איך הפך רכב זעיר ומינימליסטי ללהיט שכבש את ליבם של האיטלקים? ומה יש בה, במכונית הידועה בכינוי "לה צ'ינקווצ'נטו", שגרם למיליוני מעריצים להתאהב? קרלו דה סנטיס, אספן נלהב, יצא בעקבות סיפורה של המכונית האיטלקית הידועה ביותר, ששינתה את פני ארץ המגף
חלום שהפך למציאות
כאשר נוסדה חברת פיאט (FIAT) ביולי 1899 בעיר טורינו שבצפון איטליה, הבהיר ג'ובאני אניילי (Giovanni Agnelli), אביה המיתולוגי של החברה, מה תהיה בעיניו הדרך להצלחה. לדעתו של אניילי, קצין לשעבר בחיל הפרשים, אם פיאט רוצה לכבוש את השוק עליה למצוא דרך לייצר אוטו בעל מאפיינים אחידים וסטנדרטיים, ולצמצם למינימום את הניסויים היצירתיים.
אניילי צדק, כמובן. עקרונות הפשטות שבאחידות והייצור הסדרתי הם שהינחו גם את הנרי פורד, בארצות הברית, שעבר ממילים למעשים והצליח לייצר את כלי הרכב שלו כבר בשנת 1903. אך לחברה החדשנית מטורינו נדרשו עוד עשורים רבים לפני שהצליחה ליישם את רעיונותיו של אניילי, ולמכור לקהל האיטלקי מוצר שהיה עבורו בלתי מוכר ולמעשה גם לחלוטין בלתי מובן: המכונית.
הפיאט 500, המוכרת לרוב בכינוי "צ'ינקווצ'נטו" היא אמנם הידועה ביותר, אך היא איננה מכונית המיני הראשונה שייצרה החברה. הכבוד הזה שמור למכונית הפיאט טופולינו (Topolino), "עכברון" באיטלקית, עם נפח מנוע של 560 סמ"ק, שיצאה משערי המפעל בשנת 1936. יש לזכור שבאותם הימים רכב היה זכות יתר השמורה למעטים שיכלו להרשות אותו לעצמם. ועדיין, בקרב אותם מעטים, המכונית זכתה להצלחה גדולה, ויצאו לה מספר גרסאות: 500A, 500B, ו-500C. גודלן המינימלי של המכוניות היה חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית החברה: ג'ובאני אניילי ידע שעל מנת להגדיל את המכירות, על פיאט לייצר מכוניות קטנות ונגישות לקהל, והמשבר הכלכלי החריף של שנת 1929 רק חיזק עמדה זו.
הבום הכלכלי הגדול שלאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה בערה מרוב רצון להתחיל מחדש ולצמוח. באותם ימים נבנתה המדינה מחדש, ואלפי הזדמנויות חדשות נפתחו. הבום הכלכלי דחף את מעצבי פיאט ליצור מודל חדש של אוטו בעל נפח מנוע קטן אף יותר מזה של הטופולינו, שיתאים למספר גדול ככל האפשר של אנשים. למעשה, תוכננה הצ'ינקווצ'נטו כמעין גרסה על ארבעה גלגלים של כלי תחבורה דו-גלגלי מיתולוגי: הווספה.
הפיאט 500 תוכננה כמכונית להמונים, ובזכות גודלה הקומפקטי, ובזכות מחירה הנמוך שהתאים גם לאוכלוסייה שהתאוששה מנזקי המלחמה, הפכה המכונית ללהיט. כך למעשה נולדה בשנת 1957 הפיאט 500 החדשה (la nuova 500), שנקראה בשם זה על מנת להבדיל בינה ובין הטופולינו, שייצורה הופסק.
כדי לחגוג את יציאתה לשוק של מכונית הצ'ינקווצ'נטו, ארגנה חברת פיאט תהלוכה בת 120 מכוניות, שיצאה ממיראפיורי (mirafiori), ממפעל החברה, וחצתה את מרכז העיר טורינו. התהלוכה תועדה ושודרה לקהל הרחב בזכות המצאה חדשה נוספת שהסעירה את הקהל באותם הימים: מצלמות הטלוויזיה.
השילוב בין המכונית החדשה, ואמצעי תקשורת ההמונים שכבשו את המדינה, תרם ללידתו של מיתוס של ממש: כלי תחבורה אישי, קטן אבל יעיל, עם שתי דלתות בלבד, המתאים לשני מבוגרים ושני ילדים היושבים במושב האחורי. הבגאז' מוקם בחלקו הקדמי של הרכב, ולשם גם הוכנס הגלגל הרזרבי. בחלקו האחורי של הרכב מוקם מנוע שני צילינדרים בנפח 479 סמ"ק עם 13 כוחות סוס, שאפשרו לפיאט 500 להגיע למהירות של 85 קמ"ש.
