Search this site

ברוכים הבאים לאחד מעשרת האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם: פומפיי העתיקה. הביקור בעיר שנקברה תחת מפולת אלימה בעקבות התפרצותו של הר הגעש וזוב הוא חוויה מרתקת וייחודית. ואם אתם רוצים לצאת למסע בזמן ולגלות כיצד נראו חיי היום יום ברומא העתיקה, את האתר הזה אסור לכם להחמיץ הפארק הארכיאולוגי בפומפיי מאפשר למבקרים הצצה לעבר – כיצד נראתה עיר באימפריה הרומית? איך התנהלו חיי היום יום לפני 2000 שנה? במהלך הביקור מתגלה פומפיי האמיתית – עיר שבה אנשים חיו ועבדו, רבו ואהבו, ערכו קניות וגידלו משפחות, עד ההתפרצות המזוויעה שהחריבה הכל. סיפורה של פומפיי פומפיי הוקמה על ידי השבטים האוסקיים במאה השביעית לפנה"ס, ונכבשה על ידי הרומאים שלוש מאות שנה מאוחר יותר, במאה הרביעית לפנה"ס. העיר שגשגה תחת רומא, בין היתר בזכות מיקומה האסטרטגי על צומת דרכים חשובה, ומשכה בעיקר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני-גבוה. סוחרים רבים עברו בפומפיי, והעיר נהנתה מצמיחה כלכלית, אך ברקע זמזם תמיד איום נוראי שרוב התושבים כלל לא היו מודעים אליו: הר הגעש וזוב, אחד מהרי הגעש האלימים והמסוכנים בעולם. כיום יודעים החוקרים שרעידת האדמה הקשה (7.5 בסולם ריכטר) שהחריבה חלקים מהעיר 17 שנה לפני ההתפרצות המפורסמת, ורעידות האדמה הקטנות שהתרחשו בימים שלפני ההתפרצות, היו מעין הקדמה לאסון הגדול שעמד לפקוד את העיר. האירועים הללו היו עדות לתנועות התת קרקעיות שבישרו על הדרמה המתקרבת, אולם באותם הימים, איש לא קישר בין הדברים. איך נחרבה פומפיי ב-24 באוקטובר בשנת 79 לספירה, מצאו עצמם תושבי פומפיי מול מציאות מחרידה. מכיוון שאיש, כאמור, לא הבין את חשיבותם של הסימנים המקדימים, המשיכו תושבי העיר לחיות את חייהם בשאננות. הם התעלמו מכמה רעידות אדמה מינוריות, ואף שראו שעשן מיתמר מהר וזוב, הם פירשו זאת כסימן מהאלים: מכיוון שבחודש אוקטובר חגגו המקומיים את חגו של האל וולקן (אל האש והרי הגעש בתרבות הרומית), הניחו תושבי פומפיי שהעשן הוא סימן לכך שהאל מרוצה מהחגיגות שנערכו לכבודו. בשעות אחר הצהריים של אותו יום גורלי החל הר הגעש לפלוט כמות עצומה של עשן סמיך ושחור, גזים לוהטים, וסלעים געשיים, ותוך כשעה היתמר עמוד בגובה כ-12 קילומטרים, שחסם לגמרי את השמיים ונע עם הרוח המזרחית לכיוון פומפיי. המראה, מסבירים החוקרים, היה דומה מאד למה שרואים בהתפוצצות של פצצה אטומית. התפרצות הווזוב בשנת 1944 מאפשרת לנו לדמיין כיצד נראתה ההתפרצות שקברה את פומפיי והתרחשה כ-2000 שנה קודם לכן. ההתפרצות בשנת 1944 הייתה שוות ערך בעוצמתה למאות פצצות אטום כמו אלה שהוטלו על הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השנייה פומפיי התכסתה בקצב מבהיל. החוקרים שחפרו את המקום חישבו ומצאו שמידי שעה, כיסתה את העיר שכבה בגובה 15 סנטימטר של אפר וולקני ואבנים, ובסך הכל כמעט חמישה מטרים. תוך 18 שעות פומפיי נחרבה לחלוטין. מעטים הצליחו להימלט, ורבים נלכדו בבתים. הגופות שמצאו החוקרים התגלו פעמים רבות כשהן מכווצות בזוויות משונות, שכן החום הקשה גרם לשרירים להתכווץ. על אף שפומפיי היא העיר המפורסמת ביותר שנהרסה באותה התפרצות, היא איננה היחידה. ארבע ערים שונות ספגו את זעמו של וזוב: פומפיי, הרקולנאום, סטביה ואופלונטיס. הרקולנאום (Hercolaneum) נפגעה בעוצמה כזאת שקו החוף של העיר התעוות. נחשולים פירוקלסטיים זרמו לעבר העיר ותוך 24 שעות נקברה הרקולנאום תחת למעלה מ-70 מטרים של סלעים. אלפים מתו – מהגזים הרעילים, מהטמפרטורות הגבוהות ומנחשולי הסלעים. גם הרקולנאום היא יעד מרתק עבור המבקרים, וגם בה נערכות היום חפירות. סרטון אנימציה הממחיש את האסון בפומפיי וסביבתה, וחשיבות פומפיי מבחינה היסטורית מתי בעצם התפרץ ההר? במשך שנים רבות נחלקו ביניהם החוקרים סביב תאריך ההתפרצות המדויק. היו שהאמינו שההר התפרץ בחודש אוגוסט, ואילו אחרים טענו שההר התפרץ בחודש אוקטובר. גילויים חדשים הכריעו לטובת האחרונים. ראשית, בין ההריסות נמצאו פירות כמו רימונים, שאינם טיפוסיים לחודש אוגוסט אלא אוקטובר. שנית, הרוח שנשבה באותה התקופה, והובילה את העשן והסלעים לעבר פומפיי, לא הייתה רוח טיפוסית לקיץ אלא רוח סתווית, שנשבה לכיוון מזרח במקום מערב. ההוכחה הסופית התקבלה כאשר החוקרים שמצאו גרפיטי באחד הבתים (בתים רבים בפומפיי היו תחת שיפוצים באותה התקופה, בשל אותה רעידת אדמה מפורסמת שהחריבה חלקים מהעיר), ובו חרט אחד הפועלים על הטיח הרטוב את התאריך: 24 באוקטובר. איך גילו את העיר החפירות הרציניות והרשמיות הראשונות בפומפיי נערכו בשנת 1748, תחת הוראותיו של קרלוס השלישי לבית בורבון, אך מכיוון שמטרת החפירה לא הייתה לחשוף את האתר אלא למצוא חפצים יקרים ומיוחדים שיעשירו את אוצר המלך, בפועל גרמה החפירה ללא מעט נזקים. האופן שבו טיפלו חוקרי המלך באתר לא היה אידיאלי, אך את ההרס האמיתי למקום גרמו שודדי קברים, שחפרו מנהרות באופן ברוטלי במטרה לאתר גופות ולהסיר מהן חפצים בעלי ערך (תכשיטים, בעיקר) ותוך כדי עבודה השמידו ממצאים רבים. לאחר שאיטליה זכתה לעצמאותה, מונה ג'וזפה פיורלי (Giuseppe Fiorelli) לעמוד בראש האתר. פיורלי היה גם זה שהציע את השיטה המהפכנית לשימור גופות המתים: הוא יזריק גבס נוזלי לחלל שנותר במקום שבו הייתה הגופה, וכך יצור "העתק" של האדם שנקבר שם. בזכות השיטה שפיתח, ניתן לראות היום את "גופותיהם" של רבים מתושבי העיר שנלכדו במהלך ההתפרצות. תהליך הזרקת גבס נוזלי ליצירת העתקים מגופות שנשארו בפומפיי למרות חשיבותו העצומה של האתר, הפארק הארכיאולוגי בפומפיי סבל לאורך המאה ה-20 מהזנחה פושעת שהובילה במקרים רבים להרס הממצאים. רק בעשור האחרון התעוררו שוב האחראים, וברגע האחרון ממש התערבו והצליחו להציל את פומפיי מפני קריסה. כיום חזר האתר להיות פנינה בכתר האיטלקי, ומקור משיכה למיליוני תיירים מידי שנה. מה כדאי לראות בפומפיי? ישנם עשרות סיורים מודרכים בחפירות פומפיי, וקל מאד להצטרף לאחד מהם (אפשר להצטרף במקום, או בהרשמה מראש אונליין). אפשר כמובן גם לסייר באופן עצמאי (אבל אם אתם מתכוונים לסייר לבד, מומלץ מאד להיעזר לפחות במדריך אודיו, על מנת להבין על מה אתם מסתכלים). כמה מהאתרים המרכזיים שכדאי לבקר בהם: אם תיכנסו מכיוון השער הראשי בוויה מרינה (Marina), שנמצא ליד תחנת הרכבת, אחד האתרים הראשונים שבהם תיתקלו יהיה המרחצאות. המרחצאות הציבוריים (terme) היו חלק חשוב מחיי היום יום ברומא העתיקה. כולם הגיעו לשם, גברים ונשים, כדי להתרחץ, לקשקש, ולהירגע. לאחר שהתפשטו (אפשר עדיין לראות את החלל ששימש כחדר הלבשה, ובו השאירו האורחים את בגדיהם בכוכים קטנים שנחפרו לתוך האבן), הם נכנסו לחלל הראשון – הפריג'ידריום (frigidarium), ובו מים קרים. משם עברו לטפידריום (tepidarium), ובו מים פושרים, ומשם לקלידריום (calidarium), ובו מים חמים. על מנת לחמם את המים, השתמשו הרומאים במערכת מורכבת של צינורות שהובילו אוויר חם. הפורום של פומפיי מכאן, המשיכו לעבר הפיאצה הראשית של העיר. הפורום הגדול של פומפיי נבנה באורך כ-140 מטרים וברוחב כמעט 40 מטרים. כאן התנהל חלק נכבד מהפעילות הציבורית בעיר, וכאן ניצבו גם מוסדות השלטון המקומיים. בצידו הצפוני של הפורום עמד הקפיטול ובו מקדש לאלים הקפיטולינים: יופיטר, מינרווה ויונו. בקצה הכיכר ניצבה הבזיליקה, שהייתה המבנה הציבורי החשוב בעיר ושימשה כמקום כינוס, ובתוכה פעל גם בית המשפט. משפטים נערכו מול הקהל הרחב, והיו אירוע המוני שמשך אינספור סקרנים. לצד הפורום אפשר לראות את המאקלום (macellum) – השוק של פומפיי. בשוק התנהל מסחר ענף לא רק בפירות וירקות אלא גם ובעיקר בחיות, וחלק חשוב מהממצאים במקום היו עצמות בעלי חיים ודגים, המלמדים אותנו לא מעט על התפריט הנפוץ באותם הימים. בקצה השוק ניתן לראות מתקנים גדולים ובהם מאופסנות אלפי אמפורות שנחפרו במקום. זהו למעשה רק אחוז מזערי ממה שהתגלה בפומפיי לאורך השנים: מאות אלפי חפצים התגלו בחפירות, וחלק גדול מהם מוצגים (או מאופסנים) במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, שנחשב לאחד המוזיאונים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. מכן תוכלו להמשיך ולסייר ברחובות עצמם. ברחבי העיר תוכלו לראות את המזרקות העתיקות, את הדרכים מרוצפות האבן (שימו לה לאבנים הגדולות שבאמצע הכביש, ששימשו כמעין גשר קטן, כדי להקל על אנשים לחצות מצד לצד) ואת המבנים ששימשו כחנויות. בקצה המזרחי של העיר אפשר לראות גם את האמפיתיאטרון, שיכול היה לארח עד 20,000 איש! האמפיתיאטרון השתמר במצב מצויין, ונערכו בו מופעים טיפוסיים לתקופה כמו קרבות גלדיאטורים, שחזורי קרבות מפורסמים מההיסטוריה הרומאית, וגם הופעות תיאטרון. במהלך הסיור תוכלו לראות בתי עסק שונים בפומפיי, ואפילו מכבסה. למעשה, היו לא פחות מ-15 מכבסות בעיר, והן נחשבו עסק מכניס במיוחד (להערכת החוקרים, מכבסה הרוויחה סכום המקביל ל-20,000 ש"ח בחודש, במונחים של היום). על מנת לכבס את הבגדים ולהסיר את הלכלוך השתמשו הרומאים בשילוב של מים ואמוניה, שהגיעה משתן. באותם הימים השתן היה מצרך חשוב, גם עבור המכבסות אבל גם כחומר דשן ואפילו עבור תעשיית עיבוד העורות. סוחרים עודדו אנשים להטיל את מימיהם בכדי חרס גדולים בכניסה לחנויות (כדי שיוכלו להשתמש בו לצרכיהם) ומס הוטל על השימוש בבתי שימוש ציבוריים. מקור הביטוי "לכסף אין ריח" (pecunia non olet) מגיע מציטוט של הקיסר טיטוס פלאביוס אספסיאנוס, שהטיל מס על השתן (במסורת היהודית מוכר אספסיאנוס בעיקר בשל העובדה שדיכא באלימות קשה את המרד הגדול של היהודים ברומאים). אספניאנוס אמנם לא היה הראשון שהטיל מס על שתן – נירון קיסר הקדים אותו – אך הוא זה שחידש את המס העתיק. חיי היום יום בפומפיי אחת הסיבות העיקריות שבזכותן התפרסמה פומפיי, היא שפע המידע המרתק שהעיר שקפאה בזמן יכולה לספק לנו על חיי היום יום ברומא העתיקה. האם ידעתם לדוגמה שלא פחות מ-120 טרטוריות (מסעדות עממיות) פעלו בפומפיי, ולצידן כמעט 100 קיוסקים קטנים שמכרו מאכלים פשוטים? המסעדות, שנקראו בלטינית thermopolium, הציעו לפעמים יותר משירות אחד... באחת מהמסעדות המפורסמות ביותר, התרמופוליום של אסלינה (Asselina), פעל בקומה העליונה בית בושת פופולרי. כמה פופולרי? נאמר זאת כך – מועמדים לתפקידים פוליטיים ביקשו את תמיכתה של אסלינה לקראת הבחירות, והיא נהגה לכתוב גרפיטי על קירות בית העסק שלה, שבו הכריזה על תמיכתה במועמד זה או אחר. הרומאים העתיקים היו חובבי גרפיטי, וזו הייתה למעשה צורת תקשורת נפוצה במיוחד – מעין לוח מודעות עירוני שבו אנשים הביעו בפומבי את דעתם וחתמו גם בשמם. כך אפשר למצוא החל מכיתובים פשוטים על הקירות בסגנון "גאיוס היה כאן" ועד עלבונות ("קורנליוס, לך תתלה את עצמך", "אפאפראס, אתה קירח") לצד איחולים ומסרים פוליטיים. בזמן הביקור בחפירות פומפיי, מומלץ לבקר גם בבתים הפרטיים של כמה מתושבי העיר. בית מנאנדרוס (Meandro), לדוגמה, נחשב לאחד המבנים הפרטיים המפוארים ביותר בעיר, ומאפשר הצצה לאורח חייו של אציל עשיר שהחזיק ככל הנראה גם בתפקיד פוליטי. הבית התפרש על פני לא פחות מ-1800 מ"ר, וכלל מרחצאות נרחבים ועיטורים מרהיבים. זהותו של בעל הבית איננה ידועה, ושם המבנה נגזר מפרסקו של המחזאי היווני מנאנדרוס שהתגלה באחד החדרים. בית מנאנדרוס Meandro – אחד הבתים המפוארים והעשירים בפומפיי. אחד הדברים המדהימים ביותר בפומפיי, הוא שלא מדובר על פארק ארכיאולוגי שהעבודה בו כבר הושלמה, אלא על אתר שעדיין נמצא בחפירות, וכמעט מידי שבוע מתגלים בו ממצאים חדשים ומרגשים. רוב העיר למעשה עדיין לא נחפרה, ובפני הארכיאולוגים שעובדים במקום עומדת עדיין דרך ארוכה לפני שיגלו את כל סודותיה. חלק מהממצאים שהתגלו בשנים האחרונות הצליחו לעורר כותרות ברחבי העולם – בשל יופיים, ייחודם, או בזכות המידע הייחודי שהם מספקים לנו על החיים ברומא העתיקה. בשנת 2021, לדוגמה, התגלה במהלך החפירות דוכן אוכל רחוב בפומפיי, שהשתמר במצב נהדר אחרי שהעיר נחרבה, ולאחרונה התגלתה גם מרכבה מרהיבה ששימשה את אצילי העיר בזמן טקסים חשובים. בשנים הקרובות, יש להניח, יתגלו ממצאים רבים נוספים. פרסקאות שהתגלו בפומפיי הביקור בפומפיי הוא חוויה מרתקת, ומומלץ מאד להקדיש לפחות כמה שעות לסיור באתר הייחודי הזה. חובבי היסטוריה לא יסתפקו רק בפומפיי, וירצו לבקר גם בהרקולנאום – יעד מוכר פחות, אבל עשיר מאד בממצאים. אם תחליטו לשבת אחרי הביקור לכוס קפה או גלידה בעיר פומפיי המודרנית, לא תוכלו שלא להרהר במצב הבלתי אפשרי שנוצר פה היום: מאות אלפי אנשים נמצאים בסכנה חיים מיידית אם ההר יתפרץ שוב. הר הגעש וזוב נותר אחד המסוכנים בעולם, ואין לדעת מתי יתפרץ. תושבי מפרץ נאפולי אדישים לסכנה: מסוכן ככל שיהיה, האזור שמסביב להר משך מאז ומתמיד מתיישבים רבים שכן האדמה פה פורייה מאד, וקל מאד לגדל פה פירות וירקות באיכות גבוהה. על הסכנה שבוערת מתחת לרגליהם, מעדיפים המקומיים לא לחשוב....

הנסיעה על גדות אגם הגארדה הרגישה לי כמו נסיעה בתוך גלויה של נוף שרוטש בפוטושופ: מי טורקיז שקופים, מצוקים טובלים בירק ועיירות ציוריות עם רעפים כתומים. להקיא מרוב יופי. כמה קילומטרים לפני שהגעתי לוויטוריאלה דלי איטאליאני, אחוזתו המפונפנת של גבריאלה דַ׳אנוּנצְיוֹ, חלפתי על פני העיירה הפסטורלית סאלוֹ, וישר חשבתי על הסרט ״סאלו או מאה עשרים הימים של סדום״ של פאזוליני. בדקתי בגוגל אם באמת יש קשר בין העיירה ובין הסרט וגיליתי שכן. אף פעם לא ממש הבנתי את הסרט הזה. הסצנות הפורנוגרפיות של אכילת הקקי בסכין ובמזלג ועקירת הלשון בלהב חדה תמיד העיבו על הניסיון שלי טוּ מֵיְיק סֵנְס אוֹף איט אוֹל. קראתי שמדובר בביקורת נוקבת על מעמד האצולה האיטלקי והפאשיזם שפשה בו, אבל אני כזה בור בהיסטוריה איטלקית שאף פעם לא הבנתי את הקשר. גם על ד׳אנונציו אני לא יודע כלום. ידעתי שהוא היה סופר ומשורר וששמו היה קשור באופן כזה או אחר לתנועה הפאשיסטית, אבל יותר מזה נאדה, כך שלמעשה די שמחתי על הביקור באחוזה. אני תמיד אוהב ללמוד דברים חדשים. בסביבות השעה תשע בבוקר הגעתי לקופות הוויטוריאלה, הוצאתי מאייה מהכיס וביקשתי מהקופאית כרטיס אחד לסיור מודרך באנגלית בבקשה. הקופאית שאלה אם אין לי משהו קטן יותר, ובמצח נחושה שיקרתי ואמרתי שלא, כי רציתי פריטה. בגניחה ממורמרת היא קמה מהכיסא, נכנסה בדלת האחורית ושבה עם הכרטיס ועם העודף. ׳בתשע חמישים ושבע עליך להמתין עם הקבוצה ליד התורן האדום ברחבה, ומדריכת הסיור כבר תבוא לאסוף אתכם׳, אמרה והקיפה בעיגול את השעה שצוינה על גבי הכרטיס. ׳תשע חמישים ושבע? זו לא טעות?׳ שאלתי. ׳לא, לא, חשוב מאוד להיות שם בזמן, שלא תפספס את הסיור׳, אמרה. ׳גוֹט איט, תודה׳, אמרתי והתחלתי צועד דרך הגנים היפהפיים לכיוון הרחבה. התורן האדום ברחבת הכניסה עכשיו, כתבתי ה״גנים היפהפיים״, אבל לא באמת התכוונתי לזה, כלומר, אולי באמת הכול יפהפה, אבל שום דבר פה לא יפה. אומנם הברושים והאורנים מוריקים, ומשוכות השיחים מגוממים למשעי וקשתות האבן סוגות בשושנים, אבל הכול סובל בעיני ממלאכותיות ממלכתית עם סטנדרטים אובססיביים של טיפוח וניקיון, שמסתדרים לי מצוין עם הדקדקנות הדקותית של תשע חמישים ותשע. תהיתי פתאום על כך שאולי החזקתי כל השנים איזו מיסקונספציה בנוגע לאיטלקים, כי מרגע שנחתי פה פגשתי בעיקר ישבניות אנושית שלא הייתה מביישת אף אומה דוברת גרמנית. חשבתי על זה, שאולי הדברים קשורים לעובדה שאני מטייל בצפון איטליה, והאוסטרים והשוויצרים והליכטנשטיינים נמצאים ממש במרחק יריקה, אבל עדיין תמיד חשבתי שלגבולות ולרגש לאומי יש השפעה גדולה יותר מלחבלי ארץ גיאוגרפיים. תמיד כששמעתי "איטליה" ישר חשבתי על כביסה תלויה ממרפסות, גברים מקללים עם קיסם בשיניים ונשים חמות מזג. אבל כנראה שהדימוי שלי את ארץ המגף התבסס עד היום בעיקר על בורות ועל סרטים מדרום איטליה, ולא מהצפון. פתאום זיהיתי איזה קשרון קטן בין הקיטש הפורנוגרפי של הנוף לאנאליות הכללית, והתחלתי לדמיין איך מאחורי כל הוד האחוזות האלו יושבים אצילים סוטים שמאלצים אותי לאכול את הקקי שלהם בסכו״ם יוקרתי. אבל רגע אניח להגיגים ואשוב לאחוזה. התיישבתי על ספסל אבן אחד ושרפתי את הזמן בקאנדי קראש. הרחבה הייתה מפוצצת בתלמידי בית ספר שהגיעו לאחוזה במסגרת טיול שכבתי, שזה כנראה בערך כמו ביקור תלמידים בשאנגרילה, אחוזת העתיקות הגנובות של משה דיין בשכונת צהלה. במרכז הרחבה, סביב התורן האדום, שיחקו כמה תלמידים מחוצ׳קנים בלהפשיל זה לזה את המכנסיים. מורה עם שיער סחבתי שבדיוק פטרלה במקום תפסה על חם את אחד המפשילים, ואיימה באצבע המורה שלה שאם עוד פעם אחת היא תופסת אותו מפשיל היא בלה בלה בלה עונש כלשהו. הנער עטה ארשת רצינות והביע חרטה על מעשי הקונדס שלהם, אבל ישר אחרי שהמורה הלכה והמשיכה בפטרול שלה, התפקעו מצחוק כל המפשילים וחזרו לסורם. שמחתי לראות שלפחות הדור הצעיר לא סובל מקפיצות התחת המקומית. כיתה אחרי כיתה נכנסה ונעלמה לה מאחורי דלת האחוזה, עד שלבסוף, בתשע חמישים ושתיים התרוקנה הרחבה מאדם. עברתי להתיישב סמוך ליד התורן, ובשעה תשע חמישים ושש פּוּנְקְט הופיעה המדריכה שלי, אישה תמירה שעל תג שדיה הענקיים היה כתוב השם פרנצ׳סקה. ׳אתה תשע חמישים ושבע?׳ שאלה המדריכה. ׳אני ולא אחר׳, עניתי והושטתי יד ללחיצה. ׳ואת ודאי פרנצ׳סקה׳. ׳אני מדריכת הסיור׳, אמרה וקֵפְּט מִי הֵנְגִינְג ללחיצה. ׳אני לבד בסיור?׳ שאלתי. ׳עושה רושם שכן׳, אמרה. ׳נתחיל?׳ ׳נתחיל׳, אמרתי והתחלתי צועד אחריה לכיוון דלת הכניסה. ׳שלושה כללים לפני שאנחנו נכנסים׳, אמרה על מפתן הדלת. ׳כלל ראשון: חדרי האחוזה שנעבור ביניהם מלאים בחפצים ובספרים עתיקים. אני מבקשת בכל לשון של בקשה לא לעבור את החבלים האדומים ולא לגעת בשום אופן באף ספר או חפץ, בסדר?׳ ׳שום בעיה׳, אמרתי. ׳כלל שני׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳הצילום בכל חלקי האחוזה אסור בהחלט׳. ׳אוקיי, אפשר לשאול רק למה?׳ ׳כי אלו הכללים׳. ׳תשובה מעולה׳, אמרתי. ׳בסדר גמור׳. ׳כלל שלישי: בגלל שהסיורים פה תכופים מאוד והלו״ז שלנו עמוס מאוד, אני ממש מבקשת, אם יש שאלות, בבקשה לכתוב אותן ובסוף הסיור אנסה לענות עליהן׳. ׳באמת? למרות שזה רק את ואני?׳ ׳למרות שזה רק אתה ואני׳. ׳אז אם יש לי שאלה, לא לשאול אותה?!׳ ׳שאלה אחת או שתיים זה בסדר, אבל לא יותר, כי אז פשוט ניתקל בקבוצות אחרות, ואנחנו מנסים להימנע מהמצב הזה׳, הסבירה. ׳טוב, בטח יהיה לי קשה, אבל אשתדל׳. ׳אז קדימה, בוא ניכנס, כי אנחנו כבר באיחור׳, אמרה והחלה צועדת במסדרון. היא נעצרה ליד חדר קטן מחופה עץ שבתוכו כמה כיסאות, ואז כחכחה קלות בגרונה והחלה לדקלם את השְׁפִּיל שלה. גבריאלה ד'אנונציו ׳אז ברוכים הבאים לוויטוריאלה דלי איטליאני, האחוזה שהתגורר בה גבריאלה ד׳אנונציו בשש עשרה שנות חייו האחרונות. החדר הראשון שנבקר בו הוא כמו שאתם יכולים לנחש – חדר המתנה. חדר המתנה זה הוא אחד מתוך שני חדרי המתנה שישנם באחוזה׳. ׳סורי שאני מפריע׳, התפרצתי רגע לדבריה, ׳אבל יש אפשרות שלא תפני אלי בלשון רבים? זה קצת מוזר לי׳. ׳אני מבקשת לא להפריע לי׳, התרגזה פרנצ׳סקה והמשיכה בשפיל. ׳אז כאמור, חדר המתנה זה הוא אחד מתוך שני חדרי המתנה שישנם באחוזה. למה שניים, אתם לבטח שואלים? ובכן, גבריאלה ד׳אנונציו, גיבור המלחמה, המשורר והסופר הנערץ, נחשב לאחת הפרסונות הפופולריות ביותר באיטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מדי יום ביומו היו מגיעים אל אחוזתו פוליטיקאים בכירים, אומנים מפורסמים ונשים מכל העולם כדי לחזות ולהיפגש עם הפנומן האיטלקי. חלק מהאורחים, בעיקר נשים וחברים, קיבלו הזמנה אישית מד׳אנונציו עצמו, אבל מרבית אורחיו, שהיו מגיעים מיוזמתם האישית, היו נאלצים להמתין פה, בחדר הזה. ד׳אנונציו, שראה את עצמו כנביא, רב־אומן, אגדה מהלכת וגדול הגאונים האיטלקים של העת החדשה, לא התעניין בסבלנותם של אורחיו. הם היו צריכים להמתין עד שהלה יסיים לכתוב או לישון או להשתזף או לפרוש ממיטת האהבים שלו, שהייתה מאוכלסת תדיר באישה אחת לפחות. ההמתנות היו אורכות לעיתים כמה שעות ולעיתים אפילו כמה ימים, אך בסופם, לא פעם, נאלצו האורחים לארוז את מטלטליהם ולחזור על עקבותיהם מבלי שזכו לפגוש בגיבור התרבות שלהם. ולפיכך שני חדרי המתנה: האחד, זה שלפנינו, לאורחים הבלתי־קרואים; והשני, שתכף נראה, למוזמנים. אבל לפני שנעבור לחדר ההמתנה השני, הנה אנקדוטה קטנה שאולי תעזור לנו להבין כמה פופולרית הייתה דמותו של ד׳אנונציו עוד בימי חייו: ב־1922, שבועות ספורים לפני השתלטותו על השלטון, ביקר בניטו מוסוליני עם פמלייתו בוויטוריאלה והמתין כמה שעות טובות בחדר ההמתנה הזה עד שיואיל ד׳אנונציו להתפנות אל הדוצ׳ה לעתיד. וקדימה, לחדר ההמתנה השני׳. בהליכה הקצרה שבין שני החדרים פתחתי את אפליקציית ה׳פתקים׳ שלי בפלאפון כדי לכתוב לעצמי את השאלות שעלו בי. פרנצ׳סקה נעמדה על מפתן חדר ההמתנה ואז פתחה עליי שתי עיני תנשמת גדולות. ׳אני מבקשת לא להתעסק בפלאפון בזמן הסיור׳, אמרה. ׳אני לא מתעסק בפלאפון׳, אמרתי והתכווצתי כתלמיד בית ספר. ׳אני רק כותב בו את השאלות לסוף הסיור׳. ׳אני מבינה, אבל אני באמת מעדיפה שלא׳. ׳אבל ככה אני תמיד עובד. זאת הדרך שלי לרשום דברים׳. ׳שוב, אני מבינה, אבל זה מקשה עליי מאוד להדריך כשמולי מתעסקים בפלאפונים׳. ׳אני מבין אותך, אבל אני מבקש שתנסי גם להבין אותי. אני סופר, באתי לפה לכתוב מין ביקורת כזו על הוויטוריאלה ואני צריך לרשום לעצמי דברים – הערות, שאלות. ככה אני עובד. אני לא משתמש בדף ובעט. זה הכלי שלי׳, אמרתי. ׳מה הכוונה בביקורת? איזו מין ביקורת אתה כותב?׳ ׳זאת לא ממש ביקורת׳, הסברתי. ׳אני סופר ונשלחתי לאיטליה לכתוב רשמים וחוויות שלי מאתרים שונים שנתבקשתי לבקר בהם׳. ׳אני מבינה. ומה אתה בדיוק מתכוון לכתוב בקשר לביקור פה?׳ ׳רגע, אני צריך להבין משהו. את יכולה לשאול כמה שאלות שאת רוצה ולי אסור לשאול כלום?׳ ׳לא, פשוט חשוב היה לי להבין למי בדיוק אני מעבירה את ההדרכה׳. ׳למה זה חשוב? לא הבנתי׳. ׳לא חשוב, בוא נמשיך. אנחנו כבר באיחור גדול מאוד׳. ׳בטח באשמתי׳, סיננתי. ׳סליחה?׳ היא שאלה. ׳אמרת משהו?׳ ׳אמרתי שזה בטח באשמתי שאנחנו מאחרים׳. פרנצ׳סקה עיקמה לי פרצוף ומייד פתחה בהסבר על חדר ההמתנה השני. אבל אני לא הקשבתי. החזקתי את הפלאפון בהפגנתיות ורשמתי בנקודות את כל השיחה ההזויה שניהלנו עכשיו. אלא שבחצי אוזן קלטתי מהדקלומים שלה עניינים שלא הצלחתי להתעלם מהם, משהו על כותנות בייבי־דולז זהובות ושקופות שד׳אנונציו עצמו עיצב וחייב את האורחות שלו להסתובב איתן באחוזה, וגם על גלימת המשי שעיצב לעצמו עם חור מיוחד באגן לשליפה מהירה, אז הנחתי את הפלאפון בצד ושוב כריתי אוזן להקשיב. ׳לסיום׳, דיקלמה פרנצ׳סקה, ׳על השולחנות הנמוכים אתם יכולים להבחין בקופסאות שנהב קטנות. מישהו רוצה אולי לנסות לנחש למה הן שימשו?׳ ׳זה החלק האינטראקטיבי של הסיור שבו אני יכול לנסות לענות, או שזו שאלה רטורית?׳ ׳כן׳, ענתה. ׳אה, וואו, נחמד׳, אמרתי ואז הפניתי את ראשי אל הקבוצה הדמיונית שאיתי. ׳מישהו רוצה אולי לנסות לענות על השאלה לפני שאני מנסה? לא? אוקיי, אז אני אנסה. אני אומר שבקופסא הזו היו סמים׳. ׳לא׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳סיגריות?׳ ׳לא׳. ׳אוקיי, אפשר רמז?׳ ׳לא, אבל אפשר את התשובה׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳כל אורחת של ד׳אנונציו, בטרם נכנסה אל האחוזה, נדרשה להשאיר בתוך קופסת השנהב הקטנה שערת ערווה משלה׳. ׳לא!!!׳ הזדעקתי. ׳אני לא מאמין. איזה בן אדם תותח!׳. פרנצ׳סקה הנהנה בראשה כלא מאמינה בעצמה והחלה צועדת לכיוון חדר המוזיקה. הלכתי אחריה עם הפלאפון ביד וכתבתי את החפצים שראיתי בחדר. אלא שבזמן שכתבתי, עלתה פרנצ׳סקה בצמד מדרגות קטנטן שהתקרה בו נמוכה במיוחד, ולפני שהספקתי לשמוע אותה לוחשת לי ״להיזהר מהמשקוף הנמוך״ חטפתי את המשקוף בתוך הרקה והתקפלתי אל עצמי מכאב כמו אורי כדורי. ׳אתה בסדר, אדוני?׳ שאלה פרנצ׳סקה. ׳נראה לי׳, אמרתי וכיסיתי ביד את עין שמאל שלי. ׳מה הקטע הזה עם המשקוף הנמוך?׳ ׳הו, שאלה טובה׳, פתחה פרנצ׳סקה, אבל מייד פרשה מההסבר ובקול דואג מעט שאלה שוב: ׳אתה בטוח שאתה בסדר? כולך מדמם׳. ׳לא, לא. אני בסדר׳, אמרתי והסתכלתי על היד שלי, שהייתה מגואלת בדם. ׳אתה רוצה שאקרא לעזרה ראשונה? זה לא נראה טוב׳. ׳לא, לא. אני בסדר, אני בסדר. אני פשוט צריך משהו לעצור איתו את הדימום׳. ׳אקרא למישהו׳. ׳לא, לא. אין צורך׳, אמרתי תוך שאני מוריד את הסווטשרט שלי וקושר אותו על המצח. ׳זה לא נראה טוב׳, אמרה פרנצ׳סקה במבט ששידר רחמים. ׳אני בסדר, אני בסדר. לא הבנתי אבל מה הטמטום הזה עם הדלת? למה זה פתאום נמוך כל כך?׳ ׳זו שאלה יפה שבדיוק התכוונתי לספק לה תשובה׳, הסבירה פרנצ׳סקה. ׳הכניסה לחדר המוזיקה, על הדלת הנמוכה שלו, נהגתה בכוונת מכוון על ידי ד׳אנונציו עצמו ועוצבה על ידי הארכיטקט הצמוד שלו מר ג׳יאנקארלו מַארוֹנִי, שב־1921 החל להתגורר לצד מעסיקו באחוזה, תוך שהוא מרחיב ומשפץ אותה במשך שש עשרה שנה בהתאם לרעיונות ולגחמות של ד׳אנונציו, שלמעשה לא פסקו עד יום מותו. ד׳אנונציו המזדקן ראה בוויטוריאלה את יצירת האומנות האולטימטיבית שלו, בית שהוא ביטוי ארכיטקטוני הן לנפשו שלו והן לנפשה של האומה האיטלקית כולה. באמצעות שילוב של בנייה קלאסית נוקשה נוסח האימפריה הרומית ועיצוב מודרני ואקלקטי המשלב רעיונות וחפצים מתחנות חייו השונות, ביקש ד׳אנונציו לייצר מונומנט איטלקי שיאחד בין העבר המפואר של מולדתו האהובה לבין עלייתה העתידית לגדולה של איטליה באמצעות הקדמה והמלחמה׳. ׳אוקיי׳, אמרתי, ׳אבל מה הסיפור של הדלת בסוף? לא הבנתי׳. ׳הנה, אני מגיעה לדלת׳, חייכה פרנצ׳סקה והמשיכה: ׳ד׳אנונציו, אם כך, התייחס לאחוזתו בתור מקדש פולחני ליצר האנושי, על המעודן, החייתי והאלים, האומנות, המיניות והמלחמה, ומכיוון שהדלת הזאת הייתה דלת המבוא אל המקדש, ביקש ד׳אנונציו שכל העובר בדרכה ייאלץ לקוד קידה בפני האומנות ורוח היצירה המצויה בה׳. ׳אוקיי, רעיון די דבילי, אני חייב להודות׳, אמרתי. ׳אתה חושב?!׳ צחקה פרנצ׳סקה, שנדמה שמאז התאונה שלי משהו התרכך בה. ׳ויש עוד אורחים מפורסמים שחטפו את המשקוף בפרצוף כמוני?׳ ׳לא שידוע לי׳. ׳לפחות תשימו שלט כדי שאנשים ישימו לב׳, התלוננתי. ׳יש שלט, אתה פשוט היית עם הראש בתוך הטלפון שלך׳. הרגשתי טיפת דם זולגת לי מהרקה לכיוון הלחי ומחיתי אותה עם גב היד. ׳כיוון שאני שומעת את הקבוצה הבאה אחרינו, אני רק רוצה שוב לוודא איתך שאתה בסדר כי אתה נראה לי קצת חיוור׳, אמרה. ׳איך את מצליחה לראות בחושך הזה שאני חיוור?׳ שאלתי. ׳אתה ממש לבן׳, אמרה. ׳אני ממש בסדר. בואי נמשיך פשוט׳. ׳בסדר גמור׳, אמרה פרנצ׳סקה וכחכה שוב בגרונה. ׳אז כאמור, ציינת הרגע שהחדר חשוך מאוד, וגם במקרה הזה לא מדובר בתכנון ארכיטקטוני לקוי, אלא בעיצוב מכוון מראש. בשנת 1916 יצא ד׳אנונציו על דעת עצמו למבצע צבאי אישי בדמות פשיטה אווירית על העיירה גראדו, עיר רומית עתיקה שאותה סיפחה הקיסרות האוסטרו־הנוגרית בתחילת המאה ה־19. בדרך לשם תקפו זוג מטוסים אוסטריים את מטוסו של ד׳אנונציו, והטייס, חברו לואיג׳י בולוניה, נאלץ לבצע נחיתת אונס על מי הים האדריאתי. עוצמת המפגש עם המים העיפה את ד׳אנונציו מהמטוס. הוא נחבט בראשו ואיבד כמעט לחלוטין את כושר ראייתו. כדי להקל את כאביו החל ד׳אנונציו ליטול כמויות אדירות של משככים, ולמעשה הוא התמכר אליהם עד יום מותו. כמו כן, הוא נהג לעטות רטייה לעינו השמאלית, וכדי לא להתעוור לחלוטין רופאיו המליצו לו בחום ןלהימנע מחשיפת יתר לאור, המלצה שהפכה את ד׳אנונציו עצמו לפוטופוב, אדם החושש ממקומות מוארים יתר על המידה׳. ׳גם אתם, אם יורשה לי, קצת סובלים פה מפוטופוביה עם האיסור הזה שלכם לצלם שום דבר בבית הזה׳, אמרתי. ׳אני מבקשת, אם תוכל להימנע מהערות נוספות מהסוג הזה׳, ביקשה פרנצ׳סקה והמשיכה בהסבר שלה על הפריטים בחדר. ׳פסנתר הסטיינווי שאתם רואים כאן שייך היה לבעליה הקודמים של האחוזה, ההיסטוריון הגרמני הנרי תוֹד, שהיה נשוי לדניאלה סֵנְטָה פון בילוב, נכדתו של פרנץ ליסט ובתו החורגת של ריכארד ואגנר. ד׳אנונציו, חובב מוסיקה מושבע, אומנם התגאה בייחוסו של הפסנתר, אבל באחזקתו בעיקר מעשה פטריוטי של החרמת רכוש גרמני לטובת העם האיטלקי. כשם שיצא לפשיטות האוויריות שלו כדי להשיב את השטחים שנגזלו ממולדתו האהובה, כך ביקש ד׳אנונציו להשיב את יצירות האומנות האיטלקיות המפוזרות ברחבי אירופה. ב־1911 למשל נגנבה המונה ליזה ממוזיאון הלובר בפריז על ידי איטלקי ושמו פירוג׳ה, אך הוא נתפס כעבור שנתיים עם הציור בפירנצה. במסגרת החקירה המשטרתית נעצרו הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר הצרפתי גיום אפולינאר כחשודים בגניבה, אבל הם שוחררו במהרה מחוסר ראיות. במקביל לכך נפוצה שמועה על כך שאותו פירוג׳ה מסר את הציור לד׳אנונציו כדי שזה יחביא אותה עבורו. למרות שהיה מדובר בשמועה חסרת שחר שאין שום ראייה שתאשר אותה, ביכר ד׳אנונציו לשוב ולאשר אותה בקרב חוג מכריו ולביוגרפים שלו, ולו רק כדי לקשור עצמו למה שהוא זיהה כמעשה פטריוטי של השבת אוצרות האומנות האיטלקית לעם האיטלקי׳. אהבתי את הסיפור, אך התחלתי להרגיש סחרחורת מטורפת. ׳אדוני, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה לא נראה טוב׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳אני ממש־ממש בסדר. בבקשה, תמשיכי׳. ׳אני פשוט פוחדת. נראה כאילו אתה עומד להתעלף׳. ׳לא, לא, לא, אני בסדר׳, אמרתי וחילצתי חיוך. ׳זו רק מכה קטנה. אני מבקש שתמשיכי. שילמתי על הסיור הזה׳. ׳כרצונך׳, אמרה פרנצ׳סקה ושוב כחכחה. ׳אז כפי שציינתי כעת, לכל אורך חייו טרח ד׳אנונציו לקשור את דמותו בשמועות, שערוריות וסיפורים פנטסטיים כדי לאפוף את דמותו בהילה מיתית. בגיל שש עשרה פרסם גבריאלה הצעיר את ספר השירה הראשון שלו, כמה חודשים לפני שנסע לרומא כדי לנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא שלח לכמה מערכות עיתונים ידיעה בדבר משורר צעיר ומבטיח בשם גבריאלה ד׳אנונציו, שנפל מסוס ומת בטרם עת. הידיעה התפרסמה בכל רחבי איטליה, וקהל רב של אושיות תרבות וחובבי שירה התאבלו על מותו הטרגי של הגאון הצעיר. אלא שכעבור מספר חודשים, כאשר רגלו של ד׳אנונציו דרכה ברומא, ההמון יצא מגדרו נוכח השב מן המתים, העיתונים פרסמו הודעות התנצלות על הידיעות הכוזבות, וד׳אנונציו הפך בן לילה לכוכב העולה בשמי השירה האיטלקית החדשה. והנה, ממש כאן, על אדן החלון של חדר המוזיקה התרחשה עוד אחת מהתעלומות הגדולות המיוחסות לד׳אנונציו, שגם אותה ניצל למען יצירת המיתוס של דמותו. כפי שציינתי בתחילת סיורנו, באביב 1922, חודשים ספורים לפני השתלטותה של המפלגה הפאשיסטית על מוסדות המדינה, ביקש בניטו מוסוליני, הדוצ׳ה לעתיד, להיפגש ביחידות עם ד׳אנונציו בוויטוריאלה. מוסוליני רצה את תמיכתו האקטיבית של גיבור העם האיטלקי, הן בכתיבה אוהדת עליו לעיתונים והן בנשיאת נאומי המרפסת המחשמלים שלו, שבהם התפרסם לכל אורך חייו. אלא שד׳אנונציו לא שש לתמוך בדיקטטור המסוכן, שחטא לדעתו בהבנת הרוח הפאשיסטית, שהוא עצמו נחשב לבכיר מבשריה. מוסוליני חשש שד׳אנונציו יערים עליו קשיים בדרך אל הכתר, ולכן באוגוסט אותה השנה הוא שלח אליו, מסיבות לא לגמרי ברורות, את אלדו פִינְצִי, חברו לנשק של ד׳אנונציו בעבר ואחד מבכירי המפלגה הפאשיסטית באותה התקופה. פינצי הוזמן להשתתף בערב שערך ד׳אנונציו בחדר המוזיקה. לואיזה בַּאקָארֵה, הפנסתרנית המפורסמת והמאהבת של גבריאלה, ניגנה על הפסנתר, בעוד שד׳אנונציו, לבוש בפיג׳מה ובנעלי בית, ישב והתגופף עם אחותה יולאנדה על אדן החלון. ואז באה הנפילה. ד׳אנונציו נחת על רחבת האבן וריסק את גולגולתו. בעוד הוא נמצא בתרדמת, חרושת שמועות מתחילה להיווצר סביב המקרה: מתנגדי התנועה הפאשיסטית מדברים על ניסיון לחיסול פוליטי מצד פינצי, שלאו דווקא היה הדוחף, אלא קשר קשר עם אותה יולאנדה. ד׳אנונציו עצמו טען באחד היומנים שלו שזה היה ניסיון התאבדות מצידו. הביוגרפים של ד׳אנונציו הציעו אפשרות של אובדן שיווי משקל, שכן ד׳אנונציו צרך באותה תקופה מינוני ענק של קוקאין וסמי הזיה. ואילו בתו ובנו של ד׳אנונציו האשימו דווקא את האחיות באקארה בניסיון לרצוח את אביהם. ד׳אנונציו רתח בגין ההאשמה הזו ובעקבותיה אסר עליהם להיכנס לאחוזתו לצמיתות. אלא שד׳אנונציו, כמנהגו, ניצל את חרושת השמועות שנוצרה סביבו כדי להוסיף עוד נופך מיתי לדמותו המסתורית. הוא כינה את נפילתו בתואר ״מעוף מלאך השרת״ ותיאר אותה כאירוע ניסי שבגינו קם לתחייה וחווה התגלות אלוהית… אדוני, אתה בסדר?׳ ׳אני צריך לשבת׳, אמרתי למדריכה. ׳אני עומד להתעל…׳ * הדבר הבא שאני זוכר זה את השדיים העצומים של פרנצ׳סקה בפרצוף שלי, בעוד היא גוהרת מעלי ודופקת לי סטירות אדירות בלחיים. ׳האמבולנס בדרך׳, הודיעה לי פרנצ׳סקה. ׳מה אמבולנס?׳ התרגזתי. ׳אני לא צריך אמבולנס׳. ׳התעלפת עכשיו ונחבטת עם הראש ברצפה, אדוני. היית מחוסר הכרה לכמה דקות טובות׳. ׳אני מתעלף הרבה. אני לא צריך אמבולנס׳, אמרתי וניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי להזיז את הגוף. ׳אתה כולך מדמם, אדוני׳. ׳אז תביאו לי תחבושת. אני לא צריך אמבולנס׳. ׳לצערי, הוא כבר בדרך׳. ׳נו, אז תבטלו אותו. אני רוצה להמשיך בסיור׳. ׳זה בלתי אפשרי כרגע׳, חייכה פרנצ׳סקה. ׳אבל אני מבטיחה שאם תבוא שוב אעביר לך סיור ארוך ומפורט׳. ׳באמת?׳ שאלתי. ׳מבטיחה׳, חזרה ואמרה. ׳זה היה ממש מרתק כל מה שסיפרת. ממש לא ציפיתי שזה יעניין אותי כל כך׳. ׳כן, ד׳אנונציו הוא ממש דמות גדולה מהחיים׳. ׳וואו, לא היה לי מושג. תמיד חשבתי שהוא סתם היה פאשיסט׳. ׳בשום פנים ואופן לא סתם פאשיסט׳, אמרה פרנצ׳סקה ׳מדובר בגאון אמיתי שראוי להכתירו כראשון הסלבריטאים ומעצבי דעת הקהל בעידן המודרני. למעשה, ד׳אנונציו המציא את נאומי המרפסות, שלימים יהפכו לסמל סטטוס של הדיקטטורים באירופה. הוא הבין לעומק בפסיכולוגיית המונים. הוא ידע שאין דבר שההמון יסרב להאמין לו אם רק תעטוף לו אותו בקצת הירואיקה מיתולוגית. כי הרי האמת העירומה לא מעניינת את ההמון; ההמון צמא לספקטלים׳. ׳את כל כך חכמה׳, אמרתי כשסיימה לדבר. היא הביטה בי בעיניים דואגות ואז הספיגה לי את המצח המדמם בסווטשרט שלי. ׳יש לך פה מישהו באיטליה?׳ שאלה. ׳משפחה? חברים? מישהו שאתה מכיר?׳ ׳לא, אני פה לבד. אני במין חופשת עבודה כזו׳, עניתי. פרנצ׳סקה הסיטה רגע את מבטה הצידה, ואחרי ששקלה משהו במוחה שבה והביטה בי. ׳ אלווה אותך לבית החולים, אם זה בסדר׳, אמרה. ׳אין צורך, באמת. אני בסדר׳. ׳אבל אני רוצה. אני מרגישה שכל מה שקרה פה היה קצת באשמתי׳. ׳באשמתך?! מה באשמתך?׳ ׳שנתקעת עם הראש במשקוף׳. ׳מה קרה לך?! איך זו אשמתך? אני הייתי צריך להרים את הראש מהפלאפון׳. ׳זה לא ממש מדויק׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳על פי נהלי ההדרכה אני מחויבת להזהיר את כל הקבוצות שלי מהאֲרְכִיטְרָאב הנמוך׳. ׳מהמה?׳ שאלתי כי לא הכרתי את המילה. ׳מהמשקוף הנמוך של הדלת׳, הסבירה פרנצ׳סקה. ׳אבל מה זו המילה שאמרת?׳ ׳ארכיטראב…זה השם היווני׳. ׳בחיים לא שמעתי את המושג הזה׳. ׳לא חשוב עכשיו׳, אמרה. ׳אם זה בסדר מצידך, ארצה להתלוות אליך לבית החולים׳. ׳אם את רוצה, אז בסדר׳, אמרתי. ׳אבל בבקשה תסיימי רגע את מה שאמרת קודם על זה שהרגשת אשמה׳. ׳אמרתי שבתור המדריכה של הסיור אני מחויבת תמיד להזהיר את כל הקבוצות שלי לפני המעבר הנמוך לחדר המוזיקה, אבל משום מה לא עשיתי את זה איתך. אולי בגלל שהרגזת אותי כל כך בתחילת הסיור, ועכשיו אני מרגישה אשמה שזה בעצם בגללי שנפצעת ככה׳. ׳וואו, תקשיבי, פרנצ׳סקה, הסירי מליבך כל פיסת אשמה, אני הייתי תקוע עם הראש בתוך הפלאפון. זה לגמרי באשמתי, ואם את מרגישה צורך ללוות אותי כי את מרגישה איזושהי אשמה כלפיי, אז בבקשה אל…׳. ׳אז לא, לא רק בגלל זה אני רוצה ללוות אותך׳, אמרה פרנצ׳סקה ותלתה את שערה מעל אוזנה. הרגשתי שזה היה הקיו שלי לנשק אותה וניסיתי להרים את עצמי מהרצפה, אבל לא הצלחתי להזיז שום דבר. ׳אני לא מצליח להזיז את הגוף׳, אמרתי. ׳הכול יהיה בסדר׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳תישאר לשכב ותירגע. תכף יבוא האמבולנס׳. ׳עד שהוא יבוא׳, אמרתי, ׳בבקשה ספרי לי עוד סיפורים על ד׳אנונציו. זה מעניין כל כך׳. ׳אני אשמח׳, אמרה פרנצ׳סקה והתחילה לספר: ׳ראיתי שאתה הכי אוהב את האנקדוטות המוזרות והפורנוגרפיות. אז למשל הספר האהוב ביותר על ד׳אנונציו היה ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה, וכדי שיוכל לקרוא אותו בימי הקיץ החמים דאג ד׳אנונציו שייצרו עבורו עותק מגומי של הקומדיה, שאותו היה יכול לקרוא תחת מי המזרקה.׳ ׳וואו׳, אמרתי וביקשתי עוד. ׳עוד?׳ חייכה פרנצ׳סקה כשראתה את החובשים עם האלונקה צועדים לכיווננו. ׳ישנה שמועה שמעולם לא אומתה בנוגע לד׳אנונציו, והיא שהלה הסיר שתיים מצלעותיו כדי שיוכל למצוץ לעצמו.׳ ׳שלום אדוני׳, פנה אלי החובש האחד בעוד השני החל חובש את ראשי בתחבושת. ׳איך אתה מרגיש?׳ ׳אני בסדר׳, אמרתי, ׳אבל אני לא מצליח ממש לזוז׳. החובש ביקש שאעקוב אחרי האצבע שלו בזמן שהוא הזיז לי אותה מול הפנים, ואז ביקש ממני לנסות להזיז את האצבעות בידיים וברגליים. כשלא הצלחתי, הוא צבט לי את השריר בכתף ושאל אם זה כואב, אבל לא הרגשתי כלום. הבנתי מהמבטים שמשהו חמור קרה. הם העלו אותי על האלונקה והחלו לשאת אותי בין חדרי האחוזה לכיוון היציאה. עם דמעות בעיניים החזיקה לי פרנצ׳סקה את היד ולחשה לי שהכול יהיה בסדר. בבטן האמבולנס היא ליטפה את פניי והחלה לבכות. ׳אל תבכי, פרנצ׳סקה׳, אמרתי. ׳הכול יהיה בסדר׳. ׳נכון׳, אמרה פרנצ׳סקה ומחתה את הדמעות בחיוך. ׳לאיזה בית חולים אנחנו נוסעים, בעצם?׳ שאלתי. ׳אנחנו נוסעים להוספיטאלה סיבילה די סאלו, לא?׳ שאלה פרנצ׳סקה את החובש. ׳סִי׳, אמר החובש. ׳לבית חולים בסאלו׳, עדכנה אותי פרנצ׳סקה. ׳רק שלא יגישו שם קקי בסכין ובמזלג׳, אמרתי. ׳מה?׳ שאלה פרנצ׳סקה וליטפה אותי בחיוך. ׳אני אומר שאני מקווה שלא מגישים שם קקי בסכין ובמזלג׳ חזרתי ואמרתי. ׳הכול יהיה בסדר. עכשיו תנוח׳, אמרה. ׳אני מתכוון כמו בסרט של פאזוליני כאילו׳, אמרתי. ׳ששש…׳ היסתה אותי פרנצ׳סקה והניחה לי יד על הפה. ׳הכול יהיה בסדר׳. לקריאה מההתחלה על מסעותיו של דורון המבורגר באיטליה

