הביאנלה בונציה נחשבת לגולת הכותרת של אירועי האומנות הבינלאומיים: תערוכה המתקיימת מזה 120 שנה, פעם בשנתיים, שרק שתי מלחמות עולם ומגיפת הקורונה הצליחו לשבש. למבקרים בביאנלה של ונציה מחכות מאות יצירות מרתקות, ובמאמר שלפניכם נסקור את התערוכות והמתחמים המרכזיים שכדאי להכיר איך בנויה הביאנלה של ונציה? את הביאנלה אפשר לחלק ל-3 חלקים: התערוכה המרכזית, הביתנים הלאומיים, ותערוכות הלוויין. התערוכה המרכזית כאשר אנשים מדברים על " הביאנלה של ונציה ", הם מתכוונים בעיקר לתערוכה המרכזית. מדובר על תערוכה תמטית מונומנטלית, הכוללת עשרות ואף מאות אמנים מכל העולם ומתפרסת על פני חללים עצומים. מידי שנתיים נבחרים אוצר או אוצרת שמביעים את תפיסת עולמם ואת הרעיונות האוצרותיים שלהם באמצעות עבודות האומנות שנבחרות. ב-2019 היה זה רלף רוגוף עם התערוכה May You Live in Interesting Times והפעם (2022) זו צ'צ'יליה אלמני עם The Milk of Dreams. הכותרות האלה מגדירות במידה רבה את מה שנראה בתערוכה, וכמעט כל עבודה יכולה להיות מיוחסת אליהן. אלמני, שעבדה על התערוכה במשך שלוש שנים, לרוב באמצעים וירטואליים וללא אפשרות לבקר את האמנים פיזית בסטודיו שלהם, חוקרת לעומק ומגלה מימד נשי משמעותי בתולדות האומנות ב-100 שנים האחרונות, מימד שלא ניתנה לו במה. היא לוקחת שורה מכתביה של האמנית הסוריאליסטית לאונורה קרינגטון, The Milk of Dreams, ומציעה היסטוריה אלטרנטיבית נשית, לאורה של זו. התוצאה היא תערוכה שכ-90% ממשתתפיה הם נשים או אמנים שאינם מגדירים את עצמם באופן בינארי. אלמני נעה קדימה ואחורה בהיסטוריה של האומנות, מגלה כיסים של עשייה נשית משמעותית, ומציגה לצידה עשייה עכשווית של יוצרים מכל העולם, חלקם צעירים מאוד. הסמיכות בין הישן לחדש יוצרת עניין וזאת בנוסף לתוכן עצמו. התנועה הסוריאליסטית מקבלת כאן את מרכז הבמה, וכפועל יוצא יש עיסוק משמעותי ביצירה היברידית, בחשיבה עתידנית, ביחסי הכוחות בין האדם לסביבתו, ועוד. הכיסים הללו, אותם מכנה אלמני "קפסולות", פזורים בין שלושה שערים מרכזיים שנושאים את הכותרות ייצוג הגוף והמטמורפוזות שלו, היחס בין בני האנוש לטכנולוגיה, והקשר בין הגוף לאדמה. אולי המאפיין המרכזי של התערוכה הזו הוא ניסיון ליצור תיקון: תיקון בייצוג של נשים, תיקון בייצוג מגדר לא-בינארי, תיקון בייצוג של מיעוטים ופריפריות. ובמובן זה, האוצרת בהחלט מצליחה. הביאנלה 2022, כ-90% ממשתתפיה הם נשים או אמנים שאינם מגדירים את עצמם באופן בינארי. הביתנים הלאומיים הביתנים הלאומיים הם סוג של אולימפיאדה אומנותית, והרעיון העומד בבסיס התערוכה הוא שכל מדינה שולחת את הנציגים שלה שיציגו באופן מיטבי את האומנות ואת הלך הרוח במדינה. בפועל ניתן לראות שהמימד הייצוגי נוכח פחות, ויש גם מי שחותר תחתיו. בנוסף, בביאנלה הנוכחית ניכר המאמץ להציג דווקא את המיעוטים בביתנים. בביתן הפולני מציגה מאגורזטה מירגה-טאס, אמנית ממוצא רומי (אחד מהעמים הצוענים), עבודות טלאים עצומות שמכסות את כל קירות הביתן. היא מספרת בהן את המיתולוגיה ואת המציאות היומיומית של העם שלה תוך חיבור עם סממנים אוניברסליים כמו גלגל המזלות. התוצאה מהממת ביופיה והעין אינה יודעת שובע. בביתן האמריקאי, בפעם השניה ברציפות, ניתנת הבמה לאמנים אפרו-אמריקאים. הפעם זוהי סימון לי, האפרו-אמריקאית הראשונה שמייצגת את ארה"ב, ואמנית בעלת שם בינלאומי. היא הופכת את הביתן בעל החזות הקולוניאליסטית (בדומה לבית הלבן) לבקתה אפריקאית, בקתת עבדים. בכניסה מקבל את פנינו פסל עצום הנושא את השם 'בית'. למעשה זוהי דמות נקבית אפריקאית סטריאוטיפית, מעין אלת פריון רבת כח. בפנים פסלים של כובסת, ספינקס, או בת דמותן של ה'לאס מנינאס', וכולם מתייחסים למקומה של האישה השחורה בחברה – אז והיום. גם הביתן הנורדי לובש הפעם פנים אחרות, ונקרא הביתן הסאמי על שם המיעוט הילידי שחי באזור. חמישה אמנים סאמים מתייחסים בעבודותיהם לסוגיית מקומה של האוכלוסיה הסאמית בקרב המדינות הנחשבות לכמה מהמתקדמות בעולם. שווה להיכנס ולו בזכות הארכיטקטורה היפהפיה של הביתן. היצירה שגרמה לליבי להחסיר פעימה מוצגת דווקא בביתן הדני: עבודת פיסול היפר-ריאליסטית ועצומה של קנטאורים, מעין זכר לתרבות עתיקה/עתידנית, הממוקמת בין מיתולוגיה למציאות. תחילה אנו פוגשים את הקנטאור הזכר תלוי. במבט ראשון נראה שהוא התאבד, אולם הספקות מחלחלים. בחלל השני קנטאורית הכורעת ללדת. אנו רואים את הרגליים הדקיקות מבעד לשילייה השקופה. עיניה של היולדת פקוחות לרווחה וניכר מתח בחוסר הודאות – האם היא חיה או מתה? תערוכות הלוויין תערוכות הלוויין הן מסורת שהתהוותה בעשורים האחרונים – גלריות ואמנים מבקשים לנצל את התקבצות צמרת עולם האומנות בונציה על מנת להציג בפני הקהל ערב רב של יצירות. כיום אפשר לומר שהביקור בתערוכות האלה הוא חלק כמעט בלתי נפרד מהחוויה של הביאנלה. העיר משופעת בתערוכות לוויין, וכמה מהמרכזיות והחשובות הן: תערוכת הסוריאליזם הנשי במוזיאון פגי גוגנהיים : התערוכה מהווה סוג של הקדמה לתערוכה המרכזית בביאנלה, והיא עושה זאת באופן נפלא. אם יש לכם אפשרות, הייתי ממליצה לבקר בה קודם. תפגשו כאן את האמניות הסוריאליסטיות הגדולות כמו לאונורה קרינגטון, לאונור פיני ואחרות, לצד הגווארדיה הגברית המוכרת יותר – מקס ארנסט, מגריט, ודאלי. מעניין לראות את הקשרים ביניהם. התערוכה בפאלאצו דוקאלה : בארמון הדוג'ה (פאלאצו דוקאלה) מוקדש חלל אחד עצום ליצירתו של אנסלם קיפר. בתוך כל הבארוקיות המוזהבת והמהוקצעת של הארמון זורק אותנו קיפר לעולם אחר ואנו נשאבים אליו לגמרי. קיפר כיסה את כל קירות אולם ההכתרה בעבודות מונומנטליות שמשלבות חפצי יומיום שונים. הפלטה שלו נעה בין לבן לחום ושחור, עם נגיעות זהב כהומאז' לעיר ונציה. זו מסוג התערוכות שחייבים לראות בפועל, משום שאף תמונה או סרטון ברשת לא יצליחו להעביר את התחושה המתעוררת בצופה שנכנס פנימה. התערוכה של קהינדה וויילי : קהינדה וויילי הוא אמן אפרו-אמריקאי שהתפרסם בעולם בזכות כך שנבחר לצייר את הדיוקן של נשיא ארה"ב ברק אובמה, אף שבפועל הוא היה אומן פעיל במשך שנים רבות לפני כן. ביצירה שלו מבקש וויילי להנכיח את האדם השחור והוא מצייר או מפסל אותו בקונטקסטים הירואים לרוב, בדרך כלל על בסיס יצירות מוכרות מתולדות האומנות (בהן מככבים גברים לבנים כמובן). בתערוכה הנוכחית, לה קרא 'גיבורים נופלים', הוא מציג את הצד השני – את היומיומי, את זה שנכשל ונפל, ואולי אפילו מת. ועדיין, אצל וויילי הכל מהוקצע ואסתטי ומרהיב כמו תמיד. התערוכה של מרלן דומא : התערוכה של דומא היא במידה רבה אנטי-תזה לזו של וויילי – הציור בה הוא פרום, על גבול הרישומי, צבעים מדוללים, פיגורטיביות עם נטייה להפשטה. והרבה פשטות. אין כאן את הפומפוזיות של וויילי וגם לא של קיפר. יש כאן הזדמנות להתבוננות אינטימית בציור, שהאוצרות השכילה לתת לו חופש רב ומרחב נשימה. לסיכום , הביאנלה בונציה היא אחד מאירועי האומנות העשירים העולם, והסקירה במאמר זה נועדה לתת לכם טעימה על קצה המזלג. הביאנלה בונציה פתוחה עד חודש נובמבר 2022, וכדאי מאד להיערך מראש ואף לרכוש כרטיסים לתערוכות המרכזיות (בעיקר אם אתם מגיעים לעיר בתקופות עמוסות). שלומית אורן , כותבת את הבלוג SO-ART , ומרצה על אמנות. מנהלת את Art Collectors IL - קהילת האספנים של ישראל.

הם היו הבנקאים של האפיפיור ובזכות תמיכתם לבלב הרנסנס בפירנצה. הם שלטו בכוח ובתחכום בטוסקנה במשך ארבע מאות שנה ושינו את פני העולם. הם היו סוחרים, מנהיגים, אנשי תרבות ולעיתים גם דיקטטורים. מי היו בני משפחת מדיצ'י, השושלת המפורסמת ביותר באיטליה? אי אפשר לדבר על הרנסנס מבלי לדבר על פירנצה, ואי אפשר לדבר על פירנצה מבלי לדבר על שושלת מדיצ'י, שליטי העיר ופטרוני הרנסנס, שסיפורם מסעיר את דמיון המבקרים. משפחת מדיצ'י אמנם לא יכלה להתגאות בשורשים אציליים, אבל בזכות תחכומה וערמומיותה, ומהלכיה המבריקים בזירה הפוליטית והכלכלית, היא הצליחה לתפוס עמדת כוח משמעותית בהיסטוריה האירופאית. לאט לאט ובנחישות הצליחו בני מדיצ'י לצבור הון עתק, בזכות הבנק שייסדו. אך לא היה זה רק הבנק שהפך אותם לדמויות היסטוריות משמעותיות אלא התפקיד שמילאו כפטרוני אומנות. אהבתם ותשוקתם לאומנות הפכו את שושלת מדיצ'י לפטרוני אומנות חשובים ביותר, ותמיכתם הכלכלית והפוליטית איפשרה למעשה לרנסנס לפרוץ בפירנצה. סיפורה של שושלת מדיצ'י עמק מוג'לו הוא פינה קסומה במיוחד ב טוסקנה , וכאן, בין הגבעות והיערות, החל סיפורה של השושלת הידועה. שורשי המשפחה מהעיירה קונטדו דל מוג'לו (Contado del Mugello), ושם המשפחה, "מדיצ'י", שפירושו "רופאים", הגיע כנראה מאחד מאבות המשפחה שעסק ברפואה או ברוקחות. בני מדיצ'י היו סוחרים, ופעלו באזור המוג'לו כבר במאה ה-13, אך במובנים רבים סיפורם החל עם בן מדיצ'י אחד ספציפי: ג'ובאני די ביצ'י דה מדיצ'י (Giovanni Bicci), שהפך מעובד זוטר בבנק הקטן שייסד דודו, לבנקאי בכיר שטיפל באופן אישי בחשבונות הבנק של האפיפיור והכנסייה הקתולית, והפך את משפחת מדיצ'י מסוחרי צמר מצליחים לבנקאים רבי כוח. בשנת 1397 ייסד ג'ובאני מדיצ'י באופן רשמי את בנק מדיצ'י, שהפך תוך מספר שנים לתאגיד בינלאומי, עם סניפים בכמה מערי המדינה החשובות ביותר. העובדה שבני מדיצ'י נבחרו לשמש כבנקאים האישיים של האפיפיור העניקה להם כוח פוליטי משמעותי, ומועצת העיר פירנצה בחרה בג'ובאני לשמש כאחד מתשעת הנציגים ששלטו בפועל בעיר. העובדה שג'ובאני המשיך להחזיק גם בעסק משגשג (תעשיית הצמר בפירנצה היתה ענף חשוב במיוחד באותם הימים, וצמר איכותי מהעיר נשלח לכל רחבי אירופה), בהחלט תרמה למעמדו. ג'ובאני דה מדיצ'י התעניין פחות בפוליטיקה ויותר בעסקים, אבל הוא ייחס חשיבות אדירה לשם המשפחתי, ופעל בכל צורה לבסס את כוחה של השושלת שהקים. הוא גם מילא תפקיד חשוב במערכת השלטון המקומית, ושינה בין היתר את מערכת המיסוי על הנכסים, כך שהעשירים שילמו יותר ומילאו את קופות העירייה בכסף שהופנה בחלקו לסיוע לעניים. כך נוצר לו מוניטין של "מגן העם". בנוסף דאג ג'ובאני דה מדיצ'י לבנות את כנסיית סן לורנצו (בעיצובו של פיליפו ברונלסקי, האדריכל הידוע), שהפכה לכנסייה המשפחתית, ומימן יצירות אומנות רבות. לאחר מותו של ג'ובאני, תפס בנו קוזימו את המושכות. קוזימו כונה "איל וקיו" (Il Vecchio), כלומר הזקן, או המייסד. תחת הנהגתו הצליחה משפחת מדיצ'י לא רק לשמור על הרווחים שגרף ג'ובאני, אלא אף להגדיל משמעותית את כוחה ואת הונה. למעשה, ההיסטוריונים מעריכים שקוזימו דה מדיצ'י היה אחד האנשים העשירים ביותר בתקופתו, מעין ביל גייטס או אלון מאסק של אותם הימים. כוחו העצום של קוזימו דה מדיצ'י לא מצא חן בעיני משפחות האצולה היריבות של העיר, וביניהן משפחת אלבריצי (Albrizzi) ומשפחת סטרוצי (Strozzi) שהאשימו אותו בכך שהוא מנסה לבנות דיקטטורה בעיר. בסדרה של מהלכים פוליטיים דרמטיים הצליחו המשפחות לכלוא את קוזימו בבית הכלא שבמגדל הפאלאצו וקיו ולהשתלט על פירנצה, אך קוזימו הצליח להימלט לגלות בונציה . בפועל, נצחונם של מתנגדיו התגלה כחרב פיפיות: לאחר שעזב קוזימו דה מדיצ'י את פירנצה הוא לקח עימו הון עתק, ויחד איתו גם תומכיו הוציאו מהעיר סכומים משמעותיים עד כדי כך שהכלכלה התערערה באופן מסוכן. שנה מאוחר יותר בוטל עונשו, והוא חזר לפירנצה ואף שתאורטית לא החזיק בשום תפקיד רשמי, בפועל ניהל קוזימו הזקן את ענייניה של העיר מאחורי הקלעים. בניגוד לאביו, קוזימו דה מדיצ'י התעניין יותר בעולם האומנות, ומימן יצירות רבות: הוא זה שהזמין את בניית הכיפה המפורסמת שעל הדואומו בפירנצה ( הכיפה שתכנן ברונלסקי נחשבת עד היום ליצירת מופת אדריכלית) והוא זה שהורה על בניית פאלאצו מדיצ'י. בנוסף הוא טיפח כמה מהאומנים המוכרים והאהובים ביותר, המזוהים עד היום עם הרנסנס האיטלקי, וביניהם פרה אנג'ליקו, דונטלו, ומזאצ'ו. הוא פעל במרץ להפוך את פירנצה למרכז תרבותי עולמי, ובזכות קשריו החזקים עם האפיפיור אף הצליח במשימה. כיפת הדאומו סמלה של העיר פירנצה (מימין), קוזימו דה מדיצ'י (משמאל) אין ספק שקוזימו דה מדיצ'י נחרת בזיכרון הקולקטיבי כדמות בלתי רגילה ובעלת השפעה אדירה, אך למרבה הצער בנו פיירו לא זכה להצלחה דומה. פיירו דה מדיצ'י, שכונה "פיירו בעל השיגרון" סבל ממחלות רבות מגיל צעיר, שריתקו אותו למיטתו והקשו עליו לזוז. למרבה המזל התחתן פיירו עם לוקרציה טורנבואוני, בת לאחת ממשפחות האצולה החזקות בעיר, ואישה בעלת תבונה פוליטית רבה. היא סייעה לבעלה לנווט בין המצבים המורכבים שטלטלו את שלטונו, ובנם המשותף, לורנצו, ניחן בתכונות אופי דומות יותר לאמו ולסבו, קוזימו. לורנצו דה מדיצ'י היה זה שתפס את השלטון לאחר חמש שנים שבהן נאנקה העיר תחת הנהגתו המהוססת של פיירו. לוקרציה טורנבואוני (מימין), פיירו דה מדיצ'י (משמאל) לורנצו דה מדיצ'י ואחיו ג'וליאנו זכו לא רק להשכלה פוליטית אלא גם להשכלה הומניסטית ענפה ומקיפה, כיאה למי שייצגו הלכה למעשה את תקופת הרנסנס. לורנצו, שכונה "המפואר", היה תומך נלהב באומנות ובשירה, והפך את ביתו לסלון פעיל שמשך את מיטב היוצרים. הוא נשא לאישה את קלאריצ'ה אורסיני, ואף שאלה לא היו נישואים מאושרים, הם כן היו נבונים מבחינה פוליטית, שכן אורסיני היתה בת לאחת ממשפחות האצולה החזקות בטוסקנה עם שורשים עמוקים ברומא. לורנצו וג'וליאנו זכו לפופולריות גבוהה בקרב העם, וזכו לכינוי "התאומים", על שם רמוס ורומולוס, התאומים המיתולגיים שייסדו לפי האגדה את רומא. לאחר שנפטר קוזימו הזקן, בשנת 1469, מצא לורנצו את עצמו עומד בראש הסיניוריה, הפרלמנט שמשל בפירנצה. בליבו היה לורנצו דה מדיצ'י איש שלום, לא מלחמה, חובב אומנות ומחבר שירה: "כמה יפים הם הנעורים, הנמלטים כהרף עין! מי שרוצה לשמוח – שישמח, אין לדעת מה יביא יום המחר..." הוא כתב. הוא נודע בזכות המסיבות המפוארות שערך בפאלאצו פיטי ( Palazzo Pitti ), משכנה הרשמי של המשפחה, שאליהן לעיתים הוזמנו גם פשוטי העם. חשוב במיוחד היה תפקידו כפטרון האומנויות, ותמיכתו באומנים כמו לאונרדו דה וינצ'י , סנדרו בוטיצ'לי ו מיכלאנג'לו בואונרוטי אפשרה את יצירתן של עבודות אומנות מופלאות שעד היום מיליוני בני אדם נוהרים לפירנצה כדי לראות. בשנים שבהן עמד לורנצו המפואר בראש המשפחה הוא נהנה אמנם מפופולריות גדולה, אך כמנהל כישוריו בוודאי לא השתוו לאלו של סבו. למעשה, כשנפטר לורנצו הוא הותיר את הבנק המשפחתי במצב נוראי, ועל סף קריסה. ג'וליאנו, אחיו של לורנצו, אמנם לא מילא את תפקיד השליט אך הוא היה מעורב מאד במהלכים הפוליטיים של המשפחה. מסיבה זו גם הוא שימש כמטרה למתנקשים, שיצאו להרוג את השניים במהלך קונספירציית פאצי הידועה. לורנצו דה מדיצ'י (מצד ימין) וג'וליאנו דה מדיצ'י (מצד שמאל) הכל החל בשנת 1478, אז קשרה משפחת פאצי, משפחת בנקאים שנודעה כיריבה מרה במיוחד של משפחת מדיצ'י, קשר נגד השליטים. התוכנית הייתה להתנקש בחיי לורנצו וג'וליאנו לאחר המיסה, ולהתחיל בכך מהפיכה בפירנצה. במהלך האירוע נהרג ג'וליאנו אך לורנצו הצליח להימלט. ידידו של לורנצו, פרנצ'סקו נורי, נעמד כמגן אנושי בינו לבין התוקפים, ואילו ידיד אחר, המשורר פוליצאנו, סייע לחלץ אותם. ניסיון ההפיכה נכשל, ומכיוון שלורנצו וג'וליאנו נהנו מפופולריות רבה בעיר, הם מצאו מחסה לאחר המתקפה, בזמן שההמון הזועם ערך לינץ' במבצעי ניסיון ההתנקשות. ניסיון ההפיכה נעשה בידיעתו ובתמיכתו של האפיפיור דאז, סיקסטוס הרביעי. אך הניסיון לרסן את כוחה של משפחת מדיצ'י רבת העוצמה נכשל. רק בשנים שלאחר מכן, עלה יריב רב עוצמה שהצליח לא בכוח הזרוע ולא בכוח הכסף, אלא בכוח הרעיונות, לסלק לתקופה את משפחת מדיצ'י מכס השלטון: הנזיר והמטיף הקיצוני ג'ירולאמו סבונארולה. האפיפיור סיקסטוס הרביעי (מימין), הנזיר הקיצוני ג'ירולאמו סבונארולה (משמאל) ילדים רבים נולדו ללורנצו המפואר ולאשתו חמורת הסבר קלריצ'ה אורסיני, ואף שתפקיד ממשיך השושלת יועד לבן אחר, עם מותו של לורנצו תפס פיירו, שזכה לכינוי "חסר המזל", את השלטון. כפי שניתן להבין מהכינוי שדבק בו, הוא לא זכה להצלחה מסחררת ותוך שנתיים סולק מהעיר ונשלח לגלות. קלריצ'ה אורסיני (מימין) פיירו חסר המזל (משמאל) תוך זמן קצר מחק פיירו את אידיאל השלום והשלווה שטיפח אביו במשך זמן רב, ולשלטון עלה אדם שנוא: אלסנדרו לבית מדיצ'י, שמונה אישית על ידי האפיפיור קלמנס השביעי (גם הוא בן המשפחה). אך אלסנדרו נתפס כדיקטטור, ומשום כך הוא נרצח על ידי בן דודו לורנצאצ'ו, שתכנן להשתלט על העיר. כך למעשה נכרת הענף הראשון והמרכזי של משפחת דה מדיצ'י, והשלטון עבר לידיו של קוזימו הראשון לבית דה מדיצ'י, נינו של קוזימו הזקן, מייסד השושלת. אלסנדרו לבית מדיצ'י (מימין), האפיפיור קלמנס השביעי (משמאל) קוזימו הראשון היה בן 18 בלבד כאשר מצא את עצמו עומד בראשה של אחת הערים החשובות בעולם באותה התקופה, אך הגיל לא היה לו למכשול. חכם, מוכשר וכריזמטי להפליא, הוא הצליח לבסס את מעמדו ולהיפטר מאויביו במהירות מרשימה. הוא הגן במבצע צבאי על העיר מפני ניסיונות פלישה שארגנו מתנגדיו, ופעל להרחיב ולבסס את כוחה של פירנצה על ידי כך שריסק את כוחן של ערי המדינה שגבלו בה (כמו סיינה ופיזה). כמובן שהמנהיג המתוחכם ביסס את כוחו גם באמצעות בריתות פוליטיות דרך נישואין, ובשנת 1539 נשא לאישה את אלאונורה מטולדו, בתו של המשנה למלך נאפולי. בשנת 1569 זכה קוזימו הראשון לתואר דוכס טוסקנה. אלאונורה מטולדו ובנם ג'ובאני (מימין), קוזימו הראשון (משמאל) שושלת דה מדיצ'י המשיכה לשלוט במשך שנים רבות נוספות בטוסקנה ובפירנצה, ובזה אחר זה עלו על הכס שליטים ודוכסים מוכשרים יותר או פחות. ראוי לציון מיוחד הוא פרדיננדו הראשון, בנו של קוזימו הראשון, שהורה על בניית קפלת הנסיכים ו קפלת מדיצ'י בעיר (אתר שלא כדאי לכם להחמיץ אם אתם מבקרים בפירנצה!). שליטת המשפחה בטוסקנה באה לסופה לאחר 400 שנות שלטון בשנת 1737, כאשר גורלה של הדוכסות נחרץ במהלך משא ומתן בין מלכי אירופה, וטוסקנה עברה לשליטת בית הבסבורג. השושלת עצמה נכרתה בשנת 1743, כאשר אנה מריה לואיזה דה מדיצ'י, בתם היחידה של קוזימו השלישי דוכס טוסקנה ומרגריט לואיז מאורלאן, נפטרה ללא יורשים. כמה עובדות מפתיעות על בני מדיצ'י... האם ידעתם שקוזימו הזקן דחה את הפרוייקט שהכין עבורו פיליפו ברונלסקי? בתחילת המאה ה-15 היה פיליפו ברונלסקי האדריכל הסלבריטאי הידוע מכולם, וכולם רצו שיתכנן עבורם מבנה בסגנונו הייחודי. אבל טעמו של קוזימו הזקן היה אחר. כאשר הוא החליט לבנות את בית המשפחה (פאלאצו מדיצ'י) הוא העדיף את העיצוב הצנוע והרציני יותר שהציע האדריכל מיקלוצו, על פני העיצוב המפואר והדרמטי שהציע ברונלסקי. מיותר לציין שברונלסקי נעלב עד עמקי נשמתו... שני בני מדיצ'י הפכו לאפיפיורים! אם היה לכם ספק כלשהו בנוגע לעוצמת כוחם של בני מדיצ'י, העובדה ששני בנים מהשושלת הגיעו לתפקיד הפוליטי והדתי הבכיר מכולם, תמחוק בוודאי את כל הספקות. מטרתם של בני מדיצ'י היה להרחיב את כוחם ולהגיע עד לרומא, ובכך הם הצליחו. גם בנו של לורנצו המפואר, וגם בן דודו, הפכו שניהם לאפיפיורים רבי השפעה. המדען הידוע גלילאו גלילאי שימש כמורה בבית מדיצ'י הפיזיקאי והאסטרונום היה המורה הפרטי של קוזימו השני, ואף הקדיש לתלמידו הצעיר את ארבעת ירחי כוכב הלכת צדק. אביו של קוזימו הראשון השליך אותו מהחלון ג'ובאני דלה בנדה נרה, אביו של קוזימו הראשון, רצה לבדוק אם בנו חסין ועמיד באופיו, ומוכן לתפוס את השלטון. השיטה שבה בחר היתה להשליך את בנו מהחלון. קוזימו הצעיר שרד, והוכיח כפי הנראה שהוא קורץ מהחומר המתאים לשמש כשליט טוסקנה. שתי נשים משושלת מדיצ'י הפכו למלכות צרפת קתרינה דה מדיצ'י ומריה דה מדיצ'י נישאו שתיהן למלכים: קתרינה התחתנה עם הנרי השני, ואילו מריה התחתנה עם הנרי הרביעי. הגעתן של הנשים לחצר המלוכה בצרפת יצרה טלטלות רבות, והן הביאו עימן לצרפת מנהגים רבים וחדשניים כמו מאכלים חדשים עבור הצרפתים, וביניהם גם גלידה. סמל שושלת מדיצ'י הוא שישה כדורים בכל מקום בפירנצה, וגם בערים נוספות בטוסקנה שהיו תחת שליטת השושלת, אפשר עדיין למצוא את סמל המשפחה: חמישה כדורים אדומים וכדור אחד כחול שעליו מצויירים פרחי השושן הצחור. שלל גרסאות נפוצו עם השנים בנוגע לסמל המשפחה: יש הטוענים שהכדורים מסמלים את משלח ידה של השושלת (בנקאות) ויש הטוענים שמדובר בכדורי תרופות, שכן בתחילה עסקו בני מדיצ'י ברפואה ורוקחות. נשאיר להיסטוריונים את הוויכוחים בדבר ההסבר האמיתי...

