מה לא נאמר על קפרי, האי היפהפה שהצליח לכשף את מיטב האומנים, הסופרים ועשירי העולם? קפרי היה אחד היעדים המועדפים על קיסרי רומא, וגם היום מושך אליו אינספור מטיילים וזוגות מאוהבים. הנופים מרהיבים, הרחובות נוטפים סטייל ושיק, והאווירה יוקרתית ומיוחדת. אם אתם מתכננים ביקור בנאפולי או בסורנטו ואמלפי אתם חייבים לעצמכם גם ביקור באי קפרי... האי קפרי נדמה לעיתים כהר מבוצר הצומח מתוך הים הטירני, פינת חמד קסומה שהפכה ליעד מיתולוגי בזכות האומנים הרבים – סופרים, משוררים וציירים – שביקרו במקום והתאהבו בו. מקור השם לא ברור: יש הטוענים שהמילה קפרי מגיעה מהמילה היוונית לחזירי בר, לדברי אחרים מקור שמו של האי הוא במילה הלטינית לעיזים. כך או אחרת, בעבר שגשגו באי חיות רבות, ובמשך דורות רבים פעלה באנאקפרי קהילה שהתבססה בעיקר על חקלאות (הגידולים המרכזיים היו עצי זית ולימון). המתישבים הראשונים באי היו היוונים, אך האי פרח בעיקר תחת רומא. אוגוסטוס קיסר בנה לרוחב האי וילות, גנים ואמת מים. יורשו של אוגוסטוס, הקיסר טיבריוס, הפך את קפרי לאי נופש שהעניק לו מפלט מתככי רומא, ובנה לא פחות מ-12 וילות בין הצוקים והמערות (3 מהן שרדו חלקית עד היום, וניתן לבקר בהריסותיהן). הווילה המפורסמת מכולן היא וילה יוביס (Villa Jovis), כלומר הווילה של יופיטר, הממוקמת בקצה הצפון-מזרחי של האי, ששימשה כמשכנו המרכזי של הקיסר עד למותו בשנת 37 לפנה"ס. המיקום הנידח כמעט של הווילה בוודאי לא היה מקרי – טיבריוס הגיע לקפרי משום שחשש לחייו, ובחר בפינה מבודדת באי כדי להרחיק מעצמו מתנקשים פוטנציאליים. מצד שני, הוא המשיך לתפקד כקיסר, ושלט על האימפריה מבית הנופש המפואר שלו. גם אם היום כמעט קשה לדמיין זאת, לפני 2000 שנה הווילה התפרשה על פני למעלה מ-7000 מ"ר, ונחשבה לפנינה של ממש. על מנת להגיע למקום, יש ללכת לאורך מסלול רגלי (כ-45 דקות). לאורך ההיסטוריה החליף קפרי ידיים, ובמשך רוב המאות האחרונות היה האי תחת שליטת ממלכת נאפולי, למעט תקופות קצרות שבהן שלטו על האי כוחות זרים (וביניהם הפיראט הידוע ברברוסה, הצרפתים, והבריטים). במאה ה-19 הפך קפרי לאחד היעדים האהובים על אנשי תרבות ואומנות, כמו גם על עשירי אירופה. התעשיין הגרמני פרידריך אלפרד קרופ (מייסד חברת קרופ) הפך את קפרי לביתו, ונודע כאחד הדמויות הבולטות באי. קרופ היה הומוסקסואל בתקופה שבה יחסים הומוסקסואלים נאסרו על פי חוק. הוא הואשם בכך ששכב עם נערים צעירים בקפרי, וניהל רומן ממושך עם מוזיקאי צעיר בן 18 תושב האי. הרומן עורר שערורייה רבתי, וקרופ נאלץ לעזוב את האי עד שהרוחות ירגעו אך השערורייה רדפה אותו עד לגרמניה, ותמונות מהאורגיות שערך עם הנערים בקפרי הגיעו גם לאישתו. זמן קצר לאחר הפרסום נפטר קרופ, ועל פי ההערכה היתה זו התאבדות. עד היום אפשר לראות את הרחוב המפותל והמרשים שנקרא על שמו (ויה קרופ), ומחבר את גני אוגוסטוס (היפהפיים) עם מנזר סן ג'קומו שלחופי מרינה פיקולה, הנמל הקטן באי. השביל שימש את קרופ כדי להגיע לחוף, למערה הקטנה שבה ערך כמה ממסיבות החשק המפורסמות שלו. הספרים והמסות הרבות שנכתבו על קפרי תרמו לאידיאליזציה של האי היפהפה, עד שהפך למיתוס שהוא היום. נדמה שאין סלבריטאי בעולם שלא הגיע בשלב זה או אחר לקפרי, ורשימה (חלקית בהחלט) כוללת את ז'קלין קנדי והנסיכה דיאנה, לאונרדו די קפריו ומריה קארי (שאף מחזיקה בווילה על האי). במקביל הפך קפרי ליעד מועדף על זוגות בירח הדבש שלהם, מה שהגדיל כמובן את מספר המבקרים במקום. הצד השלילי של ההתאהבות חסרת המעצורים הזאת, הוא שטפון התיירים. בחודשי הקיץ מוצף האי בגדודים גדודים של תיירים הנפלטים מהסירות, ומונהגים בידי רועי הצאן, סליחה, מדריכי הקבוצות, לאורך המסלול הסטנדרטי העובר בין הנקודות המרכזיות באי. רק מי שיחמוק מהמון האדם ויתהלך לאורך הסימטאות הצדדיות או יצא לטבע, יצליח למצוא רגע של שקט. המקומיים, כך נראה, מסתמכים על מעין ג'יפיאס פנימי המוביל אותם לאורך מסלולים אלטרנטיביים שמרחיקים אותם מהטירוף הכללי ומאפשרים להם להגיע למכולת ולחזור הביתה מבלי להיתקל במאה חמישים תיירים יפנים וארבעים זוגות בירח דבש. אני ממליצה לכם לבקר באי בקצב שלכם, לא לדחוס יותר מידי אטרקציות לתוך יום אחד, ולהתרחק מידי פעם מהאתרים הידועים ביותר על מנת שתצליחו לגלות צד אחר של קפרי, מיוחד ואינטימי יותר. סיור בסירה מסביב לאי קפרי אין דרך יפה יותר להעריך את יופיו של האי מאשר שיט בסירה מסביב לאי. ישנם עשרות סיורים שיוצאים ממרינה גרנדה (לדוגמה הסיור הזה ), וכל שנותר לכם הוא לעלות על הסיור שמתאים לכם. בזמן השיט תוכלו לראות את אחד הסמלים של האי: מצוקי פאראליוני (Faraglioni), שלושת הסלעים המיתמרים מהיום, לחופי קפרי. השלושה, הנקראים טרה (Terra), מצו (Mezzo) ופואורי (Fuori), מופיעים כמעט על כל גלויה של האי וניתן גם לראות אותם מהתצפית במעלה הר סולארו. השם "פאראליוני" מגיע מהמילה היוונית "פארו", שפירושה מגדלור, שכן בימי קדם נהגו תושבי האי להדליק על הסלעים מדורות כדי לכוון את הסירות שהגיעו לאזור. בשמם של הסלעים נקשרה גם אגדה מפורסמת – מספרים שכאן, בים שמסביב למצוקים, גרו הסירנות ששירתן הטריפה את המלחים וגרמה להם להתאבד. בספרו המפורסם "האודיסיאה" מספר הומרוס כיצד התמודד אודיאוס (או אוליס, כפי שהוא נקרא במיתולוגיה הרומית), עם שירת הסירנות: כששט ליד קפרי, ביקש ממלחי הסירה לאטום את אוזניהם בשעווה ודונג, ולקשור אותו לעמודי הסירה בקשרים שלא יוכל להתיר. כך ניצל הצוות כולו, והסירה המשיכה במסעה למרות השירה המפתה והקטלנית. הסירנות לא היו היצור המיתולגי היחיד במים מסביב לקפרי. לדברי הומרוס, בעבר כבשו את האי גם ענקים קניבליים, שנהגו להשליך סלעים עצומים על סירות שהתקרבו לממלכתם. אל דאגה – היום נראה כי האי קפרי נקי מיצורים מיתולוגיים, וניתן לשוט אליו בבטחה. מצוקי פאראליוני, אחד הסמלים של האי המערה הכחולה של קפרי קרוב לוודאי שזוהי אחת האטרקציות המפורסמות ביותר באי: מערה קטנה שבה צבע המים נדמה בלתי טבעי כמעט, וזוהר בגוון כחול מדהים. האפקט המיוחד הזה נוצר בזכות קרני האור שחודרות פנימה דרך מעבר תת קרקעי ומשתקפות במים. בתקופה הרומית שימשה המערה כאתר פולחן, והוצבו בה פסליהם של אלים שונים וביניהם נפטון, טריטון וסיבל (אלת פוריות). בימי הביניים האמינו המקומיים שהמערה היא מקום משכנם של שדים ורוחות רעות, ולמעשה עד היום יש מי שמאמין שנוכחות מסתורית רודפת את המערה... הקיסר טיבריוס נהג להשתמש במערה הכחולה כבריכת השחייה הפרטית שלו, והעביר בה שעות על גבי שעות, מתבודד מפני העולם. למרות שמדובר באטרקציה תיירותית באופן מוגזם, עדיין שווה לבקר במערה הכחולה, ולו על מנת שתוכלו לומר "כן, הייתי שם" (גם אם לא תוכלו לשכשך בהם, כפי שעשה הקיסר). על מנת להגיע למערה יש לעלות על אחת הסירות ששטות מסביב לאי, המציעה שיט בשילוב ביקור במערה. כשמגיעים לפתח המערה תתבקשו לרדת מהסירה הגדולה ולעלות על אחת מסירות העץ הקטנות שנכנסות פנימה (פתח המערה נמוך מאד, והסירות הגדולות לא יכולות להיכנס. למעשה גם הסירות הקטנות נכנסות במאמץ מסויים, וחובה להישכב על ריצפת הסירה כשנכנסים). לאחר השיט, הגיע הזמן לבקר באי עצמו. מהנמל (מרינה גרנדה) תוכלו לעלות לעיירה קפרי בעזרת מונית, או עם הרכבת-רכבל הקטנה שמטפסת במעלה ההר. גני אוגוסטוס בקפרי קפרי עצמה קטנה, ואחת האטרקציות המרהיבות ביותר היא גני אוגוסטוס. הגנים הקטנים משקיפים על נוף מדהים למדיי, והפריחה המפוארת של הפרחים והעצים הופכת אותם לפינת חמד של ממש. המדרגות הפיניקיות בקפרי מגני אוגוסטוס אפשר לראות גם את המדרגות הפיניקיות: גרם מדרגות עתיק להפליא, חצוב באבן, שנבנה לפני כ-2600 שנה כדרך לחבר את הנמל הראשי של קפרי (מרינה גרנדה) עם אנאקפרי שבמעלה ההר. למרות שמן, כנראה שהמדרגות נבנו בידי היוונים, ולא בידי הפיניקים. הטיפוס במעלה המדרגות מיועד לאמיצים בלבד: לא פחות מ-921 מדרגות מפרידות בין הים לעיירה, ומסלול ההליכה נמשך כ-1.7 קילומטרים!). ואם הטיפוס הזה נראה לכם קשה, חשבו על מה שעשו החיילים הצרפתיים שכבשו את האי בשנת 1806 מידי הבריטים: על מנת להסיח את דעתם של הבריטים ביימו חייליו של נפוליאון מתקפה על הנמל במרינה גרנדה, ובינתיים שלחו כוחות מיוחדים לטפס כמו כוחות קומנדו על המצוקים התלולים, והשתלטו על האי בדרך שכל הגנרלים הגדירו עד לאותו רגע כ"בלתי אפשרית". את שאר הזמן מומלץ לבלות בשיטוטים נעימים בין הסימטאות והחנויות, ובלגימת כוס יין בכיכר מול הנוף... לאחר שספגתם את האווירה, תוכלו להמשיך בביקור, ולעלות לאנאקפרי. אנאקפרי – העיירה שעל ההר האי קפרי מחולק לשני עיירות מרכזיות: קפרי, ואנאקפרי, והעויינות בין השתיים ידועה. קפרי, שעל החוף, היא היעד המפורסם והיוקרתי, ואילו אנאקפרי, שבמעלה ההר, משמרת משהו מהקסם של פעם (כל עוד שתתרחקו מהמרכז התיירותי, כמובן). זהו כפרם של אנשי ההר ורועי הצאן (לדברי חלק מהחוקרים מקור השם קפרי הוא מהמילה קפרה, כלומר עיזים, על שם אוכלוסיית עיזי הבר הגדולה שמילאה בעבר את האי). הדרך הצרה המתפתלת במעלה ההר ומחברת את קפרי לאנאקפרי מכונה the Mamma mia road, על שם קריאות ההתפעלות והלחץ שמשמיעים התיירים בזמן שהם נוסעים לאורכה. למה התפעלות? משום שהנופים הנשקפים לאורך הדרך הם מרשימים מאד. ולמה לחץ? משום שנדרשים כישורי נהיגה רציניים כדי לנווט לאורך הכביש הצר, במיוחד כאשר במסלול הנגדי מופיע לפתע מולכם אוטובוס… למרבה המזל, רק המקומיים המנוסים רשאים לנהוג בקפרי, ואין דרך להגיע לאי עם רכב משלכם. כדי לנוע ממקום למקום תוכלו להיעזר במוניות, באוטובוסים המקומיים, או בזוג הרגליים שעימו נולדתם. באנאקפרי ישנן מספר אטרקציות שמומלץ מאד לבקר בהן: סיור רגלי בעיירה אנאקפרי וילה סן מיקלה באנאקפרי אחד היעדים המפורסמים בעיירה הוא וילה סן מיקלה ( Villa San Michele ) – ביתו של הרופא השוודי אכסל מונתה, שכתב באי את זכרונותיו ופרסם את הספר האהוב "מגילת סן מיקלה". הספר, המשלב את זכרונותיו של הרופא עם קטעים בדיוניים שכתב, הפך לרב מכר עולמי ותרם לטיפוח המיתוס של קפרי. מונתה התאהב באי כבר כשביקר בו בגיל 18, ונדר שיום יבוא והוא יעוד ישוב אליו ויתגורר בו. לאחר קריירה מצליחה כרופא של העשירים והמפורסמים (בין השאר שימש מונתה כרופא החצר של מלך שבדיה, גוסטב החמישי) הוא חזר בסופו של דבר לקפרי. מונתה רכש שטח שעליו ניצבה אחת הווילות ההרוסות שהקים טיבריוס וקפלה על שם מיכאל הקדוש, ובנה שם את וילה סן מיקלה המפורסמת. הווילה שהוסבה למוזיאון היא מומלץ, והגנים המקיפים את המבנה מקסימים, במיוחד בחודשי האביב. אגב – האם ידעתם שאחד מבניו של מונתה שירת כקצין בכוחות הבריטים המיוחדים, ולקח חלק במלחמת העולם השנייה, ובקרב אנציו לשחרור רומא? רכבל הכיסאות בהר סולארו באנאקפרי אם היום יפה והראות טובה, אל תחמיצו את רכבל הכיסאות של הר סולארו ( מונטה סולארו – Monte Solaro ). רכבל הכיסאות שמטפס במעלה ההר נבנה בשנת 1952 ומאפשר למבקרים ליהנות מתצפית מיוחדת גם בלי לטפס במעלה מסלולי ההליכה. הרכבל יוצא לדרך מאנאקפרי, ומגיע עד לגובה של 589 מטרים – הנקודה הגבוהה ביותר באי. מה אוכלים בקפרי? כמה מהמנות הקלאסיות של האזור הן רביולי קפרזי ועוגת קפרזה, כמובן. שתי המנות נקראות על שם האי, והפכו למיתולוגיות באיטליה. רביולי קאפרזי (ravioli capresi) הם רביולי הממולאים במוצרלה ומוגשים עם רוטב עגבניות, ואפשר למצוא אותם בכל מסעדה באי. סבתא רוזה מסבירה איך להכין רביולי קפרזי לפי המסורת המקומית עוגת קפזרה (torta caprese) היא עוגת שוקולד ללא קמח, המועשרת באגוזי לוז טחונים. כדאי לנסות כמובן גם את הגרסה המקומית לקוקטייל השפריץ – הקוקטייל הקלאסי המוגש בזמן האפריטיבו באיטליה. במקום להשתמש באפרול או בקמפרי, המקומיים משתמשים בליקר לימנוצ'לו, כמובן. והתוצאה מעולה! ואם כבר מדברים על לימונצ'לו: בלתי אפשרי לעזוב את האי מבלי שקניתם לפחות בקבוק אחד של לימונצ'לו איכותי תוצרת המקום. האזור כולו מפורסם בזכות עצי הלימון הנהדרים שגדלים בו, וחלק נכבד מהלימונים משמשים לצורך הכנת לימונצ'לו. את בקבוק הלימונצ'לו שקניתם תוכלו לאחסן בפריזר, כמו איטלקיים אמיתיים, ולשלוף אותו בסוף הארוחה כדי להגיש לאורחים שלכם (או לעצמכם...) דיג'סטיף ראוי בניחוח קפרי. איפה אוכלים ושותים בקפרי? ראשית כל, שבו בכיכר הידועה של קפרי – פיאצה אומברטו פרימו (Umberto I) שכולם מכנים פשוט "לה פיאצטה" (la piazzetta). זהו העורק הראשי שבו כולם עוברים בסופו של דבר. לגמו כוס יין (כדאי לבוא מוכנים נפשית למחירים של קפרי. האי איננו בדיוק יעד זול), ותנו לעצמכם לשקוע באווירה הנעימה. המקום הידוע ביותר ללגום בו קוקטייל הוא: Al Piccolo Bar . אם אתם מעוניינים לאכול באחת המסעדות המפורסמות ביותר באי, נסו את Da Paolino . האווירה קסומה, התפריט נהדר, והשירות מושלם. בואו לבושים היטב. הישיבה בחוץ, מתחת לעצי הלימון הכורעים מרוב פרי, היא חלק בלתי נפרד מהקסם של המקום. מסעדות מפורסמות קצת פחות אבל מצויינות אפשר למצוא בעיקר באנאקפרי. אם אתם מחפשים פיצרייה פשוטה וטעימה באנאקפרי, נסו את Pizzeria Aumm Aumm , ואם אתם מחפשים מסעדה מיוחדת עם נוף נהדרת, הזמינו מקום במסעדת Da Gelsomina . אופציה מצוינת נוספת היא מסעדת Lo Smeraldo , שיושבת על קו המים ממש. מה קונים בקפרי? אל תשכחו לעצור באחת החנויות הידועות של האי – Carthusia . המפעל הוקם בידי נזירים שייצרו בשיטות מסורתיות ועתיקות בשמים בניחוחות האי, החל מפרחים וכלה בלימונים כמובן. בקבוק קטן מהקולקציה שלהם הוא דרך נהדרת להביא קצת מקפרי בחזרה איתכם הביתה. מזכרת קלאסית נוספת היא סנדלים בעבודת יד. סנדלי קפרי, כמו הסנדלים שז'קלין קנדי נהגה לנעול ביחד עם מכנסי קפרי שלה, הפכו לסמל של האי. את הסנדלים מכינים הסנדלרים לפי מידה, ובעיצוב המוצא חן בעיניכם. תוכלו למצוא חנויות גם בקפרי עצמה וגם באנקאפרי (המחירים באנאקפרי סבירים מעט יותר). האי קפרי ממעוף רחפן

בפרברי ורונה, בישוב סן בוניפצ'יו -San Bonifacio נמצאת פיצריית השף- "Tigli". אנשים ממליצים עליה אך גם מוסיפים הערה משונה, "זאת לא בדיוק פיצה" I Tigli - שף סימונה פדובאן ובכן, אפשר לאפיין את Tigli, של השף סימונה פדואן, כמקום המגיש פיצה מבצק בתפיחה ארוכה (בין שלושה לחמישה ימים) בשילובים פנטאסטים של מוצרים מאיכות עילית. כל חומרי הגלם המשובחים ביותר באיטליה יוגשו על הפיצה בעלת הבצק העבה, בצירופים ומיזוגים שנבחרו על ידי השף. כך שלמעשה הסועדים מרשים לו לנגן עבור חיכם, וריאציות אין קץ של סימפוניות אהובות. אולם האכילה מעוצב בסגנון מודרני. בנוסף לשולחנות נמתח לאורך החדר, דלפק עץ אשר גם לאורכו אפשר לשבת לאכול. הפיצה ביחד עם התפריטים מגיעה טעימה של פיצה שהיא ספק פוקצ'ה. כבר שם ניכרת הרמה הבלתי מתפשרת של חומרי הגלם. פיצת הטעימות היתה חתוכה למרובעים והיה לה מראה של פיצה שקונים ברחוב על מגש נייר, אך טעם אלוהי. זהו כנראה הרעיון המרכזי מאחורי עבודותיו של אמן הפיצות הזה, 'קח את הנחות והפוך אותו לקיסרי'. באיטליה מקובל ללוות אכילת פיצה בשתיית בירה. גם על המנהג הזה מתעכב התפריט ושומר על הקו המדובר, תפריט הבירות מציע בירות מאיכות גבוהה או בירות מייצור יחודי, או שונה מהמקובל, למשל, בירה מפירות יער. הוזמנו שתי פיצות. הפיצה הראשונה הייתה הפשוטה ביותר שניתן להכין. בצפון איטליה היא נקראית, "מרינרה" אין בה גבינה רק, עגבניות, שום, שמן זית, ואורגנו. לפיצה השניה קראו, צ'יז בורגר. המרינרה, היתה טובה. למרבה השמחה מרקמו של רוטב העגבניות היה גס, ועלי הבזיליקום נקטפו זה עתה מן העציץ שבמטבח. עניין נדיר. אך שוב, הבצק העבה הזכיר יותר פוקצ'ה מאשר פיצה ועורר פקפוקים מסוימים לעומת זאת הצ'יז בורגר היה הפתעה של ממש. הבצק העבה, שהפעם נאפה עם גרגרי שומשום נפרס לשניים ותובל באותו רוטב עגבניות גס וטעים. בתוכו נמצא ההמבורגר שלא היה עשוי מבשר טחון, אלא מנתחים משובחים רכים וורדרדים של בשר בקר. על הבשר הונחה גבינת פרובולונה, גבינה קשה בעלת טעם עדין. כמו כן, פרוסות עגבניות טריות, בצל, וחסה. ההמבורגר נחתך ונאכל כמו משולשי פיצה. זו לא היתה פיצה וגם לא המבורגר, אבל זה היה לא פחות מאגדי. המנות גדולות שלא לומר ענקיות, והמלצרים מונחים ובצדק, להציע להגיש אותן אחת אחרי השניה באופן שכל הסועדים יוכלו לחלוק אותן. תפריט הקינוחים גם הוא משתדל לחדש ולרומם מנות פשוטות שלרוב עשויות מחומרים תעשייתים, או זולים. בחרנו במגש גדול שעליו כחמש דוגמאות למתוקים על בסיס שוקולד. מחירים? יחס איכות מחיר מאוזן ביותר. בסופו של דבר ארוחה במקום איננה יקרה אפילו בקנה מידה איטלקי. הוראות הגעה: Via Camporosolo 11 - 37047 - San Bonifacio יציאה באוטוסטרדה A4 מילאנו ונציה ב San Bonifacio ממוקמת במרכז הישוב.

אי פעם שמעתם על אנציו? מבקרים רבים מדלגים עליה, אבל אנציו תופסת מקום חשוב בהיסטוריה האיטלקית: כאן נחתו כוחות הברית במבצע מסוכן ומפורסם כדי לשחרר את איטליה מהנאצים, וכאן גם נולדו שניים מהקיסרים המפורסמים ביותר ברומא העתיקה. היום אנציו משלבת עבר מרשים עם חופים נהדרים שמושכים אליה את העשירים והמפורסמים. אם אתם מחפשים רעיון ליום טיול מעניין מרומא, הגעתם למקום הנכון! העיירה אנציו (Anzio), הממוקמת כ-60 ק"מ דרומית לרומא , מפורסמת בזכות שני דברים, בעיקר: כאתר חשוב בזמן מלחמת העולם השנייה (כאן נחתו כוחות הברית בשנת 1944), וכעיר הולדתם של שניים מהקיסרים המפורסמים (והמופרעים) ביותר ששלטו על רומא: קליגולה, ונירון. אבל אנציו איננה רק אתר נשכח עם עבר מפורסם. זוהי גם עיר חוף יפה המתגאה בחופים נרחבים וצוקים מרשימים. המבקרים באנציו יוכלו לצלול במים הכחולים והנקיים (אנציו זוכה מידי שנה באות "הדגל הכחול", הניתן לחופים מצטיינים באיטליה), ולאכול דגים ופירות ים באחת המסעדות הידועות בעיר, שאותן פוקדים סלבריטאים ופוליטיקאים. בנוסף, אפשר לשלב את הביקור באנציו עם ביקור באיים הפונטיניים הסמוכים (האי פונצה הוא הידוע מביניהם), או עם אחד מהאתרים הארכיאולוגיים שבאזור. מומלץ לבקר גם באחת משמורות הטבע הסמוכות, כמו לדוגמה שמורת טור קלדרה (Riserva naturale Tor Caldara). האי פונצה מקום מפלט לשינוי אווירה על מנת להגיע לאנציו תוכלו להיעזר ברכב שכור, כמובן, או לקחת את הרכבת שיוצאת כמעט מידי שעה מתחנת הרכבת של רומא – רומא טרמיני (Roma Termini). הרכבת עוצרת בכל היעדים שעליהם נדבר במאמר זה: אנציו (Anzio), נטונו (Nettuno) ולאביניו (Lavinio). גם מי שמעוניין לבקר בחופים יוכל להיעזר ברכבת – היא אמנם עוצרת במרחק כשלושה קילומטרים מהחוף, אבל ניתן להגיע לקו המים בעזרת שאטל המחבר את החוף לתחנה. אזור אנציו חביב עליי במיוחד, ומאז שאני ילדה אני נוהגת להגיע לכאן מידי שנה. כיף במיוחד לצאת פה להליכות לאורך החוף רחב הידיים, אבל דעו לכם שאלה לא תמיד הליכות רגועות לגמרי... לא פעם ולא פעמיים יצא לי להיתקל במחסום משטרתי על החוף, שחסם את הגישה לאזור מסויים. הסיבה למחסומים המשטרתיים האלה היא פשוטה: לפעמים עדיין אפשר למצוא פה פגזים שלא התפוצצו ונשארו טמונים בחול מאז שנת 1944... אמנם הם כבר לא נחשבים מסוכנים, אבל המשטרה עדיין חייבת להזעיק חבלנים מקצועיים המומחים בניטרול פצצות, על מנת שיגדרו את השטח וינטרלו את התחמושת בבטחה. נחיתת כוחות הברית באנציו – רגע מפתח במערכה נגד הנאצים כאמור, הסיבה העיקרית שבגללה התפרסמה אנציו, היא משום שבעיר התרחש אירוע מפתח בזמן מלחמת העולם השנייה. נחיתת כוחות הברית בעיר התרחשה ב-22 בינואר 1944, ונחשבת לאחד מהרגעים החשובים בקרבות שהתנהלו באיטליה ולמעשה באירופה כולה. " קרב אנציו " שרבים מכנים אותו "מבצע נורמנדי האיטלקי", במהלכו הגיעו אל חוף אנציו כ-40,000 חיילים, במטרה לאגף את הכוחות הגרמנים שהתבצרו לאורך קו החורף. הקרבות נמשכו מינואר ועד יוני 1944, ובסופם הצליחו כוחות הברית לפרוץ את הגנת הגרמנים ולהגיע לרומא. מלחמת העולם השניה בקצרה לא ניתן לסכם את כל האירועים שהובילו לפרוץ המלחמה והתפתחותה בכמה שורות, אך חשוב להבין את האירועים המרכזיים. לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20 התפשטו באירופה כמה משטרים טוטליטריים: הנאציזם בגרמניה, בהנהגת אדולף היטלר, הפשיזם באיטליה, בהנהגת בניטו מוסוליני, והקומוניזם בברית המועצות, בנהגת לנין (ובהמשך סטלין). תוכניתו הידועה של אדולף היטלר היתה לכונן רייך שלישי ולהשמיד את היהודים, לצד בני מיעוטים נוספים, וביניהם נכים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד. בשנת 1941, נותרה בריטניה לבדה במערכה, שכן היטלר ומוסוליני, בתמיכתו של הדיקקטור פרנקו מספרד, הצליחו לכבוש כמעט את כל אירופה. המלחמה התפשטה לצפון אפריקה, והיטלר החליט לפלוש גם לברית המועצות. במקביל גם יפן החליטה להרחיב את גבולותיה, ותקפה את כוחות ארצות הברית בפרל הרבור, מהלך שהוביל לכניסת הכוחות האמריקאים למלחמה. בשנת 1942 הצליחה ברית המועצות, בעזרת תמיכה אמריקאית, להדוף את הכוחות הגרמנים. בשנת 1943 הצליחו בעלות הברית לכבוש את סיציליה, מוסוליני הודח מתפקידו בידי מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי, והגנרל באדוליו חתם בסתר על הסכם הפסקת האש. איטליה שקעה בכאוס מוחלט, והגרמנים, עד לאותו רגע בעלי הברית של איטליה, הפכו לאוייבים. איטליה הפכה לזירת קרב מדממת. בהקשר זה התרחשה נחיתת כוחות הברית בעיר אנציו, במבצע שזכה לכינוי "מבצע שינגל – Shingle": כוחות אמריקאים ובריטיים, בהנהגת הגנרלים מרק קלארק והרולד אלכסנדר, נחתו בעיר במטרה לשחרר את רומא ולאגף את הגרמנים שהתבצרו בקאסינו שבדרום לאציו. נדרשו מספר חודשים להשלים את המשימה, אך לבסוף הם הצליחו. המלחמה נמשכה שנה נוספת, והסתיימה עם כניסת הרוסים לברלין והתאבדותו של היטלר, בעוד ארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום ביפן, בהירושימה ובנגסאקי. הסובייטים והחיילים האמריקנים שחררו את האסירים שנותרו בחיים ממחנות ריכוז הפזורים ברחבי אירופה, וחשפו את תוכנית ההשמדה הנוראית של היטלר. על פי ההערכות, בין 60 ל-70 מיליון בני אדם מתו ברחבי העולם, כולל כ-7 מיליון שמתו במחנות ריכוז נאצים. מה נותר היום באנציו מתקופת המלחמה? מי שמתעניין בהיסטוריה של המבצע הידוע יוכל לבקר במוזיאון המוקדש לנחיתת כוחות הברית. המוזיאון ממוקם בווילה מהמאה ה-17 (וילה אדלה), ובו פריטים חשובים מכל הסוגים: דגלים, מדים, כלי נשק, מסמכים, תמונות והדפסי וינטג', ואפילו כלי רכב (מקוריים). חלק מהפריטים נמצאו על החוף, וחלק נרכשו מאספנים מכל רחבי העולם. בנוסף, המוזיאון מורכב מאגף המוקדש לממצאים הארכיאולוגיים של העיר אנציו (ושטחו אף גדול מזה המוקדש לנחיתה). הכניסה למוזיאון היא ללא תשלום. במרחק קצר מהעיר, לאורך via Nettunese, ניצב גם בית הקרבות הבריטי ובו קבורים כ-100 חיילים שנפלו במהלך הקרבות. בעיירה הסמוכה נטונו (Nettuno) נערכת מידי שנה תערוכה ביער פולינו (bosco del Foglino), ובה מוצגים פריטים שונים מתקופת המלחמה. בנוסף, בכיכר קנדי (Piazzale Kennedy) ניתן לראות את בית הקברות הצבאי המוקדש לחללים האמריקאים, ובו קבורים 7862 חיילים ו-12 נשות הצלב האדום. האתר מנוהל על ידי נציגים מוושינגטון, ולאורך השנים ביקרו בו שניים מנשיאי ארה"ב – ג'ורג' בוש וביל קלינטון. בעיירה הסמוכה לאבינו (Lavino), על הטיילת שלאורך החוף, ניצבת אנדרטה לזכר החיילים הסקוטיים שנלחמו כחלק מהכוחות הבריטיים ונהרגו בזמן הקרבות במקום. בשמורת הטבע טור קלדרה ( Tor Caldara ), עד לפני מספר שנים, ניתן היה עדיין לראות את השוחות שחפרו החיילים (האזור סגור כרגע למבקרים בשל תנאי השטח והאקלים). שמורת טור קלדרה היא אתר מעניין ולא רק מסיבות היסטוריות – אפשר לסייר כאן בין זנים שונים של צמחים ועצי אלון, קניונים ועמקים, ופומרולות (פתחים בקרום האדמה הפולטים קיטור וגזים געשיים) בצבעים שונים, החל מצהוב עמוק ועד לאדום כהה. אפשר גם לפגוש ציפורים רבות, קיפודים וצבים, וחיות נוספות שהפכו את השמורה לביתן. בקצה השמורה ניצב גם מגדל תצפית שנבנה על ידי משפחת האצולה ששלטה על השטח במאה ה-16. המגדל נבנה מלבנים שנלקחו משרידיה של וילה רומית מהמאה השנייה, השוכנת בסמוך. אם תטפסו על המגדל, תזכו להשקיף על נוף יפהפה של הים ורצועת החוף הרחבה. המסלול הראשי החוצה את השמורה הוא רחב למדיי, נמתח לאורך כקילומטר, וקל לנוע לאורכו. השבילים הצדדיים המתפצלים ממנו, לעומת זאת, הם קשים יותר להליכה ומתאימים למטיילים בכושר סביר. השמורה ממוקמת ב-Via Ardeatina 267 ופתוחה בימי חמישי, שבת וראשון; הכניסה בחינם, וכאשר תגיעו למקום המראה הראשון שיקבל את פניכם הוא בקתת עץ קטנה ובתוכה מזרקת מים גופריתיים העשירים במינרלים הנחשבים בריאים. בסמוך לשמורה תמצאו חוף ציבורי מקסים וציורי, שנמצא בצמוד לחוף בתשלום (חוף לה טורה – La Torre, המצוייד בשמשיות, כסאות נוח וקיוסק המוכר כריכים וחטיפים). על מנת להגיע לחוף יש ללכת ברגל לכיוון לאביניו (Lavinio), לפנות שמאלה בפנייה הראשונה, ולהתקדם לעבר הים. אם אתם מחפשים מסעדה של ממש לשעות הערב, לכו למסעדת I Simpson – מקום חביב המתמחה בפיצה מעולה, מגוון מנות פסטה, ואווירה כיפית. המסעדה נמצאת ב-Corso S. Francesco 67. אפשרות נוספת היא טרטוריה (מסעדה ביתית) בשם La Terrazza sul Mare , המתחה במנות פסטה ודגים, ונמצאת ב-viale Virgilio 50. אנציו – מקום הולדתם של שניים מהקיסרים הידועים ביותר לשמצה ברומא... אנציו לא התפרסמה רק בזכות התפקיד שמילאה בקרבות מלחמת העולם השנייה. למעשה, עוד קודם לכן נודעה אנציו כמקום מושבם של השבטים הוולסקיים, תושביה העתיקים של האזור שהתגוררו על הגבעות כבר במאה החמישית לפנה"ס (עד שנטמעו לתוך האוכלוסיה הרומית). עד היום ניצבת בעיר חומה עתיקה להפליא המתוארכת למאה הרביעית לפנה"ס, המהווה חלק מהגן הבוטני בעיר (הגן נמצא ב- via del cimitero). כאן גם נולדו שני קיסרים חשובים במיוחד מהשושלת היוליו-קלאודית: קליגולה (12-41 לספירה), ונירון (37-68 לספירה). נירון, במיוחד, התפרסם בזכות טירופו והאובססיות שלו. הוא אף הואשם בכך שגרם לשריפה שהחריבה את רומא, אך למען האמת זו רק אגדה. ברומא פרצו שריפות באופן קבוע, הבניינים היו סמוכים מאד זה לזה ובנויים מחומרים דליקים כמו עץ. מה שכן נכון, לעומת זאת, הוא שנירון בחר להאשים את הנוצרים בשריפות בעיר, והשתמש בתירוץ זה כדי לרדוף אותם. אם תרצו, תוכלו לבקר בהריסות הווילה של נירון . בחודשי הקיץ ווילה פתוחה בימים חמישי עד ראשון בשעות אחר הצהריים בלבד. הכניסה בחינם. מומלץ להתקשר מראש למשרד התיירות (טלפון מספר: 06-45558496) ולוודא שהמקום פתוח ולהירשם לסיור המודרך. מעט מאד נשאר מהווילה עצמה, אבל הנוף הנשקף מנקודה זו הוא מרשים. מתחת לווילה תוכלו לראות חוף ציבורי יפה, המכונה grotte di Nerone על שם מערות הסלע שבו (ששימשו כחללי מסחר בתקופה הרומאית). תבליט של הקיסר נירון. חוף באנציו, וברקע חלקים מהריסות הווילה של נירון קיסר. הריסות הווילה של נירון קיסר בעיר אנציו. צילומים: אלסנדרה לאונרדי נמל אנציו תחת נירון קיסר נבנה באנציו אחד הנמלים החשובים ביותר עבור האימפריה הרומאית. הנמל נהרס על השנים, והוחלף בנמל שאתם רואים כיום – נמל תיירותי שוקק חיים, ובו גם מסעדות רבות שבהן תוכלו ליהנות מדגים טריים וטעימים. כמה מהמסעדות המפורסמות ביותר הן: Da Alceste Al Buon Gusto , ו- Turcotto , מסעדה שפועלת מאז שנת 1816. שתיהן נחשבות לידועות בכל רחבי מחוז לאציו, ומפורסמים רבים פוקדים אותן. אם אתם מחפשים מקום חדש יחסית, נסו את Fraschetta del Mare , שהצליחה לכבוש תוך זמן קצר את הקהל וצברה לא מעט מעריצים. נמל אנציו הוא גם הנקודה שממנה אפשר לתפוס סירה (מהירה או מעבורת) ולהפליג לאיים, ובעיקר לפונצה (Ponza), יעד קסום ומיוחד, המלא בחופים יפהפיים ומועדני לילה. כפי שהזכרתי בתחילת המאמר ניתן לשלב בביקור באנציו גם ביקור באיים הפונטיניים, והאי פונצה הוא אי מיוחד, שלא כדאי לכם לפספס. תיירים רבים לא מכירים אותו בכלל, אבל אני ממליצה לכם בחום לבקר בו. על האי פונצה (המאויית לפעמים כך: פונזה) יש עיר אחת בלבד, וגם היא נקראית פונצה (או פונזה). החופים באי הם מדהימים, ונדמה שהזמן קפא כאן. המקום מתאים במיוחד לחובבי שחייה וצלילה. מה עוד אפשר לראות ליד אנציו? כפי שכתבתי בתחילת המסלול, ליד אנציו ישנן עוד כמה עיירות מעניינות שגם בהן ניתן לבקר בקלות, ובעזרת הרכבת: העיירה הסמוכה נטונו (Nettuno), לדוגמה, נבנתה בימי הביניים, וחלקה העתיק נשמר היטב ומוקף עדיין בחומה המקורית. בפנים פועלים עסקים רבים – מסעדות, חנויות, פאבים ובוטיקים המוכרים פריטים יפים בעבודת יד. זהו מקום שמושך בעיקר קהל צעיר, שמחפש מקומות בילוי. במרחק קצר מהמרכז נמצא הנמל – מודרני יותר מהנמל של אנציו – ואליו מגיעות היאכטות של העשירים והמפורסמים מרחבי העולם! טיפ : איפה חונים? לא קל למצוא חנייה באזור הזה. בסופ"ש ובחודש אוגוסט, תצטרכו להיאזר בסבלנות רבה... אני מעדיפה לחנות ליד פאב אירי בשם Kinsale Irish . הפאב נמצא ב-via Acciaroli 50, מחוץ למרכז ההיסטורי, ובדרך כלל אפשר למצוא שם חנייה. אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם לתת לאנציו ולעיירות שסביבה הזדמנות. אתם לא תתחרטו! האזור אמנם לא מוכר מאד, אבל מהנה ומעניין, בעיקר בחודשי הקיץ.