זה לא הביקור הראשון שלי בגַּארְדָלֶנְד. לפני כמה שנים באתי לפה עם האחים שלי, עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, והיה לנו לא פחות ממדהים. בהתחלה היינו ציניים. חשבנו מה לנו וללונה פארקים מלבד להיגרר עם הילדים ממתקן למתקן ולקנות להם ג׳אנק פוד. אבל סבא וסבתא, ההורים שלנו, החליטו להפתיע אותנו, הילדים שלהם, וקנו לחמשתנו צמידי כניסה אקספרס לכל המתקנים. ׳לכו ותיהנו׳, הם הודיעו לנו. ׳אנחנו נשמור על הילדים׳. לא שאלנו יותר מדי שאלות והתחלנו לרוץ אל רכבת ההרים הראשונה שראינו. אחיי הם קבוצה מלוכדת מאוד, ואילו אני, הקטן, ניסיתי להימלט כל חיי מהמלכוד המשפחתי הזה שלהם. אבל כשעלינו יחד על הקרונות וצרחנו יחד אל השמיים והתלהבנו יחד ׳בואו שוב בואו שוב׳ כשירדנו, חזרתי לחוש כלפיהם איזו אחווה שכבר מזמן שכחתי. כל הכעסים, כל התסכולים וכל הפניות העורף שתמיד הרגשתי בנוכחותם, נעלמו כלא היו. ירדנו ועלינו על ״תהום הנשייה״, שוב ושוב ושוב, שכחנו לרגע את ההורות, את המתחים ואת המשקעים שבינינו ולא רצינו שהכיף הזה ייגמר. והנה, אחרי עשור בערך, בתום נסיעה ארוכה ומפרכת, התרגשתי לחזור חזרה אל אותו הפארק. מחוץ לאוטו השמיים התכילו, הציפורים צייצו ולא היה בכלל תור לחנייה. ׳צהריים נפלאים לך׳, בירכתי את נערת החניון החיננית. ׳זה חמישה יורו, בבקשה׳, השיבה ללא גינונים מיותרים. בעוד אני מפשפש בכיסיי אחרי חמישייה, הרגשתי את מבטה הרחום נח עליי, והיה לי ברור שהיא תוהה בינה לבין עצמה מה מחפש באמצע היום גבר לא בלתי נאה לבדו בפארק השעשועים גארדאלנד. ׳אני לא פה מהסיבה שאת חושבת, אגב׳, אמרתי לנערת החניון כשהגשתי לה את השטר. ׳סליחה?׳ עשתה עצמה כאילו לא שמעה אותי. ׳אני אומר שאני לא פה מהסיבה שאת אולי חושבת שאני פה׳, חזרתי ואמרתי. ׳אני לא חושבת שום דבר׳. ׳לא שאלת את עצמך מה מחפש גבר לבדו באמצע היום בלונה פארק?׳ שאלתי תוך שאני משמיט את עובדת היותי לא בלתי נאה, שלא תחשוב שאני מרמז על איזה עניין שביני לבינה. ׳זה שלך׳, אמרה נערת החניון והגישה לי עם הקבלה עלון מבצעים והפעלות של הפארק. ׳שלחו אותי לפה בתור עיתונאי כדי שאכתוב ביקורת תיירות על הפארק, אבל אני בכלל סופר במקצועי׳, אמרתי. ׳אני שמחה מאוד בשבילך׳, אמרה והרימה בלחיצת כפתור את מוט החנייה. ׳תודה רבה לך׳, אמרתי ונכנסתי לחניון. מצאתי חנייה מעולה תוך שנייה ולקחתי לעצמי כמה רגעים באוטו בשביל לעיין בעלון. בין מודעה על הרקדה במתחם הטרופי לבין מודעה על קרקס תוכים, ראיתי שיש שובר למסעדת ״טראטוריית קפטן הוק״, שמקנה ברד חינם למי שמציג אותו בקופה, אז קיפלתי את העלון לארבע, הכנסתי אותו לכיס ויצאתי מהאוטו. בדרך אל שער הכניסה הבחנתי שאני היחיד שעושה את דרכי לכיוון הפארק, בעוד כולם עושים את דרכם החוצה. בין ההמון היוצאים שכבר סיים לכייף הבחנתי במשפחה ישראלית צעירה וממהרת. האבא חנק בובת בוב ספוג ענקית בימינו ובשמאלו דחף את עגלת תאומיו, שישבו בה ושתו ברד בצבעי הקשת. ׳מעייני, תתחילו שם לפתוח צעדים. אנחנו ניתקע בפקקים!׳ הסתובב האבא וצעק אל אשתו. מעייני, שנוסף על הילדה המעולפת משינה שנשאה על אמותיה גם החזיקה עוד שתי כוסות ברד מקושתות צעקה: ׳חיים, אני לא יכולה, אני אומרת לך. יישפך לי הברד על הילדה׳. ומתוך הזדהות עם השעבוד הזה לילדים, ליבי קצת יצא אליהם. אחרי שחלפתי על פני המזרקה המרשימה שבמרכזה ניצב פסלו המוזהב של הדרקון פְּרֶצֶמוֹלוֹ, מייסד הפארק. נעמדתי בלי שום תור מול הכרטיסן שבמסוף הכניסה. הוא לבש חליפה שחורה וחבש כובע צילינדר עם פרצמולו עליו. הגשתי לו בחיוך את הכרטיס שלי ושאלתי אם אפשר אולי לשאול אותו שאלה. ׳בבקשה׳, אמר הכרטיסן וקירב את אקדח הסריקה לברקוד שעל הכרטיס. ׳איך זה שאין בכלל תורים בכניסה?׳ שאלתי. ׳הפארק נסגר בחמש׳, אמר הכרטיסן והגיש לי את הכרטיס הסרוק. ׳בחמש?!׳ נרעשתי. ׳זה בעוד שעה וחצי!׳ ׳אפילו פחות׳, אמר הכרטיסן וענד צמיד לבן על אמתי. ׳אבל קניתי עכשיו כרטיס לכל היום׳, טענתי בפיו. ׳הכרטיס שלך הוא באמת לכל היום, אבל הפארק נסגר בחמש׳, אמר. ׳אז מה אני אמור לעשות עכשיו?׳ שאלתי. הכרטיסן קימץ שפתיים ותקע בי מבט של ״אין לי מושג״. ׳אז אני רוצה החזר על הכרטיס. אין לי עניין להיכנס לשעה וחצי. אני לא אספיק כלום׳, אמרתי. ׳צר לי אדוני, אבל אין החזרים על כרטיסים שנסרקו׳, אמר הכרטיסן. ׳אתה רציני איתי עכשיו?!׳ שאלתי בעצבים. ׳לא יכולת לעדכן אותי בפרט הזה לפני שסרקת לי את הכרטיס?׳ ׳אתה שאלת אחרי שכבר סרקתי׳, ענה הכרטיסן. ׳ולא חשבת אולי להודיע לי לפני הסריקה שהפארק נסגר בחמש?׳ ׳הנחתי שאתה יודע את זה׳. ׳למה הנחת שאני יודע את זה? מאיפה אני צריך לדעת את זה?׳ ׳זה כתוב לך על הכרטיס למשל׳, אמר והצביע לי על המקום שבו הפרט הזה באמת מופיע. ׳אז למה בכל זאת טרחת לספר לי שהפארק נסגר בחמש אם הנחת שאני יודע את זה?׳ שאלתי. ׳אלו ההנחיות שאני מקבל. אנשים לפעמים מתבלבלים עם הזמנים, אז ליתר ביטחון מזכירים להם׳, הסביר. ׳טוב, תקשיב, אני מבקש שתמצאו לי פתרון לסיפור הזה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו כולה לשעה וחצי או כמה שלא נשאר לי. מה השעה בכלל?׳ שאלתי. ׳שלוש ארבעים ושמונה׳, הציץ הכרטיסן בשעונו. ׳לא, זו בדיחה. נו, תמצאו לי פתרון׳, דרשתי. ׳אני מצטער, אבל כאמור, אחרי שהכרטיס נסרק אין לי שום יכולת להחליף או לבטל או להחזיר לך כסף עליו׳, אמר הכרטיסן. ׳כן, אבל אתה מבין את המצב שלי, נכון? לא באתי לפה בשביל לקנות ברד וללכת. באתי ליהנות, לעשות כיף׳, אמרתי. ׳צר לי אדוני, אלו הנהלים׳, אמר. ׳תקשיב, אני הגעתי לפה במיוחד מגרמניה בשביל לעשות כתבה על הפארק. אתם לא רוצים שאני אכתוב על הביזיון הזה, נכון?׳ אמרתי. ׳מבחינתי תכתוב מה שתרצה. אלו הנהלים של הפארק, אדוני. אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר׳, אמר. ׳אז אני רוצה לדבר עם האחראי פה. זה פשוט לא הגיוני׳, אמרתי. ׳אני האחראי פה׳, הודיע לי הוא. ׳נו, אז בתור האחראי פה אתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון?׳ רתחתי. ׳כפי שכבר ציינתי, אדוני, אחרי שהכרטיס נסרק אין לי אפשרות לעשות שום דבר׳, אמר. ׳כן, כן, כן, הבנתי את זה, אמרת לי את זה כבר שבע עשרה פעם, הבנתי, אתם חזקים בנהלים פה. אבל הסברתי לך את המצב שלי, אז למה אתה לא מנסה לעזור לי? אתה מבין שלא הייתי נכנס לפארק המזוין הזה אם הייתי יודע שהוא נסגר בעוד שעה ורבע?!׳ הרמתי עכשיו את קולי. לנוכח פליטת ה׳מזוין׳ שלי הישיר אלי לפתע הכרטיסן מבט מזרה אימה. ׳אתה הגעת בסוף היום, אדוני׳, סינן הכרטיסן. ׳נסעתי עכשיו שלוש שעות באוטו בשביל להגיע לפה׳, אמרתי. ׳אז מה אתה אומר לי שהגעתי בסוף היום?׳ ׳זו לא צריכה להיות הבעיה של הפארק, האופן שבו אתה מכלכל את זמנך׳, אמר הכרטיסן. ׳הבנתי אותך. אתה יודע מה כן הבעיה של הפארק הזה? הבעיה של הפארק הזה, היא שזה פארק של נוכלים, זאת הבעיה שלו׳, אמרתי. ׳נוכלים?׳ מצמץ הכרטיסן את עיניו כמסמן שהמילה לא מוכרת לו. ׳גנבים, רמאים, רודפי בצע׳, פירטתי באנגלית את כל המילים הנרדפות שהכרתי. ׳אדוני, אני מבקש ממך להירגע לפני שאקרא לאיש ביטחון׳, איים עלי הכרטיסן. ׳אתה יודע מי אהב נהלים ולא הסכים לכופף אותם, לא משנה מה?׳ שאלתי אותו. ׳אדוני, תחליט בבקשה עכשיו אם אתה נכנס או יוצא, כי אתה תוקע לי את התור׳, אמר הכרטיסן. רק באותו הרגע הבחנתי שמאחוריי עמדו זוג זקנים גרמניים עם פני מרשמלו ושיער צמר גפן מתוק. ׳אתם יודעים שהפארק נסגר בעוד שעה וקצת׳ עדכנתי את הגרמנים בגרמנית. ׳אנחנו יודעים׳, אמרו בחיוך. ׳ובכל זאת אתם נכנסים?׳ שאלתי. ׳קנינו את הכרטיסים מראש, אבל לצערנו הגענו מאוחר׳, אמר הזקן בהשלמה מחויכת. אז השלמתי גם אני בחיוך, עברתי את המסוף והודיתי לכרטיסן ב׳תודה רבה לך׳. ׳בבקשה׳, אמר הכרטיסן ומשך באצילות בכובע הצילינדר שלו. רציתי רכבת הרים, אז התחלתי לרוץ באמוק אל אמצע הפארק, בתקווה שמתישהו תתגלה בפניי איזו מסילה אימתנית באופק, אבל המסילה היחידה שנתקלתי בה הייתה מסילת רכבת הזאטוטים המטומטמת שכמעט דרסה אותי כשחציתי את השער הסגור שלה. רצתי לכיוון המערב הפרוע, חלפתי על פני בית מרזח שבחזיתו התנודדו בובות בד של אינדיאנים על עמוד תלייה, חלפתי על פני פלג מלאכותי שבו טלטלו בובות קאובויים מכניות כברות עגולות בחיפוש אחרי זהב, חלפתי על פני מתקן הרודיאו שהפעילה אישה אמיתית בלבוש יצאני מסורתי והקפיצה נערים חרמנים על שור פלסטיק ענק, ואז, מתוך המישור הקליפורני ראיתי לראשונה, על רקע גוש ענני סערה אפורים, את רכבת ההרים שלי. חמש דקות של ספרינט אדיר הביאו אותי אל רכבת ה״אוֹבְּלִיוִיוֹן: דה בלאק הול״, או בעברית: ״תהום הנשייה: החור השחור״. אף פעם לא היה לי באמת מושג מהי ה״נשייה״ אבל הצירוף של המילה ״נשייה״ עם המילה ״תהום״ גרמה לי תמיד לחשוב על אותה תהום נשית שממנה יצאנו כולנו. שני גרמי מדרגות הובילו לראש הרכבת, הגרם האחד לתור הרגיל והגרם השני לתור האקספרס. מכיוון שהייתה לי רק שעה לא ניצבה בפני בכלל שאלה. התלפפתי בריצה במעלה סליל המדרגות עד שהגעתי למסוף. עמדתי שם כמעט לבד, בעוד שבדלת שמולי עמד המון האדם שהמתין בתור הרגיל. נערים מחוצ׳קנים ונערות בחצאיות קצרצרות שטרם הפנימו שלא נהוג לסדר את התחתונים בפומבי מילאו את קרון הרכבת. ראיתי שנותרו עוד כמה כיסאות פנויים בשורה הראשונה, אז קראתי לאחראי המתקן ושאלתי: ׳איך אני נכנס? אני רוצה להיכנס׳. אחראי המתקן, שעסק בלקצוב את נוסעי הקרון, הפנה אלי מבט ולא אמר דבר. ׳האלו, אני רוצה להיכנס!׳ צעקתי. ׳אתה בתור של האקספרס׳, סינן לעברי האחראי. ׳נו, אני רוצה להיכנס מהר׳. ׳אבל יש לך צמיד אקספרס?׳ ׳יש לי את הצמיד הזה׳, אמרתי והראיתי לו את הצמיד הצהוב. ׳זה צמיד רגיל׳, אמר באדישות. ׳אז מה אני עושה בשביל להיכנס?׳ שאלתי. ׳אתה יורד במדרגות ומחכה בתור הרגיל׳, אמר. ׳אין סיכוי. עכשיו הגעתי לפארק. יש לי שעה, אז אני לא הולך לחכות עכשיו את כל השעה בתור כמו פראייר׳, אמרתי. ׳אז תקנה לך צמיד אקספרס׳, אמר. ׳איפה אני עושה את זה?׳ שאלתי. ׳באחת מעמדות המודיעין׳, אמר. ׳ואיפה נמצאות עמדות המודיעין?׳ שאלתי. ׳הכי קרובה לפה היא בכניסה לפארק׳, אמר האחראי וניגש לעמדת הבקרה ללחוץ על הכפתור. ׳אני לא מאמין׳, אמרתי והתחלתי שועט מטה במדרגות ורץ חזרה לכיוון הכניסה. ניגשתי אל הכרטיסן עם כובע הצילינדר ודפקתי לו על הגב. ׳אם ידעת שאני בין כה וכה קצר בזמן, למה לא הצעת לי להחליף מראש את הצמיד הרגיל לצמיד אקספרס?׳ שאלתי. ׳מה הבעיה, אדוני?׳ שאל הכרטיסן, שעשה עצמו כאילו אין לו מושג מי אני. ׳הבעיה היא ששוב, אתה ידעת שיש לי רק שעה ולא הצעת לי להחליף את הצמיד הרגיל בצמיד אקספרס׳, אמרתי. ׳לא ניתן להחליף צמיד רגיל לצמיד אקספרס, אלא רק לקנות חדש׳, הסביר הכרטיסן. ׳זה לא משנה כרגע אם אפשר או אי אפשר, העניין הוא שלי לא היה מושג על האפשרות הזו, ומשום מה אתה לא חשבת אפילו להציע לי אותה׳, אמרתי. ׳אדוני, כשרכשת את הכרטיסים באתר שלנו, ניתנה לך האפשרות לרכוש כרטיס רגיל או כרטיס אקספרס. אני מצטער שלא קנית את כרטיס האקספרס, אבל הייתה לך האפשרות׳, הסביר הכרטיסן. ׳אבל כשהזמנתי את הכרטיס באתר לא ידעתי שאגיע שעה ורבע לפני שהפארק נסגר. אתה מבין את זה, נכון?׳ רתחתי מעצבים. ׳אם היית מסתכל באתר בשעות הפתיחה של הפארק, היית יכול לראות שהפארק נסגר בכל יום שישי בחמש׳, אמר. ׳על הכול יש לך תשובה׳. ׳אני עונה לך על השאלות׳. ׳טוב, תקשיב, בוא נעזוב את זה עכשיו כי חבל לי על הזמן. אתה יכול להחליף לי עכשיו את הצמיד לצמיד אקספרס?׳ ׳ראשית, כפי שהסברתי לך קודם, אין אפשרות להחליף צמיד רגיל בצמיד אקספרס אלא רק לקנות צמיד חדש. שנית, אני רק הכרטיסן. אין לי סמכות למכור לך צמיד חדש׳, אמר. ׳אבל אמרו לי ב״תהום הנשייה״ לגשת למודיעין׳. ׳אבל פה זה לא המודיעין׳. ׳אז למה האחראי של ה״אובליוויון״ אמר לי שהמודיעין זה בכניסה?׳ ׳זה באמת לא רחוק מכאן, אבל זה לא אצלי. אני לא מודיעין׳, אמר הכרטיסן. ׳אז איפה המודיעין?׳ שאלתי. ׳יש עליך את המפה של הפארק?׳ ׳לא׳, עניתי. ׳לא חילקתי לך קודם את המפה של הפארק?׳ נבהל מעט הכרטיסן. ׳לא, אתה לא חילקת לי׳, הוכחתי אותו בכעס. ׳אני מאוד מאוד מצטער׳, אמר הכרטיסן והסתכל סביב כמו להשגיח שאף אחד מהממונים לא קלט את הפשלה המנהלית שלו. כשהבחין שהשטח נקי, לקח מפת פארק ופרס אותה מולי. הוא הוציא עט מכיס מקטורנו והחל לסמן על מפת המטמון האינפנטילית איפה המודיעין. ׳אנחנו פה׳, הקיף את הכניסה בעיגול ואז הקיף עוד עיגול ואמר: ׳ואתה צריך להגיע לפה׳ ׳לא אמרת שזה בכניסה?! זה נראה כאילו זה בצד השני של הפארק׳ שאלתי. ׳זה קצת רחוק באמת׳, אמר האחראי כששרטט את הקו המפותל בין הנקודות. ׳אבל מבחינת הפארק זה עדיין נחשב חלק ממתחם הכניסה׳. ׳אתם משהו מיוחד פה׳, אמרתי והתחלתי לרוץ בעקבות המפה. פניתי שמאלה בממותה הענקית, עקפתי את העיר אסורה של קונג־פו פנדה, ונאלצתי להבקיע את התור הענקי של הפילפילונים המעופפים, אלא שבשלב מסוים קלטתי שאין לי מושג איפה אני. במנוחה קצרה להסדרת הנשימה הבחנתי בעובדת ניקיון שעישנה סיגריה עם חברתה מלכת הלבבות, וניגשתי לבדוק אם הן יודעות במקרה איפה המודיעין. ׳פה׳, אמרה מלכת הלבבות. ׳מה פירוש פה?׳ שאלתי. ׳היא המודיעין׳, אמרה מלכת הלבבות והצביעה על מי שחשבתי שהיא עובדת הניקיון. ׳איך אני יכולה לעזור?׳ שאלה אותי מודיעין ופלטה עשן מבין שפתיה. ׳אמרו לי שאני יכול להחליף במודיעין את הצמיד שלי בצמיד אקספרס׳, הסברתי. ׳לא להחליף, רק לקנות חדש׳, אמרה מודיעין בנועם מכני. ׳כן, כן, הבנתי, לקנות צמיד חדש, לא להחליף, לקנות׳, אמרתי. ׳אין בעיה, אני אמכור לך צמיד. אני רק מסיימת את הפסקת הסיגריה שלי ועוזרת לך בסדר?׳ שאלה. ׳תקשיבי׳, התחננתי, ׳אני ממש ממהר. לא הספקתי עדיין לעלות על שום מתקן, כלום. הגעתי לפני חצי שעה ועדיין לא עליתי על מתקן אחד. פליז, תעזרי לי׳. מודיעין פזלה במיאוס אל מלכת הלבבות, מילאה פיה עשן ואז השליכה את הסיגריה והתחילה צועדת לעמדה שלה. ׳אני מצטער׳, אמרתי וצעדתי מאחוריה. מודיעין נכנסה בדלת, הופיעה מאחורי הדלפק והודיעה: ׳אז זה שישים יורו׳. ׳זה שישים יורו?!׳ שאלתי בתדהמה. ׳כן׳, אמרה באדישות. ׳תקשיבי, אתם פשוט מטורפים׳, נפלטה ממני צעקה. ׳הנהלים והמחירים שלכם, כאילו אני לא מבין. הסברתי פה לכמה עובדים של הפארק שאני מקרה מיוחד, שהייתה איזושהי אי־הבנה ואם אפשר איכשהו לעזור לי, אבל אף אחד לא מעוניין פה לזוז סנטימטר מהנהלים הדפוקים של המקום הזה. אני משתגע כבר. למה שאשלם עכשיו שישים יורו על צמיד חדש אם הפארק נסגר בעוד פחות משעה?׳ ׳אמרת שאתה רוצה לקנות צמיד אקספרס, אז צמיד אקספרס עולה שישים יורו׳, הסבירה. ׳כן, אבל את מבינה שזה לא הגיוני, נכון?׳ שאלתי. ׳האמת שלא. אני לא יודעת מה המקרה שלך. ביקשת ממני צמיד אקספרס, אז בסך הכול נקבתי במחיר׳, אמרה. זיהיתי נימה של אנושיות בקולה של מודיעין, אז החלטתי לספר לה בקיצור את הסיפור שלי מתוך תקווה שנוכח האיוולת אולי תוכל לפעול לפנים משורת הדין ולהמיר לי את הצמיד הרגיל בצמיד אקספרס עבור הפרש הסכומים ביניהם. אלא שבסוף הסיפור שלי מודיעין רק החמיצה פנים ואמרה: ׳אני מצטערת מאוד, אבל אין לי סמכות לעשות דבר כזה. זה בניגוד לנוהלי הפארק׳. בזמן שהוצאתי שישים יורו מהכיס, תהיתי למה היא נתנה לי עכשיו לשטוח את כל הסיפור האווילי שלי אם מראש ידעה שאין לה סמכות לעשות כלום בנידון. ׳את יודעת על מי אומרים שהם אוהבים לעבוד כמו רובוטים ולא מוכנים לכופף את הנהלים, לא משנה מה?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענתה מודיעין. ׳יופי׳, אמרתי בזמן שגזרה לי את הצמיד הישן וענדה לי במקומו את צמיד האקספרס. פצחתי בריצת אמוק חזרה ל״תהום הנשייה״. רוח קרה החלה נושבת על פניי כשחלפתי על פני ערי המסכנות של מצרים וגשם דוקרני החל ממטיר סמוך למקדשו של רעמסס השני. מעבר להר הגעש הבריק ברק רחוק בשמיים, וכשחלפתי על פני אתר ההסעדה ״הונולולו״ התנפץ לו ריעו הרעם בבום מחריש אוזניים. עליתי בריצה במעלה סליל המדרגות, נעמדתי בגפי מול מסוף האקספרס והמתנתי לאחראי שיפתח לי את המסוף. ׳פשוט תצמיד את הצמיד לסורק׳, אמר לי האחראי. הצמדתי את הצמיד, המסוף נפתח והללויה, התיישבתי לי בשורה הראשונה בקרון ״תהום הנשייה״. את שאר השורה תפסה משפחה גרמנייה. האימא, אישה קצוצת שיער וחזירת פנים התיישבה לידי ושיחקה בחרדה בצמיד זהב שחנק את אמתה. היא חייכה אלי חיוך מפוחד, ואני חייכתי אליה בשותפות גורל. אחראי המתקן הוריד את רתמת הביטחון מעל ראשנו ובדק שאבזם הקשירה אכן מהודק. הוצאתי את האייפון מהכיס כדי לצלם לילדים שלי את אבא על רכבת הרים אבל האחראי הורה לי שאסור אייפונים על המתקן ושהוא צריך לאחסן אותם. ׳אבל אני רוצה׳, אמרתי. ׳אבל אסור׳, אמר. ׳זה עניין שלי אם הוא ייפול לי, בסדר?׳ אמרתי. ׳אסור לעלות עם אייפונים למתקן׳, אמר. ׳אבל…׳, התחלתי טוען דבר, אבל הרגשתי את מבט האימא הגרמנייה עליי ומסרתי לאחראי את האייפון לאחסון. ׳אני ממליץ לך גם להפוך את הכובע׳, אמר האחראי, ׳שלא יעוף לך ברוח׳. ׳אוקיי׳, אמרתי והתעלמתי מעצתו. הקרון החל עולה ועולה והגשם החל מתחזק ומתחזק. האבא הגרמני הפציר באשתו להביט בנוף הפסטורלי, שדות חיטה וברושים תחת ענני סערה מאיימים. אשתו הביטה אל הנוף והתוודתה בגרמנית שיש לה פיפי. הילדים שלה צחקו. הקרון השתהה בראש המסילה, ואז, רגע לקראת הנפילה, הבריק ברק מטר לידינו, והקרון החל נופל חופשי במורד המסילה. צרחות הבהלה בקרון הוחרשו מבעד לנפץ הרעם, הכובע ישר עף לי, והגשם, בצירוף מהירות הנסיעה, דקר לי את הפנים בקטע לא נעים בכלל, אז עצמתי עיניים. חתימת האור של הברק הופיעה לי על המסך השחור של עיני העצומות. האם הגרמנייה התחילה לצרוח בסליזיות גרמנית תוך שהיא נועצת את הציפורניים שלה באמה שלי. התחלתי לצרוח גם אני. התגלשנו בטיל מעלה מטה, ימינה ושמאלה, עד שהקרון נעצר בבלימה אדירה אחת, כמו זיון סוער שנגמר בשפיכה מוקדמת. כשפקחתי את עיניי חזרו אליי חושיי. חשבתי שהרחתי ריח של שתן, ויכולתי להבחין בעורק הצוואר של האם הגרמנייה מפמפם ומפמפם. ׳אֵנְטְשׁוּלְדִיגוּנְג, אנטשולדיגונג׳, התנצלה בפניי האם הגרמנייה. ׳אָלֶס גּוּט׳, הרגעתי אותה. האחראי החל לשחרר את הקרון מהרתמות. הילדה הגרמנייה, שהייתה סחוטה מגשם, סידרה את התחתונים שלה ואמרה לאחיה: ׳זו גייל, זו גייל׳. אחיה חייך ואמר לה שרואים לה כל הפטמות. הפירוש של ׳זוֹ גַּיְיל, זוֹ גַּיְיל׳ הוא לכאורה ’איזה מגניב, איזה מגניב‘, אבל בו בעת המשמעות היא, ואת זה אני יודע לא מניסיון אישי, אלא מחברים שמעורים בחיי המין הברלינאיים, שמשתמשים בביטוי הזה גם כשגונחים ונאנחים לעת מציצה או זיון בתחת. פתאום נזכרתי בביקור המשפחתי שלנו לפני עשור, ותחושת קבס עלתה בי נוכח ההבנה שכל החוויה האדרנלינית הזו שחוויתי הייתה למעשה סוג של גילוי עריות, אביונה אורגיסאטית ללא חומרי סיכה. ׳היד שלך מדממת׳, אמר לי האחראי כשהסיר ממני את רתמת האבטחה. הסתכלתי על היד שלי. חמש נעיצות דם טפטפו לי מהזרוע, ארבע מלמעלה ואחת מלמטה. ׳תגיד׳, שאלתי את האחראי, ׳אני יכול פשוט להישאר על הקרון ולעשות עוד סיבוב?׳ ׳לא׳, אמר לי האחראי והגיש לי את האייפון. ׳אתה חייב לעבור שוב דרך המסוף׳. ׳אז אני יכול פשוט ללכת להצמיד את הצמיד שוב?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענה בנחרצות. ׳על פי הנהלים אסור לי להשאיר אותך על הקרון׳. ׳ומה אם אתן לך עכשיו עשר יורו?׳ שאלתי. ׳תסכים לכופף קצת את הנהלים?׳ ׳אסור לי לקחת ממך כסף׳, אמר האחראי. ׳אתם ממש עובדים כמו ה…׳, התחלתי לומר, אבל מייד נמלכתי בדעתי והתחלתי לרדת בספרינט במדרגות כדי לעלות חזרה למתקן. הגשם ניתך כמו דליים, ברקים התחילו להבריק כמו אורות במועדון ואחריהם באו הרעמים המחרישים. רצתי כמו מפגר במעלה המדרגות, הצמדתי את הצמיד לסורק, אבל שער המסוף לא נפתח. חיפשתי את אחראי המתקן, אבל גם הוא לא היה שם. האמת היא שאף אחד לא היה שם עכשיו, הקרון עמד ריק מאדם והמתין בדממה למשלוח הבא. ׳יש פה מישהו?׳ צעקתי, אבל אין קול ואין עונה. רצתי חזרה למטה בניסיון להבין מה הולך, אבל מתחם ״תהום הנשייה״ נותר שומם. הסתכלתי סביבי וקלטתי שמבקרי הפארק מצאו מחסה מהגשם תחת עלוות הפלסטיק הענקית של מתקן עץ הסָקוֹיָה. בין ההמון צעדו עובדי הפארק ומכרו מעילי גשם לכל אשר חפצה נפשו באחד, וחפצים היו כחול אשר על שפת הים. ׳מה קורה?׳ תפסתי את אחד ממוכרי המעילים. ׳למה ״תהום הנשייה״ סגור?׳ ‘עד שתיפסק סופת הברקים, כל המתקנים סגורים לאלתר׳, הוא השיב לי בחיוך. ׳אתה לא רציני איתי?! הרגע קניתי צמיד אקספרס בשישים פאקינג יורו בשביל לעלות על ״תהום הנשייה״ בלי תור. אני דורש פיצוי!׳ זעקתי. ׳אני רק מוכר המעילים׳, אמר מוכר המעילים. רציתי להגיד לו ״אתה יודע מי אהבו להגיד 'אנחנו רק מוכרי מעילים'?״ אבל לא אמרתי ורק שאלתי: ׳באמת כל המתקנים סגורים?׳ ׳כל המתקנים שעובדים על מתח גבוה סגורים מחשש להתחשמלות, כן׳, אמר. ׳ומתי הם ייפתחו שוב?׳ שאלתי. ׳כשייגמר המבול׳, ענה מוכר המעילים. ׳שזה נראה לך מתי?׳ שאלתי. ׳אני לא חזאי׳, אמר מוכר המעילים. ׳תגיד, אז מה יש לי לעשות עכשיו בפארק הארור הזה?׳ שאלתי בייאוש. ׳המתקנים מושבתים, אבל דוכני ההגרלות ממשיכים לעבוד כרגיל׳, אמר בקול עולץ, כאילו העובדה הזו אמורה לשמח אותי. ׳זה פשוט לא ייאמן המקום הזה׳, סיננתי שישמע. ׳אתה רוצה לקנות מעיל?׳ שאל. ׳מה אני צריך מעיל אם אני כבר לגמרי רטוב?׳ שאלתי. ׳אז אתה לא מעוניין במעיל?׳ שאל. ׳ממש לא׳, אמרתי. ׳זה רק שניים עשר יורו׳, אמר. ׳גם בחינם לא הייתי לוקח ממך מעיל׳, אמרתי. ׳אני לא יכול לתת לך מעיל בחינם׳, אמר. ׳לא ביקשתי שתיתן לי את המעיל בחינם׳, אמרתי. ׳הבנתי׳, אמר מוכר המעילים. ׳רק אמרתי שגם אם היית רוצה מעיל בחינם, לא הייתי יכול לתת לך אחד, כי זה בניגוד לנהלים של הפארק׳. ׳ברור, ברור, לא חשבתי אחרת׳, אמרתי למוכר המעילים, אבל הוא כבר התחיל לחפש לקוחות חדשים. התחלתי צועד לכיוון דוכני ההגרלות של המערב הפרוע. תחילה ניגשתי לדוכן דיג הברווזונים – עשרות ברווזוני פלסטיק שבגבם לולאת ברזל צפים בתוך בריכה בצורת דונאט, ואתה צריך לדוג אותם. נתתי לכורה מפויח הפנים שבדוכן שטר של חמישה יורו והוא נתן לי בתמורה חכה וסימן באצבעותיו שיש לי שלושה ניסיונות. העליתי בחכתי את הברווזון הראשון. הכורה ניתק אותו מן הקרס, הפך אותו והראה לי שאין מדבקה תחתיו, משמע לא זכיתי בכלום. על התחת של הברווזון השני הייתה דווקא מדבקה ירוקה, והיא זיכתה אותי במחזיק מפתחות של הדרקון פרצמולו. על הברווזון השלישי גם לא הייתה מדבקה. הכורה העניק לי את מחזיק המפתחות שלי ושאל אם אני רוצה עוד סיבוב. ׳איך אני יכול לזכות בבובספוג הענק?׳ שאלתי את הכורה. ׳אתה צריך לדוג ברווז עם מדבקה שחורה׳, ענה הוא. ׳ומניין לי שבין כל הברווזונים האלו יש באמת ברווז עם מדבקה שחורה? הרי זה ברור שאתם פה בשביל לחלוב אותנו ולתת לנו את האשליה שעולם אמיץ חדש עם בובת בובספוג ענקית במרכזו נמצא ממש בהישג יד׳, אמרתי. הוא הביט בי בעיניים וטען להגנתו שהוא בעצמו שם היום את הברווזונים, והוא יודע שהוא הכניס גם את הברווזון השחור. ׳נגיד שאני מאמין לסיפור שלך. עדיין, אני מעוניין לדעת כמה אני צריך לשלם בשביל הבובספוג המטופש הזה?׳ שאלתי. ׳הבובספוג לא למכירה, אלא רק לזכייה׳, קבע. ׳מה ההבדל? כמה אתם רוצה עליו? תנקוב במחיר! מה הסיפור?׳ לחצתי. ׳אני לא יכול פשוט למכור לך אותו, לא משנה בכמה כסף. זה פרס, לא מתנה׳, הסביר. ׳אבל למה? אני אתן לך חמישים יורו עליו׳. ׳אני לא יכול. זה בניגוד לנהלים של הפארק׳. ׳אההה. אלה הנהלים. אז למה לא אמרת קודם?׳ ׳לא שאלת׳, אמר. ׳אתה יודע מי אהב להתהדר בעובדה שהוא מציית לנהלים?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענה הכורה. ’אז לא חשוב׳, אמרתי וניגשתי אל דוכן זריקת הכדורים. הקאובוי שניהל את דוכן זריקות הכדורים בירך אותי ב‘הַאוּדִי מיסטר‘ תוך שהוא קורץ לי בעיניו הכחולות. הוא הגיש לי כדור במשקל בינוני ונקב במחיר הידידותי של חמישה יורו עבור שלוש זריקות. הוצאתי שטר של חמישה, ניגבתי את מצחי בגשם השוטף והשלכתי את הכדור הראשון היישר אל מרכז מגדל הפחיות. רק עם קול הפגיעה העמום של הכדור בפחיות הבנתי שבוקרי הפארק הארורים מילאו אותן בחול או בטון, מה שהפך את משימת הפלתן לקשה במיוחד, אבל לא נתתי לעובדה הזו לשבור את רוחי. מתוך עשר הפחיות נותרו עכשיו רק הארבע התחתונות. הקאובוי הגיש לי את הכדור השני וקרא בקול: ’הִיר וִוי גוֹ אֶגֵיין!׳. הבטתי סביבי ואז בקאובוי ואמרתי לו שמלבד שנינו אין פה נפש חיה, אז הוא יכול לגמרי לחסוך ממני ומעצמו את שְׁפִּיל הקאובוי. ׳זאת העבודה שלי׳, אמר הקאובוי בחיתוך דיבור טקסני. ׳אז עזוב׳, אמרתי וזרקתי את הכדור השני. שתי פחיות נפלו, ועכשיו נותרו לי רק שתיים. ׳הִיפִּי יָאי הֵיי!׳, צהל הקאובוי ,סיבסב את האקדח על אצבעו והחזיר אותו לחגורתו. ׳תביא כבר את הכדור השלישי!׳ ציוויתי. הנודניק הביא לי את הכדור ואיחל לי ׳גּוּד לָאק, בּוֹי׳. לקחתי נשימה, העברתי יד על גבותיי הסחוטות מגשם ואז זרקתי את הכדור היישר אל בין שתי הפחיות. פחית אחת נפלה על הרצפה, בעוד שהשנייה התהפכה והסתובבה סביב עצמה על מדף העץ. ’יששששש!‘ צעקתי בהתלהבות, מרים את ידיי כאלוף. ’דֵאנְג׳, אמר הקאובוי ונד בראשו באכזבה. ׳תֶ׳אט ווֹז סוֹ קְלוֹס׳. ’מה סוֹ קְלוֹס?! הפלתי את כולם‘, אמרתי לדפוק הזה. ׳סורי, מיי פְרֶנְד, אבל לצערי זה לא מספיק רק לפגוע בפחית. אתה חייב גם להפיל אותה מהמדף׳. ’תגיד, אתה צוחק איתי, מיי פרנד?!‘ נטרפתי מעצבים. ’לצערי לא. אלו חוקי המשחק, פרטנר‘, אמר הקאובוי וירק את שיבולת החיטה שבפיו. ’חוקי המשחק בתחת שלי. שיגעתם אותי פה כבר עם החוקים והנהלים שלכם, אתם פאקינג חלבתם ממני כבר מאתיים יורו היום על השטויות שלכם, אז עכשיו אתה גם מונע ממני איזה פרס שעולה לכם יורו וחצי בגלל שפחית שאתם ממלאים בבטון יצוק לא נפלה לרצפה?! זה אמור להיות פארק משמח או מה? מאיפה כל חדוות הביאוס הזו שלכם? מה אתם…“. אבל לא טרחתי אפילו לסיים את המשפט. רק הסתובבתי והלכתי. בכריזה הודיעו שנותרה עוד רבע שעה, אז התחלתי לנוע לכיוון היציאה. ליד מתקן הפיראטים הבחנתי ב״טראטוריית קפטן הוק״ והתקרבתי לראות אם היא עדיין פתוחה. העובדים הפיראטים שטפו את הרצפה ורוקנו את הפחים בזמן שאיש בתחפושת של קפטן הוק עמד מאחורי הקופה וספר את ביזת היום. מאחוריו ראיתי את מכונות הברד הצבעוניות עוד בוחשות להן, אז הוצאתי מהכיס את העלון הרטוב וניסיתי לפתוח אותו בעדינות, בלי שיתפורר. דפקתי חלושות על הדלת, אבל התעלמו ממני. אז דפקתי חזק יותר, והקפטן הרים את היד המקורסת שלו ונפנף בה להודיע לי שהם סגורים. הדבקתי את העלון הרטוב לזגוגית והמתנתי לתגובה. הקפטן הביט בשטרות ואז בי, ושוב בשטרות ושוב בי, ואז הניח אותם על הדלפק וניגש לפתוח לי. ׳אנחנו סגורים׳, הוא אמר דרך החרך הקטן שפתח בדלת. ׳אני יודע, אבל אני רק רוצה ברד׳, אמרתי. ׳אנחנו סגורים׳, הוא העלה את קולו ועמד לסגור. ׳היי!׳ צעקתי ודפקתי נואש על הדלת. ׳מה אתה רוצה, אדוני?׳ אמר הקפטן ופתח עלי עיניים. ׳לך מפה לפני שאני קורא לאבטחה׳. ׳ברד׳, אמרתי. ׳אני רק רוצה ברד. כתוב פה בעלון שמגיע לי ברד׳. ׳אבל אנחנו סגורים!׳ הוא צעק. ׳אבל המכונה של הברד לא סגורה!׳ צעקתי. ׳אז מה אכפת לך ללכת שנייה ולמזוג לי כוס ברד? מה אכפת לך?׳ ׳אדוני, אסור לי למכור מזון אחרי שהמטבח נסגר. זה בניגוד לנהלים שלנו׳. ׳אבל ברד זה לא מזון׳, טענתי. ׳אסור לי למכור לך׳, אמר. ׳אני לא רוצה שתמכור לי, אני רוצה שתביא לי ברד. אני רוצה לפגוש פה איש אחד נחמד שפשוט יביא לי ברד׳, אמרתי. קפטן הוק הביט בי לרגע, ותהיתי אם הוא נפעם מהחריזה שלי או שמעט חמלה אנושית פתאום התעוררה בו. ׳צר לי, אדוני׳, הוא אמר. ׳תסתכל עליי רגע! תראה איך אני נראה!׳ זעקתי בגרון ניחר. ׳אני מתחנן בפניך. היה לי יום נורא, יש לי עוד נסיעה ארוכה הביתה ואני כולי תשוש ומת מצמא. אני יודע שכבר סגרתם, אבל מה אני מבקש? רק כוס ברד קטנה אחת. זהו. כוס קטנה של ברד ואני יוצא מהפארק הדפוק הזה עם טעם טוב׳. הקפטן לקח עוד רגע לחשוב ואז הכריע ואמר: ׳צר לי׳. ׳לא! לא צר לך׳, הוכחתי אותו. ׳כי אם באמת היה צר לך, לא היית מתווכח איתי ולא היית מדבר איתי על נהלים ולא כלום. הייתי הולך עכשיו, מוזג לי כוס ברד ושלום על ישראל. אבל אתה סתם מתעסק בקטנות ואומר ״צר לי״, אבל לא צר לך ולא נעליים. נכון שלא צר לך עליי? תגיד לי באמת!׳ ׳לא׳, אמר הקפטן. ׳לא צר לי עליך. אין לי מושג מי אתה ואני גם לא יודע מה הבעיה שלך, אבל אתה יודע מה? אני אביא לך ברד, אבל לא בחינם. אתה תשלם עליו׳. ׳אבל יש לי את השובר׳, אמרתי. ׳אבל המבצע נגמר היום׳, אמר הקפטן, ׳והיום כבר סגרנו׳. ׳הבנתי…בסדר…כמה אני צריך לשלם?׳ שאלתי. ׳חמישה יורו׳ אמר. ׳חמישה יורו? אין בעיה׳, אמרתי והוצאתי חמישייה רטובה מהכיס. ׳אבל אם שילמתי אני רוצה את הברד המקושת׳. ׳אין בעיה׳, אמר הקפטן, הכניס את החמישייה לכיס והלך לעבר מכונת הברד. דרך הזגוגית ראיתי את הניצחון הקטן שלי נמזג אל תוך ים התבוסות העמוק שלי. להמשך קריאת הרפתקאות דורון המבורגר באיטליה