איך הפך רכב זעיר ומינימליסטי ללהיט שכבש את ליבם של האיטלקים? ומה יש בה, במכונית הידועה בכינוי "לה צ'ינקווצ'נטו", שגרם למיליוני מעריצים להתאהב? קרלו דה סנטיס, אספן נלהב, יצא בעקבות סיפורה של המכונית האיטלקית הידועה ביותר, ששינתה את פני ארץ המגף חלום שהפך למציאות כאשר נוסדה חברת פיאט (FIAT) ביולי 1899 בעיר טורינו שבצפון איטליה, הבהיר ג'ובאני אניילי (Giovanni Agnelli), אביה המיתולוגי של החברה, מה תהיה בעיניו הדרך להצלחה. לדעתו של אניילי, קצין לשעבר בחיל הפרשים, אם פיאט רוצה לכבוש את השוק עליה למצוא דרך לייצר אוטו בעל מאפיינים אחידים וסטנדרטיים, ולצמצם למינימום את הניסויים היצירתיים. אניילי צדק, כמובן. עקרונות הפשטות שבאחידות והייצור הסדרתי הם שהינחו גם את הנרי פורד, בארצות הברית, שעבר ממילים למעשים והצליח לייצר את כלי הרכב שלו כבר בשנת 1903. אך לחברה החדשנית מטורינו נדרשו עוד עשורים רבים לפני שהצליחה ליישם את רעיונותיו של אניילי, ולמכור לקהל האיטלקי מוצר שהיה עבורו בלתי מוכר ולמעשה גם לחלוטין בלתי מובן: המכונית. הפיאט 500, המוכרת לרוב בכינוי "צ'ינקווצ'נטו" היא אמנם הידועה ביותר, אך היא איננה מכונית המיני הראשונה שייצרה החברה. הכבוד הזה שמור למכונית הפיאט טופולינו (Topolino), "עכברון" באיטלקית, עם נפח מנוע של 560 סמ"ק, שיצאה משערי המפעל בשנת 1936. יש לזכור שבאותם הימים רכב היה זכות יתר השמורה למעטים שיכלו להרשות אותו לעצמם. ועדיין, בקרב אותם מעטים, המכונית זכתה להצלחה גדולה, ויצאו לה מספר גרסאות: 500A, 500B, ו-500C. גודלן המינימלי של המכוניות היה חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית החברה: ג'ובאני אניילי ידע שעל מנת להגדיל את המכירות, על פיאט לייצר מכוניות קטנות ונגישות לקהל, והמשבר הכלכלי החריף של שנת 1929 רק חיזק עמדה זו. הבום הכלכלי הגדול שלאחר מלחמת העולם השנייה לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה בערה מרוב רצון להתחיל מחדש ולצמוח. באותם ימים נבנתה המדינה מחדש, ואלפי הזדמנויות חדשות נפתחו. הבום הכלכלי דחף את מעצבי פיאט ליצור מודל חדש של אוטו בעל נפח מנוע קטן אף יותר מזה של הטופולינו, שיתאים למספר גדול ככל האפשר של אנשים. למעשה, תוכננה הצ'ינקווצ'נטו כמעין גרסה על ארבעה גלגלים של כלי תחבורה דו-גלגלי מיתולוגי: הווספה . הפיאט 500 תוכננה כמכונית להמונים, ובזכות גודלה הקומפקטי, ובזכות מחירה הנמוך שהתאים גם לאוכלוסייה שהתאוששה מנזקי המלחמה, הפכה המכונית ללהיט. כך למעשה נולדה בשנת 1957 הפיאט 500 החדשה (la nuova 500), שנקראה בשם זה על מנת להבדיל בינה ובין הטופולינו, שייצורה הופסק. כדי לחגוג את יציאתה לשוק של מכונית הצ'ינקווצ'נטו, ארגנה חברת פיאט תהלוכה בת 120 מכוניות, שיצאה ממיראפיורי (mirafiori), ממפעל החברה, וחצתה את מרכז העיר טורינו. התהלוכה תועדה ושודרה לקהל הרחב בזכות המצאה חדשה נוספת שהסעירה את הקהל באותם הימים: מצלמות הטלוויזיה. השילוב בין המכונית החדשה, ואמצעי תקשורת ההמונים שכבשו את המדינה, תרם ללידתו של מיתוס של ממש: כלי תחבורה אישי, קטן אבל יעיל, עם שתי דלתות בלבד, המתאים לשני מבוגרים ושני ילדים היושבים במושב האחורי. הבגאז' מוקם בחלקו הקדמי של הרכב, ולשם גם הוכנס הגלגל הרזרבי. בחלקו האחורי של הרכב מוקם מנוע שני צילינדרים בנפח 479 סמ"ק עם 13 כוחות סוס, שאפשרו לפיאט 500 להגיע למהירות של 85 קמ"ש. החלום האיטלקי זכה להתחלה מקרטעת ההצלחה, יש לדעת, לא היתה מיידית. האיבזור המינימליסטי והעיצוב הפשוט (ללא ציפוי כרום מבריק, בניגוד למכוניות אחרות ויקרות יותר שיצאו באותה התקופה) לא מצאו חן בעיני הציבור, ומספר ההזמנות שקיבל המפעל בקיץ 1957 היה נמוך באופן מדאיג. חברת פיאט נאלצה לפעול במהירות: צוות המהנדסים והמעצבים של החברה התכנס, וכבר בחודש אוקטובר התהדרה הצ'ינקווצ'נטו ב-15 כוחות סוס (במקום 13 כוחות סוס), לצד מספר שיפורים מכניים. בנוסף התווספו למכונית פרופילים מאלומיניום, מסגרת לפנסים האחוריים, כיסוי גלגלים מאלומיניום, וכיתוב על החלק האחורי: "הצ'ינקווצ'נטו החדשה" (nuova 500). חידוש נוסף, ומפתיע עבור התקופה, היו החלונות שניתן היה לפתוח בעזרת ידית מסתובבת (בניגוד לחלונות הטיפוסיים באותם הימים, שנפתחו ונסגרו בהזזה על מסילה). התוכנית הצליחה, והכותרת של עיתון פופולרי באותם הימים הגדירה במשפט אחד את זהותה של הצ'ינקווצ'נטו: "הפיאט 500 החדשה היא יעילה ביותר, ותוכל להגשים את חלומם של כל האיטלקים". מאז אותה גרסה ראשונה של הצ'ינקווצ'נטו, מודלים רבים נוספים פלשו לרחובות איטליה ושאר אירופה, עד שנת 1975, כאשר המכונית האחרונה בסדרה – R500 – יצאה מפס הייצור במפעל פיאט בסיציליה. זו היתה המכונית מספר 3,432,226 שיוצרה – הצלחה מסחררת לכל הדעות. מי האמין, 18 שנה קודם לכן, כאשר המכונית הפיאט 500 הראשונה יצאה משערי המפעל בטורינו בשנת 1957, שפיאט תצליח למכור כמעט 3.5 מיליון מכוניות צ'ינקווצ'נטו? קטן קטן, אבל לפנייך המכונית הזעירה, קטנה בהרבה מהמקובל בתעשיית הרכב, זכתה להצלחה עצומה מכיוון שהיא ענתה על צורך קונקרטי של ציבור שלפתע היתה לו את היכולת הכלכלית לרכוש רכב, גם אם קטן. הפועל, עובד המשרד, הסטודנט – הם כולם היו זקוקים לאפשרות לנוע ממקום למקום, לבדם או עם בני משפחה, וחיפשו רכב פרקטי ומשתלם כלכלית שמתאים במיוחד לנהיגה בערים. הפיאט 500 התאימה במיוחד גם לבני זוג, שרצו לצאת למסע קטן, עם מזוודה קשורה לגגון, ולמעשה זוגות רבים באיטליה בשנות ה-60 וה-70 נהגו לצאת לירח הדבש שלהם על גבי הפיאט 500 הקטנטנה, ולחצות בעזרתה את איטליה ואת אירופה. הם יצאו לדרך מפירנצה ומרומא, מבארי וממילאנו, וחצו את הכבישים עד לוונציה, פריז או מדריד. העולם, עבורם, היה חופשי ופתוח, וההרפתקה חיכתה מעבר לפינה. חברת פיאט, מצידה, ניהלה קמפיינים מצליחים לקידום הרכב, והציעה גם לסטודנטים אפשרות פריסה לתשלומים, קונספט שבעבר היה נפוץ הרבה פחות מאשר היום. כך, הפכה מכונית הצ'ינקווצ'נטו לחפץ נחשק ונערץ: בקרב הצעירים, בקרב הנשים (שהחלו לראשונה להוציא רישיונות נהיגה ונהנו מעצמאות שקודם נמנעה מהן), ובקרב משפחות עם ילדים צעירים שנהנו לקפוץ בהתלהבות על המושב האחורי (באותם הימים חגורות בטיחות היו קונספט בלתי מוכר...). הפיאט 500 הפכה לסימן המזוהה ביותר עם ימיה הראשונים של המכונית המשפחתית באיטליה, והחידוש היה כובש ומסחרר. כובשים את העולם על גבי מכונית זעירה מי שלא ראה מעולם מכונית צ'ינקווצ'נטו במו עיניו, יתקשה להבין עד כמה המכונית קטנה. אורכה, למשל, הוא 2.97 מטרים בלבד, כך שמדובר על מכונית קטנה יותר ממכונית הסמארט, אבל בניגוד אליה, לצ'ינקווצ'נטו יש ארבעה מושבים! משקלה של המכונית עמד על פחות מ-500 קילוגרמים (לשם השוואה, מכונית ממוצעת היום שוקלת לפחות טון וחצי). אין ספק שכאשר החליטו בחברת פיאט לעצב מכונית עירונית במידות צנועות שתתאים לכולם, הם התכוונו לכך באמת. את ההצלחה חייבים בחברה בין היתר לעיצוב הגאוני של דנטה ג'אקוזה (Dante Giacosa), מהנדס ומעצב רכבים, שגם זכה בפרס נחשב על עבודתו. גודלה המינימלי של המכונית שירת גם תפקיד חשוב: בזכות המידות הצנועות, ובזכות השימוש בגג נפתח (מבד, לא מתכת) הצליחה פיאט לצמצם למינימום את השימוש בחומרי גלם יקרים כמו מתכת, ולהוריד למינימום את משקל המכונית. עבורנו, בני הדור שלי, האיטלקים שגדלו בשנות ה-60 וה-70, הצ'ינקווצ'נטו הייתה הרבה יותר מאשר אמצעי התחבורה. היא פתחה בפנינו את העולם. בעזרתה טיילנו לכל אורך ארץ המגף וגם בחו"ל, השארנו מאחורינו את הדאגות והמשימות, ויצאנו לחיות את החיים. היינו יוצאים לדרך, בקיץ לרוב, עם תוכנית מגובשת (פחות או יותר...). תכננו תמיד להגיע ליעד מסויים, אבל לאורך הדרך התוכניות השתנו, והמסע עצמו הפך לחווייה המרכזית. ואם לא מצאנו מלון שהתאים לתקציב (המינימלי) שלנו, הפיתרון היה פשוט: ישנו באוטו, כמובן! שהרי ב"צ'ינקווינה" (Cinquina) – כך כינינו את המכונית, והגינו את השם באותה מידה של חיבה ורוך שבהם הגינו את שמה של אהובתנו – אפשר היה גם לישון. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 שחררה פיאט לשוק את גרסת F ו-Lשל הצ'ינקווצ'נטו, ובין השיפורים שהכניסה למודל התווספו גם מושבים שניתן היה להשעין אחורה. הבעיה היחידה היתה שבאמצע, בין שני הכסאות, היה מוט ההילוכים... לצ'ינקווצ'נטו לא היה חסר כלום: בחודשי החורף לחצנו על מוט קטן מתחת למושב האחורי והאוטו חומם ישירות בעזרת חום המנוע. ובקיץ, כשרצינו, פתחנו את הגג הנפתח ואווררנו את הרכב. ואם אתם חושבים לעצמכם – אבל בוודאי הרוח הייתה מוגזמת... ובכן, לא. משום שהצ'ינקווצ'נטו ממילא לא הגיעה למהירות גבוהה יותר מאשר 85 קמ"ש... העיצוב היה נהדר, עם כיסים יעודיים למשקפיים ולסיגריות ולקלטות המוזיקה כמובן, שאף פעם לא חסרו במכוניות של הצעירים באותם הימים. למעשה, הרדיו-טייפ כיכב במקום הראשון ברשימת האביזרים שאפשר היה להוסיף לפיאט 500. הפיאט 500 היתה המכונית שלימדה, למעשה, דור שלם של איטלקים לנהוג, להחליף הילוך ולהאיץ את המכונית עד קצה היכולת, בלב שדהר מהתרגשות. לא פעם ולא פעמיים ערכנו מרוצים מאולתרים, כדי לראות מי מצליח להאיץ ולטוס מהר יותר בצ'ינקווצ'נטו שלו. העולם משתנה, ויחד עימו גם המודלים החדשים של מכונית הצ'ינקווצ'נטו לאורך השנים יוצרו דגמים שונים על ידי החברה הטורינזית (עד היום טורינו מזוהה באופן מוחלט עם חברת פיאט, ופיאט מזוהה עם העיר טורינו), אך המרכב והמנוע הדו-צילינדרי שמרו על נאמנות מלאה למאפיינים המקוריים. בין היתר יצאה לשוק הצ'ינקווצ'נטו בגרסה משפחתית (סטיישן) – דגם שנקרא בשם "ג'ארדיניירה" (Giardiniera). זו היתה מכונית שיועדה בעיקר לסוחרים שהיו זקוקים למקום רב יותר, אבל גם עבור משפחות מרובות ילדים שלא יכלו להרשות לעצמם רכב יקר יותר. בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים השתנתה החברה האיטלקית במהירות: מכשירי חשמל כמו מקרר וטלוויזיה הפכו לפריט נפוץ בבתים, והמודרניזציה דחפה את הקהל לרכוש עוד ועוד מוצרים חדשניים. גם הטעם ברכבים השתנה ונעשה מודרני יותר, ואיטלקים רבים חיפשו רכבים מתוחכמים למראה, וכבר לא הזדהו עם הרכבים הפשוטים והספרטניים כמו הצ'ינקווצ'נטו המסורתית. לכן החליטה פיאט להציע בשנת 1969 שני מודלים נוספים של הרכב, עבור שני סוגים שונים של לקוחות: 500F, ולצידו גם מודל יוקרתי יותר, בשם 500L (האות L יצגה את המילה lusso, כלומר יוקרה באיטלקית), עם אבזור מתוחכם ועשיר יותר, לפי האופנה של אותם הימים. וההצלחה נמשכה: בשנת 1970 ייצרה החברה 380,000 מכוניות צ'ינקווצ'נטו מידי שנה, ואף פתחה שני מפעלים נוספים: בעיר דזיו Desio, ובעיר טרמיני אימרזה Termini Imerese שבסיציליה. המהירות שבה התפתח שוק הרכב בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים העמידה את חברת פיאט בפני דילמה נוספת: האם להפסיק את קו הייצור של המכונית הזולה והפרקטית, או להשקיע כספים רבים ולשדרג שוב את המודל כדי לעמוד בקצב? ההחלטה שהתקבלה היתה להציע לקהל מכונית חדשה, גדולה ומודרנית מעט יותר – הפיאט 126, מבלי לנטוש לגמרי את הפיאט 500. במקביל, החלה פיאט לייצר את הפיאט 500R, הגרסה האחרונה בסדרה, ותשומת ליבם של מעצבי החברה הוקדשה במקרה הזה בעיקר לביצועים הטכניים ופחות לעיצוב המרכב. המכונית יצאה לשוק בשנת 1975, והתפארה בנפח מנוע של 594 סמ"ק, ובמהירות מרבית של 100 קמ"ש. המיתוס הקטן-גדול של עולם הרכב האיטלקי הצ'ינקווצ'נטו, שרבים יכנו "המיתוס הקטן-גדול של עולם הרכב האיטלקי", מעולם לא נעלמה מכבישי ארץ המגף, ולמעשה היא עדיין קיימת במדינות רבות בעולם. היא אהובה על ידי אלו שהחזיקו בה כשהיו צעירים, והיא אהובה על ידי הצעירים היום, שרואים בה רכב אספנות חמוד וקל לנהיגה, למרות שחסרים בה כמובן כל החידושים הטכנולוגיים שאפשר למצוא ברכבים המודרניים. למעשה, זהו רכב האספנות המבוקש והאהוב ביותר באיטליה ובאירופה, ומועדני מעריצים רבים המוקדשים לפיאט 500, הצ'ינקווצ'נטו המיתולוגית, פועלים בכל העולם. אחד הגדולים והחשובים שבהם נמצא בעיירה גארלנדה (Garlenda) שבמחוז ליגוריה – הוא נוסד בשנת 1984, ומונה כיום למעלה מ- 20,000 חברים מאיטליה ומרחבי אירופה, כולם בעלים של מכונית פיאט 500, כמובן. המועדון מקיים גם מפגשים של אספני צ'ינקווצ'נטו, ואם במקרה אתם צפויים לבקר באיטליה בזמן שנערך כנס שכזה , תוכלו להגיע למקום המפגש ולראות מאות מכוניות נהדרות. תמונות ממפגשי מועדון מעריצי הצ'ינקווצ'נטו - צילומים: קרלו דה סנטיס כותב שורות אלה היה הבעלים הגאה של לא פחות מארבע מכוניות צ'ינקווצ'נטו לאורך השנים – האחרונה מביניהם היתה מודל L משנת 1970, בצבע בז', שנסעה במשך 52 שנה 95,000 ק"מ בלבד, כלומר פחות מ-2000 קילומטר בשנה, והיתה שמורה במצב מושלם. זו היתה רכישה מקרית אבל בלתי נמנעת. אספר לכם איך זה קרה, ואני בטוח שמעריצי הצ'ינקווצ'נטו האמיתיים יבינו מדוע לא יכולתי שלא לרכוש את הרכב... לפני כעשר שנים ישבתי כמו תמיד במשרדי מועדון רכבי האספנות. המשרד היה סגור לקהל, אך לפתע צלצול חד בפעמון הקפיץ אותי ממקומי. עוד לפני שהספקתי לענות, נשמע שוב הצלצול ואז שוב ושוב. רצתי עצבני מעט לדלת, תוהה מה קרה, וכשפתחתי אותה מצאתי מולי להפתעתי גברת מבוגרת למדיי, בגובה לא יותר ממטר וחצי, שהציגה את עצמה כחברה ותיקה במועדון הזקוקה למידע בדחיפות. ניסיונותיי להסביר לה שאנחנו סגורים היו חסרי טעם... הגברת התעקשה! ובסופו של דבר פתחתי את הדלת לרווחה והובלתי אותה פנימה. הבעיה, היא הסבירה מיד כשהתיישבה, נוגעת לצ'ינקווצ'נטו שלה. לאחרונה מלאו לגברת 92 שנה, ובמשרד הרישוי סירבו לחדש לה את הרישיון. כעת, היא הייתה מודאגת בנוגע לגורלה של המכונית האהובה שלה. "אני רוצה שהיא תעבור לידיו של מישהו שיאהב אותה ויטפל בה כמו שאני טיפלתי בה במשך 40 שנה", היא אמרה בדמעות. "היא לא יכולה להגיע לידיו של איזה סוחר מכוניות חסר מצפון!" התברר שהגברת לואיג'ינה אמנם טיילה במשך 92 שנותיה בכל רחבי העולם, אבל את מכונית הפיאט 500 שלה היא שמרה רק לנסיעות קצרות בתוך העיר, מה שהסביר כיצד המכונית נשמרה במצב כה מושלם. איך יכולתי לסרב? וכך הפכתי לבעלים של מכונית צ'ינקווצ'נטו נוספת, המכונית של הגברת לואיג'ינה. פיאט 500 – תעודת זהות: למכונית הפיאט 500 החדשה (מודל 1957) יש מנוע דו-צילינדרי, בנפח 479 סמ"ק, והיא מגיעה למהירות מקסימלית של 85 קמ"ש. היא מופעלת באמצעות ידית התנעה הממוקמת על הריצפה, ומתגאה במערכת הנעה אחורית, תיבת ארבעה הילוכים + רוורס, ובלמי תוף על כל ארבעת הגלגלים. למכוניות הפיאט 500L ו-500F יש מנוע בנפח 499.5 סמ"ק, והן מגיעות למהירות מקסימלית של 95 קמ"ש. לגרסה האחרונה בסדרה, פיאט R יש מנוע בנפח 594 סמ"ק, והיא מגיעה למהירות 100 קמ"ש. מכונית הפיאט 500 – מודל 2007 בשנת 2007, בדיוק 50 שנה לאחר הופעת הבכורה של מכונית הצ'ינקווצ'נטו הידועה, הוציאה חברת פיאט (המהווה כיום חלק מקבוצת STELLANTIS) דגם חדש של המכונית המיתולוגית לשוק. הטכנולוגיה והאלקטרוניקה המודרניות, שהשתלטו על עולם הרכבים, מאפיינות כמובן גם את הגירסה המחודשת של הפיאט 500, כך שאי אפשר באמת להשוות בין הדגם המקורי לדגם הנוכחי. אך מבחינה עיצובית הסגנון הוא דומה, ועדיין מדובר על מכונית עירונית, גם אם עברה התאמות שונות על מנת שתתקבל בקרב הקהל של שנות ה-2000. המראה הוא מעוגל, מעט רטרו, בעיצוב שמייעד את המכונית החדשה להצלחה דומה לזו שזכתה לה "האם הקדמונית" – הפיאט 500 המקורית. זהו רכב שפונה לקהל של צעירים וגם לצעירים קצת פחות, שיתאהבו במראה המיוחד ובמפרט המתקדם. כמובן שהיכולות של הצ'ינקווצ'נטו החדשה רחוקות מרחק שנות אור מאלו של הדגם המקורי – עם מנוע 1.2, 1.3 ו-1.4, הצתה אלקטרונית, בלמי דיסק ושאר מאפיינים הנחשבים סטנדרטיים בשוק הרכב הנוכחי, מצליחה הפיאט 500 החדשה להתחרות במכוניות עכשוויות, אך מתרחקת, כמובן, מהמכונית המקורית.

יפתיע אתכם לדעת ששורשי הסטורי נטועים באיטליה הפשיסטית של קדם מלחמת העולם השנייה תחת שלטונו של הרודן בניטו מוסוליני? איך קשורים במאי הקולנוע פדריקו פליני והסופר גוסטב פלובר לפָּפָּרַאצִי שאורבים לסלבס בשביל תמונה? כזכור, מוסוליני, כחלק מהאידיאולוגיה הפשיסטית פעל בכל דרך לקדם את הלאומיות האיטלקית, אך כאדם הוא היה, בין השאר, חובב קולנוע והעריץ כוכבות קולנוע. ידוע כי שלח מכתבי אהבה רבים ואף מספר הצעות נישואין לשחקנית אניטה פייג' כוכבת הוליוודית בסרטים אילמים בשנות ה-20 שנחשבה לפנים היפות של הוליווד באותה התקופה. כשתעשיית הקולנוע העולמית החלה להתפתח מוסוליני זיהה והבין את הפוטנציאל הרגשי הטמון בה ועמו גם את כוח התעמולה הגדול. הזדמנות נקרתה לפתחו, בשנת 1935 שריפה כילתה את אולפני הקולנוע של רומא, ובעקבותיה הורה מוסוליני על בניית עיר הקולנוע הגדולה באירופה בתוך רומא , צ'ינצ'יטה ( Cinecittà ). הקומפלקס נבנה ואף הופקו בו כמה סרטים לאומיים בינונים, אבל אז התחילה מלחמת העולם השנייה ובמהלכה הופצץ המתחם על ידי בעלות הברית ונהרס. לאחר המלחמה שימש המקום כמחנה פליטים. עם סילוקו של מוסוליני מהשלטון וסיום המלחמה, החלו היוצרים שייסדו את הזרם הנאו-ריאלסטי של הקולנוע האיטלקי לצלם סרטים על חיי היומיום ברומא שלאחר המלחמה, במאים עולים כמו רוסליני ודה סיקה זכו להצלחה בינלאומית מה שהפך את איטליה מחדש למרכז חשוב של יצירה קולנועית. טריילר לסרט "גונבי האופניים" (1948) - ויטוריו דה סיקה, רומא לאחר המלחמה, נאו-ריאליזם איטלקי במיטבו ההצלחה גרמה להחייאתו של פרויקט עיר הסרטים ההרוס, והוליווד נמשכה אל רומא כמו דבורה אל ערוגה פורחת. הפקות הוליוודיות רבות צולמו ברומא אם כן: קוו ואדיס, חופשה ברומא, בן חור, קליאופטרה ועוד... בזכות המתחם הגדול, העלויות הזולות (הפליטים שימשו כניצבים בהפקות) וכמובן הקסם של עיר הנצח רומא. רבים מהסרטים שהופקו היו לשוברי קופות והניבו הכנסות גדולות. אך למרבה האירוניה חוק שחוקק באיטליה אסר על הוצאת הרווחים מאותן הפקות מאיטליה, לחברות הסרטים לא נותרה ברירה אלא להשקיע את הכספים בהפקות איטלקיות חדשות נוספות, וכך החלה לה תקופה אגדית בתולדות הקולנוע שהוגדרה על ידי מגזין "טיים" כ- "הוליווד על הטיבר". כוכבי הקולנוע נהרו אל רומא כדבר שבשגרה: אליזבט טיילור, בריז'יט בארדו, גרייס קלי, סופיה לורן, אודרי הפבורן, קלינט איסטווד, כל אלה ורבים אחרים שהו באופן קבוע ברומא לצורך צילומים, ויה ונטו היה אחד הרחובות הכי זוהרים בעולם בשנות ה-50 וה-60. אך לא הכל היה נוצץ בשנים שלאחר המלחמה, עבודה לא הייתה בנמצא, ואלתור היה מחויב המציאות. השקעה במצלמה הסתברה כעסק משתלם הרי התיירים שביקרו ברומא הביאו עמם מזומנים ורצו להצטלם ליד המקומות המפורסמים, היו כמה בחורים שהגדילו ראש ולא הסתפקו בתייר הממוצע הם הלכו על הכסף הגדול וצילמו את הסלבס שטיילו להם ברחובות רומא. אחד מאותם צלמים היה טאצ'יו סקיירולי שהיה ידוע גם בכינוי "השועל של ויה ונטו", ב- 5 בנובמבר 1958 טאציו נכנס למסעדה ברובע טרסטוורה בשם "רוגנטינו" שם נערכה מסיבה בהשתתפות שחקנים מפורסמים, השחקנית אניטה אקברג (דולצ'ה ויטה) חלצה את נעליה במהלך המסיבה והחלה לרקוד יחפה לצלילי מוזיקת ג'אז שהתנגנה במקום, ואז בלי סיבה ממשית, אורחת אחרת הורידה את החזייה ורקדה טופלס בפני האורחים. טאצ'יו היה שם לצלם. למחרת בבוקר כל העיתונים הגדולים באיטליה דיווחו על האירוע, אפילו הניו-יורק טיימס דיווח על המסיבה. והנה לכם אירוע הפפראצי הראשון... טאצ'יו ואחרים כמוהו הבינו מיד כמה משתלם הדבר, הם החלו להסתתר ולעקוב אחר הסלבס ולספק תמונות מעניינות, אם הם לא היו מוצאים כאלה הם היו מייצרים את החדשות על ידי פרובוקציות, וזה עבד. ואז קרה משהו ששינה את הכל עד היום משהו שהגדיר את התופעה שאנו מכנים עד היום פפראצי. "עכשיו אנחנו צריכים לתת לצלם הזה שם למופת כי השם הנכון עוזר מאוד ומעיד שהדמות "תחיה". הזיקה הסמנטית הזו בין הדמויות לשמותיהן גרמה לפלובר לייאוש, שלקח לו שנתיים למצוא את שמה של מאדאם בובארי, אמה. עבור הצלם הזה לא ידענו מה להמציא: עד שבפתיחה אקראית של ספר של ג'ורג' גסינג שכותרתו "By the Ionian Sea", מצאנו שם יוקרתי: "פפראצו". הצלם ייקרא פפראצו. הוא לעולם לא יידע שהוא נושא את שמו המכובד של מלונאי קלברי, שעליו מדבר גסינג בהכרת תודה והערצה. אבל לשמות יש גורל משלהם" . אניו פלאיאנו תסריטאי הסרט "דולצ'ה ויטה" דמות הפפראצו בסרט "לה דולצ'ה ויטה" שחקן: אנזו צ'רוזיקו, שחקנים ראשיים: מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג בדיעבד אנחנו יודעים היום שפדריקו פליני הבמאי הנודע, כהכנה לסרטו "דולצ'ה ויטה" יצר קשר שנה קודם לכן עם טאצ'יו מיודענו הצלם, פליני ניסה לאסוף ממנו סיפורים על מנת לאפיין את דמות הצלם בסרט. הסרט עצמו "לה דולצ'ה ויטה" הוגדר לפי הניו-יורק טיימס כ"אחד הסרטים האירופיים הנצפים והמהוללים ביותר של שנות השישים" והוא אכן מנציח את תקופת, "הוליווד על הטיבר", כמו כן הוא מגדיר ומכניס לתודעה שלנו את השם פפראצו, הגייתה של המילה עם האות יוד בסופה בהטיית רבים "פפראצי" זו המילה בה אנו עושים שימוש עד היום. טריילר לסרט "דולצ'ה ויטה" הגדיר את המילה פפראצי שבה אנו עושים שימוש עד היום כשאנו צופים בסטורי של סלב אנו יודעים שאותו סלב משתף אותנו במה שהוא בוחר, אותן תמונות עליהן הוא חשב וערך מראש, הוא משתף פעולה עם המדיה ומעצב מולנו את תדמיתו היפה. פפראצי עושים בדיוק את ההפך הם מביאים אלינו את אותם רגעים בהם הסלב נראה כאחד העם, אותם רגעים שהוא לא מעוניין שנראה, במין דחף מציצני טבעי, גם אם לא חינני, אנו נהנים לדחוף לשם את אפנו. אנחנו מעוניינים להביט הישר אל החיים הפרטיים ולראות דווקא דרך הפגמים של האישה או הגבר שזכו לפרסום, כך אנחנו מצליחים ליצור הזדהות גדולה יותר עם אותה אישיות סלבריטאית.