החלום האיטלקי זכה להתחלה מקרטעת
ההצלחה, יש לדעת, לא היתה מיידית. האיבזור המינימליסטי והעיצוב הפשוט (ללא ציפוי כרום מבריק, בניגוד למכוניות אחרות ויקרות יותר שיצאו באותה התקופה) לא מצאו חן בעיני הציבור, ומספר ההזמנות שקיבל המפעל בקיץ 1957 היה נמוך באופן מדאיג.
חברת פיאט נאלצה לפעול במהירות: צוות המהנדסים והמעצבים של החברה התכנס, וכבר בחודש אוקטובר התהדרה הצ'ינקווצ'נטו ב-15 כוחות סוס (במקום 13 כוחות סוס), לצד מספר שיפורים מכניים. בנוסף התווספו למכונית פרופילים מאלומיניום, מסגרת לפנסים האחוריים, כיסוי גלגלים מאלומיניום, וכיתוב על החלק האחורי: "הצ'ינקווצ'נטו החדשה" (nuova 500). חידוש נוסף, ומפתיע עבור התקופה, היו החלונות שניתן היה לפתוח בעזרת ידית מסתובבת (בניגוד לחלונות הטיפוסיים באותם הימים, שנפתחו ונסגרו בהזזה על מסילה). התוכנית הצליחה, והכותרת של עיתון פופולרי באותם הימים הגדירה במשפט אחד את זהותה של הצ'ינקווצ'נטו: "הפיאט 500 החדשה היא יעילה ביותר, ותוכל להגשים את חלומם של כל האיטלקים".
מאז אותה גרסה ראשונה של הצ'ינקווצ'נטו, מודלים רבים נוספים פלשו לרחובות איטליה ושאר אירופה, עד שנת 1975, כאשר המכונית האחרונה בסדרה – R500 – יצאה מפס הייצור במפעל פיאט בסיציליה. זו היתה המכונית מספר 3,432,226 שיוצרה – הצלחה מסחררת לכל הדעות. מי האמין, 18 שנה קודם לכן, כאשר המכונית הפיאט 500 הראשונה יצאה משערי המפעל בטורינו בשנת 1957, שפיאט תצליח למכור כמעט 3.5 מיליון מכוניות צ'ינקווצ'נטו?
קטן קטן, אבל לפנייך
המכונית הזעירה, קטנה בהרבה מהמקובל בתעשיית הרכב, זכתה להצלחה עצומה מכיוון שהיא ענתה על צורך קונקרטי של ציבור שלפתע היתה לו את היכולת הכלכלית לרכוש רכב, גם אם קטן.
הפועל, עובד המשרד, הסטודנט – הם כולם היו זקוקים לאפשרות לנוע ממקום למקום, לבדם או עם בני משפחה, וחיפשו רכב פרקטי ומשתלם כלכלית שמתאים במיוחד לנהיגה בערים. הפיאט 500 התאימה במיוחד גם לבני זוג, שרצו לצאת למסע קטן, עם מזוודה קשורה לגגון, ולמעשה זוגות רבים באיטליה בשנות ה-60 וה-70 נהגו לצאת לירח הדבש שלהם על גבי הפיאט 500 הקטנטנה, ולחצות בעזרתה את איטליה ואת אירופה. הם יצאו לדרך מפירנצה ומרומא, מבארי וממילאנו, וחצו את הכבישים עד לוונציה, פריז או מדריד. העולם, עבורם, היה חופשי ופתוח, וההרפתקה חיכתה מעבר לפינה.
חברת פיאט, מצידה, ניהלה קמפיינים מצליחים לקידום הרכב, והציעה גם לסטודנטים אפשרות פריסה לתשלומים, קונספט שבעבר היה נפוץ הרבה פחות מאשר היום.
כך, הפכה מכונית הצ'ינקווצ'נטו לחפץ נחשק ונערץ: בקרב הצעירים, בקרב הנשים (שהחלו לראשונה להוציא רישיונות נהיגה ונהנו מעצמאות שקודם נמנעה מהן), ובקרב משפחות עם ילדים צעירים שנהנו לקפוץ בהתלהבות על המושב האחורי (באותם הימים חגורות בטיחות היו קונספט בלתי מוכר...). הפיאט 500 הפכה לסימן המזוהה ביותר עם ימיה הראשונים של המכונית המשפחתית באיטליה, והחידוש היה כובש ומסחרר.
