוקר מכריזים על מרכולתם ברחובות, בקול רם מאוד ובמידה רבה של חשש. שכן, אם לא ימכרו הירקות יושלכו לאשפה. לא לכולם יש ציוד מתאים לשמרם בקירור. המחירים נמוכים בגלל שאין מתווכים. גם הדייג שיוצא השכם בבוקר לים ומביא עמו את שלל הדגה, נוסע ברכב קירור ומספר, בצעקות מגפון מה העלה בחכתו. דגים אלו אינם דומים בטעמם לשום דג שנקנה אי פעם בסופרמרקט. ואם לא די בזה, גם האופה מופיע על סף הדלת בשעת ארוחת הבוקר, מכריז על בוא מכוניתו שתא המטען שלה עמוס במאפים טריים שנעשו בשיטות מסורתיות תוך שימוש בחומרים מקומיים, דוגמת גבינת הריקוטה מחלב עיזים המיוצרת רק בסיציליה. חיי הילדים באי הם אולי המרתקים ביותר. על אף שסיכוייהם לקבל השכלה נאותה ולמצוא עבודה בבגרותם נמוכים מאלה של ילדי הצפון, הילדים בסיציליה מסתובבים ברחובות באופניים לבדם, מגילאי ארבע וחמש ושום דבר ואף אחד לא מאיים על שלומם. בגלל שהכפרים קטנים עד כדי כך שכולם מכירים את כולם, נוצר מצב אוטופי אך אמתי, בו כל המבוגרים משגיחים על כל הילדים. ילדים בני שש נשלחים למכולת להביא חלב וביצים לבדם. זוהי מציאות שעבור תושבי צפון איטליה היא בדיונית. בלתי אפשרית לחלוטין. בנוסף, מנהג המקום הוא לבלות זמן רב ככל האפשר בים. וגם במקרה זה, בצפון איטליה הילדים מעבירים את הזמן מול הטאבלטים או משחקי הווידאו, לרשותם כמעט ולא עומדים שטחים ציבוריים. לעומת זאת בסיציליה, בנוסף על הטלוויזיה והטאבלטים, מפני שהים זמין - הם למעשה גרים לחופו - נראים ילדים רבים משחקים בשעות אחר הצהרים עד רדת החשכה במלחמות חול, בחפירת בורות, בשכיבה על הגחון במים הרדודים, שם הם מחפשים ומוצאים צדפים למאכל. בערב מתרכזים בכיכר העיר ונוסעים באופניים מסביב למזרקות ולדוכנים הצבעונים העמוסים סחורות צעקניות מסין. הדברים האמורים כאן מתייחסים לאזורים הכפריים של האי. מובן שבסיציליה קימות גם ערים גדולות ומודרניות יותר כמו פלרמו - Palermo וקטניה - Catania. או העיר מסינה Messina שגודלה בינוני ושמי שמבקר כדאי שיבקר גם בטאורמינה – Taormina, כפר דייגים לשעבר, על צלע הר, משוחזר ומתוייר לעילא ולעילא. ברחובותיו הצרים מצויים כיום בוטיקים של 'פראדה' 'דולצ'ה וגאבנה' וכהנה. למרות שקיימים בה גם מלונות עטורי כוכבים, סיציליה היא יעד פשוט לטיול. באשמת המאבקים הפוליטיים שלא מאפשרים לה להתקדם, מתאפשרת הצצה או אולי נכון יותר לומר, נגיעה במציאות שהתקיימה בעבר הלא רחוק גם במקומות אחרים בעולם. מציאות שכנראה לא תחזור, אורח חיים שאבד. טיול לשם, דווקא למקומות המבודדים יותר, ניסיון לחוות את אורחות החיים ולתרום כתיירים לכלכלת התושבים, נדמה כמתכון לטיול שאפשר לחזור ממנו רגועים שבעים ומרוצים.

בכל פעם שאני מדבר על הקרנבל של טֶרמיני אימֶרֶסֶה – הכפר שלי, השוכן במרחק שלושים ושלושה קילומטרים מפלרמו – מתעוררת בי כמיהה. כמיהה עם ניחוח נעורים, אל תקופה בה חייתי את חיי במחזוריות משולהבת, וחשתי את עצמי כמו אחד מאותם פתיתי נייר המועפים אל-על בקרנבל, כה קלים, כה ססגוניים מאמר אורח מאת: דריו זיזו - מאיטלית: שירלי פינצי לב אני נזכר בהנאה מרירה-מתוקה, מזוכיסטית קמעה (שכן הזיכרון הוא תמיד הנאה מזוכיסטית), באותו יום בתקופת התיכון התוססת, מָרְטֶדי גראסוֹ, יום שלישי השמן, היום האחרון לפני הקוָורֶזימָה, תענית הארבעים (שמתחילה ביום רביעי של האֶפֶר, שנקרא כך בגלל האפר שמורחים על הראש כאות חרטה), תקופה שהפולחן הקתולי מצווה להתנהל בה בסגפנות, הרחוקה מאוד מהנהנתנות של הימים שלפניה. באותם זמנים נהגנו לצפות ממרפסת ביתו של אחד מאיתנו (כל שנה מבית אחר) בתהלוכת עגלות הנושא של הקרנבל, שעל בנייתן טרחו במשך חודשים צוותים מיומנים; היו עליהן בובות מגוחכות מעיסת נייר של דמויות מפורסמות (פוליטיקאים היו אחת המטרות המועדפות) והצוות המנצח זכה בפרס כספי. צפינו בתהלוכות האלה כמהופנטים. את האירוע ליוו הערותיהם של אחינו הגדולים שהעמידו פני מומחים (הם הסתכלו עלינו תמיד מלמעלה, בגבות מורמות) – מומחים בענייני נשים, לימודים, ולמעשה בכול, ואילו אנחנו, הגברברים הצעירים, הבטנו בפה פעור בתהלוכה וברקדניות הברזילאיות שרכבו על עגלות התהלוכה והתפתלו כמו שייקר, מרטיטות את הישבנים העסיסיים שלהן על המשאיות שמהן נזרקו סוכריות וסלילי נייר ססגוניים. הן נדמו לנו כבאקכות שרוח האל חדרה לגופן, ולא היה לנו אכפת מאותם קולות מרננים שרמזו שלא היו אלה בדיוק באקכות וגם לא רקדניות מברזיל, אלא טרנסווסטיטים משכונות מפוקפקות בפלרמו. לנו זה לא שינה הרבה – אלו היו החלומות הארוטיים שלנו, עטופים בקומץ נוצות ופייטים, אקזוטיים ובהישג יד. בבוקר זכינו כבר לביקור של הנוֹנוֹ והנוֹנָה של הקרנבל (הסבא והסבתא של האירוע – סמלי פוריות ודמותו האנושית של הקרנבל עצמו). הם הגיעו במכונית מהודרת עם גג נפתח (וליווי משטרתי), מנופפים ומברכים את האנשים במרץ כה רב עד שנדמה היה שהם האפיפיור בכבודו ובעצמו. זהותו של הצמד-חמד הזה נשמרה תמיד בסוד (אף כי מידי שנה התרוצצו שמועות, שמעולם לא הוכחו, שהשניים היו מהשירות החשאי). הם עטו תמיד מסכות ענקיות: שני ראשים העשויים עיסת נייר, שנוצרו לראשונה בשנת 1847 כשעריקים נפוליטניים נחתו בטרמני אימרסה, והביאו עמם את השובבות האופיינית להם. למעשה, המסכה של נונו דומה לגרסה הנפוליטנית של פולצ'ינלה. אותם עריקים הם אלו שיזמו את חגיגות הקרנבל בעיר, לאחר שהשתקעו ברחוב שמאז כונה "נפוליטי", כלומר של הנפוליטנים, ובמקריות מוזרה נמצא במרחק זריקת אבן מביתי. נוֹנוֹ ונוֹנָה (על אף השם גם הסבתא גולמה על ידי גבר), לבשו תלבושות עתיקות ומפוארות ורקומות זהב, ונראו כזוג אצילים מתקופה לא מוגדרת, אם כי אצילות לא הייתה בהכרח התכונה המאפיינת אותם, והשניים מעולם לא היססו להפנות תנועה מגונה לעבר איזה פרחח שחרץ לעברם לשון. אבל כפי שנהוג לומר במחוזותינו – כל בדיחה ראויה בקרנבל, וראויות היו גם כמה בדיחות שלא היו בדיחות כלל וכלל, מעשי קונדס שהיו למעשה מעשי קלגס, כאשר בריונים מילאו אלת פלסטיק בחול והחטיפו מכות שלא נעים במיוחד לספוג, פרצו בצחוק פרוע, והפכו את רגעי השמחה הטבעית והקלילה לאירועים מסוכנים ומתוחים. מבעיתים במיוחד היו אלו שהתחפשו לדמויות מהרומן "בֶּאָטי פָּאוּלי" (רומן מתחילת המאה העשרים מאת הסופר סיצילאני לואיג'י נטולי), בגלימות ארוכות ומצנפות מחודדות המסתירות את הפנים, והנחיתו עליך מהלומות אלות שנועדו להישאר בזיכרונך עד סוף השנה. מטרד רציני נוסף עלול היה להגיע מכיוון רובי הנשיפה הטעונים בגרגרי חומוס, שעועית או אבנים קטנטנות. אך המזיקות ביותר היו ה"פּוּצוֹלינות" למיניהן: בקבוקון מלא בנוזל צהוב שעם פתיחתו הפיץ סירחון של ביצים רקובות. והיו כמובן גם חפיסת סיגריות צעצוע שאם ניסית לשלוף ממנה סיגריה הקפיץ המחובר אליה היה פוגע באצבעותיך, וטבעת הפלסטיק שהתיזה מים ודבק, מסוג הדבק שהיינו מניחים כילדים על הכיסא של המורים, שהתיישבו ונדבקו ופרצו מיד באיומים קולניים ואיימו להשעות את האחראיים מבית הספר, וכל זאת על רקע קול צחוקם החנוק של התלמידים. עם הזמן אבדו כמה ממסורות הקרנבל בדרך, ונעלמו מחיינו כמו חבר ותיק שיום אחד הפסקת לפגוש, בלי לדעת אפילו למה. זה לדוגמה היה גורלה של קריאת הצוואה המסורתית על ידי הנונו בסוף הקרנבל, צוואה בה הוריש בגיל וצהלה את עיזבונותיהם של אישים מקומיים מפורסמים. אותם ידוענים מקומיים לא רק שלא נעלבו, אלא להיפך – פניהם נפלו אם הם לא הוזכרו בה, בדומה לפוליטיקאים ששמחים לעמוד במוקד המופע של קומיקאים וחקיינים, כי הדבר מעיד על הפופולאריות שלהם. אך המסורת הזאת נעלמה, כאמור, ואת מקומה תפס מופע זיקוקים. ג'וזפה פטירי, אתנולוג של טרמיטנו, היה מבקר חד-עין של הפולקלור הסיציליאני, ועבודתו היא אבן יסוד עבור מי שרוצה להכיר את ההיסטוריה של קרנבל טרמיטנו. הוא כתב את הספר "מנהגים, אמונות ודעות קדומות של העם הסיציליאני”, שזכה להערכה בזכות מלאכת הניפוי המדוקדקת שביצע, בה הפריד בין האמת וההיסטוריה לאגדות והשמועות שלא התבססו על מחקר קפדני. דמותו של פטירי, שיש בכפר גם רחוב על שמו, זוכה להערכה רבה בין היתר גם בזכות אחת מצֶאֱצָאִיּוֹתָיו, וילמה פטירי, הפעילה מאוד בהפצת פועלו של האינטלקטואל. אם תרצו ללמוד עוד על מסורות הקרנבל, אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו. בכל פעם שאני נזכר בקרנבלים של נעוריי, עולה תמיד לנגד עיני אותה תמונה אחרונה – מטאטאי הרחובות שסילקו בבוקר המחרת את פתיתי הנייר מהרחובות, העלימו כל זכר לחגיגה הפרועה, והחזירו את הכפר לקדמותו. אז הייתה נוחתת עלי מלנכוליה כבדה, אותה מלנכוליה שמלווה כיום את זיכרון הקרנבל שאני נושא בתוכי. לעולם לא יהיה שוב טעם להתחפש לשריף, לזורו, לאינדיאני, לבאטמן או ספיידרמן (בבגדים שכיום קטנים עלי), כדי להיראות צעיר מכפי שאני. ונדמה שכולם שקועים בשיחות רק על הפסטיבל של האתמול ועל ההיסטוריה של הקרנבל, ולא על ההווה. היום, כשהחגיגה נראית יותר ויותר כמו תענית, אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, הקרנבל של ילדותי. הוא נראה יותר ויותר כמו אחד מאותם זיכרונות על סף ארץ החלומות.

אם יש סטריאוטיפ מעוות שמרטינה סקיירה היתה רוצה למחוק מהלקסיקון, זה הסטריאוטיפ שכל הסיציליאנים הם מאפיונרים. במכתב קצר ואישי היא מתארת את המצב מנקודת מבטה, ומספרת כיצד חווים צעירי האי את המאבק המתמשך במאפיה היי כולם, זו שוב אני, מרטינה מסיציליה. במאמרים הקודמים דיברנו על כמה מהאתרים היפים ביותר באי שלי, אבל הפעם הייתי רוצה לדבר איתכם על נושא קצת אחר, שקרוב מאד לליבי. נושא רגיש וקשה עבור כל הסיציליאנים. חשוב לי להפריך מיתוס, מיתוס נורא שכבר עשרות שנים פוגע בנו ומפלה אותנו לרעה: מיתוס המאפיה. אין לכם מושג כמה פעמים יצא לי להציג את עצמי בפני אנשים, וברגע ששואלים אותי מאיפה אני ואני עונה: "פלרמו" הם מיד מחייכים ואומרים "Minchia Mafiosa Sei" (כלומר "אההה, אז את מאפיונרית", בניב סיצילאני). חשוב לי להפריך אחת ולתמיד את המיתוס המעוות הזה שכל הסיציליאנים הם מאפיונרים. זה בכלל לא ככה, והנזק שגרמה המאפיה נגרם בראש ובראשונה לתושבי סיציליה. אספר לכם אנקדוטה קטנה: יום אחד, בקיץ 1992, קצת אחרי שאחותי נולדה, אמי ישבה בבית הכפר שלנו (למשפחות רבות באיטליה יש בית נופש קטן באזור הכפרי, בנוסף לבית הראשי בעיר) עם אחותי התינוקת בין זרועותיה, וצפתה בטלוויזיה. לפתע היא שמעה רעש אדיר שהרעיד את הקירות. כמה רגעים לאחר מכן נקטעו התוכניות והחל משדר מיוחד, וכך אמי גילתה מה קרה – חודשיים בלבד אחרי שנרצח השופט פאלקונה (תיכף נדבר עליו) פיצוץ חדש הרעיד את מרכז העיר פלרמו . הפיצוץ הנוראי, שהיה כל כך עצום עד שההדים שלו הרעידו את בית הכפר שלנו שנמצא במרחק קילומטרים מהעיר עצמה, נודע בהמשך כ"פיגוע ברחוב ד'אמליו" – הטבח שבו נרצח השופט וחוקר המאפיה פאולו בורסלינו. כבר בבית הספר היסודי, כשמלמדים אותנו על הדברים החשובים ביותר בסיציליה, המורים אומרים לנו שהרשימה הזאת כוללת לא רק ערים חשובות או אתרים היסטוריים אלא גם אנשים אמיצים כמו השופטים וחוקרי המאפיה ג'ובאני פאלקונה (Giovanni Falcone) ופאולו בורסלינו (Paolo Borselino), פעילים חברתיים כמו ג'וזפה (פפינו) אימפסטטו (Giuseppe Impastato), פוליטקאים כמו פיירסנטי מטארלה (Piersanti Mattarella), ואנשי דת כמו האב ג'וזפה פוליסי, המכונה "3P" (Padre Pino Puglisi). ציינתי כאן רק כמה מהשמות הידועים ביותר של המתנגדים למאפיה, אבל עליכם לדעת שהרשימה המלאה היא ארוכה מאד. אין לכם מושג כמה שמות נוספים הייתי יכולה להמשיך ולמנות בפניכם. הקורבן שהאנשים האלה הקריבו הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של האי, וכבר בבית הספר היסודי מלמדים אותנו בסיציליה על המאבקים שהאנשים האלה ניהלו, ועל המצבים הקשים, המכוערים, והבלתי אפשריים שמולם הם ניצבו. אני זוכרת את השיעורים האלה, אבל אני גם זוכרת שמכיוון שהייתי רק ילדה, מכיוון שכולנו היינו צעירים מאד, לא באמת הבנו את משמעות הדברים. התייחסנו להרצאות האלה כאל משחק. רק בהמשך הבנו. אני עדיין זוכרת את אחד הסרטים הראשונים שלקחו אותנו לראות בקולנוע: I Cento Passi ("מאה הצעדים") סרט שיצא בשנת 2000 ועסק בפפינו אימפסטטו, בחור צעיר שהקדיש את חייו מלחמה במאפיה וייסד בשנת 1977 עם קבוצת חברים תחנת רדיו, Radio Aut. אני זוכרת עדיין את אחד המשפטים שהוא צעק באומץ: "אני רוצה לכתוב שהמאפיה היא הר של חרא!", וכמובן שהוא צדק. פפינו אימפסטטו נולד למשפחה עם קשרים למאפיה, והתנער ממנה ובעיקר מאביו שעבד בשירות הבוס המקומי. פפינו נרצח ב-9 במאי 1978 בהוראתו של הבוס גאטאנו באגלמנטי (Gaetano Badalmenti), שגר במרחק 100 צעדים בלבד ממנו (ומכאן גם שם הסרט). גם היום הסרט הזה מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש, ואם תצליחו למצוא עותק, אני ממליצה לכם לצפות בו. המורים שלנו לא הסתפקו בלהקרין לנו סרטים – הם לקחו אותנו להשתתף בהפגנות ועצרות ואירועי מחאה לזכרם של אנשים דגולים, האמיצים ביותר, אלה שנרצחו על ידי המאפיה משום שלא הסכימו לשתוק ולהרכין ראש. רק כשגדלתי קצת, והגעתי לחטיבת הביניים, התחלתי להבין את משמעות האירועים האלה, את החשיבות שלהם. מידי שנה ב-23.5 מציינים בסיציליה את "יום החוק", על מנת לזכור את הקורבן שהקריבו ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו. לרגל היום הזה נערך מסע של ממש, מסע החוק: ספינה יוצאת מהנמל בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia) שבמחוז לאציו, ושטה עד לפלרמו. הספינה מלאה עד אפס מקום בתלמידים שמשתתפים באירוע הזה, שמטרתו לזכור את קורבנות המאפיה. התלמידים האלה, ביחד עם תושבי סיציליה, מארגנים שתי תהלוכות: אחת שיוצאת מוויה ד'אמליו (via d’Amelio), המקום שבו נרצח בורסלינו, ואחת מאולם בית המשפט הידוע בכינוי "אולם הבונקר" (aula Bunker), שבו נערך המשפט הענק (il maxiprocesso) שנערך נגד הקוזה נוסטרה (Cosa Nostra) – רגע השיא במאבק שניהלו פאלקונה ובורסלינו נגד המאפיה בפאלרמו, שבמהלכו הורשעו 365 מאפיונרים בשנת 1992. הטבח בוויה ד'אמליו התרחש ב-19 ביולי 1992, וגבה את חייהם של שישה בני אדם – השופט פאולו בורסלינו וחמשת השוטרים שאיבטחו אותו: אגוסטינו קטאלאנו, עמנואלה לוי (האישה הראשונה שצורפה אי פעם למערך האבטחה של השופטים), וינצ'נצו לי מולי, ואלטר אדי קוזינה, וקלאודיו טראינה. בנוסף, 24 איש נפצעו. שתי תהלוכות המחאה והזיכרון נפגשות ומתאחדות מתחת לעץ של בורסלינו, ושם נציגים שונים נושאים נאומים לזכרם של הגברים והנשים שאיבדו את חייהם בגלל המאפיה. בשעה 17:56, השעה שבה נרצח השופט, עומדים כולם בשקט לדקת דומייה. אירוע חשוב נוסף הוא יום השנה לציון הטבח בקאפאצ'י (la strage di Capaci), שבו נרצח השופט ג'ובאני פאלקונה, אישתו פרנצ'סקה מורווילו (Francesca Morvillo, שופטת גם היא), והשוטרים ויטו סקיפאני, רוקו דיצ'ילו ואנטוניו מונטינארו. 23 אזרחים נוספים נפצעו כתוצאה מהפצצה שהפעילו שני מאפיונרים שהתמקמו על גבעה מול הכביש המהיר, וחיכו לרגע המדויק שבו יוכלו לפגוע בשופט שניסה לעצור את פעילותם. הטבח בקאפאצ'י התרחש ב-23 במאי 1992, בעיירת החוף קאפאצ'י, לא רחוק משדה התעופה של פארלמו (שנקרא כיום על שם שני השופטים – פאלקונה ובורסלינו). מדי שנה, ביום השנה למותם, נערך אירוע זיכרון על הכביש המהיר מתחת לאנדרטה שהוקמה לזכרם. כל מי שנוסע על הכביש הזה יכול לראות שעל הגבעה ניצב מבנה לבן שעליו כתבו באותיות ענקיות: NO MAFIA. שרידי המכוניות שהתפוצצו מוצגים כיום ברומא, בבית הספר לשוטרים שבעיר הבירה. הפגישה בשופטים הסעירה את סיציליה. בעקבות מעשי הטבח האלה נולדו עמותות שונות שמטרתן להילחם בפשע המאורגן ולקדם תרבות חוקית, אנטי-מאפיונרית, ברחבי האי. אחת מהעמותות הידועות ביותר היא זו שהוקמה על ידי מריה פלקונה, אחותו של ג'ובאני פאלקונה. עמותות מפורסמות נוספות הן ליברה (Libera) שפועלת לשחרר שטחים חקלאיים מידי המאפייה, ואדיופיצו (Addiopizzo, כלומר – "להתראות שוחד", שמנסה להילחם בתופעת דמי החסות שסיציליאנים רבים נאלצים לשלם). סיציליאנים רבים לא מוכנים לשתוק יותר. בימים אלה, בזמן שהתיישבתי לכתוב את המאמר הזה, שמעה איטליה כולה בשורה חשובה – לאחר שהעביר כשלושים שנים במנוסה, נעצר המבוקש מספר אחת באיטליה: המאפיונר מתאו מסינה דנארו (Matteo Messina Denaro), שרצח רבים ומילא תפקיד מרכזי גם ברציחתם של השופטים פאלקונה ובורסלינו. המעצר של מתאו מסינה דנארו היה ניצחון עבורנו, האזרחים, והפסד עבורם, עבור המאפיה. אבל למרבה הצער המלחמה רחוקה מלהסתיים. ביום שבו נתפס מסינה דנארו הניח נער צעיר פתק על קברו של ג'ובאני פאלקונה, ועליו נכתב "עשינו את זה, ג'ובאני... אחרי 30 שנה!" לא במקרה הבחור הזה בחר להשתמש במילה "עשינו", משום שגם אם אתה לא משתייך לכוחות הביטחון, גם אם את לא שופטת חוקרת שנאבקת במאפיה, אנחנו הסיציליאנים מרגישים שכולנו קצת פאלקונה ובורסלינו. פאלקונה נהג לומר משפט, מעין מוטו שייצג אותו והיום משמש השראה לסיצילאנים רבים: "האנשים חולפים, הרעיונות נשארים. נשארים הערכים שלהם, שימשיכו להלך בעזרת רגליהם של אנשים אחרים". ועם המשפט הזה הייתי רוצה לסיים, ולומר לכם שלמרות הסטריאוטיפים, סיציליה איננה רק מאפיה. המאפיה היא סרטן שבו אנחנו צריכים להמשיך להילחם, אבל סיציליה איננה המאפיה, ובוודאי שאי אפשר לצמצם את כל הזהות של האי המדהים הזה למילה עלובה אחת. סיציליה היא שמש, היא ים, היא אוכל, היא שמחת חיים ותרבות ואתרים יפהפיים, והיא גם פאלקונה ובורסלינו. סיציליה היא כל הנשים והגברים שנלחמו וממשיכים להילחם ללא הפסקה בפשע המאורגן. זו הסיציליה האמיתית.