כשהוא לא עושה סטיילינג למגזיני אופנה, מלווה את הזמרים הכי חמים באיטליה ומלביש את הכוכבים בפסטיבל קאן, עסוק ניקולו צ'ריוני במותג החדש שלו, NICK. אבל יש לצ'ריוני צד נוסף: מעטים יודעים על הקשר העמוק שלו לישראל, ועל לימודי הקבלה בהם הוא מעמיק מזה כמעט 20 שנה. בראיון מיוחד לאתר באיטליה מדבר צ'ריוני בפתיחות על האופן שבו השפיעה הקבלה על חייו. ואם תשאלו אותו, זה כלל לא מקרי שילדיו נולדו בט"ו באב... לא פשוט לתפוס לשיחה את ניקולו צ'ריוני (Nicolò Cerioni), אחד הסטייליסטים המצליחים באיטליה. יום אחד הוא עסוק בצילומי שער לוואניטי פייר, ולמחרת הוא עמוס עד האוזניים על גבי הסט של אחד מהוידאוקליפים שבהם הוא מעורב. כאשר אנחנו מצליחים סוף סוף לדבר, הוא בדיוק נוהג בחזרה מפסטיבל קאן, לשם הוזעק כדי להלביש את הכוכבים האיטלקיים. "על הנייר, אני סטייליסט של סלבריטאים. בפועל אני מגדיר את עצמי כ: CREATIVE, בעיקר בעולם המוזיקה. אפשר לומר ש-99% מהאנשים שאני עובד איתם הם מוזיקאים, ועוד אחוז אחד שחקנים, כמו לדוגמה פיירפרנצס'קו פאבינו (Pierfrancesco Favino)", מסביר צ'ריוני. כיאה למישהו שעובד בתעשייה מזה זמן רב, הוא זהיר ודיפלומטי מאד כשזה מגיע ללקוחות שלו, במיוחד הידועים שבהם. אבל בשנים האחרונות חתום צ'ריוני על המראה כבוש הכותרות של כוכבים רבים מהגל החדש האיטלקי, וביניהם מאנסקין (Maneskin) ואקילה לאורו. הוא עבד בתוכניות ריאליטי המוקדשות למוזיקה, כמו אקס פקטור, ושיתף פעולה במקרים רבים עם ענקי עיצוב כמו גוצ'י ודיור. שערי מגזינים נבחרים בהם צ'ריוני הסטייליסט - צילומים מתוך עמוד הפייסבוק צ'ריוני נולד בעיר קיארוואלה שבמחוז מארקה, וגדל בבית שהעריך אופנה וסטייל. אימו ניהלה את אחד הבוטיקים הנחשבים בעיר, שהצליח להזריק מידה לא מבוטלת של סטייל אלטרנטיבי לעיר הפריפריאלית והמנומנמת. הוא בוגר בית הספר לאופנה במילאנו, אך למרות שהעמיק את שורשיו בעולם האופנה, היה לו ברור מאז ומתמיד שנקודת המוצא לעבודתו היא המוזיקה. "הקשר עם עולם המוזיקה היה בשבילי משהו טוטאלי ואבסולוטי מהרגע הראשון, מאז שהייתי ילד", הוא מספר. "תמיד הקשבתי להמון מוזיקה, גם משום שההורים שלי הקשיבו למוזיקה כל הזמן, וגם משום שעבורי זה היה הכל: מקור להשראה, דרך לפרוק, משהו מעורר מחשבה, מסע של המחשבה... מעולם לא היה לי שום סוג של כישרון מוזיקלי, אבל אם תשאלי אותי מה הדבר החשוב ביותר בעולם, מה אסור שיחסר אף פעם, התשובה שלי תהיה: מוזיקה. המוזיקה ממלאת את התפקיד החשוב ביותר". האירוויזיון – פנטזיות פרועות וחופש אמיתי בשנת 2007 החל צ'ריוני לעבוד בערוץ MTV ולשתף פעולה עם חברות דיסקים, וטיפס מעלה עד שהגיע לעבוד בפסטיבל המוזיקה החשוב ביותר באיטליה – פסטיבל סן רמו . "עבדתי עם ג'ובאנוטי, אקילה לאורו, לאורה פאוזיני, זמרים מהגל החדש של המוזיקה האיטלקית כמו מדוזה, ואיל וולו... היה לי את הכבוד והמזל לעבוד עם אנשים שהאמינו בי, ולפגוש אנשים שאיפשרו לי לצמוח מבחינה מקצועית," הוא אומר. אחד משיתופי הפעולה הידועים ביותר שלו היה עם להקת מאנסקין (Maneskin), ועבורם הוא יצר סגנון מובחן ודרמטי ששיחק כמובן תפקיד בזכייה שלהם בפסטיבל סן רמו בשנת 2021 ובתשומת הלב הרבה שקיבלו. להקת מאנסקין בתלבושות שונות בעיצובו של צ'ריוני - צילומים: אינסטגרם במסגרת שיתופי הפעולה הרבים שלו עם אקילה לאורו (Achile Lauro), זמר איטלקי צעיר שהופיע גם הוא בפסטיבל סן רמו ולאחרונה גם באירווזיון, מרשה לעצמו צ'ריוני למתוח עוד יותר את הגבולות, וליצור מראה שנע בין רוק-גלאם לפופ-קאמפי שאי אפשר לפספס או להתעלם ממנו. ניכר שצ'ריוני נהנה מהחופש המוחלט שמאפשר לו לאורו, חופש לשבור את כל החוקים וליצור לוקים איקוניים שעוד יהדהדו שנים קדימה. במדינה שמרנית מבחינה חברתית וסגנונית כמו איטליה, לא פשוט למצוא מישהו כמו לאורו – מישהו שיסכים להתפרע ולמתוח את הגבולות, לשחק עם המתח ההומו-אירוטי שמתעורר על הבמה, להחצין את המיניות הפלואידית שלו ובאופן כללי לשחוט בשמחה ובששון פרות קדושות. צ'ריוני נהנה מכל הפרוייקטים בהם הוא מעורב, אך ברור שלאירוויזיון שמור מקום מיוחד בליבו. "עבורי, להיות סטייליסט באירוויזיון זו חוויה משמעותית ותענוג גדול. אני מעריץ גדול של האירוויזיון מאז ומתמיד, עבורי זו לא רק תחרות מוזיקלית, זה הרבה מעבר לזה – זו במה שעליה אפשר לראות את הכוח שיש באחדות, איך המוזיקה מחברת בין אנשים, ועד כמה זה יכול להיות יפה. עולם שזו כולנו סקרנים אחד לגבי השני, שבו כולנו מדברים בשפה משותפת". האחדות, מסביר צ'ריוני, צועדת יד ביד עם הכרה וזכויות. "כדאי לזכור שהאירוויזיון הוא מקום שבו אנשים דיברו על DIVERSITY וראו DIVERSITY על במה בתקופה שבה אף אחד עדיין לא הכיר את המונח הזה," הוא מציין. "הניצחון של דנה אינטרנשיונל היה רעידת אדמה, והיא היתה הנציגה של ישראל, ולא מדינה אחרת, וגם את זה חשוב לזכור. אנחנו מדברים כאן על תקופה שבה עדיין לא דיברו כמעט בכלל על נוכחות טרנסית ציבורית, או על זכויות הקהילה הלהטב"קית. האירוויזיון היה המבשר של תהליכים שונים – לא רק בעולם המוזיקה, אלא גם בתחום של זכויות אדם, כך שמבחינתי, האפשרות לעבוד באירוויזיון היתה כבוד גדול ואחריות גדולה. מה גם שזו במה שכל העיניים מופנות אליה – השנה צפו בגמר האירוויזיון 161 מיליון איש! זה המון! לחשוב שתוצרי העבודה שלי מופיעים על במה בסדר גודל כזה, זה דבר מרגש מאד. אני שמח מאד". לאורך השנים הופקד צ'ריוני על הסטיילינג של סדרת טלוויזיה האיטלקית מצליחה בנטפליקס (BABY), ופתח ביחד עם בן זוגו הארגנטינאי, הצלם לאנדרו אמדה (Leandro Emede), סטודיו בשם SUGARKANE. לאחרונה גם כיכבו השניים בקמפיין של אחת מרשתות העיצוב לבית הבולטות באיטליה – WESTWING, שם הציגו לראווה את ביתם המעוצב לעילא. הבחירה לשלב בקמפיין זוג גברים איננה תמיד מובנת מאליה במדינה כמו איטליה, אך עבור צ'ריוני מדובר היה במהלך טבעי, כמי שחשוב לו לקדם אקטיביזם פוליטי ושינוי חברתי באמצעות עבודתו. "כל מה שאנחנו עושים, משפיע. לטובה או לרעה. עם המילים שלנו, עם המעשים שלנו, הכל משפיע. ולכן, אם אנחנו יכולים לעשות משהו שישפיע לטובה, לא רק על אנשים כמונו אלא גם על הדור הבא, אני מרגיש שזו חובה לעשות את זה. לאפשר לאנשים להבין שכולנו אותו דבר". הסלבריטאים – כה יפים, כה מוכשרים, וכה מסובכים... ככל שגדל מספר שיתופי הפעולה של צ'ריוני, כך יצא לו לעבוד עם יותר ויותר כוכבים איטלקיים. כאשר הוא נשאל על חוויית העבודה עם היפים והמפורסמים, צ'ריוני מחייך ועונה בזהירות. "החווייה הזאת של לעבוד עם סלבריטאים היא יפה ומסובכת בו זמנית. יפה, כי יש לך הזדמנות להכיר ולעבוד עם אנשים מיוחדים מאד. יש להם אנרגיה מיוחדת, ניצוץ פנימי וטבעי, וזה מיוחד. מצד שני זה מסובך. משום שבתור אנשים מיוחדים, יש להם גם צרכים מיוחדים וספציפיים... וזה לא תמיד פשוט להצליח לענות על כל הדרישות שצצות. זו עבודה מאד פיזית, לא הכל נוצץ וקל, צריך לסחוב הרבה מאד תלבושות, לנוע ממקום למקום, לתכנן וגם לאלתר כשצריך". "עניין נוסף הוא שזו עבודה מאד פסיכולוגית. והמימד הפסיכולוגי הוא חשוב מאד. כי כשמדברים על בגדים, מדברים על העצמי של הבן האדם. על הזהות שלו, וזה תמיד נושא רגיש ועדין. לא קל להם לאנשים, בטח לסלבריטאים, לתת לאדם חיצוני להתערב באחד האלמנטים הפנימיים ביותר שלהם, בזהות שלהם". ברור לצ'ריוני שמבלי שיתנו לו לרוץ קדימה וליישם את רעיונותיו היצירתיים, לא יוכל להתקדם. גם בשל כך הוא שומר פינה חמה במיוחד בלב לאחד הזמרים המצליחים באיטליה – ג'ובאנוטי. "הוא היה האדם הראשון שעבדתי איתו ושהאמין בי, וכמובן שזו הייתה חווייה מעצבת. גדלתי הרבה בזכותו, ואני תמיד אוקיר לו תודה בזכות מה שהוא עשה עבורי". חיבור נפשי עמוק ומהדהד לתורת הקבלה ולישראל על רקע העיצובים הפרועים והמתריסים, וההתרוצצות על הבמות הנוצצות באיטליה, כמעט מפתיע לגלות שאחד ממקורות ההשראה החשובים ביותר עבור צ'ריוני הוא לימודי הקבלה, בהם החל באופן לא רשמי כבר לפני כ-20 שנה. "ההשראה, לדעתי, מגיעה מכל מקום. אני אומניבור, כל מה שמקיף אותי מזין אותי. אני ניזון מאמנות וקולנוע, סדרות טלוויזיה וסרטים, החל מפדרו אלמודובר שהיה מורה גדול מבחינתי וכלה בג'ויס קרול אוטס וסאראמאגו. וגם אומנים כמו מדונה, כמובן. היא הייתה מהפכנית, ואפשר לקרוא ולפענח את העבודה שלה בכמה רמות. על פניו מדובר על פופ וזהו, אבל מתחת יש שכבות נוספות ורבדים עמוקים יותר שצריך לפענח. אני יכול לתת לך מיליון שמות, אבל בסופו של דבר האומנות שמכה בך מגיעה ממיליון מקומות, הכל נוגע בך. ואני רוצה להיות פתוח, לאפשר לדברים להיכנס ולעצב אותי". "במקביל, תרבות הפופ היא אמנם ההשראה הגדולה ביותר שלי, אבל היא לא היחידה. המסעות שערכתי עיצבו אותי, ובאופן כללי אני מנסה להיות תמיד פתוח מאד. המורה הרוחנית שלי לימדה אותי שאחד הדברים שאנחנו צריכים לבקש מהבורא זה להיות תמיד מחוברים אליו, מחוברים אל האור, אל מקור ההשראה הנצחי, משום שבזכות החיבור הזה המתנות שאנחנו מקבלים, הברכות שאנחנו מקבלים לא מסתיימות לעולם". "הקבלה היא חלק חשוב מאד מהחיים שלי," הוא מספר. "התחלתי את המסלול הזה בתחילת שנות ה-2000, ובשנת 2007 התחלתי ללמוד בצורה מסודרת, עם המורה שלי רות בוהנה, ישראלית שגרה בתל אביב. אני מרגיש שכשהתחלתי את המסלול הזה, הוא הדהד בתוכי כמו אמת גדולה. זה נתן לי הרבה תשובות לשאלות ששאלתי, הרקע שלי הוא הרי נוצרי, גדלתי באיטליה, אבל הקבלה נתנה לי תשובות לשאלות ששאלתי על עצמי, על דברים שקרו מסביבי". "למעשה, אני מקווה לחזור בקרוב לישראל. כבר שלוש שנים שלא ביקרתי בישראל, והמדינה חסרה לי מאד. זה מקום שאני אוהב מאד, וחשוב לי מאד. לפני הקורונה הייתי מגיע מידי פעם ויוצא למסעות רוחניים עם המורה שלי, אבל מאז 2018 לא יצא לי להגיע. אני מתגעגע במיוחד לגליל, זה מקום מיוחד מאד בעיני, עם אנרגיה מיוחדת". למעשה צ'ריוני התאהב לא רק ברוחניות של הארץ, אלא גם באנשים עצמם. "אני רוצה לעבוד עם האמנים שלכם!" הוא מכריז בהתלהבות. "יש לכם אמנים מעולים, מלאים באנרגיה, נטע ברזילי כמובן, אבל אני זוכר גם ששמעתי שירים של עברי לידר, הוא עשה דיסקים מקסימים. אולי יום אחד... תקראו לי, אני אבוא!" החיבור לקבלה וליהדות קיבל אישור נוסף, כאשר נולדו לו ולבן זוגו שני ילדיהם, בלו (Blu) וליברו (Libero), שהגיעו לעולם ט"ו באב. "הם ילדי האהבה," הוא מספר בחיוך. "זו הייתה הרפתקאה בלילה ההוא. הם היו אמורים להיוולד בבוקר, אבל אני הסתכלתי על לוח השנה, ראיתי שבאותו הערב היה ערב ט"ו באב, ואמרתי ללאו – תאר לעצמך שהם לא יוולדו בבוקר אלא רק בערב, כשנכנס החג, בערב ט"ו באב. זה יהיה משהו מיוחד, לא? סימן יפה. והם ממש חיכו עד לשעות הערב, ורק אז הם נולדו. חגגנו ט"ו באב מלא באהבה... זה היה מיוחד מאד", הוא נזכר. העתיד הוא גלאם, והגיבורים זקוקים לשיריון! בימים אלה ממשיך צ'ריוני את עבודתו עם זמרים ויוצרים נוספים, אך במקביל מקדם את הבייבי החדש שלו, קולקצייה של עיצובים חד פעמיים המיועדים, לדבריו, לדמויות גדולות מהחיים. "הפרויקט נקרא NICK, ומדובר על ניסוי, למען האמת... אלה דברים שהם מאד פופ, נישה מאד ספציפית... פריטים מיוחדים מאד, אבל לא הייתי קורא לזה קוטור, אני לא עד כדי כך יומרני!" הוא צוחק. "אלה פריטים חד פעמיים, משהו שגורם לך להרגיש כמו גיבור שיוצא למלחמה, לאו דווקא מלחמה פיזית, כמובן, אלא מלחמה פציפיסטית. הייתי מגדיר אותם כשריון לאמיצים, בגד שאמור להפוך אותך לגיבור". "בנוסף, אני ממשיך לעבוד על הדברים הבאים, כמובן. אני תמיד רוצה לעשות עוד, דברים חשובים יותר, מרגשים יותר, יפים יותר, שמשאירים חותם. ואני מקווה שזה יקרה," הוא מסכם בחיוך.

פסטה בעבודת יד העשויה מבצק עם ארבעים חלמונים ושוקולדים נפלאים, יינות בעלי מוניטין בינלאומי (מישהו אמר בארולו?) ותבשילי בשר דשנים, גבינות איכותיות וקינוחים מסורתיים... הגיע הזמן לגלות את המטבח של פיימונטה! המנות והמטעמים של מחוז פיימונטה (Piemonte), הממוקם בצפון מערב איטליה, זוכים למעמד מיוחד בארץ המגף. לפני שנדון במנות עצמן, כדאי להקדים ולומר דבר אחד: הפטבח הפיימונטזי איננו בדיוק מטבח קליל... החיבה המקומית לפחמימות וחמאה, יינות כבדים ובעלי גוף וכמויות אינסופיות של בשר הופכת את התפריט המקומי לדשן ועשיר מאד באופיו. ועדיין, מדובר בקלאסיקות של המטבח האיטלקי. ואם יוצא לכם לבקר בפינה הקסומה הזאת של איטליה, כדאי לכם להתיישב במסעדה טיפוסית, לשחרר את החגורה, ולטעום כמה דברים. אבל מה כדאי לטעום? ומה כדאי להזמין במסעדות בטורינו וסביבותיה? המדריך שלפניכם יעשה לכם קצת סדר בבלגאן. התחילו לאמן כבר עכשיו את שרירי הקיבה לקראת הנסיעה, ובואו נצא לדרך! אניולוטי אל פלין אניולוטי אל פלין (Agnolotti al plin) הם מעין רביולי טיפוסיים למחוז. צורתם קטנה יותר מאשר רביולי מסורתיים, והם ממולאים בבשר. המונח "פלין" מגיע מגבעות לאנגה (Langhe), ומשמעות השם בדיאלקט המקומי היא "צביטה קטנה", בשל האופן שבו צובטים את הפסטה בין שתי אצבעות כדי לסגור את הרביולי. המילוי משתנה בהתאם לאזור, ויכול לכלול בשר בקר, חזיר או ארנב, או ירקות. פטריות כמהין מה יש בהן, בכמהין, שהופך אותן למאכל תאווה נחשק? ה- Tuber Magnatum tartufo d’Alba, המכונה לרוב בפשטות "פטריית כמהין לבנה" נחשבת ליקרה מכולן, ונפוצה מאד בעיר אלבה שבפיימונטה. פסטיבל הכמהין שנערך בעיר מידי שנה מושך עשרות אלפי מבקרים, ומחירי הכמהין מרקיעים שחקים: בעוד שקילו של כמהין שחורות יעלה "רק" 2500 יורו, כמהין לבנות נמכרות ב-5,000 יורו לקילוגרם, והמחיר לעיתים קרובות מטפס גבוה אף יותר. באנייה קאודה (Bagna Cauda) לא ברור למה זה כל כך טעים, אבל עובדתית הממרח הפשוט הזה, המוגש לשולחן בקערת טרקוטה ומתחמם מעל להבה קטנה, מחוסל תמיד במהירות ראויה לציון. שום, שמן זית ואנשובי – מתברר שזה כל מה שצריך כדי לכבוש את לב הסועדים... באנייטו (Bagnetto) הממרח הירוק (סלסה ורדה) שמוגש לעיתים קרובות לצד הבשר מבושל נקרא באנייט ורט (bagnet vert – מונח שהגיע מצרפת ועבר עיבוד קל לדיאלקט הפיימונטזי). בדומה לבאנייה קאודה, גם כאן המרכיבים הם פשוטים להפליא: שום, לחם שהושרה בחומץ בן יין, אנשובי, וכמות מכובדת של פטרוזיליה. בן דודו האדמדם של הממרח נקרא באנייט רוס (bagnet ross), והוא מורכב מעגבניות, שום ובצל, בעיקר. למתכון שלנו לסלסה ורדה, כאן . בשר, בשר, בשר חלק גדול מהתפריט הפיימונטזי מבוסס על בשר, והמקומיים מגלים חיבה בלתי מסורת לטרטר קצוץ, סטייקים מזנים איכותיים במיוחד של בקר שגדלים בהרי האלפים, ונקניקים מסורתיים. במקביל, המחוז ידוע בזכות תבשילי הבשר המסורתיים שלו, שעשויים לסקרן אתכם, או לזעזע אתכם... כמו מטבחים רבים אחרים באיטליה, רוב המנות כאן נולדו במטבחי האיכרים, שחיו בעוני ולמדו להשתמש בכל חלקי החיה, גם (ובעיקר) בחלקים הכי פחות מבוקשים שלה. כך נולדו מנות כמו רוטב ראגו העשוי חלקי פנים, פסטה במילוי שאריות בשר מבושל, ראגו העשוי בשר חמור, ומרק הקוצרים (מרק שהוגש לגברים בזמן הקציר, המבוסס על ציר קורקבנים ומועשר בפסטה זעירה). בכל מסעדה בפיימונטה תוכלו למצוא גם היום מנה עיקרית קלאסית בשם בוליטו מיסטו (bollito misto) – בשר המתבשל במים במשך כשעתיים. את המנה נהגו להכין האיכרים מבשרן של חיות משק זקנות, שכבר לא יכלו לעבוד בשדות ולכן הובלו לשחיטה. הבשר (לשון, כתף, רגליים) היה קשה וסיבי, וכדי לרכך אותו פיתחו עקרות הבית שיטות בישול ארוכות, שנותרו עד היום. עם השנים הפכה המנה שנולדה מתוך הכרח למנה ביתית אהובה, שאף הוגש באופן קבוע אל שולחנו של מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השני. צבעו של הבשר לא מעורר תאבון, בלשון המעטה, ולכן מקובל להגיש אותו עם אחד הרטבים החזקים והצבעוניים, ובמיוחד באנייט ורט. מנה פופולרית נוספת היא ה פריטו מיסטו אלה פיימונטזה (fritto misto alla piemontese). גם המנה הזו מדגימה את שורשיו העניים של המטבח הפיימונטזי: לאחר השחיטה אף חלק מהחיה לא נזרק, ולכל דבר נמצא שימוש. את הפריטו מיסטו (ובתרגום מילולי: מטוגן מעורב) מכינים עם חלקי מוח וכבד, עצמות המלאות במוח עצם וכליות, שקדים ולעיתים גם ריאות או אשכים. ויטלו טונאטו (Vitello tonnato) בכל מסעדה בטורינו ובפיימונטה תמצאו את המנה הקלסאית הזאת – פרוסות דקות של בשר בקר, המוגש עם רוטב על בסיס טונה. הפיימונטזים משתמשים בנתח בעל אחוז שומן נמוך (וייסראטן, שייטל או פילה), ומשרים אותו מבעוד מועד ביין לבן המועשר בעשבי תיבול. לאחר הבישול פורסים את הבשר לפרוסות דקות, ויוצקים מעליהן רוטב הדומה למיונז, ומכיל חלמונים מבושלים, טונה משומרת וצלפים. היינות הטיפוסיים של פיימונטה – החל מבארולו וכלה בבארברה ורוארו מחוז פיימונטה נחשב לאחד ממחוזות ביין החשובים, האיכותיים והידועים באיטליה. ההיצע כאן הוא מסחרר: אפשרות אחת היא יינות קלים ופירותיים יותר, כמו הדולצ'טו ד'אלבה (Dolcetto d’Alba) המיוצר מענבי דולצ'טו ומלווה בהצלחה מנות ראשונות, ירקות ונקניקים. אפשרות מעניינת אף יותר היא יין הבארברה (Barbera), אחד היינות המועדפים עליי באזור. זהו יין מורכב יותר, בעל ניחוחות מפתים, שמתאים במיוחד לתפריט האזורי. וכמובן שחובה לטעום את היין המפורסם ביותר בפיימונטה, ולמעשה באיטליה כולה (רבים מכנים אותו מלך היינות ויין המלכים ) – בארולו (Barolo), כמובן. מדובר על יין בעל גוף ורב עוצמה, המיוצר מענבי נביולו, ואך ורק ב-11 העיירות המורשות לייצר את הבארולו האמיתי. חובבי יין מכל העולם נוסעים במיוחד לאזור גבעות הלאנגה (Langhe) כדי לבקר ביקבים ידועים ולטעום את הבארולו ושאר יינות האזור. מחוז פיימונטה מתגאה גם ביינות לבנים איכותיים. נסו את הגאבי (Gavi) המיוצר מענבי קורטזה, או את הארבאלוצ'ה (Erbaluce), וגם את היין המבעבע המפורסם ביותר באזור: אסטי (Asti). ריזוטו אל בארולו (Risotto al Barolo) מנות הריזוטו מככבות בכל צפון איטליה, וכשם שבמחוז ונטו מכינים את הריזוטו הידוע ביותר שלהם עם יין אמארונה, בפיימונטה משתמשים בגאווה המקומית – יין בארולו – על מנת להכין את המעדן הידוע. כאשר מכינים ריזוטו אל בארולו בצורה נכונה, ומקפידים על טכניקת הבישול המדוייקת, מדובר על מעדן עשיר, קרמי ומפתה. טאייארין (Tajarin) את הפסטה המפורסמת ביותר בפיימונטה אפשר לזהות ממרחק – בזכות הצבע, כמובן. על מנת להכין את בצק הפסטה, משתמשים בכמות מכובדת של חלמונים (לפחות 25 חלמונים על כל קילוגרם של קמח, ויש גם מי שמכינים את הפסטה מלא פחות מ-40 חלמונים). דבר אחד בטוח – אוי ואבוי למי שיוסיף מים לתערובת! בניגוד לפסטות הקלאסיות מדרום איטליה, לטאייארין אסור להוסיף אפילו טיפה אחת של נוזל, והבצק מתגבש ומתאחד רק בזכות החלמונים. את הטאייארין אפשר להגיש עם מגוון רטבים – חמאה וכמהין היא הבחירה הקלאסית, העדינה והטעימה ביותר, אבל במסעדות רבות תמצאו את הטאייארין מוגשים גם עם ראגו, או עם סלסיצ'ה (נקניקיות חזיר), או עם גבינה. ביצ'רין (Bicerin) חובבי מתוקים נוטים ליהנות בפיימונטה באופן מיוחד. על השוקולד והג'אנדויוטי תיכף נדבר, אבל קודם כדאי לומר כמה מילים על הוד מעלתו הביצ'רין – משקה המשלב בכוס זכוכית קטנה שוקולטה, קפה, וקצפת. בחודשי החורף הקפואים, בעודכם משוטטים בטורינו המושלגת, למה לכם להסתפק בכוס קפה כשאפשר לשתות ביצ'רין? פירוש המילה ביצ'רין בדיאלקט המקומי הוא "כוס קטנה", והמשקה הדקדנטי התפתח ממעדן דומה בשם בווארייזה שהיה פופולרי במאה ה-17. אפשר וכדאי לטעום את הביצ'רין ב-Caffè al Bicerin, בית הקפה שהמציא את המשקה בשנת 1763. הגבינות של פיימונטה ישנן עשרות גבינות מצויינות באזור זה, אבל אם אתם צריכים לבחור, נסו את המפורסמות ביותר. גבינת ראסקרה (Raschera) היא גבינה נפלאה המיוצרת באופן מסורתי בחוות קטנות באלפים. היא עשירה וקרמית, ומככבת במספר מתכונים, החל מפונדו וכלה בפסטה בקרם ראסקרה. רוביולה (Robiola) היא גבינת עיזים המיושנת למשך פרקי זמן קצרים (ניתן להכין אותה גם מחלב פרה או כבשים או שילוב של השלושה). טעמה קרמי ועדין ונפלא באופן כללי, והרוביולה האיכותית והמפורסמת מכולן נקראית רוביולה די רוקאבראנו (Robiola di Roccaverano). גבינת קסטלמאניו (Castelmagno) היא אחת הגבינות החשובות באזור. היא מיוצרת מחלב פרות (לרוב), ומתאפיינת בטעם עז ומורכב. הקסטלמאניו מככבת במספר מנות באזור, ומוגשת לעיתים קרובות עם פולנטה, ריזוטו או פסטה – אחת המנות הקלאסיות של האזור היא ניוקי ברוטב גבינת קסטלמאניו. טומה פיימונטזה (Toma Piemontese) היא מוצר מוגן וטיפוסי לאזור, המיוצר מחלב פרות ומיושן במשך פרקי זמן קצרים עד בינוניים. גריסיני (Grissini) האם ידעתם שהגריסיני – אותם מקלות פריכים המוגשים במסעדות איטלקיות ברחבי העולם, נולדו בפיימונטה? מקור השם גריסיני במילה גרסה (Ghersa), לחם מוארך הטיפוסי למחוז. המקלות הפריכים הומצאו בשנת 1679 על ידי האופה המלכותי ורופא החצר, עבור יורש העצר ויטוריו אמדאו השני. הנסיך הקטן התקשה לעכל את הלחם הרך שהוגש לו, והרופא האמין שהלחם הפריך יהיה קל יותר לעיכול. הגריסיני התגלו כהצלחה מסחררת, והפכו לנשנוש המועדף גם על מלך סרדיניה קרלו פליצ'ה לבית סבויה ובהמשך גם על נפוליאון בונאפרטה, שהורה שיגיעו אליו משלוחים סדירים של גריסיני מטורינו לפריז. למתכון שלנו לגריסיני: כאן . בונט (Bonet) חצי פודינג וחצי עוגה, זהו אחד הקינוחים הקלאסיים והאהובים בפיימונטה. על מנת להכין אותו יש לבשל חלב, ביצים, סוכר, עוגיות אמרטי וקקאו, וליצוק הכל לתוך תבנית מצופה בקרמל. לאחר הבישול הפודינג מתייצב, וכולם מסתערים עליו בכפיות שלופות! עוגת אגוזים (Torta di Nocciole) ועוגיות באצ'י די דאמה (Baci di dama) אגוזי הלוז הם אחד הגידולים החשובים של אזור גבעות הלאנגה בפיימונטה, וכתוצאה מכך הם משולבים במספר מתכונים. בעוגת האגוזים הנהדרת של המחוז, הם הכוכבים! העוגה מכילה כמות שווה של קמח ואגוזים לוז טחונים טריים, והתוצאה נהדרת. לא מתוקה מידי, פריכה ועשירה, ומושלמת לצד כוס הקפה שלכם. מעדן נוסף הוא באצ'י די דמה. פירוש השם הוא "נשיקות הגברת", והעוגיות האלה הן אכן נשיקה קטנה ומענגת. העוגיות הומצאו בעיירה טורטונה (Tortona) לפני כמאה וחמישים שנה. במתכון המקורי נעשה שימוש באגוזי לוז, אולם כיום משתמשים לרוב באבקת שקדים. בין שתי העוגיות יש למרוח שכבה דקה של שוקולד, ואז להדק את שתי העוגיות, או השפתיים, לנשיקה. מרגע שעלו העוגיות האלה לראשונה על שולחנו של המלך ויטוריו אמנואלה, הן הפכו ללהיט בקרב בני האצולה, ולקינוח חובה בסעודות הרשמיות. שוקולד! (Cioccolato) טורינו היא בירת השוקולד האיטלקית – מידי שנה מייצרים בטורינו וסביבותיה כ-85,000 טונות של שוקולד (!), כמות המהווה כ-40% מתוצרת השוקולד הלאומית של המדינה. סיפור האהבה בין טורינו לשוקולד החל לפני כמעט 500 שנה, כאשר אמנואלה פיליברטו די סבויה העביר את עיר הבירה של דוכסות סבויה משאמברי שבצרפת לטורינו. השוקולד הגיע לעיר בשנת 1559 – באותם הימים בית סבויה כרת ברית עם ספרד, וכך נחשפו תושבי טורינו למוצרים שהביאו עימם הספרדים, ובין היתר גם קקאו ממקסיקו. בשנים שלאחר מכן זכה השוקולד להצלחה אדירה, ונפתחו מגדניות שמכרו שוקולטה חמה ומעדני שוקולד, עם אישור רשמי מבית המלוכה. כמה ממפעלי השוקולד שנפתחו במקום במאה ה-19 עדיין פעילים, וביניהם המותג קפארל (Caffarel). ואם אתם חובבי שוקולד, אל תחמיצו את פסטיבל השוקולד שנערך מידי שנה בעיר. ג'אנדויוטו (Gianuiotto) סיפור לידתו של אחד השוקולדים האהובים והטעימים ביותר באיטליה הוא מפתיע. השנה היתה 1806, ונפוליאון היה מסובך עד הצוואר במלחמה ארוכה נגד אנגליה. כחלק מהסכסוך הוא אסר על ייבוא מוצרים מאנגליה, וביניהם גם קקאו. האופים בטורינו נאלצו לאלתר, והחליטו להשתמש באחד המשאבים הזמינים באזור – אגוזי לוז – ולטחון ולערבב אותם עם הקקאו שנשאר להם. התוצאה היתה קרם מופלא, שזכה לכינוי ג'אנדויה, וממנו אפשר להכין גם פרלינים קטנים – ג'אנדויוטי. ואם ביקרתם בטורינו מבלי לטעום ג'אנדויוטי, אני מציעה שתזמינו טיסה נוספת, ותחזרו בהקדם...