אין סוף למקומות שצריך לראות ולטעום באיטליה, אבל אין ספק שהעיר מודנה היא מקום נפלא להתחיל בו את המסע שלכם. העיר שנמצאת במחוז אמיליה רומאניה בצפון המדינה, היא ממש תמצית התרבות האיטלקית המפוארת. עיר הולדתם של גדול זמרי האופרה, פאברוטי ויצרן המכוניות אנזו פרארי, מקור הבלסמי ואחד מהאזורים המעטים בו מייצרים את גבינת הפרמיג'אנו רג'אנו המפורסמת ואפילו יין הלמברוסקו מגיע משם. מודנה, די נו תמשיכי! אילנה לנשון חרפה נפשה, טעמה וחזרה כדי לספר מרחק של כשעתיים נסיעה דרומית מזרחית למילאנו , נמצאת העיר מודנה, עוצרת נשימה ביופייה ומושלמת לשיטוט בין סמטאותיה העתיקות. אבל הסיבה לביקור היתה הפעם האוכל, כי גם התייר צועד על קיבתו. נתוני הפתיחה לא רעים, העיר ממוקמת במחוז אמיליה-רומאניה שהוא שם דבר בתחום הגסטרונומי. מולדתם של מאכלים מסורתיים איטלקיים רבים שקנו להם תהילת עולם כמו הלזניה ורוטב הראגו המוכר בשמו הבינלאומי " בולונז ". השמועה אומרת שאכן גם מודנה תורמת את חלקה לגאוות המחוז והעיר היא אקוסיסטם של אוכל איטלקי משובח המתאפיין בעשרות מיני מסעדות בכל הרמות, ממטבח עילי עטור כוכבי מישלן ועד אוכל רחוב זול ומהיר. הנה לפניכם "יצאנו לבדוק": ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות חומץ בלסמי כאמור חומץ בלסמי מייצרים אך ורק באזור הזה של איטליה ובאותה הדרך המסורתית שנהגו לייצר אותו כבר לפני דורות רבים. סודות החומץ הבלסמי עוברים מדור לדור, סוג החביות ואפילו החיידקים שגורמים לטעם המיוחד של כל חומץ. הסבר מפורט תוכלו למצוא בחווה של ג'וזפה ג'יוסטי Acetaia Giusti , שנוסדה הרחק בשנת 1605. לא כדאי להחמיץ! לתאום סיור מודרך בטלפון: 059 840135 39+ או דרך אתר האינטרנט. הכתובת: Str. delle Quattro Ville, 155, 41123 Modena MO על גבול העיר העתיקה של מודנה, תוכלו למצוא את אנוטקה דוקלה גן עדן לזהב השחור. שם תוכלו לטעום עשרות סוגי בלסמי ולקבל הסבר מדוקדק על כל סוג ודרך הייצור שלו. למדנו שהאיטלקים מוסיפים בלסמי למרבית המנות שהם אוכלים והוא יכול להתאים למגוון מנות תלוי בגילו. ככל שהבלסמי מתיישן, טעמו חזק יותר וכך הוא מתאים לטעמים חזקים יותר. לאחר אינספור טעימות, כמה כתמים על הצעיף וידיים דביקות במיוחד יצאנו משם עם יותר מ-5 בקבוקי בלסמי שונים. גבינה עוד סיור חובה באזור, הוא סיור בעקבות הגבינה האיטלקית המפורסמת "Parmigiano Reggiano" (המכונה בישראל פרמזן) אם אתם חובבי פסטה או גבינות לא תרצו לדלג על תענוג של שעה בחוות ייצור, תוכלו לראות את כל תהליך יצור הגבינות וכמובן לטעום מהן, הכול אורגני. להזמנת סיור יין למברוסקו הוא השמפניה של מודנה, יין מבעבע ששותים לאפריטיף אחר הצהריים בברים המקומיים. את הלמבורסקו תוכלו לטעום בביקור ביקב של משפחת פלטריניירי. לאתר האינטרנט Via Cavalliera in Solignano, 8 41014 Castelvetro di Modena MO ניתן לבקר בקנטינה בימי שני עד שישי בשעה-15:30 בתאום מראש בלבד. טלפון: 059-902047 מעדנייה Enogastronomia Bergonzini Giorgio 1963 כל טעמי המחוז במעדנייה המשובחת הזו, יינות מהמובחרים ביותר, הנקניקים המפורסמים של האזור, פסטות, עוגות וריבות בעבודת יד וכמובן חומץ בלסמי משובח. Via Ganaceto, 53, 41100 Modena MO (39+) 059-214020: טלפון ארוחת בוקר: Forno S.Giorgio מאפייה שנפתחה ב-1902, ממוקמת במרכז העיר העתיקה. קפה מצויין ואינספור סוגי מאפים מסורתיים, אם אתם מאוהבי השוקולד אל תוותרו על השוקו החם שמגיע עם סירופ שוקולד חם בתחתית והמון קצפת מעליו! OMG Menomoka ארוחת בוקר מלוחה או ארוחת צהריים מאוחרת אם במקרה פספסתם את שעת הארוחה והכל סגור כבר תוכלו למצוא בבית הקפה הזה שמגיש סנדוויצ׳ים נפלאים מחומרי גלם טריים ולחם שנאפה במאפייה הסמוכה. נהנו במיוחד מכריך הודו עם רצועות פרמזן וארטישוק! העיצוב של בית הקפה מודרני ומלא בציורים של דמויות היסטוריות וציטוטים שלהן, יצירת אומנות של ממש שנעשתה על ידי הקולקטיב האיטלקי שאחראי לאינספור ציורי קיר ואומנות רחוב ברחבי איטליה! צהריים/ערב Da Danilo מסעדה איטלקית טיפוסית שנוסדה כבר ב-1934 וממוקמת במרכז העיר העתיקה, תוכלו לטעום מנות מסורתיות כמו טרטוליני ומרק שעועית איטלקי. כיאה למסעדה מודנזית התפריט מציע מנות בלסמי שונות כמו רביולי וסטייק ברוטב בלסמי. מכיוון שהיינו ארבעה אנשים עם סקרנות לא נגמרת – רצינו לטעום את הכל! במסעדה חרגו ממנהגם וחילקו לנו את המנות כל פעם לשניים כדי שנוכל להזמין עוד ועוד. Da Enzo צמודה ל- Da Danilo וטובה לא פחות. מגישה גם היא מגוון מנות פסטה מודנזיות טיפוסיות, מרק הטרטוליני זו מנת הדגל ואין שולחן שלא מזמין אותה. אל תהססו לנסות את הפרמז׳ן שמוגש עם רוטב בלסמי כיאה למסורת המודנזית. Spaccio delle Carceri אם מאיזשהי סיבה תרצו אוכל פחות מקומי אבל טעים, תעצרו לאכול כאן. מסעדה צבעונית עם עיצוב מיוחד ואווירה צעירה. במקום מגישים בין השאר פלטות גבינות ונקניקים והדילמה העיקרית תהיה האם לצלם או לאכול את מה שמוגש Trattoria Aldina טרטוריה המוקמת בקומה הראשונה של בניין מגורים בתוך דירה והיא כמו סוד יקר שהמקומיים שומרים ר לעצמם. התפריט לא נותן הרבה מידע ועושה רושם שהמטבח מגיש רק שלוש מנות ראשונות ושלוש עיקריות ועוד 2 קינוחים, בפועל מדובר בטקטיקה משתלמת של המטבח שמשאיר לעצמו את האפשרות לשנות את התפריט על בסיס יומי. מקום שבו ניתן לראות ולחוש את מודנה ובמחירים שווים לכל כיס, מנות ראשונות: 6-8 אירו, עיקריות: 8-13 אירו, קינוחים: 3 אירו Via Luigi Albinelli, 40, 41121 Modena MO 059-236106 (39) Vecchia Pirri מהמסעדות הוותיקות בעיר עם מסורת בישול ההולכת דורות אחורה. ממוקמת בסניף דואר עתיק, מבשלים במסעדה את רוב מנות הדגל של חבל אמיליה רומאנה וגם פיצה בתנור עצים. מסוג המסעדות שלא משנה איזה טרנד עולה או יורד בעולם כאן הכול ממשיך כרגיל. Viale Prampolini, 8, 41124 Modena MO (39) 059-235324 ​ Osteria Francescana אי אפשר לכתוב על מודנה מבלי להזכיר את מסעדת שלושת כוכבי המישלן של השף מאסימו בוטורה שנולד וגדל במודנה ומגיש אינטרפטציה מודרנית שלו לאוכל המודנזי, כולל מנה מיוחדת שנבנתה אך ורק מפרמז׳נו רג'יאנו ומורכבת מחמישה מצבי צבירה של הגבינה. משנת 2013 המסעדה ממוקמת באחד משלושת המקומות הראשונים בדירוג המסעדות הטובות בעולם, מקום יש למסעדה יש להזמין מראש, המחירים בהתאם: עד ל: 500 יורו לאדם לארוחת טעימות. Osteria Francescana, Via Stella, 22, 41121 Modena MO Franceschetta 58 אם לא הצלחתם להשיג מקום תנסו את ״la sorella piccola dell'Osteria Francescana״, האחות הקטנה של Osteria Francescana פחות יקרה, פחות רשמית וטעימה לא פחות.

לאחרונה התחלתי לחזור לשם, פעם בשנה, לחופשה קצרצרה. זמן רב עבר מאז שראיתי את העיירה שלי, מאז ההבטחה שהבטחתי לעצמי כילדה, שיום אחד, כשאהיה גדולה, אשוב. אחרי שקרעו אותי משם בכוח, וכל הדמעות והייאוש שלי לא עזרו ולא גרמו להם לשנות את דעתם. אחרי שבמשך זמן רב כל כך החלומות שלי הובילו אותי מידי לילה בחזרה לתוך הבית שלי, שלי ורק שלי, שלי ולא של אף אחד אחר, שלי עד שיום אחד, כבר לא היה שלי בשנתיים האחרונות חזרתי לשם שוב ושוב. וכעת אני מציצה בביישנות אל המקום ההוא, מביטה עליו, צועדת בקרבו, מרחרחת אותו כדי לגלות אם הריח העומד בו עדיין זהה לריח שהדיף כשעזבתי, בודקת אם המראות הם אותם מראות. ואולי אני חוזרת כדי להבין למה, וכדי לתת לעצמי מנוח. סבא אמר לי שוב ושוב שהבית שבו גדלתי היה שלי, ויישאר שלי גם אם נלך משם. אבל ידוע שהמבוגרים אומרים הרבה דברים, ואולי לרגע קט אפילו מאמינים בהם ומתכוונים לכבד את ההבטחות שפלטו במהירות, חמות מאהבה, אך נאמרו מתוך ייאוש של מי שלא יודע איך להרגיע את בכיו השבור של ילד תמים. אבל האינטרסים, העסקים, הפשרות של החיים, כל אלה לא תמיד הולכים יד ביד עם הרגשות. רק שנה עברה מרגע שסבתי נפטרה, וההחלטה התקבלה – העיירה שבה היא וסבא העבירו את כל חייהם, וגידלו ארבעה ילדים, נעשתה צרה למידותיו של סבא. קשה אולי לדמיין שגבר בן שבעים ירצה לשנות לגמרי את חייו, אבל זה היה המצב. הוא החליט לעבור לגור בעיר הגדולה, ליד הילדים שהיגרו כבר מזמן ועם בת זוג חדשה וצעירה ממנו בהרבה, אישה מטופחת שעננת בושם תמידית רחפה בעקבותיה. סבתא לא היתה כזאת. היא לא הייתה בלונדינית, ולא השאירה אחריה שובל של בושם. היא הייתה אלגנטית, כן, אבל אלגנטיות חמורת סבר, צנועה יותר, ובסוף היא כבר הלכה ממקום למקום כשהיא מתנשמת בכבדות, בפנים רציניות שקושטו רק בפס דק של שפתון אדום, שהשאיר חותם קבוע על הפילטר של הסיגריות שהיא עישנה בסתר. כשאיבדה את בנה, זו היתה המכה האחרונה. לאחר שברונו נפטר לא נותרו לה עוד סיבות רבות לצחוק. אבל סבא היה אחר וחי את החיים אחרת. הוא התרגז במהירות אבל באותה מהירות גם צחק וחייך, וניסה לתפוס בשתי הידיים כל הזדמנות שעדיין נשארה פתוחה בפניו כל עוד הוא חי. שני הבנים האחרים שלו – קרלו הבכור וויטוריו הבן השלישי – עזבו את הכפר שנים קודם לכן. שניהם החליטו שלא ללכת בעקבות אביהם, וגם לא הקשיבו לעצותיו, מה שהותיר את סבא עם טעם מר בפה. קרלו וויטוריו חיפשו את עצמם, והזדמנויות חדשות, בעיר הגדולה. שם הם גם היכו שורשים. לאחר שהקימו שניהם משפחות, הם לא חזרו לכפר כמעט, רק בחגים. אמי, אנטונלה, הצעירה שבילדיו, ניפצה במהרה את ציפיות המשפחה, בסדרה של מעשי מרד והתאהבויות נעורים סוערות. וכך אני, שבאותה התקופה גרתי עם סבי, נאלצתי להתאים את עצמי לתהפוכות שטלטלו את חייו וללכת בעקבותיו, בין אם רציתי בכך או לא. כך עזבתי את פיאנקסטניאיו. והשינויים היו רבים: בית ספר חדש, בית חדש, חדר חדש, חברויות חדשות, החיים בעיר עם הרעש התמידי והטירוף שלה, החנויות המסנוורות ואלף האורות שדלקו תמיד, כל אלה היו מסיחי דעת טובים שהסוו את הכאב שנשאתי בתוכי על כך שנאלצתי לעזוב באי רצון את המקום שלי. את הוודאות שהייתה לי, את הניחוחות והצבעים שלי, את האריחים היפים והירוקים ואת הספה המוזהבת בסלון, את השידה הישנה ואת ניחוח עוגיות האניס שקניתי מידי בוקר במאפייה של פדלינה, ואת אלפי גוני האפור של ההרים שסביבי, שמילאו את עיני בכל פעם שכף רגלי דרכה מחוץ לבית. הכל חסר לי. חסר לי אפילו הכביש שהתעקל באינספור עיקולים מסביב להר שלי, הכביש שאחריו עקבתי במבט סקרן דרך החלון האחורי של המכונית בכל פעם שנסענו לקנות משהו, שכן אפילו הכפר הקרוב ביותר היה מרוחק ארבעה קילומטרים מפיאנקסטניאיו, עיקולים שגרמו לי לחלום בהקיץ, ולהקיא מבחילה. פיאנקסטניאיו. איך אוכל לתאר את פיאנקסטניאיו? איך אוכל להסביר לאחרים את המקום הזה? " השחר עוד לא עלה, וכבר הבית מתמלא חיים. אתה יורד מהמיטה ועצמותיך עדיין חורקות, המנוחה היתה מועטה מידי עבור עבודה רבה כל כך, בתקופת ליקוט הערמונים. הגב הכפוף מתעקם במשך שעות על גבי שעות, עד שנשבר כמעט. אתה זוכה לרגע של הקלה רק כאשר אתה הולך לשפוך את הסל המלא לתוך השק ומתמתח מעט, אבל אז שוב מתכופף וחוזר להביט באדמה. אף ערמון לא חומק ממבטך. ובבית תחלק אותם: אלה בשביל החזיר, אלה בשביל הבית, אלה למכירה, אלה בשביל סחר החליפין עם היערן, שיבוא עם דבש... כמה עושר עבור העניים!" מילים אלה נכתבו על ידי דון זליו, הכומר של העיירה הקטנה הזאת, יליד פיאנקסטניאיו, בנו של כורה פחם וידען גדול של כל מה שקשור לפיסת האדמה הזאת. הוא השאיר בכתביו מידע יקר ערך על אורח החיים והמנהגים של האנשים שנולדו פה בכפר הקפוא, מוקפים בערמונים (באיטלקית פירוש המילה קסטאניו הוא ערמון). גם היום ניצבים כאן עצי ערמון עתיקים, מולכים בגאווה על העיירה, הם ששימשו במשך מאות שנים כמקור ההכנסה העיקרי של האנשים הפשוטים שגרו כאן ושרדו בזכות המעט שהצליחו להפיק מהאדמה. תושביה הראשונים של פיאנקסטניאיו הגיעו אליה לפני כאלף שנה, וקרוב לוודאי שהיו אלה הנזירים ממנזר סן סלבטורה הסמוך, שלמרגלות הר אמיאטה, הר הגעש הכבוי. העיירה זכתה גם לתקופות של שגשוג – וילה בורבון דל מונטה, שנבנתה במאה ה-17, אמנם התדרדרה ונחרבה עם השנים, אבל פעם היה זה מבנה מפואר ומוקף בגנים פורחים ומזרקות. באותם הימים הגיעה לעיר גם קהילה יהודית קטנה, שפעלה תחת חסות המרקיז בורבון דל מונטה, ועד היום ניתן לראות בוויה אומרבטו את מה שנותר מבית הכנסת ומבית הספר היהודי, ואפילו מסלול צר ביער שמוביל למה שכונה "האמבט של היהודים", כלומר המקווה. כאשר התגלו במאה ה-20 מרבצי כספית בעומק האדמה, השתנה גורלה של פיאנקסטניאיו. העיירה הפכה לאזור תעשייתי עשיר למדיי, ורבים מתושבי המקום עבדו ככורים. בחודשי החורף רבים הגיעו כדי לעשות פה סקי, וכדי לנשום את "האוויר הטוב של ההרים". אבל בסוף שנות ה-70 המכרות נסגרו, והטעם האיטלקי השתנה. אנשים חיפשו יעדים אקזוטיים יותר לחופשה, והעיירה הייתה קטנה מידה למידותיהם של הצעירים, שחיפשו הזדמנויות חדשות ועבודה מכניסה בערים השכנות. גם אמי והדודים שלי נטשו את פיאנקסטניאיו ועברו לפירנצה, ובסופו של דבר גם סבא שלי, בגיל 70, הבין שלא נותר לו בעיירה שום דבר. גורלה של פיאנקטאניו היה דומה לגורלן של מאות כפרים ועיירות באיטליה, שעם הזמן התרוקנו מתושביהם, וננטשו לאיטם. גם אנחנו עברנו לעיר, והשארנו מאחורינו את פיאנקסטניאיו ותושביה, עם השמות המצחיקים, שהפכו את העיירה למיוחדת אפילו יותר. עד היום אני זוכרת את פורסנה הספר, ותאה, אישתו, השומרת הנאמנה של זוג המפתחות הנוסף של הבית שלי, אישה גבוהה ודקה עם שיער בסגנון שנות החמישים שמעולם לא חייכה. והייתה מניקינה, בעלת המכולת שבה קניתי כל כך הרבה ביצי קינדר עד שחטפתי דלקת בתוספתן, והבן שלה, שהייתי מאוהבת בו בסתר כשאני הייתי בת 5 והוא היה בן 30, אבל אתם יודעים, לאהבה אין גיל... ופיה, השכנה שלנו, שתמיד הפחידה אותי קצת עם השיניים המעטות שנשארו לה בפה, וזגוגיות המשקפיים שלה שהיו עבות כמו תחתיות של בקבוקים. אני לא יודעת בת כמה היא היתה, אבל היא זזה בקושי רב, ובכל פעם שהיתה זקוקה למשהו היתה משלשלת דרך החלון סל קשור לחבל שהשכנים מילאו במצרכים. והיה כמובן את איליה, בעל דוכן העיתונים, וסקו שניהל את חנות הסיגריות, טאקו-למפו בעל חנות הנעליים המופלאה, זליו, הכומר, והנזירה מאפאלדה, שלימדה בבית הספר שלי. אבל כשעברתי לעיר, מצאתי סביבי רק אנשים עם שמות רגילים, מקובלים, והם לא היו מצחיקים כמו השמות שהתרגלתי לשמוע בעיירה שבה גדלתי. הכל בפיאנקסטניאיו נראה לי תמיד מלא ביופי עצום שלא מצאתי בשום מקום אחר, ולא כי אין מקומות יפים או יפים יותר, אלא כי היופי בפיאנקסטניאיו היה שלי, מלידה, וכי הסתכלתי על כל דבר במבט מלא בהתפעלות, האופייני לילדים. היופי הנהדר הזה שנאלצתי להשאיר מאחורי, ביחד עם האנשים שאהבתי, גרם לי לכאב עצום. כאב שהפך עד מהרה לנוסטלגיה, נוסטלגיה שככל שחלפו הימים התחבאה עמוק יותר בתוכי, כמו גור ביתי שננזף לאחר תעלול ולבסוף מתכרבל בשקט שקט ונרדם, מחכה לזמנים טובים יותר. זמנים טובים יותר באמת הגיעו, והנעורים טאטאו הרחק כל שריד של עצב. החיים זרמו בין הרפתקה להרפתקה ואני זרמתי איתם, מנסה שלא לאבד אפילו רגע אחד. כל יום היה תגלית חדשה, מהסיגריה הראשונה ועד הנשיקה הראשונה, מהסרט האסור הראשון ועד הפיצה הראשונה לבד עם חברים, אפילו המריבות עם ההורים והרצון הגדול להתנתק מהם היו חידוש מסעיר ובתוכי הלך והתגבר הרצון להתבגר כבר, כדי שאוכל לעשות סוף סוף את מה שרציתי . כן... בטח! אבל בגיל ההוא עדיין האמנתי שכך יכול להיות. ואולי איפשהו בתוכי אני עדיין מאמינה בזה. ככל שגדלתי השתנו החלומות, ופיאנקסטניאיו נדחקה לפינה נסתרת. העולם נפתח לנגד עיני, והשאיפות שלי נעשו רחוקות יותר: ספרד, אנגליה, מקסיקו, הודו, ארצות זרות ומלאות בחידושים מסעירים שאוכל לגלות. בער בי הרצון להתנתק מהשורשים שלי על מנת לגלות את המקוריות והחדשנות שמקום אחר יכול להציע לי, ואילו הרצון לשוב לקן ההוא נעלם לחלוטין. או כך לפחות האמנתי. אבל יום אחד, חזרתי. ברגע שקט של חיי, כאשר הייתי מוקפת בקצת פחות אורות מסנוורים, עם רגליים נטועות עמוק יותר בקרקע והראש קצת פחות בעננים, חזרתי להסתכל לתוך עצמי. לנסות לתקן, לנקות, לסדר מחדש את הכאוס הפנימי. בגיל מסוים אני חושבת שכולנו צריכים לעשות חשבון פנימי, וכשהבטתי פנימה מה שראיתי היה דלת פתוחה למחצה, שקראה לי. היה זה הבית שלי שקרא לי. שם בפנים היו עדיין כל החפצים שלי, הצעצועים שלי והאנשים שאהבתי, החלומות שלי והפחדים שלי. הכל נותר בדיוק כפי שהשארתי אותו, קפוא בזמן, בזמן שבינתיים בחיי שלי קרה הכל – ילד, פרידה מבן הזוג, כמה אהבות קצרות שתפסו טרמפ על הלב וגם כמה סיפורי אהבה משמעותיים יותר, עבודות רבות, כולן זמניות שלפעמים הותירו אותי על סף ההישרדות, חוויות מצחיקות, אינסוף אנשים, חמישה או שישה בתים, תשוקות חדשות, ימים אפלים וימים שטופי אור, נפילות שקילפו לי את הנשמה במקום לשרוט לי את הברכיים, התבוננות פנימה ובחינה מחדש של עצמי, של ההרגלים שלי, של המעשים שלי, של הדרך שבה אני חושבת על העולם, דרך שהובילה אותי להבין שמשהו בתוכי עדיין נותר פתוח. משהו לא הסתיים. לא בצורה הנכונה, בכל אופן. מותה הפתאומי של סבתי הותיר שבר עמוק בזכרונות שלי. במשך שנים התקשיתי להיזכר ברגעים שקדמו למותה, במשך שנים התקשיתי לזכור את הפנים שלה, הידיים שלה, הבגדים שלה, את הריח שלה, של הסבתא שלימדה אותי בסלנות לקרוא ולכתוב, לרקום ולבשל קציצות... מהרגע שעזבנו בפתאומיות את פיאנקסטניאיו, לא חזרתי יותר לכפר. כאילו שהמקום עצמו נעלם, שקע לתוך חור שחור, וחדל מלהתקיים. נדמה לי שמסיבה זו התחלתי לחזור לשם לאחרונה שוב. לפחות פעם בשנה. למקום ההוא שיושב למרגלות הר געש שכבה מזמן, אדמה קדושה עבור האטרוסקים, ממלכתו של טיניה, הכפר שבתיו נאחזים בכוח במשעול ההר ושאבנים ענקיות מתרוממות לאורכו בכל זווית אפשרית. נדמה לי שאני חוזרת לשם כדי למצוא מחדש חלק אבוד מעצמי. רבים מהבתים במרכז ההיסטורי בו גרתי סגורים כעת, עם שלט "למכירה" מוצמד לדלת והבתים נמכרים במחירי מציאה. ואני כל כך מפחדת שזרים יבואו ויקנו את הכל, ישנו את הכפריות הישירה והחדה של פיאנקסטניאיו ויהפכו את העיירה לכפר מלוקק ומלא פרחים שימשוך אליו תיירים חובבי סלפי ואוכל גורמה. אני יודעת שעבור התושבים שעוד נשארו פה זו תהיה ברכה, לא קללה. אחד השכנים, שלפני כמה ימים סיפר לי באריכות את ההיסטוריה של כל המכרות שפעלו כאן באזור נראה מאושר ממש כשגילה שפראדה וגוצ'י עומדים לרכוש את כל מפעלי העור ויצרני התיקים פה באזור, מפעלים שנולדו בשנות ה-80, לאחר שהמכרות נסגרו. אולי יש סיכוי לכלכלה המקומית, הוא אמר. עבורם זוהי הבטחה לעתיד, אבל עבורי, המחשבה שהמקום שהיה הקן שלי יהפוך, כמו רוב העולם, לקורבן של האינטרסים הכלכליים היא מחשבה שלילית, לא חיובית. לפעמים אני חולמת בהקיץ ומפנטזת שאוכל לחזור לשם, לפיאנקסטניאיו. אפתח בעצמי עסק עבור התיירים הסקרנים ונראה איך ילך, אולי אוכל להשלים לעצמי חלקים מהסיפור שעדיין חסרים לי, רגעים שמעלם לא נחוו, אבל אז אני שואלת את עצמי אם זה באמת הדבר שאני זקוקה לו, ואני עונה לעצמי שלא. התשובה היא לא. אין טעם לתפוס שוב בין הידיים את העבר שכבר נעלם והסתיים, הגיע הזמן לפתוח פרק חדש, ולצאת להרפתקאות חדשות. אין פירוש הדבר שלא אחזור לשם, להפך. בכל פעם שאני חוזרת לפיאנקסטניאיו שלי, אני מגלה תמיד משהו קטן ויפה, אני מצליחה להרכיב חתיכה נוספת מהפאזל. כשתושבי המקום שואלים אותי אם אני מהאזור ואני עונה להם מבלי לחשוב אפילו שסבא וסבתא שלי גרו כאן, הם מעניקים לי דרך הסיפורים שלהם חלקים מהסיפור שלי. אחד מהם אמר לי "אני זוכר את סבא שלך, את דוקטור ביאנקו, הוא גר בסוף העיירה, ליד הבר, בר סטלה, היתה לו מכונית אלפא, היחיד בעיירה עם מכונית אלפא. הוא הכיר היטב את כל המחלות של עובדי המכרות, הוא היה רופא טוב. ואני זוכר גם את הבן שלו, הבן השני, הוא היה טוב מאד בביליארד". בפעם האחרונה שהלכתי לבקר את המורה ג'ובאנה, היא היתה בת 94 ובמצב נפלא, היא סיפרה לי על הפעם ההיא שבעלה וסבא שלי אימצו דעות פוליטיות שונות. "אחד הלך לכיוון הפשיסטי, השני לכיוון הסוציאליסטי. השיחות בזמן ארוחת הצהריים התלהטו מהר, אבל הם חיבבו זה את זה מאד". כל אחד בעיירה מספר לי סיפור אחר, פיסה מסיפור חייו שלו, שמעשירה ומשלימה את הסיפור הפרטי שלי. אני יכולה להקשיב להם במשך שעות, ולשאול עוד ועוד שאלות, לחפור בזכרונות העיירה, זכרונות של אנשים שמסיבה זו או אחרת קשרו את חייהם עם חייהם של האנשים היקרים לי, ויודעים עליהם יותר מכפי שאני עצמי יודעת. אבל בביקור האחרון משהו השתנה. הלכתי לפיאצה הקטנה כדי לראות, לפחות מבחוץ, את "הבית שלי", כפי שאני עושה בכל ביקור שלי בפיאנקסטניאיו. אני מתמלאת ברצון לצלצל בפעמון ולשאול את הבעלים הנוכחיים אם הם יתנו לי להיכנס, אבל אני לא עושה את זה. אני מחכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון כדי להיפרד לשלום כמו שצריך מהמקום שהיה הבית שלי. ובביקור האחרון ראיתי שדלת המרפאה הוחלפה באחרת. זו כבר לא הדלת האפורה מברזל בעבודת יד, אלא דלת עץ חדשה. אולי גרים שם עכשיו? אולי המרפאה הפכה לדירה קטנה שמשכירים לתיירים בחופשה? ואולי זה בסדר שגם כאן התקדמו עם הזמנים והתאימו את עצמם למצב החדש. לא צלצלתי בפעמון משום שרציתי לשמר את הזיכרונות שלי, את העבר כפי שהיה. אבל כמה הייתי רוצה לספר לדיירים החדשים האלה, יהיו מי שיהיו, מי היה שם לפניהם. מה קרה במקום הזה עד לפני כמה שנים, לפני שמישהו בכלל ידע על קיומו.

הייתה זו אחת התקופות המסעירות בהיסטוריה של איטליה, תקופה של שינוי, צמיחה, ולידה מחדש. הרנסנס שינה את פניה של אירופה, ושל העולם כולו, ואף תחום לא חמק מהמהפכה: האומנות השתנתה, המוזיקה, הפוליטיקה, האופנה ואפילו המאכלים. אבל כיצד נראה בפועל הרנסנס באיטליה? וכיצד שינתה המהפכה התרבותית החשובה הזאת את חצרות האצולה במדינה? רנסנס : כוחה המהפכני של התנועה טמון כבר בשמה. משמעות המילה רנסנס היא לידה מחדש, ואכן, כאשר אנחנו מדברים על הרנסנס אנחנו מדברים על ימים של לידה מחודשת ותחייה. בימי הביניים המאוחרים "התגלו" שוב יוון העתיקה ורומא, והרעיונות הקלסיים בהשראת אותן תרבויות חשובות פילסו את דרכם אל מרכז הבמה. שני הצירים שסביבם נסובה התנועה היו מעמדו המרכזי של האדם – האדם החושב היוצר את גורלו במו ידיו, והאהבה לתרבות מכל סוג. בלב ליבה של תנועת הרנסנס ניצבה פירנצה, העיר שהחלה את התנועה, אך משם התרחבו גלי ההשפעה לכל רחבי איטליה, והלאה לאירופה כולה. איך הכל התחיל? שינויים פוליטיים המבשרים על שינויים תרבותיים מקובל לסמן את נקודת המפנה שהחלה את הרנסנס באמצע המאה ה-14. באותם הימים כוחן של ערי המדינה הלך וגדל, ושליטי ערי-המדינה הלכו וצברו כוח רב יותר ויותר. בשנת 1365 פירסם קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, את בולת הזהב, וקבע שהקיסר כבר לא היה צריך להגיע לרומא כדי להיות מוכתר על ידי האפיפיור, וייבחר במקום זאת על ידי הנסיכים האלקטורים. במקביל, נתיבי סחר חדשים הובילו להתחזקותן הפוליטית והכלכלית של ערי-מדינה מסויימות ובמיוחד פירנצה וונציה . בפירנצה, הבורגנות החדשה צברה כוח פוליטי וכלכלי רב, ושאפה לתרגם אותו להשפעה פוליטית וחברתית. במקביל, התרחקו הערים מעקרונות הצנע הדתי הנוקשה שמנע בעבר מהשליטים להתהדר בכוחם ובעושרם. אלה היו ימים חדשים, של לידה מחדש וגילוי. חצרות האצולה שבערי המדינה השונות הכתיבו את החוק ואת האופנה, את הטעם ואת הדעת. שירים אפיים על אבירים אמיצים להצלחה גדולה: שיריהם של בויארדו, אריוסטו וטאסו היו פופולריים במיוחד, וכוכביהם – גיבורים עתיקים ואציליים שהגנו על החלשים ונשאו תמיד בליבם את אהובתם הנצחית – הגדירו את האידיליה של התקופה ושימשו השראה לרבים. אחת הדרכים המרכזיות שבעזרתן תרגמו בעלי השררה החדשים את כוחם היה בעזרתם מעורבות גבוהה בחלל הציבורי. בזכות השאיפה להשפיע ולעצב, הפכו שליטי ערי המדינות ועשירי הערים לפטרוני אומנות חשובים, שנתנו חסות למיטב אומני הרנסנס ומימנו את עלות היצירות. מערכת היחסים היתה סימביוטית – האדונים הגנו על האומנים ונתנו להם עבודה, ואילו האומנים הפכו לחלק בלתי נפרד מחצר האצולה, וסמל סטטוס חשוב עבור השליטים. בין אם מדובר על חצר מדיצ'י בפירנצה, ויסקונטי במילאנו, או מונטפלטרו באורבינו – הדינמיקה היתה דומה. מילאנו, מנטובה ואורבינו – כמה מחצרות האצולה החשובות ברנסנס האיטלקי תקופת הרנסנס היתה במובנים רבים תקופה של צמיחה עבור מילאנו . בזכות שושלת ספורצה (Sforza) ששלטה בעיר, הפכה מילאנו לאחד ממרכזי התרבות והאומנות החשובים באיטליה. האומנות, עבור בני ספורצה, היתה אחת הדרכים המרכזיות לאשר את זהותה המשמעותית והמפוארת של השושלת. פרנצ'סקו ספורצה היה זה שהחל את התהליך, שהוביל לפריחתה של העיר הלומברדית. ובזכות נישואיו האסטרטגיים (ספורצה התחתן ביאנקה מריה, היורשת האחרונה לבית ויסקונטי השליט), הוא הפך הלכה למעשה לממשיך דרכה של השושלת המיתולוגית שהנהיגה את מילאנו. פרנצ'סקו ספורצה המשיך למעשה את מלאכתה של שושלת ויסקונטי, וזימן אל החצר אומנים שבני ויסקונטי טיפחו בעבר, למרות שטעמו האישי היה שונה, כפי שניכר בפרסקאות שנוצרו בתקופתו. בנוסף, את כמה מחידושי הרנסנס האמיתיים בעיר מילאנו הביא עימו האדריכל המכונה פילארטה (il Filarete), שבנה את בית החולים המרכזי של העיר – אוספדלה מאג'ורה (ospedale Maggiore). בספר שכתב פילארטה בנושא הארכיטקטורה של הרנסנס, מתוארת עיר אידיאלית המכונה "ספורצינדה" (Sforzinda), הנקראת על שם שושלת שליטי מילאנו, כמובן. ואם פרנצסקו לבית ספורצה יכול להיחשב כמבשר הרנסנס במילאנו, היה זה בנו הרביעי, לודוביקו איל מורו (Ludovico il Moro), שהביא את הרנסנס בעיר לשיאו ההיסטורי והמרשים ביותר. בזמן שלטונו הגיעו לחצר ספורצה שבעיר שני אומנים ידועי שם: לאונרדו דה וינצ'י, ודונאטו ברמנטה (Bramante), המוכר בין היתר כאדריכל של כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. בזכות שני הענקים האלה ניתן לראות היום במילאנו יצירות מופת כמו "הסעודה האחרונה", שצייר דה וינצ'י, וישו הקשור לעמוד, שצייר ברמנטה (ומוצג בפינקטוקה די בררה ). חצר גונזגה והרנסנס במנטובה המחצית הראשונה של המאה ה-16 היתה תור הזהב של חצר גונזגה במנטובה – תקופה של פאר ושגשוג, עושר והצלחה, בין היתר גם בזכות הגעתה לעיר של איזבלה ד'אסטה, בתו של דוכס פרארה , ונישואיה האסטרטגיים לפרנצ'סקו השני. איזבלה ד'אסטה לא היתה רק בת לאחת המשפחות החזקות באיטליה, אלא גם אישה משכילה ורחבת אופקים. היא אהבה אומנות ואופנה, והקיפה את עצמה באומנים הנחשבים ביותר של התקופה כך שחצר גונזגה הפכה לאבן שואבת לציירים, פסלים, מוזיקאים ומעצבים מכל רחבי המדינה. בזכות סגנונה המתוחכם היא גם הפכה לסלבריטאית ומשפיענית של ממש, והכתיבה את הטעם האופנתי של אותם הימים. בנה, פדריקו השני, המשיך את דרכם של הוריו והפך לפטרונו של ג'וליו רומאנו, האומן שהשפיע יותר מכולם על הסצינה האומנותית של מנטובה. רומאנו, שהיה צייר וארכיטקט, נודע במיוחד בזכות פאלאצו טה (palazzo Te) – הארמון המרשים שתכנן. גם הסעודות והמשתאות שארגנו בני גונזגה, למרות שעדיין ניכרו בהם אלמנטים מימי הביניים, התאפיינו בחידושים בסגנון הרנסנס. תקופת הרנסנס באיטליה נודעה בזכות הנשפים והארוחות הראוותניים והמתוחכמים שארגנו השליטים, וחצר גונזגה לא ויתרה על אף סממן של פאר: השולחנות כמעט קרסו מרוב מעדנים, והשפים הנחשבים ביותר הוזמנו להציג בפני הקהל המכובד את מעשה ידיהם. צורת ההגשה באותם הימים התבססה על שורה של משרתים שנשאו אל השולחן את חומרי הגלם שמהם יורכבו המנות, וכך הובאו אל שולחן טווסים לבנים ואריות, פסיונים וחזירים (עדיין חיים), לעיניהם של האורחים הנדהמים. חידוש דרמטי נוסף היה השימוש בתבלינים, כמו הזעפרן לדוגמה (ששימש גם כפיגמנט בציורים). מימין נשף רנסנסי טיפוסי בחצר גונזגה - משמאל פאלאצו טה בעיר מנטובה, בתכנונו של ג'וליו רומאנו אורבינו וחצר מונטפלטרו חצר מדיצ'י וחצר גונזגה היו אמנם שתיים מהסמלים החשובים ביותר של הרנסנס האיטלקי, אך אין לשכוח חצר חשובה נוספת: חצר מונטפלטרו שבעיר אורבינו (Urbino). פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro), קונדוטיירי (שכיר חרב) מהולל שהפך לפוליטקאי, נודע לא רק בזכות כישוריו הצבאיים והמדיניים אלא גם בשל תפיסת עולמו ההומניסטית. תחת הנהגתו, הפכה אורבינו לאחת מחצרות האצולה האלגנטיות ביותר של התקופה. הרנסנס באורבינו כונה על ידי חוקרים "הרנסנס המתמטי", בשל סגנונו האקדמי והקפדנות שמאפיינת אותו (וזאת בניגוד לרנסנס הפירונטיני, כלומר מהעיר פירנצה, שנחשב ל"פילוסופי" יותר). באמצע המאה ה-15 הורה מונטלפטרו על בניית ספרייה עצומה (שנייה בגודלה רק לספריית הוותיקן) ואת הארמון הדוכסי, שעד היום מהמם ביופיו את המבקרים בעיר. הארמון, המתנוסס גבוה בין הגבעות הירוקות, נחשב לאחת מפסגות האדריכלות הרנסנסית באיטליה. מונטפלטרו נודע בתור "האור של הרנסנס", ומתוקף מעמדו כפטרון רב עוצמה הוא לקחת תחת חסותו אומנים חשובים כמו ברמנטה (Bramante) ולאון בטיסטה אלברטי (Leon Battista Alberti), והפך את אורבינו לבית מלאכה שוקק של רעיונות ויוזמות. אורבינו התפרסמה כמובן בזכות סיבה נוספת – זוהי עיר הולדתו של רפאל , וניתן עדיין לבקר בבית ילדותו של הצייר, שהושפע עמוקות מעיר הולדתו לפני שעבר לרומא ופירנצה. הרנסנס והאפיפיור לא כולם התלהבו באותה המידה מתנועת הרנסנס. עבור הכנסיה והאפיפיור, היתה זו במובנים רבים תקופה אפלה, שכן התפיסה הטרנסצנדנטית והעתיקה הרואה בכנסיה ובאמונה כלי המוביל את המאמין לעבר חיי הנצח, הלכה ודעכה לטובת חזון חדש, שהדגיש את חשיבות האתסטיקה, ואת מקומו המרכזי של האדם. היה זה האפיפיור ניקולאוס החמישי שהביא את הרנסנס לתוך עולמה של הכנסייה, בניסיון להפוך את הכנסייה למובילת דרך ומעצבת תרבותית גם במציאות המשתנה. הוא מיצב את עצמו כפטרון מרכזי וכ"אפיפיור הרנסנס" כאשר מימן את עבודתם של כמה מהאומנים ההומניסטיים החשובים ביותר. הוא גם ייסד את ספריית הוותיקן, והוסיף הוד ופאר לעיר רומא עצמה, כאשר שכר את שירותיהם של אדריכלים ידועי שם שהפכו אותה לעיר הראויה לשמש כעיר הבירה של העולם הנוצרי. המוזיקה ברנסנס כאמור, הרנסנס היה עידן של גילוי מחדש של צורות אמנותיות רבות. במובנים רבים הדוקטרינה הקתולית ננטשה לטובת חזון חדש והומני, וגם המוזיקה הושפעה מהשינויים הטקטוניים האלה, כמובן. המוזיקה החילונית, שנכתבה והולחנה שלא לצרכים דתיים, זכתה למעמד חדש וחשוב, הגיעה לחצרות האצולה, והפכה לתחביב אהוב במיוחד בקרב האריסטוקרטים העשירים ותאבי התרבות. שיטת הפטרונים עבדה היטב גם כאן, ואצילים רבים תמכו כלכלית באומני החצר, לאו דווקא בשל אהבתם הגדולה למוזיקה אלא משום שהדבר היה אופנתי מאד, וסייע למעמדם החברתי. אחרים, כמו בני מדיצ'י לדוגמה, טיפחו תשוקה אמיתית למוזיקה ואומנות והכירו בערכם של התחומים הללו. המוזיקאים החשובים יותר של התקופה הוכשרו בבתי הספר בארצות השפלה, ושני סוגי המוזיקה העיקריים שהתפתחו היו הפרוטולה (frottola), שיר חילוני ועממי, והמדריגל (Madrigale), שהתפתח מהפרוטולה, ועשה שימוש נרחב בטקסטים של משוררים אוהבים מן העבר. מוזיקת א-קפלה (a cappella), המבוססת של שירה ווקאלית ללא ליווי של כלים מוזיקליים, זכתה להצלחה גדולה. הסגנון נקרא כך משום שהזמרים בקפלה הסיסטינית שרו ללא עוגב שילווה אותם. המוזיקה ברנסנס – תקופה של פריחה גדולה איך התלבשו בתקופת הרנסנס? הרנסנס ידוע, בין היתר, בזכות הבגדים רבי הנפח שהפכו לשיא האופנה. האלגנטיות והתחכום של חצרות האצולה האיטלקיות זכו להערצה, והועתקו ברחבי אירופה. החיפוש אחר המראה ההרמוני (אך לא מינורי) שאפיין את האופנה האיטלקית, בניגוד לבזבזנות המוגזמת שאפיינה את הסגנון האופנתי הצרפתי, הפך את איטליה למוקד שאליו נשאו בני המעמד הגבוה את מבטם. הבגדים של אותם הימים, כפי שאפשר לראות בדיוקנאותיהם של שליטי התקופה (כמו הפורטרטים המופיעים במוזיאון האופיצי , לדוגמה), חושפים את הטעם המשובח של השליטים: בדי ברוקד, קטיפה ומשי, חוטי זהב וכסף רקומים, עיטורי פרווה וצמר מהאיכות המשובחת ביותר, אבני חן ואפילו כפתורים שהם מלאכת מחשבת בפני עצמם. המראה היה מרשים ומלכותי, אך מי שנאלצו בפועל ללבוש את כל הפאר הזה, נהנו הרבה פחות... האצילים והאצילות נחנטו בתוך מחוכים נוקשים, גרבי צמר סרוגים ותחתוניות מרופדות. האופנה הגברית הכתיבה שימוש בשכמיות עם כתפיים מרופדות, מכנסיים שהגיעו עד הברך בלבד, ונעליים מחודדות עם עקב. כן, גם הגברים נעלו נעלי עקב, משתי סיבות בעיקר: ראשית, העקב הוסיף להם כמה סנטימטרים. ושנית, הרחובות באותם הימים היו מטונפים למדיי, והעקבים עזרו להרחיק את הבגדים היקרים מהלכלוך שברחובות. כפפות וחגורה היו פריטים הכרחיים, והארנק חובר ברצועות עור לחגורה. בדומה לנשים, גם הגברים ענדו תכשיטים יקרים משובצים באבני חן, שסימלו את כוחה ועושרה של המשפחה שממנה הם באו. דוגמה לבגדים שונים מתקופת הרנסנס, אלה המעוטרים באבנים יקרות נלבשו אך ורק בידי העשירים ביותר. פשוטי העם, כלומר רוב האוכלוסיה, הסתפק בבגדים בצמר פשוט ובדים גסים. מעניין לדעת שבזמן הרנסנס התפשטה אופנה בקרב הגברים – השימש באביזר שהיום נראה משונה למדיי, אבל באותם הימים זכה לפופולריות גדולה. מדובר על הברגטה (braghetta), פיסת בד שהוצמדה בעזרת חוטים או כפתורים למכנסיים, וכיסתה (או הדגישה...) את אזור החלציים. הכיסוי נולד מסיבות פרקטיות, כמגן אשכים שהעניק תמיכה והגנה, אבל הפך במהרה לקישוט שסימל את גבריותו של הלובש, והפך לפופולרי במיוחד בקרב בעלי הכוח, שלבשו את הברגטה בטקסים רשמיים. עד היום אפשר לראות במוזיאונים ברחבי אירופה דיוקנאות של שליטים הלבושים בברגטה, כמו למשל הפורטרט שצייר טיציאן , של צ'רלס החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. דמויות איטלקיות מפורסמות בתקופת הרנסנס כמעט כולם מכירים את השמות הידועים ביותר מבין אומני הרנסנס, ציירים שהתפרסמו בכל רחבי העולם כמו לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי . אחרים שמעו על כמה מהשליטים החשובים ביותר של התקופה, כמו לדוגמה לורנצו דה מדיצ'י , שושלת ד'אסטה , ושושלת גונזגה . אבל ישנן עוד כמה דמויות חשובות מאותה התקופה, אנשים שעיצבו את פניה של איטליה בתקופת הרנסנס, וכדאי להכיר. הפעם אספר לכם על שלושה: אנדראה דוריה, לודוביקו אריוסטו, וכריסטופר קולומבוס. אנדראה דוריה (Andrea Doria) דוריה היה לוחם ידוע, ומילא תפקיד חשוב ביותר בזירה הפוליטית והצבאית באיטליה באותם הימים. לאחר שמונה לאדמירל הצי של הרפובליקה של ג'נובה (אחת הרפובליקות הימיות החשובות והחקות של התקופה), הוא הקדיש חלק נכבד מזמנו למלחמות נגד שודדי הים הטורקים שאיימו על חופי ג'נובה ועל נתיבי הסחר שלה, ואף הצליח להביס אותם בשנת 1519. בזכות המוניטין שלו הוא מונה למפקד בצבאו של הקיסר קרל החמישי, אבל בתמורה דרש שג'נובה תישאר חופשיה, ולא תיפול תחת שלטון זר. כבן למשפחת דוריה, אחת ממשפחות האצולה הוותיקות והחזקות במדינה, הוא אחז בכוח פוליטי רב, והצליח להשתלט על הרפובליקה ולהפוך אותה לאוליגרכיה בהנהגתו. לודוביקו אריוסטו (Ludovico Ariosto) אריוסטו היה אחד המפוארים שבמשוררי הרנסנס האיטלקי. היצירה הידועה ביותר שכתב, אורלנדו המטורף (Orlando Furioso), מתארת את הרפתקאותיו של האביר רולאן, שנמנה על צבאו של קרל הגדול בזמן המלחמות נגד הצבא המוסלמי במאה ה-8. טקסט זה נחשב לאחד מיצירות הספרות המשפיעות בעולם, ואחד החשובים בתולדות איטליה. כבר השירים הראשונים שכתב אריוסטו משכו את תשומת ליבו של הקרידנל איפוליטו ד'אסטה, שהחליט להפוך לפטרונו של המשורר הצעיר. אריוסטו פרח בחצרו של ד'אסטה שבפרארה , ואף לקח על עצמו תפקידים פוליטיים ושימש כשגריר עבור הקרדינל. באופן אירוני למדיי, הקרדינל לא הבין את דווקא את כוחה של היצירה החשובה ביותר של אריסוטו – אורלנדו המטורף – שהתפרסמה לראשונה בשנת 1516 (אך נדרשו כ-30 שנה להשלים אותה), והמשורר עבר תחת חסותו של אלפונסו דוכס פרארה. כריסטופר קולומבוס (Cristoforo Colombo) נווט ומגלה ארצות, נודע בתרבות הפופולרית כמי שגילה את אמריקה (אף על פי שכיום ידוע שזו איננה האמת ההיסטורית). בדומה לאנדראה דוריה גם מוצאו של קולומבוס היה מג'נובה (עדיין ניתן לבקר בבית בו נולד, על פי האגדה). משנת 1470, כשעבר קולומבוס לפורטוגל, הוא החל את האובססיה שלו למצוא את הדרך הימית הקצרה ביותר להגיע לאי הודו. לאחר מספר ניסיונות כושלים וכשהוא נתמך בפרויקט שלו על ידי המלוכה הספרדית ב-1492, והשאר היסטוריה – קולומבוס הגיע לאמריקה במקום להודו, כמובן, ו"גילה" את היבשת.