אין כמו פלרמו (פאלרמו): אוצרות אומנותיים ואדריכליים מפורסמים, ארנצ'ינה פריכים ולוהטים, גלידה מדהימה, אנשים סוערים, ואווירה שמצליחה לבלבל לגמרי את כל התיירים. במאמר זה נצטרף למרטינה, פאלרמיטנית מבטן ומלידה, לסיור ברחבי העיר. ונחגוג ביחד עם המקומיים את החג הכי חשוב בפלרמו: חגה של הקדושה רוזליה צ'או, שמי מרטינה! בחורה פאלרמיטנית (ילידת פלרמו) שאוהבת את העיר שלה, ולפעמים גם שונאת אותה... בכל פעם שיש לי קצת זמן פנוי, אני מנצלת את ההזדמנות ויוצאת לטייל ברחבי המרכז ההיסטורי של העיר המרהיבה והמשוגעת הזאת, שכובשת ומפתה את כל מי שמגיע אליה, ומצליחה לבלבל את כל המבקרים. אני רוצה לקחת אתכם לביקור מיוחד בפלרמו – גם בחלקים המוכרים וגם בחלקים שרק המקומיים יודעים עליהם. אבל לפני שנצא לדרך, עצה ידידותית: בפלרמו כדאי להתלבש בשכבות, משום שהטמפרטורה כאן יכולה להשתנות ברגע, ולצנוח מ-25 מעלות ל-10 מעלות. ועצה נוספת: בואו רעבים! האוכל בפלרמו הוא אחת האטרקציות הפופולריות בעיר... התחנה הראשונה שבה כדאי לכם לבקר בעיר היא פיאצה אינדיפנדנצה (Piazza Indipendenza). כאן נמצא אחד האתרים החשובים והמופלאים ביותר בפלרמו – פאלאצו דיי נורמני (Palazzo dei Normani), הידוע גם בתור פאלאצו ראלה (Palazzo Reale). הפאלאצו דיי נורמני נולד כמשכנם של מלכי סיציליה בתקופה הנורמנית, ובתוכו אינספור חדרים מקושטים בפאר רב, כנסיות, והיהלום שבכתר – הקפלה פלטינה (Cappella Palatina ), בזיליקה קטנה בסגנון סיצילאני-נורמני שקירותיה מכוסים לחלוטין בפסיפסים ביזנטיים מוזהבים שמכשפים את המבקרים. רוב הפסיפסים עוסקים בנושא "ישו פנטוקראטור" (כלומר ישו שליט העולם כל היכול), ואילו תקרת העץ היא מלאכת מחשבת של לוחות עץ מעוטרים בציורים נדירים ויקרי ערך. סוד קטן: מתחת לקפלה מסתתרת כנסייה קטנה נוספת (אבל הכניסה אליה אסורה רוב הזמן). הפאלאצו דיי נורמני נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, וכיום משמש המבנה כמקום מושבה של האסיפה המחוזית ובית המחוקקים של סיציליה. בתום הביקור, נכנס לתוך ליבה הפועם של פלרמו דרך אחד משערי הכניסה המרכזיים של העיר מאז המאה ה-15: פורטה נואובה (Porta Nuova). השער המונומנטלי הזה יוביל אותנו לעבר הרחוב העתיק ביותר בעיר, הקסארו (Cassaro), שלאחר איחוד איטליה שינה את שמו ונקרא כיום על שם המלך ויטוריו אמנואלה (Corso Vittorio Emanuele). כאן מתחיל כור ההיתוך הפאלרמיטאני האמיתי, ואופיה של העיר נחשף בפני המבקרים: תוכלו לראות אנשי עסקים יושבים באחד מבתי הקפה האופנתיים מול קתדרלת סנטה ורג'ינה מריה אסונטה (Santa Vergine Maria Assunta) ומדסקסים עסקים בעודם לוגמים כוס אספרסו; תיירים מכל רחבי העולם שנמשכים ליופי המשוגע של פלרמו; ופאלרמיטנים שלא מדברים מילה באיטלקית, מבינים רק את הדיאלקט המקומי, נשענים על הקירות ואוכלים בהנאה מאכלים מטוגנים כבר בשמונה בבוקר. איכשהו, תיירים נוטים תמיד לפנות דווקא אל הפאלרמיטנים האלה ולבקש הוראות הגעה לשלל האתרים בעיר. ולמרות שלא אלה ולא אלה מדברים איטלקית, איכשהו כולם מצליחים להבין אחד את השני... הגענו כעת לקתדרלה – אחד האתרים האהובים בעיר, מסוג המקומות שכולם נכנסים אליהם כדי להתפעל, לצלם, ולהעלות סטורי לאינסטגרם... הקתדרלה נבנתה במאה ה-12 והיא מעוצבת בסגנון ערבי-ביזנטי-נורמני. ערבי – משום שבזמן הכיבוש הערבי של סיציליה, הכנסיה הוסבה למסגד. נורמני – בגלל שלאחר שרוג'רו הראשון כבש את סיציליה, הוא הפך את המסגד בחזרה לכנסייה, ושיפץ אותה בסגנון נורמני. ההשפעות הנאו-קלאסיות נובעות מכך שבמאה ה-18 עבר המבנה שיפוץ מקיף נוסף. מעניין לדעת שמבנים רבים בעיר מספרים דרך האדריכלות שלהם את ההיסטוריה של סיציליה כולה – האי שנכבש שוב ושוב, וספג לתוכו את ההשפעות התרבותיות של הכובשים השונים. לא פלא שהקתדרלה מככבת ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בעיר! מומלץ לשלם כמה יורו ספורים והצטרף לסיור מודרך, שיעזור לכם להבין מה אתם רואים. לאחר הסיור המודרך מומלץ להתעכב ולבקר במרפסות הפנורמיות של הקדתרלה, שמהן אפשר להנות מנוף מרשים במיוחד – כל העיר פלרמו נפרשת מתחת לרגליכם, גם החלקים היפים, וגם החלקים הפחות יפים של העיר. מכאן נמשיך לאורך קורסו ויטוריו אמנואלה, נציץ לתוך החנויות הרבות שישמחו את חובבי השופינג והמזכרות, ונעצור להתרעננות קטנה בקפדוניה (Cappadonia ) – אחת מחנויות הגלידה והגרניטה הטובות באזור. חובה להזמין כאן בריוש (לחמניה מתוקה) ממולא בגלידה! טיפ – מי מכין את הגלידה הכי טובה בפלרמו? בפלרמו, כדאי לדעת, פועלות כמה מהגלידריות הטובות ביותר בסיציליה, ואני ממליצה לכם מאד לטעום כמה שיותר גלידות וגרניטות בכמה שיותר מקומות! נסו לדוגמה את הבריוש עם גלידה בגלידריית סיניור די קרבוניאנו (Il Signor di Carbognano). לגלידריה הזאת יש מספר סניפים ברחבי העיר, והגלידה מעולה בכולם. גם באזור התחנה המרכזית יש גלידריה מעולה בשם דה צ'יצ'ו (da Ciccio) . לאורך קורסו ויטוריו אמנואלה יש מספר נוסף של כנסיות יפהפיות. תיירים רבים מדלגים עליהן, ומתמקדים במקומות המפורסמים ביותר בעיר, אבל אם יש לכם זמן אני ממליצה בחום להיכנס פנימה ולגלות כמה מהאוצרות הפחות מוכרים בעיר. מומלץ במיוחד להיכנס לכנסיית אורטוריו דל סנטיסימו רוזריו אין סנטה צ'יטה (Oratorio del SS. Rosario in Santa Cita), הנמצאת בוויה ואלוורדה 3 (Via Valverde), וידועה בזכות הפסלים המדהימים שפיסל ג'אקומו סרפואה (Giacomo Serpotta). עוד כנסייה שלדעתי אסור להחמיץ היא כנסיית סנטיסימו סלבטורה (La Chiesa di Santissimo Salvatore) , הידועה בזכות צורתה הייחודית – היא נראית כמו תאטרון קטן, ומעוטרת כולה בשיש צבעוני ופרסקאות יפים. כעת הגעתם לאחת הנקודות הכי חשובות במרכז ההיסטורי של פלרמו – אי קוואטרו קאנטי (I Quattro Canti). שמה הרשמי של הכיכר הזאת הוא פיאצה וילנה (Piazza Villena), אבל כמעט אף אחד לא קורא לה כך. בנקודה זו מתחברים ארבעת הרובעים של העיר, וארבעה פסלים המוקדשים לארבע הקדושות המגנות של פלרמו (נינפה, אגתה, אוליבה וכריסטינה) מעטרים אותה. בנוסף, ניצבים כאן גם פסלים של כמה מהמלכים החשובים בהיסטוריה של פלרמו – המלך שארל החמישי, פיליפ השני, פיליפ השלישי, ופיליפ הרביעי. בלב הכיכר הבארוקית והמרשימה נמצאת מזרקה המעוטרת בפסלים אלגוריים המסמלים את ארבע העונות. בשלב זה תוכלו לבחור: אפשרות אחרת היא ללכת לכיוון פונטנה פרטוריה (Fontana Pretoria ), המכונה גם "פיאצת הבושה" (פיאצה דלה ורגונייה – Piazza della Vergogna) בשל כל הפסלים הערומים המוצבים בה. כאן נמצאות שתי כנסיות יפות במיוחד: כנסיית סן קטלדו (Chiesa di San Cataldo) שנבנתה בסגנון ביזנטי-ערבי-נורמני ומפורסמת בזכות הכיפה האדומה שלה, וכנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו (Santa Maria dell’Ammirgalio). אפשרות שנייה היא להמשיך ישר לאורך ויה מאקדה (via Maqueda), ולהתחיל לאכול... המלצה לוהטת – הארנצ'ינה הכי טובים בפלרמו! ויה מאקדה הוא הרחוב שבו תמצאו כמה מחנויות הארנצי'נה (Arancine) הטובות בעיר. המקומות האהובים עליי באופן אישי נקראים קה פאלה ( ke palle ), ספריגולה פלרמו ( sfrigola Palermo ) ופלרמו סטור קפה ( Palermo Store Cafè ) . ולפני שנמשיך, תיקון קטן: אני יודעת שכולכם חושבים שלכדורי האורז הממולאים מסיציליה קוראים "ארנצ'יני", אבל זו טעות! השם הנכון הוא ארנצ'ינה (arancine), ואפילו האקדמיה האיטלקית ללשון הכריזה שכך יש לקרוא למאכל. בכמה חלקים של סיציליה אמנם מתעקשים לקרוא לארנצ'ינה "ארנצ'יני", אבל הם לא מבינים שום דבר... ואם תבקשו מהמוכר בפלרמו ארנ'ציני (arancini) במקום ארנצינה (arancine), יצחקו לכם בפרצוף (ואולי אפילו יכעסו). בכל מקרה – ברחוב הזה תוכלו למצוא ארנצ'ינה אבורו (abburro) – כלומר ללא מילוי, בטעם חמאה, ארנצי'נה אקארנה (accarne) – כלומר במילוי בשר, ארנצ'ינה במילוי חצילים, אפונה, ועוד... בנוסף תוכלו למצוא עוד מיליון סוגים של מאכלים מטוגנים, וסנדוויצ'ים מתפקעים מרוב מילוי וטעם. הפופולריים ביותר הם פאניני אה פאנלה אה קאצילי (Panini a panelle e cazzilli) – סנדוויצים מבצק רך במילוי חביתת חומוס נימוחה וקרוקטים מתפוחי אדמה, ו פאניני קון לה מילצה (Panini con la milza , הנקראים בדיאלקט פאניני קה מאוזה Panini ca meusa), כלומר סנדוויצ'ים ממולאים בטחול. רגע, אל תעשו פרצוף! זהו אחד המאכלים המזוהים ביותר עם העיר. כן, פה בפארלמו אנשים מאד אוהבים לאכול חלקי פנים... לקינוח (אם ישאר לכם מקום) תוכלו כמובן להזמין קנולו ממולא בריקוטה טרייה. בפלארמו מכינים את הקנולי הטובים ביותר! המתכון שלנו לפאנלה: לאחר שאכלתם ושבעתם, המשיכו ללכת לכיוון תאטרו מאסימו ויטוריו אמנואלה (teatro Massimo Vittorio Emanuele) . זהו תאטרון האופרה הגדול ביותר באיטליה, והשלישי בגודלו באירופה. אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם להיכנס פנימה ולהצטרף לסיור המודרך ולגלות את כל הסיפורים והאגדות שנקשרו בתאטרון הזה. המבנה עצמו מרשים מאד, ובמיוחד התקרה הניידת המעוטרת בפרסקאות (בחודשי הקיץ נהגו להסיט את התקרה, ולתת לאוויר הקריר להיכנס לתאטרון ולאוורר את החלל). התחנה הבאה במסלול שלנו היא פיאצה רוג'רו סטימו (Piazza Ruggero Settimo). כדי להגיע לכאן נלך לאורך ויה רוג'רו סטימו (via Ruggero Settimo), יעד מושלם לעשות בו קצת שופינג. הפיאצה עצמה ידועה בזכות התאטרון שבה (תאטרו פוליתאמה גריבלדי – Teatro Politeama Garibaldi) ומשום שהיא מקום מפגש פופולרי עבור הצעירים שמגיעים הנה עם הסקייטבורדים שלהם או משחקים כדורגל. לו הייתי אתם הייתי מתיישבת קצת לנוח בשלב זה, על אחד מספסלי השיש הלבנים מול התאטרון. לאחר שהתאוששתם, נמשיך ללכת לאורך ויה ליברטה (Via Libertà) , רחוב הידוע בזכות הבוטיקים היוקרתיים שבו. בסוף הרחוב ממתין לכם פארק פיירסאנטי מאטארלה (Parco Piersanti Mattarella) , שעד לפני כמה שנים נודע בכינוי "ג'ארדינו אינגלזה" (Giardino Inglese) כלומר הגן האנגלי, בגלל העיצוב האנגלי הטיפוסי שלו. לכאן מגיעות מידי סוף שבוע משפחות רבות, והילדים נהנים להתרוצץ בין הצמחים העתקים, לעלות על מתקני המשחקים, ולאכול גלידה כמובן. אם עדיין לא אכלתם, או שאכלתם אבל שוב מקרקרת לכם הבטן, תוכלו למצוא באזור זה כמה מסעדות מומלצות. מקום שאני אוהבת במיוחד ומתמחה באוכל מקומי בסגנון מודרני הוא לוקאלה פלרמו ( Locale Palermo ). זהו ביסטרו מקסים, במרחק קצר מתאטרון פוליתאמה, וחובה להזמין פה מקום מראש! אם אתם מחפשים מקום מסורתי יותר, נסו את אוסטריה באלארו ( Osteria Ballarò ), לא רחוק מקווארטו קאנטי. האוכל פה נהדר! מומלץ מאד להזמין מקום מראש. עוד מקום מומלץ מאד הוא לה קורטה דיי מנג'וני ( La Corte dei Magioni ), התפריט פה פאלרמיטני מסורתי, והמנות עצומות בגודלן. כדאי לבוא עם תיאבון רציני! חיי הלילה של פלרמו - לאן אפשר לצאת בערב בפלרמו? האזורים הפופולריים ביותר הם פיאצה סנט'אנה (Piazza Sant’Anna) ופיאצה סן מאג'ונה (Piazza San Maggione). פיאצה סנט'אנה מלאה במקומות בילוי, אבל לרוב כולם מעדיפים לשבת בחוץ, בפיאצה עצמה, לשתות, לקשקש וגם לרקוד (לעיתים קרובות עובר שם איש על אופנוע עם מערכת הגברה, שם מוזיקה ומרקיד את כולם). אם אתם מחפשים אזור קצת יותר אלגנטי, עם ברים שמגישים קוקטיילים ואת מיטב היינות, נסו את הרחובות הקטנים שמסביב לתאטרון מאסימו (Teatro Massimo), או את ויה דיי קיאווטיירי (Via dei Chiavettieri) – רחוב מלא במקומות בילוי פופולריים. מתי כדאי לבקר בפלרמו? החגיגה הסוערת של סנטה רוזליה התקופה הטובה ביותר לבקר בעיר היא בחודש יולי, משום שזו העונה שבה פלרמו מציינת את חגה של הקדושה המגנה של העיר – סנטה רוזליה (Santa Rosalia). מידי ה-14 ביולי מארגנת העיר חגיגה גדולה, הידועה בדיאלקט הפאלרמיטני בשם "או פיסטינו" (U FISTINU). החגיגה הזאת מתקיימת ברצף מזה 397 שנה (ולמעשה רק מגפת הקורונה עצרה אותה). כל משפחה בפארלמו נכנסת לאוטו בשעות אחר הצהריים המאוחרות (למרות שהאירוע מתחיל רק בתשע בערב), ומגיעה למרכז ההיסטורי, בניסיון לתפוס את המקומות הטובים ביותר, קרוב ללב האירועים, כדי לראות את התהלוכה הגדולה (שנקראית לה ספילטה דל קארו טריונפלאה – la sfilata del carro trionfale). חלק בלתי נפרד מהמסורת הוא להתייצב באזור הנמל, לעמוד בתור, ולקנות סנדוויץ' עם טחול – או פאני קה מאוזה (U pani ca meusa) או את אחד מהסנדוויצ'ים המקומיים האחרים. המקום הכי פופולרי לקנות בו סנדוויצ'ים נקרא פאנה קה מאוזה (Pane Ca’ Meusa) והוא נמצא בפורטה קארבונה (Porta Carbone). הם מכינים שתי גרסאות מיוחדות של הכריך המיתולוגי הזה – סקייטו (schietto), עם שפריץ של לימון וקצת גבינה מגוררת מעל הטחול, או מאריטאטו (maritatu), לאמיצים בלבד, עם תוספת נדיבה של ריקוטה. חובה לאכול את הסנדוויץ' הזה בעמידה. לכל היותר תוכלו להישען על האוטו, לנגוס, להיאנח, וללכלך את הידיים בשומן (משום שאת הטחול מטגנים בשומן חזיר לפני שמכניסים אותו לכריך...). מקום נוסף, קדוש ומקודש, נקרא ל'אנטיקה פוקצ'ריה סן פרנצ'סקו ( L’Antica Focacceria San Francesco ). חנות זו נולדה בשנת 1834, והיא ככל הנראה המפורסמת ביותר בעיר. רבים טוענים שכאן מכינים את כריך הטחול ואת כריך הפאנלה (חביתת חומוס) הטובים ביותר בפלרמו. שבעים ומרוצים, תוכלו כעת לצפות בתהלוכה עם הקארו (carro) – העגלה שבונים מידי שנה, ועליה מורכב הפסל של הקדושה רוזליה, המכונה בפלרמו "A SANTUZZA". הכרכרה מקושטת בפרחים צבעוניים, ורוכבות עליה גם ילדות לבושות בלבן, ולראשן זר ורדים (סמל הקדושה). לצידן עומדים רקדנים שמלהיבים את הקהל ומשליכים על הצופים עלי כותרת של פרחים. העגלה יוצאת לדרך מאזור פורטה נואובה (Porta Nuova), ומגיעה לשער שממול – פורטה פליצ'ה (Porta Felice). במהלך התהלוכה נערכים מופעים שונים המסמלים את הנס של סנטה רוזליה, שהצילה את האוכלוסיה המקומית בזמן מגפת הדבר שתקפה את העיר בתחילת המאה ה-17. לפי האגדה, העגלה שעליה פסל הקדושה רוזליה חייב לחצות את שער פורטה נואובה עד חצות בדיוק, אחרת אסון יפול על תושבי פלרמו. ואכן, אם תשאלו את המקומיים הם יספרו לכם שבשנים שבהן הפסל איחר להגיע וחצה את השער אחרי חצות, פקדו את העיר רעידות אדמה הרסניות. אבל לפני שהקדושה מגיעה לשער, רוב הקהל זז לכיוון הים, משום שבחצות מתחילים הזיקוקים, המשוגרים לאוויר לפי מקצב המוזיקה שמנגנת התזמורת. הזיקוקים מסמלים את האור – החיים שרוזליה הקדושה העניקה בחזרה לתושבי פלרמו. במהלך החגיגה אי אפשר שלא לאכול באבאלוצ'י (babbaluci) – שבלולים מאודים המוגשים עם פטרוזיליה ושום, או סקאצ'ו (u scacciu) – פירות יבשים, ומולוני פריסקו (muluni friscu) – אבטיח קר (כל שמות המאכלים הם כמובן בדיאלקט פאלרמיטני!) בלי שלושת המאכלים האלה, זו לא החגיגה של סנטה רוזליה! זו ללא ספק אחת החגיגות החשובות והיפות בפלרמו, וביום שלמחרת (ה-15 ביולי) יוצאת תהלוכה דתית מהקתדרלה של העיר ובה נושאים המאמינים את שרידיה של הקדושה. אבל למען האמת כיום מעטים הולכים לתהלוכה, ורוב תושבי העיר מנצלים את יום החופש כדי לצאת לכפר ולארגן חגיגה מסוג אחר – על האש! אחד המאכלים הנפוצים ביותר שהמקומיים אוהבים לאכול ביום זה הוא סטיגיולה (stigghiola) – מעין נקניקייה שעדיף לא לשאול מה בדיוק היא מכילה, ולהסתפק בידיעה שהיא טעימה באופן שערורייתי. לצד הבשר מגישים כמובן גם קאקואוצ'ולי (cacuoccioli) – ארטישוקים טריים צלויים על פחמים ומתובלים בשמן זית, שום, פטרוזיליה, מלח ופלפל. נקודת התצפית הכי מרשימה על פלרמו אם תרצו לראות את פלרמו והמפרץ כולו מנקודת תצפית מיוחדת, ואתם מוכנים להתאמץ כדי להגיע למקום, תוכלו לטפס במעלה ה"אקיאנטה" (acchianta). זהו מסלול הליכה במעלה הר פלגרינו (monte Pellegrino) באורך 4 ק"מ. למעשה, זהו לא סתם מסלול הליכה אלא מסלול המיועד לצליינים, וקהל המאמינים נוהג לערוך אותו פעם בשנה, בחודש ספטמבר. חלקם מטפסים למעלה יחפים, וחלקם מטפסים על הברכיים והידיים, כסמל לאמונה ולענווה. כמובן שתוכלו לעלות לכאן גם עם נעליים. כאשר תגיעו לכנסיה הקטנה שבראש ההר, תראו שהעייפות נעלמת באופן פלאי ממש, ובמקומה תמלא אתכם תחושת התפעלות והתרוממות. הנוף הנשקף מהנקודה הזאת הוא מרשים במיוחד, ושווה את המאמץ. לחילופין, ניתן להגיע למעלה גם עם רכב פרטי. ואם אתם שואלים את עצמכם מדוע כתבתי בתחילת המאמר הזה שאני אוהבת את פלרמו אבל לפעמים גם שונאת אותה, אסביר מיד: למרות שפלרמו עשירה באוצרות אמנותיים ותרבותיים, דברים רבים לא עובדים בעיר, החל מהתחבורה הציבורית וכלה בשירותים היומיומיים. פלרמו היא עיר מופלאה, אבל לא פשוטה, ורבים מאיתנו בוחרים לעזוב אותה למען יעדים שבהם קל ונוח יותר לחיות. פלרמו שלי יכולה להציע הרבה יותר ממה שאי פעם נוכל לדמיין, אבל הניהול הלא נכון וחוסר האכפתיות של חלק מהתושבים עצמם פוגעים בעיר ומשאירים לעיתים חור בלב. וחבל... משום שפלרמו, בואו נודה על האמת, היא אחת ויחידה.

רוב התיירים מכירים את סיציליה כיעד מושלם לחובבי טבע וחופים, ארכיאולוגיה והיסטוריה, ואוכל משובח, כמובן. אבל מה שרוב המבקרים לא יודעים הוא שמתחת לפני השטח מסתתרת היסטוריה יהודית מפתיעה ומרתקת. הפעם נצא למסע בעקבות הקהילה היהודית העתיקה שבעיר סירקוזה, ונבקר במקווה שהתגלה במקרה וחשף את עברה המורכב של העיר מאמר אורח: ג'וזפה פוצ'ו בכל רחבי איטליה נמצאים אתרים יהודים חשובים, וביניהם גטאות, בתי כנסת ובתי קברות. ערים כגון רומא וונציה מפורסמות במיוחד בזכות ההיסטוריה היהודית שלהן – מעטים התיירים שלא שמעו על הגטו היהודי בוונציה ועל הקהילה היהודית ברומא. אבל מה שמבקרים רבים לא יודעים, ולמעשה רוב האיטלקים בעצמם לא יודעים, הוא שדווקא בדרום איטליה שגשגה פעם קהילה יהודית גדולה ומפוארת. הקהילה היהודית באי סיציליה הייתה חשובה וגדולה במיוחד, וחלק גדול מבני הקהילה בחרו להתיישב בעיר סירקוזה – אחת הערים העתיקות והחשובות באי. סירקוזה, הידועה כעירו של הממציא היווני ארכימדס, נוסדה לפני כ-2800 שנה כמושבה יוונית. היהודים הראשונים הגיעו לעיר כבר לפני כ-1500 שנה בתקופת האימפריה הרומית. הקהילה גדלה משמעותית בימי הביניים, ועמדה בקשרי מסחר עם קהילות אחרות ברחבי הים התיכון. מכתבים ששלחו תושבי היהודים של סירקוזה נמצאו גם בגניזת קהיר. במאות ה-10 וה-11 הקהילה המשיכה לצמוח, ובמאה ה-15 מספרם של תושבי העיר היהודים הגיע לכ-35,000 איש, אך בשנת 1492 אירוע דרמטי הביא לסופה של הקהילה: צו הגירוש שהוציא מלך ספרד (באותם הימים סיציליה הייתה תחת שליטת ספרד) הוביל לסילוקם של כל היהודים משטח האי. רובם היגרו למחוז קלבריה שבדרום איטליה, ליוון או לרומא. במשך שנים רבות איש כמעט לא שמע על הקהילה היהודית בסיציליה. אבל בשנים האחרונות מספר תגליות ארכיאולוגיות עוררו עניין מחודש בקהילה העתיקה. לפני מספר שנים החליטה אשת אצולה סיציליאנית בשם אמליה דניאלי (Amalia Danieli) לשפץ מבנה עתיק ששייך למשפחתה ולהפוך אותו לחנות. במהלך העבודות היא שמה לב שישנו חלל תת קרקעי מלא בהריסות, שלא הופיע בתוכניות המתאר של המבנה. המבנה של הגברת דניאלי ממוקם ברובע העתיק שבדרום מזרח האי אורטיג'ה (Ortigia), במרכז ההיסטורי של סירקוזה. האזור כונה "לה ג'ודקה" (La Giudecca), ושימש ככל הנראה כרובע היהודי של העיר החל מהמאה העשירית ועד 1492. הפועלים של המרקיזה דניאלי חפרו ופילסו את דרכם פנימה, וגילו להפתעתם שהחדר המסתורי היה חדר מדרגות, שהוביל לעומק 10 מטרים מתחת לפני האדמה היישר לתוך אולם מרובע ובו עמודים מרובעים ותקרות מקומרות. חלקן העליון של דלתות הכניסה היה מקושת – צורה טיפוסית לאדריכלות היהודית המקומית. נדרשו כמה וכמה משאיות כדי לפנות את הפסולת שהצטברה לאורך השנים במבנה, אבל בסופו של דבר הוא פונה, ואז נחשפו בו שלוש בריכות בחלל המרכזי ושני חדרים קטנים יותר, שגם בהם ניצבו בריכות – כולן מחוברות למים זורמים. לנציגי העירייה, שהוזעקו על ידי האצילה, לא היו ספקות: מדובר על מקווה מהמאה החמישית לספירה – בריכת טבילה יהודית ששימשה לטקסי טהרה. לדברי המומחים, מדובר היה על אחד המקוואות החשובים באגן הים התיכון. אתר המקווה התגלה בסמוך לכנסיית סן ג'ובאנלו (San Giovannello) הממוקמת בפיאצטה דל פרקורסורה (piazzetta del Precursore) – כנסייה שלפי היסטוריונים רבים שימשה בעברה, בימי הביניים, כבית הכנסת הראשי של הרובע. ההשערה הזאת התחזקה לאחר שנמצאו במקום משפטים בעברית שנחרטו באבן. החלל הפנימי והחיצוני של כנסיית סן ג'ובאנלו המבנה הצמוד למקווה משמש היום כבית אירוח (בשם קאזה ביאנקה – Casa Bianca), ועומד בסמוך לרחוב שחצה את השכונה מצפון לדרום, ונקרא עד היום "ויה דלה ג'ודקה – Via della Giudecca", כלומר רחוב היהודים. בנוסף, המבנה ניצב על רחוב מקביל לוויה דלה ג'ודקה, בשם ויה אלגונה (via Alagona), אבל כדי להיכנס לחצר הפנימית שמובילה למבנה עצמו, יש לחצות סמטה צרה שבימי הביניים נקראה "רואה דלי באני – Rua delli bagni", כלומר – רחוב המרחצאות. המקווה של קאזה ביאנקה נהנה ממיקום אקסקלוסיבי ומיוחד, ולא רק משום שאפשר להיכנס ולבקר בו כמעט תמיד (שעות הפתיחה הן גמישות מאד, אבל יש לתאם את הביקור מראש). המקווה נמצא במרחק קצרצר מהאטרקציות המרכזיות של רובע הג'ודקה ואורטיג'ה כולה: פיאצה דואומו (Piazza Duomo), ויה אנדולינה (Via Andolina), טיילת אלפאו (Lungomare Alfeo), פיאצה ארכימדה (Piazza Archimede), פסל דיאנה (la statua di Diana), מעיין ארטוזה (לה פונטה די ארטוזה – la fonte di Aretusa), ארמון מאניאצ'ה (קסטלו מאניאצ'ה – Castello Maniace), מוזיאון בלאומו (מוזיאו בלאומו – Museo Bellomo), מוזיאון המריונטות הסיציליאניות (מוזאו דיי פופי סיצ'יליאני – Museo de i Pupi Siciliani), ומקדש אתנה (טמפיו די אתנה – Tempio di Atena). גם ה"נאפוליס" (Neapolis), כלומר האתר הארכיאולוגי שבלב העיר ובו התיאטרון היווני העתיק ופסל "האוזן של דיוניסוס" (אורקיו די דיוניסיו – Orecchio di Dionisio) נמצאים במרחק הליכה קצר. ובמילים אחרות – הג'ודקה של סירקוזה נמצאת באחד המקומות העתיקים ביותר באירופה. החיים היהודים בסיציליה עד שנת 1492 מנתה הקהילה היהודית בסיציליה כ-5000 איש באזור סירקוזה לבדה, והגיוני להניח שלפחות מחציתם גרו באי אורטיג'ה, מכיוון שהאי היה מקום ההתיישבות המרכזי באזור. התושבים היהודים היו חרוצים, מעורבים בחיי העיר, ודאגו בעצמם לצרכיהם. כל בתי העסק שנדרשו על מנת לקיים את חיי היום יום של הקהילה תפקדו היטב, והקהילה ניהלה מאפיות, קצביה, חנויות מסוגים שונים, טחנת קמח, שוק לתושבי הרובע, ואפילו מרפאה. ככל הנראה פעלו במקום מספר בתי כנסת, ולא רק אחד. בית הכנסת שעמד בפיאצה דל פרקורסורה (Piazza del Precursore) היה כפי הנראה המרכזי שבהם, ומשך אליו מספר גדול יותר של מתפללים. כפי הנראה שם גם ישב הרב. לא ידוע היכן בדיוק ניצבו שאר בתי הכנסת. האם ישנם עוד מקוואות נסתרים בסירקוזה? לאור הנוכחות הידועה והמוכרת של קהילה יהודית גדולה בסירקוזה, מוזר ומפתיע שאיש לא ידע על המקווה, עד שהוא התגלה במקרה על ידי המרקיזה עמליה דניאלי. אבל האם זהו המקווה היחיד בסירקוזה? למען האמת, ישנם ברובע אורטיג'ה עוד שני אתרים ארכיאולוגיים שעשויים להיחשב כבריכות טהרה, כלומר כמקוואות, אבל גם החוקרים וגם בכירים בעירייה טוענים שלא יתכן ששני המבנים האלה היו שייכים לקהילה היהודית בסירקוזה, ושלא סביר שהם שימשו כמקוואות. גם הקהילה היהודית באיטליה שותפה לדעה זו. כפי הנראה, מדובר היה בשני בורות מים רגילים, בריכות הדומות מאד בצורתן למקוואות, אבל לא כאלה ששימשו לטבילה וטהרה. בריכה אחת נמצאת מתחת לכנסיית סן פיליפו אלה ג'ודקה (San Filippo alla Giudecca), ואילו השנייה נמצאת מתחת לבית ברחוב ויקולו דל'אוליבה (Vicolo dell’Oliva). איך נראה המקווה העתיק בסירקוזה? הכניסה אל המקווה של קאזה ביאנקה נעשתה ברגליים יחפות. ההוכחה לכך היא שבתום 52 המדרגות המובילות למקווה ישנה מעין בריכה זעירה ומרובעת, שכפי הנראה הייתה מלאה במים, ושימשה את המאמינים כדי שיוכלו לשטוף את הרגליים לפני הכניסה למתחם. חלל המקווה עצמו היה מרובע, ובגודל כ-30 מ"ר. ניצבו בו שלוש בריכות טבילה, עם מדרגות שאפשרו לאנשים להיכנס ולצאת מהן, ובריכה רביעית שמעולם לא הושלמה (כנראה בשל חוסר מקום). כל בריכת טבילה הייתה בעומק של כ-1.40 מטר, וזכתה לאספקת מים קבועה וטרייה בזכות תעלה שהובילה מים פנימה ותעלה שהובילה מים החוצה (שתי התעלות חוברו למאגר המים התת קרקעי של העיר – האקוויפר של סירקוזה). ברור מאליו שאם תושבי המקום טרחו וחפרו מקווה בעומק 10 מטרים מתחת לפני האדמה, הסיבה לכך הייתה אחת ויחידה: על מנת שיוכלו לחבר אותו לאקוויפר, כדי שיזין באופן ישיר את בריכות המקווה. מהחדר המרכזי ניתן להיכנס באמצעות שני מסדרונות זעירים לשני חדרים קטנים יותר, שבכל אחד מהם ניצב בור טבילה. הבחירה לעצב את המקווה בצורה כזאת נובעת מרצון לכבד את המרחב האינטימי של המשתמשים במקווה. יכול גם להיות שהנשים שטבלו במקווה השתמשו בבריכות הקטנות והאישיות כדי לזכות בפרטיות. בנוסף, גילו החוקרים במהלך החפירות מעין תעלה שחיברה את המבנה עם פני השטח. תפקידה, כפי הנראה, היה לא רק להאיר את החלל באור טבעי אלא גם כדי להבטיח אוויר נקי, ואולי גם, כפי שטענו אחדים מהחוקרים, על מנת להוסיף בתקופות מסוימות מים חמים למקווה. סירקוזה היא אחת הערים העתיקות בעולם, לא פחות מרומא ומטרנובה (Terranova). ידוע שמתחת לפני האדמה מסתתרים גם היום אוצרות רבים שעדיין לא התגלו. למעשה, אין ספק שמתחת לעיר המודרנית מסתתרת עיר נוספת: בזכות מיקומה האסטרטגי של סירקוזה היא נכבשה שוב ושוב, והייתה יעד לקולוניאליזם. בנוסף, רעידת האדמה הדרמטית שהחריבה כמעט את כל העיר בשנת 1693 הובילה לכך שסירקוזה נבנתה בפועל מחדש לאורך המאה ה-18, וחלקים שלמים מעברה נותרו נסתרים מתחת לפני הקרקע. פרטים רבים לא ידועים לנו עד היום. מסיבה זו, בכל פעם שמתנהלת חפירה ארכיאולוגית בעיר, נחשפים עוד ועוד אוצרות נסתרים. אולי בעתיד יתגלו אוצרות נוספים של הקהילה היהודית העתיקה בעיר. ובינתיים, עד שזה יקרה, גם הקהילה היהודית הקטנה שגרה בעיר מתחילה להתעורר. בשנים האחרונות החלה הקהילה לפעול מחדש, וכיום היא מונה כ-40 איש.

חופים נסתרים שבהם אפשר לשחות לצד הדגים, כפרים עתיקים ועיירות צבעוניות שכובשות את הלב. איך אפשר שלא להתאהב בצפון סיציליה? והפעם, מרטינה סקיירה תיקח אתכם למסע בין כמה יעדים בלתי נשכחים במרחק קצר מפלרמו שלום לכם! זו שוב אני, מרטינה מפלרמו, הבחורה שאוהבת ושונאת את העיר שלה… והפעם הייתי רוצה לדבר איתכם על אחד הדברים האהובים עליי בסיציליה – הקיץ! כן, אני אחד מאותם אנשים ברי מזל שחיים באי המוקף במים צלולים, כך שזה לא מפתיע שהקיץ הוא העונה האהובה עליי… בסיציליה העונה מתחילה בסוף אפריל, ובתחילת מאי החופים כבר מלאים באנשים שנהנים מהשמש ומהים. חופים מומלצים באזור פלרמו – לאן כדאי ללכת? בקיץ, כולם הולכים לים, כמובן. אבל לאן כדאי ללכת? בפלרמו עצמה, למען האמת, יש מעט מאד חופים יפים שמתאימים לשחייה. החוף המפורסם ביותר נקרא מונדלו (Mondello), והחול הזהוב והדקיק שבו, והמים התכולים, מתחרים ללא מאמץ בחופים באיים הקריביים. בחודשי האביב ובתחילת הקיץ זהו מקום יפהפה, אבל אני חייבת לתת לכם עצה ידידותית – מומלץ להתרחק מהאזור הזה בחודשים יולי-אוגוסט, משום שאז החוף עמוס מאד, ולא נקי במיוחד . אם לא מתחשק לכם לצאת מפלארמו עצמה, תוכלו לבקר בשמורת הטבע היפהפייה קאפו גאלו (Capo Gallo), שגובלת בעיר. הים פה מעורר קנאה מרוב יופי, ותוכלו לשחות בין דגיגונים קטנים. שימו לב – החוף הזה לא מתאים למי שלא יודע לשחות היטב, או למי שמפחד ממים עמוקים. ואל תשכחו למרוח כמות מכובדת של קרם שיזוף על כל חלק בגוף... השמש פה מכה חזק! חוף מונדלו ושמורת קאפו גאלו הם היעדים הפופולריים ביותר בקרב בני הנוער של פלרמו, ובקאפו גאלו תוכלו למצוא תמיד חבר'ה שמתחרים ביניהם בקפיצות למים מהסלעים. החופים האלה כל כך פופולריים משום שקל להגיע אליהם בעזרת התחבורה הציבורית. צילומים: מרטינה סקיירה אני עדיין זוכרת את הפעמים הראשונות שהלכתי לשם לבד, עם החברות שלי – קמנו מוקדם בבוקר משום שהדרך לים נראתה אינסופית, התייצבנו בתחנה עמוסות ציוד, ואחרי מסע של שעתיים באוטובוסים מלאים עד אפס מקום הצלחנו להגיע לחוף, מרוצות עד הגג. אני מספרת לכם את כל זה על מנת שתבינו עד כמה החופים חשובים לנו, הפאלרמיטנים, ועד כמה הם חלק בלתי נפרד מחוויות החיים של מי שגדל וגר בעיר הזאת. החוף הוא מקור אינסופי להנאה, וגם סמל לחופש. במידה רבה, החופים מסמלים את המעבר מילדות לנעורים. איפה אוכלים? אם יצא לכם להגיע לחוף מונדלו (Mondello), אני ממליצה לכם ללכת לאכול ארנצי'נה מדהימה (Arancina -היא כדור אורז ממולא מסיציליה. כבר דיברנו על זה שהמאכל נקרא ארנצ'ינה ולא, חס וחלילה, ארנצ'יני… זוכרים?) במקום שנקרא בר טורינג (Bar Touring). תמורת כמה יורו תוכלו להשביע כל רעב, עם ארנצ'ינה עצומה בגודלה. לחילופין, נסו את הבריוש (לחמניה מתוקה) במילוי גלידה. ואם אתם מעדיפים ארוחה של ממש, על בסיס דגים (ברור מאליו שכאן תוכלו למצוא דגים ופירות ים טריים במיוחד), אני ממליצה לכם על שלושה מקומות: הראשון נקרא טרטורייה דה פיירו אה מונדלו ( Trattoria da Piero a Mondello ). זה מקום פשוט, וביתי מאד. התפריט קצרצר, אבל האוכל מעולה. שני המקומות האחרים נקראים פולדו 2 ( Poldo2 ) וטרטוריה דה קאלוג'רו ( Trattoria da Calogero ), והם מציעים חוויה אלגנטית יותר. ואם אתם מחפשים את המקום המושלם ליהנות בו מאפריטיבו על החוף, כמו שאנחנו הפאלרמיטנים אוהבים לעשות, לכו לאומבליקו דל מונדו ( ombelico del mondo ). משמעות השם היא "הפופיק של העולם", כלומר מרכז היקום, ועבורנו כאן באמת נמצא המרכז... באומבליקו תוכלו להתפרש על כסאות נוחים מתחת לשמשיות קש, ולהנות מקוקטיילים טעימים מול הים. ואם הגיע הזמן לארוחת הערב, המקום הכי מגרה ומפתה הוא D2 DANIELS (אתם חייבים לנסות את המנות על בסיס פיסטוק!) אם שכרתם רכב (מומלץ מאד), תוכלו להתרחק מהעיר ולהגיע לכפרים קטנים ומיוחדים באזור, וגם לחופים המרוחקים יותר. כדאי במיוחד לבקר בכפר קטן בשם בורגו פאריני (Borgo Parrini), שחלקים ממנו עוצבו בהשפעת יצירות האומנות של האדריכל הספרדי הידוע, אנטוניו גאודי. שם הכפר, פאריני, נובע מהעובדה שמי שעמדו בראשו בעבר היו כמרים ישועיים, ובדיאלקט הסיציליאני, כמרים נקראים "פאריני". תוכלו לבקר בכפר כולו תוך פחות משעה, אבל הביקור הקצר מצדיק לגמרי את הנסיעה לכאן. המבקרים מכנים את הכפר "ברצלונה הזעירה", ואין ספק שכיף לטייל בין הרחובות הצבעוניים וציורי הקיר. אל תפספסו את הציור המרשים המוקדש לפרידה קאלו! צילומים: מרטינה סקיירה בנוסף, אני ממליצה במיוחד על החוף בבאגריה (Bagheria). בעיירה היפה הזאת תוכלו להתרשם מווילות עתיקות שנבנו בסגנון הבארוק, כמו וילה פאלאגוניה ( Villa Palagonia ), לדוגמה. זוהי אחת הווילות החשובות ביותר שנבנו בסיציליה, והיא התפרסמה בזכות הפסלים המפלצתיים שמעטרים אותה. וילה חשובה וידועה נוספת היא וילה קתוליקה ( Villa Cattolica ), שמארחת בתוכה את מוזיאון רנאטו גוטוזו (Guttuso) ובו יצירות של הצייר הסיציליאני הידוע. תסמכו עליי - כדאי לכם לבקר בשתיהן! לאחר הביקור בווילות, כדאי גם ללכת לשחות. ומה המקום הכי מתאים לטבילה מרעננת? התשובה היא חד משמעית: אל תוותרו בשום פנים ואופן על הביקור בחוף מדהים שנקרא באיה דיי פרנצ'זי (Baia dei Francesi). כדי להיכנס לחוף הקטן הזה, תצטרכו לעבור דרך שער קטן (זוהי דרך פרטית, אבל אל תדאגו, השער תמיד פתוח…). המשיכו ללכת ישר, ולאחר ירידה קטנה יתגלה לכם לפתע המפרץ המופלא הזה, עם המים בצבע אזמרגד שמכשפים את המבקרים. עצה חשובה : בואו לכאן מצוידים בסנדלי-ים (סנדלים המתאימים להליכה על סלעים ומשטחים רטובים), משקפת, ושנורקל. כך תוכלו לשחות ולצלול בין הדגיגונים הצבעוניים, קיפודי הים, וכוכבי הים שמחכים לכם כאן! לא רחוק מבאגריה ומחוף באיה דיי פרנצ'זי, ליד העיירה סנטה פלביה (Santa Flavia), נמצא יעד מומלץ נוסף: הכפר הקטן והמקסים סנט'אליה (Sant'Elia). זהו כפר דייגים רומנטי ויפהפה, שממוקם לחופי מפרץ זעיר, עם מים צלולים לחלוטין. קצת קשה להסביר במילים עד כמה יפה פה. רק מי שיגיע, יבין! ועכשיו נעזוב את אזור באגריה (Bagheria), וניסע לכיוון העיר צ'פאלו (Cefalù). אם אתם מבקרים בחודשי הקיץ, אני ממליצה לכם בחום לקחת את הרכבת מפלרמו, ולא להגיע ברכב פרטי. בלתי אפשרי למצוא פה חנייה! מתחנת הרכבת של צ'פאלו, המשיכו ברגל לעבר מרכז העיר, ותוך חמש דקות תמצאו את עצמכם על החוף, מול נוף שישאיר אתכם חסרי נשימה. זה הזמן לפרוש את מגבת החוף שלכם, להתפרקד, וליהנות מהנוף הנהדר ומהמים הצלולים למשך כמה שעות. צ'פאלו ערוכה לקלוט את התיירים הרבים שמגיעים אליה, וקל למצוא פה חופים פרטיים מכל הסוגים, שבהם אפשר לשכור כסאות נוח ושמשיות, ולקנות אוכל ושתייה. לאחר שנרגעתם והשתזפתם, וצללתם שוב ושוב לתוך המים, הגיע הזמן להתלבש ולסייר גם בצ'פאלו (Cefalù) עצמה, משום שזוהי אחת העיירות היפות ביותר בסיציליה. מרגע שתכנסו ללב צ'פאלו, תבינו למה כולם מתאהבים בה: העיירה היא מבוך של סמטאות צרות ורומנטיות, ומלאה בחנויות ובוטיקים מכל הסוגים, לצד אינסוף מסעדות (בהמשך המסלול אמליץ לכם על כמה מקומות מיוחדים. אתם כבר יודעים שמי שמבקר בסיציליה, לא יכול שלא לאכול, ולאכול, ולאכול במהלך החופשה!). ההתקדמו לאורך הרחוב המרכזי של צ'פאלו, ובשלב מסוים תראו מצד שמאל שער גדול המוביל לגרם מדרגות. היכנסו פנימה, ותוכלו לראות בית מרחץ מתקופת הרנסנס (גם היום מגיעים לכאן מי מנהר הצ'פאלינו הסמוך). רדו במורד המדרגות, חלצו נעליים, ותוכלו לטבול את הרגליים במים הקרים. כן - הם קפואים לגמרי, אבל בחודשי הקיץ הלוהטים, זה בדיוק מה שצריך כדי להתאושש מהשמש הסיציליאנית! תושבי המקום מספרים אגדה עתיקה על המים האלה. הם אומרים שנהר הצ'פאלינו (Cefalino) נולד כתוצאה מהכאב שחשה נימפה שהרגה את המאהב שלה, שבגד בה. לאחר שרצחה אותו היא נמלאה חרטה, והטביעה את עצמה במי בית המרחץ. לאחר שתצאו מכאן, המשיכו ללכת לאורך הרחוב הראשי, ובמהרה יתגלה לכם, מצד שמאל, שער בסגנון גותי, בשם פורטה פסקרה (Porta Pescara). אם יש לכם זמן, תוכלו לחצות אותו לרדת לחוף, לעצירה קצרה. לחילופין, המשיכו לאורך הרחוב הראשי, עד שתגיעו למגדלור המפורסם של צ'פאלו. כאן צילמו סצנה מפורסמת מתוך הסרט "סינמה פרדיסו", אחת מיצירות המופת של הקולנוע האיטלקי, בבימוי של ג'וזפה טורנטורה. הסצנה המוזכרת מתוך הסרט "סינמה פרדיסו" שצולמה בנמל הקטן של צ'פאלו בתום הביקור תוכלו לעצור לאפריטיבו מרענן, בסגנון סיציליאני, בבר יין (אנוטקה - enoteca, באיטלקית) בשם לה פטיט טונו ( Le Petit Tonneau ). שבו על המרפסת הקטנה המשקיפה על הים, ותוכלו ללגום בשלווה מוחלטת כוס יין סיציליאני איכותי. מכאן, המשיכו לעבר הדואומו, המוכר בשם Cattedrale della Trasfigurazione. הדואומו מוכר כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, בזכות הארכיטקטורה הערבית-נורמנית המיוחדת שלו. לאמיצים שביניכם אני ממליצה לסיים את הביקור בסטייל, ולטפס במעלה הגבעה (40 דקות!) על מנת להגיע למבצר צ'פאלו (Rocca di Cefalù). הנוף הנשקף מכאן הוא מדהים, ותוכלו ליהנות מתצפית של 360 מעלות על העיר כולה. הדאומו של צ'פאלו מבחוץ ומבפנים - צילומים: מרטינה סקיירה איפה אוכלים בצ'פאלו? אם אתם רוצים לאכול ארוחת צהריים שמבוססת על המטעמים המקומיים, לכו למסעדת דה טרישלה ( da Triscele ), מסעדונת קטנה בוויה אומברטו 34 (via Umberto), שתשמח אתכם בוודאות. אפשרות נוספת היא מסעדת בסטיונה וקוסטנצה ( Bastione & Costanza ), שמציעה לא רק אוכל מעולה אלא גם נוף יפהפה. חוף מצאפורנו וקסטלבואונו – שני יעדים ליד צ'פאלו שרק המקומיים מכירים אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם לבקר בחוף נוסף שנמצא במרחק כמה קילומטרים מצ'פאלו עצמה. זהו חוף מצאפורנו המדהים (spiaggia di Mazzaforno). כל הסיציליאנים מכירים את החוף הזה בזכות המים התכולים והצלולים, שממש מזמינים אתכם לצלול פנימה. גם כאן תוכלו לשחות לצד אינספור דגיגונים צבעוניים. כדאי לכם לדעת שהאזור שבו אתם נמצאים התפרסם אמנם בזכות החופים היפים שלו, אבל זו לא האטרקציה היחידה באזור. במרחק כמה קילומטרים בלבד מצ'פאלו, מסתתר כפר עתיק בשם קסטלבואונו (Castelbuono), שאנחנו הסיציליאנים מכנים קסטידובונו (Castiddubonu). כדאי להגיע לכאן כדי לבקר במבצר קסטלו דיי ונטימילייה המפורסם (Castello dei Ventimiglia), שבנה הרוזן דיי ונטימילייה בשנת 1317. אל תחמיצו את הביקור בתוך המבצר עצמו - הוא מרתק! לאחר מכן תוכלו לבקר גם בכפר עצמו, שיגרום לכם לחשוב שחזרתם בזמן, והגעתם לימי הביניים. אם תהיו רעבים אחרי הביקור, אני ממליצה לכם לטעום את הקפה האיכותי והמאפים המעולים בבר פיאסקונארו ( Bar Fiasconaro ). הבר הזה מפורסם במיוחד בזכות מאפה שהם מכינים מידי שנה בחג המולד, ונקרא פאנטונה נטליציו ( panettone natalizio ) אבל יש כאן עוד מטעמים מעולים שכדאי לטעום. ואם אתם מחפשים מקום לארוחת צוהריים סיציליאנית אמיתית פה באזור, לכו לאנוטקה טאברנה ( Enoteca Taverna U.V.A Club ), המתמחה במנות בשריות וביינות מקומיים. שמורת הטבע לו זינגארו – גן עדן לחובבי טבע אי אפשר לסיים את הכתבה הזאת מבלי לדבר על אחת משמורות הטבע הכי מפורסמות והכי יפות בסיציליה, שנמצאת במרחק קצר מכאן. אני מדברת על שמורת זינגארו (Riserva dello Zingaro), כמובן. כדי לטייל בשמורה הזאת אני ממליצה לכם לבוא לבושים באופן מתאים: נעלי הליכה נוחות, בגד ים, כובע, והרבה מים, משום שתצטרכו ללכת במשך כמה שעות כדי להגיע למפרצונים הקטנים שעל החוף. ישנם שבעה מפרצים קטנים פה בשמורה, והם לא פחות ממרהיבים. המפרץ הראשון נמצא במרחק כשעה מתחילת המסלול, אבל תרשו לי לתת לכם עצה – אם אתם רוצים לראות את המפרצים היפים באמת, כדאי לכם להמשיך ללכת עוד קצת, ולהתקדם לעומק השמורה. כשתגיעו, לא תוכלו שלא להתפעל מהטבע שיקיף אתכם ומהים הצלול והתכול שרק מחכה שתקפצו פנימה לתוכו. אבל שימו לב – זוהי שמורת טבע, וחשוב להקפיד מאד על הניקיון, כדי להגן על בעלי החיים שבמקום. טיפ : רוצים לראות את הנוף אבל לא מתחשק לכם לצאת למסלול הליכה ארוך בשמורה? אין בעיה! מנמל טרפאני (Trapani) יוצאות סירות רבות, שלוקחות את המבקרים לשיט מודרך לאורך החופים של השמורה. כך תוכלו ליהנות מהנוף, בלי להתאמץ ובלי להזיע (אבל גם בלי לראות את הטבע מקרוב)… אני מקווה שהמאמר הזה עורר בכם סקרנות להכיר כמה מפינות החמד הפחות מוכרות, אבל בהחלט יפהפיות, שמחכות לכם בצפון סיציליה. כפי שבוודאי כבר הבנתם, במרחק קצר מפלרמו מסתתרים אוצרות רבים. אם תבואו לבקר בסיציליה בחודשי הקיץ, לא תוכלו להשתעמם, אפילו אם ממש תנסו!