הוא היה אחד מהפסלים הדגולים בעולם, ואדריכל ששינה את פניה של רומא. יכולותיו הטכניות והסיפוריות הפיחו חיים בשיש הקר, והעוצמה שבעבודתו ממשיכה לרגש מיליוני מעריצים גם 300 שנה לאחר מותו. מי היה ג'ובאני לורנצו ברניני, הפסל הנערץ על האפיפיורים? קוזימו דימיטרי, חוקר תולדות האומנות, יוצא בעקבות פסליו החשובים ביותר של ברניני בווילה בורגזה שברומא האם יכול פסל שיש ללכוד את לב הצופה? לא רק לתאר פעולה, אלא לייצר אצל המתבונן תחושת השתתפות עמוקה באירוע המתרחש לנגד עיניו? האם השיש הקשה והקר יכול להפוך לגמיש עד כדי כך שהוא ידמה לבשר רך וורידים שדם פועם בהם? כאשר אנחנו מתבוננים על יצירותיו של ג'אן (ג'ובאני) לורנצו ברניני (נאפולי 1598 - רומא 1680), נדמה שהתשובה היא חיובית בהחלט. אומנים דגולים בעבר כבר הקימו את השיש לתחייה, ויצרו פסלים המאופיינים בתנועה ומתח מובנה. דונטלו, בפסל סן ג'ורג'ו (San Giorgio 1415-1418), פיסל בחור צעיר שרגליו אמנם נטועות בחוזקה בקרקע אך מבטו מרוכז והוא מוכן לזנק בכל רגע מתוך הנישה שבה הוא כלוא, לתקוף את הדרקון, ולפלוש לחלל האישי של הצופה. ומספיק להתבונן בידו של דוד, האוחזת באבן, בפסלו הידוע של מיכלאנג'לו (1501-1504), על מנת לראות את הוורידים מתחת לעורו של הגיבור המקראי. אולם מי שמתבונן בפסלים הללו לא נקרא להשתתף ישירות בפעולה המתרחשת, אלא להרהר בגדולת הדמויות המיוצגות. אצל ברניני, לעומת זאת, אנו מוצאים יכולת מרהיבה לעורר הזדהות בקרב הצופה. ברניני מפגין יכולות טכניות עילאיות בבניית הסצינה, באופן שלא מאפשר לצופה להתיק ממנה עיניים, וסופו של דבר גם להשתתף בה בעצמו באופן פעיל. לו הייתי נדרש לתאר את הרגשות המתעוררים בצופה מול יצירה של ברניני, הייתי בוחר במילים כמו השתאות והתפעלות, פליאה וחשש – רגשות שלא יכולים להתעורר אלא אם כן היצירה מצליחה לסחוף את הצופה פנימה, ולהפוך אותו למשתתף במתרחש. ואכן, זו המהות של ברניני וזו תמצית הבארוק – תקופה שבה האמנים השתמשו בכישוריהם על מנת לעורר תגובה רגשית חזקה אצל הצופה. לא בכדי מוגדר ברניני כמי שהמציא את הסגנון הפיסולי הבארוקי. ג'אן לורנצו ברניני מוכר כאחד הפסלים החשובים ביותר בתולדות האומנות, וכאחד האדריכלים המשפיעים בהיסטוריה האיטלקית. הוא נולד בנאפולי בשנת 1598, לאנג'ליקה גאלאנטה ולפסל המנייריסטי המוערך פייטרו ברניני. אך ג'אן לורנצו, השישי מבין שלושה-עשר ילדים הגיע רחוק הרבה יותר מאביו וכבר בנעוריו הוא סומן כילד פלא. במהלך הקריירה שלו, שהחלה בגיל צעיר ביותר, השכיל ברניני לנצל את ההזדמנויות שנקרו על דרכו. הודות לכישוריו וגם לאופיו החביב הוא הצליח להשתלב במעגלם של אנשים רבי עוצמה שאיפשרו לו לבטא את יכולתיו. הקרדינל שיפיונה בורגזה (Scipione Borghese), אחיינו של האפיפיור פאולוס החמישי, היה אחד מאותם אנשי מפתח שמילאו תפקיד מכריע בקריירה של ברניני: בנוסף למעמדו כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה הפוליטית ברומא, הקרדינל בורגזה היה גם אספן בעל תיאבון אינסופי ליצירות אמנות עתיקה ועכשווית. תשוקתו הובילה לכך שבנה וילה המוקפת בגן מרהיב כדי לאכלס את האוסף החשוב שלו: וילה בורגזה המפורסמת (כיום מוזיאון ידוע ברומא). הדמויות הבולטות ביותר של התקופה נהגו לפקוד את וילה בורגזה באותם הימים, וביניהם גם הקרדינל מאפאו ברבריני (Maffeo Barberini), שמונה בהמשך לאפיפיור (תחת השם אורבנוס השמיני). ברבריני הפך לפטרונו רב העוצמה של ברניני, ובמשך 21 שנות כהונתו של האפיפיור שימש ברניני בפועל כאומן הרשמי של העיר. בעבודתו הוא קידם את מהפכת הבארוק שסחפה את כל רומא ועיצבה את פניה מחדש. כאמור, ברניני היה אדריכל ומתכנן ערים מבריק, אך במאמר זה נתמקד בעבודתו כפסל, ובפרט בעבודותיו המפורסמות ביותר המוצגות ב גלריה בורגזה . שם, לצד יצירות מופלאות שהפכו לאבני דרך בתולדות האומנות, ומככבות בכל מדריך לתולדות האומנות, אנו מוצאים גם פסלים מוקדמים יותר שהוזמנו מברניני בן העשרים. ניתן להתייחס לעבודות אלה כאל המניפסט של האומן הצעיר, וקרש הקפיצה שאפשר לו להשיג פרוייקטים גדולים ויוקרתיים ביותר, שהעמידו אותו בשורה אחת עם האומנים הגדולים ביותר של המאה ה-17. בין הפסלים הראשונים שהזמין הקרדינל מברניני היה הפסל אינאס ואנכיסס, המתאר את איניאס, אנכיסס ואסקניוס הנמלטים מטרויה (1618-1619). ביצירה זו מדגים ברניני היטב את יכולת ההתבוננות האינטנסיבית שלו: בפסלו של אנכיסס הזקן מפוסל השיש כך שיראה את השינויים בכיווץ השרירים ואת העור שנעשה רפוי עם הגיל, ואילו בפסלו של איניאס בולטים כוחו ומרץ נעוריו ובפסלו של אסקניוס ניתן לראות את בשרו הרך של הילד הצעיר. היצירה כולה מביעה את הדרמה הפסיכולוגית שמענה את הדמויות, שנאלצו להימלט מטרויה הבוערת. ניסיונו של ברניני בבניית סצינות אפשר לו גם לתאר את הסיפור הידוע על אונס פרספונה, ובו אל השאול פלוטו (האדס במיתולוגיה היוונית) מתאהב בפרסופנה, חוטף אותה בזמן שהיא מלקטת פרחים באחו, וגורר אותה לממלכתו. שיפיונה בורגזה העניק את הפסל הזה לקרידנל לודוביזי (Ludovisi), שהציב אותו בקומת הקרקע של הווילה שלו, אך בשנת 1908 רכשה ממשלת איטליה את הפסל והעבירה אותו לווילה בורגזה, שם הוא ניצב עד היום ומושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה. ברניני תכנן את הפסל כך שיביטו בו מקדימה, מה שגורם לדמויות להתפוצץ בעוצמה מול מבטו של הצופה: הנה גופו הנמרץ של האל מתקדם, מעמיס את טרפו ומטביע את ידיו בבשרה הרך של פרספונה, והנה פרספונה, הנאבקת ובוכה. נדמה שפלוטו מצליח רק בקושי לאחוז את הנערה, שדוחפת בכוח בזרועה את פניו של חוטפה. פרטים מהפסל "אונס פרספונה" צילומים: Sailko על כן הפסל נחרטה כתובת מאת הקרדינל מאפיאו ברבריני, ובה נכתב: "הו, אתה הרכון אל האדמה ומלקט פרחים, הרם מבטך והבט בי, אני שנחטפת אל ממלכתו האכזרית של השאול". התחושה המתעוררת היא שהסצינה מתרחשת ממש לנגד עיניו של הצופה, המלקט גם הוא כמו פרספונה פרחים, ונעשה עד לסצינה האכזרית המתחוללת לנגד עיניו. ידוע במיוחד הוא גם הפסל דוד (1623-1624), המוערר בצופה אינסטינקט כמעט מיידי לזוז הצידה, על מנת שלא להיפצע. ברניני מעמיד בפנינו את דוד הצעיר בזמן שהוא מותח את הקלע כדי לזרוק את האבן לעבר גוליית. כעת עומד הפסל במרכז האולם במוזיאון וילה בורגזה, אך במקור הועמד הפסל כנגד קיר, על מנת לאלץ את הצופה להביט בו מקדימה. דוד עומד מולנו, לאחר שהשליך מעליו את השריון שהפריע לו, רגל ימין כפופה מעט והוא מסובב את פלג גופו כדי להשיג את התנופה הנדרשת כדי להשליך בכוח את האבן אל הנקודה הדמיונית שבה נמצא גוליית. מבטו מקובע ופניו מרוכזות כל כך עד שאפשר לראות את המצח מתקמט ואת השפתיים נמתחות ומהודקות. דוד עומד להשליך את האבן לעבר הצופה, שנמצא באותו קו דמיוני שבו עומד גוליית, והאינסטינקט הראשוני של המבקר הוא לזוז הצידה, או שסופו יהיה כסופו של הענק הפלישתי. אמנם, דמותו של דוד פוסלה אינספור פעמים בעבר, אך כאן נוצר לראשונה דיאלוג הדוק בין הדמות לצופה, באופן אינטימי ואינטנסיבי. הפסל "דוד" של ברניני בזויות שונות הפסלים הראשונים האלה עוררו התלהבות ותדהמה בקרב הקרדינל ומעגל מקרוביו, אבל זו היתה רק ההתחלה. בפסל אפולו ודפנה (1622-1625), היצירה האהובה על ברניני עצמו, שאף טען בערוב ימיו שהוא מעולם לא הצליח להתעלות על הפסל הזה, יוצק ברניני מימד תיאטרלי חדש לתוך עבודתו. במקור, אפולו ודפנה הוצב כך שנשען על קיר ליד דלת הכניסה, באופן שאילץ את המבקר "לגלות" אותו לאט לאט תוך כדי התקדמות לעבר היצירה. הצבה זו איפשרה לברניני ליצור חזון כמעט "קולנועי" של הסיפור המיוצג, שכן הדבר הראשון שהצופה רואה, למעשה, הוא גבו של אפולו בזמן שהוא רודף אחרי הנימפה דפנה, שבה התאהב בטירוף. כשהתקדם הצופה לתוך החדר הוא הבחין שהאל הצליח להגיע לנימפה שאחריה רדף, ואז גם ראה את פניה של הנימפה הנואשת שצורחת בפה פעור לרווחה. אך הנה – תהליך המטמורפוזה שלה החל, וידו השמאלית של אפולו לא נוגעת בבשרה הרך של הנימפה אלא בקליפת עץ דפנה הקשה. עתה, משהמבקר עומד מול הפסל, הוא מבין שריצתה של הנימפה לא נקטעה בפתאומיות על ידי ידו של אפולו, אלא על ידי הפיכתה ההדרגתית לעץ: אצבעות הרגליים התארכו לשורשים שקועים באדמה והרגליים התכסו בקליפת הגזע הקשה. חצי מגופה של דפנה כבר השלים את המטמורפוזה, וריצתה נחסמה. פניה המזועזעות של דפנה (כי אפולו הגיע אליה, או משום שהיא נדהמת מהשינוי של גופה?) ניצבות על אותו קו כמו פניו של אפולו, ושערה המתבדר ברוח מנחה את עינו של הצופה לעבר ידה המתוחה מעליה, המכוסה כעת בעלים. השיש בחלק זה של הפסל כה מעובד, דק ושקוף, עד שממש מתעוררת התחושה שאפשר לשמוע את רשרוש העלים. פרטים של הפסל "אפולו ודפנה" צילומים: Fabrizio Garrisi - Sailko - Rafael Edwards - damian entwistle ההצבה הנוכחית של הפסל, על כן גבוה, מבטלת כמעט לחלוטין את חוויית הצפייה האקטיבית של הצופה, ומונעת ממנו לגלות את הסצינה כפי שתכנן ברניני. עם זאת, המיקום הנוכחי (על כן גבוה באמצע החדר בווילה בורגזה) מאפשרת להעריך את חלקו האחורי של הפסל מזווית ראייה אחרת, ולהבין שאפולו חובק כעת עץ, והמטמורפוזה הושלמה. אפשר להסכים עם ברניני, שהפסל הזה הוא יצירתו המופלאה ביותר, והוכחה לשליטתו העילאית בשיש: היכולת לעבד את האבן ולהפוך אותה למשטחים שונים לחלוטין (הגזע הקשה והמחוספס, העלים הבהירים והשקופים, הבשר הרך, שערה המתנופף של דפנה, הבד הנכרך סביב אפולו...). לא פחות מכך, הפסל הוא עדות ליכולתו של ברניני לספר סיפורים, ולבנות בתוך פסל חסר תנועה ציר זמן שלם ודרמטי, המזמין את הצופה להשתתף באופן ישיר במתרחש. כאן, לוקח ברניני את מילותיו של המשורר אובידיוס (שתיאר את סיפורם של דפנה ואפולו) והופך אותן לסרט של ממש. בזכות הפסל הזה, ברניני, שהיה בסך הכל בן עשרים וקצת, זכה לתהילה גדולה. במהלך הקריירה שלו הוא יהפוך לגיבור המוחלט של האפיפיורים ברומא, ויקבל עוד ועוד הזמנות יוקרתיות וביניהן גם הזמנה בשנת 1665 לארמון וורסאי, על מנת לפסל את דיוקנו של "מלך השמש" – לואי ה-14 מלך צרפת. אך את רוב ימיו העביר ברניני ברומא, ואת יצירותיו המשמעותיות ביותר הוא יצר בעיר. עבודתו כאדריכל שינתה את פניה של עיר שלמה, אך קרש הזינוק שלו, יריית הפתיחה בקריירה המזהירה שבנה, ניצבת כאן, בסדרת הפסלים עוצרי הנשימה המוצגים בווילה בורגזה.