לפני בערך שנה פנתה אליי בפייסבוק חברבוקית שלא הכרתי. היא כתבה לי שהיא אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ורוצה לעניין אותי במשהו. לה ולבעלה יש אתר תיירות על איטליה, והם מעוניינים לשלוח אותי לטיול בזק בארץ המגף על חשבונם כדי שאשוב משם עם סדרה של כתבות. שאלתי אותה מה זה טיול בזק והיא הסבירה לי שהרבה ישראלים יוצאים היום לטיולים אתגריים שמטרתם היא להספיק כמה שיותר אתרים בכמה שפחות ימים. היא אמרה שאם זה נשמע לי מאיים, אז היא מבקשת שלא אדאג כי הם יטוו לי את המסלול וידאגו לי להכול מראש, ואני רק אצטרך לנסוע ממקום למקום ולכתוב. הרעיון נשמע לי מדהים והוחמאתי מאוד מההצעה. בחיים לא שילמו לי על טיול ובטח שלא על כתיבה, אבל כדי לשחק אותה הַארְד טוּ גֶט כתבתי לאותה חברבוקית שאני אצטרך לבדוק קודם אם אני באמת יכול להכניס טיול כזה ללו״ז שלי ושאחזור אליה עם תשובה בתוך כמה ימים. במשך יומיים עשיתי את עצמי בודק את הלו״ז הלא־קיים שלי, כי חוץ מלטפל בילדים שלי ולכתוב בפייסבוק אני עושה מעט מאוד למחייתי. ביום השלישי, כשהרגשתי שהעברתי כבר מספיק זמן בהותרת הרושם שאני עסוק, כתבתי לה בחזרה שלמרות שזה יהיה לי קצת מסובך עם הזמנים והכול, החלטתי בכל זאת ללכת על ההצעה שלה ולנסוע. היא כתבה לי 'נפלא' ומייד שלחה לי את לו״ז הנסיעה. התחנה הראשונה שלי הייתה העיר פיזה. המשימה הייתה פשוטה: לבקר במגדל, לאכול פיצה פיזאנית ולהתחפף מהעיר. אלא שבערב נחיתתי בעיר קרתה לי איזו תקרית שולית אבל משונה שאני מרגיש משום מה צורך לפתוח איתה. בשדה התעופה של פיזה חיכתה לי בסוכנות השכרת הרכב ב.מ.וו שחורה, ואיתה נסעתי למלון. מאתיים מטר מהיעד, נוסע אחרי הקו הסגול של הווייז בין הסמטאות הקטנות של פיזה, התפרץ לכביש גבר בצבע חושך עם וסט זרחני וסטיק־לייט ביד וסימן לי לעצור ולנסוע אחריו. בהתחלה לא הבנתי מיהו או מהו, אבל אחרי נסיעה של שלושים מטר, כשנעמד במקום והצביע לי עם הסטיק־לייט על חנייה פנויה, הבנתי שמדובר בסדרן החנייה. בלי קשר לעובדה שהחניון היה חשוך לגמרי ושפחדתי לשרוט את האוטו ושעוד לא התרגלתי להגה ולצפצופים של הרוורס, היה לי ברור שאין מצב שאני נכנס לחנייה הזאת. פתחתי קצת את החלון ואמרתי: ׳אָיי קֵאנט פארק הִיר׳. ׳יֶס׳, אמר הסדרן. ׳אִיטְס טוּ סְמוֹל׳, אמרתי. ׳נוֹ׳, אמר הסדרן. ׳יֶס׳, התעקשתי. ׳נוֹ׳, התעקש חזרה. ׳נוֹ אַתֶ׳ר פַּארְקְינג?׳, שאלתי. ׳נוֹ׳, ענה נחרצות. ׳בַּאט אָיי קֵאנט פארק הִיר׳, אמרתי. ׳יֶס׳, אמר הסדרן. ׳מה יֶס? מה יֶס?׳, סיננתי וסגרתי את החלון בעצבים. אחרי ארבעה ניסיונות כושלים, החליט הסדרן שאולי ראוי שיעזור לי ונעמד מאחורי המכונית כדי לכוון אותי. כל מה שהצלחתי לראות דרך המראה זה את הווסט הזוהר שלו ואת הסטיק־לייט מרחפים להם מצד לצד בחושך. ׳סִינִיסְטְרָה, סִינִיסְטְרָה!׳ הוא צעק לי, וידעתי שהמשמעות היא ׳שמאלה, שמאלה׳, כי פעם קראתי איפשהו שלמילה ׳סִינִיסְטֶר׳ באנגלית יש משמעות כפולה, גם של ״מבשר רעות״ וגם של ״שמאלי״. אבל בלי קשר, לא הצלחתי להבין אם הוא מתכוון לשמאלה שלי או לשמאלה שלו, ונזכרתי בבדיחה על הסטלן שמגיע לסלקציה באושוויץ, והסדרן הנאצי אומר לו ללכת שמאלה, אז הסטלן שואל: ׳שמאלה שלי או שמאלה שלך, אחי?׳ אלא שבסוף, עם הבדיחה ועם זה שלא הבנתי את הכוונה שלו, ההכוונה עשתה את העבודה ובניסיון החמישי הצלחתי לחנות. הנחתי משום מה שאחרי שאחנה הסדרן ילך, אבל לא רק שהוא לא הלך, הוא החליט להתרווח ולהתיישב לי על מכסה המנוע. חשבתי שאולי הוא מחכה לאיזו תשורה על שירותי ההכוונה שסיפק לי, אז פתחתי לו חרך בחלון, קראתי לו ׳הי׳ ושלשלתי דרך החרך מטבע של יורו. הסדרן ניגש לקחת את התשורה וחזר להתרווח לי על המכונית. ׳מה הוא רוצה ממני?!׳ סיננתי לעצמי וכיביתי את המנוע. שקלתי להתקשר למשטרה כי התחלתי לפחד שאולי הוא ממתין שאצא בשביל שיוכל לשדוד אותי, אבל לא ידעתי מה המספר של המשטרה באיטליה, וגם אם הייתי יודע, לא הייתי משוכנע שישיבה על מכונית זאת עילה מספקת להזמנת ניידת, אז פשוט החלטתי להישאר באוטו עד שהוא יישבר מלחכות ופשוט יתחפף. אלא שבשביל שלא יחשוב שאני לא יוצא כי אני פוחד ממנו או משהו, החלטתי להעלות עבורו מין מחזה פנטומימה קטן על איש עסוק שתמיד יש לו הרבה מאוד עניינים חשובים להסדיר לפני שהוא יוצא מהמכונית. המחזה נפתח כשהאיש מחפש בקדחתנות משהו בתיק הגב שלו. מה הוא מחפש? הוא עדיין לא יודע, אבל הוא פותח ריצ'רץ׳ אחרי ריצ'רץ' ומסתכל בתאים הפנימיים, אך לצערו הוא פשוט לא מוצא שם את מה שהוא מחפש. אז בשביל לסמן בלבול מהול בקמצוץ חשש אפילו הוא מניח את היד על מצחו כמנסה להיזכר, ותוך שהוא נד בראשו הוא ממלמל: ״איפה יכול להיות ששמתי את זה? יכול להיות ששכחתי את זה בברלין? לא! אין מצב! אבל אם לא, אז איפה זה?״ אלא שאז, ברגע קטן של בהירות, האיש זוקר אצבע כנזכר, גוחן לעבר תא הכפפות ומוציא ממנו את חוזה ההשכרה של הרכב. ״הנה זה״, הוא אומר, מרוצה, וטופח בגב כף ידו על החוזה. הוא מתחיל לקרוא סעיף־סעיף, לוקח עט ומותח קו מתחת לנקודות שלא נראות לו ומדי פעם בפעם מעביר לעצמו ליטוף על הקרחת ועל הזקן כדי להביע ריכוז ועניין רב. ובאמת, מחזה הפנטומימה שלו עבד, כי הסדרן יורד באיזשהו שלב מהאוטו שלו ונעלם בחשכת החניון. אבל הוא לא עושה את הטעות וישר יוצא החוצה, אלא מחכה עוד כמה דקות בשביל להיות בטוח שהוא באמת הלך, ורק כשהוא רואה שאין שום זכר לשום וסט זרחני או לסטיק־לייט הוא יוצא מהמכונית וניגש במהירות לבגאז' כדי להוציא את הטרולי. ׳וִיאֶנִי קְוִוי!׳, יצא הסדרן מתוך האפלה והבהיל לי את הנשמה. לא הבנתי מה הוא אומר, אבל היו לו פתאום מלא שקיות ניילון בידיים והוא פרק אותן על מכסה המנוע שלי. הוא הדליק מין פנס שהיה תלוי לו על המצח ואמר: ׳גְּוָוארְדָה קְוֶוסְטוֹ׳. ידעתי ש׳גווארדה׳ זה משהו כמו 'להסתכל', אז עשיתי כדבריו וניגשתי בחשש להסתכל. בתוך השקיות היו לו מלא שטויות כאלו של פיזה: מחזיקי מפתחות, מגיני אייפון, ספלים, כדורי בדולח מושלגים, מטריות ואפילו מעיל עור אחד מכוער להפליא שעליו הדפס של המגדל על המאחורה שלו. ׳ואווו!׳ קראתי בשלהוב מאולץ. ׳יֶס׳, השיב הסדרן, ׳פְּרֶנְדִי קְוֶולְקוֹזָה פֵּר טֶה׳. ׳אָיי דוֹנְט סְפִּיק אִיטָאלִיאֶן סוֹ אָיי דוֹנְט אֲנְדֶרסְטֵנְד ווֹט יוּ אַר סֵאיִינְג׳, אמרתי. ׳פְּרֶנְדִי קְוֶולְקוֹזָה פֵּר טֶה׳, חזר ואמר. באתי להגיד לו שוב שאין לי מושג מה הוא אומר, אבל האף שלי עקצץ פתאום והריאות שלי התחילו להתנפח לאט־לאט, ואז, בלי שהספקתי להכין את עצמי להדף, התנפצתי באפצ׳י אדיר שהדהד בכל החניון. ׳סָאלוּטֶה, סָאלוּטֶה׳, צחק הסדרן. ׳גְרָאצְיֶה, גְרָאצְיֶה׳, השבתי, ומחיתי את הזקן בשרוול למקרה שכמה ריקושטים של נזלת דבקו בו. מתוך אחת השקיות שלף הסדרן פָּקֶט של טישו וקרע אותו בבת אחת. הוא הוציא ממנו חבילה, וגם אותה קרע. מהחבילה הוא שלף טישו והגיש לי אותו. ׳גְרָאצְיֶה מִילֶה׳, אמרתי וקינחתי את עצמי. ידעתי שהממחטה לא בחינם, אבל מכל השטויות שהוא פיזר לי על האוטו, דווקא פקט של טישו זה עוד משהו שאשכרה הייתי יכול להשתמש בו, אז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו: ׳הַאוּ מַאץ׳?׳ ׳וֶנְטִי׳, ענה. ׳טְוֶונְטִי?!׳ נרעשתי. ׳יֶס׳, אישר. הערכתי ש״וֶנְטִי״ זה ״טְוֶונְטִי״, אבל ״טְוֶונְטִי״ יורו על פאקינג פקט של טישו זה פאקינג שחיטה לאור יום. אבל במקום להתמקח ולהתווכח אמרתי שייקח ממני כבר את העשרים ויתחפף, אלא שכשבאתי להכניס את היד לכיס, קלטתי פתאום שבעצם אין לי שטר של עשרים וגם לא של חמישים, אלא רק סְטֶפָה מקופלת של עשר מאיות, ואין מצב שאני שולף לו אותה עכשיו מול העיניים, כי מה אני יודע מה הוא יעשה. אז התחלתי לעשות את השפיל שאני עושה לפעמים לקבצנים שבו אני מתופף על הכיסים של המכנסיים ושל הז׳קט ואומר: ׳סוֹרִי, בָּאט אָיי הֶאב נוֹ מַאנִי אוֹן מִי׳. אבל הסדרן סגר את פנס המצח שלו ופתח עליי במקום זוג עיניים מבהילות. ׳בָּאט וֶויְיט וֶויְיט׳, אמרתי משקשק. ׳מֵיְיבִּי איִן דֶה קָאר אָיי הֶאב׳. הסדרן פתח בשבילי את הדלת ונעמד לידה לשמור. למרות שידעתי שחוץ מהאלפייה בכיס אין לי כלום עליי, ניצלתי את העאלק חיפוש הזה כדי לנסות לשלוף מהכיס מאייה אחת בלי שיבחין. אבל לא הייתי אפילו קרוב לשליפה, כי לצערי לבשתי את המכנסיים המחויטות שלי, שאומנם הם יושבים עליי בול, אבל בדיוק בגלל זה הן לא מאפשרות שום מרחב תמרון לפשפוש בכיסים. בזמן שניסיתי לשלוף את השטר, שלף הסדרן את השיר ״סוֹלְדִי״ של מחמוד, ובכל פעם בקטע של הכפיים, במקום למחוא הוא דפק חזק על הגג של המכונית והבהיל אותי. כשהתחלתי להשלים עם העובדה שלא משנה כמה זמן אני אקנה לי עם השפיל הזה של החיפוש, בסוף אצטרך לצאת אליו בחזרה, פשוט יצאתי מהאוטו ונעמדתי מולו. ניסיתי לתפוס בשולי אחד השטרות בשתי אצבעות ואז למשוך אותו בעדינות החוצה בלי שיגרור אחריו את כל האחרים. אבל כמו עם חבילות טישו, כשאתה מנסה להוציא ממחטה אחת וכל החבילה מצטרפת על הדרך, הבנתי שזה לא הולך לעבוד. עברתי לנסות שליפה בשתי ידיים,ם באצבעות ימין משכתי ובאצבעות שמאל מנעתי מהסְטֶפָה להיגרר, אבל מרוב אצבעות שהסתבכו זו בזו לא הצלחתי לשלוף כלום. אז החלטתי פשוט לנשום עמוק ולתת לגורל לעשות את שלו. הכנסתי יד אחת לכיס, תפסתי בשולי השטר החיצוני ובבת אחת שלפתי אותו החוצה. הגורל החליט שכל השטרות שלי ייפלו על האספלט. מייד התכופפתי לאסוף אותם. הסדרן התכופף יחד איתי באפלה, לכאורה כדי לעזור, אבל אחרי שאספתי את השטרות וספרתי אותם הבחנתי שחסרה לי מאייה. אף שלא לא היה לי איך להוכיח את זה, היה לי ברור שהנוכל הכניס אותה לכיס שלו. נעמדתי בשתיקה, ועכשיו אני פתחתי עליו זוג עיניים. ׳דָאמִי אִי סוֹלְדִי!׳, אמר הסדרן. ׳ווֹט?׳ שאלתי וחשבתי שהוא רוצה שאני אשיר איתו שוב או משהו. ׳דָאמִי אִי סוֹלְדִי!׳ הוא חזר ותרגם לי את המשפט לשפת הסימנים. מתברר ש״דָאמִי״ זה ״תביא לי!״ ו״סוֹלְדִי״ זה ״את הכסף״. ׳אָיי גִיב יוּ מָיי סוֹלְדִי?!׳ הצבעתי על עצמי ואז הפניתי את האצבע אליו. ׳יוּ גִיב מִי מָיי סוֹלְדִי!׳ ׳דָאמִי! דָאמִי!׳ אמר לי הסדרן בנחמדות של מי שמתחילה להיגמר לו הסבלנות. ׳גִיב מִי בֶּק דֵה וָואן הָאנְדְרֶד פֶרְסְט׳, הכרזתי. ׳מָיי פְרֶנְד!׳ לחש הסדרן בקול מאיים ולא הוסיף. מסרתי לו מאייה. הוא הכניס אותה לכיס המכנסיים, ומכיס החולצה הוציא לי עודף של עשרים. ׳יוּ הֵב טוּ בְּרִינְג מִי אֵיְיטִי׳, אמרתי. ׳יֶס׳, אמר. ׳גיב מִי בֶּק אֵיְיטִי פְּלִיז!׳ גערתי. ׳יֶס, יֶס׳, אמר הסדרן, לקח שקית והכניס לי מטריית פיזה לתוכה כפיצוי על העוול. ׳נוֹ׳, מחיתי שוב. ׳אָיי דוֹנט ווֹנט אֶן אַמְבְּרֶלָה. אָיי ווֹנט בֶּק מָיי סוֹלְדִי׳. תוך התעלמות אלגנטית התחיל הסדרן לקפל את הבסטה הקטנה שלו ולשיר שוב את ״סוֹלְדִי״. ׳אִיטְס נוֹט רָיְיט!׳ צעקתי עליו, והוא דפק פעמיים על מכסה המנוע שלי ונעלם עם השקיות בחשכת החניון. פתחתי את הפנס של הפלאפון והתכופפתי לבדוק אולי בכל זאת הוא לא לקח את השטר והוא נפל מתחת לאוטו, אבל לא מצאתי כלום. הוצאתי את הטרולי מהבגאז׳ והתחלתי ללכת. היו מלא מקומות פנויים בחניון, וקלטתי שהסדרן הזבל הזה עבד עליי לגמרי, אבל כבר הייתי עייף ומבואס מדי בשביל לחזור ולהזיז את האוטו. זאת הייתה קבלת הפנים שלי בפיזה. בלילה דווקא ישנתי סבבה, אבל השעון המעורר בטלפון העיר אותי בשש ולא הצלחתי לחזור לישון, אז כבר אמרתי שאעשה קפה קטן ואוכל משהו, כי לא אכלתי כלום אתמול, ואז כבר אקפוץ למגדל כדי לחסוך לעצמי את כל התורים. הזמנתי לי אמריקנו באיזה בית קפה ליד המלון והתיישבתי לעשן בחוץ. היה מזג אוויר מושלם. אני לא יודע אם זה כי התרגלתי כבר לנוזל בטעם פיפי שמגישים לי בברלין, אבל נגנבתי מכמה טעים לי הקפה. היו שם גם כריכונים לא כשרים שלא ממש הצלחתי להפסיק לאכול מהם, אבל כיוון שידעתי שאני צריך לאכול גם פיצה פיזאנית בצהריים, שמתי לזה סוף. הזמנתי לי אמריקנו נוסף לקחת והתחלתי ללכת ברחובות השוממים לכיוון המגדל. חשבתי שזה מוזר שחוץ מכמה רוכלים שבדיוק הרכיבו את דוכני המזכרות שלהם על המדרכות, לא ראיתי אף תייר, אבל זה דווקא התאים לי. כשהגעתי למתחם הוא היה סגור, ועל איזה שלט היה כתוב שהוא ייפתח רק בעשר, משמע היו לי שעתיים וחצי לשרוף. אז חיפשתי בגוגל ״תִ׳ינְגְז טוּ דוּ אִין פיזה״, אבל חוץ מלבקר במגדל לא מצאתי כלום, אז חזרתי למלון כדי לשים קצת ראש. כנראה שבגלל כל האמריקאנויים התקשיתי להירדם, אז אוננתי רגע מול פורנו, ואחרי שגמרתי באמת נרדמתי. התעוררתי כמו דביל באחת עשרה ורבע, אז קמתי מהר והתחלתי לרוץ לכיוון המתחם, כי על פי הוויז הייתי חייב לצאת מפיזה מקסימום באחת בשביל להגיע בזמן למָארָאנֶלוֹ, שבה הייתי אמור לעשות נסיעת מבחן בפרארי. הגעתי בתוך חמש דקות למתחם המגדל, שהיה מפוצץ ברמה של הופעת איחוד של כוורת. הסתובבתי בין ההמון בניסיון להבין איפה סוף התור. מסביבי אנשים צילמו את עצמם לדעת: הנרקיסיסטים צילמו סלפיז על רקע המגדל; ההיסטוריונים צילמו רק את המגדל; וקבוצה גדולה של אומני אשליות ניצלו את הנטייה של המגדל בשביל לביים תמונה שתיראה כאילו בנות הזוג שלהם מונעות מהמגדל ליפול בעזרת הידיים שלהן. כדי להבדיל את עצמי מההמון המסתלפף, בחרתי להישיר מבט בלתי מזוין אל המגדל, והאמת היא שזה היה טיפה מרגש, קצת כמו לפגוש במציאות סלבריטי שכל החיים שלך ראית רק בסרטים ובטלוויזיה. הנטייה שלו הייתה קיצונית הרבה יותר ממה שזכרתי, וגם מבחינת הגודל שלו הוא היה גוצי הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה, קצת כמו הבולבול שלי. לפניי בתור עמדו זוג גרמנים הטרוסקסואליים עם חלוקת עבודה ברורה מאוד ביניהם: היא הייתה אחראית על צילום האובייקטים והוא היה אחראי לתת להם הקשר היסטורי דרך הקראה ממדריך ״לונלי פלאנט״ בגרמנית. כיוון שידעתי מעט מאוד על פיזה, צותתי להם קצת כדי ללמוד כמה דברים חדשים. לא היה לי מושג למשל שהמגדל נבנה במאה ה־12, לפני כמעט אלף שנה, ושהוא שימש בכלל מגדל פעמונים לכנסייה שלידו. לא ידעתי גם שהוא נוטה בגלל שהאדמה של פיזה רכה מאוד והיסודות שבנו למגדל לא היו עמוקים מספיק בשביל להשאיר אותו יציב. אבל העובדה שהכי הפתיעה אותי הייתה שהמגדל התחיל לנטות כבר בתחילת הבנייה ולא בסופה, כמו שנטיתי לחשוב. יעני, איך שהתחילו את הבנייה של הקומה השלישית המגדל התחיל לנטות, אלא שבמקום להרוס אותו ולבנות הכול מחדש, החליטו שם בפיזה להמשיך לדבוק בתוכניות, לבנות ארבע קומות נוספות ולעשות כל שניתן בשביל לשמר את הנטייה שלו. חשבתי לעצמי מה היה קורה למגדל, שמתחילת הבנייה שלו התגלה כדפקטיבי, אם גרמנים או ישראלים היו בונים אותו. אחרי שש שנות חיים בגרמניה אני יכול לקבוע בבירור שאצל הגרמנים זה בחיים לא היה עובר. אולי הם היו מנסים להזקיף אותו קצת בהתחלה אבל אחרי כמה כישלונות הם היו מתחילים להאשים את היהודים בנטייה שלו, הורסים אותו, מחרימים לאדריכל את רישיון העבודה, אבל נותנים לו היתר מיוחד לתכנן מחנות ריכוז והשמדה. עם ישראלים זה היה אולי טיפה דומה, אבל קצת אחר. בארץ היו טופלים קודם כל את הנטייה על הבנייה הערבית, אבל בניגוד לגרמנים הם לא היו מורידים אותו מייד, אלא ממשיכים לדבוק בתוכניות כמו האיטלקים, עד שיום אחד המגדל היה מתרסק ומוחץ למוות כיתה שלמה של ילדי בית ספר. סביר להניח שאז, אחרי שהסיפור היה מכה גלים בתקשורת במשך שבוע, היו ממנים ועדת חקירה ועושים לארכיטקט משפט ראווה, ובסופו הוא היה יוצא עם שמונה שנות מאסר בפועל אבל משתחרר אחרי שנה וחצי על התנהגות טובה וממונה להיות שר הבינוי והשיכון. אלא שבאיטליה עושים דברים אחרת, כי עבור האיטלקים היופי הוא לא בגדר המלצה אלא תכלית בפני עצמה, ורק הם כנראה היו יכולים לזהות בכשל עצמו יופי גדול ולהשקיע לאורך השנים מיליארדים של לירטות כדי לשמר ולהפוך אותו על הדרך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם תרבות אירופה. אחרי כמעט שעה של המתנה בתור הבחנתי בשלט קטן שעליו היה כתוב ש״יש לעמוד בתור למגדל רק עם כרטיס כניסה שנקנה בקופות המתחם״. היה לי ברור שאין מצב שאני עומד שוב בתור הדפוק הזה. כיוון שאני לא נוהג לבקש מגרמנים כלום, פניתי למדריכת הסיור המודרך היפנית שמאחוריי וניסיתי להסביר לה את המצב שנקלעתי אליו. המדריכה צחקה נורא ואז תרגמה לכל מודרכותיה את הסיפור שלי, וגם הן צחקו נורא ואפילו קדו לי קידה. אז עשיתי בכל זאת את הבלתי־ייעשה וביקשתי מהגרמנים שלפניי לשמור לי את המקום. הייתי ממש מנומס והסברתי להם שאני רק רץ לחמש דקות לקנות כרטיס בקופה ומייד חוזר, אבל מהבעות הפנים שלהם היה נראה שהם שמעו שאמרתי שאני רק רץ חמש דקות לקבור את הגופה ומייד חוזר. ׳אז בסדר?׳ שאלתי. ׳לא׳, אמרה האישה שלקחה את הפיקוד. ׳זה חמש דקות׳. אמרתי. ׳היית צריך לקנות את הכרטיס מראש, לפני שעמדת בתור׳, היא חינכה. ׳אני יודע את זה, אבל רק עכשיו גיליתי שבכלל צריך כרטיס׳, אמרתי. היא הרימה גבות וניפחה לחיים, תגובה, שאחרי שש שנים בגרמניה אני כבר יודע שמשמעותה ״היזהר לך, כי תכף יצא ממני השד ואשמיד אותך ואת כל הגזע שלך״. בעלה של הגרמנייה, שהיה מבוהל קצת מתגובת אשתו, רמז לי עם העיניים שכדאי שאניח לעניין. אבל לא הנחתי, כי אני לא מבין מה זה כזה סיפור לשמור לי רגע את המקום בתור, ובכלל, אני לא מבין מה הסיפור של גרמנים עם תורים? כבר שנים אני רואה אותם עומדים בתורים במינוס מאתיים מעלות ואני קולט להם על הפנים שהם מאושרים, שלא משנה להם בכלל מה צופן סוף התור – גן עדן, גיהינום – להם זה לא משנה. עצם העובדה שהם בכלל עומדים בתור והתור מתנהל על פי הכללים – זו תכלית הקיום ותמצית האושר. ׳אני יכול לשלם לכם בשביל שתשמרו לי על המקום?׳ שאלתי ושלפתי מהכיס עשירייה. האישה הפזילה מבט מצמית אל בעלה, אבל לא הבנתי אם פירושו הוא ״הוא לבטח יהודי״ או ״קח מהר את העשירייה״, אבל בלי קשר למה שהיא התכוונה במבט שלה, בעלה לקח את הכסף. ׳דָּאנְקֶה, דָּאנְקֶה, דָּאנְקֶה׳. אמרתי לעצמי שאין מה לעשות – אם יש דבר אחד משותף ליהודים ולנוצרים, זה שגם הם וגם הם אוהבים כסף. פילסתי בריצה דרך לקופות, שהתברר לי מהר מאוד שהתור אליהן ארוך פי שלושה מהתור למגדל. אז החלטתי לעקוף רק לרגע את הממתינים בתואנה שכבר קניתי כרטיס ואני רק שאלה לפקידה, אך בעצם התכוונתי להסביר לה בזריזות את המצב שלי בתקווה שתבין וכבר תמכור לי כרטיס על הדרך. אבל התיירים הנעקפים התחילו לגעור בי בבליל שפות שאומנם לא זיהיתי אבל הבנתי את רוח הדברים. מהחשש שאותקף החלטתי לחסוך לעצמי את השמונה יורו העלובים שהם מחיר הכרטיס ופשוט לוותר על התענוג שבעלייה למגדל. לפני שיצאתי מהמתחם רצתי חזרה זוג הגרמנים כדי להסביר להם שלא הצלחתי בסוף לקנות כרטיס ושאני מבקש שיחזירו לי את העשירייה שלי, אבל הפעם זה היה הבעל שתקע בי מבט מאיים ונהם עלי ׳נָאיְין׳. ׳למה נָאיְין?׳ שאלתי. ׳הרי בסוף לא הייתם צריכים לעשות כלום׳. ׳אתה מוזמן לשוב ולעמוד בתור אם אתה רוצה׳, הציעה הגרמנייה. ׳אבל אני מסביר לך שאין לי למה, אין לי כרטיס׳, אמרתי. ׳היית צריך לקנות מראש׳, נזף הגרמני. ׳אבל לא קניתי, ועכשיו אין לי כרטיס, אז בין כה וכה אני לא מתכוון לחזור לתור, ואשמח אם תחזירו לי אז את העשירייה, בבקשה׳, אמרתי. ׳נָאיְין׳, נהם שוב. ׳אבל למה נָאיְין? למה? אני לא מבין?׳ שאלתי. ׳לך מפה!׳ איימה האישה. ׳תחזירו לי את העשירייה׳, אמרתי. ׳לך מפה!׳ צעקה האישה. ׳לא רוצה׳, מחיתי. ׳שומר!׳ קראה האישה ונופפה לשוטר המקוף האיטלקי. ׳תעזבי את השומר׳, הציע הבעל. ׳שומר!!!׳ צעקה האישה. השומר הסית את ראשו לעבר הצעקה והחל לצעוד לכיווננו. הבנתי שזה הרגע לעוף משם והתחלתי להקיף את המדשאות הטֶלֶטָאבִּיוֹת של המתחם ולצעוד לכיוון היציאה. כשיצאתי את השער הרמתי מייד טלפון לחברבוקית שארגנה לי את הטיול והסברתי לה מה קרה ולמה לא הספקתי בסוף לעלות על המגדל. היא הייתה נורא חמודה ואמרה שלא נורא, אבל חבל שלא הסתכלתי במייל שהם שלחו לי, כי הם כבר צירפו לי שם כרטיס עלייה למגדל ורק הייתי צריך להדפיס אותו. אמרתי לה שאני ממש מצטער ושמעכשיו והלאה אקרא בעיון את המיילים כדי שלא תקרה עוד פשלה כזאת. היא אמרה שבסדר ושאלה אם כן אבל הספקתי לאכול במסעדה של הפיצה הפיזאנית. אמרתי לה שברגע זה אני בדרך למסעדה, אבל אני קצת חושש לצאת מאוחר ולפספס את הנסיעה בפרארי. היא אמרה שאם אוכל מהר אין סיבה שלא אספיק, אז אמרתי 'בסדר' והתנצלתי שוב. ניתקתי את השיחה והתחלתי לרוץ. האמת שמעבר לעניין של הזמן, די התפוצצתי כבר מכל הכריכים הלא כשרים מהבוקר, אז התחלתי לחשוב מה יקרה אם אני לא באמת אוכל את הפיצה ורק אכתוב שאכלתי, כי הרי לא באמת תהיה להם דרך לדעת אם אכלתי או לא. חוץ מזה, לא נראה לי משנה אם אני אוכל או לא, העיקר שאכתוב על זה משהו. החלטתי בסוף לוותר על הביקור במסעדה ולהוריד ממני את הלחץ. מה שכן, ביציאה מן המתחם נעצרתי על יד דוכן מזכרות שהציע למכירה שלל פסלוני פיזה בכל הגדלים, שנראו מרחוק כמו אוסף ענק של דִּילְדוֹיִים משיש. פשפשתי בין הפסלונים ובחרתי לי שלושה, אחד עבור כל אחד מילדיי. רציתי להבין מה המחיר של כל אחד, אבל הדוכן היה יתום מרוכל, אז קראתי בקול: ׳אִיז אֵנִי בָּאדִי הִיר?׳ ולפתע, כמו גֶ׳ק־אִין־אֶ־בּוֹקְס, הגיח הרוכל מתחתית הדוכן וחייך אליי. ׳האלו, הַאוּ מַאץ׳ עולה אחד?׳ שאלתי. ׳טְוֶונְטִי׳, אמר הרוכל, ומייד כששמעתי את הקול קלטתי שמדובר בסדרן מאתמול. ׳אִיטְס יוּ פְרוֹם יֶסְטֶרְדֶיי!׳ הטחתי בפניו. ׳ווֹט יֶסְטֶרְדֶיי?׳ היתמם. ׳פְרוֹם דֶה פָּארְקִינְג׳, הזכרתי לו. ׳אתה לקחת לי את הוָואן הַאנְדְרֶד בִּיל ונתת לי בחזרה טְוֶונְטִי, רִימֶמְבֶּר?׳ ׳אָיים סורי, סייר׳, אמר הרוכל הסדרן בחיוך גדול. ׳אָיי דוֹנט נוֹו וֹוט יוּ אַר טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳. ׳אני רק רוצה להגיד לך שאִיטְס נוֹט פֵייר מה שעשית, אִיטְס נוֹט רָיְיט׳, אמרתי. ׳אָיי דוֹנט נוֹו ווֹט יוּ אַר טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳, שב וטען. ׳אתה יודע מצוין ווֹט אָיים טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳, אמרתי. ׳אָיי דוֹנט׳, אמר. ׳יֶס, יוּ דוּ׳, אמרתי. ׳פַאק אוֹף׳, לחש הסדרן ופתח עליי פתאום את העיניים מאתמול. נתתי לו מאייה והוא התחיל לקשקש שאין לו עודף, אז פשוט אמרתי לו 'עזוב', לקחתי את הפסלונים ורצתי למלון. עשיתי צ׳ק אאוט וגררתי את הטרולי אחריי לכיוון החניון. אחרי כמה סיבובים של חיפושים תועים, התחלתי להפנים שאין אוטו, ושכנראה שהסדרן סידר אותי וגרם לי לחנות בחניית נכים בלי ששמתי לב. מה שכן, ממש על האספלט, על הסימון הלבן של האיש שיושב על כיסא גלגלים או פוף, מה שזה לא יהיה, הבחנתי במאייה שלי. הרמתי אותה וחזרתי מייד למלון כדי לברר לאן גוררים את המכוניות בפיזה. להמשך קריאת הרפתקאות דורון המבורגר באיטליה

טיציאן – הצייר הגאון שלכד את נשמתם של מושאי הציור שלו ומלכים ואפיפיורים אהבו לאהוב – שלט במשך כ-60 שנה בעולם האומנות הוונציאני. הוא קנה תהילת עולם כאחד מהציירים הגדולים באירופה והשפיע על דורות אחריו. ציוריו התאפיינו בעושר צבעים ובמראה כה חי עד שנדמה היה כי המצוירים יקומו עוד רגע מהבד. מהו סוד יצירתו? טיציאנו וצ'ליו (Tiziano Vecellio, המוכר בעברית בשם טיציאן) נולד במחוז ונטו שבצפון איטליה, חי בוונציה בתקופת הרנסנס, ונחשב לאחד הציירים האהובים והמשפיעים על האומנות האירופאית. הוא פילס את הדרך להצלחתה של אומנות הבארוק של רמברנדט וולאסקס, היווה השראה לעושר הנשגב של צבעים בציורי הנוף של וויליאם טרנר ולאימפרסיוניזם של מאנה (Manet), והשפיע גם על אומנים מודרניים כמו בונרד (Bonnard), מאטיס (Matisse) ודה קונינג (De Kooning). אך מי היה האומן הוונציאני הידוע וכיצד הוא הצליח לכבוש את עולם האומנות? ונציה – השער בין מזרח למערב בתחילת המאה ה-16 הרפובליקה הימית של ונציה הייתה בשיא כוחה והשפעתה הפוליטית והכלכלית על אגן הים התיכון. העולם המודרני עדיין חיפש את דרכו, ובמציאות שבה העולם הנוצרי והעולם המוסלמי היו נתונים במאבק מתמיד, ונציה, עיר נמל משגשגת, הייתה השער העיקרי בין מזרח למערב, המקום שאליו התנקזו כל התרבויות, העמים והאינטרסים. קליידוסקופ ההשפעות, המאכלים, והחומרים שפרחו בעיר הרחיב את דמיונם של המבקרים בה, ואיפשר להם לחלום על כל העולמות האפשריים. ברור מאליו שהאחרונים שיכלו להישאר אדישים מול עושר אינסופי שכזה של גירויים, היו האומנים. באותם הימים עולם התרבות האיטלקי פרח ושגשג בזכות המשאבים הכלכליים הזמינים והתחרות האינסופית בין חצרות מלכות ודוכסיות יריבות. הזירה התרבותית הוגדרה במידה רבה באמצעות האומנות הוויזואלית (העולם עדיין חיכה למהפכה המוזיקלית הגדולה של חצרות המלכות). אך עיר אחת בלטה מעל כולן. יותר מכל שאר המקומות באיטליה הייתה זו ונציה – מרכז היבוא של חומרי גלם כמו צבעים נדירים, פיגמנטים יקרים ואבנים – שהפכה למעבדה של ניסויים אומנותיים וחדשנות מכל סוג שעולה על הדעת והדמיון. ונציה – העיר שצפה על הלגונה, אוסף של בתים מרהיבים בסגנון ימי הביניים והרנסנס, פנינה המשלבת אדריכלות אירופאית ומזרחית, פסיפס של מבני שיש בכל צבע הניצבים על מדרכות אבן אלגנטיות וביניהם תעלות המחוברות במאות גשרים. ונציה – נס של יופי שנוצר על ידי האדם אך נותר במגע קבוע עם הטבע. איך לוכדים את האור? יופייה של העיר משך אליו אנשים מכל רחבי העולם במשך למעלה מאלף שנים, וציירים נותרו מולה בפה פעור – המים ומבני האבן של ונציה שיקפו והסיטו את אור השמש כך שהשתבר לאלפי רסיסים וצבע אותה בגוון מיוחד. אך במקום הזה, כל ניסיון לתעד או לשחזר את המציאות נתקל בקושי עצום: כיצד אפשר לתאר את האור הוונציאני הבל-יתואר? כיצד ללכוד את העיר על הבד? בזכות המצאת צבעי השמן, שהגיעו לאיטליה בסוף המאה ה-15, ופיתוח אסטרטגיות אומנותיות חדשות, הצליחו הציירים הוונציאנים להתגבר על המכשול וליצור כמה מהציורים החשובים ויקרי הערך ביותר בעולם. טכניקת הציור בצבעי שמן, שהגיעה לעיר מצפון אירופה, אפשרה לאומנים להניח על גבי הבד שכבות שקופות של צבע, מועשר באינספור פיגמנטים שהגיעו מכל רחבי העולם. כך, הצליחו סוף כל סוף הציירים ללכוד, לכופף ולסנן את האור, ולחקות כל חומר – החל מבנייני האבן וכלה במתכות, בדים מפוארים, וגון עורם המדויק של בני האדם. לאונרדו דה ויצ'י, שהמציא את הפרספקטיבה האווירית (טכניקה המאפשרת לצקת עומק בציורים באמצעות ציור האובייקטים בחלקה האחורי של התמונה באופן מטושטש יותר, בגוונים הנוטים לתכלת), ירה את יריית הפתיחה. על מנת לתת נפח לאוויר בתמונותיו, גם הוא עשה שימוש בשכבות שקופות, פחות או יותר, של צבע. דה וינצ'י פילס את הדרך להצלחתם של ציירים כמו קרפצ'ו (Carpaccio) ובליני (Bellini), שהחלו לצייר בטכניקה המוכרת כיום כ"טונליזם". יצירות רבות של ציירים אלה ואחרים מוצגות כיום בכנסיות הוונציאניות החשובות ביותר, ובמוזיאון האקדמיה בעיר. אך זו הייתה רק ההתחלה. בשנותיו האחרונות של בליני, שני ציירים צעירים תפסו את מקומם בזירה והתפרסמו בוונציה בזכות פרסקו שהוזמנו לצייר על גבי חזית ה"פונדקו דיי טדסקי" (Fondaco dei Tedeschi), המבנה הממוקם למרגלות גשר הריאלטו, על התעלה הראשית של העיר (כיום ניתן לראות רק שרידים קלושים של היצירה). שני הצעירים האלה היו ג'ורג'ונה דה קסטלפרנקו (Giorgione da Castelfranco), וטיציאנו וצ'ליו (Tiziano Vecellio) כלומר טיציאן. הראשון, שמת בגיל צעיר, כונה ג'ורג'ונה (כלומר ג'ורג'ו הגדול) בשל מבנה גופו, ונודע בזכות הריאליזם שבעבודתו והאופן שבו שילב נופים מעוררי אי שקט, בעלי אווירה מסתורית. השני, טיציאן, הצעיר והמוכשר מבין השניים, היה מבריק כשם שהיה שאפתן ותחרותי. הוא ירש מבליני אלמנטים סגנוניים ואת הטכניקה, נאבק ללא הרף על מקומו בעולם האומנות, והצליח להביא את הטונליזם לפסגות של הצלחה מסחררת. תחת ידיו, הפך הטונליזם הוונציאני לאלמנט מעצב עבור האומנות האיטלקית והאירופאית במאות השנים הבאות. מי היה טיציאן? טיציאן וצ'ליו נולד בתאריך לא ודאי, לקראת סוף המאה ה-15, בעיירה פיייבה די קאדורה (Pieve di Cadore) שהשתייכה לרפובליקת ונציה – עיירה קטנה בהרים, המוקפת ביערות גדולים שהתפרשו עד להרי הדולומיטים. העץ באותם הימים היה משאב חשוב, ושימש לבניית הספינות של הצי הוונציאני הגדול. משפחתו של טיציאן, וגם הוא עצמו, עסקה בהצלחה גדולה במסחר בעצים, מה שאיפשר להם לחיות חיים נוחים. במקביל, קבעו השלטונות הוונציאנים חוקים שהסדירו את כריתת העצים על מנת שלא להרוס את היערות (זוהי למעשה הדוגמה הראשונה באירופה למדיניות ממשלתית המגנה על משאבי הטבע; ממלכת ספרד לא הייתה זהירה באופן דומה, ובעקבות גילוי אמריקה קצב בניית הספינות הספרדיות גדל באופן משמעותי, מאות אלפי עצים נכרתו במהירות, והדבר הוביל לתהליכי מדבור במדינה). היערות הבתוליים, הנחלים, השמיים הצלולים והנופים ההרריים נחרתו עמוק בנשמתו של טיציאן הצעיר, ונותרו מקור השראה אינסופי עבור הציורים שלו. לאחר מותו בטרם עת של ג'ורג'ונה, ושל בליני הקשיש, זכתה הקריירה של טיציאן לתאוצה בלתי צפויה. בשנת 1518 נחנכה עבודתו הגדולה הראשונה – "עלייתה של הבתולה השמיימה", הידועה גם בשם "אסונטה דיי פרארי" (Assunta dei Frari), המוצגת במרכז המזבח של בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי (Santa Maria Gloriosa dei Frari), אחת הכנסיות הגדולות והמרשימות בוונציה. ההלם והאכזבה הראשוניים שעורר בקרב תושבי הרובע הציור העצום והאינטנסיבי של מריה הבתולה העולה לשמיים התחלפו במהרה בהתפעלות וגאווה גדולה. בחלקו התחתון של הציור מופיע המון של בני תמותה, המצוירים באלגנטיות שאפיינה את עבודתו של רפאל ואילו הקהל המעריץ את מריה, העטופה בבגד אדום, מצויר בהנגדה בולטת לצבעי גן העדן המוזהב. האינטנסיביות של הצבעים ועושר התנועה הפכו את הציור הזה לדוגמה בכל רחבי אירופה, בין היתר בזכות עדויותיהם של ציירים זרים שעברו בונציה, ראו את היצירה, וסיפרו עליה בהתפעלות בכל רחבי היבשת. היצירה הועתקה והודפסה פעמים רבות (בשחור לבן). לאחר מותו של בליני, טיציאן מונה לצייר הרשמי של רפובליקת ונציה והוזמן לעטר את האולמות העצומים של ארמון הדוג'ה (שליט ונציה) עם ציורים היסטוריים שעסקו בקרבות הגדולים של הצי הוונציאני. למרבה הצער ציורים אלה אבדו בעקבות שריפה מחרידה שהשמידה חלקים שלמים מהארמון באמצע המאה ה-16. תאוות הכוח מולידה אומנות מרהיבה המצב הפוליטי בוונציה תרם גם הוא לשגשוגו של טיציאן. באותם ימים נשלטה ונציה על ידי מועצת אוליגרכים שנקראה "התשעה", ופעלה תחת הדוג'ה. המשפחות העשירות של ונציה נלחמו ביניהן על כוח ושררה, והמסדרים הדתיים חיו בקונפליקט פוליטי קבוע. זו הייתה מלחמה שהתנהלה גם דרך דימויים ותמונות: המשפחות העשירות ביותר והמסדרים המבוססים ביותר התחרו ביניהם כדי לראות מי יקשט באופן המרהיב ביותר את הכנסיות, הקפלות והווילות שלו, ומי יצליח להשיג את היצירות המופלאות ביותר. כך, הפכו האומנים המבוקשים למבוקשים אף יותר, ויצירותיהם הפכו לסמל סטטוס שדוכסים, מלכים, ואפיפיורים רצו להשיג בכל מחיר. מעמדו החברתי והפוליטי של טיציאן היה חזק ביותר, ובעזרת תמיכתו של ידיד וותיק – הסופר, הסטיריקן ומעורר השערוריות המקצועי פייטרו ארטינו (Pietro Aretino) – הצליח טיציאן לזכות בכל התחרויות והמכרזים כמעט בוונציה, מה שעורר את קנאתם וחמתם של ציירים אחרים, ובעיקר את כעסו של אחד מהציירים המוכשרים וחמי המזג של אותה התקופה – טינטורטו. פורטרטים שקמו לחיים הז'אנר הפופולרי והמבוקש באותם הימים היה הפורטרט, וכאן התגלתה הטכניקה של טיציאן במלוא כוחה: המגוון הכרומטי העשיר והשימוש בצבעים שקופים למחצה אפשרו לו לצייר פורטרטים שדומים באמת למושא הציור, ואף נדמים כמו בשר חי ממש, עור שמתחתיו פועם הדם. בעבודתו שילב טיציאן את העדינות שירש מלאונרדו דה וינצ'י, ואת עושר הצבעים המופיעים בטבע שהקיף אותו מאז ומתמיד, והשפיע על עבודתו. טיציאן, בין היתר גם בהשראת חברו ג'ורג'ונה, נהג לשלב בעבודתו אלמנטים נרחבים של נוף– לא רק את נופי היערות של ילדותו אלא גם את הים, חלק בלתי נפרד מזהותה של ונציה. בעבודותיו משמש הים לעיתים קרובות כרקע מרהיב למונומנטים הגדולים של העיר ולארמונות הוונציאנים, כפי שאפשר לראות לדוגמה בציור "יאקופופזארו מוצג בפני סן פייטרו" (Jacopo Pesaro being presented by Pope Alexander VI to Saint Peter, הציור נמצא כיום במוזיאון המלכותי לאומנות באנטוורפן). טיציאן התמחה בפורטרטים המציגים משפחות ברגעים של דבקות דתית, או בעיצומו של טקס, כפי שאפשר לראות לדוגמה בציור הידוע "מדונת פזארו" (Pala Pesaro או Madonna di Ca’ Pesaro) המוצג בבזיליקה דיי פרארי (Frari) או בפורטרט של המוצג כיום בנשיונל גלרי בלונדון. הוא נהג "לשתול" לא רק פורטרטים קבוצתיים אלא גם סצינות תנ"כיות ומיתולוגיות בנופיה של ונציה וסביבתה. פניהן של הדמויות המצוירות היו כמובן דומות לפניהם של הפטרונים העשירים שהזמינו את היצירה (כמקובל), והדמויות הולבשו בבגדי האצולה של התקופה. אך טיציאן לקח את הדברים צעד אחד קדימה, ובציוריו מופיעות לא פעם דמויות מחיי החברה של ונציה באותם הימים, כמו לדוגמה חברו פייטרו ארטינו (Pietro Aretino) המופיע בציור "הנה האיש" (בלטינית - אקה הומו –Ecce Homo) המוצג היום במוזיאון לתולדות האומנות בווינה, בתור פונטיוס פילאטוס. עושר הצבעים בציוריו של טיציאן לא חמק מעיניהם של בנקאים, קרדינלים ואנשי אצולה, ולמרות התחרות הקבועה עם גאונים כמו מיכלאנג'לו, הצליח טיציאן למשוך את תשומת ליבם של האפיפיור פאולוס השלישי וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי. קרל החמישי העריץ את עבודותיו של טיציאן, ואנקדוטה שסיפרו ביוגרפים בני זמנו של הצייר מתארת כיצד יום אחד הפיל טיציאן מכחול בזמן עבודתו, והקיסר קרל החמישי קם ממקומו והרים בענווה את המכחול מהרצפה. האפיפיור פאולוס השלישי, לעומת זאת, צויר ביחד עם שני נכדיו, אוטביו פארנזה דוכס פארמה, והקרדינל אלסנדרו פארנזה, בציור שהוא לא רק דיוקן משפחתי אלא קומפוזיציה מורכבת וטעונה של שלוש דמויות פוליטיות הניצבות זו מול זו, במלוא מובן המילה. הציור מוצג בגלריה קאפודימונטה (Capodimonte) בנאפולי, לצד ציורים אינטימיים נוספים של האפיפיור. העובדה שטיציאן עבד הן עבור האפיפיור והן עבור הקיסר היא עדות לפיקחותו הרבה וליכולותיו הדיפלומטיות. נדרש מעשה להטוטנות פוליטי של ממש כדי לגרום לאפיפיור להסכים לכך שטיציאן יעדר תקופה ממושכת על מנת ללכת לצייר את אויבו המר ביותר של האפיפיור – הקיסר. טיציאן נודע בין היתר גם בזכות הקומפוזיציות החדשניות שלו, והאינטרפרטציה החדשה שהעניק לנושאים מקובלים. כפי הנראה, הוא היה הראשון שצייר פורטרט של מלך רוכב על גבי סוס (לרוב מלכים רוכבים על סוסים הופיעו בפסלים, לא בציורים). הציור מוצג כיום במוזיאון הפראדו במדריד. כך פילס טיציאן דרך חדשה, והקדים את האופנה שנפוצה בהמשך בבארוק האירופאי. העובדה שטיציאן הוזמן לחצרות מלכות מרוחקות פתחה פתח לציירים אחרים – בזמן שטיציאן נעדר מוונציה, נפתח לראשונה מזה עשרות שנים פתח לציירים צעירים שעד לאותו רגע לא הצליחו לזכות בשום מכרז או תפקיד ציבורי. כך פרצו לזירה ציירים כמו טינטורטו (Tintoretto) ובהמשך ורונזה (Veronese), שפיתחו את הסגנון הוונציאני לכיוונים חדשים שהגיעו לשיאם המרהיב במקומות כמו הסקואלה גרנדה די סן רוקו (Scuola Grande di San Rocco) וכנסיית סן סבסטיאנו (San Sebastiano) בעיר. הסצנות הכפריות והמיתולוגיות שצייר טיציאן נדמות היום כחסרות גיל ונצחיות, ובמיוחד היצירות בכיכובן של ונוס אלת האהבה, המצוירת עירומה בתנוחות שונות, עורה כה עשיר ומלא חיים עד שהוא נראה חי ואמיתי. "ונוס מאורבינו" (הציור מוצג באופיצי שבפירנצה), לדוגמה, הדוגמה האלגנטית ביותר בהיסטוריה לציור בעירום, מופיעה בעודה שוכבת שלווה אך קשובה ומביטה בצופה מכורסת היום שלה. זו יצירה שהשפיעה על אינספור אומנים, ובניהם מאנה (Manet) והולידה אינספור עבודות בכיכובם של ונוס ומרס, אל המלחמה, או ונוס ואדוניס שיוצא למסע ציד, או ונוס לצד מוזיקאים הפורטים על מדריגלים (כלי נגינה עתיק). כמה מעבודותיו העדינות והאהובות ביותר של טיציאן הן הציורים שהזמין ממנו אלפונסו ד'אסטה, עבור חדר העבודה שלו (המכונה "חדר האלבסטר") בארמונו שבפרארה. ד'אסטה, שהעריץ את טיציאן, ניסה נואשות להשיג ציור נוסף של הצייר – ציור בשם סן סבסטיאנו, שיועד במקור לכנסיית סן נזריו אה צ'לסו (San Nazario a Celso) בעיר ברשה (Brescia). אבל טיציאן לא ויתר, שלח את הציור לכנסיה כפי שנקבע, ושם הוא מוצג עד היום. ראשית השלים האמן עבור ד'אסטה את הציור "חגיגת האלים" (Il Festino degli Dei) שהחל בליני, ולאחר מכן צייר את הציור הידוע "בכחוס ואריאדנה" (המוצג כיום בנשיונל גאלרי בלונדון), את "בכחנל האדריאנים" ואת "פולחן ונוס" (המוצגים כיום בפראדו במדריד). "בכחוס ואריאדנה" נחשב כיום לאחד מציוריו הדגולים של טיציאן, בזכות העושר המופלא של הצבעים והחושניות של הטבע והדמויות. לאחר שדוכסות פרארה קרסה והעיר עברה לשליטת האפיפיור, גנב הקרדינל חובב האומנות פייטרו אלדוברנדיני (Pietro Aldobrandini) את "בכחנל האדריאנים" (The Bacchanal of the Andrians) ביחד עם ציורים נוספים אחרים. משם התגלגל הציור לספרד. בערוב ימיו, בין השנים 1553-1562 צייר טיציאן סדרה נוספת בת שישה ציורים הידועה בשם "הפיוטים" (Poesie) ומבוססת על היצירה הידועה "מטמופרפוזות" מאת המשורר הרומי אובידיוס. ששת היצירות – דנאה, ונוס ואדוניס, דינה ואקטיון, דיאנה וקליסטו, פרסאוס ואנדרומדה וחטיפת אירופה – נחשבות לכמה מהיפות ביותר שיצר. היצירות נשלחו לספרד, והתקבלו בהערצה על ידי יורשו של קרל החמישי, פיליפו השני מלך ספרד. עם זאת, ההערצה לא התרגמה לתמורה כלכלית, ופיליפו השני התקשה לשלוח ולו תשלום פעוט עבורן, לאור העובדה שממלכת ספרד פשטה את הרגל באותם הימים. היצירות נותרו בספרד, לצד עבודות נוספות של טיציאן, וכך נוצר במוזיאון הפראדו הספרדי האוסף החשוב ביותר בעולם של אומנות ונציאנית. טיציאן נודע כמובן גם בזכות ציוריו שעסקו בתמות קתוליות דתיות: ציור ידוע המתאר את מות הקדושים של סן לורנצו מעטר את כנסיית הישועים (Chiesa dei Gesuiti) ובו מוטלת דמותו של לורנצו המעונה על גריל הברזל, ומהווה את מקור האור היחיד בסצנה לילית ואפלה. יצירה זו, המקדימה את הסגנון הלילי של קאראווג'ו ואחרים בכל רחבי אירופה, כל כך הרשימה את פיליפו השני מלך ספרד עד שהוא הזמין מטיציאן גרסה נוספת של הציור, המוצגת כיום באל אסקוריאל (El Escorial) בספרד. בזמן שאיטליה כולה התרכזה בניסיון לחקות את מיכלאנג'לו ורפאל , טיציאן פנה לבדו לדרך חדשה ופיתח טכניקה וטעם חדשים, שעם הזמן התגלו כאחד ממבשרי הבארוק. היד החופשית והיכולות הטכניות הגבוהות, עושר הצבעים והחיבור העמוק עם הטבע הפכו את טיציאן למקור השראה עבור הציירים שבאו בעקבותיו, אך רק גאונים מעטים, כמו ולאסקס ורמברנדט, הצליחו לנצל באופן מלא את השיעור שלימד אותם המאסטרו הגדול. מסע בעקבות ציוריו של טיציאן באיטליה: מעריציו של טיציאן יוכלו לצאת למסע בעקבות ציוריו במספר ערים באיטליה. רוב העבודות נמצאות בוונציה, העיר שבה עבד במשך עשרות שנים והכוכבת הבלתי מעורערת של עבודתו, ומספר עבודות נוספות נמצאות בפירנצה (בעיקר במוזיאון האופיצי). עבודות ספורות נמצאות גם ברומא (במוזיאון וילה בורגזה הנפלא) ובנאפולי (בגלריית קאפודימונטה). בונציה, כדאי להתמקד בכנסייה הישועית (Chiesa dei Gesuiti) היפהפייה, על מנת לראות את "מות הקדושים של סן לורנצו" (Martirio di san Lorenzo); בבזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי (Santa Maria Gloriosa dei Frari), אחת הבזיליקות החשובות ביותר בוונציה, אפשר לראות את "מדונת פזארו" (הציור מוכר באיטלקית גם כ-Pala Pesaro) ואת "מריה עולה לשמיים" (Assunta). בבזיליקת סנטה מריה דלה סלוטה (Basilica di Santa Maria della Salute) מוצגות היצירות "קין והבל" (Caino e Abele), "רדתה של רוח הקודש (Pentecoste), ו"עקידת יצחק" (Sacrificio di Isacco). בגלריית האקדמיה (Gallerie dell’Accademia) ניתן לראות את "הצגתה של מריה בבית המקדש" (Presentazione di Maria al Tempio), "פייטה" (Pietà) ו"יוחנן המטביל" (San Giovanni Battista). יצירות נוספות מוצגות בארמון הדוג'ה, בכנסיית סן סבסטיאנו (San Sebastiano) ובמספר כנסיות נוספות ברחבי העיר. המבקרים בפירנצה לא ירצו להחמיץ את היצירה המופלאה ונוס מאורבינו (Venere di Urbino), המוצגת במוזיאון האופיצי בפירנצה. באותו המוזיאון אפשר לראות גם את הציור המקסים "פלורה" (Flora) ואת הדיוקנאות של פרנצ'סקו מריה דלה רוברה (Francesco Maria della Rovere) ואישתו אלאונורה גונזגה דלה רוברה (Eleonora Gonzaga della Rovere). בגלריה פלטינה (Galleria Palatina) שבארמון פיטי (Palazzo Pitti) אפשר לראות את "הקונצרט" (Il Concerto). ולבסוף, ציור אחד של טיציאן נמצא בישראל: סצנת הורדת ישו מהצלב בידי יוסף הרמתי, מוצג בכנסייה הפרנציסקנית בעיר רמלה.