סיציליה כולה מלאה בהפתעות, וגם חלקו המערבי של האי מציע למטיילים אטרקציות ששווה להכיר. העיירה העתיקה אריצ'ה, החופים היפהפיים בפביניאנה, בריכות המלח העתיקות בטרפאני והמקדש היווני בסג'סטה הם רק כמה מהאתרים המיוחדים שמחכים לכם כאן... אם קראתם את המאמרים הקודמים בסדרה, אתם כבר יודעים שאני מאוהבת לגמרי באי המיוחד הזה, ומבקרת בסיציליה בכל הזדמנות. אין שום מקור אחר באיטליה שמצליח לשלב בצורה כל כך מופלאה תרבות לצד אוכל מדהים, היסטוריה בת אלפי שנה ופסטיבלים צבעוניים וסוערים, חופים מושלמים ושמורות טבע יפהפיות. סיציליה היא מקום מיוחד, ואני מקווה שגם בכם יתעורר החשק לגלות אותה! סן ויטו לו קאפו הדרך הפשוטה ביותר להגיע לסיציליה המערבית היא בטיסה לפלרמו. בשדה התעופה של פלרמו תוכלו לשכור רכב, לסייר בעיר עצמה ובאתרים שמסביבה (המתוארים במאמרים הקודמים ), ואז לנסוע עד שתגיעו לסן ויטו לו קאפו (San Vito Lo Capo). זו עיירה הידועה בזכות החופים המופלאים שלה ובזכות הרחובות מלאי החיים. סן ויטו היא נקודת מוצא נוחה לסיורים במערב האי, ועיירה מקסימה בזכות עצמה: בכל פינה תוכלו למצוא חנויות מעניינות, מסעדות וגלידריות, ומידי שנה בחודש ספטמבר מתקיים כאן גם פסטיבל הקוסקוס המפורסם ! קוסקוס דגים בסיציליה, טעמים עזים - צילום דורון צויבל ואם אתם תוהים מה הקשר בין קוסקוס לסיציליה, אז כדאי שתדעו שמדובר על מאכל טיפוסי מאוד לאזור, שהביאו עימם הערבים כשכבשו את האי לפני מאות שנים. היום מנות קוסקוס מזוהות עם החלק הזה של סיציליה, ומהוות חלק בלתי נפרד מהתפריט. פסטיבל הקוסקוס התפרסם עם השנים, ומושך כיום קהל רב, בזכות האווירה הצוהלת והמעדנים המפתים. סן ויטו לו קאפו ממוקמת למרגלות הר מונקו (Monte Monaco), ובזמן שתשרעו על החול הלבן והדקיק באחד החופים תוכלו להתפעל לא רק מהמים התכולים והצלולים אלא גם מההר המרשים המתנשא מימינכם. בשעות בערב, כשהלבנה מציצה מאחוריו, זהו מראה קסום ורומנטי במיוחד. קל לבקר בסן ויטו לו קאפו משום שהמרכז ההיסטורי של העיירה הוא קטן ונוח, ואפשר להגיע לכל מקום ברגל. ומה עושים עם הרכב ששכרתם? אם המלון שלכם מציע חניון לאורחים – הרווחתם. ואם לא, תוכלו להיעזר באחד החניונים העירוניים: החניון הציבורי (Parcheggio comunale) שנמצא בוויה לה גולט (via la Goulette 32), במרחק כעשר דקות ממרכז העיר. אפשר לחנות פה בחינם. חניון סוגאמלי (Parcheggio Sugameli), שנמצא גם הוא בוויה לה גולט (via la Goulette 11), ועולה כ-5 יורו לשעה. זה החניון הקרוב ביותר לחוף. חניון פונטנה (parcheggio Fontana) שנמצא ב-via san Vito al Tagliamento. ואם לא מצאתם מקום באף חניון, תוכלו לחנות ברחוב, במקומות המסומנים בפס כחול, ולשלם לפי שעה (לקריאה נרחבת על נהיגה באיטליה, קראו את המדריך שלנו. כאן ). במרכז העיירה סן ויטו לו קאפו תוכלו למצוא כנסייה-מבצר שנבנתה במאה ה-15. במקור היתה זו כנסיה עתיקה שנבנתה למען הקדוש המגן של העיר, אבל עם השנים היא הוקפה בביצורים, כדי להגן עליה מפני מתקפות של שודדי ים. כיום מדובר על מבצר של ממש, המארח בתוכו מוזיאון. אם תעלו על הגג, תוכלו להנות מנוף מקסים. מהכיכר הראשית של סן ויטו לו קאפו מתפרשים שלל רחובות צרים ומלאים במקומות בילוי. ואם אתם רעבים, הגעתם למקום הנכון! תוכלו למשל ללכת לפיצריה בשם Pizza e Sfizi ב-via Dante Alighieri. המבחר כאן מרשים, המחירים סבירים, ואחרי שזללתם פיצה סיציליאנית מצויינת תוכלו לקנח בקנולי ביתי אמיתי (תענוג!). קחו בחשבון שהמקום קטן ויש רק שולחנות ספורים בחוץ, ולכן אני ממליצה לכם להגיע לכאן מוקדם יחסית, ולתפוס מקום לפני שהפיצרייה מתמלאת בסועדים. אם אתם מחפשים מסעדה של ממש, המקום הטוב ביותר ללכת אליו, לדעתי, הוא Gnà Sara , ב-via Duca degli Abruzzi. בחודש אוגוסט ובמהלך פסטיבל Cous Cous הסיכוי היחידי שלכם למצוא מקום פנוי הוא אם תגיעו מוקדם, בשעה 19:00. אחרת תיאלצו לחכות בתור ארוך... מנות החובה כאן הן כל מה שמבוסס על טונה (הם משתמשים בטונה כחולת ספיר איכותית וטעימה במיוחד!), והפסטה האופיינית לאזור זה – פסטה ארוכה שנקראת בוזיאטה (busiate) ועשויה "אלה אטרפנזה", כלומר "בסגנון העיר טרפאני". טיפ: אם אתם רוצים להביא איתכם הביתה קצת מטעמי סיציליה, דעו לכם שהמעדניות בעיר מוכרות כמעט כולן רטבים מוכנים על בסיס טונה (שהם מכינים בעצמם!), ואת הפסטה המסורתית של המקום. דרך הבילוי המעודפת על המבקרים בסן ויטו לו קאפו היא להעביר את היום כולו על החוף. אם זו גם התוכנית שלכם, אני ממליצה לכם להצטייד מראש ולקנות בשעות הבוקר כריכים מעולים או פיצה באחת מהמאפיות הרבות שמפוזרות בכל רחבי העיר. מנת החובה היא ה"קונצאטו" (Cunzato), כמובן – לחם מחיטת דורום, שנאפה בתנורי עץ, ומתובל בעגבניות, זיתים, גבינת פקורינו, אנשובי ושמן זית מעולה. אם מיציתם את החוף ומתחשק לכם לצאת להרפתקה, תוכלו לצאת לסיור בסירת מפרש. ישנן מספר חברות המפוזרות לאורך החוף ומציעות הפלגות במחירים הנעים בין 15 ל-30 יורו (תלוי באורך ההפלגה). במהלך השיט תוכלו לעשות עצירה לשחייה, ושנורקלינג כמובן! בדרך תשוטו גם מול כמה מהאתרים המרכזיים באזור, כמו לדוגמה שמורת הטבע זינגארו (La Riserva dello Zingaro), והטונארה (tonnara) – המקום שבו צדו את דגי הטונה. מתחמי הדיג שבהם דגו את הטונה היו נפוצים בכל רחבי סיציליה, ומדובר על מסורת עתיקה. כיום הדיג הצטמצם באופן משמעותי, אבל המבנים עצמם עדיין עומדים וניתן לבקר בהם. צילומים: אלסנדרה לאונרדי אטרקציה נוספת שתוכלו לראות במהלך השיט היא הסלעים המשוננים המכונים פאראליוני די סקופלו (I Faraglioni di Scopello) – המראה המרשים שנוצר מהשילוב בין הסלעים האדירים והמים בצבע טורקיז הפך את האזור הזה לחביב במיוחד על בימאים, וסצינות ממספר סרטים צולמו כאן, כמו לדוגמה אושן 12 (Ocean’s 12) בכיכובם של ג'ורג' קלוני ובראד פיט. החופים הכי טובים באזור סן ויטו לו קאפו ישנם חופים רבים באזור, וכמה מהמומלצים ביותר הם: קאלה דל בואה מארינו (Cala del Bue Marino) – חוף מקסים ונוח (יש חניון ללא תשלום במרחק 500 מטר בלבד). אפשר לשכור כסא נוח ושמשייה ולזנק לים הצלול. קאלה טונארלה דל אוצו (Cala Tonnarella dell’Uzzo) – חוף קצת פחות נגיש, כדי להגיע אליו צריך ללכת ברגל במשך כחצי שעה, אבל המקום שווה את המאמץ! חוף מאקארי (Spiaggia Makari) – נוף מושלם ומים מדהימים. אפשר לשכור פה כסאות נוח ושמשיות, אבל אין איפה לקנות אוכל ושתייה, כך שכדאי להצטייד מראש. קאלטה סנטה מרגריטה (Caletta Santa Margherita). תוכלו לחנות בחניון המוסדר ולעלות על רכבת התיירים הקטנה שתביא אתכם עד לחוף עצמו. כאן מחכים לכם ארבעה מפרצונים קסומים, המשקיפים על מי טורקיז צלולים. הכניסה לחוף היא בתשלום (כארבעה יורו לאדם). כמובן שעדיף להימנע מלהגיע לאזור בשיא העונה, ובמיוחד בסופי שבוע בחודש אוגוסט. מומלץ לוותר על הביקור כאן גם בימים שבהם יש רוח חזקה. אריצ'ה – פנינה לא מוכרת במערב סיציליה לאחר שמיציתם את סן ויטו לו קאפו, הגיע הזמן להמשיך ליעד הבא. אריצ'ה (Erice) היא עיירה חיננית הממוקמת במרחק כ-40 קילומטרים מסן ויטו, ותוכלו להגיע אליה תוך כשעה בעזרת הרכב השכור שלכם. אני ממליצה לכם להתכונן נפשית לנסיעה לאורך כביש מפותל וקצת תלול... מכיוון שאריצ'ה ממוקמת בגובה 750 מטרים מעל פני הים, אפשר ליהנות כאן מתצפית נהדרת על כל מפרץ טראפאני (Trapani), על האיים האגאדיים, הר קופאנו (Cofano), והעמקים שמסביב. אריצ'ה היא מבוך של סמטאות זעירות, כנסיות עתיקות, בתים מפוארים שנשכחו עם הזמן וחצרות נסתרות שמשתלבות זו בזו. שורשיה של העיר עתיקים ביותר, ולפי האגדה היה זה איניאס, גיבור מלחמת טרויה והאפוס "איניאדה" (מאת המשורר הרומי וירגיליוס), שייסד אותה כשנמלט מאויביו. כאן הקים איניאס מקדש לאלה ונוס – אחד המקדשים העתיקים באגן הים התיכון! לאורך הדורות עברו כאן כולם – היוונים והפיניקים, הרומאים והנורמנים, וכל עם השאיר אחריו משהו מעצמו, באופן שעיצב את העיר. אני ממליצה לכם לבקר גם בדואומו של אריצ'ה, שנבנה במאה ה-14 בסגנון גותי, וגם בכנסיית סן מרטינו (San Martino), שבנה המלך רוג'רו השני, ומעוטרת כולה באריחים צבעוניים ובפרסקאות מרשימים. כדאי לבקר גם במבצר ונוס (Castello di Venere) – מצודה נורמנית מרשימה שנבנתה על גבי אותו מקדש עתיק שבנה איניאס, ובו התקיים הפולחן לאלה ונוס. הנוף הנשקף מכאן הוא עוצר נשימה, וגם ההיסטוריה של המקום מרתקת: היו אלה השבטים הסיקאניים שייסדו במקום מקדש במאה ה-12 לפנה"ס, שהוקדש לאלת הפיריון. כאשר הגיעו למקום הפיניקים (מייסדי העיר אריצ'ה) גדל המקדש ועימו גם הטקסים במקום, שכללו הפרחת יונים לבנות שהפכו לסמל האלה. אם יש לכם זמן, תוכלו גם לבקר במגדל פפולי ( Torretta Pepoli ) שמאז 1870 מארח בתוכו מוזיאון קטן המתאר את סיפורה של העיר, ואולי גם במוזיאון הארכיאולוגי המקומי. ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב לכל האתרים בעיר, שנקרא אריצ'ה קארד (Erice card). מה אוכלים באריצ'ה? המטבח הטיפוסי לאריצ'ה דומה לערים אחרות בחלק זה של סיציליה, ועשיר במנות דגים ופסטה. אך דבר אחד מייחד בכל זאת את העיר: ה"ג'נובזי" (genovesi) – קינוח העשוי מבצק פריך ועליו קרם פטיסייר. המקום המוצלח ביותר לנסות בו את המעדן הזה הוא Grammatico , בוויה ויטוריו אמנואלה (via Vittorio Emanuele 14), שם תוכלו גם למצוא מעדנים טיפוסיים נוספים לאזור כמו מוסטאצולי (mustazzoli) – סוג של עוגיות על בסיס שקדים. אם אתם מחפשים מסעדה מוצלחת, נסו את La Pentolaccia , הממוקמת בתוך מנזר לשעבר שנבנה במאה ה-16. כאן לא תמצאו מנות של מסעדת מישלן, אלא תפריט עממי למדיי אבל טעים מאד: קוסקוס עם דגים, רביולי ממולאים, ועוד. ואם אתם מחפשים מקום קליל עם אוכל רחוב טעים, כריכים ובעיקר ארנצ'יני מצויינים, לכו ל- Tonda Fritta . בקטגוריית המטוגנים – אין להם מתחרים! בריכות המלח בטרפאני ובמרסלה אחת האטרקציות המיוחדות באזור היא בריכות המלח של טרפאני ופאצ'קו ( Saline di Trapani e Paceco ). מדובר על שמורת טבע הנמצאת במרחק כחצי שעה מאריצ'ה, בה מפיקים עדיין, בדיוק כפי שעשו בעבר, מלח מהים. תוכלו לראות פה טחנות רוח, בריכות מלח ענקיות ולהקות פלמינגו המנקדות את הנוף בוורוד. הכניסה בחינם, והביקור במקום אורך כשעתיים. בריכות מלח אפשר למצוא גם בעיירה מרסלה (Marsala), אך הביקור שם מורכב יותר: מדובר על לגונה של ממש, המכונה לו סטאניונה ( lo Stagnone ), וממוקמת במרחק כ-45 קילומטרים מאריצ'ה, ו-70 קילומטרים מסאן ויטו לו קאפו. זהו אזור מוגן, ובו בריכות מלח לאורך קו החוף וארבעה איים זעירים (הידוע מביניהם נקרא מוציה – Mozia). תוכלו לצאת לסיור בסירה פרטית (הסיור ארוך מאד – 5 שעות, וגם יקר – 100 יורו), או שפשוט תוכלו לעלות על סירה שתיקח אתכם לאי מוציה (במחיר 5 יורו לאדם. הכניסה לאי עצמו עולה 9 יורו נוספים). האי יושב לראשונה על ידי הפיניקים שהשתמשו בו לצרכי מסחר בזכות מיקומו האסטרטגי. בהמשך עברו כאן גם היוונים והרומאים, ולבסוף הוא עבר לידי המסדר הישועי. בשנת 1902 אציל אנגלי בשם ג'וזף ויטאקר, שהתרגש מהממצאים הארכיאולוגיים במקום, החליט להתיישב באי. הווילה שבנה משמשת כיום כמוזיאון . האיים האגאדיים אם אתם נמצאים באזור טראפאני, אתם לא יכולים לפספס את אחת הפנינים של האזור: האיים האגאדיים. ומבין האיים, הידוע והאהוב ביותר הוא פאביניאנה ( Favignana ), כמובן. כיום מכונה פאביניאנה אי הפרפר, בשל צורתו, אבל בעבר כינו אותו היוונים העתיקים אאגוזה, כלומר אי העיזים, בשל מספרן הגבוה של עיזי הבר ששעטו בין השבילים. קל להגיע לפביניאנה: סירות יוצאות מנמל טרפאני, ותוך כחצי שעה תמצאו את עצמם לחופי האי הנהדר הזה. האטרקציה העיקרית היא החופים, כמובן, אבל לא רק: תוכלו לבקר גם במבצר סנטה קתרינה (Forte Santa Caterina), שנבנה בתקופת השלטון הערבי באי. אחד החופים הידועים ביותר הוא קאלה רוסה (Cala Rossa) – המקום המושלם לשכוח בו מכל צרות החיים ולצוף במים הצלולים. תוכלו גם לשכור זוג אופניים ולרכוב עד שתגיעו לטונרה פלוריו (Tonnara Florio), האתר שבו נהגו ללכוד ולצוד דגי טונה בשיטות העתיקות (והאלימות) ששימשו את אנשי האי במשך מאות שנים. אפשר כמובן גם לצאת לסיבוב בסירה מסביב לאי, ולגלות פינות חמד נוספות כמו לדוגמה קאלה אזורה (Cala azzura) – מפרצון מושלם שתענוג לשחות בו! המים כל כך צלולים, שלא תרצו לעזוב לעולם. אם תרצו להתרענן קצת, כדאי לכם לעצור לגרניטה וגלידה בגרנד קפה פלוריו ( Grand Caffè Florio ) שבפיאצה מאדריצ'ה (Piazza Madrice). המקדש של סג'סטה סיור יומי נוסף שאפשר לצאת אליו מסן ויטו לו קאפו הוא לעבר המקדש היווני העתיק של סג'סטה ( Parco archeologico di Segesta ). עבור חובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה, האתר המיוחד הזה, הנמצא במרחק כ-60 קילומטרים מהחוף, הוא יעד מעניין במיוחד. המקדש הדורי בסג'סטה נבנה במאה החמישית לפנה"ס והוקדש לאלה הרה. הוא השתמר במצב נהדר, וניצב מול תאטרון יווני מרשים אף הוא. על מנת להגיע למקדש העצום, שנמצא בראש גבעה, תוכלו ללכת ברגל (כחצי שעה) או להיעזר בשאטל שפועל במקום (כלול במחיר כרטיס הכניסה). כפי שאתם רואים, חלקה המערבי של סיציליה מציע לא מעט. כל מה שנשאר לכם לעשות הוא לעלות על טיסה, ולגלות את כל היופי הזה בעצמכם...