באיזו עיר אפשר למצוא קפה משובח ושוקולדים מעולים, מוזיאונים בעלי שם בינלאומי, את האצטדיון של אחת מקבוצות הכדורגל הידועות בעולם (פורצה יובה!) ואת הארמון של משפחת המלוכה האיטלקית? רק בטורינו, כמובן. אם עד היום לא חשבתם לבקר בבירת האלפים של איטליה, אולי המאמרים בסדרה הזאת ישנו את דעתכם... טורינו היא תופעה קצת מסתורית, יש להודות. למרות מעלותיה הרבות, היא (עדיין) לא הפכה ליעד פופולרי בקרב המטיילים הישראלים כמו ורונה או מילאנו , לדוגמה. אבל טורינו דווקא מציעה המון, ומי שיקדיש לה סופשבוע, יחזור הביתה מאוהב. או לכל הפחות שבע ועם שפע של תמונות לאינסטגרם. טורינו, בירת מחוז פיימונטה מתגאה בהיסטוריה בת כ-2000 שנה. הראשונים שהתיישבו בה היו שבטים קלטיים-ליגוריים המכונים "טאוריני", ובתקופה הרומאית הקים יוליוס קיסר באזור זה מושבה צבאית שהורחבה לעיר ואף זכתה לחומה מבוצרת נרחבת. בימי הביניים שיחקה טורינו תפקיד חשוב בין הכוחות הפוליטיים של התקופה, אך הפרק הידוע ביותר בתולדותיה קשור לעליית כוחו של בית סבויה (לימים בית המלוכה האיטלקי), שהשתלט על האזור במאה ה-11, והפך את טורינו למרכז הכוח ולעיר הבירה של הדוכסות במאה ה-16. בין השנים 1861 ל-1865 שימשה כטורינו כעיר הבירה הראשונה של ממלכת איטליה, לאחר שמילאה תפקיד משמעותי ולמעשה קריטי בתנועת הריסורג'ימנטו (תנועת העצמאות האיטלקית). כיום נחשבת טורינו לעיר הרביעית בגודלה באיטליה (אחרי רומא , מילאנו ונאפולי ) ולמרכז תעשייתי ופיננסי חזק, עשיר וחשוב. טורינו היא מקום מושבן של כמה מהחברות הגדולות באיטליה, וביניהן פיאט ולוואצה (מותג הקפה הידוע). שנים ארוכות תחת הכיבוש הצרפתי הותירו את חותמן בתרבות המקומית וגם באדריכלות – טורינו מכונה על ידי רבים "פריז האיטלקית", ומתגאה בבניינים רבים ומרהיבים בסגנון הבארקו, רוקוקו ואר נובו. העיר גם עשירה במרכזי תרבות, מסעדות ומקומות בילוי. ולאחר ההקדמה הזריזה הזאת, אפשר לצאת לדרך! כיכרות מסתוריות וכוחות אופל חזקים נתחיל את המסלול שלנו בפיאצה סטאטוטו (piazza statuto), אחת מהפיאצות האלגנטיות הרבות שנבנו בעיר בתקופה שבה טורינו שימשה כעיר הבירה של ממלכת איטליה. למרות המראה המרשים, שמה של הפיאצה ידוע דווקא מסיבה אחרת ואפלה הרבה יותר... בתקופה הרומית נהגו לערוך כאן הוצאות להורג, מנהג שנמשך גם בימי הביניים ואפילו במאה ה-19. הדם הרב וזעקות הסבל שנשמעו פה נקשרו לנצח בשמה של הכיכר, שנודעה מאז כאחת משלוש הפינות של משולש הכישוף השחור העולמי (לא פחות!). שתי הפינות האחרות של המשולש הן לונדון וסן פרנסיסקו. נמשיך לאורך ויה גריבלדי ( via Garibaldi ) – הרחוב הראשי והארוך להפליא (אחד הארוכים באירופה, למעשה). רחוב גריבלדי מלא בחנויות מכל הסוגים, ואם אתם מחפשים המלצות נוספות לחובבי שופינג, כדאי לכם לבדוק את הטיפים במסלול השני המוקדש לעיר. נתקדם לאורך ויה גריבלדי ונפנה לעבר הדואומו של טורינו ( Duomo di Torino ). הקתדרלה הראשית המוקדשת ליוחנן המטביל (Cattedrale di San Giovanni Battista), הקדוש המגן של העיר. הכנסייה המקורית שעל גביה נבנה הדאומו מתוארכת למאה הרביעית, ומאז הורחב ושופץ המתחם מספר רב של פעמים. הדואומו של טורינו כמעט מפתיע בפשטותו, אך עדיין מושך קהל רב וזאת בזכות אטרקציה מסתורית ומעוררת מחלוקת – תכריכי טורינו המפורסמים. תכריכי טורינו – חפץ קדוש או הונאה מוחלטת? בתוך קפלת התכריכים הקדושים ( Cappella della Sindone ), שנבנתה ברוב פאר והדר בסגנון בארוקי בשנת 1668, שוכן אחד המוצגים המסתוריים בעולם הקתולי: תכריכי טורינו. מדובר למעשה על יריעת פשתן באורך כ-4 מטרים וברוחב מטר אחד, שעליה, כך נטען, ניתן לראות את דמות של אדם שנצלב. לדברי המאמינים, מדובר על יריעת הפשתן שעטפה את ישו לאחר צליבתו, ודמותו הוטבעה עליה לאחר שקם לתחייה. לדברי המקטרגים, מדובר בזיוף מטורף מימי הביניים שנועד בסך הכל למשוך מבקרים, והצליח לסחוף אחריו קהל של פתיים במשך מאות שנים. בדיקות מדעיות שנערכו, וביניהן תיארוך באמצעות פחמן, חשפו כי היריעה יוצרה רק בימי הביניים והדמות המופיעה על התכריכים צוירה עליה בעזרת פיגמנטים. עם זאת, הוויכוח (הטעון) נמשך, ומדענים משני הצדדים ממשיכים להציג תיאוריות מדעיות רציניות יותר ופחות המגבות את עמדתם. התכריכים הגיעו לטורינו במאה ה-16 ונותרו בקפלה מאז, למעט בין השנים 1939-1945. לאחר שנפוצה השמועה שהיטלר פיתח אובססיה לתכריכים ורצה להשיג אותם בכל מחיר, גיבשו האפיפיור ונציגי בית סבויה תוכנית הצלה, ומילטו את התכריכים מטורינו למנזר בנדיקטיני בדרום איטליה. בשנת 1997 פרצה שריפה במקום, מסיבות שעד היום לא הובהרו. הכבאים הצליחו להציל את התכריכים ברגע האחרון ממש, אך הנזק שנגרם למקום היה עצום והוערך ב-30 מיליון יורו. הקפלה נותרה סגורה במשך 21 שנה, ונפתחה מחדש למבקרים רק בשנת 2018. פיאצה קסטלו ופאלאצו ראלה במרחק דקת הליכה מהדואומו וקפלת התכריכים הקדושים נמצאים פיאצה קסטלו (Piazza Castello), הכיכר המפוארת של העיר, ופאלאצו ראלה (palazzo Reale), הארמון ששימש כמשכנה של שושלת סבויה ששלטה בעיר (ובהמשך באיטליה כולה). פאלאצו ראלה (הארמון המלכותי) הוא חלק מקומפלקס שלם שנקרא MUSEI REALI , הכולל גם את הגנים המלכותיים ומוזיאונים נוספים. ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב למתחם כולו (זמן הביקור הממוצע: כשעתיים). פאלאצו ראלה נבנה במאה ה-16, כאשר טורינו הפכה לעיר הבירה של הדוכסות, ואמנואלה פיליברטו מסבויה החליט לבנות במקום ארמון שיהיה ראוי לשושלת עתיקה וחזקה כמו בית סבויה. הארמון שימש כמשכנה הרשמי של המשפחה עד 1865. אם יש לכם זמן, מומלץ מאד לבקר גם בנשקייה המלכותית ( Armeria Reale ) ובה אוסף מיוחד על שריונות עתיקים, כלי נשק ועוד. צילומים: Depositphotos טיפ : אחד המשכנים היפים והמרשימים ביותר של בית סבויה הוא הוונריה ראלה (Veneria Reale), ולמעשה יש ביטוי בעיר: מי שרואה את טורינו ולא את הוונריה, כאילו ראה את האם, אבל לא את הבת (באיטלקית זה גם מתחרז). הוונריה נבנתה כאחוזת ציד, אך התפרסמה הזכות המשתאות והמסיבות שנערכו בה. האולם הראשי של הוונריה, המכונה "סאלונה גרנדה", הוא החלק הידוע ביותר במשכן ויפה באופן שומט לסתות. על מנת להגיע לוונריה (שנמצאת מחוץ לטורינו) יש להיעזר ברכב פרטי, או בקו האוטובוס הייעודי שנקרא VENARIA EXPRESS. ארמון שתי הגבירות בצמוד לארמון המלכותי (פאלאצו ראלה) נמצא גם פאלאצו מדאמה (Palazzo Madama), כלומר ארמון מדאמה, אחד מהארמונות המלכותיים של בית סבויה (אל תתבלבלו בין פאלאצו מדאמה הזה, לבין פאלאצו מדאמה שברומא, בו פועל הסנאט האיטלקי). המבנה המקורי שעמד כאן נבנה כבר בתקופה הרומית, וחלק ממנו שולב לתוך המתחם הנוכחי. במאה ה-14 שימש הארמון בעיקר לצורך אירוח, אך במאה ה-17 החליטה הדוכסית כריסטין מרי, אשתו של ויטוריו אמדאו הראשון (ודודתו של לואי ה-14, מלך צרפת), להפוך את הארמון למרכז מגוריה. היא הובילה שיפוץ נרחב והפכה את הארמון מחלל משני למתחם מפואר. כ-70 שנה מאוחר יותר דמות חשובה נוספת בהיסטוריה המשפחתית – מריה ג'ובאנה בטיסטה, אשתו של ויטוריו אמדאו השני – הובילה שיפוץ נוסף ששינה לחלוטין את חלקו החיצוני של הארמון. על שם שתי המאדאם האלה, נקרא הארמון. האדריכל ששיחק את התפקיד הראשי שיפוץ היה פיליפו יוברה, אדריכל הבית של בני סבויה, שתכנן מחדש את טורינו כעיר בירה אירופאית. יוברה היה אחראי למבנים רבים בעיר, ותכנן בין היתר את הוונריה ראלה, את חזית הארמון, ואת גרם המדרגות המפואר המזוהה עם פאלאצו מדאמה. צילום: Depositphotos הפסקת קפה ושוקולדים משובחים לאחר הביקור בפאלאצו ראלה ובפאלאצו מדאמה, בוודאי תזדקקו להפסקה טעימה שתטעין את המצברים. למרבה המזל אחד מבתי הקפה ההיסטוריים והידועים בטורינו נמצא ממש מעבר לפינה. קפה מולאסאנו ( Caffe Mulassano ) הוא פנינה קטנה מהעבר, בזכות הריהוט העתיק מעץ מלא, הדלפק משיש, הגימורים מפליז והתפריט הקלאסי. כאן, טוענים, המציאה בשנת 1926 אנג'לה דמיקליס נביולו את הטרמצינו, הכריך המשולש האיטלקי המפורסם. בזכות הקירבה לתאטרון העירוני הסמוך, הפך בר מולאסאנו לכתובת הקבועה של השחקנים והבימאים באזור, שהגיעו לכאן על מנת לשתות אפריטיבו לפני ההצגה (על בסיס ורמוט, כמובן!). הקהילה היהודית והמגדל הגבוה בעיר נמשיך מכאן לעבר אחד הסמלים הידועים ביותר של טורינו: המולה אנטונליאנה (Mole Antonelliana). בשנת 1863, זמן קצר לאחר האמנציפציה של רוב היהודים באיטליה, שכרה הקהילה היהודית בעיר את שירותיו של האדריכל (המבריק אך מגלומני) אלסנדרו אנטונלי (Alessandro Antonelli) על מנת שיתכנן בית כנסת חדש עבור הקהילה. עידן חדש החל עבור יהודי טורינו, והקהילה רצתה לתפוס את מקומה בנוף העירוני באמצעות תכנונו של בית כנסת מרשים במיוחד, שאמור היה להתנוסס לגובה 66 מטרים. אבל שאיפות לחוד, ומציאות לחוד – התקציב הנדרש היה עצום, ובמהלך העבודות אף הוחלט להגביה את המגדל אף יותר, לגובה 113 מטרים, מה שתרם כמובן לעלויות האסטרונומיות. לאחר שהקהילה התקשתה לעמוד בתשלומים, הופסקה הבנייה ובהמשך הוחלט למכור את המבנה לעיריית טורינו. הפרויקט תוכנן מחדש והמגדל הוגבה אף יותר, לגובה של 167.5 מטרים. כיום מזוהה המגדל באופן מוחלט עם העיר, ואף נבחר לשמש כלוגו של המשחקים החורף האולימפיים שנערכו בשנת 2006 בטורינו. צילומים: Depositphotos מוזיאון הקולנוע בטורינו המגדל לא עומד ריק – בתוך המולה אנטוניאנה נמצא מוזיאון הקולנוע של טורינו ( Museo Nazionale del Cinema Torino ). זהו מוזיאון עצום, שנדמה לעיתים כמבוך אינסופי (ומבלבל מעט) המוקדש להיסטוריה של הקולנוע. אפשר לראות כאן מכונות הקרנה עתיקות, פוסטרים נדירים, מיצגים מיוחדים המוקדשים לסרטים יעודים ואלפי פריטים שיעניינו חובבי קולנוע מושבעים. בנוסף, תוכלו למצוא כאן את המעלית המפורסמת ביותר בעיר, שעולה עד לגובה 85 מטרים ומובילה לנקודת התצפית של המולה אנטוניאנה. הנוף הנשקף מכאן הוא מקסים! פיאצה ויטוריו ונטו מכאן נמשיך לעבר פיאצה ויטוריו ונטו (piazza Vittorio Veneto). הפיאצה העצומה (עד 100,000 איש יכולים להידחס לכאן, אך על פי תקנות העירייה הוגבל מספר האנשים ל-38,000 "בלבד", משיקולי בטיחות) נחשבת לאחת הגדולות באירופה. באופן מפתיע היא דווקא לא הגדולה ביותר בטורינו! הכבוד הזה שייך לפיאצה דלה רפובליקה, המשתרעת על פני לא פחות מ-51,300 מ"ר. בטורינו, כפי שהבנתם, אוהבים מרחבים... אם אתם מגיעים לכאן בשעות אחר הצהריים המאוחרות, דעו שפיאצה ויטוריו ונטו היא המקום המושלם לאפריטיבו (קוקטיילים לפני ארוחת הערב). הפיאצה מתמלאת באנשים, וכיף להתיישב באחד מבתי הקפה, להזמין כוס יין, ולצפות בהמולה השמחה. לאחר שאכלתם ושתיתם, חצו את הפיאצה ואת הגשר המרשים המחבר את שתי גדות נהר הפו, והמשיכו לעבר כנסיית מדרה די דיו (chiesa della Gran Madre di Dio). ההשראה הברורה לכנסייה הנאו קלאסית הזאת נלקחה מהפנתיאון שברומא, והיא נחנכה בשנת 1831, כחלק ממאמצי ההרחבה והבנייה העצומים בטורינו, בזמן שהעיר עוצבה מחדש. שמה של העיר טורינו קשור באינספור אגדות וסיפורים, יש גם מי שמכנה אותה "עיר המאגיה" (לטענת המאמינים זה בזכות המיקום המיוחד שלה, בנקודת הצטלבותם של שני נהרות, הפו והדוריה, ובשל מיקומם של שערי העיר). גם על הכנסייה שלפניכם סופרו סיפורים, וביניהם שזוהי אחת הפינות של "משולש המאגיה הלבנה" (ביחד עם פראג ופריז, וזאת בניגוד למשולש המאגיה השחורה שראינו בתחילת המסלול). למעשה, מספרים ששני הפסלים העומדים בכניסה לכנסייה, המייצגים את הדת ואת האמונה, הם למעשה רמז נסתר למיקומו של הגביע הקדוש. היום ראשון שלנו בטורינו מסתיים באחת מנקודות התצפית היפות והרומנטיות בעיר: כנסיית סנטה מריה דל מונטה דיי קפוצ'יני (chiesa di Santa Maria del Monte dei Cappucini). הכנסייה הראשונה באזור זה נבנתה כבר במאה ה-8, אך המבנה הנוכחי נחנך רק במאה ה-16. בשל מיקומה של הגבעה, המשקיפה מצד אחד על השפלה ומצד שני על האלפים, היא תמיד נחשבה לאתר חשוב לצורך ההגנה על העיר. בזמן מלחמת העולם השנייה הופצצה הכנסייה וסבלה מפגיעות קשות, אך היא נבנתה מחדש – חלק כמנזר וחלק כחלל המארח את המוזיאון הלאומי של הרי טורינו. המוזיאון נקרא על שם הנסיך לואיג'י אמדאו די סבויה, שהיה חוקר הרים ידוע. על מנת להגיע לכנסיה הזאת, הממוקמת בראש הגבעה, יש לקחת את טראם מספר 13 ואת אוטובוס מספר 52,56,61 או 66. לחילופין, אם אתם בכושר טוב, תוכלו לעלות ברגל. התצפית מצדיקה בהחלט את הביקור שכן כל העיר נשקפת מכאן – הבניינים המרשימים והאלגנטיים ומאחוריהם הרי האלפים הגבוהים שפסגותיהם מכוסות שלג, נהר הפו, והמולה אנטונליאנה, כמובן. צילום הכנסיה בראש הגבעה - Luca Galli מה אוכלים ומה שותים בטורינו? טורינו (ולמעשה מחוז פיימנוטה באופן כללי) היא יעד חובה עבור גרגרנים וחובבי גורמה כאחד. מייסד תנועות הסלואו פוד (Slow Food) נולד לא רחוק מטורינו, בעיר ברה, וגם ייסד בה את האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. כמה מהיינות הידועים ביותר באיטליה מגיעים באזור זה, וביניהם יין הבארולו הנחשב. בטורינו מייצרים גם שוקולד מעולה, ואפשר ליהנות מקפה איכותי במיוחד. אם כך – לאן כדאי ללכת, ומה כדאי להזמין? ראשית כל כדאי לדעת שבטורינו הטרטוריות (trattoria) והאוסטריות (osteria) – אותן מסעדות עממיות שאפשר למצוא בכל רחבי איטליה – נקראות פיולה (piola). זה המקום האותנטי ביותר לטעום בו את המטבח המקומי והפיימונטזי (של מחוז פיימונטה). בין המנות קלאסיות שתמיד יופיעו בתפריט של כל פיולה אפשר למנות את הבאניה קאודה (Bagna Cauda), רוטב סמיך וטעים שבו טובלים ירקות, ויטלו טונאטו (פרוסות בשר עגל ברוטב טונה קרמי), טרטר קצוץ, ונקניק טיפוסי לאזור העיר ברה (Bra) שנקרא סלסיצ'ה די ברה. לצד אלה תוכלו למצוא את הפסטה הידועה של אזור פיימונטה – טאייארין (tajarin), שהיא למעשה טליוליני העשויים קמח וחלמונים, וגם אניולוטי אל פלין ( agnolotti al plin ) – מעין רביולי זעירים במילוי בשר. תושבי טורינו (ומחזו פיימונטה באופן כללי) הם חובבי בשר ידועים, ובתפריט יככבו תמיד גם סטייקים ובשר מבושל בבישול ארוך. הפולנטה תופיע בכל תפריט, ותוגש עם מגוון רטבים (החל מראגו עשיר וכלה ברוטב פטריות או חמאה וגורגונזולה). האוכל הפיימונטזי הוא לא בדיוק קליל, אבל כדאי לתת לו צ'אנס. ואם אתם מחפשים מדריך מלא למאכלים הטיפוסיים לאזור, אל תשכחו לקרוא את המאמר שלנו על: 15 הדברים שאתם חייבים לטעום כשאתם מבקרים בטורינו ובפיימונטה . צילומים: Depositphotos מסעדות מומלצות: חובבי בשר לא ירצו להחמיץ את Ristorante Bifrò , המכה של חובבי הסטייקים בעיר. המסעדה נמצאת במרחק קצר ממונטה דיי קאפוצ'יני, ומתמחה בבשר מיושן במומחיות ובסטייקים באיכות מעולה. חובה להזמין מקומות מראש. חובבי פיצות גורמה יהיו מרוצים בפיצרייה זוכת הפרסים Sestogusto . גם כאן חובה להזמין מקום מראש כדי לטעום את הפיצות היצירתיות. אם אתם מוכנים להתרחק קצת מהמרכז כדי לאכול באחת מהפיולה (piole) האהובות ביותר בעיר, הזמינו מקום ב- Antiche Sere . לא הרבה השתנה פה בשלושים השנים האחרונות, והמומחיות נותרה זהה: אוכל פיימונטזי קלאסי ואותנטי. עוד מסעדה קלסית, המתחה במטבח טורינזי מסורתי היא L’Acino . אל תצפו למנות מפוארות בסגנון מסעדת מישלן, אלא לאוכל ביתי אמיתי ועשוי היטב! גם מסעדת אלבה Alba מצליחה לשמר את הטעמים של פעם. העיצוב אולי נראה קצת מיושן, אבל יש סיבה לכך שרוב הקהל הוא מקומי – הם יודעים להכין את המנות הקלאסיות של טורינו, בדיוק כמו הסבתות. אם אתם מחפשים מקום קטן לארוחת צוהריים קלילה במרכז העיר (ליד פיאצה קסטלו) נסו את הסנדוויצ'ים המיוחדים של BOL . חובבי מתוקים ייהנו בעיר: אחת הגלידריות הטובות בעיר היא Gelati d’Antan בשכונת קמפידוליו. אם אתם מחפשים מקום שקרוב יותר למרכז, נסו את הגלידריה המעולה וזוכת הפרסים Mara dei Boschi , בפיאצה קרלו אמנואלה. אכלתם? שבעתם? אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא על טורינו בחלקו השני של המסלול...

לאחר שצללתם לעבר וביקרתם בארמונות סבויה, הגיע הזמן לגלות צד נוסף של העיר. בטורינו מחכים לכם אחד מהמוזיאונים המצריים החשובים בעולם, כפר מלאכותי מימי הביניים, אוכל טעים ושופינג איכותי. המסע בעקבות סודותיה השווים של טורינו נמשך... הפעם, נתחיל את הסיור שלנו מפיאצה קסטלו (Piazza Castello) – ליבה של העיר. אבל אי אפשר לצאת לדרך ללא מנה נאה של קפאין, ולכן כדאי קודם כל לשתות מקיאטו טוב: בכיכר הסמוכה, פיאצה סן קרלו (Piazza San Carlo) תוכלו למצוא מספר בתי קפה מצויינים והיסטוריים. קפה סרטרה ( Stratta ), לדוגמה, מתמחה בממתקים בסגנון של פעם העשויים בעבודת יד דקדקנית, ובמאפים טעימים במיוחד המוגשים לצד הקפה. אם אתם מחפשים משהו קצת יותר מודרני, נסו את המאפים בסניף המקומי של המאפייה-מגדנייה של אחד האופים הידועים באיטליה: Iginio Massari . קחו בחשבון שלא רק הבריוש תפח פה, אלא גם המחירים שאופים-סלבריטאים ובתי קפה היסטוריים גובים... אוהבים שוקולד? היכנסו לבית הקפה וחנות השוקולדים של אחד מהיצרנים הידועים באיטליה: Baratti & Milano , שפתח את שעריו לראשונה בשנת 1875. בית הקפה ממוקם בגלריה המרשימה להפליא, Galleria Subalpina. תענוג להתסובב פה ולהתרשם לא רק מהחנויות אלא גם מהעיצוב. למעשה האזור כולו מלא חנויות, וכדאי לעשות קצת שופינג וליהנות מהמבחר שיש לטורינו להציע. אם אתם מחפשים דווקא קניונים ואאוטלטים, קראו את הטיפים בסוף המסלול. כעת, הגיע הזמן לבקר באחד המוזיאונים החשובים בטורינו ולמעשה באיטליה כולה – המוזיאון המצרי ( Museo Egizio ). מבקרים רבים לא מודעים לכך, אבל המוזיאון המצרי בטורינו מכיל את האוסף השני בגודלו בעולם (אחרי המוזיאון בקהיר) של ממצאים ממצרים העתיקה. האוסף כאן נחשב למרשים ומגוון יותר אף מזה של של המוזיאון הבריטי בלונדון או המט בניו יורק. בנוסף, זהו גם המוזיאון המצרי העתיק ביותר בעולם, כך שעבור חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה, וגם סתם עבור סקרנים, זהו יעד חובה. גם משפחות המבקרות בטורינו יהנו פה מאד. בהתאם למידת העניין שלכם במצרים העתיקה תוכלו להחליט אם לבקר בכל האולמות, או להתמקד באולמות המפורסמים ביותר, המלאים במומיות ובפסלים מרהיבים. צילומים: Depositphotos טיפ : אם אתם זקוקים למנוחה אחרי הביקור במוזיאון, תוכלו ללכת לפארק דל ולנטינו parco del Valentino הנמצא במרחק כ-20 דקות הליכה (ובדרך לנקודה הבאה במסלול). זהו הפארק הגדול ביותר בעיר, והוא מלא בפינות חמד מקסימות. אחת הפינות היפות מכולן היא "ספסל המאוהבים", ועליו פסל מיוחד של שני עמודים מאוהבים ומחובקים... צילומים: Depositphotos התחנה הבאה במסלול שלנו היא מפתיעה מעט: כפר מלאכותי מימי הביניים, המכונה פשוט "הכפר מימי הביניים" ( Borgo Medievale ). הכפר הוקם במאה ה-19 לרגל תערוכה בינלאומית שנערכה באיטליה, ונבנה לצרכים דידקטיים. המטרה היתה לשחזר כפר פיאודלי איטלקי טיפוסי למאה ה-15, וצורך כך נעזרו האומנים שבנו את הכפר במודלים אמיתיים של כפרים ברחבי פיימונטה ומחוז ואל ד'אוסטה והצליחו ליצור גרסה פיקטיבית אך מעוררת התפעלות. ההצלחה היתה מסחררת, וגם היום נחשב הבורגו לאחד מהאתרים המועדפים על מבקרים בעיר. ואגב – אם כבר הגעתם עד לכאן, כדאי לכם להתעכב גם ליד מזרקת 12 החודשים (La fontana dei 12 mesi) היפה, המעוטרת בארבע קבוצות פסלים המיצגים את נהרות טורינו (Po, Dora, Sangone, Stura) ושנים-עשר פסלי נשים המיצגים את חודשי השנה, המזרקה נבנתה בשנת 1898 ושופצה ב: 2019, פרוייקט של האדריכל קרלו צ'פי (Carlo Ceppi). התצפית היפהפיה מבזיליקת סופרגה התחנה הבאה והאחרונה במסלול (לפני ארוחת הערב, ראו המלצות בהמשך) היא אחת מנקודות התצפית היפות בעיר, המתחרה בקלות בנקודת התצפית ממונטה קאפוצ'יני ובמרפסת הפנורמית של המולה אנטונליאנה. אני מתכוונת לבזיליקת סופרגה, כמובן. בזיליקה סופרגה ( Basilica di Superga ) נבנתה במאה ה-18 על גבי הגבעה הנושאת את אותו השם, ומתנשאת לגובה 672 מטרים מעל פני הים. הבזיליקה נבנתה על ידי הדוכס ויטוריו אמדאו השני ברגע של משבר, כאשר הצבא הצרפתי-ספרדי צר על העיר, והפגיז את טורינו ללא רחמים. למעלה מ-8000 כדורי תותח היכו בעיר מידי יום, וויטוריו אמדאו השני היה מודאג שבסופו של דבר טורינו תיפול. הוא נשבע שאם מריה הבתולה תסייע לו במלחמה, הוא יקים לכבודה כנסייה מפוארת על הגבעה, וכך היה. בדומה למבנים רבים נוספים של שושלת סבויה, גם כנסיה זו תוכננה על ידי פיליפו יוברה, אדריכל הרוקוקו הידוע של התקופה. הביקור במקום כולל ביקור בכנסיה המרהיבה עצמה, בדירות המלכותיות (ששימשו למגורי נסיכי סבויה), בקברים המלכותיים (באמצעות סיור מאורגן) ובמרפסת הפנורמית שממנה נשקף הנוף המפורסם. טיפ : על מנת להגיע לבזיליקה אפשר לעלות את רוב הדרך עם רכבת הטראם ההיסטורית שנקראת דנטרה (dentera), ועדיין פועלת עם הקרונות המקוריים. הטראם יוצאת מתחנת SASSI שבפיאצה מודנה (piazza Modena). לחילופין, ניתן גם לעלות למעלה עם אוטבוס מספר 79 (שיוצא גם הוא מתחנת SASSI). מוזיאון הרכב של טורינו – לקטנים ולגדולים אם יש לכם עוד זמן בעיר, כדאי לבקר במוזיאון שישמח במיוחד את הילדים, אבל לא רק: מוזיאון הרכב של טורינו ( Museo dell’automobile ). לטורינו יש מעמד של כבוד בתעשיית הרכב העולמית בתור עירה של חברת פיאט המיתולוגית. על אף שיש בעיר גם מוזיאון המוקדש לפיאט עצמה, מוזיאון הרכב מציע אוסף גדול בהרבה שימצא חן לא רק בעיני חובבי הז'אנר.המוזיאון נולד מתוך אוסף של מכוניות אספנות שהחלו שני חובבי רכב מושבעים בשנת 1933, וצמח למוזיאון של ממש בשנת ה-60 של המאה הקודמת. כיום אפשר להתפעל מלמעלה מ-200 מכוניות אספנות יפהפיות. צילומים: Depositphotos טורינו לחובבי כדורגל – פורצה יובה! טורינו ידועה לא רק בזכות חברת פיאט, אלא גם (ואולי בעיקר....) בזכות קבוצת הכדורגל שלה – יובנטוס (Juventus). בין אם אתם מעריצים מושבעים, חובבי כדורגל, או סתם סקרנים, כדאי לכם לבקר בשתי אטרקציות חשובות: האיצטדיון הידוע, ומוזיאון יובנטוס המוקדש לקבוצה המיתולוגית. הביקור באיצטדיון אפשרי רק בתקופה שבה נערכים משחקים, ונערך באופן משולב עם הביקור במוזיאון – יש לקנות כרטיס שנקרא MATCHDAY TOUR המאפשר לכם לבקר במוזיאון ואז באיצטדיון לפני המשחק, ולראות את ההכנות. טורינו לחובבי אומנות מודרנית טורינו היא עיר שחיה ונושמת אומנות, ופועלת בה סצינה מעניינת של גלריות ומוזיאונים. שני המוזיאונים החשובים ביותר הם המוזיאון לאומנות אורבנית ( Mau – Museo di Arte Urbana ) והפינקוטקה על שם אניילי. המוזיאון לאומנות אורבנית הוא לא בדיוק מוזיאון – מדובר על מסלול הליכה בין 180 יצירות אומנות המצוירות על קירות הרובע קמפידוליו (Campidoglio). התוצאה מגניבה ומעניינת, והופכת את הרובע כולו לאזור מבוקש ומלא חיים. אפשר לבקר באזור באופן עצמאי, אבל מומלץ להירשם לסיור מודרך , כדי לגלות את ההיסטוריה המעניינת של האזור והיצירות עצמן. הפינקוטקה על שם ג'ובאני ומארלה אניילי ( Pinacoteca Agnelli ) תוכננה בשנת 2002 על ידי אחד מהאדריכלים הידועים האיטליה – רנצו פיאנו - Renzo Piano . הגלריה נולדה מהאוסף הפרטי של הזוג (אניילי היה אחד מהתעשיינים החשובים האיטליה, ומנהל החברה המשפחתית שהחזיקה בין השאר בבעלות על פיאט), והורחבה למוזיאון של ממש ובו יצירות של מאטיס, מודיליאני, רנואר, ואומנים איטלקיים רבים. כדאי גם לבדוק את התערוכות בגלריה לאומנות מודרנית ( GAM – Galleria d’Arte Moderna ) שבמרכז העיר, ואת התערוכות המתחלפות ב- CAMERA , מוזיאון הצילום של טורינו. איפה אוכלים? לצד ההמלצות למסעדות טובות בעיר המופיעות במסלול הראשון , ישנם עוד כמה מקומות טובים שכדאי לנסות: בסמוך לפיאצה קרלו אמנואלה השני, נסו את POORMANGER . הם מתמחים בדבר אחד: תפוחי אדמה צלויי וממולאים בכל טוב הארץ. הם לא מקבלים הזמנות – פשוט בואו, ונסו לתפוס שולחן. זו תהיה ארוחת צהריים פשוטה אבל מענגת! אם אתם מחפשים פיולה (מסעדה מסורתית וביתית) שלוקחת את המנות הפיימונטזיות הקלאסיות ומציעה להן עיבוד מחודש ומודרני יותר, נסו את Madama Piolo . זהו ביסטרו נעים ומודרני, והתפריט אמנם מצומצם אבל המנות טעימות. אם הביקור במוזיאון הרכב עורר בכם רעב, אבל נמאס לכם מהאוכל הטורינזי ואתם מעדיפים פיצריה נפוליטנית אמיתית, כדאי לכם להזמין שולחן ב- Da Pecchia . הפיצות מעולות וגם המטוגנים, והמסעדה נמצאת במרחק קצר מהמוזיאון. איפה עושים שופינג בטורינו? כיאה לעיר הרביעית בגודלה באיטליה, טורינו מציעה שפע של חנויות מעניינות. בזמן הסיור במרכז העיר תיתקלו באינספור חנויות ובוטיקים, בעיקר לאורך ויה גריבלדי (via Gardibaldi). יעד נוסף הוא ויה רומא (Via Roma), המקום שאליו כולם מגיעים כדי למצוא בגדים שווים ומציאות נוספות. לצד אלה, ישנם גם כמה קניונים ואאוטלטים במרחק נסיעה קצר (יחסית) מטורינו עצמה, ששווה להכיר. התחנה הראשונה היא TORINO OUTLET VILLAGE . כפר האאוטלט הזה מארח את מיטב המותגים באיטליה, החל ממותגים נגישים יותר, כמו אדידס וקונברס וכלה במותגים יוקרתיים יותר כמו ארמאני, פוליני, ומייקל קורס. טורינו אאוטלט וילג' נמצא בעיירה סטימו טורינזה (Settimo Torinese), במרחק כ-25 דקות נסיעה מהעיר. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לאאוטלט היא בעזרת רכב פרטי, אבל כדאי לדעת שבסופי שבוע (שישי-שבת-ראשון) האאוטלט מפעיל שאטל שיוצא מטורינו. מחיר הכרטיס עומד על 5 יורו בלבד, הפרטים המלאים באתר. קניון אאוטלט נוסף הוא VICOLUNGO THE STYLES OUTLET , הנמצא ליד נובארה (Novara), במרחק כשעה נסיעה מטורינו (בחצי הדרך בין טורינו למילאנו). כאן תוכלו למצוא למעלה מ-150 חנויות של מיטב המותגים האיטלקיים והבינלאומיים – ליווייס, קלווין קליין, טרוסארדי, סנדרו פרונה, ועוד רבים נוספים. הזמן הטוב ביותר לבקר באאוטלט הזה, ובכל שאר האאוטלטים, הוא בתקופת הסאלדי (SALDI), כלומר מכירות סוף העונה. כידוע, שופינג לא חייב להיות מוקדש רק לבגדים. אם אתם רוצים לקנות מעדנים מקומיים, פירות וירקות, גבינות ונקנקים, חפצים לבית ועוד, לכו לשוק Porta Palazzo , שנחשב לשוק הגדול ביותר באירופה. השוק מתקיים בימים שני עד שישי מ-7 בבוקר ועד 14:00 בצהריים, ובימי שבת עד 19:00 בערב. אירועים מיוחדים בטורינו: מתי כדאי לבקר? טורינו מקסימה לאורך כל השנה, אבל ישנן תקופות שבהן העיר מעניינת במיוחד. הקדוש המגן של טורינו הוא סן ג'ובאני (ובעברית – יוחנן המטביל), ולרגל יום חגו של הקדוש, ב-24 ביוני, מתמלאת העיר בקישוטים ואירועים. החגיגות מתחילות למעשה כבר ביום שלפני, וכוללות תהלוכה בלבוש מהמאה ה-17, מוזיקה, וקומזיץ גדול בפיאצה קסטלו. ב-24.6 מתמלאת העיר בחוגגים, ובערב מאירים את השמיים זיקוקים. מומלץ לפנות למשרד התיירות ולקבל רשימה מלאה של האירועים המתוכננים בזמן ביקורכם. אירוע נוסף (טעים במיוחד!) הוא Cioccolatò , פסטיבל השוקולד של טורינו, שמושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה. טורינו היא עיר השוקולד, וידועה בזכות הג'אנדויוטי (פרליני שוקולד במילוי שוקולד וקרם אגוזי לוז) המיוצרים בה. חובבי קולנוע ישמח להשתתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי שעורכת העיר מידי שנה – Torino film festival . השנה (2022) מציין הפסטיבל 40 שנה להיווסדו, וצפויות הפתעות מעניינות בתוכנית! והמלצה אחרונה: מי שיגיע לקראת חג המולד לטורינו, ירוויח פעמיים. שווקים קטנים ממלאים את הכיכרות הראשיות, ובמקביל מקושטים המונומנטים העיקריים בעיר באורות צבעוניים, במסגרת היוזמה האומנותית המכונה Luci d’Artista .

