Search this site

אחד האזורים היפים ביותר ליד רומא מוכר בשם "קסטלי רומני" – 17 עיירות הנמצאות מדרום-מזרח לעיר הבירה ובהן וילות מפוארות, נופים קסומים, אוכל נהדר ויין משובח. במאמר זה נכיר מקרוב את הקסטלי רומני, נגלה את הפינות היפות ביותר, ונאכל במסעדות הטעימות ביותר. בואו נצא לדרך! מהם הקסטלי רומני? הקסטלי רומני הם סדרה של יישובים (או עיירות) עתיקים ביותר, המתפרשים לאורך גבעות אלבני (Colli Albani) בסמוך לרומא. השם "קסטלי רומני" מגיע מהעובדה שאצילים רומאיים רבים, עוד בימי הביניים, התיישבו באזור זה ובנו פה את מצודות ווילות ("קסטלי", באיטלקית) מפוארות. בהמשך נשלט האזור על ידי האפיפיור לאורך פרק זמן ממושך, ובמהלך אותן מאות שנים הרחיבו האצילים את בתיהם, ושיפצו ועיטרו אותם בפאר מנקר עיניים. עד היום, להחזיק בבית בקסטלי רומני נחשב לשם נרדף לעושר, ובין הגבעות מסתתרים בתים מפוארים שבנו לעצמם שלל סלבריטאים ותעשיינים. אזור הקסטלי רומני ידוע בעיקר בזכות האוכל והיין שבו, לצד הנופים המרהיבים והאטרקציות ההיסטוריות-תרבותיות. כאן מייצרים יינות ידועים ופופולריים, והמפורסם מביניהם הוא הפרסקטי סופריורה (Frascati Superiore DOCG) – יין לבן נהדר, ששורשיו עתיקים מאד, צבעו זהוב, והוא מתאפיין בטעם עשיר וקטיפתי. בנוסף תוכלו לטעום כאן מעדנים מקומיים כמו לחם לריאנו (pane di Lariano), פורקטה (חזיר צלוי) בסגנון העיר אריצ'ה (Ariccia), תותי הבר הידועים של נמי (Nemi), ועוד. הדרך הכי מוצלחת להנות מהאוכל מהקומי היא להתיישב באחת הטברנות הרבות, הנקראות "פראסקטה" (fraschette). ואם אתם תוהים מה מקור השם, ההסביר הוא פשוט: בעבר הטברנות התנהלו בחוץ, באוויר הפתוח, והסועדים נהגו לשבת מתחת לעלוות העצים (באיטלקית – frasche) כדי להגן על עצמם מפני קרני השמש. כך נולדו הפראסקטה! העיירות הראשונות שהוקמו בקסטלי רומני מתגאות בהיסטוריה עתיקה במיוחד – אריצ'ה (Ariccia), לאנוביו (Lanuvio), וולטרי (Velletri) נבנו כ- 400 שנה לפני שנוסדה העיר רומא! ארבעתן, ביחד עם שתי עיירות נוספות שנחרבו עם השנים (טוסקולו – Tuscolo ואלבה לונגה – Alba Longa) הקימו את הליגה הלטינית (Lega Latina), והובסו על ידי צבא רומא בשנת 338 לפנה"ס. אם תרצו לבקר בערים עשירות בהיסטוריה, תרבות, אמנות, ארכיאולוגיה, טבע ואוכל טעים, אלה המקומות המושלמים עבורכם. טיפ: על מנת להגיע לאזור זה, אני ממליצה לכם לשכור רכב. זו הדרך היחידה להגיע בקלות ובנוחות ממקום למקום. לחילופין, תוכלו לקחת את הרכבת ולבקר בכמה מהעיירות (אלה שמחוברות לרומא באמצעות רשת הרכבות): פרסקאטי (Frascati), אלבאנו (Albano), מארינו (Marino), קסטל גונדולפו (Castel Gondolfo), לאנוביו (Lanuvio), וולטרי (Velletri). העיירה המפורסמת מכולן היא פרסקטי (Frascati), לא רק בזכות היין הידוע שמייצרים פה אלא גם בזכות הווילות העתיקות הידועות בכינוי "וילה טוסקולאנה" (Ville Tuscolane), שבחלקן אפשר לבקר גם היום. וילה פאלקוניירי (Villa Falconieri), לדוגמה, היא הווילה הראשונה שנבנתה בעיר, במאה ה-16 , ומאז עברה מיד ליד מספר פעמים ונרכשה בין היתר על ידי בני משפחת ספורצה (Sforza), בני גונזגה (Gonzaga), וקיסר גרמניה וילהלם השני. הווילה שופצה על ידי האדריכל הידוע פרנצ'סקו בורומיני (Borromini) ובהמשך, במאה ה-18, על ידי פרננדו פוגה (Fernando Fuga). חדרי הווילה מעוטרים בציורי מהמאה ה-17. מומלץ לבדוק מראש את שעות הפתיחה באתר הרשמי. וילה ידועה נוספת היא וילה אלדוברנדיני (Villa Aldobrandini), המיתמרת בראש גבעה גבוהה שממנה ניתן לראות את העיר רומא. הווילה נבנתה בין המאות ה-15 וה-16, אך ניתן לבקר רק בגן המקיף את המבנה (על מנת לבקר במתחם יש ליצור קשר עם משרד התיירות של פרסקטי, הממוקם בפיאצלה מרקוני 1 – Piazzale Marconi). וילה נוספת היא וילה טוסקולנה (Villa Tuscolana) מהמאה ה-16, שהוסבה למלון מפואר – Grand Hotel Villa Tuscolana. מומלץ לבקר גם בקתדרלה שבעיר, הידועה בזכות החזית הבארוקית המפוארת, וממוקמת בפיאצה סן פייטרו (San Pietro). ומה שותים? אי אפשר לבקר בפרסקטי, העיירה שהתפרסמה בעיקר בזכות היין המיוצר בה, ולא לטעום את התוצרת המקומית... אחד מברי היין הידועים ביותר נקרא אנוטקה מולינארי (Enoteca Molinari). כאן תוכלו לטעום את היינות לפי כוס, או לקנות כמה בקבוקים. אנוטקה מולינארי פתחה את שעריה בשנת 1969, ומזה למעלה מ-50 שנה שאפשר למצוא כאן את מיטב תוצרת האזור. האווירה פה מעולה! אם אתם מחפשים מסעדה של ממש, Na Fojetta נחשבת למסעדה הטובה בעיר. ואם אתם מעדיפים מקום קליל וביתי יותר, כמוני, נסו את Fraschetta Trinca, המתמחה מאז שנת 1947 במנות מסורתיות במחירים שפויים. כדאי לטעום בין היתר את הנקניקים והגבינות שלהם, את הלחם שהם אופים בעצמם, ואת ירקות המגיעים מחוות האזור. מנת חובה היא הפורקטה די אריצ'ה (porchetta di Ariccia), כמובן – מנת חזיר צלוי בסגנון העיר אריצ'ה, המוגשת באזור מזה כאלף שנה לפחות. כמובן שכדאי ללוות את האוכל עם כוס יין אדום מקומי. ואל תשכחו לנסות את גבינת פקורינו די נפי (Pecorino di Nepi) מחלב כבשים. זו גבינה עזת טעם ונהדרת! מפרסקטי תגיעו תוך כרבע שעה ברכב לאתר הארכיאולוגי טוסקולו (Tuscolo), שם תוכלו להתפעל מממצאים מתקופות שונות, החל מהעת העתיקה וכלה בימי הביניים. העיר טוסקולום (Tuscuolum) נוסדה במאה העשירית לפנה"ס, ומתגאה בעבר מיתולוגי: לפי האגדה מייסד העיר היה טלגון, בנם של יוליסס ושל האלה הקוסמת קירקה. טוסקולום הייתה אחת הערים החשובות בליגה הלטינית, אך צבאה נוצח על ידי הרומאים במאה החמישית לפנה"ס. האתר החשוב ביותר במקום כיום הוא התאטרון הרומי, המארח עדיין אירועי תרבות מגוונים. הפארק מוקף בטבע, וניתן להשקיף ממנו על נוף נהדר. פרטים נוספים ניתן לקרוא באתר הרשמי. מפורסמת מאד היא גם ג'נזאנו (Genzano), העיירה בה מתקיים פסטיבל הפרחים, אירוע ששורשיו לפני 300 שנה בקירוב. במשך שלושה ימים בחודש יוני מתמלא הרחוב הראשי, ויה בלארדי (Belardi) המוביל אל הדואומו, באלפי פרחים היוצרים מרבדים צבעוניים, ציורים ותמונות. לחגיגה יש אמנם שורשים דתיים, אבל כיום מדובר על אירוע הפונה לכולם, ומושך קהל רב. ההכנות לחגיגה נמשכות חודשים רבים, שבמהלכם מתכננים המארגנים את הציורים שיעצבו באמצעות הפרחים, והתוצאה הסופית מרהיבה! האינפיורטה של ג'נצאנו בזמן הביקור שלכם כאן, אל תחמיצו גם את הוילה המפוארת של משפחת ספורצה-צ'זאריני האצילה. ניתן לבקר בווילה ובגן בסופי השבוע בלבד. ג'נצאנו מפורסמת גם בזכות הלחם המקומי, ומידי חודש ספטמבר חוגגים התושבים את פסטיבל הלחם (סגרה דל פאנה – Sagra del pane) המוקדשת כולה ללחם הרך מבפנים ופריך מבחוץ שנאפה בתנורים עתיקים בכל רחבי העיירה. אם אתם מחפים מקום מוצלח לאכול בו, נסו את הפרסקטה (fraschetta) A casa di Nino – מקום משפחתי ונעים, המגיש את מיטב המנות הרומאיות המסורתיות לצד כמה מנות חדשניות יותר. אין ספק שהעיצוב פה ייחודי – בתוך המסעדה תמצאו מכונית פיאט 500! גם העיר לאריאנו (Lariano) ידועה בזכות הלחם הרך והריחני שלה, שעשוי מקמח מלא בלבד ונאפה בתנורים עתיקים המוסקים בגזרי עץ ערמון. למעשה, זה לא רק הלחם שהפך את לאריאנו למפורסמת – האוכל בעיר הזאת הוא שהפך אותה לאטרקציה מקומית. לריאנו עורכת מספר רב של פסטיבלים קטנים מוקדשים למאכלים המקומיים, כמו לדוגמה פסטיבל פטריות הפורצ'יני באמצע ספטמבר (sagra del fungo porcino), פסטיבל הפולנטה (sagra della polenta), פסטיבל הפיצה והבירה (sagra della pizza e birra), ועוד. אם תרצו להתעכב כאן ולאכול ארוחה של ממש, אני ממליצה לכם ללכת ל: Paneria Casa Madre. הם אופים לחם טרי כל היום, ואפשר למצוא פה גם פיצה טעימה, ומעדנים נוספים. הריח מדהים! העיירה לאריאנו מוקפת בשמורת הטבע קסטלי רומני, המתפרשת על פני 150 קמ"ר, ומציעה למבקרים בה אינספור מסלולי הליכה. מלאריאנו עצמה, לדוגמה, יוצאים שני מסלולים מהנים מאד. לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי של הפארק, הכולל גם מסלולים מפורטים ומפות. קסטל גנדולפו (Castel Gandolfo) היא אחת מהעיירות הידועות ביותר בקסטלי רומני, בזכות העובדה שכאן נמצא בית הקיץ של האפיפיור (מאז המאה ה-17). בכיכר שמול ארמון האפיפיור ניתן לראות כנסייה ומזרקה בעיצובו של הפסל המהולל ברניני. העיירה עצמה מלאה בחנויות אמנים קטנות ובמסעדות, ובזמן הביקור שלכם כאן כדאי כמובן ללכת גם לנקודות התצפית השונות המשקיפות על האגם ועל היערות שמסביב. קסטל גונדולפו ממוקמת ממש לחופי אגם אלבנו (Lago Albano), אגם עתיק שנוצר בתוך מכתש של הר געש כבוי, ואם לא חם מידי, מומלץ לצאת להליכה לחופי האגם עצמו או להשתזף קצת, כמו שעושים האיטלקים, באחד החופים. אפשר כמובן גם לשכור סירה או קיאק ולחתור במים התכולים, או לשכור אופניים ולצאת לגלות את האתרים הארכיאולוגיים הפזורים מסביב. בשעות הערב כדאי להנות מהשקיעה, להזמין קוקטייל טוב, ואז לאכול ארוחת ערב במסעדה מומלצת כמו La perla del lago. גרוטפראטה (Grottaferrata) מארחת בקרבה מנזר יווני-אורתודוכסי יפהפה בן כאלף שנה, המוקף בגן מטופח להפליא: מנזר סן נילו (Abbazia di San Nilo) מתפאר בן היתר בספריה ובה למעלה מחמישים אלף כרכים וביניהם גם ספרים עתיקים וכתבי יד יקרי ערך. בתוך החלל פועל גם בית ספר לשחזור. כאן למעשה שוחזר הקודקס אטלנטיקוס – קודס ההמצאות המדהים של לאונרדו דה וינצ'י (המוצג כיום במילאנו). קירות המנזר מעוטרים בפרסקאות מעשה ידיו של דומניקינו (Domenichino), וביצירה של ברניני. המוזיאון שבמתחם מכיל אוסף ארכיאולוגי מעניין וחשוב, הכולל פריטים עתיקים ומימי הביניים. הביקורים כאן נערכים בסופי שבוע בלבד (בתאום מראש). יש להתקשר לטלפון מספר 3409619736 בעיירה האלגנטית עצמה כדאי לבקר גם בווילה גראציולי (Villa Grazioli) האצילית, שנבנתה במאה ה-16 ומעוטרת כולה בפרסקאות יקרי ערך מעשה ידיהם של קראצ'י (Carracci) ופאניני (Pannini). היום הווילה הוסבה למלון, אבל ניתן לבקר במקום בתיאום מראש. חובבי אומנות עם כיסים עמוקים יוכלו גם להעביר כאן לילה נעים במיוחד, באחד מהחדרים האלגנטיים שבמקום. אם אתם מחפשים מסעדה טובה באזור, נסו את Al Buco, טרטוריה המתמחה במנות רומאיות טיפוסיות. ואם מתחשק לכם לטעום את הפיצה הרומאית (הנקראית פינסה – pinsa), לכו ל-Dentrofuori, שמציעה לא רק פינסה טובה אלא גם מגוון מנות בשריות מצוינות. פינסה, הגרסה הרומאית לפיצה הנפוליטאנית מארינו (Marino) היא עיירה קטנה הניצבת על צוק מסלע פפרינו וולקני טיפוסי לאזור זה, לא רחוק מיער פרנטאנו (Bosco Ferentano). מארינו מפורסמת במיוחד בזכות היינות המיוצרים כאן, שזכו לחותמת האיכות DOP, אבל כדאי לדעת שגם חובבי המתוקים יהנו בעיירה... עוגיות ה"מוסטא'צולי" (mostaccioli) של מאריאנו עשויות מקמח ודבש, ומפורסמות לא פחות הן ה"צ'אמבלה אל מוסטו" (ciambelle al mosto), מעין סופגניות שמכינים עם תירוש. למעשה, פסטיבל אוכל שלם מוקדש למעדן המקומי הזה (בחודש אוקטובר). ואם אנחנו כבר מדברים על פסטיבלים, פסטיבל האוכל המפורסם ביותר במקום הוא פסטיבל הענבים (sagra dell’uva) שנערך במקום מאז 1925. ביום הפסטיבל המזרקה בעיירה משפריצה יין, במקום מים! כדאי לבקר במוזיאון העירוני, הממוקם בתוך כנסיה עתיקה (לשעבר), ומארח בין אולמותיו אוסף ארכיאולוגי הכולל פריטים רבים גם מימי הביניים (שעות הפתיחה משתנות לאורך השנה, מומלץ לבדוק מראש את המידע באתר). עבור חובבי הארכיאולוגיה ישנו גם מסלול תת קרקעי, המתפתל בין מנהרות חצובות בסלע הוולקני מתחת לעיירה עצמה. כאן ניתן לראות גם מקדש עתיק לאל מיטרה, ממאה השנייה לפנה"ס. לפרטים ולהזמנת סיור מאורגן, יש ליצור קשר עם מרכז התיירות המקומי. ואם התעורר בכם בשלב זה הרעב, תוכלו ללכת ל-Osteria della Stazione, מסעדה שנפתחה בתוך מה שהיה פעם בר יין מהמאה ה-19, ומתמחה כיום במנות מסורתיות ואותנטיות (כמובן שגם תפריט היינות שלהם מצויין!). ונסיים בהמלצה לביקור באחת העיירות המקסימות והידועות ביותר פה באזור: נמי (Nemi) היא עיירה מתוקה במיוחד, המשקיפה על האגם הנושא את אותו השם (אגם נמי – lago di Nemi), וטובל בטבע ירוק. נמי מפורסמת במיוחד בזכות תותי הבר הגדלים בה. התותים המתוקים ומלאי העסיס משמשים כבסיס לשלל מנות, ומידי שנה, בחודש יוני, נערך בנמי פסטיבל אוכל המוקדש במיוחד להם. אם אתם מבקרים באזור בחודש יוני, זה אירוע שלא כדאי לכם לפספס – כל המאפיות בעיר מכינות קינוחים על בסיס תותים, והניחוח המתוק של תותים שעולה מכל פינה מסחרר את המבקרים! ישנן כמה מנות טיפוסיות נוספות באזור זה: פסטה עם פטריות פורצ'יני, בשר ציד, פולנטה עם נקניקיות חזיר, ומרק שעועית עם עשבי תיבול שצומחים פרא על הגבעות. נמי היא עיירה עתיקה מאד: שתי ספינות גדולות שבנה הקיסר קליגולה נמצאו בקרקעית אגם נמי, במצב כמעט מושלם, בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. למרבה הצער שריפה נוראית שהשתוללה בשנת 1944 כילתה אותן, והיום אפשר לראות שני העתקים מדוקדקים שנבנו על ידי החוקרים, ומוצגים במוזיאון המקומי. לצד העתקי הספינות אפשר להתרשם ממגוון מוצגים ארכיאולוגיים שנחפרו באזור. ביער שמסביב לנמי, לדוגמה, אזור שבעבר נחשב לקדוש, אותרו שרידיו של מקדש לאלה דיאנה (המקדש סגור כרגע למבקרים). ואם תרצו לאכול במהלך הביקור בנמי (בכל זאת, אי אפשר להסתפק רק בתותים!) אני ממליצה לכם לעצור במסעדת Acqua Bulle, המשלבת טעמים של פעם עם מטבח חדשני. כאמור, הגבעות באזור מלאות בעיירות קטנות, ובלתי אפשרי לסקור את כולן במאמר אחד. מקומות נוספים שכדאי לבקר בהם, אם יש לכם זמן, הם אריצ'ה (Ariccia), עיירה המפורסמת בזכות תבשיל החזיר הצלוי שמכינים בה, ונקרא פורקטה (porchetta), אלבאנו (Albano), עיירה עשירה בממצאים ארכיאולוגים ובמוזיאונים, לאנוביו (Lanuvio), עיירה המוקפת בחומות מימי הביניים, וולטרי (Velletri), כפר מבוצר מימי הביניים הידוע בזכות המסעדות שבו, רוקה די פאפה (Rocca di Papa) ורוקה פריורה (Rocca Priora), שני כפרים בגובה 1000 מטר מעל פני הים, ועוד... לא משנה באיזו עיירה תבחרו מבין העיירות שבקסטלי רומני – אני בטוחה שתתאהבו באזור, ותרצו לשוב אליו שוב ושוב גם בעתיד!

איך מזהים שמן זית טוב, ועם אילו קשיים מתמודדים היום מגדלי הזיתים? איך הגיעה העגבניה לאיטליה, ומדוע היא נחשבה פעם למאכל מסוכן ורעיל? איך הפך המטבח המקומי העני למטבח גורמה, ואיך מכינים מולים ממולאים כמו הסבתות בליגוריה? הפעם נסעתי להתארח אצל של קרלו ופטריציה, בעיר לריצ'י (Lerici). בביתם המקסים, שהם בנו בעצמם אבן אחר אבן, מגדל קרלו עצי זית המשמשים להכנת שמן זית איכותי וזוכה פרסים, ואילו פטריציה מכינה מנות ליגוריות קלאסיות שאי אפשר לעמוד בפניהן קרלו קיארה נולד בשנת 1950 בפינה קטנה ויפה של ליגוריה ליד העיר לריצ'י. הוא דמות מוכרת בקרב מגדלי עצי הזית באזור, אך בתחילת דרכו, תכנן לעבוד בתחום אחר לגמרי. "אבא שלי עבד על ספינות מסחר," הוא נזכר. "בכל פעם שהוא היה חוזר מהמסעות שלו הוא היה מספר לנו סיפורים, ואני הקשבתי בפה פעור. ואז יום אחד, כשהייתי בן 18, לא אמרתי שום דבר לאף אחד, הלכתי מאחורי הגב של ההורים שלי לחברה שבה אבא שלי עבד, וביקשתי להצטרף לאחת הספינות. הם הסכימו, והצטרפתי לספינה ששטה לאפריקה. וכשהגעתי לחוף השנהב, פגשתי במקרה את אבא שלי! הוא לא האמין למראה עיניו" צוחק קרלו. "החיים על הספינות מצאו חן בעיני – לטייל, ללמוד על העולם… החברה הראשונה שבה עבדתי עסקה במסחר בעץ, אח"כ עברתי לחברה שעסקה במכליות נפט, וככה טיילתי בכל העולם. אבל כשהגיע משבר הנפט העולמי הגיע הרגע להחליף כיוון בחיים". קסמם של עצי הזית, והבחורות היפות "במקור המשפחה של אבא שלי היא ממחוז אמיליה רומניה והם כולם עוסקים בחקלאות," מסביר קרלו את פשר המעבר החד. "כשהייתי נער בשנות ה-70 הייתי מעביר את החופשות אצל קרובי המשפחה, עוזר בשדות... בבקרים הייתי קוטף בצלים בשדות, ובערב היינו הולכים לרקוד במסיבות. אלה היו מסיבות טובות – היה אוכל מעולה והיו בחורות יפות..." נזכר קרלו בחיוך גדול. "ואז גיליתי שהבחורות, לפני שהן היו מגיעות למסיבה, השתתפו בקורסים בנושא חקלאות שארגנה המועצה המקומית. אלה היו קורסים להכשרה של חקלאים, ואני חשבתי לעצמי – היי, אם גם אני אלך לקורסים האלה, אוכל להעביר יותר זמן עם הנערות היפות האלה, להכיר מישהי… אז נרשמתי לקורס!" הוא צוחק בקול רם. "וככה למדתי על אפרסקים ועל בצלים, על עצי זית ועל עצי פרי... גיליתי עולם שלם. ביחד עם הדוד שלי היינו הולכים לכל החוות באזור, ולומדים איך גוזמים כל עץ פרי. ככה התגלגלתי לעולם הגננות, ועם השנים התמקדתי בעצי זית, ונסעתי גם לעשות קורסים במחוזות אומבריה ומארקה – אלה אזורים עם ידע עמוק ועתיק בנושא". למעלה מ-500 זנים שונים של זיתים גדלים כיום באיטליה, ומחוז ליגוריה הוא אחד המחוזות החשובים עבור תעשיית שמן הזית במדינה. הוא אמנם מוכר פחות מפוליה, אומבריה וטוסקנה, אבל האיכות כאן מופלאה, ושמן הזית שמגיע מהריביירה האיטלקית הוא עשיר בטעמים וניחוחות. "כדי להפיק שמן מעולה צריך הרבה סבלנות," מבהיר קרלו. "וצריך ענווה. צריך לעדכן את הידע, ללמוד מהמדענים, ולא כולם עושים את זה. הרבה מהמגדלים כאן, הם מהדור הישן. יש כל מיני מיתוסים שמסתובבים, בעיקר אצל המבוגרים יותר. אנשים מדברים שטויות, עם כל הכבוד, והצעירים מקשיבים להם ומניחים שהדור הקודם יודע על מה הוא מדבר, אבל הרבה פעמים אלה פשוט מיתוסים. לאף אחד אין את האמת בכיס. גם לי אין. אני כבר 40 שנה עוסק בעצי זית, יש לי שדה שבו אני עושה ניסויים, ואני לומד כל הזמן", הוא מבהיר. שינויי האקלים והתיעוש מאיימים על שמן הזית המסורתי של ליגוריה "כדי לייצר מוצר איכותי, המגדלים נמצאים כל הזמן במלחמה. נגד המזיקים, נגד מזג האוויר... היום כל מגדל חייב להיות גם קצת מטאורולוג. לעקוב מקרוב אחר תנאי מזג האוויר, ולבצע התאמות. האקלים משתנה, וזה משפיע מאד על העצים שלנו. גם על העצים עצמם, וגם על המזיקים שתוקפים אותם. פה בליגוריה יש לנו לדוגמה את זבוב הזית, שמטיל ביצים בזית. הפגית של הזבוב חופרת מחילות בפרי, וכשזה קורה, שמן כבר לא יצא ממנו… זה שמן מחומצן, אפשר להשתמש בו מקסימום כדי להדליק מנורות. בטח לא במטבח. בגלל זה תראי שהרבה מגדלים מסיידים את העצים שלהם בסיד לבן, כדי "לבלבל" את הזבוב ולהגן על העץ. צריך כל הזמן לשמור על העצים, להיאבק בכנימות, לשים מלכודות הורמונליות כדי לתפוס את הזכרים לפני שהם יפרו את הנקבות... הבעיה היא ששינויי האקלים מטלטלים את המערכת. אנשים מתלוננים שחם יותר – ברור שחם יותר, אבל זה רק עניין אחד. הבעיה היא שכל המערכת השתנתה. בעבר, היו הרבה פחות זבובים, גם בגלל מזג האוויר אבל גם בגלל שהשטח היה שונה לגמרי. עצי הבית היו חלק ממערכת שלמה, הם היו חלק מהמשק. לאיכרים היו גם חיות משק, שתרמו לחיסול הזבובים. הזבובים הסתתרו בחציר, אבל הפרות אכלו את החציר. הזבובים הסתתרו בעצים אבל העץ שימש כחומר בעירה בחודשי החורף, אז הכל הסתדר. האיכרים היו מעבדים את האדמה והופכים אותה, והסתובבו כאן תמיד ציפורים כמו אדום החזה, שקפצו ממקום למקום ואכלו את החרקים ואת הזבובים. המערכת הייתה מאוזנת. אבל היום? במקומות רבים האדמה ננטשה. כשאין גידולים, כשאין מי שיאזן את המצב, הזבובים משתלטים על השטח," נאנח קרלו. "התוצאה היא שצריך לשמור פי כמה וכמה על עצי הזית. מספיקים יום-יומיים של טמפרטורה נכונה וגשם, והזבוב חוגג. המזל שלנו הוא שכאן בליגוריה המרכז האגרונומי של המחוז מפרסם מידי שבוע עלון עם מידע לחקלאים, ומסביר מה בדיוק צריך לעשות. מה צריכים לעשות אלה שמגדלים עצים בגובה 200 מטר, מה צריכים לעשות אלה שמגדלים עצים בגובה 400 מטר, איך לפעול בהתאם לתנאי מזג האוויר כדי להגן על העצים. הם עושים את זה כדי לא להשאיר אנשים חסרי אונים, אחרת הנזקים שיגרמו עלולים להרוס את הגידולים פה באזור". "אני בשנים האחרונות הקדמתי את המסיק, אני מוסק קצת יותר מוקדם, וזה פותר את חלק מהבעיות. חשוב גם למצוא בית בד טוב, כי את הזיתים צריך להביא לבית הבד כמה יותר מהר. מרגע שקטפת, הופ נוסעים. ומכיוון שאתה לא יודע איך השמן של מי שהיה לפניך, אולי הוא לא טיפל בעצים שלו באותה קפדנות, אני תמיד מפריד. את 15 הליטר הראשונים שיוצאים, אלה שעדיין יש בהם שאריות מהשמן של מי שהיה לפניי, אני שומר בצד ובודק. ובנפרד אני שומר את השמן שיוצא אחר כך. כך לא נכנס לשמן שלי שום מרכיב בלתי רצוי". התוצאה, יש לומר, נהדרת, והשמן האחרון שייצר, שנקרא על שם אשתו, פטריציה (אותה נפגוש בהמשך) זכה במקום הראשון בתחרות האזורית. על עגבניות, סכנות, וסוחרים יהודים "חוץ מהזיתים אני גם מגדל עוד כמה דברים," מספר קרלו ומצביע על חלק אחר של החלקה. "עגבניות בעיקר, תראי כמה הן יפות", הוא ממשש בגאווה עגבנייה ענקית ועסיסית למראה. "גם זה משהו שאוכלים פה מאז ומתמיד..." אני מחייכת. קרלו צודק, קשה לדמיין ארוחה בקיץ האיטלקי שלא כוללת עגבניות, רצוי כאלה שזולפו בנדיבות בשמן זית איכותי, אבל העגבנייה איננה, למעשה, מאכל איטלקי. ומה שהיום נתפש כא"ב של המטבח המקומי נחשב בעבר לסכנת נפשות. מקורה של העגבנייה בדרום ומרכז אמריקה, שם גידלו אותה בני המאיה, ובהמשך גם האצטקים. האירופאים שמעו על העגבנייה לראשונה כאשר קורטז האכזר הגיע למקסיקו ב-1520 ונתקל במאכל המקומי. העגבנייה הגיעה לראשונה לאיטליה באדיבותם של סוחרים (רבים מהם יהודים) שהביאו את הזרעים בחזרה עימם לספרד ופורטוגל, ומשם לאיטליה. אותם סוחרים עסקו במסחר בין חצי האי האיברי ואיטליה, ומידי פעם הפתיעו את הקהל המקומי עם חידושים מהארצות האקזוטיות שמעבר לים. סיציליה, שהייתה אז תחת שלטון הכתר הספרדי, הייתה בין האזורים הראשונים באיטליה שגילו את המעדן החדש, ולאט לאט נפוצה העגבנייה בכל רחבי האיטליה. אבל תהליך ההתאקלמות המקומי לא היה פשוט. למעשה, כאשר הגיעה העגבנייה לאיטליה, היא עוררה בעיקר בהלה רבתי. וכאשר תיאר הרופא יליד סיינה פייטרו אנדראה מאטיולי את ה"ירק המשונה הזה" במאה ה-16, הוא הסביר שמדובר על ירק מסוכן ורעיל מצד אחד אך בעל כוחות ריפוי מצד שני, שניתן לאכול אבל רק לאחר טיגון. גם השליטים היו סקרניים – בשנת 1548 קיבל קוזימו דה מדיצ'י, שליט טוסקנה, ארגז ובו עגבניות טוסקניות אמיתות, שגדלו באחוזה ליד פירנצה מזרעים שהביאה אשתו הספרדייה, אלאונורה דה טולדו. מיותר לציין שיועציו של קוזימו היו מודאגים מאד מהמאכל הבלתי ברור שנחת על שולחנם. עד סוף המאה ה-17 שימרה העגבנייה את המוניטין הבעייתי שלה, ואף זכתה לכינוי "תפוח הרעל", שחיסל אצילים תמימים שהעזו לנגוס בה (האצילים אכן מתו, אבל לא הייתה זו אשמת העגבנייה. רק בהמשך הבינו המדענים שהאשמה האמיתית הייתה הצלחת העשויה פיוטר, מתכת שהכילה בעבר עופרת. בשל חומציות העגבנייה הגיב הפרי עם הצלחת, והעופרת חלחלה אל המזון). סבלנות, בסוף זה יתפוס זה לקח אמנם כמה מאות שנים, אבל בסופו של דבר הצליחה העגבניה לשבור את המחסומים התרבותיים ונעשתה מזון פופולרי, ובמיוחד כאשר הוגשה בצורתה המבושלת, כרוטב. בשנת 1692 פרסם הטבח של המשנה למלך בנאפולי מתכון שכלל עגבניות, בהשראה ספרדית (נאפולי הייתה תחת שליטה ספרדית באותם ימים), והכינו מהעגבניות הצלויות, קלופות ומתובלות רוטב שליווה מנות בשר צלוי. מעמדה של נאפולי כאחת מערי המסחר החשובות בים התיכון באותם הימים, וכחוליה מקשרת בין איטליה לספרד, הפכה אותה לדלת הכניסה שדרכה נכנסו שלל מאכלים והמצאות. עד היום רוטב עגבניות מזוהה עם נאפולי, וכאשר הומצאה הפיצה מרגריטה לרגל ביקורה של המלכה מרגריטה לבית סבוי בנאפולי, הפך רוטב העגבניות לפופולרי אף יותר. למעשה, קשה לדמיין כיום את המטבח האיטלקי בלי עגבניות. הן מככבות בכל מנה שאפשר לעלות על הדעת - סלטים, פסטה, רוטב ראגו ותוספות. כיום בכל בית איטלקי יהיו תמיד עגבניות בארבעה פורמטים – טריות, משומרות וקלופות (pelati), מרוסקות ומשומרות (polpa) ומרוסקות ומבושלות ומשומרות (passata) הבסיס לכל תבשיל שאפשר להעלות על הדעת. אבל בואו נחזור לליגוריה, ולקרלו ופטריציה. מתכוני גורמה שנולדו מתוך מחסור בזמן שאני משוחחת עם קרלו, הספיקה אישתו פטריציה להשלים את כל הבישולים ולערוך את השולחן. גם היא ילידת ליגוריה (מהעיר לה ספציה), ולכבוד הארוחה שלנו היום היא הכינה כמה מנות ליגוריות קלאסיות, המבוססות על חומרי גלם פשוטים. כמו במקומות רבים באיטליה, גם כאן בליגוריה כל המנות המסורתיות, כולל אלה שנחשבות היום למנות גורמה, נולדו במטבחים של האיכרים העניים, שלמדו לנצל עד תום את המעט שהאדמה העניקה להם. "כילדה הלכתי לאסוף צמחי בר בשדות. מי שהיה לו נקניק, הוסיף נקניק. אכלנו את מה שהיה. אם תסתכלי מסביב, תראי שהמנות המסורתיות לא כוללות דגים יקרים, אלא דגים זולים, כמו אנשובי, או פירות ים שפעם לא היו עולים כלום והיום הם יקרים מאד, כמו צ'יקאלה (קרוב משפחה של השרימפס). זה היה האוכל הזול של פעם, הדייגים של לריצ'י היו באים למזח עם סירות מלאות בדגים ואפשר היה לקנות ישר מהסירה. גם היום אפשר לקנות מהם, אבל צריך לדעת מתי ללכת. נו טוב, אני מכירה אותם אחד אחד", היא צוחקת. "וזה באמת מה שהיינו קונים – את הדגים הקטנים, הזולים, שאפשר להכין מהם מרק. וגם טרילייה (מולית), כמובן. ומולים, שלא עלו כלום כמעט. עד היום זו מנה אהובה מאד באזור הזה, מכינים את המולים בכל צורה אפשרית – ברוטב עגבניות, או ממולאים. מולים ממולאים נקראים כאן מוסקולי ריפייני (muscoli ripieni) וזו מנה מצוינת אבל בשביל להכין אותה צריך לעבוד קשה – צריך לקנות גם מולים קטנים וגם גדולים, ולנקות אותם היטב. את הקטנים מאדים, קוצצים, ומערבבים עם לחם, פרמיג'אנו ונקניק מורטדלה, ומשתמשים בתערובת הזאת בשביל למלא את המולים הגדולים. אמא שלי הייתה תופרת אותם עם חוט תפירה רגיל, כדי שיישארו סגורים, מפזרת מעל רוטב שמכינים מעגבניות, פטרוזיליה ושום, ומבשלת אותם. זה היה נהדר. כשהם נשארים סגורים ככה, מרגישים ממש את הטעם של הים". בשר, דגים יקרים או חומרי גלם נוספים כמעט ואי אפשר היה להשיג. "אנשים אכלו את מה שהיה. יצאו להר, ליקטו עשבי בר, והשתמשו בירקות מהגינה הקטנה שלהם כדי להכין אוכל למשפחה. עד היום מכינים פה הרבה מאד פשטידות ירקות, עם עשבי בר. בעונה של הארטישוקים מכינים עם פשטידת ארטישוקים, אני גדלתי על זה... ועל פסטו כמובן", היא מחייכת. אנחנו מתיישבים אל השולחן, וקרלו מוציא את בקבוק שמן הזית המעולה שלו, שהוא שומר בפינה מיוחדת בבית. לפטריציה יש ידי זהב, והיא הכינה עבורנו פשטידת אנשובי (דוגמה נוספת לדגים "זולים" שהפכו למעדן מקומי ידוע, שמוגש היום גם במסעדות עם כוכבי מישלן) ותפוחי אדמה, פטריות פורצ'יני מטוגנות ומופלאות, ופסטה עם עגבניות טריות מהגינה, ומולים שהיא קנתה אצל הדייג בלריצ'י. בין ביס לביס אני שואלת את קרלו אם יש לו טיפים עבור מי שקונה שמן זית בזמן הביקור באיטליה ולא יכול לקנות ישירות מהיצרנים, אלא רק בסופרמרקט. הוא מהנהן מיד. "תראי, קודם כל, כדאי לוודא שקונים שמן זית איטלקי אמיתי. יש כל הזמן מאבק נגד זייפנים. לפני כשנתיים תפסו 400 טון שמן זית מזויף, זה בעצם היה שמן חמניות זול שהוסיפו לו כל מיני תוספים, כלורופיל כדי לתת לו צבע ירקרק, ניסו למכור את זה בתור שמן זית בתולי. אנשים צריכים לשים לב קודם כל למחיר. אין דבר כזה בקבוק שמן זית טוב שעולה פחות מ-13 יורו. אם שילמת פחות, זה אומר שמישהו קיצר תהליכים, עיגל פינות בשלב מסוים, אחרת הם לא מצליחים להחזיר את ההשקעה. אם יש אפשרות לטעום את השמן, חפשו את הניחוחות הטיפוסיים – את הריח של הארטישוק, האספרגוס, העשב. הריח צריך להיות אינטנסיבי, נעים, אף פעם לא של רקב או חמצון. אפשר להטעות את העיניים ולשחק עם הצבע של השמן, אבל את האף קשה הרבה יותר לרמות. מעבר לכך, חום, קור ואור הורסים את שמן הזית. השמן רוצה להיות במקום שבו הטמפרטורה היא בערך 15 מעלות, מקסימום 18 מעלות. אני מצאתי בבית שלי פינה, מתחת למדרגות, שם הטמפרטורה קבועה ואין אור. זה מקום מצוין, ושם אני שומר את השמן שלי." ומה לגבי הטעם? "בזכות הפוליפנולים שבשמן הטרי, שיצא ממש עכשיו מבית הבד, השמן צריך לשרוף קצת בגרון. הזיתים שמגדלים פה בליגוריה, מזן ראצולה לדוגמה, עשירים מאד בפוליפנולים. אבל המרירות והחריפות צריכות להיות עדינות ומאוזנות. זה תלוי באזור שבו מכינים את השמן. לשמן זית שמכינים באומבריה יש טעם שונה משמן הזית של ליגוריה. פה באזור יש טעמים חזקים של צנוברים, וארטישוקים, בעיקר. זה אזור נהדר לעצי זית. את הבית שאת רואה, שבו אנחנו יושבים, אני בניתי בידיים שלי, פעם לא היה כאן כלום, רק שדה פתוח מול המפרץ. אבל מה היה היתרון מהרגע הראשון? האדמה פה מצוינת, ורוח נהדרת נושבת מהים. יש לחות מתחת לאבנים, יש לשורשי העצים מקום להתפתל בין האבנים שמתחת לאדמה... זה הכל ביחד. ואת התוצאה של התנאים הטובים האלה, אפשר לטעום בצלחת," הוא מחייך. האמת? הוא צודק לגמרי.