סיציליה מסחררת את המבקרים, ולא קשה להבין מדוע – האי היפהפה הזה מציע הכל מכל! היסטוריה מרתקת ונופים נהדרים, אוכל מדהים וחופים בלתי נשכחים, אתרים ארכיאולוגיים וערים שוקקות חיים. החיים כאן מורכבים מאד ופשוטים מאד בו זמנית, ולקסם של סיציליה פשוט אין מתחרים... בסדרת המאמרים שלפניכם נבקר במקומות היפים יותר באי. מוכנים לצאת לדרך? סיציליה היא האי הגדול ביותר בים התיכון, ומקום כה שונה וייחודי בהשוואה לשאר 19 המחוזות האיטליה, עד כי נדמה לעיתים שמדובר על מדינה נפרדת. במאמר זה (ובמאמרים הבאים בסדרה) נגלה את סודותיו של האי, ונבין מדוע סיציליה כה שונה מכל שאר חלקי איטליה. נתמקד במקומות היפים ביותר שכדאי לכם לבקר בהם ונסקור כמובן את האתרים החשובים ואת המאכלים שאסור לפספס! משום שהאוכל בסיציליה, כדאי לכם לדעת, הוא אחת האטרקציות העיקריות של האי... המנות הסיציליאניות נחשבות לכמה מהטובות ביותר באיטליה, והאי הזה מציע באמת הכל: יינות מצוינים, גלידות וגרניטות מדהימות, עוגות ועוגיות בלתי נשכחות, דגים טריים טריים, פסטות ברוטב שיגרום לכם ללקק את הצלחת כשאף אחד לא מסתכל, שמן זית טהור ואיכותי ופיצות שאי אפשר לעמוד בפניהן... יש מי שמגיע לסיציליה רק בשביל האוכל (והים), ואני לא יכולה להאשים אותו! פסיפס אנושי ותרבותי שאין שני לו סיציליה מתגאה בהיסטוריה עתיקה: הראשונים שהתיישבו בה היו הפיניקים, בסביבות המאה השישית לפנה"ס, ובהמשך הגיעו גם היוונים שבנו ברחבי האי מקדשים רבים (חלקם עדיין ניצבים במקום, וניתן לבקר בהם). לאחר מכן נכבשה סיציליה על ידי הרומאים, ולאחר שקרסה האימפריה הרומית שלטו בה הוונדלים, הביזנטיניים, הערבים, הנורמניים, הקיסרות הרומית הקדושה, ה"אימפריה" האראגונזית, ולבסוף גם בתי המלוכה סבויה ובורבון, עד שנולדה הרפובליקה האיטלקית (1946). כל האוכלוסיות הרבות האלה, על מנהגיהן ותרבויותיהן, הותירו חותם בסיציליה, והשפעותיהן ניכרות עד היום – באוכל, באומנות, בדיאלקט המקומי ובתרבות. אפשר לדוגמה למצוא ברחבי האי מבנים בכל סגנון אדריכלי, החל ממקדשים יווניים ותיאטראות רומיים ועד כנסיות בארוקיות וארמונות בסגנון מוסלמי-ביזנטי . בנוסף, ים צלול ויפהפה מחבק את סיציליה מכל עבר, והאי משופע במאות חופים מרהיבים בצבעים שונים – טורקיז ותכלת, ירוק אזמרגד וכחול עמוק. ואם כל העושר הנהדר הזה לא מספיק לכם, דעו שבמרחק הפלגה קצרה מסיציליה אפשר למצוא איים קטנים נוספים המשתייכים לה, וידועים בקרב המטיילים כפנינים של ממש, כמו לדוגמה האיים האיאוליים (Le Eolie), האיים האגאדיים (Le Egadi), ואיי פלאג'ה (Le Pelagie). חובבי טבע ואדרנלין? אל דאגה – אם מתחשק לכם לבקר בהר געש אמיתי, גם את זה תוכלו למצוא בסיציליה. האֵטְנה (הנכתב לפעמים גם כך: אתנה - Etna), הר הגעש הפעיל ביותר באירופה, נמצא במרחק קצר מהעיר קטניה (Catania) שבמזרח האי. ביקור בסיציליה פירושו מסע עשיר באומנות ותרבות, היסטוריה וטבע, אבל גם שריצה עצלה ובטן-גב על החופים והנאה מובטחת. לאורך השנים ביקרתי בסיציליה אינספור פעמים, ואני מתכוונת להמשיך ולחזור לאי האהוב עליי שוב ושוב. סיציליה היא מסוג המקומות שחודרים לך ללב, וכל מי שמבקר בה פעם אחת, משתוקק לחזור. אתם עוד תראו... אחרי הביקור שלכם באי, גם אתם תתאהבו בסיציליה... כיום קל במיוחד להגיע לסיציליה, וחברת הלואו-קוסט ריינאייר (Ryanair) מפעילה טיסות ישירות מתל אביב לקטניה (Catania). אבל כדאי לזכור – קל אמנם להגיע לסיציליה, אבל קשה לנוע בתוכה. התחבורה הציבורית באי לוקה בחסר (בלשון המעטה...). מסיבה זו, מומלץ מאד לשכור רכב על מנת שתוכלו לטייל בנוחיות. קטניה – עיר סואנת ושוקקת חיים נתחיל את המסע הסיציליאני שלנו בעיר קטניה (Catania). קטניה היא עיר עם קצב משלה – קצב פרוע ומשוגע! תיירים רבים מדלגים עליה, ומתמקדים ביעדים קטנים, יפים, ומוכרים יותר, כמו סירקוזה (Siracusa), טאורמינה (Taormina) ואגריג'נטו (Agrigento), אבל כדאי לכם לדעת שבתור העיר השנייה בגודלה בסיציליה (אחרי פלרמו), קטניה מציעה לתיירים לא מעט. זוהי עיר כאוטית לגמרי (אני ממליצה לכם לחצות את הכביש בזהירות גדולה. הנהגים פה לא יעצרו לכם במעבר החצייה), אבל גם שוקקת חיים בכל שעה משעות היממה: הנמל והטיילת שלאורך הים מלאים במקומות בילוי, והעיר לא עוצרת לרגע. 17 פעמים כוסתה העיר בלבה ושלוש פעמים כמעט נחרבה לחלוטין: בעקבות שתי רעידות אדמה שכמעט מחקו את העיר, ולאחר התפרצות אלימה במיוחד של הר הגעש אטנה, ובכל פעם קמה קטניה מהריסותיה כמו עוף החול. מרכז העיר הוא פיאצה דל דואומו (Piazza del Duomo), ושם גם נמצא הפסל שהפך לסמלה של קטניה – מזרקת הפיל (La Fontana dell’Elefante), שפוסלה במאה ה-18 ובראשה הוצב פסל מסתורי בצורת פיל, מאבן בזלת, שעד היום לא הצליחו החוקרים לזהות את מקורו המדויק. אחד הדברים המאפיינים את החלק הצפון מזרחי של סיציליה (האזור שבו נמצאת קטניה) הוא ריבוי המבנים הבנויים מאבן בזלת שחורה, שמקורה כמובן בהתפרצויות הגעשיות הרבות שהתרחשו לאורך השנים, וסיפקו למקומיים חומר גלם זמין לבניין. בפיאצה סטזיקורו (Piazza Stesicoro), לדוגמה, אפשר לראות שחלק קטן מהאמפיתאטרון הרומי בנוי מאבן בזלת. בכל חנות בעיר תמצאו גם מזכרות חינניות העשויות אבן געשית – קמעות ועגילים, צמידים וחפצי נוי – והכל במחירים סבירים מאד. קטניה היא גם נקודת מוצא מצוינת לטיולי כוכב, ומכאן תוכלו להגיע בקלות להר האטנה (Etna), לטאורמינה וגני נאקסוס (Taormina e Giardini Naxos), לאצ'י טרצה (Aci Trezza), ועוד. טיפ : אם אתם מבקרים בסיציליה בחודש פברואר, אתם חייבים להגיע לקטניה! בחמישה בפברואר חוגגת העיר את חגה של הקדושה המגנה על העיר, אגתה הקדושה, והעיר כולה מתמלאת בתהלוכות, דוכנים ואירועים. הר הגעש אטנה – חוויה שאסור להחמיץ! הביקור בהר הגעש אטנה הוא חוויה בלתי נשכחת. אם תגיעו לכאן תזכו לראות מקרוב נוף שנראה כמעט כאילו צולם על הירח – מכתשים מרשימים, סלעים געשיים ומערות וולקניות. ניתן לטפס עד לגובה 3300 מטרים, וכאשר תגיעו לפסגה, תמצאו את עצמכם במרחק קצר ביותר מלוע הר הגעש! הנוף הנשקף מנקודה זו, כפי שאתם בוודאי מדמיינים לעצמכם, הוא מדהים. על מנת להשלים את המסלול, עומדות בפניכם שתי אפשרויות: או שתצאו לסיור מודרך עם מדריך שמכיר את האזור, או שתתחילו את המסלול באופן עצמאי, תגיעו עד לנקודה המרוחקת ביותר שאליה מותר להגיע ללא ליווי, ומשם תמשיכו לטפס ביחד עם אחד המדריכים שנמצאים במקום (בעיני האופציה השנייה היא המועדפת). אם תחליטו לצאת לדרך לבד, הכניסו לתוך מכשיר הניווט שלכם את הכתובת ריפוג'ו סאפיינצה- RIFUGIO SAPIENZA – מבקתה זו מתחיל המסלול. המרחק מקטניה ל -RIFUGIO SAPIENZA הוא 35 קילומטר בלבד, אבל הדרך עצמה, העולה לגובה 1900 מטרים, מלאה בפיתולים ועיקולים ולכן ייקח לכם כשעה להגיע לכאן מהעיר. תוכלו להחנות את הרכב בחניון הגדול שבתחילת המסלול. בסמוך לו תמצאו גם מסעדות, חנויות למזכרות, ובתי המלון. מכאן תוכלו לצאת לסייר במכתשי סילבסרטי (קרטרי סילבסטרי – Crateri Silvestri), שנוצרו בעקבות ההתפרצות של האטנה בשנת 1892. הביקור במכתשים הוא חוויה מרגשת, וקשה לתאר את התחושה המתעוררת כאשר מתבוננים בנוף, שנראה כאילו נלקח מתוך כוכב לכת אחר, אולי מאדים. המסלול פה הוא פשוט, ולא דורש מהמטיילים להיות בכושר גבוה במיוחד, או לבוא מצוידים בציוד הליכה או טיפוס. מנקודה זו יוצאים גם כמה מסלולי הליכה במעלה ההר, ואחד הידועים שבהם הוא מסלול גב החמור (סנטיירו סקיינה דל'אזינו – Sentiero Schiena dell’Asino). המסלול נמצא במרחק כ-1.5 קילומטרים מ-RIFUGIO SPAIENZA, ותוכלו להגיע לנקודת ההתחלה שלו עם הרכב שלכם. משם יש להמשיך רגלית, ולאחר כ-40 דקות הליכה תגיעו לעמק בובה (Valle del Bove): זהו מקום שאין שני לו, מכוסה בהתפרצויות געשיות בנות 64000 שנה. המסלול הזה קשה ומעייף מעט יותר מקודמו, אבל הנוף מצדיק את המאמץ. אם אין לכם חשק ללכת ברגל, תוכלו להיעזר ברכבל שיוצא מ-RIFUGIO SAPIENZA (כ-30 יורו לאדם לכרטיס הלוך-חזור) ומגיע לגובה 2500 מטרים. מתחנת הרכבל תוכלו להמשיך ברגל, או בג'יפים (כ-40 יורו לאדם), ולהגיע עד לנקודה הגבוהה ביותר שאליה מותר לטפס על ההר (בליווי מדריך מוסמך בלבד. המדריכים נמצאים במקום וניתן לשכור את שירותיהם כשתגיעו). זה אולי מובן מאליו, אבל שווה לציין זאת בכל מקרה – אם ההר בדיוק באמצע התפרצות, כמובן שלא תוכלו לעלות למעלה! מה כדאי ללבוש כשיוצאים לבקר בהר הגעש אטנה? אתם תזדקקו לנעליים המתאימות לטרקים ולהליכה בהרים, מכנסיים ארוכים, סוודרים (גם בקיץ – קר למעלה!) וכובע, משום שהשמש מכה חזק. טאורמינה וגני נאקסוס קטניה היא גם בסיס טוב לטיולים באזורים שמצפון לעיר, ובמיוחד לטאורמינה ( Taormina ) וגני נאקסוס ( Giardini Naxos ). טאורמינה היא עיירה מקסימה הידועה בזכות התיאטרון היווני-רומי המרהיב שלה, ובזכות האי הזעיר והיפהפה המכונה "איזולה בלה" (Isola Bella) המחובר לעיר עצמה באמצעות שביל צר העשוי חול. מאז שנת 1988 הוכרז האי כשמורת טבע, ולאחר שתשלמו את דמי הכניסה (כ-4 יורו) תוכלו לבקר במקום, וגם לשבת על החוף ולטבול במים הצלולים. לאורך קו החוף של טאורמינה עצמה ניתן למצוא מספר חופים מוסדרים ואלגנטיים במיוחד. אם יש אתר אחד שאסור לכם להחמיץ בזמן הביקור בטאורמינה, זהו התיאטרון המפורסם שבנו היוונים במאה השלישית לפנה"ס. הנוף הנשקף מהתיאטרון יפה מכפי שאוכל לתאר במילים. במקום הייחודי הזה נערך מידי שנה פסטיבל האומנויות הבינלאומי המוקדש למוזיקה, קולנוע, תיאטרון, ומחול. אומנים יידועי שם ואורחים חשובים מכל רחבי העולם נוהרים לכאן לאורך הפסטיבל (שנערך לרוב בחודש יולי) ופסטיבל הסרטים של טאורמינה מושך לא מעט סלבריטאים. חובבי תיאטרון קלאסי ישמחו לדעת שבמהלך הפסטיבל מועלים מחזות מאת מיטב מחזאי יוון העתיקה (אך המחזות הם בשפת המקור...). בחודשי הקיץ התיאטרון פתוח מידי יום בין 9 ל-19, ומחיר כרטיס הכניסה עומד על 13.5 יורו. כדאי לכם לבקר כמובן גם בווילה העירונית ( Villa Comunale ), המסומנת בחלק מהמפות גם בשם פארקו טרווילאן Paco Treveylan). הווילה ידועה בזכות הגן המרשים שלה, שתוכנן בסגנון אנגלי, ומשמר גם היום את העיצוב הרומנטי בן המאה ה-19. מומלץ לבקר גם בפאלאצו קורוואיה (Palazzo Corvaja), שנבנה בזמן הכיבוש הערבי של האי בין המאה ה-10 למאה ה-11. כיום מארח המבנה מוזיאון קטן המוקדש למסורות הסיציליאניות. וכמובן שכדאי לעצור גם באחד המבנים המרשימים והחשובים בעיר – פאלאצו סנטו סטפנו (Palazzo S. Stefano), יצירת מופת אדריכלית שנבנתה בסגנון גותי-סיציליאני, עם אלמנטים ערביים ונורמניים. הרחוב המרכזי של טאורמינה – קורסו אומברטו פרימו (Corso Umberto I) – הוא אלגנטי ומקסים, ומלא בחנויות קטנות וטיפוסיות, גלידריות, מסעדות, בוטיקים ועוד. התחנה הבאה במסלול היא גני נאקסוס (Giardini Naxos) – אחד החופים המפורסמים ביותר בסיציליה, ולמעשה באיטליה כולה. מדובר למעשה על סדרה של חופים על הים היוני (אחת מזרועות הים התיכון), ולכל חוף מאפיינים משלו. חוף רקאנאטי (Spiaggia Recanati) הוא חוף רחב ידיים, ולאורכו מספר אזורים מוסדרים בתשלום, שנקראים באיטלקית "באניו" (bagno). הכניסה לבאניו עולה כסף, ובתמורה תקבלו שמשייה וכיסא נוח. חוף רקאנאטי אהוב במיוחד על הצעירים, בזכות כל הדיסקוטקים שפועלים כאן בשעות הלילה. חוף נוסף הוא חוף סקיזו (Spiaggia di Schisò), הידוע בזכות החול הזהוב, המים הנקיים, והצמחייה השופעת שצומחת לאורכו. בסמוך לחוף אפשר גם למצוא מבצר קטן ואתר ארכיאולוגי מעניין. חוף נוסף נקרא פורטיצ'ולו סאלה (Spiaggia di Porticciolo Sala), וכאן אפשר למצוא מפרצים קטנים המופרדים ביניהם בסלעים געשיים גדולים – המראה ייחודי מאד! אצ'י טראצה – החוף הנסתר אם תרצו ליהנות מנוף מיוחד, אני ממליצה לכם לא לוותר בשום פנים ואופן על אצ'י טרצה (Aci Trezza), עיירה קטנה השוכנת במרחק 15 קילומטר מדרום לקטניה. זוהי עיירה מפורסמת במיוחד באיטליה, שכן כאן התרחשה עלילת ספרו הידוע של ג'ובאני ורגה (Giovanni Verga) – בית מאלאווליה. הספר, שעובד בהמשך לסרט בידי לוקינו ויסקונטי, נחשב לאבן דרך תרבותית במדינה. אך הדבר שמרשים במיוחד את התיירים הרבים הנוהרים לכאן מכל רחבי העולם הוא השמורה הימית המוגנת, שבליבה "צומחים" מתוך המים עמודי אבן געשית מרשימים המכונים "הציקלופים" (I Ciclopi). לפי האודיסאה כאן חי הקיקלופ פוליפמוס, בנו של אל הים פוסידון, שהשליך סלעים לעבר אודיסאוס בזמן שזה נמלט לעבר הים. הסלעים האלה, מספרת האגדה, ניצבים במקום עד היום. במרחק קצר מהעיירה נמצא גם אי קטנטן בשם לאקאה (Lachea), וניתן להגיע אליו באמצעות סירות דייגים, או בעזרת קאנו שאפשר לשכור במקום (אם אתם בכושר טוב...). החוף כאן הוא סלעי (לא חולי), אבל במתחם Ghenea תוכלו למצוא דק עשוי עץ שעליו הוצבו מיטות שיזוף, שמשיות, קיוסקים ועוד. זה המקום המושלם ללגום בו קוקטייל בזמן השקיעה, לצלול למים העמוקים, לראות את הדגיגונים הצבעוניים ששוחים סביב-סביב, ופשוט ליהנות מהקסם של הקיץ הסיציליאני. איפה אוכלים? אני מגיעה לכאן לעיתים קרובות, ושניים מהברים האהובים עליי (זכרו שבר באיטליה הוא מעין קיוסק-בית קפה, ולא מקום שמגיש אלכוהול בשעות הלילה) נקראים בר מיתוס – Bar Mythos , ובר עדן – Bar Eden . בר מיתוס נמצא ממש מול החוף, ואילו בר עדן ממוקם בפיאצה המרכזית של העיירה. בשניהם תוכלו לטעום כמה מהמעדנים הסיציליאניים המושלמים ביותר: גרניטה המוגשת לצד לחמניית בריוש מתוקה (אם עוד לא יצא לכם לטעום גרניטה סיציליאנית, מדובר על מאכל גאוני, הנחשב לגרסה הקלילה והמרווה של הגלידה), קנולי ממולא בריקוטה טרייה, מאפים מבצק עלים פריך ומתוק ועוד ועוד... בשעות הערב, מסעדות רבות באזור מגישות מנות על בסיס דגים טריים – שלל שהביאו הדייגים המקומיים. וכמובן שלא חסרות פה פיצריות. לאורך השנים אכלתי כמעט בכל המסעדות בעיירה, ושני המקומות האהובים עליי, ללא ספק, הם טרטוריה פורטו נואובו ( Trattoria Porto Nuovo ), שנמצאת ב-Lungomare dei Ciclopi 143/b, ופיצרייה ארגוסטה ( Pizzeria Aragosta ), שנמצאת במרחק קצר משם ב-Lungomare dei Ciclpi 173. שני המקומות משקיפים על הים, והנוף מקסים! בנוסף אני גם אוהבת מאד את מסעדת Acqua del Ferro , הנמצאת קצת מחוץ העיירה עצמה. בין המנות שאסור לכם להחמיץ כשאתם מבקרים באזור: גלילי דג חרב (אינוולטיני די פשה ספדה – involtini di pesce spada), פסטה אלה נורמה (Pasta alla Norma) עם חצילים וריקוטה, פסטה עם פסטו פיסטוקים (פסטו אל פיסטקיו – pesto al pistacchio), ארנצ'יני (כדורי אורז ממולאים ומטוגנים – אחד המאכלים הידועים ביותר בסיציליה), ושלל מטוגנים (הסיציליאניים יודעים לטגן כל דבר עד לשלמות!). את כל הטוב הזה כדאי ומומלץ לשטוף עם הבירה המקומית, בירה סיציליאנית בשם מסינה (Messina). אם אתם מעדיפים יין, נסו את היין האדום המקומי שנקרא נרו ד'אבולה (Nero d’Avola), אבל קחו בחשבון שזהו יין חזק מאד, שלא מתאים לכולם. מי שמעדיף יינות לבנים יאהב את את הגרקאניקו (Grecanico). בסיציליה אוכל רחוב הוא פופולרי מאד, ובכל מקום תמצאו דוכנים שמוכרים סנדוויצ'ים, לחם ממולא בטחול (מנה ידועה מאזור פלרמו ), ו"צ'יפולינה" (cipolline), שהם למעשה כיסונים קטנים ממולאים בגבינה ובצל. קניון אלקנטרה אחת משמורות הטבע הידועות בסיציליה נמצאת במרחק 17 קילומטר בלבד מקטניה. קניון (ערוצי) אלקנטרה ( Gole dell’Alacantra ) הוא גן בוטני-גאולוגי, הממוקם לאורך ערוץ נהר האלקנטרה, ומציע למטיילים חובבי טבע נוף מרהיב. קירות הקניון, שנוצרו כתוצאה מהתפרצות געשית לפני 8000 שנה, מתמרים לגובה עוצר נשימה של 25 מטרים, ורוחב הערוץ נע בין 4 ל-5 מטרים. הקניון עשיר בצמחייה שופעת ובתצורות גאולוגיות מרתקות, וכיף לבוא לכאן ולצאת למסלול הליכה, או אפילו סתם לשבת לפיקניק או להשתזף לגדות הנהר הקפוא והתכול. מחיר הכניסה עומד על כ-13 יורו (ילדים מתחת לגיל 6 לא משלמים), וניתן לחנות בכניסה לשמורה ולרדת למטה רגלית או בעזרת מעלית. ליד החניון תמצאו כמובן גם ברים, מסעדות וחנויות מזכרות. כפי שאתם רואים, יש שפע של דברים לעשות באזור קטניה! במסלול הבא נבקר ביעדים מרתקים נוספים. ובינתיים כדאי לכם להזדרז ולהזמין טיסה... אין כמו סיציליה!

בעת העתיקה היתה זו העיר היוונית החשובה והמפוארת ביותר בסיציליה, ועד היום ניצב בה אתר ארכיאולוגי מפורסם. אל איזו עיר אנחנו מדברים? על אגריג'נטו, כמובן! ואם עדיין לא ביקרתם בעמק המקדשים המרהיב של העיר, הגיע הזמן לארוז את המזוודה ולצאת לדרך... שלום לכולם, ודרישת שלום מסיציליה היפה! במאמרים הקודמים שלי חשפתי בפניכם את סודותיה היפים של פלרמו שלי , והמלצתי לכם איפה למצוא את החופים הטובים ביותר בפלרמו והסביבה . הפעם, הגיע הזמן למשהו קצת אחר... הפעם, אספר לכם על עיר השוכנת במערב סיציליה – אגריג'נטו המפוארת – ובעיקר על עמק המקדשים המרהיב שבזכותו התפרסמה העיר. אגריג'נטו (Agrigento) היא עיירה השוכנת בדרום מערב סיציליה , ומפורסמת בזכות עמק המקדשים המלכותי ( La Valle dei Templi ) שצמוד אליה – פארק ארכיאולוגי גדול ובו מספר מקדשים יווניים בסגנון דורי, שהשתמרו באופן מופלא, כמעט ללא פגע. היום אגריג'נטו היא עיר קטנה למדיי, והאוכלוסייה המקומית מונה פחות מ-60,000 איש. אבל בעת העתיקה, כאשר סיציליה היתה תחת כיבוש יווני, נחשבה אגריג'נטו לעיר היוונית החשובה ביותר בכל האי ולא פחות מ-300,000 איש התגוררו בה! הביקור באגריג'נטו הוא מעין מסע בזמן, אבל לפני שתצאו לדרך, קבלו ממני טיפ קטן: אם אתם מעוניינים לבקר באתר המיוחד הזה, אני ממליצה לכם להימנע מלהגיע לעמק המקדשים בחודשי הקיץ . כדאי לזכור שאגריג'נטו קרובה יותר לאפריקה מאשר לשאר איטליה, ובחודשי הקיץ העמק לוהט ממש. גם בשאר חודשי השנה הסיור במקום מתאים בעיקר למי שבכושר בסיסי, ומסוגל לטפס במעלה הגבעה כדי להגיע למקדשים. גם כדי להגיע ממקדש למקדש תאלצו ללכת קצת, אבל אני מבטיחה לכם שהאתר כל כך יפה ומרשים, שהעיניים והלב שלכם יודו לרגליים שלכם על המאמץ שהשקיעו. הביקור בפארק הארכיאולוגי מתחיל במשרד הכרטיסים, כמובן. כאן ישאלו אתכם אם אתם רוצים לבקר גם בגני קולימבת'רה, לצד הביקור בעמק. התשובה היא חד משמעית כן, ותיכף אסביר לכם מדוע. אני ממליצה לכם גם לשכור את המדריך הקולי, על מנת שתוכלו להבין באמת את סיפורם של המקדשים, וליהנות מהחוויה השלמה. כשתכנסו לתוך המתחם, תבינו למה עמק המקדשים כישף את הסופר המפורסם גתה, שכינה אותו "חזון מפואר". ותבינו גם למה עמק המקדשים של אגריג'נטו נכלל (משנת 1997) ברשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו. הכל התחיל בשנת 590 לפנה"ס, כאשר נוסדה בעמק הזה ממש עיר בשם אקרגאס (Akragas) על ידי מתיישבים שמוצאם במקור מרודוס וכרתים. השם אגריג'נטו, אגב, הגיע רק בשלב מאוחר יותר, וניתן על ידי הרומאים שכבשו את האזור בסביבות שנת 200 לפנה"ס. המקדש הראשון בו תתקלו הוא מקדש יונו, מלכת האלים (במקור היה זה מקדש הרה, אלת הנישואין והאימהות היוונית). המקדש עדיין שלם ברובו, למרות שחלקים ממנו ניזוקו בעקבות מתקפת הקרתגים בסביבות שנת 400 לפני הספירה. לכאן נהגו להגיע זוגות צעירים כדי להתחתן, אבל גם נשים נשואות הגיעו למקדש לעיתים קרובות, כדי להתלונן בפני האלה על בעליהן הבוגדניים... הן ידעו שהיא תוכל להבין אותן, משום שבעלה, זאוס, אף פעם לא שמר את ידיו לעצמו, ואפילו דאג להעסיק נימפה בשם אכו, שתדבר עם יונו ללא הפסקה ותסיח את תשומת ליבה מבגידותיו. כאשר יונו גילתה מה תפקידה של אכו היא כל כך כעסה, שהיא הטילה עליה קללה: אכו לעולם לא תוכל לומר מילים משל עצמה, אלא רק לחזור על מילותיהם של אחרים (ומכאן המילה באנגלית, אכו, כלומר הד). אם תתקדמו לאורך המסלול, תתקלו בביצורים יוונים, שתפקדו כחומות הגנה, ולאחר מכן בנקרופוליס הנוצרי הקדום שנקרא קברי ארקוסוליום (Tombe ad Arcosolio, מעין קטקומבות נוצריות), שנחפרו ברכס הסלעי שהקיף את הפוליס. המשיכו ללכת ותגיעו למקדש קונקורדיה (Templio della Concordia), הגדול והמפורסם מבין המקדשים בעמק. למעשה, זהו אחד המקדשים היווניים-דוריים שהשתמרו בצורה הטובה ביותר בעולם. המקדש נבנה בסביבות המאה החמישית לפני הספירה, כלומר הוא עומד על כנו מזה כ-2500 שנה. הסגנון הוא דורי טיפוסי, עם שישה עמודים בחזיתות הראשיות ושלושה עשר עמודים בצדדים. העמודים עצמם נבנו מאפר ימי געשי שנחצב מקרקעית הים, ואם תתקרבו, תוכלו לראות שישנן קונכיות המשובצות בתוך העמודים. כיום העמודים הם בצבע חול, אך בעבר היה המבנה כולו בצבע לבן, ואילו ראשי העמודים נצבעו באדום בוהק ובכחול עז. לאחר שהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, מקדשים רבים נהרסו והתושבים שהאמינו בדתות הפגניות נרדפו. מקדש קונקורדיה ניצל מהרס משום שהוא הוסב לכנסיה: קירות נבנו בחללים שבין העמודים, וכך הפך המקדש היווני לקתדרלה שנקראה על שם פייטרו ופאולו הקדושים. הארכיבישוף של אגריג'נטו אף הוזמן לערוך במקום טקס, כדי לגרש מהמקום את רוחו הרעה של השטן... כאשר המקדש שופץ בשנת 1785, הוסרו ממנו הקירות ושאר הסממנים הנוצריים, והוא חזר למראהו המקורי. בהמשך השביל תיתקלו בשרידים של שני ענקים (אני בגובה 1.56 מטר, והרגשתי כמו נמלה לידם...). הפסלים היו חלק ממקדש זאוס, אך בעוד שהם שרדו המקדש עצמו נהרס כמעט לגמרי, בין היתר משום שהאבנים שממנו נבנה נבזזו עם השנים, ושימשו כחומר גלם לבניית מבנים אחרים בסביבה. היום כל מה שאפשר למצוא פה הוא בלוקים המפוזרים ברחבי השטח. גובהו של מקדש זאוס היה כשלושים מטרים, כמו בניין בן עשר קומות (אם תבקרו במוזיאון הארכיאולוגי באגריג'נטו, תוכלו לראות מודל המבהיר איך נראה מקדש זאוס בעבר). בזכות גודלו העצום, אפשר היה לראות אותו מכל נקודה בעיר! מקדש זאוס נבנה כפי הנראה כדי לציין את ניצחון היוונים על כוחות קרתגו, והוא נחשב למקדש היוני הגדול ביותר שאי פעם נבנה. באופן אירוני, המקדש מעולם לא הושלם משום שבשנת 406 פלשו כוחות קרתגו לעיר, ובזזו אותה. בין עמודי המקדש הוצבו פסלים ענקיים המכונים "טלמונים" (Telamoni), או "אטלסים", שנשאו עם ידיהם את משקל המקדש. היום הפסלים מוטלים על האדמה ונראים כמו יצורים מופלאים השוכבים ומשתזפים תחת השמש הלוהטת של אגריג'נטו. 38 ענקים ניצבו מסביב למקדש, והם כוסו בגבס לבן ובוהק (אם תתקרבו, תוכלו לראות עדיין שבבים לבנים על הפסלים). בסמוך, נמצא אזור אקראגאס הקדוש, ובו ניצבו מקדשים המוקדשים לאלה דמטר, אלת התבואה המגנה על פוריות האדמה והנשים. במקום זה נערכו טקסי אש מסתוריים כחלק מפולחן האלה, ופסטיבל תסמופוריה – חגיגת הפיריון שבה השתתפו רק נשים. החגיגות נמשכו שלושה ימים, ובמהלכן הוקרבו קורבנות לאלה. מהמקדש עצמו נוצרו שרידים מעטים בלבד. כעת, התקדמו לעבר גני קולימברת'ה (המהווים חלק מהפארק הארכיאולוגי). הגן מייצג את תמצית הצמחייה הים תיכונית, ומלא כולו בעצים מכל המינים אך בעיקר עצי הדר. זהו מקום שבו תוכלו להרגיש את הניחוחות והצבעים הטיפוסיים לסיציליה שלנו, ואני בכוונה משתמשת במילה "שלנו", משום שהיא גם שלכם – סיציליה פתוחה לכולם, בפני כל מי שאוהב אותה ורוצה בה. כאשר אתם מסיירים בין העצים אני ממליצה לכם להושיט את היד ולקטוף פרי כלשהו, אבל קחו בחשבון שמדובר על הימור: תוכלו למצוא קלמנטינות מתוקות ועסיסיות אבל גם תפוזים מרים וחמוצים... בכניסה לגן עומד דוכן ובו מוכרים מוצרים העשויים מפירות העצים האלה. לסיום הביקור אני ממליצה לכם להיכנס גם למוזיאון הארכיאולוגי, ובו תמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים ומעניינים, וגם מודלים המדמים את המקדשים כפי שנראו לפני אלפיים שנה. כמובן שבאגריג'נטו תוכלו לבקר באתרים נוספים ולא רק בפארק הארכיאולוגי. אגריג'נטו ידועה כמקום הולדתו של אחד מאנשי התרבות החשובים ביותר באיטליה – הסופר, המשורר והמחזאי המבריק לואיג'י פיראנדלו (Luigi Pirandello). פיראנדלו זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1934, והתפרסם בזכות יצירות אלמותיות כמו "מתיא פסקל המנוח", "שש נפשות מחפשות מחבר", "אחד, אף אחד ומאה אלף", ו"אנריקו הרביעי". בית הולדתו של פיראנדלו הוסב למוזיאון, ומוצגים בו חפצים אישיים וגם טיוטות של יצירות שכתב. בגן השופע שמקיף את הבית תוכלו לראות גם את קברו של פירנדלו. אם נותר לכם עוד קצת כוח, אל תפספסו את הביקור במרכז ההיסטורי של העיר אגריג'נטו עצמה. תוכלו להתפעל מהכנסיות הקטנות והטיפוסיות לסיציליה, מהאדריכלות המקומית, וגם מגרם המדרגות הצבעוני והמגניב בקצה ויה אתנה (via Etna) הידוע בשם "מדרגות האומנים" (Scalinata degli Artisti). מומלץ כמובן לנסות גם את הגרניטה המפורסמת, שנחשבת לאיכותית במיוחד! בעבר אנשי הקרח, או ה"ניווארוני" (nivaroni) כפי שמכנים אותם בסיציליאנית, היו מביאים גושי קרח גדולים מהר האתנה הסמוך, ומשתמשים בהם כדי להכין גרניטות נהדרות עם פירות טריים. המסורת נשמרה, והיום המקום שאסור לכם לפספס הוא קפה קונקורדיה (Caffè Concordia), המגדנייה המפורסמת בפיאצה פיראנדלו. כדאי להזמין פה כוס של הגרניטה המסורתית של אגריג'נטו, העשויה אך ורק מלימונים (בניגוד לאזורים אחרים בסיציליה, שבהם מכינים גרניטות גם עם שקדים או פיסטוקים). כדאי להזמין את ה"טורטה פיראנדליאנה" – עוגת קרם בניחוח משכר של לימונים סיציליאנים טריים, המקושטת עם שקדים מקורמלים ותותי בר. לאחר הביקור באתרי התרבות החשובים האלה, אי אפשר שלא להתעכב עוד קצת באזור ולקפוץ לחוף כדי לשחות קצת ולהתרענן. משום שלסיציליה יש מזל גדול – האי עשיר גם בהיסטוריה מדהימה וגם בחופים נהדרים. אי אפשר שלא לבקר בחוף הידוע סקאלה דיי טורקי (Scala dei Turchi), מתחם מרהיב העשוי אבן שיש לבנה המשתפלת אל תוך הים. המים עצמם, עליי להודות, לא מדהימים באזור הזה, אבל יש לכך סיבה – כל האזור עשיר בחימר. החימר אמנם מעכיר את המים, אבל גם מועיל מאד לבריאות העור. וכמובן שיש יתרון נוסף לאזור הזה – החוף כל כף יפה, שכל תמונה שתצלמו תצא מדהימה, ותגרור מבול של לייקים בפייבוק ובאינסטגרם! איפה אוכלים? בסיציליה, כידוע, האוכל הוא אטרקציה בפני עצמה, וכמובן שאגריג'נטו לא מאכזבת. באזור סן לאונה (San Leone), על החוף ממש, אני ממליצה לכם לעצור במסעדה בשם Uovo di Seppia , שנפתחה לאחרונה. התפריט כאן מבוסס כולו על דגים טריים להדהים. באותו אזור תוכלו לנסות גם את מסעדת Il Molo המצויינת, ואם תרצו להתרווח באזור עמק המקדשים עצמו, אל תפספסו את מסעדת Il Re di Girgenti , שמתמחה במנות מקוריות ומודרניות (וטעימות תמיד). אם, לעומת זאת, תרצו להתמקד באוכל רחוב סיציליאני קלאסי, לכו ל- Siculo , מקום מצויין שמתמחה בסנדוויץ' טחול המסורתי של האי, ובשאר מעדנים סיצילאניים. ואם אתם מחפשים מקומות בילוי לשעות הערב, נסו את Il Mojo או את Bar Athenea 90 . אני מקווה שהצלחתי להצית בכם סקרנות, ולגרום לכם לרצות לבקר באי היפהפה שלנו בעל אלף הפנים והצבעים. עמק המקדשים של אגריג'נטו הוא באמת מקום מרתק, בעיקר עבור חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה. זו פינה מקסימה של האי, שלא כדאי לפספס. להתראות בקרוב בסיציליה!