ב - 14 במרץ, לאחר שנה של ציפייה, תפתח במילאנו חנות הדגל של מותג הקונדיטוריה ההולך וצובר כוח "איגי'נו מסארי". המיקום מפתיע למדי: סניף בנק של הקבוצה הבנקאית "Intesa Sanpaolo" במרכז העיר. ( פינת פיאצה דיאז ורחוב מרקוני ). מגדניית השעה היא פרי שיתוף פעולה בין קונדיטור רב תהילה לבין הבנק אשר אולי מקווה לקירוב לבבות בינו לבין לקוחותיו, ככל הנראה על ידי שימוש בשיטה הידועה, המתק את הגלולה המרה " הטעם המתוק והמנחם מייצג יותר מכל טעם אחר את תקופתנו, תקופה שנדמת כמערבולת שסחרורה עז שבעזים" Lo Chef, Iginio Massari שמו של הקונדיטור מהעיר ברשה בצפון איטליה מתגלגל בזמן האחרון בפי כל. ברזומה החשוב, כלומר זה של העבר הקרוב, יש לו תוכנית טלוויזיה (2017), סרט תיעודי על חייו בהשתתפותו (2017) הופעות אורח בלתי נשכחות במאסטר שף איטליה (2018), וכמובן ההוכחה הניצחת למטמורפוזה מוצלחת (אדם/ סלב): חיקוי בתוכנית החיקויים החדשה של rai2. החיקוי מדגיש את אופיו הקפדני והביקורתי של מסארי ואת הרצינות התהומית שהוא מפגין, "אייל שניאית" אם תרצו, בנוגע לפרטים פעוטים למשל כמו האופן השגוי לצליית אגוזים. בעברו הרחוק של איג'ינו מסארי לעומת זאת, נמצאת קריירה בת כ- 50 שנה, במהלכה זכה בעשרות פרסים וכיבודים בתוך חוגי המקצוע ובעיקר עסק ביצירת מה שאנו אוהבים לכנות "מתוקים". על פי הפרסומים בסניף החדש במילאנו יוכל הקהל האופנתי ליהנות רק מ - 12 סוגים שונים של קינוחים אישים (מיניון) בעוד שבסניף המקורי בברשה הפריפריאלית מוגשים 130 (!) מהם. ובכן רגע לפני הפתיחה הגדולה יצאה משלחת מטעמנו אל חללית האם לצורך בינג' של מבחני טעימה. וכך דיווחה: עם הכניסה למקום מתברר שהוא הומה אדם, יש שטועמים ויש כאלה העוסקים בצילום קדחתני. האווירה כמו מאשרת את דבריו של מסארי אודות רוח הזמן. מסארי על 75 שנותיו נכח במקום והיה עסוק במלאכת קידום המותג, אוחז בטוש שחור וכראש וראשון לכוכבי היוטיוב בני העשרה, חתם למעריץ על חולצה. קריאה בהקדמה לספר המתכונים שלו המוצג בחלון הראווה, מגלה שכשהיה בן ארבע נפל לתוך דלי גדול מלא בקרם פושר שעמד להפוך לגלידת וניל וקינמון. "הקרם חלחל אל גופי עד שהגיע אל ליבי" הוא מספר כמתאר טקס הטבלה. המגדנייה לעומת זאת, מלבנית. חלק ממתחם מסחרי אפרורי הכולל גם מעדניית נקניקים וגבינות, דוכן עיתונים, ועגלת שוק לממכר ירקות. כל אלה חוסים תחת בתי קומות פשוטים המשקיפים אל גינה ציבורית שבמרכזה כמה נדנדות ומגלשה. הפריפריה האיטלקית מהדהדת בכיעורה בסיפור ההצלחה הזה. בתוך הקפוצ'ינו, משקה הסויה והשוקו שהזמינה המשלחת טובעים לבבות שוקולד שהונחו בקפידה. הקפה כמובן 'מושלם'. הקצף הסמיך כמעט ומצליח לספק בעצמו את התאווה לקרם ולמתוק. הכיסאות במרפסת נוחים וחיפוי הפלסטיק הזול מגן מן הקור. היד נשלחת אל עיתוני סוף השבוע ולרגע נדמה שהגענו הביתה. בהתאם לבחירה, מביאה המלצרית אל השולחן אנסמבל מתוק: כל אחד מן הקטנים והיפיפיים האלו הוא עולם ומלואו. ודי למלא מזלג אחד או שניים בקרם מפאי הלימון כדי לחוש, כמה מוזר, מסופקים. רק תפקיד "הטועמים" הרשמי שולח את היד לבקוע גם את הכיפה האדומה המבריקה, המכסה על מוס התות שנח על שכבה רכה של בצק תופין - ולהיאנח בצער. אפשר היה להסתפק בזה. העיר ברשה הממוקמת בין ורונה לברגאמו על אוטוסטרדת A4, תעשייתית למדי ורובכם מדלגים עליה. הצליינים המקומיים לעומת זאת, מששמעו שמטבילים בה תינוקות בגלידה הופיעו כמו מאליהם. המשלחת שהוכנסה כעת בסוד הענייניים מגיעה למסקנה, מסארי לא תאר "מתוק" גנרי, כי אם את המתוק שלו. והמתוק שיוצא תחת ידיו אכן פועל כהזיה שעיקרה חילוץ התודעה מדהרת רוח הזמן המסויטת אל טעמים המרעיפים נחמה אלגנטית, אינטליגנטית, חפה מהיסטריה ומזיוף. אבל אז קרה דבר רע. איג'ינו נעלם. גז בטרם הספיקה המשלחת לצלם אותו, לשאול איזו שאלה ולבקש חתימה. השתררה שתיקה. צרור מפתחות הוטח בשולחן. אחד אמר, הוא גר כאן בקצה הרחוב. בטח הלך לאכול צהרים. אחר לחש למלצרית, "סליחה איג'ינו, אהמ... יש לנו אתר, את יודעת מתי, אֶה הוא חוזר?" "אם אתם רוצים להשאיר ביקורת אנחנו מופיעים בטריפ אדוויזר" אמרה המלצרית בנימה מרגיעה "לא" לחש אותו אחד "יש לנו אתר, אֶאֶאֶ בעברית, לישראלים..? רצינו לצלם את איג'ינו". "סניור איג'ינו" הדגישה "חוזר בדרך כלל בסביבות ארבע וחצי חמש. אז הוא שותה תה" הרוחות היו עכורות. על השולחן נותרו ,כמו קונפטי, פיסות צבעוניות של קינוחים. החשבון שולם ועוגת תופין פשוטה נקנתה כדי לקחת, אולי ניסיון להספיג בה את תחושת הכישלון. בדרך למכונית קראה אחת "הספר!" וחזרה במרוצה על אחוריה. הזבנית הושיטה לה את ספר המתכונים שנשכח בדיוק כשאדם מבוגר התקרב אל הקופה והיא מיהרה ללחוש "זה הסניורֶה... תרצי שהוא יחתום לך על העותק?". לשמע הדברים עצר מיד האדון הכבוּד ופנה אל בעלת העותק, זו הגישה לו את הספר פתוח בעמוד הראשון. בידו הייתה עט והוא חייך כשחתם. חבר המשלחת שהיה מופקד על המצלמה הבחין בכל זה מבחוץ ופרץ נסער דרך הדלתות. עמחייה, הכותל בידינו. מתכון: "בצק פריך הוא מסה המורכבת מ - 10% נוזלים (המיוצגים על ידי הביצים) חמאה וסוכר בכמויות שוות וקמח בכמות כפולה" Pasticceria Veneto Via Salvo D'Acquisto, 8, 25128 Brescia BS טלפון: 030392586 שעות פתיחה: שלישי - שבת 7:45 - 20:00 ראשון 7:45 - 13:00 / 15:00 - 19:00 (יום שני סגור) אתר האינטרנט באנגלית ​

איפה אפשר למצוא בגדים אופנתיים ברומא במחירים מצחיקים? לאן הולכות בלוגריות האופנה כדי למצוא פריטים מיוחדים? איפה קונים תיקי עור איכותיים של מיטב המותגים? בסדרת המאמרים שלפניכם תמצאו עשרות המלצות לשופינג ברומא. ביחד נבקר בחנויות הטובות והמשתלמות ביותר, ונחשוף את המקומות שאסור לפספס. שלושת המאמרים הראשונים בסדרה עוסקים ברחובות השופינג הידועים ביותר בעיר. המאמר הרביעי מלא בהמלצות לשווקים ובוטיקים אלטרנטיביים, ואילו במאמר החמישי תמצאו המלצות לקניונים ולמתחמי אאוטלט הטובים ברומא והאזור ביקרתם ברומא והתפעלתם מכל האוצרות האומנותיים וההיסטוריים שבעיר? מתחשק לכם לעשות קצת שופינג, ואתם תוהים לאילו חנויות הכי כדאי ללכת? המאמר הזה נכתב בדיוק בשבילכם. בתור רומאית מלידה וחובבת שופינג, יש לי כמה המלצות מצוינות בשבילכם! מסלול השופינג שלנו נפרס בין שלושת הכיכרות האלו מכיוון שברומא יש שפע מסחרר של חנויות, חילקתי ההמלצות שלי למספר מסלולים, המתאימים לכל הטעמים, לכל הגילאים, ולכל הכיסים. ביחד נגלה את החנויות המיוחדות ביותר, את הבוטיקים הרומאיים היוקרתיים, וגם את הרשתות שכל הסטודנטים מגיעים אליהן כדי למצוא בגדים מגניבים במבצע. בנוסף, תמצאו המלצות גם למרכזים המסחריים הטובים ביותר שנמצאים בפריפריה של רומא (לכאן מגיעים האיטלקים שמחפשים מציאות!) ולמרכזי האאוטלט שבהם נמכרים מיטב המותגים במחירים נמוכים במיוחד. אתם מוזמנים כמובן לשלוף משלל ההמלצות בסדרת המאמרים הזו על שופינג את אלו שהכי מוצאות חן בעיניכם ולבנות לכם מסלול שופינג אלטרנטיבי לפי טעמכם. בואו נצא לדרך! שופינג ברומא – לאן כדאי ללכת? איכות במחירים שפויים, ומותגים איטלקיים אהובים במסלול זה נצא לדרך מוויה קונדוטי (via Condotti), הרחוב שבו מרוכזות חנויות היוקרה, ונתקדם לעבר הרחוב הכי מפורסם ברומא עבור חובבי שופינג – ויה דל קורסו (Via del Corso). המסלול הזה מתאים למי שמחפש מותגי יוקרה ואת הבוטיקים המרכזיים ברומא (רובם נמצאים במרחק קצר מהמונומנטים ההיסטוריים המרכזיים של העיר). המסלול שלנו מתחיל בוויה קונדוטי, הרחוב שבו מרוכזות חנויות היוקרה של רומא. על מנת להגיע לכאן, קחו את קו A של המטרו ורדו בתחנת ספנייה (Spagna). לאחר שהתפעלתם מהמדרגות הספרדיות ומהמזרקה היפה של ברניני, תוכלו להתקדם לאורך הרחוב הנוצץ, המיועד בעיקר לחובבי שופינג בעלי כיסים עמוקים במיוחד. בין השאר תוכלו למצוא כאן את דיור ( Dior ), לואי ויטון ( Louis Vuitton ), ג'ימי צ'ו ( Jimmy Choo ), מייקל קורס ( Michael Kors ), דולצ'ה וגבאנה ( Dolce&Gabbana ), קרטייה ( Cartier ), טיפאני ( Tiffany ), סלבטורה פרגאמו ( Salvatore Ferragamo ), פראדה ( Prada ) וגוצ'י ( Gucci ). ויה קונדוטי - הרחוב הכי יוקרתי ברומא לצד המותגים הבינלאומיים הידועים האלה תמצאו גם כמה בוטיקים של מותגים איטלקיים ידועים ונחשבים כמו מקס מרה ( Max Mara ), סרג'ו רוסי ( Sergio Rossi ), טוד'ס ( Tod’s ) ובוטגה ונטה ( Bottega Veneta ). אם תרצו במקרה לרכוש שעון רולקס, אני ממליצה לכם ללכת לפיאצה סן סילבטרו (Piazza San Silvestro) הסמוכה, לחנות בשם בדטי ( Bedetti ), המוכרים הרשמיים של המותג מאז שנת 1882. אם אתם כבר נמצאים בוויה קונדוטי, חובה לעצור להפסקת קפה באנטיקו קפה גרקו ( Antico caffè greco ), הפועל מאז שנת 1760. כאן תוכלו להתפעל מהריהוט העתיק ומהארומה המפתה של הקפה שנטחן במקום. תוכלו גם לקנות כמה מזכרות של בית הקפה שאירח לאורך השנים אמנים ומשוררים מפורסמים. בשלב זה התקדמו מעט ותמצאו את עצמכם בחלק המרכזי של ויה דל קורסו (Via del Corso) . הרחוב הזה שונה מאד מהרחובות הצרים שעד עכשיו הלכתם לאורכם. זהו רחוב ארוך ורחב, עשיר בבוטיקים של מותגים אבל גם בחנויות "רגילות" המתמחות בטרנדים הכי חמים של האופנה היומיומית. המחירים כאן נמוכים באופן משמעותי מהבוטיקים לאורך ויה קונדוטי, ובשנות ה-80 וה-90, כאשר עדיין לא היו ברומא מרכזים מסחריים, הרחוב הזה שימש כנקודת המפגש של צעירי רומא. מידי שבת כולם נהגו להתקבץ כאן, לבלות ביחד, ולקנות בגדים חדשים. בשנות ה-2000 החלו להיפתח בעיר מרכזים מסחריים גדולים והרחוב שינה מעט את פניו, אבל הוא עדיין נחשב לאחד מהמקומות המרכזיים בעיר שבהם אפשר לעשות שופינג. צעירים, סטודנטים, בלוגרים שמתמחים באופנה וגם בני 30-40 מגיעים הנה בזכות המגוון הגדול של החנויות, המתאימות לכל טעם ולכל תקציב. איזה חנויות אסור לכם לפספס בוויה דל קורסו (Via del Corso)? שלושת החנויות הטובות ביותר לאופנת גברים הן: נובולארי ( Nuvolari ): חנות המחזיקה קולקציות של מגוון מותגים, ומציעה חולצות, מכנסיים, ז'קטים, סוודרים ושאר בגדי גברים בסגנון אלגנטי וצעיר (גילאי 20-45). דופלגאנגר ( Doppelganger ): חולצות מחויטות, ז'קטים, מכנסיים – החנות המושלמת למי שמחפש סגנון אלגנטי, בגדים למשרד וסטייל איטלקי. דיזל ( Diesel ): החנות של המותג הבינלאומי פונה בעיקר לקהל הצעיר, ומציעה סגנון ספורטיבי, דינמי ומגניב לצעירים (וצעירות). שלושת החנויות הטובות ביותר לאופנת נשים הן: פפה ג'ינס ( Pepe Jeans ): מותג בריטי פופולרי גם באיטליה, מציע בגדים בסגנון צעיר לנשים. יש להם גם קולקציה לגברים. ליו ג'ו ( Liu-Jo ): מותג איטלקי פופולרי בקרב נשים בגילאי 25-45, המתמחה בתיקים ואביזרים בסגנון קלאסי מודרני. טין ספיריט ( Teen Spirit ): החנות המושלמת לטינאייג'ריות. סגנון צעיר ומגניב. אם אתם מחפשים את החנות המושלמת לחובבי אופנה ומותגים, אתם חייבים לבקר ב- Luxury Outlet , הבוטיק שכל הנשים הצעירות ובלוגריות האופנה מגיעות אליו כדי לקנות מותגים אהובים במחירים מוזלים. בנוסף, כדאי להיכנס גם לגלריה אלברטו סורדי ( Galleria Alberto Sordi ), קניון מפואר הנמצא במרחק מטרים ספורים מוויה דל קורסו, בבניין יפהפה מתחילת המאה ה-20. כאן תמצאו 4 קומות של חנויות מגוונות, החל ממותגי יוקרה וכלה במותגים פשוטים יותר. אפילו אם לא תקנו שום פריט, עדיין תוכלו להתרשם מהאדריכלות המרהיבה ומתקרת הזכוכית היפהפייה. לאורך ויה דל קורסו, ובכל רחבי רומא, למעשה, תוכלו למצוא סניפים של הרשתות הכי פופולריות להלבשה אינטימית. נסו את טזניס ( Tezenis ), אינטימיסימי ( Intimissimi ) וקלצדוניה ( Calzedonia ) ותוכלו למצוא חזיות אלגנטיות, פיג'מות, גרביים וגרביונים מיוחדים במחירים מצוינים, ונמוכים לפעמים ב-40% בהשוואה למחירים בישראל. מומלץ לקפוץ גם לביקור בסניף של רשת בנטון ( United Colors of Benetton ), מותג הלבשה איטלקי ידוע, צבעוני ופופולרי בקרב צעירים. אל תפספסו גם את החנות ארטיג'אנו ( Artigiano ) – זהו בוטיק מיוחד במינו, המתמחה בפריטי עור ואביזרים בעבודת יד של מעצבים איטלקיים. מי שמחפש בגדי ספורט ונעלי ספורט ימצא שפע של אפשרויות בחנויות נייק ( Nike ) ופוט לוקר ( Foot Locker ), ואילו חובבי כדורגל ימצאו במספר 67 חנות המוקדשת כולה לקבוצת רומא – AS Roma . כאן תוכלו לרכוש חולצות של הקבוצה ושאר אביזרים בצבעי הקבוצה, כמובן – אדום וצהוב. לאורך הרחוב תמצאו גם שפע של חנויות נעליים, החל ממותגים בינלאומיים ידועים כמו דוקטור מרטינס ( Dr. Martens ), האהוב מאד על צעירים בזכות הנעליים הכבדות והבלתי ניתנות להריסה שלהם, וסקטצ'רס ( Sketchers ), רשת שמתאימה לצעירים ומבוגרים שמעוניינים לשלב אופנה ונוחות. בוויה דל קורסו תמצאו גם את אחד הסניפים הגדולים ביותר ברומא של רשת H&M . שלוש החנויות שאסור לפספס אם אתם מחפשים אופנה צעירה במחירים זולים! רשת H&M היא יעד חובה למחפשי המציאות, ואין ספק שבסניף הענק בוויה דל קורסו תמצאו כמה פריטים מוצלחים. ואם אנחנו כבר מדברים על רשתות במחירים זולים, יש לי שתי המלצות נוספות עבורכם: אם אתם מחפשים מציאות במחירים מגוחכים, אתם חייבים לבקר גם באחד משני הסניפים הרומאיים של רשת פריימרק ( Primark ) – סניף אחד נמצא במרכז המסחרי רומא אסט ( Centro commerciale Roma Est ) והשני נמצא במרכז המסחרי מאקסימו ( Maximo Shopping Center ). רשת נוספת שרוב הישראלים עדיין לא מכירים ושווה לגלות, היא פיאצה איטליה ( Piazza Italia ). המחירים פה נמוכים במיוחד, והבגדים מזכירים מבחינת הסגנון והאיכות את פריימרק. תוכלו למצוא סניפים של רשת פיאצה איטליה בכמה מיקומים ברומא – נסו את הסניף במרכז המסחרי האפיו ( Centro Commerciale Happio ) ובמרכז המסחרי רומא אסט ( Centro Commerciale Roma Est ). בוויה דל קורסו תוכלו למצוא גם חנויות רבות המוקדשות לאיפור, קוסמטיקה ובשמים. כמה מהחנויות האהובות עליי הן: -ספורה ( Sephora ), הרשת הצרפתית המצליחה בכל העולם, שמציעה מגוון מסחרר של מוצרי איפור, טיפוח ובשמים במחירים טובים. -לאש ( Lush ), רשת בריטית המתמחה בסבונים, קרמים ומוצרי טיפוח טבעיים ועשויים בעבודת יד. המוצרים של לאש לא מנוסים על בעלי חיים, ומיוצרים לפי כללים אתיים מחמירים. הריח המדהים שעולה מהסניף הזה יסחרר אתכם מיד! -בוטגה ורדה ( Bottega Verde ), רשת פופולרית באיטליה המתמחה בקרמים ומוצרי איפור וטיפוח במחירים נגישים. בנוסף תוכלו למצוא בוויה דל קורסו גם סניף של רשת השעונים סווטש (Swatch) וסניף של אפל (Apple). גם הרחובות שמתפצלים מוויה דל קורסו מציעים שפע של חנויות! בוויה תומאצ'לי (via Tomacelli), תמצאו חנות של מותג פרארי הידוע (Ferrari) – המקום המושלם לחובבי מכוניות מרוץ ולמי שמחפש מזכרות, בגדים עם הלוגו של פרארי ועוד, וחנות גדולה של לגו (Lego) – יעד חובה לקטנים וגדולים. בוויה דיי גרצ'י (via dei Greci), לעומת זאת, תמצאו חנות נהדרת לחובבי מוזיקה בשם לה סטנצה דלה מוזיקה ( La Stanza della Musica ), המוכרת כלי נגינה, ספרים, ואביזרי נגינה מכל הסוגים.