כובשים את העולם על גבי מכונית זעירה
מי שלא ראה מעולם מכונית צ'ינקווצ'נטו במו עיניו, יתקשה להבין עד כמה המכונית קטנה. אורכה, למשל, הוא 2.97 מטרים בלבד, כך שמדובר על מכונית קטנה יותר ממכונית הסמארט, אבל בניגוד אליה, לצ'ינקווצ'נטו יש ארבעה מושבים! משקלה של המכונית עמד על פחות מ-500 קילוגרמים (לשם השוואה, מכונית ממוצעת היום שוקלת לפחות טון וחצי). אין ספק שכאשר החליטו בחברת פיאט לעצב מכונית עירונית במידות צנועות שתתאים לכולם, הם התכוונו לכך באמת. את ההצלחה חייבים בחברה בין היתר לעיצוב הגאוני של דנטה ג'אקוזה (Dante Giacosa), מהנדס ומעצב רכבים, שגם זכה בפרס נחשב על עבודתו. גודלה המינימלי של המכונית שירת גם תפקיד חשוב: בזכות המידות הצנועות, ובזכות השימוש בגג נפתח (מבד, לא מתכת) הצליחה פיאט לצמצם למינימום את השימוש בחומרי גלם יקרים כמו מתכת, ולהוריד למינימום את משקל המכונית.
עבורנו, בני הדור שלי, האיטלקים שגדלו בשנות ה-60 וה-70, הצ'ינקווצ'נטו הייתה הרבה יותר מאשר אמצעי התחבורה. היא פתחה בפנינו את העולם. בעזרתה טיילנו לכל אורך ארץ המגף וגם בחו"ל, השארנו מאחורינו את הדאגות והמשימות, ויצאנו לחיות את החיים.
היינו יוצאים לדרך, בקיץ לרוב, עם תוכנית מגובשת (פחות או יותר...). תכננו תמיד להגיע ליעד מסויים, אבל לאורך הדרך התוכניות השתנו, והמסע עצמו הפך לחווייה המרכזית. ואם לא מצאנו מלון שהתאים לתקציב (המינימלי) שלנו, הפיתרון היה פשוט: ישנו באוטו, כמובן! שהרי ב"צ'ינקווינה" (Cinquina) – כך כינינו את המכונית, והגינו את השם באותה מידה של חיבה ורוך שבהם הגינו את שמה של אהובתנו – אפשר היה גם לישון. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 שחררה פיאט לשוק את גרסת F ו-Lשל הצ'ינקווצ'נטו, ובין השיפורים שהכניסה למודל התווספו גם מושבים שניתן היה להשעין אחורה. הבעיה היחידה היתה שבאמצע, בין שני הכסאות, היה מוט ההילוכים...
לצ'ינקווצ'נטו לא היה חסר כלום: בחודשי החורף לחצנו על מוט קטן מתחת למושב האחורי והאוטו חומם ישירות בעזרת חום המנוע. ובקיץ, כשרצינו, פתחנו את הגג הנפתח ואווררנו את הרכב. ואם אתם חושבים לעצמכם – אבל בוודאי הרוח הייתה מוגזמת... ובכן, לא. משום שהצ'ינקווצ'נטו ממילא לא הגיעה למהירות גבוהה יותר מאשר 85 קמ"ש...
העיצוב היה נהדר, עם כיסים יעודיים למשקפיים ולסיגריות ולקלטות המוזיקה כמובן, שאף פעם לא חסרו במכוניות של הצעירים באותם הימים. למעשה, הרדיו-טייפ כיכב במקום הראשון ברשימת האביזרים שאפשר היה להוסיף לפיאט 500.
הפיאט 500 היתה המכונית שלימדה, למעשה, דור שלם של איטלקים לנהוג, להחליף הילוך ולהאיץ את המכונית עד קצה היכולת, בלב שדהר מהתרגשות. לא פעם ולא פעמיים ערכנו מרוצים מאולתרים, כדי לראות מי מצליח להאיץ ולטוס מהר יותר בצ'ינקווצ'נטו שלו.
העולם משתנה, ויחד עימו גם המודלים החדשים של מכונית הצ'ינקווצ'נטו
לאורך השנים יוצרו דגמים שונים על ידי החברה הטורינזית (עד היום טורינו מזוהה באופן מוחלט עם חברת פיאט, ופיאט מזוהה עם העיר טורינו), אך המרכב והמנוע הדו-צילינדרי שמרו על נאמנות מלאה למאפיינים המקוריים. בין היתר יצאה לשוק הצ'ינקווצ'נטו בגרסה משפחתית (סטיישן) – דגם שנקרא בשם "ג'ארדיניירה" (Giardiniera). זו היתה מכונית שיועדה בעיקר לסוחרים שהיו זקוקים למקום רב יותר, אבל גם עבור משפחות מרובות ילדים שלא יכלו להרשות לעצמם רכב יקר יותר.
בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים השתנתה החברה האיטלקית במהירות: מכשירי חשמל כמו מקרר וטלוויזיה הפכו לפריט נפוץ בבתים, והמודרניזציה דחפה את הקהל לרכוש עוד ועוד מוצרים חדשניים. גם הטעם ברכבים השתנה ונעשה מודרני יותר, ואיטלקים רבים חיפשו רכבים מתוחכמים למראה, וכבר לא הזדהו עם הרכבים הפשוטים והספרטניים כמו הצ'ינקווצ'נטו המסורתית.
לכן החליטה פיאט להציע בשנת 1969 שני מודלים נוספים של הרכב, עבור שני סוגים שונים של לקוחות: 500F, ולצידו גם מודל יוקרתי יותר, בשם 500L (האות L יצגה את המילה lusso, כלומר יוקרה באיטלקית), עם אבזור מתוחכם ועשיר יותר, לפי האופנה של אותם הימים. וההצלחה נמשכה: בשנת 1970 ייצרה החברה 380,000 מכוניות צ'ינקווצ'נטו מידי שנה, ואף פתחה שני מפעלים נוספים: בעיר דזיו Desio, ובעיר טרמיני אימרזה Termini Imerese שבסיציליה.
המהירות שבה התפתח שוק הרכב בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים העמידה את חברת פיאט בפני דילמה נוספת: האם להפסיק את קו הייצור של המכונית הזולה והפרקטית, או להשקיע כספים רבים ולשדרג שוב את המודל כדי לעמוד בקצב? ההחלטה שהתקבלה היתה להציע לקהל מכונית חדשה, גדולה ומודרנית מעט יותר – הפיאט 126, מבלי לנטוש לגמרי את הפיאט 500. במקביל, החלה פיאט לייצר את הפיאט 500R, הגרסה האחרונה בסדרה, ותשומת ליבם של מעצבי החברה הוקדשה במקרה הזה בעיקר לביצועים הטכניים ופחות לעיצוב המרכב. המכונית יצאה לשוק בשנת 1975, והתפארה בנפח מנוע של 594 סמ"ק, ובמהירות מרבית של 100 קמ"ש.
המיתוס הקטן-גדול של עולם הרכב האיטלקי
הצ'ינקווצ'נטו, שרבים יכנו "המיתוס הקטן-גדול של עולם הרכב האיטלקי", מעולם לא נעלמה מכבישי ארץ המגף, ולמעשה היא עדיין קיימת במדינות רבות בעולם. היא אהובה על ידי אלו שהחזיקו בה כשהיו צעירים, והיא אהובה על ידי הצעירים היום, שרואים בה רכב אספנות חמוד וקל לנהיגה, למרות שחסרים בה כמובן כל החידושים הטכנולוגיים שאפשר למצוא ברכבים המודרניים. למעשה, זהו רכב האספנות המבוקש והאהוב ביותר באיטליה ובאירופה, ומועדני מעריצים רבים המוקדשים לפיאט 500, הצ'ינקווצ'נטו המיתולוגית, פועלים בכל העולם. אחד הגדולים והחשובים שבהם נמצא בעיירה גארלנדה (Garlenda) שבמחוז ליגוריה – הוא נוסד בשנת 1984, ומונה כיום למעלה מ- 20,000 חברים מאיטליה ומרחבי אירופה, כולם בעלים של מכונית פיאט 500, כמובן. המועדון מקיים גם מפגשים של אספני צ'ינקווצ'נטו, ואם במקרה אתם צפויים לבקר באיטליה בזמן שנערך כנס שכזה, תוכלו להגיע למקום המפגש ולראות מאות מכוניות נהדרות.
תמונות ממפגשי מועדון מעריצי הצ'ינקווצ'נטו - צילומים: קרלו דה סנטיס
כותב שורות אלה היה הבעלים הגאה של לא פחות מארבע מכוניות צ'ינקווצ'נטו לאורך השנים – האחרונה מביניהם היתה מודל L משנת 1970, בצבע בז', שנסעה במשך 52 שנה 95,000 ק"מ בלבד, כלומר פחות מ-2000 קילומטר בשנה, והיתה שמורה במצב מושלם. זו היתה רכישה מקרית אבל בלתי נמנעת. אספר לכם איך זה קרה, ואני בטוח שמעריצי הצ'ינקווצ'נטו האמיתיים יבינו מדוע לא יכולתי שלא לרכוש את הרכב...