מתי מקובל לאכול את "עצמות המתים" ואיך יצרו עניי סיציליה מנה "מפוארת" דווקא מהדג הזול ביותר בשוק? מהו הקינוח הכי פופולרי בחגו של ג'וזפה הקדוש ומי המציא את הקסטה הסיציליאנית? מרטינה סקיירה, סיציליאנית עם תיאבון רציני, יוצאת בעקבות המנות המסורתיות של מחוז הולדתה שלום לכולם! המסע שלנו לעומקה של התרבות הסיציליאנית נמשך, והפעם רציתי לדבר איתכם על המאכלים המסורתיים שאוכלים אצלנו לרגל החגים המרכזיים. ברור מאליו שהמאכלים האלה מהווים חלק בלתי נפרד מדנ"א של העיר, אז איך אוכל שלא להקדיש מאמר לנושא הטעים הזה? אני לא יודעת איפה אתם נמצאים עכשיו, בזמן שאתם קוראים את הכתבה, אבל אני יכולה להגיד לכם איפה אני: בביתי שבפלרמו (מן הסתם), מתכוננת לחג הפסחא שעומד בפתח. בימים אלה החנויות מתמלאות במאכלים ומתוקים טיפוסיים לחג, ולכן חשבתי להתחיל את הכתבה הזאת דווקא מקינוח. ולא סתם קינוח, אלא קינוח טיפוסי לחג הפסחא הנוצרי: כבשי מרטורנה (פקורה די מרטורנה - Pecore di Martorana ). הקינוח המיוחד הזה מיוצר רק פעם בשנה, והכבשים המפוסלות מבצק שקדים ואבקת סוכר אמורות לסמל את האופן שבו ישו כיפר במותו על חטאי האנושות. על הכבשים מופיע גם חותם בצורת צלב כי רו (או צלב קונסטנטיונוס), המורכב משתי האותיות הראשונות במילה משיח, על רקע דגל סגול עם כיתוב מוזהב. קינוח נוסף ופופולרי במיוחד בתקופת פסחא הוא הפופו קון ל'אובו (Pupo con l’uovo ): עוגייה המיוצרת בשלל צורות, הכוללת בתוכה ביצה קשה שלמה. מוטיב הביצה חוזר על עצמו במאכלים רבים לרגל החג משום שהביצה מסמלת לידה מחדש, ומנה בוקעים חיים חדשים. דבר נוסף שלא יחסר בפסחא, ויככב על כל שולחן סיציליאני ופלרמיטאני, הוא הקסטה הסיציליאנית, כמובן. בין אם מדובר על הקסטה בגרסה האפויה או בגרסה הקלאסית , הקינוח הזה הוא חובה מוחלטת. למעשה, יש אצלנו ביטוי: "Tintu è cu un mancia cassata a matina ri Pasqua", כלומר: "רע הוא מי שלא אוכל קסטה בבוקר חג הפסחא". כן, אנחנו עד כדי כך אובססיביים לגביה! מעניין לדעת שהן הקסטה והן כבשי המרטרונה הגיעו למטבח הסיציליאני מהמטבח הערבי – סיציליה הייתה נתונה תחת כיבוש ערבי במשך מאות שנים, והיו אלה הערבים שהביאו עימם לאי מעדנים כמו שקדים (ומכאן שגם קמח שקדים ומרציפן), פירות הדר, פיסטוקים ועוד מרכיבים רבים שהפכו למרכיבים חיוניים בבישול הסיציליאני. כמה דברים שחובבי הקסטה הסיציליאנית ירצו בוודאי לדעת: בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הגרסה המקורית של הקסטה היא הגרסה האפויה. הקסטה האפויה מורכבת מבצק פריך במילוי ריקוטה (מחלב כבשים, כמובן), ומשובצת בנטיפי שוקולד מריר. מספרים שאת הקסטה האפויה המציא רועה צאן, שהחליט לילה אחד לערבב ריקוטת כבשים עם דבש וקרא לה "קוואסאת", על שם הקערה שבה הכין את המאכל. לדעתי האישית הקסטה האפויה היא הגרסה הטעימה ביותר של הקינוח הזה, אבל אין מה לזלזל בקסטה הסיציליאנית – גם היא מעדן של ממש, ומתאימה במיוחד לחובבי המתוקים. המאפיין העיקרי של הקסטה הסיציליאנית הוא עושר הצבעים: בצק השקדים נצבע בירוק, הפירות המסוכרים הם אדומים או כתומים, והקרם שבפנים הוא לבן כמובן. הקסטה המודרנית הומצאה בשנת 1873 על ידי אופה בשם סלבטורה גולי (Gulì), והוא זה שהחליף את הבצק הפריך בעוגת ספוג בסגנון ספרדי (אתם בוודאי יודעים שסיציליה נשלטה למשך תקופה על ידי הכס הספרדי, וגם הספרדים, בדומה לערבים, השפיעו על הקולינריה של האי). גולי גם עיטר את החלק העליון של הקינוח עם דלעת מסוכרת שהגיעה ממנזר Badia del Cancelliere בפלרמו. כך נולדה גרסה נוספת של הקינוח – ה-zuccata. עם השנים התקבעה גרסה פופולרית ואחידה למדיי, המורכבת מעוגת ספוג (ספוגה בליקר), מילוי ריקוטה מתוק, בצק שקדים לעיטור, פירות מסוכרים וציפוי סוכר (גלאסה) צבעוני. חג הפסחא אמנם ידוע במיוחד בזכות המאכלים הטיפוסיים שלו, אבל אצלנו בפלרמו כל חג נוצרי מתגאה במנות ובקינוחים טיפוסיים: לרגל יום האב (festa del papà), ב-19 במרץ, מכינים אצלנו ספינצ'ה די סן ג'וזפה (sfincia di San Giuseppe) : מאפה מטוגן ורך, המלא עד אפס מקום בריקוטה ממותקת עם נטיפי שוקולד, ומקושט בשכבה נוספת של ריקוטה, שבבי פיסטוקים, ופירות מסוכרים. מנה קלילה מאד... שורשיו של הקינוח הזה עתיקים במיוחד, ואת הגרסה המודרנית של הקינוח המציאו הנזירות בפלרמו, שהקדישו את המעדן לג'וזפה הקדוש, אביו של ישו. כפי שבוודאי הבנתם, מאכלים וקינוחים רבים נולדו במנזרים! הספינצ'ה איננו המאכל היחיד שמכינים לרגל החג – כולם יודעים שבלתי אפשרי לחגוג את ה-19 במרץ מבלי להגיש לשולחן מנה יפה של פסטה עם סרדינים ושומר בר (Pasta con le Sarde e il Finocchietto) . המעדן הזה נולד כ"מנה של עניים", והוא עשוי ממרכיבים שחסרי-האמצעים יכלו להרשות לעצמם: סרדינים, הידועים כדגים הזולים ביותר בשוק, ושומר בר, שכל אחד יכול היה לקטוף בעצמו על צד הדרך. מספרים שאת המנה הזו המציא טבח חכם בתקופה שסיציליה הייתה תחת השליטה הביזנטית. הימים היו קשים, ושני דברים לא חסרו באי אף פעם: מלחמות, ורעב. הטבח בעל כושר האלתור הצליח ליצור מנה טעימה מחומרי הגלם הבסיסיים ביותר, והיום מדובר על מנה אלגנטית, שעברה כמה התאמות לחיך המודרני וזוכה להצלחה גדולה במסעדות. ואם כבר נשארים בתחום הסרדינים, כדאי לכם להכיר מנה נוספת הנחשבת לאחת החשובות ביותר במטבח הפרלמיטנית: סרדה אה בקאפיקו (Sarde a Beccafico) . הסרדינים הממולאים האלה נקראים על שם ציפור (סבכי אפור, ובאיטלקית – beccafico) שידועה באהבתם לתאנים (becco – מקור, fico – תאנה). ואם אתם שואלים את עצמכם למה מנה המבוססת על סרדינים נקראת על שם ציפור, ההסבר הוא פשוט: בימי הביניים נהגו העשירים ביותר לאכול את הציפור הזאת, שנחשבה למעדן, והוגשה בארוחות רשמיות על גבי מגש כסף כאשר נוצות הזנב שלה מופנות כלפי מעלה. איש מלבדם לא יכול היה להרשות לעצמו את המעדן, ולכן החליטו העניים להמציא גרסה משל עצמם, אבל עם חומרי גלם נגישים קצת יותר: במקום הציפור הם השתמשו בסרדינים זולים, ומילאו אותם בפירורי לחם פשוטים, צימוקים וצנוברים. מהאלתור החסכוני הזה נולדה אחת המנות הסיציליאניות המסורתיות והמזוהות ביותר עם האי. למתכון שלנו לספגטי עם סרדינים (סרדה אה בקאפיקו) אגב, מנה פשוטה נוספת המבוססת על דגים זולים שהעניים יכלו להרשות לעצמם, היא פסטה צ'אנצ'ובה (pasa c’anciova) , כלומר פסטה עם אנשובי. זו מנה קלה להכנה שזכתה לפופולריות גדולה בקרב כל הסיציליאנים שנאלצו להגר צפונה, למילאנו, בחיפוש אחר עבודה. מסיבה זו רבים כינו את המנה "pasta a milanisa". פסטה צ'אנצ'ובה מבוססת על מרכיבים שניתן היה לשמור במזווה ולשלוף בכל רגע נתון: רוטב עגבניות משומר (את העגבניות קטפו וטחנו האיכרים בחודשי הקיץ, והכינו מהן שימורים שהספיקו לכל חודשי החורף), אנשובי כבושים במלח, רסק עגבניות, ופסטה כמובן. המרכיב הנוסף היה פירורי לחם קלויים, הקרויים בדיאלקט "muddica atturrunata", שרבים כינו (בצחוק מריר) "הגבינה של העניים" (משום שגבינה אמיתית, שאפשר לגרר על הפסטה, היתה מוצר לעשירים. העניים הסתפקו בלגרר פירורי לחם). פרוש מחדש לפסטה צ'אנצ'ובה ואם כבר מדברים על פסטה, אני לא יכולה שלא לספר לכם על מנה בשם אנלטי אל פורנו (Anelletti al forno) , שמככבת על השולחן אצלנו בבית כמעט בכל יום ראשון, וגם כשאנחנו יוצאים לפיקניק על חוף הים (כן, המיתוס הוא נכון... פה בפלרמו מקובל לנסוע לים ולארוז מספיק אוכל כדי להאכיל גדוד שלם...). האנלטי אל פורנו היא מנת פסטה אפויה עם רוטב בתנור, וכמו שאומרים אצלנו: ככל שהיא "נחה" יותר כך היא נעשית טעימה יותר, מה שהופך אותה למנה אידיאלית לפיקניקים. הפסטה שעליה מבוססת המנה, פסטת "אנלטי", מעוצבת בצורת טבעות. מספרים שמקור השם הוא העגילים העגולים שענדו הנשים הערביות בסיציליה. ומה נכנס לתוך המנה הזאת? עדיף שתשאלו מה לא נכנס... ראגו (רוטב בשר ועגבניות), כמובן, אבל גם ביצים קשות, אפונה, חצילים מטוגנים, גבינות קשות, מוצרלה, נקניקים... ככל שתכניסו יותר מרכיבים כך המנה תצא טעימה יותר. אפשר לומר, בקיצור, שזו מנה מצוינת למי שרוצה לרוקן את המקרר מתכולתו. את כל הטוב הזה שמים בתבנית, שופכים מעל כמה ביצים טרופות ומעליהן שכבה נדיבה של פירורי לחם ומשם ישר לתנור. אני נשבעת לכם שמדובר במעדן! אבל בואו נחזור למנות החגים. מנה נוספת שנולדה (כנראה) לרגל חג חשוב היא הקינוח הסיציליאני המושלם שאין איך להתעלות על טעמו המופלא. אני מדברת על הקנולו (cannolo), כמובן! ראשית כל כדאי להבהיר: את הקנולי הטובים ביותר, תמצאו בפלרמו כמובן. לאחר שהבהרנו את הסוגייה הזאת, אפשר להמשיך בדיון. הקנולו (וברבים: קנולי) הוא גליל ופל פריך ומטוגן ממולא בריקוטת כבשים ממותקת ונטיפי שוקולד. איך אפשר שלא להתאהב בקנולו? ואיך אפשר לאכול רק אחד? אי אפשר, לדעתי, ולכן מומלץ לאכול שני קנולי לפחות. כיום אפשר למצוא קנולי במילויים שונים: לא רק עם ריקוטת כבשים מסורתית אלא גם במילוי קרם פטיסייר, קרם פיסטוקים, ושוקולד. אומרים ששורשיו של הקנולו מגיעים גם הם לתקופת הכיבוש הערבי של האי, אבל ישנן עדויות שמאכל דומה למדיי (גליל בצק פריך ממולא בגבינה מתוקה) היה קיים כבר בתקופת הרומית, לפני כ-2000 שנה. ויש מי שטוען שגם הקנולו נולד, כמו מתוקים רבים כל כך, לרגל חג, וליתר דיוק: כקינוח טיפוסי לתקופת הקרנבל. חוקרים רבים מאמינים שהגרסה הנוכחית של הקנולו והמצאה על ידי הנזירות ממנזר Santa Maria di Monte Oliveto שבפלרמו. למתכון שלנו לקנולו סיציליאנו מאכלים מסורתיים רבים בסיציליה קשורים לחג מסוים. במאמרים הקודמים סיפרתי לכם על מאכלי רחוב פלרמיטאנים ומה נוהגים לאכול אצלנו ביומה של רוזליה הקדושה פטרונית העיר, וכעת אני רוצה לספר לכם מה אוכלים ב-2 בנובמבר, יום המתים. ביום זה כל תושב פאלרמו (ובאיטלקית: פלרמיטאנו) יוצר את ה-"U Cannistru" שלו, כלומר סל (או סלסלת) המתים. במרכז הסלסלה ניצב פסל סוכר מיוחד, המעוצב בצורה של סמל סיציליאני (לדוגמה ה"טסטה די מורו", Testa di Moro). האגדה מספרת שפסלון הסוכר המעוצב הומצא על ידי טבח של אציל שירד מנכסיו, וכבר לא יכול היה להרשות לעצמו לארגן ארוחות מפוארות. הטבח רב-התושייה הצליח להשתמש בסוכר פשוט כדי לעצב פסלונים מיוחדים ואכילים שהרשימו את האורחים לא פחות מהמאכלים המפוארים שהוגשו בעבר. מסביב לפסל המרכזי הזה, ממלאים את הסלסלה שפע של מטעמים: פירות מרטורנה (frutta di Martorana – פירות העשויים מרציפן ומעוטרים בצבעים מלאי חיים עד שהם נראים כמו הדבר האמיתי. מספרים שהפירות הומצאו על ידי נזירות במנזר מרטורנה לרגל ביקורו של האפיפיור במקום), "פופי אה צ'נה" (pupi a cena – פסלונים קטנים העשויים מבצק סוכר), ועוגיות פריכות בשם "עצמות המתים" (le Ossa di Morto). הן נקראות כך משום שהן אמורות להזכיר לחוגגים את עצמות הנפטר, ולחבר בין המתים לחיים ביום החג, ולמרות שהן עשויות ממרכיבים פשוטים בהחלט (קמח, סוכר וקינמון) הן טעימות להפליא. ביום זה מקובל גם לתת לילדים הקטנים מתנה נחמדה, ולספר להם שזו מתנה מהמתים. המתנה מלווה באזהרה: אם הילדים יתנהגו יפה, הם יקבלו עוד מתנות. אבל אם הם לא יתנהגו יפה, בלילה יבואו המתים ויגרדו להם את הרגליים... חג נוסף הוא יומה של סנטה לוצ'יה, הקדושה המגנה על הראייה, שנערך מידי שנה ב-13 בדצמבר. לפי המסורת זהו יום צום, או יום שבו אוכלים רק חיטה ואורז, אבל אני חייבת להודות שכיום מעטים מאד עדיין דבקים במסורת הזאת. המנהג לאכול רק חיטה ואורז נולד בגלל הבצורת שתקפה את סיציליה במאה ה-16. הרעב היה קשה, והסיציליאנים התפללו ללוצ'יה הקדושה שתשביע את האוכלוסייה. סנטה לוצ'יה עשתה מעשה חסד, וספינות מלאות בחיטה הגיעו לנמל סירקוזה. מרוב רעב גרגירי החיטה בושלו מיד, מבלי שהספיקו לטחון אתם לקמח, וכך נולד מאכל בשם קוצ'ה (cuccià). הגרסה הבסיסית ביותר של הקוצ'ה מורכבת מחיטה שבושלה במים רותחים וזילפו מעליה קצת שמן זית, אבל עם השנים המאכל התפתח, והיום מדובר על מעדן מתוק שכולם אוכלים מידי ה-13 בדצמבר. גם המתכון המשודרג הוא פשוט: יש לבשל את החיטה, ואז לערבב אותה עם ריקוטה מתוקה ונטיפי שוקולד (או שוקולד מריר מומס – זו הגרסה האהובה עליי!). ה-13 בדצמבר גם ידוע כ"יום הארנצ'ינה" (il giorno dell’arancina), כפי שאתם בוודאי זוכרים מהמאמר הקודם שכתבתי . למתכון שלנו לארנצ'ינה, כאן . ובכן חברים, כפי שבוודאי הבנתם רשימת המאכלים הטיפוסיים לסיציליה היא ארוכה ומפוארת, אבל נדמה לי שהפעם נסתפק במאכלים שהזכרתי עד כה. נתראה במאמר הבא!

המסע שלנו ברחבי האי נמשך, והפעם נבקר בעיירות בארוק מרשימות ובחופים היפים ביותר ליד סירקוזה, נטעם מאכלים סיציליאניים מופלאים על חוף הים ונגלה אתרים ארכיאולוגיים מתקופת יוון העתיקה. לא פלא שסיציליה היא אחד היעדים האהובים על המטיילים! במאמר זה, השני בסדרה, נמשיך את המסע שלנו ברחבי סיציליה – האי בים התיכון שבו תוכלו למצוא הכל מכל, ולצאת לחופשה המושלמת. הפעם נבקר בכמה אתרים חשובים במיוחד: העיר סירקוזה והפארק הארכיאולוגי שלה, הנקרופוליס (עיר המתים) של פנטליקה , העיר הבארוקית נוטו , הווילה הרומאית בקזאלה, קלטאג'ירונה (עיר הקרמיקה), ו מודיקה (עיר השוקולד). כמו כן נבקר גם בכמה מהחופים היפים ביותר באי! וילה דל קאזאלה – הווילה הרומאית המפורסמת באי לאחר שביקרנו באזור מזרח סיציליה, ובעיקר באזור קטניה וסביבותיה , הגיע הזמן להיפרד לשלום מחלק זה של האי ולנסוע דרום-מערבה. אבל בדרך לשם נעצור לרגע במרכז סיציליה, בעיירה בשם פיאצה ארמרינה (Piazza Armerina), משום שכאן נמצאת אחת הווילות הרומאיות הידועות באיטליה כולה: ווילה רומאנה דל קאזאלה (Villa romana del Casale). הווילה, שנבנתה בהמאה הרביעית לספירה, התגלתה בשנת 1950 והתפרסמה מיד בכל רחבי העולם בזכות הפסיפסים המרהיבים המקשטים אותה. למעשה, הפסיפסים בווילה הרומאית בקזאלה נחשבים לכמה מהחשובים מסוגם בעולם כולו, ומאז שנת 1997 נכללת הווילה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. על מנת להיכנס לאתר, חובה להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי . טיפ קטן : הווילה מכוסה בכיפת פרספקס על מנת להגן עליה, ולכן חם מאד בפנים. מומלץ לבוא בבגדים קלים ונוחים. ישנם דברים רבים שעדיין לא ידועים על הווילה, אך ההערכה המקובלת היא שהמבנה העצום היה בבעלותו של אדם חשוב שנמנה על האצולה הרומאית של אותם הימים. להערכתם של חוקרים רבים בשלב מסויים השתייכה הווילה למרקוס אורליוס מקסימיאנוס, אחד הגנרלים הבכירים בצבא הרומי. הווילה מחולקת לארבעה מתחמים, ומתפרשת על פני לא פחות מ-3000 מ"ר. בין היתר אפשר לבקר באולם קבלת הפנים, אולם הנשפים, אולם התפילה והפולחן, ובחדרים הפרטיים ששימשו את בני המשפחה. הדבר המופלא ביותר בווילה הוא האופן שבו היא מקושטת, כמובן: פסיפסים ענקיים ומרהיבים, המתארים סצינות מחיי היום יום, מכסים את הרצפות. ידועות במיוחד הן סצינת הציד המרשימות והעשירות בפרטים, והפסיפס של הנערות המתעמלות, בו ניתן לראות נערות רומאיות בביקיני המשחקות בכדור ומבצעות אימוני כושר עם משקולות! לאחר הביקור בווילה עצמה, אני ממליצה לכם להתעכב עוד קצת באזור ולבקר גם בעיירה הסמוכה – פיאצה ארמרינה (Piazza Armerina). העיר עצמה יפה ומעניינת, ועשירה במבנים בארוקיים ונורמניים מלאי קסם. אחרי הביקור בווילה בוודאי תהיו רעבים, וזה המקום המושלם לאכול בו ארוחת צהריים, באחת מהמסעדות הרבות שנמצאות בסמוך לכנסייה הראשית של העיר (הדואומו). הדואומו של פיאצה ארמרינה הוא קתדרלה מרשימה מהמאה ה-17, המשלבת אלמנטים נורמניים, גותיים ובארוקים, ומתגאה בכיפה הגבוהה ביותר בסיציליה! אם אתם מעדיפים משהו קטן וקליל, תוכלו לעצור בבר דואומו (Bar Duomo) המשקיף על הקתדרלה ולנשנש ארנצ'ינו או שניים, או סנדוויץ' סיציליאני עסיסי. לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, אני ממליצה שתיסעו לכיוון העיר קלטג'ירונה (Caltagirone), שנמצאת במרחק 40 דקות בלבד מפיאצה ארמרינה. קלטג'ירונה נמנית של שמונת הישובים בעמק נוטו המוכרים כאתרי מורשת עולמית בזכות אדריכלות הבארוק המאפיינת אותם, אבל הדבר המיוחד ביותר בקלטג'ירונה הוא תעשיית הקרמיקה המפוארת שהפכה את העיר לשם דבר ברחבי העולם. בזמן שתסיירו לאורך הרחובות, תתקלו באינספור קישוטים מקרמיקה בכל פינה ועל כל בניין. גם הרחובות עצמם מקושטים, ואחת האטרקציות הידועות ביותר היא גרם המדרגות שנקרא סקלינטה די סנטה מריה דל מונטה (Scalinata di Santa Maria del Monte), ובו כל מדרגה מכוסה באריחי קרמיקה מאויירת! חלק מהמדרגות מקושטות גם באריחי קרמיקה שעליהם מופיע מגן דוד – סמל לקהילה היהודית שחיה בעיר במאה ה-15, באזור ויה לודקה (via Ludeca). בקלטג'ירונה תוכלו כמובן למצוא אינספור חנויות המוכרות כלי קרמיקה בעבודת יד. ההיצע פה הוא עצום, אינסופי ומסחרר – החל מצלחות, כוסות, אגרטלים וכלי בית וכלה באריחים, שולחנות, כסאות ותיבות. אם אתם מעוניינים לקנות פריטים גדולים במיוחד, ולשלוח אותם לישראל, כדאי לכם לפנות לאחת החנויות הגדולות שמציעות גם משלוחים, כמו לדוגמה צ'רמיקה סופיה ( Ceramiche Sofia ). סירקוזה – הפנינה העתיקה של סיציליה התחנה הבאה במסלול שלנו היא העיר סירקוזה (Siracusa), הנמצאת במרחק כשעתיים נסיעה מקלטג'ירונה. סירקוזה היא עיר עתיקה ביותר, שנוסדה על ידי יוונים מקורינתוס במאה השמינית לפנה"ס. הגרעין הקדום של העיר נמצא באי אורטיג'ה (Ortigia), המחובר לסירקוזה, ונחשב ללליבה ההיסטורי. מעניין לזכור שכל סיציליה, ולמעשה חלקים שלמים ונרחבים מדרום איטליה, נשלטו במשך תקופה משמעותית על ידי היוונים, וזכו לכינוי "יוון הגדולה" (ובלטינית: Magna Graecia). אך היוונים לא היו היחידים! מכיוון שסירקוזה נשלטה לאורך השנים בידי עמים רבים, עד היום מפארים אותה מבנים מתקופות היסטוריות שונות שנבנו על ידי תרבויות שונות. מאז שנת 2005 מוגדרת סירקוזה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וידועה במיוחד בזכות הפארק הארכיאולוגי שלה, הכולל בתוכו את האמפיתאטרון הרומי , מערות עתיקות החצובות באבן הנקראות "לאטומיה" (Latomie), ואת מערת אוזנו של דיוניסוס (l’orecchio di Dioniso) – מערה מלאכותית הידועה בזכות האקוסטיקה המדהימה שבפנים. בזמן הסיור בסירקוזה עצמה תוכלו להתרשם מבניינים רבים שנבנו מאבן בהירה, בגווני חול וזהב, המשווים לעיר מראה מיוחד. מדובר על מבנים מימי הביניים, מתקופת הרנסנס ובעיקר מתקופת הבארוק. הבארוק הסיצילאני, הנפוץ לכל אורכו של החוף המזרחי של האי, לבש צורה שונה מזו של הבארוק הרומאי ומתאפיין במראה מעודן יותר. הסיבה לכך שאפשר למצוא כאן בניינים רבים כל כך בסגנון הבארוק היא שבשנת 1600 פקדה את האי רעידת אדמה נוראית, שהחריבה חלק גדול מהמבנים. תושבי סירקוזה נאלצו לבנות את עירם מחדש, וכך נבנתה סירקוזה בהשפעת הסגנון הבולט באותה התקופה – הבארוק. כמה אתרים נוספים שאסור לכם להחמיץ בזמן הביקור בעיר הם קסטלו מאניאצ'ה ( Castello Maniace ), מבצר יפהפה מהמאה ה-13 הממוקם על הים ממש, ופונטה די ארטוזה (Fonte di Aretusa), מעיין קטן המוקף בצמחי פפירוס, ומתחבא בלב האי אורטיג'ה. וכמובן שלא תוכלו לעזוב את האי מבלי שתבקרו בדואומו – הקתדרלה המרכזית והמרהיבה של סירקוזה, שנבנתה על גבי מקדש יווני עתיק מהמאה החמישית לפנה"ס. הכיכר שבה ממוקמת הקתדרלה (פיאצה דואומו – piazza Duomo) מרשימה במיוחד, ומוקפת בבניינים עתיקים ששימשו בעבר למגוריהן של משפחות אצולה. איפה אוכלים? בסירקוזה תוכלו למצוא אינספור מסעדות, ורבות מהן מעולות ממש! אחת הטובות ביותר בעיני היא מסעדת אריקריאטי ( Arricriati ), שנמצאת על קו המים, ב-Lungomare Alfeo 7. האוכל נהדר והמחירים משתלמים. אל תפספסו את מנת הדגל שלהם – דג חרב! (ובאיטלקית: פשה ספאדה pesce spada). בקרבת המבצר (קסטלו מניאצ'ה) נמצאת מסעדה מומלצת נוספת בשם Locanda Maniace . זהו מקום קטן, אלגנטי ואינטימי, שמתמחה בדגים, כמובן, כמו רוב המסעדות הסיציליאניות. עיר המתים של פנטליקה במרחק 40 דקות בלבד מסירקוזה, מתחבא אתר נוסף שלדעתי אסור לכם להחמיץ: הנקרופוליס של פנטליקה (La Necropoli di Pantalica), כלומר עיר הקברים של פנטליקה, ובה למעלה מ-5000 קברים עתיקים. מדובר על רמה המוקפת בגאיות, ששימשה בתקופת הברונזה כאתר קבורה. תושביה העתיקים של סיציליה (שהתגוררו במקום עוד לפני שהגיעו לאי השבטים האיטלקיים) חפרו את הקברים לתוך הסלע, ובמאות שלאחר מכן, בעיקר בתקופה הביזנטית ובימי הביניים, הפכו הקברים למוקד לעלייה לרגל ולפולחן. זהו מקום מרתק, אבל הביקור בו לא מתאים לכל אחד. על מנת להגיע למערות יש ללכת לאורך דרכים צרות ולפעמים תלולות, עם עליות וירידות רבות. כדאי להימנע מלבקר פה בשיא הקיץ, משום שהחום הוא בלתי נסבל, ומקשה מאד על המבקרים. החופים היפים ביותר באזור סירקוזה לאחר שחוויתם את יופיה של סירקוזה, והתפעלתם מהאדריכלות, האומנות (והאוכל!) הגיע הזמן לתפוס קצת שמש וגלים, ולגלות את החופים היפים ביותר באזור סירקוזה. החופים מסביב לסירקוזה נחשבים לכמה מהיפים ביותר בסיציליה כולה. בנוסף, רבים מהם ידועים כפחות תיירותיים (בהשוואה לחופים באזור פלרמו , לדוגמה), ובחודשי הקיץ העמוסים זה יתרון גדול... אחדים מהחופים אינם מוסדרים, ומהווים למעשה חלק משמורות הטבע של האי. כאשר החוף הוא חלק משמורה לא תמיד קל להגיע אליו. אבל מי שיצליח לפלס את דרכו בין הסלעים והצמחים, ימצא מפרצים בתוליים וים תכול ויפהפה. החוף האהוב עליי נמצא בעיירה סן לורנצו (San Lorenzo), והוא ידוע בזכות החול הדקיק והבהיר, והמים הצלולים בצבע תכלת. המקום הזה הוא קסם אמיתי! ניתן להגיע לחוף תוך כ-40 דקות מסירקוזה. לצד החופים המסודרים בתשלום, תוכלו למצוא גם חופים שפתוחים לקהל הרחב ללא דמי כניסה. אני בדרך כלל מעדיפה ללכת לחוף הפתוח שנמצא בקצה דרך מספר 3 (Strada III). אבל אם אתם מעדיפים לתפוס קצת שמש בחוף מוסדר, עם שירותים ובר, אני ממליצה לכם לנסות את לידו סן לורנצו ( Lido San Lorenzo ) או את לידו אגואה ביץ' ( Lido Agua Beach ), הנחשב לאלגנטי ויקר יותר. . חוף סן לורנצו - מגוגל מאפס אם אתם מכירים קצת את סיציליה, יכול להיות שהאזור הזה יראה לכם מוכר, ובצדק. חוף סן לורנצו נמצא במרחק קצרצר מאחת משמורות הטבע הידועות באי – שמורת ונדיקרי ( Riserva naturale di Vendicari ). על מנת לבקר בשמורה יש להחנות את הרכב בחניון המוסדר, ולהמשיך ברגל לכיוון הים. בשמורה תמצאו מספר חופים (באיטלקית חוף נקרא ספיאג'ה – spiaggia): החוף הקרוב ביותר לחניון, במרחק 300 מטרים בלבד, הוא חוף אלורו (Spiaggia di Eloro), המציע למבקרים חול דק וזהוב וממצאים ארכיאולוגיים מיוון העתיקה. חוף מריאנלי (Spiaggia Marianelli) הוא פראי ורחוק יותר, וקשה יותר להגיע אליו. זה חוף שמשמש בעיקר נודיסטים. חוף קלמוסקה (Spiaggia Calamosche) הוא הידוע ביותר, ויש לו גם חניון משל עצמו. מדובר על מפרץ יפהפה, ועל מנת להגיע למים הצלולים יש ללכת על שביל באורך כקילומטר מהחניון ועד לקו המים. החוף האחרון בשמורה, לפני שמגיעים לסן לורנצו, הוא חוף ונדיקארי (Spiaggia Vendicari) – חוף רחב ידיים ויפהפה, עם חול לבן ומים שקופים. אם תצללו למטה, תוכלו לראות את הריסותיה של הטונרה (Tonnara) – אזור ששימש לדיג דגי טונה מהמאה ה-17 ועד שנת 1945. בסמוך נמצא המגדל העתיק, שהפך לסמל החוף. חוף מפורסם נוסף, שנמצא במרחק 20 דקות בלבד מסירקוזה, הוא חוף פונטנה ביאנקה (Fontane Bianche) האהוב. זהו חוף רחב ידיים המוקף בטבע ירוק ושופע. החול פה דקיק ובהיר, והמים צלולים ואף פעם לא קרים מידי. וכאילו שכל זה לא מספיק, אפשר גם לאכול סנדוויצ'ים מעולים בקיוסקים הרבים המפוזרים לאורך החוף! נוטו – עיר הבארוק של סיציליה לאחר שנרגעתם בחופים, הגיע הזמן לחזור לאתרים החשובים באי. התחנה הבאה במסלול שלנו היא נוטו (Noto), אחת העיירות המיוחדות בסיציליה. נוטו אמנם מוכרת פחות מאשר סירקוזה, אבל עבור חובבי אומנות וארכיטקטורה, זהו יעד חובה. מאז שנת 2002 נכללת נוטו ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, ובשנים האחרונות היא הפכה לפופולרית מתמיד. הזמן האידיאלי לבקר בעיר המרשימה הזאת הוא בשעות אחר הצריים המאוחרות, כאשר הבניינים המפוארים שנבנו במאה ה-17 בסגנון הבארוק הסיציליאני מוארים באור רך וזהוב המשווה להם מראה קסום. היכנסו לנוטו דרך השער הראשי – פורטה ראלה (Porta Reale), ומכאן תוכלו להמשיך רגלית לאורך הרחוב הראשי של העיר, קורסו ויטוריו אמנואלה (Corso Vittorio Emanuele). הרחוב מלא בחנויות מזון ובוטיקים, חנויות מזכרות ושאר הפתעות. כדאי להתעכב מול הבניינים המרשימים ביותר, כמו לדוגמה קתדרלת סן ניקולו (Cattedrale di San Nicolò), פאלאצו דוצ'ציו (Palazzo Ducezio), ופאלאצו לאנדולינה (Palazzo Landolina). איפה אוכלים בנוטו? אני ממליצה לכם לעצור בבית קפה בשם קפה קוסטנצו ( Caffè Costanzo ), משום שכאן תוכלו למצוא את הגלידה הטובה ביותר בעיר! קפה קוסטנצו נמצא ב-via Silvio Spaventa 7, והטעמים שאסור לכם בשום פנים ואופן לפספס הם פיסטוק ושוקולד. אגב, גלידה בטעם פיסטוק היא מעדן סיצילאני מסורתי אמיתי, ואחד הדברים הכי טעימים ביותר שהאי הזה מציע. בנוסף, תוכלו למצוא בבית הקפה הזה מעדנים טיפוסיים נוספים, כמו קנולי (cannoli) ממולא בריקוטה ושוקולד, כמובן. זה מקום שבו כדאי לשכוח את הדיאטה, ולהתמקד בתענוגות החיים... מעבר לכך תוכלו למצוא בעיר גם אוכל סיציליאני מעולה, ובמחירים הוגנים. אם אתם מחפשים מקום איכותי לארוחת הערב, כדאי לכם להזמין מראש מקום בטרטוריה דל קרמינה ( Trattoria del Carmine ). זוהי מסעדה משפחתית, שמאז שנת 1968 מתמחה במנות סיציליאניות קלאסיות. ואם אתם מחפשים אלטרנטיבה קלילה יותר, נסו את PicNic – מקום מודרני המתמחה בסנדוויצ'ים מעולים, קוסקוס בסגנון סיצילאני, ועוד. צמחונים וטבעונים ישמחו לגלות פה שפע של מנות נטולות בשר! איזה מן מזכרות כדאי לקנות ברחוב הראשי של נוטו? אם מתחשק לכם לקנות מזכרת טיפוסית לאי, כדאי לכם לבחור את אחד הפריטים שמייצגים באופן מסורתי את סיציליה: דגם קטן של הכרכרה הסיציליאנית (carretto siciliano), מהסוג ששימש את האיכרים במאה ה-19 וקושט בקישוטים צבעוניים מאד, או מריונטות סיציליאניות (pupi siciliani), שהיו פופולריות במיוחד במאה ה-19 ובעזרתן המחיזו סיפורים פופולריים על אבירים ונסיכות, ואולי אפילו מאראנצאנו (marranzano) – כלי נגינה מקומי, בעל צליל טיפוסי. לאחר שקניתם כמה מזכרות, תוכלו להמשיך את הביקור במרכז ההיסטורי של נוטו. אם יש לכם זמן, אני ממליצה לכם להיכנס גם לתאטרון המרשים של העיר, לכנסיית סן דומניקו (La chiesa di San Domenico), וללכת לאורך רחוב ניקולאצ'י (via Nicolaci). אם במקרה יוצא לכם להגיע לנוטו בחודש מאי – הרווחתם! זו התקופה שבה נערך פסטיבל הפרחים הידוע של העיר, ובכל פינה מקושטת בפסלים מרהיבים העשויים פרחים צבעוניים. מודיקה – עיר השוקולד של סיציליה התחנה הבאה במסע שלנו היא העיירה מודיקה (Modica). מודיקה ממוקמת בחלקו הדרומי יותר של האי, במרחק קצר מראגוזה (Ragusa) היפה. גם במודיקה וגם בראגוזה תוכלו להתרשם מארכיטקטורה נפלאה בסגנון הבארוק, וממרכז היסטורי יפה במיוחד. שתיהן נמצאות במרחק של כשעה ורבע מסירקוזה, וארבעים דקות מנוטו (Noto). מודיקה מחולקת לשני חלקים – חלקה העתיק של העיר נמצא במעלה ההר, ונקרא מודיקה אלטה (Modica Alta) ואילו חלקה המודרני של העיר נמצא במורד ההר ונקרא מודיקה בסה (Modica Bassa). החלק העתיק הוא קסום במיוחד: סמטאות צרות ומתפתלות, כנסיות רומנטיות (ובמיוחד קתדרלת סן ג'ורג'ו – Cattedrale di San Giorgio), בתים אציליים ומרשימים, ויפה מכולם – הרובע העתיק המכונה "קרטלונה" (Cartellone), בו חיה בעבר קהילה יהודית זעירה בה נעשה פוגרום ב-15 לאוגוסט 1474. העיר כולה מלאה בחנויות מזכרות, אבל לא רק! מודיקה מפורסמת בזכות השוקולד שמייצרים במקום, ונחשב למשובח במיוחד. בכל רחבי המרכז ההיסטורי תוכלו למצוא בוטיקים המתמחים בשוקולד מודיקה. מה שמייחד את השוקולד המקומי הוא האופן שבו מעבדים את פולי הקקאו, והתוצאה היא שוקולד גרגירי (ולא חלק), בעל מתיקות מעודנת מאד בהשוואה לשוקולדים אחרים, ופריך מאד. זהו שוקולד שונה מאד מהשוקולדים המסחריים – כדאי לכם לנסות אותו, ולראות אם הוא לטעמכם. לא כולם אוהבים אותו... הכתובת הידועה ביותר בעיר עבור חובבי השוקולד היא Antica Dolceria Bonajuto , מפעל קטן שפועל מאז שנת 1880 וממוקם בקורסו אומברטו 159. בסמוך אליו תוכלו למצוא גם את מוזיאון השוקולד העירוני (והקטן). מעבר לשוקולד, תוכלו לטעום במודיקה מספר מטעמים מקומיים המבוססים על התוצרת הטיפוסית לאזור, כמו למשל עגבניות מסוג פאקינו (pomodoro Pachino), חצילים מעוגלים, שעועית, שקדים, וגבינת קאצ'ו'וואלו (caciocavallo). מסעדה מומלצת המתמחה במנות המסורתיות של מודיקה היא Ristorante Accursio , הממוקמת בתוך בניין עתיק והיסטורי. זוהי מסעדה אלגנטית ואיכותית, והמחירים בהתאם... אם אתם מעדיפים מקום עממי ונגיש יותר, נסו את ה- Locanda del Colonnello , או את La Sirenetta , המתמחה במנות דגים ובפיצה. כפי שאתם רואים, לא חסרים אתרים מיוחדים בסיציליה, ואפשר לבקר באי היפהפה הזה שוב ושוב ובכל פעם לגלות הפתעות חדשות. ועדיין לא סיימנו! במאמר הבא בסדרה נגלה את חופיה המערביים של סיציליה. להתראות בקרוב...