אלה, בחורה שהכנרת היא נוף ילדותה ותל אביב ההווה שלה יוצאת למסע לאיטליה, לעיר המים ונציה, בחיפוש אחר מענה לעתידה המעורפל. שם היא פוגשת גבר מבוגר, ניקולה, וזה פותח בפניה את ההיסטוריה הרחוקה שלה עצמה, את אגדות השבט שלו היא שייכת. הם קרבים, היא, מדור חסר שקט, גלובלי ונטול עוגן, והוא, המתגורר בארמון ישן וריק, וסביבם, כל העת, האבק המגיע מסין וסוגר, בזה אחר זה, את דלתות העולם, וסופו להגיע גם אליהם. לקריאת הנובלה בפורמט PDF קריאה לפי פרקים: פרק 1 ההרגל לטייל בערב היה חדש לה. מסלול קבוע, כמה רחובות שעברה בפיזור נפש, עד לים. שם, יחד עם מחצית השעה האחרונה של השקיעה, צעדה במהירות לכיוון יפו. פרק 2 אולם ההמתנה היה הומה אדם. נוסעים נתקפו באותו בלבול ודחיפות של מעבר בין יבשות, נעים לפה ולשם, מדברים בקבוצות נרגשות, מטילים סביבם כוסות קפה ועטיפות זוהרות. פרק 3 מכה קלה העירה אותה. מולה הופיעו פנים בשרניות. הקול שדיבר אליה היה גס, עמוק ומעט צרוד, כאילו הגיע מאותו אד לח שמסביב. פרק 4 כשהתעוררה למוחרת עמדה בחלון אפרוריות. שכבה אטומה שבליבה רק רמז בדבר השמש שמעל, אבל בגופה פנימה של אלה דווקא התרחשה התבהרות. פרק 5 את היום הבא הקדישה אלה להתמקמות מחודשת בעיר. לא עוד שהות חטופה בת כמה ימים.

מה לא נאמר על קפרי, האי היפהפה שהצליח לכשף את מיטב האומנים, הסופרים ועשירי העולם? קפרי היה אחד היעדים המועדפים על קיסרי רומא, וגם היום מושך אליו אינספור מטיילים וזוגות מאוהבים. הנופים מרהיבים, הרחובות נוטפים סטייל ושיק, והאווירה יוקרתית ומיוחדת. אם אתם מתכננים ביקור בנאפולי או בסורנטו ואמלפי אתם חייבים לעצמכם גם ביקור באי קפרי... האי קפרי נדמה לעיתים כהר מבוצר הצומח מתוך הים הטירני, פינת חמד קסומה שהפכה ליעד מיתולוגי בזכות האומנים הרבים – סופרים, משוררים וציירים – שביקרו במקום והתאהבו בו. מקור השם לא ברור: יש הטוענים שהמילה קפרי מגיעה מהמילה היוונית לחזירי בר, לדברי אחרים מקור שמו של האי הוא במילה הלטינית לעיזים. כך או אחרת, בעבר שגשגו באי חיות רבות, ובמשך דורות רבים פעלה באנאקפרי קהילה שהתבססה בעיקר על חקלאות (הגידולים המרכזיים היו עצי זית ולימון). המתישבים הראשונים באי היו היוונים, אך האי פרח בעיקר תחת רומא. אוגוסטוס קיסר בנה לרוחב האי וילות, גנים ואמת מים. יורשו של אוגוסטוס, הקיסר טיבריוס, הפך את קפרי לאי נופש שהעניק לו מפלט מתככי רומא, ובנה לא פחות מ-12 וילות בין הצוקים והמערות (3 מהן שרדו חלקית עד היום, וניתן לבקר בהריסותיהן). הווילה המפורסמת מכולן היא וילה יוביס (Villa Jovis), כלומר הווילה של יופיטר, הממוקמת בקצה הצפון-מזרחי של האי, ששימשה כמשכנו המרכזי של הקיסר עד למותו בשנת 37 לפנה"ס. המיקום הנידח כמעט של הווילה בוודאי לא היה מקרי – טיבריוס הגיע לקפרי משום שחשש לחייו, ובחר בפינה מבודדת באי כדי להרחיק מעצמו מתנקשים פוטנציאליים. מצד שני, הוא המשיך לתפקד כקיסר, ושלט על האימפריה מבית הנופש המפואר שלו. גם אם היום כמעט קשה לדמיין זאת, לפני 2000 שנה הווילה התפרשה על פני למעלה מ-7000 מ"ר, ונחשבה לפנינה של ממש. על מנת להגיע למקום, יש ללכת לאורך מסלול רגלי (כ-45 דקות). לאורך ההיסטוריה החליף קפרי ידיים, ובמשך רוב המאות האחרונות היה האי תחת שליטת ממלכת נאפולי, למעט תקופות קצרות שבהן שלטו על האי כוחות זרים (וביניהם הפיראט הידוע ברברוסה, הצרפתים, והבריטים). במאה ה-19 הפך קפרי לאחד היעדים האהובים על אנשי תרבות ואומנות, כמו גם על עשירי אירופה. התעשיין הגרמני פרידריך אלפרד קרופ (מייסד חברת קרופ) הפך את קפרי לביתו, ונודע כאחד הדמויות הבולטות באי. קרופ היה הומוסקסואל בתקופה שבה יחסים הומוסקסואלים נאסרו על פי חוק. הוא הואשם בכך ששכב עם נערים צעירים בקפרי, וניהל רומן ממושך עם מוזיקאי צעיר בן 18 תושב האי. הרומן עורר שערורייה רבתי, וקרופ נאלץ לעזוב את האי עד שהרוחות ירגעו אך השערורייה רדפה אותו עד לגרמניה, ותמונות מהאורגיות שערך עם הנערים בקפרי הגיעו גם לאישתו. זמן קצר לאחר הפרסום נפטר קרופ, ועל פי ההערכה היתה זו התאבדות. עד היום אפשר לראות את הרחוב המפותל והמרשים שנקרא על שמו (ויה קרופ), ומחבר את גני אוגוסטוס (היפהפיים) עם מנזר סן ג'קומו שלחופי מרינה פיקולה, הנמל הקטן באי. השביל שימש את קרופ כדי להגיע לחוף, למערה הקטנה שבה ערך כמה ממסיבות החשק המפורסמות שלו. הספרים והמסות הרבות שנכתבו על קפרי תרמו לאידיאליזציה של האי היפהפה, עד שהפך למיתוס שהוא היום. נדמה שאין סלבריטאי בעולם שלא הגיע בשלב זה או אחר לקפרי, ורשימה (חלקית בהחלט) כוללת את ז'קלין קנדי והנסיכה דיאנה, לאונרדו די קפריו ומריה קארי (שאף מחזיקה בווילה על האי). במקביל הפך קפרי ליעד מועדף על זוגות בירח הדבש שלהם, מה שהגדיל כמובן את מספר המבקרים במקום. הצד השלילי של ההתאהבות חסרת המעצורים הזאת, הוא שטפון התיירים. בחודשי הקיץ מוצף האי בגדודים גדודים של תיירים הנפלטים מהסירות, ומונהגים בידי רועי הצאן, סליחה, מדריכי הקבוצות, לאורך המסלול הסטנדרטי העובר בין הנקודות המרכזיות באי. רק מי שיחמוק מהמון האדם ויתהלך לאורך הסימטאות הצדדיות או יצא לטבע, יצליח למצוא רגע של שקט. המקומיים, כך נראה, מסתמכים על מעין ג'יפיאס פנימי המוביל אותם לאורך מסלולים אלטרנטיביים שמרחיקים אותם מהטירוף הכללי ומאפשרים להם להגיע למכולת ולחזור הביתה מבלי להיתקל במאה חמישים תיירים יפנים וארבעים זוגות בירח דבש. אני ממליצה לכם לבקר באי בקצב שלכם, לא לדחוס יותר מידי אטרקציות לתוך יום אחד, ולהתרחק מידי פעם מהאתרים הידועים ביותר על מנת שתצליחו לגלות צד אחר של קפרי, מיוחד ואינטימי יותר. סיור בסירה מסביב לאי קפרי אין דרך יפה יותר להעריך את יופיו של האי מאשר שיט בסירה מסביב לאי. ישנם עשרות סיורים שיוצאים ממרינה גרנדה (לדוגמה הסיור הזה), וכל שנותר לכם הוא לעלות על הסיור שמתאים לכם. בזמן השיט תוכלו לראות את אחד הסמלים של האי: מצוקי פאראליוני (Faraglioni), שלושת הסלעים המיתמרים מהיום, לחופי קפרי. השלושה, הנקראים טרה (Terra), מצו (Mezzo) ופואורי (Fuori), מופיעים כמעט על כל גלויה של האי וניתן גם לראות אותם מהתצפית במעלה הר סולארו. השם "פאראליוני" מגיע מהמילה היוונית "פארו", שפירושה מגדלור, שכן בימי קדם נהגו תושבי האי להדליק על הסלעים מדורות כדי לכוון את הסירות שהגיעו לאזור. בשמם של הסלעים נקשרה גם אגדה מפורסמת – מספרים שכאן, בים שמסביב למצוקים, גרו הסירנות ששירתן הטריפה את המלחים וגרמה להם להתאבד. בספרו המפורסם "האודיסיאה" מספר הומרוס כיצד התמודד אודיאוס (או אוליס, כפי שהוא נקרא במיתולוגיה הרומית), עם שירת הסירנות: כששט ליד קפרי, ביקש ממלחי הסירה לאטום את אוזניהם בשעווה ודונג, ולקשור אותו לעמודי הסירה בקשרים שלא יוכל להתיר. כך ניצל הצוות כולו, והסירה המשיכה במסעה למרות השירה המפתה והקטלנית. הסירנות לא היו היצור המיתולגי היחיד במים מסביב לקפרי. לדברי הומרוס, בעבר כבשו את האי גם ענקים קניבליים, שנהגו להשליך סלעים עצומים על סירות שהתקרבו לממלכתם. אל דאגה – היום נראה כי האי קפרי נקי מיצורים מיתולוגיים, וניתן לשוט אליו בבטחה. מצוקי פאראליוני, אחד הסמלים של האי המערה הכחולה של קפרי קרוב לוודאי שזוהי אחת האטרקציות המפורסמות ביותר באי: מערה קטנה שבה צבע המים נדמה בלתי טבעי כמעט, וזוהר בגוון כחול מדהים. האפקט המיוחד הזה נוצר בזכות קרני האור שחודרות פנימה דרך מעבר תת קרקעי ומשתקפות במים. בתקופה הרומית שימשה המערה כאתר פולחן, והוצבו בה פסליהם של אלים שונים וביניהם נפטון, טריטון וסיבל (אלת פוריות). בימי הביניים האמינו המקומיים שהמערה היא מקום משכנם של שדים ורוחות רעות, ולמעשה עד היום יש מי שמאמין שנוכחות מסתורית רודפת את המערה... הקיסר טיבריוס נהג להשתמש במערה הכחולה כבריכת השחייה הפרטית שלו, והעביר בה שעות על גבי שעות, מתבודד מפני העולם. למרות שמדובר באטרקציה תיירותית באופן מוגזם, עדיין שווה לבקר במערה הכחולה, ולו על מנת שתוכלו לומר "כן, הייתי שם" (גם אם לא תוכלו לשכשך בהם, כפי שעשה הקיסר). על מנת להגיע למערה יש לעלות על אחת הסירות ששטות מסביב לאי, המציעה שיט בשילוב ביקור במערה. כשמגיעים לפתח המערה תתבקשו לרדת מהסירה הגדולה ולעלות על אחת מסירות העץ הקטנות שנכנסות פנימה (פתח המערה נמוך מאד, והסירות הגדולות לא יכולות להיכנס. למעשה גם הסירות הקטנות נכנסות במאמץ מסויים, וחובה להישכב על ריצפת הסירה כשנכנסים). לאחר השיט, הגיע הזמן לבקר באי עצמו. מהנמל (מרינה גרנדה) תוכלו לעלות לעיירה קפרי בעזרת מונית, או עם הרכבת-רכבל הקטנה שמטפסת במעלה ההר. גני אוגוסטוס בקפרי קפרי עצמה קטנה, ואחת האטרקציות המרהיבות ביותר היא גני אוגוסטוס. הגנים הקטנים משקיפים על נוף מדהים למדיי, והפריחה המפוארת של הפרחים והעצים הופכת אותם לפינת חמד של ממש. המדרגות הפיניקיות בקפרי מגני אוגוסטוס אפשר לראות גם את המדרגות הפיניקיות: גרם מדרגות עתיק להפליא, חצוב באבן, שנבנה לפני כ-2600 שנה כדרך לחבר את הנמל הראשי של קפרי (מרינה גרנדה) עם אנאקפרי שבמעלה ההר. למרות שמן, כנראה שהמדרגות נבנו בידי היוונים, ולא בידי הפיניקים. הטיפוס במעלה המדרגות מיועד לאמיצים בלבד: לא פחות מ-921 מדרגות מפרידות בין הים לעיירה, ומסלול ההליכה נמשך כ-1.7 קילומטרים!). ואם הטיפוס הזה נראה לכם קשה, חשבו על מה שעשו החיילים הצרפתיים שכבשו את האי בשנת 1806 מידי הבריטים: על מנת להסיח את דעתם של הבריטים ביימו חייליו של נפוליאון מתקפה על הנמל במרינה גרנדה, ובינתיים שלחו כוחות מיוחדים לטפס כמו כוחות קומנדו על המצוקים התלולים, והשתלטו על האי בדרך שכל הגנרלים הגדירו עד לאותו רגע כ"בלתי אפשרית". את שאר הזמן מומלץ לבלות בשיטוטים נעימים בין הסימטאות והחנויות, ובלגימת כוס יין בכיכר מול הנוף... לאחר שספגתם את האווירה, תוכלו להמשיך בביקור, ולעלות לאנאקפרי. אנאקפרי – העיירה שעל ההר האי קפרי מחולק לשני עיירות מרכזיות: קפרי, ואנאקפרי, והעויינות בין השתיים ידועה. קפרי, שעל החוף, היא היעד המפורסם והיוקרתי, ואילו אנאקפרי, שבמעלה ההר, משמרת משהו מהקסם של פעם (כל עוד שתתרחקו מהמרכז התיירותי, כמובן). זהו כפרם של אנשי ההר ורועי הצאן (לדברי חלק מהחוקרים מקור השם קפרי הוא מהמילה קפרה, כלומר עיזים, על שם אוכלוסיית עיזי הבר הגדולה שמילאה בעבר את האי). הדרך הצרה המתפתלת במעלה ההר ומחברת את קפרי לאנאקפרי מכונה the Mamma mia road, על שם קריאות ההתפעלות והלחץ שמשמיעים התיירים בזמן שהם נוסעים לאורכה. למה התפעלות? משום שהנופים הנשקפים לאורך הדרך הם מרשימים מאד. ולמה לחץ? משום שנדרשים כישורי נהיגה רציניים כדי לנווט לאורך הכביש הצר, במיוחד כאשר במסלול הנגדי מופיע לפתע מולכם אוטובוס… למרבה המזל, רק המקומיים המנוסים רשאים לנהוג בקפרי, ואין דרך להגיע לאי עם רכב משלכם. כדי לנוע ממקום למקום תוכלו להיעזר במוניות, באוטובוסים המקומיים, או בזוג הרגליים שעימו נולדתם. באנאקפרי ישנן מספר אטרקציות שמומלץ מאד לבקר בהן: סיור רגלי בעיירה אנאקפרי וילה סן מיקלה באנאקפרי אחד היעדים המפורסמים בעיירה הוא וילה סן מיקלה (Villa San Michele) – ביתו של הרופא השוודי אכסל מונתה, שכתב באי את זכרונותיו ופרסם את הספר האהוב "מגילת סן מיקלה". הספר, המשלב את זכרונותיו של הרופא עם קטעים בדיוניים שכתב, הפך לרב מכר עולמי ותרם לטיפוח המיתוס של קפרי. מונתה התאהב באי כבר כשביקר בו בגיל 18, ונדר שיום יבוא והוא יעוד ישוב אליו ויתגורר בו. לאחר קריירה מצליחה כרופא של העשירים והמפורסמים (בין השאר שימש מונתה כרופא החצר של מלך שבדיה, גוסטב החמישי) הוא חזר בסופו של דבר לקפרי. מונתה רכש שטח שעליו ניצבה אחת הווילות ההרוסות שהקים טיבריוס וקפלה על שם מיכאל הקדוש, ובנה שם את וילה סן מיקלה המפורסמת. הווילה שהוסבה למוזיאון היא מומלץ, והגנים המקיפים את המבנה מקסימים, במיוחד בחודשי האביב. אגב – האם ידעתם שאחד מבניו של מונתה שירת כקצין בכוחות הבריטים המיוחדים, ולקח חלק במלחמת העולם השנייה, ובקרב אנציו לשחרור רומא? רכבל הכיסאות בהר סולארו באנאקפרי אם היום יפה והראות טובה, אל תחמיצו את רכבל הכיסאות של הר סולארו (מונטה סולארו – Monte Solaro). רכבל הכיסאות שמטפס במעלה ההר נבנה בשנת 1952 ומאפשר למבקרים ליהנות מתצפית מיוחדת גם בלי לטפס במעלה מסלולי ההליכה. הרכבל יוצא לדרך מאנאקפרי, ומגיע עד לגובה של 589 מטרים – הנקודה הגבוהה ביותר באי. מה אוכלים בקפרי? כמה מהמנות הקלאסיות של האזור הן רביולי קפרזי ועוגת קפרזה, כמובן. שתי המנות נקראות על שם האי, והפכו למיתולוגיות באיטליה. רביולי קאפרזי (ravioli capresi) הם רביולי הממולאים במוצרלה ומוגשים עם רוטב עגבניות, ואפשר למצוא אותם בכל מסעדה באי. סבתא רוזה מסבירה איך להכין רביולי קפרזי לפי המסורת המקומית עוגת קפזרה (torta caprese) היא עוגת שוקולד ללא קמח, המועשרת באגוזי לוז טחונים. כדאי לנסות כמובן גם את הגרסה המקומית לקוקטייל השפריץ – הקוקטייל הקלאסי המוגש בזמן האפריטיבו באיטליה. במקום להשתמש באפרול או בקמפרי, המקומיים משתמשים בליקר לימנוצ'לו, כמובן. והתוצאה מעולה! ואם כבר מדברים על לימונצ'לו: בלתי אפשרי לעזוב את האי מבלי שקניתם לפחות בקבוק אחד של לימונצ'לו איכותי תוצרת המקום. האזור כולו מפורסם בזכות עצי הלימון הנהדרים שגדלים בו, וחלק נכבד מהלימונים משמשים לצורך הכנת לימונצ'לו. את בקבוק הלימונצ'לו שקניתם תוכלו לאחסן בפריזר, כמו איטלקיים אמיתיים, ולשלוף אותו בסוף הארוחה כדי להגיש לאורחים שלכם (או לעצמכם...) דיג'סטיף ראוי בניחוח קפרי. איפה אוכלים ושותים בקפרי? ראשית כל, שבו בכיכר הידועה של קפרי – פיאצה אומברטו פרימו (Umberto I) שכולם מכנים פשוט "לה פיאצטה" (la piazzetta). זהו העורק הראשי שבו כולם עוברים בסופו של דבר. לגמו כוס יין (כדאי לבוא מוכנים נפשית למחירים של קפרי. האי איננו בדיוק יעד זול), ותנו לעצמכם לשקוע באווירה הנעימה. המקום הידוע ביותר ללגום בו קוקטייל הוא: Al Piccolo Bar. אם אתם מעוניינים לאכול באחת המסעדות המפורסמות ביותר באי, נסו את Da Paolino. האווירה קסומה, התפריט נהדר, והשירות מושלם. בואו לבושים היטב. הישיבה בחוץ, מתחת לעצי הלימון הכורעים מרוב פרי, היא חלק בלתי נפרד מהקסם של המקום. מסעדות מפורסמות קצת פחות אבל מצויינות אפשר למצוא בעיקר באנאקפרי. אם אתם מחפשים פיצרייה פשוטה וטעימה באנאקפרי, נסו את Pizzeria Aumm Aumm, ואם אתם מחפשים מסעדה מיוחדת עם נוף נהדרת, הזמינו מקום במסעדת Da Gelsomina. אופציה מצוינת נוספת היא מסעדת Lo Smeraldo, שיושבת על קו המים ממש. מה קונים בקפרי? אל תשכחו לעצור באחת החנויות הידועות של האי – Carthusia. המפעל הוקם בידי נזירים שייצרו בשיטות מסורתיות ועתיקות בשמים בניחוחות האי, החל מפרחים וכלה בלימונים כמובן. בקבוק קטן מהקולקציה שלהם הוא דרך נהדרת להביא קצת מקפרי בחזרה איתכם הביתה. מזכרת קלאסית נוספת היא סנדלים בעבודת יד. סנדלי קפרי, כמו הסנדלים שז'קלין קנדי נהגה לנעול ביחד עם מכנסי קפרי שלה, הפכו לסמל של האי. את הסנדלים מכינים הסנדלרים לפי מידה, ובעיצוב המוצא חן בעיניכם. תוכלו למצוא חנויות גם בקפרי עצמה וגם באנקאפרי (המחירים באנאקפרי סבירים מעט יותר). האי קפרי ממעוף רחפן

בפרברי ורונה, בישוב סן בוניפצ'יו -San Bonifacio נמצאת פיצריית השף- "Tigli". אנשים ממליצים עליה אך גם מוסיפים הערה משונה, "זאת לא בדיוק פיצה" I Tigli - שף סימונה פדובאן ובכן, אפשר לאפיין את Tigli, של השף סימונה פדואן, כמקום המגיש פיצה מבצק בתפיחה ארוכה (בין שלושה לחמישה ימים) בשילובים פנטאסטים של מוצרים מאיכות עילית. כל חומרי הגלם המשובחים ביותר באיטליה יוגשו על הפיצה בעלת הבצק העבה, בצירופים ומיזוגים שנבחרו על ידי השף. כך שלמעשה הסועדים מרשים לו לנגן עבור חיכם, וריאציות אין קץ של סימפוניות אהובות. אולם האכילה מעוצב בסגנון מודרני. בנוסף לשולחנות נמתח לאורך החדר, דלפק עץ אשר גם לאורכו אפשר לשבת לאכול. הפיצה ביחד עם התפריטים מגיעה טעימה של פיצה שהיא ספק פוקצ'ה. כבר שם ניכרת הרמה הבלתי מתפשרת של חומרי הגלם. פיצת הטעימות היתה חתוכה למרובעים והיה לה מראה של פיצה שקונים ברחוב על מגש נייר, אך טעם אלוהי. זהו כנראה הרעיון המרכזי מאחורי עבודותיו של אמן הפיצות הזה, 'קח את הנחות והפוך אותו לקיסרי'. באיטליה מקובל ללוות אכילת פיצה בשתיית בירה. גם על המנהג הזה מתעכב התפריט ושומר על הקו המדובר, תפריט הבירות מציע בירות מאיכות גבוהה או בירות מייצור יחודי, או שונה מהמקובל, למשל, בירה מפירות יער. הוזמנו שתי פיצות. הפיצה הראשונה הייתה הפשוטה ביותר שניתן להכין. בצפון איטליה היא נקראית, "מרינרה" אין בה גבינה רק, עגבניות, שום, שמן זית, ואורגנו. לפיצה השניה קראו, צ'יז בורגר. המרינרה, היתה טובה. למרבה השמחה מרקמו של רוטב העגבניות היה גס, ועלי הבזיליקום נקטפו זה עתה מן העציץ שבמטבח. עניין נדיר. אך שוב, הבצק העבה הזכיר יותר פוקצ'ה מאשר פיצה ועורר פקפוקים מסוימים לעומת זאת הצ'יז בורגר היה הפתעה של ממש. הבצק העבה, שהפעם נאפה עם גרגרי שומשום נפרס לשניים ותובל באותו רוטב עגבניות גס וטעים. בתוכו נמצא ההמבורגר שלא היה עשוי מבשר טחון, אלא מנתחים משובחים רכים וורדרדים של בשר בקר. על הבשר הונחה גבינת פרובולונה, גבינה קשה בעלת טעם עדין. כמו כן, פרוסות עגבניות טריות, בצל, וחסה. ההמבורגר נחתך ונאכל כמו משולשי פיצה. זו לא היתה פיצה וגם לא המבורגר, אבל זה היה לא פחות מאגדי. המנות גדולות שלא לומר ענקיות, והמלצרים מונחים ובצדק, להציע להגיש אותן אחת אחרי השניה באופן שכל הסועדים יוכלו לחלוק אותן. תפריט הקינוחים גם הוא משתדל לחדש ולרומם מנות פשוטות שלרוב עשויות מחומרים תעשייתים, או זולים. בחרנו במגש גדול שעליו כחמש דוגמאות למתוקים על בסיס שוקולד. מחירים? יחס איכות מחיר מאוזן ביותר. בסופו של דבר ארוחה במקום איננה יקרה אפילו בקנה מידה איטלקי. הוראות הגעה: Via Camporosolo 11 - 37047 - San Bonifacio יציאה באוטוסטרדה A4 מילאנו ונציה ב San Bonifacio ממוקמת במרכז הישוב.

אי פעם שמעתם על אנציו? מבקרים רבים מדלגים עליה, אבל אנציו תופסת מקום חשוב בהיסטוריה האיטלקית: כאן נחתו כוחות הברית במבצע מסוכן ומפורסם כדי לשחרר את איטליה מהנאצים, וכאן גם נולדו שניים מהקיסרים המפורסמים ביותר ברומא העתיקה. היום אנציו משלבת עבר מרשים עם חופים נהדרים שמושכים אליה את העשירים והמפורסמים. אם אתם מחפשים רעיון ליום טיול מעניין מרומא, הגעתם למקום הנכון! העיירה אנציו (Anzio), הממוקמת כ-60 ק"מ דרומית לרומא, מפורסמת בזכות שני דברים, בעיקר: כאתר חשוב בזמן מלחמת העולם השנייה (כאן נחתו כוחות הברית בשנת 1944), וכעיר הולדתם של שניים מהקיסרים המפורסמים (והמופרעים) ביותר ששלטו על רומא: קליגולה, ונירון. אבל אנציו איננה רק אתר נשכח עם עבר מפורסם. זוהי גם עיר חוף יפה המתגאה בחופים נרחבים וצוקים מרשימים. המבקרים באנציו יוכלו לצלול במים הכחולים והנקיים (אנציו זוכה מידי שנה באות "הדגל הכחול", הניתן לחופים מצטיינים באיטליה), ולאכול דגים ופירות ים באחת המסעדות הידועות בעיר, שאותן פוקדים סלבריטאים ופוליטיקאים. בנוסף, אפשר לשלב את הביקור באנציו עם ביקור באיים הפונטיניים הסמוכים (האי פונצה הוא הידוע מביניהם), או עם אחד מהאתרים הארכיאולוגיים שבאזור. מומלץ לבקר גם באחת משמורות הטבע הסמוכות, כמו לדוגמה שמורת טור קלדרה (Riserva naturale Tor Caldara). האי פונצה מקום מפלט לשינוי אווירה על מנת להגיע לאנציו תוכלו להיעזר ברכב שכור, כמובן, או לקחת את הרכבת שיוצאת כמעט מידי שעה מתחנת הרכבת של רומא – רומא טרמיני (Roma Termini). הרכבת עוצרת בכל היעדים שעליהם נדבר במאמר זה: אנציו (Anzio), נטונו (Nettuno) ולאביניו (Lavinio). גם מי שמעוניין לבקר בחופים יוכל להיעזר ברכבת – היא אמנם עוצרת במרחק כשלושה קילומטרים מהחוף, אבל ניתן להגיע לקו המים בעזרת שאטל המחבר את החוף לתחנה. אזור אנציו חביב עליי במיוחד, ומאז שאני ילדה אני נוהגת להגיע לכאן מידי שנה. כיף במיוחד לצאת פה להליכות לאורך החוף רחב הידיים, אבל דעו לכם שאלה לא תמיד הליכות רגועות לגמרי... לא פעם ולא פעמיים יצא לי להיתקל במחסום משטרתי על החוף, שחסם את הגישה לאזור מסויים. הסיבה למחסומים המשטרתיים האלה היא פשוטה: לפעמים עדיין אפשר למצוא פה פגזים שלא התפוצצו ונשארו טמונים בחול מאז שנת 1944... אמנם הם כבר לא נחשבים מסוכנים, אבל המשטרה עדיין חייבת להזעיק חבלנים מקצועיים המומחים בניטרול פצצות, על מנת שיגדרו את השטח וינטרלו את התחמושת בבטחה. נחיתת כוחות הברית באנציו – רגע מפתח במערכה נגד הנאצים כאמור, הסיבה העיקרית שבגללה התפרסמה אנציו, היא משום שבעיר התרחש אירוע מפתח בזמן מלחמת העולם השנייה. נחיתת כוחות הברית בעיר התרחשה ב-22 בינואר 1944, ונחשבת לאחד מהרגעים החשובים בקרבות שהתנהלו באיטליה ולמעשה באירופה כולה. "קרב אנציו" שרבים מכנים אותו "מבצע נורמנדי האיטלקי", במהלכו הגיעו אל חוף אנציו כ-40,000 חיילים, במטרה לאגף את הכוחות הגרמנים שהתבצרו לאורך קו החורף. הקרבות נמשכו מינואר ועד יוני 1944, ובסופם הצליחו כוחות הברית לפרוץ את הגנת הגרמנים ולהגיע לרומא. מלחמת העולם השניה בקצרה לא ניתן לסכם את כל האירועים שהובילו לפרוץ המלחמה והתפתחותה בכמה שורות, אך חשוב להבין את האירועים המרכזיים. לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20 התפשטו באירופה כמה משטרים טוטליטריים: הנאציזם בגרמניה, בהנהגת אדולף היטלר, הפשיזם באיטליה, בהנהגת בניטו מוסוליני, והקומוניזם בברית המועצות, בנהגת לנין (ובהמשך סטלין). תוכניתו הידועה של אדולף היטלר היתה לכונן רייך שלישי ולהשמיד את היהודים, לצד בני מיעוטים נוספים, וביניהם נכים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד. בשנת 1941, נותרה בריטניה לבדה במערכה, שכן היטלר ומוסוליני, בתמיכתו של הדיקקטור פרנקו מספרד, הצליחו לכבוש כמעט את כל אירופה. המלחמה התפשטה לצפון אפריקה, והיטלר החליט לפלוש גם לברית המועצות. במקביל גם יפן החליטה להרחיב את גבולותיה, ותקפה את כוחות ארצות הברית בפרל הרבור, מהלך שהוביל לכניסת הכוחות האמריקאים למלחמה. בשנת 1942 הצליחה ברית המועצות, בעזרת תמיכה אמריקאית, להדוף את הכוחות הגרמנים. בשנת 1943 הצליחו בעלות הברית לכבוש את סיציליה, מוסוליני הודח מתפקידו בידי מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי, והגנרל באדוליו חתם בסתר על הסכם הפסקת האש. איטליה שקעה בכאוס מוחלט, והגרמנים, עד לאותו רגע בעלי הברית של איטליה, הפכו לאוייבים. איטליה הפכה לזירת קרב מדממת. בהקשר זה התרחשה נחיתת כוחות הברית בעיר אנציו, במבצע שזכה לכינוי "מבצע שינגל – Shingle": כוחות אמריקאים ובריטיים, בהנהגת הגנרלים מרק קלארק והרולד אלכסנדר, נחתו בעיר במטרה לשחרר את רומא ולאגף את הגרמנים שהתבצרו בקאסינו שבדרום לאציו. נדרשו מספר חודשים להשלים את המשימה, אך לבסוף הם הצליחו. המלחמה נמשכה שנה נוספת, והסתיימה עם כניסת הרוסים לברלין והתאבדותו של היטלר, בעוד ארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום ביפן, בהירושימה ובנגסאקי. הסובייטים והחיילים האמריקנים שחררו את האסירים שנותרו בחיים ממחנות ריכוז הפזורים ברחבי אירופה, וחשפו את תוכנית ההשמדה הנוראית של היטלר. על פי ההערכות, בין 60 ל-70 מיליון בני אדם מתו ברחבי העולם, כולל כ-7 מיליון שמתו במחנות ריכוז נאצים. מה נותר היום באנציו מתקופת המלחמה? מי שמתעניין בהיסטוריה של המבצע הידוע יוכל לבקר במוזיאון המוקדש לנחיתת כוחות הברית. המוזיאון ממוקם בווילה מהמאה ה-17 (וילה אדלה), ובו פריטים חשובים מכל הסוגים: דגלים, מדים, כלי נשק, מסמכים, תמונות והדפסי וינטג', ואפילו כלי רכב (מקוריים). חלק מהפריטים נמצאו על החוף, וחלק נרכשו מאספנים מכל רחבי העולם. בנוסף, המוזיאון מורכב מאגף המוקדש לממצאים הארכיאולוגיים של העיר אנציו (ושטחו אף גדול מזה המוקדש לנחיתה). הכניסה למוזיאון היא ללא תשלום. במרחק קצר מהעיר, לאורך via Nettunese, ניצב גם בית הקרבות הבריטי ובו קבורים כ-100 חיילים שנפלו במהלך הקרבות. בעיירה הסמוכה נטונו (Nettuno) נערכת מידי שנה תערוכה ביער פולינו (bosco del Foglino), ובה מוצגים פריטים שונים מתקופת המלחמה. בנוסף, בכיכר קנדי (Piazzale Kennedy) ניתן לראות את בית הקברות הצבאי המוקדש לחללים האמריקאים, ובו קבורים 7862 חיילים ו-12 נשות הצלב האדום. האתר מנוהל על ידי נציגים מוושינגטון, ולאורך השנים ביקרו בו שניים מנשיאי ארה"ב – ג'ורג' בוש וביל קלינטון. בעיירה הסמוכה לאבינו (Lavino), על הטיילת שלאורך החוף, ניצבת אנדרטה לזכר החיילים הסקוטיים שנלחמו כחלק מהכוחות הבריטיים ונהרגו בזמן הקרבות במקום. בשמורת הטבע טור קלדרה (Tor Caldara), עד לפני מספר שנים, ניתן היה עדיין לראות את השוחות שחפרו החיילים (האזור סגור כרגע למבקרים בשל תנאי השטח והאקלים). שמורת טור קלדרה היא אתר מעניין ולא רק מסיבות היסטוריות – אפשר לסייר כאן בין זנים שונים של צמחים ועצי אלון, קניונים ועמקים, ופומרולות (פתחים בקרום האדמה הפולטים קיטור וגזים געשיים) בצבעים שונים, החל מצהוב עמוק ועד לאדום כהה. אפשר גם לפגוש ציפורים רבות, קיפודים וצבים, וחיות נוספות שהפכו את השמורה לביתן. בקצה השמורה ניצב גם מגדל תצפית שנבנה על ידי משפחת האצולה ששלטה על השטח במאה ה-16. המגדל נבנה מלבנים שנלקחו משרידיה של וילה רומית מהמאה השנייה, השוכנת בסמוך. אם תטפסו על המגדל, תזכו להשקיף על נוף יפהפה של הים ורצועת החוף הרחבה. המסלול הראשי החוצה את השמורה הוא רחב למדיי, נמתח לאורך כקילומטר, וקל לנוע לאורכו. השבילים הצדדיים המתפצלים ממנו, לעומת זאת, הם קשים יותר להליכה ומתאימים למטיילים בכושר סביר. השמורה ממוקמת ב-Via Ardeatina 267 ופתוחה בימי חמישי, שבת וראשון; הכניסה בחינם, וכאשר תגיעו למקום המראה הראשון שיקבל את פניכם הוא בקתת עץ קטנה ובתוכה מזרקת מים גופריתיים העשירים במינרלים הנחשבים בריאים. בסמוך לשמורה תמצאו חוף ציבורי מקסים וציורי, שנמצא בצמוד לחוף בתשלום (חוף לה טורה – La Torre, המצוייד בשמשיות, כסאות נוח וקיוסק המוכר כריכים וחטיפים). על מנת להגיע לחוף יש ללכת ברגל לכיוון לאביניו (Lavinio), לפנות שמאלה בפנייה הראשונה, ולהתקדם לעבר הים. אם אתם מחפשים מסעדה של ממש לשעות הערב, לכו למסעדת I Simpson – מקום חביב המתמחה בפיצה מעולה, מגוון מנות פסטה, ואווירה כיפית. המסעדה נמצאת ב-Corso S. Francesco 67. אפשרות נוספת היא טרטוריה (מסעדה ביתית) בשם La Terrazza sul Mare, המתחה במנות פסטה ודגים, ונמצאת ב-viale Virgilio 50. אנציו – מקום הולדתם של שניים מהקיסרים הידועים ביותר לשמצה ברומא... אנציו לא התפרסמה רק בזכות התפקיד שמילאה בקרבות מלחמת העולם השנייה. למעשה, עוד קודם לכן נודעה אנציו כמקום מושבם של השבטים הוולסקיים, תושביה העתיקים של האזור שהתגוררו על הגבעות כבר במאה החמישית לפנה"ס (עד שנטמעו לתוך האוכלוסיה הרומית). עד היום ניצבת בעיר חומה עתיקה להפליא המתוארכת למאה הרביעית לפנה"ס, המהווה חלק מהגן הבוטני בעיר (הגן נמצא ב- via del cimitero). כאן גם נולדו שני קיסרים חשובים במיוחד מהשושלת היוליו-קלאודית: קליגולה (12-41 לספירה), ונירון (37-68 לספירה). נירון, במיוחד, התפרסם בזכות טירופו והאובססיות שלו. הוא אף הואשם בכך שגרם לשריפה שהחריבה את רומא, אך למען האמת זו רק אגדה. ברומא פרצו שריפות באופן קבוע, הבניינים היו סמוכים מאד זה לזה ובנויים מחומרים דליקים כמו עץ. מה שכן נכון, לעומת זאת, הוא שנירון בחר להאשים את הנוצרים בשריפות בעיר, והשתמש בתירוץ זה כדי לרדוף אותם. אם תרצו, תוכלו לבקר בהריסות הווילה של נירון. בחודשי הקיץ ווילה פתוחה בימים חמישי עד ראשון בשעות אחר הצהריים בלבד. הכניסה בחינם. מומלץ להתקשר מראש למשרד התיירות (טלפון מספר: 06-45558496) ולוודא שהמקום פתוח ולהירשם לסיור המודרך. מעט מאד נשאר מהווילה עצמה, אבל הנוף הנשקף מנקודה זו הוא מרשים. מתחת לווילה תוכלו לראות חוף ציבורי יפה, המכונה grotte di Nerone על שם מערות הסלע שבו (ששימשו כחללי מסחר בתקופה הרומאית). תבליט של הקיסר נירון. חוף באנציו, וברקע חלקים מהריסות הווילה של נירון קיסר. הריסות הווילה של נירון קיסר בעיר אנציו. צילומים: אלסנדרה לאונרדי נמל אנציו תחת נירון קיסר נבנה באנציו אחד הנמלים החשובים ביותר עבור האימפריה הרומאית. הנמל נהרס על השנים, והוחלף בנמל שאתם רואים כיום – נמל תיירותי שוקק חיים, ובו גם מסעדות רבות שבהן תוכלו ליהנות מדגים טריים וטעימים. כמה מהמסעדות המפורסמות ביותר הן: Da Alceste Al Buon Gusto , ו- Turcotto, מסעדה שפועלת מאז שנת 1816. שתיהן נחשבות לידועות בכל רחבי מחוז לאציו, ומפורסמים רבים פוקדים אותן. אם אתם מחפשים מקום חדש יחסית, נסו את Fraschetta del Mare, שהצליחה לכבוש תוך זמן קצר את הקהל וצברה לא מעט מעריצים. נמל אנציו הוא גם הנקודה שממנה אפשר לתפוס סירה (מהירה או מעבורת) ולהפליג לאיים, ובעיקר לפונצה (Ponza), יעד קסום ומיוחד, המלא בחופים יפהפיים ומועדני לילה. כפי שהזכרתי בתחילת המאמר ניתן לשלב בביקור באנציו גם ביקור באיים הפונטיניים, והאי פונצה הוא אי מיוחד, שלא כדאי לכם לפספס. תיירים רבים לא מכירים אותו בכלל, אבל אני ממליצה לכם בחום לבקר בו. על האי פונצה (המאויית לפעמים כך: פונזה) יש עיר אחת בלבד, וגם היא נקראית פונצה (או פונזה). החופים באי הם מדהימים, ונדמה שהזמן קפא כאן. המקום מתאים במיוחד לחובבי שחייה וצלילה. מה עוד אפשר לראות ליד אנציו? כפי שכתבתי בתחילת המסלול, ליד אנציו ישנן עוד כמה עיירות מעניינות שגם בהן ניתן לבקר בקלות, ובעזרת הרכבת: העיירה הסמוכה נטונו (Nettuno), לדוגמה, נבנתה בימי הביניים, וחלקה העתיק נשמר היטב ומוקף עדיין בחומה המקורית. בפנים פועלים עסקים רבים – מסעדות, חנויות, פאבים ובוטיקים המוכרים פריטים יפים בעבודת יד. זהו מקום שמושך בעיקר קהל צעיר, שמחפש מקומות בילוי. במרחק קצר מהמרכז נמצא הנמל – מודרני יותר מהנמל של אנציו – ואליו מגיעות היאכטות של העשירים והמפורסמים מרחבי העולם! טיפ: איפה חונים? לא קל למצוא חנייה באזור הזה. בסופ"ש ובחודש אוגוסט, תצטרכו להיאזר בסבלנות רבה... אני מעדיפה לחנות ליד פאב אירי בשם Kinsale Irish. הפאב נמצא ב-via Acciaroli 50, מחוץ למרכז ההיסטורי, ובדרך כלל אפשר למצוא שם חנייה. אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם לתת לאנציו ולעיירות שסביבה הזדמנות. אתם לא תתחרטו! האזור אמנם לא מוכר מאד, אבל מהנה ומעניין, בעיקר בחודשי הקיץ.