אגם לוגאנו אולי מפורסם פחות מאגם מאג'ורה, אבל אין ספק שהוא מציע שפע של אטרקציות למבקרים: רכבלים העולים לפסגות דרמטיות, עיירות צבעוניות לחופי האגם, מסלולי הליכה, ואפילו מאובנים של דינוזאורים! במאמר זה נגלה כמה מהפינות המוכרות יותר ופחות של האגם השוויצרי-איטלקי פרובינציית וארזה ידועה כפרובינציית האגמים של איטליה, ואחד האגמים הידועים בה הוא אגם צ'רזיו (Ceresio), המוכר יותר בשם אגם לוגאנו (Lugano). למעשה, האגם מתפרש גם לתוך שטחה של פרובינציית קומו (Como) ואפילו לתוך קנטון טיצ'ינו (Ticino) שבשוויץ. במאמר זה הייתי רוצה לתאר בפניכם את האגם ואוצרותיו ולספר לכם מדוע כדאי לכם לבקר בו. לו היתה לאגם תעודת זהות, שמו היה מופיע בה כ"אגם לוגאנו" (על שם העיירה שוויצרית לוגאנו שבקנטון טיצ'ינו. חובבי מוזיקה אולי יודעים שכאן נערכה בשנת 1956 תחרות האירוויזיון הראשונה). אך פה בצד האיטלקי, מכנים אותו "אגם צ'רזיו". אם נמשיך את מטאפורת תעודת הזהות, יהיה עלינו להוסיף כמה פרטים מזהים. לדוגמה: מה צורתו? לאגם לוגאנו צורה בלתי מוגדרת, כמעט כמו אות מא"ב של שפה עתיקה. צורתו המיוחדת נובעת ממיקומו של האגם, לכוד בין ההרים הקדם-אלפים האיטלקיים והשוויצרים, ומוקף בהרים בגובה שבע מאות מטרים כמו הר הג'נרוזו (Monte Generoso), הר סן סלבטורה (San Salvatore) והר ברה (Monte Brè). ומה סוגו? אגם לוגאנו הוא אגם קרחוני, ומקורו בקרחון יבשתי שהפשיר לפני עשרת אלפי שנה. האגם משתייך לאגן הניקוז של נהר הטיצי'נו (Ticino), הנשפך לתוך נהר הפו (Po), הנהר הארוך ביותר באיטליה. ואם נסיים את המטאפורה נשאל – מה מקור שמו (האיטלקי)? התשובה היא מעט מסובכת, משום שגם היום החוקרים חלוקים בדעותיהם בנוגע לאטימולוגיה של השם "צ'רזיו". יש הטוענים שהשם מגיע מהמילה הלטינית cerasa, כלומר דובדבן, אבל אחרים טוענים שמקור השם הוא ביישוב הרומאי ceresium, שמשמעותו היא "יפה יותר מהשמיים". אפשרות שלישית היא שמקור השם הוא מהמילה קרזיוס (Keresius), בשפה הקלטית, שפירושה "מתפצל", ואכן – מתוך האגם מתפצלים נהרות שונים. האגם נחשב כמתאים לדיג, ואפשר למצוא בו מיני דגים כמו צלופח, טרוטה, וזאב נהרות צפוני. גם ציפורים מאכלסות את האגם, ובעיקר קורמורנים, ברווזים, ברבורים וברכיות. האזור בו נמצא האגם מיושב בצפיפות – בצידו האיטלקי נמצאת לומברדיה, המחוז המיושב ביותר במדינה, ואילו בצד השוויצרי נמצאות העיירות מלידה (Melide) וביסונה (Bissone) המחוברות ביניהן בגשר ואף בקו רכבת. קל להבין שמי האגם סובלים מזיהום מסוים בשלב הקירבה למרכזים העירוניים, אבל מצד שני יופיו הרב של האגם שימש גם כמקור השראה לסופרים שונים וביניהם אנטוניו פוגאצארו (Antonio Fogazzaro, 1842-1911), שעלילת ספרו "עולם קטן ועתיק" מתרחש לחופי לוגאנו. המאובנים של אגם לוגאנו כאשר מדברים על אגם לוגאנו, אפשר לדבר לא רק על החיות שעדיין ממלאות את האגם, אלא גם על המינים שנכחדו. למעשה, הגדה הדרומית של האגם מוגדרת כמרבץ מאובנים. באזור זה, בו פעם כיסה הים את האדמה, אפשר היום למצוא מאובנים מתקופת הטריאס התיכון, כלומר מלפני כ-240 מיליון שנה. מרבץ המאובנים הזה מוכר בשם "מונטה סן ג'ורג'ו" (Monte San Giorgio), והממצא המדהים ביותר שהתגלה כאן היה ה-"besanosauro" זוחל ימי מסדרת איכתיוזאוריה שנקרא על שם העיירה בסנו (Besano), בעמק צ'רזיו. בעיירה אוסטנו (Osteno) הסמוכה, שבפרובינציית קומו, התגלו מאובנים "חדשים" יותר, בני 180 מיליון שנה "בלבד". המאובנים הראשונים של הבסאנוזאורוס התגלו בשנת 1993, ואישרו שוב את מה שתושבי האזור תמיד ידעו – הר סן ג'ורג'ו הוא אזור עשיר בהפתעות... למעשה, מרבץ המאובנים הזה היה ידוע מאז המאה ה-19, ועורר עניין לאחר שנפוצה תאוריית האבולוציה של דרווין. המרבץ עשיר באבנים ביטומניות (פצלי שמן) שאפשרו את תהליך ההתאבנות של בעלי החיים ששקעו לקרקעית הים בתקופת הלדיניאן והאניסיאן של הטריאס התיכון. מי שמעוניין להתעמק בנושא, יוכל לבקר במוזיאון העירוני למאובנים (מוזאו צ'יוויקו פוסילי – Museo Civico Fossili) שבלב העיר בסאנו (Besano). במוזיאון ניתן לראות שחזור של הזוחל הימי ארוך הצוואר תניסתרופאוס (שנכחד לאחר תור הטריאס), ושל הסלטריווונאטור (Saltriovenator), דינוזאור מתקופת היורה התחתון, הדומה במראהו לטירנוזאורוס רקס, ונחשף בשנת 1996 ליד העיירה סלטריו (Saltrio - ומכאן שמו). זהו למעשה המקום היחיד בעולם שבו התגלה סוג זה של דינוזאור. המוזיאון פתוח בימים שלישי, שבת וראשון. לפרטים ניתן לקרוא את המידע המופיע באתר הרשמי. העיירות שלחופי אגם לוגאנו העיר הידועה ביותר שלחופי האגם היא לוגאנו, כמובן. לוגאנו נמצאת בקנטון טיצ'ינו שבשוויץ, והיא יעד פופולרי במיוחד בקרב תושבי לומברדיה ומילאנו, בשל יופייה ומשום שקל מאד להגיע אליה (הנסיעה ברכבת אורכת כשעה בלבד). שורשיה של לוגאנו עתיקים, ונמתחים עד לתקופת האבן. סיפורה של העיר מצטלב עם ההיסטוריה האיטלקית בנקודות רבות, ובתקופת הריסורג'ימנטו (מלחמת העצמאות האיטלקית), לדוגמה, מהפכנים איטלקים רבים מצאו כאן מקלט. לוגאנו היום היא עיר מודרנית, שמצליחה להקסים את המבקרים בעזרת הארכיטקטורה הנעימה והצבעונית, האגם המרהיב, ושפע החנויות שבמרכז ההיסטורי. העיר אמנם נראית במבט ראשון כעיירה מנומנמת על חופי האדם, אבל אל תתבלבלו – זהו מרכז הבנקאות השלישי בחשיבותו בשוויץ! לוגאנו מוקפת הרים, ואחת הפעילויות המומלצות ביותר היא לעלות על הרכבל שמטפס במעלה ההר, ומגיע לנקודת תצפית מדהימה. ישנם שני רכבלים עיקריים – האחד מטפס במעלה הר ברה (Monte Brè) ואילו השני מטפס במעלה הר סלבטורה (Monte San Salvatore). אם אתם עולים במעלה הר ברה, כדאי להתעכב ולבקר גם בעיירה ברה עצמה, המשקיפה על נוף מרשים. בזמן הסיור בלוגאנו כדאי לבקר בקתדרלה של סן לורנצו (San Lorenzo) שנבנתה במאה ה-11, בכיכר הראשית (Piazza Reforma), וברחובות הססגוניים שמסביב לה. אם יש לכם זמן, תוכלו להיכנס גם לכנסיית סן קרלו בורומאו, המוקדשת לקדוש הידוע. אם יוצא לכם להגיע לעיר בימי שלישי ושישי (בשעות הבוקר), כדאי לכם להתעכב מעט ולבקר בשוק החקלאי שנערך בפיאצה רפורמה. כאן תוכלו לקנות את מיטב תוצרת האזור. מלוגאנו עצמה תוכלו לצאת למספר מסלולים מקסימים במיוחד: יעד אחד הוא העיירה הצבעונית גאנדריה (Gandria), השוכנת לחופי האגם ולמרגלות הר ברה. זהו כפר דייגים ציורי, וניתן להגיע אליו גם ברגל. מומלץ לסייר במרכז ההיסטורי, ולהיכנס גם לכנסיית סן ויג'יליו (San Vigilio) המרשימה, המעוצבת בסגנון בארוקי. לא תוכלו להחמיץ גם את כפר הדייגים מורוקוטה (MORCOTE), שממוקם לחופי האגם ממש, ונבחר לאחד הכפרים היפים ביותר בשוויץ. מעניין לסייר בין הבתים המפוארים שבנו העשירים שהפכו את הכפר ליעד נופש פופולרי, ואם אתם בכושר טוב, תוכלו לטפס גם במעלה 404 המדרגות שמובילות לראש מגדל הקפיטן, המשקיף על האגם. פארק שרר (Schrrer Park) הוא היעד המועדף על חובבי טבע, ועל מי שמחפשים מקום יפה, פורח ושלו. חובבי שוקולד לא ירצו להחמיץ את הביקור במפעל ALPROSE, בו מיוצר השוקולד השוויצרי הידוע. גם בצידו האיטלקי של האגם מסתתרות כמה הפתעות. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר בכמה מהעיירות הקטנות שבפרובינציית וארזה, השוכנות גם הן לחופי האגם. ברוסימפיאנו (Brusimpiano) וקמפיונה ד'איטליה (Campione d’Italia) הן כפי הנראה המעניינות ביותר עבור תיירים. בברוסימפיאנו (Brusimpiano) ניתן להתרשם ממספר ממצאים ארכיאולוגיים, כמו קבר הענק (לה טומבה דל ג'יגאנטה – la tomba del gigante), קבר גאלי-רומאי הנקרא כך בשל ממדיו הגדולים של השלד שנמצא בתוכו. ואפשר כמובן לבקר גם במבנים הדתיים, כמו כנסיית סנטה מריה נשנטה (Santa Maria Nascente) מהמאה ה-17, שיסודותיה העתיקים מתוארכים לתקופה הלונגוברדית. זוהי עיר בעלת רקע דתי וסגפני, וכאן למעשה חי הנזיר פרנצ'סקו קוליו (Francesco Coglio), יליד המאה ה-17. בנוסף למקומות הקדושים, יש בברוסימפיאנו מספר מבנים נאים בסגנון בארוקי מהמאה ה-17 כמו Casa Battaglia, לדוגמה, או Casa Bagattini Branca – מבנה שעשוי לעניין חובבי אדריכלות הודות למערכת הקשתות המשולשת המעטרת אותו. מרשים הוא גם Palazzo Sormani, הנקרא על שם ניקולו סורמאני, אינטלקטואל בן המאה ה-17 ומנהל הספרייה האמברוזיאנית. אתר נוסף שעשוי לעניין חובבי אדריכלות הוא האנדרטה לחללי מלחמת העולם הראשונה, אשר פוסלה ב-1924 על ידי דנטה פאריני (Dante Parini, 1890 - 1969). אם תרצו לאכול משהו טיפוסי לאזור, ישנן כמה מסעדות טובות בעיר. מסעדת Osteria al Cantonaccio, לדוגמה, מתפקדת גם כמלון, ומציעה תפריט עשיר ומקומי. גם Trattoria Al Grottino, הממוקמת מחוץ לעיר (חובה להזמין מקומות מראש) מתמחה במנות מקומיות החל מאנטיפסטי עם נקניקים מבשר ציד, שומן חזיר עם דבש ואגוזים וקרפצ'ו, וכלה בריזוטו עם פטריות פורצ'יני טריות, פולנטה עם תבשיל עגל, וגבינות טיפוסיות לאזור. העיירה קמפיונה ד'איטליה (Campione d’Italia) מצטיינת, קודם כל, בשם מקורי (קמפיונה באיטלקית פירושו אלוף, כך שנדמה שהעיירה נקראית "אלוף איטליה"). העיירה בת 1880 התושבים שבמחוז קומו, מוקפת כולה בטריטוריה שוויצרית, והיא למעשה מובלעת איטלקית בקנטון טיצי'נו השוויצרי. שמה הביזארי של העיירה נובע מהעובדה שבתקופה הרומית המאוחרת ניצבה בה טירה שנקרא "קמפילו", או "קמפיליונום" (Campilionum). השם "קמפיונה ד'איטליה" נקבע בתקופת השלטון הפשיסטי, כשהלאומיות האיטלקית הייתה בשיאה. למרות שמדובר בעיירה איטלקית, בפועל מתנהלת העיירה כאילו היא חלק משוויץ – כתובות האינטרנט של אתרים רבים במקום מסתיימות בסיומת CH ולא IT, והתושבים נהנים מהקלות מס למיניהן. קמפיונה ד'איטליה יכולה להתגאות בכמה מבנים מרשימים מבחינה ארכיטקטונית: כדאי לבקר בכנסיית סן זנונה (San Zenone), המתוארכת לימי הביניים המוקדמים, שהפכה בשנת 1967 לגלריית אומנות. במקום אותה כנסייה נחנכה כנסייה אחרת, הנושאת את אותו השם, והיא זו המשמשת את הקהילה כיום. אך מדובר על מבנה מודרני משנות ה-60, שהקשר היחיד שלו עם הכנסייה הקודמת הוא הוא נוכחותו של אגן הטבילה מ-1576 שהועבר לכאן. כנסיית סנטה מריה דיי גירלי (Santa Maria dei Ghirli) היא יעד עלייה לרגל עבור מאמינים קתוליים. קתולי. "Ghirli" בניב המקומי פירושו "סנוניות", וזוהי מטפורה לאומנים הרבים תושבי העיירה שכמו סנוניות היגרו ממנה למקום אחר, ואז חזרו הביתה. הכנסייה ניצבת על מרפסת המשקיפה על האגם, וניתן להגיע אליה באמצעות טיפוס במעלה גרם מדרגות מונומנטלי. החלל הפנימי מעוטר בפרסקאות מהמאה ה-13 ועד המאה ה-18, חלקם בסגנון גותי לומברדי. אך המבנה המפורסם ביותר בעיר הוא הקזינו, שנחנך בשנת 1917. סיפורו של המבנה, שכונה "הקיזנו הגדול ביותר באירופה", רצוף טלטלות ומשברים. בשנים האחרונות נסגר הקזינו, נפתח שוב, נסגר, ונפתח שוב לאחרונה. המבנה המודרני בן תשע הקומות בו ממוקם הקזינו מעניק לו מראה כמעט פוטוריסטי. גם בקמפיונה ד'איטליה תוכלו למצוא מסעדות מעניינות כמו לדוגמה Ristorante Da Candida המתמחה בכבד אווז ומנות ים תיכוניות בניחוח סיציליאני. בפיאצה רומא לעומת זאת תמצאו את Ristornate Taverna – מסעדה המשקיפה על האגם ומתמחה במנות בשר ודגים באיכות גבוהה.

ונציה מככבת באופן קבוע בראש רשימת האתרים האהובים באיטליה. העיר מתפקעת מרוב אוצרות, אבל אם יש לכם רק יום או יומיים בעיר, לא תספיקו לבקר בכל האתרים. אם כן, לאן כדאי ללכת? ומה אסור לפספס בשום פנים ואופן? המסלול שלפניכם יעשה לכם קצת סדר בראש, ויעזור לכם להגיע לאתרי החובה היפים ביותר בוונציה אין מי שלא שמע על ונציה. נהרות של מילים ואוקיינוסים של תיאורים נשפכו בניסיונות להסביר אותה, ועדיין, כל התיאורים בעולם לא מצליחים ללכוד את יופיה של העיר המיוחדת הזאת. התעלות הקטנות ומאות הגשרים הזעירים, האדריכלות המדהימה והגונדולות הרומנטיות, האומנות והאוכל... ונציה היא אחת ויחידה (וזאת למרות שגם האמריקאים וגם הסינים ניסו לחקות אותה). אמנם, חלקים מסוימים בה הפכו עם השנים למלכודת תיירים. ועדיין, מדובר על אחת הערים המדהימות ביותר בעולם, ומקום שחובה לבקר בו לפחות פעם אחת בחיים. המסלול שלפניכם כולל את נקודות החובה שכדאי מאד לעצור בהן במהלך ביקור בן יומיים בעיר. בכתבה זו נסקור את המקומות שבהם כדאי לבקר ביום הראשון, ובכתבה הבאה את המקומות שבהם כדאי לבקר ביום השני. טיפ: ונציה בנויה על המים, ולכן אפשר לנוע בה בשתי דרכים: או ברגל, או בעזרת אוטובוס המים (סירה, למעשה) שנקרא "ואפורטו" (Vaporetto). הוואפורטו נע באיטיות לאורך התעלות המרכזיות בעיר, וחוסך הליכה. אל תשכחו לתקף את הכרטיס שלכם כשאתם עולים על הסירה. אחרת, תסתכנו בקנס. נצא לדרך מתחנת הרכבת של ונציה, שנקראית ונציה סנטה לוצ'יה (Venezia S. Lucia). הכנסייה שמולכם, עם כיפת הטורקיז המפוארת, היא אחד הסמלים של העיר – זוהי כנסיית סן סימאונה (San Simeone), והחזית המפוארת והכיפה התווספו לה בשנת 1718, לאחר שיפוץ מקיף. ממש ביציאה מהרכבת תוכלו לקנות כרטיס לוואפורטו, ולעלות על ואפורטו מספר 1 או 2 ששט לאורך התעלה המרכזית של ונציה (הקאנאל גרנדה - Canal Grande). זהו אחד ה"רחובות" המפורסמים ביותר בעולם, ומשני צידי התעלה תוכלו לראות בתים מפוארים ויפהפיים בסגנון גותי-ונציאני טיפוסי. רבים מהבתים עוצבו בהשפעות ביזנטיות ומזרחיות, ואם אתם תוהים מדוע אפשר לראות השפעות מזרחיות וביזנטיות בכל פינה בעיר, הסיבה היא פשוטה: בשיא כוחה היתה ונציה מעצמה ימית שהשתתפה במסעות הצלב וניהלה נתיבי סחר חשובים בים התיכון. העיר יבאה לתוכה סחורות, אבל גם השפעות תרבותיות חשובות. בזמן ההפלגה תוכלו לראות מצד ימין, לדוגמה, את הפונדקו דיי טורקי (Fondaco dei Turchi) מבנה מרשים המארח כיום את מוזיאון הטבע של העיר. הארמון הביזנטי למראה נבנה בתחילה כמשכנה של אחת ממשפחות האצולה החזקות בעיר, אבל החל מהמאה ה-17 הוא שימש את הסוחרים הטורקים שהגיעו לעיר. באותם הימים ונציה היתה מרכז סחר חשוב ביותר, וסוחרים מכל רחבי הים התיכון עברו דרכה. השלטון המקומי חשש ממרגלים, ועל פי חוק הסוחרים הזרים יכלו ללון אך ורק במתחמים המיועדים להם. בלילות, שומרים שמרו על המתחם, ופקחו שבע עיניים כדי לראות מי נכנס ומי יוצא... היום עומד עדיין מתחם נוסף, ששימש את הסוחרים הגרמנים – הפונדקו דיי טדסקי (Fondaco dei Tedeschi), שהוסב לחנות יוקרה מרשימה. בהמשך תחלפו עם הוואפורטו על פני קה ד'אורו (Ca d’Oro), אחד המוזיאונים הקטנים והמקסימים בוונציה (מומלץ לבקר כאן אם יש לכם זמן). המשמעות המילולית של שם המוזיאון היא "בית הזהב", משום שבעבר הייתה חזית המבנה מכוסה בפסיפס מוזהב. היום, למרבה הצער, לא נותר דבר מהקישוט המקורי, אבל מבחינה ארכיטקטונית עדיין מדובר באחד המבנים היפים ביותר בוונציה. המשיכו עם הוואפורטו עד שתגיעו לשוק ריאלטו (Rialto Mercato), ורדו בתחנה. השוק נמצא במרחק קצרצר מגשר הריאלטו המפורסם, ומומלץ קודם לעצור כאן כדי להתרשם מהדוכנים בשוק, שעדיין משמש את המקומיים ואת המסעדות הרבות שבעיר. לכאן מגיעים הדייגים עם השלל שדגו בלגונה מסביב לוונציה, ואם תבואו בשעות הבוקר המוקדמות תוכלו לראות דגי חרב ענקיים, דיונונים מוכתמים בדיו שחור (אחת המנות הידועות ביותר בוונציה היא פסטה ברוטב שחור, המופק מדיונונים), קלמרי, ועוד. שימו לב שלא רק אתם מתעניינים בדגים – גם השחפים מתעניינים בהם מאד! השחפים של ונציה ידועים כבריונים חמומי מוח, ומומלץ להיזהר מהם. צילומים: אריאלה בנקיר גם אם אתם לא מחפשים דגים, תוכלו להסתובב בין דוכני הפירות והירקות, להציץ פנימה לתוך החנויות באזור, ולקנות כמה מטעמים טיפוסיים בבקארי (Baccari). מהם הבקארי? בקארי הם מעין טברנות, שבהן מוכרים נשנושים ונציאנים טיפוסיים שנקראים צ'יקטי (Cicchetti), ודומים מאד לטאפאס בספרד. אם אתם רוצים להרגיש כמו ונציאנים אמיתיים, היכנסו לבאקארו כלשהו, ותהנו מקוקטייל שפריץ (Spritz) וכמה צ'יקטי מסורתיים כמו לחם עם דג בקלה מוקרם (Baccala mantecato), כריכים זעירים בשלל מילויים, ועוד. אחד המקומות המפורסמים ביותר לטעום בהם צ'יקטי הוא בר ל'ארקו (Bar L’Arco), שנמצא ממש ליד השוק, אבל גם הבאקארי האחרים שצמודים אליו מציעים צ'יקטי מעניינים ומאכלים מטוגנים פופולריים כמו מוצרלה מטוגנת. מכאן המשיכו לגשר הריאלטו (Rialto) עצמו. גשר הריאלטו הוא אחד הסמלים הידועים ביותר של ונציה, ונבנה לראשונה כגשר צף בתחילת המאה ה-12. בהמשך הוא נבנה מחדש פעמים רבות נוספות, ושינה את צורתו שוב ושוב. בימי הביניים, לדוגמה, הריאלטו היה בנוי מעץ, ונפתח באמצע כדי לאפשר לספינות לעבור לאורך הקאנאל. הגשר הנוכחי נבנה בין השנים 1588-1591, לפי עיצוב של האדריכל אנטוניו דה פונטה (Antonio da Ponte) שהצליח לגבור על כמה מהשמות הגדולים ביותר של התקופה, וביניהם יאקופו סנסווינו (Jacopo Sansovino), פאלאדיו (Palladio), ואפילו מיכלאנג'לו. האזור שמסביב לריאלטו מלא בחנויות – רבות מהן הן חנויות קלאסיות לתיירים, אבל פה ושם מתחבאות גם כמה חנויות מעניינות יותר, שנעים לגלות, לצד חנויות של המותגים הידועים. בוונציה יש רק פיאצה אחת - פיאצה סן מרקו עלו בחזרה על הוואפורטו, והמשיכו עד לפיאצה סן מרקו (Piazza San Marco) – האתר החשוב ביותר בוונציה, והלב הפועם של העיר. זוהי אחת הכיכרות המפורסמות ביותר בעולם, ולמעשה הכיכר היחידה בוונציה שנקראת פיאצה. למה הכוונה? אם יצא לכם לבקר באיטליה, בוודאי שמתם לב שבאיטלקית כיכר נקראת פיאצה, ובכל עיר ועיירה במדינה יש מאות פיאצות. אבל הדיאלקט הוונציאני הוא שונה ומשונה, ובוונציאנית כיכר נקראת קמפו (Campo), עוד מהתקופה שבה הכיכר היתה שדה לצד הכנסיה השכונתית. הכיכר היחידה בוונציה שקרויה פיאצה, כמו בכל שאר איטליה, היא פיאצה סן מרקו, והיא נקראת על שם הקדוש המגן של העיר (מרקו הקדוש). זוהי אחת הכיכרות היפות והחשובות ביותר באיטליה, ולמעשה בעולם, ועשרות מיליוני תיירים מגיעים מידי שנה כדי להתרשם ממנה. הכיכר עצמה ממוסגרת במונומנטים שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב מאמרים שלמים: בקצה אחד ניצבת הבזיליקה של סן מרקו (Basilica di San Marco), הכנסייה המרכזית של העיר. גם אם אתם לא חובבי אומנות, אל תחמיצו בשום פנים ואופן את האתר הזה. הביקור כאן הוא קצר, וכל החלל הפנימי של הכנסייה מקושט בפסיפסים מוזהבים עוצרי נשימה, המתארים סצנות מהברית החדשה. למעשה, למעלה מ-8000 מטרים מרובעים של פסיפסים מוזהבים מעטרים כל פינה בחלל המדהים הזה, שישאיר אתכם ללא ספק בפה פתוח. הפסיפסים המוזהבים המעטרים את בזיליקת סן מרקו בוונציה. צילום: אריאלה בנקיר כבר מבחוץ, הבזיליקה מרשימה ביותר. זוהי אחת הדוגמאות הידועות בעולם לאדריכלות ביזנטית. המבנה שניצב לפניכם היום נבנה בשנת 1063, לאחר שהכנסיות הקודמות נשרפו. בזמן בניית הבזיליקה היתה ונציה בשיא כוחה, ונחשבה למעצמה ימית ששלטה על נתיבי סחר חשובים. ונציה השתתפה במסעות הצלב, וגם בביזת אוצרות קונסטנטינופול בשנת 1204. למעשה, כמה מהאוצרות שנלקחו במהלך מסע הצלב הרביעי מעטרים עד היום את הבזיליקה, וביניהם גם ארבעת סוסי מרקוס הקדוש. במקור הוצבו הסוסים המפוסלים בברונזה בשער ההיפודרום של קוסטנטינופול, שהיה אחד הידועים בעולם. כאשר הגיעו הוונציאנים הם לא חשבו פעמיים, הסירו את הסמל הידוע, לקחו אותו איתם בחזרה לעירם, והציבו אותם בחלקה העליון של חזית הבזיליקה (למעשה, הסוסים שעל החזית הם עותקים בלבד ואילו הסוסים המקוריים מוצגים בחלל פנימי בתוך המבנה. ניתן לראות אותם בתשלום נוסף). כשכבש נפוליאון את ונציה הוא תלש את הסוסים מהבזיליקה והעביר אותם לשער הניצחון בפריז, ושם הם נשארו במשך כמה שנים עד שכוחותיו של נפוליאון הובסו, וונציה קיבלה בחזרה את הסוסים (שגנבה). הבזיליקה, כאמור, נקראית על שם הקדוש המגן של העיר, ששרידי גופתו הובאו לכאן, לפי האגדה, על ידי שני סוחרים ונציאנים מתוחכמים. השניים הבריחו את גופתו של הקדוש ממצרים, ועטפו אותה בעורות חזיר כדי שפקידי הממשל המוסלמים לא יציצו פנימה ולא יגלו מה באמת נמצא בתיבה. בזיליקת סן מרקו, ונציה. צילומים: Pixabay אם אתם חובבי אומנות, תרצו לראות גם חלק נסתר נוסף בבזיליקה – הפאלה ד'אורו (Pala d’Oro). מדובר באחת היצירות החשובות ביותר מהתקופה הביזנטית – לוח מזבח בגובה שלושה מטרים וברחוב שני מטרים העשוי לוחות זהב וכסף ואמייל ומעוטר בכמעט 2000 אבני חן יקרות (וביניהן לא פחות מ-320 אזמרגדים, 34 אבני טופז, 526 פנינים ו-75 אבני אודם). העבודה על הפאלה ד'אורו החלה לפני למעלה מאלף שנה, בשנת 976, ובבסיסה היא נועדה לתאר את חייהם של הקדושים. שליטי ונציה, המכונים "דוג'ה" מעולם לא חסכו בכספים כשהזמינו יצירות אומנות, והפאלה ד'אורו החלה כיצירה מפוארת ודרמטית שעם השנים רק גדלה והתרחבה ונעשתה מופלאה אף יתר. לוח המזבח המקורי הורחב, והתווספו לו סצינות מחייו של מרקוס הקדוש. הפאלה ד'אורו גם מוסגרה במסגרת מיוחדת על ידי פאולו ונציאנו (אמן ידוע בן המאה ה-14, הנחשב למייסד הזרם הוונציאני באומנות איטלקית). לאחר הביקור בבזיליקה לכו מספר צעדים לעבר מגדל הפעמונים (קמפנילה – Campanile). כדאי מאד לעלות למעלה (אל דאגה, אתם לא צריכים לטפס במדרגות, יש מעלית) וליהנות מהנוף המדהים. העיר כולה תתפרש לנגד עיניכם – הגגות האדומים, הבניינים המרשימים, הלגונה התכולה, כיפות הבזיליקה עצמה, וכיכר סן מרקו, כמובן! הנוף הנשקף ממגדל הפעמונים בכיכר סן מרקו. צילום: אריאלה בנקיר לאחר שביקרתם בבזיליקה ובמגדל הפעמונים, הגיע הזמן לבקר באחת הפנינים של ונציה – ארמון הדוג'ה (ובאיטלקית: פאלאצו דוקאלה Palazzo Ducale), הניצב בקצה פיאצה סן מרקו, ליד קו המים. מי היה הדוג'ה? בוונציה פעלה שיטת שלטון שונה במקצת מערים אחרות. בראש העיר עמד הדוג'ה (Doge), אף שבפועל מי שניהלו את העניינים היו חברי המועצה השולטת, שנבחרו לתפקיד מבין משפחות האצולה רבות העוצמה שבעיר. ארמונו של הדוג'ה נחשב לאחד היפים ביותר באיטליה, וכדאי מאד לבקר בו, גם אם אין לכם הרבה זמן וגם אם תספיקו להתעכב רק על החדרים והאולמות המרשימים ביותר. טיפ: מומלץ מאד לקנות כרטיסים מראש, על מנת שלא תצטרכו לעמוד בתור. אם אתם חובבי היסטוריה ואומנות, תוכלו גם להצטרף לאחד הסיורים המודרכים הנערכים במקום. ארמון הדוג'ה הוא אחד המבנים הידועים בוונציה, אבל המבנה שניצב מולכם היום איננו הארמון המקורי כפי שנבנה במאה ה-14. שריפה קטלנית שפרצה במקום בשנת 1574 כילתה חלקים שלמים מהארמון, והארמון נבנה מחדש בסגנון גותי. זו, אגב, לא היתה השריפה היחידה במקום, ולמעשה סדרה של שריפות החריבו בכל פעם חלקים אחרים מהמבנה, והשמידו יצירות אומנות יקרות ערך שעיטרו את הקירות. למרות השם "ארמון הדוג'ה", בפועל שימש המבנה גם למגורים וגם כמעין פרלמנט, ובית משפט. במהלך הסיור תוכלו להתרשם מהאולמות המרהיבים ששימשו את הסנאט הוונציאני, את בית המשפט הוונציאני, וגם מהחדרים ששימשו את הדוג'ה עצמו. החללים מעוטרים בעושר עצום ובפאר מנקר עיניים, ובעבודותיהם של מיטב אומני העיר וביניהם ג'ובאני בטיסטה טייפולו (Tiepolo), ורונזה (Veronese), ג'ובאני בליני (Bellini - צייר ונציאני ידוע, על שמו נקרא גם הקוקטייל הידוע), ויטורה קרפצ'ו (Carpaccio), טיציאן שנחשב לבכיר האומנים בוונציה, וטינטורטו (Tintoretto). בחלל התחתון אפשר לבקר גם בבית הכלא, שבו נכלאו אסירים מכל הסוגים, החל מגנבים פשוטים וכלה באסירים פוליטיים. אחדים מהאסירים היו גם מפורסמים למדיי, כמו לדוגמה ג'אקומו קזנובה – הסופר ההרפתקן שנודע בעיקר כמאהב מפורסם, ונהג לשבת בקפה פלוריאן (Caffe Florian) הסמוך לארמון הדוג'ה ולהקסים את מיטב נשות האצולה. ההוללות ושמחת החיים נעצרו בחריקת בלמים כאשר הורשע קזנובה בשנת 1755 בהעלבת הדת והמוסר, ונידון לחמש שנות מאסר. כאשר נעצר קזנובה הוא הובל מבית המשפט אל הכלא וחצה בדרכו את אחד הגשרים המפורסמים בוונציה – גשר האנחות, המחובר לחלקו האחורי של המבנה (כאשר תצאו מהארמון ותלכו לאורך הטיילת, תראו את הגשר מצד שמאל). על פי האגדה גם הוא, כמו אסירים רבים אחרים, נאנח עמוקות נוכח הגורל המר שציפה לו. בניגוד לאסירים אחרים, קזנובה הצליח להימלט מהכלא, ונעלם לתוך הערפל הסמיך. הוא ברח מוונציה לפריז. רוב מי שנשלח לבתי הכלא בארמון הדוג'ה הגיע לשם בגלל שביצע פשע. אבל היה גם מי שנכנס בכוונה לכלא, על מנת לבצע פשע... בשנת 1991 הצטרף וינצ'נצו פיפינו לסיור מודרך בארמון, התחבא באחד מתאי הכלא אחרי שהסיור הסתיים, התגנב בלילה דרך גשר האנחות, נכנס לארמון, וגנב יצירה בשם "המדונה והילד" עבור ארגון פשע מקומי. הוא אמנם הצליח להימלט עם הציור, אבל כמה חודשים לאחר מכן הוא נתפס, והתמונה הוחזרה. בתום הביקור בארמון הדוג'ה המשיכו לאורך הטיילת המשקיפה על הלגונה, הנקראת ריבה דלי סקיאבוני (Riva degli Schaivoni). נעים לטייל לאורך המדרכות הרחבות, ולהשקיף על האי סן ג'ורג'ו, שנמצא מימינכם (חובבי אומנות ישמחו לבקר במתחם שעל האי, הכולל כנסיה נהדרת וגלריה). אם תמשיכו ישר, תגיעו לארסנלה (Arsenale). כאן נבנו במשך מאות שנים הסירות והספינות של ונציה, שהחזיקה בצי חזק ומרשים במיוחד. היום ניצב כאן המוזיאון הימי של העיר, השייך לצי האיטלקי. כדאי ומומלץ לבקר במוזיאון, ולראות גונדולות בנות מאות שנים (כולל הגונדולה של הדוג'ה), העתקים של סירות ידועות, ופריטים נוספים ומעניינים הקשורים לעולם הים והספנות. באזור הזה מהארסנלה והלאה מתקיימת כל שנתיים הביאנלה של ונציה אירוע האומנות החשוב ביותר בעולם. איפה אוכלים? אם אתם רוצים לנשנש צ'יקטי כמו ונציאנים אמיתיים, אתם באזור הנכון. כל העיר מלאה בבקארי שמגישים צ'יקטי, אבל בחלק הזה של העיר, ליד הארסנלה, ישנם כמה מקומות מוצלחים במיוחד, שנמצאים רחוק מספיק מהאזורים התיירותיים על מנת שתוכלו ליהנות מחוויה קצת יותר אותנטית. כיף לשבת (או לעמוד – קשה למצוא מקומות ישיבה...) לאפריטיבו, להשקיף על הלגונה או על התעלות ועל הרחובות הומי האדם, ולהשתלב בהמולה המאושרת! אחד המקומות המוצלחים ביותר הוא El Refolo, באקארו פופולרי במיוחד, בעיקר בקרב המקומיים, ומקום מושלם לטעום בו צ'יקטי עשויים כמו שצריך. גם Bar al Vecio Calice מגיש צ'יקטי מצויינים! אם אתם מחפשים מקום טוב לארוחת ערב תוכלו להישאר באזור זה ולנסות את Nevodi, מסעדה ונציאנית מודרנית שמגישה גם פיצה טובה, או את Antica Osteria da Gino, מקום שאני מחבבת, ומתמחה במנות ונציאניות קלאסיות שמכבדות את השורשים שלהן. מוכנים להמשך הסיור? לחצו על הכפתור לכתבה הבאה, ותגלו היכן כדאי לבקר במהלך היום השני שלכם בוונציה...