בוויה דל קורסו כבר ביקרתם ? מצויין, אם כך הגיע הזמן להכיר חלק נוסף של רומא, המומלץ במיוחד עבור חובבי השופינג. אני מדברת כמובן על אזור ויה קנדיה וקולה די ריינצו, המציע שפע אפשרויות שופינג לכל כיס ולכל טעם. במתחם המתפרש סביב הרחובות האלה תוכלו לגלות גם בוטיקים מיוחדים, וגם חנויות של המותגים האיטלקים הפופולריים ביותר ויה קנדיה (Via Candia) וויה קולה די ריינצו (Via Cola di Rienzo) הם שניים מהרחובות החשובים ביותר לקניות בעיר. על מנת להגיע לאזור, יש לקחת את קו A של המטרו בתחנת פלמיניו (Flaminio) ולרדת בתחנת צ'יפרו (Cipro). מכאן נתקדם ברגל, והמסלול שלנו יעבור ברחובות הבאים: ויה קנדיה (via Candia), ויאלה ג'וליו צ'זרה (Viale Giulio Cesare), ויה אוטביאנו (via Ottaviano) וויה קולה די ריינצו (Via Cola di Rienzo), ופיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). שימו לב שהחנויות מפוזרות משני צידי הרחוב, ולכן תצטרכו לזגזג בין הצדדים ולחצות מידי פעם את הכביש (בזהירות – הנהגים ברומא לא תמיד סבלניים...) . נתחיל מוויה קנדיה (via Candia), הרחוב שידוע בזכות מגוון החנויות המשתלמות שבו, המציעות תמורה טובה במחיר הוגן. שימו לב – זה לא המקום לחפש בו מותגים ידועים. מבין החנויות הרבות ברחוב זה, אני ממליצה לכם במיוחד לבדוק את הבוטיקים הבאים: ג'וזף ( Joseph ) – ביגוד קלאסי לגברים, במחירים טובים הובי אנד ספורט (Hobby & sport), חנות המתמחה מאז שנת 1972 בבגדים ואביזרים ספורטיביים ארנה ( Arena ) – חנות המתמחה באביזרים הקשורים לספורט, שחיה ושיט ג'אוקס ( Geox ) – נעליים ותיקים נוחים ואופנתיים לגברים ונשים. המחירים פה לא זולים במיוחד, אבל האיכות טובה או.ווי.אס ( OVS ) – רשת חנויות עם סניפים רבים בכל רחבי איטליה, המציעה בגדים, מוצרי קוסמטיקה ואביזרי אופנה במחירים תחרותיים מאד לכל המשפחה. בזמן הסאלדי (saldi) – כלומר מכירות סוף העונה באיטליה, אפשר למצוא כאן מבצעים משתלמים במיוחד. ציינהארט ( ChinaArt ) – עתיקות, ריהוט וחפצי אומנות מסין, טיבט ומונגוליה אם תוקף אתכם הרעב, אני ממליצה לכם לעצור בבר קטן בשם טאבולה קאלדה-בר פליציאני (Tavola Calda-Bar Feliziani), שנמצא במספר 61. כשעבדתי באזור הזה, אכלתי פה תמיד. בנוסף, יש בכל האזור פיצריות ומסעדות רבות. בסוף רחוב קנדיה ישנה צומת גדולה: מצד שמאל עומדת החנות שבה נהגתי לקנות בגדים כטינאייג'רית – לוליטה ( Lolita ). גם היום נערות חובבות אופנה וסטייל מגיעות לכאן כדי לחפש פריטים מעניינים (ובמחירים מצוינים!). בשלב זה תמצאו את עצמכם בוויאלה ג'וליו צ'זארה (Viale Giulio Cesare). מבין החנויות הרבות שלאורך רחוב זה, אני ממליצה במיוחד על חנות הנעליים של ג'אנמרקו פומה ( Gianmarco Puma ). מול חנות הנעליים יש גם סניף של רשת טייגר ( Tiger ) הפופולרית, המוכרת חפצים משעשעים בעיצוב דני ובמחירים זולים מאד. כשתגיעו לרמזור, פנו ימינה אל ויה אוטביאנו (via Ottaviano). תנועת המכוניות פה דלילה יותר, אבל עדיין כדאי להיזהר מפני רכבים, אוטובוסים ואופנועים שחולפים במהירות. בוויה אוטביאנו תמצאו חנויות לכל כיס. אני ממליצה במיוחד על החנויות הבאות: קטנלה ( Catenella ) – חנות המתמחה בבגדי נשים המעוצבים ומיוצרים באיטליה (made in Italy). יש כאן פריטים שלא תמצאו בחנויות אחרות, והסגנון האלגנטי אבל צעיר מתאים במיוחד לנשים בגילאי 30-40. אמהשופינג ( Emmeshopping ) – לכאן מגיעות כל הנשים הצעירות שמחפשות בגדים לערב, לאירועים ולחתונות במחירים מעולים. שופן ( Chopin ) – ביגוד קלאסי במחירים סבירים קסטרוני קפה ( Castroni caffè ) – בר וחנות מזון גדולה שמוכרת מוצרי מזון מכל רחבי העולם וקפה טרי סטוריה אה מאג'יה ( Storia e Magia ) – אחת החנויות האהובות עליי, והמקום המושלם לחובבי היסטוריה ופנטזיה. כאשר נכנסים לכאן, התחושה היא כאילו נכנסתם לעולם אחר ממש! בכניסה יקדם את פניכם פסל של קוסם, ובפנים תמצאו שפע של פריטים המוקדשים לדרקונים, אבירים וחרבות, פריטים בסגנון ימי הביניים ורומא העתיקה, ואביזרים הקשורים לסדרות מצליחות כמו משחקי הכס וסרטים כמו הארי פוטר. בסוף ויה אוטביאנו תמצאו את עצמכם מול פיאצה גדולה – זוהי פיאצה ריסורג'ימנטו (Piazza Risorgimento). נפנה שמאלה, לעבר ויה קולה די אירנצו (via Cola di Rienzo). כל הבניינים האלגנטיים באזור זה נבנו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וחלונות הראווה המפוארים מציגים לקהל אופנה איכותית, לא זולה, אבל לרוב גם לא יקרה כמו חנויות היוקרה שבוויה דיי קונדוטי (Via dei Condotti). מבין החנויות הרבות שברחוב זה, אל תפספסו את הבוטיקים הבאים: ארדי פיזאנו ( Eredi Pisanò ) – בגדים ואביזרים לגברים, תוצרת איטליה (made in Italy), בעיצוב קלאסי ובאיכות גבוהה פורלה ( Furla ) – מותג איטלקי המתמחה מאז שנת 1927 בתיקי עור ואביזרים אלגנטיים ואיכותיים טיפאני ( Tiffany ) – חנות התכשיטים הידועה ממוקמת במספר 173 קוין ( Coin ) – חנות גדולה ובה קולקציות של מעצבים רבים. הבגדים כאן הם באיכות מצוינת לה פרלה ( La Perla ) – הלבשה תחתונה איכותית, יפה ויקרה קלווין קליין ( Calvin Klein ) - מותג האופנה האמריקאי הידוע בכל העולם גס ( Guess ) – מותג אופנה איטלקי פופולרי טימברלנד ( Timberland ) - מותג נעלי השטח האמריקאי סוורובסקי ( Swarovsky ) – תכשיטי זכוכית מאת המותג הידוע סיסלי ( Sisley ) – אופנה קלאסית במחירים ממוצעים

אם אתם מחפשים שווקים וחנויות מיוחדות ברומא, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם. רומא מציעה שפע מסחרר של שווקים וחנויות מכל הסוגים, ואם כבר ביקרתם ברחובות השופינג העיקריים של העיר, הגיע הזמן לגלות גם את השווקים וגם בוטיקים מפתיעים שמתחבאים מתחת לרדאר השוק בפורטה פורטזה ( Porta Portese ) זה השוק המוכר מכולם, ואפשר למצוא בו הכל – בגדים חדשים ומשומשים, בגדי וינטג', חפצי נוי וכלים לבית, רהיטים, חפצי אומנות... וגם כמה וכמה פריטים ממקורות מפוקפקים! השוק בפורטה פורטזה מוגדר כ"שוק הפשפשים הרשמי של רומא", והוא מתקיים מידי יום ראשון בלבד, מאז שנת 1945, בפיאצה פורטה פורטזה (Piazza Porta Portese). השוק בוויה סאניו ( Via Sannio ) שוק זה ידוע בעיקר בזכות הבגדים המשומשים ופריטי הווינטג' שנמכרים בו. בשנות ה-70 זה היה השוק המועדף על הסטודנטים ועל החברים בתנועות מהפכניות. היום זה שוק שמיועד לכולם. גם שרה ג'סיקה פארקר עברה פה - תמונות מתוך עמוד הפייסבוק של השוק רשת החנויות "איל מרקטינו" (Il Mercatino) רשת החנויות איל מרקטינו מפעילה מספר סניפים ברחבי רומא, ומציעה אך ורק פרטי ביגוד משומשים/וינטג', באיכות מצוינת ובסגנון מיוחד. אפשר למצוא כאן גם פריטים לבית, תכשיטים, ספרים, כלי כסף, תקליטים, ועוד. השווקים השכונתיים לכל שכונה (ריונה rione, באיטלקית, או קווארטיירה quartiere) יש את השוק האזורי שלה. אלה שווקים פשוטים יותר, ואפשר למצוא בהם חפצים משומשים וחדשים במחירים נמוכים מאד. השווקים השכונתיים מנוהלים לרוב על ידי תושבים זרים, ואין לדעת מה תמצאו בהם – לפעמים מדובר על חפצים סתמיים באיכות נמוכה, ולפעמים בגדים של מותגים ידועים בחצי מחיר. בורגטופלמיניו ( Borghetto Flaminio ) מידי יום ראשון השוק של בורגטופלמיניו מציע לקונים פריטי וינטג', עתיקות ובגדים של מותגים ידועים במחירים מצוינים. אפשר למצוא כאן גם ביגוד משומש במצב טוב. כדי להיכנס לשוק יש לרכוש כרטיס כניסה במחיר סמלי של 1.60 יורו. ואל תשכחו: אתם לא היחידים שמחפשים מציאות בשווקים... גם הכייסים מחפשים מציאות! שימו לב איפה נמצא הארנק שלכם, והקפידו לסגור את התיק כמו שצריך. חנויות מיוחדות ברומא אם אתם מחפשים חנויות מיוחדות ברומא, בוטיקים מהסוג שרק המקומיים מכירים, אני ממליצה לכם לבקר במקומות הבאים: פולברה די טמפו (Polvere di Tempo) , בוויה דל מורו 59 (Via del Moro) בשכונת טרסטוורה היא חנות המתמחה במפות מרחבי העולם, שעוני חול, מצפנים וחותמות מיוחדות. יש כאן שפע של פריטים מיוחדים וייחודיים. ג'אפונריה (Giapponeria) – אם אתם חובבי עיצוב יפני, זה המקום בשבילכם! כאן תוכלו למצוא ביגוד יפני מסורתי, מניפות, מסיכות, כלי בית יפניים, ועוד הרבה פריטים מעניינים. החנות נמצאת בוויה צ'נדה 16 (Via Ceneda), לא רחוק מפיאצה רה דל רומא (Piazza Re del Roma). פוג'יסן ( Fujisan ) – אם אתם (או הילדים שלכם) חובבי מנגה (Manga) וסרטים מצוירים, זו החנות שאסור לכם לפספס. בפוג'יסן תמצאו שפע של פריטים הקשורים לעולם המנגה, אבל גם קומיקסים אמריקאיים, ואביזרים הקשורים לעולם הקולנוע ומשחקי וידאו (כולל פריטי וינטג' לאספנים). החנות ממוקמת בוויה פאניני 13 (Via Pannini), בשכונת פלאמיניו (Flaminio). טקסנוסטור ( Texanostore ) – אוהבים את המערב הפרוע? חולמים להתלבש כמו קאובוי בטקסס? כאן תוכלו למצוא חולצות, כובעים, חגורות ומגפיים בסגנון טקסני, עבור כל הקאובויז וקאוגירלז. בתוך החנות תמצאו גם מתחם נפרד עם חפצים משומשים ופריטי וינטג'. ( Via della Balduina, 71 b ) ל'ארטיג'נאטו (L’Artigianato) – אם אתם מחפשים פריטים איטלקיים קלאסיים לעיצוב הבית, פריטי קרמיקה מעוטרים בעבודת יד ויצירות נוספות תוצרת איטליה, אל תפספסו את החנות הזאת. למרבה הצער רומא מלאה בחנויות שמוכרות תוצרת מזויפת. אבל אם אתם מחפשים את הדבר האמיתי, חפצים שיצרו ועיצבו אמנים איטלקיים מרחבי המדינה, כדאי לכם לבקר כאן. החנות נמצאת במיקום מרכזי מאד, בפיאצה נבונה 84 (Piazza Navona). אם אתם מחפשים בגדים בסגנון אלטרנטיבי – אפל, רוקיסטי, פאנקיסטי, גותי, אמו או מטאל יש כמה חנויות מעניינות ברומא שכדאי להכיר: איל באצ'ילאריו ( il Bacillario ) , בוויה לאורינה (Laurina), הוא הבוטיק הראשון בעיר שיכול לקרוא לעצמו מקדש האופל, ומציע מגוון גדול של מותגים אלטרנטיביים כמו לדוגמה "דמוניאן" (Demonian). המחירים פה לא זולים. טרנסילבניה ( Transilvania ), בוויה מאנליו קאפיטולינו (Manlio Capitolino) – המחירים כאן קצת יותר זולים. יומי שופ (Yumi Shop) , בוויה סילה (via Silla). ואם אתם באזור ומחפשים משהו קטן לאכול, אל תפספסו את הפיצה הלבנה עם נקניק מורטדלה אצל ג'ינו 1950 ( Gino 1950 ) – עצירת חובה עבור כל רומאי רעב!

ישנן אלפי חנויות ברומא עצמה, אבל חובבי השופינג הרציניים לא ירצו להחמיץ את מרכזי האאוטלט המפורסמים שמחוץ לעיר. היתרון של מרכזי הקניות הגדולים הוא ברור: כאן תוכלו למצוא שפע של מותגים תחת גג אחד, במתחם ממוזג ונעים. למתחמים יש רק חיסרון אחד – כדי להגיע אליהם, יהיה עליכם לשכור רכב מרכזי הקניות ( קניונים ) של רומא החלו להיבנות בשנות ה-90 של המאה הקודמת. חלקם נבנו במרכז העיר (coin, Happio) אבל רובם הוקמו בפריפריה. המרכזים הם גדולים מאד, ולעיתים קרובות מדובר ממש על כפר שלם של שופינג. ישנם מרכזים מסחריים רבים ברומא וסביבותיה, אבל כדאי לכם להתמקד בטובים ביותר: מרכז מסחרי פורטה די רומא ( Centro commerciale Porta di Roma ) : 202 חנויות ומסעדות מחכות לכם במרכז העצום הזה. בין היתר תמצאו כאן סניפים של הרשתות הפופולריות ביותר ובוטיקים מיוחדים. במהלך עבודות הבנייה אפילו נחשף כאן פסיפס מתקופת רומא העתיקה, שעדיין מוצג במקום! המרכז המסחרי ממוקם בוויה אלברטו ליונלו 201 (Via Alberto Lionello), והוא פתוח מידי יום, בין השעות 10:00-21:00. קניון פורטא די רומא - באדיבות עמוד הפייסבוק מתחם אננינה (Zona Commerciale Anagnina) : המתחם מתפרש באזור ויה ברנרדינו אלימנה (via Bernardino Alimena) וברחובות שמסביב. במרחק קצר זה מזה תוכלו למצוא מספר מרכזים מסחריים קטנים יחסית, כמו למשל כמו למשל את המרכז המסחרי הקטן דומוס ( Domus ), המרכז המסחרי הבינוני רומנינה ( Romanina ) והמרכז המסחרי הקטן אננינה ( Anagnina ). לאחר כל כך הרבה שופינג בוודאי תהיו רעבים, אבל אל דאגה – במרחק דקות ספורות מהמרכזים המסחריים תוכלו למצוא גם סניפים של מקדונלדס ורשת ההמבורגרים Old Wild West. פארקו דה וינצ'י ( Parco Da Vinci ) ופארקו לאונרדו ( Parco Leonardo ) : כדי להגיע לכאן, עליכם לנסוע לאורך הכביש שמוביל לנמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י-פיומיצ'ינו (Fiumicino). שני מרכזי הקניות האלה ממוקמים במרחק קצר אחד מהשני, אבל משני הצדדים ההפוכים של האוטוסטרדה. המתחם המסחרי דה וינצ'י הוא שונה מהאחרים משום שהוא מעין "כפר", חלל פתוח ובו כ-100 חנויות של המותגים המובילים באיטליה.פארק לאונרדו הוא קטן יותר, ומורכב גם הוא בעיקר מחנויות של הרשתות המובילות, לצד כמה חנויות מיוחדות. צ'נטרו קומרצ'אלה אאורומא ( Centro commerciale Euroma ) : מרכז מסחרי גדול ופופולרי עם חנויות רבות של המותגים האהובים ביותר. איפה נמצאים האאוטלטים הכי הפופולריים ברומא? אאוטלט מקארתור בעיירה קסטל רומאנו קניון האאוטלט מקארתור גלן ( McArthur Glen ), בעיירה קסטל רומאנו (Castel Romano), הוא ללא ספק מתחם הקניות הפופולרי ביותר בקרב מי שמחפשים מותגים איכותיים במחירים טובים. זהו המרכז האהוב עליי – יש כאן חנויות רבות, והמחירים נמוכים ב-30% עד 70% מהמחירים בחנויות הרגילות. כדאי במיוחד להגיע לכאן בתקופת הסאלדי (saldi), כלומר מכירות סוף העונה. באיטליה הסאלדי מתקיימים פעמיים בשנה: מה-7 בינואר עד סוף פברואר, ומתחילת יולי עד סוף אוגוסט. קניון האאוטלט מקארתור גלן - תמונות באדיבות עמוד הפייסבוק של הקניון הדרך הנוחה ביותר להגיע לאאוטלט היא בעזרת הרכב הפרטי, כמובן, אבל אם אין לכם רכב תוכלו להיעזר באוטובוס מיוחד שמפעיל המרכז. האוטובוס (נאבטה – navetta) יוצא מתחנת הרכבת טרמיני (Termini), מוויה ג'וליטי (via Giulitti) 48, מול תחנת המטרו של קו A. פרטים נוספים על האוטובוס מופיעים באתר . האאוטלט של קסטל רומאנו הוא ממש עיר זעירה, ומכיל למעלה מ-150 חנויות. בלתי אפשרי למנות כאן את כולן, אבל כמה מהחנויות האהובות עליי, שכדאי לכם להכיר, הן: פופה (Pupa): מותג איפור וקוסמטיקה איטלקי איכותי, במחירים מעולים נייק (Nike): בגדים ספורטיביים במחירים משתלמים מאד. אני תמיד מוצאת כאן נעליים, ז'קטים, וחולצות קיציות ספורטיביות גס (Guess): במתחם האאוטלט פועלות שתי חנויות של גס– אחת המוקדשת רק לבגדים, ואחת המוקדשת לאביזרים ומציעה מגוון תיקים, ארנקים ומשקפי שמש אופנתיים. דסיגואל (Desigual): מותג ספרדי צבעוני ושמח, פופולרי מאד בקרב הקהל הצעיר. סמסונייט (Samsonite): התיקים והמזוודות שלי מגיעים מהחנות הזאת! סוורובסקי (Swarovski): כאן תוכלו למצוא את הקריסטלים הידועים במחירים זולים במיוחד. אם אתם מחפשים רעיונות למתנות, תמצאו אותם כאן! לוראל (L’Oreal): מוצרי איפור וטיפוח במחירים מצוינים. לצד החנויות של הרשתות הפופולריות תמצאו גם מותגי יוקרה כמו ברברי (Burberry), ארמאני (Armani), קלווין קליין (Calvin Klein), בוטגה דל סרטו (Bottega del Sarto), מיסוני (Missoni), טימברלנד (Timberland), ולנטינו (Valentino), טרוסרדי (Trussardi), טומי הילפגר (TomyHilfiger), ורסאצ'ה (Versace)... ואם אתם רעבים תוכלו לאכול באחת המסעדות שבמתחם (אני ממליצה על אוביקה-Obicà ועל סיניורווינו-Signorvino), ולקנות שוקולדים בחנות של לינדט (Lindt). אאוטלט ואלמונטונה - Outlet Valmontone חובבי האאוטלטים ישמח בוודאי לבקר גם באאוטלט הפופולרי הזה, הממוקם במרחק כשעה מרומא ומורכב מ-180 חנויות, וביניהן סניפים של מותגים מצליחים כמו קפה נואר (Caffè Noir), ארטילי (Artigli), קלווין קליין ג'ינס, דני רוז (Denny Rose), קררה ג'ינס (Carrera Jeans), גס (Guess), לואיזה ספניולי (Luisa Spagnoli), טווין-סט (Twin Set) ועוד. גם בני נוער וגם מבוגרים ימצאו כאן שפע של פריטים אופנתיים במחירים מוזלים. הדרך הפשוטה ביותר להגיע הנה היא בעזרת רכב פרטי, אבל ניתן גם לקחת רכבת מרומא לעיירה ואלמונטה (Valmonte) ומשם להיעזר באוטובוס (navetta) הפרטי שמפעיל המרכז, או לקחת מונית. פרטים נוספים באתר .

מסע בין אוצרות עיר הבירה של מחוז אמיליה רומאניה (Emilia Romagna) הידועה בזכות שולחנותיה העמוסים במטעמים, מגדל דלי אזינלי (Torre degli Asinelli) המרשים, ובשל היותה עיר הולדתו של הזמר האיטלקי הידוע לוצ'ו דלה (Lucio Dalla). אבל בולוניה היא עיר בעלת פנים רבות, ולא לשווא היא זכתה לכינוי "המלומדת, האדומה, המפוטמת". הסיבה שבגללה מכונה העיר " המפוטמת " ברורה מאליה ומתייחסת למאכלים המסורתיים והדשנים המוגשים בעיר, ולסצינת האוכל השוקקת שבה. הכינוי " המלומדת " מתייחס לאוניברסיטה שלה, שנוסדה בשנת 1088 ונחשבת לאוניברסיטה עתיקה ביותר בעולם (הפועלת ברצף מאז היווסדה). ואילו הכינוי " האדומה " מתייחס לצבעם האדמדם של הגגות והבתים בעיר, המשמר את הגוונים הטיפוסיים לימי הביניים. במאמר זה נצא לגלות את צפונותיה של העיר הצבעונית והעשירה הזאת, שהמרכז ההיסטורי שלה משובץ ביצירות אומנות, רחובות מקורים, ותעלות נסתרות. פיאצה מאג'ורה (Piazza Maggiore) או פיאצה גרנדה (Piazza Grande) פיאצה מאג'ורה היא הפיאצה החשובה ביותר בעיר הימי ביניימית – מרכז העצבים הפוליטי והדתי. מעליה מתנוססים הפאלאצו קומונלה (Palazzo comunale) ובזיליקת פטרוניוס הקדוש (Basilica di San Petronio). הפאלאצו קומונאלה שימש לאורך השנים כמקום מושבם של שליטי בולוניה, החל מ"מועצת הזקנים" וכלה באצילים שהנהיגו את העיר. כיום זהו בניין העירייה, והוא כולל בתוכו גם מוזיאון אומנות וספריה מפוארת. בזיליקת פטרוניוס הקדוש העצומה (אורך הכנסייה הוא כ-132 מטר, ורוחבה כ-66 מטר!) נבנתה במאה ה-14, וכיום קבור בה פטרוניוס, הקדוש המגן של בולוניה. חזית הבזיליקה לא הושלמה מעולם, אבל החלל הפנימי הוא מפואר, וכולל גם שני עוגבים מרשימים (בולוניה הייתה מרכז חשוב למוזיקה בתקופת הבארוק). בין יצירות האומנות הרבות המקשטות את הבזיליקה נמצא גם פרסקו של הצייר ג'ובאני דה מודנה (Giovanni da Modena) שעורר את זעמם של מוסלמים אחדים, משום שהוא מציג את מוחמד בגיהינום. בשנת 2006 תכננו כמה טרוריסטים מארגון אל-קעידה לפוצץ את הבזיליקה בשל אותו פרסקו, אך למרבה המזל המשטרה האיטלקית הצליחה לאתר ולעצור אותם לפני שמימשו את תוכניתם. מקור פרסומה העיקרי של פיאצה מאג'ורה הוא בזכות הפונטנה דל נטוטנו (fontana del Nettuno ), או מזרקת נפטון, שנבנתה במאה ה-16 בסגנון מנייריסטי. המזרקה מכונה גם "הענק" (איל ג'יגאנטה - il gigante) בשל גודלה המסיבי – הפסל של נפטון שבלב המזרקה מתנשא לגובה 320 סנטימטרים)! חובבי המוזיקה האיטלקית בוודאי מכירים את הפיאצה גם משירו של לוצ'ו דלה, שכינה אותה "פיאצה גרנדה" (הפיצה הגדולה), והפך אותה לסמל של העיר. הפיאצה נולדה בשנת 1200, בתקופה שבה עלה הצורך למצוא מקום בעיר שישמש ככיכר השוק. למרות חשיבותה ההיסטורית של הכיכר, עוטפת אותה אגדה משונה: הסטודנטים הלומדים באוניברסיטת בולוניה אף פעם לא יחצו את הכיכר באלכסון וגם לא יעברו במרכז, אלא ילכו לאורך אחת מפאות הכיכר. אחרת, כך אומרים, הם יאלצו להיפרד מהרעיון שאי פעם יקבלו את התואר... כזו היא איטליה – בכל עיר תמצאו אמונות תפלות טיפוסיות למקום. טורה דלי אזינלי (Torre degli Asinelli) דיברנו על שורשיה הימי ביניימיים של בולוניה, והנה עומד מולכם סמל הסמלים של אותה התקופה – מגדל אזינלי, המגדל הגבוה ביותר באיטליה (97.2 מטרים). המגדל נבנה לצרכים הגנתיים במצוות הקיסר במאה ה-11, ושנים ספורות לאחר מכן עבר לשליטת משפחת אזינלי (Asinelli), משפחה מבולוניה שבתחילה נמנתה על הגיבלינים ואז עברה מחנה והצטרפה לגואלפים. לאורך השנים קרו דברים מוזרים למגדל – בשנת 1513 פגע בו בטעות כדור שנורה מתותח, ובהמשך נפגע המגדל 7 פעמים מברקים. ועדיין – הוא עומד חזק ויציב. ביחד עם המגדל הסמוך – טורה גאריסנדה (Torre Garisenda ) – אלו הם שני המגדלים המפורסמים של העיר. לאורך השנים שימש המגדל לשלל צרכים, וביניהם בית כלא וגרדום לאנשי הכנסייה שנידונו להוצאה להורג. זהו המגדל היחיד בבולוניה שפתוח באופן קבוע לציבור הרחב. 498 מדרגות מפרידות ביניכם ובין הנוף הנשקף מראש המגדל, ומצדיק לחלוטין את המאמץ והטיפוס! על מנת להזמין כרטיסים יש לכתוב ל: booking@bolognawelcome.it הארקיג'ינזיו (L’archiginnasio) הארקיג'ינזיו הוא האתר האדריכלי העשיר ביותר בבולוניה. המבקר פזור הדעת ישליך לרוב מבט מהיר לעבר דלת הכניסה הראשית ויסתפק בכך, אבל זו טעות. כדאי להיכנס פנימה, משום שבמרחק צעדים ספורים מהשער, מסתתר אחד המבנים היפים ביותר באיטליה. הארקיג'ינזיו הוקם במצוותו של הקרדינל קרלו בורומאו (Carlo Borromeo) במטרה לבנות מושב יחיד ומרכזי עבור אוניברסיטת בולוניה. המבנה שימש כאולם לימודים עד שנת 1838, ואז הוסב לספריה. הספרייה פתוחה עד היום, כמו גם אולמות הלימודים, אבל רק סטודנטים מורשים לבקר בהם. גרמי המדרגות, התקרות המקומרות המעוטרות וסמלי המשפחות המפוארות יותירו את המבקר המום מרוב יופי. זהו אוסף ההרלדיקה (שלטי אצולה) הגדול בעולם, והוא כולל לא פחות מאשר ששת אלפים שלטי אצולה. ניתן בנוסף לבקר גם בתיאטרון האנטומי (teatro anatomico) שבתוך הארקיג'ינזיו – אולם יפהפה בצורת אמפיתיאטרון בו נערכו שיעורי אנטומיה ונתיחת כופות בפקולטה לרפואה. התיאטרון נפגע קשות במהלך הפצצות בעלות הברית בשנת 1945, ונבנה מחדש בעזרת חומרי הגלם המקוריים. הכניסה לתיאטרון מותרת כאשר לא מתקיימים בו אירועי תרבות, ומחיר כרטיס הכניסה עומד על 3 יורו. התעלות של בולוניה (I Canali) מעטים יודעים זאת, אבל בעבר הייתה בולוניה מעין ונציה קטנה. התעלות נבנו כדי לחבר את העיר לנהר הפו (Po) הסמוך, אך בשנות החמישים של המאה העשרים כוסו התעלות של בולוניה בעפר. התעלות המכוסות הסתירו במשך עשרות שנים את אופייה העתיק של העיר, ורק לאחרונה החלו תושבי המקום לגלות ולהעריך אותן מחדש. נקודת התצפית המקסימה ביותר על התעלות נשקפת מחלון שברחוב פיילה (Piella). כאן נפתח המבט על תעלת מולינה (קאנאלה דלה מולינה – Canale delle Moline), שהמים שבה הניעו במשך עשרות שנים את גלגלי טחנות הקמח שלאורך התעלה. מידי פעם, בזמן שתסיירו ברחבי המרכז ההיסטורי, ייתכן ותשמעו את רחש המים גם מבלי לראות אותם. כך בוודאי יקרה לכם כאשר תבקרו בגטו היהודי, לדוגמה, שם זורמת מתחת לפני הקרקע תעלת ל'אפוזה (L’Aposa). כעת אתם יודעים מה הסיבה לרעש המוזר! הפינקוטקה (La Pinacoteca) בולוניה מתגאה באוצרות אומנות רבים, ומעבר לאוצרות המתגלים בזמן סיור רגלי במרכז ההיסטורי, תוכלו להתרשם גם מהיצירות החשובות שבפינקוטקה נאציונאלה (Pinacoteca Nazionale) – גלריית האומנות הלאומית שבעיר. הפינקוטקה נחשבת לאחת המרכזיות באיטליה, והיא ממוקמת בבניין עתיק בשם פאלאצו פפולי קמפוגרנדה (Palazzo Pepoli Campogrande). הפינקוטקה נוסדה בשנת 1808 על חורבותיה של האקדמיה קלמנטינה (accademia clementina) ותחילתה באוסף יצירות שהגיעו אליה מהמכון המדעי (istituto delle scienze). עם זאת, רוב האוסף, בן כ-1000 יצירות, הוא תוצאה של החרמת הציורים ויצירות האומנות מכנסיות וממנזרים שביצעו חייליו של נפוליאון בין השנים 1797-1810. החללים החשובים ביותר הם סלונה ד'אונורה (salone d’onore) ובו הציור הקיר ל'אפוטזי די ארקולה (L’apotesi di Ercole) מאת דומניקו מריה קנוטי (Domenico Maria Canuti) המתאר כיצד התקבל הרקולס בשמיים לאחר שקודם למעמד אל, אולם פלזינה (Sala di Felsina), אולם העונות (Sala delle Stagioni) ואולם האולימפוס (Sala dell’Olimpo) – כולם יקדמו את פניכם עם יצירות מרהיבות של ציירים כמו: ג'וטו, פרוג'ינו, גווידו רני ועוד... החושפות תקופה חשובה בהיסטוריה של האומנות באיטליה. לפרטים: www.pinacotecabologna.beniculturali.it הפורטיצ'י (portici) וכנסיית סן לוקה (San Luca) הפורטיצ'י (רחובות מקורים בקמרונות) של בולוניה מוגדרים כאתר מורשת עולמי על ידי ארגון אונסק"ו, ונמתחים לאורך למעלה מ-40 קילומטרים . זוהי "רשת המטרו" של בולוניה, כפי שמכנים אותה רבים, משום שכאן נפגשים אלפי אנשים מידי יום, בזמן שהם מתרוצצים ממקום למקום בעיר. הפורטיצ'י , המכונים גם "ארקדות", מייצגים את מהותה של בולוניה, והארקדה הידוע מכולן נמשכת לאורך 4 קילומטרים ומובילה ממרכז העיר אל כנסיית סן לוקה (Chiesa di San Luca), הניצבת במעלה הגבעה המשקיפה על העיר. הכנסייה, שבה התקיים לאורך השנים פולחן המדונה, מקושטת ביצירות של גווידו רני (Guido Reni) וגוורצ'ינו (Guercino). הארקדה שמובילה לכנסייה מורכבת מ-666 קמרונות, מספר לא מקרי, כמובן, המסמל את השטן . יחד יוצרים שש מאות שישים ושישת הקמרונות צורת נחש, הנמעך, לפי המסורת, תחת רגליה של המדונה הבתולה. העלייה לכנסייה מסמלת, אם כן, את הדרך אל החופש והטוהר. הכנסייה פתוחה למבקרים, והכניסה אליה היא ללא תשלום. אם תרצו לבקר בקריפטה (cripta) או במרפסת הפנורמית תאלצו לרכוש כרטיסים במחיר 3 יורו ו-5 יורו, בהתאמה. מזראטי (Maserati) והטרידנט (קלשון) של נפטון בוודאי שמעתם על חברת מזראטי, יצרנית מכוניות היוקרה המפורסמת. אבל האם ידעתם שהאחים מזראטי, מייסדי החברה, היו ילידי בולוניה? חברת מזראטי נוסדה בעיר בשנת 1914. האחים אלפיירו, ארנסטו ובינדו מזראטי בחרו לבסס את הלוגו שלהם על טרידנט (קלשון) זהה לטרידנט שמחזיק נפטון, הניצב במזרקת נפטון המפורסמת שבלב בולוניה. הם עשו זאת כדי לסמל את הקשר בינם לבין העיר. בולוניה ידועה לא רק בזכות הקשר שלה למכוניות יוקרה ומרוץ, אלא גם כי זוהי עיר הבירה של הרדיו באיטליה. היא זכתה לתואר הזה משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שכאן נולד גוליילמו מרקוני (Guglielmo Marconi), מהנדס חשמל וזוכה פרס הנובל לפיזיקה, שתרם תרומה אדירה לפיתוח שידורי הרדיו והמציא את אנטנת המונופול. הסיבה השנייה היא שב-23 בנובמבר 1974 נולד בעיר רדיו בולוניה (Radio Bologna), הרדיו החופשי הראשון באיטליה, ששרד רק יומיים וארבע-עשרה שעות. סטודנטים ודמויות חשובות בעיר כמה מאנשי הרוח והמדענים החשובים באיטליה ובאירופה כולה למדו או לימדו באוניברסיטת בולוניה. בין הבולטים שבהם היה לאון בטיסטה אלברטי (Leone Battista Alberti) – ארכיטקט, סופר וצייר, איש אשכולות ודמות מרכזית ברנסנס. אלברטי נודע בין היתר כמלומד הראשון שהגדיר באופן מדעי את תורת הפרספקטיבה. דמות נוספת שנקשרה בבולוניה היא פיקו דלה מירנדולה , הומניסט ופילוסוף איטלקי ידוע בתקופת הרנסנס. מספרים עליו שהזיכרון שלו היה כל כך טוב, שהוא ידע את הקומדיה האלוהית של דנטה בעל פה! דלה מירנדולה נודע בזכות למדנותו הרבה, והתעניינותו בדתות נוספות. הוא למד בין היתר עברית וערבית, פילוסופיה יהודית ואת תורת הקבלה, והאמין כי כל התורות הפילוסופיות והדתות מגיעות למעשה ממקור קדום אחד, ומבטאות, כל אחת בדרכה, את אותה האמת. תושבי בולוניה מפורסמים נוספים היו גם טורקוואטו טאסו (Torquato Tasso), המשורר והמחזאי ומחבר היצירה "ירושלים המשוחררת", המתארת את הקרבות בין הצלבנים למוסלמים בזמן מסע הצלב הראשון, ו ניקולאוס קופרניקוס , אסטרונום יליד פרוסיה המלכותית, שהגן על התאוריה לפיה כדור הארץ סובב סביב השמש (ולא להיפך). בין המרצים הידועים באוניברסיטת בולוניה נמנו ג'ובאני פסקולי (Giovanni Pascoli), המשורר ומבקר הספרות הידוע, הנחשב לבכיר משוררי התנועה הדקדנטית באיטליה, ו ג'וזואה קרדוצ'י (Giosuè Carducci), האיטלקי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות (בשנת 1906). ביתו של קרדוצ'י, בו גר עד למותו בשנת 1890, הוסב למוזיאון וניתן לבקר בו. בין היתר ניתן להתרשם מהאוסף המרשים שבנה קרדוצ'י, הכולל מהדורות ראשונות ועתיקות של ספריו של פרנצ'סקו פטררקה (Francesco Petrarca), אחד המשוררים הדגולים באיטליה ומבשר ההומניזם האיטלקי, ושל ג'ובאני בוקאצ'ו , מחבר הדקאמרון ואחד הסופרים המפורסמים ביותר באירופה במאה ה-14. הכניסה לביתו של קרדוצ'י היא בחינם למבקרים בני 14 ומעלה. מה כדאי לאכול בבולוניה? קרשנטינה (לחם מטוגן ממולא בנקניקים - crescentine), מורטדלה (סוג של נקניק טיפוסי לאזור - mortadella), לזנייה (lasgna)... איך אפשר לעמוד בפני כמה מהמנות האהובות ביותר באיטליה? התפריט שמציעה בולוניה עשיר במאכלים טעימים, ולמנות הידועות האלה מתווספות רבות ונוספות כמו פסטלי (מרק עוף או בקר עם פסטה מיוחדת - passatelli), קוטולטה פטרוניאנה (cotoletta petroniana– שניצל טיפוסי לאזור בולוניה, שנקרא על שם הקדוש המגן של העיר), ו עוגת אורז (torta di riso). המאכלים של בולוניה הם עשירים בטעם ובקלוריות, והנאה שאסור להחמיץ אם אתם מבקרים בעיר. מאכל נוסף הוא שכדאי לטעום הוא גלנטינה די פולו (galantina di pollo) – תבשיל העשוי מבשר עוף המבושל עם סוגים נוספים של בשר, נקניקים, וביצים. אנשי בולוניה גאים מאד במורשת הקולינרית שלהם, ולוקחים אותה ברצינות תהומית. למעשה, המתכונים של כמה מהתבשילים המפורסמים ביותר בעיר, כמו הפריג'ונה (friggione – רוטב על בסיס עגבניות ובצל) ורוטב הבשר (ראגו) הבולונייזי המפורסם (שרבים קוראים לו בטעות רוטב בולונז) הופקדו באופן רשמי בלשכת המסחר של העיר!