אין סוף למקומות שצריך לראות ולטעום באיטליה, אבל אין ספק שהעיר מודנה היא מקום נפלא להתחיל בו את המסע שלכם. העיר שנמצאת במחוז אמיליה רומאניה בצפון המדינה, היא ממש תמצית התרבות האיטלקית המפוארת. עיר הולדתם של גדול זמרי האופרה, פאברוטי ויצרן המכוניות אנזו פרארי, מקור הבלסמי ואחד מהאזורים המעטים בו מייצרים את גבינת הפרמיג'אנו רג'אנו המפורסמת ואפילו יין הלמברוסקו מגיע משם. מודנה, די נו תמשיכי! אילנה לנשון חרפה נפשה, טעמה וחזרה כדי לספר מרחק של כשעתיים נסיעה דרומית מזרחית למילאנו, נמצאת העיר מודנה, עוצרת נשימה ביופייה ומושלמת לשיטוט בין סמטאותיה העתיקות. אבל הסיבה לביקור היתה הפעם האוכל, כי גם התייר צועד על קיבתו. נתוני הפתיחה לא רעים, העיר ממוקמת במחוז אמיליה-רומאניה שהוא שם דבר בתחום הגסטרונומי. מולדתם של מאכלים מסורתיים איטלקיים רבים שקנו להם תהילת עולם כמו הלזניה ורוטב הראגו המוכר בשמו הבינלאומי "בולונז". השמועה אומרת שאכן גם מודנה תורמת את חלקה לגאוות המחוז והעיר היא אקוסיסטם של אוכל איטלקי משובח המתאפיין בעשרות מיני מסעדות בכל הרמות, ממטבח עילי עטור כוכבי מישלן ועד אוכל רחוב זול ומהיר. הנה לפניכם "יצאנו לבדוק": ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות חומץ בלסמי כאמור חומץ בלסמי מייצרים אך ורק באזור הזה של איטליה ובאותה הדרך המסורתית שנהגו לייצר אותו כבר לפני דורות רבים. סודות החומץ הבלסמי עוברים מדור לדור, סוג החביות ואפילו החיידקים שגורמים לטעם המיוחד של כל חומץ. הסבר מפורט תוכלו למצוא בחווה של ג'וזפה ג'יוסטי Acetaia Giusti, שנוסדה הרחק בשנת 1605. לא כדאי להחמיץ! לתאום סיור מודרך בטלפון: 059 840135 39+ או דרך אתר האינטרנט. הכתובת: Str. delle Quattro Ville, 155, 41123 Modena MO על גבול העיר העתיקה של מודנה, תוכלו למצוא את אנוטקה דוקלה גן עדן לזהב השחור. שם תוכלו לטעום עשרות סוגי בלסמי ולקבל הסבר מדוקדק על כל סוג ודרך הייצור שלו. למדנו שהאיטלקים מוסיפים בלסמי למרבית המנות שהם אוכלים והוא יכול להתאים למגוון מנות תלוי בגילו. ככל שהבלסמי מתיישן, טעמו חזק יותר וכך הוא מתאים לטעמים חזקים יותר. לאחר אינספור טעימות, כמה כתמים על הצעיף וידיים דביקות במיוחד יצאנו משם עם יותר מ-5 בקבוקי בלסמי שונים. גבינה עוד סיור חובה באזור, הוא סיור בעקבות הגבינה האיטלקית המפורסמת "Parmigiano Reggiano" (המכונה בישראל פרמזן) אם אתם חובבי פסטה או גבינות לא תרצו לדלג על תענוג של שעה בחוות ייצור, תוכלו לראות את כל תהליך יצור הגבינות וכמובן לטעום מהן, הכול אורגני. להזמנת סיור יין למברוסקו הוא השמפניה של מודנה, יין מבעבע ששותים לאפריטיף אחר הצהריים בברים המקומיים. את הלמבורסקו תוכלו לטעום בביקור ביקב של משפחת פלטריניירי. לאתר האינטרנט Via Cavalliera in Solignano, 8 41014 Castelvetro di Modena MO ניתן לבקר בקנטינה בימי שני עד שישי בשעה-15:30 בתאום מראש בלבד. טלפון: 059-902047 מעדנייה Enogastronomia Bergonzini Giorgio 1963 כל טעמי המחוז במעדנייה המשובחת הזו, יינות מהמובחרים ביותר, הנקניקים המפורסמים של האזור, פסטות, עוגות וריבות בעבודת יד וכמובן חומץ בלסמי משובח. Via Ganaceto, 53, 41100 Modena MO (39+) 059-214020: טלפון ארוחת בוקר: Forno S.Giorgio מאפייה שנפתחה ב-1902, ממוקמת במרכז העיר העתיקה. קפה מצויין ואינספור סוגי מאפים מסורתיים, אם אתם מאוהבי השוקולד אל תוותרו על השוקו החם שמגיע עם סירופ שוקולד חם בתחתית והמון קצפת מעליו! OMG Menomoka ארוחת בוקר מלוחה או ארוחת צהריים מאוחרת אם במקרה פספסתם את שעת הארוחה והכל סגור כבר תוכלו למצוא בבית הקפה הזה שמגיש סנדוויצ׳ים נפלאים מחומרי גלם טריים ולחם שנאפה במאפייה הסמוכה. נהנו במיוחד מכריך הודו עם רצועות פרמזן וארטישוק! העיצוב של בית הקפה מודרני ומלא בציורים של דמויות היסטוריות וציטוטים שלהן, יצירת אומנות של ממש שנעשתה על ידי הקולקטיב האיטלקי שאחראי לאינספור ציורי קיר ואומנות רחוב ברחבי איטליה! צהריים/ערב Da Danilo מסעדה איטלקית טיפוסית שנוסדה כבר ב-1934 וממוקמת במרכז העיר העתיקה, תוכלו לטעום מנות מסורתיות כמו טרטוליני ומרק שעועית איטלקי. כיאה למסעדה מודנזית התפריט מציע מנות בלסמי שונות כמו רביולי וסטייק ברוטב בלסמי. מכיוון שהיינו ארבעה אנשים עם סקרנות לא נגמרת – רצינו לטעום את הכל! במסעדה חרגו ממנהגם וחילקו לנו את המנות כל פעם לשניים כדי שנוכל להזמין עוד ועוד. Da Enzo צמודה ל- Da Danilo וטובה לא פחות. מגישה גם היא מגוון מנות פסטה מודנזיות טיפוסיות, מרק הטרטוליני זו מנת הדגל ואין שולחן שלא מזמין אותה. אל תהססו לנסות את הפרמז׳ן שמוגש עם רוטב בלסמי כיאה למסורת המודנזית. Spaccio delle Carceri אם מאיזשהי סיבה תרצו אוכל פחות מקומי אבל טעים, תעצרו לאכול כאן. מסעדה צבעונית עם עיצוב מיוחד ואווירה צעירה. במקום מגישים בין השאר פלטות גבינות ונקניקים והדילמה העיקרית תהיה האם לצלם או לאכול את מה שמוגש Trattoria Aldina טרטוריה המוקמת בקומה הראשונה של בניין מגורים בתוך דירה והיא כמו סוד יקר שהמקומיים שומרים ר לעצמם. התפריט לא נותן הרבה מידע ועושה רושם שהמטבח מגיש רק שלוש מנות ראשונות ושלוש עיקריות ועוד 2 קינוחים, בפועל מדובר בטקטיקה משתלמת של המטבח שמשאיר לעצמו את האפשרות לשנות את התפריט על בסיס יומי. מקום שבו ניתן לראות ולחוש את מודנה ובמחירים שווים לכל כיס, מנות ראשונות: 6-8 אירו, עיקריות: 8-13 אירו, קינוחים: 3 אירו Via Luigi Albinelli, 40, 41121 Modena MO 059-236106 (39) Vecchia Pirri מהמסעדות הוותיקות בעיר עם מסורת בישול ההולכת דורות אחורה. ממוקמת בסניף דואר עתיק, מבשלים במסעדה את רוב מנות הדגל של חבל אמיליה רומאנה וגם פיצה בתנור עצים. מסוג המסעדות שלא משנה איזה טרנד עולה או יורד בעולם כאן הכול ממשיך כרגיל. Viale Prampolini, 8, 41124 Modena MO (39) 059-235324 ​ Osteria Francescana אי אפשר לכתוב על מודנה מבלי להזכיר את מסעדת שלושת כוכבי המישלן של השף מאסימו בוטורה שנולד וגדל במודנה ומגיש אינטרפטציה מודרנית שלו לאוכל המודנזי, כולל מנה מיוחדת שנבנתה אך ורק מפרמז׳נו רג'יאנו ומורכבת מחמישה מצבי צבירה של הגבינה. משנת 2013 המסעדה ממוקמת באחד משלושת המקומות הראשונים בדירוג המסעדות הטובות בעולם, מקום יש למסעדה יש להזמין מראש, המחירים בהתאם: עד ל: 500 יורו לאדם לארוחת טעימות. Osteria Francescana, Via Stella, 22, 41121 Modena MO Franceschetta 58 אם לא הצלחתם להשיג מקום תנסו את ״la sorella piccola dell'Osteria Francescana״, האחות הקטנה של Osteria Francescana פחות יקרה, פחות רשמית וטעימה לא פחות.

לאחרונה התחלתי לחזור לשם, פעם בשנה, לחופשה קצרצרה. זמן רב עבר מאז שראיתי את העיירה שלי, מאז ההבטחה שהבטחתי לעצמי כילדה, שיום אחד, כשאהיה גדולה, אשוב. אחרי שקרעו אותי משם בכוח, וכל הדמעות והייאוש שלי לא עזרו ולא גרמו להם לשנות את דעתם. אחרי שבמשך זמן רב כל כך החלומות שלי הובילו אותי מידי לילה בחזרה לתוך הבית שלי, שלי ורק שלי, שלי ולא של אף אחד אחר, שלי עד שיום אחד, כבר לא היה שלי בשנתיים האחרונות חזרתי לשם שוב ושוב. וכעת אני מציצה בביישנות אל המקום ההוא, מביטה עליו, צועדת בקרבו, מרחרחת אותו כדי לגלות אם הריח העומד בו עדיין זהה לריח שהדיף כשעזבתי, בודקת אם המראות הם אותם מראות. ואולי אני חוזרת כדי להבין למה, וכדי לתת לעצמי מנוח. סבא אמר לי שוב ושוב שהבית שבו גדלתי היה שלי, ויישאר שלי גם אם נלך משם. אבל ידוע שהמבוגרים אומרים הרבה דברים, ואולי לרגע קט אפילו מאמינים בהם ומתכוונים לכבד את ההבטחות שפלטו במהירות, חמות מאהבה, אך נאמרו מתוך ייאוש של מי שלא יודע איך להרגיע את בכיו השבור של ילד תמים. אבל האינטרסים, העסקים, הפשרות של החיים, כל אלה לא תמיד הולכים יד ביד עם הרגשות. רק שנה עברה מרגע שסבתי נפטרה, וההחלטה התקבלה – העיירה שבה היא וסבא העבירו את כל חייהם, וגידלו ארבעה ילדים, נעשתה צרה למידותיו של סבא. קשה אולי לדמיין שגבר בן שבעים ירצה לשנות לגמרי את חייו, אבל זה היה המצב. הוא החליט לעבור לגור בעיר הגדולה, ליד הילדים שהיגרו כבר מזמן ועם בת זוג חדשה וצעירה ממנו בהרבה, אישה מטופחת שעננת בושם תמידית רחפה בעקבותיה. סבתא לא היתה כזאת. היא לא הייתה בלונדינית, ולא השאירה אחריה שובל של בושם. היא הייתה אלגנטית, כן, אבל אלגנטיות חמורת סבר, צנועה יותר, ובסוף היא כבר הלכה ממקום למקום כשהיא מתנשמת בכבדות, בפנים רציניות שקושטו רק בפס דק של שפתון אדום, שהשאיר חותם קבוע על הפילטר של הסיגריות שהיא עישנה בסתר. כשאיבדה את בנה, זו היתה המכה האחרונה. לאחר שברונו נפטר לא נותרו לה עוד סיבות רבות לצחוק. אבל סבא היה אחר וחי את החיים אחרת. הוא התרגז במהירות אבל באותה מהירות גם צחק וחייך, וניסה לתפוס בשתי הידיים כל הזדמנות שעדיין נשארה פתוחה בפניו כל עוד הוא חי. שני הבנים האחרים שלו – קרלו הבכור וויטוריו הבן השלישי – עזבו את הכפר שנים קודם לכן. שניהם החליטו שלא ללכת בעקבות אביהם, וגם לא הקשיבו לעצותיו, מה שהותיר את סבא עם טעם מר בפה. קרלו וויטוריו חיפשו את עצמם, והזדמנויות חדשות, בעיר הגדולה. שם הם גם היכו שורשים. לאחר שהקימו שניהם משפחות, הם לא חזרו לכפר כמעט, רק בחגים. אמי, אנטונלה, הצעירה שבילדיו, ניפצה במהרה את ציפיות המשפחה, בסדרה של מעשי מרד והתאהבויות נעורים סוערות. וכך אני, שבאותה התקופה גרתי עם סבי, נאלצתי להתאים את עצמי לתהפוכות שטלטלו את חייו וללכת בעקבותיו, בין אם רציתי בכך או לא. כך עזבתי את פיאנקסטניאיו. והשינויים היו רבים: בית ספר חדש, בית חדש, חדר חדש, חברויות חדשות, החיים בעיר עם הרעש התמידי והטירוף שלה, החנויות המסנוורות ואלף האורות שדלקו תמיד, כל אלה היו מסיחי דעת טובים שהסוו את הכאב שנשאתי בתוכי על כך שנאלצתי לעזוב באי רצון את המקום שלי. את הוודאות שהייתה לי, את הניחוחות והצבעים שלי, את האריחים היפים והירוקים ואת הספה המוזהבת בסלון, את השידה הישנה ואת ניחוח עוגיות האניס שקניתי מידי בוקר במאפייה של פדלינה, ואת אלפי גוני האפור של ההרים שסביבי, שמילאו את עיני בכל פעם שכף רגלי דרכה מחוץ לבית. הכל חסר לי. חסר לי אפילו הכביש שהתעקל באינספור עיקולים מסביב להר שלי, הכביש שאחריו עקבתי במבט סקרן דרך החלון האחורי של המכונית בכל פעם שנסענו לקנות משהו, שכן אפילו הכפר הקרוב ביותר היה מרוחק ארבעה קילומטרים מפיאנקסטניאיו, עיקולים שגרמו לי לחלום בהקיץ, ולהקיא מבחילה. פיאנקסטניאיו. איך אוכל לתאר את פיאנקסטניאיו? איך אוכל להסביר לאחרים את המקום הזה? "השחר עוד לא עלה, וכבר הבית מתמלא חיים. אתה יורד מהמיטה ועצמותיך עדיין חורקות, המנוחה היתה מועטה מידי עבור עבודה רבה כל כך, בתקופת ליקוט הערמונים. הגב הכפוף מתעקם במשך שעות על גבי שעות, עד שנשבר כמעט. אתה זוכה לרגע של הקלה רק כאשר אתה הולך לשפוך את הסל המלא לתוך השק ומתמתח מעט, אבל אז שוב מתכופף וחוזר להביט באדמה. אף ערמון לא חומק ממבטך. ובבית תחלק אותם: אלה בשביל החזיר, אלה בשביל הבית, אלה למכירה, אלה בשביל סחר החליפין עם היערן, שיבוא עם דבש... כמה עושר עבור העניים!" מילים אלה נכתבו על ידי דון זליו, הכומר של העיירה הקטנה הזאת, יליד פיאנקסטניאיו, בנו של כורה פחם וידען גדול של כל מה שקשור לפיסת האדמה הזאת. הוא השאיר בכתביו מידע יקר ערך על אורח החיים והמנהגים של האנשים שנולדו פה בכפר הקפוא, מוקפים בערמונים (באיטלקית פירוש המילה קסטאניו הוא ערמון). גם היום ניצבים כאן עצי ערמון עתיקים, מולכים בגאווה על העיירה, הם ששימשו במשך מאות שנים כמקור ההכנסה העיקרי של האנשים הפשוטים שגרו כאן ושרדו בזכות המעט שהצליחו להפיק מהאדמה. תושביה הראשונים של פיאנקסטניאיו הגיעו אליה לפני כאלף שנה, וקרוב לוודאי שהיו אלה הנזירים ממנזר סן סלבטורה הסמוך, שלמרגלות הר אמיאטה, הר הגעש הכבוי. העיירה זכתה גם לתקופות של שגשוג – וילה בורבון דל מונטה, שנבנתה במאה ה-17, אמנם התדרדרה ונחרבה עם השנים, אבל פעם היה זה מבנה מפואר ומוקף בגנים פורחים ומזרקות. באותם הימים הגיעה לעיר גם קהילה יהודית קטנה, שפעלה תחת חסות המרקיז בורבון דל מונטה, ועד היום ניתן לראות בוויה אומרבטו את מה שנותר מבית הכנסת ומבית הספר היהודי, ואפילו מסלול צר ביער שמוביל למה שכונה "האמבט של היהודים", כלומר המקווה. כאשר התגלו במאה ה-20 מרבצי כספית בעומק האדמה, השתנה גורלה של פיאנקסטניאיו. העיירה הפכה לאזור תעשייתי עשיר למדיי, ורבים מתושבי המקום עבדו ככורים. בחודשי החורף רבים הגיעו כדי לעשות פה סקי, וכדי לנשום את "האוויר הטוב של ההרים". אבל בסוף שנות ה-70 המכרות נסגרו, והטעם האיטלקי השתנה. אנשים חיפשו יעדים אקזוטיים יותר לחופשה, והעיירה הייתה קטנה מידה למידותיהם של הצעירים, שחיפשו הזדמנויות חדשות ועבודה מכניסה בערים השכנות. גם אמי והדודים שלי נטשו את פיאנקסטניאיו ועברו לפירנצה, ובסופו של דבר גם סבא שלי, בגיל 70, הבין שלא נותר לו בעיירה שום דבר. גורלה של פיאנקטאניו היה דומה לגורלן של מאות כפרים ועיירות באיטליה, שעם הזמן התרוקנו מתושביהם, וננטשו לאיטם. גם אנחנו עברנו לעיר, והשארנו מאחורינו את פיאנקסטניאיו ותושביה, עם השמות המצחיקים, שהפכו את העיירה למיוחדת אפילו יותר. עד היום אני זוכרת את פורסנה הספר, ותאה, אישתו, השומרת הנאמנה של זוג המפתחות הנוסף של הבית שלי, אישה גבוהה ודקה עם שיער בסגנון שנות החמישים שמעולם לא חייכה. והייתה מניקינה, בעלת המכולת שבה קניתי כל כך הרבה ביצי קינדר עד שחטפתי דלקת בתוספתן, והבן שלה, שהייתי מאוהבת בו בסתר כשאני הייתי בת 5 והוא היה בן 30, אבל אתם יודעים, לאהבה אין גיל... ופיה, השכנה שלנו, שתמיד הפחידה אותי קצת עם השיניים המעטות שנשארו לה בפה, וזגוגיות המשקפיים שלה שהיו עבות כמו תחתיות של בקבוקים. אני לא יודעת בת כמה היא היתה, אבל היא זזה בקושי רב, ובכל פעם שהיתה זקוקה למשהו היתה משלשלת דרך החלון סל קשור לחבל שהשכנים מילאו במצרכים. והיה כמובן את איליה, בעל דוכן העיתונים, וסקו שניהל את חנות הסיגריות, טאקו-למפו בעל חנות הנעליים המופלאה, זליו, הכומר, והנזירה מאפאלדה, שלימדה בבית הספר שלי. אבל כשעברתי לעיר, מצאתי סביבי רק אנשים עם שמות רגילים, מקובלים, והם לא היו מצחיקים כמו השמות שהתרגלתי לשמוע בעיירה שבה גדלתי. הכל בפיאנקסטניאיו נראה לי תמיד מלא ביופי עצום שלא מצאתי בשום מקום אחר, ולא כי אין מקומות יפים או יפים יותר, אלא כי היופי בפיאנקסטניאיו היה שלי, מלידה, וכי הסתכלתי על כל דבר במבט מלא בהתפעלות, האופייני לילדים. היופי הנהדר הזה שנאלצתי להשאיר מאחורי, ביחד עם האנשים שאהבתי, גרם לי לכאב עצום. כאב שהפך עד מהרה לנוסטלגיה, נוסטלגיה שככל שחלפו הימים התחבאה עמוק יותר בתוכי, כמו גור ביתי שננזף לאחר תעלול ולבסוף מתכרבל בשקט שקט ונרדם, מחכה לזמנים טובים יותר. זמנים טובים יותר באמת הגיעו, והנעורים טאטאו הרחק כל שריד של עצב. החיים זרמו בין הרפתקה להרפתקה ואני זרמתי איתם, מנסה שלא לאבד אפילו רגע אחד. כל יום היה תגלית חדשה, מהסיגריה הראשונה ועד הנשיקה הראשונה, מהסרט האסור הראשון ועד הפיצה הראשונה לבד עם חברים, אפילו המריבות עם ההורים והרצון הגדול להתנתק מהם היו חידוש מסעיר ובתוכי הלך והתגבר הרצון להתבגר כבר, כדי שאוכל לעשות סוף סוף את מה שרציתי . כן... בטח! אבל בגיל ההוא עדיין האמנתי שכך יכול להיות. ואולי איפשהו בתוכי אני עדיין מאמינה בזה. ככל שגדלתי השתנו החלומות, ופיאנקסטניאיו נדחקה לפינה נסתרת. העולם נפתח לנגד עיני, והשאיפות שלי נעשו רחוקות יותר: ספרד, אנגליה, מקסיקו, הודו, ארצות זרות ומלאות בחידושים מסעירים שאוכל לגלות. בער בי הרצון להתנתק מהשורשים שלי על מנת לגלות את המקוריות והחדשנות שמקום אחר יכול להציע לי, ואילו הרצון לשוב לקן ההוא נעלם לחלוטין. או כך לפחות האמנתי. אבל יום אחד, חזרתי. ברגע שקט של חיי, כאשר הייתי מוקפת בקצת פחות אורות מסנוורים, עם רגליים נטועות עמוק יותר בקרקע והראש קצת פחות בעננים, חזרתי להסתכל לתוך עצמי. לנסות לתקן, לנקות, לסדר מחדש את הכאוס הפנימי. בגיל מסוים אני חושבת שכולנו צריכים לעשות חשבון פנימי, וכשהבטתי פנימה מה שראיתי היה דלת פתוחה למחצה, שקראה לי. היה זה הבית שלי שקרא לי. שם בפנים היו עדיין כל החפצים שלי, הצעצועים שלי והאנשים שאהבתי, החלומות שלי והפחדים שלי. הכל נותר בדיוק כפי שהשארתי אותו, קפוא בזמן, בזמן שבינתיים בחיי שלי קרה הכל – ילד, פרידה מבן הזוג, כמה אהבות קצרות שתפסו טרמפ על הלב וגם כמה סיפורי אהבה משמעותיים יותר, עבודות רבות, כולן זמניות שלפעמים הותירו אותי על סף ההישרדות, חוויות מצחיקות, אינסוף אנשים, חמישה או שישה בתים, תשוקות חדשות, ימים אפלים וימים שטופי אור, נפילות שקילפו לי את הנשמה במקום לשרוט לי את הברכיים, התבוננות פנימה ובחינה מחדש של עצמי, של ההרגלים שלי, של המעשים שלי, של הדרך שבה אני חושבת על העולם, דרך שהובילה אותי להבין שמשהו בתוכי עדיין נותר פתוח. משהו לא הסתיים. לא בצורה הנכונה, בכל אופן. מותה הפתאומי של סבתי הותיר שבר עמוק בזכרונות שלי. במשך שנים התקשיתי להיזכר ברגעים שקדמו למותה, במשך שנים התקשיתי לזכור את הפנים שלה, הידיים שלה, הבגדים שלה, את הריח שלה, של הסבתא שלימדה אותי בסלנות לקרוא ולכתוב, לרקום ולבשל קציצות... מהרגע שעזבנו בפתאומיות את פיאנקסטניאיו, לא חזרתי יותר לכפר. כאילו שהמקום עצמו נעלם, שקע לתוך חור שחור, וחדל מלהתקיים. נדמה לי שמסיבה זו התחלתי לחזור לשם לאחרונה שוב. לפחות פעם בשנה. למקום ההוא שיושב למרגלות הר געש שכבה מזמן, אדמה קדושה עבור האטרוסקים, ממלכתו של טיניה, הכפר שבתיו נאחזים בכוח במשעול ההר ושאבנים ענקיות מתרוממות לאורכו בכל זווית אפשרית. נדמה לי שאני חוזרת לשם כדי למצוא מחדש חלק אבוד מעצמי. רבים מהבתים במרכז ההיסטורי בו גרתי סגורים כעת, עם שלט "למכירה" מוצמד לדלת והבתים נמכרים במחירי מציאה. ואני כל כך מפחדת שזרים יבואו ויקנו את הכל, ישנו את הכפריות הישירה והחדה של פיאנקסטניאיו ויהפכו את העיירה לכפר מלוקק ומלא פרחים שימשוך אליו תיירים חובבי סלפי ואוכל גורמה. אני יודעת שעבור התושבים שעוד נשארו פה זו תהיה ברכה, לא קללה. אחד השכנים, שלפני כמה ימים סיפר לי באריכות את ההיסטוריה של כל המכרות שפעלו כאן באזור נראה מאושר ממש כשגילה שפראדה וגוצ'י עומדים לרכוש את כל מפעלי העור ויצרני התיקים פה באזור, מפעלים שנולדו בשנות ה-80, לאחר שהמכרות נסגרו. אולי יש סיכוי לכלכלה המקומית, הוא אמר. עבורם זוהי הבטחה לעתיד, אבל עבורי, המחשבה שהמקום שהיה הקן שלי יהפוך, כמו רוב העולם, לקורבן של האינטרסים הכלכליים היא מחשבה שלילית, לא חיובית. לפעמים אני חולמת בהקיץ ומפנטזת שאוכל לחזור לשם, לפיאנקסטניאיו. אפתח בעצמי עסק עבור התיירים הסקרנים ונראה איך ילך, אולי אוכל להשלים לעצמי חלקים מהסיפור שעדיין חסרים לי, רגעים שמעלם לא נחוו, אבל אז אני שואלת את עצמי אם זה באמת הדבר שאני זקוקה לו, ואני עונה לעצמי שלא. התשובה היא לא. אין טעם לתפוס שוב בין הידיים את העבר שכבר נעלם והסתיים, הגיע הזמן לפתוח פרק חדש, ולצאת להרפתקאות חדשות. אין פירוש הדבר שלא אחזור לשם, להפך. בכל פעם שאני חוזרת לפיאנקסטניאיו שלי, אני מגלה תמיד משהו קטן ויפה, אני מצליחה להרכיב חתיכה נוספת מהפאזל. כשתושבי המקום שואלים אותי אם אני מהאזור ואני עונה להם מבלי לחשוב אפילו שסבא וסבתא שלי גרו כאן, הם מעניקים לי דרך הסיפורים שלהם חלקים מהסיפור שלי. אחד מהם אמר לי "אני זוכר את סבא שלך, את דוקטור ביאנקו, הוא גר בסוף העיירה, ליד הבר, בר סטלה, היתה לו מכונית אלפא, היחיד בעיירה עם מכונית אלפא. הוא הכיר היטב את כל המחלות של עובדי המכרות, הוא היה רופא טוב. ואני זוכר גם את הבן שלו, הבן השני, הוא היה טוב מאד בביליארד". בפעם האחרונה שהלכתי לבקר את המורה ג'ובאנה, היא היתה בת 94 ובמצב נפלא, היא סיפרה לי על הפעם ההיא שבעלה וסבא שלי אימצו דעות פוליטיות שונות. "אחד הלך לכיוון הפשיסטי, השני לכיוון הסוציאליסטי. השיחות בזמן ארוחת הצהריים התלהטו מהר, אבל הם חיבבו זה את זה מאד". כל אחד בעיירה מספר לי סיפור אחר, פיסה מסיפור חייו שלו, שמעשירה ומשלימה את הסיפור הפרטי שלי. אני יכולה להקשיב להם במשך שעות, ולשאול עוד ועוד שאלות, לחפור בזכרונות העיירה, זכרונות של אנשים שמסיבה זו או אחרת קשרו את חייהם עם חייהם של האנשים היקרים לי, ויודעים עליהם יותר מכפי שאני עצמי יודעת. אבל בביקור האחרון משהו השתנה. הלכתי לפיאצה הקטנה כדי לראות, לפחות מבחוץ, את "הבית שלי", כפי שאני עושה בכל ביקור שלי בפיאנקסטניאיו. אני מתמלאת ברצון לצלצל בפעמון ולשאול את הבעלים הנוכחיים אם הם יתנו לי להיכנס, אבל אני לא עושה את זה. אני מחכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון כדי להיפרד לשלום כמו שצריך מהמקום שהיה הבית שלי. ובביקור האחרון ראיתי שדלת המרפאה הוחלפה באחרת. זו כבר לא הדלת האפורה מברזל בעבודת יד, אלא דלת עץ חדשה. אולי גרים שם עכשיו? אולי המרפאה הפכה לדירה קטנה שמשכירים לתיירים בחופשה? ואולי זה בסדר שגם כאן התקדמו עם הזמנים והתאימו את עצמם למצב החדש. לא צלצלתי בפעמון משום שרציתי לשמר את הזיכרונות שלי, את העבר כפי שהיה. אבל כמה הייתי רוצה לספר לדיירים החדשים האלה, יהיו מי שיהיו, מי היה שם לפניהם. מה קרה במקום הזה עד לפני כמה שנים, לפני שמישהו בכלל ידע על קיומו.

הייתה זו אחת התקופות המסעירות בהיסטוריה של איטליה, תקופה של שינוי, צמיחה, ולידה מחדש. הרנסנס שינה את פניה של אירופה, ושל העולם כולו, ואף תחום לא חמק מהמהפכה: האומנות השתנתה, המוזיקה, הפוליטיקה, האופנה ואפילו המאכלים. אבל כיצד נראה בפועל הרנסנס באיטליה? וכיצד שינתה המהפכה התרבותית החשובה הזאת את חצרות האצולה במדינה? רנסנס: כוחה המהפכני של התנועה טמון כבר בשמה. משמעות המילה רנסנס היא לידה מחדש, ואכן, כאשר אנחנו מדברים על הרנסנס אנחנו מדברים על ימים של לידה מחודשת ותחייה. בימי הביניים המאוחרים "התגלו" שוב יוון העתיקה ורומא, והרעיונות הקלסיים בהשראת אותן תרבויות חשובות פילסו את דרכם אל מרכז הבמה. שני הצירים שסביבם נסובה התנועה היו מעמדו המרכזי של האדם – האדם החושב היוצר את גורלו במו ידיו, והאהבה לתרבות מכל סוג. בלב ליבה של תנועת הרנסנס ניצבה פירנצה, העיר שהחלה את התנועה, אך משם התרחבו גלי ההשפעה לכל רחבי איטליה, והלאה לאירופה כולה. איך הכל התחיל? שינויים פוליטיים המבשרים על שינויים תרבותיים מקובל לסמן את נקודת המפנה שהחלה את הרנסנס באמצע המאה ה-14. באותם הימים כוחן של ערי המדינה הלך וגדל, ושליטי ערי-המדינה הלכו וצברו כוח רב יותר ויותר. בשנת 1365 פירסם קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, את בולת הזהב, וקבע שהקיסר כבר לא היה צריך להגיע לרומא כדי להיות מוכתר על ידי האפיפיור, וייבחר במקום זאת על ידי הנסיכים האלקטורים. במקביל, נתיבי סחר חדשים הובילו להתחזקותן הפוליטית והכלכלית של ערי-מדינה מסויימות ובמיוחד פירנצה וונציה. בפירנצה, הבורגנות החדשה צברה כוח פוליטי וכלכלי רב, ושאפה לתרגם אותו להשפעה פוליטית וחברתית. במקביל, התרחקו הערים מעקרונות הצנע הדתי הנוקשה שמנע בעבר מהשליטים להתהדר בכוחם ובעושרם. אלה היו ימים חדשים, של לידה מחדש וגילוי. חצרות האצולה שבערי המדינה השונות הכתיבו את החוק ואת האופנה, את הטעם ואת הדעת. שירים אפיים על אבירים אמיצים להצלחה גדולה: שיריהם של בויארדו, אריוסטו וטאסו היו פופולריים במיוחד, וכוכביהם – גיבורים עתיקים ואציליים שהגנו על החלשים ונשאו תמיד בליבם את אהובתם הנצחית – הגדירו את האידיליה של התקופה ושימשו השראה לרבים. אחת הדרכים המרכזיות שבעזרתן תרגמו בעלי השררה החדשים את כוחם היה בעזרתם מעורבות גבוהה בחלל הציבורי. בזכות השאיפה להשפיע ולעצב, הפכו שליטי ערי המדינות ועשירי הערים לפטרוני אומנות חשובים, שנתנו חסות למיטב אומני הרנסנס ומימנו את עלות היצירות. מערכת היחסים היתה סימביוטית – האדונים הגנו על האומנים ונתנו להם עבודה, ואילו האומנים הפכו לחלק בלתי נפרד מחצר האצולה, וסמל סטטוס חשוב עבור השליטים. בין אם מדובר על חצר מדיצ'י בפירנצה, ויסקונטי במילאנו, או מונטפלטרו באורבינו – הדינמיקה היתה דומה. מילאנו, מנטובה ואורבינו – כמה מחצרות האצולה החשובות ברנסנס האיטלקי תקופת הרנסנס היתה במובנים רבים תקופה של צמיחה עבור מילאנו. בזכות שושלת ספורצה (Sforza) ששלטה בעיר, הפכה מילאנו לאחד ממרכזי התרבות והאומנות החשובים באיטליה. האומנות, עבור בני ספורצה, היתה אחת הדרכים המרכזיות לאשר את זהותה המשמעותית והמפוארת של השושלת. פרנצ'סקו ספורצה היה זה שהחל את התהליך, שהוביל לפריחתה של העיר הלומברדית. ובזכות נישואיו האסטרטגיים (ספורצה התחתן ביאנקה מריה, היורשת האחרונה לבית ויסקונטי השליט), הוא הפך הלכה למעשה לממשיך דרכה של השושלת המיתולוגית שהנהיגה את מילאנו. פרנצ'סקו ספורצה המשיך למעשה את מלאכתה של שושלת ויסקונטי, וזימן אל החצר אומנים שבני ויסקונטי טיפחו בעבר, למרות שטעמו האישי היה שונה, כפי שניכר בפרסקאות שנוצרו בתקופתו. בנוסף, את כמה מחידושי הרנסנס האמיתיים בעיר מילאנו הביא עימו האדריכל המכונה פילארטה (il Filarete), שבנה את בית החולים המרכזי של העיר – אוספדלה מאג'ורה (ospedale Maggiore). בספר שכתב פילארטה בנושא הארכיטקטורה של הרנסנס, מתוארת עיר אידיאלית המכונה "ספורצינדה" (Sforzinda), הנקראת על שם שושלת שליטי מילאנו, כמובן. ואם פרנצסקו לבית ספורצה יכול להיחשב כמבשר הרנסנס במילאנו, היה זה בנו הרביעי, לודוביקו איל מורו (Ludovico il Moro), שהביא את הרנסנס בעיר לשיאו ההיסטורי והמרשים ביותר. בזמן שלטונו הגיעו לחצר ספורצה שבעיר שני אומנים ידועי שם: לאונרדו דה וינצ'י, ודונאטו ברמנטה (Bramante), המוכר בין היתר כאדריכל של כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. בזכות שני הענקים האלה ניתן לראות היום במילאנו יצירות מופת כמו "הסעודה האחרונה", שצייר דה וינצ'י, וישו הקשור לעמוד, שצייר ברמנטה (ומוצג בפינקטוקה די בררה). חצר גונזגה והרנסנס במנטובה המחצית הראשונה של המאה ה-16 היתה תור הזהב של חצר גונזגה במנטובה – תקופה של פאר ושגשוג, עושר והצלחה, בין היתר גם בזכות הגעתה לעיר של איזבלה ד'אסטה, בתו של דוכס פרארה, ונישואיה האסטרטגיים לפרנצ'סקו השני. איזבלה ד'אסטה לא היתה רק בת לאחת המשפחות החזקות באיטליה, אלא גם אישה משכילה ורחבת אופקים. היא אהבה אומנות ואופנה, והקיפה את עצמה באומנים הנחשבים ביותר של התקופה כך שחצר גונזגה הפכה לאבן שואבת לציירים, פסלים, מוזיקאים ומעצבים מכל רחבי המדינה. בזכות סגנונה המתוחכם היא גם הפכה לסלבריטאית ומשפיענית של ממש, והכתיבה את הטעם האופנתי של אותם הימים. בנה, פדריקו השני, המשיך את דרכם של הוריו והפך לפטרונו של ג'וליו רומאנו, האומן שהשפיע יותר מכולם על הסצינה האומנותית של מנטובה. רומאנו, שהיה צייר וארכיטקט, נודע במיוחד בזכות פאלאצו טה (palazzo Te) – הארמון המרשים שתכנן. גם הסעודות והמשתאות שארגנו בני גונזגה, למרות שעדיין ניכרו בהם אלמנטים מימי הביניים, התאפיינו בחידושים בסגנון הרנסנס. תקופת הרנסנס באיטליה נודעה בזכות הנשפים והארוחות הראוותניים והמתוחכמים שארגנו השליטים, וחצר גונזגה לא ויתרה על אף סממן של פאר: השולחנות כמעט קרסו מרוב מעדנים, והשפים הנחשבים ביותר הוזמנו להציג בפני הקהל המכובד את מעשה ידיהם. צורת ההגשה באותם הימים התבססה על שורה של משרתים שנשאו אל השולחן את חומרי הגלם שמהם יורכבו המנות, וכך הובאו אל שולחן טווסים לבנים ואריות, פסיונים וחזירים (עדיין חיים), לעיניהם של האורחים הנדהמים. חידוש דרמטי נוסף היה השימוש בתבלינים, כמו הזעפרן לדוגמה (ששימש גם כפיגמנט בציורים). מימין נשף רנסנסי טיפוסי בחצר גונזגה - משמאל פאלאצו טה בעיר מנטובה, בתכנונו של ג'וליו רומאנו אורבינו וחצר מונטפלטרו חצר מדיצ'י וחצר גונזגה היו אמנם שתיים מהסמלים החשובים ביותר של הרנסנס האיטלקי, אך אין לשכוח חצר חשובה נוספת: חצר מונטפלטרו שבעיר אורבינו (Urbino). פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro), קונדוטיירי (שכיר חרב) מהולל שהפך לפוליטקאי, נודע לא רק בזכות כישוריו הצבאיים והמדיניים אלא גם בשל תפיסת עולמו ההומניסטית. תחת הנהגתו, הפכה אורבינו לאחת מחצרות האצולה האלגנטיות ביותר של התקופה. הרנסנס באורבינו כונה על ידי חוקרים "הרנסנס המתמטי", בשל סגנונו האקדמי והקפדנות שמאפיינת אותו (וזאת בניגוד לרנסנס הפירונטיני, כלומר מהעיר פירנצה, שנחשב ל"פילוסופי" יותר). באמצע המאה ה-15 הורה מונטלפטרו על בניית ספרייה עצומה (שנייה בגודלה רק לספריית הוותיקן) ואת הארמון הדוכסי, שעד היום מהמם ביופיו את המבקרים בעיר. הארמון, המתנוסס גבוה בין הגבעות הירוקות, נחשב לאחת מפסגות האדריכלות הרנסנסית באיטליה. מונטפלטרו נודע בתור "האור של הרנסנס", ומתוקף מעמדו כפטרון רב עוצמה הוא לקחת תחת חסותו אומנים חשובים כמו ברמנטה (Bramante) ולאון בטיסטה אלברטי (Leon Battista Alberti), והפך את אורבינו לבית מלאכה שוקק של רעיונות ויוזמות. אורבינו התפרסמה כמובן בזכות סיבה נוספת – זוהי עיר הולדתו של רפאל, וניתן עדיין לבקר בבית ילדותו של הצייר, שהושפע עמוקות מעיר הולדתו לפני שעבר לרומא ופירנצה. הרנסנס והאפיפיור לא כולם התלהבו באותה המידה מתנועת הרנסנס. עבור הכנסיה והאפיפיור, היתה זו במובנים רבים תקופה אפלה, שכן התפיסה הטרנסצנדנטית והעתיקה הרואה בכנסיה ובאמונה כלי המוביל את המאמין לעבר חיי הנצח, הלכה ודעכה לטובת חזון חדש, שהדגיש את חשיבות האתסטיקה, ואת מקומו המרכזי של האדם. היה זה האפיפיור ניקולאוס החמישי שהביא את הרנסנס לתוך עולמה של הכנסייה, בניסיון להפוך את הכנסייה למובילת דרך ומעצבת תרבותית גם במציאות המשתנה. הוא מיצב את עצמו כפטרון מרכזי וכ"אפיפיור הרנסנס" כאשר מימן את עבודתם של כמה מהאומנים ההומניסטיים החשובים ביותר. הוא גם ייסד את ספריית הוותיקן, והוסיף הוד ופאר לעיר רומא עצמה, כאשר שכר את שירותיהם של אדריכלים ידועי שם שהפכו אותה לעיר הראויה לשמש כעיר הבירה של העולם הנוצרי. המוזיקה ברנסנס כאמור, הרנסנס היה עידן של גילוי מחדש של צורות אמנותיות רבות. במובנים רבים הדוקטרינה הקתולית ננטשה לטובת חזון חדש והומני, וגם המוזיקה הושפעה מהשינויים הטקטוניים האלה, כמובן. המוזיקה החילונית, שנכתבה והולחנה שלא לצרכים דתיים, זכתה למעמד חדש וחשוב, הגיעה לחצרות האצולה, והפכה לתחביב אהוב במיוחד בקרב האריסטוקרטים העשירים ותאבי התרבות. שיטת הפטרונים עבדה היטב גם כאן, ואצילים רבים תמכו כלכלית באומני החצר, לאו דווקא בשל אהבתם הגדולה למוזיקה אלא משום שהדבר היה אופנתי מאד, וסייע למעמדם החברתי. אחרים, כמו בני מדיצ'י לדוגמה, טיפחו תשוקה אמיתית למוזיקה ואומנות והכירו בערכם של התחומים הללו. המוזיקאים החשובים יותר של התקופה הוכשרו בבתי הספר בארצות השפלה, ושני סוגי המוזיקה העיקריים שהתפתחו היו הפרוטולה (frottola), שיר חילוני ועממי, והמדריגל (Madrigale), שהתפתח מהפרוטולה, ועשה שימוש נרחב בטקסטים של משוררים אוהבים מן העבר. מוזיקת א-קפלה (a cappella), המבוססת של שירה ווקאלית ללא ליווי של כלים מוזיקליים, זכתה להצלחה גדולה. הסגנון נקרא כך משום שהזמרים בקפלה הסיסטינית שרו ללא עוגב שילווה אותם. המוזיקה ברנסנס – תקופה של פריחה גדולה איך התלבשו בתקופת הרנסנס? הרנסנס ידוע, בין היתר, בזכות הבגדים רבי הנפח שהפכו לשיא האופנה. האלגנטיות והתחכום של חצרות האצולה האיטלקיות זכו להערצה, והועתקו ברחבי אירופה. החיפוש אחר המראה ההרמוני (אך לא מינורי) שאפיין את האופנה האיטלקית, בניגוד לבזבזנות המוגזמת שאפיינה את הסגנון האופנתי הצרפתי, הפך את איטליה למוקד שאליו נשאו בני המעמד הגבוה את מבטם. הבגדים של אותם הימים, כפי שאפשר לראות בדיוקנאותיהם של שליטי התקופה (כמו הפורטרטים המופיעים במוזיאון האופיצי, לדוגמה), חושפים את הטעם המשובח של השליטים: בדי ברוקד, קטיפה ומשי, חוטי זהב וכסף רקומים, עיטורי פרווה וצמר מהאיכות המשובחת ביותר, אבני חן ואפילו כפתורים שהם מלאכת מחשבת בפני עצמם. המראה היה מרשים ומלכותי, אך מי שנאלצו בפועל ללבוש את כל הפאר הזה, נהנו הרבה פחות... האצילים והאצילות נחנטו בתוך מחוכים נוקשים, גרבי צמר סרוגים ותחתוניות מרופדות. האופנה הגברית הכתיבה שימוש בשכמיות עם כתפיים מרופדות, מכנסיים שהגיעו עד הברך בלבד, ונעליים מחודדות עם עקב. כן, גם הגברים נעלו נעלי עקב, משתי סיבות בעיקר: ראשית, העקב הוסיף להם כמה סנטימטרים. ושנית, הרחובות באותם הימים היו מטונפים למדיי, והעקבים עזרו להרחיק את הבגדים היקרים מהלכלוך שברחובות. כפפות וחגורה היו פריטים הכרחיים, והארנק חובר ברצועות עור לחגורה. בדומה לנשים, גם הגברים ענדו תכשיטים יקרים משובצים באבני חן, שסימלו את כוחה ועושרה של המשפחה שממנה הם באו. דוגמה לבגדים שונים מתקופת הרנסנס, אלה המעוטרים באבנים יקרות נלבשו אך ורק בידי העשירים ביותר. פשוטי העם, כלומר רוב האוכלוסיה, הסתפק בבגדים בצמר פשוט ובדים גסים. מעניין לדעת שבזמן הרנסנס התפשטה אופנה בקרב הגברים – השימש באביזר שהיום נראה משונה למדיי, אבל באותם הימים זכה לפופולריות גדולה. מדובר על הברגטה (braghetta), פיסת בד שהוצמדה בעזרת חוטים או כפתורים למכנסיים, וכיסתה (או הדגישה...) את אזור החלציים. הכיסוי נולד מסיבות פרקטיות, כמגן אשכים שהעניק תמיכה והגנה, אבל הפך במהרה לקישוט שסימל את גבריותו של הלובש, והפך לפופולרי במיוחד בקרב בעלי הכוח, שלבשו את הברגטה בטקסים רשמיים. עד היום אפשר לראות במוזיאונים ברחבי אירופה דיוקנאות של שליטים הלבושים בברגטה, כמו למשל הפורטרט שצייר טיציאן, של צ'רלס החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. דמויות איטלקיות מפורסמות בתקופת הרנסנס כמעט כולם מכירים את השמות הידועים ביותר מבין אומני הרנסנס, ציירים שהתפרסמו בכל רחבי העולם כמו לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי. אחרים שמעו על כמה מהשליטים החשובים ביותר של התקופה, כמו לדוגמה לורנצו דה מדיצ'י, שושלת ד'אסטה, ושושלת גונזגה. אבל ישנן עוד כמה דמויות חשובות מאותה התקופה, אנשים שעיצבו את פניה של איטליה בתקופת הרנסנס, וכדאי להכיר. הפעם אספר לכם על שלושה: אנדראה דוריה, לודוביקו אריוסטו, וכריסטופר קולומבוס. אנדראה דוריה (Andrea Doria) דוריה היה לוחם ידוע, ומילא תפקיד חשוב ביותר בזירה הפוליטית והצבאית באיטליה באותם הימים. לאחר שמונה לאדמירל הצי של הרפובליקה של ג'נובה (אחת הרפובליקות הימיות החשובות והחקות של התקופה), הוא הקדיש חלק נכבד מזמנו למלחמות נגד שודדי הים הטורקים שאיימו על חופי ג'נובה ועל נתיבי הסחר שלה, ואף הצליח להביס אותם בשנת 1519. בזכות המוניטין שלו הוא מונה למפקד בצבאו של הקיסר קרל החמישי, אבל בתמורה דרש שג'נובה תישאר חופשיה, ולא תיפול תחת שלטון זר. כבן למשפחת דוריה, אחת ממשפחות האצולה הוותיקות והחזקות במדינה, הוא אחז בכוח פוליטי רב, והצליח להשתלט על הרפובליקה ולהפוך אותה לאוליגרכיה בהנהגתו. לודוביקו אריוסטו (Ludovico Ariosto) אריוסטו היה אחד המפוארים שבמשוררי הרנסנס האיטלקי. היצירה הידועה ביותר שכתב, אורלנדו המטורף (Orlando Furioso), מתארת את הרפתקאותיו של האביר רולאן, שנמנה על צבאו של קרל הגדול בזמן המלחמות נגד הצבא המוסלמי במאה ה-8. טקסט זה נחשב לאחד מיצירות הספרות המשפיעות בעולם, ואחד החשובים בתולדות איטליה. כבר השירים הראשונים שכתב אריוסטו משכו את תשומת ליבו של הקרידנל איפוליטו ד'אסטה, שהחליט להפוך לפטרונו של המשורר הצעיר. אריוסטו פרח בחצרו של ד'אסטה שבפרארה, ואף לקח על עצמו תפקידים פוליטיים ושימש כשגריר עבור הקרדינל. באופן אירוני למדיי, הקרדינל לא הבין את דווקא את כוחה של היצירה החשובה ביותר של אריסוטו – אורלנדו המטורף – שהתפרסמה לראשונה בשנת 1516 (אך נדרשו כ-30 שנה להשלים אותה), והמשורר עבר תחת חסותו של אלפונסו דוכס פרארה. כריסטופר קולומבוס (Cristoforo Colombo) נווט ומגלה ארצות, נודע בתרבות הפופולרית כמי שגילה את אמריקה (אף על פי שכיום ידוע שזו איננה האמת ההיסטורית). בדומה לאנדראה דוריה גם מוצאו של קולומבוס היה מג'נובה (עדיין ניתן לבקר בבית בו נולד, על פי האגדה). משנת 1470, כשעבר קולומבוס לפורטוגל, הוא החל את האובססיה שלו למצוא את הדרך הימית הקצרה ביותר להגיע לאי הודו. לאחר מספר ניסיונות כושלים וכשהוא נתמך בפרויקט שלו על ידי המלוכה הספרדית ב-1492, והשאר היסטוריה – קולומבוס הגיע לאמריקה במקום להודו, כמובן, ו"גילה" את היבשת.