בפיאצה סן מרקו כבר ביקרתם, ואת הבזיליקה וארמון הדוג'ה כבר ראיתם? אם כך אתם מוכנים לחלקו השני של הביקור בוונציה. היום נבקר במוזיאון גוגנהיים הידוע ובשתי כנסיות מדהימות שחובבי אומנות לא ירצו להחמיץ, נפליג לאיים של ונציה – מוראנו ובוראנו, ונסייר גם בגטו היהודי אם כבר ראיתם את האתרים החשובים והמרכזיים המופיעים במסלול היום הראשון בוונציה, הגיע הזמן לבקר בחלק אחר של העיר. מפיאצה סן מרקו, עלו על הוואפורטו ושוטו לכיוון תחנת האקדמיה (Accademia). מוזיאון האקדמיה הוא אחד הידועים בוונציה, אבל אנחנו נדלג עליו לטובת מוזיאון אחר הנמצא בקרבת מקום – מוזיאון גוגנהיים (Museo Guggenheim Venezia). ונציה אמנם ידועה בזכות הכנסיות העתיקה שלה ויצירות האומנות בנות מאות השנים, אבל העיר היא למעשה גם מקום מושבו של אחד המוזיאונים החשובים באיטליה לאומנות מודרנית. מוזיאון גוגנהיים כולל אוסף נרחב של אומנות קוביסטית וסוריאליסטית, ויצירות חשובות של הפוטוריסטים האיטלקיים. בין היתר ניתן למצוא כאן עבודות של פיקאסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן, דה קיריקו, קאלדר, בוצ'וני, ואחרים. המוזיאון מבוסס על האוסף הפרטי של פגי גוגנהיים, האישה והאגדה. גוגנהיים הייתה אחייניתו של הטייקון סולומון גוגנהיים, וירשה ממנו הון נכבד. היא נישאה לאמן מקס ארנסט, והתרועעה במשך שנים עם כמה מהאומנים החשובים ביותר ביבשת. היא הייתה בין הראשונים שגילו את הצייר ג'קסון פולוק, והצילה יצירות רבות מידיהם של הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא נודעה בזכות אופייה הסוער ולשונה החדה, מספרם האינסופי של המאהבים שהזמינה למיטתה, והטעם האופנתי הייחודי שלה (עד היום מעצבים משקפי ראייה בסגנון פגי גוגנהיים). הביקור במוזיאון כולל גם ביקור בגן הפסלים המקסים, שבו קבור אפרה של גוגנהיים, וגם שניים עשר הכלבים שלה. בתום הביקור כדאי להתעכב קצת באזור הזה, ולסייר בין החנויות המגניבות, הבוטיקים והגלריות שממלאות את הסמטאות שמסביב למוזיאון. אם אתם מחפשים מזכרות מיוחדות (ולא דברים מפלסטיק שיוצרו על ידי מכונה בסין...) תוכלו למצוא פה שלל פריטים מעניינים. טיפ: לפני שאתם ממשיכים הלאה, אל תשכחו לעלות על גשר האקדמיה (הגשר מעץ שצמוד לתחנת הוואפורטו "אקדמיה", מול מוזיאון האקדמיה). מראש הגשר נשקף נוף נהדר של בזיליקת סנטה מריה דלה סלוטה, התחנה הבאה במסלול שלנו. לבזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה (Basilica di Santa Maria della Salute) שמור מקום מיוחד בליבם של הוונציאנים. ולאחר שעברנו כולנו את תקופת הקורונה, אולי נוכל להבין קצת יותר את סיפורה המיוחד של הבזיליקה הזאת. לאורך השנים סבלה ונציה, כמו ערים רבות נוספות באיטליה ובאירופה, מהתפרצויות חוזרות ונשנות של מגפת הדבר השחור. מדובר על מחלה מזעזעת, שהפילה קורבנות רבים, ובכל פעם שהתפרצה המגיפה הוטל סגר. החולים פונו לאיים מרוחקים, ושם לעיתים קרובות ננטשו בפועל לגסוס בייסורים. בשנת 1629 התפרצה שוב המגיפה בוונציה, ובמשך שנתיים נוראיות במיוחד מתה כשליש מאוכלוסיית העיר – המצב יצא לחלוטין מכלל שליטה, הגופות נערמו בכל מקום, והסבל היה עצום. הידע הרפואי באותם הימים היה מצומצם ביותר, ואיש לא ידע כיצד להתמודד עם המגיפה, מלבד להתפלל לישועה (למרבה הצער התפילות ההמוניות והמצעדים הדתיים שנערכו רק הגבירו את אחוזי ההדבקה...). ונציה הייתה כאמור עיר מסחר חשובה, ובאופן קבוע הגיעו אליה אנשים מכל רחבי העולם (וחלקם גם נושאי מחלות). השלטונות ניסו לצמצם את הנזקים, וספינות שהגיעו ממקומות זרים נדרשו לעגון במרחק מהעיר ולהיכנס להסגר בן 40 יום, שבמהלכו יתברר אם יש על גביהן חולים (מכאן, אגב, מגיעה המילה באנגלית ובאיטלקית quarantine : מהמילה quaranta, כלומר ארבעים, כמספר הימים שהיה על אנשים לחכות לפני שיצאו מההסגר). כשעלה מספר המתים, והייאוש גבר, החליטו שליטי ונציה להקים בשנת 1630 בזיליקה חדשה, ולהקדיש אותה למדונה, אימו של ישו, על מנת שתשמור ברחמיה ובחסדיה על תושבי העיר. בנוסף, החליטו שליטי העיר שמידי שנה יצא הסנאט הוונציאני בתהלוכה מסן מרקו ועד לכנסיה (מסורת שנמשכת עד היום, ואם יוצא לכם לבקר בוונציה ב-21 בנובמבר תוכלו לראות את התהלוכה המרשימה). אחד האדריכלים הוונציאנים החשובים של התקופה, בלדסרה לונגנה (Baldassare Longhena) מונה לתכנן את הכנסייה המפוארת שנועדה להציל את העיר, והתוצאה היא אחד המבנים המזוהים ביותר עם ונציה עד היום. הכנסייה מרשימה במיוחד מבחוץ, ורבים מסתפקים בביקור מהיר, אבל אם אתם חובבי אומנות כדאי לכם להיכנס, ולו על מנת שתוכלו לראות את אחד הציורים הידועים של טינטורטו, "החתונה בקנה" (האירוע שבמהלכו, לפי האמונה הנוצרית, הפך ישו מים ליין, במהלך חתונה רבת משתתפים). טינטורטו דיוקן עצמי (משמאל), "החתונה בקנה" (מימין) - צילומים: Public Domain האי מוראנו והאי בוראנו בוונציה מכאן, נמשיך לעבר האיים של ונציה – מוראנו (Murano) ובוראנו (Burano). האי מוראנו (Murano) נמצא במרחק קצר למדיי מוונציה (כ-15 דקות בוואפורטו), ואם אתם חובבי זכוכית, לא כדאי לכם לוותר עליו. בוודאי יצא לכם לראות ברחבי ונציה את החנויות הרבות שמוכרות פריטים העשויים זכוכית מוראנו. האם ידעתם שמדובר על מסורת בת מאות שנים, שאנשי ונציה שכללו לדרגת אומנות? אני לא מדברת כמובן עם החיקויים תוצרת סין, אלא על הפריטים האמיתיים, שמככבים גם במוזיאונים ברחבי העולם. נפחי הזכוכית של מוראנו נמנים על הטובים בעולם, והם התפרסמו כבר במאה ה-14 בכל רחבי אירופה. הכוסות שיצרו, כמו גם הנברשות והאגרטלים, הפכו לפרטים מבוקשים במיוחד בחצרות המלכים ובבתי האצילים. שליטי ונציה היו מודעים מאד לאוצר שצמח להם מתחת לאף, ועשו הכל כדי לשמור על הידע המקצועי בידיהם. מצד אחד נפחי הזכוכית זכו לכבוד רב ולהטבות מפליגות, ומצד שני אסור היה להם לצאת מוונציה ללא אישור, מפחד שהם יעבירו את הידע המקצועי שלהם למתחרים... חובבי הז'אנר יוכלו לבקר גם במוזיאון הזכוכית של מוראנו, ובו פריטים יקרים ונדירים, ובסדנאות של נפחי הזכוכית, כדי לראות אותם עובדים. מכאן, כדאי להמשיך לאי בוראנו (Burano). בוראנו נמצא במרחק כשעה מוונציה וממוראנו, וכדי להגיע אליו יש לשוט לאורך הלגונה בוואפורטו הציבורי (אם תיקחו מונית-סירה פרטית, זמן ההפלגה יתקצר לכ-35 דקות). בוראנו הוא אי זעיר, המפורסם בזכות הבתים הצבעוניים שלו, ובזכות תעשיית התחרה המשגשגת במקום. לפי האגדה (הרומנטית), הבתים בבוראנו צבעוניים משום שכך יכלו הדייגים שיצאו מידי בוקר לראות מרחוק את בתיהם, ולזהות אותם. אפשר למצוא באי הזעיר גם מוזיאון המוקדש לתחרה, ובו יצירות שרקמו נשות האי בעבודת נמלים מדוקדקת. היום רוב הרקמה נעשית בעזרת מכונות, אבל ישנן עדיין נשים שרוקמות ידנית, לפי השיטה הטיפוסית לבוראנו. לאחר הביקור באי, תוכלו לחזור לוונציה עצמה. אם עדיין נשאר לכם כוח וזמן, אני ממליצה לכם לבקר בעוד שני אתרים מיוחדים, לפני שתגיעו לגטו היהודי. האחד הוא בזיליקת פרארי (Basilica dei Frari), והשני הוא הסקואולה די סן רוקו. בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי, המכונה לרוב פשוט "אי פרארי" (I Frari) היא כנסייה גותית מרשימה למראה ובה קבורים דוג'ה רבים. את החלל הפנימי המפואר מעטרות בין היתר גם יצירות אומנות של כמה מהאומנים הידועים ביותר שצמחו בוונציה: "עלייתה של הבתולה השמיימה" ו"מדונת פזארו" של טיציאן (אחד הציירים הגדולים של ונציה, שבעצמו קבור פה), ו"המדונה והילד" של ג'ובאני בליני. "מדונת פזארו" של טיציאן (מימין), "המדונה והילד" של ג'ובאני בליני (משמאל) - צילומים: Public Domain במרחק קצרצר מבזיליקת פרארי, מתחבא אתר נוסף שלא כדאי לפספס: הסקואולה גרנדה די סן רוקו (Scuola Grande di San Rocco). הסקואולה איננה כנסיה, אלא בית אחווה – מעין מקום מפגש טיפוסי לאותם הימים. החלל הפנימי מעוטר כולו באופן מדהים למדיי בעבודותיו של טינטורטו. בשנת 1564 שכרו הסוחרים העשירים שניהלו את בית האחווה את שירותיו של טינטורטו, לקשט את החלל. ביחד עם עוזריו ועם בנו דומניקו, הסתער טינטורטו על המשימה בלהט הטיפוסי לו. הוא השלים את הפרויקט לאחר 13 שנה של עבודה מאומצת, ולדעת חוקרים רבים כאן ניתן למצוא כמה מציוריו הטובים ביותר. שניים מציוריו של טינטורטו בסקואולה סן רוקו, נס נחש הנחושת (משמאל), ברית המילה של ישו (מימין) - צילומים: Public Domain איפה אוכלים? המלצות למסעדות בוונציה לפני שנגיע לרובע היהודי, כדאי לעצור לאכול משהו. במרחק קצרצר מהסקואולה די דן רוקו, נמצאת אחת המאפיות הידועות בוונציה – פסטיצ'ריה טונולו (Pasticceria Tonnolo). כאן תוכלו לטעום עוגיות טיפוסיות לוונציה, ומאפים לארוחת הבוקר. אם אתם מחפשים מסעדה בסגנון ונציאני מודרני, עם תפריט יין מגוון ומקומי, לכו ל-ESTRO. דריו ואלברטו, הבעלים, מציעים תפריט עונתי ואותנטי, וכדאי לנסות את האנטיפסטי הוונציאני הקלאסי (הכולל בקלה מנטקאטו baccala mantecato, כלומר דג בקלה מוקרם, וסרדינים ברוטב חמוץ מתוק), ריזוטו עם עוף וקישואים מגן הירק שעל האי סנט'אראזמו (Sant’Erasmo) בלגונה הוונציאנית, פסטה בעבודת יד עם ראגו פירות ים, דגים טריים, ועוד. אם תתקדמו לעבר הרובע היהודי, תוכלו למצוא באזור פונדמנטה דלה מיזריקורדיה (fondamenta della misericordia) מספר מסעדות מוצלחות, כמו Al Mariner (המסורתית והביתית יותר) ו-Officina Ormesini (המודרנית והמתוחכמת יותר). בשתיהן תוכלו ליהנות ממנות פסטה בסגנון ונציאני, עם דגים ופירות ים. מסעדות כשרות בוונציה אם אתם מחפשים מסעדה כשרה בוונציה, ברובע היהודי ממתינות לכם שתי אפשרויות מוצלחות: מסעדת גם גם (Ristorante Gam Gam), וסניף של רשת המסעדות האיטלקיות הכשרות בגטו (Baghetto). הגטו היהודי בוונציה ונציה איננה רק אחת הערים האהובות והרומנטיות ביותר בעולם – היא גם עיר חשובה בהיסטוריה היהודית. כאן, למעשה, הוקם הגטו הראשון בעולם. כדי להבין מדוע הגיעה לכאן הקהילה היהודית, כדאי לזכור שוונציה הייתה פעם אחת ממעצמות הסחר של הים התיכון, ורפובליקה רבת עוצמה. משכך, היא משכה אליה סוחרים מכל רחבי העולם, וביניהם גם סוחרים יהודים שעשו עסקים בעיר. במשך מאות שנים נאסר על היהודים להתיישב בעיר כתושבי קבע, והם הורשו רק להיכנס אליה כסוחרים ואז לצאת ממנה בשעות הערב. בשל תהפוכות כלכליות בעיר הוחלט לאפשר לסוחרים היהודים להתיישב בוונציה עצמה, אך הוקצה להם אזור נפרד (זה, אגב, היה מהלך מקובל למדיי בוונציה ובערי מסחר אחרות, שלא בטחו בזרים שהגיעו לשטחה. עד היום, כפי שראינו במסלול היום הראשון, ניצבים בוונציה המתחמים שהוקצו לסוחרים הגרמנים ולסוחרים הטורקים שהגיעו לעיר). מקור השם גטו לא לגמרי ברור. לדעת חוקרים אחדים מדובר בשיבוש למילה ג'טו (בית יציקה, באיטלקית), הנובע מבתי היציקה שפעלו באזור. לדעת חוקרים אחרים, אין כל קשר לבתי היציקה, שכלל לא פעלו באזור זה. כך או אחרת, המונח גטו השתרש, והפך עם השנים לשם הכללי הניתן לכל השכונות הסגורות שהוקצו ליהודים. למרות המגבלות והרדיפות הקהילה היהודית במקום פרחה, ובאמצע המאה ה-17 מנתה כחמשת אלפים בני אדם. מכיוון שתושבי הגטו נאלצו להישאר בו, ולא יכלו לעבור לאזורים סמוכים, הותר להם באופן חריג לבנות בניינים גבוהים יותר, שיאכלסו את המשפחות הרבות. כך הפך הגטו לאזור היחיד בוונציה שבו אפשר לראות "גורדי שחקים" – בניינים בעלי שבע ואפילו תשע קומות. החיים בגטו לא היו פשוטים – שומרים הוצבו בכניסה אליו, ופטרלו בלילות כדי לוודא שאף יהודי לא יוצא החוצה בסתר. גברים ונשים הוכרחו ללבוש סימן מזהה (כמו לדוגמה כובע צהוב, או טלאי צהוב) כאשר יצאו אל העיר. מנגד, הקהילה עצמה פרחה – שבעה בתי כנסת פעלו בה, וכיום נותרו בה חמישה – שני בתי כנסת אשכנזיים, שניים ספרדיים, ואחד איטלקי. מרשים במיוחד הוא בית הכנסת הגרמני, שגם היום ניתן לבקר בו, במסגרת הסיור המודרך במקום. אי אפשר שלא להתפעל מהפאר הרב, מנברשות הזכוכית (ממוראנו, כמובן!), וממושבי העץ המגולפים. אנשי תרבות ורוח יהודים חשובים פעלו בוונציה: רבי יהודה אריה ממודנה נולד בעיר, וכמוהו גם רבי שמחה לוצאטו. המשוררת ואשת התרבות שרה קופיו סולם (Sara Copio Sullam) הפעילה בעיר סלון ספרותי שמשך אינטלקטואלים יהודים ונוצרים. כאשר קרסה רפובליקת ונציה, וכוחותיו של נפוליאון כבשו את העיר, הם ביטלו את האיסורים שהותרו על היהודים, וכך זכו אלה שרצו בכך לצאת סוף סוף מהגטו, ולהתיישב בוונציה עצמה (רבים בחרו בכל זאת להישאר בסביבה המוכרת של הגטו). עם זאת, עברו עוד כשבעים שנה לפני שהיהודים זכו לאמנציפציה, והכרה בזכויותיהם כאזרחים שווים (כאשר איטליה הצטרפה לממלכה האיטלקית המאוחדת). בזמן מלחמת העולם השנייה ספגה הקהילה בוונציה מכה נוראית, כאשר כ-246 מבניה ובנותיה נשלחו על ידי הנאצים למחנות ההשמדה. היום ניצב בכיכר הגטו לוח זיכרון, לזכר הנרצחים. בזמן הסיור בגטו כדאי מאד להיכנס גם למוזיאון היהודי, ולבתי הכנסת הפתוחים לביקור. ניתן למצוא את הפרטים המלאים באתר הרשמי. הגטו נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת הרכבת של ונציה, ואם תרצו, תוכלו בשלב זה לסיים את הביקור בעיר, ולהמשיך ליעד הבא שלכם. אבל כדאי לדעת שיש בוונציה עוד אוצרות רבים (ומוכרים הרבה פחות...). במאמרים הבאים בסדרה, נסקור כמה פינות מוכרות פחות של העיר.

האם ידעתם שליד רומא מתחבא גן בוטני שהניו יורק טיימס הגדיר כ"גן היפה והרומנטי ביותר באיטליה"? ושבמרחק קצר ממנו נמצאות כמה עיירות עתיקות ונהדרות, שאי אפשר שלא ליפול בקסמן? הפעם נצא לביקור בגן נינפה, בעיירה סרמונטה, ובפארק ארכיאולוגי מעניין. מובטח לכם יום מיוחד! המחוז המקיף את רומא – מחוז לאציו (Lazio) – עשיר באטרקציות היסטוריות, ארכיאולוגיות ואמנותיות, וגם בפארקים ובאתרי טבע. אמנם, רומא "גונבת" לרוב את תשומת הלב, אבל האמת היא שגם האזור שמסביב לה הוא מיוחד ויפהפה, ויש בו אוצרות שכדאי לגלות. המסלול שלפניכם חולף בין שלושה מקומות מיוחדים: גן נינפה – מקום קסום ועתיק הטובל בטבע שנראה כאילו נלקח הישר מתוך אגדה הכפר מימי הביניים סרמונטה (Sermoneta) – הידוע גם בזכות הטירה שלו, שנבנתה לפני יותר משבע מאות שנה העיירה המיוחדת נורמה (Norma) והפארק הארכאולוגי נורבה (Norba) הצמוד אליה טיפ: איך כדאי לתכנן את הביקור באזור הזה? קודם כל, אני ממליצה לכם לצאת לטיול בשבת, כשכל המקומות פתוחים למבקרים. שנית, כדאי לזכור שיש שני אתרים שחובה להזמין אליהם מקומות מראש: הגן של נינפה, וטירת Castello dei Caetani בסרמונטה. ועצה שלישית ואחרונה – אם אתם מתלבטים מתי הכי כדאי להגיע לאזור הזה, התשובה היא באביב, או בספטמבר-אוקטובר. בואו נצא לדרך! מרומא, סעו דרומה לאורך כביש מספר 148 ואז המשיכו לאורך כביש מספר 7. תוך כשעה וחצי תגיעו לגן נינפה (ג'ארדינו די נינפה – Giardino di Ninfa). הסיור בגן אורך כשעה. הנהר שחוצה את גן נינפה. מאז המאה השלישית נשלטה העיירה נינפה (Ninfa) על ידי משפחות אצולה חשובות, והבולטת שבהן היתה משפחת קאטאני (Caetani). במאה ה-14 נחרבה העיר במסגרת הקרבות שהתחוללו באזור והתושבים התפזרו לכל עבר, וכיום נותרו רק הריסות המבנים והכנסיות. במאה ה-16 החלו בני משפחת קאטאני לשתול במקום עצים ופרחים ממינים שונים, ויצרו נוף מהאגדות – גנים עם מזרקות ואגמים הטובלים בצמחייה שופעת ומטופחת. משפחת קאטאני הביאה צמחים חדשים ובלתי מוכרים (באותם הימים) לגן, וביניהם גם צמחים אקזוטיים ונדירים, ויצרה גן בסגנון אנגלי שבליבו ניצבת קרן קאטאני, שנוסדה ידי הנסיכה לליה קאטני, ועוסקת בשימור הפארק. כיום מתפרש פארק נינפה המרהיב על פני לא פחות מ-80 קמ"ר, ומארח בתוכו כ-1300 מיני צמחים ופרחים. קשה שלא להתרגש ולהתפעל כשמגיעים לכאן – שפע הצבעים מסחרר, ואינסוף פינות חמד מתחרות על תשומת לב המבקרים ועל התואר "הפינה הקסומה ביותר". צמחייה שופעת עוטפת ומחבקת את ההריסות העתיקות מימי הביניים, והופכת את המקום כולו לפלא קטן ומיוחד. לא פלא שגן נינפה ידוע כאחד הגנים היפים באיטליה! בתום הביקור בגן, נמשיך לעבר העיירה סרמונטה (Sermoneta), אחד היעדים האהובים והפופולריים יותר במחוז לאציו. סרמונטה נכללת ברשימת הכפרים היפים ביותר באיטליה, ומתאפיינת במראה ימי ביניימי טיפוסי, עם בתים קטנים הבנויים מאבן וחומה מרשימה מסביב לגבולות העיירה. הרחובות הצרים מתפתלים במעלה הגבעה שעליה בנויה העיר, ובחנויות הזעירות שבמקום תוכלו לקנות מזכרות ומוצרים שונים בעבודת יד. מהמבצר שבראש העיירה נשקף נוף מרהיב של העמק, ובזמן שתסיירו בין סמטאות סרמונטה, תרגישו ממש כאילו חזרתם אחורה בזמן ונחתתם בימי הביניים. אלמלא החנויות והמסעדות המודרניות, בוודאי הייתם חושבים שהשנה היא 1350! בזמן שתטפסו במעלה הרחובות לעבר המבצר, תחלפו על פני הרחוב הראשי ותגיעו לפיאצה הראשית, פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). כאן תוכלו להתפעל מהלוג'ה דיי מרקנטי (Loggia dei Mercanti), כלומר בורסת הסוחרים, שנבנתה במאה ה-15 ושימשה גם למסחר אבל גם להתקהלויות ולאירועים ציבוריים. הקשתות המעטרות אותה הן טיפוסיות לארכיטקטורה של התקופה. מבט ממעוף רחפן בכל רחבי העיירה תוכלו לראות כנסיות ומבנים מימי הביניים, וביניהם גם בית-מגדל עתיק ומבוצר שבמאה ה-12 שימש כבית כנסת. למעשה, עד המאה ה-15 חיה בעיר קהילה יהודית זעירה, שמילאה תפקידים חשובים עבור השליטים בני האצולה (בתחילה משפחת קאטאני, ובהמשך משפחת בורג'ה). גם היום איטלקים יהודים רבים נושאים את שם המשפחה "סרמונטה", ומוצאם הוא מהעיירה הזאת. זו, אגב, תופעה נפוצה בכל רחבי איטליה וגם במדינות נוספות: לעיתים קרובות אימצו היהודים כשם משפחה את שם העיירה שממנה באו. כיום נמצא המגדל המבוצר, הממוקם בוויה מרקוני (via Marconi), בבעלות פרטית ומשמש למגורים. אבל עדיין תוכלו לקרוא על ההיסטוריה של המבנה ועל התקופה שבה שימש כבית כנסת בזכות השלט המוצב בכניסה. בית הכנסת העתיק של סרמונטה איפה אוכלים? במרכז סרמונטה תמצאו מסעדות רבות. כשאני מגיעה לכאן, אני בדרך כלל עוצרת להפסקת גלידה בבר-גלידריה סולמו (Bar Gelateria Sulmo), בפיאצה דל פופולו מספר 12. כאן אפשר למצוא לא רק גלידות בטעמים מדהימים, אלא גם מסעדה קטנה ובה שפע של מוצרים מקומיים באיכות מעולה: ריקוטה, נקניקים, סנדוויצ'ים מצוינים, סלטים, פסטה עם פטריות כמהין – והכל במחירים משתלמים. אם, לעומת זאת, מתחשק לכם להנות מארוחת גורמה, תוכלו ללכת למסעדת איל פומאראנצ'ו (Il Pomarancio), הנמצאת גם היא בפיאצה של פופולו. בזמן שתטפסו במעלה הרחובות שמובילים למבצר, תחלפו על פני חנויות כמו סאפורי לפיני (Sapori Lepini), המתמחה במעדנים טיפוסיים למקום, או פיקולו מונדו די סרמונטה (Piccolo Mondo di Sermoneta) – מקום מושלם לחובבי יין וליקרים. תוכלו גם למצוא שפע של חנויות המוכרות מאפים ודברי מתיקה. סרמונטה ידועה כעיירה חובבת אירועים, ובמהלך השנה נערכים כאן פסטיבלים מגוונים: בינואר נערך פסטיבל הפולנטה (la festa della polenta), ובמהלכו מבשלים המקומיים פולנטה מקמח תירס, ומגישים את המנות לקהל הרב. במרץ נערך פסטיבל הפאנים (festival dei Fauni) – חגיגה של מוזיקה ומופעים, שבמהלכה מוגש גם אוכל מסורתי, ובעיקר סופגניות מטוגנות שנקראות "זפולה די סן ג'וזפה" (Zeppole di San Giuseppe). ראו הוזהרתם – אי אפשר לעמוד בפני הסופגניות הפריכות הממולאות בקרם מתוק בטעם וניל... אירוע ידוע נוסף נערך ביום ראשון השני של חודש אוקטובר. אז עורכת העיירה שחזור היסטורי של קרב לפאנטו (Lepanto) שהתקיים בשנת 1571. במהלך אותו קרב ידוע יצא צי שהורכב מספינות ספרדיות, וונציאניות וג'נובזיות, לצד סירות של מדינת האפיפיור ומשפחת סבויה, והביס את הצי הטורקי. בזכות אותו קרב נעצרה התפשטותה של האימפריה העות'מאנית ברחבי הים התיכון. על מנת לציין את הקרב הגורלי נערכות לאורך כל היום תהלוכות הכוללות תחפושות צבעוניות ומרוצי סוסים, ודוכנים המגישים אוכל מסורתי ממלאים את רחובות העיירה. הטקס המרכזי של האירוע נערך בחצר המבצר. אמנם, באיטליה ישנן מאות עיירות ימי ביניימיות, וברבות מהן נהוג לחגוג אירוע היסטורי חשוב בעזרת פסטיבל גדול שכולל גם תהלוכה בלבוש מסורתי וצבעוני מימי הביניים, תחרויות, מרוצים, דוכני אוכל ועוד. אבל מבין החגיגות המסורתיות שנערכות במחוז לאציו, אין ספק שהפסטיבל בסרמונטה הוא אחד היפים והחשובים ביותר! אבל בואו נחזור לעיירה עצמה: לאחר שתטפסו ותגיעו למבצר (קסטלו קאטאני – Castello Caetani) שניצב בקצה העיירה, כדאי לעצור קצת, ולהתפעל מהמבנה ומהנוף. מבצר קאטאני נבנה במקור במאה ה-13, על ידי משפחת אצולה בשם אניבאלדי (Annibaldi). למרבה המזל המבצר השתמר במצב מצוין, ועדיין ניתן לבקר במקום ולהתפעל מהאדריכלות המקורית. שימו לב: יש לרכוש את כרטיס הכניסה למבצר מראש (או ככרטיס נפרד, או ככרטיס משולב, ביחד עם כרטיס הכניסה לגן נינפה). אין אפשרות לרכוש כרטיסים במקום. מבצר קאטאני – לא הרבה השתנה פה מאז המאה ה-13... צורתו הנוכחית של המבצר נובעת מהתוספות הרבות שנבנו סביבו לאורך השנים, והחלק העתיק ביותר של המבנה הוא המגדל הגבוה. המשפחה שרכשה את המבצר במאה ה-14, משפחת קאטאני, הרחיבה את המבצר בצורה משמעותית, וכך התווספו לו אולם הברונים והאולם הארוך – החלל המפואר שבו נהגו לערוך נשפים וטקסים רשמיים. למשך תקופה עבר המבצר לידי משפחת בורג'ה המפורסמת, ובזמן שהאפיפיור הידוע לשימצה אלסנדרו השישי (לבית בורג'ה) כיהן בתפקיד, עבר המבצר שיפוצים נוספים, והתווספו לו עוד ביצורים. למעשה, אחד החדרים המעניינים ביותר הוא חדר השינה של לוקרציה בורג'ה, בתו המפורסמת של האפיפיור, שנודעה כפאם פאטאל, ונישאה בין היתר לאלפונסו ד'אסטה, נסיך פרארה (שנרצח כפי הנראה בידי אחיה של לוקרציה). כדאי כמובן לבקר בחדרים זה, וגם בחלק מעניין נוסף שנפתח לאחרונה לביקור – המנהרות התת קרקעיות, ששימשו בעבר כבית כלא. טיפ: לפני שאתם מגיעים לכאן, כדאי לקחת בחשבון שהביקור במבצר לא מתאים לכולם. יש במבצר גרמי מדרגות צרים ותלולים רבים, וכדי להגיע מנקודה לנקודה יש לטפס לא מעט. אם עדיין לא אכלתם, כדאי לדעת שליד המבצר, בוויה דלה פורטצה 7 (via della Fortezza), נמצאת מסעדה בשם אל קסטלו (Al Castello). כאן תוכלו לטעום מנות מקומיות טיפוסיות, ובין השאר גם בשר ציד, פטריות מהיער (בעונה), ועוד. לאחר המסע הזה אחורה בזמן, חזרו לרכב שלכם, וסעו לכיוון נורמה (Norma) – עיירה הניצבת בגובה 400 מטרים מעל פני הים. על מנת להגיע לכאן תצטרכו לנהוג במעלה דרך מפותלת למדיי... העיירה והאתר הארכיאולוגי הסמוך אליה ממוקמים למעשה על מצוק המכונה "לה ראווה" (La Rave). הנוף הנשקף מכאן מרשים מאד, ואפשר לראות את מישור פונטינה (pontina) כולו, ובימים בהירים – אפילו את הים. העיירה נורמה במהלך פסטיבל הערמונים ב 2017. מקום מבודד אבל קסום... נורמה היא עיר מימי הביניים, ושמה דומה מאד לנורבה (Norba), האתר הארכיאולוגי שצמוד אליה והיה בעבר עיר רומאית. גם נורמה וגם נורבה מצדיקות ביקור זריז, ולו כדי לטעום את האוכל המקומי... נורמה ידועה בזכות הריקוטה שלה, שמן הזית והערמונים שגדלים ביערות שמסביב (אם תגיעו לאזור בסוף אוקטובר תוכלו להשתתף בפסטיבל הערמונים המתקיים בעיירה). חובבי מתוקים ירצו לבקר במפעל השוקולד "אנטיקה נורבה" (Antica Norba), שנוסד בשנת 1956. בתוך המפעל תוכלו למצוא גם מוזיאון קטן המוקדש לשוקולד, ובו מידע מעניין על פולי הקקאו היקרים. במקום מתקיימות לעיתים קרובות גם סדנאות, ובמהלכן מכינים המשתתפים שוקולד בעיצוב אישי. וכמובן שהביקור כולל גם טעימות! המוזיאון ממוקם בוויה קאפו דל אקוואה 20 (via Capo dell’acqua), ממש ליד יער האלונים שבקצה העיירה. לפרטים יש לבדוק את אתר המוזיאון. בנוסף, כדאי לבקר גם במוזיאון הארכיאולוגי הווירטואלי (Museo Archeologico Virtuale): הביקור כאן משלב היסטוריה וטכנולוגיה, ויאפשר לכם לגלות איך נראתה נורבה העתיקה בעבר, ואיך נראו חיי היום יום בתקופה הרומאית. המוזיאון נמצא בוויה דלה ליברציונה (via della Liberazione), והוא סגור בימי ראשון ושני. לפרטים נוספים יש לבדוק את המידע באתר הרשמי. אם תרצו לבקר בפארק הארכיאולוגי תוכלו לעשות זאת ללא תשלום. הביקור במקום הוא בחינם (ללא הדרכה), והכניסה היא דרך שער פורטה מאג'ורה (Porta Maggiore), אחד השערים העיקריים בחומה שהקיפה את העיר העתיקה. כאשר ביקרתי כאן, נדהמתי מגודלן ומעוצמתן של החומות המסותתות, במיוחד לאור העובדה שהעיר הזאת נבנתה במאה החמישית לפנה"ס! הארכיאולוגים במקום הסבירו שבשביל להרים את אבני הענק למעלה, השתמשו הרומאים במערכת מורכבת של סוללות. צודק מי שאומר שהרומאים העתיקים היו מהנדסים גאונים! לאחר שתחצו את החומות, תוכלו להתרשם מהריסותיה של נורבה העתיקה, שנחרבה בשנת 81 לפנה"ס במהלך מלחמת האזרחים הרומית שהשתוללה באזור באותם הימים. למעשה היו אלה התושבים עצמם שזרעו את ההרס: לאחר שראו אנשי נורבה שהם עומדים להפסיד, הם החליטו שהם לא רוצים שהעיר תיפול לידי אויביהם, ולכן הם שרפו אותה עד היסוד ונמלטו. אחדים מהם, מספרת האגדה, אף השליכו את עצמם מהמצוקים אל התהום. היום אפשר לראות עדיין את הריסותיהם של שני האקרופוליסים שפעם ניצבו פה, ואת מה שנותר מהמקדשים שפעם פיארו אותם. במרחק מסוים ניצב גם הפורום, לב ליבה של העיר הרומאית. אפשר לראות גם את מה שנשאר מהמרחצאות העתיקים, ומהמקדש שהוקדש ליונו (ג'ונונה, באיטלקית) – אלת הפריון והלידה. בזמן שתסיירו במקום בוודאי תשימו לב לכך שבשמיים שמעליכם משייטים אינספור רחפנים – זה לא במקרה! הפארק הארכיאולוגי הזה נחשב לאחת הנקודות המועדפות על חובבי רחיפה, ומסלול הזינוק נמצא ממש ליד המקדש של יונו. אם אתם חובבי רחיפה, ומתחשק לכם לשלב קצת הרפתקאות בטיול, תוכלו להירשם לשיעור. ניתן לקרוא פרטים נוספים באתר הרשמי. אם אתם מחפשים מקום מוצלח לארוחת הערב, כדאי לכם ללכת ללוקנדה דה ולנטינו (Locanda da Valentino), שנמצאת בוויה דל קורסו 56 (via del Corso). התפריט כאן כולל מנות איטלקיות קלאסיות ומנות רומאיות מסורתיות, פשוטות וטעימות (וגם המחירים סבירים). הלוקנדה איננה רק מסעדה: הבעלים מפעילים במקום גם בית הארחה (B&B), למקרה שתחליטו שאתם רוצים להישאר לישון באזור. אם אתם מעדיפים פיצה לארוחת הערב, כדאי לכם להזמין מקום מראש בפיצריה שנקראית פיקולה פונטנה (Piccola Fontana) ונמצאת בוויה דל קורסו 2 (via del Corso). הפיצה פה טעימה, ויש להם מרפסת פנורמית שמשקיפה על נוף יפה. טיפ אחרון לחובבי הטרקינג: אם אתם חובבי מסלולים והליכות, כדאי לכם לדעת שאתם נמצאים במרחק קצר מההרים הנקראים מונטי לפיני (Monti Lepini). זהו אזור יפה במיוחד, ועשיר במסלולים המתפתלים בין היערות. חיות וציפורים מתחבאות בין העצים, ונחלים קטנים זורמים בפינות נסתרות. כדאי לקרוא מראש באתר הרשמי על המסלולים המומלצים, ולתכנן טיול מיוחד.