מסורות עתיקות וסיפורים מבעיתים, קרנבלים פרועים במיוחד ומירוצי סוסים מאתגרים – התרבות הסרדית היא מיוחדת, סוערת, ושונה לחלוטין משאר איטליה. באי הקשוח הזה נותרו שרידים לתרבויות עתיקות שנעלמו כבר מזמן משאר חלקי ארץ המגף, ומי שיגיע לכאן בעיתוי המתאים, יגלה עולם נשכח... מבין כל מחוזות איטליה, מחוז סרדיניה הוא המסתורי והקשה ביותר לפענוח. מי שיבקר רק בחופים (המרהיבים) יטעה לחשוב שמדובר על יעד קיץ קלאסי, ותו לא. אבל ברגע שתתרחקו מעט מהים ותעשו את דרככם לעומק האי, תבינו מיד שסרדיניה מתנהלת לפי חוקים אחרים. התרבות המקומית לא דומה לזו שתמצאו בשום חלק אחר באיטליה, והמסורות העתיקות עדיין משחקות תפקיד חשוב בזהות האי. כפרים מסויימים קפאו בזמן, היריבויות העתיקות חזקות ומרות בדיוק כפי שהיו בעבר, והשפה הסרדית היא זו ששולטת, לא האיטלקית. אמונות עתיקות ותפלות בסרדיניה סרדיניה היא ביתם של לוחמים עתיקים ורועי צאן קשוחים, פיות ושדים, מנזרים דתיים וקרנבלים, אמונות תפלות, מוזיקה מסחררת, ומסורות דתיות רבות עוצמה שנארגו לתוך הדנ"א של התושבים. כאן שולטים סיפורים על טורקו (Torco), בנו של נפטון אל הים, חצי אדם וחצי דג, שהגן על הסרדים מפני מתקפות שודדי הים, ועל הענקים (Gentiles), יצורין גבוהי קומה ולעיתים בעלי עין אחת בלבד (כמו הקיקלופים – המסורות הסרדיות הושפעו מאד מהמיתולוגיה היוונית), שהפחידו את רועי הצאן. זהו אי שבו עדיין מספרים על כרכרת המתים (su carru e’ sa morti), הרתומה לארבעה סוסים כרותי-ראש שדוהרים בלילות ומבשרים לחסרי המזל על מותם הקרב. נפוצים הם גם הסיפורים על המכשפות, הקוגאס (Cogas), שנולדו עם זנב קטן וצלב שעיר על הגב. הטרף האהוב על המכשפות האלה היו תינוקות רכים, ולכן נהגו האימהות לפזר מסביב לעריסה גרגירי אורז. לפי האמונה הפופולרית המכשפות לא ידעו לספור מעבר לספרה שבע, ובזמן שניסו לספור את הגרגירים התבלבלו, ולא פגעו בתינוק. ואיך אפשר לשכוח את הפיות (Janas)? הפיות המסתוריות שאכלסו את מערות האי, או כך לפחות מספרים... היאנאס (או ז'אנאס, בדיאלקט המקומי) הן פיות קטנטנות ויפות באופן עוצר נשימה. שמלתן אדומה, את פניהן מכסה רדיד רקום בחוטי כסף וזהב, והן מעבירות את ימיהן בטוויית יריעות זהב. מתי תוכלו לראות אותן? לעיתים נדירות – הן יוצאות מהמערה רק בלילות ירח מלא... עדיף היה לפגוש פיה מאשר להזדקק ל- accabadora – כוהנות המוות שתפקידן היה להביא את המוות לפתחם של מי שייחלו למותם בשל מחלה קשה או גססו תוך סבל רב. האקבדורה נהגו להרוג את החולים במגוון דרכים, אך השיטות הנפוצות ביותר היו חנק או מכה לראש עם פטיש עץ. לא ברור האם מדובר על דמות אמיתית – לדברי חוקרים אחדים האקבדורה היו בסך הכל נשים שסעדו חולים במצב קשה, ובוודאי שלא הרגו אותם, אך המיתוס השתרש בכל האי. הן "עזרו" לנפש להשתחרר מהגוף החולה בשלל דרכים: הן רוקנו את חדרו של החולה מכל חפציו (על מנת שהנפש תבין שתפקידה הסתיים) או שטיהרו את החלל ושרפו עשבים ריחניים. הסיפור הכעיס מאד את הכנסייה, כמובן, שהבהירה שכל ניסיון "לעזור" לאדם לעזוב את העולם הזה הוא חטא גדול שעונשו מוות. ואלה אינם הסיפורים היחידים. סרדים רבים שמעו מאז שהיו ילדים על תהלוכת המתים, הראולה (reula) המפחידה, ויחשבו פעמיים לפני שיבקרו בנוראגי בשעות הלילה מחשש שיתקלו בתהלוכה שכזו. בזמן התהלוכה המתים יוצאים לדרך כשהם לבושים בסדינים לבנים, כדי לכפר על חטאיהם. אם במקרה יתקלו בעובר אורח הם יתקפו אותו, ויכסו את גופו בסימנים כחולים (המכונים "צביטות המתים"). הדרך היחידה להינצל היא אם אותו ברנש אומלל מזהה במקרה את אחד המתים כקרוב משפחה, ומבקש ממנו לשמור עליו. לחילופין, אפשר לומר במהירות את תפילת תריסר המילים הקדושות של סן מרטינו, טכניקה ידועה להרחקת שדים (השיטה עובדת, טוענים, גם נגד השטן וסופות מסוכנות. אתם מוזמנים לבדוק ולדווח). רבים גם יזהירו אתכם מפני ה-ogu pigau (עין הרע). כל אחד יכול להטיל עין הרע, אך את הקללות המסוכנות ביותר, מספרים, הטילו הכמרים והעיוורים, והקורבנות שסבלו יותר מכל היו הילדים. כדי להגן על הילדים אפשר היה לתלות מסביב לצווארם פיסה מקרן צבי, שבורכה בברכה מיוחדת המכונה ברבוס, Berbus. הברבוס, למקרה שתהיתם, הוא לחש המורכב ממילים בעלות כוח מאגי, שיכולות להגן על האדם מפני שלל צרות ואסונות. זו איננה תפילה רגילה, אלא חלק מטקס שלם המורכב ממעשים ומילים. דוגמה מעניינת (ומשעשעת...) לברבוס שנהגו לומר רועי הצאן נגד הבזים שתקפו את עדרי הצאן שלהם הייתה "נשר נשר, רגליך מדשדשות, אני אכרות אותן בשבילך. שתהפוך לנטל, שתהפוך לצרור של סרפדים, לך לעזאזל". הקרנבלים והפסטיבלים של סרדיניה אם תוכלו לבקר בסרדיניה בזמן שהמקומיים חוגגים את אחד הפסטיבלים או הקרנבלים הידועים באי – הרווחתם. ישנם עשרות אירועים במהלך השנה, קיבצנו למענכם את המרכזיים והמעניינים שבהם: סה סארטיליה – Sa Sartiglia כשהסרדים חוגגים, הם חוגגים ברצינות. מרוץ הסארטיליה משלב שלל חגיגות פרועות בניחוח ימי ביניימי (תהלוכות, תחפושות מוזיקה ואוכל), ואם מזדמן לכם להגיע לאזור אוריסטאנו בתקופת הקרנבל, שווה להשקיע מאמץ ולהשתתף בחגיגה. בכל רחבי איטליה קיימים אירועים דומים, המשלבים מירוצים ( כמו הפאליו ) עם משחקי מלחמה. הטורנירים האלה הפכו לחלק מחיי האצולה במאה ה-11, ושימשו כדרך אפקטיבית ומלהיבה לאמן את האבירים והחיילים באומנות הרומח והכידון. התיעוד הראשון של הסארטיליה הוא מאמצע המאה ה-16, אך קרוב לוודאי שמדובר על אירוע עתיק אף יותר שנולד כתוכנית אימונים צבאית והפך סביב תקופת הרנסנס לשעשוע עבור האצילים. המתחרים לבושים בבגדים מסורתיים ובמסכות לבנות, ודוהרים במהירות לעבר כוכב תלוי. עליהם לנעוץ את חרבם בדיוק במרכז, ולתלוש את הכוכב. בעבר, האמינו תושבי העיר שאם יצליחו הרוכבים, סימן שהקציר יהיה מבורך. הקרנבל של גאבוי – Il Carnevale di Gavoi העיירה גאבוי ממוקמת באחת הפינות הנסתרות ביותר של סרדיניה – מחוז בארבאג'ה (הכלל הידוע עבור איים תקף שבעתיים בסרדיניה – ככל שמתרחקים מקו החוף ומתקדמים לעומק האי, כך מאטים מחוגי הזמן, ונחשפות מסורות עתיקות שחשבנו שנכחדו מן העולם...). שורשיו של הקרנבל של גאבוי עתיקים, והחגיגות מבוססות במידה רבה על פולחן האל דיוניסוס (מהמיתולוגיה היוונית). עם השנים עוצבו המסורות מחדש ולבשו גוון נוצרי, וכיום החגיגות מתחילות ביום חמישי ה"שמן" (giovedi grasso), כאשר מאות בני העיירה מתאספים בכיכר הראשית כשהם אוחזים בתופי מרים בעבודת יד, העשויים מעור כבש. התופים, כיאה לחברה חקלאית, נבנו מחומרי גלם שהיו זמינים בכל חווה, ובסיס העץ שלהם הורכב מקערות העץ ששימשו להכנת גבינת הפקורינו הסרדית (sos malunes, בדיאלקט המקומי). כמה סוגי מסכות מכסים את פני המשתתפים: מסיכת ה-Zizzarone, מסיכת ה-Marieddu ומסיכת ה-Marianna Frignoza. החגיגות נמשכות עד יום שלישי השמן (Martedi grasso). הקרנבל של מאמויאדה (Carnevale di Mamoiada) הקרנבל במאמויאדה הוא ללא ספק אחד הקרנבלים הגדולים והססגוניים באי. כ-2400 תושבים מתגוררים במאמויאדה הזעירה, ולא נגזים אם נאמר שרובם ככולם משתתפים בחגיגה הסוערת, לצד אינספור תיירים ומבקרים המגיעים למקום במיוחד. החגיגות במקרה הזה מתחילות מוקדם, כבר ב-17 בינואר, יום חגו של אנטוניו הקדוש (S. Antonio abate), אבל רגע השיא האמיתי מגיע ביום שלישי השמן (המוכר יותר בכינוי הצרפתי "מארדי גרא"), היום האחרון של חגיגות הקרנבל. ביום שלמחרת, יום רביעי של האפר (Mercoledi delle ceneri) מתחילה תענית ה"לנט", שנמשכת עד פסחא . בכיכר המרכזית בעיר מתאספים ההמונים, חבושים במסיכות ולבושים בבגדים מסורתיים, מאמויאדה כולה נשטפת בגל של צהלות וטירוף, ויין הקנונאו זורם כמו מים . מרתק לראות כיצד מבצעים תושבי המקום את הריקוד המסורתי, ה-Ballo tondo. אחד מאירועי השיא הוא תהלוכת המאמוטונס (Mamuthones), דמויות מסתוריות הלבושות במסכות מפחידות ובפרוות העשויות צמר כבשים. על הגוף נקשרים עשרות פעמונים כבדים (המכונים קאריגה – carriga). לצידם פוסעים האיסואדורס (Issohadores), הלבושים בבגדים אדומים ומסיכות לבנות ומלווים את המאמוטונס. מקורם של המאמוטונס איננו ברור או ודאי. המאמותונס נולדו בעיירה מאמויאדה, המסיכות נוצרו כפי הנראה במאות הראשונות לספירה, והמצעדים הראשונים מתוארכים למאה התשיעית לספירה. לדברי אחדים מדובר בטקסים פאגאניים, נוראגיים, המתחברים לפולחן השור שהיה נפוץ בחברה החקלאית העתיקה. לדברי אחרים, הטקסים נוצרו בהשפעת פולחן דיוניסוס, שהיה נפוץ בחלקים נרחבים של אגן הים התיכון, אך אין לתיאוריות השונות סימוכין. הקרנבל של אוטאנה (Il Carnevale di Ottana) אחד הקרנבלים הסוערים בסרדיניה מתרחש באוטאנה – התושבים חובשים את המסיכות הידועות, ה-sos merdules, לצד מסיכות של חיות (שוורים וכבשים). שורשיו של הפסטיבל עתיקים, ומבוססים על חגיגות פגאניות שערכה אוכלוסיית החקלאים ורועי הצאן. ההערצה לשור בקרב החברות החקלאיות היתה נפוצה, גם בסרדיניה כמובן. מסיכות השור הדרמטיות הן אחד מהסימנים המזהים של הפסטיבל, ובמהלך התהלוכות "רודפים" השומרים (su merdule) אחר השוורים (su boe) ומנסים לתפוס אותם ו"להשתלט" עליהם. חגו של אפיזיו הקדוש (Festa di Sant’Efisio) לכל עיר באיטליה יש את הסיפור שלה על הקדוש שהציל את התושבים בזמן המגיפה, וכמובן שגם קליארי מתגאה באגדה דומה. מספרים שכאשר מגיפת הדבר השחור היכתה בעיר בשנת 1652, התפללו פרנסי העיר לעזרת הקדוש והבטיחו שאם יעזור לעיר הם יארגנו למענו תהלוכה דתית מפוארת מידי שנה. אפיזיוס הקדוש (אחד מהפטרונים המגנים של העיר) השתכנע כפי הנראה, ונרתם למשימה. מעניין לדעת, אגב, שעצמותיו של אפיזיוס קבורות בפיזה , ולא בקליארי. התהלוכה של אפיזיוס הקדוש היא החגיגה הדתית החשובה ביותר באי, והיא נמשכת ארבעה ימים (!), מהאחד במאי ועד הארבעה במאי. במהלך אותם ארבעה ימים הולכים המאמינים לאורך 65 קילומטר, מקליארי ועד נורה (Nora), במה שמוגדר כתהלוכה הדתית הארוכה ביותר באגן הים התיכון. על אף שמוקד החגיגה הוא בקליארי, בפועל מגיעות לעיר משלחות מכל רחבי סרדיניה – למעלה מ-5000 איש לבושים בבגדים הצבעוניים והרקומים המסורתיים לאזור הולדתם. התהלוכה כוללת גם טראקאס (traccas) – עגלות מקושטות הרתומות לשוורים, צלבים, וכמובן שגם את פסלו של הקדוש המגן. פסטיבל סן סימפליצ'ו (Festa di San Simplicio) החגיגות שנערכות לרגל יומו של הקדוש המגן של העיר אולביה (Olbia) הן בין הגדולות באי, וסיבה מספקת להגיע לעיר (בימים כתיקונם אולביה איננה יעד מעניין במיוחד). האלמנט הדתי משמש כמעטפת לסדרה של אירועים, החל ממרוצי סוסים וכלה בפסטיבלי אוכל, ואלפי תיירים נוהרים למקום כדי להשתתף בחגיגה. בשיאו של האירוע , ב-15 במאי, צועדים עשרות מתושבי העיר בלבוש סרדי מסורתי לעבר הבזיליקה המוקדשת לסימפליצ'ו הקדוש. פסטיבל ס'ארדיה (Festival S’Ardia) מהו מירוץ הסוסים הסרדי האולטימטיבי? מירוץ ס'ארדיה , כמובן. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מקור החגיגה הוא דתי, ומטרת הפסטיבל היא לציין את חגו של קונסטנטינוס הקדוש. אך בפועל, מדובר על אחד המרוצים הפרועים (והמסוכנים) באי. לא כל אחד יכול להשתתף – רשימת המתחרים הפוטנציאליים שנרשמו למירוץ מוכרזת ב-16 בינואר, יומו של אנטוניו הקדוש, ובזמן המירוץ בוחר ראש המירוץ את מי שיהיה חלק מ"צבאו" של קונסטנטין. הקרנבל של בוזה (Il Carnevale di Bosa) זהו אירוע שמח במיוחד, הסוחף את כל תושבי העיירה (ואלפי תיירים) – ילדים ומבוגרים יוצאים לרחובות עטויים במסיכות ואוחזים בכלי נגינה, מבצעים תעלולים ובאופן כללי פורקים כל עול. חלק נכבד מהמסיכות הן בעלות משמעות סמלית ומתייחסות למוות, ללידה, לטבע ולמסורות רעיית הצאן. באחד מרגעי השיא של הפסטיבל, ביום שלישי השמן, יוצאים התושבים לרחובות ורוקדים את ריקוד הכיסאות המסורתי (ballu de sas kaderas), אוכלים ושותים. בשעות הערב הם עוטים סדינים לבנים, ויוצאים לרדוף אחד אחרי השני ולהתהולל.

פרויקט היינות האיטלקיים נמשך, והפעם אנחנו בסרדיניה. האי הפראי והיפהפה הזה מתגאה בכמה מהחופים המרהיבים ביותר באיטליה, אבל זו לא הסיבה היחידה להגיע לביקור. סרדיניה היא יעד נהדר גם עבור חובבי יין, שכן תנאי האקלים והשטח הייחודיים של האי מאפשרים את יצירתם של כמה יינות מפתיעים ומוצלחים במיוחד. סקרנים? בואו ללגום איתנו! לא פשוט להסביר את סרדיניה. לא פלא שהמחוז הזה זכה למעמד אוטונומי באיטליה, שכן הוא באמת לא דומה לשום מקום אחר במדינה. לכאורה זהו יעד תיירותי קלאסי: החופים מרהיבים , האוכל מצויין ומסלולי ההליכה מרתקים. אבל האמת היא שיש משהו אחר ומסתורי בסרדיניה. זהו יעד קשה לפענוח וקשה עוד יותר להבנה, המושפע באופן עמוק ממסורות בנות אלפי שנה הממשיכות להתקיים בפינות נסתרות של האי. סרדיניה מציעה למבקרים בה גם טבע מפואר וגם אתרים ארכיאולוגיים מרתקים, גם עיירות צבעוניות ומיוחדות וגם אוכל טעים. ומה לגבי היין? טוב ששאלתם. היין הסרדי נהדר, והגיע הזמן להקדיש לו את תשומת הלב לה הוא ראוי. במאמר זה נסקור כמה מהיינות הבולטים באי, ונגלה כמה פנינים לא מוכרות. לפני שנתחיל, הערה טכנית: בעברית האי סרדיניה נקרא, כאמור, סרדיניה. באיטלקית, לעומת זאת, האי נקרא סַרְדֶנְיָה (Sardegna). מכיוון ששמם של רבים מהיינות פה כולל גם את שם האי, הכיתוב בעברית ישקף תמיד את שם היין באיטלקית (לדוגמה: מוניקה די סרדניה Monica di Sardegna DOC ולא מוניקה די סרדיניה). קאנונאו די סרדניה (Cannonau di Sardegna DOC) הקאנונאו הוא ללא ספק אחד היינות הסרדים המפורסמים והנפוצים ביותר. כדי להבין את היין האיקוני הזה, יש להבין את זן ענבים שממנו הוא מיוצר – זן שנושא את אותו השם (קנונאו). ענבי הקנונאו הם קרובי משפחה של ענבי הגרנאש (Grenache) הצרפתיים, ונחשבים לענבים העתיקים ביותר באזור הים התיכון – חפירות אריכאולוגיות שנערכו בסרדיניה גילו שזן הקנונאו צמח פה כבר לפני כ-3000 שנה. ענבי הקנונאו משמשים כבסיס למספר יינות, והידוע מבניהם הוא ה-Cannonau di Sardegana DOC – יין קטיפתי ועוצמתי המתאפיין בניחוחות מורכבים (צמחי תבלין, תבלינים מתוקים). על פי חוק מותר לייצר את הקנונאו בכל רחבי האי, אבל ברור מאליו שטעמו של היין משתנה באופן משמעותי בהתאם לאזור שבו הוא יוצר. מבט זריז במפה יבהיר שפני השטח באי משתנים באופן דרמטי בין אזור לאזור, וכך קורה שגם אם שני יקבים ישתלו את אותו הזן, יין הקנונאו שיתקבל יהיה שונה למדיי. בהחלט יתכן שתטעמו שני בקבוקי קנונאו כה שונים בטעמם זה מזה, עד שתשאלו את עצמכם: האם מדובר באמת על אותו היין? אם זה נשמע לכם מוזר, דעו שאינכם היחידים שמסתייגים מהשיטה. החלוקה המשונה הזאת מעוררת ביקורת גם בקרב היצרנים והמבקרים, וכבר שנים שהאיטלקים מנהלים דיון (ארוך...) על הצורך לארגן מחדש את מחוזות היין באי. מי יודע, אולי יום אחד זה גם יקרה... עד אז, תוכלו להתנחם בעובדה שקיימים כבר היום שלושה תת-אזורים המייצרים יין קנונאו מעניין במיוחד: Nepente di Oliena, ו-Capo Ferrato, ו-Jerzu. תחת הקטגוריה "יין קנונאו" תוכלו למצוא מספר יינות: קנונאו רוזה, קנונאו אדום, קנונאו אדום קלאסיקו, קנונאו אדום ריזרבה, יין קינוח מתוק (liquoroso) ויין קינוח יבש וארומטי במיוחד. על פי חוק, על מנת לקרוא ליין Cannonau di Sardegna DOC יש להשתמש בלפחות 85% ענבי קנונאו (הגדלים באי, כמובן), וליישן את היין במשך שנתיים (או יותר). לטעמי כמה מיינות הקנונאו הטובים ביותר מגיעים מחלקו הדרומי של האי, וליתר דיוק מפרובינציית נואורו (Nuoro), וממזרח האי, מאזור אוליאסטרה (Ogliastra). היינות האלה, הזוכים לתואר "קלאסיקו", מבוססים על לפחות 90% ענבי קנונאו, ומתאפיינים בניחוחות מפתים במיוחד. מעניין לדעת שהיין המיוצר ספציפית כאן זכה לפרסום רב לא רק בזכות טעמו (המצויין) אלא גם בזכות תרומתו המשוערת לאורך חייהם של התושבים. האי סרדיניה מוגדר כ-" BLUE ZONE ", כלומר אזור בעולם שבו אחוז גבוה מהתושבים מאריכים ימים וזוכים להגיע לגיל 100 (ואף למעלה מכך). הנושא מעורר עניין רב בקרב החוקרים, ונדמה כי לצד פקטורים גנטיים, גם התזונה הים-תיכונית המאוזנת (הכוללת יין קנונאו, כמובן, העשיר בפוליפנולים), שפע של פעילות גופנית וקשרי משפחה חזקים תורמים כולם לחייהם הארוכים של התושבים. ואם אתם זקוקים לסיבה נוספת כדי להגיע לביקור, דעו לכם שהחופים באזור הזה יפים במיוחד! איפה אפשר לטעום יינות קנונאו מצויינים? נסו את היינות הנהדרים שמייצר יקב GIUSEPPE SEDILESU ורמנטינו די סרדניה (Vermentino di Sardegna DOC) ו-ורמנטינו די גאלורה (Vermentino di Gallura) היין הנפוץ והנלגם ביותר בסרדיניה, כיאה לאי שבו החיים מתנהלים ברובם על קו המים, הוא הוורמנטינו, כמובן. ענבי הוורמנטינו משמשים כבסיס למספר יינות, אך השניים האיכותיים והמפורסמים ביותר הם ורמנטינו די סרדניה, וורמנטינו די גאלורה. את הוורמנטינו די סרדניה ניתן לייצר בכל רחבי האי, והיין אכן מיוצר בפרובינציות קליארי, אלגרו, ססארי ואוריסטאנו. כמובן שאיכות היין וטעמו משתנים בהתאם לאזור הייצור, אך באופן כללי ניתן לומר שהוורמנטינו די סרדניה הוא יין לבן יבש ונעים, המתאים מאד לאפריטיבו קליל (או אפילו כיין המלווה דגים על הגריל). הקרבה לים היא יתרון משמעותי, והבריזות המלוחות לא רק טוענות את היינות במינרליות נעימה אלא גם מגנות על הגפנים ומאזנות את הטמפרטורות הקיצוניות בחודשי הקיץ. חובבי הוורמנטינו (ואני בהחלט נמנית עליהם) מכירים בוודאי את היינות המיוצרים מהענב המצויין הזה באזור טוסקנה וליגוריה, אבל כדאי לדעת ש"ממלכת" הוורמנטינו האמיתית נמצאת בסרדיניה, ויינות הוורמנטינו של האי הם מיוחדים בהחלט. בניגוד לקנונאו, ענבי הוורמנטינו אינם סרדים מקוריים, והחוקרים חלוקים בדעתם בשאלה כיצד הגיעו לאי. יש מי שטוען שהענבים הגיעו מצפון איטליה, אחרים מאמינים שהגיעו מצרפת. יהיה המקור אשר יהיה, כיום הוורמנטינו הוא אזרח סרדי של כבוד. על פי חוק היין יש לייצר את יין הוורמנטינו מכמות מינימלית של 85% ענבי ורמנטינו (ועוד 15% ענבים לבנים לא ארומטיים). הוורמנטינו די סרדניה מתאפיין בניחוחות פרחים לבנים, פירותיות נעימה, וסיומת מרירה עדינה מאד. היין קיים גם בגרסה מבעבעת. הוורמנטינו די גאלורה (Vermentino di Gallura), לעומת זאת, משחק בליגה אחרת. זהו היין היחיד בסרדיניה שזכה למעמד DOCG, ונחשב ליין הלבן האיכותי ביותר המיוצר באי (ואחד הלבנים הטובים באיטליה). זהו יין מרשים ואלגנטי, מינרלי באופן נהדר, ובעל גוף שמתאים לליווי מנות "רציניות" יותר כמו דגים ופירות ים. איפה אפשר לטעום ורמנטינו די סרדניה מצויין? נסו את היינות של CANTINA SURRAU קאריניאנו (Carignano del Sulcis DOC) אחד היינות האדומים הטובים באי מגיע מהקצה הדרומי ביותר של סרדיניה, מאזור סולצ'יס (Sulcis). יין הקריניאנו מוכר הרבה פחות מהקנונאו, אבל שווה לגלות אותו! היין האדום הזה לוכד בתוכו את טעמי הים והצמחייה המקומית, הוא מינרלי ובעל גוף, ועשיר בטעמים מפתים של פירות וריבה וניחוחות תבלינים. אין ספק שזהו אחד היינות הסרדים המועדפים עליי (חבל רק שקשה למצוא אותו בחנויות מחוץ לאי...). איפה אפשר לטעום יינות קריניאנו מצויינים? נסו את היינות האיכותיים של CANTINA DI SNATADI מוניקה די סרדניה (Monica di Sardegna DOC) יין אדום נוסף שכמעט ולא מוכר מחוץ לאיטליה, הוא יין המוניקה. את המוניקה מייצרים מענבים הנושאים את אותו השם (מוניקה) והתוצאה היא יין בעל גוף בינוני, המתאפיין בטאנינים מעוגלים וניחוחות של פרי ופרחים (דובדבנים ופירות יער, בעיקר). זהו יין פשוט יותר מהקרינאנו או הקנונאו, ומתאים ללגימה לצד ארוחת צהריים קלה בקרב המשפחה. היכן אפשר לטעום יין מוניקה איכותי? נסו את היינות של יקב SANTA MARIAL LA PALMA רומנג'ה (Romangia IGT) לא כל היינות האיכותיים מוגדרים בהכרח כ- DOC או DOCG, וכדי לגלות את הפנינים הנסתרות כדאי להרחיב (מטאפורית) את החיך ולנסות גם דברים קצת אחרים. הרומנג'ה הוא יין נהדר, המיוצר באזור ססארי (Sassari), אך בהשוואה ליינות הידועים של האי הוא סובל מאנונימיות כמעט מוחלטת. יינות רומנג'ה קיימים במספר גרסאות (אדום, לבן, מבעבע ועוד), ועשויים משילוב של זנים טיפוסיים לאזור. איפה אפשר לטעום יין רומנג'ה מצויין? נסו את היינות המיוחדים והבלתי נשכחים של יקב TENUTA DETTORI טוריגה (Turriga IGT) ו-ISOLA DEI NURAGHI IGT אחד היינות החשובים בסרדיניה הוא הטוריגה, המיוצר באזור ISOLA DEI NURAGHI, מענבי קנונאו, קריניאנו, בובאלה סארדו (Bovale Sardo) ומלבזיה נרה (Malvasia nera). זהו יין שלא מתבדח: בעל גוף, נוכחות ובוקה עשיר, אלגנטי וכמעט דרמטי, הייתי אומרת, מסוג היינות שמביאים במתנה לארוחה חשובה או אירוע (צפו לשלם לפחות 80 יורו לבקבוק, כלומר מחיר דומה לבקבוק אמרונה או ברונלו... ). איפה אפשר לטעום את יין הטוריגה המצויין? הטוריגה מיוצר על ידי יקב ARGIOLAS בלבד. זהו יין חד פעמי, ומחירם של בקבוקים מבצירים נחשקים מטפס מעלה מעלה... אם לא מתחשק לכם לשלם סכום שכזה, נסו את "אחיו הצעיר" של היין הזה: ISOLA DEI NURAGHI ROSSO IGT של יקב TANI – יין נהדר ממש, ומעט יותר זול (כ-50 יורו לבקבוק). היקב הזה, יש לדעת, מייצר באופן כללי כמה מהיינות הסרדים הטובים ששתיתי, והם באופן קבוע קוטפים פרסים בתחרויות. יינות ISOLA DI NURAGHI IGT קיימים בכמה גרסאות (אדום, לבן, מבעבע...) ומיוצרים בכל רחבי האי, אבל כמובן שהאיכות לא אחידה. השם הרומנטי – אי הנוראגים – מתייחס למבני האבן המגליתים הפרהיסטוריים (נוראגה - nuraghe) הטיפוסיים לאי סרדיניה. הדרך הנכונה ביותר לטעום את היינות האלה היא לצד המאכלים הסרדיים המסורתיים. למאמר על המאכלים החשובים והטעימים ביותר בסרדיניה, לחצו כאן!