מבין אירוע הספורט הרבים הנערכים באיטליה, אחד היפים והמיוחדים שבהם הוא ללא כל ספק מרוץ המילה מילייה (Mille Miglia), שהוגדר על ידי אנצו פרארי, מייסד מותג הרכב הידוע, כ"מרוץ היפה ביותר בעולם". כיצד נולד המילה מילייה, ומי היו הנהגים המיתולוגיים שהתחרו בו? סיפורו של ה"מילה מילייה", כמו כל מיתוס, נע בין מציאות לאגדה. ישנן גרסאות רבות לסיפור הולדתה של התחרות הידועה הזאת בשנת 1927 – תקופה בה המכונית החלה לסמל את העתיד ואת העולם החדש, עולם מודרני שבו מכוניות עם מנועים מטרטרים ישעטו ברחובות ויחליפו את הכרכרות המיושנות. באותם הימים חזון המכונית לכל אדם היה עדיין רחוק מאד. בארצות הברית מספר המכוניות בכבישים כבר עלה על 21 מיליון, אבל באיטליה, בשנת 1927, מספר המכוניות על הכבישים היה רק כ-136 אלף, כלומר רכב אחד לכל 230 תושבים. מנגד, אין ספק כי בשנות ה-20 של המאה העשרים נכנסה המכונית לרשימת החלומות של איטלקים ממעמד חברתי וכלכלי מסוים – אלו שיכלו להרשות לעצמו לרכוש ולתחזק כלי שכזה. בין האנשים הבולטים שיכלו להתפאר ברכב פרטי (ונהג, כמובן) היה לדוגמה המלחין הגאון ג'אקומו פוצ'יני, יליד לוקה שבטוסקנה, אדם תאב חיים וחובב חידושים טכנולוגיים. בשל העבודה שהמכונית הייתה בהישג ידם של עמוקי-הכיס בלבד, היא הפכה לסמל סטטוס, כמובן, אבל גם לכלי שאפשר לערוך בעזרתו תחרויות ספורטיביות כובשות ומלהיבות גם עבור המשתתפים וגם עבור הקהל שצפה בהן. כך נולדו מרוצי המכוניות הראשונים גם באיטליה. אחד המרוצים הראשונים ביותר יצא לדרך כבר בשנת 1906: ה"טרגה פלוריו" (Targa Florio), שנוסד על ידי נהג המירוצים וינצ'נצו פלוריו (Vincenzo Florio), ונערך במסלול באורך 72 ק"מ מסביב להרי המדונייה (Montagne delle Madonie) בסיציליה. באמצע שנות ה-20 הפך מרוץ זה לחשוב ביותר באירופה, שכן המילה מילייה ומרוץ 24 השעות של לה מאן עדיין לא נוסדו. אבל בואו נחזור למרוץ המילה מילייה עצמו. היה זה הרוזן איימו מאג'י (Aymo Maggi), בעזרתו של פרנקו מאצוטי (Franco Mazzotti) ממועדון הרכב האיטלקי בעיר ברשה (Brescia) שבצפון איטליה, שהגה את הרעיון לקיים את האירוע. היוזמה התקבלה כתגובת נגד ההחלטה להעביר את הגרנד פרי האיטלקי מברשה לעיר מונצה (Monza). הפעם הראשונה שהמילה מילייה נערך הייתה במרץ 1927, והמסלול שנבנה היה בצורת הספרה 8, ובאורך 1600 קילומטר, המקבילים לאלף מייל (ומכאן שמו של המרוץ). המכוניות הוזנקו מברשה, עיר הולדתם של המארגנים, הגיעו עד רומא, ואז שעטו בחזרה לברשה. 76 מכוניות יצאו לדרך באותו מרוץ סיבולת, אבל רק 55 מכוניות הצליחו לסיים אותו. היו אלה פרדיננדו מינויה (Ferdinando Minoja) וג'וזפה מורנדי (Giuseppe Morandi) שקטפו את הניצחון, על גבי רכב מודל OM, שהשלים את המסלול תוך 21 שעות, 4 דקות, ו-48 שניות, במהירות ממוצעת של 77 קמ"ש. היה זה אירוע שהלהיב את איטליה כולה: מרוץ שהתנהל בין מכוניות רגילות, מהסוג שעמד למכירה והיה זמין עבור כל אזרח (שיכול היה להרשות לעצמו רכב), ולא בין מכוניות מרוץ שנבנו במיוחד עבור המסלול. המכוניות שהשתתפו במילה מילייה נסעו על כבישים ודרכי עפר לא סלולות, תחת גשם שוטף, בלב עמקים מכוסים ערפל סמיך, ונגד רוחות חזקות שאתגרו עד הקצה את יכולותיהם של הנהגים (אחדים מהם כלל לא היו נהגים מקצועניים). ה-OM של מינויה ומורנדי חצתה את קו הסיום בשעה 6 בבוקר, ב- 27 במרץ בשנת 1927. הטלוויזיה עדיין לא הומצאה באותם הימים, והרדיו היה עדיין בחיתוליו, אך החדשות עברו בכל זאת מפה לאוזן, וקהל רב מאד התקבץ במקום כדי לחגוג בהתלהבות ביחד עם המנצחים את סיומו של מרוץ ומסלול שאיש לא האמין שניתן להשלים, ועוד בפרק זמן כה קצר. למעשה, שני הנהגים יצאו לדרך עם מזוודה, משום שהיו בטוחים שיאלצו לשהות מחוץ לבית במשך יומיים לפחות. אבל במהלך המרוץ התברר שזה כלל לא המצב. רנצו קסטניינו, אחד המארגנים, הבין לתדהמתו באיזה קצב מתקדם המרוץ כאשר קיבל בשעה ארבע לפנות בוקר מברק מתחנת פלטרה (Feltre), בפרובינציית בלונו (Belluno) שבדולומיטים, ובו עדכון דחוף שהנהגים כבר חצו את תחנת הבדיקה. עיתוני התקופה היללו ושיבחו במאמרים ארוכים ונלהבים את המנצחים, והגדירו את המרוץ, שבאותם הימים עדיין נקרא "לה קופה דלה מילה מילייה" (La Coppa della Mille Miglia) כאירוע המאה. "האוטו הוא כלי התחבורה של העתיד", הכריזו המבקרים, וחגגו את תחילתה של תקופה חדשה של חופש תנועה בלתי נתפש, כמעט. לאדם חיכה עתיד מזהיר על גבי ארבעה גלגלים, ועידן המרכבה הרתומה לסוס הגיע לקיצו. התוצאה המדהימה ביותר באותו המרוץ דווקא לא הייתה זו של המנצחים, אלא זו של צוות אחר: שני נהגים איטלקים בשם קוצולאני (Cuzzolani) ומונפרוני (Monferroni), שדהרו על גבי פז'ו 5HP קטנטנה, השלימו את המסלול תוך 34 שעות (במהירות ממוצעת של 48 קמ"ש) וזכו בפרס הראשון עבור קטגוריית המכוניות עד 750 סמ"ק. זו תוצאה שלא תיאמן, כמעט, עבור מכונית כה קטנה, שנבנתה עבור מסעות קצרים ועירוניים, בעיקר. התחרויות הבאות במרוץ כבר משכו קהל רב של צופים וסקרנים, והפכו לסמל של ממש. הן סימנו את הקידמה. קידמה שנקשרה לא רק לכלי התחבורה החדשני – המכונית – אלא לחברה האיטלקית כולה, שהשאירה מאחור את התקופה האפלה של מלחמת העולם הראשונה, ודהרה קדימה, אל עתיד בהיר ומודרני יותר. נהגי מרוצים כמו טאציו נובולארי (Tazio Nuvolari), קלמנטה ביונדטי (Clemente Biondetti), הארגנטינאי חואן מנואל פאנג'ו (Juan Manuel Fangio), אקילה וארצי (Achille Varzi), ואלברטו אסקרי (Alberto Ascari) הפכו לכוכבים. מכוניות שהשתתפו במרוץ ושעטו במהירות שהאיצה את קצב פעימות הלב של הצופים כמו OM, אלפא רומיאו 6c, 8c ו-1750, פרארי 315s ו- 250 GT הפכו לסמלים של ממש. למרבה הצער, בשנת 1957, במהדורה ה-24 של המרוץ, נהג מרוצים מקצועי ומנוסה בשם אלפונסו דה פורטגו (Alfonso de Portago) איבד את השליטה על הפרארי בה נהג כתוצאה מגלגל שהתפוצץ, סטה מהכביש, והתנגש בקהל שעמד במקום. דה פורטגו ונהג המשנה שלנו נהרגו במקום, ויחד איתם גם תשעה צופים. התאונה החמורה סימלה את סופה של התחרות, שהלהיבה נהגים וצופים רבים. סרטון באנגלית הסוקר את היסטוריית המרוץ מילה מלייה רק בשנת 1982, 25 שנה מאוחר יותר, הוחלט להחזיר לחיים את מרוץ המילה מילייה, אבל הפעם בצורה קצת שונה – לא כמרוץ סיבולת ומהירות אלא כמרוץ רכבי אספנות, עם אותם הרכבים שהשתתפו במרוצים המקוריים, ועם השנים הפכו לרכבי אספנות נדירים. מאחורי ההגה התייצבו חובבי רכב איטלקים וזרים – אנשים רגילים, ברובם, למרות שמידי פעם יצא לדרך גם סלבריטאי זה או אחר מעולם הקולנוע או הספורט. המסלול המדויק משתנה קלות משנה לשנה, על מנת לאפשר לערים שונות להשתתף, ולהנות מהעניין הציבורי המתעורר ומהקהל הרב הנוהר למקום. השנה (2022) מרוץ המילה מילייה יערך בין ה-15 ל-18 ביוני. זו תהיה המהדורה ה-40 של הפסטיבל בגרסתו ה"שנייה", ההיסטורית, המיועדת למכוניות אספנות. כ-400 מכוניות רשומות למרוץ, כולן שמורות ומטופלות להפליא. לאחר שהנהגים יעלו על מסלול הפורמולה 1 במונצה (המציין בימים אלה 100 שנה למרוץ הידוע) ויבצעו סדרה של בדיקות כדי לאשר את תקינות הרכבים, תצאנה המכוניות בשעה 13:30 לעבר רומא, ותחצנה בדרך את מחוזות לומברדיה, ונטו, אמיליה רומניה וטוסקנה. המכוניות תחזורנה לברשה ביום שבת ה-18 לחודש. במהלך המרוץ מחולקות המכוניות המרהיבות לקבוצות, ומוזנקות בהפרש של דקה זו מזו. המסלול המתוכנן השנה יעבור במקומות יפהפיים, כמו העיירות סאלו, סירמיונה ודסנצאנו שלחופי אגם גרדה, המוכרות כיעדים תיירותיים אהובים. חלקו הראשון של המרוץ יסתיים בעיירה מילאנו מריטימה (Milano Marittima). הדרכים שלאורכן יתקיים המרוץ ממוקמות הרחק מהאוטוסטרדות, ומתפתלות בלב הגבעות הפנורמיות ובין עצי זית ועצי ברוש, כפרים עתיקים וערים ציוריות, התורמות לאופיו ה"וינטג'י" של המרוץ. בזכות כל הדברים האלה מצליח מרות המילה מילייה לסחוף את הצופים לתקופה אחרת, ולאווירה הנוצצת של תחילת המאה הקודמת. לאחר שהמכוניות תגענה לרומא הן תסענה לאורך ויה ונטו המרכזית, בתהלוכה שתתקיים בשעות ערב בסגנון המזכיר את ימי ה"דולצ'ה ויטה" הרומאיים – תקופה שבה כל העולם נשא עיניים לעיר הנצחית וקינא בה. השלב השלישי במרוץ הוא גם הארוך מכולם: מרומא יצאו הצוותים לעבר טוסקנה, ויעברו בסיינה, פונטדרה, קאשינה ולבסוף גם בוויארג'ו, עיר חוף טוסקנית הידועה בזכות הקרנבל הצבעוני הנערך בה מידי שנה, המתאים כל כך לצבעוניות העליזה של המכוניות שיסחפו את העיר במהלך מרוץ המילה מילייה. לקראת ערב, תגענה המכוניות לעיר פארמה, שבמחוז אמיליה רומניה. תיעוד של המרוץ ההיסטורי משנת 2021 כאמור, מסלול המרוץ משתנה משנה לשנה, וחלק מהיעדים בו הוא עובר מוכרים יותר מאחרים. בשנים 2014 ו-2015 חלף מרוץ המילה מילייה גם בעיר פיזה, וקהל רב נהר לעבר המגדל הנטוי המפורסם, כדי לצפות בתהלוכת המכוניות היפהפיות שחצו את הכיכר ועוררו שריקות התפעלות. לא סתם מוגדרות המכוניות האלה כ"פריטי אספנות בעלי ערך היסטורי" – אלה כלי תחבורה מופלאים שהיום מזכירים באופן יפה במיוחד את העבר, ואילו לפני כ-60 שנה סימלו את העתיד. צילומים ממרוץ המילה מילייה שעבר בעיר פיזה בשנת 2015 - צילומים: קרלו דה סנטיס יש מי שזוכרים את המילה מילייה בחיבה בתור אירוע בו זכו להשתתף בנעוריהם כצופים, ויש מי שזוכר את המרוץ מנקודת מבט אחרת לגמרי – כאחד הנהגים שהשתתפו בו. היה לי העונג להכיר את אחד מאותם נהגים: רניירי ברגנייה (Ranieri Barganga), פיזאני מבטן ומלידה, שהשתתף במרוץ המילה מילייה הראשון שנערך לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1947, על גבי מכונית BMW 2000 שהשאיר אחריו הצבא הגרמני ושברגנייה שיפץ על מנת שתתאים למרוץ. מסביבו דהרו נהגים מפורסמים בהרבה, כמו טנציו נובולארי המיתולוגי שנהג על גבי הצ'יסאיטליה 202 (Cisitlaia 202), אבל גם הוא, בחור פשוט ואנונימי, זכה להשתתף, שכן התחרות לא הייתה אירוע סגור ומפלה או אליטיסטי, אלא חגיגה שנפתחה לקהל הרחב. את ברגנייה לא עניינה בכלל העובדה שבשלב מוקדם של המרוץ הוא נאלץ לפרוש, לאחר שהמנוע של ה-BMW קרס ושבק חיים. עניינה אותו הרבה יותר העובדה שבזמן שעמד מיואש בשולי הדרך והביט בעשן שעלה מהמנוע, עצר לידו ג'ינו וילורזי (Gino Villoresi), נהג מרוצים מיתולוגי שהתחרה בגרנד פרי ובמרוצים אחרים, ונאלץ לעצור גם הוא בשל בעיה שהתעוררה בשסתומים של המאזרטי שלו. ברגנייה הנרגש החליף כמה מילים עם הנהג הידוע, אבל לא זכה לצלם את המפגש, שכן באותם הימים לא הייתה לו אפילו מצלמה... סיפוריהם של מי שהשתתפו לפחות פעם אחת במרוץ המילה מילייה, גם כאשר הייתה זו עדיין תחרות סיבולת וגם כאשר המרוץ הפך לאירוע המיועד לרכבי אספנות הם רבים ומרתקים, ומייצגים פרקי חיים חשובים בהיסטוריה שלנו. המרוץ השאיר בליבם של איטלקים רבים זיכרונות יפים שלא ימחקו לעולם.

הם שלטו על חלקים שלמים מאיטליה ועוררו את קנאתם של היוונים והרומאים העתיקים. הם כרו ברזל, הקימו צי מסחר, והתפרסמו בזכות ערי המתים שלהם, שמרתקות את החוקרים עד היום. מי היו האטרוסקים, ובאילו פארקים ארכיאולוגיים אפשר לבקר על מנת ללמוד על תרבותם המרתקת? האטרוסקים היו עם איטלקי ששלט על חלק נרחב ממרכז וצפון איטליה בין המאה התשיעית למאה הרביעית לפנה"ס, אז הובסו על ידי הרומאים, ונטמעו באימפריה הרומית. במאמר זה נדבר בקצרה על התרבות האטרוסקית, ונבקר בשניים מהאתרים האטרוסקיים החשובים ביותר באיטליה – הפארק הארכיאולוגי בצ'רווטרי (Cerveteri) והפארק הארכיאולוגי בטרקוויניה (Tarquinia). שני הפארקים הוכרזו בשנת 2004 כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. מי היו האטרוסקים? האטרוסקים היו עם מתקדם ובעל תרבות עשירה, קשרי מסחר חשובים, וכוח משמעותי. הם הקדישו זמן רב לתרבות ולהנאה, והתפרסמו בעולם העתיק גם בזכות אהבתם למסיבות ומשתים, חגיגות ומשחקים. בזכות הצי החזק שלהם הצליחו האטרוסקים להשתלט על נתיבים ימיים חשובים, וסחרו עם יוון העתיקה ועם הפיניקים. כוחם היה גדול בהרבה ממה שרבים יודעים – שלושה ממלכי רומא העתיקה, לדוגמה, היו ממוצא אטרוסקי (לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס, סרוויוס טוליוס ולוקיוס טארקוויניוס סופרבוס). השטח שעליו שלטו האטרוסקים התפרש בעיקר על פני האזורים המוכרים כיום כמחוזות טוסקנה, אומבריה ולאציו. כאן הם ייסדו את 12 הערים המרכזיות שלהם, שנודעו בכינוי "דודקאפולי – DODECAPOLI" – קואליציה של 12 ערי-מדינה, שנקשרו זו בזו בקשרי מסחר, פוליטיקה ודת. ביחד, הרכיבו הערים את ממלכת אטרוריה, ממלכתו של העם האטרוסקי. כמה מאותן ערים מוכרות עד היום, ושרדו עד לתקופה המודרנית: פרוג'ה (Perugia), לדוגמה, היא עיר ממוצא אטרוסקי, וכך גם ארצו (Arezzo) וולטרה (Volterra), ועוד. ערים אטרוסקיות אחרות נחרבו, ומוכרות היום בעיקר כאתרים ארכיאולוגיים המושכים עשרות אלפי מבקרים בשנה, כמו לדוגמה טרקוויניה (Tarquinia) וצ'רווטרי (Cerveteri). שליטי ערי-המדינה נקראו לוקומוני (Lucomoni), או זילאט (Zilath), והם נהגו להתכנס פעם בשנה, במיקום סודי שנחשף רק לפני שנים אחדות – ה"פאנום ולטומנה" (Fanum Voltumnae), אתר הנמצא לא רחוק מהעייר אורבייטו (Orvieto) שבמחוז אומבריה. במקום מתנהלות כיום חפירות ארכיאולוגית, והאתר לא פתוח עדיין למבקרים. ערי המתים של האטרוסקים לאטרוסקים היה ידע אדריכלי רב, וגם סטנדרטים של תברואה והיגיינה שנחשבו לגבוהים בעולם העתיק. הם המציאו את הקמרונות, ושכללו את שיטת בניית הבורות לאגירת מי גשם ומי ביוב. בשל היכולת שפיתחו להפריד בין מי גשם נקיים למי ביוב מלוכלכים, תנאי ההיגיינה בישובים האטרוסקיים היו טובים יותר מהמקובל באותם הימים, ותרמו לכך שהאטרוסקים חיו עד לגיל מבוגר יותר, בהשוואה לממוצע. האטרוסקים האמינו באלים רבים, וייחסו חשיבות אדירה לשני דברים במיוחד: הראשון היה פולחן האלים, שהתבצע באמצעות סדרה של טקסים מורכבים ומדוקדקים, ונוהל על ידי כוהני הדת שכונו "ארוספיצ'י" או "אאוגורי" או "פולגוראלי", בהתאם לתחום ההתמחות שלהם. השני היה האופן שבו קברו את מתיהם, בערי מתים של ממש (נקרופוליס). ערי המתים האטרוסקיות הן הדבר המרכזי שהעם העתיק הזה השאיר אחריו, והן ממצא מרתק עבור המבקרים המודרניים. בתוך הקברים מצאו החוקרים אוצרות אומנותיים שונים ומגוונים – כדים, חרסים מעוטרים ביד אמן (המוצגים כיום במספר מוזיאונים ארכיאולוגיים ברחבי איטליה ומחוצה לה), תכשיטים, ועוד. ניתן לבקר גם בערי המתים עצמן, ושתיים מהידועות ביותר הן צ'רווטרי (Cerveteri), שליד רומא, וטרקוויניה (Tarquinia), שליד ויטרבו (Viterbo). רוב מה שאנחנו יודעים על האטרוסקיים המסתוריים הוא בזכות החפצים שהם השאירו אחריהם, ובזכות הסיפורים שסיפרו עליהם היוונים והרומאים העתיקים. האטרוסקים עצמם לא הותירו אחריהם כמעט שום מסמך או תיעוד בכתב. למעשה, אפילו השם שלהם – "אטרוסקים" – הוא שם שהעניקו להם הרומאים. היוונים העתיקים כינו אותם "טירניקוי" (Tirrenikoi). אך האטרוסקים עצמם כינו את בני עמם בשם אחר: "רזנה" (Rasna). האתרים האטרוסקים החשובים באיטליה אם אתם מגיעים לאזור מרכז איטליה, או רומא, ומעוניינים להתעמק בתולדות העם העתיק והמרתק הזה, תוכלו להיעזר במסלול המוצע במאמר זה. על מנת להשלים את כולו, נדרשים כיומיים וחצי, אבל גם אם אין לכם זמן רב כל כך, תוכלו להתמקד בחלק מהאתרים המתוארים פה ולצאת למסע אחורה בזמן. התחנה הראשונה שלנו היא המוזיאון הארכיאולוגי-אטרוסקי הלאומי בווילה ג'וליה, שברומא (Museo Nazionale Etrusco di Villa Giulia). זהו המוזיאון האטרוסקי החשוב ביותר בעולם והוא נמצא ברומא, בתוך וילה יפהפייה מהמאה ה-16, ששימשה כמשכנו של האפיפיור יוליוס השלישי. המוזיאון פתוח בימים שלישי-ראשון (סגור בימי שני), ומחיר כרטיס הכניסה עומד על 10 יורו. אם תבקרו כאן ביום ראשון הראשון בחודש, תוכלו להיכנס בחינם. על מנת להגיע למוזיאון בתחבורה ציבורית, יש לקחת את קו המטרו A, לרדת בתחנת FLAMINIO, ולהמשיך ברגל כ-20 דקות. לחילופין תוכלו לקחת את טראם מספר 2, 3 או 19. כמה מהפריטים החשובים ביותר המוצגים כאן הם: סרקופג הזוג הנשוי: הסרקופג התגלה בנקרופוליס של צ'רווטרי (Cerveteri), ויוצר מטרקוטה במהלך המאה השישית לפני הספירה. מופיעים עליו בני זוג נשואים, שנקברו יחדיו. הם מסבים בתנוחת חצי-ישיבה חצי-שכיבה, חבוקים על מכסה הסרקופג בתנועה המשדרת רכות וקרבה, ותנוחת הידיים מלמדת שהם החזיקו, כפי הנראה, חפצים: הגבר אחז בכוס יין, ואילו האישה במיכל בושם. במקור היו הפסלים צבעוניים, אך עם השנים הצבע דהה. מעניין לשים לב לבגדים המעוטרים והעשירים שלבשו, לנעליה המחודדות של האישה, ולתסרוקות של שניהם. אחד הדברים שניתן ללמוד מהפסל הזה, הוא שבניגוד לתרבויות עתיקות אחרות (כמו יוון ורומא), הנשים האטרוסקיות השתתפו במשתאות ובארוחות לצד הגברים. הנשים האטרוסקיות זכו לחופש גדול יחסית לאותה התקופה, ולקחו חלק בחיים החברתיים והפוליטיים. לוחיות פירגי (Pyrgi): לוחיות מזהב, המתוארכות למאה השישית לפנה"ס, והתגלו בשנת 1964 באתר בשם סנטה סוורה, ליד רומא (בעת העתיקה היה אזור זה נמל אטרוסקי בשם פירגי, ומכאן שמן של הלוחיות). בנוסף ליופיין, חשיבותן הגדולה של הלוחיות היא בכך שהן כתובות גם בשפה האטרוסקית וגם בשפה הפיניקית. בזכות העובדה הזאת, הצליחו החוקרים לשפר את הבנתם של הא"ב האטרוסקי. אפולו מוואיו (Apollo di Veio): לא רחוק מרומא נמצאו הריסותיה של העיר ואיו (Veio), בלבו של הגן הלאומי ואיו. כאן התגלו מספר פסלי אלים מטרקוטה, שהגיעו מהגג של מקדש מהמאה החמישית או השישית לפנה"ס. על רוב הפסלים ניתן עדיין לראות שאריות צבע (בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הפסלים האטרוסקים וגם הרומיים היו כמעט תמיד צבעוניים מאד. עם השנים הצבע דהה, ולכן היום אנחנו רגילים לראות פסלים לבנים). לצד פסלו של אפולו נמצאו גם פסלים של אלים נוספים: הרקולס, לטו (אמם של אפולו וארטמיס), ומרקוריוס (רק ראשו של הפסל שרד). פסלה של ארטמיס נהרס, כפי הנראה. לה צ'יסטה פיקורוני (La Cista Ficoroni) – תיבת תכשיטים עשויה נחושת, מהמאה הרביעית לפנה"ס, שנקראה על שם האמן שיצר אותה. התיבה הייתה חלק מנדוניה, וניתנה לכלה על ידי אמה: על מכסה התיבה מופיעים שמות האם והפסל שיצר את התיבה. בנוסף לפריטים המפורסמים האלה, תוכלו לראות כדים רבים, חפצי יום יום, כלי נשק, פסלים, ותכשיטים מרהיבים (האטרוסקים נודעו גם כצורפים מוכשרים). אם התעורר בכם רעב לאחר הביקור במוזיאון, תוכלו לאכול באזור, ברובע פריולי (Parioli) – שכונת מגורים יוקרתית ומפורסמת. אחת המסעדות הידועות באזור היא Ercoli, הממוקמת בויאלה פאריולי 184, ופתוחה מאז שנת 1928. קירות המסעדה מכוסים בבקבוקי יין ומהתקרה תלויים נתחי ענק של פרושוטו. האיכות מצוינת, אבל המחירים גבוהים. התחנה הבאה שלנו במסע בעקבות האטרוסקים ממוקמת מחוץ לרומא: הנקרופוליס (עיר המתים) של צ'רווטרי (Necropoli di Cerveteri). על מנת להגיע לכאן, תצטרכו לשכור רכב. הפארק הארכיאולוגי מסומן בגוגל מאפס, ולאורך הדרך תראו גם שלטים המובילים ל: "Necropoli della Banditaccia". מדובר באחת מערי המתים הגדולות בעולם העתיק, אתר ששימש את האטרוסקים החל מהמאה התשיעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לפנה"ס. הקברים במקום הם מסוגים שונים – הקברים העתיקים ביותר הם בורות עפר, ואילו הקברים ה"חדשים" יותר הם תילי קבורה – מבנים שנחפרו מאבן טוף ונראים כמו גבעה קטנה. התל נבנה כמו שחזור של ביתו של המת, ומסדרון קטן או מדרגות הובילו לחדרים הפנימיים וחלל הקבורה. הקברים מסודרים ברחבי המתחם כמו עיר ממש, ומכאן השם עיר המתים. הממצאים העשירים שהתגלו בתילי הקבורה האלה מוצגים היום במוזיאון הארכיאולוגי-אטרוסקי ברומא, ובמוזיאון הארכיאולוגי המקומי (בו נבקר בהמשך המסלול, בשעות אחר הצהריים). תל הקבורה היפה ביותר בפארק הוא התל המכונה "תל התבליטים" (dei Rilievi), וכאן אפשר להתפעל מציורים מרהיבים על הקירות, ומחפצי היום יום ששימשו את האטרוסקים. טיפ: מומלץ לרכוש את כרטיס הכניסה המשולב, המקנה כניסה לפארק צ'רווטרי, למוזיאון בצ'רווטרי וגם לפארק בטארקוויניה (המתואר בהמשך). הכרטיס תקף במשך 7 ימים, ועולה 15 יורו. לאחר הביקור בפארק תוכלו לאכול ארוחת צוהריים במסעדת ביבו (Bibbo) המשלבת מטבח מודרני עם טעמים עתיקים. בשר, דגים ויין מעולה מוגשים במסעדה הממוקמת בתוך מבצר מהמאה ה-13. בתוך אותו מבצר ממש, נמצא גם המוזיאון שבו נלך לבקר לאחר הארוחה. המוזיאון הארכיאולוגי בצ'רווטרי מבין המוצגים הרבים במוזיאון, בולט במיוחד כד שנתפס לאחרונה על ידי יחידת המשטרה האיטלקית המיוחדת שמתמחה בגניבות אומנות. מדובר על כד אופרוניוס, מהמאה השישית לפנה"ס, שנגנב על ידי שודדי עתיקות. למרבה הצער אינספור ממצאים ארכיאולוגיים נחפרו לאורך השנים באופן לא חוקי, וחלק גדול מהם גם הוברחו מחוץ למדינה. לאחר הביקור במוזיאון, חובה לעצור גם בחנות מרהיבה שנמצאת בסמוך, בוויה רומא 2, ונקראת Pithos Ancient Reproductions. כאן יקבל את פניכם רוברטו, אומן צעיר שיוצר רפרודוקציות מעודכנות ויפהפיות של חפצים עתיקים, כדים בסגנון אטרוסקי, ותכשיטים מקסימים בסגנון אטרוסקי. אם לא תצליחו לבקר במקום, תוכלו תמיד לבקר בחנות שלו, אונליין – רוברטו שולח את היצירות שלו ללקוחות בכל רחבי העולם! הפארק הארכיאולוגי בטרקווניה מכאן, נמשיך לתחנה הבאה – האתר הארכיאולוגי טרקוויניה (Tarquinia), והמוזיאון הצמוד אליו. על מנת להגיע לטרקוויניה, שנמצאת לא רחוק מוויטרבו, כדאי לנוע ברכב פרטי ולא להסתמך על התחבורה הציבורית. המתחם נמצא במרחק כשעה מצ'רווטרי. המוזיאון הארכיאולוגי של טרקוויניה נמצא בפיאצה קאבור 1, בתוך מבנה מהמאה ה-15 שנקרא פאלאצו ויטלסקי (Palazzo Vitelleschi). מחיר כרטיס הכניסה עומד על 10 יורו (אלא אם כן רכשתם כרטיס משולב לשלושת האתרים). האוסף במקום כולל מוצגים שנחפרו בפארק הארכיאולוגי הסמוך, ומתוארכים למאה התשיעית לפנה"ס ואילך. לב האוסף במוזיאון מורכב מהסרקופגים המצוירים, אבל ניתן להתרשם גם מחפצים נוספים וביניהם גם כדים בעיצוב אטרוסקי טיפוסי (הנקרא בוקרו – Bucchero, בצבע שחור), כלי נשק ומגנים, מטריה מגולפת מעצם, וגשר מוזהב לשיניים, המלמד אותנו על השימוש המתקדם שעשו האטרוסקים בטכניקות רפואיות. מרשים במיוחד הוא תבליט מהמאה הרביעית לפנה"ס, שהגיע ממקדש עתיק, ומציג שני סוסים מכונפים. הפרק הראשון בתולדות האומנות האיטלקית הנקרופוליס של טרקוויניה נמצא מעט מחוץ לעיר, על כביש מונטרוצי (Strada satatale Monterozzi). האזור הנרחב הזה נראה במבט ראשון כמו פארק פשוט ובו גבעות רבות. אבל למעשה כל גבעה היא תל קבורה, ובתוך כל תל מסתתר אוצר אמיתי – קברים שקירותיהם מאוירים באיורים עשירים וצבעוניים, עד כדי כך שחוקר ידוע הגדיר אותם בתור "הפרק הראשון בתולדות האומנות האיטלקית". על מנת לרדת למטה ולבקר בתוך הקברים, יש לרדת לאורך מדרגות הברזל (הלא יציבות במיוחד... הביקור כאן לא מומלץ למי שמתקשה בהליכה). הקברים עצמם סגורים מאחורי קיר זכוכית, משום שהלחות באוויר עלולה לגרום להתפוררות מהירה של הממצאים, אבל הם מוארים להפליא, ואפשר לראות ולצלם אותם ללא כל בעיה! לכל קבר נתנו החוקרים שם אחר, על פי הציורים שמאפיינים אותו: קבר הלביאה, קבר הציד והדיג, קבר המשחקים... את הקירות מעטרים ציורים שבהם אפשר לראות סצנות שלמות מחיי האטרוסקים: אנשים ואלים, בעלי חיים מכל סוג, מסיבות ואירועים. לציורים יש משמעות סמלית ודתית, והם נועדו ללוות את המת במסעו אל העולם הבא. הציורים המקשטים את הקברים ה"חדשים" יותר עוסקים בנושאים אפלים וקשים יותר, ומציגים גם דמויות מהגיהינום. השינוי באיורים מתאר גם את השינוי שעבר באותה התקופה על החברה האטרוסקית: הם נכבשו על ידי הרומאים, איבדו את שליטתם על השטח, ונטמעו לתוך האימפריה. על מנת לבקר במתחם כולו נדרשות לפחות 3 שעות, אבל אם אין לכם זמן רב, תוכלו פשוט להתמקד באחדים מהקברים בלבד. טיפ: אם אתם מבקרים בחודשי החורף, כדאי לבקר קודם באתר הארכיאולוגי ואז במוזיאון, בשל שעות הפתיחה ותנאי מזג האוויר. אם אתם מחפשים מסעדה טובה באזור הפארק, כדאי לכם לנסות את ריסטורנטה ל'אלברטה- Ristorante L’Alberata – מסעדה קטנה אך נעימה ומזמינה, המציעה תפריט מצוין של מנות בשר ודגים, במחירים משתלמים. המסעדה נמצאת בוויה דנטה אליגיירי 18, טרקוויניה. טיפ למתעמקים: אם התעוררה בכם סקרנות ביחס לעולם האטרוסקים, כדאי שתדעו שישנם עוד מוזיאונים מעניינים ברחבי איטליה, המציגים ממצאים ארכיאולוגיים אטרוסקיים. המפורסמים ביותר הם: מוזיאון פאיינה באורבייטו (Museo Claudio Faina di Orvieto), המוזיאון הארכיאולוגי בפירנצה, המוזיאון האטרוסקי בוולטרה (Museo Etrusco di Volterra), והמוזיאון האטרוסקי בקורטונה (Museo Etrusco di Cortona).

הוא נחשב לאחד המייצגים החשובים ביותר של אומנות הקונטרו-רפורמציה במאה ה-17, אך הקומפוזיציה והצבעים בעבודתו הם כמעט מודרניים ומעוררים אי שקט. הוא היה הפסל הראשי של פרויקט ההר הקדוש המונומנטלי בווארלו, אך נותר כמעט אנונימי עבור רבים. מי היה טנציו דה ואראלו? אמנים רבים, בעבר הרחוק וגם היום, נידונו לחיות חיים של טלטלות: רגעי הצלחה מסחררים לצד רגעי כישלון, רגעים שבהם כוכבם דרך והם נחשבו ליוצרים האופנתיים ביותר בשוק, לצד רגעים שבהם שמם נשכח. וזה, בקצרה, היה גורלו של טנציו דה ואראלו (Tanzio da Varallo). ואראלו נולד בסוף המאה ה-16 בכפר קטן בשם אלנייה די ואלסזיה (Alagna di Valsesia), למרגלות האלפים שבצפון איטליה. אלנייה ואלסזייה הוא כפר קטן למרגלות המונטה רוזה (Monte Rosa), על הגבול עם שוויץ, אזור המיושב מאז המאה ה-13 באוכלוסייה ממוצא גרמני-וואלסר (WASLER). בפינה הררית ומיוערת זו של העולם, נולד טנציו, ששמו האמיתי היה למעשה אנטוניו ג'ובאני ד'אנריקו, אך כונה בפי כל "בנו של הנס", או "ד'הנס", שהפך עם השנים ל"טנציו". היה זה אחיו של דה ואראלו, פסל מוכשר שהתמחה בפסלי עץ פוליכרומטיים בהתאם לרוח התקופה, שעודד את אחיו הצעיר לעסוק באומנות. באזורי הפרובינציה אמנים רבים מילאו תפקיד כפול ועבדו גם כציירים וגם כפסלים שעסקו באומנות פופולרית. סביר להניח שגם טנציו דה ואראלו החל את עבודתו בגילוף דמויות אנושיות מעץ, ורק בהמשך פנה לציור. אומנות קתולית דידקטית, שנלחמת בפרוטסטנטים התקופה שבה פעל ואראלו, התאפיינה בהשפעתו העצומה של סן קרלו בורואמאו (San Carlo Borromeo), קרדינל ידוע ואחד הרפורמטורים הגדולים של הכנסייה, לצד סן איגנציו מלויולה (Sant’Ignazio di Loyola), וסן פיליפו נרי (San Filippo Neri). בורומאו, שנפטר בשנת 1610 בגיל 26 בלבד ואף הפך לקדוש בכנסייה הקתולית, כונה "נפשה ומדריכה" של תנועת הקונטרו-רפורמציה הקתולית – התנועה שנולדה במטרה להגן על אזור הים התיכון מפני "השפעותיה המסוכנות" של הרפורמה הפרוטסטנטית שהוביל מרטין לותר. בין היתר עסק בורומאו בניסיונות להמציא את האומנות מחדש על מנת שתשמש כדוגמה חיובית, והפוכה לאיקונוקלאזם (השחתת סמלי הדת) שקידמה הרפורמה הלותרנית. אלו היו זמנים מורכבים. האינקוויזיציה שהפעילה הכנסייה הקתולית במאבקה בקונטרו-רפורמציה שימשה בין היתר ככלי שאיפשר לצנזר חלק משמעותי מהאומנות האיטלקית. שתיים מהדוגמאות הידועות ביותר (לשמצה) הן הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו, והסעודה האחרונה של פאולו ורונזה (Paolo Veronese). האומנים החדשים נאלצו להוכיח את היעילות הפדגוגית של יצירותיהם, שנועדו לשמש כ"ספרים" מצוירים עבור הקהל הרחב והאנאלפביתי, וככלי הכרחי עבור הרשויות שרצו להפיץ את עקרונות התרבות השולטת. לידתו של הבארוק והמפגש על עבדותו של קרוואג'ו במקביל, השתנה במאה ה-17 גם הסגנון האדריכלי של מבני הכנסייה הקתולית. במקומן של הכנסיות בסגנון רומנסקי, גותי ורנסנסי נולדו מבנים חדשים וגרנדיוזיים במכוון, שנועדו להמם את הקהל בעזרת עיטורים דרמטיים בגודלם. החלל הפנימי בכנסייה השתנה אף הוא, ונבנה באותה התקופה עם ספינה מרכזית אחת, על מנת ליצור נקודת מוקד אחת בלבד, באזור המזבח. באותם ימים סוערים של שינויים ותהפוכות, הגיע טנציו דה ואראלו לרומא. המפגש בין טנציו דה ואראלו, שגדל על ברכי התרבות ההררית הדתית, עם רומא הכה אותו בהלם מוחלט. דה ואראלו הצעיר הגיע לעיר על מנת להשלים תקופה כשוליית אמן, אך העיר העניקה לו הרבה יותר מאשר תקופת התמתחות בלבד. לנגד עיניו ממש נולד הבארוק ששינה את פניה של רומא בכל מובן – החל מהפסלים והמבנים וכלה בציורים שנוצרו באותם הימים. ההשפעות של אותו הביקור ניכרות בעבודתו של דה ואראלו, ומקור ההשראה המרכזי לסגנונו הייחודי היה המסע שערך לעיר הנצחית ביחד עם אחיו, מלכיורה. במהלך מסע זה, נחשף דה ואראלו לא רק ליצירות הקלאסיות בנות אלפי השנים שהקיפו אותו מכל עבר, אלא גם, ואולי בעיקר, לעבודותיו של קרוואג'ו. הציור הידוע ביותר של קרוואג'ו באותה התקופה – "הקריאה למתי ", המוצג בכנסיית סן לואיג'י דיי פרנצ'זי (Chiesa di San Luigi dei Francesi) המופלאה, השפיע עליו באופן עמוק במיוחד. ההשפעה המכריעה של קרוואג'ו על טנציו דה ואראלו הקיארוסקורו בציוריו של קרוואג'ו הדגיש את החיוני, את התנועה, את הגוף ואת הדמויות. בסצנות המאוכלסות בדמויות ספורות, נטולות עיטורים מיותרים או משחקי צבע שנועדו רק לפאר את יכולותיו הטכניות של הצייר, ראה דה ואראלו כיצד עולם שלם נוצר. מעניין לזכור כי באזור לומברדיה, שבו גם טנציו די ואראלו וגם קרוואג'ו התחנכו, התבסס טעם אומנותי שונה ומיוחד – לא היה זה הסגנון האידיאלי, המבוסס על פרספקטיבות רציונליות, וגם לא הסגנון הטוסקני מלא החיים שנוצר בעזרת משחקים של שכבות צבע, אלא ריאליזם מידי כמעט, חד ואלים, שהשיב את הפוקוס באופן הפשוט והישיר ביותר לחפצים ולסצנות יומיומיות. הצורה התבססה באופן משכנע באמצעות העמדת החפץ כנגד רקע כהה יותר שהדגיש אותו, ובה בעת גם איפשר לזהות בו כל פרט ופרט—טכניקה שאילצה את הצייר לעבוד במשיכות מכחול בטוחות ויציבות על מנת לברוא בדיוק מוחלט צורות וקווים, החל מפירות וירקות וכלה בקפלי הבגד המורכבים וכל צורות הפנים האנושיות. החללים המוארים והמורכבים אמנם תוכננו מראש באמצעות שרטוטים אדריכליים, אך נדחקו ונעלמו. כל מה שלא היה הכרחי, כל פרט שלא נמנה על האלמנטים המרכזיים בסצנה, נספג ונטמע בחושך. אומנות מסוג זה איננה מזמינה את הצופה להתבונן במבט מהורהר בתמונה ולגלות בה לאט לאט את פרטיו הקטנים של עולם מורכב. היא מיידית וחדה, והתוצאה היא תאטרליות שלא בהכרח הצליחה להתאים את עצמה לסטנדרטים האומנותיים שהיו נפוצים במרכז איטליה. אך עבור טנציו דה ואראלו, טכניקה זו הייתה גילוי של ממש. הוא ספג לתוכו את הקיצוניות שבטכניקה, וזו באה לידי ביטוי בעבודתו באופנים מפתיעים. ביצירתו הידועה ביותר, "דוד וגוליית" (הציור מוצג בגלריית ואראלו), תנועת הגיבור לא מעידה על פעולה, כמו במקומות אחרים, אלא מוסברת באמצעות מתח השרירים של דוד התנכ"י, המחזיק אל על את ראשו הכרות של הענק. אם ניקח בחשבון את השימוש המקסימלי בטכניקת הקיארוסקורו בציור, ונזכור גם את הכשרתו של דה ואראלו, שהחל את דרכו כפסל, נבין מיד באיזו עדינות ובאיזו מידה של תחכום מצליחה היצירה להכות בצופה. אין זה האפקט המטריאלי או הכרומטי, אף כי אלה קיימים, אלא דבר אחר. מה שבוער בטנציו דה וארלו הוא הצורך להדגיש עבור הצופה את היכרותו העמוקה עם האנטומיה של הגיבור. רק בשלב שני נודדת תשומת הלב להתמקד בפניו המוארות להפליא של דוד, או בכאב בפניו של גוליית. לא פשוט "לקטלג" שסגנון כזה, והמחשבה על אומנות הבארוק כלל איננה מיידית. בתחילת המאה ה- 17 החידושים שהובילו לסגנון הבארוק האירופאי עדיין לא התבססו, וטנציו דה ואראלו נותר אחת הדמויות המסתוריות של התקופה. סגנונו המקורי המשיך והתפתח לאורך היצירות הרבות שהוזמנו ממנו, עד לרגע שבו חזר למחוז הולדתו – ולסזיה. שם, נפתח פרק חדש בחייו והוא החל לעבוד לצד אחיו הפסל על כמה מהקפלות שעל ההר הקדוש של ואראלו. ההר הקדוש של ואראלו מבין ההרים הקדושים באיטליה, ההר הקדוש של וארלו (מונטה סקרו די ואראלו – Monte Sacro di Varallo) הוא הראשון והגדול מכולם. זהו אחד ממוקדי עלייה לרגל המשמעותיים ביותר באיטליה, והחשוב מבין סדרת ההרים הקדושים במחוזות פיימונטה ולומברדיה. ההרים הקדושים הם מסלולים המיועדים עבור צליינים. לאורך ההר ניצבות מספר קפלות תפילה, ובכל אחת מהן סצנה המורכבת מדמויות עץ בגודל אמיתי, לצד פרסקאות מרהיבים, תבליטים ואלמנטים אדריכליים המעשירים את הסצנה המתוארת. בכל קפלה נבנתה סצנה שתיארה שלב בפסיון של ישו, כלומר במסע של ישו מהסעודה האחרונה בגת שמנים ועד לצליבה, ולתחייתו מהמתים. המטרה של המסלולים האלה, שנבנו לאורך ההרים, הייתה לאפשר לצליינים ולמאמינים לצאת למסע פיזי, שיעורר בקרבם מסע נפשי עמוק יותר. בעבר, יצאו מאמינים רבים למסעי צליינות בארץ הקודש. אך עם הזמן התנאים השתנו. ואם בשנת אלף לספירה המאמינים הנוצרים היו מוכנים לסכן את עצמם באופן משמעותי ולארגן מסעות קולקטיביים על מנת להגיע לירושלים ולנצרת, הרי שבמאה ה-15 המצב הפוליטי לא אפשר עוד את המסע. מסיבה זו, נדרשה אלטרנטיבה עוצמתית, שתספק למאמינים אפשרות ללמוד ולהתקרב באופן אישי וחווייתי לדת, באמצעות הדימוי והיצירה. סצנות מולד (בהן מתוארים מריה, יוסף וישו התינוק באסם) כיכבו ביצירות אומנות באיטליה כבר מהמאה ה-13, מאז הציג גרצ'ו פרנצ'סקנו (Greccio Francescano) סצנת מולד בפרסקו שצייר בשנת 1223 בקפלת באסיזי. אך הפסיון של ישו התקבע כנושא פופולרי ליצירה רק בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה-14, בפרויקט המהפכני של ההר הקדוש של ואראלו. מאות אנשים היו מעורבים בפרויקט העצום והמונומנטלי הזה שנועד ליצור את "ירושלים החדשה", וכונה על ידי רבים "תאטרון ההרים הגדול". האמן הראשון שהוזמן על ידי הכומר ברנרדו קאימי (Bernardo Caimi) מהמנזר הפרנציסקני להשתתף בפרויקט היה הצייר גאודנציו פרארי (Gaudenzio Ferrari). לרגש, לרגש, לרגש פרארי כבר נודע בזכות הפרסקאות שצייר בכנסיית סנטה מדונה דלה גרציה, בעיר ואראלו. אותם פרסקאות שימשו כ"ביבליה פאופרום" (Biblia pauperum), כלומר "תנ"ך לעניים" – סדרה של ציורים המתארים סצנות מהברית החדשה, ומלמדת את הקהל את סיפורי הדת המרכזיים. תפקידה הדידקטי של האומנות השפיע על אופן עיצוב הדמויות, וכבר בעבודתו של צייר זה, ובמיוחד בציור הצליבה, בולט הצורך להפוך את הדמויות המצוירות למלאות חיים ככל האפשר, על מנת ללכוד את תשומת ליבו של ההמון, ולהצית תגובה רגשית. אפקט זה מושג באמצעות עיצובן של הדמויות באופן תלת ממדי וכמעט פיסולי, בסגנון שאפיין יצירות מאזור זה של איטליה (מחוז לומברדיה). בהמשך, הוזמן גם האדריכל גלאצו אלסי (Galeazzo Alessi), שכבר התפרסם בזכות מספר פרויקטים מונומנטליים שיצר בג'נובה, באסיזי ובוותיקן, להשתתף. אלסי תכנן את אופן הצבתן של קפלות התפילה במעלה ההר הקדוש לא כגורם התלוי בגאוגרפיה או בתנאי השטח, אלא לפי הסדר הכרונולוגי של אירועי הפסיון, והכפיף את הטבע לאומנות. חשובה ככל שהייתה תרומתם של אותם אומנים לפרויקט, רגע המפתח נוצר כאשר הצטרף טנציו דה ואראלו לאחיו, שכבר עבדו על ההר, והשתלב במלאכה. הפרסקאות שיצר דה ואראלו בקפלה 34, המתארים את המפגש בין פונטיוס פילטוס לישו, הם דוגמה עוצרת נשימה לאופן שבו שכלל האמן את היכולת לשלב בין ההעמדה, לציור, לתאורה. האופן שבו הוצבו פסלי העץ המצוירים על רקע הפרסקאות היה כה מתוחכם, עד כי במבט ראשון כלל לא ברור היכן נגמר הציור, והיכן מתחילה המציאות התלת ממדית של הפסל עצמו. בקפלות אחרות, החיבור בין הפרסקאות לפסלים מושג באמצעות שימוש באלמנטים אדריכליים קישוטיים כגון תבליטים, שחרגו מגבולות הגזרה והפכו למעין פסלים בעצמם, המלווים את הדמויות שברקע ומובילים אותן אל קדמת הבמה. השילוב והאיזון המושלם בין החלל האמיתי לחלל המצויר יצבור תאוצה בסלונים הגדולים של ונציה רק במאה ה-18. אבל כאן, בהר הקדוש של ואראלו, 120 שנה קודם לכן, יצרו טנציו דה ואראלו ואחרים פרויקט אפי שהקדים את זמנו. עבודתו הותאמה אמנם על מנת לשקף את המגמות הפוליטיות של הכנסייה הקתולית באותם הימים ועל מנת למלא תפקיד בטקסים הדתיים. אך באופן חריג, יצירותיו מצליחות להתעלות על תפקידן הדתי, ומתאפיינות בעוצמה אסתטית יוצאת דופן. המסר האומנותי של טנציו דה ואראלו לא הגביל את עצמו רק לשימוש בתיאור אנטומי מדוקדק ומדויק בציורי הגיבורים שלו, או ביצירות המתעתעות והמשכנעות שיצר עבור הקפלות של ההר הקדוש. כוחה של עבודתו איננו טמון בטכניקה בלבד. בעיר נובארה (Novara), לדוגמה, במזבח בזיליקת סן גאודנציו (Basilica di San Gaudenzio), צייר דה ואראלו את אחד מציוריו הידועים – "קרב סנחריב", המעטר את המזבח. מתוך ההמולה של הסצנה האלימה מתרוממות שתי דמויות של שני לוחמים. ניכר כי הם רואים בזווית העין את הגעתו של המלאך, בתגובה לתפילותיו של יחזקאל. בציור המקדים שהכין ואראלו ליצירה זו (הציור מוצג במוזיאון העירוני בנובארה - Novara), ניתן לראות את המנח הרך והמקובל שמאמץ המלאך. אבל בציור עצמו, דמותו של המלאך משתנה לחלוטין: שם הוא הופך לדמות גבוהה, כהה וכבדה, המתפרצת מהשמיים ויורדת בצעדים רחבים אל האדמה, על מנת לסייע לעיר ירושלים המותקפת. דמותו של אותו מלאך הושוותה לזו של רועה צאן מהרי האלפים של לומברדיה, שממהר לרדת מההר אל עבר העדרים שלו, בזמן מתקפה של חיות טרף. שני הציורים אחד מול השני "קרב סנחריב" - דה ואראלו 1630 לערך הכפרים ההרריים של מחוז לומברדיה, נוף ילדותו של טנציו, על קווי המתאר שלהם ואופיים הייחודי, מככבים גם הם בסצנות התנכ"יות שיצר. האפקט הוא מורכב, ומותיר את הצופה מופתע, מצד אחד, ומצד שני משוכנע. שכן אי אפשר שלא לזהות את האמיתות המתחבאות בין הקווים, את ההערות על המצב האנושי ועל האדם. העין נודדת שוב אל דמויותיהם של החולמים בציור, המאופיינות כתמיד בדיוק אנטומי ובבגדים בצבעים מנייריסטים טיפוסיים – כתום וסגול בגוונים המעוררים אי נחת וחוסר שקט, ומזכירים במידת מה את עבודותיו של מיכלאנג'לו, ואת הקומפוזיציה של הציורים הנועזים יותר של טינטורטו. קשה להתיק את המבט. כיום מוצגות יצירותיו של טנציו דה ואראלו בעיקר במחוז לומברדיה שבצפון איטליה, במוזיאונים כמו הפינקוטקה די בררה במילאנו, שם אפשר להשוות באופן ישיר את עבודותיו של דה ואראלו עם אלו של יוצרים אחרים המוזכרים במאמר זה, כמו קרוואג'ו וטינטורטו. ניתן כמובן להתרשם מעבודותיו בהר הקדוש של ואראלו – המונטה סאקרו (Monte Sacro), ובמוזיאון העירוני של העיר, הפינקוטקה די ואראלו (Pinacoteca di Varallo). לסיום, ראוי להזכיר גם ציור מופלא נוסף של הצייר - "סן סבסטיאנו", המוצג בנשיונל גאלרי בוושינגטון, ומשלב באופן מעורר השראה ריאליזם יומיומי עם אקסטזה דתית טעונה.