הביאנלה בונציה נחשבת לגולת הכותרת של אירועי האומנות הבינלאומיים: תערוכה המתקיימת מזה 120 שנה, פעם בשנתיים, שרק שתי מלחמות עולם ומגיפת הקורונה הצליחו לשבש. למבקרים בביאנלה של ונציה מחכות מאות יצירות מרתקות, ובמאמר שלפניכם נסקור את התערוכות והמתחמים המרכזיים שכדאי להכיר איך בנויה הביאנלה של ונציה? את הביאנלה אפשר לחלק ל-3 חלקים: התערוכה המרכזית, הביתנים הלאומיים, ותערוכות הלוויין. התערוכה המרכזית כאשר אנשים מדברים על "הביאנלה של ונציה", הם מתכוונים בעיקר לתערוכה המרכזית. מדובר על תערוכה תמטית מונומנטלית, הכוללת עשרות ואף מאות אמנים מכל העולם ומתפרסת על פני חללים עצומים. מידי שנתיים נבחרים אוצר או אוצרת שמביעים את תפיסת עולמם ואת הרעיונות האוצרותיים שלהם באמצעות עבודות האומנות שנבחרות. ב-2019 היה זה רלף רוגוף עם התערוכה May You Live in Interesting Times והפעם (2022) זו צ'צ'יליה אלמני עם The Milk of Dreams. הכותרות האלה מגדירות במידה רבה את מה שנראה בתערוכה, וכמעט כל עבודה יכולה להיות מיוחסת אליהן. אלמני, שעבדה על התערוכה במשך שלוש שנים, לרוב באמצעים וירטואליים וללא אפשרות לבקר את האמנים פיזית בסטודיו שלהם, חוקרת לעומק ומגלה מימד נשי משמעותי בתולדות האומנות ב-100 שנים האחרונות, מימד שלא ניתנה לו במה. היא לוקחת שורה מכתביה של האמנית הסוריאליסטית לאונורה קרינגטון, The Milk of Dreams, ומציעה היסטוריה אלטרנטיבית נשית, לאורה של זו. התוצאה היא תערוכה שכ-90% ממשתתפיה הם נשים או אמנים שאינם מגדירים את עצמם באופן בינארי. אלמני נעה קדימה ואחורה בהיסטוריה של האומנות, מגלה כיסים של עשייה נשית משמעותית, ומציגה לצידה עשייה עכשווית של יוצרים מכל העולם, חלקם צעירים מאוד. הסמיכות בין הישן לחדש יוצרת עניין וזאת בנוסף לתוכן עצמו. התנועה הסוריאליסטית מקבלת כאן את מרכז הבמה, וכפועל יוצא יש עיסוק משמעותי ביצירה היברידית, בחשיבה עתידנית, ביחסי הכוחות בין האדם לסביבתו, ועוד. הכיסים הללו, אותם מכנה אלמני "קפסולות", פזורים בין שלושה שערים מרכזיים שנושאים את הכותרות ייצוג הגוף והמטמורפוזות שלו, היחס בין בני האנוש לטכנולוגיה, והקשר בין הגוף לאדמה. אולי המאפיין המרכזי של התערוכה הזו הוא ניסיון ליצור תיקון: תיקון בייצוג של נשים, תיקון בייצוג מגדר לא-בינארי, תיקון בייצוג של מיעוטים ופריפריות. ובמובן זה, האוצרת בהחלט מצליחה. הביאנלה 2022, כ-90% ממשתתפיה הם נשים או אמנים שאינם מגדירים את עצמם באופן בינארי. הביתנים הלאומיים הביתנים הלאומיים הם סוג של אולימפיאדה אומנותית, והרעיון העומד בבסיס התערוכה הוא שכל מדינה שולחת את הנציגים שלה שיציגו באופן מיטבי את האומנות ואת הלך הרוח במדינה. בפועל ניתן לראות שהמימד הייצוגי נוכח פחות, ויש גם מי שחותר תחתיו. בנוסף, בביאנלה הנוכחית ניכר המאמץ להציג דווקא את המיעוטים בביתנים. בביתן הפולני מציגה מאגורזטה מירגה-טאס, אמנית ממוצא רומי (אחד מהעמים הצוענים), עבודות טלאים עצומות שמכסות את כל קירות הביתן. היא מספרת בהן את המיתולוגיה ואת המציאות היומיומית של העם שלה תוך חיבור עם סממנים אוניברסליים כמו גלגל המזלות. התוצאה מהממת ביופיה והעין אינה יודעת שובע. בביתן האמריקאי, בפעם השניה ברציפות, ניתנת הבמה לאמנים אפרו-אמריקאים. הפעם זוהי סימון לי, האפרו-אמריקאית הראשונה שמייצגת את ארה"ב, ואמנית בעלת שם בינלאומי. היא הופכת את הביתן בעל החזות הקולוניאליסטית (בדומה לבית הלבן) לבקתה אפריקאית, בקתת עבדים. בכניסה מקבל את פנינו פסל עצום הנושא את השם 'בית'. למעשה זוהי דמות נקבית אפריקאית סטריאוטיפית, מעין אלת פריון רבת כח. בפנים פסלים של כובסת, ספינקס, או בת דמותן של ה'לאס מנינאס', וכולם מתייחסים למקומה של האישה השחורה בחברה – אז והיום. גם הביתן הנורדי לובש הפעם פנים אחרות, ונקרא הביתן הסאמי על שם המיעוט הילידי שחי באזור. חמישה אמנים סאמים מתייחסים בעבודותיהם לסוגיית מקומה של האוכלוסיה הסאמית בקרב המדינות הנחשבות לכמה מהמתקדמות בעולם. שווה להיכנס ולו בזכות הארכיטקטורה היפהפיה של הביתן. היצירה שגרמה לליבי להחסיר פעימה מוצגת דווקא בביתן הדני: עבודת פיסול היפר-ריאליסטית ועצומה של קנטאורים, מעין זכר לתרבות עתיקה/עתידנית, הממוקמת בין מיתולוגיה למציאות. תחילה אנו פוגשים את הקנטאור הזכר תלוי. במבט ראשון נראה שהוא התאבד, אולם הספקות מחלחלים. בחלל השני קנטאורית הכורעת ללדת. אנו רואים את הרגליים הדקיקות מבעד לשילייה השקופה. עיניה של היולדת פקוחות לרווחה וניכר מתח בחוסר הודאות – האם היא חיה או מתה? תערוכות הלוויין תערוכות הלוויין הן מסורת שהתהוותה בעשורים האחרונים – גלריות ואמנים מבקשים לנצל את התקבצות צמרת עולם האומנות בונציה על מנת להציג בפני הקהל ערב רב של יצירות. כיום אפשר לומר שהביקור בתערוכות האלה הוא חלק כמעט בלתי נפרד מהחוויה של הביאנלה. העיר משופעת בתערוכות לוויין, וכמה מהמרכזיות והחשובות הן: תערוכת הסוריאליזם הנשי במוזיאון פגי גוגנהיים: התערוכה מהווה סוג של הקדמה לתערוכה המרכזית בביאנלה, והיא עושה זאת באופן נפלא. אם יש לכם אפשרות, הייתי ממליצה לבקר בה קודם. תפגשו כאן את האמניות הסוריאליסטיות הגדולות כמו לאונורה קרינגטון, לאונור פיני ואחרות, לצד הגווארדיה הגברית המוכרת יותר – מקס ארנסט, מגריט, ודאלי. מעניין לראות את הקשרים ביניהם. התערוכה בפאלאצו דוקאלה: בארמון הדוג'ה (פאלאצו דוקאלה) מוקדש חלל אחד עצום ליצירתו של אנסלם קיפר. בתוך כל הבארוקיות המוזהבת והמהוקצעת של הארמון זורק אותנו קיפר לעולם אחר ואנו נשאבים אליו לגמרי. קיפר כיסה את כל קירות אולם ההכתרה בעבודות מונומנטליות שמשלבות חפצי יומיום שונים. הפלטה שלו נעה בין לבן לחום ושחור, עם נגיעות זהב כהומאז' לעיר ונציה. זו מסוג התערוכות שחייבים לראות בפועל, משום שאף תמונה או סרטון ברשת לא יצליחו להעביר את התחושה המתעוררת בצופה שנכנס פנימה. התערוכה של קהינדה וויילי: קהינדה וויילי הוא אמן אפרו-אמריקאי שהתפרסם בעולם בזכות כך שנבחר לצייר את הדיוקן של נשיא ארה"ב ברק אובמה, אף שבפועל הוא היה אומן פעיל במשך שנים רבות לפני כן. ביצירה שלו מבקש וויילי להנכיח את האדם השחור והוא מצייר או מפסל אותו בקונטקסטים הירואים לרוב, בדרך כלל על בסיס יצירות מוכרות מתולדות האומנות (בהן מככבים גברים לבנים כמובן). בתערוכה הנוכחית, לה קרא 'גיבורים נופלים', הוא מציג את הצד השני – את היומיומי, את זה שנכשל ונפל, ואולי אפילו מת. ועדיין, אצל וויילי הכל מהוקצע ואסתטי ומרהיב כמו תמיד. התערוכה של מרלן דומא: התערוכה של דומא היא במידה רבה אנטי-תזה לזו של וויילי – הציור בה הוא פרום, על גבול הרישומי, צבעים מדוללים, פיגורטיביות עם נטייה להפשטה. והרבה פשטות. אין כאן את הפומפוזיות של וויילי וגם לא של קיפר. יש כאן הזדמנות להתבוננות אינטימית בציור, שהאוצרות השכילה לתת לו חופש רב ומרחב נשימה. לסיכום, הביאנלה בונציה היא אחד מאירועי האומנות העשירים העולם, והסקירה במאמר זה נועדה לתת לכם טעימה על קצה המזלג. הביאנלה בונציה פתוחה עד חודש נובמבר 2022, וכדאי מאד להיערך מראש ואף לרכוש כרטיסים לתערוכות המרכזיות (בעיקר אם אתם מגיעים לעיר בתקופות עמוסות). שלומית אורן, כותבת את הבלוג SO-ART, ומרצה על אמנות. מנהלת את Art Collectors IL - קהילת האספנים של ישראל.

הם היו הבנקאים של האפיפיור ובזכות תמיכתם לבלב הרנסנס בפירנצה. הם שלטו בכוח ובתחכום בטוסקנה במשך ארבע מאות שנה ושינו את פני העולם. הם היו סוחרים, מנהיגים, אנשי תרבות ולעיתים גם דיקטטורים. מי היו בני משפחת מדיצ'י, השושלת המפורסמת ביותר באיטליה? אי אפשר לדבר על הרנסנס מבלי לדבר על פירנצה, ואי אפשר לדבר על פירנצה מבלי לדבר על שושלת מדיצ'י, שליטי העיר ופטרוני הרנסנס, שסיפורם מסעיר את דמיון המבקרים. משפחת מדיצ'י אמנם לא יכלה להתגאות בשורשים אציליים, אבל בזכות תחכומה וערמומיותה, ומהלכיה המבריקים בזירה הפוליטית והכלכלית, היא הצליחה לתפוס עמדת כוח משמעותית בהיסטוריה האירופאית. לאט לאט ובנחישות הצליחו בני מדיצ'י לצבור הון עתק, בזכות הבנק שייסדו. אך לא היה זה רק הבנק שהפך אותם לדמויות היסטוריות משמעותיות אלא התפקיד שמילאו כפטרוני אומנות. אהבתם ותשוקתם לאומנות הפכו את שושלת מדיצ'י לפטרוני אומנות חשובים ביותר, ותמיכתם הכלכלית והפוליטית איפשרה למעשה לרנסנס לפרוץ בפירנצה. סיפורה של שושלת מדיצ'י עמק מוג'לו הוא פינה קסומה במיוחד בטוסקנה, וכאן, בין הגבעות והיערות, החל סיפורה של השושלת הידועה. שורשי המשפחה מהעיירה קונטדו דל מוג'לו (Contado del Mugello), ושם המשפחה, "מדיצ'י", שפירושו "רופאים", הגיע כנראה מאחד מאבות המשפחה שעסק ברפואה או ברוקחות. בני מדיצ'י היו סוחרים, ופעלו באזור המוג'לו כבר במאה ה-13, אך במובנים רבים סיפורם החל עם בן מדיצ'י אחד ספציפי: ג'ובאני די ביצ'י דה מדיצ'י (Giovanni Bicci), שהפך מעובד זוטר בבנק הקטן שייסד דודו, לבנקאי בכיר שטיפל באופן אישי בחשבונות הבנק של האפיפיור והכנסייה הקתולית, והפך את משפחת מדיצ'י מסוחרי צמר מצליחים לבנקאים רבי כוח. בשנת 1397 ייסד ג'ובאני מדיצ'י באופן רשמי את בנק מדיצ'י, שהפך תוך מספר שנים לתאגיד בינלאומי, עם סניפים בכמה מערי המדינה החשובות ביותר. העובדה שבני מדיצ'י נבחרו לשמש כבנקאים האישיים של האפיפיור העניקה להם כוח פוליטי משמעותי, ומועצת העיר פירנצה בחרה בג'ובאני לשמש כאחד מתשעת הנציגים ששלטו בפועל בעיר. העובדה שג'ובאני המשיך להחזיק גם בעסק משגשג (תעשיית הצמר בפירנצה היתה ענף חשוב במיוחד באותם הימים, וצמר איכותי מהעיר נשלח לכל רחבי אירופה), בהחלט תרמה למעמדו. ג'ובאני דה מדיצ'י התעניין פחות בפוליטיקה ויותר בעסקים, אבל הוא ייחס חשיבות אדירה לשם המשפחתי, ופעל בכל צורה לבסס את כוחה של השושלת שהקים. הוא גם מילא תפקיד חשוב במערכת השלטון המקומית, ושינה בין היתר את מערכת המיסוי על הנכסים, כך שהעשירים שילמו יותר ומילאו את קופות העירייה בכסף שהופנה בחלקו לסיוע לעניים. כך נוצר לו מוניטין של "מגן העם". בנוסף דאג ג'ובאני דה מדיצ'י לבנות את כנסיית סן לורנצו (בעיצובו של פיליפו ברונלסקי, האדריכל הידוע), שהפכה לכנסייה המשפחתית, ומימן יצירות אומנות רבות. לאחר מותו של ג'ובאני, תפס בנו קוזימו את המושכות. קוזימו כונה "איל וקיו" (Il Vecchio), כלומר הזקן, או המייסד. תחת הנהגתו הצליחה משפחת מדיצ'י לא רק לשמור על הרווחים שגרף ג'ובאני, אלא אף להגדיל משמעותית את כוחה ואת הונה. למעשה, ההיסטוריונים מעריכים שקוזימו דה מדיצ'י היה אחד האנשים העשירים ביותר בתקופתו, מעין ביל גייטס או אלון מאסק של אותם הימים. כוחו העצום של קוזימו דה מדיצ'י לא מצא חן בעיני משפחות האצולה היריבות של העיר, וביניהן משפחת אלבריצי (Albrizzi) ומשפחת סטרוצי (Strozzi) שהאשימו אותו בכך שהוא מנסה לבנות דיקטטורה בעיר. בסדרה של מהלכים פוליטיים דרמטיים הצליחו המשפחות לכלוא את קוזימו בבית הכלא שבמגדל הפאלאצו וקיו ולהשתלט על פירנצה, אך קוזימו הצליח להימלט לגלות בונציה. בפועל, נצחונם של מתנגדיו התגלה כחרב פיפיות: לאחר שעזב קוזימו דה מדיצ'י את פירנצה הוא לקח עימו הון עתק, ויחד איתו גם תומכיו הוציאו מהעיר סכומים משמעותיים עד כדי כך שהכלכלה התערערה באופן מסוכן. שנה מאוחר יותר בוטל עונשו, והוא חזר לפירנצה ואף שתאורטית לא החזיק בשום תפקיד רשמי, בפועל ניהל קוזימו הזקן את ענייניה של העיר מאחורי הקלעים. בניגוד לאביו, קוזימו דה מדיצ'י התעניין יותר בעולם האומנות, ומימן יצירות רבות: הוא זה שהזמין את בניית הכיפה המפורסמת שעל הדואומו בפירנצה (הכיפה שתכנן ברונלסקי נחשבת עד היום ליצירת מופת אדריכלית) והוא זה שהורה על בניית פאלאצו מדיצ'י. בנוסף הוא טיפח כמה מהאומנים המוכרים והאהובים ביותר, המזוהים עד היום עם הרנסנס האיטלקי, וביניהם פרה אנג'ליקו, דונטלו, ומזאצ'ו. הוא פעל במרץ להפוך את פירנצה למרכז תרבותי עולמי, ובזכות קשריו החזקים עם האפיפיור אף הצליח במשימה. כיפת הדאומו סמלה של העיר פירנצה (מימין), קוזימו דה מדיצ'י (משמאל) אין ספק שקוזימו דה מדיצ'י נחרת בזיכרון הקולקטיבי כדמות בלתי רגילה ובעלת השפעה אדירה, אך למרבה הצער בנו פיירו לא זכה להצלחה דומה. פיירו דה מדיצ'י, שכונה "פיירו בעל השיגרון" סבל ממחלות רבות מגיל צעיר, שריתקו אותו למיטתו והקשו עליו לזוז. למרבה המזל התחתן פיירו עם לוקרציה טורנבואוני, בת לאחת ממשפחות האצולה החזקות בעיר, ואישה בעלת תבונה פוליטית רבה. היא סייעה לבעלה לנווט בין המצבים המורכבים שטלטלו את שלטונו, ובנם המשותף, לורנצו, ניחן בתכונות אופי דומות יותר לאמו ולסבו, קוזימו. לורנצו דה מדיצ'י היה זה שתפס את השלטון לאחר חמש שנים שבהן נאנקה העיר תחת הנהגתו המהוססת של פיירו. לוקרציה טורנבואוני (מימין), פיירו דה מדיצ'י (משמאל) לורנצו דה מדיצ'י ואחיו ג'וליאנו זכו לא רק להשכלה פוליטית אלא גם להשכלה הומניסטית ענפה ומקיפה, כיאה למי שייצגו הלכה למעשה את תקופת הרנסנס. לורנצו, שכונה "המפואר", היה תומך נלהב באומנות ובשירה, והפך את ביתו לסלון פעיל שמשך את מיטב היוצרים. הוא נשא לאישה את קלאריצ'ה אורסיני, ואף שאלה לא היו נישואים מאושרים, הם כן היו נבונים מבחינה פוליטית, שכן אורסיני היתה בת לאחת ממשפחות האצולה החזקות בטוסקנה עם שורשים עמוקים ברומא. לורנצו וג'וליאנו זכו לפופולריות גבוהה בקרב העם, וזכו לכינוי "התאומים", על שם רמוס ורומולוס, התאומים המיתולגיים שייסדו לפי האגדה את רומא. לאחר שנפטר קוזימו הזקן, בשנת 1469, מצא לורנצו את עצמו עומד בראש הסיניוריה, הפרלמנט שמשל בפירנצה. בליבו היה לורנצו דה מדיצ'י איש שלום, לא מלחמה, חובב אומנות ומחבר שירה: "כמה יפים הם הנעורים, הנמלטים כהרף עין! מי שרוצה לשמוח – שישמח, אין לדעת מה יביא יום המחר..." הוא כתב. הוא נודע בזכות המסיבות המפוארות שערך בפאלאצו פיטי (Palazzo Pitti), משכנה הרשמי של המשפחה, שאליהן לעיתים הוזמנו גם פשוטי העם. חשוב במיוחד היה תפקידו כפטרון האומנויות, ותמיכתו באומנים כמו לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ומיכלאנג'לו בואונרוטי אפשרה את יצירתן של עבודות אומנות מופלאות שעד היום מיליוני בני אדם נוהרים לפירנצה כדי לראות. בשנים שבהן עמד לורנצו המפואר בראש המשפחה הוא נהנה אמנם מפופולריות גדולה, אך כמנהל כישוריו בוודאי לא השתוו לאלו של סבו. למעשה, כשנפטר לורנצו הוא הותיר את הבנק המשפחתי במצב נוראי, ועל סף קריסה. ג'וליאנו, אחיו של לורנצו, אמנם לא מילא את תפקיד השליט אך הוא היה מעורב מאד במהלכים הפוליטיים של המשפחה. מסיבה זו גם הוא שימש כמטרה למתנקשים, שיצאו להרוג את השניים במהלך קונספירציית פאצי הידועה. לורנצו דה מדיצ'י (מצד ימין) וג'וליאנו דה מדיצ'י (מצד שמאל) הכל החל בשנת 1478, אז קשרה משפחת פאצי, משפחת בנקאים שנודעה כיריבה מרה במיוחד של משפחת מדיצ'י, קשר נגד השליטים. התוכנית הייתה להתנקש בחיי לורנצו וג'וליאנו לאחר המיסה, ולהתחיל בכך מהפיכה בפירנצה. במהלך האירוע נהרג ג'וליאנו אך לורנצו הצליח להימלט. ידידו של לורנצו, פרנצ'סקו נורי, נעמד כמגן אנושי בינו לבין התוקפים, ואילו ידיד אחר, המשורר פוליצאנו, סייע לחלץ אותם. ניסיון ההפיכה נכשל, ומכיוון שלורנצו וג'וליאנו נהנו מפופולריות רבה בעיר, הם מצאו מחסה לאחר המתקפה, בזמן שההמון הזועם ערך לינץ' במבצעי ניסיון ההתנקשות. ניסיון ההפיכה נעשה בידיעתו ובתמיכתו של האפיפיור דאז, סיקסטוס הרביעי. אך הניסיון לרסן את כוחה של משפחת מדיצ'י רבת העוצמה נכשל. רק בשנים שלאחר מכן, עלה יריב רב עוצמה שהצליח לא בכוח הזרוע ולא בכוח הכסף, אלא בכוח הרעיונות, לסלק לתקופה את משפחת מדיצ'י מכס השלטון: הנזיר והמטיף הקיצוני ג'ירולאמו סבונארולה. האפיפיור סיקסטוס הרביעי (מימין), הנזיר הקיצוני ג'ירולאמו סבונארולה (משמאל) ילדים רבים נולדו ללורנצו המפואר ולאשתו חמורת הסבר קלריצ'ה אורסיני, ואף שתפקיד ממשיך השושלת יועד לבן אחר, עם מותו של לורנצו תפס פיירו, שזכה לכינוי "חסר המזל", את השלטון. כפי שניתן להבין מהכינוי שדבק בו, הוא לא זכה להצלחה מסחררת ותוך שנתיים סולק מהעיר ונשלח לגלות. קלריצ'ה אורסיני (מימין) פיירו חסר המזל (משמאל) תוך זמן קצר מחק פיירו את אידיאל השלום והשלווה שטיפח אביו במשך זמן רב, ולשלטון עלה אדם שנוא: אלסנדרו לבית מדיצ'י, שמונה אישית על ידי האפיפיור קלמנס השביעי (גם הוא בן המשפחה). אך אלסנדרו נתפס כדיקטטור, ומשום כך הוא נרצח על ידי בן דודו לורנצאצ'ו, שתכנן להשתלט על העיר. כך למעשה נכרת הענף הראשון והמרכזי של משפחת דה מדיצ'י, והשלטון עבר לידיו של קוזימו הראשון לבית דה מדיצ'י, נינו של קוזימו הזקן, מייסד השושלת. אלסנדרו לבית מדיצ'י (מימין), האפיפיור קלמנס השביעי (משמאל) קוזימו הראשון היה בן 18 בלבד כאשר מצא את עצמו עומד בראשה של אחת הערים החשובות בעולם באותה התקופה, אך הגיל לא היה לו למכשול. חכם, מוכשר וכריזמטי להפליא, הוא הצליח לבסס את מעמדו ולהיפטר מאויביו במהירות מרשימה. הוא הגן במבצע צבאי על העיר מפני ניסיונות פלישה שארגנו מתנגדיו, ופעל להרחיב ולבסס את כוחה של פירנצה על ידי כך שריסק את כוחן של ערי המדינה שגבלו בה (כמו סיינה ופיזה). כמובן שהמנהיג המתוחכם ביסס את כוחו גם באמצעות בריתות פוליטיות דרך נישואין, ובשנת 1539 נשא לאישה את אלאונורה מטולדו, בתו של המשנה למלך נאפולי. בשנת 1569 זכה קוזימו הראשון לתואר דוכס טוסקנה. אלאונורה מטולדו ובנם ג'ובאני (מימין), קוזימו הראשון (משמאל) שושלת דה מדיצ'י המשיכה לשלוט במשך שנים רבות נוספות בטוסקנה ובפירנצה, ובזה אחר זה עלו על הכס שליטים ודוכסים מוכשרים יותר או פחות. ראוי לציון מיוחד הוא פרדיננדו הראשון, בנו של קוזימו הראשון, שהורה על בניית קפלת הנסיכים וקפלת מדיצ'י בעיר (אתר שלא כדאי לכם להחמיץ אם אתם מבקרים בפירנצה!). שליטת המשפחה בטוסקנה באה לסופה לאחר 400 שנות שלטון בשנת 1737, כאשר גורלה של הדוכסות נחרץ במהלך משא ומתן בין מלכי אירופה, וטוסקנה עברה לשליטת בית הבסבורג. השושלת עצמה נכרתה בשנת 1743, כאשר אנה מריה לואיזה דה מדיצ'י, בתם היחידה של קוזימו השלישי דוכס טוסקנה ומרגריט לואיז מאורלאן, נפטרה ללא יורשים. כמה עובדות מפתיעות על בני מדיצ'י... האם ידעתם שקוזימו הזקן דחה את הפרוייקט שהכין עבורו פיליפו ברונלסקי? בתחילת המאה ה-15 היה פיליפו ברונלסקי האדריכל הסלבריטאי הידוע מכולם, וכולם רצו שיתכנן עבורם מבנה בסגנונו הייחודי. אבל טעמו של קוזימו הזקן היה אחר. כאשר הוא החליט לבנות את בית המשפחה (פאלאצו מדיצ'י) הוא העדיף את העיצוב הצנוע והרציני יותר שהציע האדריכל מיקלוצו, על פני העיצוב המפואר והדרמטי שהציע ברונלסקי. מיותר לציין שברונלסקי נעלב עד עמקי נשמתו... שני בני מדיצ'י הפכו לאפיפיורים! אם היה לכם ספק כלשהו בנוגע לעוצמת כוחם של בני מדיצ'י, העובדה ששני בנים מהשושלת הגיעו לתפקיד הפוליטי והדתי הבכיר מכולם, תמחוק בוודאי את כל הספקות. מטרתם של בני מדיצ'י היה להרחיב את כוחם ולהגיע עד לרומא, ובכך הם הצליחו. גם בנו של לורנצו המפואר, וגם בן דודו, הפכו שניהם לאפיפיורים רבי השפעה. המדען הידוע גלילאו גלילאי שימש כמורה בבית מדיצ'י הפיזיקאי והאסטרונום היה המורה הפרטי של קוזימו השני, ואף הקדיש לתלמידו הצעיר את ארבעת ירחי כוכב הלכת צדק. אביו של קוזימו הראשון השליך אותו מהחלון ג'ובאני דלה בנדה נרה, אביו של קוזימו הראשון, רצה לבדוק אם בנו חסין ועמיד באופיו, ומוכן לתפוס את השלטון. השיטה שבה בחר היתה להשליך את בנו מהחלון. קוזימו הצעיר שרד, והוכיח כפי הנראה שהוא קורץ מהחומר המתאים לשמש כשליט טוסקנה. שתי נשים משושלת מדיצ'י הפכו למלכות צרפת קתרינה דה מדיצ'י ומריה דה מדיצ'י נישאו שתיהן למלכים: קתרינה התחתנה עם הנרי השני, ואילו מריה התחתנה עם הנרי הרביעי. הגעתן של הנשים לחצר המלוכה בצרפת יצרה טלטלות רבות, והן הביאו עימן לצרפת מנהגים רבים וחדשניים כמו מאכלים חדשים עבור הצרפתים, וביניהם גם גלידה. סמל שושלת מדיצ'י הוא שישה כדורים בכל מקום בפירנצה, וגם בערים נוספות בטוסקנה שהיו תחת שליטת השושלת, אפשר עדיין למצוא את סמל המשפחה: חמישה כדורים אדומים וכדור אחד כחול שעליו מצויירים פרחי השושן הצחור. שלל גרסאות נפוצו עם השנים בנוגע לסמל המשפחה: יש הטוענים שהכדורים מסמלים את משלח ידה של השושלת (בנקאות) ויש הטוענים שמדובר בכדורי תרופות, שכן בתחילה עסקו בני מדיצ'י ברפואה ורוקחות. נשאיר להיסטוריונים את הוויכוחים בדבר ההסבר האמיתי...