סרדיניה איננה רק יעד יפה מאד, אלא גם טעים מאד. אם עשיתם בשכל והזמנתם כרטיס טיסה לאחד האיים המיוחדים ביותר בים התיכון, כדאי לכם להכין את הקיבה לקראת כל המאכלים הטעימים שמחכים לכם... האוכל הסרדי הוא שונה ומפתיע, וגם אוהבי איטליה ותיקים נוטים להתבלבל מול המנות הסרדיות המסורתיות. אם אתם תוהים מה זה בכלל פרגולה ומהם מאלורדוס וקולרג'ונס, הכתבה הזאת היא בשבילכם מזל טוב! הגעתם לסרדיניה, טיילתם ושחיתם, ביקרתם וחקרתם, התיישבתם במסעדה טובה ועכשיו אתם תוהים – מה כדאי להזמין? הרשימה שלפניכם כוללת 12 מנות חובה שמומלץ ואף רצוי לטעום בזמן הביקור באי: 1. פרגולה סרדה (Fregola Sarda) אחת הפסטות הנפוצות ביותר בסרדיניה היא למעשה מעין הכלאה משונה בין קוסקוס לפתיתים. את הפרגולה מכינים משלושה מרכיבים בלבד: סולת מחיטת דורום (סמולינה), מלח, ומים. מדובר על פסטה עתיקה במיוחד, המתועדת כבר מהמאה ה-14, ומקור השם הוא מהמילה הלטינית frisare, כלומר "לקצוץ" או "לפורר". בעבר נהגו להכין את הפרגולה בימות השבוע בלבד, בימים שני עד שישי. הפרגולה משמשת כבסיס למספר מנות פופולריות, כמו לדוגמה Fregola con I Frutti di mare (פרגולה עם פירות ים), fregola con le arsele (פרגולה עם סוג של צדפות מוארכות), fregola al pomodoro (פרגולה ברוטב עגבניות), ופרגולה עם ירקות, כמובן. פרגולה סרדה פסטה הולכת עם הכל, בשר, דגים וירקות - צילומים: Depositphotos 2. דגים ופירות ים כיאה לאי (ולא סתם אי – האי השלישי בגודלו בים התיכון!), סרדיניה מציעה אינספור מנות המבוססות על דגים ופירות ים. אני עדיין זוכרת איך בביקור הראשון שלי בקליארי עמדתי בפה פעור מול חלון הראווה של אחת המסעדות ליד הנמל, והבטתי בדגי ענק מסוגים שעד לאותו יום לא זכיתי להכיר. מסורת הדיג היא חלק חשוב מהזהות המקומית, ועבור חובבי מאכלי ים, סרדיניה היא אושר קולינרי צרוף. אז מה כדאי לנסות? למנה ראשונה: פסטה עם בוטרגה (ראו בהמשך), ספגטי עם צדפות (spaghetti con le vongole), ואם תגיעו בעונה – פסטה עם קיפודי ים (spaghetti con I ricci di mare), כמובן. בדומה לבוטרגה, גם קיפודי הים לא מתאימים לכל חיך. יש מי שמאוהב בטעמם הימי ובמרקם הקרמי, ויש מי שנרתע ממנו. אני מתארת לעצמי שאתם יכולים לנחש לאיזה מחנה אני משתייכת. קיפודי ים לא זמינים כל השנה, משום שעל פי חוק מותר לדוג אותם רק בתקופות מסויימות. באזורים מסויימים נפגעה אוכלוסיית קיפודי הים בשל דיג מוגזם וכתוצאה מכך הוטלו כל הדייגים מגבלות שונות (בפוליה, לדוגמה, הוכרז לאחרונה איסור מוחלט על דיג קיפודי ים בשלוש השנים הקרובות, עד 2026). בסרדיניה למרבה המזל אפשר עדין למצוא את המעדן הזה, ובערים מסוימות, כמו קסטלסרדו (Castelsardo), עיירת חוף יפה הממוקמת בחלקו הצפון-מערבי של האי, זו מנת חובה. ומה לגבי המנה העיקרית? למנה העיקרית, או "סקונדו" (secondo) באיטלקית, נסו את אחת ממנות הדגל של העיר אלגרו (Alghero) – ארגוסטה אלה קטלאנה (aragosta alla Catalana), כלומר לובסטר בסגנון קטלאני. ולמה דווקא בסגנון קטלאני? משום שבמשך מאות שנים נשלט רוב האי על ידי ממלכת אראגון (היום ספרד), ועד עתה ההשפעות ההיספניות בולטות באי – באזורים מסויימים הדיאלקט הסרדי כמעט זהה לשפה הקטאלנית (המדוברת בברצלונה), ובמטבח המקומי נעשה שימוש אינטנסיבי בחזיר (השפעה ספרדית ברורה). 3. זעפרן – הזהב האדום של סרדיניה סרדיניה היא אחת מיצרניות הזעפרן הבולטות באיטליה, והזעפרן שמגיע מהאי נהנה ממעמד רשמי: zafferano di Sardegna DOP. מאז המאה ה-16 (לפחות) מגדלים תושבי העיירה סן גבינו (San Gavino) את פרחי הכרכום יקרי הערך. מחירו הגבוה של הזעפרן (קילו זעפרן יעלה כמעט 10,000 יורו) נובע מהקושי שבהפקתו: מכל פרח ניתן לקטוף (ידנית) רק שלוש צלקות, המשמשות להפקת התבלין. לאורך ההיסטוריה שימש הזעפרן לא "רק" כתבלין אלא גם כתרופה, סם אהבה, מרכיב בבשמים וקישוט שצבע את ארוחותיהם של אצילים בזהב. כיום משמש הזעפרן לתיבול שלל מאכלים, החל ממאלורדוס (malloreddus, כלומר ניוקי סרדי, ראו בהמשך) ברוטב זעפרן, עבור בפאנאדה (panada, מעין פשטידה מבשר חזיר, אפונה, עגבניות מיובשות וזעפרן) וכלה ב- Macarronis de spos, כלומר מקרוני החתן, מנה שהוגשה באופן מסורתי בחתונות ו- Caboniscu arrubiau cun tzafaranu, כלומר עוף צלוי בזעפרן. 4. פאנה קאראסאו (Pane Carasau) הלחם המזוהה ביותר עם סרדיניה הוא הפאנה קרסאו. זהו לחם עתיק במיוחד, ולפי הארכיאולוגים שערכו חפירות באי הפאנה קאראסאו הראשון נאפה באי לפני כ-3000 שנה לפחות (ואולי אף קודם לכן). תהליך הכנת הלחם הדקיק והמסורתי הזה נחשב לטקס של ממש באי. השלב הראשון, שנקרא S'inthurta, מתחיל עם הנץ החמה וכולל את הכנת הבצק (העשוי מקמח, מים ושמרים). השלב השני, שנקרא Cariare כולל את מתיחת הבצק ושיטוחו בעזרת ידיים ואגרופים. לאחר מכן יש להניח לבצק לתפוח, ואז לקרוץ ממנו עיגולים גדולים המונחים על מתקן מיוחד, עטופים בשמיכת צמר. לאחר ממשיכים לעבד את הבצק ולשטח אותו בעזרת האצבעות ופטישי עץ קטנים, ואז מעבירים אותו לתנור המוסק בגזרי עץ. במהלך האפייה מתנפח הלחם ונוצרות שתי שכבות שנפרדות זו מזו (כמו בפיתה). בשלב זה מוציא האופה המיומן את הלחם מהתנור, מפריד בזהירות רבה בין השכבות (בעזרת סכין חדה), ועובר לשלב האחרון, שנקרא קאראסארה (carasare): כל שכבה נאפית באופן נפרד, עד שהיא מגיעה לדרגת הפריכות הנדרשת. המתכון המסובך נולד מתוך הכרח: הסרדים היו זקוקים ללחם שיחזיק מעמד, והקאראסאו התאים מאד למשימה. אם מגנים עליו מפני רטיבות, לחם הקאראסאו יכול להחזיק מעמד חודשים רבים ואפילו שנה שלמה, ושימש כצידה הכרחית לרועי הצאן הסרדים שנדדו עם העדרים שלהם. תהליך הכנת הפאנה קרסאו, מהבצק, הרידוד עד הלחם המוכן - צילום: Depositphotos 5. טלה עם ארטישוקים (Agnello con i Carciofi) הארטישוק הסרדי הוא מעדן ידוע באיטליה. במדינה המתגאה בכמה וכמה זנים של ארטישוקים , המשמשים לסוגים שונים של תבשילים, הארטישוק מסרדיניה נהנה ממעמד של כוכב. השילוב בין בשר הטלה (כזכור סרדיניה היא אי של רועי צאן) והארטישוק שצומח בכל פינה הפך לאיקוני, ומוגש בכל מסעדה (בעיקר בתקופת חג הפסחא, אבל לא רק). אי אפשר לאכול מבלי ללגום משהו ליד, והשילוב המתבקש במקרה הזה הוא עם הוורמנטינו די גאלורה (Vermentino di Gallura), אחד מיינות הדגל של סרדיניה . 6. סאדה (או סבאדה) – Seada (Sebada) זוהי אחת המנות הפשוטות והמפתות ביותר במטבח הסרדי: עיגולי בצק עדין ופריך, ממולאים בגבינה, ומכוסים בזילוף נדיב מאד של דבש (רצוי דבש מפרחי עץ הערמון). זה טעים כמו שזה נשמע! למרבה הצער, גם כאן, כמו ברוב הבצקים בסרדיניה, נעשה שימוש בשומן חזיר (ולא בחמאה) על מנת להעניק לבצק את הפריכות הטיפוסית שלו. למעשה מקור המילה סבאדה הוא במילא SEU, שבדיאלקט הסרדי פירושה "שומן חיה". השילוב בין מתיקות הדבש למליחות הגבינה הופך את הסבאדה לאחת המנות הפופולריות בסרדיניה. 7. מאלורדוס (malloreddus) והפסטה הסרדית הנכחדת מחוז סרדיניה מתגאה בלמעלה מתריסר סוגי פסטה ייחודיים לו, החל מהפרגולה סרדה (fregula Sarda) שעליה כבר דיברנו בסעיף הראשון וכלה במאלורדוס (malloreddus), ניוקי סרדי – הפסטה המפורסמת ביותר באי. המתכון שלנו לניוקי סרדי המתכון לפסטה ללא ביצים ממנו מכינים את הניוקי סרדי את המאלורדוס אפשר למצוא בשפע של גרסאות, והגרסה המפורסמת ביותר נקראית malloreddus con il sugo alla Campidanese – ניוקי סרדי ברוטב עגבניות ונקניקיות מסוג סלס'יצה . כדי לייצר את הצורה הייחודית, נהגו נשות סרדיניה למעוך את קונכיות הפסטה הקטנות בעזרת מכשיר שנקרא צ'ולירי (ciuliri). הפסטה הפופולרית הזאת מוגשת בליווי רטבים נוספים – אם תגיעו לאזור החוף תוכלו למצוא מאלורדוס עם דג חרב (פשה ספדה pesce spada), ולעיתים גם את הגרסה הפשוטה ביותר, שאכלו האיכרים העניים – עם ירקות ושעועית. פסטה מסורתית נוספת היא הלוריגיטאס (lorighittas) – מעין טבעות פסטה מבצק סולת, שבאופן מסורתי הכינו ב-1 בנובמבר, חג כל הקדושים האיטלקי. הרוטב שליווה את הפסטה היה תלוי במעמדה הכלכלי של המשפחה – העניים הסתפקו ברוטב עגבניות, מי שיכול היה להרשות זאת לעצמו הוסיף גם בשר עוף לרוטב. העשירים ביותר אפילו שחטו חזיר. פסטות ידועות נוספות הן המקרונס דה בוסה (Maccarones de busa) – הגרסה המקומית לפסטה בוקאטיני, עם חור במרכז האטרייה, והקולורג'ונס (culurgiones) כמובן, אך להם נקדיש סעיף נפרד. אחד מסוגי הפסטה המעניינים ביותר הוא Su filindeu, או פשוט filindeu, פסטה דקיקה ומוארכת שאת שמה אפשר לתרגם כ"חוטי האלוהים". טכניקת ההכנה של הפסטה הזאת, המבוססת על יצירת חוטים דקיקים-דקיקים (בעובי מחט) מבצק סולת, נחשבת לאומנות נכחדת. למעשה, חוקרי קולינריה מגדירים אותה כפסטה הנדירה ביותר בעולם. בשל כמות העובדה העצומה הנדרשת כדי להכין את הפסטה, כיום רק בנות משפחה אחת בסרדיניה (בעיר נואורו Nuoro) ממשיכות לייצר אותה בשיטה המסורתית. בעבר נהוג היה להגיש את הפסטה הזאת לצליינים, ולבשל אותה בציר כבש עם פקורינו מגורר מעל. פסטת "חוטי האלוהים" נדירה ביותר ומשתמשים בה למרק 8. פורקדו (porcheddu) המטבח הסרדי הוא מטבח טעים להפליא אבל גם מחוספס בקצוות, ורוב המנות הן מנות איכרים שעברו התאמה מסויימת (לעיתים קרובות מינימלית) לחיך המודרני. הפורקדו – חזיר צלוי – היא מנה פופולרית מזה מאות שנים: חזיר צעיר (במשקל עד 6 קילו) צלוי שלם על שיפוד. לאחר צלייה איטית מאד מוגש החזיר על מצע של עלי הדס, בליווי כוס (או שתתים, או שמונה...) של יין אדום בעל גוף כמו יין הקריניאנו (Carignano) , לדוגמה. 9. קולרג'ונס (Culurgiones) נתחיל עם השאלה המתבקשת – איך הוגים ומאייתים את שמה של המנה המפורסמת ביותר בסרדיניה? והתשובה היא: תלוי איפה אתם נמצאים באי, משום שישנן לפחות 7-8 דרכים לכתוב את שם המנה... לצורך הכתבה הזאת בחרתי בדרך המלך, ובהגייה הנפוצה ביותר: קולורג'ונס (culurgiones). הקולורג'ונס הם הגרסה המקומית לרביולי, ונולדו במרכז סרדיניה, באזור אולייסטרה (Ogliastra), כמנה טיפוסית שאכלו רועי הצאן. מקור השם הוא כפי הנקראה מהמילה קולאוס (culleus), כלומר שק עור. זו מנה שמשקפת את החיבור העמוק והחזק בין תושבי סרדיניה לאדמה: צורת הפסטה, עם הקצוות ה"משוננים" אמורה להזכיר את צורתה של שיבולת החיטה (שממנה מכינים את הבצק), ואילו המילוי מורכב מחומרי גלם סרדיים טיפוסיים: תפוחי אדמה, פקורינו סרדו (pecorino sardo – סוג מקומי של גבינה עזת טעם מחלב כבשים), ועלי נענע (מנטה). באופן מסורתי נהגו להכין את המנה לקראת סוף תקופת הקציר, אבל כיום היא מוגשת לאורך כל השנה. הקולורג'ונס זכו למעמד רשמי באיטליה, ומוגדרים כמוצר IGP, כלומר מוצר טיפוסי למחוז, שמותר לייצר רק באזור גאוגרפי מוגדר, לפי המתכון המוכרז. את הבצק יש להכין עם סולת מקמח דורום והמילוי יכול להיות מבוסס על תפוחי אדמה וגבינה, או על גבינה בלבד (לדוגמה גבינת פיסקידו fiscidu, פקורינו טרי ומלוח). למתכון שלנו לקולורג'ונס 10. ספגטי עם בוטרגה (Spaghetti con la bottarga) את המנה הפשוטה אך מרהיבה הזאת אפשר למצוא בכל רחבי איטליה, אבל כדאי לדעת שסרדיניה היא מעצמת בוטרגה ורוב הבוטרגה במדינה מגיעה מהאי. ראשית כל – מה זה בוטרגה? הבוטרגה היא שק ביצי דגים של דג מסוג מולית (cefalo או muggine באיטלקית), או בורי, או טונה כחולת-ספיר, העובר תהליך של כבישה במלח וייבוש. התוצאה היא מעדן בעל טעמי אוממי עמוקים, ניחוח שאו שאוהבים או ששונאים, ומרקם שנמס על הלשון. את הבוטרגה מגררים (במתינות) מעל מנת הפסטה החמה, ומניחים לה להתמוסס לתוך האוכל ולעטוף אותו ברוך. בסרדיניה האובססיה לבוטרגה כה גדולה עד שמקובל לגרר אותה גם על פיצת פירות ים (בדיוק כפי שמגררים גבינה). הבוטרגה מככבת גם במגשי האנטיפסטי, לעיתים קרובות בשילוב עם גבינת ריקוטה טרייה. 11. זופה גאלורזה (zuppa gallurese) למרות השם (פירוש המילה זופה באיטלקית הוא מרק), מדובר למעשה על מעין לזניה, או פשטידה (אבל במקום עלי פסטה, משתמשים בפרוסות לחם). זהו אחד מהמאכלים הבסיסיים שהופיעו על השולחן של כל משפחה, וכמו רוב המאכלים בסרדיניה, גם כאן נעשה שימוש במוצרים מחלב ובשר צאן: את הלחם יש לבשל בציר כבש, והמילוי מורכב מגבינות מחלב כבשים (קאזיצולו casizolu, ופקורינו סרדו Pecoridno Sardo). 12. פארדולאס (Pardulas) והעוגיות הסרדיות סרדניה היא גן עדן לחובבי עוגיות, ומגוון העוגיות על בסיס שקדים (בעיקר) הוא מסחרר. אז מה כדאי לטעום? ראשית כל, את הפארדולאס כמובן (יש המכנים אותן פורמג'לה formagelle, ובצפון סרדיניה הן נקראות קסדינאס casadinas): עוגות ריקוטה קטנטנות העטופות בבצק פריך, שמקובל להגיש לרגל חג הפסחא . מומלץ לנסות גם את האמרטי סרדי (amaretti Sardi) – עוגיות פריכות ואווריריות העשויות קצף חלבון, שקדים וסוכר, וגם את הפיסטוקוס (pistoccus), הגרסה המקומית לעוגיות סבויארדי (המשמשות כבסיס לעוגת הטירמיסו), ואת הטורונה סרדו (torrone Sardo) העשוי פירות יבשים ודבש (והדבש בסרדיניה, כדאי לדעת, מעולה!). חובה לנסות את טיריקה (tiricche) – עוגיות יפהפיות מבצק שקדים המעוצבות בצורת כתר משונן וממולאות במגוון מילויים (המילוי המקורי היה יין מבושל, אבל כיום אפשר למצוא גרסאות נוספות עם ריבה, דבש ועוד), מוסטאצ'ולי (mostaccioli) מאזור העיר אוריסטאנו (Oristano) – עוגיות עדינות המזוגגות בסוכר (גלאסה), פבאסינאס (pabassinas) – עוגיות מבצק פריך עם פירות יבשים (אגוזים, שקדים, צימוקים) וזיגוג סוכר... כבר אמרנו שהשפע מסחרר, לא? את העוגיות אפשר לטעום לצד הקפה, או עם כוסית של הליקר המפורסם ביותר בסרדיניה: ליקר מעלי הדס (ראו סעיף הבא). בונוס: ומה שותים? ליקר מירטו (Liquore di Mirto)! את הליקר הריחני והטעים הזה, העשוי מעלי ופרחי ההדס, תוכלו למצוא בכל פינה (וזו גם מזכרת נחמדה להביא איתכם ארצה אחרי הביקור. כך, עם כל לגימה, תוכלו להיזכר בסרדיניה...). הליקר קיים בשתי גרסאות – כהה, ובהירה (בהתאם לסוג ההדס בו משתמשים). הגרסה הכהה נפוצה יותר. אני מקווה שמיצי הקיבה כבר פועלים במרץ, ושתוך כדי קריאה הזמנתם כרטיס טיסה. סרדיניה מחכה לכם!

קרנבלים פרועים ואמונה דתית עמוקה, 1800 קילומטרים של חופים מרהיבים, כפרים ציוריים שקפאו בזמן, אתרים ארכיאולוגיים מרתקים, אוכל מצויין, גאווה אינסופית בתרבות המקומית ודיאלקט יוצא דופן... איך אפשר להסביר את סרדיניה? אי אפשר, למען האמת, אך בסדרת הכתבות שלפניכם אנסה בכל זאת להציג את האי המיוחד הזה ולגלות אותו יחדיו סרדיניה היא תופעה שאין דומה לה באיטליה (ואני ממליצה לכם לקרוא את הכתבה על סרדיניה המסתורית כדי להבין עד כמה האי הזה מתנהל על פי חוקים משל עצמו...). בשפה הסרדית אפשר למצוא גם היום מילים שבניגוד לאיטלקית אינן בעלות שורשים רומיים או יוונים, אלא שרדו מאז הגירות השבטים הגדולות של התקופה הנאוליתית, לפני 6000 שנה. ותושבי האי, הסרדים עצמם, גם הם יישות נפרדת: בשל מיקומו האסטרטגי של האי אמנם נכבשה סרדיניה שוב ושוב, אך באופן מדהים למדיי, מבחינה גנטית נשארו הסרדים עם נפרד ויוצא דופן (ושונה משאר האיטלקים). מחקר מקיף שנערך באי לפני מספר שנים מיפה את הדנ"א של אלפי מתנדבים וחשף תוצאות מפתיעות: בקרב כ-45% מהנבדקים התגלה גן שנעלם בכל רחבי אירופה (מלבד בחבל הבאסקים). סרדיניה מציעה המון, אך מעטים מכירים אותה. בסדרת הכתבות המוקדשת לאי נגלה יחדיו את היעד המפתיע והמסחרר הזה, ונבקר בנקודות המעניינות ביותר. נתחיל בקליארי, עיר הבירה, ונסקור לפי הסדר את הנקודות החשובות ביותר בדרום סרדיניה, מרכז סרדיניה , וצפון סרדיניה . מוכנים? הדגל הסרדי – כיצד הוא נולד ומה הוא מסמל? לפני שנצא לדרך, כמה מילים על הדגל הסרדי שתפגשו בכל מקום בזמן ביקורכם באי. הדגל הסרדי מתנופף בגאווה לא רק ברחבי האי, אלא גם, לעיתים קרובות, במסעדות סרדיות ברחבי איטליה, בפסטיבלים בהם מוצב דוכן סרדי, ועוד. הסרדים גאים מאד במסורת ובזהות שלהם, ובאי אף פועלת תנועה בדלנית התומכת בעצמאות סרדיניה. למרבה ההפתעה, מקורו של אחד הסמלים החשובים של האי – לא לגמרי ברור. אחד ההסברים הבולטים קשור להיסטוריה הספרדית של האי. לפי תאוריה זו, היה זה פייטרו הראשון מלך אראגון שהמציא את הדגל כדי לחגוג את ניצחון צבאו בשנת 1096 על ארבעה מלכים ערבים (אי קוואטרו מורי, I quattro mori, כלומר ארבעת "הכהים"). לפי התאוריה הזו, היו אלה הסרדים שנלחמו בשליחות המלך נגד המלכים שודדי הים, ולאחר נצחונם נולד הדגל. צורתו של הדגל משלבת את ראשיהם של ארבעת המלכים המובסים עם צלב ג'ורג' (גאורגיוס) הקדוש – שלפי המסורת היה זה שסייע לסרדים בקרב. הסמל הופיע לראשונה בשנת 1281 במסמך רשמי של מלך ארגון, אבל כיכב כדגל רק באמצע המאה ה-14 בהקשר הסרדי, ואומץ כדגל סרדיניה הרשמי רק 600 שנה מאוחר יותר, בשנת 1950. וכעת – למסלול! תחנה ראשונה: קליארי עיר הבירה של סרדיניה איננה אחד היעדים התיירותיים המובילים באי, ורוב המגיעים לסרדיניה מתמקדים בחופים ובעיירות הציוריות, ולא בקליארי הגדולה. אבל אם יש לכם זמן, כדאי בהחלט להקדיש לה כמה שעות. קליארי בנויה על גבי 7 גבעות, ובזכות מיקומה האסטרטגי – נקודת מפגש קריטית בין אפריקה ואגן הים התיכון – היא שימשה כמרכז מסחרי חשוב והתנקזו לתוכה עמים שונים. את הנמל הראשון בקליארי ייסדו הפיניקים במאה השביעית לפנה"ס, ולמשך תקופה שלטו פה אנשי קרתגו עד שהובסו בידי הרומאים. תחת שלטונה של רומא שגשגה קליארי, וחיזקה את מעמדה כנמל מרכזי באזור. קליארי המודרנית בנויה מ-31 רובעים: המרכז ההיסטורי נבנה במאה ה-12 על ידי הפיזאנים וחלקים נוספים התווספו והורחבו בהמשך. כיום אפשר לחלק את העיר לשני חלקים מרכזיים – העיר העליונה (רובע קסטלו) והעיר החדשה, הקרובה לנמל. מה כדאי לראות בקליארי? כמו בכל עיר באיטליה, גם בקליארי ניצב דואומו, וקתדרלת סנטה מריה וסנטה צ'צ'יליה (cattedrale di Santa Maria e Santa Cecilia) מצדיקה בהחלט ביקור. הקתדרלה נבנתה במקור בתקופה שבה שלטו פה הפיזאנים , אך הורחבה משמעותית תחת ממלכת אראגון. החזית שופצה שוב במאה ה-20, בסגנון רומנסקי-פיזאני. בפנים תוכלו למצוא גם את קברו של המלך מרטינו, השליט האחרון מטעם אראגון בעיר. רובע קסטלו כולו, על סמטאותיו הצרות והמפותלות ובתיו ה"עטופים" בחומה מבוצרת (או ליתר דיוק – מה שנותר מהחומה), מעניין מאד לביקור. זהו החלק היפה ביותר בעיר, וכאן מרוכזות רוב האטרקציות. בעבר התגוררה באזור זה הקהילה היהודית בקליארי, עד שגורשה בידי האראגונזים. קתדרלת סנטה מריה וסנטה צ'צ'יליה, הדאומו של קליארי - Depositphotos אתר מעניין נוסף הוא האמפתיאטרון הרומאי , החצוב כולו באבן. מתחת לאמפיתאטרון ניתן עדיין לראות את המנהרות שבהן הוחזקו חיות הפרא שנשלחו לזירה כדי להילחם בגלדיאטורים. במאה החמישית הופסקו המופעים, והאמיפתאטרון, שבשיאו אירח לא פחות מעשרת אלפים איש (כלומר מחצית מאוכלוסיית קליארי באותם הימים!) הפך למחצבה. חלקים מהאמפיתאטרון פורקו ושימשו כחומר גלם לבניית ביצורי העיר. ואם אתם חובבי ארכיאולוגיה, כדאי לכם לבקר במוזיאון הארכיאולוגי העירוני, בו תוכלו להתרשם מאוסף הממצאים מהתקופה הנוראגית. המוזיאון הארכיאולוגי של קליארי והענקים המסתוריים ממונטה פראמה המוזיאון הארכיאולוגי כולו מעניין, אבל מעניינים במיוחד הממצאים ממונטה פראמה - Mont’e Prama פסלים מסתוריים של ענקים -לוחמים שהתגלו באי. הפסלים נוצרו בתקופה הנוראגית (בין סוף עידן הברונזה ותחילת עידן הברזל), והתגלו במקרה באמצע שדה חקלאי ליד מונטה פראמה, לא רחוק מאוריסטאנו, בשנת 1974. להערכת החוקרים מדובר על כמה מהפסלים האנתרופומורפיים העתיקים ביותר באזור הים התיכון, שניים רק לפסלים שנמצאו במצרים העתיקה. במקור התנשאו הפסלים לגובה 2.5 מטרים. הם נשברו לאלפי חתיכות לאורך השנים, ורק לאחר עבודת שחזור מדוקדקת הורכבו מחדש. לצד הענקים מצאו החוקרים פסלים נוספים – ראשים, מודלים מוקטנים של מבני נוראגי, ודמויות לוחמים. הפסלים והענקים נמצאו ליד הנקרופוליס, והחוקרים עדיין חלוקים בדעותיהם סביב השאלה מה ייצגו הפסלים. האם הם שימשו לפולחן? האם ייצגו את אבותיהם הקדומים של הנוראגים? מלכים ולוחמים? השאלות עדיין עולות על התשובות, והמחקר נמשך. פסלי הענקים המסתוריים ממונטה פראמה חופים באזור קליארי גם באזור קליארי תוכלו למצוא כמה חופים מומלצים. החופים המדהימים ביותר נמצאים במרחק כשעת נסיעה לכיוון מערב (ראו בהמשך), אבל גם אם תנועו מזרחה תוכלו למצוא כמה חופים נפלאים ונגישים, מבלי שתצטרכו לבזבז שעות רבות מאחורי ההגה. המים צלולים, החול דקיק לבן-זהוב, והמסעדות מגישות מנות דגים ופירות ים שישמחו לב אנוש. כמה מהחופים הטובים ביותר הם Cala Sinzias, Punta Molentis, ו-Spiaggia delle Ginestre (Costa Rei). חוף פונטה מולנטיס, לא רחוק מקליארי - Depositphotos פולה (Pula) התחנה השנייה במסלול היא פולה. קשה למצוא מילים לתאר את יופיו של החוף בפולה (Pula) – דיונות חול לבן ודקיק, צמחייה ים תיכונית המפיצה ניחוח עדין, מים מושלמים, אווירה שלווה... מסוג המקומות שבהם תרצו להישאר לנצח. או לפחות כמה ימים. החוף בפולה מתפרש על פני לא פחות מעשרה קילומטרים, ומחולק למספר מתחמים וביניהם Stella Marina ו-La Pineta הידועים. בשיא העונה לא פשוט למצוא פה פינה אינטימית הרחק מההמונים. לא פשוט, אבל אפשרי, בזכות גודלו של החוף. כל מה שצריך זה קצת מוטיבציה, ונכונות להתרחק מהאזורים המרכזיים! יופיו של הטבע איננו הסיבה היחידה להגיע לכאן – במרחק כ-20 קילומטרים מקו המים תוכלו למצוא גם אתר היסטורי חשוב: הפארק הארכיאולוגי נורה ( Parco archeologico di Nora ). הממוקם בנקודה אסטרטגית בה חלפו הפיניקים והרומאים לפני אלפי שנים. לפני שאתם מגיעים למקום, תוכלו להקדים ולערוך סיור וירטואלי ולהתרשם ממה שיש לאתר להציע. העיר העתיקה נורה (Nora) הוקמה על ידי שבטים סרדיים אך החלה לשגשג באמת בזמן הכיבוש הפיניקי ובהמשך תחת שליטת קרתגו. לאחר שהרומאים הביסו את קרתגו עברה נורה בשנת 238 לפנה"ס לידי רומא. חלקים מהעיר שקעו עם הזמן וקבורים כעת מתחת לפני הים, אך חלקים אחרים, וביניהם האמפיתאטרון וחלק מהריסות הווילה הרומאית העצומה שנבנתה במקום (להערכת החוקרים הווילה התפרשה על פי כ-900 מ"ר!) עדיין עומדים ופתוחים למבקרים. החופים של קיאה (Chia) התחנה הבאה במסלול שלנו היא קיאה, והמילה המתאימה ביותר לתיאור החופים באזור העיירה קיאה היא "וואו". עבור חובבי טבע וים זהו יעד מושלם: החופים מאובזרים וישנם גם אזורים המתאימים לגלישה, פינות נסתרות ומסלולי אופניים והליכה. ובקיצור: כל מה שנדרש עבור חופשה שמטעינה את המצברים ועוזרת לכם להתנתק מלחצי היום יום. אחד החופים היפים ביותר באזור זה (ולמעשה בסרדיניה כולה) הוא חוף Su Giudeu, ובו המים התכולים בוהקים מוקפים בדיונות חול זהובות-לבנות. הבילוי בחיק הטבע נוטה לעורר את התאבון, כמובן. אם אתם מחפשים מקום מוצלח להשביע בו את הרעב, נסו את מסעדת S’antigu conventu . האוכל טרי, פשוט, ומצויין. כמו בכל מסעדת האזור, הדגש כאן הוא על דגים ופירות ים. סנט'אנטיוכיו (Isola di Sant’Antiochio) התחנה הבאה היא האי סנט'אנטיוכיו, המחובר ליבשה באמצעות לשון אדמה צרה (שבנו כפי הנראה הפיניקים). זהו האי הרביעי בגודלו בים התיכון, והוא מציע נופים יפהפיים וחופים מושלמים. העיר המרכזית היא סנט'אנטיוכיו עצמה – פנינה קטנה שבה תוכלו לספוג את האווירה הסרדית. אחת האטרקציות המעניינות היא המוזיאון המקומי המוקדש לבדים העשויים משי ים (bisso באיטלקית, או byssus באנגלית). הביסו הוא בד דקיק וחסר משקל כמעט, המיוצר בטכניקה עתיקה וייחודית מחוטים שמפרישות צדפות מסוג פינה נוביליס (ובעברית: מניפנית אצילה). החוטים משמשים את הצדפות כדי להיצמד לסלע, ועל מנת לאסוף 100 גרם של משי ים, יש לצלול למעלה מ-150 פעמים כדי לקצור את החוטים. תהליך העבודה עדין ומפרך, וכיום רק אישה אחת בעולם, בשם קיארה ויגו, עדיין עוסקת במלאכה . ויגו, אגב, מגדירה את עצמה כיהודיה, ומתפללת פעמיים ביום לפי טקסטים בסרדית ובעברית. מומלץ לבקר גם בקתדרלה המרכזית, ובקטקומבות האבן שחצובות מתחתיה. מעניין לבקר גם בכפר העתיק (Villaggio Ipogeo) – כפר תת קרקעי המהווה חלק מהנקרופוליס הפיניקי . כמובן שגם בסנט'אנטיוכיו מחכים לכם חופים יפים, ואחד המומלצים ביותר באזור זה נקרא Cala Lunga. כשתגיעו, תבינו מיד מדוע הים בסרדיניה נחשב לאחד היפים באיטליה ולמה החוף הזה נכנס לרשימת החופים היפים באי. טיפ : אם אתם אמיצים, סעו לחוף (המרהיב!) Cala Grotta, יעד חביב במיוחד על בני נוער שמטפסים על הצוק ומזנקים ממנו למי הטורקיז הבוהקים והצלולים. ואם תרצו להדרים מעט, תוכלו לבקר גם בעיירה הזעירה מאלאדרושיה (Maladroxia) הידועה בזכות החוף המרהיב שכל כולו חול לבן ודקיק, והמים צלולים ובצבע תכלת וטורקיז (החיסרון היחיד הוא שבשיא העונה, עמוס פה מאד). כדי לטעום את המעדנים המקומיים, ובעיקר דגים ופירות ים באיכות גבוהה, נסו את מסעדת Il Tamarindo . כאן תוכלו למצוא גם מנות קלאסיות כמו פרגולה לצד מנות יצירתיות ומודרניות יותר. קרלופורטה והאי סן פייטרו התחנה הבאה במסלול היא העיירה קרלופורטה (Carloforte), וניתן להגיע אליה בקלות בעזרת מעבורת מסנט'אנטיוכיו. קרלופורטה מקסימה, ומככבת גם ברשימת "הכפרים היפים ביותר באיטליה": מבוך מקסים של בתי אבן נמוכים וצבעוניים, סמטאות מתפתלות שמזכירות את סמטאות הכפרים בליגוריה , גגות רעפים אדומים שמהם נשקף הים האינסופי ומסעדות מלאות במעדנים סרדים – יש שפע של סיבות לבקר בקרלופורטה! הדמיון לליגוריה איננו מקרי – העיירה נוסדה לפני כ-400 שנה בידי סוחרים ליגוריים באישורו של המלך קרלו אמנואלה השלישי לבית סבויה (על שמו נקראית העיירה). ברור מאליו שהאי הקטן מתגאה בחופים רבים, וחלקם מציעים אטרקציות נוספות, כמו שיעורי צלילה (נסו את חוף Punta delle Ocche המשמש צוללנים רבים), ואל תשכחו לטעום את האוכל המקומי המצויין, כמובן! מסעדת Mistral , לדוגמה, מציעה תפריט מסורתי אך עשוי היטב, המשלב פסטה ומנות דגים טריות במיוחד. איגלסיאס (Iglesias) וסביבותיה התחנה האחרונה במסלול היא איגלסיאס, שבמשך שנים נודעה בעיקר בזכות המכרות העשירים שפעלו במקום אך כיום זהו יעד תיירותי פופולרי. במקור נקראה העיר וילה די קייזה (Villa di Chiesa) אך שמה שונה לאחר שנכבשה בידי כוחות ממלכת אראגון (פירוש המילה "Iglesia" בספרדית הוא כנסיה). תחת הכיבוש הארגונזי שעיצב את האי פרחו באזור זה מסורות קתוליות שהובאו מספרד. עד היום חגיגות השבוע הקדוש (לפני חג הפסחא) שנערכות באיגלסיאס הן כמה מהדרמטיות והמפוארות ביותר באיטליה. מומלץ לבקר בקתדרלה של איגלסיאס – כנסיית סנטה קיארה (Santa Chiara) שנבנתה במאה ה-13, וגם בכנסיית סן פרנצ'סקו המפוארת שנבנתה בסגנון גותי-קטלאני. אם יצא לכם להגיע לאזור בחודש אוגוסט, תוכלו להתרשם מהתהלוכות הססגוניות שעורכים התושבים, הלבושים בבגדים מימי הביניים. הרובעים ההיסטוריים מתחרים ביניהם והעיר כולה לובשת חג. כאמור, חלק גדול מעושרה של איגלסיאס הגיע ממכרות העופרת והכסף שפעלו כאן. אם תרצו לחפור לעומק היסטוריית המכרות של העיר תוכלו לחבוש קסדה צהובה ולצאת לביקור (מודרך בלבד) במוזיאון המכרות ( Museo dell’Arte Mineraria ) של איגלסיאס והסביבה. במרחק קצר מאיגלסיאס נמצאת עיירה מעניינת נוספת – פורטו פלביה (Porto Flavia) , יעד מושלם לאוהבי ים. החוף כאן יפהפה, ומשקיף על הצוקים הגבוהים ביותר באיטליה (גבוהים אף יותר מהצוקים המפורסמים שמול האי קפרי ) – I Faraglioni di Mausa e Pan di Zucchero. צמד הצוקים מתנוסס לגובה 132 מטרים ומעניק נופך דרמטי לביקור במקום. החוף עצמו נפלא, ומציע שפע של מפרצונים קטנים ואינטימיים שבהם תוכלו לשחות במי האיזמרגד הצלולים. ואם כבר מדברים על קפרי, דעו שגם האזור הזה מתגאה במערה תכולה משל עצמו, ואפשר לשוט אליה בקיאק ! מדובר על חוויה בלתי נשכחת. המסע שלנו בחלקו הדרומי של האי הסתיים, לחצו על הכפתור כדי לעבור לכתבה השנייה בסדרה – מסע במרכז האי.