אם מתחשק לכם לצאת ליום טיול נהדר באזור בולוניה, ולגלות עיירה זעירה המכוסה כולה בציורי קיר צבעוניים, מבצר עתיק, מוזיאון קרמיקה בעל חשיבות בינלאומית ומרחצאות תרמיים, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם! בבולוניה כבר ביקרתם, במודנה כבר אכלתם, ואת פארמה כבר הכרתם? מצוין – הגעתם למאמר הנכון. הפעם נצא לטיול יומי יפה במיוחד בשתי עיירות לא מאד מוכרות בשם דוצה (Dozza) ופאנצה (Faenza), שמבקרים רבים מפספסים במחוז אמיליה-רומאניה (וחבל!). בנוסף, נעבור גם בשמורת טבע מרשימה, ונעצור לטבילה במעיינות התרמיים שבאזור. ישנן כמה וכמה עיירות באיטליה שהתפרסמו לאורך השנים בזכות ציורי הקיר המכסים את קירות בתיהן, אך אין ספק שדוצה (Dozza), עיירה זעירה במרחק כ-45 דקות מבולוניה, היא אחת המתוקות והיפות שבהן. למעשה, דוצה מתגאה בעשרות ציורי קיר צבעוניים שהופכים אותה למוזיאון של ממש באוויר הפתוח העיירה מציעה שלוש אטרקציות מרכזיות: המבצר העתיק, האנוטקה (בר יין) העצומה שבתוך המבצר, והסיור בין סמטאות העיירה, כדי להתרשם מציורי הקיר המכסים את הבניינים. התחילו את היום במבצר – הרוקה ספורצסקה (Rocca Sforzesca). דוצה עצמה נבנתה לפני כאלף שנה, והמרכז ההיסטורי של העיר לא השתנה באופן משמעותי מאז ימי הביניים. המבצר (המרשים מבחוץ אך פשוט למדיי מבפנים) נבנה במאה ה-13, ועבר תהפוכות רבות לאורך השנים – בשל מיקומה האסטרטגי של העיר, קרבות רבים נערכו בין הגואלפים והגיבלינים במטרה להשתלט על המתחם. שמו של המבצר מלמד על העובדה שבסופו של דבר הוא נפל לידיה של אחת ממשפחות האצולה החזקות באיטליה – משפחת ספורצה (Sforza) ממילאנו. בהמשך עברה השליטה באזור כולו לאפיפיור, והמבצר נמסר לידי משפחת אצולה מקומית בשם קאמפגי (Campeggi). בשנת 1728, לאחר שמת לורנצו קאמפג'י, הצאצא הזכר האחרון בשושלת, עבר המבצר למשפחת אצולה אחרת מהאזור, בשם מאלבצי (Malvezzi), ובני המשפחה המשיכו להתגורר במקום במשך כ-250 שנה, ולמעשה עד לשנות ה-60 של המאה ה-20! כיום ניתן לסייר בתוך המבצר הקטן, ולראות את בתי הכלא העתיקים, המטבח, מגדלי התצפית, ואת הדירות הפרטיות של הבעלים הקודמים. בניגוד למבצרים אחרים החללים הפנימיים ברוקה ספורצסקה נותרו ריקים כמעט לגמרי, ורק אחוז זעיר מהריהוט ומיצירות האומנות שקישטו את המבנה בעבר נותר בו גם היום. ובכל זאת, מעניין לצלול אחורה בזמן. לאחר הביקור במבצר, רדו לקומה התחתונה, המאוכלסת על ידי אחת מחנויות היין המרשימות במרכז איטליה – ה"אנוטקה רג'ונלה די אמיליה רומניה". חנות יין זו מציעה אלפי בקבוקי יין של מיטב היצרנים במחוז, לצד מוצרים טיפוסיים נוספים כמו ליקרים, חומץ בלסמי, ורטבים. ניתן למצוא כאן בקבוקים שלא תמצאו במקומות אחרים, וגם לטעום כמה יינות, כמובן. אם בשלב זה תרצו לעצור לאכול ארוחת צוהריים, עומדות לרשותכם מספר אפשרויות. הקלילה והנעימה מביניהן, לדעתי, היא האוסטריה די דוצה (Osteria di Dozza). האוכל כאן הוא פשוט, טעים ומקומי, וניתן למצוא גם מספר מנות צמחוניות ואפילו טבעוניות (סוג של נס במחוז אמיליה רומניה, מחוז הידוע בחיבתו לבשר, ובעובדה שחלק גדול מהמנות ומהמאפים פה מכילים שומן חזיר - strutto באיטלקית). כעת הגיע הזמן לחלק היפה ביותר של הסיור בדוצה – הסיור בין ציורי הקיר. מסורת ציורי הקיר בעיר נולדה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ומדי שנתיים נערכת במקום ביאנלה קטנה שחוגגת את הפיכתה של דוצה למוזיאון של ממש, באוויר הפתוח. הדרך הכי מוצלחת להתרשם מהציורים היא פשוט לקחת את הזמן ולסייר בשלווה בין הבתים. אני ממליצה לפקוח את העיניים ולהסתכל לכל הכיוונים – לפעמים הציורים מתחבאים במקומות מפתיעים למדיי! דוצה – ציורי קיר צבעוניים מכסים את קירותיהם של רבים מהבתים, כדאי להסתכל גם למעלה, גם למטה, וגם לצדדים. צילומים: אריאלה בנקיר בתום הביקור בדוצה, סעו לעבר העיר פאנצה (Faenza). על פניו, נדמה שפאנצה היא עיר רגילה להפליא, המציעה למבקרים את השילוב האיטלקי הקבוע – מרכז היסטורי יפה ובו פיאצה ראשית וקתדרלה גדולה, חנויות רבות, ומסעדות. אבל זו לא הסיבה להגיע לפאנצה, כמובן. בפאנצה מסתתר המוזיאון הגדול בעולם לקרמיקה ואומנות קרמית. מוזיאון הקרמיקה של פאנצה (Museo Internazionale delle Ceramiche) הוא עצום בגודלו, ומתגאה באוסף מרשים ביותר הכולל למעלה מ-40,000 פריטים מכל רחבי העולם (החל מהמזרח הרחוק, וכלה במקסיקו ואירן) ומאיטליה עצמה, כמובן. לצד מאות הצלחות והכלים המרהיבים מימי הביניים והרנסנס תוכלו למצוא כאן גם אוסף נהדר של פריטים בסגנון הארט דקו, כלים בעיצובו של פיקאסו, אוסף חשוב על עבודות קרמיקה מהמאה ה-20, ועוד. על מנת לסייר במוזיאון כולו נדרשות לפחות 3 שעות, אבל אם זמנכם מוגבל, תוכלו להתמקד בחלקים שמעניינים אתכם במיוחד, ולהקדיש להם את רוב הביקור. תחילתו של המוזיאון בתערוכה שנערכה בעיר בשנת 1908, וזכתה להצלחה כה רבה עד כי הוחלט ליצור מבנה של קבע שיאכלס את העבודות. עם השנים המוזיאון גדל באופן משמעותי, והפך למוקד משיכה עבור אמנים רבים. בזמן מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר פאנצה, וגם המוזיאון נפגע, כמובן. אך בתום המלחמה התחדש הפרויקט ביתר שאת, וכמה אמנים דגולים כמו פיקאסו ושאגאל, חובבי קרמיקה ידועים, אף תרמו מספר עבודות לאוסף. צילומים: אריאלה בנקיר לצד המוזיאון אפשר למצוא בעיר גם בוטיקים של אומנים המתמחים בקרמיקה, ובית ספר יוקרתי ללימודי קרמיקה. מה עוד אפשר לעשות בפאנצה? לאחר הביקור במוזיאון מומלץ ללכת ברגל לעבר המרכז ההיסטורי, ולשתות כוס קפה בפיאצה המרכזית - פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo) היפה. נעים לשבת כאן ולצפות בהמולה הקבועה של העיר. הפיאצה היתה ליבה של העיר כבר בעת העתיקה, אבל המראה הנוכחי של הכיכר עוצב רק במאה ה-15. בצמוד לפיאצה דל פופולו ניצבת פיאצה דלה ליברטה (Piazza della Libertà) ובה תוכלו ולהתרשם מהמזרקה המפוארת. מעניין לדעת שהמזרקה לא נועדה לצרכים אסתטיים, אלא נבנתה על מנת לספק מי שתייה לתושבי העיר. זה היה, למעשה, המקור היחיד בעיר למים נקיים, שהגיעו לפיאצה באמצעות אקוודוקט. בפיאצה דלה ליברטה ניצבת גם הקתדרלה הראשית של פאנצה, אך בהשוואה לקתדרלות בערים אחרות, היא צנועה להפליא. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם בכנסייה יפה אחרת בעיר – הכנסייה על שם סנט'איפוליטו וסן לורנצו (Sant'Ippolito e San Lorenzo) המעוטרת בסגנון בארוקי עשיר. בחלקה התחתון של הכנסייה מתחבאת הקריפטה (cripta) המסתורית, מימי הביניים. ניתן לבקר גם בפאלאצו מילצטי (Palazzo Milzetti) המרשים – זהו בית מוזיאון, המעוטר כולו בפרסקאות יפים ובפרטי ריהוט עתיקים. שעות הפתיחה של המוזיאון מצומצמות להפליא ומשתנות לאורך השנה, מומלץ לבדוק את המידע מראש באתר המוזיאון. איפה אוכלים בפאנצה? אם תרצו לטעום את האוכל המקומי והטיפוסי, נסו את מסעדת לה באיטה (La baita) הממוקמת במרחק קצר מהמוזיאון. לה באיטה מציעה מעין שילוב בין מסעדה למעדניה, והאיכות וההיצע מצוינים. טבע מפתיע ביופיו לפני שאתם חוזרים לבולוניה, אני מציעה לכם להאריך מעט את הדרך, ולעבור דרך האזור המכונה פארקו דיי ג'סי אה קאלאנקי דל'אבדסה (Parco dei Gessi Bolognesi e Calanchi dell'Abbadessa). לא חייבים להיות חובבי טבע מושבעים כדי להתאהב בנוף הנשקף פה – רכסי הרים משוננים ונקיקים בסלע, גבעות ירוקות ומערות רבות. בתוך הפארק ישנם עשרות מסלולי הליכה בדרגות קושי שונות. ביקור מרענן במרחצאות התרמיים בדרך חזרה לבולוניה, תוכלו לעצור גם במרחצאות התרמיים של ריולו (Terme di Riolo) ולהתפנק ולהירגע בבריכות החמימות. קל לשכוח מהעייפות ומקשיי העולם באופן כללי כשטובלים בבריכה ובה מים תרמיים עשירים ביוד וברום, המותזים על גופכם מ-40 סילונים... במרחצאות תמצאו גם מתחמי ספא המיועדים לנופש, וגם מתחמים המציעים טיפולים רפואיים של ממש, לסובלים מבעיות מפרקים, נשימה, ועוד.

אם אתם מעוניינים לצאת ליום טיול עשיר ומעניין בקרבת רומא, וילה פארנזה מחכה לכם. משכנה של אחת ממשפחות האצולה הידועות באיטליה ממוקם באזור יפה במיוחד, ובמרחק קצר מאתרים ידועים כמו אגם ויקו, וצ'יוויטה די בניורג'ו – העיר הנכחדת רומא מציעה עשרות אטרקציות מופלאות למבקרים, אבל גם האזור שמסביב לעיר הבירה מלא בהפתעות. אם כבר ביקרתם בגני טיבולי וגם בווילה אדריאנה, ומתחשק לכם לגלות מקום חדש ומיוחד, המסלול שלפניכם יתאים בדיוק למשימה. יום הטיול המוצע כאן מתחיל בווילה פארנזה, המבצר שהקימה משפחת האצולה הידועה, וממשיך בביקור באגם האלפיני הסמוך. לאחר מכן נעצור ביקבים של מונטפיאסקונה, ולבסוף נגיע גם לצ'יוויטה די בניורג'ו, העיירה הגוססת הניצבת על צוק תלול ואפשר להגיע אליה רק בהליכה על גשר צר. וילה פארנזה די קפררולה (Villa Farnese di Caprarola) מבין משפחות האצולה ששלטו ברומא, משפחת פארנזה אולי מוכרת פחות מאחרות, אך סיפורה ללא ספק מרתק (ומי יודע, אולי יום אחד יעשו גם עליהם סדרת טלוויזיה מצליחה, כפי שעשו על משפחת בורג'ה...). בני פארנזה היו שכירי החרב שהפכו לשליטים רבי כוח, והקימו מספר רב של מבצרים ואחוזות באזור. אך המפורסמת מכולן, ללא ספק, היא וילה פארנזה. וילה פארנזה ממוקמת בעיירה קפרורלה, במרחק כחמישים דקות צפונית לרומא. למרות שמה, היא כלל איננה מזכירה וילת מגורים טיפוסית. הסיבה לכך פשוטה – בתחילה נועד המבנה לשמש כמבצר, בדומה למבצרים אחרים שהקימה המשפחה במחוז על מנת להגן על השטח שתחת שליטתה. רק בהמשך, כאשר התבסס כוחה של המשפחה ברומא ואחד מבני פארנזה מונה לאפיפיור, התייתר הצורך במבצר, והאחוזה הפכה למעון נופש רשמי. מי היו בני משפחת פארנזה? משפחת פארנזה שלטה במשך כ-200 שנה ביד רמה בשטחים באזור טושה (Tuscia) מדרום לאורייבטו ומצפון לרומא. מקור השם פארנזה הוא במבצר, קסטרום פארנטי (castrum farneti), במחוז לאציו. בימי הביניים הם היו שכירי חרב שסייעו רבות לאפיפיור ולפירנצה, ובתמורה לעבודתם קיבלו כסף ואדמות וצברו כוח רב. לאחר שפייר לואיג'י פארנזה הצליח להתחתן עם בת למשפחת קסטני, אחת ממשפחות האצולה החזקות והחשובות ברומא (וקורובת משפחה של האפיפיור בונפיקיוס השמיני) שדרגו בני פארנזה את מעמדם בצורה משמעותית, ונכנסו גם הם לחוג האצולה. ג'וליה פארנזה, בתו של פייר לואיג'י, המוכרת גם כג'וליה היפה, היתה המאהבת של האפיפיור לבית בורג'ה. כך השיג אחיה, אלסנדרו, מינוי כקרדינל. אלסנדרו פארנזה היה איש רנסנס משכיל ומתוחכם, שהתחנך בין היתר גם בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י בפירנצה. כאשר הוא מונה לתפקיד האפיפיור בשנת 1534, תחת השם פאולוס השלישי, זכתה משפחת פארנזה לקפיצה משמעותית במעמדה. פאולוס השלישי נבחר לתפקיד בגיל 65 ובזמן שמצבו הבריאותי היה רעוע למדיי, והקרדינלים שבחרו בו ציפו שכהונתו תהיה קצרה (ואז הם יוכלו לבחור במועמד מתאים יותר, מטעמם). במקום למות הצליח פאולו השלישי לשרוד לא פחות מ-15 שנה על הכס, וכיהן בתקופה סוערת במיוחד מבחינה דתית ופוליטית. במהלך שנות שלטונו הוא פעל לחיזוק מעמד הכנסייה הקתולית (בין היתר באמצעות ועדת טרנטו, שהתוותה את המאבק ברפורמציה הפרוטסטנטית), נלחם בטורקים שניסו לנגוס בנתיבי הסחר שהקימו האיטלקים בים התיכון, ייסד את האינקוויזיציה, ואישר את הקמתו של מסדר הישועים. הוא נודע גם כפטרון האומנויות (הוא תמך במיוחד במיכלאנג'לו, שהשלים באותה התקופה את הקפלה הסיסטינית), אך לא פחות מכך בשל חיבתו המופלגת לנפוטיזם. באותם הימים מי שמלא תפקיד בכיר בכנסייה היה למעשה פוליטיקאי לכל דבר ועניין. הכנסייה הייתה מקור הכוח, ומי שנשא בה תפקיד לאו דווקא הגיע אליו בשל אמונתו הדתית, או מתוך תחושת שליחות זו או אחרת. עם השנים נוצר מנגנון שלם שנועד לעקוף את המגבלות שהוטלו על בכירי הכנסייה, שלא יכלו להתחתן ולהוליד ילדים (באופן רשמי...) ולאפשר להם להוריש לבני משפחותיהם את הכוח והכסף הרב שצברו. במובן זה לא היה שום דבר חריג במעשיהם של משפחת פארנזה, ועדיין, פאולוס השלישי נודע כמישהו שלקח את הנפוטיזם ה"סטנדרטי", והעלה אותו מדרגה. בזמן כהונתו הוא דאג לשבץ את בני משפחתו בכל מוקד כוח אפשרי, ולהשיג בדרכים לא דרכים זכויות יתר עבור שושלת פארנזה. שניים מאחייניו (אלסנדרו ואסקניו) מונו במהרה לתפקיד קרדינלים. את בנו (הבלתי חוקי) פייר לואיג'י מינה האפיפיור לתפקיד Capitano generale della Chiesa, כלומר מפקד צבא האפיפיור. הוא גם דאג גם למקם את בני משפחתו בחצרות המלכות ברחבי אירופה, באמצעות בריתות נישואין חכמות. את אחיינו הורציו הוא שלח להתחתן עם בתו של הנרי מלך צרפת, ואילו אחיין אחר, אוטביו, נשלח להתחתן עם מרגריטה, בתו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי. אם אי פעם יצא לכם לבקר בנאפולי, תוכלו לראות בגלריית קפודימונטה שבעיר את הציור המפורסם של טיציאן, בו מופיעים האפיפיור ושניים מאחייניו. המינויים הפוליטיים למיניהם לא השביעו את רעבונו, והאפיפיור החליט גם להקים יש מאין שתי דוכסיות, ולמנות את בני משפחתו כשליטים. דוכסות אחת הוקמה בעיר קסטרו, ואילו השנייה בעיר פארמה. באופן צפוי למדיי, המהלך עורר את זעמן של משפחות האצולה האחרות באיטליה. אך בעוד שדוכסות קסטרו קרסה ונשרפה עד היסוד, דוכסות פארמה (שהורחבה והפכה לדוכסות פארמה ופיאצ'נצה) שרדה עד לשנת 1859. ווילת פארנזה בקפררולה – המבצר שהפך לבית נופש עוד בזמן שכיהן כקרידנל, החליט אלסנדרו פארנזה לבנות עבור משפחתו מבצר נוסף ומרשים במיוחד, במרחק קצר מרומא. המשימה הופקדה בידיו של אנטוניו סנגאלו (Antonio Sanagallo), אחד האדריכלים הידועים של התקופה. העבודה החלה בשנת 1530, ועל מנת לבנות את הווילה שונו פניה של העיירה קפררולה (Caprarola) לגמרי. מכשולים פעוטים כמו בתים וחוות נהרסו ונחתכו לחצי כדי לפנות דרך, ובמבצע הנדסי מרשים נבנתה סדרה של גשרים במטרה להגביה חלקים מהעיר. כך, הצליחו האדריכלים ליצור כביש שעולה במעלה ההר ומגיע ישירות עד לווילה, ללא הפרעות. העבודה על הוילה נקטעה כאשר אלסנדרו פארנזה נבחר לכהן כאפיפיור, ולאחר הפסקה קצרצרה בת 30 שנה, חידש נכדו של אלסנדרו פארנזה (שנקרא גם הוא אלסנדרו) את הפרויקט, והפקיד אותו בידיו של האדריכל יאקופו בארוצי דה ויניולה (Jacopo Barozzi da Vignola), המוכר יותר בכינוי איל ויניולה (Il Vignola). מכיוון שבמהלך השנים השתנה והשתפר מעמדה של המשפחה, האחוזה תוכננה מחדש – לא עוד כמבצר, אלא כמעון כפרי. ויניולה הפך את מגדלי השמירה למרפסות, ואת החדרים למעון מעודן, המקושט בפרסקאות מרהיבים. מבנה הווילה משופע באלמנטים סמליים, וביניהם החצר הפנימית המעוגלת, הכלואה בתוך מבנה חיצוני מחומש – שילוב שאמור היה לסמל את המשכיותה הנצחית של השושלת (תכנון שלא הצליח, שכן עץ המשפחה נקטע במאה ה-18). גרם המדרגות המפורסם בווילה פארנזה בעיירה קפררולה. צילומים: אריאלה בנקיר אחד החלקים המפורסמים ביותר בארמון הוא גרם המדרגות בצורת קונכייה של שבלול, המעוטר כולו בפרסקאות. רוב הציורים בחלק זה מתארים סצנות שוקקות חיים מחיי הכפר בעיקר, שכן בסופו של יום האחוזה תוכננה כמעון כפרי, הנטוע בליבו של אזור בו עסקו בעיקר בגידול בעלי חיים ותבואה (שם העיירה קפרורלה, לדוגמה, מגיע מהמילה קפרה, כלומר עז, באיטלקית, שכן מייסדי היישוב היו רועי צאן). בחירתו של ויניולה לעיצוב גרם המדרגות לא הייתה שגרתית – באותם הימים נחשב גרם המדרגות המעוגל לצורה המיועדת למשרתים בלבד. אבל תחת ידיו של וניולה הפך העיצוב לדבר אחר לגמרי: כ-30 עמודים מפוארים העשויים אבן טוף אפורה מסוג פפרינו מעטרים את גרם המדרגות, ובראשו ניצבת כיפה מעוגלת ומעוטרת להפליא. מספרים שהקרדינל עצמו נהג לעיתים לדהור עם הסוס שלו כל הדרך למעלה, עד למעונו הפרטי שבקומה האחרונה. הביקור הווילה חולף באולמות רבים, שלמרבה הצער נותרו ריקים מריהוט. מבחינה זו, הווילה מרשימה פחות ממעונות אחרים, ועדיין, הפרסקאות המנייריסטים היפהפיים המעטרים אותה מצדיקים בהחלט את הביקור במקום. בנוסף, ידועה הווילה גם בזכות האוסף המרשים והגדול בעולם של איורים בסגנון גרוטסקה. רבים מהפרסקאות החשובים בווילה צוירו על ידי האחים טדאו ופדריקו צוקרי (Taddeo and Federico Zuccari), ועוסקים בפעילות הדתית והפוליטית-דיפלומטית שבה היו מעורבים בני משפחת פארנזה, החל מוועידת טרנטו וכלה במלחמות נגד הטורקים. אחד האולמות הידועים ביותר במשכן הוא אולם המפות (La stanza delle mappe mondo), שתוכן בשיתוף פעולה עם קרטוגרפים מחצרו של אלסנדרו פארנזה, ומתאר את העולם כפי שהיה מוכר באותם הימים, באמצע המאה ה-16. על הקירות מופיעות מפות של אמריקה, אפריקה ואירופה, אבל אוסטרליה, שעדיין לא התגלתה לאירופאים, חסרה כמובן. באולם מופיעים גם פורטרטים של מגלי הארצות הגדולים של התקופה – מגלן, אמריגו וספוצ'י, וכריסטופר קולומבוס, בחירה סמלית שהושפעה מהעובדה שבאותם הימים ארגנה הכנסייה מסעות פרופגנדה להפצת הנצרות ב"עולם החדש". בתום הביקור באולמות עצמם ניתן לצאת אל הגן, הכולל גם מספר מערות מלאכותיות (גרוטו, באיטלקית) עשויות טוף ומעוטרות בדמויות גרוטסקיות בסגנון מנייריסטי. בעבר הותקו במערות האלה מזרקות ומשחקי מים, שהשפריצו באופן מפתיע על האורחים. בקצה הגן ניצב מבנה קטן ונאה שזכה בתקופתם של בני פארנזה לכינוי "בית ההנאות" (La casa del piacere), ואתם מוזמנים לדמיין מדוע. מאות שנים מאוחר יותר שימש המבנה את נשיא איטליה לואיג'י איינאודי כבית קיץ. איפה אוכלים? בתום הביקור בווילה, נעצור לארוחת צוהריים. העיירה קפרורלה היא קטנה למדיי, ויש לומר בכנות שהמבנים העשויים אבן טוף אפורה, הטיפוסיים לכפרים באזור זה, לא מעניקים לה מראה אלגנטי במיוחד. משום כך אין סיבה להתעכב לביקור בעיירה עצמה, אבל כן כדאי בהחלט לטעום את האוכל המקומי המצוין. אחד המקומות המוצלחים ביותר בעיר הוא L’Antica Cantina, מסעדה בסגנון ביתי שחלק נכבד מהמנות בה מורכבות מחומרי גלם שהמשפחה מגדלת בעצמה, בחווה הסמוכה. כדאי לנסות את הפסטה העשויה עם אגוזי לוז שנטחנים לתוך הקמח ממש, את הפסטה מקמח ערמונים, ואת הרביולי הממולאים בגבינות תוצרת האזור, המוגשים עם אגוזים, או ראגו. טעים! אגם ויקו מכאן נמשיך לביקור קצר באגם הסמוך – אגם ויקו (Lago di Vico). האגדה מספרת שהיה זה הרקולס, בנו של זאוס, שיצר את האגם. הוא עבר באזור בחיפוש אחר הנימפה אמלתאה, ותושבי המקום ביקשו ממנו שיוכיח את כוחו. הרקולס נעץ את האלה שלו באדמה, ואתגר את בני הכפר להוציא אותה משם, אך איש לא הצליח. לאחר שכולם התייאשו משך הרקולס את האלה בכוח מהאדמה, ומעוצמת המשיכה נפער חור שדרכו עלו המים והציפו את האזור. לדברי הגאולוגים מקור האגם קצת שונה, ומדובר על הר געש שקרס לתוך עצמו. כך או אחרת זהו אגם אלפיני מקסים, בגובה 507 מטר מעל פני הים, ונעים להעביר את הזמן בהליכה על גדות האגם או סתם במנוחה עצלה. ניתן לבקר גם בווילה מפורסמת נוספת הנמצאת ממש ליד – וילה לנטה (villa Lante) בעיירה בניאייה (Bagnaia). הווילה שימשה כמעון קיץ לאפיפיורים שהתגוררו בוויטרבו, וידועה במיוחד בזכות הגן שלה, בסגנון רנסנסי, שנבחר בשנת 2011 לגן היפה ביותר באיטליה. אפשר להסתובב בין הגנים המטופחים והמזרקות, וטייל לאורך השבילים המובילים לעבר המזרקה הגדולה והמפורסמת מכולן – פונטנה דיי מורי (Fontana dei Mori). יין Est! Est!! Est!!! חובבי יין יוכלו לבקר ביקב הנמצא במרחק 20 דקות מקפררולה, בו מייצרים את יין ה-EST!EST!EST!. היקב ממוקם בעיירה מונטפיאסקונה (Montefiascone), והענבים מזן טרביאנו ומלבזיה גדלים בשיטות גידול אורגניות. שמו יוצא הדופן של היין נובע ממסע שערך באזור בישוף גרמני במאה ה-12. הסיפור המקובל הוא שלפני מסעו שלח הבישוף את אחד מעוזריו, כדי שיברר היכן נמצא היין הטוב ביותר באזור. כך, אמר הבישוף, יוכל לתכנן מראש את המסע שלו בצורה הטובה ביותר, ולעצור בטברנות הכי איכותיות (איש כלבבי, הבישוף הזה!). ההוראות שקיבל השליח היו פשוטות: בכל פעם שימצא טברנה שבה הוגש יין איכותי, עליו לכתוב על הקיר את המילה הלטינית EST (כלומר "יש פה", בלטינית). יום אחד, נכנס השליח לאחת הטברנות בעיירה מונטפיאסקונה וטעם את היין. היין היה כה נהדר, עד שהשליח הנרגש כתב Est! Est!! Est!!! על הדלת. היום, יש לומר בכנות, היין לא בדיוק מצדיק את התרגשותו של השליח, אבל הוא בהחלט טעים. מומלץ לרכוש בקבוק ולהתרשם בעצמכם. בנוסף, כדאי לטעום גם כמה יינות נוספים ממחוז לאציו, בעיקר כאלה המיוצרים מזנים טיפוסיים לאזור, כמו טושה ויולונה ( Tuscia Violone) הפירותי והשמח, המיוצר ממאה אחוז ענבי ויולונה. צ'יוויטה די בניורג'ו (Civita di Bagnoregio) נסיים את הביקור ביעד שמצדיק כתבה משל עצמו: צ'יוויטה די בניורג'ו. העיירה האטרוסקית נבנתה לפני כ-2500 שנה על ראש הר, אך החלה לקרוס זמן קצר לאחר הקמתה בשל מבנה האדמה במקום. לאורך השנים התמוטטו חלקים שלמים מהמצוקים שמסביב, עד שבסופו של דבר נותר הכפר בודד ומבודד, על מצוק אחד, ומסביבו תהום. רק גשר צר אחד מוביל לעיירה, ולמרות שהעלייה תלולה, הביקור במקום מומלץ מאד. מחיר כרטיס הכניסה לעיירה עומד על חמישה יורו, ובמהלך הביקור תוכלו לסייר בין הסמטאות המרוצפות באבן, להציץ לתוך החנויות הקטנות שבמקום ולראות את עשרת האנשים העקשנים שממשיכים לחיות פה גם היום, ביעד שמושך בעיקר אלפי תיירים סקרנים.

אין כמעט מי שלא שמע על אגם מאג'ורה, אחד היפים שבאגמי איטליה. במאמר זה נגלה כמה מהאתרים החשובים והמעניינים ביותר באגם הפופולרי, החל מהגנים המרהיבים באיזולה בלה וכלה בטבע הפראי שבאיי בריסאגו ברוכים הבאים לאגם מאג'ורה (Lago Maggiore), אחד הסמלים הידועים ביותר של צפון איטליה ושל מחוז לומברדיה בפרט. מבקרים מעטים יודעים ששמו האמיתי של האגם הוא למעשה אגם ורבאנו (Lago Verbano), ואף שהוא איננו האגם הגדול ביותר באיטליה (הכבוד הזה שייך לאגם גארדה), וגם לא העמוק ביותר (הכבוד הזה שייך לאגם קומו), הוא זכה בכל זאת לכינוי "האגם הגדול" (פירוש המילה מאג'ורה באיטלקית הוא "הגדול"). האגם, המוזכר גם בספר הידוע "הקץ לנשק" של ארנסט המינגוויי, גובל בפרובינציית וארזה במזרח ובפרובינציית נובארה במערב, ואילו מצפון לו נמצאת שוויץ (למעשה, חלקו הצפוני של האגם נמצא ממש בתוך שוויץ עצמה). זהו אתר תיירותי חשוב, המושך קהל מבקרים רב שבא להתרשם מאוצרות הטבע והתרבות, וגם כדי להנות מהחופים המטופחים. אגם מאג'ורה מתפאר בלא פחות מ-12 איים המפוזרים במרכזו, ואלה מתחלקים לשתי קבוצות – האיים הבורומאיים (Borromee), ואיי בריסאגו (Brissago). ההיסטוריה של האגם חופיו של אגם מאג'ורה מיושבים מאז התקופה הפרהיסטורית, והראשונים שהגיעו הנה היו שבטים נוודים. רק בתקופת הנחושת החלו להופיע באזור יישובי הקבע הראשונים. בהמשך התיישבו באזור השבטים הליגורים, ואחריהם שבטים גאליים-טאוריניים (שבט אנשי השור – אותה השבטים שהתיישבו בהמשך באזור שבו ניצבת היום העיר טורינו). שירת הברבור של השבטים הגאליים-טאוריניים הגיעה כאשר כבשו הרומאים את האזור, והרחיבו את שליטתם בשטח עד לאזורים הפרה-אלפיניים. בתקופה זו זכה האגם לשם "ורבנוס לאקוס" (Verbanus Lacus), ובהמשך "לאקוס מקסימוס" (Lacus Maximus). רק לאחר שקרסה האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לפנה"ס איבדה רומא את שליטתה במקום. בימי הביניים נולד האזור מחדש לאחר המאות האפלות של הפלישות הברבריות. מבצרים וטירות נבנו, ומשפחות אצולה השתלטו על נקודות מפתח – קודם משפחת דלה טורה (Della Torre), בהמשך משפחת ויסקונטי (Visconti) ולבסוף משפחת בורומאו (Borromeo), משנת 1445 ואילך, כאשר רכשו את פייף ארונה. משפחות אצולה מוכרות פחות שפעלו באזור זה היו משפחת מוריג'י (Morigi), שניהלה לעיתים קרובות סכסוכי שליטה על הקרקע מול בני בורומאו, משפחת בסוצי (Besozzi), ססה (Sessa), ולואיני (Luini), וגם קציני מלחמה שוויצרים שהשתקעו במקום. הטירות הרבות הפזורות לחופי האגם ובליבו הן מזכרת מהימים שבהם ניהלו משפחות האצולה ששלטו על האזור סכסוכים רוויי אינטריגות ודרמה. דוגמאות בולטות לכך הן טירת מסאינו ויסקונטי (Castello di Massino Visconti), לדוגמה, שהוחרבה בידי כוחותיו של מרקיז מונפראטו ונבנתה מחדש במאה ה-16, מבצר ארונה (Rocca di Arona), השוכן בחלקו הדרומי של האגם, ומבצר בורומאו בעיירה אנג'רה (Rocca Borromea di Angera), שיסודתיו עתיקים ומתוארכים לנפילת האימפריה הרומית. סרטון ממעוף רחפן מעל מבצר בורומאו בעיירה אנג'רה ואגם מאג'ורה בתקופת הרנסנס איבדו המבצרים את תפקידם המלחמתי והפכו לווילות מפוארות ויוקרתיות. לדעת רבים היפות מבין הווילות שבאזור הן וילה דוקאלה (Villa Ducale) הפארק הזאולוגי בווילה פלאוויצ'ינו (Villa Pallavicino) שבעיירה סטרזה (Stresa), וילה פארראג'אנה (Villa Faraggiana) שבעיירה מיינה (Meina), ווילה ג'וליה (Villa Giulia) ובית מוריג'ה (Casa Moriggia) שבעיירה ורבניה (Verbania). הפארק הזאולוגי בווילה פלאוויצ'ינו - ללטף חיות ביופי מושלם בעידן המודרני הפך אגם מאג'ורה ליעד תיירותי שוקק. גם היום שטות עליו סירות רבות – הן סירות תיירים, והן סירות מסחר. האזור שבו ממוקם האגם הוא אזור מתועש מאד, ומסיבה זו שיחק האגם תפקיד באירועים רבים בזמן מלחמת העצמאות השנייה של איטליה בשנת 1859 וגם במלחמת העולם השנייה (האזור הופצץ בין ה-25 ל-26 בספטמבר 1944 על ידי בעלות הברית, וכ-60 בני אדם נהרגו). היום מפעילה חברת השיט הממשלתית את הסירות החוצות האגם, ולצד הסירות המודרניות ניתן גם למצוא ארבע אוניות היסטוריות, וביניהן אוניית הקיטור פיימונטה משנת 1904. מה אפשר לעשות באגם מאג'ורה? בשל מיקומו הפרה-אלפיני, רוחות נושבות באופן קבוע לאורך האגם – הן רוחות המגיעות מההרים ויורדות אל המים, והן רוחות העולות מהמים אל ההרים. מסיבה זו, אגם מאג'ורה (ובעיקר חלקו הצפוני) הוא יעד מועדף על חובבי ספורט ימי כמו גולשי רוח, גלישת עפיפונים וסירות מפרש. אחד המקומות שבהם ניתן להתנסות בגלישה הוא בית הספר "לה דרסנה" (La Darsena Windsurf e Kitesurf) שבעיירה טרונצנו (Tronzano). לפרטים יש להתקשר לטלפון מספר 00-39-3392962927. אם תרצו ללמוד איך להשיט סירת מפרש, תוכלו לפנות לבית הספר "Scuola Vela 2 Nodi" שבעיירה לג'ונו (Leggiuno). לפרטים יש להתקשר לטלפון מספר 00-39-3472414469. לחילופין תוכלו ליצור קשר עם בית הספר "Tomaso Sail and Surf" שבעיירה קנוביו (Cannobio). האיים שבהם כדאי לבקר האיים הבורומאיים, שבמחוז פיימנוטה, ממוקמים מדרום לעיירה ורבניה (Verbania) באזור המכונה מפרץ בורומאו, שהוגדר בשנת 2019 על ידי הניו יורק טיימס כאחד מעשרת המקומות המקסימים ביותר בעולם. על מנת להגיע לאיים יש לקחת את המעבורת מסטרזה (Stresa) או מלאבנו-מומבלו (Laveno-Mombello). האיים עברו לשליטת משפחת בורומאו במאה ה-14, אז החליטה המשפחה להפוך את הארכיפלג לאתר יפה באופן מעורר קנאה. אז בנו בני בורומאו את הבתים והגנים המפוארים המעטרים את איזולה בלה ("האי היפה") ואת איזולה מאדרה ("אי האם"). אלה שניים מהאתרים התיירותיים החשובים ביותר באגם, ויעד שאסור להחמיץ! שריד נוסף לשלטונה של שושלת בוראומאו הוא שלושת האיים הזעירים הניצבים לחופי העיירה קנרו ריביירה (Cannero Riviera) ומכונים "טירות קנרו" (Castelli di Cannero). על הגדול שמבין השלושה מתנוסס מבצר מבצר ויטליאנה הזעיר, שנבנה בשנת 1518 לפי הוראותיו של לודוביקו בורמאו (Ludovico Borromeo). על הסלע הקטן שבקבוצה ניתן למצוא את הריסות מגדל השמירה, המכונה כיום "פריג'וני" (Prigioni, כלומר בתי כלא). ידוע למדיי הוא האי המכונה מלגונארו (Melgonaro), אי סלעי זעיר הממוקם בסמוך למאקאניו (Maccagno) שבצפון האגם, שיופיו והצמחים העיקשים שגדלים עליו ריתקו סופרים וציירים רבים. אי ידוע נוסף הוא האי של סן ג'ובאני (Isolino di San Giovanni), הנמצא מול חופי העיירה ורבניה (Verbania). בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 נהג מנצח התזמורת הידוע ארתורו טוסקניני (Arturo Toscanini) להתארח בטירת שבנתה משפחת בורומאו על האי במאה ה- 17. אי ידוע נוסף של המשפחה הוא אי הדייגים – איזולה דיי פסקטורי (Isola dei Pescatori), המיושב עד היום באופן קבוע, ונחשב ליעד תיירותי פופולרי. אי הדייגים – איזולה דיי פסקטורי, נחשב ליעד תיירותי פופולרי איזולה מאדרה ואיזולה בלה – שני היהלומים של אגם מאג'ורה באיזולה מאדרה ניתן להתרשם מהגן הבוטני שראשיתו במאה ה-16, ושטופח באהבה במשך מאות שנים בידי שושלת גננים לבית דלה טורה (Della Torre), שחיו במקום עד תחילת המאה התשע-עשרה. לאחר עזיבתה של משפחת דלה טורה, הפך הגן הבוטני לגן בסגנון אנגלי המשתרע על גבי שמונה דונם. כיום זהו כבר לא ביתם של אצילים ובכירים בכנסייה, אלא של פסיונים, תוכים וטווסים. בלב הגן ניצבת טירת בורומאו, ובצמוד אליה הקפלה האצילית שנבנתה ב-1858. הגנים והטבע כאן לא פחות ממדהימים. במרחק קצר ממנו ניצב איזולה בלה. "האי היפה" כשמו כן הוא, וזהו היעד הפופולרי ביותר בארכיפלג. האטרקציה המרכזית במקום היא הגן המעוצב והמטופח בסגנון איטלקי, המושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה. הטירה שבלב הגן, בעיצובו של האדריכל קרלו פונטנה (1638-1714), איננה רק אתר מקסים ורב חן, אלא גם יעד היסטורי: כאן נחתמו הסכמי סטרזה, באפריל 1935. קשה לתאר את יופיו של האי – כדאי לכם פשוט להגיע לכאן, ולהתרשם בעצמכם! את טירת בורומאו שבאי מעטרים ציורים של צ'ראנו (Cerano), לוקה ג'ורדאנו, ואמנים אחרים מתקופת הבארוק. חובבי ארכיאולוגיה ישמחו לגלות שניתן לבקר במתחם בו מוצגים שרידים מהתקופה הפרהיסטורית, של תרבות הגולסקה (Golasecca) – שבטים שהגיעו למקום בסוף תקופת הברונזה. אך החלק המפורסם ביותר באי הוא הגן הבוטני כמובן, ובו אלפי זנים של פרחים אקזוטיים. הגן שימש כרקע ותפאורה לאינספור מופעים סוערים ששעשעו את בני האצולה בימים שבהם שושלת בורומאו שלטה באזור. איי בריסאגו שני איי בריסאגו נמצאים בשטחה של שוויץ. האחד נקרא סן פנקרציו (Isola di San Pancrazio), או "האי הגדול" (Isola Grande) ומעטר אותו גן בוטני. השני נקרא איזולה די סנט'אפולינר (Isola di Sant’Apollinaire), אבל רבים מכירים את האי בזכות הכינוי שלו – אי הארנבים (Isola dei congili), והוא איננו מיושב. באי הגדול (סן פנקרציו) התגוררה קהילה נוצרית עוד מתקופת הרדיפות הרומאיות. בימי הביניים פעלו כאן נזירות ממסדר ההומילטי, אך כאשר ביטל האפיפיור את המסדר בשנת 1571, נותר האי נטוש. בסוף המאה ה-19 נרכש הארכיפלג על ידי הברונית הרוסייה אנטואנט דה סנט לז'ר (Antoinette de Saint Léger), שבנתה פה וילה, וניצלה את מזג האוויר האידיאלי על מנת לשתול ברחבי האי עצים מכל פינה, ולו הנידחת ביותר, ברחבי הגלובוס. בשנת 1927 נקלעה הברונית לקשיים ופיננסיים ומכרה אי האיים לסוחר מהמבורג בשם מקס אמדן (Max Emden), שהרס את הווילה ובנה במקומה טירה בת 30 חדרים. כאשר נפטר אמדן בשנת 1940, בנו הנס אריך ירש את האיים, ובשנת 1949 מסר אותם לממשלת שוויץ. על מנת להגיע לאיי בריסאגו יש לקחת את המעבורת מאחד מהנמלים השווייצריים כמו לוקארנו (Locarno), או מהעיירה האיטלקית ארונה (Arona). בדרום האגם, במפרץ אנג'רה, ניצב אי נוסף – האי פרטגורה (Partegora), הנדמה כסלע שהגיח מהמים במרחק כמה עשרות מטרים מהחוף. האי הזעיר מוקף בקני סוף, ולצידו ניצב סלע לא יציב ושקוע למחצה. שלל אגדות נקשרו באי פרטגורה: כאן חלפו האחים (והקדושים הנוצרים) ג'וליו וג'וליאנו במאה השלישית לפנה"ס וכאן נמצאה גופתו של אריאלדו הקדוש, עשרה חודשים לאחר שנרצח (הגופה הייתה במצב מושלם, מספרת האגדה). כאן חלף גם המדען אלסנדרו וולטה (Alessandro Volta), שבשנת 1776 גילה את המתאן שהשתחרר מהבוץ שבאי. אתר נוסף שעשוי לעניין מבקרים הוא מנזר סנטה קתרינה דל סאסו, הנמצא בעיירה לג'ונו (Leggiuno). מדובר על שלושה מבנים מהמאה ה-12, המרכיבים יחדיו את מתחם המנזר. מדובר על פינת חמד קנה ושקטה, המעוטרת כולה בפרסקאות וצופה על מי האגם השלווים. כיום מנהלים את המקום נזירים מהמסדר הדומניקני. ניתן לבקר במקום בימים שני עד שישי (13:30-18:00) ובסופי שבוע (9:30-19:30). שעת הפתיחה עשויות להשתנות בחודשי החורף. על מנת להגיע למנזר ניתן להיעזר במעלית (במחיר יורו אחד), או לטפס במעלה 268 המדרגות המובילות למקום. אתר מעניין נוסף הוא הר גיפה הקדוש (Sacro Monte di Ghiffa), שהוכרז ביחד עם הרים קדושים נוספים בצפון איטליה כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. זהו ההר הקדוש הקטן ביותר מבין ההרים באזור, והוא מורכב משלוש קפלות שמהן נשקף גם נוף נהדר של הרים, יערות עצי ערמון, והאגם עצמו, כמובן. אי אפשר לסיים את הביקור באגם מאג'ורה מבלי לעצור לביקור אצל "סנקרלונה", כמובן (Sancarlone). הפסל המונומנטלי של קרלו בורומאו הקדוש (San Carlo Borromeo) הארכיבישוף של מילאנו שהוכרז כקדוש בשנת 1610 ומילא תפקיד חשוב בתנועת הקונטרו-רפורמציה הקתולית. הפסל עשוי מיריעות נחושת שחוברו ביניהן במסמרים, מתנשא לגובה 35 מטרים, וניצב על ההר הקדוש של ארונה (Monte Sacro di Arona). אחת מנקודות התצפית הידועות והיפות ביותר באגם כולו היא מהרכבל העולה במעלה הר המוטרונה (Mottarone), הידוע בכינוי "ההר שבין שני האגמים", מכיוון שהוא ממוקם בין אגם מאג'ורה לאגם אורטה (Orta). בחודשי החורף אפשר לצאת מכאן לסקי, ובחודשי הקיץ – להליכה לאורך המסלולים. משפחות אוהבות את האתר הזה במיוחד בזכות הפארק האתגרי שפועל במקום. מה אוכלים? לבקר באיטליה פירושו גם לטעום את המאכלים הטיפוסיים והמסורתיים, ולכן הייתי רוצה להמליץ לכם על כמה מקומות שבהם כדאי לעצור. נתחיל בקצה המזרחי של האגם, בעיירה לאבנו-מומבלו (Laveno-Mombello). כאן כדאי לכם לנסות את הוסטריה דל גולפו (Hostaria del Golfo) שב-piazza Marchetti 2. המסעדה נמצאת במרחק שתי דקות מתחנת הרכבת, קרוב מאד לקו המים, ובמרחק מאה מטרים בלבד מהרכבל שעולה במעלה ההר הצמוד לעיירה (Monte Sasso del Ferro). כאן תוכלו לאכול דגים היישר מהאגם, ניוקי תפוחי אדמה, רביולי במילוי ברווז ונקניק בשם ספק (speck), ופילה עגל עם פטריות פורצ'יני. המסעדה פתוחה בימים רביעי עד שישי בשעות הערב בלבד. בסופי השבוע המקום פתוח גם בצהריים. בעיירה ססטו קאלנדה (Sesto Calende), בנקודה שבה מי האגם נפגשים עם נהר הטיצ'ינו (Ticino), נמצא מלון-מסעדה בשם סולה (Albergo-Ristorante Sole), השוכן במבנה מהמאה ה-18 בלב המרכז ההיסטורי. (via rugo del porto Vecchio 1). המסעדה מתמחה במנות דגים וריזוטו. בוורבניה (Verbania), בוויה פאולו טרובצקוי (via Paolo Troubetzkoy 128) תוכלו למצוא את מסעדת Antica Osteria del Monte Rosso. התפריט כולל מנות דגים, סלט רוסי, ריזוטו עם גורגונזולה, וטלה. בתפריט הקינוחים מככבים מעדנים כמו קסטה סיציליאנית, ג'אנדויוטו פיימנוטזה, טירמיסו, וסמיפרדו.