איך הפך רכב זעיר ומינימליסטי ללהיט שכבש את ליבם של האיטלקים? ומה יש בה, במכונית הידועה בכינוי "לה צ'ינקווצ'נטו", שגרם למיליוני מעריצים להתאהב? קרלו דה סנטיס, אספן נלהב, יצא בעקבות סיפורה של המכונית האיטלקית הידועה ביותר, ששינתה את פני ארץ המגף חלום שהפך למציאות כאשר נוסדה חברת פיאט (FIAT) ביולי 1899 בעיר טורינו שבצפון איטליה, הבהיר ג'ובאני אניילי (Giovanni Agnelli), אביה המיתולוגי של החברה, מה תהיה בעיניו הדרך להצלחה. לדעתו של אניילי, קצין לשעבר בחיל הפרשים, אם פיאט רוצה לכבוש את השוק עליה למצוא דרך לייצר אוטו בעל מאפיינים אחידים וסטנדרטיים, ולצמצם למינימום את הניסויים היצירתיים. אניילי צדק, כמובן. עקרונות הפשטות שבאחידות והייצור הסדרתי הם שהינחו גם את הנרי פורד, בארצות הברית, שעבר ממילים למעשים והצליח לייצר את כלי הרכב שלו כבר בשנת 1903. אך לחברה החדשנית מטורינו נדרשו עוד עשורים רבים לפני שהצליחה ליישם את רעיונותיו של אניילי, ולמכור לקהל האיטלקי מוצר שהיה עבורו בלתי מוכר ולמעשה גם לחלוטין בלתי מובן: המכונית. הפיאט 500, המוכרת לרוב בכינוי "צ'ינקווצ'נטו" היא אמנם הידועה ביותר, אך היא איננה מכונית המיני הראשונה שייצרה החברה. הכבוד הזה שמור למכונית הפיאט טופולינו (Topolino), "עכברון" באיטלקית, עם נפח מנוע של 560 סמ"ק, שיצאה משערי המפעל בשנת 1936. יש לזכור שבאותם הימים רכב היה זכות יתר השמורה למעטים שיכלו להרשות אותו לעצמם. ועדיין, בקרב אותם מעטים, המכונית זכתה להצלחה גדולה, ויצאו לה מספר גרסאות: 500A, 500B, ו-500C. גודלן המינימלי של המכוניות היה חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית החברה: ג'ובאני אניילי ידע שעל מנת להגדיל את המכירות, על פיאט לייצר מכוניות קטנות ונגישות לקהל, והמשבר הכלכלי החריף של שנת 1929 רק חיזק עמדה זו. הבום הכלכלי הגדול שלאחר מלחמת העולם השנייה לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה בערה מרוב רצון להתחיל מחדש ולצמוח. באותם ימים נבנתה המדינה מחדש, ואלפי הזדמנויות חדשות נפתחו. הבום הכלכלי דחף את מעצבי פיאט ליצור מודל חדש של אוטו בעל נפח מנוע קטן אף יותר מזה של הטופולינו, שיתאים למספר גדול ככל האפשר של אנשים. למעשה, תוכננה הצ'ינקווצ'נטו כמעין גרסה על ארבעה גלגלים של כלי תחבורה דו-גלגלי מיתולוגי: הווספה. הפיאט 500 תוכננה כמכונית להמונים, ובזכות גודלה הקומפקטי, ובזכות מחירה הנמוך שהתאים גם לאוכלוסייה שהתאוששה מנזקי המלחמה, הפכה המכונית ללהיט. כך למעשה נולדה בשנת 1957 הפיאט 500 החדשה (la nuova 500), שנקראה בשם זה על מנת להבדיל בינה ובין הטופולינו, שייצורה הופסק. כדי לחגוג את יציאתה לשוק של מכונית הצ'ינקווצ'נטו, ארגנה חברת פיאט תהלוכה בת 120 מכוניות, שיצאה ממיראפיורי (mirafiori), ממפעל החברה, וחצתה את מרכז העיר טורינו. התהלוכה תועדה ושודרה לקהל הרחב בזכות המצאה חדשה נוספת שהסעירה את הקהל באותם הימים: מצלמות הטלוויזיה. השילוב בין המכונית החדשה, ואמצעי תקשורת ההמונים שכבשו את המדינה, תרם ללידתו של מיתוס של ממש: כלי תחבורה אישי, קטן אבל יעיל, עם שתי דלתות בלבד, המתאים לשני מבוגרים ושני ילדים היושבים במושב האחורי. הבגאז' מוקם בחלקו הקדמי של הרכב, ולשם גם הוכנס הגלגל הרזרבי. בחלקו האחורי של הרכב מוקם מנוע שני צילינדרים בנפח 479 סמ"ק עם 13 כוחות סוס, שאפשרו לפיאט 500 להגיע למהירות של 85 קמ"ש. החלום האיטלקי זכה להתחלה מקרטעת ההצלחה, יש לדעת, לא היתה מיידית. האיבזור המינימליסטי והעיצוב הפשוט (ללא ציפוי כרום מבריק, בניגוד למכוניות אחרות ויקרות יותר שיצאו באותה התקופה) לא מצאו חן בעיני הציבור, ומספר ההזמנות שקיבל המפעל בקיץ 1957 היה נמוך באופן מדאיג. חברת פיאט נאלצה לפעול במהירות: צוות המהנדסים והמעצבים של החברה התכנס, וכבר בחודש אוקטובר התהדרה הצ'ינקווצ'נטו ב-15 כוחות סוס (במקום 13 כוחות סוס), לצד מספר שיפורים מכניים. בנוסף התווספו למכונית פרופילים מאלומיניום, מסגרת לפנסים האחוריים, כיסוי גלגלים מאלומיניום, וכיתוב על החלק האחורי: "הצ'ינקווצ'נטו החדשה" (nuova 500). חידוש נוסף, ומפתיע עבור התקופה, היו החלונות שניתן היה לפתוח בעזרת ידית מסתובבת (בניגוד לחלונות הטיפוסיים באותם הימים, שנפתחו ונסגרו בהזזה על מסילה). התוכנית הצליחה, והכותרת של עיתון פופולרי באותם הימים הגדירה במשפט אחד את זהותה של הצ'ינקווצ'נטו: "הפיאט 500 החדשה היא יעילה ביותר, ותוכל להגשים את חלומם של כל האיטלקים". מאז אותה גרסה ראשונה של הצ'ינקווצ'נטו, מודלים רבים נוספים פלשו לרחובות איטליה ושאר אירופה, עד שנת 1975, כאשר המכונית האחרונה בסדרה – R500 – יצאה מפס הייצור במפעל פיאט בסיציליה. זו היתה המכונית מספר 3,432,226 שיוצרה – הצלחה מסחררת לכל הדעות. מי האמין, 18 שנה קודם לכן, כאשר המכונית הפיאט 500 הראשונה יצאה משערי המפעל בטורינו בשנת 1957, שפיאט תצליח למכור כמעט 3.5 מיליון מכוניות צ'ינקווצ'נטו? קטן קטן, אבל לפנייך המכונית הזעירה, קטנה בהרבה מהמקובל בתעשיית הרכב, זכתה להצלחה עצומה מכיוון שהיא ענתה על צורך קונקרטי של ציבור שלפתע היתה לו את היכולת הכלכלית לרכוש רכב, גם אם קטן. הפועל, עובד המשרד, הסטודנט – הם כולם היו זקוקים לאפשרות לנוע ממקום למקום, לבדם או עם בני משפחה, וחיפשו רכב פרקטי ומשתלם כלכלית שמתאים במיוחד לנהיגה בערים. הפיאט 500 התאימה במיוחד גם לבני זוג, שרצו לצאת למסע קטן, עם מזוודה קשורה לגגון, ולמעשה זוגות רבים באיטליה בשנות ה-60 וה-70 נהגו לצאת לירח הדבש שלהם על גבי הפיאט 500 הקטנטנה, ולחצות בעזרתה את איטליה ואת אירופה. הם יצאו לדרך מפירנצה ומרומא, מבארי וממילאנו, וחצו את הכבישים עד לוונציה, פריז או מדריד. העולם, עבורם, היה חופשי ופתוח, וההרפתקה חיכתה מעבר לפינה. חברת פיאט, מצידה, ניהלה קמפיינים מצליחים לקידום הרכב, והציעה גם לסטודנטים אפשרות פריסה לתשלומים, קונספט שבעבר היה נפוץ הרבה פחות מאשר היום. כך, הפכה מכונית הצ'ינקווצ'נטו לחפץ נחשק ונערץ: בקרב הצעירים, בקרב הנשים (שהחלו לראשונה להוציא רישיונות נהיגה ונהנו מעצמאות שקודם נמנעה מהן), ובקרב משפחות עם ילדים צעירים שנהנו לקפוץ בהתלהבות על המושב האחורי (באותם הימים חגורות בטיחות היו קונספט בלתי מוכר...). הפיאט 500 הפכה לסימן המזוהה ביותר עם ימיה הראשונים של המכונית המשפחתית באיטליה, והחידוש היה כובש ומסחרר. כובשים את העולם על גבי מכונית זעירה מי שלא ראה מעולם מכונית צ'ינקווצ'נטו במו עיניו, יתקשה להבין עד כמה המכונית קטנה. אורכה, למשל, הוא 2.97 מטרים בלבד, כך שמדובר על מכונית קטנה יותר ממכונית הסמארט, אבל בניגוד אליה, לצ'ינקווצ'נטו יש ארבעה מושבים! משקלה של המכונית עמד על פחות מ-500 קילוגרמים (לשם השוואה, מכונית ממוצעת היום שוקלת לפחות טון וחצי). אין ספק שכאשר החליטו בחברת פיאט לעצב מכונית עירונית במידות צנועות שתתאים לכולם, הם התכוונו לכך באמת. את ההצלחה חייבים בחברה בין היתר לעיצוב הגאוני של דנטה ג'אקוזה (Dante Giacosa), מהנדס ומעצב רכבים, שגם זכה בפרס נחשב על עבודתו. גודלה המינימלי של המכונית שירת גם תפקיד חשוב: בזכות המידות הצנועות, ובזכות השימוש בגג נפתח (מבד, לא מתכת) הצליחה פיאט לצמצם למינימום את השימוש בחומרי גלם יקרים כמו מתכת, ולהוריד למינימום את משקל המכונית. עבורנו, בני הדור שלי, האיטלקים שגדלו בשנות ה-60 וה-70, הצ'ינקווצ'נטו הייתה הרבה יותר מאשר אמצעי התחבורה. היא פתחה בפנינו את העולם. בעזרתה טיילנו לכל אורך ארץ המגף וגם בחו"ל, השארנו מאחורינו את הדאגות והמשימות, ויצאנו לחיות את החיים. היינו יוצאים לדרך, בקיץ לרוב, עם תוכנית מגובשת (פחות או יותר...). תכננו תמיד להגיע ליעד מסויים, אבל לאורך הדרך התוכניות השתנו, והמסע עצמו הפך לחווייה המרכזית. ואם לא מצאנו מלון שהתאים לתקציב (המינימלי) שלנו, הפיתרון היה פשוט: ישנו באוטו, כמובן! שהרי ב"צ'ינקווינה" (Cinquina) – כך כינינו את המכונית, והגינו את השם באותה מידה של חיבה ורוך שבהם הגינו את שמה של אהובתנו – אפשר היה גם לישון. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 שחררה פיאט לשוק את גרסת F ו-Lשל הצ'ינקווצ'נטו, ובין השיפורים שהכניסה למודל התווספו גם מושבים שניתן היה להשעין אחורה. הבעיה היחידה היתה שבאמצע, בין שני הכסאות, היה מוט ההילוכים... לצ'ינקווצ'נטו לא היה חסר כלום: בחודשי החורף לחצנו על מוט קטן מתחת למושב האחורי והאוטו חומם ישירות בעזרת חום המנוע. ובקיץ, כשרצינו, פתחנו את הגג הנפתח ואווררנו את הרכב. ואם אתם חושבים לעצמכם – אבל בוודאי הרוח הייתה מוגזמת... ובכן, לא. משום שהצ'ינקווצ'נטו ממילא לא הגיעה למהירות גבוהה יותר מאשר 85 קמ"ש... העיצוב היה נהדר, עם כיסים יעודיים למשקפיים ולסיגריות ולקלטות המוזיקה כמובן, שאף פעם לא חסרו במכוניות של הצעירים באותם הימים. למעשה, הרדיו-טייפ כיכב במקום הראשון ברשימת האביזרים שאפשר היה להוסיף לפיאט 500. הפיאט 500 היתה המכונית שלימדה, למעשה, דור שלם של איטלקים לנהוג, להחליף הילוך ולהאיץ את המכונית עד קצה היכולת, בלב שדהר מהתרגשות. לא פעם ולא פעמיים ערכנו מרוצים מאולתרים, כדי לראות מי מצליח להאיץ ולטוס מהר יותר בצ'ינקווצ'נטו שלו. העולם משתנה, ויחד עימו גם המודלים החדשים של מכונית הצ'ינקווצ'נטו לאורך השנים יוצרו דגמים שונים על ידי החברה הטורינזית (עד היום טורינו מזוהה באופן מוחלט עם חברת פיאט, ופיאט מזוהה עם העיר טורינו), אך המרכב והמנוע הדו-צילינדרי שמרו על נאמנות מלאה למאפיינים המקוריים. בין היתר יצאה לשוק הצ'ינקווצ'נטו בגרסה משפחתית (סטיישן) – דגם שנקרא בשם "ג'ארדיניירה" (Giardiniera). זו היתה מכונית שיועדה בעיקר לסוחרים שהיו זקוקים למקום רב יותר, אבל גם עבור משפחות מרובות ילדים שלא יכלו להרשות לעצמם רכב יקר יותר. בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים השתנתה החברה האיטלקית במהירות: מכשירי חשמל כמו מקרר וטלוויזיה הפכו לפריט נפוץ בבתים, והמודרניזציה דחפה את הקהל לרכוש עוד ועוד מוצרים חדשניים. גם הטעם ברכבים השתנה ונעשה מודרני יותר, ואיטלקים רבים חיפשו רכבים מתוחכמים למראה, וכבר לא הזדהו עם הרכבים הפשוטים והספרטניים כמו הצ'ינקווצ'נטו המסורתית. לכן החליטה פיאט להציע בשנת 1969 שני מודלים נוספים של הרכב, עבור שני סוגים שונים של לקוחות: 500F, ולצידו גם מודל יוקרתי יותר, בשם 500L (האות L יצגה את המילה lusso, כלומר יוקרה באיטלקית), עם אבזור מתוחכם ועשיר יותר, לפי האופנה של אותם הימים. וההצלחה נמשכה: בשנת 1970 ייצרה החברה 380,000 מכוניות צ'ינקווצ'נטו מידי שנה, ואף פתחה שני מפעלים נוספים: בעיר דזיו Desio, ובעיר טרמיני אימרזה Termini Imerese שבסיציליה. המהירות שבה התפתח שוק הרכב בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים העמידה את חברת פיאט בפני דילמה נוספת: האם להפסיק את קו הייצור של המכונית הזולה והפרקטית, או להשקיע כספים רבים ולשדרג שוב את המודל כדי לעמוד בקצב? ההחלטה שהתקבלה היתה להציע לקהל מכונית חדשה, גדולה ומודרנית מעט יותר – הפיאט 126, מבלי לנטוש לגמרי את הפיאט 500. במקביל, החלה פיאט לייצר את הפיאט 500R, הגרסה האחרונה בסדרה, ותשומת ליבם של מעצבי החברה הוקדשה במקרה הזה בעיקר לביצועים הטכניים ופחות לעיצוב המרכב. המכונית יצאה לשוק בשנת 1975, והתפארה בנפח מנוע של 594 סמ"ק, ובמהירות מרבית של 100 קמ"ש. המיתוס הקטן-גדול של עולם הרכב האיטלקי הצ'ינקווצ'נטו, שרבים יכנו "המיתוס הקטן-גדול של עולם הרכב האיטלקי", מעולם לא נעלמה מכבישי ארץ המגף, ולמעשה היא עדיין קיימת במדינות רבות בעולם. היא אהובה על ידי אלו שהחזיקו בה כשהיו צעירים, והיא אהובה על ידי הצעירים היום, שרואים בה רכב אספנות חמוד וקל לנהיגה, למרות שחסרים בה כמובן כל החידושים הטכנולוגיים שאפשר למצוא ברכבים המודרניים. למעשה, זהו רכב האספנות המבוקש והאהוב ביותר באיטליה ובאירופה, ומועדני מעריצים רבים המוקדשים לפיאט 500, הצ'ינקווצ'נטו המיתולוגית, פועלים בכל העולם. אחד הגדולים והחשובים שבהם נמצא בעיירה גארלנדה (Garlenda) שבמחוז ליגוריה – הוא נוסד בשנת 1984, ומונה כיום למעלה מ- 20,000 חברים מאיטליה ומרחבי אירופה, כולם בעלים של מכונית פיאט 500, כמובן. המועדון מקיים גם מפגשים של אספני צ'ינקווצ'נטו, ואם במקרה אתם צפויים לבקר באיטליה בזמן שנערך כנס שכזה, תוכלו להגיע למקום המפגש ולראות מאות מכוניות נהדרות. תמונות ממפגשי מועדון מעריצי הצ'ינקווצ'נטו - צילומים: קרלו דה סנטיס כותב שורות אלה היה הבעלים הגאה של לא פחות מארבע מכוניות צ'ינקווצ'נטו לאורך השנים – האחרונה מביניהם היתה מודל L משנת 1970, בצבע בז', שנסעה במשך 52 שנה 95,000 ק"מ בלבד, כלומר פחות מ-2000 קילומטר בשנה, והיתה שמורה במצב מושלם. זו היתה רכישה מקרית אבל בלתי נמנעת. אספר לכם איך זה קרה, ואני בטוח שמעריצי הצ'ינקווצ'נטו האמיתיים יבינו מדוע לא יכולתי שלא לרכוש את הרכב... לפני כעשר שנים ישבתי כמו תמיד במשרדי מועדון רכבי האספנות. המשרד היה סגור לקהל, אך לפתע צלצול חד בפעמון הקפיץ אותי ממקומי. עוד לפני שהספקתי לענות, נשמע שוב הצלצול ואז שוב ושוב. רצתי עצבני מעט לדלת, תוהה מה קרה, וכשפתחתי אותה מצאתי מולי להפתעתי גברת מבוגרת למדיי, בגובה לא יותר ממטר וחצי, שהציגה את עצמה כחברה ותיקה במועדון הזקוקה למידע בדחיפות. ניסיונותיי להסביר לה שאנחנו סגורים היו חסרי טעם... הגברת התעקשה! ובסופו של דבר פתחתי את הדלת לרווחה והובלתי אותה פנימה. הבעיה, היא הסבירה מיד כשהתיישבה, נוגעת לצ'ינקווצ'נטו שלה. לאחרונה מלאו לגברת 92 שנה, ובמשרד הרישוי סירבו לחדש לה את הרישיון. כעת, היא הייתה מודאגת בנוגע לגורלה של המכונית האהובה שלה. "אני רוצה שהיא תעבור לידיו של מישהו שיאהב אותה ויטפל בה כמו שאני טיפלתי בה במשך 40 שנה", היא אמרה בדמעות. "היא לא יכולה להגיע לידיו של איזה סוחר מכוניות חסר מצפון!" התברר שהגברת לואיג'ינה אמנם טיילה במשך 92 שנותיה בכל רחבי העולם, אבל את מכונית הפיאט 500 שלה היא שמרה רק לנסיעות קצרות בתוך העיר, מה שהסביר כיצד המכונית נשמרה במצב כה מושלם. איך יכולתי לסרב? וכך הפכתי לבעלים של מכונית צ'ינקווצ'נטו נוספת, המכונית של הגברת לואיג'ינה. פיאט 500 – תעודת זהות: למכונית הפיאט 500 החדשה (מודל 1957) יש מנוע דו-צילינדרי, בנפח 479 סמ"ק, והיא מגיעה למהירות מקסימלית של 85 קמ"ש. היא מופעלת באמצעות ידית התנעה הממוקמת על הריצפה, ומתגאה במערכת הנעה אחורית, תיבת ארבעה הילוכים + רוורס, ובלמי תוף על כל ארבעת הגלגלים. למכוניות הפיאט 500L ו-500F יש מנוע בנפח 499.5 סמ"ק, והן מגיעות למהירות מקסימלית של 95 קמ"ש. לגרסה האחרונה בסדרה, פיאט R יש מנוע בנפח 594 סמ"ק, והיא מגיעה למהירות 100 קמ"ש. מכונית הפיאט 500 – מודל 2007 בשנת 2007, בדיוק 50 שנה לאחר הופעת הבכורה של מכונית הצ'ינקווצ'נטו הידועה, הוציאה חברת פיאט (המהווה כיום חלק מקבוצת STELLANTIS) דגם חדש של המכונית המיתולוגית לשוק. הטכנולוגיה והאלקטרוניקה המודרניות, שהשתלטו על עולם הרכבים, מאפיינות כמובן גם את הגירסה המחודשת של הפיאט 500, כך שאי אפשר באמת להשוות בין הדגם המקורי לדגם הנוכחי. אך מבחינה עיצובית הסגנון הוא דומה, ועדיין מדובר על מכונית עירונית, גם אם עברה התאמות שונות על מנת שתתקבל בקרב הקהל של שנות ה-2000. המראה הוא מעוגל, מעט רטרו, בעיצוב שמייעד את המכונית החדשה להצלחה דומה לזו שזכתה לה "האם הקדמונית" – הפיאט 500 המקורית. זהו רכב שפונה לקהל של צעירים וגם לצעירים קצת פחות, שיתאהבו במראה המיוחד ובמפרט המתקדם. כמובן שהיכולות של הצ'ינקווצ'נטו החדשה רחוקות מרחק שנות אור מאלו של הדגם המקורי – עם מנוע 1.2, 1.3 ו-1.4, הצתה אלקטרונית, בלמי דיסק ושאר מאפיינים הנחשבים סטנדרטיים בשוק הרכב הנוכחי, מצליחה הפיאט 500 החדשה להתחרות במכוניות עכשוויות, אך מתרחקת, כמובן, מהמכונית המקורית.

יפתיע אתכם לדעת ששורשי הסטורי נטועים באיטליה הפשיסטית של קדם מלחמת העולם השנייה תחת שלטונו של הרודן בניטו מוסוליני? איך קשורים במאי הקולנוע פדריקו פליני והסופר גוסטב פלובר לפָּפָּרַאצִי שאורבים לסלבס בשביל תמונה? כזכור, מוסוליני, כחלק מהאידיאולוגיה הפשיסטית פעל בכל דרך לקדם את הלאומיות האיטלקית, אך כאדם הוא היה, בין השאר, חובב קולנוע והעריץ כוכבות קולנוע. ידוע כי שלח מכתבי אהבה רבים ואף מספר הצעות נישואין לשחקנית אניטה פייג' כוכבת הוליוודית בסרטים אילמים בשנות ה-20 שנחשבה לפנים היפות של הוליווד באותה התקופה. כשתעשיית הקולנוע העולמית החלה להתפתח מוסוליני זיהה והבין את הפוטנציאל הרגשי הטמון בה ועמו גם את כוח התעמולה הגדול. הזדמנות נקרתה לפתחו, בשנת 1935 שריפה כילתה את אולפני הקולנוע של רומא, ובעקבותיה הורה מוסוליני על בניית עיר הקולנוע הגדולה באירופה בתוך רומא, צ'ינצ'יטה (Cinecittà). הקומפלקס נבנה ואף הופקו בו כמה סרטים לאומיים בינונים, אבל אז התחילה מלחמת העולם השנייה ובמהלכה הופצץ המתחם על ידי בעלות הברית ונהרס. לאחר המלחמה שימש המקום כמחנה פליטים. עם סילוקו של מוסוליני מהשלטון וסיום המלחמה, החלו היוצרים שייסדו את הזרם הנאו-ריאלסטי של הקולנוע האיטלקי לצלם סרטים על חיי היומיום ברומא שלאחר המלחמה, במאים עולים כמו רוסליני ודה סיקה זכו להצלחה בינלאומית מה שהפך את איטליה מחדש למרכז חשוב של יצירה קולנועית. טריילר לסרט "גונבי האופניים" (1948) - ויטוריו דה סיקה, רומא לאחר המלחמה, נאו-ריאליזם איטלקי במיטבו ההצלחה גרמה להחייאתו של פרויקט עיר הסרטים ההרוס, והוליווד נמשכה אל רומא כמו דבורה אל ערוגה פורחת. הפקות הוליוודיות רבות צולמו ברומא אם כן: קוו ואדיס, חופשה ברומא, בן חור, קליאופטרה ועוד... בזכות המתחם הגדול, העלויות הזולות (הפליטים שימשו כניצבים בהפקות) וכמובן הקסם של עיר הנצח רומא. רבים מהסרטים שהופקו היו לשוברי קופות והניבו הכנסות גדולות. אך למרבה האירוניה חוק שחוקק באיטליה אסר על הוצאת הרווחים מאותן הפקות מאיטליה, לחברות הסרטים לא נותרה ברירה אלא להשקיע את הכספים בהפקות איטלקיות חדשות נוספות, וכך החלה לה תקופה אגדית בתולדות הקולנוע שהוגדרה על ידי מגזין "טיים" כ- "הוליווד על הטיבר". כוכבי הקולנוע נהרו אל רומא כדבר שבשגרה: אליזבט טיילור, בריז'יט בארדו, גרייס קלי, סופיה לורן, אודרי הפבורן, קלינט איסטווד, כל אלה ורבים אחרים שהו באופן קבוע ברומא לצורך צילומים, ויה ונטו היה אחד הרחובות הכי זוהרים בעולם בשנות ה-50 וה-60. אך לא הכל היה נוצץ בשנים שלאחר המלחמה, עבודה לא הייתה בנמצא, ואלתור היה מחויב המציאות. השקעה במצלמה הסתברה כעסק משתלם הרי התיירים שביקרו ברומא הביאו עמם מזומנים ורצו להצטלם ליד המקומות המפורסמים, היו כמה בחורים שהגדילו ראש ולא הסתפקו בתייר הממוצע הם הלכו על הכסף הגדול וצילמו את הסלבס שטיילו להם ברחובות רומא. אחד מאותם צלמים היה טאצ'יו סקיירולי שהיה ידוע גם בכינוי "השועל של ויה ונטו", ב- 5 בנובמבר 1958 טאציו נכנס למסעדה ברובע טרסטוורה בשם "רוגנטינו" שם נערכה מסיבה בהשתתפות שחקנים מפורסמים, השחקנית אניטה אקברג (דולצ'ה ויטה) חלצה את נעליה במהלך המסיבה והחלה לרקוד יחפה לצלילי מוזיקת ג'אז שהתנגנה במקום, ואז בלי סיבה ממשית, אורחת אחרת הורידה את החזייה ורקדה טופלס בפני האורחים. טאצ'יו היה שם לצלם. למחרת בבוקר כל העיתונים הגדולים באיטליה דיווחו על האירוע, אפילו הניו-יורק טיימס דיווח על המסיבה. והנה לכם אירוע הפפראצי הראשון... טאצ'יו ואחרים כמוהו הבינו מיד כמה משתלם הדבר, הם החלו להסתתר ולעקוב אחר הסלבס ולספק תמונות מעניינות, אם הם לא היו מוצאים כאלה הם היו מייצרים את החדשות על ידי פרובוקציות, וזה עבד. ואז קרה משהו ששינה את הכל עד היום משהו שהגדיר את התופעה שאנו מכנים עד היום פפראצי. "עכשיו אנחנו צריכים לתת לצלם הזה שם למופת כי השם הנכון עוזר מאוד ומעיד שהדמות "תחיה". הזיקה הסמנטית הזו בין הדמויות לשמותיהן גרמה לפלובר לייאוש, שלקח לו שנתיים למצוא את שמה של מאדאם בובארי, אמה. עבור הצלם הזה לא ידענו מה להמציא: עד שבפתיחה אקראית של ספר של ג'ורג' גסינג שכותרתו "By the Ionian Sea", מצאנו שם יוקרתי: "פפראצו". הצלם ייקרא פפראצו. הוא לעולם לא יידע שהוא נושא את שמו המכובד של מלונאי קלברי, שעליו מדבר גסינג בהכרת תודה והערצה. אבל לשמות יש גורל משלהם". אניו פלאיאנו תסריטאי הסרט "דולצ'ה ויטה" דמות הפפראצו בסרט "לה דולצ'ה ויטה" שחקן: אנזו צ'רוזיקו, שחקנים ראשיים: מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג בדיעבד אנחנו יודעים היום שפדריקו פליני הבמאי הנודע, כהכנה לסרטו "דולצ'ה ויטה" יצר קשר שנה קודם לכן עם טאצ'יו מיודענו הצלם, פליני ניסה לאסוף ממנו סיפורים על מנת לאפיין את דמות הצלם בסרט. הסרט עצמו "לה דולצ'ה ויטה" הוגדר לפי הניו-יורק טיימס כ"אחד הסרטים האירופיים הנצפים והמהוללים ביותר של שנות השישים" והוא אכן מנציח את תקופת, "הוליווד על הטיבר", כמו כן הוא מגדיר ומכניס לתודעה שלנו את השם פפראצו, הגייתה של המילה עם האות יוד בסופה בהטיית רבים "פפראצי" זו המילה בה אנו עושים שימוש עד היום. טריילר לסרט "דולצ'ה ויטה" הגדיר את המילה פפראצי שבה אנו עושים שימוש עד היום כשאנו צופים בסטורי של סלב אנו יודעים שאותו סלב משתף אותנו במה שהוא בוחר, אותן תמונות עליהן הוא חשב וערך מראש, הוא משתף פעולה עם המדיה ומעצב מולנו את תדמיתו היפה. פפראצי עושים בדיוק את ההפך הם מביאים אלינו את אותם רגעים בהם הסלב נראה כאחד העם, אותם רגעים שהוא לא מעוניין שנראה, במין דחף מציצני טבעי, גם אם לא חינני, אנו נהנים לדחוף לשם את אפנו. אנחנו מעוניינים להביט הישר אל החיים הפרטיים ולראות דווקא דרך הפגמים של האישה או הגבר שזכו לפרסום, כך אנחנו מצליחים ליצור הזדהות גדולה יותר עם אותה אישיות סלבריטאית.

כשהוא לא עושה סטיילינג למגזיני אופנה, מלווה את הזמרים הכי חמים באיטליה ומלביש את הכוכבים בפסטיבל קאן, עסוק ניקולו צ'ריוני במותג החדש שלו, NICK. אבל יש לצ'ריוני צד נוסף: מעטים יודעים על הקשר העמוק שלו לישראל, ועל לימודי הקבלה בהם הוא מעמיק מזה כמעט 20 שנה. בראיון מיוחד לאתר באיטליה מדבר צ'ריוני בפתיחות על האופן שבו השפיעה הקבלה על חייו. ואם תשאלו אותו, זה כלל לא מקרי שילדיו נולדו בט"ו באב... לא פשוט לתפוס לשיחה את ניקולו צ'ריוני (Nicolò Cerioni), אחד הסטייליסטים המצליחים באיטליה. יום אחד הוא עסוק בצילומי שער לוואניטי פייר, ולמחרת הוא עמוס עד האוזניים על גבי הסט של אחד מהוידאוקליפים שבהם הוא מעורב. כאשר אנחנו מצליחים סוף סוף לדבר, הוא בדיוק נוהג בחזרה מפסטיבל קאן, לשם הוזעק כדי להלביש את הכוכבים האיטלקיים. "על הנייר, אני סטייליסט של סלבריטאים. בפועל אני מגדיר את עצמי כ: CREATIVE, בעיקר בעולם המוזיקה. אפשר לומר ש-99% מהאנשים שאני עובד איתם הם מוזיקאים, ועוד אחוז אחד שחקנים, כמו לדוגמה פיירפרנצס'קו פאבינו (Pierfrancesco Favino)", מסביר צ'ריוני. כיאה למישהו שעובד בתעשייה מזה זמן רב, הוא זהיר ודיפלומטי מאד כשזה מגיע ללקוחות שלו, במיוחד הידועים שבהם. אבל בשנים האחרונות חתום צ'ריוני על המראה כבוש הכותרות של כוכבים רבים מהגל החדש האיטלקי, וביניהם מאנסקין (Maneskin) ואקילה לאורו. הוא עבד בתוכניות ריאליטי המוקדשות למוזיקה, כמו אקס פקטור, ושיתף פעולה במקרים רבים עם ענקי עיצוב כמו גוצ'י ודיור. שערי מגזינים נבחרים בהם צ'ריוני הסטייליסט - צילומים מתוך עמוד הפייסבוק צ'ריוני נולד בעיר קיארוואלה שבמחוז מארקה, וגדל בבית שהעריך אופנה וסטייל. אימו ניהלה את אחד הבוטיקים הנחשבים בעיר, שהצליח להזריק מידה לא מבוטלת של סטייל אלטרנטיבי לעיר הפריפריאלית והמנומנמת. הוא בוגר בית הספר לאופנה במילאנו, אך למרות שהעמיק את שורשיו בעולם האופנה, היה לו ברור מאז ומתמיד שנקודת המוצא לעבודתו היא המוזיקה. "הקשר עם עולם המוזיקה היה בשבילי משהו טוטאלי ואבסולוטי מהרגע הראשון, מאז שהייתי ילד", הוא מספר. "תמיד הקשבתי להמון מוזיקה, גם משום שההורים שלי הקשיבו למוזיקה כל הזמן, וגם משום שעבורי זה היה הכל: מקור להשראה, דרך לפרוק, משהו מעורר מחשבה, מסע של המחשבה... מעולם לא היה לי שום סוג של כישרון מוזיקלי, אבל אם תשאלי אותי מה הדבר החשוב ביותר בעולם, מה אסור שיחסר אף פעם, התשובה שלי תהיה: מוזיקה. המוזיקה ממלאת את התפקיד החשוב ביותר". האירוויזיון – פנטזיות פרועות וחופש אמיתי בשנת 2007 החל צ'ריוני לעבוד בערוץ MTV ולשתף פעולה עם חברות דיסקים, וטיפס מעלה עד שהגיע לעבוד בפסטיבל המוזיקה החשוב ביותר באיטליה – פסטיבל סן רמו. "עבדתי עם ג'ובאנוטי, אקילה לאורו, לאורה פאוזיני, זמרים מהגל החדש של המוזיקה האיטלקית כמו מדוזה, ואיל וולו... היה לי את הכבוד והמזל לעבוד עם אנשים שהאמינו בי, ולפגוש אנשים שאיפשרו לי לצמוח מבחינה מקצועית," הוא אומר. אחד משיתופי הפעולה הידועים ביותר שלו היה עם להקת מאנסקין (Maneskin), ועבורם הוא יצר סגנון מובחן ודרמטי ששיחק כמובן תפקיד בזכייה שלהם בפסטיבל סן רמו בשנת 2021 ובתשומת הלב הרבה שקיבלו. להקת מאנסקין בתלבושות שונות בעיצובו של צ'ריוני - צילומים: אינסטגרם במסגרת שיתופי הפעולה הרבים שלו עם אקילה לאורו (Achile Lauro), זמר איטלקי צעיר שהופיע גם הוא בפסטיבל סן רמו ולאחרונה גם באירווזיון, מרשה לעצמו צ'ריוני למתוח עוד יותר את הגבולות, וליצור מראה שנע בין רוק-גלאם לפופ-קאמפי שאי אפשר לפספס או להתעלם ממנו. ניכר שצ'ריוני נהנה מהחופש המוחלט שמאפשר לו לאורו, חופש לשבור את כל החוקים וליצור לוקים איקוניים שעוד יהדהדו שנים קדימה. במדינה שמרנית מבחינה חברתית וסגנונית כמו איטליה, לא פשוט למצוא מישהו כמו לאורו – מישהו שיסכים להתפרע ולמתוח את הגבולות, לשחק עם המתח ההומו-אירוטי שמתעורר על הבמה, להחצין את המיניות הפלואידית שלו ובאופן כללי לשחוט בשמחה ובששון פרות קדושות. צ'ריוני נהנה מכל הפרוייקטים בהם הוא מעורב, אך ברור שלאירוויזיון שמור מקום מיוחד בליבו. "עבורי, להיות סטייליסט באירוויזיון זו חוויה משמעותית ותענוג גדול. אני מעריץ גדול של האירוויזיון מאז ומתמיד, עבורי זו לא רק תחרות מוזיקלית, זה הרבה מעבר לזה – זו במה שעליה אפשר לראות את הכוח שיש באחדות, איך המוזיקה מחברת בין אנשים, ועד כמה זה יכול להיות יפה. עולם שזו כולנו סקרנים אחד לגבי השני, שבו כולנו מדברים בשפה משותפת". האחדות, מסביר צ'ריוני, צועדת יד ביד עם הכרה וזכויות. "כדאי לזכור שהאירוויזיון הוא מקום שבו אנשים דיברו על DIVERSITY וראו DIVERSITY על במה בתקופה שבה אף אחד עדיין לא הכיר את המונח הזה," הוא מציין. "הניצחון של דנה אינטרנשיונל היה רעידת אדמה, והיא היתה הנציגה של ישראל, ולא מדינה אחרת, וגם את זה חשוב לזכור. אנחנו מדברים כאן על תקופה שבה עדיין לא דיברו כמעט בכלל על נוכחות טרנסית ציבורית, או על זכויות הקהילה הלהטב"קית. האירוויזיון היה המבשר של תהליכים שונים – לא רק בעולם המוזיקה, אלא גם בתחום של זכויות אדם, כך שמבחינתי, האפשרות לעבוד באירוויזיון היתה כבוד גדול ואחריות גדולה. מה גם שזו במה שכל העיניים מופנות אליה – השנה צפו בגמר האירוויזיון 161 מיליון איש! זה המון! לחשוב שתוצרי העבודה שלי מופיעים על במה בסדר גודל כזה, זה דבר מרגש מאד. אני שמח מאד". לאורך השנים הופקד צ'ריוני על הסטיילינג של סדרת טלוויזיה האיטלקית מצליחה בנטפליקס (BABY), ופתח ביחד עם בן זוגו הארגנטינאי, הצלם לאנדרו אמדה (Leandro Emede), סטודיו בשם SUGARKANE. לאחרונה גם כיכבו השניים בקמפיין של אחת מרשתות העיצוב לבית הבולטות באיטליה – WESTWING, שם הציגו לראווה את ביתם המעוצב לעילא. הבחירה לשלב בקמפיין זוג גברים איננה תמיד מובנת מאליה במדינה כמו איטליה, אך עבור צ'ריוני מדובר היה במהלך טבעי, כמי שחשוב לו לקדם אקטיביזם פוליטי ושינוי חברתי באמצעות עבודתו. "כל מה שאנחנו עושים, משפיע. לטובה או לרעה. עם המילים שלנו, עם המעשים שלנו, הכל משפיע. ולכן, אם אנחנו יכולים לעשות משהו שישפיע לטובה, לא רק על אנשים כמונו אלא גם על הדור הבא, אני מרגיש שזו חובה לעשות את זה. לאפשר לאנשים להבין שכולנו אותו דבר". הסלבריטאים – כה יפים, כה מוכשרים, וכה מסובכים... ככל שגדל מספר שיתופי הפעולה של צ'ריוני, כך יצא לו לעבוד עם יותר ויותר כוכבים איטלקיים. כאשר הוא נשאל על חוויית העבודה עם היפים והמפורסמים, צ'ריוני מחייך ועונה בזהירות. "החווייה הזאת של לעבוד עם סלבריטאים היא יפה ומסובכת בו זמנית. יפה, כי יש לך הזדמנות להכיר ולעבוד עם אנשים מיוחדים מאד. יש להם אנרגיה מיוחדת, ניצוץ פנימי וטבעי, וזה מיוחד. מצד שני זה מסובך. משום שבתור אנשים מיוחדים, יש להם גם צרכים מיוחדים וספציפיים... וזה לא תמיד פשוט להצליח לענות על כל הדרישות שצצות. זו עבודה מאד פיזית, לא הכל נוצץ וקל, צריך לסחוב הרבה מאד תלבושות, לנוע ממקום למקום, לתכנן וגם לאלתר כשצריך". "עניין נוסף הוא שזו עבודה מאד פסיכולוגית. והמימד הפסיכולוגי הוא חשוב מאד. כי כשמדברים על בגדים, מדברים על העצמי של הבן האדם. על הזהות שלו, וזה תמיד נושא רגיש ועדין. לא קל להם לאנשים, בטח לסלבריטאים, לתת לאדם חיצוני להתערב באחד האלמנטים הפנימיים ביותר שלהם, בזהות שלהם". ברור לצ'ריוני שמבלי שיתנו לו לרוץ קדימה וליישם את רעיונותיו היצירתיים, לא יוכל להתקדם. גם בשל כך הוא שומר פינה חמה במיוחד בלב לאחד הזמרים המצליחים באיטליה – ג'ובאנוטי. "הוא היה האדם הראשון שעבדתי איתו ושהאמין בי, וכמובן שזו הייתה חווייה מעצבת. גדלתי הרבה בזכותו, ואני תמיד אוקיר לו תודה בזכות מה שהוא עשה עבורי". חיבור נפשי עמוק ומהדהד לתורת הקבלה ולישראל על רקע העיצובים הפרועים והמתריסים, וההתרוצצות על הבמות הנוצצות באיטליה, כמעט מפתיע לגלות שאחד ממקורות ההשראה החשובים ביותר עבור צ'ריוני הוא לימודי הקבלה, בהם החל באופן לא רשמי כבר לפני כ-20 שנה. "ההשראה, לדעתי, מגיעה מכל מקום. אני אומניבור, כל מה שמקיף אותי מזין אותי. אני ניזון מאמנות וקולנוע, סדרות טלוויזיה וסרטים, החל מפדרו אלמודובר שהיה מורה גדול מבחינתי וכלה בג'ויס קרול אוטס וסאראמאגו. וגם אומנים כמו מדונה, כמובן. היא הייתה מהפכנית, ואפשר לקרוא ולפענח את העבודה שלה בכמה רמות. על פניו מדובר על פופ וזהו, אבל מתחת יש שכבות נוספות ורבדים עמוקים יותר שצריך לפענח. אני יכול לתת לך מיליון שמות, אבל בסופו של דבר האומנות שמכה בך מגיעה ממיליון מקומות, הכל נוגע בך. ואני רוצה להיות פתוח, לאפשר לדברים להיכנס ולעצב אותי". "במקביל, תרבות הפופ היא אמנם ההשראה הגדולה ביותר שלי, אבל היא לא היחידה. המסעות שערכתי עיצבו אותי, ובאופן כללי אני מנסה להיות תמיד פתוח מאד. המורה הרוחנית שלי לימדה אותי שאחד הדברים שאנחנו צריכים לבקש מהבורא זה להיות תמיד מחוברים אליו, מחוברים אל האור, אל מקור ההשראה הנצחי, משום שבזכות החיבור הזה המתנות שאנחנו מקבלים, הברכות שאנחנו מקבלים לא מסתיימות לעולם". "הקבלה היא חלק חשוב מאד מהחיים שלי," הוא מספר. "התחלתי את המסלול הזה בתחילת שנות ה-2000, ובשנת 2007 התחלתי ללמוד בצורה מסודרת, עם המורה שלי רות בוהנה, ישראלית שגרה בתל אביב. אני מרגיש שכשהתחלתי את המסלול הזה, הוא הדהד בתוכי כמו אמת גדולה. זה נתן לי הרבה תשובות לשאלות ששאלתי, הרקע שלי הוא הרי נוצרי, גדלתי באיטליה, אבל הקבלה נתנה לי תשובות לשאלות ששאלתי על עצמי, על דברים שקרו מסביבי". "למעשה, אני מקווה לחזור בקרוב לישראל. כבר שלוש שנים שלא ביקרתי בישראל, והמדינה חסרה לי מאד. זה מקום שאני אוהב מאד, וחשוב לי מאד. לפני הקורונה הייתי מגיע מידי פעם ויוצא למסעות רוחניים עם המורה שלי, אבל מאז 2018 לא יצא לי להגיע. אני מתגעגע במיוחד לגליל, זה מקום מיוחד מאד בעיני, עם אנרגיה מיוחדת". למעשה צ'ריוני התאהב לא רק ברוחניות של הארץ, אלא גם באנשים עצמם. "אני רוצה לעבוד עם האמנים שלכם!" הוא מכריז בהתלהבות. "יש לכם אמנים מעולים, מלאים באנרגיה, נטע ברזילי כמובן, אבל אני זוכר גם ששמעתי שירים של עברי לידר, הוא עשה דיסקים מקסימים. אולי יום אחד... תקראו לי, אני אבוא!" החיבור לקבלה וליהדות קיבל אישור נוסף, כאשר נולדו לו ולבן זוגו שני ילדיהם, בלו (Blu) וליברו (Libero), שהגיעו לעולם ט"ו באב. "הם ילדי האהבה," הוא מספר בחיוך. "זו הייתה הרפתקאה בלילה ההוא. הם היו אמורים להיוולד בבוקר, אבל אני הסתכלתי על לוח השנה, ראיתי שבאותו הערב היה ערב ט"ו באב, ואמרתי ללאו – תאר לעצמך שהם לא יוולדו בבוקר אלא רק בערב, כשנכנס החג, בערב ט"ו באב. זה יהיה משהו מיוחד, לא? סימן יפה. והם ממש חיכו עד לשעות הערב, ורק אז הם נולדו. חגגנו ט"ו באב מלא באהבה... זה היה מיוחד מאד", הוא נזכר. העתיד הוא גלאם, והגיבורים זקוקים לשיריון! בימים אלה ממשיך צ'ריוני את עבודתו עם זמרים ויוצרים נוספים, אך במקביל מקדם את הבייבי החדש שלו, קולקצייה של עיצובים חד פעמיים המיועדים, לדבריו, לדמויות גדולות מהחיים. "הפרויקט נקרא NICK, ומדובר על ניסוי, למען האמת... אלה דברים שהם מאד פופ, נישה מאד ספציפית... פריטים מיוחדים מאד, אבל לא הייתי קורא לזה קוטור, אני לא עד כדי כך יומרני!" הוא צוחק. "אלה פריטים חד פעמיים, משהו שגורם לך להרגיש כמו גיבור שיוצא למלחמה, לאו דווקא מלחמה פיזית, כמובן, אלא מלחמה פציפיסטית. הייתי מגדיר אותם כשריון לאמיצים, בגד שאמור להפוך אותך לגיבור". "בנוסף, אני ממשיך לעבוד על הדברים הבאים, כמובן. אני תמיד רוצה לעשות עוד, דברים חשובים יותר, מרגשים יותר, יפים יותר, שמשאירים חותם. ואני מקווה שזה יקרה," הוא מסכם בחיוך.