סרדיניה איננה רק חופים מרהיבים – האם ידעתם שהאי עשיר גם באתרים ארכיאולוגיים מרתקים? אם תרצו לדעת מי היו הסרדים העתיקים ומה הקשר בינים לבין הכנענים וסיסרא, מהי התרבות הנוראגית ומי בנה את אלפי מבני האבן המסתוריים המפוזרים ברחבי האי, הגעתם למקום הנכון. המסע לליבה של סרדיניה נמשך... מטיילים רבים המגיעים לסרדיניה מתמקדים בחופים בלבד, אבל לסרדיניה יש עוד הרבה מה להציע. המסלול המתואר בכתבה זו – השנייה בסדרת הכתבות המוקדשת לאי – מתמקד בכמה מהפינות המעניינות ביותר במרכז סרדיניה, ובעיקר באתרי התרבות הנוראגית העתיקה. לפני שנתחיל את המסלול עצמו, כדאי להקדים ולומר כמה מילים על התרבות המסתורית שעיצבה את האי (ואולי גם הגיעה לישראל...). מהי התרבות הנוראגית, והאם הסרדים היו גויי הים המתוארים בתנ"ך? רב הנסתר על הגלוי כאשר מדובר על התרבות הנוראגית העתיקה, וגם היום החוקרים חלוקים ביניהם בנושאים רבים. סרדיניה יושבה לראשונה לפני כ-40,000 שנה, ובמוזיאונים הארכיאולוגיים באי מוצגים כיום ממצאים שהתגלו מתרבויות פרה-נוראגיות, חלקם בני למעלה מ-10,000 שנה. חלקים נרחבים באי יושבו בתקופה הנאוליתית, בעיקר על ידי בני תרבות האוזיירי (Ozieri) והבונאנרו (Bonnanaro). באותה תקופה החלו לצוץ באי גם מבנים מגליתיים (שהיו נפוצים באותם הימים בכל רחבי אירופה). בהמשך, החלו לצוץ גם הנוראגי (Nuraghi), וחלקם הגיעו לגדלים מרשימים ולגובה 30 מטרים. המודל הנפוץ ביותר היו נוראגי מסוג THOLOS (הנפוצים גם ביוון) ונבנו מאבני בזלת במשקל מאות קילוגרמים שסותתו באופן מושלם. באותה התקופה החלו להיבנות גם המבנים המוכרים כ"קברי הענקים" (tombbe dei Giganti), ובתוכם נקברו עשרות ולעיתים מאות אנשים. "קברי הענקים" מימין שרידים, משמאל הדמיה של הקבר. אחד הדברים המעטים שאנחנו יודעים על אנשי הנוראגי הוא שהם התמחו בסיתות אבנים וידעו גם כיצד ליצוק נחושת וברזל. ידוע לנו גם, בזכות פסלוני ברונזה קטנים שנמצאו באתרי החפירות, שבחברה הנוראגית היו לוחמים, ציידים, חקלאים, כורים, מוזיקאים, ומנהיגים (שפוסלו כאנשים עוטי גלימה ומחזיקים בחרב). הנוראגים ניהלו קשרי מסחר ענפים, ולדברי חוקרים אחדים היה להם את הידע הטכני לבנות סירות אף באורך 15 מטרים, שאפשרו להם להגיע גם למרחקים גדולים. אף כי החוקרים אינם יודעים בוודאות מי היו השבטים באותם הימים בסרדיניה, כתביו של ההיסטוריון הרומאי פיליניוס הזקן מהווים מקור היסטורי חשוב, ומהם עולה כי שלושה שבטים מרכזיים אכלסו את האי: בדרום גרו האיליאנסי (Iliensi), במרכז הבאלארי (Balari), ובצפון סרדיניה הקורסי (Corsi). חלקם לפחות היגרו לסרדיניה סביב שנת 2000 לפנה"ס מהאזור שהיום מהווה חלק מספרד וצרפת. בתקופת הברזל התרבות הנוראגית התפתחה, וחפירות חשפו כי בכפר הממוצע נבנו בקתות, ובמרכז הוקם מבנה אבן מרכזי ששימש כנראה כמקום התכנסות. אל סרדיניה הגיעו גם מתיישבים פיניקים רבים. אך ככל שהחברה המקומית צמחה ושגשגה, כך הפכה סרדיניה למטרה נחשקת עבור עמים שכנים. בסביבות שנת 540 לפנה"ס תקף צבא קרתגו (היום תוניס) את האי, והצליח להשתלט על רובו (מלבד כמה ישובים מבודדים בלב סרדיניה). לאחר שקרתגו הובסה על ידי רומא, עבר האי לשליטת הרומאים. מקור השם והבניינים המסתוריים התרבות נקראת על שם המבנים המסתוריים שנבנו בכל רחבי האי – כ-7000 מבנים מעגליים, הנקראים נוראגי –Nuraghi (וביחיד: נוראגה Nuraghe), ועשויים אבן. הנוראגי הראשונים נבנו סביב שנת 1500 לפנה"ס, בבנייה יבשה, המבוססת על סיתות בלבד ללא שימוש במלט כלשהו. בתחילה הניחו רוב החוקרים כי מדובר על אתרי קבורה, אולם בהמשך התברר כי הנוראגי שימשו גם כמבצרים ובנקודות שונות בזמן קבוצות של אנשים אף חיו בתוכם. על חלק מהקירות נמצאו שאריות של ציפוי שעם (האם מטרתו הייתה לבודד את החלל? איננו יודעים) ושרידי צבע, המעידים על כך שהחלל הפנימי עוטר. עד היום לא לגמרי ברור מה היה תפקידם של המבנים המסתוריים. האם הם שימשו לטקסים דתיים? כמגדלי שמירה? קבר עבור מנהיגי הקהילה? מקום לאחסון מזון? סביר להניח שהתשובה היא: גם וגם וגם וגם. הנוראגי שימשו למגוון דברים לאורך ההיסטוריה. הקושי המרכזי העומד בפני החוקרים הוא שהתרבות הנוראגית לא השאירה אחריה מסמכים כתובים, ולכן רב הנסתר על הגלוי. התרבות הנוראגית הייתה תרבות פרה-היסטורית, ומשום כך אין לנו תיעוד כתוב ישיר אלא רק את מה שכתבו הרומאים, הפיניקים והיוונים. מה שכן נותר הם הממצאים הארכיאולוגיים הפיזיים – הנוראגי, וחללי הקבורה הגדולים המכונים בשמות הפואטיים "קברי הענקים" ו-"בתי הפיות" (דומוס דה יאנאס – Domus de Janas). האם קיימים נוראגי גם בארץ ישראל, והאם סיסרא היה סרדי? הארכיאולוג, החוקר והסופר הישראלי אדם זרטל ז"ל, האמין שהאתר המכונה "אל אחוואט", שבאזור השומרון, הוא למעשה נוארגה, וכי הוא נבנה על ידי מי שמכונים בתנ"ך "גויי הים" (ראו בהמשך), שהתיישבו גם בארץ ישראל ובנו מבנים לפי תרבותם. זרטל העריך כי אל אחוואט היה למעשה מקום מושבו של סיסרא, שר הצבא של מלך כנען, מנהיגם של גויי הים בארץ. לדבריו של זרטל סיסרא היה ממוצא סרדי, מאזור העיר סאסארי, ומשם שמו (לפני טענה אחרת מקור המילה "סיסרא" הוא מהמילה הסרדית העתיקה סרא, שפירושה "קצין"). טענתו של זרטל עוררה הדים בסרדיניה, וזכתה לתמיכתם של חוקרים יידועי שם שהצביעו על כך שקשה להתעלם מהדמיון המדהים בין סגנונות הבנייה בין המבנה בישראל והנוראגי בסרדיניה. ארכיאולוגיים אחרים הסתייגו מהתאוריה, וטענו כי החומות המקיפות את אל אחוואט בישראל נבנו בתקופה מאוחרת יותר. הצד ה"אפל" של סרדיניה – מי הוביל למשבר עידן הברונזה? משבר עידן הברונזה היה רגע מפתח בהיסטוריה העתיקה – תקופה בין המאה ה-13 והמאה ה-12 לפנה"ס שבה העולם כולו, כך נדמה, חרב. הרגע שבו הגיע הקריסה היה מפתיע, שכן העולם נהנה, כך נדמה, משגשוג יוצא דופן שהתבסס על שיפור היכולות הטכנולוגית, קשרי מסחר ענפים, ואימפריות בינלאומיות חזקות. אך בעקבות סדרה של רעידות אדמה ובצורות קשות שהובילו לרעב גדול, אימפריות ותרבויות (כמו לדוגמה האימפריה החיתית והתרבות המיקנית) קרסו, כוחה של מצרים נפגע (והיא איבדה את אחיזתה בכנען), ממלכות נפלו, עמים נדדו בחיפוש אחר משאבים, הסדר החברתי התמוטט והמסחר והתרבות ספגו פגיעה אנושה. אחד הגורמים שתרמו למשבר היה הפלישה (או ההגירה) של עמים המכונים גויי הים (The sea people). מי היו אנשי הים? השם הקולקטיבי "אנשי הים" או "גויי הים" מתייחס לקבוצה של עמים ממקומות שונים. אחד מאותם עמים היה פלשת (כפי הנראה הפלישתים, שגרו באזור ארץ כנען). עם אחר שזהותו ידועה (קרוב לוודאי) הוא הלוקה (Lukka), תושבי אזור אנטוליה. חוקרים נוספים טוענים שאחד העמים הנוספים, השקלש (Shekelsh) הגיעו מסיציליה. ובאופן מעניין במיוחד, רבים טוענים שהעם הנוסף היו השרדן (Sherden או Shardana), ששימשו בעבר כשכירי חרב עבור ממלכת מצרים (בתקופתו של רעמסס השני, לדוגמה). האם יש קשר בין השרדנה לבין סרדיניה? לדברי חוקרים רבים – כן. אחד המקורות שעליהם מתבססים החוקרים המזהים את תושבי סרדיניה עם השרדן הוא אבן נורה (The stone of Nora) – אבן שעליה נכתב בכתב פיניקי השם "שרדנה" – שמו הפיניקי של האי. האבן מוצגת כיום במוזיאון הארכיאולוגי בקליארי . רבים מאמינים שיש קשר בין שתי המילים, שכן הטקסט נכתב בכתב פיניקי, המשמיט אותיות אהווי, וברור שלשתי המילים שורש זהה. בנוסף, בטקסטים מצריים עתיקים מתקופתו של רעמסס השלישי מסופר על יורדי שם בשם "שרדן" SHERDEN או SHARDANA (שרדן—סרדן—סרדיניה). אנשי הים עוררו אימה במצרים העתיקה ובממלכות נוספות, ותוארו כמו שתקפו ללא רחמים בעודם מצוידים בכלי נשק מתקדמים יותר (מברזל), החריבו ושרפו ערים, ובמעשיהם הצליחו לערער את הסדר הפוליטי באזור כולו. ניסיונותיו של מלך החיתים לעצור אותם – נכשלו, ואילו רעמסס השלישי הצליח אמנם להדוף את מתקפותיהם, אך המחיר ששילם היה גבוה והנזק שנגרם לממלכת מצרים היה נרחב. וכעת, לאחר ההקדמה הארוכה הזאת, ולאחר שראינו שיש סיכוי לא רע שתושבי סרדיניה העתיקים מילאו תפקיד מרכזי ומכריע בהיסטוריה של העת העתיקה, ואולי גם הגיעו לישראל, הגיע הזמן לצאת למסלול עצמו! סו נוראז'י (Su Nuraxi) המסלול הפעם מתחיל בתחנה מרתקת במיוחד עבור חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה: הפארק הארכיאולוגי Su Nuraxi (סו נוראז'י) הממוקם ליד העירה בארומיני (Barumini). המתחם הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ונודע כאחד מהכפרים הנוראגיים הגדולים בסרדיניה. המבנים בו מתוארכים לשנת 1500 לפנה"ס, ומסביב למגדל הראשי והמגלים השמניים ניתן למצוא את הריסות הכפר עצמו, שהורכב מכ-50 מבני אבן (להערכת החוקרים גרו בכפר עד אלף איש, חלק מהבתים נהרסו עם הזמן). מדהים לשוטט בין המבנים, ללכת לאורך המנהרות הצרות שנחצבו באבן בתוך המצודה המרכזית (שנבנתה מאבני בזלת והתנוססה במקור לגובה כ-19 מטרים) ולדמיין כיצד חיו ועבדו כאן אנשים לפני 3500 שנה וכיצד הם הקימו מבצר מוגן שעמד בפני מתקפות אויבים. אוריסטאנו (Oristano) וחופי קבראס (Cabras) בסמוך לעיירה אוריסטאנו, וליתר דיוק – מפרץ אוריטסאנו – מסתתרים כמה מהחופים היפים ביותר בסרדיניה. אם אתם באזור, אל תחמיצו את חוף Is Arutas ואת חוף Putzu Idu. חוף Is Arutas נראה כאילו נשלף היישר מגלויה מהקריביים: חול לבן ואבני קוורץ זעירות לבנבנות-ורודות, מים צלולים להדהים (היזהרו – הם נעשים עמוקים כמעט מיד), ונופים סלעיים עוצרי נשימה. זהו גם יעד מצויין לשנורקלינג. בחודשי הקיץ אמנם עמוס פה, אבל המראה מצדיק את הביקור. למעשה, מגזין וניטי פייר בחר את החוף הזה לאחד היפים בעולם. בוזה (Bosa) האזור שבו ניצבת כיום העיירה המקסימה בוזה יושב לראשונה עוד בעידן הפרהיסטורי, כפי שעולה מקברים עתיקים ביותר שנמצאו במקום, והנוכחות במקום נותרה רציפה גם לאורך התקופה הנוראגית, הפיניקית והרומאית. במאה ה-13 עברה העיר לשליטת משפחת מלאספינה (Malaspina) שגם בנתה את המבצר העצום. בשנת 1297 ייסד האפיפיור בונפיקוס השמיני את ממלכת סרדיניה וקרוסיקה, והעביר את השליטה בה לממלכת אראגון, מהלך שיצר לא מעט מתחים פוליטיים מול משפחת מאלאספינה שבסופו של דבר ויתרו על השטח. בהמשך עברה בוזה לשליטת ממלכת ארבוראה ואז שוב לידי האראגונזים. במאה ה-18 עבר האזור לידי בית סבויה. כיום זוהי עיירה יפה, הידועה בעיקר בזכות בתיה הצבעוניים והססגוניים, והמרכז ההיסטורי שלה אהוב במיוחד על המטיילים. מומלץ לשלב את הביקור במקום עם העיירה הזעירה טינורה (Tinnura), שרבים מבתיה מכוסים בציורי קיר צבעוניים ומקסימים. אחד הרגעים המיוחדים ביותר להגיע לביקור בבוזה הוא בזמן הקרנבל – Il Carnevale di Bosa. לפרטים על הקרנבל, ועל שאר הקרנבלים המיוחדים והייחודיים של סרדיניה, קראו את הכתבה שהכנו על המסורות העתיקות של סרדיניה המסתורית . אוטאנה (Ottana) ומאמיואדה (Mamoiada) שניים מהקרנבלים המרתקים והסוערים ביותר בסרדיניה נערכים בעיירות האלה – אם אתם מגיעים בעונה המתאימה – אל תפספסו אותם! נואורו (Nuoro) ואטזארה (Atzara) נואורו (Nuoro) ידועה לאו דווקא בשל יופייה, אלא בשל המוזיאונים שבה. המתיישבים הראשונים הגיעו למקום לפני למעלה מ-6000 שנה, וגם היום אפשר לבקר ב"בתי הפיות" קברים עתיקים בני כ-5000 שנה. מומלץ לבקר בבית הולדתה של הסופרת זוכת פרס הנובל גרציה דלדה (Grazia Deleda), ובמוזיאון האתנוגרפי המוקדש לאורחות חייהם של הסרדים. אוסף התלבושות העתיקות מעניין במיוחד. במרחק קצר מנואורו, בלב האי, מתחבאת אטזארה (Atzara), עיירה עתיקה שחיה לפי קצב וחוקים משל עצמה (אפילו הדיאלקט המקומי כאן שונה מהשפה הסרדית הרגילה). אטזארה נמצאת בלב הרי הבארבג'ה (Barbagia), אזור שנותר נוראגי גם לאחר פלישות הפיניקים, והמשיך לשמר במשך מאות שנים מסורות עתיקות ומסתוריות. הביגוד המסורתי של אטזארה מפורסם בכל רחבי האי, ובאופן מדהים למדיי גם היום אפשר למצוא נשים מבוגרות הלובשות את הבגדים הצבעוניים והעתיקים. הסיור בין רובעי המרכז ההיסטורי מגלה בתים נמוכים מאבן גרניט בסגנון קטאלני (עדות לשליטה ארוכת השנים של ממלכת אראגון באזור זה). ישנן סיבות רבות להגיע לכאן, אבל המרכזית היא כדי לטעום את יינות האזור. תנאי השטח והאקלים כאן מתאימים במיוחד לגידול ענבי הקנונאו (שמהם מייצרים את יין הקנונאו Cannonau DOC – היין הסרדי המפורסם ביותר), אבל אפשר למצוא באזור מספר יקבים המתמחים גם ביינות נוספים וחשובים כמו ה-mandrolisai DOC המיוצר מענבי בובאלה (Bovale) וקנונאו. היין, המכונה "היין השחור", הוא מקור הגאווה המרכזי של יקב Fradiles , יקב משפחתי המתגאה בתוצרת איכותית במיוחד, המגיעה מגפנים בנות למעלה מחמישים שנה. אם יוצא לכם להגיע לאזור באמצע חודש מאי, תוכלו להשתתף בפסטיבל היין הגדול שעורכת העיר. מפרץ אורוזיי (Golfo di Orosei) כמה מהחופים היפים בסרדיניה מתחבאים במפרץ הקסום הזה, הממוקם בצידו המזרחי של האי, לא רחוק מהעיר נואורו (Nuoro). נקודות קסומות כמו Cala Gonone ו-Cala Luna יותירו אתכם בפה פעור. הדרך הטובה ביותר לטייל כאן היא לשלב גיחות לחופים עם סיורים בסירות – רק כך תוכלו להגיע למפרצים נסתרים ולמערות שאינן נגישות דרך היבשה. ואפרופו מערות – אחת מהמערות הידועות ביותר באיטליה נמצאת כאן ממש – La grotto del Bue Marino. על מנת להגיע אליה תצטרכו לעלות על אחד מסיורי הסירות. חוף מומלץ נוסף, המתאים במיוחד למי שמחפש טבע פרוע (ונטול המוני אדם) הוא חוף Ziu Martine (החוף נגיש לסירות בלבד).

כמה מהיעדים הנחשבים והנחשקים ביותר בסרדיניה מתחבאים בחלקו הצפוני של האי: פורטו צ'רבו (עיר הנופש המועדפת על המיליארדרים), קאסטלסרדו המקסימה ואיי המדלנה שקשה לתאר את יופיים במילים. המסע שלנו לסרדיניה נמשך... אלגרו (Alghero) – ברצלונה הקטנה תחילתו של המסלול באלגרו, המוכרת גם בכינוי "ברצלונה הקטנה". בשל מיקומה האסטרטגי, נחשקה אלגרו בידי רבים: הג'נובזים הקימו כאן מגדלי שמירה מבוצרים כדי להגן על העיר והפיזאנים הסתערו עליה פעם אחר פעם, אבל מי שהשפיעו יותר מכל על אלגרו, וגם עיצבו את דמותה, היו הקטאלנים. עד היום, ליבה ונשמתה של אלגרו הם קטאלנים, וכזה הוא גם הדיאלקט העירוני. נעים ומעניין לסייר באלגרו, ולהתרשם מהבתים הצבעוניים, הסימטאות הרומנטיות, וחנויות התכשיטים המוכרות פריטים מאלמוגים (אם אתם נמנים על חובבי הז'אנר, דעו שבעיר פועל גם מוזיאון המוקדש כולו לתחום – Il museo del corallo). כמובן שמומלץ לבקר גם בקתדרלה הראשית – Cattedrale dell’immacolata concezione. הביקור לא יהיה שלם מבלי שתטפסו על חומות העיר כדי להינות מהנוף, ותעצרו לאפריטיבו טעים על הטיילת מול הים, או בכיכר הראשית של אלגרו – פיאצה צ'יוויקה (piazza civica). טיפ : במרחק קצר מהעיר מתחבאת אטרקציה נוספת – מערות נטיפים בשם מערות נפטון (grotte di Nettuno). לרוב מקובל להגיע לכאן באמצעות סירה (סיורים מאורגנים יוצאים מנמל אלגרו) אבל אם אתם בכושר נהדר ומלאים במוטיבציה תוכלו גם לרדת לכאן רגלית, במורד גרם המדרגות החצוב בסלע (654 מדרגות "בלבד". קטן עליכם!). סאסארי (Sassari) התחנה השנייה במסלול היא גם העיר השנייה בגודלה בסרדיניה (אחרי קליארי). סאסארי נולדה מתוך הכרח, והוקמה בימי הביניים כתוצאה ממתקפות שודדי הים על פורטו טורס הסמוכה (ראו בהמשך). כך, החליטו התושבים למצוא מחסה בנקודה מרוחקת מהחוף, ובחרו רמה גבוהה ומוגנת כמיקום לעירם החדשה. אף שסאסארי עצמה היא עיר "צעירה" במונחים איטלקיים, בת כמה מאות שנים בלבד, חפירות אריכאולוגיות גילו כי האזור יושב כבר בתקופה הפרה-נוראגית. למעשה, בכל רחבי השטח ניתן למצוא "בתי פיות" (הכינוי המקומי לקברים העתיקים שנחפרו בסלע) והאתר הארכיאולוגי החשוב ביותר מאותם ימים עתיקים הוא מונטה ד'אקודי ( Monte d’Accodi ), מהתקופה הפרה-נוראגית (!) שנחפר על ידי בני תרבות האוזיירי (Ozieri). לא פחות מ-150 נוראגי נבנו כאן בתקופה הנוראגית, ועשרות בורות מקודשים וקברים התגלו בזמן החפירות הארכיאולוגיות שנערכו לאורך השנים. סאסארי עצמה אמנם איננה מתפארת במונומנטים חשובים, אבל מעניין לבקר בכנסיה המרכזית בעיר – קתדרלת סן ניקולה (Cattedrale di San Nicola), ולעצור לארוחה טובה. אם תרצו לטעום את המטבח המקומי, נסו את מסעדת Il Cenacolo המצויינת. האתרים המעניינים ביותר באזור נמצאים דווקא קצת מחוץ לעיר: כנסיית סנטיסימה טריניטה -- Santissima Trinità di Saccargia, הכנסייה החשובה והידועה ביותר בכל סרדיניה נמצאת במרחק קצר מסאסארי, על ראש גבעה המשקיפה על רמת סקארג'ה (Saccargia). רצינית, מרשימה, ומסתורית למראה, זו פנינה רומנסקית שחובבי אומנות לא ירצו לפספס. אם עיצובה של הכנסיה מזכיר לכם את הכנסיות בטוסקנה – אתם צודקים, והדימיון איננו מקרי. היו אלה הפיזאנים שבנו את הסנטיסימה טריניטה (בין המאות ה-11 וה-12, התקופה שבה שלטו באזור), והלוקזים (אנשי לוקה Lucca) שהשלימו את המלאכה במאה ה-13. קצת קשה לדמיין זאת כיום, אבל לפני כ-1000 שנה פעל כאן קומפלקס עצום בגודלו שהיה שייך לנזירים הקמלדולזים, והכנסייה היתה רק חלק אחד מהמתחם. הפרסקאות הצבעוניים מימי הביניים המעטרים את החלל הפנימי השתמרו בצורה כמעט מושלמת, ונדמה שהם לבדם מצדיקים את הביקור במקום. אתר מרתק נוסף הוא הנוראגה סנטו אנטינה ( Nuraghe Santu Antine a Torralba ). האתר ממוקם במרחק כ-40 דקות דרומית לסאסארי, ובו תוכלו להתרשם ממבני אבן המתוארכים לשנת 1800 לפנה"ס, ובעיקר מ"בית המלך" (Sa domu de Su Re) וממגדל השמירה המתנשא לגובה 24 מטרים. לצד הממצאים מהתקופה הנוראגית, ניתן לראות גם ממצאים רומיים. (לפרטים נוספים על מבני האבן ועל התרבות הנוראגית המסתורית, קראו את הכתבה השנייה בסדרה ). אחד הרגעים המוצלחים ביותר לביקור בסאסארי הוא בזמן הקוואלקטה סרדה ( La Cavalcata Sarda ), הנערכת מידי שנה ביום ראשון שלפני באחד במאי. במהלך הארוע צועדים ורוכבים תושבי העיר במרכז סאסארי בעודם לבושים בבגדים רקומים ועונדים תכשיטים מפוארים. לצד הסוסים ניתן למצוא גם טראקאס (traccas) – כרכרות סרדיות מסורתיות. כדאי ומומלץ לשלב את הביקור בעיר עצמה עם יום על החוף, כמובן. החופים הידועים ביותר בסאסארי הם Porto Ferro וחוף Argentiera. בנוסף, במרחק קצר מהעיר נמצא גם חוף La Pelosa, שהוכתר לא פעם ולא פעמיים כאחד היפים באי כולו! פורטו טורס (Porto Tores) פורטו טורס העתיקה ממוקמת במפרץ אסינארה, ובתקופה הרומית נודעה כאחד המרכזים החשובים באיטליה (אז היא נקראה פורטה יוליה, על שם יוליוס קיסר). בימי הביניים שימשה כבירת ממלכת טורס (אחת מארבע הממלכות, או ליתר דיוק – ג'ודיקאטי, או "שופטויות" באי ). כיום זוהי עיר נמל ותעשייה מרכזית (אם כי מאז שנת 2007 המרכזים התעשייתיים הולכים ומצטמצמים לטובת התיירות). בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל בעיר מרכז כליאה צבאי ידוע לשמצה (התנאים במקום היו קשים, ומתוך כ-23,000 שבויי מלחמה למעלה מ-8,000 איש נפטרו ממחלות שונות). במהלך הביקור במרכז ההיסטורי של העיר מומלץ לבקר בקתדרלה המרכזית – בזיליקה די סן גאבינו (Basilica di San Gavino) – שנבנתה במאה ה-11 בסגנון רומנסקי ונחשבת לגדולה ביותר בסרדיניה, ובאתר הארכיאולוגי Domus de Janas , האתר העתיק ביותר בסרדיניה, המתוארך לאלף הרביעי לפני הספירה (!) סטינטינו (Stintino), האי אזינארה (Isola Asinara) ובאדזי (Badesi) סטינטינו (Stintino) היא עיירה מקסימה, ומומלץ בהחלט לעצור בה לביקור. היא החלה את דרכה ככפר דייגים זערורי וצבעוני, והתפתחה לא מעט בזכות תעשיית התיירות (אך עדיין משמרת את קסמה המקורי). רבים מתושביה המקוריים של סטינטינו הגיעו מהאי אזינארה (ראו בהמשך), ופונו משם על ידי ממשלת איטליה לאחר שהוחלט להפוך את האי למושבת עונשין. גם היום אחד ממקורות ההכנסה החשובים באזור הוא דיג, ואפשר עדיין לראות את הטונארה (tonnare) העתיקות, ששימשו לדיג טונה (tonno, באיטלקית). יותר מכל דבר אחר, סטינטינו מפורסמת בזכות החופים המרהיבים שלה, ואחד הידועים והאהובים שבהם הוא החוף המכונה Spiaggia de la Pelosa. זהו אחד החופים המפורסמים בסרדיניה, ואם אתם מגיעים לאזור חובה לעצור כאן לביקור. האי אזינארה הוא מקום מרתק: פעם כלא ידוע לשמצה, מעין אלקטרז איטלקי, ואילו היום – שמורת טבע יפהפיה. זוהי פינה פרועה ונשכחת, הנמצאת במרחק קצר (בסירה) מפורטו טורס, ואפשר בקלות להעביר כאן יומיים מהנים מאד. אחד החופים הידועים באזור הוא Calla Rossa. כמובן שאי אפשר לעזוב את האזור מבלי שתבקרו בחופים במופלאים של באדזי (Badesi). האזור כולו זכה לכינוי "הקליפורניה של סרדיניה", בין היתר בזכות רוחות המיסטרל שנושבות פה והופכות את רצועת החוף ליעד אהוב במיוחד על חובבי גלישה. מבאדזי ניתן להשקיף על מפרץ אזינארה, וליהנות מהמים הצלולים להדהים. החוף המרכזי כאן הוא Li Junchi, אבל ישנם כמובן חופים רבים נוספים שתוכלו לגלות... אחד הבילויים המומלצים הוא לצאת לשיט בסירה לאורך המפרץ, או מסביב לאי. אם אתם הרפתקנים ומחפשים פעילות קצת יותר אקטיבית, תוכלו לשכור קאנו ולשוט בעצמכם לאורך נהר Coghinas. לקראת השקיעה, מומלץ לנסוע לכפר הסמוך, שנקרא איזולה רוסה (Isola Rossa), בשל האדמה האדומה שעליה נבנה. כשהשמש שוקעת הצבעים כאן מתחדדים אף יותר, והמראה מיוחד מאד. טיפ : בחודשי הקיץ נערך כאן הקרנבל הקיצי המפורסם של באדזי – Carnevale estivo di Badesi , אירוע שמושך קהל רב. כמובן שהאזור מציע גם מאכלים טעימים ויינות טובים – אל תעזבו מבלי שתנסו את יין הוורמנטינו די גאלורה המפורסם . אחד החופים ביפים ביותר באזור זה הוא חוף Poltu Biancu. קסטלסרדו (Castelsardo) התחנה הבאה במסלול היא קסטלסרדו, אחת העיירות היפות ביותר בסרדיניה. אף שהאזור היה מיושב כבר מהתקופה הפרה-נוראגית, העיירה עצמה הוקמה רק במאה ה-12 על ידי משפחת דוריה מג'נובה ששלטה באזור ובנתה את המבצר המרכזי (שנקרא באותם הימים קסטל ג'נובזה – Castel Genovese). רומנטית ומסתורית אך בו זמנית גם מסורתית וקסומה, קסטלסרדו מאפשרת הצצה לסרדיניה של פעם. המסורות העתיקות של האי השתמרו כאן היטב, וגם ביקור קצר בלב המרכז ההיסטורי יקח אתכם למסע אחורה בזמן. אחת התקופות המעניינות ביותר לבקר בקסטלסרדו היא בזמן חג הפסחא , והאירועים שנערכים בעיר לרגל השבוע הקדוש נחשבים לכמה מהדרמטיים ביותר באיטליה. בנוסף, בחודשי הקיץ מקיימים התושבים פסטיבל ססגוני במיוחד – Rio de Frijaneiro. בזמן הביקור בקסטלסרדו מומלץ לעצור גם בקתדרלה (Cattedrale di sant’Antonio Abate), הבנויה בסגנון גותי-קטאלני (הקתדרלה נבנתה בידי הספרדים במאה ה-16). מעבר ליופיו של המבנה עצמו, מיקומה של הקתדרלה מצדיק ביקור בזכות הנוף הנשקף ממנה. אם אינכם מתעצלים לטפס במעלה הגבעה, מומלץ לבקר גם במצודה שבנו הג'נובזים (כיום פועל בתוך החלל מוזיאון ). בתום הביקור אפשר לשבת לארוחת צהריים או ערב המבוססת על דגים טריים ופסטה בעבודת יד ב- Antica Pensione Pinna ולהשקיף על המפרץ בזמן שאתם נהנים מהאוכל שלכם. מקום מומלץ נוסף, המתמחה בדגים ופירות ים באיכות גבוהה, הוא מסעדת L’imperfetto . וכמובן שאי אפשר לסיים את הפרק על קסטלסרדו מבלי להתייחס לחופים היפהפיים באזור. האפשרויות הן רבות, אבל אם יש לכם זמן לבקר בחוף אחד בלבד, אל תפספסו את Li Cossi (במרחק כשעה מקסטלסרדו, לכיוון סנטה תרזה). סנטה תרזה גאלורה (Santa Teresa Gallura) העיירה הצפונית ביותר בסרדיניה היא יהלום קטן ואלגנטי ומצדיקה בהחלט ביקור. סנטה תרזה נוסדה בשנת 1808 על ידי המלך ויטוריו אמנואלה הראשון לבית סבויה , ונקראה על שם אישתו, מריה תרזה מאוסטריה. כיאה לעיירה שנוסדה על ידי מלך איטליה בכבודו ובעצמו, סנטה תרזה מתגאה בבתים אלגנטיים ורומנטיים למראה, נמל שוקק חיים, ושפע של מסעדות, חנויות ומקומות בילוי. לצד החופים היפים (כמו חוף Rena Bianca המרהיב), תוכלו גם לעשות שנורקלינג, לצאת למסלולי הליכה מעניינים ב"עמק הירח" (vale della luna), שנקרא כך בשל תצורות הסלעים המרהיבות שממלאות אותו, ולבקר גם במגדלור המפורסם של העיר (הגדול ביותר בסרדיניה) שנבנה על ידי האראגונזים במאה ה-16. בחודשי הקיץ נערכים כאן שפע של אירועים, ואחד הבולטים שבהם הוא פסטיבל הג'ז הידוע Musica sulle Bocche. בסמוך לסנטה תרזה מתפרש מקטע חוף מפורסם (ותיירותי מאד) המכונה "Costa Paradiso". הנופים והחופים כאן נפלאים, אבל גם עמוסים. כמה מהפופולריים ביותר הם Le Sorgenti, ו- Li Tamerici. ארכיפלג איי המדלנה (La Maddalena) נתחיל מהסוף – זהו אחד המקומות היפים ביותר באיטליה, נקודה. ואף שקשה מאד לבחור את החוף היפה ביותר בסרדיניה, אין ספק שמדובר במתחרה רציני מאד. איי המדלנה מציעים פיסה קטנה של גן עדן בקצה הצפוני ביותר של סרדיניה – טבע בתולי, חופים נפלאים, צמחייה ים תיכונית שצובעת את הנוף בגונים רכים של ירוק ואת האוויר בניחוחות מתוקים, ואווירה של חופש מוחלט. הארכיפלג מורכב מכ-60 איים קטנים, ומוגדר כשמורת טבע. שבעת האיים המרכזיים פה הם: לה מדלנה (La Maddalenna) – האי הגדול והמיושב ביותר, קפררה (Caprera), סנטו סטפנו (Santo Stefano), סנטה מריה (Santa Maria), ספארג'י (Spargi), בודלי (Budelli) וראצולי (Razzoli). כיף לסייר בין הסמטאות הצרות והרומנטיות של לה מדלנה, ולעצור לכוס יין איכותי בנמל קלה גאווטה (Porto di Cala Gavetta). אם יש לכם זמן, תוכלו לשלב את הביקור כאן עם גיחה לאי קפררה, יעד שמתאים במיוחד לחובבי מסלולי הליכה. כאן, באי השלו הזה, העביר ג'וזפה גריבלדי ( Giuseppe Garibaldi ) את העשורים האחרונים לחייו, והווילה שלו נחשבת לאתר ההיסטורי הפופולרי ביותר בסרדיניה כולה. כמובן שהאי הוא יעד מושלם לאוהבי שחייה: למעלה מ-40 קילומטרים של קו חוף פראי ויפהפה, מים צלולים להדהים ופינות נשכחות של טבע מפעים. שניים מהחופים הידועים ביותר הם Punta Tegge ו-Cala Spalmatore, אבל כדאי ואף מומלץ להתרחק מעט ולחפש חופים נסתרים, נטולי מבקרים, שבהם תוכלו להרגיש שהאי כולו שייך רק לכם. אחד החופים המרהיבים ביותר באי קפררה הוא Cala Coticcio, וכשתבקרו כאן תרגישו שאתם נמצאים באיים המלדיביים ולא בסרדיניה. חוף נפלא נוסף הוא Capocchia du Purpu. חוף ידוע נוסף (כיום סגור למבקרים, מומלץ לבדוק האם נערכים סיורים במקום בזמן הגעתכם) מתחבא באי בודלי הוא החוף הוורוד (La spiaggia Rosa), שנקרא כך משום שהחול בו נדמה ורוד בשל הקונכיות המנקדות אותו. חוף האיזמרגד – לה קוסטה זמרלדה (La Costa Smeralda) ברוכים הבאים לאזור היוקרתי ביותר בסרדיניה, ופיסת הנדל"ן היקרה ביותר לא רק באי אלא בסרדיניה כולה (תג המחיר הממוצע למ"ר אחד עומד על כ-20,000 יורו). חוף האיזמרגד, או חוף הברקת, בעברית, מתפרש על פני כ-55 ק"מ בצפון מזרח סרדיניה ונחשב מזה שנים רבות ליעד המועדף על מיליונרים, כוכבי קולנוע כמו ג'ורג' קלוני וזמרות בינלאומיות כמו ביונסה, פוליטיקאים וטייקונים הזקוקים לשירותים כמו מנחתים פרטיים להליקופטרים שלהם, מגרשי גולף מטופחים ומועדוני לילה יוקרתיים. לסילביו ברלוסקוני יש כאן וילה "צנועה" בגודל 4500 מ"ר המתפרשת על פני לא פחות מ-126 חדרים ושווה כ-260 מיליון יורו. לאחרונה נמכרה וילה אחרת בעיירה למשקיע סיני. תג המחיר: 80 מיליון יורו. האזור החל לשגשג ולמתג את עצמו מחדש בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר הנסיך כארים אגא חאן, ביחד עם קבוצת משקיעים, התאהב באי והחליט לפתח את מתקני הנופש המקומיים. העיירה המפורסמת ביותר במקום היא פורטו צ'רבו (Porto Cervo) והמקום כולו נראה כאילו נשלף מתוך מגזין אדריכלי. בין תחנות החובה במקום: כנסיית סטלה מריס (Stella Maris) היפה והמודרנית, חוף הנסיך (spiaggia del Principe) – הנקרא כך על שם כארים אגא חאן עצמו, חוף פברה (spiaggia del Pevere) המרשים, והבוטיקים הרבים המזכירים את החנויות היוקרתיות בקפרי . מידי שנה, בין מאי לספטמבר, נערכת כאן תחרות שיט חשובה ומאות סירות מפרש מתחרות ביניהן. שתי עיירות ידועות נוספות על חוף האזמרגד הן ארצקנה (Arzachena) וקאניג'ונה (Cannigione). קאניג'ונה הוא כפר דייגים מתוק, ונעים מאד לסייר לאורך הנמל, להשקיף על הים ועל האיים, ולהביט במים התכולים המערסלים את הסירות הלבנות העוגנות במזח. בדומה לרוב החופים באזור, גם האזור הזה מתאים מאד לשנורקלינג או סיורי שיט. ארצקנה היא חלק בלתי נפרד מהקוסטה זמרלדה, אבל האווירה כאן רגועה מעט יותר בהשוואה לפורטו צ'רבו. רגועה, אבל לא כדאי להתבלבל – זהו יעד יוקרתי לכל דבר, ומספיק להציץ בבוטיקים המאכלסים את הסימטאות הציוריות כדי להבין מיהו קהל היעד של המקום. חובבי היסטוריה ירצו אולי לבקר גם בפארק הארכיאולוגי היפה ARZACHENA המורכב משמונה מתחמים, הבולט שביניהם הוא ה- NURAGHE LA PRISGIONA.