מילאנו, כמו תל אביב, היא עיר ללא הפסקה. בירת הפיננסים, האופנה והתרבות של איטליה היא עיר סוערת וסואנת, שעברה מתיחת פנים משמעותית בעשורים האחרונים. אין בה אמנם את הפאר ההיסטורי והאומנותי עוצר הנשימה של רומא, אבל היא יעד מושלם למי שמתעניין בתרבות עכשווית. בכל רגע נתון מפתה מילאנו את המבקרים בה עם עשרות תערוכות, מוזיאונים חדשניים, מתחמי שופינג ומסעדות של מיטב השפים. במאמר זה נסקור את מילאנו הקלאסית – מה חובה לראות בעיר? באילו פארקים אפשר לנוח, ואיפה כדאי לטעום אפריטיבו טוב ופיצה מעולה? במאמרים הבאים בסדרה נסקור פנים נוספות (ופחות מוכרות) של העיר את מילאנו כמעט שאין צורך להציג - המטרופולין האיטלקי הידוע מכולם, עיר אוונגרדית ומתקדמת המציעה למבקרים בה אינספור אתרים ואטרקציות חדשניות. לעיתים נדמה שהעיר כולה היא סט צילומים אחד גדול של סרט קצבי, שמתרחש לנגד עינינו ממש. מילאנו, על 1.352 מיליון תושביה, מתפרשת על פני שטח נרחב. כל אזור ואזור מתאפיין באופי מעט שונה, ולא נדיר לשמוע מילאנזים מסבירים אחד לשני: "אני? אני מצפון מילאנו", או "אני מקאדרונה (Cadorna – רובע ידוע בעיר)". ההבדלים בין השכונות השונות הם כה בולטים, עד שלפעמים נדמה שמדובר על ערים אחרות. בונוס! לפני שנצא לדרך, הכנתי עבורכם מדריך מזורז למי שמגיע לעיר בפעם הראשונה: איך לנוע ממקום למקום במילאנו? אפשרויות התחבורה הציבורית והפרטית במילאנו הן מגוונות. ראשית כל, כדאי להיעזר באפליקציות כמו גוגל מאפס (Google Maps) כדי להבין באיזה חלק של העיר נמצא כל מוזיאון – המרחקים בין האתרים יכולים להיות גדולים. בעזרת גוגל מאפס (ואפליקציית מוב – Moove - אנדרואיד / אפל) תוכלו גם לתכנן את מסלול הנסיעה המתאים ביותר בעזרת התחבורה הציבורית. רכבות הרכבת בתחתית (מטרו), האוטובוסים ורכבות הטראם מחברים כל פינה בעיר, וקל מאד לנוע בעזרתם ממקום למקום. אין עליכם כסף מזומן כדי לקנות כרטיס? אין בעיה – תוכלו לשלוח סמס, ולקבל קוד, המשמש ככרטיס. בנוסף, אפשר גם לקחת אובר (Uber), דרייבר (Driver) ומוניות, כמובן. כדי להגיע ממקום למקום. כדאי לזכור שבאיטליה אי אפשר להרים יד ולעצור מונית ברחוב, צריך להזמין מונית בטלפון, או בעזרת אפליקציה. אופציה נוספת וחדשה יחסית בעיר היא קרגו (Cargo) ואנג'וי (Enjoy) – שירותי רכב משותף (car sharing) שאפשר להזמין באמצעות האפליקציה הייעודית 24 שעות ביממה. ואם לא אכפת לכם לנהוג בעצמכם ברחבי העיר, תוכלו לשכור את הרכב ולשלם לפי דקה. לחילופין – אפשר כמובן לשכור אופניים חשמליים, וקורקינטים להשכרה. הבנתם איך אפשר לנוע במילאנו? מצוין, וכעת, אפשר לצאת לדרך! מה כדאי לראות במילאנו? מרגע שתצאו מתחנת הרכבת המלכותית למראה של מילאנו (מילאנו צ'נטראלה – Milano Centrale – אחת הגדולות במדינה), תוכלו להתחיל את הסיור בעיר. התקדמו מכאן רגלית לעבר פורטה ונציה (Porta Venezia) – הרחובות שמתחילים פה, ונמשכים עד לאזור פורטה רומאנה (Porta Romana), הם כמה מהיפים ביותר במילאנו ומשובצים בבניינים מרהיבים ואלגנטיים מהמאה ה-19. חלקם כה יפים עד שהם נראים כמו ציור. זהו גם אזור ידוע עבור חובבי שופינג, במיוחד רחוב קורסו בואנוס איירס (Corso Buenos Aires) המפורסם. לאחר הליכה קצרה נגיע לאחד המוזיאונים המפורסמים ביותר לא רק במילאנו, אלא בכל איטליה. אני מדברת כמובן על הפינקוטקה די בררה (Pinacoteca di Brera) – חגיגה של ממש לאוהבי תרבות. הפינקוטקה היא גלריה לאומית המוקדשת לאומנות עתיקה ומודרנית, ומציגה בפני המבקרים אוסף מהולל של אומנות מצפון איטליה, בעיקר (ובמיוחד ממחוזות ונטו ולומברדיה). יצירות ידועות כמו "הנשיקה" של פרנצ'סקו אייץ, "כריסטו מורטו" (ישו המת) של אנדראה מנטניה, "ארוחת ערב באמאוס (גרסת מילאנו)" של קראווג'ו, ו-"לה פייטה" של ג'ובאני בליני ממתינות לכם, לצד יצירות נפלאות נוספות של אמנים כמו פיירו דלה פרנצ'סקה ורפאל. ציורים של מנטניה, קראווג'ו, ורפאל בפינקוטקה - צילומים: דורון צויבל הפינקוטקה ממוקמת בליבו של רובע בררה (Brera) – אחד האזורים המגניבים והמעניינים ביותר במילאנו. הרחובות שמסביב למוזיאון מלאים בגלריות ובבוטיקים מיוחדים. בשעות הלילה, לעומת זאת, הופך האזור למתחם בילויים מומלץ במיוחד. הכניסה הראשית, החצר המרכזית בכניסה לפינקוטקה די בררה והכניסה למוזיאון - צילומים: דורון צויבל בנוסף, הספרייה האמברוזיאנית (פינקוקטה אמברוזיאנה – Pinacoteca Ambrosiana), בה מוצגת יצירתו הידועה של קרוואג'ו "סלסלת הפירות", נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהפינקוטקה די בררה. מכאן, נמשיך לעבר הדואומו (Duomo), הקתדרלה המרכזית של העיר. הדואומו של מילאנו הוא אחת הקתדרלות היפות והחשובות ביותר לא רק באיטליה אלא בעולם. זוהי יצירת מופת של האדריכלות הגותית, המותירה את המבקרים מתפעלים וחסרי נשימה. ביקור בכנסייה הדרמטית, הידועה בזכות מגדליה המחודדים והלבנים, הוא חובה של ממש עבור כל תייר המגיע לעיר, ולמעשה גם מילאנזים ותיקים (כך נקראים תושבי מילאנו) שעוברים במקום בדרך לעבודה, לא מתאפקים ומנציח את המבנה המפואר במצלמת הפלאפון, משום שמכל זווית ובכל שעות היום, מדובר על מבנה עוצר נשימה. הדואומו בנוי בצורת צלב לטיני, ומחולק לארבעה אולמות תווך המתנשאים לגובה 45 מטרים. ייחודה של הקתדרלה הוא בשפע הפסלים המעטרים אותה, מעשה ידיהם של אומנים רבים מכל רחבי המדינה, בסגנונות המשלבים השפעות גותיות, רנסנסיות, בארוקיות ונאו-קלאסיות. סמלה של הקתדרלה, ולמעשה של העיר כולה, הוא פסלה המוזהב של המדונה, המכונה "המדונינה", וניצבת זוהרת בראש הקתדרלה, בגובה 108 מטרים. סיור 3D בנייתו של הדואומו החלה בשנת 1386, באזור שבו ניצבו בעבר שתי כנסיות עתיקות – בזיליקת סנטה מריה מאג'ורה (Santa Maria Maggiore), ובזיליקת סנטה טקלה (Santa Tecla). שליט מילאנו, ג'אן דלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti) ציווה על בניית הקתדרלה המונומנטלית, בפרוייקט שנמשך מאות שנים עד שהושלם. בשל העובדה שנדרש כוח עבודה אדיר של אדריכלים, מהנדסים ואומנים כדי להשלים את הפרוייקט, הפכה מילאנו לאבן שואבת למיטב המוחות של התקופה (אפילו לאונרדו דה וינצ'י השתתף בתהליך הבנייה של הדואומו של מילאנו!). העבודה על חזית הדואומו החלה בסוף המאה ה-16, והושלמה רק כמאתיים שנה מאוחר יותר, מעט לפני הכתרתו של נפוליאון למלך איטליה (כמובן שנפוליאון בחר במיקום סימלי ודרמטי שכזה לרגל האירוע). מומלץ מאד לבקר בתוך הדואומו עצמו, ולעלות לגג המבנה (יש מעלית). הנוף הנשקף מכאן, במיוחד לקראת השקיעה, הוא נהדר. לצד הדואומו ניצבת גלריית ויטוריו אמנואלה (Galleria Vittorio Emanuele) היפהפיה, המחברת בין הקתדרלה הראשית לתאטרון לה סקלה המפורסם. הגלריה נחנכה בשנת 1878, והפכה מהרגע הראשון לאטרקציה פופולרית, הן בזכות החנויות שבה והן בזכות הגג המפואר, העשוי ברזל וזכוכית. הגלריה נודעה כ"סלון של מילאנו", המקום שאליו הגיעו כל הנשים האופנתיות והגברים המתוחכמים כדי לראות ולהיראות. גם היום מגיעים לכאן כולם – תיירים וסטודנטים, עובדי משרדים ואמנים... חלק מהאנשים מגיעים כדי לעשות קצת שופינג, אחרים כדי להתפעל מיופיו הארכיטקטוני של המבנה, ויש גם מי שמגיע על מנת לזכות במעט מזל… על רצפת הגלריה, מול הכנסיה, ניצב פסיפס ידוע של שור (השור הוא סימלה של העיר טורינו, עיר הבירה הראשונה של ממלכת איטליה). האגדה מספרת שמי שנכנס לגלריה, מניח את עקב רגל ימין על אשכיו של השור ומסובב את הרגל שלוש פעמים, יזכה למזל טוב. בסמוך נמצא גם מוזיאון הנובצ'נטו (Museo del 900), המוקדש לאומנות מודרנית מהמאה ה-20. למעלה מ-4000 יצירות אומנות מתארחות בקומפלקס המרשים הזה, ומסודרות בסדר כרונולוגי. ואם אתם כבר באזור, איך אפשר שלא לעצור לביקור באחד התיאטראות המפורסמים ביותר לא רק באיטליה אלא בעולם? תיאטרון לה סקאלה (Teatro alla Scala) הוא יעד חובה לחובבי אופרה. החלל המרהיב והמלכותי נחנך בשנת 1778, ומהרגע הראשון נחשב לכתובת היוקרתית בעיר. אירוע הפתיחה של העונה מושך מאז ומתמיד את מיטב הפוליטיקאים והסלבריטאים, ובאופן מסורתי גם נשיא איטליה מכבד אותו בנוכחותו. לה סקאלה אירח לאורך השנים הפקות מופת שהפכו לאירועים איקוניים, החל מנבוקו של ורדי (1842) ועד טורנדוט של פוצ'יני (1926). תיאטרון לה סקאלה אחד מבתי האופרה החשובים בעולם - צילומים: Depositphotos מכאן נמשיך לעבר הקסטלו ספורצסקו (Castello Sforzesco), אחד מסמלי העיר מילאנו. המצודה המרשימה נבנתה בשנת 1358 על ידי משפחת ויסקונטי, שבאותה התקופה היתה שושלת האצולה העשירה והחזקה ביותר ושלטה ללא מיצרים בעיר. בתחילה שימש הקסטלו כמבצר, ונועד להגן על מילאנו מפני מתקפות של ונציה, האוייבת המסוכנת ממזרח. כיום מארח הקסטלו ספורצסקו בשטחו מספר מוזיאונים, וביניהם המוזיאון לאומנות עתיקה (ובו פרסקאות של המשפחה, ופסלים מרשימים), אוסף ממצאים פרהיסטוריים, המוזיאון לאומנות דקורטיבית, פינקוטקה (ובה למעלה מ-1500 יצירות אומנות מהמאות ה-13 ועד ה-18), ומוזיאון כלי נגינה ובו כלים מכל רחבי העולם. טיפ: בחודשי הקיץ נערך בקסטלו ספורצסקו פסטיבל בשם "ל'אסטטה פורצסקה" (L’estate sforzesca) – סדרה של אירועים, מופעים ותערוכות המושכים קהל רב. מומלץ מאד לבדוק את התוכנית השנתית, ולהשתתף בחגיגה! במרחק כעשר דקות הליכה משם, ממתינה לכם אטרקציה חשובה נוספת: "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. אם אתם מעוניינים להתרשם מיצירת אומנות שתרגש אתכם באופן עמוק, אני ממליצה לכם לבקר בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה (Piazza di Santa Maria delle Grazie). כאן, על קיר הרפקטוריום שבמנזר הדומניקני שבכנסייה, מצויירת אחת מיצירות האומנות המפורסמות ביותר בעולם: "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. ציור מופתי זה, המוגדר מאז שנת 1980 כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, נמצא בסכנה קבועה – דה וינצ'י צייר את הסעודה האחרונה תוך שימוש בטכניקות ציור חדשות שניסה לפתח, אך הניסיונות נכשלו, והיצירה החלה לדהות ולהתפרק עם השנים הן בשל הלחות, הן בשל הנזק שגרמו לציור הנזירים במקום, הן בשל הנזק שנגרם כאשר פצצה פגעה במבנה בזמן מלחמת העולם השנייה, והן בשל הכשלים בחומרי הגלם שבהם השתמש דה וינצ'י עצמו. בעשרות השנים האחרונות נערכו מאמצי שיפוץ רבים, והיום ניתן לבקר במקום (יש לרכוש כרטיסים מראש!). מילאנו המודרנית – גורדי השחקים של האדריכלים החשובים בעולם במעבר חד מהעבר המפואר להווה הסוער, אני ממליצה לכם לסטות לרגע מהמסלול התיירותי הקבוע, ולפני שתמשיכו לכיוון כנסיית סנט'אמברוג'ו ללכת לכיוון האזור המודרני של העיר, שהוא למעשה פסיפס אינסופי של גורדי שחקים. חלק זה של העיר מכונה "אזור שלושת המגדלים" (La zona delle tre torri), בשל נוכחותם של כמה מגדלים ידועים במיוחד שעוצבו בידי שלושה מהאדריכלים המפורסמים ביותר בעולם: מגדל חדיד, המכונה גם "העקום" ותוכנן על ידי זאהה חדיד, מגדל ליבדסקינד (Torre Libeskind) המכונה גם "המעוגל" ותוכנן על ידי דניאל ליבסקינד, ומגדל איסוזאקי (Isozaki) המכונה גם "הישר" ותוכנן על ידי אראטה איסוזאקי. שלושת המגדלים המפורסמים של מילאנו כעת, נשוב על עקבותינו. במרחק קצר מהכנסייה בה מוצגת הסעודה האחרונה נמצאת כנסיית אמברוזיוס הקדוש (סנט'אמברוג'ו). אמברוג'ו (Sant’Ambrogio) הוא הקדוש המגן של מילאנו הוא והעיר מציינת את חגו ב-7 בדצמבר מידי שנה. הביקור בכנסייה המוקדשת לו הוא עצירת חובה, משום שמדובר על אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר. כנסיית סנט'אמברוג'ו נבנתה בין השנים 379 ו-386 לפי הוראותיו של אמברוג'ו עצמו, ששימש באותם הימים כארכיבישוף של העיר. לאחר מותו, הכנסייה נקראה על שמו והורחבה. כאשר תכנסו פנימה, סביר להניח שתיוותרו בפה פעור מול גודלו ועוצמתו של שער הכניסה, המכונה "ארבע-הדלתות" המוביל לכנסייה. ניתן גם להבחין בשני מגדלי פעמונים חיצוניים, המכונים "דיי מונצ'י". בפנים, חלונות הויטראז'ים יוצרים משחקי אור צבעוניים המרקדים בחלל ותורמים לאווירה המיסטית שבמקום. מזבח הזהב, שיצר וולווינו (Volvino) הוא ידוע במיוחד, ומרתק הוא גם "עמוד השטן", שבשמו נקשרה אגדה. מספרים שבמהלך קרב קשה בין השטן לאמברוג'ו הקדוש, נתקעו קרניו של השטן בעמוד, והשאירו בו שני חורים שאפשר לראות עד היום. ההיסטוריונים, לעומת זאת, טוענים שהחורים נוצרו על ידי שער שפעם הותקן במקום, ואז הוסר. אתם מוזמנים להחליט לאיזו גרסה להאמין... איפה כדאי לאכול במילאנו? המלצות לרעבים! לאחר הביקור במוזיאונים ובאתרים ההיסטוריים, בכנסיות ובפארקים, אין ספק שיתעורר בכם רעב. אל דאגה – מילאנו מציעה מבחר רחב (שלא לומר אינסופי...) של מסעדות. ארוחת בוקר: כדי להתחיל את הבוקר כמו שצריך, אני מציעה לכם לגשת לארומה נפולטנו (Aroma Napoletano), בוויה טראו 2 (via Traù), לא רחוק מתחנת הרכבת הראשית של מילאנו. קורנטי (הגרסה האיטלקית לקרואסון), מאפין ובריוש (מעין לחמניות מתוקות) כה גדולים עד שצריך שתי ידיים כדי לאחוז בהם – אלה המטעמים שהפכו את בית הקפה הנפולטני הזה למפורסם בכל רחבי העיר. עבור תיירים שעומדים לצאת ליום ארוך של ביקורים ושופינג במילאנו, זה המקום האידיאלי לתדלק בו את הגוף לפני הסיור. לחילופין, נסו את אנטיקה פסטיצ'ריה סיצ'יליאנה (Antica Pasticceria Siciliana), בוויה קרלו מטאוצ'י 4 (via Carlo Matteucci). כאן תוכלו למצוא מטעמים בניחוח פיסטוק שכל מילאנו מכירה (ואוהבת). ואיך אפשר לעמוד בפני המאפים המפתים של מרלה (Marlà), בקורסו לודי 15 (Corso Lodi 15)? זוהי אחת המאפיות המהוללות ביותר בעיר, והם מצליחים לתחרות גם במאפים של אופים-סלבריטאים כמו ארנסט קנם (Ernst Knam). הדרך הכי טובה להחליט מי הכי מוצלח, היא לטעום את המאפים בשני המקומות... המאפיה של ארנסט קנם ממוקמת בוויה אנפוסי 10 (via Anfossi). במרחק קצר מכאן נמצא מקום מומלץ נוסף: קורטינוויניס (Cortinovis), בוויה ג'ובאני צ'נה 21 (via Giovanni Cena), מאפיה שמצליחה לגרום למילאנזים לשבור את הדיאטה שלהם כבר 40 שנה. ארוחת צהריים וערב: אוסובוקו, קוטולטה אלה מילאנזה (מעין שניצל מילאנזי), ריזוטו צהוב (בתיבול זעפרן) – אלה המנות הידועות ביותר בעיר, שאסור לפספס. אחת הטרטוריות הידועות ביותר בעיר שבהן אפשר לטעום את המעדנים המסורתיים האלה היא דה מרטינו (Da Martino), בוויה קרלו פאריני 8 (via Carlo Farini). הקוטולטה אלה מילאנזה ומנת האוסובוקו עם הריזוטו זעפרן, מנות הדגל של מילאנו - צילומים: Depositphotos כתובת מומלצת נוספת היא אמיצ'י מיי (Amici Miei), בוויאלה בליניי 36 (viale Bligny), ומסעדת אלה גרנדה (Alla Grande), בוויה דלה פורצה ארמטה 405 (via delle Forze Armate) מצדיקה גם היא ביקור. כאן, גם החיך וגם הארנק יהיו מרוצים: איכות גבוהה, מחירים שפויים, ושובע מובטח! מקום מומלץ נוסף לארוחת צהריים בסגנון מילאנזי אמיתי הוא טרטוריה סן פיליפו נרי (Trattoria San Filippo Neri), בוויה מריו פיקי 105 (via Mario Pichi). זהו מקום למקומיים בלבד, אל תצפו למצוא תיירים (או תפריט באנגלית...) איפה מתחבאת הפיצה הטובה ביותר במילאנו? כיאה לעיר הבירה של הפודיז באיטליה, מילאנו מתגאה בכמה מהפיצריות הטובות במדינה. אחת הידועות ביותר היא אסיי (Assaje), הפועלת בשלושה מיקומים ברחבי העיר (הפופולרי ביותר נמצא בוויה טראו 2 – via Traù). הבצק כאן הוא נפוליטני, התוספות נדיבות, והפיצה היא יצירת מופת שגולשת מעבר לשולי צלחת. תשאירו מקום לקינוח – אסיי מפורסמים גם בזכות הטירמיסו המיתולוגי שלהם, שמוגש בתוך מקינטה לקפה. רשת הפיצריות ברברה (Berberè) היא פיתרון טעים נוסף. הבצק כאן קצת שונה – נמוך ופריך יותר מאשר באסיי, אבל טעים במיוחד. כדאי גם לנסות את הפיצריות של רשת פיציום (Pizzium) – אחת הכתובות האהובות על מקומיים. אם אתם מחפשים פיצריה קלאסית, המגישה פיצה עם שוליים גבוהים ותוספות עשירות (שלא לדבר על הקינוחים המצויינים!) נסו את פיצריה פרה דיאבולו (Pizzeria Fra Diavolo), בוויה אגוסטינו ברטאני 2 (via Agostino Bertani). ואם אתם רעבים במיוחד, נסו את פיצריית טרופי & קו (Pizzeria Tropi & Co) – כאן יגישו לכם פיצה ללא הגבלה, עד שתתפוצצו ותגידו די, אנחנו שבעים! חובבי פיצות הגורמה לא ירצו להחמיץ את דריי מילאנו (Dry Milano) פיצרייה זוכת פרסים שהתברגה לעשרת המקומות הראשונים ברשימת 50 הפיצריות הטובות באיטליה. אפריטיבו במילאנו האפריטיבו (או ""אפה" – Ape, כמו שהמקומיים קוראים לו) הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. ישנן אלפי מקומות בעיר שבהם תוכלו לשתות כוס יין או קוקטייל וללוות את המשקה בכמה נשנושים: בחלק מהמקומות יציעו לכם בופה מרשים, ואילו במקומות אחרים יגישו לכם את הצלחות עם המתאבנים לשולחן. נתחיל עם המקום החשוב ביותר: הנאבילי של מילאנו הם המקום, ב-ה' הידיעה, לאפריטיבו אופנתי. כאשר השמש שוקעת, אי אפשר להחמיץ את הקסם של המקום. מהם בעצם הנאבילי (Navigli)? מדובר על שני אפיקי מים המתפצלים מתוך נהר הטיצ'ינו (Ticino) שחוצה את מילאנו: הנאביליו הגדול (Naviglio Grande) והנאביליו הקטן (Naviglio Piccolo). שניהם מקיפים את האזור המכונה דארסנה (Darsena) – מתחם שבעבר שימש למסחר וגביית מיסים והיום הפך לאזור בילוי שוקק חיים שמושך אלפים מידי ערב. באזור הנאבילי (Navigli) מומלץ לנסות את מאיה (Maya) ואת סטים פקטורי (Steam FactorY), המצטיינים שניהם בבופה עשיר המלווה את הקוקטיילים. באזור פורטה רומאנה (Porta Romana) תמצאו כמה מקומות שחביבים במיוחד על סטודנטים, כמו מדיירה (Medeira), למשל, בוויאלה מונטה נרו 3 (viale Monte Nero). בהמשך אותו הרחוב, במספר 51, תמצאו את מום (Mom). יעד פופולרי נוסף הוא פיקיו (Picchio), באזור פורטה ונציה (Porta Venezia). במרכז העיר, לא רחוק מהארקו דלה פאצ'ה (Arco della Pace), מומלץ לנסות את בנגרבר (Bhangrabar). אם אתם מחפשים מקומות אופנתיים יותר, נסו את דאוס (Deus), בוויה ג'נובה טהון די רבל 3 (Via Genova Tahon di Revel) – מקום נוטף שיק בעיצוב מודרני, המעוטר באינספור צמחים. ואם אתם ושאפים להתחכך בכל המי ומי, נסו את רדטצקי (Radetzky), אחת הכתובות הנחשבות בעיר. כדי להיכנס תצטרכו להתלבש בצורה מתאימה – עם בגדים ממותגים ועקבי סטילטו, כמובן. לכאן מגיעים האח"מים– שחקני כדורגל, שחקנים ומשפיעני רשת למיניהם. פארקים במילאנו – איפה אפשר לנוח קצת? לפעמים, צריך קצת הפסקה מההמולה. ואם ההליכה הממושכת בין אתרים ומסעדות התישה אתכם, תוכלו לעצור באחד הפארקים הרבים של העיר! מילאנו אמנם נתפשת עיר לא סואנת ומוטרפת, אבל יש בה למעשה מספר גבוה באופן מפתיע של פארקים מקסימים. במרחק כמה דקות הליכה מהדואומו, ובסמוך לקסטלו ספורצסקו (Castello Sforzesco) נמצא פארק סמפיונה (Parco Sempione). כאן מחכים לכם קילומטרים על גבי קילומטרים של דשא ירוק, אגמים קטנים, ושלווה נהדרת. פארק אינדרו מונטנלי (Indro Montanelli) הוא אחד הידועים ביותר באזור פורטה ונציה (Porta Venezia), ומקום מפגש מועדף על סטודנטים וספורטאים, תושבי השכונה ותיירים, שמגיעים לכאן כדי לתפוס כמה קרני שמש ולמתוח את השרירים. פארק גואסטאלה (Parco Guastala) המלכותי ממוקם לא רחוק מפארק מונטנלי הוא אמנם קטן יותר מהאחרים, אבל בליבו ניצב אגם גדול. רוצים לראות ברבורים, סנאים ומרבדי פרחים? אם יש לכם רכב תוכלו לנסוע מחוץ לעיר, לכיוון פארקו דלה קאבה (Parco delle Cave). בחודשי האביב והקיץ תוכלו לראות לעיתים קרובות קבוצות שלמות של אנשים שמגיעים לפארקים עם גיטרות וכלים אחרים, ומנגנים ושרים ביחד באוויר הפתוח. ואם חשבתם שבמילאנו יש שפע של פארקים כדי לכפר על העובדה שלעיר אין חוף ים משל עצמה, אתם טועים... למילאנזים אמנם אין ים, אבל הם לא נותנים לעובדה הקטנה הזאת להפריע להם. הפיתרון שהם מצאו הוא ההידרוסקאלו (Idroscalo), הממוקם במרחק 8 קילומטר בלבד מהמרכז. כאן תוכלו למצוא הכל: בריכות, משחקים, ועוד. לא לחינם המקומיים מכנים את ההידרוסקלו "הים של של מילאנו..."

בליבה של מילאנו הסואנת, בשכונת בררה האופנתית, מתחבא אחד המוזיאונים החשובים באיטליה. בחלל קטן יחסית ניצבות זו לצד זו יצירות ידועות של מנטנייה, בליני, קרוואג'ו ודלה פרנצ'סקה. אבל האם ידעתם שתחילתה של הגלריה המפוארת הזו ביוזמה מעוררת מחלוקת של נפוליאון? העיר מילאנו עשירה באנדרטאות ומבנים שנבנו על ידי אישים דגולים, ולמרבה השמחה נמצאים עדיין בשימוש. המרקם העירוני הצפוף והגוון האפרורי הטיפוסי המכסה את הערים שבעמק הפו מסתירים במבט ראשון את יופייה של מילאנו, והיא לא מותירה את המבקר בעיר נדהם מול הפלאות הנחשפים לנגד עיניו כפי שקורה בוונציה, לדוגמה. אך מילאנו הייתה ועודנה, מאז ומתמיד, צומת מסעירה של רעיונות חדשים ואנרגיות, ואבן שואבת לאומנים ויוצרים (וביניהם גם לאונרדו דה וינצ'י, כמובן). העיר מעניקה למבקרים בה הרבה יותר מכפי שרבים מסוגלים לדמיין, וכדאי להתעכב בה מספר ימים ולגלות את אוצרותיה, גם אם הם נחבאים. גם נפוליאון, אחד המייסדים של אירופה המודרנית, מצא שמילאנו שימושית בהחלט עבור תוכניותיו לאימפריה המתהווה שלו, ושהדואומו המרהיב של העיר עשוי לשמש כתפאורה המושלמת לטקס ההכתרה שלו. כך, החל נפוליאון בונפרטה בשנת 1805 בעבודות ההשלמה של חזית הקתדרלה של מילאנו. בימינו קל יותר לזכור את נפוליאון – הכובש הזר, אחד מבין הרבים שהשתלטו על העיר במשך השנים – בזכות עבודות המודרניזציה הגדולות והחשובות שיזם ביבשת אירופה. במידה רבה השכיח הזמן את נזקי הדיקטטורה שלו, שכבר אינם מוחשיים במרחק מאות השנים שחלפו, בדיוק כפי שהנזקים שגרמו קיסרים רומאים ופרעונים מצריים נשכחו עם הזמן, וכיום אנחנו בעיקר אסירי תודה על היצירות המופלאות שהם השאירו לאנושות. למרבה המזל, נפוליאון לא רק לקח אלא גם העניק, והעשיר את העיר ביוזמות החדשניות ביותר של תקופת הנאורות. בין היתר, ייסד נפוליאון את האקדמיה לאומנות (Accademia di Belle Arti ) ואת הפינקוטקה די בררה (Pinacoteca di Brera), הגלריה שמתחרה בקלות במוזיאונים ידועים ברחבי האיטליה, ובהם גם האופיצי שבפירנצה. הפינקוטקה די בררה והאקדמיה לאומנות ממוקמות במרחק קילומטר אחד בלבד מהדואומו, ובאמצע הדרך בין שתי נקודות הציון החשובות האלה נמצא גם תיאטרון לה סקאלה הידוע. מזה מאות שנים שגלריית האופיצי והפינקוטקה די בררה נמצאות שתיהן ברשימת אתרי החובה עבור מטיילים חובבי תרבות ואומנות, בין אם מדובר בצעירים בני המאה ה-18 שיצאו לגרנד טור (Grand Tour) בעקבות שכיות החמדה של התרבות האיטלקית, או תיירים בני ימינו אנו. אך ההבדל בין שני האתרים הוא מהותי, הן בסגנון והן באופי היצירות המוצגות בהם. שכן גם מוזיאונים השואפים לספר סיפור אוניברסלי אינם מצליחים להסתיר את שורשיהם ולבגוד בהשראה המקומית שעיצבה אותם. כך, מייצג האופיצי את הרנסנס הטוסקני במלוא קסמו, ואילו גלריית הפינקוטקה בררה הוא ביתו של הרנסנס הצפון אירופאי, הנבדל ממנו באספקטים רבים. עם זאת, יש לציין כי משימתה של הפינקוטקה די בררה, מרגע שנוסדה, הייתה חינוכית. ואף שהציורים העתיקים ביותר בגלריה עוסקים הן בדמויות דתיות והן בתעמולה פוליטית קלאסית, כמקובל בציורים מהתקופה, כאשר נבחן האוסף כולו כמקשה אחת ברור כי הרעיון העומד בבסיס תהליך האוצרות הוא תיעוד תהליך האבולוציה של האומנות באיטליה, והשוואתה לאומנות בשאר יבשת אירופה. הפינקוטקה די בררה תוכננה על ידי נפוליאון לפי עקרונות מנחים דומים לאלה שעמדו בבסיס מוזיאון הלובר: מיכל עצום ובו שפע של יצירות אומנות שנקרעו על ידי השליט החילוני מקירותיהן של הכנסיות בצפון איטליה ורוכזו במקום אחד וחדש. היו אלה עקרונות החשיבה של המהפכה הצרפתית: להשיב לציבור הרחב את האומנות האזורית, שעד לאותו רגע לא נוצלה ולא נחשפה אלא בפני מעטים ספורים. בניגוד לפינקוטקות אחרות שנבנו באותה התקופה, הפינקוטקה די בררה נועדה להיות מקום שבו אוחדה כל האומנות המגוונת של ארץ המגף כולה. הרפרטואר האמנותי האיטלקי שנחשף במקום היה נגיש במיוחד עבור הסטודנטים שנרשמו לאקדמיה לאומנות בבניין הסמוך, מוסד שנוסד בשנת 1776 בהוראתה של מריה תרזה מלכת אוסטריה, בזמן הכיבוש האוסטרי של העיר (זמן קצר לפני שכבשו את מילאנו כוחותיו של נפוליאון). מקור השם בררה, למעשה, נובע משמו העתיק של הרובע שבו הוקם המבנה (ששימש בעבר כמנזר) – רובע "בראיידה" (braida). את עיצובה הנוכחי של הגלריה יש לזקוף לזכותו של האדריכל ג'וזפה פיירמאריני (Giuseppe Piermarini), שתכנן גם את תיאטרון לה סקאלה, תיאטרון האופרה עם האקוסטיקה המושלמת ביותר בעולם (גם היום). מימין הפינקוטקה די בררה (1800) משמאל תאטרון לה סקאלה (1789) על מנת להיכנס לאולמות הפינקוטקה שבנה נפוליאון יש לחצות קודם את האקדמיה לאומנויות, שפעילה עד היום בקומת הקרקע של המבנה, וידועה בזכות החצר המפוארת והמעודנת שלה, השוקקת חיים בכל שעות היממה. המוזיאון עצמו מתפרש על פני הקומה השנייה, והפסל הראשון המקדם את פני המבקרים הוא של נפוליאון עצמו, בדמותו של האל מרס משכין השלום, שפיסל אנטוניו קנובה (Canova). זהו רק עותק; באופן אירוני למדיי, הפסל המקורי, שלא מצא חן בעיני נפוליאון, התגלגל לידיו של הדוכס מוולינגטון, אותו גנרל ידוע שהביס את נפוליאון בקרב ווטרלו המפורסם. אל האוסף המקורי והראשוני של העבודות שהובאו הנה במצוותו של נפוליאון, התווספו בשנת 1855 ציורים רבים מעיזבונו הפרטי של פייטרו אוג'וני (Oggioni), ובשנות ה-20 של המאה העשרים נולדה גם אגודת ידידי פינקטוקת בררה, שמזה כמאה שנה עוסקת ברכישות חדשות. בזכותם, לדוגמה, התווסף לאוסף הציור "ארוחת ערב באמאוס" (גרסת מילאנו), של קרוואג'ו. בדומה ללובר, או לאופיצי, גם בפינקוטקה די בררה ניתן לראות יצירות מופת החרוטות במוחו של כל איטלקי, עוד מימי בית הספר. אלה ציורים שהתוו את הדרך במשך מאות שנים לציירים בכל רחבי אירופה וארצות הברית, וממשיכים להשפיע על דורות של ציירים גם היום. אחת היצירות הידועות ביותר בפינקוטקה היא "ישו המת" של אנדראה מנטניה (Cristo Morto, Andrea Mantegna), כמובן, המתוארכת לשנות ה-70 של המאה ה-15. בעבודתו של מנטנייה מופיע ישו בפרספקטיבה מעוכה ומעוותת ביד אומן, שנועדה ליצור תחושה של מבט שנע קדימה ואחורה, מתקרב ומתרחק. מבקרים רבים מגיעים לגלריה ולו על מנת לראות את הציור המופלא הזה. יצירת מופת נוספת היא ה"פייטה" של ג'ובאני בליני (la Pietà, Giovanni Bellini), בה המבט הקרוב על כאבה של מריה, אימו של ישו המת, שופע אור יקרות וצבע. "מדונת בררה" של פיירו דלה פרנצ'סקה (la Pala di Brera) ציור בו מזמין היצירה כורע ברך בפני המדונה, המוקפת בקדושים הוא יצירה מרתקת נוספת. מסביבה של מריה ייצוג מורכב של ארכיטקטורה קלאסית ומעליה קונכיית שיש, שממנה משתלשל באופן מסתורי חוט הנושא ביצת יען. ההתכנסות הדוממת הזאת של קדושים, וביצת היען כמובן, מעניקים נופך מסתורי לציור שהזמין פרשנויות רבות, אך אין ספק שהיצירה עצמה מותירה את הצופה נפעם. לצד המדונה די בררה ניצבת עבודתו הידועה של רפאל, בן עירו של דלה פרנצ'סקה – "נישואי הבתולה", ובו מתוארת חתונתם של מריה ויוסף, הוריו של ישו. בציור זה, החיפוש אחר הפרספקטיבה המושלמת (כפי שניתן לראות בעיצוב בית המקדש שבחלקו האחורי של הציור) מהווה את תחילתו של מסע בעל השראה דתית, והדמויות הממלאות את היצירה מעוצבות בחומרה אך בה בעת גם בעידון רב. יצירה נוספת שאי אפשר להישאר אדישים מולה היא "ישו הקשור לעמוד" (Cristo alla Colonna), או "הלקאתו של ישו", שצייר דונאטו בראמאנטה (Donato Bramante). זו יצירה המדהימה את הצופה לא רק בזכות באופן שבו הצליח בראמאנטה ללכוד את ייסורי העינויים במבטו של ישו, אלא גם בזכות המוצקות של הגוף המצוייר, שנדמה כמעט כעשוי אבן ממש. מימין "ישו הקשור לעמוד" שצייר דונאטו בראמאנטה לצד ציירו של רפאל, משמאל תקריב הציור ולבסוף, אין כמעט אדם שלא מכיר את הציור הידוע "הנשיקה" של פרנצ'סקו אייץ (Francesco Hayez), ובו הטכניקה האקדמית בסגנונה של המאה ה-19, מעודנת ועשירה בצבעים בהשארת עבודתו של טיציאן, מצליחה ללכוד רגע אינטנסיבי של אהבה מתפרצת שנדמה כאילו נלקח מתוך סיפור אגדה. לצד היצירות הידועות הללו, ניתן לגלות בפינקוטקה די בררה אומנים רבים נוספים, שאוחדו יחדיו בגלריה בזכות תוכניתו של נפוליאון להציג בפני הציבור אומנות שאלמלא הייתה מגיעה לכאן הייתה נשארת נסתרת בארמונות פרטיים ובכנסיות נעולות על בריח. דוגמה בולטת לכך היא ציוריו העצומים ומלאי הדמיון של קרלו קריוולי (Carlo Crivelli), צייר שפעל בתקופת הרנסנס במחוזות לומברדיה ואמיליה רומניה, והחליט להעשיר ולעטר את עבודותיו באיורים מדוקדקים של פירות וירקות, תוך שימוש במשחקי גוונים ועיטורים מוזהבים. ניתן לראות בנוסף ציורים אינטנסיביים בכוחם של רובנס, כמו לדוגמה "הסעודה האחרונה", התלויים לצד יצירות ששימשו כהשראה עבור הצייר הידוע, כמו לדוגמה עבודותיו של פדריקו בארוצ'י (Federico Barocci), המאופיינות בדמויות אווריריות כמעט, המצוירות בצבע שקוף למחצה ומתגלמות מתוך הברקים שבסצנה. מימין לשמאל: רובנס, קרלו קריוולי, פדריקו בארוצ'י, - צילומים: Public Domain רשימת היצירות שראוי להתעכב עליהן ארוכה ביותר, שכן בפינקוטקה די בררה אפשר למצוא כיום ייצוג נאמן ומקיף של כל האומנות האיטלקית (ובמיוחד מצפון איטליה). אוסף הפינקוטקה במילאנו נולד במידה רבה כעדות למודרניות שבסגנון הציור הצפון איטלקי – ריאליסטי וחדשני, ומושפע מעבודתו של לאונרדו דה וינצ'י. הודות לפטרונים רבי כוח וממון כמו משפחת ספורצה (Sforza), הצליח לאונרדו דה וינצ'י לעבוד במילאנו במשך כמה עשורים, ולהשיג תוצאות מופלאות בכל התחומים שבהם עסק ושאותם חקר. עבודתו המבריקה של דה וינצ'י הותירה לדורות שבאו בעקבותיו טכניקות חדשות וכלים חדשים לאמנות הציור. תשומת הלב המדוקדקת שהעניק דה וינצ'י לאופן שבו פעל הטבע הביאה את הצייר לרמה חדשה של ריאליזם בייצוג, וזו שימשה כהשראה לאומנים שהגיעו מיד אחריו והחלו את המהפכה השנייה באומנות האיטלקית. כך, לאחר שהומצאו הפרספקטיבה בטוסקנה והטונליזם בוונציה, התפתח הנטורליזם הלומברדי. מילאנו – כר פורה לחדשנות מילאנו היא גם העיר שבה אפשר למצוא את כנסיית סן סאטירו (San Satiro), בה יצר הצייר והאדריכל דונאטו בראמאנטה (Bramante) את אחת הגרסאות המוקדמות ביותר באירופה של הטרומפ-לויל (Tromp l’oeuil), וזוהי גם העיר בה ניצבת הסעודה האחרונה של דה וינצ'י. זוהי עיר שבה מבנים בעלי חזות ימי-ביניימית מסתירים בקרבם ציורים רנסנסיים ובארוקיים, עיר בעל רקע דתי, כמו כל איטליה, אך רחוקה מספיק מרומא – המרכז הפוליטי של הכנסייה – על מנת לבסס ולטפח גם קשרים עצמאיים עם שאר יבשת אירופה. טכניקת טרומפ-לויל בכנסיית סן סאטירו, אשלייה אופטית המדמה 3 מיימדים גם מסיבות אלה התפתח במילאנו הריאליזם בציור, שבה לידי ביטוי ברבות מהעבודות בפינקוקטה. שיאו של התהליך הזה מופיע בעבודתו של קרוואג'ו, כמובן, ותוך זמן קצר להפליא נפוצה הבשורה מכאן לכל רחבי איטליה. מכיוון שכבר בגיל צעיר ביותר הדרים קרוואג'ו לעבר רומא, והמשיך עוד דרומה לכיוון נאפולי, סיציליה, ומלטה, הגיעו עבודותיו של הצייר החשוב בחזרה צפונה רק בשלב מאוחר ביותר. רק בשנת 1937 הצליחו נציגי הפינקוטקה די בררה לרכוש את הציור ארוחת ערב באמאוס, ולהציג אותו לצד עבודותיהם של מעריציו וממשיכי דרכו של קרוואג'ו כמו קאראצ'ולו (Caracciolo), ריברה (Ribera), ואורציו ג'נטילסקי (Orazio Gentileschi). כדאי לציין שבמרחק קצר מהפינקוטקה די בררה, בפינקוטקה אמברוזיאנה (הספרייה האמברוזיאנית), מוצגת יצירה נוספת של קרוואג'ו – "סלסלת הפירות" משנת 1599 לערך, הנחשבת לאחד מרגעי השיא, מבחינה טכנית, בעבודתו של הצייר. מרתק לנצל את הביקור בפינקטוטקה די בררה על מנת להשוות את הטון הריאליסטי של קרוואג'ו עם עבודותיהם של אמנים חשובים שקדמו לו וביניהם מוראצונה סאבולדו (Morazzone Savoldo), פטרזאנו (Simone Peterzano), ורומאנינו (Romanino). אמנים אלה היו הראשונים ששילבו ריאליזם גס, או פופולרי, בסגנון נורדי, רחוק עדיין מהמשימה האינטלקטואלית שלקח על עצמו הרנסנס, עם העושר והיופי המעודן שטופחו בחצרות האצולה ברחבי איטליה על ידי משפחות כמו מדיצ'י, אסטה, ספורצה, גונזגה, והאפיפיורים, כמובן. לצידם של אותם ציירים לומברדיים ניצבות עבודותיהם החושניות והמרהיבות של הציירים הוונציאנים, וביניהן יצירות בלתי נשכחות כמו "מציאת גופתו של מרקו הקדוש", מאת טינטורטו, המציג את הרגע הניסי שבו נמצאה גופת הקדוש בתאטרליות מוחלטת, על רקע מנהרה אפלה שתקרתה עשויה קמרונות. ובאותו אולם, במרחק מטרים ספורים משם, יצירתו הבשלה של טיציאן, העוסקת בג'ירולאמו הקדוש, ולצידה יצירה נוספת של ורונזה. בשל חילופי האומנות הכפויים עם הלובר במצוותו של נפוליאון, ציורים אלה, המייצגים את היצירה המקומית, ניצבים לצד עבודות של רובנס ורמברנדט, שהגיעו לפינקטוקה די בררה מאוספים הבסבורגיים. מאז שנת 2002 משתתפת הפינקוטקה די בררה בתוכנית השחזור המתנהל בשקיפות מלאה: יצירת נודעות הזקוקות לטיפול או לעבודת שחזור מוצגות בפני הקהל, המגלה כך שמדובר לא רק בתמונה, אלא בחפץ חי, המתמודד עם אתגרי הזמן. אומני השחזור עובדים על התמונה באולם התצוגה עצמו, מול הקהל, ורק לוח זכוכית מפריד בינם ובין המבקרים. המוזיאון עצמו הוא חלק מההיסטוריה המודרנית – הפינקוטקה די בררה נבנתה מחדש כמעט לגמרי בעקבות הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (האוסף עצמו פונה מהמבנה, על מנת להציל אותו). זהו המוזיאון הראשון באיטליה שמינה מנהלת אישה לעמוד בראשה (פרננדה ויטגנס – Fernanda Wittgens), וגם היום הפינקוטקה די בררה לא קופאת על שמריה וממשיכה לחדש את האוסף שלה עם יצירות מודרניות, כמו לדוגמה "קטטה בגלריה", של אומברטו בוצ'וני (Umberto Boccioni). מאז שנות ה-70 מנסה הפינקוטקה לקדם פרוייקט התרחבות משמעותי, שיאפשר לה להשתלט גם על המבנה הסמוך (פאלאצו צ'יטריו) ולהציג יצירות נוספות מהאוסף על מנת שתוכל, כפי שהכריזה ההנהלה מבלי למצמץ, להתחרות בזירה הבינלאומית ולאתגר גם מוזיאונים כמו מוזיאון המומה בניו יורק. זוהי הפינקוטקה די בררה – מוזיאון מלא חיים ועשיר באופן מופלא, הממוקם בליבה של מילאנו. אין ספק כי אף ביקור במילאנו לא יוכל להיות שלם ללא עצירה, ולו קצרה, בחלל המיוחד הזה.