פסטה בעבודת יד העשויה מבצק עם ארבעים חלמונים ושוקולדים נפלאים, יינות בעלי מוניטין בינלאומי (מישהו אמר בארולו?) ותבשילי בשר דשנים, גבינות איכותיות וקינוחים מסורתיים... הגיע הזמן לגלות את המטבח של פיימונטה! המנות והמטעמים של מחוז פיימונטה (Piemonte), הממוקם בצפון מערב איטליה, זוכים למעמד מיוחד בארץ המגף. לפני שנדון במנות עצמן, כדאי להקדים ולומר דבר אחד: הפטבח הפיימונטזי איננו בדיוק מטבח קליל... החיבה המקומית לפחמימות וחמאה, יינות כבדים ובעלי גוף וכמויות אינסופיות של בשר הופכת את התפריט המקומי לדשן ועשיר מאד באופיו. ועדיין, מדובר בקלאסיקות של המטבח האיטלקי. ואם יוצא לכם לבקר בפינה הקסומה הזאת של איטליה, כדאי לכם להתיישב במסעדה טיפוסית, לשחרר את החגורה, ולטעום כמה דברים. אבל מה כדאי לטעום? ומה כדאי להזמין במסעדות בטורינו וסביבותיה? המדריך שלפניכם יעשה לכם קצת סדר בבלגאן. התחילו לאמן כבר עכשיו את שרירי הקיבה לקראת הנסיעה, ובואו נצא לדרך! אניולוטי אל פלין אניולוטי אל פלין (Agnolotti al plin) הם מעין רביולי טיפוסיים למחוז. צורתם קטנה יותר מאשר רביולי מסורתיים, והם ממולאים בבשר. המונח "פלין" מגיע מגבעות לאנגה (Langhe), ומשמעות השם בדיאלקט המקומי היא "צביטה קטנה", בשל האופן שבו צובטים את הפסטה בין שתי אצבעות כדי לסגור את הרביולי. המילוי משתנה בהתאם לאזור, ויכול לכלול בשר בקר, חזיר או ארנב, או ירקות. פטריות כמהין מה יש בהן, בכמהין, שהופך אותן למאכל תאווה נחשק? ה- Tuber Magnatum tartufo d’Alba, המכונה לרוב בפשטות "פטריית כמהין לבנה" נחשבת ליקרה מכולן, ונפוצה מאד בעיר אלבה שבפיימונטה. פסטיבל הכמהין שנערך בעיר מידי שנה מושך עשרות אלפי מבקרים, ומחירי הכמהין מרקיעים שחקים: בעוד שקילו של כמהין שחורות יעלה "רק" 2500 יורו, כמהין לבנות נמכרות ב-5,000 יורו לקילוגרם, והמחיר לעיתים קרובות מטפס גבוה אף יותר. באנייה קאודה (Bagna Cauda) לא ברור למה זה כל כך טעים, אבל עובדתית הממרח הפשוט הזה, המוגש לשולחן בקערת טרקוטה ומתחמם מעל להבה קטנה, מחוסל תמיד במהירות ראויה לציון. שום, שמן זית ואנשובי – מתברר שזה כל מה שצריך כדי לכבוש את לב הסועדים... באנייטו (Bagnetto) הממרח הירוק (סלסה ורדה) שמוגש לעיתים קרובות לצד הבשר מבושל נקרא באנייט ורט (bagnet vert – מונח שהגיע מצרפת ועבר עיבוד קל לדיאלקט הפיימונטזי). בדומה לבאנייה קאודה, גם כאן המרכיבים הם פשוטים להפליא: שום, לחם שהושרה בחומץ בן יין, אנשובי, וכמות מכובדת של פטרוזיליה. בן דודו האדמדם של הממרח נקרא באנייט רוס (bagnet ross), והוא מורכב מעגבניות, שום ובצל, בעיקר. למתכון שלנו לסלסה ורדה, כאן. בשר, בשר, בשר חלק גדול מהתפריט הפיימונטזי מבוסס על בשר, והמקומיים מגלים חיבה בלתי מסורת לטרטר קצוץ, סטייקים מזנים איכותיים במיוחד של בקר שגדלים בהרי האלפים, ונקניקים מסורתיים. במקביל, המחוז ידוע בזכות תבשילי הבשר המסורתיים שלו, שעשויים לסקרן אתכם, או לזעזע אתכם... כמו מטבחים רבים אחרים באיטליה, רוב המנות כאן נולדו במטבחי האיכרים, שחיו בעוני ולמדו להשתמש בכל חלקי החיה, גם (ובעיקר) בחלקים הכי פחות מבוקשים שלה. כך נולדו מנות כמו רוטב ראגו העשוי חלקי פנים, פסטה במילוי שאריות בשר מבושל, ראגו העשוי בשר חמור, ומרק הקוצרים (מרק שהוגש לגברים בזמן הקציר, המבוסס על ציר קורקבנים ומועשר בפסטה זעירה). בכל מסעדה בפיימונטה תוכלו למצוא גם היום מנה עיקרית קלאסית בשם בוליטו מיסטו (bollito misto) – בשר המתבשל במים במשך כשעתיים. את המנה נהגו להכין האיכרים מבשרן של חיות משק זקנות, שכבר לא יכלו לעבוד בשדות ולכן הובלו לשחיטה. הבשר (לשון, כתף, רגליים) היה קשה וסיבי, וכדי לרכך אותו פיתחו עקרות הבית שיטות בישול ארוכות, שנותרו עד היום. עם השנים הפכה המנה שנולדה מתוך הכרח למנה ביתית אהובה, שאף הוגש באופן קבוע אל שולחנו של מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השני. צבעו של הבשר לא מעורר תאבון, בלשון המעטה, ולכן מקובל להגיש אותו עם אחד הרטבים החזקים והצבעוניים, ובמיוחד באנייט ורט. מנה פופולרית נוספת היא הפריטו מיסטו אלה פיימונטזה (fritto misto alla piemontese). גם המנה הזו מדגימה את שורשיו העניים של המטבח הפיימונטזי: לאחר השחיטה אף חלק מהחיה לא נזרק, ולכל דבר נמצא שימוש. את הפריטו מיסטו (ובתרגום מילולי: מטוגן מעורב) מכינים עם חלקי מוח וכבד, עצמות המלאות במוח עצם וכליות, שקדים ולעיתים גם ריאות או אשכים. ויטלו טונאטו (Vitello tonnato) בכל מסעדה בטורינו ובפיימונטה תמצאו את המנה הקלסאית הזאת – פרוסות דקות של בשר בקר, המוגש עם רוטב על בסיס טונה. הפיימונטזים משתמשים בנתח בעל אחוז שומן נמוך (וייסראטן, שייטל או פילה), ומשרים אותו מבעוד מועד ביין לבן המועשר בעשבי תיבול. לאחר הבישול פורסים את הבשר לפרוסות דקות, ויוצקים מעליהן רוטב הדומה למיונז, ומכיל חלמונים מבושלים, טונה משומרת וצלפים. היינות הטיפוסיים של פיימונטה – החל מבארולו וכלה בבארברה ורוארו מחוז פיימונטה נחשב לאחד ממחוזות ביין החשובים, האיכותיים והידועים באיטליה. ההיצע כאן הוא מסחרר: אפשרות אחת היא יינות קלים ופירותיים יותר, כמו הדולצ'טו ד'אלבה (Dolcetto d’Alba) המיוצר מענבי דולצ'טו ומלווה בהצלחה מנות ראשונות, ירקות ונקניקים. אפשרות מעניינת אף יותר היא יין הבארברה (Barbera), אחד היינות המועדפים עליי באזור. זהו יין מורכב יותר, בעל ניחוחות מפתים, שמתאים במיוחד לתפריט האזורי. וכמובן שחובה לטעום את היין המפורסם ביותר בפיימונטה, ולמעשה באיטליה כולה (רבים מכנים אותו מלך היינות ויין המלכים) – בארולו (Barolo), כמובן. מדובר על יין בעל גוף ורב עוצמה, המיוצר מענבי נביולו, ואך ורק ב-11 העיירות המורשות לייצר את הבארולו האמיתי. חובבי יין מכל העולם נוסעים במיוחד לאזור גבעות הלאנגה (Langhe) כדי לבקר ביקבים ידועים ולטעום את הבארולו ושאר יינות האזור. מחוז פיימונטה מתגאה גם ביינות לבנים איכותיים. נסו את הגאבי (Gavi) המיוצר מענבי קורטזה, או את הארבאלוצ'ה (Erbaluce), וגם את היין המבעבע המפורסם ביותר באזור: אסטי (Asti). ריזוטו אל בארולו (Risotto al Barolo) מנות הריזוטו מככבות בכל צפון איטליה, וכשם שבמחוז ונטו מכינים את הריזוטו הידוע ביותר שלהם עם יין אמארונה, בפיימונטה משתמשים בגאווה המקומית – יין בארולו – על מנת להכין את המעדן הידוע. כאשר מכינים ריזוטו אל בארולו בצורה נכונה, ומקפידים על טכניקת הבישול המדוייקת, מדובר על מעדן עשיר, קרמי ומפתה. טאייארין (Tajarin) את הפסטה המפורסמת ביותר בפיימונטה אפשר לזהות ממרחק – בזכות הצבע, כמובן. על מנת להכין את בצק הפסטה, משתמשים בכמות מכובדת של חלמונים (לפחות 25 חלמונים על כל קילוגרם של קמח, ויש גם מי שמכינים את הפסטה מלא פחות מ-40 חלמונים). דבר אחד בטוח – אוי ואבוי למי שיוסיף מים לתערובת! בניגוד לפסטות הקלאסיות מדרום איטליה, לטאייארין אסור להוסיף אפילו טיפה אחת של נוזל, והבצק מתגבש ומתאחד רק בזכות החלמונים. את הטאייארין אפשר להגיש עם מגוון רטבים – חמאה וכמהין היא הבחירה הקלאסית, העדינה והטעימה ביותר, אבל במסעדות רבות תמצאו את הטאייארין מוגשים גם עם ראגו, או עם סלסיצ'ה (נקניקיות חזיר), או עם גבינה. ביצ'רין (Bicerin) חובבי מתוקים נוטים ליהנות בפיימונטה באופן מיוחד. על השוקולד והג'אנדויוטי תיכף נדבר, אבל קודם כדאי לומר כמה מילים על הוד מעלתו הביצ'רין – משקה המשלב בכוס זכוכית קטנה שוקולטה, קפה, וקצפת. בחודשי החורף הקפואים, בעודכם משוטטים בטורינו המושלגת, למה לכם להסתפק בכוס קפה כשאפשר לשתות ביצ'רין? פירוש המילה ביצ'רין בדיאלקט המקומי הוא "כוס קטנה", והמשקה הדקדנטי התפתח ממעדן דומה בשם בווארייזה שהיה פופולרי במאה ה-17. אפשר וכדאי לטעום את הביצ'רין ב-Caffè al Bicerin, בית הקפה שהמציא את המשקה בשנת 1763. הגבינות של פיימונטה ישנן עשרות גבינות מצויינות באזור זה, אבל אם אתם צריכים לבחור, נסו את המפורסמות ביותר. גבינת ראסקרה (Raschera) היא גבינה נפלאה המיוצרת באופן מסורתי בחוות קטנות באלפים. היא עשירה וקרמית, ומככבת במספר מתכונים, החל מפונדו וכלה בפסטה בקרם ראסקרה. רוביולה (Robiola) היא גבינת עיזים המיושנת למשך פרקי זמן קצרים (ניתן להכין אותה גם מחלב פרה או כבשים או שילוב של השלושה). טעמה קרמי ועדין ונפלא באופן כללי, והרוביולה האיכותית והמפורסמת מכולן נקראית רוביולה די רוקאבראנו (Robiola di Roccaverano). גבינת קסטלמאניו (Castelmagno) היא אחת הגבינות החשובות באזור. היא מיוצרת מחלב פרות (לרוב), ומתאפיינת בטעם עז ומורכב. הקסטלמאניו מככבת במספר מנות באזור, ומוגשת לעיתים קרובות עם פולנטה, ריזוטו או פסטה – אחת המנות הקלאסיות של האזור היא ניוקי ברוטב גבינת קסטלמאניו. טומה פיימונטזה (Toma Piemontese) היא מוצר מוגן וטיפוסי לאזור, המיוצר מחלב פרות ומיושן במשך פרקי זמן קצרים עד בינוניים. גריסיני (Grissini) האם ידעתם שהגריסיני – אותם מקלות פריכים המוגשים במסעדות איטלקיות ברחבי העולם, נולדו בפיימונטה? מקור השם גריסיני במילה גרסה (Ghersa), לחם מוארך הטיפוסי למחוז. המקלות הפריכים הומצאו בשנת 1679 על ידי האופה המלכותי ורופא החצר, עבור יורש העצר ויטוריו אמדאו השני. הנסיך הקטן התקשה לעכל את הלחם הרך שהוגש לו, והרופא האמין שהלחם הפריך יהיה קל יותר לעיכול. הגריסיני התגלו כהצלחה מסחררת, והפכו לנשנוש המועדף גם על מלך סרדיניה קרלו פליצ'ה לבית סבויה ובהמשך גם על נפוליאון בונאפרטה, שהורה שיגיעו אליו משלוחים סדירים של גריסיני מטורינו לפריז. למתכון שלנו לגריסיני: כאן. בונט (Bonet) חצי פודינג וחצי עוגה, זהו אחד הקינוחים הקלאסיים והאהובים בפיימונטה. על מנת להכין אותו יש לבשל חלב, ביצים, סוכר, עוגיות אמרטי וקקאו, וליצוק הכל לתוך תבנית מצופה בקרמל. לאחר הבישול הפודינג מתייצב, וכולם מסתערים עליו בכפיות שלופות! עוגת אגוזים (Torta di Nocciole) ועוגיות באצ'י די דאמה (Baci di dama) אגוזי הלוז הם אחד הגידולים החשובים של אזור גבעות הלאנגה בפיימונטה, וכתוצאה מכך הם משולבים במספר מתכונים. בעוגת האגוזים הנהדרת של המחוז, הם הכוכבים! העוגה מכילה כמות שווה של קמח ואגוזים לוז טחונים טריים, והתוצאה נהדרת. לא מתוקה מידי, פריכה ועשירה, ומושלמת לצד כוס הקפה שלכם. מעדן נוסף הוא באצ'י די דמה. פירוש השם הוא "נשיקות הגברת", והעוגיות האלה הן אכן נשיקה קטנה ומענגת. העוגיות הומצאו בעיירה טורטונה (Tortona) לפני כמאה וחמישים שנה. במתכון המקורי נעשה שימוש באגוזי לוז, אולם כיום משתמשים לרוב באבקת שקדים. בין שתי העוגיות יש למרוח שכבה דקה של שוקולד, ואז להדק את שתי העוגיות, או השפתיים, לנשיקה. מרגע שעלו העוגיות האלה לראשונה על שולחנו של המלך ויטוריו אמנואלה, הן הפכו ללהיט בקרב בני האצולה, ולקינוח חובה בסעודות הרשמיות. שוקולד! (Cioccolato) טורינו היא בירת השוקולד האיטלקית – מידי שנה מייצרים בטורינו וסביבותיה כ-85,000 טונות של שוקולד (!), כמות המהווה כ-40% מתוצרת השוקולד הלאומית של המדינה. סיפור האהבה בין טורינו לשוקולד החל לפני כמעט 500 שנה, כאשר אמנואלה פיליברטו די סבויה העביר את עיר הבירה של דוכסות סבויה משאמברי שבצרפת לטורינו. השוקולד הגיע לעיר בשנת 1559 – באותם הימים בית סבויה כרת ברית עם ספרד, וכך נחשפו תושבי טורינו למוצרים שהביאו עימם הספרדים, ובין היתר גם קקאו ממקסיקו. בשנים שלאחר מכן זכה השוקולד להצלחה אדירה, ונפתחו מגדניות שמכרו שוקולטה חמה ומעדני שוקולד, עם אישור רשמי מבית המלוכה. כמה ממפעלי השוקולד שנפתחו במקום במאה ה-19 עדיין פעילים, וביניהם המותג קפארל (Caffarel). ואם אתם חובבי שוקולד, אל תחמיצו את פסטיבל השוקולד שנערך מידי שנה בעיר. ג'אנדויוטו (Gianuiotto) סיפור לידתו של אחד השוקולדים האהובים והטעימים ביותר באיטליה הוא מפתיע. השנה היתה 1806, ונפוליאון היה מסובך עד הצוואר במלחמה ארוכה נגד אנגליה. כחלק מהסכסוך הוא אסר על ייבוא מוצרים מאנגליה, וביניהם גם קקאו. האופים בטורינו נאלצו לאלתר, והחליטו להשתמש באחד המשאבים הזמינים באזור – אגוזי לוז – ולטחון ולערבב אותם עם הקקאו שנשאר להם. התוצאה היתה קרם מופלא, שזכה לכינוי ג'אנדויה, וממנו אפשר להכין גם פרלינים קטנים – ג'אנדויוטי. ואם ביקרתם בטורינו מבלי לטעום ג'אנדויוטי, אני מציעה שתזמינו טיסה נוספת, ותחזרו בהקדם...

הוא היה אחד מהפסלים הדגולים בעולם, ואדריכל ששינה את פניה של רומא. יכולותיו הטכניות והסיפוריות הפיחו חיים בשיש הקר, והעוצמה שבעבודתו ממשיכה לרגש מיליוני מעריצים גם 300 שנה לאחר מותו. מי היה ג'ובאני לורנצו ברניני, הפסל הנערץ על האפיפיורים? קוזימו דימיטרי, חוקר תולדות האומנות, יוצא בעקבות פסליו החשובים ביותר של ברניני בווילה בורגזה שברומא האם יכול פסל שיש ללכוד את לב הצופה? לא רק לתאר פעולה, אלא לייצר אצל המתבונן תחושת השתתפות עמוקה באירוע המתרחש לנגד עיניו? האם השיש הקשה והקר יכול להפוך לגמיש עד כדי כך שהוא ידמה לבשר רך וורידים שדם פועם בהם? כאשר אנחנו מתבוננים על יצירותיו של ג'אן (ג'ובאני) לורנצו ברניני (נאפולי 1598 - רומא 1680), נדמה שהתשובה היא חיובית בהחלט. אומנים דגולים בעבר כבר הקימו את השיש לתחייה, ויצרו פסלים המאופיינים בתנועה ומתח מובנה. דונטלו, בפסל סן ג'ורג'ו (San Giorgio 1415-1418), פיסל בחור צעיר שרגליו אמנם נטועות בחוזקה בקרקע אך מבטו מרוכז והוא מוכן לזנק בכל רגע מתוך הנישה שבה הוא כלוא, לתקוף את הדרקון, ולפלוש לחלל האישי של הצופה. ומספיק להתבונן בידו של דוד, האוחזת באבן, בפסלו הידוע של מיכלאנג'לו (1501-1504), על מנת לראות את הוורידים מתחת לעורו של הגיבור המקראי. אולם מי שמתבונן בפסלים הללו לא נקרא להשתתף ישירות בפעולה המתרחשת, אלא להרהר בגדולת הדמויות המיוצגות. אצל ברניני, לעומת זאת, אנו מוצאים יכולת מרהיבה לעורר הזדהות בקרב הצופה. ברניני מפגין יכולות טכניות עילאיות בבניית הסצינה, באופן שלא מאפשר לצופה להתיק ממנה עיניים, וסופו של דבר גם להשתתף בה בעצמו באופן פעיל. לו הייתי נדרש לתאר את הרגשות המתעוררים בצופה מול יצירה של ברניני, הייתי בוחר במילים כמו השתאות והתפעלות, פליאה וחשש – רגשות שלא יכולים להתעורר אלא אם כן היצירה מצליחה לסחוף את הצופה פנימה, ולהפוך אותו למשתתף במתרחש. ואכן, זו המהות של ברניני וזו תמצית הבארוק – תקופה שבה האמנים השתמשו בכישוריהם על מנת לעורר תגובה רגשית חזקה אצל הצופה. לא בכדי מוגדר ברניני כמי שהמציא את הסגנון הפיסולי הבארוקי. ג'אן לורנצו ברניני מוכר כאחד הפסלים החשובים ביותר בתולדות האומנות, וכאחד האדריכלים המשפיעים בהיסטוריה האיטלקית. הוא נולד בנאפולי בשנת 1598, לאנג'ליקה גאלאנטה ולפסל המנייריסטי המוערך פייטרו ברניני. אך ג'אן לורנצו, השישי מבין שלושה-עשר ילדים הגיע רחוק הרבה יותר מאביו וכבר בנעוריו הוא סומן כילד פלא. במהלך הקריירה שלו, שהחלה בגיל צעיר ביותר, השכיל ברניני לנצל את ההזדמנויות שנקרו על דרכו. הודות לכישוריו וגם לאופיו החביב הוא הצליח להשתלב במעגלם של אנשים רבי עוצמה שאיפשרו לו לבטא את יכולתיו. הקרדינל שיפיונה בורגזה (Scipione Borghese), אחיינו של האפיפיור פאולוס החמישי, היה אחד מאותם אנשי מפתח שמילאו תפקיד מכריע בקריירה של ברניני: בנוסף למעמדו כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה הפוליטית ברומא, הקרדינל בורגזה היה גם אספן בעל תיאבון אינסופי ליצירות אמנות עתיקה ועכשווית. תשוקתו הובילה לכך שבנה וילה המוקפת בגן מרהיב כדי לאכלס את האוסף החשוב שלו: וילה בורגזה המפורסמת (כיום מוזיאון ידוע ברומא). הדמויות הבולטות ביותר של התקופה נהגו לפקוד את וילה בורגזה באותם הימים, וביניהם גם הקרדינל מאפאו ברבריני (Maffeo Barberini), שמונה בהמשך לאפיפיור (תחת השם אורבנוס השמיני). ברבריני הפך לפטרונו רב העוצמה של ברניני, ובמשך 21 שנות כהונתו של האפיפיור שימש ברניני בפועל כאומן הרשמי של העיר. בעבודתו הוא קידם את מהפכת הבארוק שסחפה את כל רומא ועיצבה את פניה מחדש. כאמור, ברניני היה אדריכל ומתכנן ערים מבריק, אך במאמר זה נתמקד בעבודתו כפסל, ובפרט בעבודותיו המפורסמות ביותר המוצגות בגלריה בורגזה. שם, לצד יצירות מופלאות שהפכו לאבני דרך בתולדות האומנות, ומככבות בכל מדריך לתולדות האומנות, אנו מוצאים גם פסלים מוקדמים יותר שהוזמנו מברניני בן העשרים. ניתן להתייחס לעבודות אלה כאל המניפסט של האומן הצעיר, וקרש הקפיצה שאפשר לו להשיג פרוייקטים גדולים ויוקרתיים ביותר, שהעמידו אותו בשורה אחת עם האומנים הגדולים ביותר של המאה ה-17. בין הפסלים הראשונים שהזמין הקרדינל מברניני היה הפסל אינאס ואנכיסס, המתאר את איניאס, אנכיסס ואסקניוס הנמלטים מטרויה (1618-1619). ביצירה זו מדגים ברניני היטב את יכולת ההתבוננות האינטנסיבית שלו: בפסלו של אנכיסס הזקן מפוסל השיש כך שיראה את השינויים בכיווץ השרירים ואת העור שנעשה רפוי עם הגיל, ואילו בפסלו של איניאס בולטים כוחו ומרץ נעוריו ובפסלו של אסקניוס ניתן לראות את בשרו הרך של הילד הצעיר. היצירה כולה מביעה את הדרמה הפסיכולוגית שמענה את הדמויות, שנאלצו להימלט מטרויה הבוערת. ניסיונו של ברניני בבניית סצינות אפשר לו גם לתאר את הסיפור הידוע על אונס פרספונה, ובו אל השאול פלוטו (האדס במיתולוגיה היוונית) מתאהב בפרסופנה, חוטף אותה בזמן שהיא מלקטת פרחים באחו, וגורר אותה לממלכתו. שיפיונה בורגזה העניק את הפסל הזה לקרידנל לודוביזי (Ludovisi), שהציב אותו בקומת הקרקע של הווילה שלו, אך בשנת 1908 רכשה ממשלת איטליה את הפסל והעבירה אותו לווילה בורגזה, שם הוא ניצב עד היום ומושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה. ברניני תכנן את הפסל כך שיביטו בו מקדימה, מה שגורם לדמויות להתפוצץ בעוצמה מול מבטו של הצופה: הנה גופו הנמרץ של האל מתקדם, מעמיס את טרפו ומטביע את ידיו בבשרה הרך של פרספונה, והנה פרספונה, הנאבקת ובוכה. נדמה שפלוטו מצליח רק בקושי לאחוז את הנערה, שדוחפת בכוח בזרועה את פניו של חוטפה. פרטים מהפסל "אונס פרספונה" צילומים: Sailko על כן הפסל נחרטה כתובת מאת הקרדינל מאפיאו ברבריני, ובה נכתב: "הו, אתה הרכון אל האדמה ומלקט פרחים, הרם מבטך והבט בי, אני שנחטפת אל ממלכתו האכזרית של השאול". התחושה המתעוררת היא שהסצינה מתרחשת ממש לנגד עיניו של הצופה, המלקט גם הוא כמו פרספונה פרחים, ונעשה עד לסצינה האכזרית המתחוללת לנגד עיניו. ידוע במיוחד הוא גם הפסל דוד (1623-1624), המוערר בצופה אינסטינקט כמעט מיידי לזוז הצידה, על מנת שלא להיפצע. ברניני מעמיד בפנינו את דוד הצעיר בזמן שהוא מותח את הקלע כדי לזרוק את האבן לעבר גוליית. כעת עומד הפסל במרכז האולם במוזיאון וילה בורגזה, אך במקור הועמד הפסל כנגד קיר, על מנת לאלץ את הצופה להביט בו מקדימה. דוד עומד מולנו, לאחר שהשליך מעליו את השריון שהפריע לו, רגל ימין כפופה מעט והוא מסובב את פלג גופו כדי להשיג את התנופה הנדרשת כדי להשליך בכוח את האבן אל הנקודה הדמיונית שבה נמצא גוליית. מבטו מקובע ופניו מרוכזות כל כך עד שאפשר לראות את המצח מתקמט ואת השפתיים נמתחות ומהודקות. דוד עומד להשליך את האבן לעבר הצופה, שנמצא באותו קו דמיוני שבו עומד גוליית, והאינסטינקט הראשוני של המבקר הוא לזוז הצידה, או שסופו יהיה כסופו של הענק הפלישתי. אמנם, דמותו של דוד פוסלה אינספור פעמים בעבר, אך כאן נוצר לראשונה דיאלוג הדוק בין הדמות לצופה, באופן אינטימי ואינטנסיבי. הפסל "דוד" של ברניני בזויות שונות הפסלים הראשונים האלה עוררו התלהבות ותדהמה בקרב הקרדינל ומעגל מקרוביו, אבל זו היתה רק ההתחלה. בפסל אפולו ודפנה (1622-1625), היצירה האהובה על ברניני עצמו, שאף טען בערוב ימיו שהוא מעולם לא הצליח להתעלות על הפסל הזה, יוצק ברניני מימד תיאטרלי חדש לתוך עבודתו. במקור, אפולו ודפנה הוצב כך שנשען על קיר ליד דלת הכניסה, באופן שאילץ את המבקר "לגלות" אותו לאט לאט תוך כדי התקדמות לעבר היצירה. הצבה זו איפשרה לברניני ליצור חזון כמעט "קולנועי" של הסיפור המיוצג, שכן הדבר הראשון שהצופה רואה, למעשה, הוא גבו של אפולו בזמן שהוא רודף אחרי הנימפה דפנה, שבה התאהב בטירוף. כשהתקדם הצופה לתוך החדר הוא הבחין שהאל הצליח להגיע לנימפה שאחריה רדף, ואז גם ראה את פניה של הנימפה הנואשת שצורחת בפה פעור לרווחה. אך הנה – תהליך המטמורפוזה שלה החל, וידו השמאלית של אפולו לא נוגעת בבשרה הרך של הנימפה אלא בקליפת עץ דפנה הקשה. עתה, משהמבקר עומד מול הפסל, הוא מבין שריצתה של הנימפה לא נקטעה בפתאומיות על ידי ידו של אפולו, אלא על ידי הפיכתה ההדרגתית לעץ: אצבעות הרגליים התארכו לשורשים שקועים באדמה והרגליים התכסו בקליפת הגזע הקשה. חצי מגופה של דפנה כבר השלים את המטמורפוזה, וריצתה נחסמה. פניה המזועזעות של דפנה (כי אפולו הגיע אליה, או משום שהיא נדהמת מהשינוי של גופה?) ניצבות על אותו קו כמו פניו של אפולו, ושערה המתבדר ברוח מנחה את עינו של הצופה לעבר ידה המתוחה מעליה, המכוסה כעת בעלים. השיש בחלק זה של הפסל כה מעובד, דק ושקוף, עד שממש מתעוררת התחושה שאפשר לשמוע את רשרוש העלים. פרטים של הפסל "אפולו ודפנה" צילומים: Fabrizio Garrisi - Sailko - Rafael Edwards - damian entwistle ההצבה הנוכחית של הפסל, על כן גבוה, מבטלת כמעט לחלוטין את חוויית הצפייה האקטיבית של הצופה, ומונעת ממנו לגלות את הסצינה כפי שתכנן ברניני. עם זאת, המיקום הנוכחי (על כן גבוה באמצע החדר בווילה בורגזה) מאפשרת להעריך את חלקו האחורי של הפסל מזווית ראייה אחרת, ולהבין שאפולו חובק כעת עץ, והמטמורפוזה הושלמה. אפשר להסכים עם ברניני, שהפסל הזה הוא יצירתו המופלאה ביותר, והוכחה לשליטתו העילאית בשיש: היכולת לעבד את האבן ולהפוך אותה למשטחים שונים לחלוטין (הגזע הקשה והמחוספס, העלים הבהירים והשקופים, הבשר הרך, שערה המתנופף של דפנה, הבד הנכרך סביב אפולו...). לא פחות מכך, הפסל הוא עדות ליכולתו של ברניני לספר סיפורים, ולבנות בתוך פסל חסר תנועה ציר זמן שלם ודרמטי, המזמין את הצופה להשתתף באופן ישיר במתרחש. כאן, לוקח ברניני את מילותיו של המשורר אובידיוס (שתיאר את סיפורם של דפנה ואפולו) והופך אותן לסרט של ממש. בזכות הפסל הזה, ברניני, שהיה בסך הכל בן עשרים וקצת, זכה לתהילה גדולה. במהלך הקריירה שלו הוא יהפוך לגיבור המוחלט של האפיפיורים ברומא, ויקבל עוד ועוד הזמנות יוקרתיות וביניהן גם הזמנה בשנת 1665 לארמון וורסאי, על מנת לפסל את דיוקנו של "מלך השמש" – לואי ה-14 מלך צרפת. אך את רוב ימיו העביר ברניני ברומא, ואת יצירותיו המשמעותיות ביותר הוא יצר בעיר. עבודתו כאדריכל שינתה את פניה של עיר שלמה, אך קרש הזינוק שלו, יריית הפתיחה בקריירה המזהירה שבנה, ניצבת כאן, בסדרת הפסלים עוצרי הנשימה המוצגים בווילה בורגזה.