מבין אירוע הספורט הרבים הנערכים באיטליה, אחד היפים והמיוחדים שבהם הוא ללא כל ספק מרוץ המילה מילייה (Mille Miglia), שהוגדר על ידי אנצו פרארי, מייסד מותג הרכב הידוע, כ"מרוץ היפה ביותר בעולם". כיצד נולד המילה מילייה, ומי היו הנהגים המיתולוגיים שהתחרו בו? סיפורו של ה"מילה מילייה", כמו כל מיתוס, נע בין מציאות לאגדה. ישנן גרסאות רבות לסיפור הולדתה של התחרות הידועה הזאת בשנת 1927 – תקופה בה המכונית החלה לסמל את העתיד ואת העולם החדש, עולם מודרני שבו מכוניות עם מנועים מטרטרים ישעטו ברחובות ויחליפו את הכרכרות המיושנות. באותם הימים חזון המכונית לכל אדם היה עדיין רחוק מאד. בארצות הברית מספר המכוניות בכבישים כבר עלה על 21 מיליון, אבל באיטליה, בשנת 1927, מספר המכוניות על הכבישים היה רק כ-136 אלף, כלומר רכב אחד לכל 230 תושבים. מנגד, אין ספק כי בשנות ה-20 של המאה העשרים נכנסה המכונית לרשימת החלומות של איטלקים ממעמד חברתי וכלכלי מסוים – אלו שיכלו להרשות לעצמו לרכוש ולתחזק כלי שכזה. בין האנשים הבולטים שיכלו להתפאר ברכב פרטי (ונהג, כמובן) היה לדוגמה המלחין הגאון ג'אקומו פוצ'יני, יליד לוקה שבטוסקנה, אדם תאב חיים וחובב חידושים טכנולוגיים. בשל העבודה שהמכונית הייתה בהישג ידם של עמוקי-הכיס בלבד, היא הפכה לסמל סטטוס, כמובן, אבל גם לכלי שאפשר לערוך בעזרתו תחרויות ספורטיביות כובשות ומלהיבות גם עבור המשתתפים וגם עבור הקהל שצפה בהן. כך נולדו מרוצי המכוניות הראשונים גם באיטליה. אחד המרוצים הראשונים ביותר יצא לדרך כבר בשנת 1906: ה"טרגה פלוריו" (Targa Florio), שנוסד על ידי נהג המירוצים וינצ'נצו פלוריו (Vincenzo Florio), ונערך במסלול באורך 72 ק"מ מסביב להרי המדונייה (Montagne delle Madonie) בסיציליה. באמצע שנות ה-20 הפך מרוץ זה לחשוב ביותר באירופה, שכן המילה מילייה ומרוץ 24 השעות של לה מאן עדיין לא נוסדו. אבל בואו נחזור למרוץ המילה מילייה עצמו. היה זה הרוזן איימו מאג'י (Aymo Maggi), בעזרתו של פרנקו מאצוטי (Franco Mazzotti) ממועדון הרכב האיטלקי בעיר ברשה (Brescia) שבצפון איטליה, שהגה את הרעיון לקיים את האירוע. היוזמה התקבלה כתגובת נגד ההחלטה להעביר את הגרנד פרי האיטלקי מברשה לעיר מונצה (Monza). הפעם הראשונה שהמילה מילייה נערך הייתה במרץ 1927, והמסלול שנבנה היה בצורת הספרה 8, ובאורך 1600 קילומטר, המקבילים לאלף מייל (ומכאן שמו של המרוץ). המכוניות הוזנקו מברשה, עיר הולדתם של המארגנים, הגיעו עד רומא , ואז שעטו בחזרה לברשה. 76 מכוניות יצאו לדרך באותו מרוץ סיבולת, אבל רק 55 מכוניות הצליחו לסיים אותו. היו אלה פרדיננדו מינויה (Ferdinando Minoja) וג'וזפה מורנדי (Giuseppe Morandi) שקטפו את הניצחון, על גבי רכב מודל OM, שהשלים את המסלול תוך 21 שעות, 4 דקות, ו-48 שניות, במהירות ממוצעת של 77 קמ"ש. היה זה אירוע שהלהיב את איטליה כולה: מרוץ שהתנהל בין מכוניות רגילות, מהסוג שעמד למכירה והיה זמין עבור כל אזרח (שיכול היה להרשות לעצמו רכב), ולא בין מכוניות מרוץ שנבנו במיוחד עבור המסלול. המכוניות שהשתתפו במילה מילייה נסעו על כבישים ודרכי עפר לא סלולות, תחת גשם שוטף, בלב עמקים מכוסים ערפל סמיך, ונגד רוחות חזקות שאתגרו עד הקצה את יכולותיהם של הנהגים (אחדים מהם כלל לא היו נהגים מקצועניים). ה-OM של מינויה ומורנדי חצתה את קו הסיום בשעה 6 בבוקר, ב- 27 במרץ בשנת 1927. הטלוויזיה עדיין לא הומצאה באותם הימים, והרדיו היה עדיין בחיתוליו, אך החדשות עברו בכל זאת מפה לאוזן, וקהל רב מאד התקבץ במקום כדי לחגוג בהתלהבות ביחד עם המנצחים את סיומו של מרוץ ומסלול שאיש לא האמין שניתן להשלים, ועוד בפרק זמן כה קצר. למעשה, שני הנהגים יצאו לדרך עם מזוודה, משום שהיו בטוחים שיאלצו לשהות מחוץ לבית במשך יומיים לפחות. אבל במהלך המרוץ התברר שזה כלל לא המצב. רנצו קסטניינו, אחד המארגנים, הבין לתדהמתו באיזה קצב מתקדם המרוץ כאשר קיבל בשעה ארבע לפנות בוקר מברק מתחנת פלטרה (Feltre), בפרובינציית בלונו (Belluno) שב דולומיטים , ובו עדכון דחוף שהנהגים כבר חצו את תחנת הבדיקה. עיתוני התקופה היללו ושיבחו במאמרים ארוכים ונלהבים את המנצחים, והגדירו את המרוץ, שבאותם הימים עדיין נקרא "לה קופה דלה מילה מילייה" (La Coppa della Mille Miglia) כאירוע המאה. "האוטו הוא כלי התחבורה של העתיד", הכריזו המבקרים, וחגגו את תחילתה של תקופה חדשה של חופש תנועה בלתי נתפש, כמעט. לאדם חיכה עתיד מזהיר על גבי ארבעה גלגלים, ועידן המרכבה הרתומה לסוס הגיע לקיצו. התוצאה המדהימה ביותר באותו המרוץ דווקא לא הייתה זו של המנצחים, אלא זו של צוות אחר: שני נהגים איטלקים בשם קוצולאני (Cuzzolani) ומונפרוני (Monferroni), שדהרו על גבי פז'ו 5HP קטנטנה, השלימו את המסלול תוך 34 שעות (במהירות ממוצעת של 48 קמ"ש) וזכו בפרס הראשון עבור קטגוריית המכוניות עד 750 סמ"ק. זו תוצאה שלא תיאמן, כמעט, עבור מכונית כה קטנה, שנבנתה עבור מסעות קצרים ועירוניים, בעיקר. התחרויות הבאות במרוץ כבר משכו קהל רב של צופים וסקרנים, והפכו לסמל של ממש. הן סימנו את הקידמה. קידמה שנקשרה לא רק לכלי התחבורה החדשני – המכונית – אלא לחברה האיטלקית כולה, שהשאירה מאחור את התקופה האפלה של מלחמת העולם הראשונה, ודהרה קדימה, אל עתיד בהיר ומודרני יותר. נהגי מרוצים כמו טאציו נובולארי (Tazio Nuvolari), קלמנטה ביונדטי (Clemente Biondetti), הארגנטינאי חואן מנואל פאנג'ו (Juan Manuel Fangio), אקילה וארצי (Achille Varzi), ואלברטו אסקרי (Alberto Ascari) הפכו לכוכבים. מכוניות שהשתתפו במרוץ ושעטו במהירות שהאיצה את קצב פעימות הלב של הצופים כמו OM, אלפא רומיאו 6c, 8c ו-1750, פרארי 315s ו- 250 GT הפכו לסמלים של ממש. למרבה הצער, בשנת 1957, במהדורה ה-24 של המרוץ, נהג מרוצים מקצועי ומנוסה בשם אלפונסו דה פורטגו (Alfonso de Portago) איבד את השליטה על הפרארי בה נהג כתוצאה מגלגל שהתפוצץ, סטה מהכביש, והתנגש בקהל שעמד במקום. דה פורטגו ונהג המשנה שלנו נהרגו במקום, ויחד איתם גם תשעה צופים. התאונה החמורה סימלה את סופה של התחרות, שהלהיבה נהגים וצופים רבים. סרטון באנגלית הסוקר את היסטוריית המרוץ מילה מלייה רק בשנת 1982, 25 שנה מאוחר יותר, הוחלט להחזיר לחיים את מרוץ המילה מילייה, אבל הפעם בצורה קצת שונה – לא כמרוץ סיבולת ומהירות אלא כמרוץ רכבי אספנות, עם אותם הרכבים שהשתתפו במרוצים המקוריים, ועם השנים הפכו לרכבי אספנות נדירים. מאחורי ההגה התייצבו חובבי רכב איטלקים וזרים – אנשים רגילים, ברובם, למרות שמידי פעם יצא לדרך גם סלבריטאי זה או אחר מעולם הקולנוע או הספורט. המסלול המדויק משתנה קלות משנה לשנה, על מנת לאפשר לערים שונות להשתתף, ולהנות מהעניין הציבורי המתעורר ומהקהל הרב הנוהר למקום. השנה (2022) מרוץ המילה מילייה יערך בין ה-15 ל-18 ביוני. זו תהיה המהדורה ה-40 של הפסטיבל בגרסתו ה"שנייה", ההיסטורית, המיועדת למכוניות אספנות. כ-400 מכוניות רשומות למרוץ, כולן שמורות ומטופלות להפליא. לאחר שהנהגים יעלו על מסלול הפורמולה 1 במונצה (המציין בימים אלה 100 שנה למרוץ הידוע) ויבצעו סדרה של בדיקות כדי לאשר את תקינות הרכבים, תצאנה המכוניות בשעה 13:30 לעבר רומא, ותחצנה בדרך את מחוזות לומברדיה, ונטו, אמיליה רומניה ו טוסקנה . המכוניות תחזורנה לברשה ביום שבת ה-18 לחודש. במהלך המרוץ מחולקות המכוניות המרהיבות לקבוצות, ומוזנקות בהפרש של דקה זו מזו. המסלול המתוכנן השנה יעבור במקומות יפהפיים, כמו העיירות סאלו, סירמיונה ודסנצאנו שלחופי אגם גרדה, המוכרות כיעדים תיירותיים אהובים. חלקו הראשון של המרוץ יסתיים בעיירה מילאנו מריטימה (Milano Marittima). הדרכים שלאורכן יתקיים המרוץ ממוקמות הרחק מהאוטוסטרדות, ומתפתלות בלב הגבעות הפנורמיות ובין עצי זית ועצי ברוש, כפרים עתיקים וערים ציוריות, התורמות לאופיו ה"וינטג'י" של המרוץ. בזכות כל הדברים האלה מצליח מרות המילה מילייה לסחוף את הצופים לתקופה אחרת, ולאווירה הנוצצת של תחילת המאה הקודמת. לאחר שהמכוניות תגענה לרומא הן תסענה לאורך ויה ונטו המרכזית, בתהלוכה שתתקיים בשעות ערב בסגנון המזכיר את ימי ה"דולצ'ה ויטה" הרומאיים – תקופה שבה כל העולם נשא עיניים לעיר הנצחית וקינא בה. השלב השלישי במרוץ הוא גם הארוך מכולם: מרומא יצאו הצוותים לעבר טוסקנה, ויעברו בסיינה, פונטדרה, קאשינה ולבסוף גם בוויארג'ו, עיר חוף טוסקנית הידועה בזכות הקרנבל הצבעוני הנערך בה מידי שנה, המתאים כל כך לצבעוניות העליזה של המכוניות שיסחפו את העיר במהלך מרוץ המילה מילייה. לקראת ערב, תגענה המכוניות לעיר פארמה, שבמחוז אמיליה רומניה. תיעוד של המרוץ ההיסטורי משנת 2021 כאמור, מסלול המרוץ משתנה משנה לשנה, וחלק מהיעדים בו הוא עובר מוכרים יותר מאחרים. בשנים 2014 ו-2015 חלף מרוץ המילה מילייה גם בעיר פיזה , וקהל רב נהר לעבר המגדל הנטוי המפורסם, כדי לצפות בתהלוכת המכוניות היפהפיות שחצו את הכיכר ועוררו שריקות התפעלות. לא סתם מוגדרות המכוניות האלה כ"פריטי אספנות בעלי ערך היסטורי" – אלה כלי תחבורה מופלאים שהיום מזכירים באופן יפה במיוחד את העבר, ואילו לפני כ-60 שנה סימלו את העתיד. צילומים ממרוץ המילה מילייה שעבר בעיר פיזה בשנת 2015 - צילומים: קרלו דה סנטיס יש מי שזוכרים את המילה מילייה בחיבה בתור אירוע בו זכו להשתתף בנעוריהם כצופים, ויש מי שזוכר את המרוץ מנקודת מבט אחרת לגמרי – כאחד הנהגים שהשתתפו בו. היה לי העונג להכיר את אחד מאותם נהגים: רניירי ברגנייה (Ranieri Barganga), פיזאני מבטן ומלידה, שהשתתף במרוץ המילה מילייה הראשון שנערך לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1947, על גבי מכונית BMW 2000 שהשאיר אחריו הצבא הגרמני ושברגנייה שיפץ על מנת שתתאים למרוץ. מסביבו דהרו נהגים מפורסמים בהרבה, כמו טנציו נובולארי המיתולוגי שנהג על גבי הצ'יסאיטליה 202 (Cisitlaia 202), אבל גם הוא, בחור פשוט ואנונימי, זכה להשתתף, שכן התחרות לא הייתה אירוע סגור ומפלה או אליטיסטי, אלא חגיגה שנפתחה לקהל הרחב. את ברגנייה לא עניינה בכלל העובדה שבשלב מוקדם של המרוץ הוא נאלץ לפרוש, לאחר שהמנוע של ה-BMW קרס ושבק חיים. עניינה אותו הרבה יותר העובדה שבזמן שעמד מיואש בשולי הדרך והביט בעשן שעלה מהמנוע, עצר לידו ג'ינו וילורזי (Gino Villoresi), נהג מרוצים מיתולוגי שהתחרה בגרנד פרי ובמרוצים אחרים, ונאלץ לעצור גם הוא בשל בעיה שהתעוררה בשסתומים של המאזרטי שלו. ברגנייה הנרגש החליף כמה מילים עם הנהג הידוע, אבל לא זכה לצלם את המפגש, שכן באותם הימים לא הייתה לו אפילו מצלמה... סיפוריהם של מי שהשתתפו לפחות פעם אחת במרוץ המילה מילייה, גם כאשר הייתה זו עדיין תחרות סיבולת וגם כאשר המרוץ הפך לאירוע המיועד לרכבי אספנות הם רבים ומרתקים, ומייצגים פרקי חיים חשובים בהיסטוריה שלנו. המרוץ השאיר בליבם של איטלקים רבים זיכרונות יפים שלא ימחקו לעולם.

הם שלטו על חלקים שלמים מאיטליה ועוררו את קנאתם של היוונים והרומאים העתיקים. הם כרו ברזל, הקימו צי מסחר, והתפרסמו בזכות ערי המתים שלהם, שמרתקות את החוקרים עד היום. מי היו האטרוסקים, ובאילו פארקים ארכיאולוגיים אפשר לבקר על מנת ללמוד על תרבותם המרתקת? האטרוסקים היו עם איטלקי ששלט על חלק נרחב ממרכז וצפון איטליה בין המאה התשיעית למאה הרביעית לפנה"ס, אז הובסו על ידי הרומאים, ונטמעו באימפריה הרומית. במאמר זה נדבר בקצרה על התרבות האטרוסקית, ונבקר בשניים מהאתרים האטרוסקיים החשובים ביותר באיטליה – הפארק הארכיאולוגי בצ'רווטרי (Cerveteri) והפארק הארכיאולוגי בטרקוויניה (Tarquinia). שני הפארקים הוכרזו בשנת 2004 כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. מי היו האטרוסקים? האטרוסקים היו עם מתקדם ובעל תרבות עשירה, קשרי מסחר חשובים, וכוח משמעותי. הם הקדישו זמן רב לתרבות ולהנאה, והתפרסמו בעולם העתיק גם בזכות אהבתם למסיבות ומשתים, חגיגות ומשחקים. בזכות הצי החזק שלהם הצליחו האטרוסקים להשתלט על נתיבים ימיים חשובים, וסחרו עם יוון העתיקה ועם הפיניקים. כוחם היה גדול בהרבה ממה שרבים יודעים – שלושה ממלכי רומא העתיקה, לדוגמה, היו ממוצא אטרוסקי (לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס, סרוויוס טוליוס ולוקיוס טארקוויניוס סופרבוס). השטח שעליו שלטו האטרוסקים התפרש בעיקר על פני האזורים המוכרים כיום כמחוזות טוסקנה , אומבריה ו לאציו . כאן הם ייסדו את 12 הערים המרכזיות שלהם, שנודעו בכינוי "דודקאפולי – DODECAPOLI" – קואליציה של 12 ערי-מדינה, שנקשרו זו בזו בקשרי מסחר, פוליטיקה ודת. ביחד, הרכיבו הערים את ממלכת אטרוריה, ממלכתו של העם האטרוסקי. כמה מאותן ערים מוכרות עד היום, ושרדו עד לתקופה המודרנית: פרוג'ה (Perugia), לדוגמה, היא עיר ממוצא אטרוסקי, וכך גם ארצו (Arezzo) וולטרה (Volterra), ועוד. ערים אטרוסקיות אחרות נחרבו, ומוכרות היום בעיקר כאתרים ארכיאולוגיים המושכים עשרות אלפי מבקרים בשנה, כמו לדוגמה טרקוויניה (Tarquinia) וצ'רווטרי (Cerveteri). שליטי ערי-המדינה נקראו לוקומוני (Lucomoni), או זילאט (Zilath), והם נהגו להתכנס פעם בשנה, במיקום סודי שנחשף רק לפני שנים אחדות – ה"פאנום ולטומנה" (Fanum Voltumnae), אתר הנמצא לא רחוק מהעייר אורבייטו (Orvieto) שבמחוז אומבריה. במקום מתנהלות כיום חפירות ארכיאולוגית, והאתר לא פתוח עדיין למבקרים. ערי המתים של האטרוסקים לאטרוסקים היה ידע אדריכלי רב, וגם סטנדרטים של תברואה והיגיינה שנחשבו לגבוהים בעולם העתיק. הם המציאו את הקמרונות, ושכללו את שיטת בניית הבורות לאגירת מי גשם ומי ביוב. בשל היכולת שפיתחו להפריד בין מי גשם נקיים למי ביוב מלוכלכים, תנאי ההיגיינה בישובים האטרוסקיים היו טובים יותר מהמקובל באותם הימים, ותרמו לכך שהאטרוסקים חיו עד לגיל מבוגר יותר, בהשוואה לממוצע. האטרוסקים האמינו באלים רבים, וייחסו חשיבות אדירה לשני דברים במיוחד: הראשון היה פולחן האלים, שהתבצע באמצעות סדרה של טקסים מורכבים ומדוקדקים, ונוהל על ידי כוהני הדת שכונו "ארוספיצ'י" או "אאוגורי" או "פולגוראלי", בהתאם לתחום ההתמחות שלהם. השני היה האופן שבו קברו את מתיהם, בערי מתים של ממש (נקרופוליס). ערי המתים האטרוסקיות הן הדבר המרכזי שהעם העתיק הזה השאיר אחריו, והן ממצא מרתק עבור המבקרים המודרניים. בתוך הקברים מצאו החוקרים אוצרות אומנותיים שונים ומגוונים – כדים, חרסים מעוטרים ביד אמן (המוצגים כיום במספר מוזיאונים ארכיאולוגיים ברחבי איטליה ומחוצה לה), תכשיטים, ועוד. ניתן לבקר גם בערי המתים עצמן, ושתיים מהידועות ביותר הן צ'רווטרי (Cerveteri), שליד רומא , וטרקוויניה (Tarquinia), שליד ויטרבו (Viterbo). רוב מה שאנחנו יודעים על האטרוסקיים המסתוריים הוא בזכות החפצים שהם השאירו אחריהם, ובזכות הסיפורים שסיפרו עליהם היוונים והרומאים העתיקים. האטרוסקים עצמם לא הותירו אחריהם כמעט שום מסמך או תיעוד בכתב. למעשה, אפילו השם שלהם – "אטרוסקים" – הוא שם שהעניקו להם הרומאים. היוונים העתיקים כינו אותם "טירניקוי" (Tirrenikoi). אך האטרוסקים עצמם כינו את בני עמם בשם אחר: "רזנה" (Rasna). האתרים האטרוסקים החשובים באיטליה אם אתם מגיעים לאזור מרכז איטליה, או רומא, ומעוניינים להתעמק בתולדות העם העתיק והמרתק הזה, תוכלו להיעזר במסלול המוצע במאמר זה. על מנת להשלים את כולו, נדרשים כיומיים וחצי, אבל גם אם אין לכם זמן רב כל כך, תוכלו להתמקד בחלק מהאתרים המתוארים פה ולצאת למסע אחורה בזמן. התחנה הראשונה שלנו היא המוזיאון הארכיאולוגי-אטרוסקי הלאומי בווילה ג'וליה , שברומא (Museo Nazionale Etrusco di Villa Giulia). זהו המוזיאון האטרוסקי החשוב ביותר בעולם והוא נמצא ברומא, בתוך וילה יפהפייה מהמאה ה-16, ששימשה כמשכנו של האפיפיור יוליוס השלישי. המוזיאון פתוח בימים שלישי-ראשון (סגור בימי שני), ומחיר כרטיס הכניסה עומד על 10 יורו. אם תבקרו כאן ביום ראשון הראשון בחודש, תוכלו להיכנס בחינם. על מנת להגיע למוזיאון בתחבורה ציבורית, יש לקחת את קו המטרו A, לרדת בתחנת FLAMINIO, ולהמשיך ברגל כ-20 דקות. לחילופין תוכלו לקחת את טראם מספר 2, 3 או 19. כמה מהפריטים החשובים ביותר המוצגים כאן הם: סרקופג הזוג הנשוי: הסרקופג התגלה בנקרופוליס של צ'רווטרי (Cerveteri), ויוצר מטרקוטה במהלך המאה השישית לפני הספירה. מופיעים עליו בני זוג נשואים, שנקברו יחדיו. הם מסבים בתנוחת חצי-ישיבה חצי-שכיבה, חבוקים על מכסה הסרקופג בתנועה המשדרת רכות וקרבה, ותנוחת הידיים מלמדת שהם החזיקו, כפי הנראה, חפצים: הגבר אחז בכוס יין, ואילו האישה במיכל בושם. במקור היו הפסלים צבעוניים, אך עם השנים הצבע דהה. מעניין לשים לב לבגדים המעוטרים והעשירים שלבשו, לנעליה המחודדות של האישה, ולתסרוקות של שניהם. אחד הדברים שניתן ללמוד מהפסל הזה, הוא שבניגוד לתרבויות עתיקות אחרות (כמו יוון ורומא), הנשים האטרוסקיות השתתפו במשתאות ובארוחות לצד הגברים. הנשים האטרוסקיות זכו לחופש גדול יחסית לאותה התקופה, ולקחו חלק בחיים החברתיים והפוליטיים. לוחיות פירגי (Pyrgi): לוחיות מזהב, המתוארכות למאה השישית לפנה"ס, והתגלו בשנת 1964 באתר בשם סנטה סוורה, ליד רומא (בעת העתיקה היה אזור זה נמל אטרוסקי בשם פירגי, ומכאן שמן של הלוחיות). בנוסף ליופיין, חשיבותן הגדולה של הלוחיות היא בכך שהן כתובות גם בשפה האטרוסקית וגם בשפה הפיניקית. בזכות העובדה הזאת, הצליחו החוקרים לשפר את הבנתם של הא"ב האטרוסקי. אפולו מוואיו (Apollo di Veio): לא רחוק מרומא נמצאו הריסותיה של העיר ואיו (Veio), בלבו של הגן הלאומי ואיו. כאן התגלו מספר פסלי אלים מטרקוטה, שהגיעו מהגג של מקדש מהמאה החמישית או השישית לפנה"ס. על רוב הפסלים ניתן עדיין לראות שאריות צבע (בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הפסלים האטרוסקים וגם הרומיים היו כמעט תמיד צבעוניים מאד. עם השנים הצבע דהה, ולכן היום אנחנו רגילים לראות פסלים לבנים). לצד פסלו של אפולו נמצאו גם פסלים של אלים נוספים: הרקולס, לטו (אמם של אפולו וארטמיס), ומרקוריוס (רק ראשו של הפסל שרד). פסלה של ארטמיס נהרס, כפי הנראה. לה צ'יסטה פיקורוני (La Cista Ficoroni) – תיבת תכשיטים עשויה נחושת, מהמאה הרביעית לפנה"ס, שנקראה על שם האמן שיצר אותה. התיבה הייתה חלק מנדוניה, וניתנה לכלה על ידי אמה: על מכסה התיבה מופיעים שמות האם והפסל שיצר את התיבה. בנוסף לפריטים המפורסמים האלה, תוכלו לראות כדים רבים, חפצי יום יום, כלי נשק, פסלים, ותכשיטים מרהיבים (האטרוסקים נודעו גם כצורפים מוכשרים). אם התעורר בכם רעב לאחר הביקור במוזיאון, תוכלו לאכול באזור, ברובע פריולי (Parioli) – שכונת מגורים יוקרתית ומפורסמת. אחת המסעדות הידועות באזור היא Ercoli , הממוקמת בויאלה פאריולי 184, ופתוחה מאז שנת 1928. קירות המסעדה מכוסים בבקבוקי יין ומהתקרה תלויים נתחי ענק של פרושוטו. האיכות מצוינת, אבל המחירים גבוהים. התחנה הבאה שלנו במסע בעקבות האטרוסקים ממוקמת מחוץ לרומא: הנקרופוליס (עיר המתים) של צ'רווטרי ( Necropoli di Cerveteri ). על מנת להגיע לכאן, תצטרכו לשכור רכב. הפארק הארכיאולוגי מסומן בגוגל מאפס, ולאורך הדרך תראו גם שלטים המובילים ל: "Necropoli della Banditaccia". מדובר באחת מערי המתים הגדולות בעולם העתיק, אתר ששימש את האטרוסקים החל מהמאה התשיעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לפנה"ס. הקברים במקום הם מסוגים שונים – הקברים העתיקים ביותר הם בורות עפר, ואילו הקברים ה"חדשים" יותר הם תילי קבורה – מבנים שנחפרו מאבן טוף ונראים כמו גבעה קטנה. התל נבנה כמו שחזור של ביתו של המת, ומסדרון קטן או מדרגות הובילו לחדרים הפנימיים וחלל הקבורה. הקברים מסודרים ברחבי המתחם כמו עיר ממש, ומכאן השם עיר המתים. הממצאים העשירים שהתגלו בתילי הקבורה האלה מוצגים היום במוזיאון הארכיאולוגי-אטרוסקי ברומא, ובמוזיאון הארכיאולוגי המקומי (בו נבקר בהמשך המסלול, בשעות אחר הצהריים). תל הקבורה היפה ביותר בפארק הוא התל המכונה "תל התבליטים" (dei Rilievi), וכאן אפשר להתפעל מציורים מרהיבים על הקירות, ומחפצי היום יום ששימשו את האטרוסקים. טיפ : מומלץ לרכוש את כרטיס הכניסה המשולב, המקנה כניסה לפארק צ'רווטרי, למוזיאון בצ'רווטרי וגם לפארק בטארקוויניה (המתואר בהמשך). הכרטיס תקף במשך 7 ימים, ועולה 15 יורו. לאחר הביקור בפארק תוכלו לאכול ארוחת צוהריים במסעדת ביבו ( Bibbo ) המשלבת מטבח מודרני עם טעמים עתיקים. בשר, דגים ויין מעולה מוגשים במסעדה הממוקמת בתוך מבצר מהמאה ה-13. בתוך אותו מבצר ממש, נמצא גם המוזיאון שבו נלך לבקר לאחר הארוחה. המוזיאון הארכיאולוגי בצ'רווטרי מבין המוצגים הרבים במוזיאון, בולט במיוחד כד שנתפס לאחרונה על ידי יחידת המשטרה האיטלקית המיוחדת שמתמחה בגניבות אומנות. מדובר על כד אופרוניוס, מהמאה השישית לפנה"ס, שנגנב על ידי שודדי עתיקות. למרבה הצער אינספור ממצאים ארכיאולוגיים נחפרו לאורך השנים באופן לא חוקי, וחלק גדול מהם גם הוברחו מחוץ למדינה. לאחר הביקור במוזיאון, חובה לעצור גם בחנות מרהיבה שנמצאת בסמוך, בוויה רומא 2, ונקראת Pithos Ancient Reproductions. כאן יקבל את פניכם רוברטו, אומן צעיר שיוצר רפרודוקציות מעודכנות ויפהפיות של חפצים עתיקים, כדים בסגנון אטרוסקי, ותכשיטים מקסימים בסגנון אטרוסקי. אם לא תצליחו לבקר במקום, תוכלו תמיד לבקר בחנות שלו, אונליין – רוברטו שולח את היצירות שלו ללקוחות בכל רחבי העולם! הפארק הארכיאולוגי בטרקווניה מכאן, נמשיך לתחנה הבאה – האתר הארכיאולוגי טרקוויניה (Tarquinia), והמוזיאון הצמוד אליו. על מנת להגיע לטרקוויניה, שנמצאת לא רחוק מוויטרבו, כדאי לנוע ברכב פרטי ולא להסתמך על התחבורה הציבורית. המתחם נמצא במרחק כשעה מצ'רווטרי. המוזיאון הארכיאולוגי של טרקוויניה נמצא בפיאצה קאבור 1, בתוך מבנה מהמאה ה-15 שנקרא פאלאצו ויטלסקי (Palazzo Vitelleschi). מחיר כרטיס הכניסה עומד על 10 יורו (אלא אם כן רכשתם כרטיס משולב לשלושת האתרים). האוסף במקום כולל מוצגים שנחפרו בפארק הארכיאולוגי הסמוך, ומתוארכים למאה התשיעית לפנה"ס ואילך. לב האוסף במוזיאון מורכב מהסרקופגים המצוירים, אבל ניתן להתרשם גם מחפצים נוספים וביניהם גם כדים בעיצוב אטרוסקי טיפוסי (הנקרא בוקרו – Bucchero, בצבע שחור), כלי נשק ומגנים, מטריה מגולפת מעצם, וגשר מוזהב לשיניים, המלמד אותנו על השימוש המתקדם שעשו האטרוסקים בטכניקות רפואיות. מרשים במיוחד הוא תבליט מהמאה הרביעית לפנה"ס, שהגיע ממקדש עתיק, ומציג שני סוסים מכונפים. הפרק הראשון בתולדות האומנות האיטלקית הנקרופוליס של טרקוויניה נמצא מעט מחוץ לעיר, על כביש מונטרוצי (Strada satatale Monterozzi). האזור הנרחב הזה נראה במבט ראשון כמו פארק פשוט ובו גבעות רבות. אבל למעשה כל גבעה היא תל קבורה, ובתוך כל תל מסתתר אוצר אמיתי – קברים שקירותיהם מאוירים באיורים עשירים וצבעוניים, עד כדי כך שחוקר ידוע הגדיר אותם בתור "הפרק הראשון בתולדות האומנות האיטלקית". על מנת לרדת למטה ולבקר בתוך הקברים, יש לרדת לאורך מדרגות הברזל (הלא יציבות במיוחד... הביקור כאן לא מומלץ למי שמתקשה בהליכה). הקברים עצמם סגורים מאחורי קיר זכוכית, משום שהלחות באוויר עלולה לגרום להתפוררות מהירה של הממצאים, אבל הם מוארים להפליא, ואפשר לראות ולצלם אותם ללא כל בעיה! לכל קבר נתנו החוקרים שם אחר, על פי הציורים שמאפיינים אותו: קבר הלביאה, קבר הציד והדיג, קבר המשחקים... את הקירות מעטרים ציורים שבהם אפשר לראות סצנות שלמות מחיי האטרוסקים: אנשים ואלים, בעלי חיים מכל סוג, מסיבות ואירועים. לציורים יש משמעות סמלית ודתית, והם נועדו ללוות את המת במסעו אל העולם הבא. הציורים המקשטים את הקברים ה"חדשים" יותר עוסקים בנושאים אפלים וקשים יותר, ומציגים גם דמויות מהגיהינום. השינוי באיורים מתאר גם את השינוי שעבר באותה התקופה על החברה האטרוסקית: הם נכבשו על ידי הרומאים, איבדו את שליטתם על השטח, ונטמעו לתוך האימפריה. על מנת לבקר במתחם כולו נדרשות לפחות 3 שעות, אבל אם אין לכם זמן רב, תוכלו פשוט להתמקד באחדים מהקברים בלבד. טיפ : אם אתם מבקרים בחודשי החורף, כדאי לבקר קודם באתר הארכיאולוגי ואז במוזיאון, בשל שעות הפתיחה ותנאי מזג האוויר. אם אתם מחפשים מסעדה טובה באזור הפארק, כדאי לכם לנסות את ריסטורנטה ל'אלברטה- Ristorante L’Alberata – מסעדה קטנה אך נעימה ומזמינה, המציעה תפריט מצוין של מנות בשר ודגים, במחירים משתלמים. המסעדה נמצאת בוויה דנטה אליגיירי 18, טרקוויניה. טיפ למתעמקים : אם התעוררה בכם סקרנות ביחס לעולם האטרוסקים, כדאי שתדעו שישנם עוד מוזיאונים מעניינים ברחבי איטליה, המציגים ממצאים ארכיאולוגיים אטרוסקיים. המפורסמים ביותר הם: מוזיאון פאיינה באורבייטו ( Museo Claudio Faina di Orvieto ), המוזיאון הארכיאולוגי בפירנצה , המוזיאון האטרוסקי בוולטרה ( Museo Etrusco di Volterra ), והמוזיאון האטרוסקי בקורטונה ( Museo Etrusco di Cortona ).