לפני כעשר שנים ישבתי כמו תמיד במשרדי מועדון רכבי האספנות. המשרד היה סגור לקהל, אך לפתע צלצול חד בפעמון הקפיץ אותי ממקומי. עוד לפני שהספקתי לענות, נשמע שוב הצלצול ואז שוב ושוב. רצתי עצבני מעט לדלת, תוהה מה קרה, וכשפתחתי אותה מצאתי מולי להפתעתי גברת מבוגרת למדיי, בגובה לא יותר ממטר וחצי, שהציגה את עצמה כחברה ותיקה במועדון הזקוקה למידע בדחיפות.
ניסיונותיי להסביר לה שאנחנו סגורים היו חסרי טעם... הגברת התעקשה! ובסופו של דבר פתחתי את הדלת לרווחה והובלתי אותה פנימה. הבעיה, היא הסבירה מיד כשהתיישבה, נוגעת לצ'ינקווצ'נטו שלה.
לאחרונה מלאו לגברת 92 שנה, ובמשרד הרישוי סירבו לחדש לה את הרישיון. כעת, היא הייתה מודאגת בנוגע לגורלה של המכונית האהובה שלה. "אני רוצה שהיא תעבור לידיו של מישהו שיאהב אותה ויטפל בה כמו שאני טיפלתי בה במשך 40 שנה", היא אמרה בדמעות. "היא לא יכולה להגיע לידיו של איזה סוחר מכוניות חסר מצפון!"
התברר שהגברת לואיג'ינה אמנם טיילה במשך 92 שנותיה בכל רחבי העולם, אבל את מכונית הפיאט 500 שלה היא שמרה רק לנסיעות קצרות בתוך העיר, מה שהסביר כיצד המכונית נשמרה במצב כה מושלם. איך יכולתי לסרב? וכך הפכתי לבעלים של מכונית צ'ינקווצ'נטו נוספת, המכונית של הגברת לואיג'ינה.
פיאט 500 – תעודת זהות:
למכונית הפיאט 500 החדשה (מודל 1957) יש מנוע דו-צילינדרי, בנפח 479 סמ"ק, והיא מגיעה למהירות מקסימלית של 85 קמ"ש. היא מופעלת באמצעות ידית התנעה הממוקמת על הריצפה, ומתגאה במערכת הנעה אחורית, תיבת ארבעה הילוכים + רוורס, ובלמי תוף על כל ארבעת הגלגלים. למכוניות הפיאט 500L ו-500F יש מנוע בנפח 499.5 סמ"ק, והן מגיעות למהירות מקסימלית של 95 קמ"ש. לגרסה האחרונה בסדרה, פיאט R יש מנוע בנפח 594 סמ"ק, והיא מגיעה למהירות 100 קמ"ש.
מכונית הפיאט 500 – מודל 2007
בשנת 2007, בדיוק 50 שנה לאחר הופעת הבכורה של מכונית הצ'ינקווצ'נטו הידועה, הוציאה חברת פיאט (המהווה כיום חלק מקבוצת STELLANTIS) דגם חדש של המכונית המיתולוגית לשוק.
הטכנולוגיה והאלקטרוניקה המודרניות, שהשתלטו על עולם הרכבים, מאפיינות כמובן גם את הגירסה המחודשת של הפיאט 500, כך שאי אפשר באמת להשוות בין הדגם המקורי לדגם הנוכחי. אך מבחינה עיצובית הסגנון הוא דומה, ועדיין מדובר על מכונית עירונית, גם אם עברה התאמות שונות על מנת שתתקבל בקרב הקהל של שנות ה-2000.
המראה הוא מעוגל, מעט רטרו, בעיצוב שמייעד את המכונית החדשה להצלחה דומה לזו שזכתה לה "האם הקדמונית" – הפיאט 500 המקורית. זהו רכב שפונה לקהל של צעירים וגם לצעירים קצת פחות, שיתאהבו במראה המיוחד ובמפרט המתקדם. כמובן שהיכולות של הצ'ינקווצ'נטו החדשה רחוקות מרחק שנות אור מאלו של הדגם המקורי – עם מנוע 1.2, 1.3 ו-1.4, הצתה אלקטרונית, בלמי דיסק ושאר מאפיינים הנחשבים סטנדרטיים בשוק הרכב הנוכחי, מצליחה הפיאט 500 החדשה להתחרות במכוניות עכשוויות, אך מתרחקת, כמובן, מהמכונית המקורית.