באיזו עיר אפשר למצוא קפה משובח ושוקולדים מעולים, מוזיאונים בעלי שם בינלאומי, את האצטדיון של אחת מקבוצות הכדורגל הידועות בעולם (פורצה יובה!) ואת הארמון של משפחת המלוכה האיטלקית? רק בטורינו, כמובן. אם עד היום לא חשבתם לבקר בבירת האלפים של איטליה, אולי המאמרים בסדרה הזאת ישנו את דעתכם... טורינו היא תופעה קצת מסתורית, יש להודות. למרות מעלותיה הרבות, היא (עדיין) לא הפכה ליעד פופולרי בקרב המטיילים הישראלים כמו ורונה או מילאנו, לדוגמה. אבל טורינו דווקא מציעה המון, ומי שיקדיש לה סופשבוע, יחזור הביתה מאוהב. או לכל הפחות שבע ועם שפע של תמונות לאינסטגרם. טורינו, בירת מחוז פיימונטה מתגאה בהיסטוריה בת כ-2000 שנה. הראשונים שהתיישבו בה היו שבטים קלטיים-ליגוריים המכונים "טאוריני", ובתקופה הרומאית הקים יוליוס קיסר באזור זה מושבה צבאית שהורחבה לעיר ואף זכתה לחומה מבוצרת נרחבת. בימי הביניים שיחקה טורינו תפקיד חשוב בין הכוחות הפוליטיים של התקופה, אך הפרק הידוע ביותר בתולדותיה קשור לעליית כוחו של בית סבויה (לימים בית המלוכה האיטלקי), שהשתלט על האזור במאה ה-11, והפך את טורינו למרכז הכוח ולעיר הבירה של הדוכסות במאה ה-16. בין השנים 1861 ל-1865 שימשה כטורינו כעיר הבירה הראשונה של ממלכת איטליה, לאחר שמילאה תפקיד משמעותי ולמעשה קריטי בתנועת הריסורג'ימנטו (תנועת העצמאות האיטלקית). כיום נחשבת טורינו לעיר הרביעית בגודלה באיטליה (אחרי רומא, מילאנו ונאפולי) ולמרכז תעשייתי ופיננסי חזק, עשיר וחשוב. טורינו היא מקום מושבן של כמה מהחברות הגדולות באיטליה, וביניהן פיאט ולוואצה (מותג הקפה הידוע). שנים ארוכות תחת הכיבוש הצרפתי הותירו את חותמן בתרבות המקומית וגם באדריכלות – טורינו מכונה על ידי רבים "פריז האיטלקית", ומתגאה בבניינים רבים ומרהיבים בסגנון הבארקו, רוקוקו ואר נובו. העיר גם עשירה במרכזי תרבות, מסעדות ומקומות בילוי. ולאחר ההקדמה הזריזה הזאת, אפשר לצאת לדרך! כיכרות מסתוריות וכוחות אופל חזקים נתחיל את המסלול שלנו בפיאצה סטאטוטו (piazza statuto), אחת מהפיאצות האלגנטיות הרבות שנבנו בעיר בתקופה שבה טורינו שימשה כעיר הבירה של ממלכת איטליה. למרות המראה המרשים, שמה של הפיאצה ידוע דווקא מסיבה אחרת ואפלה הרבה יותר... בתקופה הרומית נהגו לערוך כאן הוצאות להורג, מנהג שנמשך גם בימי הביניים ואפילו במאה ה-19. הדם הרב וזעקות הסבל שנשמעו פה נקשרו לנצח בשמה של הכיכר, שנודעה מאז כאחת משלוש הפינות של משולש הכישוף השחור העולמי (לא פחות!). שתי הפינות האחרות של המשולש הן לונדון וסן פרנסיסקו. נמשיך לאורך ויה גריבלדי (via Garibaldi) – הרחוב הראשי והארוך להפליא (אחד הארוכים באירופה, למעשה). רחוב גריבלדי מלא בחנויות מכל הסוגים, ואם אתם מחפשים המלצות נוספות לחובבי שופינג, כדאי לכם לבדוק את הטיפים במסלול השני המוקדש לעיר. נתקדם לאורך ויה גריבלדי ונפנה לעבר הדואומו של טורינו (Duomo di Torino). הקתדרלה הראשית המוקדשת ליוחנן המטביל (Cattedrale di San Giovanni Battista), הקדוש המגן של העיר. הכנסייה המקורית שעל גביה נבנה הדאומו מתוארכת למאה הרביעית, ומאז הורחב ושופץ המתחם מספר רב של פעמים. הדואומו של טורינו כמעט מפתיע בפשטותו, אך עדיין מושך קהל רב וזאת בזכות אטרקציה מסתורית ומעוררת מחלוקת – תכריכי טורינו המפורסמים. תכריכי טורינו – חפץ קדוש או הונאה מוחלטת? בתוך קפלת התכריכים הקדושים (Cappella della Sindone), שנבנתה ברוב פאר והדר בסגנון בארוקי בשנת 1668, שוכן אחד המוצגים המסתוריים בעולם הקתולי: תכריכי טורינו. מדובר למעשה על יריעת פשתן באורך כ-4 מטרים וברוחב מטר אחד, שעליה, כך נטען, ניתן לראות את דמות של אדם שנצלב. לדברי המאמינים, מדובר על יריעת הפשתן שעטפה את ישו לאחר צליבתו, ודמותו הוטבעה עליה לאחר שקם לתחייה. לדברי המקטרגים, מדובר בזיוף מטורף מימי הביניים שנועד בסך הכל למשוך מבקרים, והצליח לסחוף אחריו קהל של פתיים במשך מאות שנים. בדיקות מדעיות שנערכו, וביניהן תיארוך באמצעות פחמן, חשפו כי היריעה יוצרה רק בימי הביניים והדמות המופיעה על התכריכים צוירה עליה בעזרת פיגמנטים. עם זאת, הוויכוח (הטעון) נמשך, ומדענים משני הצדדים ממשיכים להציג תיאוריות מדעיות רציניות יותר ופחות המגבות את עמדתם. התכריכים הגיעו לטורינו במאה ה-16 ונותרו בקפלה מאז, למעט בין השנים 1939-1945. לאחר שנפוצה השמועה שהיטלר פיתח אובססיה לתכריכים ורצה להשיג אותם בכל מחיר, גיבשו האפיפיור ונציגי בית סבויה תוכנית הצלה, ומילטו את התכריכים מטורינו למנזר בנדיקטיני בדרום איטליה. בשנת 1997 פרצה שריפה במקום, מסיבות שעד היום לא הובהרו. הכבאים הצליחו להציל את התכריכים ברגע האחרון ממש, אך הנזק שנגרם למקום היה עצום והוערך ב-30 מיליון יורו. הקפלה נותרה סגורה במשך 21 שנה, ונפתחה מחדש למבקרים רק בשנת 2018. פיאצה קסטלו ופאלאצו ראלה במרחק דקת הליכה מהדואומו וקפלת התכריכים הקדושים נמצאים פיאצה קסטלו (Piazza Castello), הכיכר המפוארת של העיר, ופאלאצו ראלה (palazzo Reale), הארמון ששימש כמשכנה של שושלת סבויה ששלטה בעיר (ובהמשך באיטליה כולה). פאלאצו ראלה (הארמון המלכותי) הוא חלק מקומפלקס שלם שנקרא MUSEI REALI, הכולל גם את הגנים המלכותיים ומוזיאונים נוספים. ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב למתחם כולו (זמן הביקור הממוצע: כשעתיים). פאלאצו ראלה נבנה במאה ה-16, כאשר טורינו הפכה לעיר הבירה של הדוכסות, ואמנואלה פיליברטו מסבויה החליט לבנות במקום ארמון שיהיה ראוי לשושלת עתיקה וחזקה כמו בית סבויה. הארמון שימש כמשכנה הרשמי של המשפחה עד 1865. אם יש לכם זמן, מומלץ מאד לבקר גם בנשקייה המלכותית (Armeria Reale) ובה אוסף מיוחד על שריונות עתיקים, כלי נשק ועוד. צילומים: Depositphotos טיפ: אחד המשכנים היפים והמרשימים ביותר של בית סבויה הוא הוונריה ראלה (Veneria Reale), ולמעשה יש ביטוי בעיר: מי שרואה את טורינו ולא את הוונריה, כאילו ראה את האם, אבל לא את הבת (באיטלקית זה גם מתחרז). הוונריה נבנתה כאחוזת ציד, אך התפרסמה הזכות המשתאות והמסיבות שנערכו בה. האולם הראשי של הוונריה, המכונה "סאלונה גרנדה", הוא החלק הידוע ביותר במשכן ויפה באופן שומט לסתות. על מנת להגיע לוונריה (שנמצאת מחוץ לטורינו) יש להיעזר ברכב פרטי, או בקו האוטובוס הייעודי שנקרא VENARIA EXPRESS. ארמון שתי הגבירות בצמוד לארמון המלכותי (פאלאצו ראלה) נמצא גם פאלאצו מדאמה (Palazzo Madama), כלומר ארמון מדאמה, אחד מהארמונות המלכותיים של בית סבויה (אל תתבלבלו בין פאלאצו מדאמה הזה, לבין פאלאצו מדאמה שברומא, בו פועל הסנאט האיטלקי). המבנה המקורי שעמד כאן נבנה כבר בתקופה הרומית, וחלק ממנו שולב לתוך המתחם הנוכחי. במאה ה-14 שימש הארמון בעיקר לצורך אירוח, אך במאה ה-17 החליטה הדוכסית כריסטין מרי, אשתו של ויטוריו אמדאו הראשון (ודודתו של לואי ה-14, מלך צרפת), להפוך את הארמון למרכז מגוריה. היא הובילה שיפוץ נרחב והפכה את הארמון מחלל משני למתחם מפואר. כ-70 שנה מאוחר יותר דמות חשובה נוספת בהיסטוריה המשפחתית – מריה ג'ובאנה בטיסטה, אשתו של ויטוריו אמדאו השני – הובילה שיפוץ נוסף ששינה לחלוטין את חלקו החיצוני של הארמון. על שם שתי המאדאם האלה, נקרא הארמון. האדריכל ששיחק את התפקיד הראשי שיפוץ היה פיליפו יוברה, אדריכל הבית של בני סבויה, שתכנן מחדש את טורינו כעיר בירה אירופאית. יוברה היה אחראי למבנים רבים בעיר, ותכנן בין היתר את הוונריה ראלה, את חזית הארמון, ואת גרם המדרגות המפואר המזוהה עם פאלאצו מדאמה. צילום: Depositphotos הפסקת קפה ושוקולדים משובחים לאחר הביקור בפאלאצו ראלה ובפאלאצו מדאמה, בוודאי תזדקקו להפסקה טעימה שתטעין את המצברים. למרבה המזל אחד מבתי הקפה ההיסטוריים והידועים בטורינו נמצא ממש מעבר לפינה. קפה מולאסאנו (Caffe Mulassano) הוא פנינה קטנה מהעבר, בזכות הריהוט העתיק מעץ מלא, הדלפק משיש, הגימורים מפליז והתפריט הקלאסי. כאן, טוענים, המציאה בשנת 1926 אנג'לה דמיקליס נביולו את הטרמצינו, הכריך המשולש האיטלקי המפורסם. בזכות הקירבה לתאטרון העירוני הסמוך, הפך בר מולאסאנו לכתובת הקבועה של השחקנים והבימאים באזור, שהגיעו לכאן על מנת לשתות אפריטיבו לפני ההצגה (על בסיס ורמוט, כמובן!). הקהילה היהודית והמגדל הגבוה בעיר נמשיך מכאן לעבר אחד הסמלים הידועים ביותר של טורינו: המולה אנטונליאנה (Mole Antonelliana). בשנת 1863, זמן קצר לאחר האמנציפציה של רוב היהודים באיטליה, שכרה הקהילה היהודית בעיר את שירותיו של האדריכל (המבריק אך מגלומני) אלסנדרו אנטונלי (Alessandro Antonelli) על מנת שיתכנן בית כנסת חדש עבור הקהילה. עידן חדש החל עבור יהודי טורינו, והקהילה רצתה לתפוס את מקומה בנוף העירוני באמצעות תכנונו של בית כנסת מרשים במיוחד, שאמור היה להתנוסס לגובה 66 מטרים. אבל שאיפות לחוד, ומציאות לחוד – התקציב הנדרש היה עצום, ובמהלך העבודות אף הוחלט להגביה את המגדל אף יותר, לגובה 113 מטרים, מה שתרם כמובן לעלויות האסטרונומיות. לאחר שהקהילה התקשתה לעמוד בתשלומים, הופסקה הבנייה ובהמשך הוחלט למכור את המבנה לעיריית טורינו. הפרויקט תוכנן מחדש והמגדל הוגבה אף יותר, לגובה של 167.5 מטרים. כיום מזוהה המגדל באופן מוחלט עם העיר, ואף נבחר לשמש כלוגו של המשחקים החורף האולימפיים שנערכו בשנת 2006 בטורינו. צילומים: Depositphotos מוזיאון הקולנוע בטורינו המגדל לא עומד ריק – בתוך המולה אנטוניאנה נמצא מוזיאון הקולנוע של טורינו (Museo Nazionale del Cinema Torino). זהו מוזיאון עצום, שנדמה לעיתים כמבוך אינסופי (ומבלבל מעט) המוקדש להיסטוריה של הקולנוע. אפשר לראות כאן מכונות הקרנה עתיקות, פוסטרים נדירים, מיצגים מיוחדים המוקדשים לסרטים יעודים ואלפי פריטים שיעניינו חובבי קולנוע מושבעים. בנוסף, תוכלו למצוא כאן את המעלית המפורסמת ביותר בעיר, שעולה עד לגובה 85 מטרים ומובילה לנקודת התצפית של המולה אנטוניאנה. הנוף הנשקף מכאן הוא מקסים! פיאצה ויטוריו ונטו מכאן נמשיך לעבר פיאצה ויטוריו ונטו (piazza Vittorio Veneto). הפיאצה העצומה (עד 100,000 איש יכולים להידחס לכאן, אך על פי תקנות העירייה הוגבל מספר האנשים ל-38,000 "בלבד", משיקולי בטיחות) נחשבת לאחת הגדולות באירופה. באופן מפתיע היא דווקא לא הגדולה ביותר בטורינו! הכבוד הזה שייך לפיאצה דלה רפובליקה, המשתרעת על פני לא פחות מ-51,300 מ"ר. בטורינו, כפי שהבנתם, אוהבים מרחבים... אם אתם מגיעים לכאן בשעות אחר הצהריים המאוחרות, דעו שפיאצה ויטוריו ונטו היא המקום המושלם לאפריטיבו (קוקטיילים לפני ארוחת הערב). הפיאצה מתמלאת באנשים, וכיף להתיישב באחד מבתי הקפה, להזמין כוס יין, ולצפות בהמולה השמחה. לאחר שאכלתם ושתיתם, חצו את הפיאצה ואת הגשר המרשים המחבר את שתי גדות נהר הפו, והמשיכו לעבר כנסיית מדרה די דיו (chiesa della Gran Madre di Dio). ההשראה הברורה לכנסייה הנאו קלאסית הזאת נלקחה מהפנתיאון שברומא, והיא נחנכה בשנת 1831, כחלק ממאמצי ההרחבה והבנייה העצומים בטורינו, בזמן שהעיר עוצבה מחדש. שמה של העיר טורינו קשור באינספור אגדות וסיפורים, יש גם מי שמכנה אותה "עיר המאגיה" (לטענת המאמינים זה בזכות המיקום המיוחד שלה, בנקודת הצטלבותם של שני נהרות, הפו והדוריה, ובשל מיקומם של שערי העיר). גם על הכנסייה שלפניכם סופרו סיפורים, וביניהם שזוהי אחת הפינות של "משולש המאגיה הלבנה" (ביחד עם פראג ופריז, וזאת בניגוד למשולש המאגיה השחורה שראינו בתחילת המסלול). למעשה, מספרים ששני הפסלים העומדים בכניסה לכנסייה, המייצגים את הדת ואת האמונה, הם למעשה רמז נסתר למיקומו של הגביע הקדוש. היום ראשון שלנו בטורינו מסתיים באחת מנקודות התצפית היפות והרומנטיות בעיר: כנסיית סנטה מריה דל מונטה דיי קפוצ'יני (chiesa di Santa Maria del Monte dei Cappucini). הכנסייה הראשונה באזור זה נבנתה כבר במאה ה-8, אך המבנה הנוכחי נחנך רק במאה ה-16. בשל מיקומה של הגבעה, המשקיפה מצד אחד על השפלה ומצד שני על האלפים, היא תמיד נחשבה לאתר חשוב לצורך ההגנה על העיר. בזמן מלחמת העולם השנייה הופצצה הכנסייה וסבלה מפגיעות קשות, אך היא נבנתה מחדש – חלק כמנזר וחלק כחלל המארח את המוזיאון הלאומי של הרי טורינו. המוזיאון נקרא על שם הנסיך לואיג'י אמדאו די סבויה, שהיה חוקר הרים ידוע. על מנת להגיע לכנסיה הזאת, הממוקמת בראש הגבעה, יש לקחת את טראם מספר 13 ואת אוטובוס מספר 52,56,61 או 66. לחילופין, אם אתם בכושר טוב, תוכלו לעלות ברגל. התצפית מצדיקה בהחלט את הביקור שכן כל העיר נשקפת מכאן – הבניינים המרשימים והאלגנטיים ומאחוריהם הרי האלפים הגבוהים שפסגותיהם מכוסות שלג, נהר הפו, והמולה אנטונליאנה, כמובן. צילום הכנסיה בראש הגבעה - Luca Galli מה אוכלים ומה שותים בטורינו? טורינו (ולמעשה מחוז פיימנוטה באופן כללי) היא יעד חובה עבור גרגרנים וחובבי גורמה כאחד. מייסד תנועות הסלואו פוד (Slow Food) נולד לא רחוק מטורינו, בעיר ברה, וגם ייסד בה את האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. כמה מהיינות הידועים ביותר באיטליה מגיעים באזור זה, וביניהם יין הבארולו הנחשב. בטורינו מייצרים גם שוקולד מעולה, ואפשר ליהנות מקפה איכותי במיוחד. אם כך – לאן כדאי ללכת, ומה כדאי להזמין? ראשית כל כדאי לדעת שבטורינו הטרטוריות (trattoria) והאוסטריות (osteria) – אותן מסעדות עממיות שאפשר למצוא בכל רחבי איטליה – נקראות פיולה (piola). זה המקום האותנטי ביותר לטעום בו את המטבח המקומי והפיימונטזי (של מחוז פיימונטה). בין המנות קלאסיות שתמיד יופיעו בתפריט של כל פיולה אפשר למנות את הבאניה קאודה (Bagna Cauda), רוטב סמיך וטעים שבו טובלים ירקות, ויטלו טונאטו (פרוסות בשר עגל ברוטב טונה קרמי), טרטר קצוץ, ונקניק טיפוסי לאזור העיר ברה (Bra) שנקרא סלסיצ'ה די ברה. לצד אלה תוכלו למצוא את הפסטה הידועה של אזור פיימונטה – טאייארין (tajarin), שהיא למעשה טליוליני העשויים קמח וחלמונים, וגם אניולוטי אל פלין (agnolotti al plin) – מעין רביולי זעירים במילוי בשר. תושבי טורינו (ומחזו פיימונטה באופן כללי) הם חובבי בשר ידועים, ובתפריט יככבו תמיד גם סטייקים ובשר מבושל בבישול ארוך. הפולנטה תופיע בכל תפריט, ותוגש עם מגוון רטבים (החל מראגו עשיר וכלה ברוטב פטריות או חמאה וגורגונזולה). האוכל הפיימונטזי הוא לא בדיוק קליל, אבל כדאי לתת לו צ'אנס. ואם אתם מחפשים מדריך מלא למאכלים הטיפוסיים לאזור, אל תשכחו לקרוא את המאמר שלנו על: 15 הדברים שאתם חייבים לטעום כשאתם מבקרים בטורינו ובפיימונטה. צילומים: Depositphotos מסעדות מומלצות: חובבי בשר לא ירצו להחמיץ את Ristorante Bifrò, המכה של חובבי הסטייקים בעיר. המסעדה נמצאת במרחק קצר ממונטה דיי קאפוצ'יני, ומתמחה בבשר מיושן במומחיות ובסטייקים באיכות מעולה. חובה להזמין מקומות מראש. חובבי פיצות גורמה יהיו מרוצים בפיצרייה זוכת הפרסים Sestogusto. גם כאן חובה להזמין מקום מראש כדי לטעום את הפיצות היצירתיות. אם אתם מוכנים להתרחק קצת מהמרכז כדי לאכול באחת מהפיולה (piole) האהובות ביותר בעיר, הזמינו מקום ב- Antiche Sere. לא הרבה השתנה פה בשלושים השנים האחרונות, והמומחיות נותרה זהה: אוכל פיימונטזי קלאסי ואותנטי. עוד מסעדה קלסית, המתחה במטבח טורינזי מסורתי היא L’Acino. אל תצפו למנות מפוארות בסגנון מסעדת מישלן, אלא לאוכל ביתי אמיתי ועשוי היטב! גם מסעדת אלבה Alba מצליחה לשמר את הטעמים של פעם. העיצוב אולי נראה קצת מיושן, אבל יש סיבה לכך שרוב הקהל הוא מקומי – הם יודעים להכין את המנות הקלאסיות של טורינו, בדיוק כמו הסבתות. אם אתם מחפשים מקום קטן לארוחת צוהריים קלילה במרכז העיר (ליד פיאצה קסטלו) נסו את הסנדוויצ'ים המיוחדים של BOL. חובבי מתוקים ייהנו בעיר: אחת הגלידריות הטובות בעיר היא Gelati d’Antan בשכונת קמפידוליו. אם אתם מחפשים מקום שקרוב יותר למרכז, נסו את הגלידריה המעולה וזוכת הפרסים Mara dei Boschi, בפיאצה קרלו אמנואלה. אכלתם? שבעתם? אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא על טורינו בחלקו השני של המסלול...

לאחר שצללתם לעבר וביקרתם בארמונות סבויה, הגיע הזמן לגלות צד נוסף של העיר. בטורינו מחכים לכם אחד מהמוזיאונים המצריים החשובים בעולם, כפר מלאכותי מימי הביניים, אוכל טעים ושופינג איכותי. המסע בעקבות סודותיה השווים של טורינו נמשך... הפעם, נתחיל את הסיור שלנו מפיאצה קסטלו (Piazza Castello) – ליבה של העיר. אבל אי אפשר לצאת לדרך ללא מנה נאה של קפאין, ולכן כדאי קודם כל לשתות מקיאטו טוב: בכיכר הסמוכה, פיאצה סן קרלו (Piazza San Carlo) תוכלו למצוא מספר בתי קפה מצויינים והיסטוריים. קפה סרטרה (Stratta), לדוגמה, מתמחה בממתקים בסגנון של פעם העשויים בעבודת יד דקדקנית, ובמאפים טעימים במיוחד המוגשים לצד הקפה. אם אתם מחפשים משהו קצת יותר מודרני, נסו את המאפים בסניף המקומי של המאפייה-מגדנייה של אחד האופים הידועים באיטליה: Iginio Massari. קחו בחשבון שלא רק הבריוש תפח פה, אלא גם המחירים שאופים-סלבריטאים ובתי קפה היסטוריים גובים... אוהבים שוקולד? היכנסו לבית הקפה וחנות השוקולדים של אחד מהיצרנים הידועים באיטליה: Baratti & Milano, שפתח את שעריו לראשונה בשנת 1875. בית הקפה ממוקם בגלריה המרשימה להפליא, Galleria Subalpina. תענוג להתסובב פה ולהתרשם לא רק מהחנויות אלא גם מהעיצוב. למעשה האזור כולו מלא חנויות, וכדאי לעשות קצת שופינג וליהנות מהמבחר שיש לטורינו להציע. אם אתם מחפשים דווקא קניונים ואאוטלטים, קראו את הטיפים בסוף המסלול. כעת, הגיע הזמן לבקר באחד המוזיאונים החשובים בטורינו ולמעשה באיטליה כולה – המוזיאון המצרי (Museo Egizio). מבקרים רבים לא מודעים לכך, אבל המוזיאון המצרי בטורינו מכיל את האוסף השני בגודלו בעולם (אחרי המוזיאון בקהיר) של ממצאים ממצרים העתיקה. האוסף כאן נחשב למרשים ומגוון יותר אף מזה של של המוזיאון הבריטי בלונדון או המט בניו יורק. בנוסף, זהו גם המוזיאון המצרי העתיק ביותר בעולם, כך שעבור חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה, וגם סתם עבור סקרנים, זהו יעד חובה. גם משפחות המבקרות בטורינו יהנו פה מאד. בהתאם למידת העניין שלכם במצרים העתיקה תוכלו להחליט אם לבקר בכל האולמות, או להתמקד באולמות המפורסמים ביותר, המלאים במומיות ובפסלים מרהיבים. צילומים: Depositphotos טיפ: אם אתם זקוקים למנוחה אחרי הביקור במוזיאון, תוכלו ללכת לפארק דל ולנטינו parco del Valentino הנמצא במרחק כ-20 דקות הליכה (ובדרך לנקודה הבאה במסלול). זהו הפארק הגדול ביותר בעיר, והוא מלא בפינות חמד מקסימות. אחת הפינות היפות מכולן היא "ספסל המאוהבים", ועליו פסל מיוחד של שני עמודים מאוהבים ומחובקים... צילומים: Depositphotos התחנה הבאה במסלול שלנו היא מפתיעה מעט: כפר מלאכותי מימי הביניים, המכונה פשוט "הכפר מימי הביניים" (Borgo Medievale). הכפר הוקם במאה ה-19 לרגל תערוכה בינלאומית שנערכה באיטליה, ונבנה לצרכים דידקטיים. המטרה היתה לשחזר כפר פיאודלי איטלקי טיפוסי למאה ה-15, וצורך כך נעזרו האומנים שבנו את הכפר במודלים אמיתיים של כפרים ברחבי פיימונטה ומחוז ואל ד'אוסטה והצליחו ליצור גרסה פיקטיבית אך מעוררת התפעלות. ההצלחה היתה מסחררת, וגם היום נחשב הבורגו לאחד מהאתרים המועדפים על מבקרים בעיר. ואגב – אם כבר הגעתם עד לכאן, כדאי לכם להתעכב גם ליד מזרקת 12 החודשים (La fontana dei 12 mesi) היפה, המעוטרת בארבע קבוצות פסלים המיצגים את נהרות טורינו (Po, Dora, Sangone, Stura) ושנים-עשר פסלי נשים המיצגים את חודשי השנה, המזרקה נבנתה בשנת 1898 ושופצה ב: 2019, פרוייקט של האדריכל קרלו צ'פי (Carlo Ceppi). התצפית היפהפיה מבזיליקת סופרגה התחנה הבאה והאחרונה במסלול (לפני ארוחת הערב, ראו המלצות בהמשך) היא אחת מנקודות התצפית היפות בעיר, המתחרה בקלות בנקודת התצפית ממונטה קאפוצ'יני ובמרפסת הפנורמית של המולה אנטונליאנה. אני מתכוונת לבזיליקת סופרגה, כמובן. בזיליקה סופרגה (Basilica di Superga) נבנתה במאה ה-18 על גבי הגבעה הנושאת את אותו השם, ומתנשאת לגובה 672 מטרים מעל פני הים. הבזיליקה נבנתה על ידי הדוכס ויטוריו אמדאו השני ברגע של משבר, כאשר הצבא הצרפתי-ספרדי צר על העיר, והפגיז את טורינו ללא רחמים. למעלה מ-8000 כדורי תותח היכו בעיר מידי יום, וויטוריו אמדאו השני היה מודאג שבסופו של דבר טורינו תיפול. הוא נשבע שאם מריה הבתולה תסייע לו במלחמה, הוא יקים לכבודה כנסייה מפוארת על הגבעה, וכך היה. בדומה למבנים רבים נוספים של שושלת סבויה, גם כנסיה זו תוכננה על ידי פיליפו יוברה, אדריכל הרוקוקו הידוע של התקופה. הביקור במקום כולל ביקור בכנסיה המרהיבה עצמה, בדירות המלכותיות (ששימשו למגורי נסיכי סבויה), בקברים המלכותיים (באמצעות סיור מאורגן) ובמרפסת הפנורמית שממנה נשקף הנוף המפורסם. טיפ: על מנת להגיע לבזיליקה אפשר לעלות את רוב הדרך עם רכבת הטראם ההיסטורית שנקראת דנטרה (dentera), ועדיין פועלת עם הקרונות המקוריים. הטראם יוצאת מתחנת SASSI שבפיאצה מודנה (piazza Modena). לחילופין, ניתן גם לעלות למעלה עם אוטבוס מספר 79 (שיוצא גם הוא מתחנת SASSI). מוזיאון הרכב של טורינו – לקטנים ולגדולים אם יש לכם עוד זמן בעיר, כדאי לבקר במוזיאון שישמח במיוחד את הילדים, אבל לא רק: מוזיאון הרכב של טורינו (Museo dell’automobile). לטורינו יש מעמד של כבוד בתעשיית הרכב העולמית בתור עירה של חברת פיאט המיתולוגית. על אף שיש בעיר גם מוזיאון המוקדש לפיאט עצמה, מוזיאון הרכב מציע אוסף גדול בהרבה שימצא חן לא רק בעיני חובבי הז'אנר.המוזיאון נולד מתוך אוסף של מכוניות אספנות שהחלו שני חובבי רכב מושבעים בשנת 1933, וצמח למוזיאון של ממש בשנת ה-60 של המאה הקודמת. כיום אפשר להתפעל מלמעלה מ-200 מכוניות אספנות יפהפיות. צילומים: Depositphotos טורינו לחובבי כדורגל – פורצה יובה! טורינו ידועה לא רק בזכות חברת פיאט, אלא גם (ואולי בעיקר....) בזכות קבוצת הכדורגל שלה – יובנטוס (Juventus). בין אם אתם מעריצים מושבעים, חובבי כדורגל, או סתם סקרנים, כדאי לכם לבקר בשתי אטרקציות חשובות: האיצטדיון הידוע, ומוזיאון יובנטוס המוקדש לקבוצה המיתולוגית. הביקור באיצטדיון אפשרי רק בתקופה שבה נערכים משחקים, ונערך באופן משולב עם הביקור במוזיאון – יש לקנות כרטיס שנקרא MATCHDAY TOUR המאפשר לכם לבקר במוזיאון ואז באיצטדיון לפני המשחק, ולראות את ההכנות. טורינו לחובבי אומנות מודרנית טורינו היא עיר שחיה ונושמת אומנות, ופועלת בה סצינה מעניינת של גלריות ומוזיאונים. שני המוזיאונים החשובים ביותר הם המוזיאון לאומנות אורבנית (Mau – Museo di Arte Urbana) והפינקוטקה על שם אניילי. המוזיאון לאומנות אורבנית הוא לא בדיוק מוזיאון – מדובר על מסלול הליכה בין 180 יצירות אומנות המצוירות על קירות הרובע קמפידוליו (Campidoglio). התוצאה מגניבה ומעניינת, והופכת את הרובע כולו לאזור מבוקש ומלא חיים. אפשר לבקר באזור באופן עצמאי, אבל מומלץ להירשם לסיור מודרך, כדי לגלות את ההיסטוריה המעניינת של האזור והיצירות עצמן. הפינקוטקה על שם ג'ובאני ומארלה אניילי (Pinacoteca Agnelli) תוכננה בשנת 2002 על ידי אחד מהאדריכלים הידועים האיטליה – רנצו פיאנו - Renzo Piano. הגלריה נולדה מהאוסף הפרטי של הזוג (אניילי היה אחד מהתעשיינים החשובים האיטליה, ומנהל החברה המשפחתית שהחזיקה בין השאר בבעלות על פיאט), והורחבה למוזיאון של ממש ובו יצירות של מאטיס, מודיליאני, רנואר, ואומנים איטלקיים רבים. כדאי גם לבדוק את התערוכות בגלריה לאומנות מודרנית (GAM – Galleria d’Arte Moderna) שבמרכז העיר, ואת התערוכות המתחלפות ב-CAMERA, מוזיאון הצילום של טורינו. איפה אוכלים? לצד ההמלצות למסעדות טובות בעיר המופיעות במסלול הראשון, ישנם עוד כמה מקומות טובים שכדאי לנסות: בסמוך לפיאצה קרלו אמנואלה השני, נסו את POORMANGER. הם מתמחים בדבר אחד: תפוחי אדמה צלויי וממולאים בכל טוב הארץ. הם לא מקבלים הזמנות – פשוט בואו, ונסו לתפוס שולחן. זו תהיה ארוחת צהריים פשוטה אבל מענגת! אם אתם מחפשים פיולה (מסעדה מסורתית וביתית) שלוקחת את המנות הפיימונטזיות הקלאסיות ומציעה להן עיבוד מחודש ומודרני יותר, נסו את Madama Piolo. זהו ביסטרו נעים ומודרני, והתפריט אמנם מצומצם אבל המנות טעימות. אם הביקור במוזיאון הרכב עורר בכם רעב, אבל נמאס לכם מהאוכל הטורינזי ואתם מעדיפים פיצריה נפוליטנית אמיתית, כדאי לכם להזמין שולחן ב-Da Pecchia. הפיצות מעולות וגם המטוגנים, והמסעדה נמצאת במרחק קצר מהמוזיאון. איפה עושים שופינג בטורינו? כיאה לעיר הרביעית בגודלה באיטליה, טורינו מציעה שפע של חנויות מעניינות. בזמן הסיור במרכז העיר תיתקלו באינספור חנויות ובוטיקים, בעיקר לאורך ויה גריבלדי (via Gardibaldi). יעד נוסף הוא ויה רומא (Via Roma), המקום שאליו כולם מגיעים כדי למצוא בגדים שווים ומציאות נוספות. לצד אלה, ישנם גם כמה קניונים ואאוטלטים במרחק נסיעה קצר (יחסית) מטורינו עצמה, ששווה להכיר. התחנה הראשונה היא TORINO OUTLET VILLAGE. כפר האאוטלט הזה מארח את מיטב המותגים באיטליה, החל ממותגים נגישים יותר, כמו אדידס וקונברס וכלה במותגים יוקרתיים יותר כמו ארמאני, פוליני, ומייקל קורס. טורינו אאוטלט וילג' נמצא בעיירה סטימו טורינזה (Settimo Torinese), במרחק כ-25 דקות נסיעה מהעיר. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לאאוטלט היא בעזרת רכב פרטי, אבל כדאי לדעת שבסופי שבוע (שישי-שבת-ראשון) האאוטלט מפעיל שאטל שיוצא מטורינו. מחיר הכרטיס עומד על 5 יורו בלבד, הפרטים המלאים באתר. קניון אאוטלט נוסף הוא VICOLUNGO THE STYLES OUTLET, הנמצא ליד נובארה (Novara), במרחק כשעה נסיעה מטורינו (בחצי הדרך בין טורינו למילאנו). כאן תוכלו למצוא למעלה מ-150 חנויות של מיטב המותגים האיטלקיים והבינלאומיים – ליווייס, קלווין קליין, טרוסארדי, סנדרו פרונה, ועוד רבים נוספים. הזמן הטוב ביותר לבקר באאוטלט הזה, ובכל שאר האאוטלטים, הוא בתקופת הסאלדי (SALDI), כלומר מכירות סוף העונה. כידוע, שופינג לא חייב להיות מוקדש רק לבגדים. אם אתם רוצים לקנות מעדנים מקומיים, פירות וירקות, גבינות ונקנקים, חפצים לבית ועוד, לכו לשוק Porta Palazzo, שנחשב לשוק הגדול ביותר באירופה. השוק מתקיים בימים שני עד שישי מ-7 בבוקר ועד 14:00 בצהריים, ובימי שבת עד 19:00 בערב. אירועים מיוחדים בטורינו: מתי כדאי לבקר? טורינו מקסימה לאורך כל השנה, אבל ישנן תקופות שבהן העיר מעניינת במיוחד. הקדוש המגן של טורינו הוא סן ג'ובאני (ובעברית – יוחנן המטביל), ולרגל יום חגו של הקדוש, ב-24 ביוני, מתמלאת העיר בקישוטים ואירועים. החגיגות מתחילות למעשה כבר ביום שלפני, וכוללות תהלוכה בלבוש מהמאה ה-17, מוזיקה, וקומזיץ גדול בפיאצה קסטלו. ב-24.6 מתמלאת העיר בחוגגים, ובערב מאירים את השמיים זיקוקים. מומלץ לפנות למשרד התיירות ולקבל רשימה מלאה של האירועים המתוכננים בזמן ביקורכם. אירוע נוסף (טעים במיוחד!) הוא Cioccolatò, פסטיבל השוקולד של טורינו, שמושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה. טורינו היא עיר השוקולד, וידועה בזכות הג'אנדויוטי (פרליני שוקולד במילוי שוקולד וקרם אגוזי לוז) המיוצרים בה. חובבי קולנוע ישמח להשתתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי שעורכת העיר מידי שנה – Torino film festival. השנה (2022) מציין הפסטיבל 40 שנה להיווסדו, וצפויות הפתעות מעניינות בתוכנית! והמלצה אחרונה: מי שיגיע לקראת חג המולד לטורינו, ירוויח פעמיים. שווקים קטנים ממלאים את הכיכרות הראשיות, ובמקביל מקושטים המונומנטים העיקריים בעיר באורות צבעוניים, במסגרת היוזמה האומנותית המכונה Luci d’Artista .