הוא נחשב לאחד המייצגים החשובים ביותר של אומנות הקונטרו-רפורמציה במאה ה-17, אך הקומפוזיציה והצבעים בעבודתו הם כמעט מודרניים ומעוררים אי שקט. הוא היה הפסל הראשי של פרויקט ההר הקדוש המונומנטלי בווארלו, אך נותר כמעט אנונימי עבור רבים. מי היה טנציו דה ואראלו? אמנים רבים, בעבר הרחוק וגם היום, נידונו לחיות חיים של טלטלות: רגעי הצלחה מסחררים לצד רגעי כישלון, רגעים שבהם כוכבם דרך והם נחשבו ליוצרים האופנתיים ביותר בשוק, לצד רגעים שבהם שמם נשכח. וזה, בקצרה, היה גורלו של טנציו דה ואראלו (Tanzio da Varallo). ואראלו נולד בסוף המאה ה-16 בכפר קטן בשם אלנייה די ואלסזיה (Alagna di Valsesia), למרגלות האלפים שבצפון איטליה. אלנייה ואלסזייה הוא כפר קטן למרגלות המונטה רוזה (Monte Rosa), על הגבול עם שוויץ, אזור המיושב מאז המאה ה-13 באוכלוסייה ממוצא גרמני-וואלסר (WASLER). בפינה הררית ומיוערת זו של העולם, נולד טנציו, ששמו האמיתי היה למעשה אנטוניו ג'ובאני ד'אנריקו, אך כונה בפי כל "בנו של הנס", או "ד'הנס", שהפך עם השנים ל"טנציו". היה זה אחיו של דה ואראלו, פסל מוכשר שהתמחה בפסלי עץ פוליכרומטיים בהתאם לרוח התקופה, שעודד את אחיו הצעיר לעסוק באומנות. באזורי הפרובינציה אמנים רבים מילאו תפקיד כפול ועבדו גם כציירים וגם כפסלים שעסקו באומנות פופולרית. סביר להניח שגם טנציו דה ואראלו החל את עבודתו בגילוף דמויות אנושיות מעץ, ורק בהמשך פנה לציור. אומנות קתולית דידקטית, שנלחמת בפרוטסטנטים התקופה שבה פעל ואראלו, התאפיינה בהשפעתו העצומה של סן קרלו בורואמאו (San Carlo Borromeo), קרדינל ידוע ואחד הרפורמטורים הגדולים של הכנסייה, לצד סן איגנציו מלויולה (Sant’Ignazio di Loyola), וסן פיליפו נרי (San Filippo Neri). בורומאו, שנפטר בשנת 1610 בגיל 26 בלבד ואף הפך לקדוש בכנסייה הקתולית, כונה "נפשה ומדריכה" של תנועת הקונטרו-רפורמציה הקתולית – התנועה שנולדה במטרה להגן על אזור הים התיכון מפני "השפעותיה המסוכנות" של הרפורמה הפרוטסטנטית שהוביל מרטין לותר. בין היתר עסק בורומאו בניסיונות להמציא את האומנות מחדש על מנת שתשמש כדוגמה חיובית, והפוכה לאיקונוקלאזם (השחתת סמלי הדת) שקידמה הרפורמה הלותרנית. אלו היו זמנים מורכבים. האינקוויזיציה שהפעילה הכנסייה הקתולית במאבקה בקונטרו-רפורמציה שימשה בין היתר ככלי שאיפשר לצנזר חלק משמעותי מהאומנות האיטלקית. שתיים מהדוגמאות הידועות ביותר (לשמצה) הן הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו, והסעודה האחרונה של פאולו ורונזה (Paolo Veronese). האומנים החדשים נאלצו להוכיח את היעילות הפדגוגית של יצירותיהם, שנועדו לשמש כ"ספרים" מצוירים עבור הקהל הרחב והאנאלפביתי, וככלי הכרחי עבור הרשויות שרצו להפיץ את עקרונות התרבות השולטת. לידתו של הבארוק והמפגש על עבדותו של קרוואג'ו במקביל, השתנה במאה ה-17 גם הסגנון האדריכלי של מבני הכנסייה הקתולית. במקומן של הכנסיות בסגנון רומנסקי, גותי ורנסנסי נולדו מבנים חדשים וגרנדיוזיים במכוון, שנועדו להמם את הקהל בעזרת עיטורים דרמטיים בגודלם. החלל הפנימי בכנסייה השתנה אף הוא, ונבנה באותה התקופה עם ספינה מרכזית אחת, על מנת ליצור נקודת מוקד אחת בלבד, באזור המזבח. באותם ימים סוערים של שינויים ותהפוכות, הגיע טנציו דה ואראלו לרומא. המפגש בין טנציו דה ואראלו, שגדל על ברכי התרבות ההררית הדתית, עם רומא הכה אותו בהלם מוחלט. דה ואראלו הצעיר הגיע לעיר על מנת להשלים תקופה כשוליית אמן, אך העיר העניקה לו הרבה יותר מאשר תקופת התמתחות בלבד. לנגד עיניו ממש נולד הבארוק ששינה את פניה של רומא בכל מובן – החל מהפסלים והמבנים וכלה בציורים שנוצרו באותם הימים. ההשפעות של אותו הביקור ניכרות בעבודתו של דה ואראלו, ומקור ההשראה המרכזי לסגנונו הייחודי היה המסע שערך לעיר הנצחית ביחד עם אחיו, מלכיורה. במהלך מסע זה, נחשף דה ואראלו לא רק ליצירות הקלאסיות בנות אלפי השנים שהקיפו אותו מכל עבר, אלא גם, ואולי בעיקר, לעבודותיו של קרוואג'ו. הציור הידוע ביותר של קרוואג'ו באותה התקופה – "הקריאה למתי ", המוצג בכנסיית סן לואיג'י דיי פרנצ'זי (Chiesa di San Luigi dei Francesi) המופלאה, השפיע עליו באופן עמוק במיוחד. ההשפעה המכריעה של קרוואג'ו על טנציו דה ואראלו הקיארוסקורו בציוריו של קרוואג'ו הדגיש את החיוני, את התנועה, את הגוף ואת הדמויות. בסצנות המאוכלסות בדמויות ספורות, נטולות עיטורים מיותרים או משחקי צבע שנועדו רק לפאר את יכולותיו הטכניות של הצייר, ראה דה ואראלו כיצד עולם שלם נוצר. מעניין לזכור כי באזור לומברדיה, שבו גם טנציו די ואראלו וגם קרוואג'ו התחנכו, התבסס טעם אומנותי שונה ומיוחד – לא היה זה הסגנון האידיאלי, המבוסס על פרספקטיבות רציונליות, וגם לא הסגנון הטוסקני מלא החיים שנוצר בעזרת משחקים של שכבות צבע, אלא ריאליזם מידי כמעט, חד ואלים, שהשיב את הפוקוס באופן הפשוט והישיר ביותר לחפצים ולסצנות יומיומיות. הצורה התבססה באופן משכנע באמצעות העמדת החפץ כנגד רקע כהה יותר שהדגיש אותו, ובה בעת גם איפשר לזהות בו כל פרט ופרט—טכניקה שאילצה את הצייר לעבוד במשיכות מכחול בטוחות ויציבות על מנת לברוא בדיוק מוחלט צורות וקווים, החל מפירות וירקות וכלה בקפלי הבגד המורכבים וכל צורות הפנים האנושיות. החללים המוארים והמורכבים אמנם תוכננו מראש באמצעות שרטוטים אדריכליים, אך נדחקו ונעלמו. כל מה שלא היה הכרחי, כל פרט שלא נמנה על האלמנטים המרכזיים בסצנה, נספג ונטמע בחושך. אומנות מסוג זה איננה מזמינה את הצופה להתבונן במבט מהורהר בתמונה ולגלות בה לאט לאט את פרטיו הקטנים של עולם מורכב. היא מיידית וחדה, והתוצאה היא תאטרליות שלא בהכרח הצליחה להתאים את עצמה לסטנדרטים האומנותיים שהיו נפוצים במרכז איטליה. אך עבור טנציו דה ואראלו, טכניקה זו הייתה גילוי של ממש. הוא ספג לתוכו את הקיצוניות שבטכניקה, וזו באה לידי ביטוי בעבודתו באופנים מפתיעים. ביצירתו הידועה ביותר, "דוד וגוליית" (הציור מוצג בגלריית ואראלו), תנועת הגיבור לא מעידה על פעולה, כמו במקומות אחרים, אלא מוסברת באמצעות מתח השרירים של דוד התנכ"י, המחזיק אל על את ראשו הכרות של הענק. אם ניקח בחשבון את השימוש המקסימלי בטכניקת הקיארוסקורו בציור, ונזכור גם את הכשרתו של דה ואראלו, שהחל את דרכו כפסל, נבין מיד באיזו עדינות ובאיזו מידה של תחכום מצליחה היצירה להכות בצופה. אין זה האפקט המטריאלי או הכרומטי, אף כי אלה קיימים, אלא דבר אחר. מה שבוער בטנציו דה וארלו הוא הצורך להדגיש עבור הצופה את היכרותו העמוקה עם האנטומיה של הגיבור. רק בשלב שני נודדת תשומת הלב להתמקד בפניו המוארות להפליא של דוד, או בכאב בפניו של גוליית. לא פשוט "לקטלג" שסגנון כזה, והמחשבה על אומנות הבארוק כלל איננה מיידית. בתחילת המאה ה- 17 החידושים שהובילו לסגנון הבארוק האירופאי עדיין לא התבססו, וטנציו דה ואראלו נותר אחת הדמויות המסתוריות של התקופה. סגנונו המקורי המשיך והתפתח לאורך היצירות הרבות שהוזמנו ממנו, עד לרגע שבו חזר למחוז הולדתו – ולסזיה. שם, נפתח פרק חדש בחייו והוא החל לעבוד לצד אחיו הפסל על כמה מהקפלות שעל ההר הקדוש של ואראלו. ההר הקדוש של ואראלו מבין ההרים הקדושים באיטליה, ההר הקדוש של וארלו (מונטה סקרו די ואראלו – Monte Sacro di Varallo) הוא הראשון והגדול מכולם. זהו אחד ממוקדי עלייה לרגל המשמעותיים ביותר באיטליה, והחשוב מבין סדרת ההרים הקדושים במחוזות פיימונטה ולומברדיה. ההרים הקדושים הם מסלולים המיועדים עבור צליינים. לאורך ההר ניצבות מספר קפלות תפילה, ובכל אחת מהן סצנה המורכבת מדמויות עץ בגודל אמיתי, לצד פרסקאות מרהיבים, תבליטים ואלמנטים אדריכליים המעשירים את הסצנה המתוארת. בכל קפלה נבנתה סצנה שתיארה שלב בפסיון של ישו, כלומר במסע של ישו מהסעודה האחרונה בגת שמנים ועד לצליבה, ולתחייתו מהמתים. המטרה של המסלולים האלה, שנבנו לאורך ההרים, הייתה לאפשר לצליינים ולמאמינים לצאת למסע פיזי, שיעורר בקרבם מסע נפשי עמוק יותר. בעבר, יצאו מאמינים רבים למסעי צליינות בארץ הקודש. אך עם הזמן התנאים השתנו. ואם בשנת אלף לספירה המאמינים הנוצרים היו מוכנים לסכן את עצמם באופן משמעותי ולארגן מסעות קולקטיביים על מנת להגיע לירושלים ולנצרת, הרי שבמאה ה-15 המצב הפוליטי לא אפשר עוד את המסע. מסיבה זו, נדרשה אלטרנטיבה עוצמתית, שתספק למאמינים אפשרות ללמוד ולהתקרב באופן אישי וחווייתי לדת, באמצעות הדימוי והיצירה. סצנות מולד (בהן מתוארים מריה, יוסף וישו התינוק באסם) כיכבו ביצירות אומנות באיטליה כבר מהמאה ה-13, מאז הציג גרצ'ו פרנצ'סקנו (Greccio Francescano) סצנת מולד בפרסקו שצייר בשנת 1223 בקפלת באסיזי. אך הפסיון של ישו התקבע כנושא פופולרי ליצירה רק בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה-14, בפרויקט המהפכני של ההר הקדוש של ואראלו. מאות אנשים היו מעורבים בפרויקט העצום והמונומנטלי הזה שנועד ליצור את "ירושלים החדשה", וכונה על ידי רבים "תאטרון ההרים הגדול". האמן הראשון שהוזמן על ידי הכומר ברנרדו קאימי (Bernardo Caimi) מהמנזר הפרנציסקני להשתתף בפרויקט היה הצייר גאודנציו פרארי (Gaudenzio Ferrari). לרגש, לרגש, לרגש פרארי כבר נודע בזכות הפרסקאות שצייר בכנסיית סנטה מדונה דלה גרציה, בעיר ואראלו. אותם פרסקאות שימשו כ"ביבליה פאופרום" (Biblia pauperum), כלומר "תנ"ך לעניים" – סדרה של ציורים המתארים סצנות מהברית החדשה, ומלמדת את הקהל את סיפורי הדת המרכזיים. תפקידה הדידקטי של האומנות השפיע על אופן עיצוב הדמויות, וכבר בעבודתו של צייר זה, ובמיוחד בציור הצליבה, בולט הצורך להפוך את הדמויות המצוירות למלאות חיים ככל האפשר, על מנת ללכוד את תשומת ליבו של ההמון, ולהצית תגובה רגשית. אפקט זה מושג באמצעות עיצובן של הדמויות באופן תלת ממדי וכמעט פיסולי, בסגנון שאפיין יצירות מאזור זה של איטליה (מחוז לומברדיה). בהמשך, הוזמן גם האדריכל גלאצו אלסי (Galeazzo Alessi), שכבר התפרסם בזכות מספר פרויקטים מונומנטליים שיצר בג'נובה, באסיזי ובוותיקן, להשתתף. אלסי תכנן את אופן הצבתן של קפלות התפילה במעלה ההר הקדוש לא כגורם התלוי בגאוגרפיה או בתנאי השטח, אלא לפי הסדר הכרונולוגי של אירועי הפסיון, והכפיף את הטבע לאומנות. חשובה ככל שהייתה תרומתם של אותם אומנים לפרויקט, רגע המפתח נוצר כאשר הצטרף טנציו דה ואראלו לאחיו, שכבר עבדו על ההר, והשתלב במלאכה. הפרסקאות שיצר דה ואראלו בקפלה 34, המתארים את המפגש בין פונטיוס פילטוס לישו, הם דוגמה עוצרת נשימה לאופן שבו שכלל האמן את היכולת לשלב בין ההעמדה, לציור, לתאורה. האופן שבו הוצבו פסלי העץ המצוירים על רקע הפרסקאות היה כה מתוחכם, עד כי במבט ראשון כלל לא ברור היכן נגמר הציור, והיכן מתחילה המציאות התלת ממדית של הפסל עצמו. בקפלות אחרות, החיבור בין הפרסקאות לפסלים מושג באמצעות שימוש באלמנטים אדריכליים קישוטיים כגון תבליטים, שחרגו מגבולות הגזרה והפכו למעין פסלים בעצמם, המלווים את הדמויות שברקע ומובילים אותן אל קדמת הבמה. השילוב והאיזון המושלם בין החלל האמיתי לחלל המצויר יצבור תאוצה בסלונים הגדולים של ונציה רק במאה ה-18. אבל כאן, בהר הקדוש של ואראלו, 120 שנה קודם לכן, יצרו טנציו דה ואראלו ואחרים פרויקט אפי שהקדים את זמנו. עבודתו הותאמה אמנם על מנת לשקף את המגמות הפוליטיות של הכנסייה הקתולית באותם הימים ועל מנת למלא תפקיד בטקסים הדתיים. אך באופן חריג, יצירותיו מצליחות להתעלות על תפקידן הדתי, ומתאפיינות בעוצמה אסתטית יוצאת דופן. המסר האומנותי של טנציו דה ואראלו לא הגביל את עצמו רק לשימוש בתיאור אנטומי מדוקדק ומדויק בציורי הגיבורים שלו, או ביצירות המתעתעות והמשכנעות שיצר עבור הקפלות של ההר הקדוש. כוחה של עבודתו איננו טמון בטכניקה בלבד. בעיר נובארה (Novara), לדוגמה, במזבח בזיליקת סן גאודנציו (Basilica di San Gaudenzio), צייר דה ואראלו את אחד מציוריו הידועים – "קרב סנחריב", המעטר את המזבח. מתוך ההמולה של הסצנה האלימה מתרוממות שתי דמויות של שני לוחמים. ניכר כי הם רואים בזווית העין את הגעתו של המלאך, בתגובה לתפילותיו של יחזקאל. בציור המקדים שהכין ואראלו ליצירה זו (הציור מוצג במוזיאון העירוני בנובארה - Novara), ניתן לראות את המנח הרך והמקובל שמאמץ המלאך. אבל בציור עצמו, דמותו של המלאך משתנה לחלוטין: שם הוא הופך לדמות גבוהה, כהה וכבדה, המתפרצת מהשמיים ויורדת בצעדים רחבים אל האדמה, על מנת לסייע לעיר ירושלים המותקפת. דמותו של אותו מלאך הושוותה לזו של רועה צאן מהרי האלפים של לומברדיה, שממהר לרדת מההר אל עבר העדרים שלו, בזמן מתקפה של חיות טרף. שני הציורים אחד מול השני "קרב סנחריב" - דה ואראלו 1630 לערך הכפרים ההרריים של מחוז לומברדיה, נוף ילדותו של טנציו, על קווי המתאר שלהם ואופיים הייחודי, מככבים גם הם בסצנות התנכ"יות שיצר. האפקט הוא מורכב, ומותיר את הצופה מופתע, מצד אחד, ומצד שני משוכנע. שכן אי אפשר שלא לזהות את האמיתות המתחבאות בין הקווים, את ההערות על המצב האנושי ועל האדם. העין נודדת שוב אל דמויותיהם של החולמים בציור, המאופיינות כתמיד בדיוק אנטומי ובבגדים בצבעים מנייריסטים טיפוסיים – כתום וסגול בגוונים המעוררים אי נחת וחוסר שקט, ומזכירים במידת מה את עבודותיו של מיכלאנג'לו, ואת הקומפוזיציה של הציורים הנועזים יותר של טינטורטו . קשה להתיק את המבט. כיום מוצגות יצירותיו של טנציו דה ואראלו בעיקר במחוז לומברדיה שבצפון איטליה, במוזיאונים כמו הפינקוטקה די בררה במילאנו, שם אפשר להשוות באופן ישיר את עבודותיו של דה ואראלו עם אלו של יוצרים אחרים המוזכרים במאמר זה, כמו קרוואג'ו וטינטורטו. ניתן כמובן להתרשם מעבודותיו בהר הקדוש של ואראלו – המונטה סאקרו (Monte Sacro), ובמוזיאון העירוני של העיר, הפינקוטקה די ואראלו (Pinacoteca di Varallo). לסיום, ראוי להזכיר גם ציור מופלא נוסף של הצייר - " סן סבסטיאנו ", המוצג בנשיונל גאלרי בוושינגטון, ומשלב באופן מעורר השראה ריאליזם יומיומי עם אקסטזה דתית טעונה.

אם מתחשק לכם לצאת ליום טיול נהדר באזור בולוניה, ולגלות עיירה זעירה המכוסה כולה בציורי קיר צבעוניים, מבצר עתיק, מוזיאון קרמיקה בעל חשיבות בינלאומית ומרחצאות תרמיים, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם! בבולוניה כבר ביקרתם, במודנה כבר אכלתם, ואת פארמה כבר הכרתם? מצוין – הגעתם למאמר הנכון. הפעם נצא לטיול יומי יפה במיוחד בשתי עיירות לא מאד מוכרות בשם דוצה (Dozza) ופאנצה (Faenza), שמבקרים רבים מפספסים במחוז אמיליה-רומאניה (וחבל!). בנוסף, נעבור גם בשמורת טבע מרשימה, ונעצור לטבילה במעיינות התרמיים שבאזור. ישנן כמה וכמה עיירות באיטליה שהתפרסמו לאורך השנים בזכות ציורי הקיר המכסים את קירות בתיהן, אך אין ספק שדוצה (Dozza), עיירה זעירה במרחק כ-45 דקות מבולוניה, היא אחת המתוקות והיפות שבהן. למעשה, דוצה מתגאה בעשרות ציורי קיר צבעוניים שהופכים אותה למוזיאון של ממש באוויר הפתוח העיירה מציעה שלוש אטרקציות מרכזיות: המבצר העתיק, האנוטקה (בר יין) העצומה שבתוך המבצר, והסיור בין סמטאות העיירה, כדי להתרשם מציורי הקיר המכסים את הבניינים. התחילו את היום במבצר – הרוקה ספורצסקה (Rocca Sforzesca). דוצה עצמה נבנתה לפני כאלף שנה, והמרכז ההיסטורי של העיר לא השתנה באופן משמעותי מאז ימי הביניים. המבצר (המרשים מבחוץ אך פשוט למדיי מבפנים) נבנה במאה ה-13, ועבר תהפוכות רבות לאורך השנים – בשל מיקומה האסטרטגי של העיר, קרבות רבים נערכו בין הגואלפים והגיבלינים במטרה להשתלט על המתחם. שמו של המבצר מלמד על העובדה שבסופו של דבר הוא נפל לידיה של אחת ממשפחות האצולה החזקות באיטליה – משפחת ספורצה (Sforza) ממילאנו. בהמשך עברה השליטה באזור כולו לאפיפיור, והמבצר נמסר לידי משפחת אצולה מקומית בשם קאמפגי (Campeggi). בשנת 1728, לאחר שמת לורנצו קאמפג'י, הצאצא הזכר האחרון בשושלת, עבר המבצר למשפחת אצולה אחרת מהאזור, בשם מאלבצי (Malvezzi), ובני המשפחה המשיכו להתגורר במקום במשך כ-250 שנה, ולמעשה עד לשנות ה-60 של המאה ה-20! כיום ניתן לסייר בתוך המבצר הקטן, ולראות את בתי הכלא העתיקים, המטבח, מגדלי התצפית, ואת הדירות הפרטיות של הבעלים הקודמים. בניגוד למבצרים אחרים החללים הפנימיים ברוקה ספורצסקה נותרו ריקים כמעט לגמרי, ורק אחוז זעיר מהריהוט ומיצירות האומנות שקישטו את המבנה בעבר נותר בו גם היום. ובכל זאת, מעניין לצלול אחורה בזמן. לאחר הביקור במבצר, רדו לקומה התחתונה, המאוכלסת על ידי אחת מחנויות היין המרשימות במרכז איטליה – ה"אנוטקה רג'ונלה די אמיליה רומניה". חנות יין זו מציעה אלפי בקבוקי יין של מיטב היצרנים במחוז, לצד מוצרים טיפוסיים נוספים כמו ליקרים, חומץ בלסמי, ורטבים. ניתן למצוא כאן בקבוקים שלא תמצאו במקומות אחרים, וגם לטעום כמה יינות, כמובן. אם בשלב זה תרצו לעצור לאכול ארוחת צוהריים, עומדות לרשותכם מספר אפשרויות. הקלילה והנעימה מביניהן, לדעתי, היא האוסטריה די דוצה ( Osteria di Dozza ). האוכל כאן הוא פשוט, טעים ומקומי, וניתן למצוא גם מספר מנות צמחוניות ואפילו טבעוניות (סוג של נס במחוז אמיליה רומניה, מחוז הידוע בחיבתו לבשר, ובעובדה שחלק גדול מהמנות ומהמאפים פה מכילים שומן חזיר - strutto באיטלקית). כעת הגיע הזמן לחלק היפה ביותר של הסיור בדוצה – הסיור בין ציורי הקיר. מסורת ציורי הקיר בעיר נולדה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ומדי שנתיים נערכת במקום ביאנלה קטנה שחוגגת את הפיכתה של דוצה למוזיאון של ממש, באוויר הפתוח. הדרך הכי מוצלחת להתרשם מהציורים היא פשוט לקחת את הזמן ולסייר בשלווה בין הבתים. אני ממליצה לפקוח את העיניים ולהסתכל לכל הכיוונים – לפעמים הציורים מתחבאים במקומות מפתיעים למדיי! דוצה – ציורי קיר צבעוניים מכסים את קירותיהם של רבים מהבתים, כדאי להסתכל גם למעלה, גם למטה, וגם לצדדים. צילומים: אריאלה בנקיר בתום הביקור בדוצה, סעו לעבר העיר פאנצה (Faenza). על פניו, נדמה שפאנצה היא עיר רגילה להפליא, המציעה למבקרים את השילוב האיטלקי הקבוע – מרכז היסטורי יפה ובו פיאצה ראשית וקתדרלה גדולה, חנויות רבות, ומסעדות. אבל זו לא הסיבה להגיע לפאנצה, כמובן. בפאנצה מסתתר המוזיאון הגדול בעולם לקרמיקה ואומנות קרמית. מוזיאון הקרמיקה של פאנצה ( Museo Internazionale delle Ceramiche ) הוא עצום בגודלו, ומתגאה באוסף מרשים ביותר הכולל למעלה מ-40,000 פריטים מכל רחבי העולם (החל מהמזרח הרחוק, וכלה במקסיקו ואירן) ומאיטליה עצמה, כמובן. לצד מאות הצלחות והכלים המרהיבים מימי הביניים והרנסנס תוכלו למצוא כאן גם אוסף נהדר של פריטים בסגנון הארט דקו, כלים בעיצובו של פיקאסו, אוסף חשוב על עבודות קרמיקה מהמאה ה-20, ועוד. על מנת לסייר במוזיאון כולו נדרשות לפחות 3 שעות, אבל אם זמנכם מוגבל, תוכלו להתמקד בחלקים שמעניינים אתכם במיוחד, ולהקדיש להם את רוב הביקור. תחילתו של המוזיאון בתערוכה שנערכה בעיר בשנת 1908, וזכתה להצלחה כה רבה עד כי הוחלט ליצור מבנה של קבע שיאכלס את העבודות. עם השנים המוזיאון גדל באופן משמעותי, והפך למוקד משיכה עבור אמנים רבים. בזמן מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר פאנצה, וגם המוזיאון נפגע, כמובן. אך בתום המלחמה התחדש הפרויקט ביתר שאת, וכמה אמנים דגולים כמו פיקאסו ושאגאל, חובבי קרמיקה ידועים, אף תרמו מספר עבודות לאוסף. צילומים: אריאלה בנקיר לצד המוזיאון אפשר למצוא בעיר גם בוטיקים של אומנים המתמחים בקרמיקה, ו בית ספר יוקרתי ללימודי קרמיקה. מה עוד אפשר לעשות בפאנצה? לאחר הביקור במוזיאון מומלץ ללכת ברגל לעבר המרכז ההיסטורי, ולשתות כוס קפה בפיאצה המרכזית - פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo) היפה. נעים לשבת כאן ולצפות בהמולה הקבועה של העיר. הפיאצה היתה ליבה של העיר כבר בעת העתיקה, אבל המראה הנוכחי של הכיכר עוצב רק במאה ה-15. בצמוד לפיאצה דל פופולו ניצבת פיאצה דלה ליברטה (Piazza della Libertà) ובה תוכלו ולהתרשם מהמזרקה המפוארת. מעניין לדעת שהמזרקה לא נועדה לצרכים אסתטיים, אלא נבנתה על מנת לספק מי שתייה לתושבי העיר. זה היה, למעשה, המקור היחיד בעיר למים נקיים, שהגיעו לפיאצה באמצעות אקוודוקט. בפיאצה דלה ליברטה ניצבת גם הקתדרלה הראשית של פאנצה, אך בהשוואה לקתדרלות בערים אחרות, היא צנועה להפליא. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם בכנסייה יפה אחרת בעיר – הכנסייה על שם סנט'איפוליטו וסן לורנצו (Sant'Ippolito e San Lorenzo) המעוטרת בסגנון בארוקי עשיר. בחלקה התחתון של הכנסייה מתחבאת הקריפטה (cripta) המסתורית, מימי הביניים. ניתן לבקר גם בפאלאצו מילצטי (Palazzo Milzetti) המרשים – זהו בית מוזיאון, המעוטר כולו בפרסקאות יפים ובפרטי ריהוט עתיקים. שעות הפתיחה של המוזיאון מצומצמות להפליא ומשתנות לאורך השנה, מומלץ לבדוק את המידע מראש באתר המוזיאון . איפה אוכלים בפאנצה? אם תרצו לטעום את האוכל המקומי והטיפוסי, נסו את מסעדת לה באיטה ( La baita ) הממוקמת במרחק קצר מהמוזיאון. לה באיטה מציעה מעין שילוב בין מסעדה למעדניה, והאיכות וההיצע מצוינים. טבע מפתיע ביופיו לפני שאתם חוזרים לבולוניה, אני מציעה לכם להאריך מעט את הדרך, ולעבור דרך האזור המכונה פארקו דיי ג'סי אה קאלאנקי דל'אבדסה (Parco dei Gessi Bolognesi e Calanchi dell'Abbadessa). לא חייבים להיות חובבי טבע מושבעים כדי להתאהב בנוף הנשקף פה – רכסי הרים משוננים ונקיקים בסלע, גבעות ירוקות ומערות רבות. בתוך הפארק ישנם עשרות מסלולי הליכה בדרגות קושי שונות. ביקור מרענן במרחצאות התרמיים בדרך חזרה לבולוניה, תוכלו לעצור גם במרחצאות התרמיים של ריולו ( Terme di Riolo ) ולהתפנק ולהירגע בבריכות החמימות. קל לשכוח מהעייפות ומקשיי העולם באופן כללי כשטובלים בבריכה ובה מים תרמיים עשירים ביוד וברום, המותזים על גופכם מ-40 סילונים... במרחצאות תמצאו גם מתחמי ספא המיועדים לנופש, וגם מתחמים המציעים טיפולים רפואיים של ממש, לסובלים מבעיות מפרקים, נשימה, ועוד.

אם אתם מעוניינים לצאת ליום טיול עשיר ומעניין בקרבת רומא, וילה פארנזה מחכה לכם. משכנה של אחת ממשפחות האצולה הידועות באיטליה ממוקם באזור יפה במיוחד, ובמרחק קצר מאתרים ידועים כמו אגם ויקו, וצ'יוויטה די בניורג'ו – העיר הנכחדת רומא מציעה עשרות אטרקציות מופלאות למבקרים, אבל גם האזור שמסביב לעיר הבירה מלא בהפתעות. אם כבר ביקרתם בגני טיבולי וגם בווילה אדריאנה , ומתחשק לכם לגלות מקום חדש ומיוחד, המסלול שלפניכם יתאים בדיוק למשימה. יום הטיול המוצע כאן מתחיל בווילה פארנזה, המבצר שהקימה משפחת האצולה הידועה, וממשיך בביקור באגם האלפיני הסמוך. לאחר מכן נעצור ביקבים של מונטפיאסקונה, ולבסוף נגיע גם לצ'יוויטה די בניורג'ו, העיירה הגוססת הניצבת על צוק תלול ואפשר להגיע אליה רק בהליכה על גשר צר. וילה פארנזה די קפררולה (Villa Farnese di Caprarola) מבין משפחות האצולה ששלטו ברומא, משפחת פארנזה אולי מוכרת פחות מאחרות, אך סיפורה ללא ספק מרתק (ומי יודע, אולי יום אחד יעשו גם עליהם סדרת טלוויזיה מצליחה, כפי שעשו על משפחת בורג'ה...). בני פארנזה היו שכירי החרב שהפכו לשליטים רבי כוח, והקימו מספר רב של מבצרים ואחוזות באזור. אך המפורסמת מכולן, ללא ספק, היא וילה פארנזה. וילה פארנזה ממוקמת בעיירה קפרורלה, במרחק כחמישים דקות צפונית לרומא. למרות שמה, היא כלל איננה מזכירה וילת מגורים טיפוסית. הסיבה לכך פשוטה – בתחילה נועד המבנה לשמש כמבצר, בדומה למבצרים אחרים שהקימה המשפחה במחוז על מנת להגן על השטח שתחת שליטתה. רק בהמשך, כאשר התבסס כוחה של המשפחה ברומא ואחד מבני פארנזה מונה לאפיפיור, התייתר הצורך במבצר, והאחוזה הפכה למעון נופש רשמי. מי היו בני משפחת פארנזה? משפחת פארנזה שלטה במשך כ-200 שנה ביד רמה בשטחים באזור טושה (Tuscia) מדרום לאורייבטו ומצפון לרומא. מקור השם פארנזה הוא במבצר, קסטרום פארנטי (castrum farneti), במחוז לאציו. בימי הביניים הם היו שכירי חרב שסייעו רבות לאפיפיור ולפירנצה, ובתמורה לעבודתם קיבלו כסף ואדמות וצברו כוח רב. לאחר שפייר לואיג'י פארנזה הצליח להתחתן עם בת למשפחת קסטני, אחת ממשפחות האצולה החזקות והחשובות ברומא (וקורובת משפחה של האפיפיור בונפיקיוס השמיני) שדרגו בני פארנזה את מעמדם בצורה משמעותית, ונכנסו גם הם לחוג האצולה. ג'וליה פארנזה, בתו של פייר לואיג'י, המוכרת גם כג'וליה היפה, היתה המאהבת של האפיפיור לבית בורג'ה. כך השיג אחיה, אלסנדרו, מינוי כקרדינל. אלסנדרו פארנזה היה איש רנסנס משכיל ומתוחכם, שהתחנך בין היתר גם בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י בפירנצה. כאשר הוא מונה לתפקיד האפיפיור בשנת 1534, תחת השם פאולוס השלישי, זכתה משפחת פארנזה לקפיצה משמעותית במעמדה. פאולוס השלישי נבחר לתפקיד בגיל 65 ובזמן שמצבו הבריאותי היה רעוע למדיי, והקרדינלים שבחרו בו ציפו שכהונתו תהיה קצרה (ואז הם יוכלו לבחור במועמד מתאים יותר, מטעמם). במקום למות הצליח פאולו השלישי לשרוד לא פחות מ-15 שנה על הכס, וכיהן בתקופה סוערת במיוחד מבחינה דתית ופוליטית. במהלך שנות שלטונו הוא פעל לחיזוק מעמד הכנסייה הקתולית (בין היתר באמצעות ועדת טרנטו, שהתוותה את המאבק ברפורמציה הפרוטסטנטית), נלחם בטורקים שניסו לנגוס בנתיבי הסחר שהקימו האיטלקים בים התיכון, ייסד את האינקוויזיציה, ואישר את הקמתו של מסדר הישועים. הוא נודע גם כפטרון האומנויות (הוא תמך במיוחד במיכלאנג'לו, שהשלים באותה התקופה את הקפלה הסיסטינית), אך לא פחות מכך בשל חיבתו המופלגת לנפוטיזם. באותם הימים מי שמלא תפקיד בכיר בכנסייה היה למעשה פוליטיקאי לכל דבר ועניין. הכנסייה הייתה מקור הכוח, ומי שנשא בה תפקיד לאו דווקא הגיע אליו בשל אמונתו הדתית, או מתוך תחושת שליחות זו או אחרת. עם השנים נוצר מנגנון שלם שנועד לעקוף את המגבלות שהוטלו על בכירי הכנסייה, שלא יכלו להתחתן ולהוליד ילדים (באופן רשמי...) ולאפשר להם להוריש לבני משפחותיהם את הכוח והכסף הרב שצברו. במובן זה לא היה שום דבר חריג במעשיהם של משפחת פארנזה, ועדיין, פאולוס השלישי נודע כמישהו שלקח את הנפוטיזם ה"סטנדרטי", והעלה אותו מדרגה. בזמן כהונתו הוא דאג לשבץ את בני משפחתו בכל מוקד כוח אפשרי, ולהשיג בדרכים לא דרכים זכויות יתר עבור שושלת פארנזה. שניים מאחייניו (אלסנדרו ואסקניו) מונו במהרה לתפקיד קרדינלים. את בנו (הבלתי חוקי) פייר לואיג'י מינה האפיפיור לתפקיד Capitano generale della Chiesa, כלומר מפקד צבא האפיפיור. הוא גם דאג גם למקם את בני משפחתו בחצרות המלכות ברחבי אירופה, באמצעות בריתות נישואין חכמות. את אחיינו הורציו הוא שלח להתחתן עם בתו של הנרי מלך צרפת, ואילו אחיין אחר, אוטביו, נשלח להתחתן עם מרגריטה, בתו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי. אם אי פעם יצא לכם לבקר בנאפולי , תוכלו לראות ב גלריית קפודימונטה שבעיר את הציור המפורסם של טיציאן , בו מופיעים האפיפיור ושניים מאחייניו. המינויים הפוליטיים למיניהם לא השביעו את רעבונו, והאפיפיור החליט גם להקים יש מאין שתי דוכסיות, ולמנות את בני משפחתו כשליטים. דוכסות אחת הוקמה בעיר קסטרו, ואילו השנייה בעיר פארמה . באופן צפוי למדיי, המהלך עורר את זעמן של משפחות האצולה האחרות באיטליה. אך בעוד שדוכסות קסטרו קרסה ונשרפה עד היסוד, דוכסות פארמה (שהורחבה והפכה לדוכסות פארמה ופיאצ'נצה) שרדה עד לשנת 1859. ווילת פארנזה בקפררולה – המבצר שהפך לבית נופש עוד בזמן שכיהן כקרידנל, החליט אלסנדרו פארנזה לבנות עבור משפחתו מבצר נוסף ומרשים במיוחד, במרחק קצר מרומא. המשימה הופקדה בידיו של אנטוניו סנגאלו (Antonio Sanagallo), אחד האדריכלים הידועים של התקופה. העבודה החלה בשנת 1530, ועל מנת לבנות את הווילה שונו פניה של העיירה קפררולה (Caprarola) לגמרי. מכשולים פעוטים כמו בתים וחוות נהרסו ונחתכו לחצי כדי לפנות דרך, ובמבצע הנדסי מרשים נבנתה סדרה של גשרים במטרה להגביה חלקים מהעיר. כך, הצליחו האדריכלים ליצור כביש שעולה במעלה ההר ומגיע ישירות עד לווילה, ללא הפרעות. העבודה על הוילה נקטעה כאשר אלסנדרו פארנזה נבחר לכהן כאפיפיור, ולאחר הפסקה קצרצרה בת 30 שנה, חידש נכדו של אלסנדרו פארנזה (שנקרא גם הוא אלסנדרו) את הפרויקט, והפקיד אותו בידיו של האדריכל יאקופו בארוצי דה ויניולה (Jacopo Barozzi da Vignola), המוכר יותר בכינוי איל ויניולה (Il Vignola). מכיוון שבמהלך השנים השתנה והשתפר מעמדה של המשפחה, האחוזה תוכננה מחדש – לא עוד כמבצר, אלא כמעון כפרי. ויניולה הפך את מגדלי השמירה למרפסות, ואת החדרים למעון מעודן, המקושט בפרסקאות מרהיבים. מבנה הווילה משופע באלמנטים סמליים, וביניהם החצר הפנימית המעוגלת, הכלואה בתוך מבנה חיצוני מחומש – שילוב שאמור היה לסמל את המשכיותה הנצחית של השושלת (תכנון שלא הצליח, שכן עץ המשפחה נקטע במאה ה-18). גרם המדרגות המפורסם בווילה פארנזה בעיירה קפררולה. צילומים: אריאלה בנקיר אחד החלקים המפורסמים ביותר בארמון הוא גרם המדרגות בצורת קונכייה של שבלול, המעוטר כולו בפרסקאות. רוב הציורים בחלק זה מתארים סצנות שוקקות חיים מחיי הכפר בעיקר, שכן בסופו של יום האחוזה תוכננה כמעון כפרי, הנטוע בליבו של אזור בו עסקו בעיקר בגידול בעלי חיים ותבואה (שם העיירה קפרורלה, לדוגמה, מגיע מהמילה קפרה, כלומר עז, באיטלקית, שכן מייסדי היישוב היו רועי צאן). בחירתו של ויניולה לעיצוב גרם המדרגות לא הייתה שגרתית – באותם הימים נחשב גרם המדרגות המעוגל לצורה המיועדת למשרתים בלבד. אבל תחת ידיו של וניולה הפך העיצוב לדבר אחר לגמרי: כ-30 עמודים מפוארים העשויים אבן טוף אפורה מסוג פפרינו מעטרים את גרם המדרגות, ובראשו ניצבת כיפה מעוגלת ומעוטרת להפליא. מספרים שהקרדינל עצמו נהג לעיתים לדהור עם הסוס שלו כל הדרך למעלה, עד למעונו הפרטי שבקומה האחרונה. הביקור הווילה חולף באולמות רבים, שלמרבה הצער נותרו ריקים מריהוט. מבחינה זו, הווילה מרשימה פחות ממעונות אחרים, ועדיין, הפרסקאות המנייריסטים היפהפיים המעטרים אותה מצדיקים בהחלט את הביקור במקום. בנוסף, ידועה הווילה גם בזכות האוסף המרשים והגדול בעולם של איורים בסגנון גרוטסקה. רבים מהפרסקאות החשובים בווילה צוירו על ידי האחים טדאו ופדריקו צוקרי (Taddeo and Federico Zuccari), ועוסקים בפעילות הדתית והפוליטית-דיפלומטית שבה היו מעורבים בני משפחת פארנזה, החל מוועידת טרנטו וכלה במלחמות נגד הטורקים. אחד האולמות הידועים ביותר במשכן הוא אולם המפות (La stanza delle mappe mondo), שתוכן בשיתוף פעולה עם קרטוגרפים מחצרו של אלסנדרו פארנזה, ומתאר את העולם כפי שהיה מוכר באותם הימים, באמצע המאה ה-16. על הקירות מופיעות מפות של אמריקה, אפריקה ואירופה, אבל אוסטרליה, שעדיין לא התגלתה לאירופאים, חסרה כמובן. באולם מופיעים גם פורטרטים של מגלי הארצות הגדולים של התקופה – מגלן, אמריגו וספוצ'י, וכריסטופר קולומבוס, בחירה סמלית שהושפעה מהעובדה שבאותם הימים ארגנה הכנסייה מסעות פרופגנדה להפצת הנצרות ב"עולם החדש". בתום הביקור באולמות עצמם ניתן לצאת אל הגן, הכולל גם מספר מערות מלאכותיות (גרוטו, באיטלקית) עשויות טוף ומעוטרות בדמויות גרוטסקיות בסגנון מנייריסטי. בעבר הותקו במערות האלה מזרקות ומשחקי מים, שהשפריצו באופן מפתיע על האורחים. בקצה הגן ניצב מבנה קטן ונאה שזכה בתקופתם של בני פארנזה לכינוי "בית ההנאות" (La casa del piacere), ואתם מוזמנים לדמיין מדוע. מאות שנים מאוחר יותר שימש המבנה את נשיא איטליה לואיג'י איינאודי כבית קיץ. איפה אוכלים? בתום הביקור בווילה, נעצור לארוחת צוהריים. העיירה קפרורלה היא קטנה למדיי, ויש לומר בכנות שהמבנים העשויים אבן טוף אפורה, הטיפוסיים לכפרים באזור זה, לא מעניקים לה מראה אלגנטי במיוחד. משום כך אין סיבה להתעכב לביקור בעיירה עצמה, אבל כן כדאי בהחלט לטעום את האוכל המקומי המצוין. אחד המקומות המוצלחים ביותר בעיר הוא L’Antica Cantina , מסעדה בסגנון ביתי שחלק נכבד מהמנות בה מורכבות מחומרי גלם שהמשפחה מגדלת בעצמה, בחווה הסמוכה. כדאי לנסות את הפסטה העשויה עם אגוזי לוז שנטחנים לתוך הקמח ממש, את הפסטה מקמח ערמונים, ואת הרביולי הממולאים בגבינות תוצרת האזור, המוגשים עם אגוזים, או ראגו. טעים! אגם ויקו מכאן נמשיך לביקור קצר באגם הסמוך – אגם ויקו (Lago di Vico). האגדה מספרת שהיה זה הרקולס, בנו של זאוס, שיצר את האגם. הוא עבר באזור בחיפוש אחר הנימפה אמלתאה, ותושבי המקום ביקשו ממנו שיוכיח את כוחו. הרקולס נעץ את האלה שלו באדמה, ואתגר את בני הכפר להוציא אותה משם, אך איש לא הצליח. לאחר שכולם התייאשו משך הרקולס את האלה בכוח מהאדמה, ומעוצמת המשיכה נפער חור שדרכו עלו המים והציפו את האזור. לדברי הגאולוגים מקור האגם קצת שונה, ומדובר על הר געש שקרס לתוך עצמו. כך או אחרת זהו אגם אלפיני מקסים, בגובה 507 מטר מעל פני הים, ונעים להעביר את הזמן בהליכה על גדות האגם או סתם במנוחה עצלה. ניתן לבקר גם בווילה מפורסמת נוספת הנמצאת ממש ליד – וילה לנטה (villa Lante) בעיירה בניאייה (Bagnaia). הווילה שימשה כמעון קיץ לאפיפיורים שהתגוררו בוויטרבו , וידועה במיוחד בזכות הגן שלה, בסגנון רנסנסי, שנבחר בשנת 2011 לגן היפה ביותר באיטליה. אפשר להסתובב בין הגנים המטופחים והמזרקות, וטייל לאורך השבילים המובילים לעבר המזרקה הגדולה והמפורסמת מכולן – פונטנה דיי מורי (Fontana dei Mori). יין Est! Est!! Est!!! חובבי יין יוכלו לבקר ביקב הנמצא במרחק 20 דקות מקפררולה, בו מייצרים את יין ה-EST!EST!EST!. היקב ממוקם בעיירה מונטפיאסקונה (Montefiascone), והענבים מזן טרביאנו ומלבזיה גדלים בשיטות גידול אורגניות. שמו יוצא הדופן של היין נובע ממסע שערך באזור בישוף גרמני במאה ה-12. הסיפור המקובל הוא שלפני מסעו שלח הבישוף את אחד מעוזריו, כדי שיברר היכן נמצא היין הטוב ביותר באזור. כך, אמר הבישוף, יוכל לתכנן מראש את המסע שלו בצורה הטובה ביותר, ולעצור בטברנות הכי איכותיות (איש כלבבי, הבישוף הזה!). ההוראות שקיבל השליח היו פשוטות: בכל פעם שימצא טברנה שבה הוגש יין איכותי, עליו לכתוב על הקיר את המילה הלטינית EST (כלומר "יש פה", בלטינית). יום אחד, נכנס השליח לאחת הטברנות בעיירה מונטפיאסקונה וטעם את היין. היין היה כה נהדר, עד שהשליח הנרגש כתב Est! Est!! Est!!! על הדלת. היום, יש לומר בכנות, היין לא בדיוק מצדיק את התרגשותו של השליח, אבל הוא בהחלט טעים. מומלץ לרכוש בקבוק ולהתרשם בעצמכם. בנוסף, כדאי לטעום גם כמה יינות נוספים ממחוז לאציו, בעיקר כאלה המיוצרים מזנים טיפוסיים לאזור, כמו טושה ויולונה ( Tuscia Violone) הפירותי והשמח, המיוצר ממאה אחוז ענבי ויולונה. צ'יוויטה די בניורג'ו (Civita di Bagnoregio) נסיים את הביקור ביעד שמצדיק כתבה משל עצמו: צ'יוויטה די בניורג'ו. העיירה האטרוסקית נבנתה לפני כ-2500 שנה על ראש הר, אך החלה לקרוס זמן קצר לאחר הקמתה בשל מבנה האדמה במקום. לאורך השנים התמוטטו חלקים שלמים מהמצוקים שמסביב, עד שבסופו של דבר נותר הכפר בודד ומבודד, על מצוק אחד, ומסביבו תהום. רק גשר צר אחד מוביל לעיירה, ולמרות שהעלייה תלולה, הביקור במקום מומלץ מאד. מחיר כרטיס הכניסה לעיירה עומד על חמישה יורו, ובמהלך הביקור תוכלו לסייר בין הסמטאות המרוצפות באבן, להציץ לתוך החנויות הקטנות שבמקום ולראות את עשרת האנשים העקשנים שממשיכים לחיות פה גם היום, ביעד שמושך בעיקר אלפי תיירים סקרנים.