היא איטלקיה, שחומה, תמירה ואצילית, למתבונן מן החוץ היא נראית מעט נוקשה או יבשה ולמרות זאת, בפנים, בתוכה פנימה, היא רכה ובהירה, עסיסית ועשירה. זוהי הפאנטונה (Panettone), עוגת חג המולד אשר בלעדיה, כך יאמר לכם כל יליד מילאנו מצוי, חג המולד איננו חג. מאת: גילת ניזרי כבר בחודש אוקטובר במילאנו, אי אפשר להתעלם מן העוגה הגבוהה והמרשימה הזו שמתנוססת בחלונות הראווה של כל אחת מהקונדיטוריות בעיר. בצורתה היא מזכירה מעט את עוגת הקוגלהוף האלזסית המפורסמת, רק ללא החור שבמרכזה. ניתן למצוא אותה במגוון גדלים וגרסאות, תמיד עטופה באריזות מהודרות, כיאה למעמדה. ​ בתור תושבת חדשה בעיר, לא יכולתי שלא לתהות על קנקנה של הגברת המגונדרת והתחלתי במחקר משלי על מהותה ותוכנה של העוגה. משאלתי העיקרית הייתה למצוא את הקונדיטוריה הנכונה שבה איכות העוגה אינה נופלת ממנת הקלוריות האצורה בפרוסה הגונה שלה. אז יצאתי למסע ואולי כדאי שנתחיל מההתחלה. ​ בלידתה, בסביבות שנת 1470, הפנאטונה נראתה כפי הנראה כמו כיכר לחם פשוטה ביותר עשויה קמח חיטה. בספריה האמברוזית במילאנו קיימת עדות מפי ג'ורג'יו ולגוסה, המורה בבית משפחת ספורצה, משפחת הדוכס של מילאנו באותם ימים, לגבי טקס הלוג. בטקס הזה שחל בליל ה-24 בדצמבר, שורפים בול עץ גדול במיוחד ששריפתו אמורה להימשך כמה וכמה ימים עד חג ההתגלות הנוצרי, אשר חל בתחילת ינואר. במהלך הטקס, כך על פי עדות אותו מורה, אוכלים המשתתפים שלוש כיכרות לחם חיטה, אשר מסמלות את השילוש הקדוש. באותם זמנים, כיכר לחם שעשויה מקמח חיטה נחשבה למאכל נדיר אשר הוכן לכבוד אירועים מיוחדים, בשאר ימות השנה נאפה הלחם מתערובות קמחים מדגנים שונים, נחותים יותר באיכותם. ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" את כל זאת מספר סטניסלאו פורזיו (Stanislao Porzio), סופר מילאנזי (בן העיר מילאנו) וחוקר גסטרונומי שהפך את הפאנטונה לעיסוקו העיקרי, בספר שמוקדש כולו לעלמה זו (ונקרא בפשטות "הפאנטונה", Il Panettone). סיפור נוסף על הולדתה של העוגה, יותר פולקלורי ופחות דתי, קשור אף הוא לבית משפחת ספורצה. האגדה מספרת על הדוכס לבית ספורצה שהורה על הכנת סעודת חג מולד שבה ישתתפו אצילים ונכבדים. הטבח שכח את העוגה בתנור והיא נתפחמה. נער המטבח, טוני, הציע לאפות עוגה מהמצרכים שנותרו ברשותם: קמח, חמאה, ביצים, קליפת אתרוג ומעט צימוקים. עם הגשת העוגה לשולחן התחבא הטבח מאחורי וילון כדי לתהות על תגובות האורחים. העוגה החדשה זכתה להצלחה וכשנשאל הטבח לשמה, השיב באיטלקית,"Pane di Toni" קרי "הלחם (עוגה) של טוני", או בקיצור, פאנטונה. ברבות השנים הלכה הפאנטונה והתפתחה, תרתי משמע. אל הבצק הפשוט, המבוסס על קמח, חיטה ומים, נוספו סוכר, חמאה, חלב, חלמונים, צימוקים ופירות מסוכרים, וחשוב מכל, שמרים. כיום נפוצה העוגה בכל ארצות אירופה ובשנים האחרונות גם בארצות הברית, ואפילו בישראל. ​ שתי אזהרות לגבי הפאנטונה. ראשית, יש לצרוך אותה אך ורק בקונדיטוריות או בחנויות המובחרות ובשום אופן לא בסופרמרקט (מיד ארחיב על כך). שנית, כאשר כבר צורכים אותה באחד מן המרכולים המובחרים האלה, פשוט אי אפשר להפסיק לאכול. ​ הפאנטונה בגרסת ימינו אלה היא עוגה תפוחה מאד, בעלת מתיקות מעודנת, שהרי בכל זאת החלה בתור לחם. פאנטונה אמיתית נאפית מבצק שמעורבת בו מחמצת ותהליך ההכנה שלה אורך לא פחות משלושה ימים. הבצק הוא מצד אחד עשיר ודחוס בטעמי חמאה ופירות ומצד שני הוא אוורירי ונימוח. כל אחד שאי פעם שלח ידו באפיה של בצקי שמרים, או חמור מכך, בצקים מבוססי מחמצת (תפיחת בצק שמוסיפים לבלילת הבצק הכללית ואשר החלה את דרכה מתסיסה של שמרים מזן מסוים שמקורם בגרגר החיטה עצמו) יודע שכאן בדיוק טמונה נקודת התורפה; איך לייצר בצק שהוא תפוח מאד, אך בה בעת נותר לח וטרי ואינו מתייבש . תהליך ההכנה של הפאנטונה הגבוהה כולל, למרבה האימה, גם שלב של תליה במהופך, על מנת לגרום לפיזור אחיד של התוספות בבצק (קליפות הדר מסוכרות, צימוקים ועוד). בסיכומו של דבר הפאנטונה מורכבת מחומרי יסוד פשוטים למדי וסוד קסמה טמון באופן הכנתה. ​ אם התיאור הזה עוד לא גרם לכם להשתכנע בכך שאת העוגה הזו לא כל אחד יכול להכין, אוסיף ואציין שבמילאנו בכל שנה בחודש נובמבר, מתקיים אירוע מפורסם שנקרא Re Panettone , בתרגום חופשי "מלך הפאנטונה". האירוע נולד בשנת 2008 ביוזמתו של אותו פורזיו המוזכר לעיל, המאוהב בפאנטונה ובכל הקשור בה. האירוע כולל פסטיבל טעימות, סדנאות אפיה, מפגש עם שפים מפורסמים ודוכני ממכר של פאנטונה. שיא האירוע הוא תחרות מלך הפאנטונה שבה מוכתרים בכל שנה שפים ועוגותיהם בתואר הנחשק. ההשתתפות בתחרות מותנית בהכנת העוגה בעבודת יד בלבד, על טהרת המוצרים הטבעיים, ללא תוספים מלאכותיים או חומרים משמרים. כמו כן, בכל שנה עורכים מגזינים ועיתונים שונים בעיר, דירוג משלהם לקונדיטוריות המתמחות באפיית הפאנטונה. כל הפסטיבל הזה סביב העוגה שכנע אותי סופית לוותר על יומרות האפיה ולצאת מהבית. על פי אחד מהדירוגים הללו, נטלתי את עצמי ואת בן זוגי (שמשום מה מיהר לשתף פעולה), ושמנו פעמינו לקונדיטוריה Pavè אשר בה נאפות ונמכרות העוגות בכמה גרסאות, כולל אחת מסורתית כמעט ללא תוספות. העובדה המרכזית שמשכה אותי לקונדיטוריה הספציפית הזו היא שבמקום נמכרת הפאנטונה בכל ימות השנה והכי חשוב – ניתן לקנות ממנה גם פרוסה יחידה. זאת יש לדעת, עוגה שלמה של פאנטונה שוקלת בערך שני קילוגרם והיא בדרך כלל נארזת בקופסת קרטון גדולה שעשויה לתפוס מושב שלם במכונית. אה, והמחיר אף הוא בהתאם. ​ ובכן, בבית הקפה\מסעדה\קונדיטוריה Pavè האופנתית המתנו לשתי פרוסות הפאנטונה שהזמנו. רצינו לטעום מן הדבר האמיתי ולא לתת לטעמי שוקולד או קצפת מופרזים להשתלט על הטעם הבסיסי. מסתבר שצדקנו בבחירה. הזמנו פרוסה אחת של פאנטונה קלאסי, המבוסס על קמח חיטה ומחמצת, חמאה, חלמונים, סוכר, קליפות הדר מסוכרות, וצימוקים. בנוסף הזמנו פרוסה של ואריאציה קלה על המתכון הקלאסי, ללא הצימוקים וקליפות ההדרים, אשר את מקומם מילאו תאנים וקרם שקדים. לגבי טעמה של הפאנטונה, הזדמן לי לשמוע חוות דעת של זרים שאינם איטלקים אשר נעו בין "איכס, עוגת חנק" לבין "לקח לי חמש שנים להתרגל לטעם". באשר לי, חוויית הטעימה היתה מושלמת. אולי זה עניין של מזל אבל אני מעדיפה לחשוב שזה יותר עניין של מחקר מקדים ומעמיק ושל השקעה שהתבררה כמשתלמת. מראה פרוסת הפאנטונה האימתנית שהוגשה לי, לא רמז במאום על טעמה. היא אכן נראתה כמו עוגת חנק צה"לית, אבל רק עד הביס הראשון. הטעם הוא כה עשיר והיסוד הפחמימתי מנחם כמו בכל עוגת שמרים. אליו מצטרפים עפעופי חמאה טרייה וניחוחות הפירות שמצד אחד מורגשים היטב, ומצד שני אינם משתלטים על טעם הבצק הבסיסי, הכבד, הטוב! גרסת התאנים והשקדים הייתה נפלאה לא פחות בזכות אותו איזון מחוכם בין תוספת הטעמים ובין המהות המרכזית של העוגה, הבצק. מעל לכל, מרגישים את העמל שהושקע בהכנתה. ניתן ממש לדמיין את האופה שלש את הבצק והתפיח אותו במשך קרוב ליממה ואף חזר על ההתפחה יותר מפעם אחת, בדאגה ובאהבה ששמורים רק לאופים החרדים לתוצרתם המדויקת. ​ פרוסה אחת של פאנטונה היא ארוחה בפני עצמה ולמען הפרוטוקול אציין שטעמתי חצי פרוסה מכל סוג. ב Pavè ניתן למצוא פאנטונה בטעמים שונים, למשל בטעם קפה ושוקולד לבן, ג'ינג'ר וג'אנדויה (שוקולד ומחית אגוזי לוז שמקורו בטורינו), תערובת ארבעת השוקולדים ואפילו אחד טבעוני מקמח מלא ולציטין סויה. ניתן גם לרכוש כאן פאנטונה לשניים, מנה שניתן להתגבר עליה בקלות בביתונוכחותה פחות מאיימת על הגזרה. פאנטונה בטעמים אינספור ניתן למצוא בקונדיטוריות שונות, אם כי יש שיראו בחידושי המתכונים הללו חילול הקודש של ממש. ​ במילאנו, כפי שכבר הזכרתי, אין חג מולד ללא הפאנטונה וכל משפחה שמכבדת את עצמה ואת מנהגי החג דואגת להזמין מראש כמה עוגות מקונדיטוריה מסוימת שרק עליה - כך יאמרו אם המשפחה או אביה, בפסקנות מתנשאת - ניתן לסמוך. בישראל, אחת המאפיות הבודדות שטורחת להכין את הפנטונה ולמכור אותה בשבועיים האחרונים בכל דצמבר שייכת למעדניית ה "דליקטסן" בתל אביב מקבוצת R2M בבעלות הזוג מתי ורותי ברודו. את העוגה ניתן לקנות גם בכל סניפי הבייקרי שלהם. ​ בתור מי שנתנה ידה בהכנת עוגות שמרים למיניהם ואף הצליחה בכך פעם או פעמיים בחייה, עצתי הידידותית לכם: אל תנסו את זה בבית. אם אתם סקרנים גסטרונומיים וחובבי טעמים מן העולם, פשוט מיצאו מאפייה הגונה, עדיף במילאנו, לכו אליה ותטעמו פאנטונה אמיתית. ​ דירוג 15 הפאנטונה הטובים במילאנו

בניגוד לפסטה שמכינים בצפון איטליה, בצק לפסטה יבשה ללא ביצים מגיע מדרום המגף, דווקא מהאזור העני יותר של איטליה מגיעות צורות הפסטה המפורסמות ביותר, כל הצורות בסרטון. הצטרפו לשף דוד שושן והכינו את המתכון המקורי מדרום איטליה מצרכים: 50 גרם מים 100 גרם קמח חיטת דורום אופן ההכנה: בקערה מערבבים חצי מכמות המים עם הקמח, מערבבים את החומרים בעזרת היד (אפשר להשתמש במעבד מזון), בהדרגה מוסיפים את שאר כמות המים ולשים עד שהחומרים מתאחדים ומתגבשים יחד, בשלב זה ניתן להעביר את הבצק למשטח העבודה. ללישת הבצק משתמשים בשורש כף היד עם משקל הגוף. הלישה ביד אורכת זמן ומצריכה סבלנות, ככל שהלישה מתקדמת המרקם הופל חלק ונעים יותר למגע. הבצק אינו אמור להיות דביק כלל בגלל השימוש בחיטת דורום. כאשר הבצק שמתקבל הוא רך, נעים למגע ואחיד אנו יודעים שהגענו לסוף התהליך. עוטפים את הבצק בניילון נצמד ומניחים במקרר למנוחה של 40 דקות. בתום ה - 40 דקות מוציאים את הבצק ומתחילים בתהליך הרידוד של הפסטה ובהכנת הצורות השונות לפי דמיונכם. במתכון הוידאו צפו כיצד מכינים ומרדדים את הפסטה.

מה עושים כשהים סוער ואין דגים? פסטה ללא דגים. מנה צמחונית זו היא תרוץ מצויין להרגיש בנאפולי בקלי קלות. השף דוד שושן, מכין את המתכון המקורי מהעיר נאפולי, ספגטי צמחוני, ספגטי צדפות "שברחו" מצרכים ל - 4 סועדים 400 גר' ספגטי 1/2 צרור פטרוזיליה מופרד לעלים קצוצים וגבעולים 4 שיני שום (עדיף סגול) 2 עגבניות גדולות/ 10 עגבניות שרי חתוכות לקוביות 2 פלפל שאטה קטן קצוץ או טחון שמן זית מלח אופן ההכנה: מרתיחים בסיר מים (4 ליטר עם 25' גר' מלח למתכון הזה). במחבת מחממים על אש נמוכה בערך שלוש כפות שמן זית. קולפים את השום ומועכים אותו קלות עם הסכין (לא עם מועך שום!!!) השום צריך להיות שלם או כמעט שלם אבל לא קצוץ. הרעיון הוא להוציא את טעמי השום לשמן ולאחר מכן להוציא את השום. אם השום יהיה קצוץ או מעוך במועך הוא יישרף מהר וייתן טעם מר לשמן. מוסיפים את השום ואת גבעולי הפטרוזיליה לשמן ומטגנים. כשהשום זהוב והשמן קיבל את טעמיו ואת טעם הפטרוזיליה מוציאים אותם מהשמן ומוסיפים את העגבניות (להוציא את נוזלי העגבנייה לפני כן) ואת הצ'ילי הקצוץ מוסיפים חצי מצקת ממי הפסטה וממשיכים לבשל את העגבניות. כשהפסטה מוכנה (להתחיל את בישול הרוטב כשהפסטה נכנסת למים - 10 דק' בישול לערך) מסננים אותה ומוסיפים לרוטב. מוסיפים מעט מי בישול אם יש צורך וכף עלי פטרוזיליה קצוצים דק דק. מוסיפים מעט מלח אם יש צורך.

מי לא מכיר גריסיני? מקלות אפויים במקור מהעיר טורינו, מתאים כפתיח לכל ארוחה יחד עם נקניקים וגבינות, כשמכינים את המקלות האלה בבית ההבדל בטעם הוא עצום, עקבו אחר המתכון של השף דוד שושן לגריסיני מושלמים כ-20 גריסיני: 350 גר' קמח לבן (טחינה 0 או 1) 180 מים פושרים (חשוב שיהיו פושרים) 9 גר' שמרים טריים או 3 גר' שמרים יבשים 3 גר' סירופ לתת (ניתן להשתמש בסילאן או דבש) 30 גר' שמן זית 5 גר' מלח אופן ההכנה: בקערת מיקסר עם וו לישה מתחילים עם המים והשמרים ומערבבים אותם עד שהשמרים נמסים לחלוטין, תוך כדי תנועה מוסיפים את הקמח וממשיכים ללוש. מוסיפים את סירופ הלתת (או הסילאן/דבש) כשהמיקסר במהירות בינונית נמוכה. מוסיפים את המלח, מוסיפים את שמן הזית כשהבצק אחיד אך לא מדי (הכוונה שכבר שרוב החומרים התאחדו לבצק אך הוא לא חלק), ממשיכים ללוש עד שהבצק חלק. מעבירים למשטח עבודה ולשים ביד כדקה. מעבירים לקערה מקומחת להתפחה (כחצי שעה בטמפ' החדר כ: 22 מעלות). מרדדים את הבצק, לשים פעמיים ומעצבים לצורת מלבן בגובה 1 ס"מ. מניחים ניילון נצמד על המשטח, מניחים את הבצק עליו ועוטפים את הבצק מלמעלה עם ניילון נצמד (כל הבצק צריך להיות עטוף בניילון כדי שלא יתייבש בהתפחה השנייה. מתפיחים שוב לכחצי שעה. מחממים תנור (עדיף עם טורבו) ל: 200 מעלות. פורסים את הבצק לרצועות צרות (ס"מ רוחב) ומגלגלים על המשטח תוך כדי מתיחה לצדדים עד שנוצרים הגריסיני. מניחים בתבנית על נייר אפיה ומורחים בשמן זית עם מעט מלח. אופים כ: 15 דקות. (עדיף 10 ואז לסובב את התבנית ועוד 5 דקות על מנת שתהיה אפייה אחידה) דגשים: במידה והגריסיני יוצאים ארוכים מאורך התבנית, עדיף לחצות את הבצק לפני הרידוד. חשוב שהגריסיני יהיו אחידים לכל אורכם כדי שיאפו בצורה אחידה. ​

השף דוד שושן מכין את הפוקאצ'ה המקורית מהעיר ג'נובה, תפוחה עשירה בשמן זית. מצרכים לפוקאצ'ה אחת: 330 גר' קמח לבן (עדיף מניטובה שמכיל מעט יותר גלוטן) 110 גר' מים פושרים 110 גר' חלב 12 גר' שמרים טריים 5 גר' סירופ לתת (אפשר להחליף בדבש או סילאן) 5 גר' מלח 25 גר' שמן זית ועוד 25 גר' שמן זית לתבנית. ענף רוזמרין אופן ההכנה: בקערת מיקסר מערבבים את החלב, המים והשמרים (עדיף לפורר) ובעזרת וו לישה לשים במהירות בינונית עד שהשמרים נמסים לחלוטין. מוסיפים את הקמח בהדרגה תוך כדי לישה. מוסיפים את סירופ הלתת (סילאן/דבש). מוסיפים את המלח. מוסיפים את השמן (כשהבצק מתחיל להתאחד). ממשיכים ללוש עד לקבלת בצק חלק. מוציאים את הבצק מקערת הלישה ועל משטח עבודה מקומח ממשיכים ללוש ידנית כדקה. יוצרים כדור ומניחים בקערה מקומחת. מכסים במגבת או בניילון נצמד ומתפיחים כחצי שעה עד שמכפיל את הנפח. מניחים נייר אפייה על תבנית ויוצקים שני שליש מהשמן שנותר ומפזרים אותו באופן אחיד על התבנית. מניחים את הבצק ויוצקים עליו את שליש השמן הנותר. בעזרת הידיים מרדדים את הבצק באופן אחיד על גבי התבנית. מכסים שוב ומניחים להתפחה כחצי שעה. מחממים תנור ל 180 מעלות (עדיף ללא אוורור) כשהבצק הכפיל את נפחו יוצקים מעט שמן זית ובעזרת האצבעות יוצרים גומות קטנות בבצק. מפזרים עליו מעט מלח ואת עלי הרוזמרין. אופים בתנור (עדיף בתחתית) כ 20 דקות.