ב - 14 במרץ, לאחר שנה של ציפייה, תפתח במילאנו חנות הדגל של מותג הקונדיטוריה ההולך וצובר כוח "איגי'נו מסארי". המיקום מפתיע למדי: סניף בנק של הקבוצה הבנקאית "Intesa Sanpaolo" במרכז העיר. (פינת פיאצה דיאז ורחוב מרקוני). מגדניית השעה היא פרי שיתוף פעולה בין קונדיטור רב תהילה לבין הבנק אשר אולי מקווה לקירוב לבבות בינו לבין לקוחותיו, ככל הנראה על ידי שימוש בשיטה הידועה, המתק את הגלולה המרה "הטעם המתוק והמנחם מייצג יותר מכל טעם אחר את תקופתנו, תקופה שנדמת כמערבולת שסחרורה עז שבעזים" Lo Chef, Iginio Massari שמו של הקונדיטור מהעיר ברשה בצפון איטליה מתגלגל בזמן האחרון בפי כל. ברזומה החשוב, כלומר זה של העבר הקרוב, יש לו תוכנית טלוויזיה (2017), סרט תיעודי על חייו בהשתתפותו (2017) הופעות אורח בלתי נשכחות במאסטר שף איטליה (2018), וכמובן ההוכחה הניצחת למטמורפוזה מוצלחת (אדם/ סלב): חיקוי בתוכנית החיקויים החדשה של rai2. החיקוי מדגיש את אופיו הקפדני והביקורתי של מסארי ואת הרצינות התהומית שהוא מפגין, "אייל שניאית" אם תרצו, בנוגע לפרטים פעוטים למשל כמו האופן השגוי לצליית אגוזים. בעברו הרחוק של איג'ינו מסארי לעומת זאת, נמצאת קריירה בת כ- 50 שנה, במהלכה זכה בעשרות פרסים וכיבודים בתוך חוגי המקצוע ובעיקר עסק ביצירת מה שאנו אוהבים לכנות "מתוקים". על פי הפרסומים בסניף החדש במילאנו יוכל הקהל האופנתי ליהנות רק מ - 12 סוגים שונים של קינוחים אישים (מיניון) בעוד שבסניף המקורי בברשה הפריפריאלית מוגשים 130 (!) מהם. ובכן רגע לפני הפתיחה הגדולה יצאה משלחת מטעמנו אל חללית האם לצורך בינג' של מבחני טעימה. וכך דיווחה: עם הכניסה למקום מתברר שהוא הומה אדם, יש שטועמים ויש כאלה העוסקים בצילום קדחתני. האווירה כמו מאשרת את דבריו של מסארי אודות רוח הזמן. מסארי על 75 שנותיו נכח במקום והיה עסוק במלאכת קידום המותג, אוחז בטוש שחור וכראש וראשון לכוכבי היוטיוב בני העשרה, חתם למעריץ על חולצה. קריאה בהקדמה לספר המתכונים שלו המוצג בחלון הראווה, מגלה שכשהיה בן ארבע נפל לתוך דלי גדול מלא בקרם פושר שעמד להפוך לגלידת וניל וקינמון. "הקרם חלחל אל גופי עד שהגיע אל ליבי" הוא מספר כמתאר טקס הטבלה. המגדנייה לעומת זאת, מלבנית. חלק ממתחם מסחרי אפרורי הכולל גם מעדניית נקניקים וגבינות, דוכן עיתונים, ועגלת שוק לממכר ירקות. כל אלה חוסים תחת בתי קומות פשוטים המשקיפים אל גינה ציבורית שבמרכזה כמה נדנדות ומגלשה. הפריפריה האיטלקית מהדהדת בכיעורה בסיפור ההצלחה הזה. בתוך הקפוצ'ינו, משקה הסויה והשוקו שהזמינה המשלחת טובעים לבבות שוקולד שהונחו בקפידה. הקפה כמובן 'מושלם'. הקצף הסמיך כמעט ומצליח לספק בעצמו את התאווה לקרם ולמתוק. הכיסאות במרפסת נוחים וחיפוי הפלסטיק הזול מגן מן הקור. היד נשלחת אל עיתוני סוף השבוע ולרגע נדמה שהגענו הביתה. בהתאם לבחירה, מביאה המלצרית אל השולחן אנסמבל מתוק: כל אחד מן הקטנים והיפיפיים האלו הוא עולם ומלואו. ודי למלא מזלג אחד או שניים בקרם מפאי הלימון כדי לחוש, כמה מוזר, מסופקים. רק תפקיד "הטועמים" הרשמי שולח את היד לבקוע גם את הכיפה האדומה המבריקה, המכסה על מוס התות שנח על שכבה רכה של בצק תופין - ולהיאנח בצער. אפשר היה להסתפק בזה. העיר ברשה הממוקמת בין ורונה לברגאמו על אוטוסטרדת A4, תעשייתית למדי ורובכם מדלגים עליה. הצליינים המקומיים לעומת זאת, מששמעו שמטבילים בה תינוקות בגלידה הופיעו כמו מאליהם. המשלחת שהוכנסה כעת בסוד הענייניים מגיעה למסקנה, מסארי לא תאר "מתוק" גנרי, כי אם את המתוק שלו. והמתוק שיוצא תחת ידיו אכן פועל כהזיה שעיקרה חילוץ התודעה מדהרת רוח הזמן המסויטת אל טעמים המרעיפים נחמה אלגנטית, אינטליגנטית, חפה מהיסטריה ומזיוף. אבל אז קרה דבר רע. איג'ינו נעלם. גז בטרם הספיקה המשלחת לצלם אותו, לשאול איזו שאלה ולבקש חתימה. השתררה שתיקה. צרור מפתחות הוטח בשולחן. אחד אמר, הוא גר כאן בקצה הרחוב. בטח הלך לאכול צהרים. אחר לחש למלצרית, "סליחה איג'ינו, אהמ... יש לנו אתר, את יודעת מתי, אֶה הוא חוזר?" "אם אתם רוצים להשאיר ביקורת אנחנו מופיעים בטריפ אדוויזר" אמרה המלצרית בנימה מרגיעה "לא" לחש אותו אחד "יש לנו אתר, אֶאֶאֶ בעברית, לישראלים..? רצינו לצלם את איג'ינו". "סניור איג'ינו" הדגישה "חוזר בדרך כלל בסביבות ארבע וחצי חמש. אז הוא שותה תה" הרוחות היו עכורות. על השולחן נותרו ,כמו קונפטי, פיסות צבעוניות של קינוחים. החשבון שולם ועוגת תופין פשוטה נקנתה כדי לקחת, אולי ניסיון להספיג בה את תחושת הכישלון. בדרך למכונית קראה אחת "הספר!" וחזרה במרוצה על אחוריה. הזבנית הושיטה לה את ספר המתכונים שנשכח בדיוק כשאדם מבוגר התקרב אל הקופה והיא מיהרה ללחוש "זה הסניורֶה... תרצי שהוא יחתום לך על העותק?". לשמע הדברים עצר מיד האדון הכבוּד ופנה אל בעלת העותק, זו הגישה לו את הספר פתוח בעמוד הראשון. בידו הייתה עט והוא חייך כשחתם. חבר המשלחת שהיה מופקד על המצלמה הבחין בכל זה מבחוץ ופרץ נסער דרך הדלתות. עמחייה, הכותל בידינו. מתכון: "בצק פריך הוא מסה המורכבת מ - 10% נוזלים (המיוצגים על ידי הביצים) חמאה וסוכר בכמויות שוות וקמח בכמות כפולה" Pasticceria Veneto Via Salvo D'Acquisto, 8, 25128 Brescia BS טלפון: 030392586 שעות פתיחה: שלישי - שבת 7:45 - 20:00 ראשון 7:45 - 13:00 / 15:00 - 19:00 (יום שני סגור) אתר האינטרנט באנגלית ​

איפה אפשר למצוא בגדים אופנתיים ברומא במחירים מצחיקים? לאן הולכות בלוגריות האופנה כדי למצוא פריטים מיוחדים? איפה קונים תיקי עור איכותיים של מיטב המותגים? בסדרת המאמרים שלפניכם תמצאו עשרות המלצות לשופינג ברומא. ביחד נבקר בחנויות הטובות והמשתלמות ביותר, ונחשוף את המקומות שאסור לפספס. שלושת המאמרים הראשונים בסדרה עוסקים ברחובות השופינג הידועים ביותר בעיר. המאמר הרביעי מלא בהמלצות לשווקים ובוטיקים אלטרנטיביים, ואילו במאמר החמישי תמצאו המלצות לקניונים ולמתחמי אאוטלט הטובים ברומא והאזור ביקרתם ברומא והתפעלתם מכל האוצרות האומנותיים וההיסטוריים שבעיר? מתחשק לכם לעשות קצת שופינג, ואתם תוהים לאילו חנויות הכי כדאי ללכת? המאמר הזה נכתב בדיוק בשבילכם. בתור רומאית מלידה וחובבת שופינג, יש לי כמה המלצות מצוינות בשבילכם! מסלול השופינג שלנו נפרס בין שלושת הכיכרות האלו מכיוון שברומא יש שפע מסחרר של חנויות, חילקתי ההמלצות שלי למספר מסלולים, המתאימים לכל הטעמים, לכל הגילאים, ולכל הכיסים. ביחד נגלה את החנויות המיוחדות ביותר, את הבוטיקים הרומאיים היוקרתיים, וגם את הרשתות שכל הסטודנטים מגיעים אליהן כדי למצוא בגדים מגניבים במבצע. בנוסף, תמצאו המלצות גם למרכזים המסחריים הטובים ביותר שנמצאים בפריפריה של רומא (לכאן מגיעים האיטלקים שמחפשים מציאות!) ולמרכזי האאוטלט שבהם נמכרים מיטב המותגים במחירים נמוכים במיוחד. אתם מוזמנים כמובן לשלוף משלל ההמלצות בסדרת המאמרים הזו על שופינג את אלו שהכי מוצאות חן בעיניכם ולבנות לכם מסלול שופינג אלטרנטיבי לפי טעמכם. בואו נצא לדרך! שופינג ברומא – לאן כדאי ללכת? איכות במחירים שפויים, ומותגים איטלקיים אהובים במסלול זה נצא לדרך מוויה קונדוטי (via Condotti), הרחוב שבו מרוכזות חנויות היוקרה, ונתקדם לעבר הרחוב הכי מפורסם ברומא עבור חובבי שופינג – ויה דל קורסו (Via del Corso). המסלול הזה מתאים למי שמחפש מותגי יוקרה ואת הבוטיקים המרכזיים ברומא (רובם נמצאים במרחק קצר מהמונומנטים ההיסטוריים המרכזיים של העיר). המסלול שלנו מתחיל בוויה קונדוטי, הרחוב שבו מרוכזות חנויות היוקרה של רומא. על מנת להגיע לכאן, קחו את קו A של המטרו ורדו בתחנת ספנייה (Spagna). לאחר שהתפעלתם מהמדרגות הספרדיות ומהמזרקה היפה של ברניני, תוכלו להתקדם לאורך הרחוב הנוצץ, המיועד בעיקר לחובבי שופינג בעלי כיסים עמוקים במיוחד. בין השאר תוכלו למצוא כאן את דיור (Dior), לואי ויטון (Louis Vuitton), ג'ימי צ'ו (Jimmy Choo), מייקל קורס (Michael Kors), דולצ'ה וגבאנה (Dolce&Gabbana), קרטייה (Cartier), טיפאני (Tiffany), סלבטורה פרגאמו (Salvatore Ferragamo), פראדה (Prada) וגוצ'י (Gucci). ויה קונדוטי - הרחוב הכי יוקרתי ברומא לצד המותגים הבינלאומיים הידועים האלה תמצאו גם כמה בוטיקים של מותגים איטלקיים ידועים ונחשבים כמו מקס מרה (Max Mara), סרג'ו רוסי (Sergio Rossi), טוד'ס (Tod’s) ובוטגה ונטה (Bottega Veneta). אם תרצו במקרה לרכוש שעון רולקס, אני ממליצה לכם ללכת לפיאצה סן סילבטרו (Piazza San Silvestro) הסמוכה, לחנות בשם בדטי (Bedetti), המוכרים הרשמיים של המותג מאז שנת 1882. אם אתם כבר נמצאים בוויה קונדוטי, חובה לעצור להפסקת קפה באנטיקו קפה גרקו (Antico caffè greco), הפועל מאז שנת 1760. כאן תוכלו להתפעל מהריהוט העתיק ומהארומה המפתה של הקפה שנטחן במקום. תוכלו גם לקנות כמה מזכרות של בית הקפה שאירח לאורך השנים אמנים ומשוררים מפורסמים. בשלב זה התקדמו מעט ותמצאו את עצמכם בחלק המרכזי של ויה דל קורסו (Via del Corso). הרחוב הזה שונה מאד מהרחובות הצרים שעד עכשיו הלכתם לאורכם. זהו רחוב ארוך ורחב, עשיר בבוטיקים של מותגים אבל גם בחנויות "רגילות" המתמחות בטרנדים הכי חמים של האופנה היומיומית. המחירים כאן נמוכים באופן משמעותי מהבוטיקים לאורך ויה קונדוטי, ובשנות ה-80 וה-90, כאשר עדיין לא היו ברומא מרכזים מסחריים, הרחוב הזה שימש כנקודת המפגש של צעירי רומא. מידי שבת כולם נהגו להתקבץ כאן, לבלות ביחד, ולקנות בגדים חדשים. בשנות ה-2000 החלו להיפתח בעיר מרכזים מסחריים גדולים והרחוב שינה מעט את פניו, אבל הוא עדיין נחשב לאחד מהמקומות המרכזיים בעיר שבהם אפשר לעשות שופינג. צעירים, סטודנטים, בלוגרים שמתמחים באופנה וגם בני 30-40 מגיעים הנה בזכות המגוון הגדול של החנויות, המתאימות לכל טעם ולכל תקציב. איזה חנויות אסור לכם לפספס בוויה דל קורסו (Via del Corso)? שלושת החנויות הטובות ביותר לאופנת גברים הן: נובולארי (Nuvolari): חנות המחזיקה קולקציות של מגוון מותגים, ומציעה חולצות, מכנסיים, ז'קטים, סוודרים ושאר בגדי גברים בסגנון אלגנטי וצעיר (גילאי 20-45). דופלגאנגר (Doppelganger): חולצות מחויטות, ז'קטים, מכנסיים – החנות המושלמת למי שמחפש סגנון אלגנטי, בגדים למשרד וסטייל איטלקי. דיזל (Diesel): החנות של המותג הבינלאומי פונה בעיקר לקהל הצעיר, ומציעה סגנון ספורטיבי, דינמי ומגניב לצעירים (וצעירות). שלושת החנויות הטובות ביותר לאופנת נשים הן: פפה ג'ינס (Pepe Jeans): מותג בריטי פופולרי גם באיטליה, מציע בגדים בסגנון צעיר לנשים. יש להם גם קולקציה לגברים. ליו ג'ו (Liu-Jo): מותג איטלקי פופולרי בקרב נשים בגילאי 25-45, המתמחה בתיקים ואביזרים בסגנון קלאסי מודרני. טין ספיריט (Teen Spirit): החנות המושלמת לטינאייג'ריות. סגנון צעיר ומגניב. אם אתם מחפשים את החנות המושלמת לחובבי אופנה ומותגים, אתם חייבים לבקר ב-Luxury Outlet, הבוטיק שכל הנשים הצעירות ובלוגריות האופנה מגיעות אליו כדי לקנות מותגים אהובים במחירים מוזלים. בנוסף, כדאי להיכנס גם לגלריה אלברטו סורדי (Galleria Alberto Sordi), קניון מפואר הנמצא במרחק מטרים ספורים מוויה דל קורסו, בבניין יפהפה מתחילת המאה ה-20. כאן תמצאו 4 קומות של חנויות מגוונות, החל ממותגי יוקרה וכלה במותגים פשוטים יותר. אפילו אם לא תקנו שום פריט, עדיין תוכלו להתרשם מהאדריכלות המרהיבה ומתקרת הזכוכית היפהפייה. לאורך ויה דל קורסו, ובכל רחבי רומא, למעשה, תוכלו למצוא סניפים של הרשתות הכי פופולריות להלבשה אינטימית. נסו את טזניס (Tezenis), אינטימיסימי (Intimissimi) וקלצדוניה (Calzedonia) ותוכלו למצוא חזיות אלגנטיות, פיג'מות, גרביים וגרביונים מיוחדים במחירים מצוינים, ונמוכים לפעמים ב-40% בהשוואה למחירים בישראל. מומלץ לקפוץ גם לביקור בסניף של רשת בנטון (United Colors of Benetton), מותג הלבשה איטלקי ידוע, צבעוני ופופולרי בקרב צעירים. אל תפספסו גם את החנות ארטיג'אנו (Artigiano) – זהו בוטיק מיוחד במינו, המתמחה בפריטי עור ואביזרים בעבודת יד של מעצבים איטלקיים. מי שמחפש בגדי ספורט ונעלי ספורט ימצא שפע של אפשרויות בחנויות נייק (Nike) ופוט לוקר (Foot Locker), ואילו חובבי כדורגל ימצאו במספר 67 חנות המוקדשת כולה לקבוצת רומא – AS Roma. כאן תוכלו לרכוש חולצות של הקבוצה ושאר אביזרים בצבעי הקבוצה, כמובן – אדום וצהוב. לאורך הרחוב תמצאו גם שפע של חנויות נעליים, החל ממותגים בינלאומיים ידועים כמו דוקטור מרטינס (Dr. Martens), האהוב מאד על צעירים בזכות הנעליים הכבדות והבלתי ניתנות להריסה שלהם, וסקטצ'רס (Sketchers), רשת שמתאימה לצעירים ומבוגרים שמעוניינים לשלב אופנה ונוחות. בוויה דל קורסו תמצאו גם את אחד הסניפים הגדולים ביותר ברומא של רשת H&M. שלוש החנויות שאסור לפספס אם אתם מחפשים אופנה צעירה במחירים זולים! רשת H&M היא יעד חובה למחפשי המציאות, ואין ספק שבסניף הענק בוויה דל קורסו תמצאו כמה פריטים מוצלחים. ואם אנחנו כבר מדברים על רשתות במחירים זולים, יש לי שתי המלצות נוספות עבורכם: אם אתם מחפשים מציאות במחירים מגוחכים, אתם חייבים לבקר גם באחד משני הסניפים הרומאיים של רשת פריימרק (Primark) – סניף אחד נמצא במרכז המסחרי רומא אסט (Centro commerciale Roma Est) והשני נמצא במרכז המסחרי מאקסימו (Maximo Shopping Center). רשת נוספת שרוב הישראלים עדיין לא מכירים ושווה לגלות, היא פיאצה איטליה (Piazza Italia). המחירים פה נמוכים במיוחד, והבגדים מזכירים מבחינת הסגנון והאיכות את פריימרק. תוכלו למצוא סניפים של רשת פיאצה איטליה בכמה מיקומים ברומא – נסו את הסניף במרכז המסחרי האפיו (Centro Commerciale Happio) ובמרכז המסחרי רומא אסט (Centro Commerciale Roma Est). בוויה דל קורסו תוכלו למצוא גם חנויות רבות המוקדשות לאיפור, קוסמטיקה ובשמים. כמה מהחנויות האהובות עליי הן: -ספורה (Sephora), הרשת הצרפתית המצליחה בכל העולם, שמציעה מגוון מסחרר של מוצרי איפור, טיפוח ובשמים במחירים טובים. -לאש (Lush), רשת בריטית המתמחה בסבונים, קרמים ומוצרי טיפוח טבעיים ועשויים בעבודת יד. המוצרים של לאש לא מנוסים על בעלי חיים, ומיוצרים לפי כללים אתיים מחמירים. הריח המדהים שעולה מהסניף הזה יסחרר אתכם מיד! -בוטגה ורדה (Bottega Verde), רשת פופולרית באיטליה המתמחה בקרמים ומוצרי איפור וטיפוח במחירים נגישים. בנוסף תוכלו למצוא בוויה דל קורסו גם סניף של רשת השעונים סווטש (Swatch) וסניף של אפל (Apple). גם הרחובות שמתפצלים מוויה דל קורסו מציעים שפע של חנויות! בוויה תומאצ'לי (via Tomacelli), תמצאו חנות של מותג פרארי הידוע (Ferrari) – המקום המושלם לחובבי מכוניות מרוץ ולמי שמחפש מזכרות, בגדים עם הלוגו של פרארי ועוד, וחנות גדולה של לגו (Lego) – יעד חובה לקטנים וגדולים. בוויה דיי גרצ'י (via dei Greci), לעומת זאת, תמצאו חנות נהדרת לחובבי מוזיקה בשם לה סטנצה דלה מוזיקה (La Stanza della Musica), המוכרת כלי נגינה, ספרים, ואביזרי נגינה מכל הסוגים.

בוויה דל קורסו כבר ביקרתם? מצויין, אם כך הגיע הזמן להכיר חלק נוסף של רומא, המומלץ במיוחד עבור חובבי השופינג. אני מדברת כמובן על אזור ויה קנדיה וקולה די ריינצו, המציע שפע אפשרויות שופינג לכל כיס ולכל טעם. במתחם המתפרש סביב הרחובות האלה תוכלו לגלות גם בוטיקים מיוחדים, וגם חנויות של המותגים האיטלקים הפופולריים ביותר ויה קנדיה (Via Candia) וויה קולה די ריינצו (Via Cola di Rienzo) הם שניים מהרחובות החשובים ביותר לקניות בעיר. על מנת להגיע לאזור, יש לקחת את קו A של המטרו בתחנת פלמיניו (Flaminio) ולרדת בתחנת צ'יפרו (Cipro). מכאן נתקדם ברגל, והמסלול שלנו יעבור ברחובות הבאים: ויה קנדיה (via Candia), ויאלה ג'וליו צ'זרה (Viale Giulio Cesare), ויה אוטביאנו (via Ottaviano) וויה קולה די ריינצו (Via Cola di Rienzo), ופיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). שימו לב שהחנויות מפוזרות משני צידי הרחוב, ולכן תצטרכו לזגזג בין הצדדים ולחצות מידי פעם את הכביש (בזהירות – הנהגים ברומא לא תמיד סבלניים...). נתחיל מוויה קנדיה (via Candia), הרחוב שידוע בזכות מגוון החנויות המשתלמות שבו, המציעות תמורה טובה במחיר הוגן. שימו לב – זה לא המקום לחפש בו מותגים ידועים. מבין החנויות הרבות ברחוב זה, אני ממליצה לכם במיוחד לבדוק את הבוטיקים הבאים: ג'וזף (Joseph) – ביגוד קלאסי לגברים, במחירים טובים הובי אנד ספורט (Hobby & sport), חנות המתמחה מאז שנת 1972 בבגדים ואביזרים ספורטיביים ארנה (Arena) – חנות המתמחה באביזרים הקשורים לספורט, שחיה ושיט ג'אוקס (Geox) – נעליים ותיקים נוחים ואופנתיים לגברים ונשים. המחירים פה לא זולים במיוחד, אבל האיכות טובה או.ווי.אס (OVS) – רשת חנויות עם סניפים רבים בכל רחבי איטליה, המציעה בגדים, מוצרי קוסמטיקה ואביזרי אופנה במחירים תחרותיים מאד לכל המשפחה. בזמן הסאלדי (saldi) – כלומר מכירות סוף העונה באיטליה, אפשר למצוא כאן מבצעים משתלמים במיוחד. ציינהארט (ChinaArt) – עתיקות, ריהוט וחפצי אומנות מסין, טיבט ומונגוליה אם תוקף אתכם הרעב, אני ממליצה לכם לעצור בבר קטן בשם טאבולה קאלדה-בר פליציאני (Tavola Calda-Bar Feliziani), שנמצא במספר 61. כשעבדתי באזור הזה, אכלתי פה תמיד. בנוסף, יש בכל האזור פיצריות ומסעדות רבות. בסוף רחוב קנדיה ישנה צומת גדולה: מצד שמאל עומדת החנות שבה נהגתי לקנות בגדים כטינאייג'רית – לוליטה (Lolita). גם היום נערות חובבות אופנה וסטייל מגיעות לכאן כדי לחפש פריטים מעניינים (ובמחירים מצוינים!). בשלב זה תמצאו את עצמכם בוויאלה ג'וליו צ'זארה (Viale Giulio Cesare). מבין החנויות הרבות שלאורך רחוב זה, אני ממליצה במיוחד על חנות הנעליים של ג'אנמרקו פומה (Gianmarco Puma). מול חנות הנעליים יש גם סניף של רשת טייגר (Tiger) הפופולרית, המוכרת חפצים משעשעים בעיצוב דני ובמחירים זולים מאד. כשתגיעו לרמזור, פנו ימינה אל ויה אוטביאנו (via Ottaviano). תנועת המכוניות פה דלילה יותר, אבל עדיין כדאי להיזהר מפני רכבים, אוטובוסים ואופנועים שחולפים במהירות. בוויה אוטביאנו תמצאו חנויות לכל כיס. אני ממליצה במיוחד על החנויות הבאות: קטנלה (Catenella) – חנות המתמחה בבגדי נשים המעוצבים ומיוצרים באיטליה (made in Italy). יש כאן פריטים שלא תמצאו בחנויות אחרות, והסגנון האלגנטי אבל צעיר מתאים במיוחד לנשים בגילאי 30-40. אמהשופינג (Emmeshopping) – לכאן מגיעות כל הנשים הצעירות שמחפשות בגדים לערב, לאירועים ולחתונות במחירים מעולים. שופן (Chopin) – ביגוד קלאסי במחירים סבירים קסטרוני קפה (Castroni caffè) – בר וחנות מזון גדולה שמוכרת מוצרי מזון מכל רחבי העולם וקפה טרי סטוריה אה מאג'יה (Storia e Magia) – אחת החנויות האהובות עליי, והמקום המושלם לחובבי היסטוריה ופנטזיה. כאשר נכנסים לכאן, התחושה היא כאילו נכנסתם לעולם אחר ממש! בכניסה יקדם את פניכם פסל של קוסם, ובפנים תמצאו שפע של פריטים המוקדשים לדרקונים, אבירים וחרבות, פריטים בסגנון ימי הביניים ורומא העתיקה, ואביזרים הקשורים לסדרות מצליחות כמו משחקי הכס וסרטים כמו הארי פוטר. בסוף ויה אוטביאנו תמצאו את עצמכם מול פיאצה גדולה – זוהי פיאצה ריסורג'ימנטו (Piazza Risorgimento). נפנה שמאלה, לעבר ויה קולה די אירנצו (via Cola di Rienzo). כל הבניינים האלגנטיים באזור זה נבנו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וחלונות הראווה המפוארים מציגים לקהל אופנה איכותית, לא זולה, אבל לרוב גם לא יקרה כמו חנויות היוקרה שבוויה דיי קונדוטי (Via dei Condotti). מבין החנויות הרבות שברחוב זה, אל תפספסו את הבוטיקים הבאים: ארדי פיזאנו (Eredi Pisanò) – בגדים ואביזרים לגברים, תוצרת איטליה (made in Italy), בעיצוב קלאסי ובאיכות גבוהה פורלה (Furla) – מותג איטלקי המתמחה מאז שנת 1927 בתיקי עור ואביזרים אלגנטיים ואיכותיים טיפאני (Tiffany) – חנות התכשיטים הידועה ממוקמת במספר 173 קוין (Coin) – חנות גדולה ובה קולקציות של מעצבים רבים. הבגדים כאן הם באיכות מצוינת לה פרלה (La Perla) – הלבשה תחתונה איכותית, יפה ויקרה קלווין קליין (Calvin Klein) - מותג האופנה האמריקאי הידוע בכל העולם גס (Guess) – מותג אופנה איטלקי פופולרי טימברלנד (Timberland) - מותג נעלי השטח האמריקאי סוורובסקי (Swarovsky) – תכשיטי זכוכית מאת המותג הידוע סיסלי (Sisley) – אופנה קלאסית במחירים ממוצעים

אם אתם מחפשים שווקים וחנויות מיוחדות ברומא, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם. רומא מציעה שפע מסחרר של שווקים וחנויות מכל הסוגים, ואם כבר ביקרתם ברחובות השופינג העיקריים של העיר, הגיע הזמן לגלות גם את השווקים וגם בוטיקים מפתיעים שמתחבאים מתחת לרדאר השוק בפורטה פורטזה (Porta Portese) זה השוק המוכר מכולם, ואפשר למצוא בו הכל – בגדים חדשים ומשומשים, בגדי וינטג', חפצי נוי וכלים לבית, רהיטים, חפצי אומנות... וגם כמה וכמה פריטים ממקורות מפוקפקים! השוק בפורטה פורטזה מוגדר כ"שוק הפשפשים הרשמי של רומא", והוא מתקיים מידי יום ראשון בלבד, מאז שנת 1945, בפיאצה פורטה פורטזה (Piazza Porta Portese). השוק בוויה סאניו (Via Sannio) שוק זה ידוע בעיקר בזכות הבגדים המשומשים ופריטי הווינטג' שנמכרים בו. בשנות ה-70 זה היה השוק המועדף על הסטודנטים ועל החברים בתנועות מהפכניות. היום זה שוק שמיועד לכולם. גם שרה ג'סיקה פארקר עברה פה - תמונות מתוך עמוד הפייסבוק של השוק רשת החנויות "איל מרקטינו" (Il Mercatino) רשת החנויות איל מרקטינו מפעילה מספר סניפים ברחבי רומא, ומציעה אך ורק פרטי ביגוד משומשים/וינטג', באיכות מצוינת ובסגנון מיוחד. אפשר למצוא כאן גם פריטים לבית, תכשיטים, ספרים, כלי כסף, תקליטים, ועוד. השווקים השכונתיים לכל שכונה (ריונה rione, באיטלקית, או קווארטיירה quartiere) יש את השוק האזורי שלה. אלה שווקים פשוטים יותר, ואפשר למצוא בהם חפצים משומשים וחדשים במחירים נמוכים מאד. השווקים השכונתיים מנוהלים לרוב על ידי תושבים זרים, ואין לדעת מה תמצאו בהם – לפעמים מדובר על חפצים סתמיים באיכות נמוכה, ולפעמים בגדים של מותגים ידועים בחצי מחיר. בורגטופלמיניו (Borghetto Flaminio) מידי יום ראשון השוק של בורגטופלמיניו מציע לקונים פריטי וינטג', עתיקות ובגדים של מותגים ידועים במחירים מצוינים. אפשר למצוא כאן גם ביגוד משומש במצב טוב. כדי להיכנס לשוק יש לרכוש כרטיס כניסה במחיר סמלי של 1.60 יורו. ואל תשכחו: אתם לא היחידים שמחפשים מציאות בשווקים... גם הכייסים מחפשים מציאות! שימו לב איפה נמצא הארנק שלכם, והקפידו לסגור את התיק כמו שצריך. חנויות מיוחדות ברומא אם אתם מחפשים חנויות מיוחדות ברומא, בוטיקים מהסוג שרק המקומיים מכירים, אני ממליצה לכם לבקר במקומות הבאים: פולברה די טמפו (Polvere di Tempo), בוויה דל מורו 59 (Via del Moro) בשכונת טרסטוורה היא חנות המתמחה במפות מרחבי העולם, שעוני חול, מצפנים וחותמות מיוחדות. יש כאן שפע של פריטים מיוחדים וייחודיים. ג'אפונריה (Giapponeria) – אם אתם חובבי עיצוב יפני, זה המקום בשבילכם! כאן תוכלו למצוא ביגוד יפני מסורתי, מניפות, מסיכות, כלי בית יפניים, ועוד הרבה פריטים מעניינים. החנות נמצאת בוויה צ'נדה 16 (Via Ceneda), לא רחוק מפיאצה רה דל רומא (Piazza Re del Roma). פוג'יסן (Fujisan) – אם אתם (או הילדים שלכם) חובבי מנגה (Manga) וסרטים מצוירים, זו החנות שאסור לכם לפספס. בפוג'יסן תמצאו שפע של פריטים הקשורים לעולם המנגה, אבל גם קומיקסים אמריקאיים, ואביזרים הקשורים לעולם הקולנוע ומשחקי וידאו (כולל פריטי וינטג' לאספנים). החנות ממוקמת בוויה פאניני 13 (Via Pannini), בשכונת פלאמיניו (Flaminio). טקסנוסטור (Texanostore) – אוהבים את המערב הפרוע? חולמים להתלבש כמו קאובוי בטקסס? כאן תוכלו למצוא חולצות, כובעים, חגורות ומגפיים בסגנון טקסני, עבור כל הקאובויז וקאוגירלז. בתוך החנות תמצאו גם מתחם נפרד עם חפצים משומשים ופריטי וינטג'. (Via della Balduina, 71 b) ל'ארטיג'נאטו (L’Artigianato) – אם אתם מחפשים פריטים איטלקיים קלאסיים לעיצוב הבית, פריטי קרמיקה מעוטרים בעבודת יד ויצירות נוספות תוצרת איטליה, אל תפספסו את החנות הזאת. למרבה הצער רומא מלאה בחנויות שמוכרות תוצרת מזויפת. אבל אם אתם מחפשים את הדבר האמיתי, חפצים שיצרו ועיצבו אמנים איטלקיים מרחבי המדינה, כדאי לכם לבקר כאן. החנות נמצאת במיקום מרכזי מאד, בפיאצה נבונה 84 (Piazza Navona). אם אתם מחפשים בגדים בסגנון אלטרנטיבי – אפל, רוקיסטי, פאנקיסטי, גותי, אמו או מטאל יש כמה חנויות מעניינות ברומא שכדאי להכיר: איל באצ'ילאריו (il Bacillario), בוויה לאורינה (Laurina), הוא הבוטיק הראשון בעיר שיכול לקרוא לעצמו מקדש האופל, ומציע מגוון גדול של מותגים אלטרנטיביים כמו לדוגמה "דמוניאן" (Demonian). המחירים פה לא זולים. טרנסילבניה (Transilvania), בוויה מאנליו קאפיטולינו (Manlio Capitolino) – המחירים כאן קצת יותר זולים. יומי שופ (Yumi Shop), בוויה סילה (via Silla). ואם אתם באזור ומחפשים משהו קטן לאכול, אל תפספסו את הפיצה הלבנה עם נקניק מורטדלה אצל ג'ינו 1950 (Gino 1950) – עצירת חובה עבור כל רומאי רעב!

ישנן אלפי חנויות ברומא עצמה, אבל חובבי השופינג הרציניים לא ירצו להחמיץ את מרכזי האאוטלט המפורסמים שמחוץ לעיר. היתרון של מרכזי הקניות הגדולים הוא ברור: כאן תוכלו למצוא שפע של מותגים תחת גג אחד, במתחם ממוזג ונעים. למתחמים יש רק חיסרון אחד – כדי להגיע אליהם, יהיה עליכם לשכור רכב מרכזי הקניות (קניונים) של רומא החלו להיבנות בשנות ה-90 של המאה הקודמת. חלקם נבנו במרכז העיר (coin, Happio) אבל רובם הוקמו בפריפריה. המרכזים הם גדולים מאד, ולעיתים קרובות מדובר ממש על כפר שלם של שופינג. ישנם מרכזים מסחריים רבים ברומא וסביבותיה, אבל כדאי לכם להתמקד בטובים ביותר: מרכז מסחרי פורטה די רומא (Centro commerciale Porta di Roma): 202 חנויות ומסעדות מחכות לכם במרכז העצום הזה. בין היתר תמצאו כאן סניפים של הרשתות הפופולריות ביותר ובוטיקים מיוחדים. במהלך עבודות הבנייה אפילו נחשף כאן פסיפס מתקופת רומא העתיקה, שעדיין מוצג במקום! המרכז המסחרי ממוקם בוויה אלברטו ליונלו 201 (Via Alberto Lionello), והוא פתוח מידי יום, בין השעות 10:00-21:00. קניון פורטא די רומא - באדיבות עמוד הפייסבוק מתחם אננינה (Zona Commerciale Anagnina): המתחם מתפרש באזור ויה ברנרדינו אלימנה (via Bernardino Alimena) וברחובות שמסביב. במרחק קצר זה מזה תוכלו למצוא מספר מרכזים מסחריים קטנים יחסית, כמו למשל כמו למשל את המרכז המסחרי הקטן דומוס (Domus), המרכז המסחרי הבינוני רומנינה (Romanina) והמרכז המסחרי הקטן אננינה (Anagnina). לאחר כל כך הרבה שופינג בוודאי תהיו רעבים, אבל אל דאגה – במרחק דקות ספורות מהמרכזים המסחריים תוכלו למצוא גם סניפים של מקדונלדס ורשת ההמבורגרים Old Wild West. פארקו דה וינצ'י (Parco Da Vinci) ופארקו לאונרדו (Parco Leonardo): כדי להגיע לכאן, עליכם לנסוע לאורך הכביש שמוביל לנמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י-פיומיצ'ינו (Fiumicino). שני מרכזי הקניות האלה ממוקמים במרחק קצר אחד מהשני, אבל משני הצדדים ההפוכים של האוטוסטרדה. המתחם המסחרי דה וינצ'י הוא שונה מהאחרים משום שהוא מעין "כפר", חלל פתוח ובו כ-100 חנויות של המותגים המובילים באיטליה.פארק לאונרדו הוא קטן יותר, ומורכב גם הוא בעיקר מחנויות של הרשתות המובילות, לצד כמה חנויות מיוחדות. צ'נטרו קומרצ'אלה אאורומא (Centro commerciale Euroma): מרכז מסחרי גדול ופופולרי עם חנויות רבות של המותגים האהובים ביותר. איפה נמצאים האאוטלטים הכי הפופולריים ברומא? אאוטלט מקארתור בעיירה קסטל רומאנו קניון האאוטלט מקארתור גלן (McArthur Glen), בעיירה קסטל רומאנו (Castel Romano), הוא ללא ספק מתחם הקניות הפופולרי ביותר בקרב מי שמחפשים מותגים איכותיים במחירים טובים. זהו המרכז האהוב עליי – יש כאן חנויות רבות, והמחירים נמוכים ב-30% עד 70% מהמחירים בחנויות הרגילות. כדאי במיוחד להגיע לכאן בתקופת הסאלדי (saldi), כלומר מכירות סוף העונה. באיטליה הסאלדי מתקיימים פעמיים בשנה: מה-7 בינואר עד סוף פברואר, ומתחילת יולי עד סוף אוגוסט. קניון האאוטלט מקארתור גלן - תמונות באדיבות עמוד הפייסבוק של הקניון הדרך הנוחה ביותר להגיע לאאוטלט היא בעזרת הרכב הפרטי, כמובן, אבל אם אין לכם רכב תוכלו להיעזר באוטובוס מיוחד שמפעיל המרכז. האוטובוס (נאבטה – navetta) יוצא מתחנת הרכבת טרמיני (Termini), מוויה ג'וליטי (via Giulitti) 48, מול תחנת המטרו של קו A. פרטים נוספים על האוטובוס מופיעים באתר. האאוטלט של קסטל רומאנו הוא ממש עיר זעירה, ומכיל למעלה מ-150 חנויות. בלתי אפשרי למנות כאן את כולן, אבל כמה מהחנויות האהובות עליי, שכדאי לכם להכיר, הן: פופה (Pupa): מותג איפור וקוסמטיקה איטלקי איכותי, במחירים מעולים נייק (Nike): בגדים ספורטיביים במחירים משתלמים מאד. אני תמיד מוצאת כאן נעליים, ז'קטים, וחולצות קיציות ספורטיביות גס (Guess): במתחם האאוטלט פועלות שתי חנויות של גס– אחת המוקדשת רק לבגדים, ואחת המוקדשת לאביזרים ומציעה מגוון תיקים, ארנקים ומשקפי שמש אופנתיים. דסיגואל (Desigual): מותג ספרדי צבעוני ושמח, פופולרי מאד בקרב הקהל הצעיר. סמסונייט (Samsonite): התיקים והמזוודות שלי מגיעים מהחנות הזאת! סוורובסקי (Swarovski): כאן תוכלו למצוא את הקריסטלים הידועים במחירים זולים במיוחד. אם אתם מחפשים רעיונות למתנות, תמצאו אותם כאן! לוראל (L’Oreal): מוצרי איפור וטיפוח במחירים מצוינים. לצד החנויות של הרשתות הפופולריות תמצאו גם מותגי יוקרה כמו ברברי (Burberry), ארמאני (Armani), קלווין קליין (Calvin Klein), בוטגה דל סרטו (Bottega del Sarto), מיסוני (Missoni), טימברלנד (Timberland), ולנטינו (Valentino), טרוסרדי (Trussardi), טומי הילפגר (TomyHilfiger), ורסאצ'ה (Versace)... ואם אתם רעבים תוכלו לאכול באחת המסעדות שבמתחם (אני ממליצה על אוביקה-Obicà ועל סיניורווינו-Signorvino), ולקנות שוקולדים בחנות של לינדט (Lindt). אאוטלט ואלמונטונה - Outlet Valmontone חובבי האאוטלטים ישמח בוודאי לבקר גם באאוטלט הפופולרי הזה, הממוקם במרחק כשעה מרומא ומורכב מ-180 חנויות, וביניהן סניפים של מותגים מצליחים כמו קפה נואר (Caffè Noir), ארטילי (Artigli), קלווין קליין ג'ינס, דני רוז (Denny Rose), קררה ג'ינס (Carrera Jeans), גס (Guess), לואיזה ספניולי (Luisa Spagnoli), טווין-סט (Twin Set) ועוד. גם בני נוער וגם מבוגרים ימצאו כאן שפע של פריטים אופנתיים במחירים מוזלים. הדרך הפשוטה ביותר להגיע הנה היא בעזרת רכב פרטי, אבל ניתן גם לקחת רכבת מרומא לעיירה ואלמונטה (Valmonte) ומשם להיעזר באוטובוס (navetta) הפרטי שמפעיל המרכז, או לקחת מונית. פרטים נוספים באתר.