אין כמעט מי שלא שמע על אגם מאג'ורה, אחד היפים שבאגמי איטליה. במאמר זה נגלה כמה מהאתרים החשובים והמעניינים ביותר באגם הפופולרי, החל מהגנים המרהיבים באיזולה בלה וכלה בטבע הפראי שבאיי בריסאגו ברוכים הבאים לאגם מאג'ורה (Lago Maggiore), אחד הסמלים הידועים ביותר של צפון איטליה ושל מחוז לומברדיה בפרט. מבקרים מעטים יודעים ששמו האמיתי של האגם הוא למעשה אגם ורבאנו (Lago Verbano), ואף שהוא איננו האגם הגדול ביותר באיטליה (הכבוד הזה שייך ל אגם גארדה ), וגם לא העמוק ביותר (הכבוד הזה שייך ל אגם קומו ), הוא זכה בכל זאת לכינוי "האגם הגדול" (פירוש המילה מאג'ורה באיטלקית הוא "הגדול"). האגם, המוזכר גם בספר הידוע "הקץ לנשק" של ארנסט המינגוויי, גובל בפרובינציית וארזה במזרח ובפרובינציית נובארה במערב, ואילו מצפון לו נמצאת שוויץ (למעשה, חלקו הצפוני של האגם נמצא ממש בתוך שוויץ עצמה). זהו אתר תיירותי חשוב, המושך קהל מבקרים רב שבא להתרשם מאוצרות הטבע והתרבות, וגם כדי להנות מהחופים המטופחים. אגם מאג'ורה מתפאר בלא פחות מ-12 איים המפוזרים במרכזו, ואלה מתחלקים לשתי קבוצות – האיים הבורומאיים (Borromee), ואיי בריסאגו (Brissago). ההיסטוריה של האגם חופיו של אגם מאג'ורה מיושבים מאז התקופה הפרהיסטורית, והראשונים שהגיעו הנה היו שבטים נוודים. רק בתקופת הנחושת החלו להופיע באזור יישובי הקבע הראשונים. בהמשך התיישבו באזור השבטים הליגורים, ואחריהם שבטים גאליים-טאוריניים (שבט אנשי השור – אותה השבטים שהתיישבו בהמשך באזור שבו ניצבת היום העיר טורינו ). שירת הברבור של השבטים הגאליים-טאוריניים הגיעה כאשר כבשו הרומאים את האזור, והרחיבו את שליטתם בשטח עד לאזורים הפרה-אלפיניים. בתקופה זו זכה האגם לשם "ורבנוס לאקוס" (Verbanus Lacus), ובהמשך "לאקוס מקסימוס" (Lacus Maximus). רק לאחר שקרסה האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לפנה"ס איבדה רומא את שליטתה במקום. בימי הביניים נולד האזור מחדש לאחר המאות האפלות של הפלישות הברבריות. מבצרים וטירות נבנו, ומשפחות אצולה השתלטו על נקודות מפתח – קודם משפחת דלה טורה (Della Torre), בהמשך משפחת ויסקונטי (Visconti) ולבסוף משפחת בורומאו (Borromeo), משנת 1445 ואילך, כאשר רכשו את פייף ארונה. משפחות אצולה מוכרות פחות שפעלו באזור זה היו משפחת מוריג'י (Morigi), שניהלה לעיתים קרובות סכסוכי שליטה על הקרקע מול בני בורומאו, משפחת בסוצי (Besozzi), ססה (Sessa), ולואיני (Luini), וגם קציני מלחמה שוויצרים שהשתקעו במקום. הטירות הרבות הפזורות לחופי האגם ובליבו הן מזכרת מהימים שבהם ניהלו משפחות האצולה ששלטו על האזור סכסוכים רוויי אינטריגות ודרמה. דוגמאות בולטות לכך הן טירת מסאינו ויסקונטי (Castello di Massino Visconti), לדוגמה, שהוחרבה בידי כוחותיו של מרקיז מונפראטו ונבנתה מחדש במאה ה-16, מבצר ארונה (Rocca di Arona), השוכן בחלקו הדרומי של האגם, ומבצר בורומאו בעיירה אנג'רה (Rocca Borromea di Angera), שיסודתיו עתיקים ומתוארכים לנפילת האימפריה הרומית. סרטון ממעוף רחפן מעל מבצר בורומאו בעיירה אנג'רה ואגם מאג'ורה בתקופת הרנסנס איבדו המבצרים את תפקידם המלחמתי והפכו לווילות מפוארות ויוקרתיות. לדעת רבים היפות מבין הווילות שבאזור הן וילה דוקאלה (Villa Ducale) הפארק הזאולוגי בווילה פלאוויצ'ינו ( Villa Pallavicino ) שבעיירה סטרזה (Stresa), וילה פארראג'אנה (Villa Faraggiana) שבעיירה מיינה (Meina), ווילה ג'וליה (Villa Giulia) ובית מוריג'ה (Casa Moriggia) שבעיירה ורבניה (Verbania). הפארק הזאולוגי בווילה פלאוויצ'ינו - ללטף חיות ביופי מושלם בעידן המודרני הפך אגם מאג'ורה ליעד תיירותי שוקק. גם היום שטות עליו סירות רבות – הן סירות תיירים, והן סירות מסחר. האזור שבו ממוקם האגם הוא אזור מתועש מאד, ומסיבה זו שיחק האגם תפקיד באירועים רבים בזמן מלחמת העצמאות השנייה של איטליה בשנת 1859 וגם במלחמת העולם השנייה (האזור הופצץ בין ה-25 ל-26 בספטמבר 1944 על ידי בעלות הברית, וכ-60 בני אדם נהרגו). היום מפעילה חברת השיט הממשלתית את הסירות החוצות האגם, ולצד הסירות המודרניות ניתן גם למצוא ארבע אוניות היסטוריות, וביניהן אוניית הקיטור פיימונטה משנת 1904. מה אפשר לעשות באגם מאג'ורה? בשל מיקומו הפרה-אלפיני, רוחות נושבות באופן קבוע לאורך האגם – הן רוחות המגיעות מההרים ויורדות אל המים, והן רוחות העולות מהמים אל ההרים. מסיבה זו, אגם מאג'ורה (ובעיקר חלקו הצפוני) הוא יעד מועדף על חובבי ספורט ימי כמו גולשי רוח, גלישת עפיפונים וסירות מפרש. אחד המקומות שבהם ניתן להתנסות בגלישה הוא בית הספר "לה דרסנה" (La Darsena Windsurf e Kitesurf) שבעיירה טרונצנו (Tronzano). לפרטים יש להתקשר לטלפון מספר 00-39-3392962927. אם תרצו ללמוד איך להשיט סירת מפרש, תוכלו לפנות לבית הספר "Scuola Vela 2 Nodi" שבעיירה לג'ונו (Leggiuno). לפרטים יש להתקשר לטלפון מספר 00-39-3472414469. לחילופין תוכלו ליצור קשר עם בית הספר " Tomaso Sail and Surf " שבעיירה קנוביו (Cannobio). האיים שבהם כדאי לבקר האיים הבורומאיים, שבמחוז פיימנוטה, ממוקמים מדרום לעיירה ורבניה (Verbania) באזור המכונה מפרץ בורומאו, שהוגדר בשנת 2019 על ידי הניו יורק טיימס כאחד מעשרת המקומות המקסימים ביותר בעולם. על מנת להגיע לאיים יש לקחת את המעבורת מסטרזה (Stresa) או מלאבנו-מומבלו (Laveno-Mombello). האיים עברו לשליטת משפחת בורומאו במאה ה-14, אז החליטה המשפחה להפוך את הארכיפלג לאתר יפה באופן מעורר קנאה. אז בנו בני בורומאו את הבתים והגנים המפוארים המעטרים את איזולה בלה ("האי היפה") ואת איזולה מאדרה ("אי האם"). אלה שניים מהאתרים התיירותיים החשובים ביותר באגם, ויעד שאסור להחמיץ! שריד נוסף לשלטונה של שושלת בוראומאו הוא שלושת האיים הזעירים הניצבים לחופי העיירה קנרו ריביירה (Cannero Riviera) ומכונים "טירות קנרו" (Castelli di Cannero). על הגדול שמבין השלושה מתנוסס מבצר מבצר ויטליאנה הזעיר, שנבנה בשנת 1518 לפי הוראותיו של לודוביקו בורמאו (Ludovico Borromeo). על הסלע הקטן שבקבוצה ניתן למצוא את הריסות מגדל השמירה, המכונה כיום "פריג'וני" (Prigioni, כלומר בתי כלא). ידוע למדיי הוא האי המכונה מלגונארו (Melgonaro), אי סלעי זעיר הממוקם בסמוך למאקאניו (Maccagno) שבצפון האגם, שיופיו והצמחים העיקשים שגדלים עליו ריתקו סופרים וציירים רבים. אי ידוע נוסף הוא האי של סן ג'ובאני (Isolino di San Giovanni), הנמצא מול חופי העיירה ורבניה (Verbania). בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 נהג מנצח התזמורת הידוע ארתורו טוסקניני (Arturo Toscanini) להתארח בטירת שבנתה משפחת בורומאו על האי במאה ה- 17. אי ידוע נוסף של המשפחה הוא אי הדייגים – איזולה דיי פסקטורי (Isola dei Pescatori), המיושב עד היום באופן קבוע, ונחשב ליעד תיירותי פופולרי. אי הדייגים – איזולה דיי פסקטורי, נחשב ליעד תיירותי פופולרי איזולה מאדרה ואיזולה בלה – שני היהלומים של אגם מאג'ורה באיזולה מאדרה ניתן להתרשם מהגן הבוטני שראשיתו במאה ה-16, ושטופח באהבה במשך מאות שנים בידי שושלת גננים לבית דלה טורה (Della Torre), שחיו במקום עד תחילת המאה התשע-עשרה. לאחר עזיבתה של משפחת דלה טורה, הפך הגן הבוטני לגן בסגנון אנגלי המשתרע על גבי שמונה דונם. כיום זהו כבר לא ביתם של אצילים ובכירים בכנסייה, אלא של פסיונים, תוכים וטווסים. בלב הגן ניצבת טירת בורומאו, ובצמוד אליה הקפלה האצילית שנבנתה ב-1858. הגנים והטבע כאן לא פחות ממדהימים. במרחק קצר ממנו ניצב איזולה בלה. "האי היפה" כשמו כן הוא, וזהו היעד הפופולרי ביותר בארכיפלג. האטרקציה המרכזית במקום היא הגן המעוצב והמטופח בסגנון איטלקי, המושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה. הטירה שבלב הגן, בעיצובו של האדריכל קרלו פונטנה (1638-1714), איננה רק אתר מקסים ורב חן, אלא גם יעד היסטורי: כאן נחתמו הסכמי סטרזה, באפריל 1935. קשה לתאר את יופיו של האי – כדאי לכם פשוט להגיע לכאן, ולהתרשם בעצמכם! את טירת בורומאו שבאי מעטרים ציורים של צ'ראנו (Cerano), לוקה ג'ורדאנו, ואמנים אחרים מתקופת הבארוק. חובבי ארכיאולוגיה ישמחו לגלות שניתן לבקר במתחם בו מוצגים שרידים מהתקופה הפרהיסטורית, של תרבות הגולסקה (Golasecca) – שבטים שהגיעו למקום בסוף תקופת הברונזה. אך החלק המפורסם ביותר באי הוא הגן הבוטני כמובן, ובו אלפי זנים של פרחים אקזוטיים. הגן שימש כרקע ותפאורה לאינספור מופעים סוערים ששעשעו את בני האצולה בימים שבהם שושלת בורומאו שלטה באזור. איי בריסאגו שני איי בריסאגו נמצאים בשטחה של שוויץ. האחד נקרא סן פנקרציו (Isola di San Pancrazio), או "האי הגדול" (Isola Grande) ומעטר אותו גן בוטני. השני נקרא איזולה די סנט'אפולינר (Isola di Sant’Apollinaire), אבל רבים מכירים את האי בזכות הכינוי שלו – אי הארנבים (Isola dei congili), והוא איננו מיושב. באי הגדול (סן פנקרציו) התגוררה קהילה נוצרית עוד מתקופת הרדיפות הרומאיות. בימי הביניים פעלו כאן נזירות ממסדר ההומילטי, אך כאשר ביטל האפיפיור את המסדר בשנת 1571, נותר האי נטוש. בסוף המאה ה-19 נרכש הארכיפלג על ידי הברונית הרוסייה אנטואנט דה סנט לז'ר (Antoinette de Saint Léger), שבנתה פה וילה, וניצלה את מזג האוויר האידיאלי על מנת לשתול ברחבי האי עצים מכל פינה, ולו הנידחת ביותר, ברחבי הגלובוס. בשנת 1927 נקלעה הברונית לקשיים ופיננסיים ומכרה אי האיים לסוחר מהמבורג בשם מקס אמדן (Max Emden), שהרס את הווילה ובנה במקומה טירה בת 30 חדרים. כאשר נפטר אמדן בשנת 1940, בנו הנס אריך ירש את האיים, ובשנת 1949 מסר אותם לממשלת שוויץ. על מנת להגיע לאיי בריסאגו יש לקחת את המעבורת מאחד מהנמלים השווייצריים כמו לוקארנו (Locarno), או מהעיירה האיטלקית ארונה (Arona). בדרום האגם, במפרץ אנג'רה, ניצב אי נוסף – האי פרטגורה (Partegora), הנדמה כסלע שהגיח מהמים במרחק כמה עשרות מטרים מהחוף. האי הזעיר מוקף בקני סוף, ולצידו ניצב סלע לא יציב ושקוע למחצה. שלל אגדות נקשרו באי פרטגורה: כאן חלפו האחים (והקדושים הנוצרים) ג'וליו וג'וליאנו במאה השלישית לפנה"ס וכאן נמצאה גופתו של אריאלדו הקדוש, עשרה חודשים לאחר שנרצח (הגופה הייתה במצב מושלם, מספרת האגדה). כאן חלף גם המדען אלסנדרו וולטה (Alessandro Volta), שבשנת 1776 גילה את המתאן שהשתחרר מהבוץ שבאי. אתר נוסף שעשוי לעניין מבקרים הוא מנזר סנטה קתרינה דל סאסו, הנמצא בעיירה לג'ונו (Leggiuno). מדובר על שלושה מבנים מהמאה ה-12, המרכיבים יחדיו את מתחם המנזר. מדובר על פינת חמד קנה ושקטה, המעוטרת כולה בפרסקאות וצופה על מי האגם השלווים. כיום מנהלים את המקום נזירים מהמסדר הדומניקני. ניתן לבקר במקום בימים שני עד שישי (13:30-18:00) ובסופי שבוע (9:30-19:30). שעת הפתיחה עשויות להשתנות בחודשי החורף. על מנת להגיע למנזר ניתן להיעזר במעלית (במחיר יורו אחד), או לטפס במעלה 268 המדרגות המובילות למקום. אתר מעניין נוסף הוא הר גיפה הקדוש (Sacro Monte di Ghiffa), שהוכרז ביחד עם הרים קדושים נוספים בצפון איטליה כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. זהו ההר הקדוש הקטן ביותר מבין ההרים באזור, והוא מורכב משלוש קפלות שמהן נשקף גם נוף נהדר של הרים, יערות עצי ערמון, והאגם עצמו, כמובן. אי אפשר לסיים את הביקור באגם מאג'ורה מבלי לעצור לביקור אצל "סנקרלונה", כמובן (Sancarlone). הפסל המונומנטלי של קרלו בורומאו הקדוש (San Carlo Borromeo) הארכיבישוף של מילאנו שהוכרז כקדוש בשנת 1610 ומילא תפקיד חשוב בתנועת הקונטרו-רפורמציה הקתולית. הפסל עשוי מיריעות נחושת שחוברו ביניהן במסמרים, מתנשא לגובה 35 מטרים, וניצב על ההר הקדוש של ארונה (Monte Sacro di Arona). אחת מנקודות התצפית הידועות והיפות ביותר באגם כולו היא מהרכבל העולה במעלה הר המוטרונה (Mottarone), הידוע בכינוי "ההר שבין שני האגמים", מכיוון שהוא ממוקם בין אגם מאג'ורה לאגם אורטה (Orta). בחודשי החורף אפשר לצאת מכאן לסקי, ובחודשי הקיץ – להליכה לאורך המסלולים. משפחות אוהבות את האתר הזה במיוחד בזכות הפארק האתגרי שפועל במקום. מה אוכלים? לבקר באיטליה פירושו גם לטעום את המאכלים הטיפוסיים והמסורתיים, ולכן הייתי רוצה להמליץ לכם על כמה מקומות שבהם כדאי לעצור. נתחיל בקצה המזרחי של האגם, בעיירה לאבנו-מומבלו (Laveno-Mombello). כאן כדאי לכם לנסות את הוסטריה דל גולפו (Hostaria del Golfo) שב-piazza Marchetti 2. המסעדה נמצאת במרחק שתי דקות מתחנת הרכבת, קרוב מאד לקו המים, ובמרחק מאה מטרים בלבד מהרכבל שעולה במעלה ההר הצמוד לעיירה (Monte Sasso del Ferro). כאן תוכלו לאכול דגים היישר מהאגם, ניוקי תפוחי אדמה, רביולי במילוי ברווז ונקניק בשם ספק (speck), ופילה עגל עם פטריות פורצ'יני. המסעדה פתוחה בימים רביעי עד שישי בשעות הערב בלבד. בסופי השבוע המקום פתוח גם בצהריים. בעיירה ססטו קאלנדה (Sesto Calende), בנקודה שבה מי האגם נפגשים עם נהר הטיצ'ינו (Ticino), נמצא מלון-מסעדה בשם סולה ( Albergo-Ristorante Sole ), השוכן במבנה מהמאה ה-18 בלב המרכז ההיסטורי. (via rugo del porto Vecchio 1). המסעדה מתמחה במנות דגים וריזוטו. בוורבניה (Verbania), בוויה פאולו טרובצקוי (via Paolo Troubetzkoy 128) תוכלו למצוא את מסעדת Antica Osteria del Monte Rosso . התפריט כולל מנות דגים, סלט רוסי, ריזוטו עם גורגונזולה, וטלה. בתפריט הקינוחים מככבים מעדנים כמו קסטה סיציליאנית, ג'אנדויוטו פיימנוטזה, טירמיסו , ו סמיפרדו .

מילאנו, כמו תל אביב, היא עיר ללא הפסקה. בירת הפיננסים, האופנה והתרבות של איטליה היא עיר סוערת וסואנת, שעברה מתיחת פנים משמעותית בעשורים האחרונים. אין בה אמנם את הפאר ההיסטורי והאומנותי עוצר הנשימה של רומא , אבל היא יעד מושלם למי שמתעניין בתרבות עכשווית. בכל רגע נתון מפתה מילאנו את המבקרים בה עם עשרות תערוכות, מוזיאונים חדשניים, מתחמי שופינג ומסעדות של מיטב השפים. במאמר זה נסקור את מילאנו הקלאסית – מה חובה לראות בעיר? באילו פארקים אפשר לנוח, ואיפה כדאי לטעום אפריטיבו טוב ופיצה מעולה? במאמרים הבאים בסדרה נסקור פנים נוספות (ופחות מוכרות) של העיר את מילאנו כמעט שאין צורך להציג - המטרופולין האיטלקי הידוע מכולם, עיר אוונגרדית ומתקדמת המציעה למבקרים בה אינספור אתרים ואטרקציות חדשניות. לעיתים נדמה שהעיר כולה היא סט צילומים אחד גדול של סרט קצבי, שמתרחש לנגד עינינו ממש. מילאנו, על 1.352 מיליון תושביה, מתפרשת על פני שטח נרחב. כל אזור ואזור מתאפיין באופי מעט שונה, ולא נדיר לשמוע מילאנזים מסבירים אחד לשני: "אני? אני מצפון מילאנו", או "אני מקאדרונה (Cadorna – רובע ידוע בעיר)". ההבדלים בין השכונות השונות הם כה בולטים, עד שלפעמים נדמה שמדובר על ערים אחרות. בונוס! לפני שנצא לדרך, הכנתי עבורכם מדריך מזורז למי שמגיע לעיר בפעם הראשונה: איך לנוע ממקום למקום במילאנו? אפשרויות התחבורה הציבורית והפרטית במילאנו הן מגוונות. ראשית כל, כדאי להיעזר באפליקציות כמו גוגל מאפס (Google Maps) כדי להבין באיזה חלק של העיר נמצא כל מוזיאון – המרחקים בין האתרים יכולים להיות גדולים. בעזרת גוגל מאפס (ואפליקציית מוב – Moove - אנדרואיד / אפל ) תוכלו גם לתכנן את מסלול הנסיעה המתאים ביותר בעזרת התחבורה הציבורית. רכבות הרכבת בתחתית (מטרו), האוטובוסים ורכבות הטראם מחברים כל פינה בעיר, וקל מאד לנוע בעזרתם ממקום למקום. אין עליכם כסף מזומן כדי לקנות כרטיס? אין בעיה – תוכלו לשלוח סמס, ולקבל קוד, המשמש ככרטיס. בנוסף, אפשר גם לקחת אובר (Uber), דרייבר (Driver) ומוניות, כמובן. כדי להגיע ממקום למקום. כדאי לזכור שבאיטליה אי אפשר להרים יד ולעצור מונית ברחוב , צריך להזמין מונית בטלפון, או בעזרת אפליקציה. אופציה נוספת וחדשה יחסית בעיר היא קרגו (Cargo) ואנג'וי (Enjoy) – שירותי רכב משותף (car sharing) שאפשר להזמין באמצעות האפליקציה הייעודית 24 שעות ביממה. ואם לא אכפת לכם לנהוג בעצמכם ברחבי העיר, תוכלו לשכור את הרכב ולשלם לפי דקה. לחילופין – אפשר כמובן לשכור אופניים חשמליים, וקורקינטים להשכרה. הבנתם איך אפשר לנוע במילאנו? מצוין, וכעת, אפשר לצאת לדרך! מה כדאי לראות במילאנו? מרגע שתצאו מתחנת הרכבת המלכותית למראה של מילאנו (מילאנו צ'נטראלה – Milano Centrale – אחת הגדולות במדינה), תוכלו להתחיל את הסיור בעיר. התקדמו מכאן רגלית לעבר פורטה ונציה (Porta Venezia) – הרחובות שמתחילים פה, ונמשכים עד לאזור פורטה רומאנה (Porta Romana), הם כמה מהיפים ביותר במילאנו ומשובצים בבניינים מרהיבים ואלגנטיים מהמאה ה-19. חלקם כה יפים עד שהם נראים כמו ציור. זהו גם אזור ידוע עבור חובבי שופינג , במיוחד רחוב קורסו בואנוס איירס (Corso Buenos Aires) המפורסם. לאחר הליכה קצרה נגיע לאחד המוזיאונים המפורסמים ביותר לא רק במילאנו, אלא בכל איטליה. אני מדברת כמובן על הפינקוטקה די בררה ( Pinacoteca di Brera ) – חגיגה של ממש לאוהבי תרבות. הפינקוטקה היא גלריה לאומית המוקדשת לאומנות עתיקה ומודרנית, ומציגה בפני המבקרים אוסף מהולל של אומנות מצפון איטליה, בעיקר (ובמיוחד ממחוזות ונטו ולומברדיה). יצירות ידועות כמו "הנשיקה" של פרנצ'סקו אייץ, "כריסטו מורטו" (ישו המת) של אנדראה מנטניה, "ארוחת ערב באמאוס (גרסת מילאנו)" של קראווג'ו, ו-"לה פייטה" של ג'ובאני בליני ממתינות לכם, לצד יצירות נפלאות נוספות של אמנים כמו פיירו דלה פרנצ'סקה ורפאל. ציורים של מנטניה, קראווג'ו, ורפאל בפינקוטקה - צילומים: דורון צויבל הפינקוטקה ממוקמת בליבו של רובע בררה (Brera) – אחד האזורים המגניבים והמעניינים ביותר במילאנו. הרחובות שמסביב למוזיאון מלאים בגלריות ובבוטיקים מיוחדים. בשעות הלילה, לעומת זאת, הופך האזור למתחם בילויים מומלץ במיוחד. הכניסה הראשית, החצר המרכזית בכניסה לפינקוטקה די בררה והכניסה למוזיאון - צילומים: דורון צויבל בנוסף, הספרייה האמברוזיאנית ( פינקוקטה אמברוזיאנה – Pinacoteca Ambrosiana) , בה מוצגת יצירתו הידועה של קרוואג'ו "סלסלת הפירות", נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהפינקוטקה די בררה. מכאן, נמשיך לעבר הדואומו (Duomo), הקתדרלה המרכזית של העיר . הדואומו של מילאנו הוא אחת הקתדרלות היפות והחשובות ביותר לא רק באיטליה אלא בעולם. זוהי יצירת מופת של האדריכלות הגותית, המותירה את המבקרים מתפעלים וחסרי נשימה. ביקור בכנסייה הדרמטית, הידועה בזכות מגדליה המחודדים והלבנים, הוא חובה של ממש עבור כל תייר המגיע לעיר, ולמעשה גם מילאנזים ותיקים (כך נקראים תושבי מילאנו) שעוברים במקום בדרך לעבודה, לא מתאפקים ומנציח את המבנה המפואר במצלמת הפלאפון, משום שמכל זווית ובכל שעות היום, מדובר על מבנה עוצר נשימה. הדואומו בנוי בצורת צלב לטיני, ומחולק לארבעה אולמות תווך המתנשאים לגובה 45 מטרים. ייחודה של הקתדרלה הוא בשפע הפסלים המעטרים אותה, מעשה ידיהם של אומנים רבים מכל רחבי המדינה, בסגנונות המשלבים השפעות גותיות, רנסנסיות, בארוקיות ונאו-קלאסיות. סמלה של הקתדרלה, ולמעשה של העיר כולה, הוא פסלה המוזהב של המדונה, המכונה "המדונינה", וניצבת זוהרת בראש הקתדרלה, בגובה 108 מטרים. סיור 3D בנייתו של הדואומו החלה בשנת 1386, באזור שבו ניצבו בעבר שתי כנסיות עתיקות – בזיליקת סנטה מריה מאג'ורה (Santa Maria Maggiore), ובזיליקת סנטה טקלה (Santa Tecla). שליט מילאנו, ג'אן דלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti) ציווה על בניית הקתדרלה המונומנטלית, בפרוייקט שנמשך מאות שנים עד שהושלם. בשל העובדה שנדרש כוח עבודה אדיר של אדריכלים, מהנדסים ואומנים כדי להשלים את הפרוייקט, הפכה מילאנו לאבן שואבת למיטב המוחות של התקופה (אפילו לאונרדו דה וינצ'י השתתף בתהליך הבנייה של הדואומו של מילאנו!). העבודה על חזית הדואומו החלה בסוף המאה ה-16, והושלמה רק כמאתיים שנה מאוחר יותר, מעט לפני הכתרתו של נפוליאון למלך איטליה (כמובן שנפוליאון בחר במיקום סימלי ודרמטי שכזה לרגל האירוע). מומלץ מאד לבקר בתוך הדואומו עצמו , ולעלות לגג המבנה (יש מעלית). הנוף הנשקף מכאן, במיוחד לקראת השקיעה, הוא נהדר. לצד הדואומו ניצבת גלריית ויטוריו אמנואלה (Galleria Vittorio Emanuele) היפהפיה, המחברת בין הקתדרלה הראשית לתאטרון לה סקלה המפורסם. הגלריה נחנכה בשנת 1878, והפכה מהרגע הראשון לאטרקציה פופולרית, הן בזכות החנויות שבה והן בזכות הגג המפואר, העשוי ברזל וזכוכית. הגלריה נודעה כ"סלון של מילאנו", המקום שאליו הגיעו כל הנשים האופנתיות והגברים המתוחכמים כדי לראות ולהיראות. גם היום מגיעים לכאן כולם – תיירים וסטודנטים, עובדי משרדים ואמנים... חלק מהאנשים מגיעים כדי לעשות קצת שופינג, אחרים כדי להתפעל מיופיו הארכיטקטוני של המבנה, ויש גם מי שמגיע על מנת לזכות במעט מזל… על רצפת הגלריה, מול הכנסיה, ניצב פסיפס ידוע של שור (השור הוא סימלה של העיר טורינו, עיר הבירה הראשונה של ממלכת איטליה). האגדה מספרת שמי שנכנס לגלריה, מניח את עקב רגל ימין על אשכיו של השור ומסובב את הרגל שלוש פעמים, יזכה למזל טוב. בסמוך נמצא גם מוזיאון הנובצ'נטו ( Museo del 900 ) , המוקדש לאומנות מודרנית מהמאה ה-20. למעלה מ-4000 יצירות אומנות מתארחות בקומפלקס המרשים הזה, ומסודרות בסדר כרונולוגי. ואם אתם כבר באזור, איך אפשר שלא לעצור לביקור באחד התיאטראות המפורסמים ביותר לא רק באיטליה אלא בעולם? תיאטרון לה סקאלה (Teatro alla Scala) הוא יעד חובה לחובבי אופרה. החלל המרהיב והמלכותי נחנך בשנת 1778, ומהרגע הראשון נחשב לכתובת היוקרתית בעיר. אירוע הפתיחה של העונה מושך מאז ומתמיד את מיטב הפוליטיקאים והסלבריטאים, ובאופן מסורתי גם נשיא איטליה מכבד אותו בנוכחותו. לה סקאלה אירח לאורך השנים הפקות מופת שהפכו לאירועים איקוניים, החל מנבוקו של ורדי (1842) ועד טורנדוט של פוצ'יני (1926). תיאטרון לה סקאלה אחד מבתי האופרה החשובים בעולם - צילומים: Depositphotos מכאן נמשיך לעבר הקסטלו ספורצסקו ( Castello Sforzesco ) , אחד מסמלי העיר מילאנו. המצודה המרשימה נבנתה בשנת 1358 על ידי משפחת ויסקונטי, שבאותה התקופה היתה שושלת האצולה העשירה והחזקה ביותר ושלטה ללא מיצרים בעיר. בתחילה שימש הקסטלו כמבצר, ונועד להגן על מילאנו מפני מתקפות של ונציה, האוייבת המסוכנת ממזרח. כיום מארח הקסטלו ספורצסקו בשטחו מספר מוזיאונים, וביניהם המוזיאון לאומנות עתיקה (ובו פרסקאות של המשפחה, ופסלים מרשימים), אוסף ממצאים פרהיסטוריים, המוזיאון לאומנות דקורטיבית, פינקוטקה (ובה למעלה מ-1500 יצירות אומנות מהמאות ה-13 ועד ה-18), ומוזיאון כלי נגינה ובו כלים מכל רחבי העולם. טיפ : בחודשי הקיץ נערך בקסטלו ספורצסקו פסטיבל בשם "ל'אסטטה פורצסקה" (L’estate sforzesca) – סדרה של אירועים, מופעים ותערוכות המושכים קהל רב. מומלץ מאד לבדוק את התוכנית השנתית, ולהשתתף בחגיגה! במרחק כעשר דקות הליכה משם, ממתינה לכם אטרקציה חשובה נוספת: " הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. אם אתם מעוניינים להתרשם מיצירת אומנות שתרגש אתכם באופן עמוק, אני ממליצה לכם לבקר בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה (Piazza di Santa Maria delle Grazie). כאן, על קיר הרפקטוריום שבמנזר הדומניקני שבכנסייה, מצויירת אחת מיצירות האומנות המפורסמות ביותר בעולם: " הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י . ציור מופתי זה, המוגדר מאז שנת 1980 כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, נמצא בסכנה קבועה – דה וינצ'י צייר את הסעודה האחרונה תוך שימוש בטכניקות ציור חדשות שניסה לפתח, אך הניסיונות נכשלו, והיצירה החלה לדהות ולהתפרק עם השנים הן בשל הלחות, הן בשל הנזק שגרמו לציור הנזירים במקום, הן בשל הנזק שנגרם כאשר פצצה פגעה במבנה בזמן מלחמת העולם השנייה, והן בשל הכשלים בחומרי הגלם שבהם השתמש דה וינצ'י עצמו. בעשרות השנים האחרונות נערכו מאמצי שיפוץ רבים, והיום ניתן לבקר במקום (יש לרכוש כרטיסים מראש!). מילאנו המודרנית – גורדי השחקים של האדריכלים החשובים בעולם במעבר חד מהעבר המפואר להווה הסוער, אני ממליצה לכם לסטות לרגע מהמסלול התיירותי הקבוע, ולפני שתמשיכו לכיוון כנסיית סנט'אמברוג'ו ללכת לכיוון האזור המודרני של העיר, שהוא למעשה פסיפס אינסופי של גורדי שחקים. חלק זה של העיר מכונה "אזור שלושת המגדלים" (La zona delle tre torri), בשל נוכחותם של כמה מגדלים ידועים במיוחד שעוצבו בידי שלושה מהאדריכלים המפורסמים ביותר בעולם: מגדל חדיד, המכונה גם "העקום" ותוכנן על ידי זאהה חדיד, מגדל ליבדסקינד (Torre Libeskind) המכונה גם "המעוגל" ותוכנן על ידי דניאל ליבסקינד, ומגדל איסוזאקי (Isozaki) המכונה גם "הישר" ותוכנן על ידי אראטה איסוזאקי. שלושת המגדלים המפורסמים של מילאנו כעת, נשוב על עקבותינו. במרחק קצר מהכנסייה בה מוצגת הסעודה האחרונה נמצאת כנסיית אמברוזיוס הקדוש (סנט'אמברוג'ו). אמברוג'ו (Sant’Ambrogio) הוא הקדוש המגן של מילאנו הוא והעיר מציינת את חגו ב-7 בדצמבר מידי שנה. הביקור בכנסייה המוקדשת לו הוא עצירת חובה, משום שמדובר על אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר. כנסיית סנט'אמברוג'ו נבנתה בין השנים 379 ו-386 לפי הוראותיו של אמברוג'ו עצמו, ששימש באותם הימים כארכיבישוף של העיר. לאחר מותו, הכנסייה נקראה על שמו והורחבה. כאשר תכנסו פנימה, סביר להניח שתיוותרו בפה פעור מול גודלו ועוצמתו של שער הכניסה, המכונה "ארבע-הדלתות" המוביל לכנסייה. ניתן גם להבחין בשני מגדלי פעמונים חיצוניים, המכונים "דיי מונצ'י". בפנים, חלונות הויטראז'ים יוצרים משחקי אור צבעוניים המרקדים בחלל ותורמים לאווירה המיסטית שבמקום. מזבח הזהב, שיצר וולווינו (Volvino) הוא ידוע במיוחד, ומרתק הוא גם "עמוד השטן", שבשמו נקשרה אגדה. מספרים שבמהלך קרב קשה בין השטן לאמברוג'ו הקדוש, נתקעו קרניו של השטן בעמוד, והשאירו בו שני חורים שאפשר לראות עד היום. ההיסטוריונים, לעומת זאת, טוענים שהחורים נוצרו על ידי שער שפעם הותקן במקום, ואז הוסר. אתם מוזמנים להחליט לאיזו גרסה להאמין... איפה כדאי לאכול במילאנו? המלצות לרעבים! לאחר הביקור במוזיאונים ובאתרים ההיסטוריים, בכנסיות ובפארקים, אין ספק שיתעורר בכם רעב. אל דאגה – מילאנו מציעה מבחר רחב (שלא לומר אינסופי...) של מסעדות. ארוחת בוקר: כדי להתחיל את הבוקר כמו שצריך, אני מציעה לכם לגשת לארומה נפולטנו ( Aroma Napoletano ), בוויה טראו 2 (via Traù), לא רחוק מתחנת הרכבת הראשית של מילאנו. קורנטי (הגרסה האיטלקית לקרואסון), מאפין ובריוש (מעין לחמניות מתוקות) כה גדולים עד שצריך שתי ידיים כדי לאחוז בהם – אלה המטעמים שהפכו את בית הקפה הנפולטני הזה למפורסם בכל רחבי העיר. עבור תיירים שעומדים לצאת ליום ארוך של ביקורים ושופינג במילאנו, זה המקום האידיאלי לתדלק בו את הגוף לפני הסיור. לחילופין, נסו את אנטיקה פסטיצ'ריה סיצ'יליאנה ( Antica Pasticceria Siciliana ), בוויה קרלו מטאוצ'י 4 (via Carlo Matteucci). כאן תוכלו למצוא מטעמים בניחוח פיסטוק שכל מילאנו מכירה (ואוהבת). ואיך אפשר לעמוד בפני המאפים המפתים של מרלה ( Marlà ), בקורסו לודי 15 (Corso Lodi 15)? זוהי אחת המאפיות המהוללות ביותר בעיר, והם מצליחים לתחרות גם במאפים של אופים-סלבריטאים כמו ארנסט קנם ( Ernst Knam ). הדרך הכי טובה להחליט מי הכי מוצלח, היא לטעום את המאפים בשני המקומות... המאפיה של ארנסט קנם ממוקמת בוויה אנפוסי 10 (via Anfossi). במרחק קצר מכאן נמצא מקום מומלץ נוסף: קורטינוויניס ( Cortinovis ), בוויה ג'ובאני צ'נה 21 (via Giovanni Cena), מאפיה שמצליחה לגרום למילאנזים לשבור את הדיאטה שלהם כבר 40 שנה. ארוחת צהריים וערב: אוסובוקו , קוטולטה אלה מילאנזה (מעין שניצל מילאנזי), ריזוטו צהוב (בתיבול זעפרן) – אלה המנות הידועות ביותר בעיר, שאסור לפספס. אחת הטרטוריות הידועות ביותר בעיר שבהן אפשר לטעום את המעדנים המסורתיים האלה היא דה מרטינו ( Da Martino ), בוויה קרלו פאריני 8 (via Carlo Farini). הקוטולטה אלה מילאנזה ומנת האוסובוקו עם הריזוטו זעפרן, מנות הדגל של מילאנו - צילומים: Depositphotos כתובת מומלצת נוספת היא אמיצ'י מיי ( Amici Miei ), בוויאלה בליניי 36 (viale Bligny), ומסעדת אלה גרנדה ( Alla Grande ), בוויה דלה פורצה ארמטה 405 (via delle Forze Armate) מצדיקה גם היא ביקור. כאן, גם החיך וגם הארנק יהיו מרוצים: איכות גבוהה, מחירים שפויים, ושובע מובטח! מקום מומלץ נוסף לארוחת צהריים בסגנון מילאנזי אמיתי הוא טרטוריה סן פיליפו נרי ( Trattoria San Filippo Neri ), בוויה מריו פיקי 105 (via Mario Pichi). זהו מקום למקומיים בלבד, אל תצפו למצוא תיירים (או תפריט באנגלית...) איפה מתחבאת הפיצה הטובה ביותר במילאנו? כיאה לעיר הבירה של הפודיז באיטליה, מילאנו מתגאה בכמה מהפיצריות הטובות במדינה. אחת הידועות ביותר היא אסיי ( Assaje ), הפועלת בשלושה מיקומים ברחבי העיר (הפופולרי ביותר נמצא בוויה טראו 2 – via Traù). הבצק כאן הוא נפוליטני, התוספות נדיבות, והפיצה היא יצירת מופת שגולשת מעבר לשולי צלחת. תשאירו מקום לקינוח – אסיי מפורסמים גם בזכות הטירמיסו המיתולוגי שלהם, שמוגש בתוך מקינטה לקפה . רשת הפיצריות ברברה ( Berberè ) היא פיתרון טעים נוסף. הבצק כאן קצת שונה – נמוך ופריך יותר מאשר באסיי, אבל טעים במיוחד. כדאי גם לנסות את הפיצריות של רשת פיציום ( Pizzium ) – אחת הכתובות האהובות על מקומיים. אם אתם מחפשים פיצריה קלאסית, המגישה פיצה עם שוליים גבוהים ותוספות עשירות (שלא לדבר על הקינוחים המצויינים!) נסו את פיצריה פרה דיאבולו ( Pizzeria Fra Diavolo ), בוויה אגוסטינו ברטאני 2 (via Agostino Bertani). ואם אתם רעבים במיוחד, נסו את פיצריית טרופי & קו ( Pizzeria Tropi & Co ) – כאן יגישו לכם פיצה ללא הגבלה, עד שתתפוצצו ותגידו די, אנחנו שבעים! חובבי פיצות הגורמה לא ירצו להחמיץ את דריי מילאנו ( Dry Milano ) פיצרייה זוכת פרסים שהתברגה לעשרת המקומות הראשונים ברשימת 50 הפיצריות הטובות באיטליה. אפריטיבו במילאנו האפריטיבו (או ""אפה" – Ape, כמו שהמקומיים קוראים לו) הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. ישנן אלפי מקומות בעיר שבהם תוכלו לשתות כוס יין או קוקטייל וללוות את המשקה בכמה נשנושים: בחלק מהמקומות יציעו לכם בופה מרשים, ואילו במקומות אחרים יגישו לכם את הצלחות עם המתאבנים לשולחן. נתחיל עם המקום החשוב ביותר: הנאבילי של מילאנו הם המקום, ב-ה' הידיעה, לאפריטיבו אופנתי. כאשר השמש שוקעת, אי אפשר להחמיץ את הקסם של המקום. מהם בעצם הנאבילי (Navigli)? מדובר על שני אפיקי מים המתפצלים מתוך נהר הטיצ'ינו (Ticino) שחוצה את מילאנו: הנאביליו הגדול (Naviglio Grande) והנאביליו הקטן (Naviglio Piccolo). שניהם מקיפים את האזור המכונה דארסנה (Darsena) – מתחם שבעבר שימש למסחר וגביית מיסים והיום הפך לאזור בילוי שוקק חיים שמושך אלפים מידי ערב. באזור הנאבילי (Navigli) מומלץ לנסות את מאיה ( Maya ) ואת סטים פקטורי ( Steam FactorY ), המצטיינים שניהם בבופה עשיר המלווה את הקוקטיילים. באזור פורטה רומאנה (Porta Romana) תמצאו כמה מקומות שחביבים במיוחד על סטודנטים, כמו מדיירה ( Medeira ), למשל, בוויאלה מונטה נרו 3 (viale Monte Nero). בהמשך אותו הרחוב, במספר 51, תמצאו את מום ( Mom ). יעד פופולרי נוסף הוא פיקיו ( Picchio ), באזור פורטה ונציה (Porta Venezia). במרכז העיר, לא רחוק מהארקו דלה פאצ'ה (Arco della Pace), מומלץ לנסות את בנגרבר ( Bhangrabar ). אם אתם מחפשים מקומות אופנתיים יותר, נסו את דאוס ( Deus ), בוויה ג'נובה טהון די רבל 3 (Via Genova Tahon di Revel) – מקום נוטף שיק בעיצוב מודרני, המעוטר באינספור צמחים. ואם אתם ושאפים להתחכך בכל המי ומי, נסו את רדטצקי ( Radetzky ), אחת הכתובות הנחשבות בעיר. כדי להיכנס תצטרכו להתלבש בצורה מתאימה – עם בגדים ממותגים ועקבי סטילטו, כמובן. לכאן מגיעים האח"מים– שחקני כדורגל, שחקנים ומשפיעני רשת למיניהם. פארקים במילאנו – איפה אפשר לנוח קצת? לפעמים, צריך קצת הפסקה מההמולה. ואם ההליכה הממושכת בין אתרים ומסעדות התישה אתכם, תוכלו לעצור באחד הפארקים הרבים של העיר! מילאנו אמנם נתפשת עיר לא סואנת ומוטרפת, אבל יש בה למעשה מספר גבוה באופן מפתיע של פארקים מקסימים. במרחק כמה דקות הליכה מהדואומו, ובסמוך לקסטלו ספורצסקו (Castello Sforzesco) נמצא פארק סמפיונה (Parco Sempione) . כאן מחכים לכם קילומטרים על גבי קילומטרים של דשא ירוק, אגמים קטנים, ושלווה נהדרת. פארק אינדרו מונטנלי (Indro Montanelli) הוא אחד הידועים ביותר באזור פורטה ונציה (Porta Venezia), ומקום מפגש מועדף על סטודנטים וספורטאים, תושבי השכונה ותיירים, שמגיעים לכאן כדי לתפוס כמה קרני שמש ולמתוח את השרירים. פארק גואסטאלה (Parco Guastala ) המלכותי ממוקם לא רחוק מפארק מונטנלי הוא אמנם קטן יותר מהאחרים, אבל בליבו ניצב אגם גדול. רוצים לראות ברבורים, סנאים ומרבדי פרחים? אם יש לכם רכב תוכלו לנסוע מחוץ לעיר, לכיוון פארקו דלה קאבה (Parco delle Cave) . בחודשי האביב והקיץ תוכלו לראות לעיתים קרובות קבוצות שלמות של אנשים שמגיעים לפארקים עם גיטרות וכלים אחרים, ומנגנים ושרים ביחד באוויר הפתוח. ואם חשבתם שבמילאנו יש שפע של פארקים כדי לכפר על העובדה שלעיר אין חוף ים משל עצמה, אתם טועים... למילאנזים אמנם אין ים, אבל הם לא נותנים לעובדה הקטנה הזאת להפריע להם. הפיתרון שהם מצאו הוא ההידרוסקאלו ( Idroscalo ) , הממוקם במרחק 8 קילומטר בלבד מהמרכז. כאן תוכלו למצוא הכל: בריכות, משחקים, ועוד. לא לחינם המקומיים מכנים את ההידרוסקלו "הים של של מילאנו..."

בליבה של מילאנו הסואנת, בשכונת בררה האופנתית, מתחבא אחד המוזיאונים החשובים באיטליה. בחלל קטן יחסית ניצבות זו לצד זו יצירות ידועות של מנטנייה, בליני, קרוואג'ו ודלה פרנצ'סקה. אבל האם ידעתם שתחילתה של הגלריה המפוארת הזו ביוזמה מעוררת מחלוקת של נפוליאון? העיר מילאנו עשירה באנדרטאות ומבנים שנבנו על ידי אישים דגולים, ולמרבה השמחה נמצאים עדיין בשימוש. המרקם העירוני הצפוף והגוון האפרורי הטיפוסי המכסה את הערים שבעמק הפו מסתירים במבט ראשון את יופייה של מילאנו, והיא לא מותירה את המבקר בעיר נדהם מול הפלאות הנחשפים לנגד עיניו כפי שקורה בוונציה , לדוגמה. אך מילאנו הייתה ועודנה, מאז ומתמיד, צומת מסעירה של רעיונות חדשים ואנרגיות, ואבן שואבת לאומנים ויוצרים (וביניהם גם לאונרדו דה וינצ'י, כמובן). העיר מעניקה למבקרים בה הרבה יותר מכפי שרבים מסוגלים לדמיין, וכדאי להתעכב בה מספר ימים ולגלות את אוצרותיה, גם אם הם נחבאים. גם נפוליאון, אחד המייסדים של אירופה המודרנית, מצא שמילאנו שימושית בהחלט עבור תוכניותיו לאימפריה המתהווה שלו, ושהדואומו המרהיב של העיר עשוי לשמש כתפאורה המושלמת לטקס ההכתרה שלו. כך, החל נפוליאון בונפרטה בשנת 1805 בעבודות ההשלמה של חזית הקתדרלה של מילאנו . בימינו קל יותר לזכור את נפוליאון – הכובש הזר, אחד מבין הרבים שהשתלטו על העיר במשך השנים – בזכות עבודות המודרניזציה הגדולות והחשובות שיזם ביבשת אירופה. במידה רבה השכיח הזמן את נזקי הדיקטטורה שלו , שכבר אינם מוחשיים במרחק מאות השנים שחלפו, בדיוק כפי שהנזקים שגרמו קיסרים רומאים ופרעונים מצריים נשכחו עם הזמן, וכיום אנחנו בעיקר אסירי תודה על היצירות המופלאות שהם השאירו לאנושות. למרבה המזל, נפוליאון לא רק לקח אלא גם העניק, והעשיר את העיר ביוזמות החדשניות ביותר של תקופת הנאורות. בין היתר, ייסד נפוליאון את האקדמיה לאומנות (Accademia di Belle Arti ) ואת הפינקוטקה די בררה (Pinacoteca di Brera), הגלריה שמתחרה בקלות במוזיאונים ידועים ברחבי האיטליה, ובהם גם האופיצי שבפירנצה . הפינקוטקה די בררה והאקדמיה לאומנות ממוקמות במרחק קילומטר אחד בלבד מהדואומו, ובאמצע הדרך בין שתי נקודות הציון החשובות האלה נמצא גם תיאטרון לה סקאלה הידוע. מזה מאות שנים שגלריית האופיצי והפינקוטקה די בררה נמצאות שתיהן ברשימת אתרי החובה עבור מטיילים חובבי תרבות ואומנות, בין אם מדובר בצעירים בני המאה ה-18 שיצאו לגרנד טור (Grand Tour) בעקבות שכיות החמדה של התרבות האיטלקית, או תיירים בני ימינו אנו. אך ההבדל בין שני האתרים הוא מהותי, הן בסגנון והן באופי היצירות המוצגות בהם. שכן גם מוזיאונים השואפים לספר סיפור אוניברסלי אינם מצליחים להסתיר את שורשיהם ולבגוד בהשראה המקומית שעיצבה אותם. כך, מייצג האופיצי את הרנסנס הטוסקני במלוא קסמו, ואילו גלריית הפינקוטקה בררה הוא ביתו של הרנסנס הצפון אירופאי, הנבדל ממנו באספקטים רבים. עם זאת, יש לציין כי משימתה של הפינקוטקה די בררה, מרגע שנוסדה, הייתה חינוכית. ואף שהציורים העתיקים ביותר בגלריה עוסקים הן בדמויות דתיות והן בתעמולה פוליטית קלאסית, כמקובל בציורים מהתקופה, כאשר נבחן האוסף כולו כמקשה אחת ברור כי הרעיון העומד בבסיס תהליך האוצרות הוא תיעוד תהליך האבולוציה של האומנות באיטליה, והשוואתה לאומנות בשאר יבשת אירופה. הפינקוטקה די בררה תוכננה על ידי נפוליאון לפי עקרונות מנחים דומים לאלה שעמדו בבסיס מוזיאון הלובר: מיכל עצום ובו שפע של יצירות אומנות שנקרעו על ידי השליט החילוני מקירותיהן של הכנסיות בצפון איטליה ורוכזו במקום אחד וחדש. היו אלה עקרונות החשיבה של המהפכה הצרפתית: להשיב לציבור הרחב את האומנות האזורית, שעד לאותו רגע לא נוצלה ולא נחשפה אלא בפני מעטים ספורים. בניגוד לפינקוטקות אחרות שנבנו באותה התקופה, הפינקוטקה די בררה נועדה להיות מקום שבו אוחדה כל האומנות המגוונת של ארץ המגף כולה. הרפרטואר האמנותי האיטלקי שנחשף במקום היה נגיש במיוחד עבור הסטודנטים שנרשמו לאקדמיה לאומנות בבניין הסמוך, מוסד שנוסד בשנת 1776 בהוראתה של מריה תרזה מלכת אוסטריה, בזמן הכיבוש האוסטרי של העיר (זמן קצר לפני שכבשו את מילאנו כוחותיו של נפוליאון). מקור השם בררה, למעשה, נובע משמו העתיק של הרובע שבו הוקם המבנה (ששימש בעבר כמנזר) – רובע "בראיידה" (braida). את עיצובה הנוכחי של הגלריה יש לזקוף לזכותו של האדריכל ג'וזפה פיירמאריני (Giuseppe Piermarini), שתכנן גם את תיאטרון לה סקאלה, תיאטרון האופרה עם האקוסטיקה המושלמת ביותר בעולם (גם היום). מימין הפינקוטקה די בררה (1800) משמאל תאטרון לה סקאלה (1789) על מנת להיכנס לאולמות הפינקוטקה שבנה נפוליאון יש לחצות קודם את האקדמיה לאומנויות, שפעילה עד היום בקומת הקרקע של המבנה, וידועה בזכות החצר המפוארת והמעודנת שלה, השוקקת חיים בכל שעות היממה. המוזיאון עצמו מתפרש על פני הקומה השנייה, והפסל הראשון המקדם את פני המבקרים הוא של נפוליאון עצמו, בדמותו של האל מרס משכין השלום, שפיסל אנטוניו קנובה (Canova). זהו רק עותק; באופן אירוני למדיי, הפסל המקורי, שלא מצא חן בעיני נפוליאון, התגלגל לידיו של הדוכס מוולינגטון, אותו גנרל ידוע שהביס את נפוליאון בקרב ווטרלו המפורסם. אל האוסף המקורי והראשוני של העבודות שהובאו הנה במצוותו של נפוליאון, התווספו בשנת 1855 ציורים רבים מעיזבונו הפרטי של פייטרו אוג'וני (Oggioni), ובשנות ה-20 של המאה העשרים נולדה גם אגודת ידידי פינקטוקת בררה, שמזה כמאה שנה עוסקת ברכישות חדשות. בזכותם, לדוגמה, התווסף לאוסף הציור "ארוחת ערב באמאוס" (גרסת מילאנו), של קרוואג'ו. בדומה ללובר, או לאופיצי, גם בפינקוטקה די בררה ניתן לראות יצירות מופת החרוטות במוחו של כל איטלקי, עוד מימי בית הספר. אלה ציורים שהתוו את הדרך במשך מאות שנים לציירים בכל רחבי אירופה וארצות הברית, וממשיכים להשפיע על דורות של ציירים גם היום. אחת היצירות הידועות ביותר בפינקוטקה היא "ישו המת" של אנדראה מנטניה (Cristo Morto, Andrea Mantegna), כמובן, המתוארכת לשנות ה-70 של המאה ה-15. בעבודתו של מנטנייה מופיע ישו בפרספקטיבה מעוכה ומעוותת ביד אומן, שנועדה ליצור תחושה של מבט שנע קדימה ואחורה, מתקרב ומתרחק. מבקרים רבים מגיעים לגלריה ולו על מנת לראות את הציור המופלא הזה. יצירת מופת נוספת היא ה"פייטה" של ג'ובאני בליני (la Pietà, Giovanni Bellini), בה המבט הקרוב על כאבה של מריה, אימו של ישו המת, שופע אור יקרות וצבע. "מדונת בררה" של פיירו דלה פרנצ'סקה (la Pala di Brera) ציור בו מזמין היצירה כורע ברך בפני המדונה, המוקפת בקדושים הוא יצירה מרתקת נוספת. מסביבה של מריה ייצוג מורכב של ארכיטקטורה קלאסית ומעליה קונכיית שיש, שממנה משתלשל באופן מסתורי חוט הנושא ביצת יען. ההתכנסות הדוממת הזאת של קדושים, וביצת היען כמובן, מעניקים נופך מסתורי לציור שהזמין פרשנויות רבות, אך אין ספק שהיצירה עצמה מותירה את הצופה נפעם. לצד המדונה די בררה ניצבת עבודתו הידועה של רפאל, בן עירו של דלה פרנצ'סקה – "נישואי הבתולה", ובו מתוארת חתונתם של מריה ויוסף, הוריו של ישו. בציור זה, החיפוש אחר הפרספקטיבה המושלמת (כפי שניתן לראות בעיצוב בית המקדש שבחלקו האחורי של הציור) מהווה את תחילתו של מסע בעל השראה דתית, והדמויות הממלאות את היצירה מעוצבות בחומרה אך בה בעת גם בעידון רב. יצירה נוספת שאי אפשר להישאר אדישים מולה היא "ישו הקשור לעמוד" (Cristo alla Colonna), או "הלקאתו של ישו", שצייר דונאטו בראמאנטה (Donato Bramante). זו יצירה המדהימה את הצופה לא רק בזכות באופן שבו הצליח בראמאנטה ללכוד את ייסורי העינויים במבטו של ישו, אלא גם בזכות המוצקות של הגוף המצוייר, שנדמה כמעט כעשוי אבן ממש. מימין "ישו הקשור לעמוד" שצייר דונאטו בראמאנטה לצד ציירו של רפאל, משמאל תקריב הציור ולבסוף, אין כמעט אדם שלא מכיר את הציור הידוע "הנשיקה" של פרנצ'סקו אייץ (Francesco Hayez), ובו הטכניקה האקדמית בסגנונה של המאה ה-19, מעודנת ועשירה בצבעים בהשארת עבודתו של טיציאן , מצליחה ללכוד רגע אינטנסיבי של אהבה מתפרצת שנדמה כאילו נלקח מתוך סיפור אגדה. לצד היצירות הידועות הללו, ניתן לגלות בפינקוטקה די בררה אומנים רבים נוספים, שאוחדו יחדיו בגלריה בזכות תוכניתו של נפוליאון להציג בפני הציבור אומנות שאלמלא הייתה מגיעה לכאן הייתה נשארת נסתרת בארמונות פרטיים ובכנסיות נעולות על בריח. דוגמה בולטת לכך היא ציוריו העצומים ומלאי הדמיון של קרלו קריוולי (Carlo Crivelli), צייר שפעל בתקופת הרנסנס במחוזות לומברדיה ואמיליה רומניה, והחליט להעשיר ולעטר את עבודותיו באיורים מדוקדקים של פירות וירקות, תוך שימוש במשחקי גוונים ועיטורים מוזהבים. ניתן לראות בנוסף ציורים אינטנסיביים בכוחם של רובנס, כמו לדוגמה "הסעודה האחרונה", התלויים לצד יצירות ששימשו כהשראה עבור הצייר הידוע, כמו לדוגמה עבודותיו של פדריקו בארוצ'י (Federico Barocci), המאופיינות בדמויות אווריריות כמעט, המצוירות בצבע שקוף למחצה ומתגלמות מתוך הברקים שבסצנה. מימין לשמאל: רובנס, קרלו קריוולי, פדריקו בארוצ'י, - צילומים: Public Domain רשימת היצירות שראוי להתעכב עליהן ארוכה ביותר, שכן בפינקוטקה די בררה אפשר למצוא כיום ייצוג נאמן ומקיף של כל האומנות האיטלקית (ובמיוחד מצפון איטליה). אוסף הפינקוטקה במילאנו נולד במידה רבה כעדות למודרניות שבסגנון הציור הצפון איטלקי – ריאליסטי וחדשני, ומושפע מעבודתו של לאונרדו דה וינצ'י . הודות לפטרונים רבי כוח וממון כמו משפחת ספורצה (Sforza), הצליח לאונרדו דה וינצ'י לעבוד במילאנו במשך כמה עשורים, ולהשיג תוצאות מופלאות בכל התחומים שבהם עסק ושאותם חקר. עבודתו המבריקה של דה וינצ'י הותירה לדורות שבאו בעקבותיו טכניקות חדשות וכלים חדשים לאמנות הציור. תשומת הלב המדוקדקת שהעניק דה וינצ'י לאופן שבו פעל הטבע הביאה את הצייר לרמה חדשה של ריאליזם בייצוג, וזו שימשה כהשראה לאומנים שהגיעו מיד אחריו והחלו את המהפכה השנייה באומנות האיטלקית. כך, לאחר שהומצאו הפרספקטיבה בטוסקנה והטונליזם בוונציה, התפתח הנטורליזם הלומברדי. מילאנו – כר פורה לחדשנות מילאנו היא גם העיר שבה אפשר למצוא את כנסיית סן סאטירו (San Satiro), בה יצר הצייר והאדריכל דונאטו בראמאנטה (Bramante) את אחת הגרסאות המוקדמות ביותר באירופה של הטרומפ-לויל (Tromp l’oeuil), וזוהי גם העיר בה ניצבת הסעודה האחרונה של דה וינצ'י . זוהי עיר שבה מבנים בעלי חזות ימי-ביניימית מסתירים בקרבם ציורים רנסנסיים ובארוקיים, עיר בעל רקע דתי, כמו כל איטליה, אך רחוקה מספיק מרומא – המרכז הפוליטי של הכנסייה – על מנת לבסס ולטפח גם קשרים עצמאיים עם שאר יבשת אירופה. טכניקת טרומפ-לויל בכנסיית סן סאטירו, אשלייה אופטית המדמה 3 מיימדים גם מסיבות אלה התפתח במילאנו הריאליזם בציור, שבה לידי ביטוי ברבות מהעבודות בפינקוקטה. שיאו של התהליך הזה מופיע בעבודתו של קרוואג'ו, כמובן, ותוך זמן קצר להפליא נפוצה הבשורה מכאן לכל רחבי איטליה. מכיוון שכבר בגיל צעיר ביותר הדרים קרוואג'ו לעבר רומא, והמשיך עוד דרומה לכיוון נאפולי, סיציליה, ומלטה, הגיעו עבודותיו של הצייר החשוב בחזרה צפונה רק בשלב מאוחר ביותר. רק בשנת 1937 הצליחו נציגי הפינקוטקה די בררה לרכוש את הציור ארוחת ערב באמאוס, ולהציג אותו לצד עבודותיהם של מעריציו וממשיכי דרכו של קרוואג'ו כמו קאראצ'ולו (Caracciolo), ריברה (Ribera), ואורציו ג'נטילסקי (Orazio Gentileschi). כדאי לציין שבמרחק קצר מהפינקוטקה די בררה, בפינקוטקה אמברוזיאנה (הספרייה האמברוזיאנית), מוצגת יצירה נוספת של קרוואג'ו – "סלסלת הפירות" משנת 1599 לערך, הנחשבת לאחד מרגעי השיא, מבחינה טכנית, בעבודתו של הצייר. מרתק לנצל את הביקור בפינקטוטקה די בררה על מנת להשוות את הטון הריאליסטי של קרוואג'ו עם עבודותיהם של אמנים חשובים שקדמו לו וביניהם מוראצונה סאבולדו ( Morazzone Savoldo ), פטרזאנו ( Simone Peterzano ), ורומאנינו ( Romanino ). אמנים אלה היו הראשונים ששילבו ריאליזם גס, או פופולרי, בסגנון נורדי, רחוק עדיין מהמשימה האינטלקטואלית שלקח על עצמו הרנסנס, עם העושר והיופי המעודן שטופחו בחצרות האצולה ברחבי איטליה על ידי משפחות כמו מדיצ'י, אסטה, ספורצה, גונזגה , והאפיפיורים, כמובן. לצידם של אותם ציירים לומברדיים ניצבות עבודותיהם החושניות והמרהיבות של הציירים הוונציאנים, וביניהן יצירות בלתי נשכחות כמו "מציאת גופתו של מרקו הקדוש", מאת טינטורטו , המציג את הרגע הניסי שבו נמצאה גופת הקדוש בתאטרליות מוחלטת, על רקע מנהרה אפלה שתקרתה עשויה קמרונות. ובאותו אולם, במרחק מטרים ספורים משם, יצירתו הבשלה של טיציאן , העוסקת בג'ירולאמו הקדוש, ולצידה יצירה נוספת של ורונזה. בשל חילופי האומנות הכפויים עם הלובר במצוותו של נפוליאון, ציורים אלה, המייצגים את היצירה המקומית, ניצבים לצד עבודות של רובנס ורמברנדט, שהגיעו לפינקטוקה די בררה מאוספים הבסבורגיים. מאז שנת 2002 משתתפת הפינקוטקה די בררה בתוכנית השחזור המתנהל בשקיפות מלאה: יצירת נודעות הזקוקות לטיפול או לעבודת שחזור מוצגות בפני הקהל, המגלה כך שמדובר לא רק בתמונה, אלא בחפץ חי, המתמודד עם אתגרי הזמן. אומני השחזור עובדים על התמונה באולם התצוגה עצמו, מול הקהל, ורק לוח זכוכית מפריד בינם ובין המבקרים. המוזיאון עצמו הוא חלק מההיסטוריה המודרנית – הפינקוטקה די בררה נבנתה מחדש כמעט לגמרי בעקבות הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (האוסף עצמו פונה מהמבנה, על מנת להציל אותו). זהו המוזיאון הראשון באיטליה שמינה מנהלת אישה לעמוד בראשה (פרננדה ויטגנס – Fernanda Wittgens), וגם היום הפינקוטקה די בררה לא קופאת על שמריה וממשיכה לחדש את האוסף שלה עם יצירות מודרניות, כמו לדוגמה "קטטה בגלריה", של אומברטו בוצ'וני (Umberto Boccioni). מאז שנות ה-70 מנסה הפינקוטקה לקדם פרוייקט התרחבות משמעותי, שיאפשר לה להשתלט גם על המבנה הסמוך (פאלאצו צ'יטריו) ולהציג יצירות נוספות מהאוסף על מנת שתוכל, כפי שהכריזה ההנהלה מבלי למצמץ, להתחרות בזירה הבינלאומית ולאתגר גם מוזיאונים כמו מוזיאון המומה בניו יורק. זוהי הפינקוטקה די בררה – מוזיאון מלא חיים ועשיר באופן מופלא, הממוקם בליבה של מילאנו. אין ספק כי אף ביקור במילאנו לא יוכל להיות שלם ללא עצירה, ולו קצרה, בחלל המיוחד הזה.

אחד האזורים היפים ביותר ליד רומא מוכר בשם "קסטלי רומני" – 17 עיירות הנמצאות מדרום-מזרח לעיר הבירה ובהן וילות מפוארות, נופים קסומים, אוכל נהדר ויין משובח. במאמר זה נכיר מקרוב את הקסטלי רומני, נגלה את הפינות היפות ביותר, ונאכל במסעדות הטעימות ביותר. בואו נצא לדרך! מהם הקסטלי רומני? הקסטלי רומני הם סדרה של יישובים (או עיירות) עתיקים ביותר, המתפרשים לאורך גבעות אלבני (Colli Albani) בסמוך לרומא. השם " קסטלי רומני " מגיע מהעובדה שאצילים רומאיים רבים, עוד בימי הביניים, התיישבו באזור זה ובנו פה את מצודות ווילות ("קסטלי", באיטלקית) מפוארות. בהמשך נשלט האזור על ידי האפיפיור לאורך פרק זמן ממושך, ובמהלך אותן מאות שנים הרחיבו האצילים את בתיהם, ושיפצו ועיטרו אותם בפאר מנקר עיניים. עד היום, להחזיק בבית בקסטלי רומני נחשב לשם נרדף לעושר, ובין הגבעות מסתתרים בתים מפוארים שבנו לעצמם שלל סלבריטאים ותעשיינים. אזור הקסטלי רומני ידוע בעיקר בזכות האוכל והיין שבו, לצד הנופים המרהיבים והאטרקציות ההיסטוריות-תרבותיות. כאן מייצרים יינות ידועים ופופולריים, והמפורסם מביניהם הוא הפרסקטי סופריורה (Frascati Superiore DOCG) – יין לבן נהדר, ששורשיו עתיקים מאד, צבעו זהוב, והוא מתאפיין בטעם עשיר וקטיפתי. בנוסף תוכלו לטעום כאן מעדנים מקומיים כמו לחם לריאנו (pane di Lariano), פורקטה (חזיר צלוי) בסגנון העיר אריצ'ה (Ariccia), תותי הבר הידועים של נמי (Nemi), ועוד. הדרך הכי מוצלחת להנות מהאוכל מהקומי היא להתיישב באחת הטברנות הרבות, הנקראות "פראסקטה" (fraschette). ואם אתם תוהים מה מקור השם, ההסביר הוא פשוט: בעבר הטברנות התנהלו בחוץ, באוויר הפתוח, והסועדים נהגו לשבת מתחת לעלוות העצים (באיטלקית – frasche) כדי להגן על עצמם מפני קרני השמש. כך נולדו הפראסקטה! העיירות הראשונות שהוקמו בקסטלי רומני מתגאות בהיסטוריה עתיקה במיוחד – אריצ'ה (Ariccia), לאנוביו (Lanuvio), וולטרי (Velletri) נבנו כ- 400 שנה לפני שנוסדה העיר רומא! ארבעתן, ביחד עם שתי עיירות נוספות שנחרבו עם השנים (טוסקולו – Tuscolo ואלבה לונגה – Alba Longa) הקימו את הליגה הלטינית (Lega Latina), והובסו על ידי צבא רומא בשנת 338 לפנה"ס. אם תרצו לבקר בערים עשירות בהיסטוריה, תרבות, אמנות, ארכיאולוגיה, טבע ואוכל טעים, אלה המקומות המושלמים עבורכם. טיפ: על מנת להגיע לאזור זה, אני ממליצה לכם לשכור רכב. זו הדרך היחידה להגיע בקלות ובנוחות ממקום למקום. לחילופין, תוכלו לקחת את הרכבת ולבקר בכמה מהעיירות (אלה שמחוברות לרומא באמצעות רשת הרכבות): פרסקאטי (Frascati), אלבאנו (Albano), מארינו (Marino), קסטל גונדולפו (Castel Gondolfo), לאנוביו (Lanuvio), וולטרי (Velletri). העיירה המפורסמת מכולן היא פרסקטי (Frascati), לא רק בזכות היין הידוע שמייצרים פה אלא גם בזכות הווילות העתיקות הידועות בכינוי "וילה טוסקולאנה" (Ville Tuscolane), שבחלקן אפשר לבקר גם היום. וילה פאלקוניירי ( Villa Falconieri ), לדוגמה, היא הווילה הראשונה שנבנתה בעיר, במאה ה-16 , ומאז עברה מיד ליד מספר פעמים ונרכשה בין היתר על ידי בני משפחת ספורצה (Sforza), בני גונזגה (Gonzaga), וקיסר גרמניה וילהלם השני. הווילה שופצה על ידי האדריכל הידוע פרנצ'סקו בורומיני (Borromini) ובהמשך, במאה ה-18, על ידי פרננדו פוגה (Fernando Fuga). חדרי הווילה מעוטרים בציורי מהמאה ה-17. מומלץ לבדוק מראש את שעות הפתיחה באתר הרשמי. וילה ידועה נוספת היא וילה אלדוברנדיני (Villa Aldobrandini), המיתמרת בראש גבעה גבוהה שממנה ניתן לראות את העיר רומא. הווילה נבנתה בין המאות ה-15 וה-16, אך ניתן לבקר רק בגן המקיף את המבנה (על מנת לבקר במתחם יש ליצור קשר עם משרד התיירות של פרסקטי, הממוקם בפיאצלה מרקוני 1 – Piazzale Marconi). וילה נוספת היא וילה טוסקולנה (Villa Tuscolana) מהמאה ה-16, שהוסבה למלון מפואר – Grand Hotel Villa Tuscolana . מומלץ לבקר גם בקתדרלה שבעיר, הידועה בזכות החזית הבארוקית המפוארת, וממוקמת בפיאצה סן פייטרו (San Pietro). ומה שותים? אי אפשר לבקר בפרסקטי, העיירה שהתפרסמה בעיקר בזכות היין המיוצר בה, ולא לטעום את התוצרת המקומית... אחד מברי היין הידועים ביותר נקרא אנוטקה מולינארי ( Enoteca Molinari ). כאן תוכלו לטעום את היינות לפי כוס, או לקנות כמה בקבוקים. אנוטקה מולינארי פתחה את שעריה בשנת 1969, ומזה למעלה מ-50 שנה שאפשר למצוא כאן את מיטב תוצרת האזור. האווירה פה מעולה! אם אתם מחפשים מסעדה של ממש, Na Fojetta נחשבת למסעדה הטובה בעיר. ואם אתם מעדיפים מקום קליל וביתי יותר, כמוני, נסו את Fraschetta Trinca , המתמחה מאז שנת 1947 במנות מסורתיות במחירים שפויים. כדאי לטעום בין היתר את הנקניקים והגבינות שלהם, את הלחם שהם אופים בעצמם, ואת ירקות המגיעים מחוות האזור. מנת חובה היא הפורקטה די אריצ'ה (porchetta di Ariccia), כמובן – מנת חזיר צלוי בסגנון העיר אריצ'ה, המוגשת באזור מזה כאלף שנה לפחות. כמובן שכדאי ללוות את האוכל עם כוס יין אדום מקומי. ואל תשכחו לנסות את גבינת פקורינו די נפי (Pecorino di Nepi) מחלב כבשים. זו גבינה עזת טעם ונהדרת! מפרסקטי תגיעו תוך כרבע שעה ברכב לאתר הארכיאולוגי טוסקולו (Tuscolo), שם תוכלו להתפעל מממצאים מתקופות שונות, החל מהעת העתיקה וכלה בימי הביניים. העיר טוסקולום (Tuscuolum) נוסדה במאה העשירית לפנה"ס, ומתגאה בעבר מיתולוגי: לפי האגדה מייסד העיר היה טלגון, בנם של יוליסס ושל האלה הקוסמת קירקה. טוסקולום הייתה אחת הערים החשובות בליגה הלטינית, אך צבאה נוצח על ידי הרומאים במאה החמישית לפנה"ס. האתר החשוב ביותר במקום כיום הוא התאטרון הרומי, המארח עדיין אירועי תרבות מגוונים. הפארק מוקף בטבע, וניתן להשקיף ממנו על נוף נהדר. פרטים נוספים ניתן לקרוא באתר הרשמי . מפורסמת מאד היא גם ג'נזאנו (Genzano) , העיירה בה מתקיים פסטיבל הפרחים, אירוע ששורשיו לפני 300 שנה בקירוב. במשך שלושה ימים בחודש יוני מתמלא הרחוב הראשי, ויה בלארדי (Belardi) המוביל אל הדואומו, באלפי פרחים היוצרים מרבדים צבעוניים, ציורים ותמונות. לחגיגה יש אמנם שורשים דתיים, אבל כיום מדובר על אירוע הפונה לכולם, ומושך קהל רב. ההכנות לחגיגה נמשכות חודשים רבים, שבמהלכם מתכננים המארגנים את הציורים שיעצבו באמצעות הפרחים, והתוצאה הסופית מרהיבה! האינפיורטה של ג'נצאנו בזמן הביקור שלכם כאן, אל תחמיצו גם את הוילה המפוארת של משפחת ספורצה-צ'זאריני האצילה. ניתן לבקר בווילה ובגן בסופי השבוע בלבד. ג'נצאנו מפורסמת גם בזכות הלחם המקומי, ומידי חודש ספטמבר חוגגים התושבים את פסטיבל הלחם (סגרה דל פאנה – Sagra del pane) המוקדשת כולה ללחם הרך מבפנים ופריך מבחוץ שנאפה בתנורים עתיקים בכל רחבי העיירה. אם אתם מחפים מקום מוצלח לאכול בו, נסו את הפרסקטה (fraschetta) A casa di Nino – מקום משפחתי ונעים, המגיש את מיטב המנות הרומאיות המסורתיות לצד כמה מנות חדשניות יותר. אין ספק שהעיצוב פה ייחודי – בתוך המסעדה תמצאו מכונית פיאט 500! גם העיר לאריאנו (Lariano) ידועה בזכות הלחם הרך והריחני שלה, שעשוי מקמח מלא בלבד ונאפה בתנורים עתיקים המוסקים בגזרי עץ ערמון. למעשה, זה לא רק הלחם שהפך את לאריאנו למפורסמת – האוכל בעיר הזאת הוא שהפך אותה לאטרקציה מקומית. לריאנו עורכת מספר רב של פסטיבלים קטנים מוקדשים למאכלים המקומיים, כמו לדוגמה פסטיבל פטריות הפורצ'יני באמצע ספטמבר (sagra del fungo porcino), פסטיבל הפולנטה (sagra della polenta), פסטיבל הפיצה והבירה (sagra della pizza e birra), ועוד. אם תרצו להתעכב כאן ולאכול ארוחה של ממש, אני ממליצה לכם ללכת ל: Paneria Casa Madre . הם אופים לחם טרי כל היום, ואפשר למצוא פה גם פיצה טעימה, ומעדנים נוספים. הריח מדהים! העיירה לאריאנו מוקפת בשמורת הטבע קסטלי רומני, המתפרשת על פני 150 קמ"ר, ומציעה למבקרים בה אינספור מסלולי הליכה. מלאריאנו עצמה, לדוגמה, יוצאים שני מסלולים מהנים מאד. לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי של הפארק , הכולל גם מסלולים מפורטים ומפות. קסטל גנדולפו (Castel Gandolfo) היא אחת מהעיירות הידועות ביותר בקסטלי רומני, בזכות העובדה שכאן נמצא בית הקיץ של האפיפיור (מאז המאה ה-17). בכיכר שמול ארמון האפיפיור ניתן לראות כנסייה ומזרקה בעיצובו של הפסל המהולל ברניני. העיירה עצמה מלאה בחנויות אמנים קטנות ובמסעדות, ובזמן הביקור שלכם כאן כדאי כמובן ללכת גם לנקודות התצפית השונות המשקיפות על האגם ועל היערות שמסביב. קסטל גונדולפו ממוקמת ממש לחופי אגם אלבנו (Lago Albano), אגם עתיק שנוצר בתוך מכתש של הר געש כבוי, ואם לא חם מידי, מומלץ לצאת להליכה לחופי האגם עצמו או להשתזף קצת, כמו שעושים האיטלקים, באחד החופים. אפשר כמובן גם לשכור סירה או קיאק ולחתור במים התכולים, או לשכור אופניים ולצאת לגלות את האתרים הארכיאולוגיים הפזורים מסביב. בשעות הערב כדאי להנות מהשקיעה, להזמין קוקטייל טוב, ואז לאכול ארוחת ערב במסעדה מומלצת כמו La perla del lago . גרוטפראטה (Grottaferrata) מארחת בקרבה מנזר יווני-אורתודוכסי יפהפה בן כאלף שנה, המוקף בגן מטופח להפליא: מנזר סן נילו (Abbazia di San Nilo) מתפאר בן היתר בספריה ובה למעלה מחמישים אלף כרכים וביניהם גם ספרים עתיקים וכתבי יד יקרי ערך. בתוך החלל פועל גם בית ספר לשחזור. כאן למעשה שוחזר הקודקס אטלנטיקוס – קודס ההמצאות המדהים של לאונרדו דה וינצ'י (המוצג כיום במילאנו). קירות המנזר מעוטרים בפרסקאות מעשה ידיו של דומניקינו (Domenichino), וביצירה של ברניני. המוזיאון שבמתחם מכיל אוסף ארכיאולוגי מעניין וחשוב, הכולל פריטים עתיקים ומימי הביניים. הביקורים כאן נערכים בסופי שבוע בלבד (בתאום מראש). יש להתקשר לטלפון מספר 3409619736 בעיירה האלגנטית עצמה כדאי לבקר גם בווילה גראציולי ( Villa Grazioli ) האצילית, שנבנתה במאה ה-16 ומעוטרת כולה בפרסקאות יקרי ערך מעשה ידיהם של קראצ'י (Carracci) ופאניני (Pannini). היום הווילה הוסבה למלון, אבל ניתן לבקר במקום בתיאום מראש. חובבי אומנות עם כיסים עמוקים יוכלו גם להעביר כאן לילה נעים במיוחד, באחד מהחדרים האלגנטיים שבמקום. אם אתם מחפשים מסעדה טובה באזור, נסו את Al Buco , טרטוריה המתמחה במנות רומאיות טיפוסיות. ואם מתחשק לכם לטעום את הפיצה הרומאית (הנקראית פינסה – pinsa), לכו ל- Dentrofuori , שמציעה לא רק פינסה טובה אלא גם מגוון מנות בשריות מצוינות. פינסה, הגרסה הרומאית לפיצה הנפוליטאנית מארינו (Marino) היא עיירה קטנה הניצבת על צוק מסלע פפרינו וולקני טיפוסי לאזור זה, לא רחוק מיער פרנטאנו (Bosco Ferentano). מארינו מפורסמת במיוחד בזכות היינות המיוצרים כאן, שזכו לחותמת האיכות DOP, אבל כדאי לדעת שגם חובבי המתוקים יהנו בעיירה... עוגיות ה"מוסטא'צולי" (mostaccioli) של מאריאנו עשויות מקמח ודבש, ומפורסמות לא פחות הן ה"צ'אמבלה אל מוסטו" (ciambelle al mosto), מעין סופגניות שמכינים עם תירוש. למעשה, פסטיבל אוכל שלם מוקדש למעדן המקומי הזה (בחודש אוקטובר). ואם אנחנו כבר מדברים על פסטיבלים, פסטיבל האוכל המפורסם ביותר במקום הוא פסטיבל הענבים (sagra dell’uva) שנערך במקום מאז 1925. ביום הפסטיבל המזרקה בעיירה משפריצה יין, במקום מים! כדאי לבקר במוזיאון העירוני, הממוקם בתוך כנסיה עתיקה (לשעבר), ומארח בין אולמותיו אוסף ארכיאולוגי הכולל פריטים רבים גם מימי הביניים (שעות הפתיחה משתנות לאורך השנה, מומלץ לבדוק מראש את המידע באתר ). עבור חובבי הארכיאולוגיה ישנו גם מסלול תת קרקעי, המתפתל בין מנהרות חצובות בסלע הוולקני מתחת לעיירה עצמה. כאן ניתן לראות גם מקדש עתיק לאל מיטרה, ממאה השנייה לפנה"ס. לפרטים ולהזמנת סיור מאורגן, יש ליצור קשר עם מרכז התיירות המקומי . ואם התעורר בכם בשלב זה הרעב, תוכלו ללכת ל- Osteria della Stazione , מסעדה שנפתחה בתוך מה שהיה פעם בר יין מהמאה ה-19, ומתמחה כיום במנות מסורתיות ואותנטיות (כמובן שגם תפריט היינות שלהם מצויין!). ונסיים בהמלצה לביקור באחת העיירות המקסימות והידועות ביותר פה באזור: נמי (Nemi) היא עיירה מתוקה במיוחד, המשקיפה על האגם הנושא את אותו השם (אגם נמי – lago di Nemi), וטובל בטבע ירוק. נמי מפורסמת במיוחד בזכות תותי הבר הגדלים בה. התותים המתוקים ומלאי העסיס משמשים כבסיס לשלל מנות, ומידי שנה, בחודש יוני, נערך בנמי פסטיבל אוכל המוקדש במיוחד להם. אם אתם מבקרים באזור בחודש יוני, זה אירוע שלא כדאי לכם לפספס – כל המאפיות בעיר מכינות קינוחים על בסיס תותים, והניחוח המתוק של תותים שעולה מכל פינה מסחרר את המבקרים! ישנן כמה מנות טיפוסיות נוספות באזור זה: פסטה עם פטריות פורצ'יני, בשר ציד, פולנטה עם נקניקיות חזיר, ומרק שעועית עם עשבי תיבול שצומחים פרא על הגבעות. נמי היא עיירה עתיקה מאד: שתי ספינות גדולות שבנה הקיסר קליגולה נמצאו בקרקעית אגם נמי, במצב כמעט מושלם, בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. למרבה הצער שריפה נוראית שהשתוללה בשנת 1944 כילתה אותן, והיום אפשר לראות שני העתקים מדוקדקים שנבנו על ידי החוקרים, ומוצגים במוזיאון המקומי . לצד העתקי הספינות אפשר להתרשם ממגוון מוצגים ארכיאולוגיים שנחפרו באזור. ביער שמסביב לנמי, לדוגמה, אזור שבעבר נחשב לקדוש, אותרו שרידיו של מקדש לאלה דיאנה (המקדש סגור כרגע למבקרים). ואם תרצו לאכול במהלך הביקור בנמי (בכל זאת, אי אפשר להסתפק רק בתותים!) אני ממליצה לכם לעצור במסעדת Acqua Bulle , המשלבת טעמים של פעם עם מטבח חדשני. כאמור, הגבעות באזור מלאות בעיירות קטנות, ובלתי אפשרי לסקור את כולן במאמר אחד. מקומות נוספים שכדאי לבקר בהם, אם יש לכם זמן, הם אריצ'ה (Ariccia), עיירה המפורסמת בזכות תבשיל החזיר הצלוי שמכינים בה, ונקרא פורקטה (porchetta), אלבאנו (Albano), עיירה עשירה בממצאים ארכיאולוגים ובמוזיאונים, לאנוביו (Lanuvio), עיירה המוקפת בחומות מימי הביניים, וולטרי (Velletri), כפר מבוצר מימי הביניים הידוע בזכות המסעדות שבו, רוקה די פאפה (Rocca di Papa) ורוקה פריורה (Rocca Priora), שני כפרים בגובה 1000 מטר מעל פני הים, ועוד... לא משנה באיזו עיירה תבחרו מבין העיירות שבקסטלי רומני – אני בטוחה שתתאהבו באזור, ותרצו לשוב אליו שוב ושוב גם בעתיד!

איך מזהים שמן זית טוב, ועם אילו קשיים מתמודדים היום מגדלי הזיתים? איך הגיעה העגבניה לאיטליה, ומדוע היא נחשבה פעם למאכל מסוכן ורעיל? איך הפך המטבח המקומי העני למטבח גורמה, ואיך מכינים מולים ממולאים כמו הסבתות בליגוריה? הפעם נסעתי להתארח אצל של קרלו ופטריציה, בעיר לריצ'י (Lerici). בביתם המקסים, שהם בנו בעצמם אבן אחר אבן, מגדל קרלו עצי זית המשמשים להכנת שמן זית איכותי וזוכה פרסים, ואילו פטריציה מכינה מנות ליגוריות קלאסיות שאי אפשר לעמוד בפניהן קרלו קיארה נולד בשנת 1950 בפינה קטנה ויפה של ליגוריה ליד העיר לריצ'י. הוא דמות מוכרת בקרב מגדלי עצי הזית באזור, אך בתחילת דרכו, תכנן לעבוד בתחום אחר לגמרי. "אבא שלי עבד על ספינות מסחר," הוא נזכר. "בכל פעם שהוא היה חוזר מהמסעות שלו הוא היה מספר לנו סיפורים, ואני הקשבתי בפה פעור. ואז יום אחד, כשהייתי בן 18, לא אמרתי שום דבר לאף אחד, הלכתי מאחורי הגב של ההורים שלי לחברה שבה אבא שלי עבד, וביקשתי להצטרף לאחת הספינות. הם הסכימו, והצטרפתי לספינה ששטה לאפריקה. וכשהגעתי לחוף השנהב, פגשתי במקרה את אבא שלי! הוא לא האמין למראה עיניו" צוחק קרלו. "החיים על הספינות מצאו חן בעיני – לטייל, ללמוד על העולם… החברה הראשונה שבה עבדתי עסקה במסחר בעץ, אח"כ עברתי לחברה שעסקה במכליות נפט, וככה טיילתי בכל העולם. אבל כשהגיע משבר הנפט העולמי הגיע הרגע להחליף כיוון בחיים". קסמם של עצי הזית, והבחורות היפות "במקור המשפחה של אבא שלי היא ממחוז אמיליה רומניה והם כולם עוסקים בחקלאות," מסביר קרלו את פשר המעבר החד. "כשהייתי נער בשנות ה-70 הייתי מעביר את החופשות אצל קרובי המשפחה, עוזר בשדות... בבקרים הייתי קוטף בצלים בשדות, ובערב היינו הולכים לרקוד במסיבות. אלה היו מסיבות טובות – היה אוכל מעולה והיו בחורות יפות..." נזכר קרלו בחיוך גדול. "ואז גיליתי שהבחורות, לפני שהן היו מגיעות למסיבה, השתתפו בקורסים בנושא חקלאות שארגנה המועצה המקומית. אלה היו קורסים להכשרה של חקלאים, ואני חשבתי לעצמי – היי, אם גם אני אלך לקורסים האלה, אוכל להעביר יותר זמן עם הנערות היפות האלה, להכיר מישהי… אז נרשמתי לקורס!" הוא צוחק בקול רם. "וככה למדתי על אפרסקים ועל בצלים, על עצי זית ועל עצי פרי... גיליתי עולם שלם. ביחד עם הדוד שלי היינו הולכים לכל החוות באזור, ולומדים איך גוזמים כל עץ פרי. ככה התגלגלתי לעולם הגננות, ועם השנים התמקדתי בעצי זית, ונסעתי גם לעשות קורסים במחוזות אומבריה ומארקה – אלה אזורים עם ידע עמוק ועתיק בנושא". למעלה מ-500 זנים שונים של זיתים גדלים כיום באיטליה, ומחוז ליגוריה הוא אחד המחוזות החשובים עבור תעשיית שמן הזית במדינה. הוא אמנם מוכר פחות מפוליה, אומבריה וטוסקנה, אבל האיכות כאן מופלאה, ושמן הזית שמגיע מהריביירה האיטלקית הוא עשיר בטעמים וניחוחות. "כדי להפיק שמן מעולה צריך הרבה סבלנות," מבהיר קרלו. "וצריך ענווה. צריך לעדכן את הידע, ללמוד מהמדענים, ולא כולם עושים את זה. הרבה מהמגדלים כאן, הם מהדור הישן. יש כל מיני מיתוסים שמסתובבים, בעיקר אצל המבוגרים יותר. אנשים מדברים שטויות, עם כל הכבוד, והצעירים מקשיבים להם ומניחים שהדור הקודם יודע על מה הוא מדבר, אבל הרבה פעמים אלה פשוט מיתוסים. לאף אחד אין את האמת בכיס. גם לי אין. אני כבר 40 שנה עוסק בעצי זית, יש לי שדה שבו אני עושה ניסויים, ואני לומד כל הזמן", הוא מבהיר. שינויי האקלים והתיעוש מאיימים על שמן הזית המסורתי של ליגוריה "כדי לייצר מוצר איכותי, המגדלים נמצאים כל הזמן במלחמה. נגד המזיקים, נגד מזג האוויר... היום כל מגדל חייב להיות גם קצת מטאורולוג. לעקוב מקרוב אחר תנאי מזג האוויר, ולבצע התאמות. האקלים משתנה, וזה משפיע מאד על העצים שלנו. גם על העצים עצמם, וגם על המזיקים שתוקפים אותם. פה בליגוריה יש לנו לדוגמה את זבוב הזית, שמטיל ביצים בזית. הפגית של הזבוב חופרת מחילות בפרי, וכשזה קורה, שמן כבר לא יצא ממנו… זה שמן מחומצן, אפשר להשתמש בו מקסימום כדי להדליק מנורות. בטח לא במטבח. בגלל זה תראי שהרבה מגדלים מסיידים את העצים שלהם בסיד לבן, כדי "לבלבל" את הזבוב ולהגן על העץ. צריך כל הזמן לשמור על העצים, להיאבק בכנימות, לשים מלכודות הורמונליות כדי לתפוס את הזכרים לפני שהם יפרו את הנקבות... הבעיה היא ששינויי האקלים מטלטלים את המערכת. אנשים מתלוננים שחם יותר – ברור שחם יותר, אבל זה רק עניין אחד. הבעיה היא שכל המערכת השתנתה. בעבר, היו הרבה פחות זבובים, גם בגלל מזג האוויר אבל גם בגלל שהשטח היה שונה לגמרי. עצי הבית היו חלק ממערכת שלמה, הם היו חלק מהמשק. לאיכרים היו גם חיות משק, שתרמו לחיסול הזבובים. הזבובים הסתתרו בחציר, אבל הפרות אכלו את החציר. הזבובים הסתתרו בעצים אבל העץ שימש כחומר בעירה בחודשי החורף, אז הכל הסתדר. האיכרים היו מעבדים את האדמה והופכים אותה, והסתובבו כאן תמיד ציפורים כמו אדום החזה, שקפצו ממקום למקום ואכלו את החרקים ואת הזבובים. המערכת הייתה מאוזנת. אבל היום? במקומות רבים האדמה ננטשה. כשאין גידולים, כשאין מי שיאזן את המצב, הזבובים משתלטים על השטח," נאנח קרלו. "התוצאה היא שצריך לשמור פי כמה וכמה על עצי הזית. מספיקים יום-יומיים של טמפרטורה נכונה וגשם, והזבוב חוגג. המזל שלנו הוא שכאן בליגוריה המרכז האגרונומי של המחוז מפרסם מידי שבוע עלון עם מידע לחקלאים, ומסביר מה בדיוק צריך לעשות. מה צריכים לעשות אלה שמגדלים עצים בגובה 200 מטר, מה צריכים לעשות אלה שמגדלים עצים בגובה 400 מטר, איך לפעול בהתאם לתנאי מזג האוויר כדי להגן על העצים. הם עושים את זה כדי לא להשאיר אנשים חסרי אונים, אחרת הנזקים שיגרמו עלולים להרוס את הגידולים פה באזור". "אני בשנים האחרונות הקדמתי את המסיק, אני מוסק קצת יותר מוקדם, וזה פותר את חלק מהבעיות. חשוב גם למצוא בית בד טוב, כי את הזיתים צריך להביא לבית הבד כמה יותר מהר. מרגע שקטפת, הופ נוסעים. ומכיוון שאתה לא יודע איך השמן של מי שהיה לפניך, אולי הוא לא טיפל בעצים שלו באותה קפדנות, אני תמיד מפריד. את 15 הליטר הראשונים שיוצאים, אלה שעדיין יש בהם שאריות מהשמן של מי שהיה לפניי, אני שומר בצד ובודק. ובנפרד אני שומר את השמן שיוצא אחר כך. כך לא נכנס לשמן שלי שום מרכיב בלתי רצוי". התוצאה, יש לומר, נהדרת, והשמן האחרון שייצר, שנקרא על שם אשתו, פטריציה (אותה נפגוש בהמשך) זכה במקום הראשון בתחרות האזורית. על עגבניות, סכנות, וסוחרים יהודים "חוץ מהזיתים אני גם מגדל עוד כמה דברים," מספר קרלו ומצביע על חלק אחר של החלקה. "עגבניות בעיקר, תראי כמה הן יפות", הוא ממשש בגאווה עגבנייה ענקית ועסיסית למראה. "גם זה משהו שאוכלים פה מאז ומתמיד..." אני מחייכת. קרלו צודק, קשה לדמיין ארוחה בקיץ האיטלקי שלא כוללת עגבניות, רצוי כאלה שזולפו בנדיבות בשמן זית איכותי, אבל העגבנייה איננה, למעשה, מאכל איטלקי. ומה שהיום נתפש כא"ב של המטבח המקומי נחשב בעבר לסכנת נפשות. מקורה של העגבנייה בדרום ומרכז אמריקה, שם גידלו אותה בני המאיה, ובהמשך גם האצטקים. האירופאים שמעו על העגבנייה לראשונה כאשר קורטז האכזר הגיע למקסיקו ב-1520 ונתקל במאכל המקומי. העגבנייה הגיעה לראשונה לאיטליה באדיבותם של סוחרים (רבים מהם יהודים) שהביאו את הזרעים בחזרה עימם לספרד ופורטוגל, ומשם לאיטליה. אותם סוחרים עסקו במסחר בין חצי האי האיברי ואיטליה, ומידי פעם הפתיעו את הקהל המקומי עם חידושים מהארצות האקזוטיות שמעבר לים. סיציליה, שהייתה אז תחת שלטון הכתר הספרדי, הייתה בין האזורים הראשונים באיטליה שגילו את המעדן החדש, ולאט לאט נפוצה העגבנייה בכל רחבי האיטליה. אבל תהליך ההתאקלמות המקומי לא היה פשוט. למעשה, כאשר הגיעה העגבנייה לאיטליה, היא עוררה בעיקר בהלה רבתי. וכאשר תיאר הרופא יליד סיינה פייטרו אנדראה מאטיולי את ה"ירק המשונה הזה" במאה ה-16, הוא הסביר שמדובר על ירק מסוכן ורעיל מצד אחד אך בעל כוחות ריפוי מצד שני, שניתן לאכול אבל רק לאחר טיגון. גם השליטים היו סקרניים – בשנת 1548 קיבל קוזימו דה מדיצ'י, שליט טוסקנה, ארגז ובו עגבניות טוסקניות אמיתות, שגדלו באחוזה ליד פירנצה מזרעים שהביאה אשתו הספרדייה, אלאונורה דה טולדו. מיותר לציין שיועציו של קוזימו היו מודאגים מאד מהמאכל הבלתי ברור שנחת על שולחנם. עד סוף המאה ה-17 שימרה העגבנייה את המוניטין הבעייתי שלה, ואף זכתה לכינוי "תפוח הרעל", שחיסל אצילים תמימים שהעזו לנגוס בה (האצילים אכן מתו, אבל לא הייתה זו אשמת העגבנייה. רק בהמשך הבינו המדענים שהאשמה האמיתית הייתה הצלחת העשויה פיוטר, מתכת שהכילה בעבר עופרת. בשל חומציות העגבנייה הגיב הפרי עם הצלחת, והעופרת חלחלה אל המזון). סבלנות, בסוף זה יתפוס זה לקח אמנם כמה מאות שנים, אבל בסופו של דבר הצליחה העגבניה לשבור את המחסומים התרבותיים ונעשתה מזון פופולרי, ובמיוחד כאשר הוגשה בצורתה המבושלת, כרוטב. בשנת 1692 פרסם הטבח של המשנה למלך בנאפולי מתכון שכלל עגבניות, בהשראה ספרדית (נאפולי הייתה תחת שליטה ספרדית באותם ימים), והכינו מהעגבניות הצלויות, קלופות ומתובלות רוטב שליווה מנות בשר צלוי. מעמדה של נאפולי כאחת מערי המסחר החשובות בים התיכון באותם הימים, וכחוליה מקשרת בין איטליה לספרד, הפכה אותה לדלת הכניסה שדרכה נכנסו שלל מאכלים והמצאות. עד היום רוטב עגבניות מזוהה עם נאפולי, וכאשר הומצאה הפיצה מרגריטה לרגל ביקורה של המלכה מרגריטה לבית סבוי בנאפולי, הפך רוטב העגבניות לפופולרי אף יותר. למעשה, קשה לדמיין כיום את המטבח האיטלקי בלי עגבניות. הן מככבות בכל מנה שאפשר לעלות על הדעת - סלטים, פסטה , רוטב ראגו ותוספות. כיום בכל בית איטלקי יהיו תמיד עגבניות בארבעה פורמטים – טריות, משומרות וקלופות (pelati), מרוסקות ומשומרות (polpa) ומרוסקות ומבושלות ומשומרות (passata) הבסיס לכל תבשיל שאפשר להעלות על הדעת. אבל בואו נחזור לליגוריה, ולקרלו ופטריציה. מתכוני גורמה שנולדו מתוך מחסור בזמן שאני משוחחת עם קרלו, הספיקה אישתו פטריציה להשלים את כל הבישולים ולערוך את השולחן. גם היא ילידת ליגוריה (מהעיר לה ספציה), ולכבוד הארוחה שלנו היום היא הכינה כמה מנות ליגוריות קלאסיות, המבוססות על חומרי גלם פשוטים. כמו במקומות רבים באיטליה, גם כאן בליגוריה כל המנות המסורתיות, כולל אלה שנחשבות היום למנות גורמה, נולדו במטבחים של האיכרים העניים, שלמדו לנצל עד תום את המעט שהאדמה העניקה להם. "כילדה הלכתי לאסוף צמחי בר בשדות. מי שהיה לו נקניק, הוסיף נקניק. אכלנו את מה שהיה. אם תסתכלי מסביב, תראי שהמנות המסורתיות לא כוללות דגים יקרים, אלא דגים זולים, כמו אנשובי, או פירות ים שפעם לא היו עולים כלום והיום הם יקרים מאד, כמו צ'יקאלה (קרוב משפחה של השרימפס). זה היה האוכל הזול של פעם, הדייגים של לריצ'י היו באים למזח עם סירות מלאות בדגים ואפשר היה לקנות ישר מהסירה. גם היום אפשר לקנות מהם, אבל צריך לדעת מתי ללכת. נו טוב, אני מכירה אותם אחד אחד", היא צוחקת. "וזה באמת מה שהיינו קונים – את הדגים הקטנים, הזולים, שאפשר להכין מהם מרק. וגם טרילייה (מולית), כמובן. ומולים, שלא עלו כלום כמעט. עד היום זו מנה אהובה מאד באזור הזה, מכינים את המולים בכל צורה אפשרית – ברוטב עגבניות, או ממולאים. מולים ממולאים נקראים כאן מוסקולי ריפייני (muscoli ripieni) וזו מנה מצוינת אבל בשביל להכין אותה צריך לעבוד קשה – צריך לקנות גם מולים קטנים וגם גדולים, ולנקות אותם היטב. את הקטנים מאדים, קוצצים, ומערבבים עם לחם, פרמיג'אנו ונקניק מורטדלה, ומשתמשים בתערובת הזאת בשביל למלא את המולים הגדולים. אמא שלי הייתה תופרת אותם עם חוט תפירה רגיל, כדי שיישארו סגורים, מפזרת מעל רוטב שמכינים מעגבניות, פטרוזיליה ושום, ומבשלת אותם. זה היה נהדר. כשהם נשארים סגורים ככה, מרגישים ממש את הטעם של הים". בשר, דגים יקרים או חומרי גלם נוספים כמעט ואי אפשר היה להשיג. "אנשים אכלו את מה שהיה. יצאו להר, ליקטו עשבי בר, והשתמשו בירקות מהגינה הקטנה שלהם כדי להכין אוכל למשפחה. עד היום מכינים פה הרבה מאד פשטידות ירקות , עם עשבי בר. בעונה של הארטישוקים מכינים עם פשטידת ארטישוקים, אני גדלתי על זה... ועל פסטו כמובן", היא מחייכת. אנחנו מתיישבים אל השולחן, וקרלו מוציא את בקבוק שמן הזית המעולה שלו, שהוא שומר בפינה מיוחדת בבית. לפטריציה יש ידי זהב, והיא הכינה עבורנו פשטידת אנשובי (דוגמה נוספת לדגים "זולים" שהפכו למעדן מקומי ידוע, שמוגש היום גם במסעדות עם כוכבי מישלן) ותפוחי אדמה, פטריות פורצ'יני מטוגנות ומופלאות, ופסטה עם עגבניות טריות מהגינה, ומולים שהיא קנתה אצל הדייג בלריצ'י. בין ביס לביס אני שואלת את קרלו אם יש לו טיפים עבור מי שקונה שמן זית בזמן הביקור באיטליה ולא יכול לקנות ישירות מהיצרנים, אלא רק בסופרמרקט. הוא מהנהן מיד. "תראי, קודם כל, כדאי לוודא שקונים שמן זית איטלקי אמיתי. יש כל הזמן מאבק נגד זייפנים. לפני כשנתיים תפסו 400 טון שמן זית מזויף, זה בעצם היה שמן חמניות זול שהוסיפו לו כל מיני תוספים, כלורופיל כדי לתת לו צבע ירקרק, ניסו למכור את זה בתור שמן זית בתולי. אנשים צריכים לשים לב קודם כל למחיר. אין דבר כזה בקבוק שמן זית טוב שעולה פחות מ-13 יורו. אם שילמת פחות, זה אומר שמישהו קיצר תהליכים, עיגל פינות בשלב מסוים, אחרת הם לא מצליחים להחזיר את ההשקעה. אם יש אפשרות לטעום את השמן, חפשו את הניחוחות הטיפוסיים – את הריח של הארטישוק, האספרגוס, העשב. הריח צריך להיות אינטנסיבי, נעים, אף פעם לא של רקב או חמצון. אפשר להטעות את העיניים ולשחק עם הצבע של השמן, אבל את האף קשה הרבה יותר לרמות. מעבר לכך, חום, קור ואור הורסים את שמן הזית. השמן רוצה להיות במקום שבו הטמפרטורה היא בערך 15 מעלות, מקסימום 18 מעלות. אני מצאתי בבית שלי פינה, מתחת למדרגות, שם הטמפרטורה קבועה ואין אור. זה מקום מצוין, ושם אני שומר את השמן שלי." ומה לגבי הטעם? "בזכות הפוליפנולים שבשמן הטרי, שיצא ממש עכשיו מבית הבד, השמן צריך לשרוף קצת בגרון. הזיתים שמגדלים פה בליגוריה, מזן ראצולה לדוגמה, עשירים מאד בפוליפנולים. אבל המרירות והחריפות צריכות להיות עדינות ומאוזנות. זה תלוי באזור שבו מכינים את השמן. לשמן זית שמכינים באומבריה יש טעם שונה משמן הזית של ליגוריה. פה באזור יש טעמים חזקים של צנוברים, וארטישוקים, בעיקר. זה אזור נהדר לעצי זית. את הבית שאת רואה, שבו אנחנו יושבים, אני בניתי בידיים שלי, פעם לא היה כאן כלום, רק שדה פתוח מול המפרץ. אבל מה היה היתרון מהרגע הראשון? האדמה פה מצוינת, ורוח נהדרת נושבת מהים. יש לחות מתחת לאבנים, יש לשורשי העצים מקום להתפתל בין האבנים שמתחת לאדמה... זה הכל ביחד. ואת התוצאה של התנאים הטובים האלה, אפשר לטעום בצלחת," הוא מחייך. האמת? הוא צודק לגמרי.

אגם לוגאנו אולי מפורסם פחות מ אגם מאג'ורה , אבל אין ספק שהוא מציע שפע של אטרקציות למבקרים: רכבלים העולים לפסגות דרמטיות, עיירות צבעוניות לחופי האגם, מסלולי הליכה, ואפילו מאובנים של דינוזאורים! במאמר זה נגלה כמה מהפינות המוכרות יותר ופחות של האגם השוויצרי-איטלקי פרובינציית וארזה ידועה כפרובינציית האגמים של איטליה, ואחד האגמים הידועים בה הוא אגם צ'רזיו (Ceresio), המוכר יותר בשם אגם לוגאנו (Lugano). למעשה, האגם מתפרש גם לתוך שטחה של פרובינציית קומו (Como) ואפילו לתוך קנטון טיצ'ינו (Ticino) שבשוויץ. במאמר זה הייתי רוצה לתאר בפניכם את האגם ואוצרותיו ולספר לכם מדוע כדאי לכם לבקר בו. לו היתה לאגם תעודת זהות, שמו היה מופיע בה כ"אגם לוגאנו" (על שם העיירה שוויצרית לוגאנו שבקנטון טיצ'ינו. חובבי מוזיקה אולי יודעים שכאן נערכה בשנת 1956 תחרות האירוויזיון הראשונה). אך פה בצד האיטלקי, מכנים אותו "אגם צ'רזיו". אם נמשיך את מטאפורת תעודת הזהות, יהיה עלינו להוסיף כמה פרטים מזהים. לדוגמה: מה צורתו? לאגם לוגאנו צורה בלתי מוגדרת, כמעט כמו אות מא"ב של שפה עתיקה. צורתו המיוחדת נובעת ממיקומו של האגם, לכוד בין ההרים הקדם-אלפים האיטלקיים והשוויצרים, ומוקף בהרים בגובה שבע מאות מטרים כמו הר הג'נרוזו (Monte Generoso), הר סן סלבטורה (San Salvatore) והר ברה (Monte Brè). ומה סוגו? אגם לוגאנו הוא אגם קרחוני, ומקורו בקרחון יבשתי שהפשיר לפני עשרת אלפי שנה. האגם משתייך לאגן הניקוז של נהר הטיצי'נו (Ticino), הנשפך לתוך נהר הפו (Po), הנהר הארוך ביותר באיטליה. ואם נסיים את המטאפורה נשאל – מה מקור שמו (האיטלקי)? התשובה היא מעט מסובכת, משום שגם היום החוקרים חלוקים בדעותיהם בנוגע לאטימולוגיה של השם "צ'רזיו". יש הטוענים שהשם מגיע מהמילה הלטינית cerasa, כלומר דובדבן, אבל אחרים טוענים שמקור השם הוא ביישוב הרומאי ceresium, שמשמעותו היא "יפה יותר מהשמיים". אפשרות שלישית היא שמקור השם הוא מהמילה קרזיוס (Keresius), בשפה הקלטית, שפירושה "מתפצל", ואכן – מתוך האגם מתפצלים נהרות שונים. האגם נחשב כמתאים לדיג, ואפשר למצוא בו מיני דגים כמו צלופח, טרוטה, וזאב נהרות צפוני. גם ציפורים מאכלסות את האגם, ובעיקר קורמורנים, ברווזים, ברבורים וברכיות. האזור בו נמצא האגם מיושב בצפיפות – בצידו האיטלקי נמצאת לומברדיה, המחוז המיושב ביותר במדינה, ואילו בצד השוויצרי נמצאות העיירות מלידה (Melide) וביסונה (Bissone) המחוברות ביניהן בגשר ואף בקו רכבת. קל להבין שמי האגם סובלים מזיהום מסוים בשלב הקירבה למרכזים העירוניים, אבל מצד שני יופיו הרב של האגם שימש גם כמקור השראה לסופרים שונים וביניהם אנטוניו פוגאצארו (Antonio Fogazzaro, 1842-1911), שעלילת ספרו "עולם קטן ועתיק" מתרחש לחופי לוגאנו. המאובנים של אגם לוגאנו כאשר מדברים על אגם לוגאנו, אפשר לדבר לא רק על החיות שעדיין ממלאות את האגם, אלא גם על המינים שנכחדו. למעשה, הגדה הדרומית של האגם מוגדרת כמרבץ מאובנים. באזור זה, בו פעם כיסה הים את האדמה, אפשר היום למצוא מאובנים מתקופת הטריאס התיכון, כלומר מלפני כ-240 מיליון שנה. מרבץ המאובנים הזה מוכר בשם "מונטה סן ג'ורג'ו" (Monte San Giorgio), והממצא המדהים ביותר שהתגלה כאן היה ה-"besanosauro" זוחל ימי מסדרת איכתיוזאוריה שנקרא על שם העיירה בסנו (Besano), בעמק צ'רזיו. בעיירה אוסטנו (Osteno) הסמוכה, שבפרובינציית קומו, התגלו מאובנים "חדשים" יותר, בני 180 מיליון שנה "בלבד". המאובנים הראשונים של הבסאנוזאורוס התגלו בשנת 1993, ואישרו שוב את מה שתושבי האזור תמיד ידעו – הר סן ג'ורג'ו הוא אזור עשיר בהפתעות... למעשה, מרבץ המאובנים הזה היה ידוע מאז המאה ה-19, ועורר עניין לאחר שנפוצה תאוריית האבולוציה של דרווין. המרבץ עשיר באבנים ביטומניות (פצלי שמן) שאפשרו את תהליך ההתאבנות של בעלי החיים ששקעו לקרקעית הים בתקופת הלדיניאן והאניסיאן של הטריאס התיכון. מי שמעוניין להתעמק בנושא, יוכל לבקר במוזיאון העירוני למאובנים (מוזאו צ'יוויקו פוסילי – Museo Civico Fossili) שבלב העיר בסאנו (Besano). במוזיאון ניתן לראות שחזור של הזוחל הימי ארוך הצוואר תניסתרופאוס (שנכחד לאחר תור הטריאס), ושל הסלטריווונאטור (Saltriovenator), דינוזאור מתקופת היורה התחתון, הדומה במראהו לטירנוזאורוס רקס, ונחשף בשנת 1996 ליד העיירה סלטריו (Saltrio - ומכאן שמו). זהו למעשה המקום היחיד בעולם שבו התגלה סוג זה של דינוזאור. המוזיאון פתוח בימים שלישי, שבת וראשון. לפרטים ניתן לקרוא את המידע המופיע באתר הרשמי . העיירות שלחופי אגם לוגאנו העיר הידועה ביותר שלחופי האגם היא לוגאנו, כמובן. לוגאנו נמצאת בקנטון טיצ'ינו שבשוויץ, והיא יעד פופולרי במיוחד בקרב תושבי לומברדיה ומילאנו, בשל יופייה ומשום שקל מאד להגיע אליה (הנסיעה ברכבת אורכת כשעה בלבד). שורשיה של לוגאנו עתיקים, ונמתחים עד לתקופת האבן. סיפורה של העיר מצטלב עם ההיסטוריה האיטלקית בנקודות רבות, ובתקופת הריסורג'ימנטו (מלחמת העצמאות האיטלקית), לדוגמה, מהפכנים איטלקים רבים מצאו כאן מקלט. לוגאנו היום היא עיר מודרנית, שמצליחה להקסים את המבקרים בעזרת הארכיטקטורה הנעימה והצבעונית, האגם המרהיב, ושפע החנויות שבמרכז ההיסטורי. העיר אמנם נראית במבט ראשון כעיירה מנומנמת על חופי האדם, אבל אל תתבלבלו – זהו מרכז הבנקאות השלישי בחשיבותו בשוויץ! לוגאנו מוקפת הרים, ואחת הפעילויות המומלצות ביותר היא לעלות על הרכבל שמטפס במעלה ההר, ומגיע לנקודת תצפית מדהימה. ישנם שני רכבלים עיקריים – האחד מטפס במעלה הר ברה (Monte Brè) ואילו השני מטפס במעלה הר סלבטורה (Monte San Salvatore). אם אתם עולים במעלה הר ברה, כדאי להתעכב ולבקר גם בעיירה ברה עצמה, המשקיפה על נוף מרשים. בזמן הסיור בלוגאנו כדאי לבקר בקתדרלה של סן לורנצו (San Lorenzo) שנבנתה במאה ה-11, בכיכר הראשית (Piazza Reforma), וברחובות הססגוניים שמסביב לה. אם יש לכם זמן, תוכלו להיכנס גם לכנסיית סן קרלו בורומאו , המוקדשת לקדוש הידוע. אם יוצא לכם להגיע לעיר בימי שלישי ושישי (בשעות הבוקר), כדאי לכם להתעכב מעט ולבקר בשוק החקלאי שנערך בפיאצה רפורמה. כאן תוכלו לקנות את מיטב תוצרת האזור. מלוגאנו עצמה תוכלו לצאת למספר מסלולים מקסימים במיוחד: יעד אחד הוא העיירה הצבעונית גאנדריה (Gandria), השוכנת לחופי האגם ולמרגלות הר ברה. זהו כפר דייגים ציורי, וניתן להגיע אליו גם ברגל. מומלץ לסייר במרכז ההיסטורי, ולהיכנס גם לכנסיית סן ויג'יליו (San Vigilio) המרשימה, המעוצבת בסגנון בארוקי. לא תוכלו להחמיץ גם את כפר הדייגים מורוקוטה (MORCOTE), שממוקם לחופי האגם ממש, ונבחר לאחד הכפרים היפים ביותר בשוויץ. מעניין לסייר בין הבתים המפוארים שבנו העשירים שהפכו את הכפר ליעד נופש פופולרי, ואם אתם בכושר טוב, תוכלו לטפס גם במעלה 404 המדרגות שמובילות לראש מגדל הקפיטן, המשקיף על האגם. פארק שרר (Schrrer Park) הוא היעד המועדף על חובבי טבע, ועל מי שמחפשים מקום יפה, פורח ושלו. חובבי שוקולד לא ירצו להחמיץ את הביקור במפעל ALPROSE , בו מיוצר השוקולד השוויצרי הידוע. גם בצידו האיטלקי של האגם מסתתרות כמה הפתעות. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר בכמה מהעיירות הקטנות שבפרובינציית וארזה, השוכנות גם הן לחופי האגם. ברוסימפיאנו (Brusimpiano) וקמפיונה ד'איטליה (Campione d’Italia) הן כפי הנראה המעניינות ביותר עבור תיירים. בברוסימפיאנו (Brusimpiano) ניתן להתרשם ממספר ממצאים ארכיאולוגיים, כמו קבר הענק (לה טומבה דל ג'יגאנטה – la tomba del gigante), קבר גאלי-רומאי הנקרא כך בשל ממדיו הגדולים של השלד שנמצא בתוכו. ואפשר כמובן לבקר גם במבנים הדתיים, כמו כנסיית סנטה מריה נשנטה (Santa Maria Nascente) מהמאה ה-17, שיסודותיה העתיקים מתוארכים לתקופה הלונגוברדית. זוהי עיר בעלת רקע דתי וסגפני, וכאן למעשה חי הנזיר פרנצ'סקו קוליו (Francesco Coglio), יליד המאה ה-17. בנוסף למקומות הקדושים, יש בברוסימפיאנו מספר מבנים נאים בסגנון בארוקי מהמאה ה-17 כמו Casa Battaglia, לדוגמה, או Casa Bagattini Branca – מבנה שעשוי לעניין חובבי אדריכלות הודות למערכת הקשתות המשולשת המעטרת אותו. מרשים הוא גם Palazzo Sormani, הנקרא על שם ניקולו סורמאני, אינטלקטואל בן המאה ה-17 ומנהל הספרייה האמברוזיאנית. אתר נוסף שעשוי לעניין חובבי אדריכלות הוא האנדרטה לחללי מלחמת העולם הראשונה, אשר פוסלה ב-1924 על ידי דנטה פאריני (Dante Parini, 1890 - 1969). אם תרצו לאכול משהו טיפוסי לאזור, ישנן כמה מסעדות טובות בעיר. מסעדת Osteria al Cantonaccio , לדוגמה, מתפקדת גם כמלון, ומציעה תפריט עשיר ומקומי. גם Trattoria Al Grottino , הממוקמת מחוץ לעיר (חובה להזמין מקומות מראש) מתמחה במנות מקומיות החל מאנטיפסטי עם נקניקים מבשר ציד, שומן חזיר עם דבש ואגוזים וקרפצ'ו, וכלה בריזוטו עם פטריות פורצ'יני טריות, פולנטה עם תבשיל עגל, וגבינות טיפוסיות לאזור. העיירה קמפיונה ד'איטליה (Campione d’Italia) מצטיינת, קודם כל, בשם מקורי (קמפיונה באיטלקית פירושו אלוף, כך שנדמה שהעיירה נקראית "אלוף איטליה"). העיירה בת 1880 התושבים שבמחוז קומו, מוקפת כולה בטריטוריה שוויצרית, והיא למעשה מובלעת איטלקית בקנטון טיצי'נו השוויצרי. שמה הביזארי של העיירה נובע מהעובדה שבתקופה הרומית המאוחרת ניצבה בה טירה שנקרא "קמפילו", או "קמפיליונום" (Campilionum). השם "קמפיונה ד'איטליה" נקבע בתקופת השלטון הפשיסטי, כשהלאומיות האיטלקית הייתה בשיאה. למרות שמדובר בעיירה איטלקית, בפועל מתנהלת העיירה כאילו היא חלק משוויץ – כתובות האינטרנט של אתרים רבים במקום מסתיימות בסיומת CH ולא IT, והתושבים נהנים מהקלות מס למיניהן. קמפיונה ד'איטליה יכולה להתגאות בכמה מבנים מרשימים מבחינה ארכיטקטונית: כדאי לבקר בכנסיית סן זנונה (San Zenone), המתוארכת לימי הביניים המוקדמים, שהפכה בשנת 1967 לגלריית אומנות. במקום אותה כנסייה נחנכה כנסייה אחרת, הנושאת את אותו השם, והיא זו המשמשת את הקהילה כיום. אך מדובר על מבנה מודרני משנות ה-60, שהקשר היחיד שלו עם הכנסייה הקודמת הוא הוא נוכחותו של אגן הטבילה מ-1576 שהועבר לכאן. כנסיית סנטה מריה דיי גירלי (Santa Maria dei Ghirli) היא יעד עלייה לרגל עבור מאמינים קתוליים. קתולי. "Ghirli" בניב המקומי פירושו "סנוניות", וזוהי מטפורה לאומנים הרבים תושבי העיירה שכמו סנוניות היגרו ממנה למקום אחר, ואז חזרו הביתה. הכנסייה ניצבת על מרפסת המשקיפה על האגם, וניתן להגיע אליה באמצעות טיפוס במעלה גרם מדרגות מונומנטלי. החלל הפנימי מעוטר בפרסקאות מהמאה ה-13 ועד המאה ה-18, חלקם בסגנון גותי לומברדי. אך המבנה המפורסם ביותר בעיר הוא הקזינו , שנחנך בשנת 1917. סיפורו של המבנה, שכונה "הקיזנו הגדול ביותר באירופה", רצוף טלטלות ומשברים. בשנים האחרונות נסגר הקזינו, נפתח שוב, נסגר, ונפתח שוב לאחרונה. המבנה המודרני בן תשע הקומות בו ממוקם הקזינו מעניק לו מראה כמעט פוטוריסטי. גם בקמפיונה ד'איטליה תוכלו למצוא מסעדות מעניינות כמו לדוגמה Ristorante Da Candida המתמחה בכבד אווז ומנות ים תיכוניות בניחוח סיציליאני. בפיאצה רומא לעומת זאת תמצאו את Ristornate Taverna – מסעדה המשקיפה על האגם ומתמחה במנות בשר ודגים באיכות גבוהה.

ונציה מככבת באופן קבוע בראש רשימת האתרים האהובים באיטליה. העיר מתפקעת מרוב אוצרות, אבל אם יש לכם רק יום או יומיים בעיר, לא תספיקו לבקר בכל האתרים. אם כן, לאן כדאי ללכת? ומה אסור לפספס בשום פנים ואופן? המסלול שלפניכם יעשה לכם קצת סדר בראש, ויעזור לכם להגיע לאתרי החובה היפים ביותר בוונציה אין מי שלא שמע על ונציה. נהרות של מילים ואוקיינוסים של תיאורים נשפכו בניסיונות להסביר אותה, ועדיין, כל התיאורים בעולם לא מצליחים ללכוד את יופיה של העיר המיוחדת הזאת. התעלות הקטנות ומאות הגשרים הזעירים, האדריכלות המדהימה והגונדולות הרומנטיות, האומנות והאוכל... ונציה היא אחת ויחידה (וזאת למרות שגם האמריקאים וגם הסינים ניסו לחקות אותה). אמנם, חלקים מסוימים בה הפכו עם השנים למלכודת תיירים. ועדיין, מדובר על אחת הערים המדהימות ביותר בעולם, ומקום שחובה לבקר בו לפחות פעם אחת בחיים. המסלול שלפניכם כולל את נקודות החובה שכדאי מאד לעצור בהן במהלך ביקור בן יומיים בעיר. בכתבה זו נסקור את המקומות שבהם כדאי לבקר ביום הראשון, ובכתבה הבאה את המקומות שבהם כדאי לבקר ביום השני. טיפ : ונציה בנויה על המים, ולכן אפשר לנוע בה בשתי דרכים: או ברגל, או בעזרת אוטובוס המים (סירה, למעשה) שנקרא "ואפורטו" (Vaporetto). הוואפורטו נע באיטיות לאורך התעלות המרכזיות בעיר, וחוסך הליכה. אל תשכחו לתקף את הכרטיס שלכם כשאתם עולים על הסירה. אחרת, תסתכנו בקנס. נצא לדרך מתחנת הרכבת של ונציה, שנקראית ונציה סנטה לוצ'יה (Venezia S. Lucia). הכנסייה שמולכם, עם כיפת הטורקיז המפוארת, היא אחד הסמלים של העיר – זוהי כנסיית סן סימאונה (San Simeone), והחזית המפוארת והכיפה התווספו לה בשנת 1718, לאחר שיפוץ מקיף. ממש ביציאה מהרכבת תוכלו לקנות כרטיס לוואפורטו, ולעלות על ואפורטו מספר 1 או 2 ששט לאורך התעלה המרכזית של ונציה (הקאנאל גרנדה - Canal Grande). זהו אחד ה"רחובות" המפורסמים ביותר בעולם, ומשני צידי התעלה תוכלו לראות בתים מפוארים ויפהפיים בסגנון גותי-ונציאני טיפוסי. רבים מהבתים עוצבו בהשפעות ביזנטיות ומזרחיות, ואם אתם תוהים מדוע אפשר לראות השפעות מזרחיות וביזנטיות בכל פינה בעיר, הסיבה היא פשוטה: בשיא כוחה היתה ונציה מעצמה ימית שהשתתפה במסעות הצלב וניהלה נתיבי סחר חשובים בים התיכון. העיר יבאה לתוכה סחורות, אבל גם השפעות תרבותיות חשובות. בזמן ההפלגה תוכלו לראות מצד ימין, לדוגמה, את הפונדקו דיי טורקי (Fondaco dei Turchi) מבנה מרשים המארח כיום את מוזיאון הטבע של העיר. הארמון הביזנטי למראה נבנה בתחילה כמשכנה של אחת ממשפחות האצולה החזקות בעיר, אבל החל מהמאה ה-17 הוא שימש את הסוחרים הטורקים שהגיעו לעיר. באותם הימים ונציה היתה מרכז סחר חשוב ביותר, וסוחרים מכל רחבי הים התיכון עברו דרכה. השלטון המקומי חשש ממרגלים, ועל פי חוק הסוחרים הזרים יכלו ללון אך ורק במתחמים המיועדים להם. בלילות, שומרים שמרו על המתחם, ופקחו שבע עיניים כדי לראות מי נכנס ומי יוצא... היום עומד עדיין מתחם נוסף, ששימש את הסוחרים הגרמנים – הפונדקו דיי טדסקי (Fondaco dei Tedeschi), שהוסב לחנות יוקרה מרשימה. בהמשך תחלפו עם הוואפורטו על פני קה ד'אורו (Ca d’Oro), אחד המוזיאונים הקטנים והמקסימים בוונציה (מומלץ לבקר כאן אם יש לכם זמן). המשמעות המילולית של שם המוזיאון היא "בית הזהב", משום שבעבר הייתה חזית המבנה מכוסה בפסיפס מוזהב. היום, למרבה הצער, לא נותר דבר מהקישוט המקורי, אבל מבחינה ארכיטקטונית עדיין מדובר באחד המבנים היפים ביותר בוונציה. המשיכו עם הוואפורטו עד שתגיעו לשוק ריאלטו (Rialto Mercato), ורדו בתחנה. השוק נמצא במרחק קצרצר מגשר הריאלטו המפורסם, ומומלץ קודם לעצור כאן כדי להתרשם מהדוכנים בשוק, שעדיין משמש את המקומיים ואת המסעדות הרבות שבעיר. לכאן מגיעים הדייגים עם השלל שדגו בלגונה מסביב לוונציה, ואם תבואו בשעות הבוקר המוקדמות תוכלו לראות דגי חרב ענקיים, דיונונים מוכתמים בדיו שחור (אחת המנות הידועות ביותר בוונציה היא פסטה ברוטב שחור, המופק מדיונונים), קלמרי, ועוד. שימו לב שלא רק אתם מתעניינים בדגים – גם השחפים מתעניינים בהם מאד! השחפים של ונציה ידועים כבריונים חמומי מוח, ומומלץ להיזהר מהם. צילומים: אריאלה בנקיר גם אם אתם לא מחפשים דגים, תוכלו להסתובב בין דוכני הפירות והירקות, להציץ פנימה לתוך החנויות באזור, ולקנות כמה מטעמים טיפוסיים בבקארי (Baccari). מהם הבקארי? בקארי הם מעין טברנות, שבהן מוכרים נשנושים ונציאנים טיפוסיים שנקראים צ'יקטי (Cicchetti), ודומים מאד לטאפאס בספרד. אם אתם רוצים להרגיש כמו ונציאנים אמיתיים, היכנסו לבאקארו כלשהו, ותהנו מקוקטייל שפריץ (Spritz) וכמה צ'יקטי מסורתיים כמו לחם עם דג בקלה מוקרם (Baccala mantecato), כריכים זעירים בשלל מילויים, ועוד. אחד המקומות המפורסמים ביותר לטעום בהם צ'יקטי הוא בר ל'ארקו ( Bar L’Arco ), שנמצא ממש ליד השוק, אבל גם הבאקארי האחרים שצמודים אליו מציעים צ'יקטי מעניינים ומאכלים מטוגנים פופולריים כמו מוצרלה מטוגנת. מכאן המשיכו לגשר הריאלטו (Rialto) עצמו. גשר הריאלטו הוא אחד הסמלים הידועים ביותר של ונציה, ונבנה לראשונה כגשר צף בתחילת המאה ה-12. בהמשך הוא נבנה מחדש פעמים רבות נוספות, ושינה את צורתו שוב ושוב. בימי הביניים, לדוגמה, הריאלטו היה בנוי מעץ, ונפתח באמצע כדי לאפשר לספינות לעבור לאורך הקאנאל. הגשר הנוכחי נבנה בין השנים 1588-1591, לפי עיצוב של האדריכל אנטוניו דה פונטה (Antonio da Ponte) שהצליח לגבור על כמה מהשמות הגדולים ביותר של התקופה, וביניהם יאקופו סנסווינו (Jacopo Sansovino), פאלאדיו (Palladio), ואפילו מיכלאנג'לו . האזור שמסביב לריאלטו מלא בחנויות – רבות מהן הן חנויות קלאסיות לתיירים, אבל פה ושם מתחבאות גם כמה חנויות מעניינות יותר, שנעים לגלות, לצד חנויות של המותגים הידועים. בוונציה יש רק פיאצה אחת - פיאצה סן מרקו עלו בחזרה על הוואפורטו, והמשיכו עד לפיאצה סן מרקו (Piazza San Marco) – האתר החשוב ביותר בוונציה, והלב הפועם של העיר. זוהי אחת הכיכרות המפורסמות ביותר בעולם, ולמעשה הכיכר היחידה בוונציה שנקראת פיאצה. למה הכוונה? אם יצא לכם לבקר באיטליה, בוודאי שמתם לב שבאיטלקית כיכר נקראת פיאצה, ובכל עיר ועיירה במדינה יש מאות פיאצות. אבל הדיאלקט הוונציאני הוא שונה ומשונה, ובוונציאנית כיכר נקראת קמפו (Campo), עוד מהתקופה שבה הכיכר היתה שדה לצד הכנסיה השכונתית. הכיכר היחידה בוונציה שקרויה פיאצה, כמו בכל שאר איטליה, היא פיאצה סן מרקו, והיא נקראת על שם הקדוש המגן של העיר (מרקו הקדוש). זוהי אחת הכיכרות היפות והחשובות ביותר באיטליה, ולמעשה בעולם, ועשרות מיליוני תיירים מגיעים מידי שנה כדי להתרשם ממנה. הכיכר עצמה ממוסגרת במונומנטים שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב מאמרים שלמים: בקצה אחד ניצבת הבזיליקה של סן מרקו (Basilica di San Marco), הכנסייה המרכזית של העיר. גם אם אתם לא חובבי אומנות, אל תחמיצו בשום פנים ואופן את האתר הזה. הביקור כאן הוא קצר, וכל החלל הפנימי של הכנסייה מקושט בפסיפסים מוזהבים עוצרי נשימה, המתארים סצנות מהברית החדשה. למעשה, למעלה מ-8000 מטרים מרובעים של פסיפסים מוזהבים מעטרים כל פינה בחלל המדהים הזה, שישאיר אתכם ללא ספק בפה פתוח. הפסיפסים המוזהבים המעטרים את בזיליקת סן מרקו בוונציה. צילום: אריאלה בנקיר כבר מבחוץ, הבזיליקה מרשימה ביותר. זוהי אחת הדוגמאות הידועות בעולם לאדריכלות ביזנטית. המבנה שניצב לפניכם היום נבנה בשנת 1063, לאחר שהכנסיות הקודמות נשרפו. בזמן בניית הבזיליקה היתה ונציה בשיא כוחה, ונחשבה למעצמה ימית ששלטה על נתיבי סחר חשובים. ונציה השתתפה במסעות הצלב, וגם בביזת אוצרות קונסטנטינופול בשנת 1204. למעשה, כמה מהאוצרות שנלקחו במהלך מסע הצלב הרביעי מעטרים עד היום את הבזיליקה, וביניהם גם ארבעת סוסי מרקוס הקדוש. במקור הוצבו הסוסים המפוסלים בברונזה בשער ההיפודרום של קוסטנטינופול, שהיה אחד הידועים בעולם. כאשר הגיעו הוונציאנים הם לא חשבו פעמיים, הסירו את הסמל הידוע, לקחו אותו איתם בחזרה לעירם, והציבו אותם בחלקה העליון של חזית הבזיליקה (למעשה, הסוסים שעל החזית הם עותקים בלבד ואילו הסוסים המקוריים מוצגים בחלל פנימי בתוך המבנה. ניתן לראות אותם בתשלום נוסף). כשכבש נפוליאון את ונציה הוא תלש את הסוסים מהבזיליקה והעביר אותם לשער הניצחון בפריז, ושם הם נשארו במשך כמה שנים עד שכוחותיו של נפוליאון הובסו, וונציה קיבלה בחזרה את הסוסים (שגנבה). הבזיליקה, כאמור, נקראית על שם הקדוש המגן של העיר, ששרידי גופתו הובאו לכאן, לפי האגדה, על ידי שני סוחרים ונציאנים מתוחכמים. השניים הבריחו את גופתו של הקדוש ממצרים, ועטפו אותה בעורות חזיר כדי שפקידי הממשל המוסלמים לא יציצו פנימה ולא יגלו מה באמת נמצא בתיבה. בזיליקת סן מרקו, ונציה. צילומים: Pixabay אם אתם חובבי אומנות, תרצו לראות גם חלק נסתר נוסף בבזיליקה – הפאלה ד'אורו (Pala d’Oro). מדובר באחת היצירות החשובות ביותר מהתקופה הביזנטית – לוח מזבח בגובה שלושה מטרים וברחוב שני מטרים העשוי לוחות זהב וכסף ואמייל ומעוטר בכמעט 2000 אבני חן יקרות (וביניהן לא פחות מ-320 אזמרגדים, 34 אבני טופז, 526 פנינים ו-75 אבני אודם). העבודה על הפאלה ד'אורו החלה לפני למעלה מאלף שנה, בשנת 976, ובבסיסה היא נועדה לתאר את חייהם של הקדושים. שליטי ונציה, המכונים "דוג'ה" מעולם לא חסכו בכספים כשהזמינו יצירות אומנות, והפאלה ד'אורו החלה כיצירה מפוארת ודרמטית שעם השנים רק גדלה והתרחבה ונעשתה מופלאה אף יתר. לוח המזבח המקורי הורחב, והתווספו לו סצינות מחייו של מרקוס הקדוש. הפאלה ד'אורו גם מוסגרה במסגרת מיוחדת על ידי פאולו ונציאנו (אמן ידוע בן המאה ה-14, הנחשב למייסד הזרם הוונציאני באומנות איטלקית). לאחר הביקור בבזיליקה לכו מספר צעדים לעבר מגדל הפעמונים (קמפנילה – Campanile). כדאי מאד לעלות למעלה (אל דאגה, אתם לא צריכים לטפס במדרגות, יש מעלית) וליהנות מהנוף המדהים. העיר כולה תתפרש לנגד עיניכם – הגגות האדומים, הבניינים המרשימים, הלגונה התכולה, כיפות הבזיליקה עצמה, וכיכר סן מרקו, כמובן! הנוף הנשקף ממגדל הפעמונים בכיכר סן מרקו. צילום: אריאלה בנקיר לאחר שביקרתם בבזיליקה ובמגדל הפעמונים, הגיע הזמן לבקר באחת הפנינים של ונציה – ארמון הדוג'ה (ובאיטלקית: פאלאצו דוקאלה Palazzo Ducale), הניצב בקצה פיאצה סן מרקו, ליד קו המים. מי היה הדוג'ה? בוונציה פעלה שיטת שלטון שונה במקצת מערים אחרות. בראש העיר עמד הדוג'ה (Doge), אף שבפועל מי שניהלו את העניינים היו חברי המועצה השולטת, שנבחרו לתפקיד מבין משפחות האצולה רבות העוצמה שבעיר. ארמונו של הדוג'ה נחשב לאחד היפים ביותר באיטליה, וכדאי מאד לבקר בו, גם אם אין לכם הרבה זמן וגם אם תספיקו להתעכב רק על החדרים והאולמות המרשימים ביותר. טיפ : מומלץ מאד לקנות כרטיסים מראש, על מנת שלא תצטרכו לעמוד בתור. אם אתם חובבי היסטוריה ואומנות, תוכלו גם להצטרף לאחד הסיורים המודרכים הנערכים במקום. ארמון הדוג'ה הוא אחד המבנים הידועים בוונציה, אבל המבנה שניצב מולכם היום איננו הארמון המקורי כפי שנבנה במאה ה-14. שריפה קטלנית שפרצה במקום בשנת 1574 כילתה חלקים שלמים מהארמון, והארמון נבנה מחדש בסגנון גותי. זו, אגב, לא היתה השריפה היחידה במקום, ולמעשה סדרה של שריפות החריבו בכל פעם חלקים אחרים מהמבנה, והשמידו יצירות אומנות יקרות ערך שעיטרו את הקירות. למרות השם "ארמון הדוג'ה", בפועל שימש המבנה גם למגורים וגם כמעין פרלמנט, ובית משפט. במהלך הסיור תוכלו להתרשם מהאולמות המרהיבים ששימשו את הסנאט הוונציאני, את בית המשפט הוונציאני, וגם מהחדרים ששימשו את הדוג'ה עצמו. החללים מעוטרים בעושר עצום ובפאר מנקר עיניים, ובעבודותיהם של מיטב אומני העיר וביניהם ג'ובאני בטיסטה טייפולו (Tiepolo), ורונזה (Veronese), ג'ובאני בליני (Bellini - צייר ונציאני ידוע, על שמו נקרא גם הקוקטייל הידוע), ויטורה קרפצ'ו (Carpaccio), טיציאן שנחשב לבכיר האומנים בוונציה, וטינטורטו (Tintoretto). בחלל התחתון אפשר לבקר גם בבית הכלא, שבו נכלאו אסירים מכל הסוגים, החל מגנבים פשוטים וכלה באסירים פוליטיים. אחדים מהאסירים היו גם מפורסמים למדיי, כמו לדוגמה ג'אקומו קזנובה – הסופר ההרפתקן שנודע בעיקר כמאהב מפורסם, ונהג לשבת בקפה פלוריאן (Caffe Florian) הסמוך לארמון הדוג'ה ולהקסים את מיטב נשות האצולה. ההוללות ושמחת החיים נעצרו בחריקת בלמים כאשר הורשע קזנובה בשנת 1755 בהעלבת הדת והמוסר, ונידון לחמש שנות מאסר. כאשר נעצר קזנובה הוא הובל מבית המשפט אל הכלא וחצה בדרכו את אחד הגשרים המפורסמים בוונציה – גשר האנחות, המחובר לחלקו האחורי של המבנה (כאשר תצאו מהארמון ותלכו לאורך הטיילת, תראו את הגשר מצד שמאל). על פי האגדה גם הוא, כמו אסירים רבים אחרים, נאנח עמוקות נוכח הגורל המר שציפה לו. בניגוד לאסירים אחרים, קזנובה הצליח להימלט מהכלא, ונעלם לתוך הערפל הסמיך. הוא ברח מוונציה לפריז. רוב מי שנשלח לבתי הכלא בארמון הדוג'ה הגיע לשם בגלל שביצע פשע. אבל היה גם מי שנכנס בכוונה לכלא, על מנת לבצע פשע... בשנת 1991 הצטרף וינצ'נצו פיפינו לסיור מודרך בארמון, התחבא באחד מתאי הכלא אחרי שהסיור הסתיים, התגנב בלילה דרך גשר האנחות, נכנס לארמון, וגנב יצירה בשם "המדונה והילד" עבור ארגון פשע מקומי. הוא אמנם הצליח להימלט עם הציור, אבל כמה חודשים לאחר מכן הוא נתפס, והתמונה הוחזרה. בתום הביקור בארמון הדוג'ה המשיכו לאורך הטיילת המשקיפה על הלגונה, הנקראת ריבה דלי סקיאבוני (Riva degli Schaivoni). נעים לטייל לאורך המדרכות הרחבות, ולהשקיף על האי סן ג'ורג'ו, שנמצא מימינכם (חובבי אומנות ישמחו לבקר במתחם שעל האי, הכולל כנסיה נהדרת וגלריה). אם תמשיכו ישר, תגיעו לארסנלה (Arsenale). כאן נבנו במשך מאות שנים הסירות והספינות של ונציה, שהחזיקה בצי חזק ומרשים במיוחד. היום ניצב כאן המוזיאון הימי של העיר, השייך לצי האיטלקי. כדאי ומומלץ לבקר במוזיאון , ולראות גונדולות בנות מאות שנים (כולל הגונדולה של הדוג'ה), העתקים של סירות ידועות, ופריטים נוספים ומעניינים הקשורים לעולם הים והספנות. באזור הזה מהארסנלה והלאה מתקיימת כל שנתיים הביאנלה של ונציה אירוע האומנות החשוב ביותר בעולם. איפה אוכלים? אם אתם רוצים לנשנש צ'יקטי כמו ונציאנים אמיתיים, אתם באזור הנכון. כל העיר מלאה בבקארי שמגישים צ'יקטי, אבל בחלק הזה של העיר, ליד הארסנלה, ישנם כמה מקומות מוצלחים במיוחד, שנמצאים רחוק מספיק מהאזורים התיירותיים על מנת שתוכלו ליהנות מחוויה קצת יותר אותנטית. כיף לשבת (או לעמוד – קשה למצוא מקומות ישיבה...) לאפריטיבו, להשקיף על הלגונה או על התעלות ועל הרחובות הומי האדם, ולהשתלב בהמולה המאושרת! אחד המקומות המוצלחים ביותר הוא El Refolo , באקארו פופולרי במיוחד, בעיקר בקרב המקומיים, ומקום מושלם לטעום בו צ'יקטי עשויים כמו שצריך. גם Bar al Vecio Calice מגיש צ'יקטי מצויינים! אם אתם מחפשים מקום טוב לארוחת ערב תוכלו להישאר באזור זה ולנסות את Nevodi , מסעדה ונציאנית מודרנית שמגישה גם פיצה טובה, או את Antica Osteria da Gino , מקום שאני מחבבת, ומתמחה במנות ונציאניות קלאסיות שמכבדות את השורשים שלהן. מוכנים להמשך הסיור? לחצו על הכפתור לכתבה הבאה, ותגלו היכן כדאי לבקר במהלך היום השני שלכם בוונציה...

בפיאצה סן מרקו כבר ביקרתם, ואת הבזיליקה וארמון הדוג'ה כבר ראיתם? אם כך אתם מוכנים לחלקו השני של הביקור בוונציה. היום נבקר במוזיאון גוגנהיים הידוע ובשתי כנסיות מדהימות שחובבי אומנות לא ירצו להחמיץ, נפליג לאיים של ונציה – מוראנו ובוראנו, ונסייר גם בגטו היהודי אם כבר ראיתם את האתרים החשובים והמרכזיים המופיעים במסלול היום הראשון בוונציה , הגיע הזמן לבקר בחלק אחר של העיר. מפיאצה סן מרקו, עלו על הוואפורטו ושוטו לכיוון תחנת האקדמיה (Accademia). מוזיאון האקדמיה הוא אחד הידועים בוונציה, אבל אנחנו נדלג עליו לטובת מוזיאון אחר הנמצא בקרבת מקום – מוזיאון גוגנהיים ( Museo Guggenheim Venezia ). ונציה אמנם ידועה בזכות הכנסיות העתיקה שלה ויצירות האומנות בנות מאות השנים, אבל העיר היא למעשה גם מקום מושבו של אחד המוזיאונים החשובים באיטליה לאומנות מודרנית. מוזיאון גוגנהיים כולל אוסף נרחב של אומנות קוביסטית וסוריאליסטית, ויצירות חשובות של הפוטוריסטים האיטלקיים. בין היתר ניתן למצוא כאן עבודות של פיקאסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן, דה קיריקו, קאלדר, בוצ'וני, ואחרים. המוזיאון מבוסס על האוסף הפרטי של פגי גוגנהיים, האישה והאגדה. גוגנהיים הייתה אחייניתו של הטייקון סולומון גוגנהיים, וירשה ממנו הון נכבד. היא נישאה לאמן מקס ארנסט, והתרועעה במשך שנים עם כמה מהאומנים החשובים ביותר ביבשת. היא הייתה בין הראשונים שגילו את הצייר ג'קסון פולוק, והצילה יצירות רבות מידיהם של הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא נודעה בזכות אופייה הסוער ולשונה החדה, מספרם האינסופי של המאהבים שהזמינה למיטתה, והטעם האופנתי הייחודי שלה (עד היום מעצבים משקפי ראייה בסגנון פגי גוגנהיים). הביקור במוזיאון כולל גם ביקור בגן הפסלים המקסים, שבו קבור אפרה של גוגנהיים, וגם שניים עשר הכלבים שלה. בתום הביקור כדאי להתעכב קצת באזור הזה, ולסייר בין החנויות המגניבות, הבוטיקים והגלריות שממלאות את הסמטאות שמסביב למוזיאון. אם אתם מחפשים מזכרות מיוחדות (ולא דברים מפלסטיק שיוצרו על ידי מכונה בסין...) תוכלו למצוא פה שלל פריטים מעניינים. טיפ : לפני שאתם ממשיכים הלאה, אל תשכחו לעלות על גשר האקדמיה (הגשר מעץ שצמוד לתחנת הוואפורטו "אקדמיה", מול מוזיאון האקדמיה). מראש הגשר נשקף נוף נהדר של בזיליקת סנטה מריה דלה סלוטה, התחנה הבאה במסלול שלנו. לבזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה (Basilica di Santa Maria della Salute) שמור מקום מיוחד בליבם של הוונציאנים. ולאחר שעברנו כולנו את תקופת הקורונה, אולי נוכל להבין קצת יותר את סיפורה המיוחד של הבזיליקה הזאת. לאורך השנים סבלה ונציה, כמו ערים רבות נוספות באיטליה ובאירופה, מהתפרצויות חוזרות ונשנות של מגפת הדבר השחור. מדובר על מחלה מזעזעת, שהפילה קורבנות רבים, ובכל פעם שהתפרצה המגיפה הוטל סגר. החולים פונו לאיים מרוחקים, ושם לעיתים קרובות ננטשו בפועל לגסוס בייסורים. בשנת 1629 התפרצה שוב המגיפה בוונציה, ובמשך שנתיים נוראיות במיוחד מתה כשליש מאוכלוסיית העיר – המצב יצא לחלוטין מכלל שליטה, הגופות נערמו בכל מקום, והסבל היה עצום. הידע הרפואי באותם הימים היה מצומצם ביותר, ואיש לא ידע כיצד להתמודד עם המגיפה, מלבד להתפלל לישועה (למרבה הצער התפילות ההמוניות והמצעדים הדתיים שנערכו רק הגבירו את אחוזי ההדבקה...). ונציה הייתה כאמור עיר מסחר חשובה, ובאופן קבוע הגיעו אליה אנשים מכל רחבי העולם (וחלקם גם נושאי מחלות). השלטונות ניסו לצמצם את הנזקים, וספינות שהגיעו ממקומות זרים נדרשו לעגון במרחק מהעיר ולהיכנס להסגר בן 40 יום, שבמהלכו יתברר אם יש על גביהן חולים (מכאן, אגב, מגיעה המילה באנגלית ובאיטלקית quarantine : מהמילה quaranta, כלומר ארבעים, כמספר הימים שהיה על אנשים לחכות לפני שיצאו מההסגר). כשעלה מספר המתים, והייאוש גבר, החליטו שליטי ונציה להקים בשנת 1630 בזיליקה חדשה, ולהקדיש אותה למדונה, אימו של ישו, על מנת שתשמור ברחמיה ובחסדיה על תושבי העיר. בנוסף, החליטו שליטי העיר שמידי שנה יצא הסנאט הוונציאני בתהלוכה מסן מרקו ועד לכנסיה (מסורת שנמשכת עד היום, ואם יוצא לכם לבקר בוונציה ב-21 בנובמבר תוכלו לראות את התהלוכה המרשימה). אחד האדריכלים הוונציאנים החשובים של התקופה, בלדסרה לונגנה (Baldassare Longhena) מונה לתכנן את הכנסייה המפוארת שנועדה להציל את העיר, והתוצאה היא אחד המבנים המזוהים ביותר עם ונציה עד היום. הכנסייה מרשימה במיוחד מבחוץ, ורבים מסתפקים בביקור מהיר, אבל אם אתם חובבי אומנות כדאי לכם להיכנס, ולו על מנת שתוכלו לראות את אחד הציורים הידועים של טינטורטו , "החתונה בקנה" (האירוע שבמהלכו, לפי האמונה הנוצרית, הפך ישו מים ליין, במהלך חתונה רבת משתתפים). טינטורטו דיוקן עצמי (משמאל), "החתונה בקנה" (מימין) - צילומים: Public Domain האי מוראנו והאי בוראנו בוונציה מכאן, נמשיך לעבר האיים של ונציה – מוראנו (Murano) ובוראנו (Burano). האי מוראנו (Murano) נמצא במרחק קצר למדיי מוונציה (כ-15 דקות בוואפורטו), ואם אתם חובבי זכוכית, לא כדאי לכם לוותר עליו. בוודאי יצא לכם לראות ברחבי ונציה את החנויות הרבות שמוכרות פריטים העשויים זכוכית מוראנו. האם ידעתם שמדובר על מסורת בת מאות שנים, שאנשי ונציה שכללו לדרגת אומנות? אני לא מדברת כמובן עם החיקויים תוצרת סין, אלא על הפריטים האמיתיים, שמככבים גם במוזיאונים ברחבי העולם. נפחי הזכוכית של מוראנו נמנים על הטובים בעולם, והם התפרסמו כבר במאה ה-14 בכל רחבי אירופה. הכוסות שיצרו, כמו גם הנברשות והאגרטלים, הפכו לפרטים מבוקשים במיוחד בחצרות המלכים ובבתי האצילים. שליטי ונציה היו מודעים מאד לאוצר שצמח להם מתחת לאף, ועשו הכל כדי לשמור על הידע המקצועי בידיהם. מצד אחד נפחי הזכוכית זכו לכבוד רב ולהטבות מפליגות, ומצד שני אסור היה להם לצאת מוונציה ללא אישור, מפחד שהם יעבירו את הידע המקצועי שלהם למתחרים... חובבי הז'אנר יוכלו לבקר גם במוזיאון הזכוכית של מוראנו , ובו פריטים יקרים ונדירים, ובסדנאות של נפחי הזכוכית, כדי לראות אותם עובדים. מכאן, כדאי להמשיך לאי בוראנו (Burano). בוראנו נמצא במרחק כשעה מוונציה וממוראנו, וכדי להגיע אליו יש לשוט לאורך הלגונה בוואפורטו הציבורי (אם תיקחו מונית-סירה פרטית, זמן ההפלגה יתקצר לכ-35 דקות). בוראנו הוא אי זעיר, המפורסם בזכות הבתים הצבעוניים שלו, ובזכות תעשיית התחרה המשגשגת במקום. לפי האגדה (הרומנטית), הבתים בבוראנו צבעוניים משום שכך יכלו הדייגים שיצאו מידי בוקר לראות מרחוק את בתיהם, ולזהות אותם. אפשר למצוא באי הזעיר גם מוזיאון המוקדש לתחרה , ובו יצירות שרקמו נשות האי בעבודת נמלים מדוקדקת. היום רוב הרקמה נעשית בעזרת מכונות, אבל ישנן עדיין נשים שרוקמות ידנית, לפי השיטה הטיפוסית לבוראנו. לאחר הביקור באי, תוכלו לחזור לוונציה עצמה. אם עדיין נשאר לכם כוח וזמן, אני ממליצה לכם לבקר בעוד שני אתרים מיוחדים, לפני שתגיעו לגטו היהודי. האחד הוא בזיליקת פרארי ( Basilica dei Frari ), והשני הוא הסקואולה די סן רוקו. בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי, המכונה לרוב פשוט "אי פרארי" (I Frari) היא כנסייה גותית מרשימה למראה ובה קבורים דוג'ה רבים. את החלל הפנימי המפואר מעטרות בין היתר גם יצירות אומנות של כמה מהאומנים הידועים ביותר שצמחו בוונציה: "עלייתה של הבתולה השמיימה" ו"מדונת פזארו" של טיציאן (אחד הציירים הגדולים של ונציה, שבעצמו קבור פה), ו"המדונה והילד" של ג'ובאני בליני. "מדונת פזארו" של טיציאן (מימין), "המדונה והילד" של ג'ובאני בליני (משמאל) - צילומים: Public Domain במרחק קצרצר מבזיליקת פרארי, מתחבא אתר נוסף שלא כדאי לפספס: הסקואולה גרנדה די סן רוקו ( Scuola Grande di San Rocco ). הסקואולה איננה כנסיה, אלא בית אחווה – מעין מקום מפגש טיפוסי לאותם הימים. החלל הפנימי מעוטר כולו באופן מדהים למדיי בעבודותיו של טינטורטו. בשנת 1564 שכרו הסוחרים העשירים שניהלו את בית האחווה את שירותיו של טינטורטו, לקשט את החלל. ביחד עם עוזריו ועם בנו דומניקו, הסתער טינטורטו על המשימה בלהט הטיפוסי לו. הוא השלים את הפרויקט לאחר 13 שנה של עבודה מאומצת, ולדעת חוקרים רבים כאן ניתן למצוא כמה מציוריו הטובים ביותר. שניים מציוריו של טינטורטו בסקואולה סן רוקו, נס נחש הנחושת (משמאל), ברית המילה של ישו (מימין) - צילומים: Public Domain איפה אוכלים? המלצות למסעדות בוונציה לפני שנגיע לרובע היהודי, כדאי לעצור לאכול משהו. במרחק קצרצר מהסקואולה די דן רוקו, נמצאת אחת המאפיות הידועות בוונציה – פסטיצ'ריה טונולו ( Pasticceria Tonnolo ). כאן תוכלו לטעום עוגיות טיפוסיות לוונציה, ומאפים לארוחת הבוקר. אם אתם מחפשים מסעדה בסגנון ונציאני מודרני, עם תפריט יין מגוון ומקומי, לכו ל- ESTRO . דריו ואלברטו, הבעלים, מציעים תפריט עונתי ואותנטי, וכדאי לנסות את האנטיפסטי הוונציאני הקלאסי (הכולל בקלה מנטקאטו baccala mantecato, כלומר דג בקלה מוקרם, וסרדינים ברוטב חמוץ מתוק), ריזוטו עם עוף וקישואים מגן הירק שעל האי סנט'אראזמו (Sant’Erasmo) בלגונה הוונציאנית, פסטה בעבודת יד עם ראגו פירות ים, דגים טריים, ועוד. אם תתקדמו לעבר הרובע היהודי, תוכלו למצוא באזור פונדמנטה דלה מיזריקורדיה (fondamenta della misericordia) מספר מסעדות מוצלחות, כמו Al Mariner (המסורתית והביתית יותר) ו- Officina Ormesini (המודרנית והמתוחכמת יותר). בשתיהן תוכלו ליהנות ממנות פסטה בסגנון ונציאני, עם דגים ופירות ים. מסעדות כשרות בוונציה אם אתם מחפשים מסעדה כשרה בוונציה, ברובע היהודי ממתינות לכם שתי אפשרויות מוצלחות: מסעדת גם גם ( Ristorante Gam Gam ), וסניף של רשת המסעדות האיטלקיות הכשרות בגטו ( Baghetto ). הגטו היהודי בוונציה ונציה איננה רק אחת הערים האהובות והרומנטיות ביותר בעולם – היא גם עיר חשובה בהיסטוריה היהודית. כאן, למעשה, הוקם הגטו הראשון בעולם. כדי להבין מדוע הגיעה לכאן הקהילה היהודית, כדאי לזכור שוונציה הייתה פעם אחת ממעצמות הסחר של הים התיכון, ורפובליקה רבת עוצמה. משכך, היא משכה אליה סוחרים מכל רחבי העולם, וביניהם גם סוחרים יהודים שעשו עסקים בעיר. במשך מאות שנים נאסר על היהודים להתיישב בעיר כתושבי קבע, והם הורשו רק להיכנס אליה כסוחרים ואז לצאת ממנה בשעות הערב. בשל תהפוכות כלכליות בעיר הוחלט לאפשר לסוחרים היהודים להתיישב בוונציה עצמה, אך הוקצה להם אזור נפרד (זה, אגב, היה מהלך מקובל למדיי בוונציה ובערי מסחר אחרות, שלא בטחו בזרים שהגיעו לשטחה. עד היום, כפי שראינו במסלול היום הראשון , ניצבים בוונציה המתחמים שהוקצו לסוחרים הגרמנים ולסוחרים הטורקים שהגיעו לעיר). מקור השם גטו לא לגמרי ברור. לדעת חוקרים אחדים מדובר בשיבוש למילה ג'טו (בית יציקה, באיטלקית), הנובע מבתי היציקה שפעלו באזור. לדעת חוקרים אחרים, אין כל קשר לבתי היציקה, שכלל לא פעלו באזור זה. כך או אחרת, המונח גטו השתרש, והפך עם השנים לשם הכללי הניתן לכל השכונות הסגורות שהוקצו ליהודים. למרות המגבלות והרדיפות הקהילה היהודית במקום פרחה, ובאמצע המאה ה-17 מנתה כחמשת אלפים בני אדם. מכיוון שתושבי הגטו נאלצו להישאר בו, ולא יכלו לעבור לאזורים סמוכים, הותר להם באופן חריג לבנות בניינים גבוהים יותר, שיאכלסו את המשפחות הרבות. כך הפך הגטו לאזור היחיד בוונציה שבו אפשר לראות "גורדי שחקים" – בניינים בעלי שבע ואפילו תשע קומות. החיים בגטו לא היו פשוטים – שומרים הוצבו בכניסה אליו, ופטרלו בלילות כדי לוודא שאף יהודי לא יוצא החוצה בסתר. גברים ונשים הוכרחו ללבוש סימן מזהה (כמו לדוגמה כובע צהוב, או טלאי צהוב) כאשר יצאו אל העיר. מנגד, הקהילה עצמה פרחה – שבעה בתי כנסת פעלו בה, וכיום נותרו בה חמישה – שני בתי כנסת אשכנזיים, שניים ספרדיים, ואחד איטלקי. מרשים במיוחד הוא בית הכנסת הגרמני, שגם היום ניתן לבקר בו, במסגרת הסיור המודרך במקום. אי אפשר שלא להתפעל מהפאר הרב, מנברשות הזכוכית (ממוראנו, כמובן!), וממושבי העץ המגולפים. אנשי תרבות ורוח יהודים חשובים פעלו בוונציה: רבי יהודה אריה ממודנה נולד בעיר, וכמוהו גם רבי שמחה לוצאטו. המשוררת ואשת התרבות שרה קופיו סולם (Sara Copio Sullam) הפעילה בעיר סלון ספרותי שמשך אינטלקטואלים יהודים ונוצרים. כאשר קרסה רפובליקת ונציה, וכוחותיו של נפוליאון כבשו את העיר, הם ביטלו את האיסורים שהותרו על היהודים, וכך זכו אלה שרצו בכך לצאת סוף סוף מהגטו, ולהתיישב בוונציה עצמה (רבים בחרו בכל זאת להישאר בסביבה המוכרת של הגטו). עם זאת, עברו עוד כשבעים שנה לפני שהיהודים זכו לאמנציפציה, והכרה בזכויותיהם כאזרחים שווים (כאשר איטליה הצטרפה לממלכה האיטלקית המאוחדת). בזמן מלחמת העולם השנייה ספגה הקהילה בוונציה מכה נוראית, כאשר כ-246 מבניה ובנותיה נשלחו על ידי הנאצים למחנות ההשמדה. היום ניצב בכיכר הגטו לוח זיכרון, לזכר הנרצחים. בזמן הסיור בגטו כדאי מאד להיכנס גם למוזיאון היהודי, ולבתי הכנסת הפתוחים לביקור. ניתן למצוא את הפרטים המלאים באתר הרשמי . הגטו נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת הרכבת של ונציה, ואם תרצו, תוכלו בשלב זה לסיים את הביקור בעיר, ולהמשיך ליעד הבא שלכם. אבל כדאי לדעת שיש בוונציה עוד אוצרות רבים (ומוכרים הרבה פחות...). במאמרים הבאים בסדרה, נסקור כמה פינות מוכרות פחות של העיר.

האם ידעתם שליד רומא מתחבא גן בוטני שהניו יורק טיימס הגדיר כ"גן היפה והרומנטי ביותר באיטליה"? ושבמרחק קצר ממנו נמצאות כמה עיירות עתיקות ונהדרות, שאי אפשר שלא ליפול בקסמן? הפעם נצא לביקור בגן נינפה, בעיירה סרמונטה, ובפארק ארכיאולוגי מעניין. מובטח לכם יום מיוחד! המחוז המקיף את רומא – מחוז לאציו (Lazio) – עשיר באטרקציות היסטוריות, ארכיאולוגיות ואמנותיות, וגם בפארקים ובאתרי טבע. אמנם, רומא "גונבת" לרוב את תשומת הלב, אבל האמת היא שגם האזור שמסביב לה הוא מיוחד ויפהפה, ויש בו אוצרות שכדאי לגלות. המסלול שלפניכם חולף בין שלושה מקומות מיוחדים : גן נינפה – מקום קסום ועתיק הטובל בטבע שנראה כאילו נלקח הישר מתוך אגדה הכפר מימי הביניים סרמונטה (Sermoneta) – הידוע גם בזכות הטירה שלו, שנבנתה לפני יותר משבע מאות שנה העיירה המיוחדת נורמה (Norma) והפארק הארכאולוגי נורבה (Norba) הצמוד אליה טיפ : איך כדאי לתכנן את הביקור באזור הזה? קודם כל, אני ממליצה לכם לצאת לטיול בשבת, כשכל המקומות פתוחים למבקרים. שנית, כדאי לזכור שיש שני אתרים שחובה להזמין אליהם מקומות מראש: הגן של נינפ ה , וטירת Castello dei Caetani בסרמונטה. ועצה שלישית ואחרונה – אם אתם מתלבטים מתי הכי כדאי להגיע לאזור הזה, התשובה היא באביב, או בספטמבר-אוקטובר. בואו נצא לדרך! מרומא, סעו דרומה לאורך כביש מספר 148 ואז המשיכו לאורך כביש מספר 7. תוך כשעה וחצי תגיעו לגן נינפה (ג'ארדינו די נינפה – Giardino di Ninfa). הסיור בגן אורך כשעה. הנהר שחוצה את גן נינפה. מאז המאה השלישית נשלטה העיירה נינפה (Ninfa) על ידי משפחות אצולה חשובות, והבולטת שבהן היתה משפחת קאטאני (Caetani). במאה ה-14 נחרבה העיר במסגרת הקרבות שהתחוללו באזור והתושבים התפזרו לכל עבר, וכיום נותרו רק הריסות המבנים והכנסיות. במאה ה-16 החלו בני משפחת קאטאני לשתול במקום עצים ופרחים ממינים שונים, ויצרו נוף מהאגדות – גנים עם מזרקות ואגמים הטובלים בצמחייה שופעת ומטופחת. משפחת קאטאני הביאה צמחים חדשים ובלתי מוכרים (באותם הימים) לגן, וביניהם גם צמחים אקזוטיים ונדירים, ויצרה גן בסגנון אנגלי שבליבו ניצבת קרן קאטאני, שנוסדה ידי הנסיכה לליה קאטני, ועוסקת בשימור הפארק. כיום מתפרש פארק נינפה המרהיב על פני לא פחות מ-80 קמ"ר, ומארח בתוכו כ-1300 מיני צמחים ופרחים. קשה שלא להתרגש ולהתפעל כשמגיעים לכאן – שפע הצבעים מסחרר, ואינסוף פינות חמד מתחרות על תשומת לב המבקרים ועל התואר "הפינה הקסומה ביותר". צמחייה שופעת עוטפת ומחבקת את ההריסות העתיקות מימי הביניים, והופכת את המקום כולו לפלא קטן ומיוחד. לא פלא שגן נינפה ידוע כאחד הגנים היפים באיטליה! בתום הביקור בגן, נמשיך לעבר העיירה סרמונטה (Sermoneta), אחד היעדים האהובים והפופולריים יותר במחוז לאציו. סרמונטה נכללת ברשימת הכפרים היפים ביותר באיטליה, ומתאפיינת במראה ימי ביניימי טיפוסי, עם בתים קטנים הבנויים מאבן וחומה מרשימה מסביב לגבולות העיירה. הרחובות הצרים מתפתלים במעלה הגבעה שעליה בנויה העיר, ובחנויות הזעירות שבמקום תוכלו לקנות מזכרות ומוצרים שונים בעבודת יד. מהמבצר שבראש העיירה נשקף נוף מרהיב של העמק, ובזמן שתסיירו בין סמטאות סרמונטה, תרגישו ממש כאילו חזרתם אחורה בזמן ונחתתם בימי הביניים. אלמלא החנויות והמסעדות המודרניות, בוודאי הייתם חושבים שהשנה היא 1350! בזמן שתטפסו במעלה הרחובות לעבר המבצר, תחלפו על פני הרחוב הראשי ותגיעו לפיאצה הראשית, פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). כאן תוכלו להתפעל מהלוג'ה דיי מרקנטי (Loggia dei Mercanti), כלומר בורסת הסוחרים, שנבנתה במאה ה-15 ושימשה גם למסחר אבל גם להתקהלויות ולאירועים ציבוריים. הקשתות המעטרות אותה הן טיפוסיות לארכיטקטורה של התקופה. מבט ממעוף רחפן בכל רחבי העיירה תוכלו לראות כנסיות ומבנים מימי הביניים, וביניהם גם בית-מגדל עתיק ומבוצר שבמאה ה-12 שימש כבית כנסת. למעשה, עד המאה ה-15 חיה בעיר קהילה יהודית זעירה, שמילאה תפקידים חשובים עבור השליטים בני האצולה (בתחילה משפחת קאטאני, ובהמשך משפחת בורג'ה). גם היום איטלקים יהודים רבים נושאים את שם המשפחה "סרמונטה", ומוצאם הוא מהעיירה הזאת. זו, אגב, תופעה נפוצה בכל רחבי איטליה וגם במדינות נוספות: לעיתים קרובות אימצו היהודים כשם משפחה את שם העיירה שממנה באו . כיום נמצא המגדל המבוצר, הממוקם בוויה מרקוני (via Marconi), בבעלות פרטית ומשמש למגורים. אבל עדיין תוכלו לקרוא על ההיסטוריה של המבנה ועל התקופה שבה שימש כבית כנסת בזכות השלט המוצב בכניסה. בית הכנסת העתיק של סרמונטה איפה אוכלים? במרכז סרמונטה תמצאו מסעדות רבות. כשאני מגיעה לכאן, אני בדרך כלל עוצרת להפסקת גלידה בבר-גלידריה סולמו (Bar Gelateria Sulmo), בפיאצה דל פופולו מספר 12. כאן אפשר למצוא לא רק גלידות בטעמים מדהימים, אלא גם מסעדה קטנה ובה שפע של מוצרים מקומיים באיכות מעולה: ריקוטה, נקניקים, סנדוויצ'ים מצוינים, סלטים, פסטה עם פטריות כמהין – והכל במחירים משתלמים. אם, לעומת זאת, מתחשק לכם להנות מארוחת גורמה, תוכלו ללכת למסעדת איל פומאראנצ'ו ( Il Pomarancio ), הנמצאת גם היא בפיאצה של פופולו. בזמן שתטפסו במעלה הרחובות שמובילים למבצר, תחלפו על פני חנויות כמו סאפורי לפיני ( Sapori Lepini ), המתמחה במעדנים טיפוסיים למקום, או פיקולו מונדו די סרמונטה (Piccolo Mondo di Sermoneta) – מקום מושלם לחובבי יין וליקרים. תוכלו גם למצוא שפע של חנויות המוכרות מאפים ודברי מתיקה. סרמונטה ידועה כעיירה חובבת אירועים, ובמהלך השנה נערכים כאן פסטיבלים מגוונים: בינואר נערך פסטיבל הפולנטה (la festa della polenta), ובמהלכו מבשלים המקומיים פולנטה מקמח תירס, ומגישים את המנות לקהל הרב. במרץ נערך פסטיבל הפאנים (festival dei Fauni) – חגיגה של מוזיקה ומופעים, שבמהלכה מוגש גם אוכל מסורתי, ובעיקר סופגניות מטוגנות שנקראות "זפולה די סן ג'וזפה" (Zeppole di San Giuseppe). ראו הוזהרתם – אי אפשר לעמוד בפני הסופגניות הפריכות הממולאות בקרם מתוק בטעם וניל... אירוע ידוע נוסף נערך ביום ראשון השני של חודש אוקטובר. אז עורכת העיירה שחזור היסטורי של קרב לפאנטו (Lepanto) שהתקיים בשנת 1571. במהלך אותו קרב ידוע יצא צי שהורכב מספינות ספרדיות, וונציאניות וג'נובזיות, לצד סירות של מדינת האפיפיור ומשפחת סבויה, והביס את הצי הטורקי. בזכות אותו קרב נעצרה התפשטותה של האימפריה העות'מאנית ברחבי הים התיכון. על מנת לציין את הקרב הגורלי נערכות לאורך כל היום תהלוכות הכוללות תחפושות צבעוניות ומרוצי סוסים, ודוכנים המגישים אוכל מסורתי ממלאים את רחובות העיירה. הטקס המרכזי של האירוע נערך בחצר המבצר. אמנם, באיטליה ישנן מאות עיירות ימי ביניימיות, וברבות מהן נהוג לחגוג אירוע היסטורי חשוב בעזרת פסטיבל גדול שכולל גם תהלוכה בלבוש מסורתי וצבעוני מימי הביניים, תחרויות, מרוצים, דוכני אוכל ועוד. אבל מבין החגיגות המסורתיות שנערכות במחוז לאציו, אין ספק שהפסטיבל בסרמונטה הוא אחד היפים והחשובים ביותר! אבל בואו נחזור לעיירה עצמה: לאחר שתטפסו ותגיעו למבצר (קסטלו קאטאני – Castello Caetani) שניצב בקצה העיירה, כדאי לעצור קצת, ולהתפעל מהמבנה ומהנוף. מבצר קאטאני נבנה במקור במאה ה-13, על ידי משפחת אצולה בשם אניבאלדי (Annibaldi). למרבה המזל המבצר השתמר במצב מצוין, ועדיין ניתן לבקר במקום ולהתפעל מהאדריכלות המקורית. שימו לב: יש לרכוש את כרטיס הכניסה למבצר מראש (או ככרטיס נפרד, או ככרטיס משולב, ביחד עם כרטיס הכניסה לגן נינפה). אין אפשרות לרכוש כרטיסים במקום. מבצר קאטאני – לא הרבה השתנה פה מאז המאה ה-13... צורתו הנוכחית של המבצר נובעת מהתוספות הרבות שנבנו סביבו לאורך השנים, והחלק העתיק ביותר של המבנה הוא המגדל הגבוה. המשפחה שרכשה את המבצר במאה ה-14, משפחת קאטאני, הרחיבה את המבצר בצורה משמעותית, וכך התווספו לו אולם הברונים והאולם הארוך – החלל המפואר שבו נהגו לערוך נשפים וטקסים רשמיים. למשך תקופה עבר המבצר לידי משפחת בורג'ה המפורסמת, ובזמן שהאפיפיור הידוע לשימצה אלסנדרו השישי (לבית בורג'ה) כיהן בתפקיד, עבר המבצר שיפוצים נוספים, והתווספו לו עוד ביצורים. למעשה, אחד החדרים המעניינים ביותר הוא חדר השינה של לוקרציה בורג'ה, בתו המפורסמת של האפיפיור, שנודעה כפאם פאטאל, ונישאה בין היתר לאלפונסו ד'אסטה, נסיך פרארה (שנרצח כפי הנראה בידי אחיה של לוקרציה). כדאי כמובן לבקר בחדרים זה, וגם בחלק מעניין נוסף שנפתח לאחרונה לביקור – המנהרות התת קרקעיות, ששימשו בעבר כבית כלא. טיפ : לפני שאתם מגיעים לכאן, כדאי לקחת בחשבון שהביקור במבצר לא מתאים לכולם. יש במבצר גרמי מדרגות צרים ותלולים רבים, וכדי להגיע מנקודה לנקודה יש לטפס לא מעט. אם עדיין לא אכלתם, כדאי לדעת שליד המבצר, בוויה דלה פורטצה 7 (via della Fortezza), נמצאת מסעדה בשם אל קסטלו ( Al Castello ). כאן תוכלו לטעום מנות מקומיות טיפוסיות, ובין השאר גם בשר ציד, פטריות מהיער (בעונה), ועוד. לאחר המסע הזה אחורה בזמן, חזרו לרכב שלכם, וסעו לכיוון נורמה (Norma) – עיירה הניצבת בגובה 400 מטרים מעל פני הים. על מנת להגיע לכאן תצטרכו לנהוג במעלה דרך מפותלת למדיי... העיירה והאתר הארכיאולוגי הסמוך אליה ממוקמים למעשה על מצוק המכונה "לה ראווה" (La Rave). הנוף הנשקף מכאן מרשים מאד, ואפשר לראות את מישור פונטינה (pontina) כולו, ובימים בהירים – אפילו את הים. העיירה נורמה במהלך פסטיבל הערמונים ב 2017. מקום מבודד אבל קסום... נורמה היא עיר מימי הביניים, ושמה דומה מאד לנורבה (Norba), האתר הארכיאולוגי שצמוד אליה והיה בעבר עיר רומאית. גם נורמה וגם נורבה מצדיקות ביקור זריז, ולו כדי לטעום את האוכל המקומי... נורמה ידועה בזכות הריקוטה שלה, שמן הזית והערמונים שגדלים ביערות שמסביב (אם תגיעו לאזור בסוף אוקטובר תוכלו להשתתף בפסטיבל הערמונים המתקיים בעיירה). חובבי מתוקים ירצו לבקר במפעל השוקולד "אנטיקה נורבה" (Antica Norba), שנוסד בשנת 1956. בתוך המפעל תוכלו למצוא גם מוזיאון קטן המוקדש לשוקולד, ובו מידע מעניין על פולי הקקאו היקרים. במקום מתקיימות לעיתים קרובות גם סדנאות, ובמהלכן מכינים המשתתפים שוקולד בעיצוב אישי. וכמובן שהביקור כולל גם טעימות! המוזיאון ממוקם בוויה קאפו דל אקוואה 20 (via Capo dell’acqua), ממש ליד יער האלונים שבקצה העיירה. לפרטים יש לבדוק את אתר המוזיאון . בנוסף, כדאי לבקר גם במוזיאון הארכיאולוגי הווירטואלי (Museo Archeologico Virtuale): הביקור כאן משלב היסטוריה וטכנולוגיה, ויאפשר לכם לגלות איך נראתה נורבה העתיקה בעבר, ואיך נראו חיי היום יום בתקופה הרומאית. המוזיאון נמצא בוויה דלה ליברציונה (via della Liberazione), והוא סגור בימי ראשון ושני. לפרטים נוספים יש לבדוק את המידע באתר הרשמי . אם תרצו לבקר בפארק הארכיאולוגי תוכלו לעשות זאת ללא תשלום. הביקור במקום הוא בחינם (ללא הדרכה), והכניסה היא דרך שער פורטה מאג'ורה (Porta Maggiore), אחד השערים העיקריים בחומה שהקיפה את העיר העתיקה. כאשר ביקרתי כאן, נדהמתי מגודלן ומעוצמתן של החומות המסותתות, במיוחד לאור העובדה שהעיר הזאת נבנתה במאה החמישית לפנה"ס! הארכיאולוגים במקום הסבירו שבשביל להרים את אבני הענק למעלה, השתמשו הרומאים במערכת מורכבת של סוללות. צודק מי שאומר שהרומאים העתיקים היו מהנדסים גאונים! לאחר שתחצו את החומות, תוכלו להתרשם מהריסותיה של נורבה העתיקה, שנחרבה בשנת 81 לפנה"ס במהלך מלחמת האזרחים הרומית שהשתוללה באזור באותם הימים. למעשה היו אלה התושבים עצמם שזרעו את ההרס: לאחר שראו אנשי נורבה שהם עומדים להפסיד, הם החליטו שהם לא רוצים שהעיר תיפול לידי אויביהם, ולכן הם שרפו אותה עד היסוד ונמלטו. אחדים מהם, מספרת האגדה, אף השליכו את עצמם מהמצוקים אל התהום. היום אפשר לראות עדיין את הריסותיהם של שני האקרופוליסים שפעם ניצבו פה, ואת מה שנותר מהמקדשים שפעם פיארו אותם. במרחק מסוים ניצב גם הפורום, לב ליבה של העיר הרומאית. אפשר לראות גם את מה שנשאר מהמרחצאות העתיקים, ומהמקדש שהוקדש ליונו (ג'ונונה, באיטלקית) – אלת הפריון והלידה. בזמן שתסיירו במקום בוודאי תשימו לב לכך שבשמיים שמעליכם משייטים אינספור רחפנים – זה לא במקרה! הפארק הארכיאולוגי הזה נחשב לאחת הנקודות המועדפות על חובבי רחיפה, ומסלול הזינוק נמצא ממש ליד המקדש של יונו. אם אתם חובבי רחיפה, ומתחשק לכם לשלב קצת הרפתקאות בטיול, תוכלו להירשם לשיעור. ניתן לקרוא פרטים נוספים באתר הרשמי . אם אתם מחפשים מקום מוצלח לארוחת הערב, כדאי לכם ללכת ללוקנדה דה ולנטינו ( Locanda da Valentino ), שנמצאת בוויה דל קורסו 56 (via del Corso). התפריט כאן כולל מנות איטלקיות קלאסיות ומנות רומאיות מסורתיות, פשוטות וטעימות (וגם המחירים סבירים). הלוקנדה איננה רק מסעדה: הבעלים מפעילים במקום גם בית הארחה (B&B), למקרה שתחליטו שאתם רוצים להישאר לישון באזור. אם אתם מעדיפים פיצה לארוחת הערב, כדאי לכם להזמין מקום מראש בפיצריה שנקראית פיקולה פונטנה ( Piccola Fontana ) ונמצאת בוויה דל קורסו 2 (via del Corso). הפיצה פה טעימה, ויש להם מרפסת פנורמית שמשקיפה על נוף יפה. טיפ אחרון לחובבי הטרקינג: אם אתם חובבי מסלולים והליכות, כדאי לכם לדעת שאתם נמצאים במרחק קצר מההרים הנקראים מונטי לפיני (Monti Lepini). זהו אזור יפה במיוחד, ועשיר במסלולים המתפתלים בין היערות. חיות וציפורים מתחבאות בין העצים, ונחלים קטנים זורמים בפינות נסתרות. כדאי לקרוא מראש באתר הרשמי על המסלולים המומלצים, ולתכנן טיול מיוחד.